רקע
ישראל מהלמן
אקרמן המעמיק לראות בעיני אהבה [מבוא]
xמוגש ברשות פרסום [?]
vעיון
פרטי מהדורת מקור: מוסד ביאליק ירושלים; 1972

 

א

ב־10 בחודש יוני 1823 נפגש אֶקרמן בפעם הראשונה עם גיתה. תהום רבצה בין שני האנשים, שעתידים היו להתקשר קשרי אמון וידידות. אֶקרמן, יליד עיירה קטנה1, התייחש על מעמד איכרים וגדל בעיר במשפחה זעיר־בורגנית ענייה, בדחקוּת חומרית ובדלוּת רוחנית. שאיפתו להשכלה ורצונו החזק עמדו לו, והצליח לרכוש ידיעה מרובה, אם כי לא סדורה, בתחומים שונים, בייחוד באמנות הציור ובספרות יפה. זמן קצר קיבל חינוך שיטתי בבית־ספר תיכון (כבחור מגודל) וגם באוניברסיטה. הוא זכה לפרסום בסביבתו בזכות ספר־שירים שלו, והתכונן להדפיס קובץ מסות על השירה, בתשומת־לב מיוחדת ליצירת גיתה, שאותו העריץ ללא גבול כמשורר וכהוגה־דעות. את ביכורי הגיונותיו האסתיטיים שלח לגיתה, ובן שלושים ואחת שנה היה בשעה שהתייצב לפניו בוויימאר.

באותה העת עמד גיתה, בן ה־74, בשיא מעמדו החברתי ובשיא פרסומו העולמי. גדולי הדור, יוצרים ובונים בשירה, באמנות ובמדע, וכן רמי־יחס ביקשו את קירבתו, באו מקרוב ומרחוק לבקרו ועמדו בחילופי מכתבים. ואם כי נשמעו מדי פעם מפי צעירים זועמים דברי ביקורת כלפי שירתו הקלאסית או כלפי השקפת־עולמו השמרנית, מעמדו היה אתן כאחד מיחידי־הסגולה שבדור, כיוצר־גאון. וגיתה – גם בזיקנתו לא נסתלקה ממנו חדוות העשייה. בתשע השנים האחרונות לחייו, בתקופת השיחות עם אֶקרמן, כתב לא רק שירים בודדים מפליאים ביופיים אלא המשיך לכתוב את האוטוביוגראפיה הפיוטית ‘חזון ואמת’ (Dichtung und Wahrheit), והשלים את החלק השני של פאוּסט, שלדעתו ‘קל יותר לשכלל את הדוֹם בקלן מאשר לכתוב חלק שני של פאוּסט’.

וכן נשתמר בו בגיתה עוז־נעורים. אמנם, הבשילה בו חכמת זקנים והתנהגותו נראתה מאוזנת והארמוֹנית, ואולם לאמיתו של דבר היה לוהט וסוער מבפנים. בגיל 74 תקפו עליו כל־כך רגשותיו כלפי נערה בת תשע־עשרה, מיוחסת ויפה2, עד שהחליט לשאתה לאשה וביקש את הסכמת אמה. ומפליא הדבר, שלפי עדות עדי־ראייה הקסים את האם והבת לא רק בשאַר־רוחו, אלא גם במראהו הנאה, בהליכתו הגמישה ובברק עיניו הגדולות. ללהט אהבתו נתן ביטוי באחד משיריו הליריים Marienbader) Elegie)), הכובש את הלב ביפי צורתו ובעומק רגשותיו.

גיתה לא היה חכם סביל, המשקיף בשלווה ממצפה גבוה על החברה ולבטיה, על האדם ובעיותיו, על סופרים והספרות לזרמיה, אלא התייחס אליהם בדריכות ועירנות, מחווה דעתו ומוכן להתמודדות רוחנית. וצורך היה לו לגלות את עצמו, את הרהוריו ורגשותיו, לעתים את נבכי נפשו, כדרך אמנים שיצירתם היא שירת חייהם.

באֶקרמן מצא אדם כלבבו. לפניו עמד צעיר מצוין בהרגשה פיוטית דקה ובתפיסה אסתיטית, פרי התעמקות בשירת גיתה. גם האישיות התמימה, הכנה והחמה של אֶקרמן קסמה לו. גיתה קירב אותו, הטיל עליו את עריכת כתביו במהדורה האחרונה, וביקש ממנו חוות־דעת על יצירות פיוטיות ועל מאמרים אסתיטיים ומדעיים, משל עצמו ומשל אחרים. אֶקרמן מילא תפקיד של מזכיר ספרותי של גיתה בסוף ימיו, ושל אפוטרופוס על עזבונו הרוחני לאחר מותו. ככל שהעמיקו האהדה והאמון מצד גיתה, עשה אותו יותר ויותר עד ושותף להגיונותיו, לחוויותיו. ואֶקרמן רשם בנאמנות ובהרגשת־אחריות את ששמע וראה – וכך צמחו ‘השיחות’ במשך תשע שנים, גיתה קרא רבות מהן וסמך עליהן את ידיו.

