לוגו
בית היתומים
תרגום: צבי ארד
מיקום ביצירה:
0%

1. הטכניקה של ניהול פנימיה, על פרטיה הזעירים אך המכריעים, תלויה בבניין בו הפנימיה מצויה ובשטח שעליו הוקם הבניין.

כמה נזיפות מרות יורדות על ראשם של הילדים ושל הסגל בגלל שגיאותיו של האדריכל, ומה רבים הטרדות, העבודה והעינויים המיותרים שמקורם בהסחת הדעת מפגמים בתוכנית הבניין. אם אפשר לשפץ־ולתקן, מה רבה הטרחה לעמוד על הצורך בכך, ולשכנע את זולתך בחיוניות המעשה. יש שגיאות שאין להן תקנה.

בית־היתומים נבנה בסימן אי־האמון בילדים ובסגל. הכל לראות, לדעת, הכל למנוע. אולם־הפסקות ענק – הרי זו כיכר פתוחה, שוק. אדם אחד עֵרני מקיף הכל. והוא הדין בחדרי־השינה הקסרקטיניים, הגדולים. לבניין כזה יתרונות רבים, הוא מאפשר להכיר את הילדים במהירות. מתאים הוא לקייטנות ולמוסד מרכזי, שמתוכו הילדים עוברים אל פנימיות אחרות, שבניינן שונה; אלא שהוא מייגע באשר אין בו “פינה שקטה”. שאון, מהומה, דחיפות־היתקלוּת הדדיות, הילדים מתאוננים, ובדין.

אילו ניתן לנו בעתיד להוסיף קומה לבניין, הייתי מצדד בשיטת המלון: מסדרון וחדרים קטנים מזה ומזה…

מלבד חדר־הבידוד – דירה לילד החולה – הכרח להקצות מקום לילדים שאינם מרגישים בטוב. נחבל ברגלו, ראשו כואב, בלילה נדדה שנתו, מרוגש בכעסו – תימָצא לו פינת־השקֵט, והוא יבלה בה לבדו, או יחד עם חבר. אחד כזה המתחבט בין חבריו, נדחק־ונדחף בין הילדים המשתעשעים, מלא טינה, מבודד, מעורר השתתפות בצערו, אך לפעמים הוא מרגיז את הסביבה…

בית־כיסא ללילה ומשתנה חייבים להיות צמודים לחדר־השינה הגדול, אם לא להיכלל בו. חסרת־טעם היא הפרדתם על ידי מבואות ומסדרונות. ככל שנחביא את בית־הכיסא, כן יהיה מלוכלך יותר…

דירתו השקטה של מנהל המוסד, הרחק מהילדים, מסלקת אותו מתחום ההשפעה החינוכית המהותית. הוא יוכל לפקח על המזכירוּת, על החשבונאות, לייצג את המוסד, להתכתב עם הרשות, אולם זר יהיה, אורח ולא בעל־הבית של הפנימיה. שכן הפנימיה כולה “פכים קטנים”, ואין לשכוח זאת. חייב האדריכל לשכן כך את המנהל, שייאלץ להיות מחנך, ויראה אף ישמע את הילד לא רק כשהלה נכנס אל חדר־העבודה שלו, לפי הזמנה.


2. נתקלתי במקום כלשהו במשפט האומר, כי הפילאנטרופיה, אף על פי שאינה מעלה ארוכה לשום פצע מפצעי החברה, ואף שאינה מסַפקת שום צורך מהצרכים, הריהי ממלאת שני תפקידים חשובים.

היא מחפשת ומגלה תחלואים, אשר המדינה טרם עמדה עליהם, ועדיין לא העריכה כערכם. היא בודקת, מתחילה, ולמראה אזלת־היד הריהי תובעת תמיכה. בסופו של דבר, היא מטילה את העול על צוושארן של הקהילה או המדינה, שבכוחן להגיש את העזרה בכל היקפה.

תפקידה השני הוא החדשנות, חיפוש דרכים חדשות בפעולות, אשר הממשלה מבצעת אותן באורח סכימאטי, שגרתי ובזול.

מלבד טיפולה של הממשלה ביתומים קיים בכל מקום גם טיפול פרטי, ולפעמים הוא יפה יותר: הבניינים גדולים יותר, המזונות משופעים יותר, התקציב חופשי יותר, המגמה גמישה יותר. אף על פי כן ייתכן הדבר, כי במקום העריצות של התקנון הביורוקראטי תבוא כאן הקאפּריזה המפתיעה והאימתנית של המיטיב בעל־המאה.

אם ניתן דעתנו על כך, שלעתים כל היוזמה וכל המאמצים המדריכים מופנים להנחת דעתם של האפוטרופסים חסרי־הנסיון, שאינם מכירים את הקשיים ואת הסודות של חינוך ילדים משותף, נבין מדוע אנשים בעלי ערך מסכימים בקושי לעבוד במוסדות צדקה, ואילו נרגנים וחסרי־תועלת דבקים בהם.

אילו האפוטרופסים בעלי־המאה איזה גורם מרעיל הוא עובד לא־מתאים במוסד, אולי היו מוותרים אחת־ולעולם על כפיית אנשים על הפנימיות, ואפילו על המלצה על אנשים, שאמנם אינם מתאימים, אבל “ראויים לתמיכה”. שיטת הפרוֹטקציות חטא היא ופשע.

ראוי גם לומר מלים מספר על הילדים המתקבלים למוסד על פי המלצה כפויה:

– הכרח כי הילד יתקבל. מצב יוצא מהכלל.

ילד שסוּוג שלא כראוי אינו נשׂכר כלל, ואילו לכל הוא גורם נזק. אין להתיר כל כפיה, ואפילו כל לחץ, על המחנך, שיחזיק במוסד ילד בניגוד למיטב הכרתו.

הכרח כי תינתן למחנך הזכות לומר: “ילד זה מזיק”. חייבים אנו להאמין לו, עלינו להבטיח למחנך זכויות רבות, שכן עבודת הפנימיה קשה היא. בעניינים הנוגעים לחינוך דעתו היא המכרעת.

יינתן בידי המחנך סכום חודשי מסויים, שיעמוד לרשותו בלבד; כי יש חפצים העשויים להיראות כמיותרים, ויש הוצאות ניכרות שאפשר אולי לדחותן, אלא שלמחנך חיוניים הם, והצורך בהם דחוף.

עניין חשוב:

אם כמה אפוטרופסים לפנימיה, ראוי להנהיג ספר, שבו ירשמו הללו את הערותיהם, תביעותיהם ושאלותיהם. כל אלו יפחתו מעתה, יהיו זהירים יותר, ולא יירשמו הוראות סותרות.

מלים מספר על העובדים המתנדבים. הם מביאים תועלת ניכרת, מעניקים לילדי המוסד טיפול שהוא בבחינת מותרות, שכן לאנשי הסגל השקועים בעבודתם היומיומית האפורה, אין לכך לא זמן ולא דמיון. אחד מהם בא לספר סיפור, השני מוציא קבוצת ילדים לטיול, ואחדים נותנים שיעורים נוספים. אך אל נא יכביד המתנדב באישיותו על הסגל, יקפיד־נא ביותר על התקנון, יעוץ לו עצה בכוחות עצמו, אל ישאל שאלות, ואל יתבע דבר.


3. שנת בניינו של בית־היתומים מיוחדת במינה היתה. מעולם לא היטבתי להבין את תפילת העבודה ואת היופי שבפעולה הממשית. מה שנראה היום כריבוע קטן בתוכנית, על גבי הנייר, נתגלגל למחרת באולם, בחדר, במסדרון. רגיל הייתי לוויכוח על השקפות, עקרונות, דעות, ואילו כאן הייתי עד למעשה בניין. כל החלטה־ביעף שימשה הוראה לבעל־המלאכה, ובידיו קרמה עור־וגידים עד עולם. כל רעיון מחייב הערכה, אומדן של מחיר, של אפשרות ביצוע ותכליתיות. ונדמה לי, כי מחנך שאינו יודע כי מעץ, פח, קארטון, קש וחוט־ברזל אפשר ליצור עשרות חפצים המקילים על העבודה, מפשטים אותה, חוסכים את הזמן היקר מפז ואת המחשבה, עדיין לא השלים את הכשרתו. מדף, לוח־מודעות, מסמר שנתקע במקום המתאים, פותרים שאלות מטרידות…

נאמר לנו כי הבית יושלם ביולי, אלא שהשלימוהו באוקטובר. והנה ביום קודר, סגרירי, אחר הצהריים פרצו בשאון אל הבניין המלא בעלי־מלאכה הילדים שבאו מהכפר, קופאים, מרוגשים, חצופים חמושים במַטות ובמקלות. ניתנה להם ארוחת־ערב, והם הושכבו לישון. ביתם הקודם שכן בדירה שכורה, לא־מתאימה, שריהוטה מקרי, בגדיהם בלויים היו, וטיפולם בא מידי אֵם־בית טפשה ומבשלת ערמומית.

אמרתי בלבי, כי בדירה החדשה, בתנאים החדשים, תוך טיפול נבון, יקבלו הילדים מיד את תקנון־החיים החדש. אך הם הכריזו מלחמה בטרם עמדתי על המצב. סבור הייתי, כי הנסיון שקניתי בקייטנות יגן עלי מפני ההפתעות. טעיתי. בפעם השניה נפגשתי עתה עם הילדים כהמון אימתני, כשאני ניצב לעומתם חסר־אונים, ובפעם השניה התחילו מתחשלות, תוך נסיונות מכאיבים, האמיתות האיתנות והבהירות.

כלפי תביעותינו – קבעו הילדים עמדת התנגדות מוחלטת, אשר נבצר מן הדיבורים לגבור עליה, ואילו הכפיה עוררה טינה. הבית החדש, עליו חלמו שנה תמימה, התחיל להיות שנוא. רק כעבור זמן רב למדי הבינותי את חיבת הילדים אל חייהם הקודמים. באי הסדר בדלות הצוענית של התנאים ותוך אפסות האמצעים, נפרש שדה ליוזמה חופשית, למעופם של מאמצים בודדים, חזקים וקצרים, לדמיון השובבות המתפרעת, לתעוזה שבמעשה החזק, לצורך להקריב משהו משֶׁלו, לחוסר־הדאגה ליום המחרת. מכוח סמכותם של אחדים היה הסדר מופיע פתאום, לשעה קצרה. ואילו כאן חייב לשרור סדר קבוע, מכוחו של הכרח לא־אישי. משום כך החווירו אף הכזיבו אותם ילדים, אשר על עזרתם סמכתי בעיקר. נדמה לי, כי המחנך הנאלץ לעבוד תוך אי־סדר ובאמצעים דלים, אינו צריך להתגעגע יתר־על־המידה לסדר ולנוחות – טמונים בהם קשיים גדולים וסכנות ניכרות.


4. במה נתגלתה התנגדות הילדים? בפכים קטנים, אשר רק המחנך יבינם. הרי אלו זוטות בלתי־נתפסות, אלא שבריבוּיין מטרידות הן. אתה אומר להם, שאין לסור מהשולחן כשפרוסת לחם בידם. אחד שואל מדוע צריך לנהוג כך, אחדים מחביאים את הלחם, פלוני קם ומפגין: “לא הספקתי לאכול”. – אסור להחביא דבר כלשהו מתחת לכר ולמזרון; – “מהקופסה יקחו לי”. מצאתי ספר מתחת לכר, והילד משיב, כי "חשב שספר מותר. ילד נועל את חדר־האמבטיה מבפנים: “תמהר”. תשובה. “מיד אצא”. – מדוע לא תלית את המגבת? – הלא אני מוכרח למהר. אחד נעלב, שלושה מחקים. בשעת הארוחה נפלה הברה, כי תולעת נמצאת במרק. הסכמה: לא רוצים לאכול מרק. אתה רואה כמה מנהיגים גלויים של העקשנות וההתנגדות, ומבחין בחוש בכמה סמויים. אתה רואה השחתה מן המארב של דברים שראית אותם כקבועים ויציבים, אתה נתקל בקשיים לא־צפויים בכל התחלה. בסופו של דבר אתה חדל להבחין מה הוא גילוי של המקרה, של אי־ההבנה, ומה מבטא רצון רע מוּדע. הלך לאיבוד מפתח, כעבור רגע נמצא, ואתה שומע הערה אירונית:

– חשבת בוודאי שאני החבאתי?

זהו זה, חשבת…

על השאלה “מי עשה זאת?” אתה שומע תשובה קבועה: “לא יודעים” – מי שפך, שבר, השחית? אתה מסביר, כי לא קרה אסון ומבקש כי יודו. שתיקה – לא של חשש, אלא של הסכמת־המחתרת.

לפעמים היה קולי ניתק בשעת נאום, ודמעות אובדות־עצה הציפו את עיני.

שעות קשות אלו הן מנת־חלקו של כל מחנך צעיר, של כל מחנך חדש. אל נא תיפול רוחו, אל יאמר בטרם עת: “איני יודע כיצד, אי־אפשר”. רק לכאורה אין המלים משפיעות, לאט־לאט מתעורר המצפון הקיבוצי, מיום ליום ילכו וירבו חסידי רצונו־הטוב של המחנך והכיוון הנבון יותר, ילך ויגבר מחנה חסידי “המהלך החדש”.


זכרון

אחד מרבי־השובבים שלנו שבר בשעת עבודת־הנקיון אסלת־משתנה, יקרה למדי. לא כעסתי. כעבור ימים אחדים שבר נער זה בקבוק שהכיל חמישה ליטרים שמן־דגים. גם הפעם העירותי לו בנחת.

נסתייע הדבר: בעל־ברית…

מה קל למצוא את הכיוון כאשר המחנך שולט בחבורה, ואיזה גיהנום היא העבודה כאשר המחנך מתרוצץ חסר־אונים, ואילו החבורה יודעת, חשה ומשסה בו מתוך נקמנות. מה רבה הסכנה כי יסכים לשיטת הכפיה הגסה ביותר, לרעת בטחונו שלו.


5. מחצית־המאה ילדים שהועברו לבית־היתומים מבית־המחסה הקודם, היו מכל־מקום הוודאות הקשורה עמנו בחוויות ובתקוות משותפות, הקשורה ברגש איתן עם העלמה סטֶפאניה1 מחנכת בית־היתומים, המתנגדת לארגון אך מוכשרת לקיימו. כעבור זמן מועט הגיעו עוד חמישים ילדים, ובכן קשיים חדשים. בביתנו נפתח בית־ספר לתלמידים מן החוץ, והדבר איפשר לי לעמוד על התהום שבין האריסטוקראט־המורה לבין הלכלוכי המחנך את הילדים.

שנת הארגון נסתיימה בנצחוננו. אֵם־בית אחת, מחנכת אחת, חצרן ומבשלת – למאה ילדים. בלתי־תלויים היינו בסגל כלשהו, ובעריצות אנשי־השרות בבית־המחסה. הילד הפך להיות בעל־הבית, עובדו ומנהלו, כל אשר ידובר בו להלן, מעשי הילדים הם ולא מעשינו.


לוח־המודעות

במקום בולט, לא גבוה מדי, תלוי על הקיר לוח, ועליו נקבעות בנעצים הוראות, הודעות ומודעות.

