רקע
נתן אלתרמן
נוכחותה של היעדרות
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות

שאלת ההסברה החיצונית שלנו אינה יורדת מסדר-היום והכל מודים כי סיבת דחיפותה הוא היעדרה הגמור.

אמנם כן, לא רק היעדר ההסברה הנאותה עשוי להסביר את העובדה שיחס עויין לישראל הוא כיום בעולם סימן של השקפה נאורה והוּמאנית, ולא רק בשמאל-החדש.

בדרך כלל אנו רואים את נצחונה הצבאי של ישראל במלחמת־ ששת-הימים כגורם עיקרי לתפנית זו של דעת-הקהל. אנו אומרים כי מדרך הטבע הוא שהצד המנצח אינו מועמד לאהדה, שכן המנוצח הוא המעורר את החמלה ואת ההשתתפות.

מידת אמת שיש בדעה זו בטלה בששים לעומת מידת ההתחמקות שבה. דומני כי נצחון ששת הימים עשה. למען העם והמדינה הרבה כל-כך, עד כי אין זה מן ההגינות להעמיס עליו גם את עול האחריות לחדלון ההסברה.

אמנם אין להניח, כי הסברה נכונה היתה משנה את הדימוי שלנו בעולם מן הקצה אל הקצה, ובכל-זאת חובה לציין כי, בכל שנות המאבקים הציוניים והמדיניים של ישראל לא הוזנח במידה רבה כל-כך הצד הרעיוני, העקרוני של מהוּת מאבקינו ותכליתם ושרשיהם.

את כל אלה – את כל ה“חומר” הציוני, היסודי, שמכוחו, הבקענו אל “משפחת העמים” – צררנו בתוך שק של בלואים שסולק הצידה לאחר שהדבקנו עליו תווית של “נימוקים היסטוריים”.

הנימוקים ההיסטוריים (ובתוכם כללנו גם עיקרים שהיו תמצית אמת שלנו וצידוק שלנו ונשק הבקעה שלנו אך לפני עשרים שנה, בימי המאבק על המדינה). אינם מתקבלים, כך החלטנו, על דעתם של הגורמים הקובעים.

ונימוקים אלה לא רק הוזנחו, אלא נעשו גם ענין למנוד-ראש ולהתקלסוּת מבית.

במשך הזמן שמאז מלחמת-ששת-הימים ספגו עיקרי הציונוּת מידי חוגים ציוניים מובהקים בישראל מנות השפלה, עלבון וגינוי שאולי לא היו כמוֹתן מאז הוויכוח עם ה“בּוּנד”.

ולכן רשאים אנו לומר כי חדלון ההסברה החיצונה שלנו אינו רק פרי משגה או הזנחה, אלא הוא פרי התרוקנותה של הוויתנו הישראלית מתוכנה הנכון והמודע.

ולכן אך לשווא אולי אנו נוזפים בסטודנטים ישראליים בחוץ-לארץ שעה שהם מודים ומתוודים כי אינם יודעים מה להשיב לאנשי “השמאל החדש” כשהללו שואלים אותם, בעת ויכוח, באיזו זכות נעשה יהודי לישראלי וכיצד הם מצדיקים את קיומה של ישראל “בטריטוריה ערבית”.

ומשום כך שעה שיצחק טבנקין משמיע במזכירות מפלגת-העבודה דברים שהם מיסודי ההוויה היהודית של תקופת התחיה, יש מי שקובע ב“דבר” כי יצחק טבנקין נשא “נאום לאומני תקיף, אם לא להשתמש במלה קשה יותר” וכי סגנונו הוא “סגנון שהיה שמור בעבר למנהיגים ערניים בלבד”.

לאחר סילוקו של אותו מחסן גרוטאות ציוניות, ביססנו את כל “הטיעון” על הנימוק הבטחוני. הוא לבדו נעשה לנו נימוק ויסוד להשרשת צידוקה של עמידתנו לאחר מלחמת-ששת-הימים, הן בדעת-הקהל בעולם והן בזירה המדינית גופה.

ולא שמנו אל לב כי נימוק זה אינו צריך ואינו יכול לעמוד לבדו.

שכן אם אנו מבססים את טיעון עמידתנו בשטחים החדשים ואת דרישתנו למשא-ומתן ולשלום-של-חוזה בטעמי בטחון בלבד, רשאים אולי האמריקנים, ואפילו הסובייטים, לטעון כי ערובה של המעצמות תיתן לנו, לדעתם, בטחון רב מזה שאנו מייחסים לגבולות נוחים ולחוזה עם מדינות ערב.

מעניין שדווקא החוגים הבטחוניים של ישראל, ובתוכם השרים ישראל גלילי ומשה דיין ויגאל אלון, אינם חדלים מלהדגיש בהופעות שלהם גם את הצד העקרוני השרשי של הטיעון הישראלי; ואילוּ חוגי משרד-החוץ עומדים רק על הנימוק הבטחוני.

וכל-כך השתרשה בנו בלעדיוּתו של נימוק זה עד שכיום, כשאנו תוהים מה יהא טיבו של המימשל האמריקני הבא, אומרים “חוגים רמי-דרג בירושלים”, כי תפקידה של מדיניוּת ההסברה שלנו כעת הוא למהר להסביר לאנשי האדמיניסטראציה החדשה כי התמיכה בנו היא מטובת בטחונה של ארצות־הברית.

שכן שעה שאין הנימוק הבטחוני שלנו מספיק, אנו מצרפים אליו גם את נימוק בטחונה של אמריקה. ליתר בטחון.

ואנו מגיעים בהכרח לידי כך שאנו מעמידים עניני יסוד, כגון התקרבות בין הגושים, כענין המנוגד לבטחון ארצות-הברית, ואין אנו תופסים כי בכך אנו עשויים לקומם נגדנו את דעת-הקהל בעולם כולו, שכן אנו “מסבירים” את התמיכה בישראל כמנוגדת לענין שהעולם רואה בו, בצדק, יסוד כל משאת-נפש, את מניעת העימוּת בין גושים.

וכל זאת בשם הבטחון.

את ההסברה האידיאולוגית העקרונית החושפת שרשים וטעמי-יסוד, אשר יש בה כדי להשפיע על דעת-הקהל ובעקבות כך גם על הממשלות, השלכנו ככלי אין חפץ בו.

המלצות קוראים
תגיות