יחסו של אֶקרמן אל גיתה היה למעלה מיחס תלמיד מעריץ אל רבו הנערץ. אהבה ונכונות להקרבה נתלוו את ההערצה. אֶקרמן עמד בנסיונות אישיים רבים: האיש הצעיר ויתר על לימוד מקצוע ועל ביסוס מעמדו החברתי על־מנת להתמסר לתפקידו. אך רב היה שכרו של הוויתור. אֶקרמן עמד במגע רוחני מתמיד עם גיתה הנערץ עליו, בילה בחברת בני־עלייה והקשיב לשיחתם, ובכך מצא נחת מרובה. אלה שראו בפעולתו ניצול כוחותיו על־ידי ‘גאון אנוכיי’ הפריזו הרבה. גיתה אמנם השתמש בכוחות המזכיר ובכשרונותיו למטרותיו, אבל הקיף אותו באווירה של חיבה ודאגה אבהית.

בשל עבודתו כעוזר ספרותי של גיתה בתנאים הדורשים מאמץ מתמיד ועירנות דחה אֶקרמן פעמים אחדות את מועד הנישואים עם נערה אהובה, יוהנה ברטראם Johanne Bertram)). תקופת האירוסים ארכה כשתים־עשרה שנה. יוהאנה לא השלימה בסבלנות עם מצבה כ’כלה נצחית‘, ובמכתביה גידפה את גיתה כעריץ, כ’ערפד’. חודשים אחדים לפני מות גיתה זכה לבוא בברית־נישואים עמה, אבל חיי האושר לא ארכו אלא שנתיים. זמן קצר אחרי מות ילדה מתה גם היא.

מעולם לא התאונן ולא התחרט אֶקרמן על שהקדיש את מיטב שנותיו לגיתה כמזכירו. האהבה כיסתה על כל הפגעים. גם אחר מות גיתה נשאר בוויימאר, שהיתה לו למולדת. הנסיכה דאגה לפרנסתו ולמעמדו, מינתה אותו לספרן בספרייתה והעניקה לו תואר ‘יועץ החצר’, והאיש הצנוע מצא בכך סיפוק רב. את שעות־העבודה היה מבלה באוצר־הספרים ואת שעות הפנאי בדירתו, שהפכה בית­־ציפורים. הטיפול בספרים ובציפורים מילא חייו עניין ושמחה עד סוף ימיו (בשנת 1854).

את ה’שיחות' ראה כמפעל חייו. שנים מעטות אחר מות גיתה פרסם את שני החלקים הראשונים (בשנת 1835), ואת החלק השלישי הוציא לאור בשנת 1847. מקצת חלומו, שיזכה לפרסום ולהערכת הדורות הבאים, נתקיים. ה’שיחות' משמשות מקור נכבד להכרת חיי גיתה, אישיותו וסביבתו, גם קובעות ברכה לעצמן כמלאכת־מחשבת ספרותית. אֶקרמן הקשיב במשך תשע שנים מתוך הערצה והסתכל בעיני אהבה. לבו, לפי טבעו, לא היה פתוח לרכילות, ועל כן הבא לבקש ב’שיחות' את גיתה ‘בסנדלים ובכיפת־שינה’, לא יבוא על סיפוקו. אֶקרמן התעלם מ’חולשות הזיקנה', לא חיפש את הנלעג. על הסתגרותו של גיתה בתוך עצמו, על נוקשותו וקשיחותו, לעת מצוא, על התפרצויות כעס – לא הרבה לספר. לא מתוך כוונה להעלים תכונות אלה, אלא שמצא אותן טפלות ובלתי־מהותיות. ‘השיחות’ אינן צילום רגיל, אלא יש בהן משום ציור אמנותי המגלה את האמת הפנימית.

 

ב

על מה שוחחו השניים? תחומי ההתעניינות של גיתה היו מרובים עד להפליא, וכל המתרחש בנפש האדם, בחיי התרבות ובמרחבי הטבע היה קרוב ללבו, על כן גם נושאי השיחה הם רבי־גוונים. חילופי־דעות מרובים התרכזו סביב השירה. גיתה יעץ לאקרמן, משורר מתחיל, להתרחק מפואימות גדולות ומקיפות. לא כדאי לבזבז כוחות־יצירה על חיפוש מסגרות כוללות ועל קשרי־פרקים, שיש בכך משום מלאכה שאין בה ברכה, והעיקר, חלקים מסוימים בפואימה לא יגיעו לידי שלימות וחיוּת, וסוף השירה הגדולה שתהיה מלאה פגמים. ואילו שיר קטן המביע מאורע או חוויה, השאובים ישר מן המציאות, עשוי להגיע לשלימות פנימית ולחיוּת הנשפעת גם על הקורא. ה’שיר לעת מצוא', כשהוא יוצא מתחת יד אמן, הוא בעל ערך רב מפני שיש בו משום התרשמות בלתי־אמצעית, מוחשית, משום חוויה רוטטת. יש שגיתה התוודה, שכל יצירתו הפיוטית היא ‘שירה לעת מצוא’. מן החוויה ישר אל היצירה. בשעה שראה הכרח לעצמו לכתוב ללא עיכוב, שרוי היה המצב ש ‘סהרורי’. ‘כל שירי – שירים לעת מצוא הם, חוויות יום־יום חוללום והן מקורם ויסודם. אינני מחשיב שירים הקלוטים מן האוויר’, ‘ואל יבואו ויאמרו: חוויות יום־יום נטולות עניין פיוטי, שכן בזה הרי ייבחן המשורר, באם די עושר ברוחו להעלות מתוך דבר רגיל ושכיח משהו מעניין…, לעשות מזה דבר שלם ונאה ומלא חיים הוא מעניינו של המשורר’. גיתה היה מציין בשיריו את תאריך כתיבתם, וכך ניהל מעין יומן פיוטי של פרשת חייו. וכך סיכם את דרך יצירתו, האוטוביוגראפית ביסודה, באומרו פעם על הרומאן ‘קורבה מתוך בחירה’ (Wahlverwandtschafen): ‘אין בו אף תג אחד שלא חייתי ולא התנסיתי בו, ואין בו אף תג אחד הנתון כמו שחייתי אותו’.