בלי הלוח החיים רצופים ייסורים. אתה מודיע בקול רם וברור:

– הילדים א, ב, ג, ד – ילכו, יקחו, יעשו כך וכך.

ופתאום ניגשים אליך ה, ו, ז.

– האם גם אני? – ואני? – והוא?

אתה חוזר ואומר, אך ללא הועיל.

– ואני, אדוני?

אתה אומר:

– תלכו, תקבלו…

שוב שאלות, רעש, מהומה.

– מתי? – לאן? – לשם מה?

השאלות, התביעות, הדחיפות מייגעות, מרגיזות. אלא שלא ייתכן כלל מהלך אחר. לא כל הילדים שמעו, לא הכל הבינו, לא הכל בטוחים כי הבינו כהלכה, ובמהומה הזאת עשוי היה להיעלם משהו גם מעיני המחנך.

בתוהו העניינים השוטפים נאלץ המחנך לתת הוראות פתאומיות, לא־מחושבות, לא־מותקנות, ועל כן פגומות, הוא נאלץ להחליט במהירות, ועל כן ההחלטה תלויה בהלך־רוחו ובצלילות־דעתו, ותמיד יצוף ויעלה ברגע האחרון משהו לא־צפוי. לוח־המודעות מאלץ אותי תחילה, ולאחר מכן – מַרגיל, לחשב תמיד מראש את תוכניתה של כל פעולה, משגה גדול הוא שאין המחנך יודע לבוא בדברים עם הילדים בכתב.

גם במקום שהילדים ברובם עדיין אינם קוראים, הייתי תולה לוח־מודעות: גם כשאינם מכירים את האותיות ילמדו להכיר את שמם, יחושו צורך בקריאה, יעמדו על תלותם בילדים היודעים לקרוא.


מודעה

“מחר בשעה עשר יינתנו בגדים חדשים. מכיון שלא כל הבגדים מוכנים, לא יקבלו בגדים א, ב, ג, ד… את הבגדים הישנים יקבלו ח וט…”

מודעה

“מי מצא או ראה מפתח קטן קשור בשׂרוך שחור?”

“מי ששבר שמשה בחדר־הרחצה, צריך להודות”.

הודעה

“אתמול שוב היה לכלוך בחדר־השינה של הנערים”.

“הילדים משחיתים ספרים, מפזרים עטים”.

“לא אומרים: יוֹרְד, אומרים: יוֹד”.

“בעוד חודש חג הפסח. אנו מבקשים את הילדים להציע רעיונות ותוכניות לבילוי נעים של החג”.

“מי שרוצה להחליף מקום בחדר־השינה (ליד השולחן), יבוא מחר לכיתה בשעה 11”.


הודעות, אזהרות ובקשות קובעים עתה על הלוח לא רק המחנכים, אלא גם הילדים. מה לא תמצא שם? הלוח חי. אתה תמה, כיצד יכולת להתקיים בלעדיו.

– אדוני, האם גם אני?..

– ראה על הלוח.

– אני לא יודע לקרוא.

– בקש חבר שיודע…

הלוח מציע שדה יוזמה למחנך ולילדים. לוח־השנה, המדחום, ידיעה חשובה מהעתון, תמונה, תשבץ, עקומת המכות והקטטות, רשימת הנזקים, חסכונות הילדים, המשקל, הגדילה, כשהילד פנוי ויש לו רצון להסתכל, הריהו עומד לפני הלוח כמו לפני חלון־ראווה. אפשר לפרסם גם רשימת ערים ראשיות, אוכלוסיות הערים, מחירי מצרכי־המזון. כלום תחזה הכל מראש…


תיבת הדואר

משנוכח המחנך בתועלת שבמגע־ומשא בכתב עם הילדים, ייווכח גם עד מהרה בצורך בתיבת־דואר.

לוח־המודעות מאפשר למחנך תשובה־שבהרגל, ועל כן תשובה שאינה תובעת מאמץ: “קרא”. תיבת־הדואר מאפשרת לדחות כל החלטה על ידי התשובה: “כתוב”.

פעמים הרבה קל יותר לכתוב מאשר לומר. אין לך מחנך שאינו מקבל מכתבים ובהם שאלה, בקשה, תלונה, בקשת סליחה, וידוי. כך היה מעולם, ותיבת־הדואר מקיימת מנהג נבון.

בערב אתה שולף חופן פתקים כתובים בידיים לא־מאומנות, ובשקט ובשלווה תקרא ביתר תשומת־לב, תהרהר בדברים אשר ביום היית מזלזל בהם בגלל מיעוט הפנאי והמחשבה.

“האם אוכל לצאת מחר, כי בא אַחי אמא?”

“הילדים מציקים לי”.

“אתה לא נוהג בצדק: לכולם חידדת את העפרונות, ולי לא רצית”.

“לא רוצה לישון ליד הדלת, כי נדמה לי בלילה שמישהו נכנס”.

“אני לא כועס עליך”.

“המורה מבית־הספר אמרה, שאני כבר מתנהג יותר טוב”.

“אני רוצה לדבר אתך על עניין אחד חשוב מאוד”.

לפעמים אתה מוצא שיר קטן, ללא חתימה: נזכר, רשם, לא ידע מה לעשות בו, הטילו לתיבה.

אתה מוצא גם פתק בעילום־שם ובו גידופים שאין לפרסמם, או איומים.

יש מכתבים יומיומיים, שגורים, יש נדירים ויוצאים מהכלל. דברים החוזרים בקביעות – תהרהר בהם, אם לא היום, הרי מחר, כיצד לתקן, להסדיר. על תוכנו של מכתב יוצא מהכלל תאריך בהרהור.

תיבת־הדואר מלמדת את הילדים:

1. לחכות לתשובה: לא מיד, לא בהבל פה.

2. להבחין בין טינות, דאגות, משאלות וספקות קטנים וחולפים, לבין החשובים. הכתיבה מחייבת החלטה (בלאו הכי רוצים הילדים לעתים תכופות להוציא את המכתב מהתיבה).

3. היא מלמדת אותם לחשוב ולנמק.

4. היא מלמדת לרצות ולדעת לעשות.

– כתוב ושלשל לתיבה.

– לא יודע לכתוב.

– בקש חבר שיודע.

תחילה נתפסתי למשגה, ורצוני להזהיר מפניו: את הטרדנים הכרוניים הייתי מַפנה, לא בלי אירוניה, אל תיבת־הדואר. משהבינו את ההתעללות, נעלבו ורחשו טינה לי ולתיבה, ובדין.

– בכלל אי־אפשר עכשיו לדבר אתך.

טענה דומה שמעתי גם מפי מחנכים: האין התקשורת בכתב עם הילדים רשמית מדי?

הריני טוען, כי התיבה מקילה על השיחה בעל־פה עם הילדים, ולא מכבידה. אני בוחר את הילדים, אשר שיחה ממושכת יותר, שיחה אינטימית, לבבית או רצינית דרושה להם, ואני בוחר את השעה הנוחה לי ולילד. התיבה חוסכת את זמני, הודות לה מתארך היום.

ודאי שיש ילדים שאינם מחבבים את הכתיבה, אבל דומה כי אלה הם אך ורק הסומכים על השפעתם האישית, על החיוך, הנשיקה, ההתחנחנות, היחס המיוחד והרגע שנבחר בהצלחה. אין רצונם לבקש, רצונם לסחוט. הבוטח בעצמו סומך על הצדק בלבד, מגיש בקשה ומצפה בשלווה להחלטה.


המדף

המדף עשוי להשלים את לוח־המודעות. עדיין אין לנו מדף בבית־היתומים, אלא שחשים אנו בצורך בו. על גבי המדף: מילון, קובץ פתגמים, אנציקלופדיה, מפת העיר ותיאורה, אנתולוגיות, לוח־שנה, אוסף משחקים ושעשועים (ספר־עזר לטניס, לכדורגל וכיוצא בזה), כמה סדרות פּסיפוֹנים לשימוש הכלל.

הספריה חיונית היא: מתן משחקים לכל דורש בשעות קבועות ובימים קבועים, בפיקוח התורן, שומר עליהם מפני השחתה. אולם במקום צריכים להימצא גם אולפן ותחנת־ניסוי של האינסטינקט החברתי הלא־מבוקר של הילדים. ישחיתו ויאבדו – אין עצה.

במדף יש מקום למחברות הכתובות בידי הילדים. האחד רושם שירים יפים, השני – בדיחות, השלישי – חידות, הרביעי – חלומות. יש מחברת של קטטות ומריבות, איחורים, נזקים, חפצים שאבדו. מצויים עלונים שנערכו בידי הילדים, וירחונים לטבע, למסעות, לספרות ולענייני חברה.

כאן יונחו הדו"חות של התורנים ויומני־זכרונות. כאן יוכל להימצא גם יומנו של המחנך. לא כל יומן ראוי להטמין מאחורי מנעול ובריח. נדמה לי, כי תפקיד חשוב שמור ליומן, שבו המחנך מגלה אכזבות, קשיים שנתקל בהם, שגיאות, חוויות נעימות, שׂמֵחות וכן מכאיבות.

כאן יהיה מקומו של ספר־הביקורת, מי יוצא העירה, מתי ולשם מה, ומתי הוא חוזר, וכן לספר־נוֹטֵריוֹני. הילדים מחליפים ביניהם, מוסרים ומוכרים ברצון את חפצי רכושם הזעיר. חלילה לנו לראות מסחר זה בעין רעה, לא כל שכן לאסור אותו. אם האולר או הרצועה הם רכושו של הילד, מדוע לא יוכל להחליפם בקלמר, במַגנט או בזכוכית מגדלת? אם אנו חוששים מפני עסקות־מרמה, ויכוחים ומריבות, הבה ננהיג ספר־נוטריוני, אשר ימנע הונאה. אם הילדים קלי־דעת וחסרי־נסיון הם, הבה נאפשר להם לרכוש את הנסיון ההכרחי.

לפי שמייחס אני חשיבות ניכרת ליומנו של המחנך, אביא כמה קטעים מיומני:

“שלא בדין כעסתי היום על אחד הנערים. שלא בצדק, כי נבצר מהנער לנהוג אחרת. אך מה אעשה, כשעלי החובה לעמוד על משמר זכות־שווה־לכל. מה יגידו אם אתיר לאחדים מה שאסרתי על אחרים ואף גיניתי?…”

“הילדים הבוגרים התאספו בערב בחדרי. שוחחנו על העתיד. מדוע הם נחפזים כל כך, כה רוצים להיות מבוגרים? הם סבורים, התמימים, כי להיות מבוגר פירושו לעשות ככל העולה על דעתך. אין הם רואים את הכבלים המעיקים על רצוננו המבוגר”.

“ושוב גניבה. יודע אני, כי במקום שמצויים בו מאה ילדים, ודאי שיימָצא אחד שאינו ישר (האם אחד בלבד?). אף על פי כן לא אוכל להשלים עם כך. יש בי תרעומת כביכול על כולם”.

“והנה היטיב דרכו. חששתי להאמין בכך בטרם עת – אבל זה כמה שבועות אני מסתכל בו בתשומת־לב, אולי קנה לו ידיד טוב. הלוואי ויתמיד בכך”.

“שוב נודע לי עניין ביש. הריני מעמיד פנים שאיני יודע. מה קשה הדבר תמיד לרטון, לגעור, לכעוס, לערוך חקירות”.

“נער מוזר. כולנו מכבדים אותו. עשוי היה לקנות לו השפעה רבה, אך הוא מצטדד מכל הפעולות שלנו. נכרי להתמיה ומכונס בנפשו. אין זו אנוכיות, ולא רצון רע. נבצר ממנו לנהוג אחרת, וחבל”.

“איזה יום חביב. הכל בריאים, פעילים, עליזים. הכל היה כשורה, נערך בהצלחה, במהירות. הלוואי ירבו כמותו”.


ארון המציאות

אין המחנך רואה בעין יפה את תכולתם של כיסי הילדים ומגירותיהם. מה לא תמצא שם: תמונות, גלויות, חבלים, מסמרים, חלוקי אבן, סמרטוטים, חרוזים, קופסות, בקבוקונים, מכיתות זכוכית צבעוניות, בולים, נוצות ציפורים, איצרובלים, ערמונים, סרטים לשׂיער, עלים ופרחים מיובשים, דמויות נייר, כרטיסי חשמלית, שברים של מה־שהיה, והתחלות של מה־שעתיד־להיות. פעמים הרבה כרוכה כל זוּטית בסיפור מורכב, מקוֹרה שונה ואף ערכה שונה, ולעתים ערכה הרגשי רב מאוד. קונכית קטנה היא החלום על הפלגה בים, בורג וכמה קרעי־תיל – מטוס, הזיות גאות על הטיִס. עינה של בובה שנשברה זה כבר – המזכרת היחידה של אהבה, שהיתה ולא תשוב. אתה מוצא גם את תצלום האֵם, ושתי אגורות עטופות בנייר־משי ורוד, מתנת הסב. חפצים חדשים נוספים, וחלק מהנושנים מפסידים את ערכם. על כן הילד מחליף, נותן במתנה, ואחר כך יתחרט ויקח בחזרה.

חושש אני, כי המחנך הגס, שאינו מבין ועל כן מזלזל, כועס על שהכיסים נקרעים והמגירות נתקעות, זועם על המריבות ועל אי־השקט, כי הדברים הולכים לאיבוד, נמצאים מפוזרים, לא מסודרים, לא ממושמעים – חושש אני, כי בהתקף זעם, כשרוחו רעה עליו, יאסוף את כל האוצרות הללו לערימה, ויטילה לתנור. הרי זו מעילה באמון שאין לה שיעור, פשע בארבארי. כיצד העזת, גס־רוח שכמותך, לנהוג ברכוש זר כבתוך שלך? כיצד אתה מעז לדרוש לאחר מעשה זה, כי הילדים יכבדו משהו ויאהבו את מישהו? לא ניירות שרפת, אלא את אהבת המסורת ואת החלומות על חיים יפים.

תפקידו של המחנך לחתור לכך, כי לכל ילד יהיה משהו, שאינו רכושו האלמוני של המוסד, אלא שלו בלבד, וכי יימצא לרכוש זה מקלט בטוח. כאשר הילד מניח משהו במגירתו, הכרח כי יהיה סמוך ובטוח, כי איש לא יגע ברכושו: כי שני החרוזים – הם עגיליו היקרים, ניירות של שוקולד –משכנתא של בעל־רֶנטה, היומן – מסמך סודי שהופקד בארכיון. יתירה מזו, חובת המחנך להקל על הילד את חיפש האבידה.

ועל כן, ארון מזוגג למציאוֹת. לכל חפץ זעיר ביותר יש בעלים. כל המוטל מתחת לשולחן, מה שנשכח על אדן החלון, מה שנתכסה למחצה בחול בחצר – כל זה חייב להגיע אל הארון.

ככל שמועטים בפנימיה החפצים של־אף־אחד, ומרובות הזוטות הפרטיות, כן תרגיש יותר בטרדה של לקיחה ונתינה מתמדת של החפצים שנמצאו, וכן ירבו התלונות על אבידות. איך אתה שומר חפץ שנמצא ונמסר לך? אתה נותנו בכיס: דוגמה של חוסר־הגינות.