יש שתהליך היצירה היה שונה לגמרי: מעין ‘דגירה’ ממושכת על מלאכת־מחשבת אמנותית בעמקי הלב במשך שנים. הבּאלאדות חיו בלבו תקופה ממושכת, העסיקו את רוחו כחלומות יפים, והדמיון השתעשע בהם. בהשפעת שילר עיצב אותן עיצוב אמנותי. קשה היתה הפרידה מהן, מיצירי הדמיון, כפרידה מידיים ותיקים. זמן רב היה דרוש ליצירה, מאז נצנץ הרעיון בלב וצמחה התכנית בדרך פלא, על השכלול וההשלמה (אֶגמוֹנט – שתים־עשרה שנה, איפיגניה – שמונה שנים, טורקוואטו טאסו – תשע שנים, פאוסט – יובל שנים). בתקופת הצמיחה והגידול היתה היצירה הספרותית מתעשרת ומתגוונת ומתבגרת, עד שהגיעה שעתה ללבוש צורה מוחשית ולעלות על הכתב. בעיצובה היה גיתה משקיע כל נשמתו, והתמדתו היתה מפליאה. אמנם, גיתה לא היה רגיל לאנוס את עצמו לפעילות ספרותית, באין השראה, אבל כשהיה מתעורר רצון לעיצוב אמנותי, לא היה גבול לחריצותו ולמאמציו.

גיתה לא ייחס חשיבות לאידיאה שביצירה, ל’רעיון המרכזי'. תפיסת עולם־החושים היא עיקר למשורר, וטובה השראה ממחשבה. ‘בדרך כלל המחשבה הפילוסופית היא למכשול להם לגרמנים, והיא המכניסה תכופות לסגונם משהו בלתי־מוחשי, בלתי־נתפס… ככל שהם מתקרבים והולכים ומתמסרים לאסכולות פילוסופיות מסוימות, כן מרעים הם לכתוב…’.

‘…הגרמנים אנשים מוזרים הם: מחמרים הם על עצמם יותר מדי ברעיונותיהם העמוקים ובאידיאות שלהם, שהם מחפשים אותם בכל מקום – והנה! יהיה להם פעם העוז לתור אחרי רשמיהם, להיתפס… להתרומם על ידיהם… ולהתלהב לגדולות; אולם למען השם אל־נא תהיו חושבים לעולם, שהכול הוא הבל הבלים אם אינו רעיון מופשט, איזו אידיאה שהיא’.

‘והנה באים אתם ושואלים: מה אידיאה אמרתי לגלם ב’פאוסט’ שלי? כאילו ידעתיה וכאילו היה בידי להביעה!… ואמנם למעשה דבר משונה הייתי מעלה, אילמלא הייתי חורז על חוטה הדק של אידיאה… את כל פרטי־הפרטים של חיים כה שופעים, כמה מגוונים ורבי־פנים כל כך, כפי שגילמתי והמחשתי ב’פאוסט' שלי'.

‘בדרך כלל… לא הדבר לפי דרכי, דרך הפייטן, לשאוף להתגלמותו של משהו מופשט. סופג הייתי בלבי רשמים, רשמים חושיים, רוויי חיים, מגוונים, רבי־פנים למאות דווקא, כפי שהעלה לי כוח־מדמה רגיש ומרוגש; ושוב לא הייתי צריך בחזקת פייטן אלא להשלים, לפתח בצורה אמנותית הסתכלויות כאלה ולהביא אותן לידי גילוי בתיאור חי, שיהיו גם אחרים מעלים אותם רשמים עם קריאת תיאורי, או עם שמיעתו’.

‘יצירה יחידה גדולה משלי, ששקדתי עליה מתוך כוונה גמורה לתאר פרשה של אידיאה אחת, היא למשל ‘קורבה מתוך בחירה’. על־ידי כך נפתח הרומאן לתפיסתם של הבריות, אבל אין ברצוני לומר שנשתפר על־ידי כך. אדרבא, סבור אני: כל שמרובה בה ביצירה פיוטית היסוד שאינו במשקל ובמדידה וכל שקשה הוא יותר לתפיסת השכל, הריהו משוהח יותר…’.

ופעם אמר: ‘ישנה שירת־בראשית ללא זמן וללא מקום וללא לבוש מסוים. דעת העולם נותנת לו למשורר אמת מלידה, ואין הוא זקוק כלל לצורך תיאורו לניסיון מרובה ולהכרת המציאות. ידיעת העולם הפנימי, שבו שולטים אהבה ושנאה, ייאוש ותקווה, יצרים ותאוות למיניהם, נתונה לו למשורר מלידה’.

המשורר נושא בלבו אור להכיר את העולם החיצוני־המעשי לפי צרכיו. ‘אינני רוצה’ – אמר גיתה – ‘לדרוש במסכת זו, עד כמה דעת מלידה ודעת הניסיון נתמזגו והיו אחדים בנפשי’. כשהיה צעיר בן עשרים ושתים כתב את ‘גץ מברליכינגן’ (Götz von Berlichingen) ללא נסיון־חיים וללא דעת העולם החיצוני, וכעבור עשר שנים השתומם על האמת בתיאורו. דעת מצבי־חיים אנושיים קדמה לנסיון החיים.

גיתה לא העריך ולא החשיב את ה’מקוריות'. האדם היוצר – מקוריותו באה לכלל ביטוי במרץ, בכוח, ברצון, בכושר־יצירה. את השאר מקבל הוא מאחרים, מאמנים גדולים שקדמו לו ומבני־דורו. גיתה עצמו הושפע מן המשוררים היווניים הקדומים, בייחוד מסופוקלס, אבריפּידס ומינאנדר, מן המחזאים הצרפתיים, ובראש־וראשונה ממולייר, וכן החזיק טובה מרובה לשקספיר, לגולדסמית (O.

Goldsmith) ולסטרן (L. Sterne), שמהם למד הרבה. גיתה לא התעלם גם מכוח השפעתם של הסופרים הגרמניים, יוצרי הספרות החדשה: קלופּשטוק (Klopstock), לסינג, וילאנד והרדר. ‘לולי קדמו בני־ענק אלה, לא היתה ספרותנו מה שהיא עתה…’. כל האמנים והסופרים הגדולים באמת ספגו השפעות שונות, ועל כן לא היו מקוריים במובן המקובל. אף הלהיטות אחר נושאים מקוריים אינה רצויה, לפי דעתו. חבל על המאמץ. ‘מייעץ אני להידרש לנושאים מעובדים מכבר. כמה חיבורים חוברו על איפיגניה. ואף־על־פי־כן שונים הם זה מזה, שכן לא הרי ראייתו של אחד כהרי ראייתו של חברו, כל אחד לפי דרכו’.

בהערכת אמנות גאונית לא נחשבו בעיני גיתה שגיאות בתפיסת מראות־הטבע וכשלונות בהיגיון. גיתה התפעל מציור־נוף של רובּנס שיש בו משום ‘עיוות הטבע’:מאור השמש מאיר את הנוף משני צדדים שונים. לדעתו, האמן הוא עבד הטבע וגם אדוניו. למטרה אמנותית נעלה מותר לו לנהוג חופש גם הטבע. גיתה לא מצא כל פסול בסתירה פנימית במחזה מאקבּת. פעם נראית ליידי מאקבּת כאֵם לבנים, ובלבד שהרושם הדראמטי יהיה עז. רק במעולים באמנים אפשר למצוא ראייה כה גדולה ומקיפה, המתעלה מעל הטבע ומעל ההיגיון. חשובה האמת הפנימית מהמציאות.

למעלה מכול החשיב גיתה את אישיות היוצר. יש שמצא בעלי ידיעות מפליאות וכשרונות מבריקים ועם זה לא הוקירם ולא ייחס ערך למפעלם האמנותי. ‘טיבו האישי של הסופר הוא שמעלה את ערכו בעיני הקהל ולא מלאכת־מחשבת של כשרונו’. נפוליאון אמר על מחזאי ואדם גדול, על קורניי (Corneille): ‘אילו חי – הייתי עושה אותו נסיך’.

 

ג

גיתה דן פעמים אחדות על הגורמים המטפחים את הכשרון הטבעי וקובעים את טיבו: על השתלמות על־ידי רכישת השכלה, ועל הסביבה התרבותית, שבתוכה חי ופועל האדם היוצר. אף־על־פי שרגיל היה לשבח את ‘בעל המלאכה האחת’ ואת הברכה הכרוכה בריכוז, העריך את הרחבת האפקים הרוחניים המעשירה את האדם. חשובה בעיניו השתלמות מתמדת.

גיתה עצמו נהג להתייחד עם מיטב היצירות בתחום הציור והפיסול על־מנת לטפח את טעמו האמנותי. תמיד עמד תמה ומשתומם מול גאון האדם. עד זיקנה מופלגת היה קורא את מבחר הספרות היפה ומתרשם מן הכשרונות הגדולים, האמיתיים. בשיחות באו לכלל גילוי הערכות מעמיקות על הגדולים בבני־הדור, למשל: על ביירון האנגלי והוגו הצרפתי ועל מאנצוני האיטלקי, ומרובות בשיחותיו הערות מבריקות על אישיותם, כתביהם ומסיבות חייהם. ועם ההתעניינות הרחבה באמנות ובספרות, לא הסיח את דעתו מכל הגילויים החשובים במדעי הטבע, שלהם הקדיש שיחות מרובות. בעצמו יצר תיאוריות חדשות, כגון ‘גלגוליהם של צמחים’, ‘תורת הצבעים’ ועוד. וכל־כך בטוח היה באמיתות דעותיו בתחום מדעי־הטבע, עד שכל ביקורת חריפה נחשבה בעיניו כפגיעה. היה לו גם עוז־רוח להילחם עם גדולים כגון ניוטון. ועם שגיתה העריך השכלה מקיפה, שממנה ינקה בעקיפים גם יצירתו הפיוטית, היה מזהיר מפני הגודש שיש בו משום תפיסת המרובה, העלול לפזר את הרוח ולהפריע ליצירה מרוכזת.