בבית היתומים יש ארגז למציאוֹת. התורן מעביר אותן מהארגז לארון המזוגג, ומחזיר את האבידות בשעה קבועה.

בתקופת המאבק החריף על השלטת הסדר נהגתי למסור לאוסף־המציאות כל כובע שהופקר, כל סינור שלא נתלה במקומו, כל ספר שהושאר על השולחן.


החנות

מגיפת תביעות של הילדים, תביעות חוקיות וצודקות: מחברת, עפרון, צפורן לעט, שרוך־נעל, מחט, אצבעון, כפתור, סבון – מבוקר עד ערב. לעולם משהו אוזל להם, נשבר, נקרע, תמיד הם צריכים למשהו, ואין רגע מנוחה.

ועל כן חנות – חדר קטן או ארון, ואפילו מגירה. אולם, אתה מחלק את הסחורה אחת ליום, בשעה קבועה. מי שאחר, שכח, חייב לחכות למחר. אגב, כלום יש צורך בהוכחות?

בשעת החלוקה רושמים מי קיבל מה. אם תעיר לילד שהוא שובר את צפורן־העט, תוכל לאשר דבריך בעובדות, במספר, תוכל להשוות בינו לבין אחרים. מצרכים מסויימים מחלקת החנות חינם, ואחרים היא מוכרת במחיר זול.


קולב למטאטאים

ראוי היה לציין בכותרת: התורנויות. העדפתי לציין “קולב למטאטאים” כדי להדגיש, כי אין ערך לתורנויות אם בעת ובעונה אחת לא ניאבק ונשיג מצד החֶברה יחס כבוד למטאטא, למטלית לדלי ולכף־האשפּה.

כלי המלאכה כבר זכו למידת־כבוד כלשהי. אף כי עדיין הספר תופס מעמד של יִתרון, הרי כבר יצאו ממחבואם בפינה אפלה הפטיש, המקצועה, הצבת, ולמכונת התפירה התירו לבוא אל חדרי האדונים.

בבית־היתומים שלפנו את המטאטא והמטלית ממחבואם שמתחת למדרגות, ולא זו בלבד שגילינו אותם לעין כל, אלא גם מקום־כבוד ייחדנו להם, בכניסה הראשית לחדר־השינה. וראו זה פלא, אור היום שיווה אצילות ורוחניות לבני־המון אלה, ובמראיתם האסתיטית הם מלטפים בנועם את העין.

לשני חדרי־השינה ששה מטאטאים. אילו היו פחות מששה, מה רבים היו הוויכוחים, המריבות והקטטות הנערכים לעינינו. אם השקפתנו אומרת, כי שולחן שנוגב כהלכה שווה־ערך הוא לדף שהועתק בקפידה, אם אין עינינו לכך שתחליף עבודת־הילדים את עבודת־השירות השכירה, אלא שתחנך ותעצב, אל־נא נפטור אותה במחי־יד, אלא נבדוק הכל באופן יסודי. ננסה, נחלקה בין הכל, נהיה ערים, אף נשנה מפעם לפעם, ונקדיש לה מחשבה רבה.

מאה ילדים – מאה עובדי נקיון ומשק, מאה רמות, מאה דרגות כוח, מיוּמנות, מזג, סגולות אופי, רצונות טובים או אדישים.

הסדרת התורנויות – אין זו תחילתה של מלאכת האירגון אלא סיומה, לא “נשוחח” חד־פעמי עם הילדים, אלא עבודה בת כמה חודשים של הידיים ופרי מחשבה ערה, יוצרת.

ראש לכל צריך להכיר את העבודה ואת הילדים. ראיתי בפנימיות נחשלוּת שלא תיאמן כלל בחלוקת העבודה, והתורנויות השחיתו, דיכאו, לימדו את הילדים לשנוא כל הושטת עזרה.

יש תורנויות קלות, שאינן תובעות כוח גופני, מיומנוּת, סגולות מוסריות, והן קלות לפיקוח, נוחות לביצוע, נעשות ללא כלים. למשל: סידור כיסאות, איסוף שיירי נייר.

המוחה אבק מחזיק מטלית בידו ואחראי לה.

בכיתות שיש בהן ארבעה תורנים נדרש תיאום פעולות.

יש תורנויות בוקר וערב, יומיות או שבועיות (חלוקת לבנים, רחצה, תספורת), חד־פעמיות (חביטת מזרונים), קיציות (בתי־כיסא של שדה), חורפיות (גריפת השלג וכדומה).

כל חודש נערכת רשימת תורנים חדשה ונקבעת על הלוח. לפעולה זו קודמות בקשות־בכתב של הילדים.

ובכן:

“אני רוצה להיות תורן בחדר־השינה”. –“רוצה לסדר את הכיתה, ולהשגיח על המגבות הגדולות”. – “רוצָה להיות תורנית בחדר־הרחצה, ואם לא, אז במלתחה”. – “רוצה להיות בבית־הכיסא, ולהגיש לשולחן השמיני”.

לכל תורנות כמה מועמדים, המזמינים מראש את המשרות המתפנות, נדברים ביניהם, עורכים הסכמים. מתנהל משא־ומתן רב. תורן כעסן חייב להתרוצץ ולהצטער ולהבטיח הרבה בטרם יבטיח לעצמו את התפקיד.

“לא רוצה להיות תורן אתך, שאתה רב, שאתה מאחר, שאתה עצלן”.

אפילו החלק העשירי של עבודת חינוך גדולה זו אינו מגיע לתודעתנו. לכל תפקיד צדדיו הטובים והרעים, כל עבודה מחייבת שיתוף ושלום. בתורנות חדשה זוכה הילד לסדרת חוויות חדשות ונעימות, אך נתקל גם בקשיים לא־צפויים. העובדה שהוא עושה משהו חדש, מעוררת אותו למאמצים. בטרם יגיע הילד לידי לאוּת, מתגלה הצורך לדרוך את האנרגיה, כדי לזכות במקום שחמד לו, או לשמור על המקום הוא עובד בו.

בדרך זו מושג שיווי־זכויות מלא של הגילים והמינים: צעיר אך שקדן מתקדם מהר, ונער שומע לנערה.

כאשר בתחום־פעולה משותף פועלים כמה תורנים, האחד הוא הבכיר. לכל קומה תורן אחראי, אין חלוקה זו מלאכותית. ניהול עבודתם של אחרים תפקיד מכביד הוא, והאחריות אינה נעימה. אנשים שלא באו בסוד הארגון שלנו, הביעו תרעומת על דירוג זה. כל ילד צריך לפקח על עצמו. אלא שלא הכל מתרחש כראוי בחיינו, ולא תמיד. יש בין הילדים אחוז מסויים של עובדים רשלנים, לא נאמנים וקלי־דעת. יתירה מזו, לא רק לפקח אנו צריכים, אלא מישהו חייב גם ללמד ולעזור. המחנך, המבקש לו פנאי לשיחות ממושכות יותר עם ילדים יחידים במקרים מסויימים, חייב לפנות אל כלל הילדים בכתב. תורני־הקומות והתורנים הבכירים בענפי המשק החשובים יותר רושמים כל ערב דין־וחשבון מתורנותם ביומנים קטנים.

אמנם, בבית־היתומים נהוג תשלום רק בחלק של התורנויות, אולם לדעתי, כל תורנות צריכה לשאת שכר. בבואנו לעצב אזרחים טובים אין לנו צורך לעצב אידיאליסטים. אין בית־היתומים עושה חסד לילדים שנתייתמו בטפלו בהם, ובבואו להחליף את הוריהם בטיפול הגשמי, אין לו זכות לתבוע מהם דבר. מדוע לא נקדים ככל האפשר ללמד את הילד, כי הכסף הוא גמול בעד העבודה; ללמדו לחוש את ערך העצמאות הנקנית עם השכר; ללמדו להכיר את צדדיו החיוביים והשליליים של הרכוש. אין מחנך אשר יֵדע לגדל מאה אידיאליסטים מבין מאה ילדים, ובדרך הטבע יתגבשו אחדים בלבד, אך אוי להם אם לא ידעו לספור. שכן הכסף נותן הכל, מלבד האושר. יש אשר יתן גם אושר ובינה ובריאות ומוסר. נלמד את הילד לדעת, כי הכסף מביא גם אסון ומחלה, ונוטל את הבינה. יֵצא ויזלוֹל גלידה בכסף שהשתכר, עד שתכאב בטנו. אדרבה, יתקוטט עם ידידו בשל עשיריה. יפסיד לו במישחק, יאבד, יגנבו לו. יצטער על שקנה משהו, יתפתה לקבל תורנות ששכרה יפה, וייווכח שלא כדאי היה. ישלם את הנזק שנגרם.


ועדת האפוטרופסים

במקום הסבר אביא יומן של אחד הטרדנים שלנו, שנכתב אל הילדה־האפוטרופסית, וכן את הערותיה.

16 באפריל

“אני הייתי רוצה להיות נגר. וכאשר אתכונן למסע, אוּכל לעשות ארגז ובארגז אניח דברים שונים ובגדים ואוכל, ואקנה חרב ורובה. אם יתנפלו חיות טורפות, אז אתגונן. אני אוהב נורא את הֶלה, אבל לא אתחתן עם ילדה מבית היתומים”.

הערת האפוטרופסית: “גם הֶלה אוהבת אותך, אבל לא מאוד, כי אתה שובב. מדוע אינך רוצה להתחתן עם ילדה מהמוסד שלנו?”

“אני לא רוצה לקחת אחת מהמוסד שלנו, מפני שאני אתבייש. כאשר אתכונן לדרך, בשביל לגלות חלק מהעולם, אז אני אלמד יפה לשחות אפילו באוקיאנוס. אסע לאמריקה, אעבוד קשה, אשתכר כסף, אקנה מכונית ואעבור במכונית שלי בכל אמריקה. אבל בהתחלה אסע אל האנשים הפראים ואחיה שם שלושה שבועות. לילה טוב”.

הערת האפוטרופסית: “לילה טוב, ואולי תכתוב מכתבים?”

“אני ור' דיברנו איך שהיה לנו בבית. אני אמרתי, שאבא שלי היה חייט, ואבא של ר' היה סנדלר. ועכשיו אנחנו פה כמו בבית־סוהר, כי אנחנו לא בבית. וכאשר מישהו אין לו אבא ואמא, אז החיים לא שווים כלום. אני סיפרתי, שאבא היה שולח אותי להביא כפותרים, ואבא של ר' שלח אותו להביא מסמרים. וכך הלאה. כי שכחתי”.

הערת האפוטרופסית:“כתוב ברור יותר”.

“הנה כך יהיה הדבר. כשאחזור מהמסע, אז אני אתחתן. אבקש ממך לייעץ לי, האם עלי להתחתן עם דורה, עם הלה או עם מאניה, שאני לא יודע את מי לקחת לאשה, לילה טוב”.

הערת האפוטרופסית: “דורה אמרה שאתה נזלן. מאניה לא מסכימה, והלה צחקה”.

“הלא אני לא ביקשתי בשביל לשאול אותן. רק כתבתי את מי אני אוהב. עכשיו אני מצטער וגם מתבייש. הלא אני רק כתבתי את מי אני אוהב. מה יהיה עכשיו? הלא אני מתבייש לגשת אליהן. בבקשה לומר לי, ליד איזה שולחן עלי לשבת כדי להתנהג יפה, וכתבי איזו אגדה ארוכה. ובבקשה לא להראות לשום איש, כי אני פוחד הרבה לכתוב. ואני מאוד רוצה לדעת איך נראה אוסטראלי, איך הם נראים”.

הערת האפוטרופסית: "אם הן לא מתביישות, אז גם אתה אל תתבייש.

אי אפשר לכתוב אגדות בפנקס קטן. אם יסכימו, שב ליד השולחן השלישי. אשתדל להראות לך אוסטראלי. לא אראה לאיש את היומן שלך".

“אני חושב, שכבר להיות בן שתים־עשרה – זה יהיה אושר גדול בשבילי. כשאצא לדרך, אז אני אפרד מכולם. לא יודע מה לכתוב”.

הערת האפוטרופסית: “אמרת שיש לך כל כך הרבה דברים לכתוב, שאינך יודע אם יספיק לך, ועכשיו אינך יודע מה לכתוב”.

“בבקשה לייעץ לי, שיש לי צער נורא ואין לי מצפון טהור. הנה זהו הצער, שבשיעור אז אני לא יודע למה, אבל תמיד יש לי בראש עבירה אחת, אבל אני פוחד לעשות את העבירה הזאת. הנה זה, שאגנוב. אבל אני לא רוצה לעשות לכולם צער ואני משתדל, עד כמה שאני יכול, להיות יותר טוב. שלא לחשוב על עבירה זאת, אני חושב שלצאת למסעות. לילה טוב”.

הערת האפוטרופסית: “יפה עשית שכתבת לי. אדבר אתך ואייעץ לך. אבל אל תיעלב כשאני אומרת משהו”.

“אני כבר מתנהג יותר טוב. אני מתיידד עם ג' והוא תיקן אותי. ואני משתדל מאוד. ומדוע אני צריך לצאת רק כל שבועיים? הלא אני כמו כולם, ומדוע הם טובים ממני? והם יוצאים כל שבוע, ואני כל שבוע שני. אני רוצה להיות כמו כל הילדים. סבתא ביקשה שאבוא כל שבוע, ואני מתבייש לומר שאני לא יכול”.

הערת האפוטרופסית: “אתה יודע מדוע אסור לך לצאת כמו כולם. אני אבקש, אבל מפקפקת אם זה יצליח”.

“בין כך כבר היה לי צער רב, שזרקו אותי מבית־הספר, אז חשבו לזרוק אותי גם מבית־היתומים, אם לא יקבלו אותי בבית־הספר. ועכשיו שוב אני הולך לבית־הספר. כבר אני יודע 35 עמים. יש לי ספר על מסעות. ספר אמיתי. אני מאוד רוצה שתהיה לי קופסה. בבקשה להשיב”.

הערת האפוטרופסית: “אחפש או אשתדל להשיג קופסה, ואתן לך. התוכל לכתוב לי, למַה תשמש לך הקופסה?”

“לי הקופסה הזאת מאוד נחוצה, כי יש לי הרבה דברים: גם מכתבים, גם ספרונים, והרבה מאוד דברים נחוצים. עכשיו כבר אני לא מתיידד עם אף אחד, כי אין לי עם מי להתיידד. האם כאשר הפנקס הזה ייגמר, אני אקבל פנקס אחר? אני לא כתבתי יפה, כי אני כותב על שתי שורות, אכתוב את הכל, אכתוב את הצער שלי, ומה עשיתי רע, מה שאני חושב ודברים שונים, הרבה מאוד דברים מעניינים יש לי לרשום…”

הנער בן תשע, ה“אפוטרופסית” – בת שתים־עשרה.