גיתה ייחד לעיתים אתה הדיבור על היחס בין הסופר ובין סביבתו התרבותית־הלאומית. בשעה שהביע, למשל, את התפעלותו משירת בראנז’ה (Béranger) ולא רק משירי־האהבה, אלא גם מן השירים הפוליטיים שלו, עמד על הרקע התרבותי של האיש ויצירתו. בר־מזל היה שחי בפאריס, שהיא צרפת כולה. כל העניינים החשובים של המכורה הגדולה מרוכזים בעיר־הבירה, שם בעצם מקום חיותם ושם בעצם מקום השפעתם ‘…העניינים שהוא נדרש להם הם ברובם מטיב לאומי כולל, שקולו של המשורר נשמע כקול העם הכביר’. בראנז’ה העצמאי היה בימים קשים ומפוקפקים ‘מטה אוזנו לשמוע לרחשי לב, לאיווייו של העם…’ הסביבה היתה בעלת השפעה רבה. ‘…כמה חריפוּת, כמה שאר־רוח, כמה אירוניה ומעשה הסוואה, וכמה לבביות, תמימות וחן עולים לפניך… שיריו משמחים היו שנה־שנה מיליוני לבבות של בני־אדם’. בגרמניה לא ייתכן כדבר הזה. אין רקע תרבותי ומדיני לאיש כמוהו. ‘אין לנו עיר, ולא עוד אלא שאין לנו אפילו ארץ שנוכל לומר עליה בפה מלא: כאן גרמניה’.

בשיחות מרובות מותח גיתה ביקורת על התנאים החברתיים והתרבותיים השוררים בגרמניה, על כתבי־העת הספרותיים, המקלקלים את הטעם הטוב ומשבשים את כוח השיפוט. אי־נחת מורגשת בפרקים המוקדשים לזרמים בספרות הגרמנית החדשה ולהערכת סופרים בודדים (מצויות הערכות מפליאות בשאר־רוח ובהעמקה). יש שהגיע לידי קיצוניות מופלגת עד שכינה את הקלאסי – בריא ואת הרומאנטי – חולה. גיתה קבל לפרקים שמשוררים חדשים, בעלי שאר־רוח וכשרון פיוטי, שואפים להישגים שהם למעלה מכוחותיהם ונכשלים בתיאורים שאין בהם בהירות.

לא מעט תלוי הדבר ברקע התרבותי. גיתה גופו גדל וצמח על רקע תרבותי מסוים, ינק ממנו כוחות והשפעות, ולא יכול היה להשתחרר ממגבלותיו. גיתה היה מן הנציגים הגאוניים של המעמד הבינוני־הבורגני, שמאז ראשית התחייה האיטלקית ועד ראשית המאה העשרים פעל גדולות ונפלאות בשדה האמנות, הספרות והמדע. כבן משפחה בורגנית פאטריצית בפראנקפורט נשאר גיתה נאמן, ביודעים ובלא־יודעים, למסורתה, לשאיפותיה, לאוצרות־רוחה. והנה דוגמה אופיינית: לורד ביירון היה אחד מבני־דורו המעטים, שגיתה העריץ אותו ואת יצירתו הפיוטית. פעם הכריז עליו כעל גאון־הדור, ואחר מותו ביוון העמיד לו מצבת־זכרון ספרותית בחלק השני של פאוסט, בדמות אופוריון (Euphorion), סמל השירה. ועם זה ציין באישיותו של ביירון מגרעות חמורות: פריקת כל חוק ועול מסורת, שאיפה אל חופש ללא סייג. את החסרונות האלה תלה במוצאו המיוחס, במעמד של לורד; חסרונות אלה הגבילו ושיבשו את יכולת יצירתו. מעמד אזרחי בינוני מסייע, לדעת גיתה, לפיתוח כשרונות יצירה. על כן האמנים והמשוררים הגדולים – מקומם במעמדות הבינוניים. ועם זה לשניהם, לגיתה ולביירון, היתה תכונה משותפת: שניהם היו באמצעות שירתם – מחנכים. לדעת גיתה, גם ביירון שכפר בערכי המוסר המקובל ונהג בחירות גמורה בהליכות־חיים היה מחנך־אדם. בביירון מצא: אומץ, העזה, גדלות – וכל מה שגדול מחנך…