הישיבה

אין מחשבתו של הילד פחותה, או דלה, או גרועה ממחשבתו של המבוגר, אלא שאחרת היא. במחשבתנו התמונות דהויות וממורטטות, הרגשות עמומים, מאובקים. הילד חושב ברגשותיו ולא בשכלו. על כן כה קשה המגע־ומשא עם הילדים, ואין לך אמנות קשה מהשיחה אתם. ימים רבים סבור הייתי, כי אל הילדים צריך לדבר בלשון קלה, מובנת, מעניינת, בתמונות, באופן משכנע. ואילו היום סבור אני, כי עלינו לדבר בקצרה וברגש, בלי לברור ביטויים וצירופים – בכנות. מוטב לומר: “דרישתי אינה מוצדקת, היא גורמת עוול, לא ניתנת להגשמה, אלא שחייב אני לדרוש זאת מכם”, מאשר לנמק ולתבוע כי יודו בנכונות הדבר. לאסוף את הילדים, להתאונן באוזניהם או לגנותם, ולסחוט מהם החלטה – אין זו ישיבה.

לאסוף את הילדים, לנאום, לרַגש ולבחור אחדים, כדי שיטלו על עצמם את החובה והאחריות – אין זו ישיבה.

לאסוף את הילדים, לומר כי אין בכוחך לפתור את השאלה, ועל כן יחשבו־נא הם וימציאו משהו, כדי שהכל ישתפר – אין זו ישיבה.

שאון, מהומה, הצבעה ובלבד להיפטר מהעניין – פארודיה של ישיבה.

נאומים תכופים וישיבות תכופות משגירים סוג זה של יצירת סוגסטיה קיבוצית, לשם פתיחתו או בירורו של עניין – מוקדו של יום.

הישיבה חייבת להיות עניינית, הערות הילדים יישמעו בתשומת־לב וביושר – ללא כל צביעות ולחץ – וההחלטה תידָחה עד שיכין המחנך תוכנית־פעולה. אם אין המחנך יודע, או שאינו יכול או שאינו רוצה, זכותם של הילדים להיות לא־יודעים, לא־יכולים, לא־רוצים.

והס מלהזכיר הבטחות שאין להגשימן! מבטיחים השוטים וחסרי־הבינה, וכועסים אף לועגים הפיקחים והישרים.

חייב אדם לעמול קשה עד שיגיע לכושר המגע־וההבנה עם הילדים. אין זכות זו ניתנת מעצמה! הילד חייב לדעת, כי מותר לו לבקש בכנות את רשות הדיבור וגם כדאי, כי לא יעורר כעס וטינה, כי יבינו אותו. יתירה מזו, חייב הוא להיות בטוח, כי לא ישימוהו חבריו לצחוק ולא יחשידוהו ברצון למצוא חן. הישיבה מחייבת אווירה מוסרית טהורה ומכובדת. אין לך קומדיה חסרת־תכלית יותר מעריכת הצבעות ובחירות, שנועדו להסתיים לרצונו של המחנך.

זאת ועוד, הילדים חייבים ללמוד את הטכניקה של ניהול ישיבות. אין זו מלאכה קלה לשלוט בהמון הילדים.

ותנאי נוסף. לא מן הדין הוא לחייב ילדים להשתתף בדיונים ובהצבעות. יש ילדים שאין רצונם להשתתף בדיונים – האם נחייבם?

– מדברים ומדברים, וסדר אין.

– למה להתאסף, אם בין כה וכה תעשה כפי שאתה רוצה.

–איזו ישיבה היא זו, כאשר אף אחד לא יכול להגיד שום דבר, כי צוחקים או כועסים.

אין לזלזל בביקורת זו, אף לא לפָרשהּ כנובעת מרצון רע. בדין מתאוננים הילדים בעלי חוש־הביקורת החזק יותר.

אם כיום הזה אני דן בחומרה את הישיבות, הרי זה מפני שבראשית עבודתי בבית היתומים הפרזתי בהערכתן, וחטאתי בשימוש־לרעה בדיבור.

מכל מקום, הישיבות מעוררות את המצפון הקיבוצי של החבורה, מחזקות את תחושת האחריות המשותפת, מותירות עקבות. אלא שחייבים אנו לנהוג בהן זהירות. אין בחבורה חברות וסולידאריות מוחלטות, וגם לא ייתכנו. המשותף ביני לבין האחד הוא רק קורת־הגג ופעמון־ההשכמה, ביני לבין השני – בית־ספר אחד, ביני לבין השלישי – עניינים שבטעם, ביני לבין הרביעי – ידידות, ביני לבין החמישי – אהבה. זכותם של הילדים לחיות בקבוצות וביחידות, במאמצם שלהם ובמחשבתם.


העיתון

מוסד חינוכי ללא עיתון נראה בעיני כדשדוש וריטון של הסגל, ללא־תכלית וללא־תקווה, כחיגה במעגל בלי כיוון ובלי ביקורת בכל הנוגע לילדים, כמשהו חטוף ומקרי, ללא מסורת, ללא זכרונות, ללא קו־התפתחות לעתיד.

העיתון הוא חוליה חזקה, המחברת שבוע עם שבוע, ועושה את הילדים, את חבר המחנכים ואת העובדים חטיבה אחת. קוראים את העיתון באוזני כל הילדים.

כל שינוי, שכלול, רפורמה, כל חולשה ותלונה מוצאים בעיתון את ביטויים. אפשר לדון בהם בשוּרות אחדות של רשימת־כרוניקה קצרה, במאמר קצר או במאמר הראשי.

אפשר לרשום ותו לא:

“א' וב' הרביצו זה לזה”. או: “המכות שכיחות יותר ויותר. שוב עלינו לציין את הקטטה בין א' לב'. אין אנו יודעים מדוע היכו, אבל האם הכרח הוא שכל ריב יסתיים במכות?” או: “הלאה האגרוף!”, “עלינו לבטל נוהג זה אחת ולתמיד” – ולאחר הכותרת המרעישה אנו דנים בעניין.

למחנך, החייב להבין את הילד ואת עצמו, משמש העיתון וַסת מצויין לדבריו ולמעשיו. העיתון הוא הכרוניקה החיה של עבודתו, מאמציו, שגיאותיו, הקשיים אשר נאבק בהם. העיתון הוא האישור לכשרונותיו, כתב־עדות לפעולתו שלו, כתב־המגן מפני כל טענה אפשרית. העיתון הוא מסמך מדעי אשר ערכו לא ישוער.

ייתכן כי לא יארכו הימים, ובתי המדרש למורים ילמדו עיתונאות חינוכית.


בית־דין החברים

אם הקדשתי לבית־דין החברים מקום רב מהמתקבל־על־הדעת, הרי שעשיתי כן מתוך ההכרה, כי בית־דין החברים עשוי לשמש ראשית לשיווי־הזכויות של הילד, מוליך אל החוקה, מאלץ לפרסם את הצהרת זכויות הילד. זכאי הילד ליחס של כובד־ראש לענייניו, לדיון צודק בהם. עד עתה היה הכל תלוי ברצונו הטוב של המחנך, ברוחו הטובה או הרעה עליו. מהילד נשללה זכות המחאה. עלינו לשים קץ לעריצות.

חוקת בית־הדין

אם נכשל ילד במעשה רע, אין טוב מלסלוח לו. אם עשה את המעשה לפי שלא ידע, הריהו יודע עתה. אם עשה מעשה רע בשוגג, ינהג בעתיד ביתר זהירות. אם רע מעשהו מפני שקשה לו להסתגל, ישתדל מעתה. ואם הרע לעשות מפני ששידלוהו לכך, שוב לא ישמע בעצתם.

אם נכשל מי במעשה רע, אין טוב מלסלוח לו, מלצפות עד שיתקן דרכו.

אולם בית־הדין חייב להגן על הנעלבים ואינם עולבים, כדי שלא ירדו החזקים לחייהם, להגן על בעלי־המצפון והשקדנים, שלא יפריעו להם המופקרים העצלנים, הוא חייב לדאוג לסדר, שכן אי־הסדר עושה בעיקר עוול לאנשים הטובים, החרישיים, בעלי־המצפון.

שולחן־הדיינים אינו הצדק. אך חובתו לשאוף אל הצדק, שולחן־הדיינים אינו האמת, אלא שהוא שואף אל האמת.

השופטים עשויים לטעות. השופטים עלולים להרשיע על מעשים שהם עצמם נכשלים בהם, ולהוקיע מעשים שגם הם עושים.

אולם כשהשופט גוזר דין־רמיה במחשבה תחילה, חרפה היא לו.

כיצד לפנות לבית־הדין

במקום בולט מצוי לוח. כל ילד רשאי לרשום על הלוח את העניין שהוא מבקש לברר: את שמו ירשום ואת שם הילד שהוא תובעו לדין. אפשר לו להביא לדין את עצמו, כל ילד וכל מחנך, כל מבוגר.

בערב רושם המזכיר את הבקשות בספר, ולמחרת הוא גובה עדויות. אפשר להעיד בעל־פה ובכתב.

השופטים

בית־דין החברים מתכנס אחת לשבוע. השופטים נבחרים בהגרלה מבין הילדים, אשר במשך השבוע לא נדונו אפילו פעם אחת. לדיון בכל חמישים תלונות בוחרים בחמישה שופטים.

לעתים יש מאה ועשרים תלונות. דרושים איפוא חמישה־עשר שופטים. והנה אין מספר כה רב של ילדים, אשר במשך השבוע לא נדונו אפילו פעם אחת. במקרה זה מגרילים בין כל הילדים, ואת הקבוצות עורכים כך, שלא ידון ילד בתלונתו שלו.

פסקי־הדין ניתנים לפי ספר־החוקים, אלא שרשאי המזכיר, בהסכמת השופטים, למסור כמה תלונות לעיון למועצת בית־הדין או לישיבת בית־הדין, כדי שידונו בהן לעין כל, כדי שישמעו הכל וידעו את העניינים על בוריים. המחנך משמש מזכיר בית־הדין. פסקי־הדין נרשמים בספר ונקראים באוזני כל. ילדים שאין דעתם נוחה מפסקי־הדין, רשאים לבקש דיון חוזר בעניינם, אולם לא לפני שיחלוף חודש.

מועצת בית־הדין

מועצת בית־הדין כוללת את המחנך ושני שופטים הנבחרים בהצבעה חשאית, לתקופה של שלושה חודשים.

מלבד הפסיקה קובעת מועצת בית־הדין חוקים המחייבים את הכל.

מכיוון שגם שופטי מועצת־בית־הדין עשויים להיות נידונים, בוחרים בחמישה שופטים למועצת בית־הדין, ורק שלושה מהם מכהנים.

המזכיר

אין המזכיר שופט, אלא אוסף עדויות וקוראן בשעת הישיבות. המזכיר רושם את הרשימות בלוח בית־הדין, בספר העדויות ופסקי־הדין, בלוח הנזיקין, מנהל את קרן־ההפסדים, משרטט את הדיאגרמה של פסקי־הדין, עורך את העיתון.

דאגת בית־הדין לסדר

כל המאחר, רועש, מפריע, אינו מניח דברים במקומם, אינו שומר על התור, מלכלך, מזהם את הבית, נכנס למקומות שהכניסה אליהם אסורה, מציק, מתקוטט ומכה, פורע את הסדר, ראוי לחשוב מה ייעשה בו.

בית־הדין עשוי לסלוח, לומר לילד כי רע המעשה אשר עשה, או לבקש ממועצת בית־הדין כי תרשה לו לנהוג שלא לפי התקנון פעמים אחדות, או כמה פעמים בחודש.

המועצה יכולה לתת לו שהות להרהר בדרכיו.

בית־הדין רשאי להתיר לאחד את האסור לכל: יהא הוא היוצא מהכלל.

הדאגה למילוי החובות

שאינו רוצה ללמוד או לעבוד, העושה הכל ברישול, מזיק לעצמו ולאיש אינו מועיל.

אם לא עזרה החלטת בית־הדין, צריך לפנות אל מועצת בית־הדין. אולי הילד חולה, אולי ניתן לו שהות להסתגל, ואוי נשחרר אותו בכלל מהעבודה?

הדאגה לרכוש

הגן, החצר, הבית, הקירות, הדלתות, החלונות, המדרגות, התנורים, זגוגיות־החלונות, השולחנות, הספסלים, הארונות, הכיסאות, המיטות– אם לא נקפיד על אחזקתם, יתקלקלו, יושחתו, יזדהמו ויתכערו. הוא הדין במעילים, בחליפות, בכובעים, בממחטות, בצלחות, בספלים, בכפות, בסכינים – אם הם הולכים לאיבוד, נקרעים, נשברים, הלא נזק הוא. גם את הספרים, המחברות, העטים והצעצועים צריך לשמור ולא להשחית.

לפעמים הנזק קטן, לפעמים גדול; לפעמים הצער מועט, לפעמים הוא רב.

הגורם נזק, נרשם לדיון בבית־הדין, ובו יוחלט אם ישא האשם בנזק, או שתשא בו קרן בית־הדין.

הוא הדין ברכושם הפרטי של הילדים.

הדאגה לבריאות

המחלה, הנכות, המוות, אסונות גדולים הם. אך מה נעשה כשניקרו עין לילד?

גם אם לא קרה האסון, הכרח כי יזכרו הכל, שעליהם לנהוג בזהירות.

מועצת בית־הדין תחליט כמה זמן תישמר על הלוח ההודעה בדבר מקרה־האסון או המחלה שנגרמו על ידי חוסר־זהירות.

אין יודע מי…

לא ידוע מי עשה זאת. אין איש מוכן להודות. אם נטרח הרבה, נוכל לגלות את האשם. אך מה מאוסים עלינו החיפוש, הבילוש, החשד. כשנעשה מעשה ואין יודע מי עשה, נביא לבית־הדין את האלמוני, והמשפט ייערך והשופטים ישפטו, ופסק־הדין יפורסם על גבי לוח בית־הדין. אם הכתים המעשה את כבוד המוסד כולו, תחליט מועצת בית־הדין לתפור טלאי שחור על דגל המוסד, לאות אבל.

הכל עושים כן

אם מעשה חוזר ונשנה תכופות, ואי־אפשר לשפוט את הכל, ראוי להרהר בתגובה.

– הכל מאחרים. איש אינו תולה את כובעו.

אין זו האמת. לא הכל, אבל רבים. האחד יעשה כך פעמים אחדות בשבוע, השני – אחת לחודש. אולם אמת הדבר שהסדר נפגם.

המועצה תחליט לפרסם דיאגרמה של ההתנהגות.או תיזום משהו אחר לתקנת הסדר.

יוצאים מהכלל

פלוני נבצר ממנו להסתגל, פלמוני פורץ את מסגרת החוק. נעשו נסיונות – דבר לא עזר: מה לעשות? אם נתיר לאחד את האסור לכל, או נשחרר אותו ממצווה המחייבת את הכל, האם יתרחש דבר רע?

מועצת בית־הדין רשאית להתיר למישהו לנהוג כיוצא מהכלל, עד אשר יבקש בעצמו להשיבו לכלל, שכן אינו רוצה עוד, המועצה תחליט האם לפרסם את שמותיהם של הללו על לוח בית־הדין.

§§ 1–99

תשעים ותשעה סעיפים מלמדים זכות, או שאומרים: בית־הדין לא דן בתלונה. לאחר הדיון כאילו לא אירע דבר, אולם עקבות האשמה מחייבים את הנאשם להשתדל שלא לחזור על המעשה.

§ 100

בית־הדין לא פסק כי הילד חטא, ואינו נוזף בו, ואינו כועס, אולם סבור כי סעיף מאה הוא מיעוטו־של־עונש, והריהו מצרף אותו אל העקומה בדיאגרמה של עונשי־בית־הדין.

§ 200

בסעיף 200 נאמר:

“לא נהג כהלכה”.

וחבל, כך קרה. לכל אדם עשוי הדבר לקרות. נבקש כי לא יוסיף לעשות כן.

§ 300

שלוש־מאות אומר: “עשה מעשה רע”.

בית־הדין מרשיע.

אם לגבי הסעיפים מאה ומאתיים בית־הדין מבקש כי המעשה לא יחזור, הרי במקרה זה הוא תובע כי לא יחזור.

§ 400

ארבע־מאות – אשמה כבדה.

ארבע־מאות אומר: “עשית רע מאוד”, או: “אתה מתנהג רע מאוד”.

סעיף ארבע־מאות הוא הנסיון האחרון, הרצון האחרון למנוע מהאשם חרפה, האזהרה האחרונה.

§ 500

בסעיף חמש־מאות נאמר:

"מי שעשה מעשה כזה, מי שנוהג בשוויון־נפש כה רב בבקשותינו ובתביעותינו, אינו מכבד את עצמו, או שאינו מחשיב אותנו כלל. על כן אין גם לנו כל אפשרות לנהוג בו לפנים־משורת־הדין.

פסק־הדין בציון השם ושם־המשפחה מתפרסם בעיתון, בעמוד הראשון".

§ 600

בית־הדין קובע את פסק־הדין על לוח בית־הדין לשבוע, ומפרסמו בעיתון.

כשנגזר על ילד סעיף שש־מאות מפני שהוא חוזר־חלילה על מעשהו, אפשר לקבוע על הלוח את עקומת־התנהגותו לזמן רב יותר, אולם במקום שמו המלא, יצויינו ראשי־תיבות שלו בלבד.

§ 700

מלבד כל הבא בעקבות סעיף שש־מאות, מביאים את תוכן פסק־הדין גם לידיעת המשפחה.

שכן ייתכן, כי יהיה הכרח להוציא את הילד, על כן ראוי להזהיר את המשפחה. אם נאמר במפתיע: “קחו אותו מכאן”, המשפחה עשויה לרחוש לנו טינה על שלא הזהרנו, על שהעלמנו ממנה.

§ 800

בסעיף זה נאמר: "המשפט לא הועיל. אולי עשויים היו להועיל העונשים שננקטו בעבר במוסדות־החינוך, אולם אצלנו אינם מצויים.

נקציב לו שבוע לחשבון־הנפש. תוך שבוע זה לא יוכל הילד לתבוע לדין, וגם אנו לא נתבעֶנו לדין. ניווכח האם יתקן דרכו, ולכמה זמן".

פסק־הדין מתפרסם בעיתון, נקבע על הלוח, ולמשפחה נמסרת הודעה.

§ 900

בסעיף תשע־מאות נאמר:

“אבדה תקוותנו כי יוכל לתקן דרכיו בכוח עצמו”.

פירושו של פסק־דין זה:

“אין אנו מאמינים לו”.

או:

“חוששים אנו מפניו”.

לבסוף:

“אל יהי חלקנו עמו”.

לשון אחר, הסעיף תשע־מאות מסלק מהמוסד.

אולם הילד יוכל להישאר, אם מישהו יערוב לו אישית. המוּצא יוכל לחזור אם ימצא אפוטרופוס. האפוטרופוס יהיה אחראי בפני בית־הדין לכל חטאי הילד.

כאפוטרופוס יוכל לשמש המחנך או אחד הילדים.

§ 1000

בסעיף אלף נאמר:

“אנו מוציאים אותו”.

ילד שהוצא מהמוסד זכאי לשוב ולבקש לקבלו כעבור שלושה חודשים.

עקומת פסקי־הדין

כדרך שבבית־החולים לכל חולה דיאגרמה של החום, לוח המחלה והבריאות, כן קבועה על לוח בית־הדין עקומת הבריאות המוסרית של המוסד, ועל פיה אפשר לדעת אם הכל כשורה או לא.

אם פסק בית־הדין בישיבתו ארבעה פסקים של מאה (400=4100 X ), ששה פסקים של מאתיים (1200=6200 X ) וסעיף אחד של ארבע־מאות, הרי זה בסיכום 2000=400+1200+400, ואנו מציינים בדיאגרמה, כי השבוע הניבו פסקי־הדין המרשיעים אלפיים.


ספר־החוקים

אין בית־הדין מברר את התלונה.

§ 1. בבית־הדין מודיע, כי א' ביטל את תלונתו.

§ 2. בית־הדין רואה את ההאשמה כחסרת־שחר.

§ 3. אין בית־הדין יודע מה אירע באמת, ועל כן הוא מסרב לדון בעניין.

§ 4. בית־הדין מביע את בטחונו, כי דברים אלה לא יחזרו, ועל כן אינו דן בתלונה.

הערה: לסעיף זה דרושה הסכמת הנאשם.

§ 5. בית־הדין מוותר על הדיון בשאלה לפי שהוא רואה מראש, כי עבירות אלו ייעלמו עד מהרה.

§ 6. בית־הדין דוחה את הדיון לשבוע.

§ 7. בית־הדין רשם לפניו את הודעת הילד על אשמתו.

§ 8….

§ 9….


בית־הדין משבח – מודה – מביע צער.

§ 10. במעשהו של א' אין בית־הדין רואה אשמה, אלא דוגמה של אומץ־לב אזרחי (אומץ, צדק, הגינות, התעוררות נאצלת, כנות, טוב־לב).

§. 11. בית־הדין מודה לא' על שהודיע את דבר אשמתו.

§ 12. בית־הדין מבקש סליחה על שהטריד בהזמנה למשפט.

§ 13. בית־הדין מביע צער על שכך אירע, אולם אינו מטיל אשמה על א'.

§ 14….

§ 15….

§ 16….

§ 17….

§ 18….

§ 19….


אין בית־הדין רואה בכך עבירה.

§ 20. בית־הדין סבור, כי א' עשה את חובתו (נהג כנדרש).

§ 21. בית־הדין סבור, כי זכאי היה א' לנהוג (לומר) כן.

§ 22. בית־הדין סבור, כי הדין עם א'.

§ 23. בית הדין סבור, כי א' לא העליב את ב'.

§ 24. בית־הדין סבור, כי א' אמר את האמת.

§ 25. בית־הדין סבור, כי א' לא עשה כל מעשה רע.

§ 26….

§ 27….

§ 28….

§ 29….


בית־הדין תולה את הקולר בתנאים – במקרה – ברבים – בילד אחר.

§ 30. בית־הדין מקבל, כי נבצר מא' לנהוג בצורה אחרת.

§ 31. בית־הדין מטיל את האשמה על התנאים – המקרה, ואינו מאשים את א' על אשר קרה.

§ 32. מכיון שרבים עשו את המעשה, לא מן הדין לגנות את האחד.

§ 33. בית־הדין מטיל את האחריות למעשהו של א' על ב'.

§ 34….

§ 35….

§ 36….

§ 37….

§ 38….

§ 39….


בית־הדין מבקש מחילה.

§ 40. בית־הדין סבור, כי אין ב' צריך לכעוס אל א'.

§ 41. בית־הדין מבקש, כי ייסָלח לו.

§ 42….

§ 43….

§ 44….

§ 45….

§ 46….

§ 47….

§ 48….

§ 49….


בית־הדין מוחל, לפי שאינו רואה כאן כוונה רעה.

§ 50. בית־הדין מוחל לא', שעשוי היה לא לדעת או שלא הבין, ומביע תקווה כי המעשה לא יחזור.

§ 51. בית־הדין מוחל לא', שלא הבין את המעשה במלואו, ומביע תקווה כי המעשה לא יחזור.

§ 52. בית־הדין מוחל לא', שלא ידע כי כך יקרא (לא עשה בכוונה תחילה, לא נזהר, טעה, שכח).

§ 53. בית־הדין מוחל לא' שכן לא התכוון להעליב את ב' (גרם אי־נעימות).

§ 54. בית־הדין מוחל לא', שכן היתה זו הלצה (הלצה טפשית).

§ 55….

§ 56….

§ 57….

§ 58….

§ 59….


בית־הדין מוחל, לאחר ששקל את הנסיבות המקילות.

§ 60. בית־הדין מוחל לא', כי עשה את המעשה (אמר מה שאמר) מתוך כעס, ואילו הוא מהיר לכעוס, אלא שייטיב דרכו.

§ 61. בית־הדין מוחל לא'. שפעל מתוך עקשנות, אבל ייטיב דרכו.

§ 62. בית־הדין מוחל לא' שכן פעל מתוך אמביציה כוזבת; אבל ייטיב דרכו.

§ 63. בית־הדין מוחל לא', כי הוא מהיר לריב, אבל ייטיב דרכו.

§ 64. בית הדין מוחל לא', מכיוון שעשה מעשה מתוך פחד, אבל רצונו להיות אמיץ יותר.

§ 65. בית־הדין סולח לא', כי חלש הוא.

§ 66. בית־הדין מוחל לא', שכן עשה מעשה מפני שהציקו לו.

§ 67. בית־הדין מוחל לא', מכיון שפעל ללא שיקול־דעת.

§ 68….

§ 69….


בית־הדין מוחל, כי העונש כבר ניתן, והוא רואה סימני חרטה.

§ 70. בית־הדין מוחל, כי א' כבר בא על עונשו על המעשה.

§ 71. בית־הדין מוחל, כי א' מצטער על מעשהו.

§ 72….

§ 73….

§ 74….

§ 75….

§ 76….

§ 77….

§ 78….

§ 79….


בית־הדין מנסה למחול.

§ 80. בית־הדין מוחל, שכן סבור הוא, כי טוב־הלב בלבד יוכל לתקן את דרכו.

§ 81. בית־הדין מנסה לפסוק לזכות.

§ 82. בית־הדין מוחל, ושומר על התקווה, כי א' ייטיב דרכו.

§ 83….

§ 84….

§ 85….

§ 86….

§ 87….

§ 88….

§ 89….


זיכויים יוצאים מהכלל.

§ 90. בית־הדין מוחל לאחר ששקל, כי חשקו של א' כה עז היה, עד שלא אצר כוח לכבוש את יצרו.

§ 91. בית־הדין מוחל, כי א' בא אלינו זה מקרוב, ואינו מסוגל להבין מהו סדר ללא־עונשים.

§ 92.בית־הדין מוחל, לפי שא' יעזוב אותנו בקרוב, ועל כן אין בית־הדין רוצה כי ילך מתוך טינה.

§ 93. בית־הדין מוחל לא‘, שכן סבור הוא כי השחיתו אותו עודף החיבה והסלחנות מצד הכל; בית־הדין מזהיר את א’, כי הכל שווים בעיני החוק.

§ 94. בית־הדין מתחשב בבקשה הנרגשת של הידיד (האח, האחות) ומוחל לא'.

§ 95. בית־הדין מוחל לא', מפני שאחד השופטים תבע את המחילה בתוקף.

§ 96. בית־הדין מוחל לא‘, מכיון שא’ אינו רוצה להגיד את הדבר, העשוי לשמש לו צידוק.

§ 97….

§ 98….

§ 99….


§ 100. בית־הדין אינו מוחל, וקובע כי א' עשה את המעשה שהוא נאשם בו.

§ 200.בית־הדין קובע, כי א' נהג שלא כשורה.

§ 300. בית־הדין קובע, כי א' נהג רע.

§ 400. בית־הדין קובע, כי א' נהג רע מאוד.

§ 500. בית־הדין קובע, כי א' נהג רע מאוד. פסק־הדין יפורסם בעיתון.

§ 600. בית־הדין קובע, כי א' נהג רע מאוד. פסק־הדין יפורסם בעיתון וייקבע על הלוח.

§ 700. בית־הדין קובע, כי א' נהג רע מאוד. פסק־הדין יפורסם בעיתון, ייקבע על הלוח

ויובא לידיעת משפחתו של א'.

§ 800. בית־הדין שולל את זכויותיו של א' למשך שבוע, ומבקש מהמשפחה להתקשר עמו. פסק־הדין יפורסם בעיתון ועל הלוח.

§ 900. בית־הדין מחפש אפוטרופוס לא‘. אם לא ימצא לו אפוטרופוס תוך יומיים, יוּצא א’ מהמוסד. פסק־הדין יתפרסם בעיתון.

§ 1000. בית־הדין מוציא את א' מהמוסד. פסק־הדין מתפרסם בעיתון.

תוספות לפסק־הדין

א. בית־הדין מודה על עדות אמת.

ב. בית־הדין תמה על שא' לא הודיע בעצמו על כך.

ג. בית־הדין מבקש כי המעשה לא יישנה.

ד. בית־הדין פונה אל המועצה ומבקש, כי תמנע את הדבר בעתיד.

ה. בית־הדין מבקש מהמועצה, כי תרשה לא להוציא לפועל את פסק־הדין.

ו. בית־הדין מביע את החשש, כי א' עלול לגדול אדם מזיק.

ז. בית־הדין מביע את התקווה, כי א' יגדל אדם הגון.


עיתון בית־הדין מס' 1

על בית־דין החברים

למבוגרים בתי־דין משלהם. אין בתי־דין אלה של המבוגרים טובים. על כן הם משנים אותם מעט במרוצת השנים. בתי־הדין למבוגרים פוסקים עונשים שונים: עונש כספי, מאסר, בתי־סוהר, עבודת־פרך ואפילו עונש־מוות. לא תמיד צודקים בתי־דין אלה במשפטם, לעתים הם מקילים מדי, לעתים מחמירים מדי, לעתים הם שוגים: פלוני טוען כי אינו אשם, ואין מאמינים לו; לפעמים האשם מצליח להתחמק. כאז כן היום מוסיפים הבריות להפוך בדעתם, מה לעשות כדי שידון בית־הדין בצדק. אלא שיש גם אנשים החושבים מה עליהם לעשות כדי שיהיו בתי־הדין מיותרים, כדי שלא יעשו אנשים כל רע.

בבית־הספר שופט המורה, בבתי־הספר המורה הוא הפוסק את העונש: מעמיד בפינה, מוציא מהכיתה, כולא בצינוק, מרבה לצעוק ולפעמים יכה. יש גם עונש אחר, כשאין מרשים לאכול ארוחת־צהריים, או לבקר אצל המשפחה.

אף כאן לא תמיד מוצדק הכעס וצודק העונש.

על כן חושבים הבריות גם על כך, מה לעשות, מה לשנות. נעשו נסיונות שונים, ייעשו נסיונות שונים. אחד הנסיונות האלה הוא בית־דין החברים שלנו.

בית־דין החברים קובע, כי מישהו אינו אשם או אשם, אלא שמוחלים לו; או שאין בית־הדין מוחל לו – כועס הוא, פוסק סעיף 100, ופירוש הדבר שבית־הדין כועס קצת, או סעיף 200, 300, 400.

אין בית־הדין מתכעס, אינו צעוק, אינו גוער, אינו מעליב; בשקט יאמר: “נהגת שלא כהלכה, רע, רע מאוד”.

לעתים בית־הדין מנסה לבייש: אולי יקפיד יותר המבויש על דרכיו.