גיתה, עם היותו קשור אל עמו ואל מעמדו, פרץ גבולות והיה ל’אזרח העולם'. בתחום התרבות חלומו היה – ‘ספרות העולם’. ‘בימינו אין חשיבות יתירה מודעת לספרות לאומית. הגיעה שעתה של תקופת הספרות העולמית, וכל אדם חייב לסייע ולהחיש את בואה של תקופה זו’. ‘השירה היא קניין האנושות כולה’. ספרות העולם היא מרחב־מחייה רוחני, שבו ייפגשו חולמים ויוצרים, גאוני האנושות, ויגלו במראות ובצלילים לא רק את כבשון עולמם הפנימי, אלא גם את נשמת העמים. במרחב רוחני זה, הנקרא ספרות העולם, תתכנסנה יצירות־המופת, שפרצו את גדרי האומה והפכו לערכי־רוח כללים, אחר עומדם במבחן הדורות, המשכיח את הבינוני ואפילו את הטוב, והמשמר את הנעלה. גרמניה עשויה להגשים את הרעיון לראשונה; גמישות השפה מאפשרת לה תרגומים משובחים מכל הלשונות.

את השורשים לספרות העולם יש למצוא ביצירת הקדמונים, היוונים. פגיעה במשורר עתיק היתה בעיני גיתה לא רק שחצנות, אלא סימן של קטנות־מוחין. כך העריך את הביקורת של שלגל על מחזאי יווני: ‘אינני חולק על כך שאבריפּידס לוקה במומיו שלו, ואף־על־פי־כן הוא מתחרה בכבוד לסופוקלס ולאייסכילוס. אם לא היה מוחזק בכובד־ראש ובשלימות האמנותית של שני קודמיו והגיש לפנינו כנגד זה את הדברים כמשורר הבמה בצורה מרושלת יותר ואנושית יותר, ודאי שהכיר יפה את בני אתונה וידע, שנעימת דבריו היא־היא הנאה להם ביותר. אולם משורר, שסוקרטס קרא עליו ידידי ואריסטו החשיבו מאוד, ומינאנדר העריצו, וסופוקלס והעיר אתונה לבשו בגדי אבל כשהגיעה השמועה על מותו, על־כורחו שהיה באמת משהו. אם אדם בן הזמן החדש, כגון שלגל, רוצה למנות את פגמיו של ראשון גדול כזה, הרי מצווה היה לא לומר כל זה אלא תוך כריעה וכניעה’.

כ’אזרח העולם' נתן גיתה את דעתו גם על תכניות טכניות רבות־תנופה, שעשויות לשנות את פני העולם. קסמו לו בייחוד שלוש תכניות גדולות: חפירת תעלה פּאנאמה, חפירת תעלת סועץ וחיבור שני הנהרות הגדולים – הרהיין והדונאו; ואף כי נראו עדיין רחוקות מן ההגשמה, תלה בהן תקוות גדולות. כדי לראות את מימושן של התכניות האלה כדאי לו לחיות, ולוּ גם יובל שנים – הוסיף תוך היתול (בשנת 1827).

גיתה השתייך לעדת היוצרים הנבחרים, ברוכי הכשרונות רבי־הפנים, מעין ליאונארדו דא וינצ’י בדורו. המשורר והמבקר ט.ס. אֶליוט העלה את שמו כאחד משלושה המשוררים ‘האירופיים הגדולים’ על־יד דאנטה ושקספיר.

 

ד

‘הצעירים הזועמים’ בשעתם מתחו ביקורת חמורה על גיתה הזקן, כעל אישיותא אַ-פוליטית ‘אולימפּית’, המרחפת בעולמות עליונים ומתעלמת מצורכי החיים הדוחקים. הם הביעו את רוגזם על שמרנותו ועל התנגדותו לכל מהפכה. גיתה הודה בעצמו: ‘נכון הדבר, לא יכולתי להיות חסידה של המהפכה הצרפתית, שכן מעשי הזוועה שלה נגעו עד מאוד אל לבי ומיררו את נפשי יום־יום שעה־שעה, ואילו טובותיה עצמן לא נראו באותם ימים. ואף לא יכולתי להיות שווה־נפש, כשראיתי והנה אומרים להמשיך עלינו בדרך מעוּשה מחזות בדומה לאלה שהיו בצרפת…’

טענה קשה השמיעו המתנגדים על גיתה, שלא השתתף במלחמת החירות של הגרמנים נגד נפוליאון, לא כלוחם ולא כמשורר, אלא עמד מן הצד. על כן הטילו ספק באהבת־המולדת שלו.

מפורסמת היא שיחת גיתה עם אֶקרמן מיום 2 באוגוסט, 1830, עם הגיע השמועה לוויימאר בדבר התפרצות מהפכת יולי בצרפת. שניהם שוחחו בהתרגשות על החדשות, ואולם במהרה נתגלתה אי־הבנה. גיתה היה אדיש לגמרי לגבי המאורעות הפוליטיים בצרפת, וייחד את הדיבור על מאורע מהפכני בעולם המדע, על המחלוקת שפרצה בין קיביי (Cuvier) וסינט־הילר (Geoffrey de Saint-Hilare). גיתה הרחיב את שיחתו על ההתקדמות במדעי־הטבע, שהיתה בעיניו חשובה לאין־ערוך מן המאורעות המהפכניים בצרפת.

כמשורר סלד גיתה משירה פוליטית, שראה בה צמצום אופק, תלות במפלגות וקטנות־מוחין. רק מעט משוררים בעלי צביון פוליטי זכו בעיניו, ואחד מהם היה בראנז’ה, ששוחח עליו מתוך התלהבות, כפי שהזכרנו.