בית־הדין שלנו כבר שפט חמש פעמים. הוא מתאסף מדי שבוע, וכבר בירר מאתיים ששים ואחד בירורים. ואף על פי שאין לומר עדיין אם עלה הנסיון יפה, אפשר כבר לומר משהו.

השבוע הראשון הביא לנו שלושים וארבעה בירורים. כל הנאשמים תבעו את עצמם לדין.

שלוש פעמים פירסמנו מודעה.

בפתק הראשון כתבנו:

“מי שאחר אתמול יואיל להירשם למשפט”.

נרשמו שלושה־עשר ילדים.

בפתק השני – כעבור ימים אחדים – כתבנו:

“מי שיצא ללא הודעה מתבקש לתבוע את עצמו לדין”.

נרשמו ששה.

בפתק השלישי –בעוד ימים אחדים – כתבנו:

“אלה שרעשו אתמול בחדר־השינה, יתבעו עצמם לדין”.

נרשמו חמישה־עשר.

כך נצטברו שלושים וארבעה בירורים, ובית־הדין בירר אותם בישיבתו הראשונה.

בית־הדין סלח לכל הנאשמים.

בהקדמה ל“בית־דין החברים” נאמר:

“אם נכשל מי במעשה רע, אין טוב מלסלוח לו”.

ובית־הדין סלח.

רק תשע־עשרה פעם אמר בית־הדין:

– חייב.

רק עשר פעמים אמר בית־הדין:

– § 100

שש פעמים בלבד:

§ 200.

פעמיים בלבד:

§ 300.

ורק פעם אחת:

– § 400.

ידענו: יש ילדים אשר רע הדבר בעיניהם, שבית־הדין מרבה לסלוח.


בספר החוקים שלנו יש § 1.

הסעיף הראשון אומר:

“התביעה בוטלה”.

פירוש הדבר, כי התובע לדין הוא שסלח.

מכל הסעיפים הראשון הוא המרבה לחזור.

היו מאה ועשרים בירורים, בהם תבעו ילדים זה את זה לדין. ששים ושתיים פעמים סלח התובע לנתבע.

מהם שאומרים:

“איזהעונש – מאה או מאתיים?”

אלה רואים בכך עונש, ואלה – לא.

גם כשאתה כועס על מישהו, עדיין אין הכעס בבחינת עונש.

“ומה קרה? צעקו עלי, כעסו עלי – אבל זה לא איכפת לי”.

יש האומרים כך.

קורה גם שילד הוצא מהכיתה, נכלא בכיתה, ואפילו קיבל מכה – והוא אומר:

ומה קרה? עמדתי לי מאחורי הדלת – ישבתי לי שעה בבית־הסוהר – בכלל לא כאב לי".

– האומר, כי סעיף 100 אינו עונש, יענה עתה, אבל בכנות: האם הוא רוצה בבירור בבית־דין, ובפסק־דין של סעיף 100 או 200, או שאינו רוצה?

אם הסעיף 100 אינו גורם צער רב, אנו רוצים כי הכל יתנהגו כשורה, לפי שאינם רוצים בעונש קטן, בצער קטן.

יתירה מזו, אנו רוצים כי הכל יתנהגו כשורה ללא חשש, ללא כעס, ללא משפט. ואולי יהיה כן בעתיד.

סעיף 100 הוא עונש, וכל ילד מבין זאת. האומר דברים אחרים, ייתכן שלא הירהר בכך די הצורך, או שאינו רוצה לומר את האמת.

ככל שיאריך ימים בית־הדין, כן ניטיב להיגמל מכעסים, מנזיפות ומעונשים, כן תגדל חשיבותו לא רק של הסעיף מאה, אלא גם חשיבותם של הסעיפים הסולחים.


יש ילדים האומרים:

“בגלל כל שטות מיד לתבוע לדין”.

אין הגישה נכונה במלואה.

לא תמיד אנו יודעים, אם התובע לא תבע את עצמו או את זולתו מתוך בדיחות הדעת.

בסעיף השני נאמר:

“בית־הדין סבור, שאין לטרוח בבירור תלונות כאלה”.

אולם רק ארבע פעמים תוך דיון במאתיים ששים ואחד בירורים קבע בית־הדין שלא כדאי לדון בעניין. ארבע פעמים בלבד! וגם במקרה זה לא נוכל לקבוע אם היתה זו הלצה תפלה.

לעתים עניין פעוט גורם כאב רב. שונים הם הבריות. האחד בוכה בשל עניין המעורר צחוק אצל רעהו.

תלונה על כינוי – האם זו שטות או לא? שטות לכאורה, אך כמה דמעות ניגרו בשל כינויים.

היו לנו ארבעים ושלושה בירורים בשל כינויים. היו ילדים שהתייסרו בשל כך מאוד, מפני שקשה לקבוע מהו כינוי תמים ואיזהו –הטרדה ואפילו חמור מזה – רדיפה.

האם עניין פעוט הוא כששופכים מים על מישהו לשם הלצה, או לוקחים מידיו חפץ, ומתגרים ומסרבים להחזיר? אם רוחי טובה עלי, אולי אצחק גם אני; ואם יש לי עגמת־נפש, תרגיז אותי ההלצה, תכאיב לי. הלא זכותי היא לא לרצות היום בהלצות, או לא להתלוצץ עם כל אדם הרוצה בכך.

חודש ימים בלבד קיים בית־הדין. עדיין לא הכל מבינים. בטוחים אנו, כי הבירורים ילכו ויפחתו – הבירורים הסתמיים, וכי בית־הדין יזכה לכבוד.

יש האומרים:

“כל נער ישב לשפוט אותי”.

ראשית, השופטים חמישה הם, וביניהם יימצא תמיד מבוגר יותר. שנית, לא כל קטן שוטה הוא. והשלישית, לשיפוט דרוש היושר, וגם הקטן יודע להיות ישר.

אולי לא נעים למבוגר יותר כשהקטן שופטו. אך בית־הדין לא נוצר למנעמים.


“לא נעים להיות שופט” – נשמעו קולות.

סבורים אנו, כי אכן כך הדבר. דווקא על שום כך אנו בוחרים את השופטים בהגרלה. דרך זו טובה מההצבעה.

כאשר ילד שופט לעתים תכופות, שופט תקופה ארוכה – יש חשש כי יתקלקל על נקלה, כי ילמד לראות את אשמת זולתו כאילו היה הוא עצמו נקי מחטא. אולם משהיה הילד שופט פעם אחת עשוי הוא גם ללמוד הרבה: ראה יראה מה קשה לנהוג בצדק, ומה רבה חשיבותו של הצדק.

זה לנו רק חמישה שבועות לקיום בית־הדין. אין לומר עדיין הרבה, אך נדמה לנו כי בית־הדין כבר הועיל לרבים.

כשאנו אומרים לילד: “חדל לעשות כן, כי אתבע אותך לדין” והוא חדל – אף על פי שאין בית־הדין יודע על כך כבר הועיל: הגן.

ידוע לנו, כי מרבים לומר בצחוק: “אתבע אותך לדין”. מי שוטה עד כדי כך, שאינו מבחין בין הלצה לאמת? לפעמים אומר מישהו בצחוק: “תבע אותי לדין”.

לפעמים יש בכך משום הלצה תמימה, ולפעמים – כעס על בית־הדין, המעיין בכל עניין בכובד־ראש. בשלווה וביושר, לעולם אינו מסרב להגיש עזרה לשום איש, תמיד שעתו פנויה לשאול, לשמוע את דברי התלונה או ההגנה, ואינו נחפז ואינו פוטר בהלצה אפילו עניין פעוט ביותר, שכן תמיד טמון אף בו צערו של מישהו או זעמו.

כן, אין בית־הדין חביב על אלה הקרויים “מתחנפים”, שעליהם נאמר: “מים שקטים” (חופים מְכַלים), ועל הערמומיים, המרבים לעשות את הרע, אבל בזהירות. יודע החנפן כי מחבבים אותו, ואם לא ייתפס למעשה נורא, הריהו יכול לעשות כהנה וכהנה. לעתים מציק השָקט יותר מן הצועק והמכה. הערמומי מצליח להתחמק גם מעסק ביש. על כן מוטב להם בלי בית־דין, ורצונם להצחיקו ולהרסו. אלא שבית־הדין לא ייפָּגע, יוסיף לחפש בזהירות שכלולים ושינויים, ולפי שעה יעמוד על משמרתו כמיטב ידיעתו ויכולתו.


כן הוא ואף יהיה לעולמים, שלאחד עשרה משפטים בחודש ולשני – אחד בשנה. אין עצה, ואן בה צורך. יקבע לו כל ילד את יחסו שלו לבית־הדין.

גדול היה החשש: הירים בית־הדין את המשא אם יהיו הבירורים רבים מדי? עתה נמוג החשש. בית־הדין עשוי לדון בשעה, ולכל היותר בשעתיים, בבירורים שנצטברו כל השבוע, ואפילו הם מאה ויותר. ומוּדעת היא, כי כל ההתחלות קשות.

אילו ידע בית־הדין להשליט סדר כזה, שלא יהיה עוד כל צורך לכעוס ולשמור, ורק אחת לשבוע ישב לדון, לטאטא את הרע של שבוע שלם, כפי שמטאטאים את החדר בערב או בבוקר – הלא היה לנו טוב ונוח עד מאוד.


הבה נסקור עתה כמה בירורים שנערכו בשבועות שחלפו: אפשר יוכיחו לנו כי בית־הדין מביא תועלת דווקא בכך שהוא שקט, שאין רוחו טובה עליו ואינה רעה, שאינו מחבב איש ואינו עוינו, שהוא שומע בשלווה את דברי ההסבר.

בירור 21. אסור להרעיש בחדר־השינה, אלא שפרעו את מיטתו, ועל כן הגיב בזעם. בקולי קולות. § 5.

בירור 42. שפכו עליו מים, בצחוק, מה עליו לעשות? להשיב בשפיכת מים, להכות, לריב? אפשר לסלוח. בוודאי יסלח, אך לא עתה, לא מיד. יסלח, אך אל נא יוסיפו לעשות זאת.

בירור 52. מהלכת לה ילדה על קביים. ניגש ילד: “תני את הקביים”. אינה רוצה לתת. הילד מתחיל להכותה, מוציא מידיה את הקביים, דוחף אותה, סוטר על פניה. הילדה בוכה, כי במקום שעשוע עליז נגרם לה צער. מדוע? על שום מה? היא תובעת את הילד לדין, ואחר כך סולחת לו. § 1.

בירור 63. הכל מכנים אותו בשמות גנאי. תחילה הצטער הרבה, אחר כך השלים. אין עצה – אי אפשר להתקוטט ולהתכתש עם העולם כולו. לפתע מופיע בית־הדין – בשׂוֹרת סדר חדש, יפה יותר. על כן בחר בילד אחד, שהיה מרבה בכינויים ומטריד ביותר ותבעו לדין. קראנו לו כעבור חודש: “האם פחתו הכינויים?” פחתו. על פניו חיוך של החזקת טובה לבית־הדין, שהגן עליו.

בירור 67. בשובה מביקור במשפחה, אחרה. מדוע? רק דודה אחת לה, ואיש מלבדה. לא היתה מבקרת אצל הדודה, לפי שלא היתה חביבה עליה. מדוע, אין זה מענייננו. לבסוף הלכה לשם, השלימה עם המשפחה, יצאה עם הדודנית לטייל, ישבו על הדשא, שוחחו. שכחה כי צריך לשוב הביתה. בית־הדין סלח.

בירור 82. התורנית רוצה ליטול את צפורניו: הוא טוען שהצפורניים דרושות לו לחיטוט בעפר (הוא עובד אצל הגנן). בעוד ארבעה ימים תסתיים העבודה, ואז ירשה ליטול אותן. האם הצדק עמו? § 61.

בירור 96. נסתיימה הרשימה הישנה של התורנים לאוורור כלי המיטה, והרשימה החדשה עדיין לא נכתבה. התורנית שואלת: “מי רוצה לאוורר?” איש אינו רוצה. על כן פנתה אל שני נערים “אתם תאווררו”. אין הם מסכימים – זה לא כבר איווררו. § 1.

בירור 107. לקחה ספר בספריה, הוציאה אותו לחצר, שם קלפה תפוחי־אדמה. שכחה, השאירה את הספר על הספסל. בא פעוט בן שנתיים וקרע את הספר. § 70.

בירור 120. חישוק עץ נפל בחצר הסמוכה. הלכו לחפש. ילד קטן מצא את החישוק וסרב להחזירו. נתפתחה קטטה. הגיעה תלונה, כי ילדינו נהגו שלא בנימוס. §3.

בירור 127. לבש בטעות מקטורן של חבר. טעויות כאלה עשויות להסתיים בגרדת. §31.

בירור 144. לקח חגורה וסירב להחזירה. לקח בצחוק וסירב להחזיר בצחוק. בורח, צוחק. “השב בזה הרגע!” – “קח!”, ובורח, מתגרה. ודאי שאין זה עניין נכבד ביותר. אולם עניינים אלה ודומיהם מלמדים אותנו, כי לא הכל מחבבים הלצות, והמחבבים – לא תמיד הם נכונים להתבדח ולא עם כל איש. § 54.

בירור 153. טרק את הדלת, ובא ורשם את עצמו. אל תאמר כי לא כל אחד שטרק דלת בא להרשם על הלוח. לא חשוב כלל, כי אחר יעשה מעשה רע ממש ויעלים אותו. יש עניין בבירורים הקטנים הללו, שכן הם מבטאים את ערוּת המצפון. בירורים אלה מרובים למדי, ומשערים אנו כי ירבו. יש אנשים שקשה להם לעשות מעשה רע בלי לבוא על עונשם. § 31.

בירור 160. לחצר החיצונה מותר לצאת רק בשעות מסויימות. אחת הילדות הבכירות יוצאת לחצר החיצונה, והתורן, ילד קטן יותר, אוסר עליה לצאת. אין הדבר ישר בעיניה, אין רצונה לשמוע בקול ילד צעיר יותר. מה עליו לעשות? הוא תובע אותה לדין. בית־הדין לא יתיז ראשה. הוא יסלח או יביע את התקווה, כי המעשה לא יחזור. תקווה זו של בית־הדין מחייבת.

בירור 165. בירור על חשד־שוא. היו לנו כמה בירורים כאלה. חשד שוא מכאיב לעתים יותר ממכה. ילדה מונה פרוטות. ניגש ילד: – “הראי”. היא אומרת: “לא רוצה”. –“לא רוצה להראות, כי גנבת”. אתמול אבדה לו פרוטה, והוא חיפש אותה. אין הדבר ידוע לה, ואפילו ידעה, כיצד יוכל להכיר את הפרוטה שלו, ובאיזו זכות הוא מעליב אותה? § 1.

בירור 167. פיזרו מחרוזת של ילדה, והיא אוספת את החרוזים ומשחילה אותם, ונפשה עגומה. רכנה והנה הניחו על צווארה גלעיני דובדבנים. – “חדל” – אמרה בכעס. – “ומה תעשי לי אם לא אחדל?” – “אתבע אותך לדין”. – “תתבעי”.

הגיע יום המשפט: התביעה בוטלה. § 1.

כאמור, היו לנו למעלה ממחצית המאה בירורים כאן. ייתכן כי טועים אנו אך נדמה לנו כי הם מלמדים את אלה – כבוד לזולת, ואת אלה – ריתוי.

בירור 172. טיפס על העץ כדי להראות לחבר שיודע לטפס, ונרשם מפני שהדבר אסור. § 90.

בירור 206, שטף את הקערית במלתחה, לא ידע שהדבר אסור. משנודע לו, נרשם לבית־הדין. § 51.

בירור 218. שידלו אותו שיגיש תביעה לדין. הגיש ועתה הוא רואה שעשה מעשה שטות: יגיש תביעה הכועס. § 1.

בירור 223. ארבעה נערים למדו ליד השולחן. לאחר השיעור היה השולחן מוכתם בדיו. בית־הדין שמע את דבריהם ונתברר, כי רק אחד מהם כתב על השולחן – 3: 36, ומעֵטו של השני טיפטפה הדיו. לולא בית־הדין היינו כועסים על כל הארבעה. § 4.

בירור 237 התבדרו בעליצות, רדפו זה את זה, עד שהכה האחד במקל ובכוח את השני. הזרוע הכאיבה מאוד – רשם לבית־הדין, חלף הכאב – נתן § 1.

בירור 238. אולי תיראה תלונה זו מגוחכת בעיני מישהו. שניהם עשו את צרכיהם בבית־הכיסא. בשוגג הטיל אחד מים על השני, והלה הטיל עליו במזיד. § 200.

בירור 252. טרדה רבה גרם לאחראית־לקומה. פעם הוא שוכח, ובשניה צריך לחפש אחריו, ובשלישית הוא מנקה ברישול. איימה פעמים רבות כי תתבע אותו לדין. לא הועילה. לבסוף פקעה סבלנותה ותבעה אותו לדין. אלא שסלחה: אולי ייטיב דרכו.

בירור 254. התורנים מטאטאים בערב את החצר. על האחד מהם עוד לנקות את בית־הכיסא, ועל שניהם לרחוץ את רגליהם לפני השינה. והנה נעלו אותם חבריהם בחצר, בצחוק, ומסרבים לפתוח. § 100.

בירור 258. תמיד היא מאחרת. אומרת לה התורנית כי תצא סוף־סוף מחדר־הרחצה, אך היא כועסת, אינה מצייתת, רוגנת: “מתחשק לי”, אומרת. – “תמיד את נטפלת אלי”.

אף כאן באה הסליחה כעבור ימים אחדים, ולפי שעה באה התביעה המשפטית במקום המריבה. § 1.

בירור 260. רעש בבוקר לפני צלצול הפעמון, ותבע את עצמו לדין. בית־הדין סולח, ומבקש כי המעשה לא יחזור. § 32.


עיתון בית־הדין מס' 9

“לא מפחד”

בית־הדין אינו מועיל. אין מפחדים מבית־הדין – קולות אלה אני שמע לעתים תכופות.

אלה אינם רוצים לתבוע לדין, ועל כן הם מעלימים את הדבר ממנו. אחרים נוקטים סעיף 1, כי בין כך ובין כך לא יעשה בית־הדין מאומה. השלישי אומר לבסוף: “תבע אותי, נורא אני מפחד”.

הלכו ורבו העניינים שלא הגיעו לידיעת בית־הדין. הגיעו דברים לידי כך, שח‘, אשר סולק מהתורנות, לא ראה צורך לתבוע את עצמו לדין, וגם איש מהיודעים שסילקוהו לא תבע אותו. ולא ח’ בלבד, אלא הנערות הבוגרות, ולאחריהן גם הנערים, חדלו לתבוע עצמם לדין.

על כן מעניין הדבר, כי אף על פי כן היו ילדים שתבעו את עצמם לדין עד הרגע האחרון. הדבר מעיד, כי בכל מקום יימצאו אנשים ישרים, שאינם עושים מה ש“הכל” עושים, אלא פועלים במצוות שכלם ומצפונם.

בית־הדן אינו מועיל.

לעולם קל יותר לומר, כי משהו אינו שווה מאומה, מאשר לחשוב. תמיד תמצא לשון פנויה לדיבור, אך קשה למצוא קרקפת למחשבה. פלוני אמר: “אינו מועיל”, והשאר עונים אחריו במקהלה, כצאן: “אינו מועיל”.

הרבו לצעוק אלה אשר לגביהם היה בית־הדין לא־נוח, כובל, מסוכן. שכן העניק בית־הדין את הזכות לתלונה ולבירור צדקתה.

– יחטוף סעיף ארבע או סעיף חמישים וארבע.

לאחד יספיקו גם § 1, גם § 4, גם § 54, ולשני לא יועיל גם § 800.

תפקידו של בית־הדין לערוך סדר בענייני הבריות, אך אין בכוחו לחולל נסים ואין ברצונו לחוללם.

הלא נס הוא אילו הפך העצלן להיות חרוץ לאחר שנענש בסעיף 100, אילו הפך הקנטרן, הרעשן והמתקוטט להיות שקט וחביב. הוא הדין בבית־הספר: אין לך תלמיד אשר לאחר שצויין ב“רע־מאוד” או ב“רע” נתגלגל בן־רגע מבוּר בתלמיד־למופת.

אולם בית־הדין מקנה לכל זכות לומר:

“החל ממחר אשמור צעדי. מחליט אני שלא להוסיף לעשות כן. רוצה אני להיזהר”.

אם יאמר מישהו להפריע לו בכך, יוכל לתבוע אותו לדין.

דוגמה:

רב־מדנים אחד מחליט לא להתקוטט עוד. ודאי שילדים ירגיזו אותו במתכוון, מפני שיש ביניהם כאלה שאינם מחבבים את המבקשים־לתקן־את־עצמם ותובעים לדין את הנטפלים אליהם. מה יצמח מכך שגם הם יתבעוהו לדין על תביעה לא־מוצדקת? בית־הדין יבין את המתרחש כאן.

אין בית־הדין מחולל נפלאות, אבל גם הבקשה, האיוּם, הכעס והמקל אינם מחוללים נפלאות. גם במקום שהעונש מצוי בו יש אומרים:

“אז מה? בכלל לא כאב לי”.

ואין הללו מיטיבים דרכם, אלא נשחתים והולכים, נעשים גסים יותר.

– לא הועיל. ומה לעשות – האם עלי להגיש תמיד תלונות?

ואפילו? האם המלאכה כה קשה?

תחילה היו הכל נטפלים אל ח' בלי הרף. תבע לדין, לעגו לו, התגרו בו, והוא הוסיף לתבוע. סוף־סוף חדלו להיטפל אליו, ועל כן חדל לתבוע לדין.

מובטחני, כי אילו תבענו לדין את התורן הנחשל שלוש פעמים ביום במשך שבועיים, היה נאלץ לבסוף לתקן דרכו. אלא שתורניות־הקומות היו עצלות מכדי לרשום, ונוח היה להן יותר לכעוס, לריב, לפכור ידיים, ולטעון שאין בכוחן להשתלט. כי בהגישן תביעה לדין הן מסתכנות בכך, שבית־הדין לא יודה בצדקתן, שכן הן רואות את עצמן חסינות משגיאה, ותכופות הן פותחות במריבה במקום לומר דבריהן בנחת – לפי שאין להן סבלנות לחכות ימים מספר.

הכעס רב מדי, ועל כן שימש בית־הדין כמכשיר נקם. כעס זה תבע כי הנתבע ייתָלה מיד, לפחות, ועל כן § 4 או § 100 אינם מספקים איש.

כששוחחנו בקיץ על הכעס, כתב אחד הנערים:

“כאשר אני כועס, אז אני מוכן להרוג”.

בית־הדין לא הרג איש, ועל כן באו עליו בטענות.

נשמעה גם טענה אחרת:

“בית־הדין שומע את הצד האחד, ואת השני אינו שומע”.

כשתבע קטן לדין את הבכיר ממנו, לא הופיע הבכיר, אף על פי שהוזמן. לא התגברנו על כך.

בדרך כלל לא הופיעו הבוגרים בכיתה, אף שנתבקשו לבוא.

הזלזול בבית־הדין הוכיח כי לא הבינוהו כהלכה. יתירה מזו, לפי שלא הבינוהו, זילזלו בו ואף הלעיגוהו.

השפיטה היתה לאלה משחק ולאחרים – חובה לא־נעימה, אשר מבקשים להשתמט ממנה.

– בכוונה הוא מגיש תביעה לדין, כדי לא להיות שופט.

היה זה שקר, או תרמית מכוערת.

במקום להורות אמת הורה בית־הדין את השקר, במקום ללמד כנות לימד עקמנות, במקום לפתח אומץ־לב פיתח פחדנות, במקום לעורר את המחשבה הביא עצלות.

הנעלם הלך ונתרבה, איש לא הודה במעשיו. מדוע? אם לא פחדו מפני בית־הדין, מדוע העלימו? מחטט לו אחד בתיבות הפרטיות, אך אין לו אומץ־לב לומר: “אני הוא”. לקח עט, אינו מפחד מבית־ הדין, אך לא יאמר: “אני לקחתי”.

יתירה מזו, ילדים כעסו על חבריהם האומרים כי אבד להם משהו.

הגיעו דברים לידי כך, שילד אשר נלקח מידיו משהו חשש להודות, לפי שידע כי בין כך ובין כך לא ימצא את החסר, ורק יקנה לו אי־נעימויות מיותרות.

וכך אלה תובעים לדין את האלמוני במקום לחפש קצת, והאחרים – ההגונים – אינם תובעים לדין מפני שהם חוששים.

וסעיף אחד?

תבע לדין ושכח את נושא התביעה. אדם היודע לחשוב, אומר לנפשו:

–אם איני זוכר אפילו מה תבעתי, עלי להסכים לתת סעיף אחד. למה לגזול זמן, למה להטריד ללא צורך?

אינם באים. ואינם מסכימים לתת סעיף אחד? מדוע? מפני שאינם מבינים כי כך צריך להיות.

והעדויות בבית־הדין?

פעמים הרבה התביישנו לשמוע, התביישנו לרשום. והלא כה קל היה לומר:

– לא נהגתי כהלכה.

שלוש פעמים, שלוש פעמים בלבד באלף תשע מאות וחמישים בירורים.

נדמה היה לנו, כי הודות לבית־הדין יוכלו המבוגרים לרחוש כבוד לילדים; לא, נהפוך הוא, אפילו אלה שרחשו להם כבוד, חדלו.

וחמורה מזו, השופטים היו נדברים ביניהם שלא לפסוק לחובה, או לפסוק במתינות. שכן כך נוח יותר. הגיעו לבסוף דברים לידי כך, ששופט סטר לרעהו־השופט, על ששפט לפי מצוות מצפונו.

נבצר מאתנו להמתין עוד: אין בית־הדין מביא תועלת, נהפוך הוא, בית־הדין גורם נזק; אין הוא מכונן סדר, אלא מביא אי־סדר; אין הוא מתקן איש, אלא משחית את אלה שהיו קודם טובים יותר. בית־דין כזה אסור לו להתקיים אפילו יום אחד נוסף.

ביזבזנו עבודה של מחצית השנה. כל מי שיעבוד בעתיד בכובד ראש ייווכח, כי הדבר כואב, כי הוא מעציב.

לצערנו, אין חוששים מפני בית־הדין, ולפי שאין חוששים – אין מכבדים, ולפי שאין מכבדים – משקרים לא רק באוזני בית־הדין אלא בפני עצמם. אין הם נכונים לחשוב ולהעריך את עצמם, או לאזור עוז למאמץ כדי לתקן את עצמם.

יודע אני כי בית־הדין דרוש, כי בעוד חמישים שנה לא יימצא בית־ספר או מוסד חינוכי שאין בו בית־דין. אולם לבית־היתומים בית־הדין מזיק, מפני שאין היתומים רוצים להיות בני־חורין, מפני שהם רוצים להיות עבדים.

ח'. אברור רק כמה מהתלונות נגדו.

עשרים בירורים על כינויים. תשע פעמים זכה ל § 1– תשע פעמים נסלח לו, אך ללא הועיל. פעמיים § 60. פעמיים § 4, ולהלן § 63 ו־§ 82. שלוש פעמים § 100, פעם אחת § 200, פעם אחת § 300.

אחת־עשרה תלונות על היטפלות, הרגזה והלעגה. פעמיים § 1, ארבע פעמים § 54; פעמיים § 82, פעם אחת § 41; § 100; § 200.

בירור אחד על הפרעה בעבודה – § 300.

שנים־עשר בירורים על התכתשויות. שלוש פעמים § 1, פעמיים § 54, הסעיפים 32, 60, 80, 81, פעמיים § 100, פעם אחת § 200.

עשרה בירורים על תורנויות. פעמיים § 1, פעם אחת§ 4, § 32, § 82, פעמיים § 100 – § 400, § 500, § 700.

שלושה בירורים על התנהגות גרועה בשיעורים. הסעיפים 80, 82, 200.

שלושה בירורים על זיהום הראש. הסעיפים 1, 54, 200.

לא נטל ידיים § 100.

שבר דיותה. § 81.

שבר כד. § 31.

מסר את ארוחתו. § 4.

שיחק שלא ביושר. § 100.

ריכל. הסעיפים 60, 200.

אֵחר. הסעיפים 70, 82.

התערב בעניינים לא לו. § 100.

ילד שאין לו תקנה; ואף על פי כן לא נמצא אמיץ־הלב אשר יעֵז לפסוק לו § 800, ובכך ליטול ממנו את הזכות להיזקק לבית־הדין.


עיתון בית־הדין מס' 19

מועצת בית־הדין

מחצית השנה קיימנו בית־דין ללא מועצה. ראוי היה להעמיד את בית־הדין בנסיון תחילה, ואחר־כך – להרחיבו ולשכללו.

בית־הדין לא הספיק לעשות את מלאכתו. לפי שהגיעו אליו מאה תלונות לשבוע, נאלץ בית־הדין לברר ענינים רציניים ברשלנות, מפאת חוסר זמן.

מועצת בית־הדין כבר פועלת עשרה שבועות, וביררה שבעים בירורים, היינו שבעה בירורים לשבוע.

למועצת בית־הדין נמסרים בירורים מסוג זה:

1. כל הבירורים על איחורים לאחר ביקורי־משפחה.

2. בירורים המחייבים מלבד קביעת סעיף־האשמה גם קביעת כלל כלשהו החָל על הכל.

3. תביעות נזיקין (שמשה שנופצה, חפץ שהושמד).

4. בירורים שצפוי בהם עונש מעל לסעיף 500.

5. בירורים רבים של ילד אחד, אשר יש לברר אותם יחדיו.

6. בירורים קשים יותר, המחייבים חקירה מדוייקת וממושכת של שני הצדדים, כדי לגלות עם מי הדין.

אומר מזכיר בית־הדין:

– נמסור בירור זה למועצה.

על פי רוב מסכימים השופטים. במקרים אחדים קבעו השופטים, כי יוכלו לדון בעצמם.

לעתים מבקשים הנידונים שיתברר עניינם במועצה. המזכיר מסכים לכך, אך לא תמיד.