גיתה היה רגיש לביקורת בתחום זה וראה צורך להצטדק: לא עבד־נסיכים הוא ולא שמרן שוטה. ‘לא הייתי חסידה של שרירות לב עריצים ואף מוכרע הייתי בכל־כולי, שכל מהפכה גדולה לא באה באשמתו של העם אלא באשמתה של הממשלה. אין מהפכות עשויות לבוא לעולם כל זמן שהממשלות צודקות תמיד במעשיהן, ולבן פתוח תמיד, ונמצאות נענות להן על־ידי תיקונים ברוח הזמן…’. ‘ומכיוון שמשנא הייתי את המהפכות, עמדו וכינו אותי בשם חסידו של הקיים ועומד. ברם תואר זה מפוקפק הוא, נשמע לכמה פנים, ואני דוחה אותו בשתי ידי. אלמלא היה הקיים כולו זכאי, כולו טוב וצודק, לא הייתי מתנגד לו כל־עיקר. אולם מכיוון שנסמך לו לטוב המרובה גם רע מרובה, הרי חסידו של הקיים אינו תכופות אלא ידידו של המיושן ושל הרע’. מעיד הוא אפוא על עצמו כעל שוחר אבוֹלוּציה.

גיתה לא גרס שנאה לאומית ולא שפיכות דמים. ‘…דבר משונה הוא דבר השנאה הלאומית. מוצא אתה אותה חזקה ביותר וחריפה ביותר בדרגות הנמוכות של התרבות. אולם יש תקופה בה היא כלה לגמרי מן העולם, ואדם רואה עצמו מבחינה מסוימת עומד מעל לאומות והוא מרגיש בשמחתו ובצערו של עם שכן כאילו של עצמו הן. דרגת־תרבות זו היא נאה לטבעי…’ ‘…לא שטמתי את הצרפתים, אף-על-פי שאני משבח ומודה לבורא שנפטרנו מהם. היאך יכולתי אני, שאין לי בעולמי דבר של חשיבות אלא תרבות ובארבאריות, לשנוא אומה מאומות התרבות המעודנת ביותר של העולם, שממנה בא לי חלק גדול כל־כך מהשכלתי של עצמי’. ועל השירים הלאומיים אמר: ‘אני, שאינני לוחמן מטבעי ואין לי שום חוש מלחמתי, הרי שירי־מלחמה שלי לא יכלו להיות אלא מסווה, שאינו הולם את פני’.

ועם זה ברי היה לו, שהוא פאטריוט נאמן אוהב עמו, וששירת את עמו במסירות וללא ליאות, לפי דרכו ונטייתו.

 

ה

מפליאים ומזעזעים כאחת הם דברי גיתה, בר־המזל, ילד השעשועים של החברה: ‘…לאמיתו של דבר, כל חיי היו לי עמל ותלאה, והרשות בידי לומר, כי במשך שבעים וחמש שנות חיי לא היו לי ימים של טובה ממש אפילו במשך ארבעה שבועות…’

אין להניח שהסיבה לכך הן רדיפות המתנגדים ועקיצותיהם: פעם גאה הוא בעיניהם, פעם אנוכיי, פעם מלא קנאה לגבי כשרונות עולים. נחשד הוא כשקוע בחיי הנאה, משולל אמונה נוצרית ואהבת־מולדת. ודאי פגעו בו האשמות מעין אלה, עד שקרא – ‘סופר גרמני אני – מעוּנה גרמני’, אבל לא הן עשויות היו לעכור את חייו ולמנוע ממנו הרגשת אושר. הסיבה נראית עמוקה יותר. פעם התוודה: ‘טובתי – בעצם הגותי ויצירתי הפיוטית. ברם, כמה הופרעו והופסקו אלה על־ידי מעמדי בחברה, כמה צומצמו ועוכבו. אלמלא הייתי פורש יותר מעשייתי הציבורית ומשאונם והמונם של חיי החברה והייתי יכול להתבודד יותר, ודאי הייתי מאושר יותר והייתי משיג יותר כמשורר’. מדברים אלא נשמע קול המצפון של יוצר, שרואה את היצירה כייעודו בחיים, והנה לא היה נאמן די צורכו לייעודו. תוך הרהור נוגה אמר גיתה, אחד הסופרים הפוריים ביותר, ‘כשאני מהרהר בדבר מה העלה לופּה די־ויגה, הרי מספר חיבורי הפיוטיים נראה לי מועט מאוד. חייב הייתי להיות דבק יותר באמנותי…’

ועם זה לא מחוּור היה לו בשביל מי הוא כותב, למי הוא עמל. בשעת התרוממות־רוח הכריז: ‘מי שאינו מקווה למיליון של קוראים, מוטב שלא יכתוב אפילו שורה אחת’. ואולם ברגיל היה צנוע, מסתייג מהערצת המונים, ורואה לנגד עיניו עדת־קוראים קטנה, דקת־טעם ואנינת־רגש. ‘אין חיבורי’ – אמר – ‘עלולים להיות קניין רבים… ליחידים נכתבו…’

האם רק משום כך לא זכה ל’ימים של טובה‘? המותר להציץ לתחום אחד בחייו, שעליו הרבה לשוחח, שבו יצר שירים יפים להפליא? מעטים המשוררים שהצליחו כמוהו למצות את רגש האהבה, על שיאיו ותהומותיו, בחיים ובשירה. כל חוויה עמוקה התעלתה למדרגת שירה והפכה ליצירה אמנותית, ותמיד היה איזה כוח מופלא, דימוני, מפריד בינו ובין אהובתו. גיתה כאדם פרפר, התייסר, לא ידע מרגוע. משהו, בדומה לחוויה זו, גילם איבּסן בדראמה ‘כשאנו המתים מקיצים’. ואולי ייתכן שמצפונו האנושי מנע ממנו את הרגשת האושר. ניגוד פנימי חריף ביותר בתחום זה מתגלה בעובדה טראגית. לא נמצא משורר בספרות העולם, שעלה בידו להביע בכוח פיוטי עז, כמוהו ב’פאוסט’, את רגשי ‘אם מרצחת’, את העדין והתהומי באהבתה, את אושרה וייאושה; ועם מותה, עם מות גרטכן, קול הכריז ממרומים שניצלה ונגאלה. והנה גיתה ישב פעם כחזר המועצה הממלכתית במדינה זעירה, ולדיון עמד פשעה של נערה צעירה, מעין גרטכן, שרצחה את ילדה מתוך פחד ובושה, ואיך נהג גיתה? צירף את חתימתו אל המחמירים שאישרו פסק־דין של מוות. עובדה זו מזעזעת לא פחות מן הטראגדיה של גרטכן3. האם אדם כמוהו יכול להיות מאושר?

גיתה הזכיר בשיחות רבות את הכוח האפל המופלא, המניע את הגאון, לרבות את עצמו, ביצירותיו ובמעשיו, וקרא לו ‘דימוֹני’. ‘ככל שאדם נעלה יותר, נתון הוא להשפעת דימונים’, ‘הדימוני אינו ניתן לתפישת השכל והתבונה… ואני משועבד לו’. פעם אמר: ‘אין אני יכול לנער מעל עצמי את הרעיון, שהדימונים מעמידים פעמים דמויות בודדות, מפתות ומקסימות כל־כך, שיהיו הבריות נמשכים אליהן, והדמויות הן ענקיות כל־כך שאין איש יכול להשיגן, וכל זה כדי להתגרות בבני־אדם ולהלעיג עליהם. וכך הם מעמידים לפניהם את הצייר רפאל… לא השיג אותו איש. וכל מעמידים הם הדימונים את מוצארט, שאי־אפשר להשיג את מעלתו במוסיקה. וכך הוא שקספיר בשירה… וכל עומד לפנינו נפוליאון, לא ישווה לו…’ ואקרמן הקשיב והרהר שאף ‘בנוגע לגיתה זוממים הדימונים לעשות מעשה כזה, ואף הוא אחת מן הדמויות הגדולות האלה, המגרות והמקסימות להידמות להן, וגדולות מכדי השיגן’.

ועם זה הביע גיתה בזיקנתו אמונה שונה, וייחס אותה גם לשנות חייו הקודמות. ‘מאמין הייתי באלוהים ובטבע ובנצחונו של הטוב על הרשע’, והוסיף בספק אירוניה ספק מרירות: ‘אבל בזה לא נתקררה דעתן של הנפשות החסודות: עלי להאמין ששלושה הם אחד ואחד הוא שלושה, והרי אמונה זו סותרת היתה לרגש האמת שבלבבי, ואך לא נתחוור לי שיש בה משום תקנה כלשהי לנשמתי’.

 

ו

בשיחות אֶקרמן עם גיתה מתגלה דמות אדם יוצר גאוני, שאין להטיל ספק בתרומתה החשובה לתרבות האנושית; גם נחשפת אישיות עשירת־גונים ומופלאה לרום ולעומק, ועם זה שנויה במחלוקת. יש שרואים בה תוך הערצה את ‘האלוהי’, ויש שמוצאים בה אנוכיות לאין־שיעור המשעבדת את הכול למען חייו ויצירתו. בכמה הערכות אפשר למצוא גם יחס דו־ערכי, למשל במסה רבת־הגוּת־וחן של ט.ס. אֶליוט ‘גיתה החכם’.

בספר זה מוגש לקורא העברי מבחר ‘שיחות אֶקרמן עם גיתה’. מתורגם ומלוקט בידי צ. וויסלבסקי ז"ל, ההוגה והסופר. מרוכזים בו פרקי שיחה, שיש להם ערך ספרותי רב, ושפתם הולמת את הנוי הפשוט, את הכנות והדייקנות של לשון המקור. לאוצר הספרות המתורגמת מתוספת יצירה, המפיצה אור על חיי גיתה והשקפת־עולמו, ועם זה בעלת ערך הגותי ואמנותי בפני עצמו.


  1. וינסן (Winsen) בין לינברג להאמבורג.  ↩

  2. אולריקה פוֹן לבצוב (Ulrike von Levetzow).  ↩

  3. Thomas Mann, Leiden und Grösse der Meister, Berline 1935  ↩

המלצות קוראים
תגיות