אין פרטים אלה מסודרים עדיין כל צורכם, אבל אנו מהרהרים בהם.

בירור ראשון

לח', ילד קטן, כבר היו בירורים רבים. לא הועילו פסקי־הדין למיניהם, בגלוי לעג לבית הדין, שילח כל רסן, הוכיח בעליל כי בית־הדין, הוא בלבד, אינו מועיל כלל. שתי דרכים היו פתוחות: לקבוע כי לבית־הדין אין כל ערך ולבטל אותו, או לסלק את האחד מתחום שיפוטו של בית־הדין.

משנתבע מחדש, העליב בגסות את בית־הדין, ונתבע להופיע לפני המועצה, על עלבון בית־הדין.

ח' הודה שבית־הדין מרגיזו, כי מתגרים בו על ידי תביעה בלתי־פוסקת לדין, כי מאיימים עליו תמיד. בכל אשר יפנה, עם כל אשר יגיד, מיד ישמע:

“אתבע אותך לדין!”

לבסוף, משפקעה סבלנותו, אמר לא' ולבית־הדין בגסות:

“לא רוצה משפט, יותר טוב שתמרטו אוזניים ותרביצו בידיים”.

מובן לגמרי: הוא מעדיף ללחום ללא־עונש, ופעם אחת מתוך מאה לחטוף מכה בידיים, על הצורך לתקן דרכו ולהסתגל לתקנות המחייבות את הכל.

שופטי המועצה נתפלגו לשני מחנות. אלה ביקשו לסלוח עוד הפעם הזאת, ואלה תבעו לפסוק לו סעיף 900. בסופו של דבר נפסק לח' הסעיף 800: לשבוע הוצא ח' מתחום הדין – ובמשך שבוע השיג כל מה שביקש:

1. בשבת לא קיבל גרביים, מפני שאֵחר לשעת החלוקה.

2. ביום הראשון חטף מכה בידיים, כי סירב לנקות את החדר.

3. ביום השלישי נקטפו אוזניו על שערוריה שעורר בשעת קילוף תפוחי־האדמה.

לעומת זאת לא היה לו אפילו משפט אחד, שכן הוצא מתחום הדין.

מלבד תלונה זו הוגשה על ח' תלונה אחרת: הוא האריך לכנות בכינוי גס ילדה מבוגרת, כינה אותה בקול רם ובנוכחות אורחים. מפני שכבר נקנס בסעיף 800, סלח לו בית־הדין ופסק § 60.

בירור שני

פורק משמעת, מהיר לריב, עצלן. לעולם הדין עמו. לדעתו, וכל הערה פוגעת בו. תורן גרוע, עובד לא־אחראי.

באשמתו היה המרק דליל, כי חסרו בו עשרים ליטרות תפוחי־אדמה. סעיף 90.

כבר זכה במשׂרה.

כבר הגיעה תלונה על עצלותו.

בירור שלישי

ילדה בכירה.

בלי רשות לקחה מספריים, שהן רכושה של המחנכת, איבדה אותם במקום כלשהו, וזה ארבעה שבועות לא ניגשה אפילו להצטדק, ואינה מחפשת את האבידה. § 400.

עוד שלוש תלונות ביררה המועצה בישיבתה הראשונה.

1. התורן י' סירב לאסוף את האשפה. §55.

2. אפו תפוחי־אדמה בחדר־הדוד.§ 41.

3. מאחר לתורנות. § 30.

השבוע השני

בשבוע השני היה למועצה בירור אחד בלבד.

נער קורא בספרים בארוחות הצהריים והערב, ועל ההערות המופנות אליו אינו משיב כלל.

משנשאל על ידי מועצת בית־הדין אם רצונו להיות יוצא מהכלל, ובקשתו כי המועצה תתיר לו לקרוא בשעת הארוחות, השיב בתוקף כי אינו רוצה. § 4.

השבוע השלישי

לאחר תלונות אל אי־סדרים בארון התיבות הנעולות מציע המזכיר:

1. לבטל את המפתחות, שהם מיותרים מפני שאינם מבטיחים הגנה לחפצים השמורים בתיבות, או:

2. לקבוע תורנים אחראיים, שישבו ליד שולחן נפרד בסמוך לארון, מבוקר עד ערב, או:

3. לנעול את הארון ולפתחו פעמים אחדות ביום לשעה, או:

4. לארוב למחבל החצוף.

המועצה דחתה את ההצעות לאלמוני פסקה § 3 (לא ברור איך קרה הדבר) שכן:

1. ילדים רבים מרשים לאחרים לגשת לתיבותיהם שלא בנוכחותם;

2. יש לילדים ספרים משותפים, ופעמים רבות הם מוציאים אותם בלי ידיעת הבעלים;

3. לפעמים הילדים ניגשים בטעות אל תיבה זרה.

לולא מועצת בית־הדין אולי היה הארון ננעל, והדבר לא נוח.


לב' בלבד 8 בירורים.

שמונה בירורים תוך שבוע.

1.עומדת לה ילדה בשלווה. הוא מתחיל לדחוף ולהכות. “אתבע לדין”. “תתבעי לך” וממשיך לדחוף ולהכות. § 63.

2. הילדה מחזיקה מכתב בידה. ב' תולש את המכתב, מתרוצץ באולם כשהמכתב בידו, מאיים לקרוע אותו. § 63.

3. יושב לו נער. ב' מתחיל למשוך בו, לדחוף, למרוט. § 63.

4. נערה עומדת ליד סל. ב' מלביש את הסל על ראשה. § 63.

5. בבוקר שיחק עמו אחד הנערים, ובערב סירב. ב' מדשדש אחריו, נטפל אליו, אינו מניח לו. “לא יכולתי לעוץ לי עצה”. § 63.

6. ניגש אל ילדה:

– רוצה שארביץ לך?

– הסתלק.

אינו מסכים להסתלק, מכה, מפיל אותה מהכיסא. § 63.

7. ניגש אל ילדה:

– היתה לך גרדת?

מהלך אחריה ואומר שהיתה לה גרדת. § 63.

כן נמסרה תלונה, כי אינו עובד יפה. “עומד על המקח בעבודה, לכל הערה מאה תשובות לו. בכל הוא מתערב, אינו מציית”. § 93.

ב' יצא בשלום ממשפטו, מפני שהמתלוננים הגנו עליו.

“אין ב' נער רע, אלא מציק, טרדן, חסר אמביציה. כשאתה אומר לו: ‘הסתלק – הנח לי’, אינו מעלה אפילו על דעתו להסתלק, אלא צוחק וממשיך להיטפל. לא, אין הוא טיפש, ולעתים נעים לשוחח עמו. ב' אומר כי עצוב לו, מפני שאין לו אף אדם הרוחש לו טובה ממש, אדם שהיה רוצה לסייע לו לשנות דרכו. בחנות סולחים לו יתר על המידה, על כן שילח רסן, אבל יתקן דרכו”.

בירורים אחרים

בירור עם שני קטנים על התנהגות גרועה ליד השולחן. § 81.

בירור עם שניים מן הבינוניים על יציאה ללא־רשות מבית־הספר. § 41 – 50.

בירור בדבר תעודה לא־צודקת שנתנה האחראית־לקומה לתורן. המועצה קבעה, כי ראוי הוא לטיהור שמו.

השבוע הרביעי

השבוע הרביעי הניב רק שלושה בירורים, אחד מהם על אובדן ממחטה במתפרה או במכבסה.

נעליים שרופות

בחדר־הדוד שרפו שני נערים שני זוגות נעלי־עץ וזוג נעליים רגילות. אם־הבית היא שציוותה לשרוף אותן.

– לא נכון המעשה. אפשר היה לתקנן.

– לא היו שוות פרוטה.

– את הנעליים הבלויות ביותר אפשר לתקן.

§ 33: הנערים הוציאו לפועל הוראה שניתנה להם, ולא אשמתם היא.

המתפרה

ביום הראשון באים הנערים אל המתפרה, לשם תפירת כפתורים וכיוצא בזה. האחד לקח חוטי־כותנה שאין לקחתם, השני ביקש לתפור כיס, אף על פי שיש לו כיס אחד תקין, ודי בכך.

נאמר לו: “צא” והוא השיב: “הביטו עליה, תאסור עלי, תבוא לפקד עלי, דווקא אתפור, מה תעשי לי?”

– רצתה לדחוף אותי החוצה, כמו כלב. יש לילדים שני כיסים – היה שם חור קטן.

בסיכום הבירור נקבע לראשון § 40, לשני – § 200. הוחלט שהתיקונים ייעשו באולם־ההפסקות ולא במתפרה. הממונָה על המתפרה צריכה לנהל פנקס כמו האחראיות־לקומות. צריך לבדוק האם לא מוטב לתפור בחוטי־כותנה מאשר בחוטים גרועים.

השבוע החמישי

חמישה בירורים.

נתגלה עוד נער השונא את בית־הדין.

לג' חמישה בירורים.

הוא רועש בחדר־השינה. מסרב להתפשט, ניגש אל מיטות שונות, מדבר בקול רם; אתה מעיר לו, והוא אינו שם לב אליך כלל. בחדר־הרחצה הוא שר ושורק; אם תאמר לו: “חדל”, ישיב: “תבע אותי לדין”.

כתורן הוא עושה ככל העולה על רוחו, אינו מנקה או מנקה ברשלנות. הוא מתנהג ככל העולה על דעתו. הוא משקר: אמר כי טאטא את האבק מתחת לתנורים, ואין זו אמת.

משנתבע לדין, לא בא למסור עדותו: “כשיתחשק לי, אז אלך”.

נער חולה שוכב במיטה:

– למה אתה שוכב, מה יש לך?

משלא נענה, היכה את החולה.

והנה הסבריו של ג':

– לא סובל את בית־הדין, שונא אותו, לא רוצה כל עסקים אתו. לא רוצה להצטדק, לא בעל־פה ולא בכתב, שאני יודע כי לעתים תכופות אינני צודק. כולם מפחידים אותי במשפט, וזה הכי מרגיז אותי. שיתבעו להם, אבל אל יאיימו. § 700.

אין בית־הדין חביב – אמת הדבר. אך הוא לא הונהג לשם שעשוע. תפקידו לעמוד על משמר החוק והסדר. מטרת בית־הדין לשחרר את המחנך מההכרח לאלץ את החניכים לציות בגסות, במקל ובגערות, כמו הרועה והעגלון, ולאפשר לו לפעול בשלווה ובתבונה – לשקול, לייעץ ולהעריך יחד עם הילדים, אשר פעמים הרבה מיטיבים הם לדעת עם מי הצדק, או באיזו מידה אין הצדק עם מישהו. תפקיד בית הדין להחליף את השערוריות בעבודת המחשבה, להמיר את ההתפרצויות בהשפעה חינוכית.

שוב במועצת בית הדין

בירורו של ב'

עצלן, לא צייתן ורשלן כתורן במטבח – גם עתה הוא נוהג כך בתורנות החדשה. שם לא קלף את תפוחי־האדמה, כאן אינו מטאטא את המדרגות. לא איכפת לו כי הילדים יאכלו מרק דליל; לא איכפת לו שהוא מעכב ילדים בשטיפת המדרגות, שכן אי־אפשר לשטוף מדרגות שלא טואטאו.

– דווקא לא אלך. לא מתחשק לי.

שלוש פעמים ניגשו אליו – לשוא.

“אילו אמרתי לתבוע אותו לדין, הייתי נאלצת לעשות זאת יום־יום. אינו מביא כף־אשפה, זורה את האשפה בעד החלון, או מטאטאה אל מתחת לתנור. אם כבר הביא פעם אחת כף־אשפה לא החזירה למקומה. את המטאטא לא יחזיר למקומו, את המטלית לא יניח. כשמעירים לו, הצדק תמיד אתו”.

“טוב הוא, אבל מהיר חימה. נעלב ומשיב ברוגז. לאחר מכן חוזר בו, אך כל דבר צריך להגיש לו. לא מדייק!” § 82.

אלה הם העובדים המוציאים שם רע לבית־היתומים.

הקושי למצוא מקומות־עבודה טובים לנערים שלנו גובר והולך.

כידוע, מתאוננים במקום־העבודה על ב'; לא מזמן הוא עובד שם.

שערוריה

המטבח. נכנסת מ' ואומרת:

– שמעי, פגשתי את אחותך, ביקשה לדרוש בשלומך.

– איכפת לי מאוד!

– אחות טובה את, אפילו לא רוצה לדעת שאחותך דורשת בשלומך.

– כבר שמעתי.

הנוכחים פורצים בצחוק.

מ' פונה אל ילדה אחרת:

– גם את היית אומרת כך לו פגשתי את אחותך?

צחוק.

ד' תפסה אבן־משקל והטילה אותה באחת הילדות. כאשר ד' כועסת, היא מרבה בשערוריות. § 200.

ליד משחק הדומינו

קודם לכן, כשהיו מכנים את מישהו “רמאי”, לא ידענו על שום מה. עתה, כשמותר להמר במשחק על סוכריות וכסף, תוכפים והולכים הבירורים בשל משחק לא־הוגן. מעשים שנעשו במחתרת, נעשים עתה בגלוי ובפיקוח בית־הדין. מדוע לאסור את ההימור על הכל, אם הרמאים הם שלושה או ארבעה בסך־הכל? ומה יועיל האיסור אם אין אפשרות לקבוע, האם משחקים בדומינו או בפסיפונים סתם כך, או מהמרים על סוכריות. והלא אין הבדל אם מישהו הפסיד סוכריות שעליו לקנותן בכסף, או הפסיד את הכסף עצמו. אלה מוצאים את כספם לתועלתם, כי נבונים הם, ממעטים לשחק, לומדים דרכי זהירות; ואילו קלי־הדעת מוציאים בטפשות ומפסידים בטפשות. ייתכן כי אחד מהם, שיפסיד במשחק עם הרמאי בוּל,יהיה זהיר מעתה וכשיגדל לא יפסיד את כל רכושו או כספי זולתו שכן גם דברים כאלה מתרחשים.

הבירור הראשון על משחק לא־הוגן נסתיים בכך, שעל אחד הקטנים נאסר לשחק חודש ימים, אלא שתקופה זו ארוכה מדי, ולבקשתו קיצרוה והעמידוה על שבועיים.

§ 3. לא ידוע מה היה שם. עניינים אלה קשים תמיד לדיון.

השבוע הששי

יוּשבו שני עניינים חשובים: העלאת הכבסים לעליית־הגג וחלוקת משחקים.

צעדנו צעד ראשון להסדרת התפילה.

אי הרצון לעזור

– תמיד יש צרות כאשר צריך להעלות את הכבסים. הנערים אינם רוצים לשאת אותם, או שהם נושאים באי־רצון. האחד עייף, לשני אין פנאי, השלישי יבוא אחר כך. לצערי נתגלגלו הדברים כך, שתבעתי לדין את הנער המעלה כבסים לעתים קרובות יותר מאחרים. הדבר קרה מפני שאל המסרבים תמיד כבר איני ניגשת כלל. הרגיז אותי כשאמר שעייף הוא, ואני ידעתי שאינו עייף, כי חזר מבית־הספר לפני חצי שעה.

– למה אני צריך להצטדק? בין כך וכך יאמרו שאני אשם, כי תמיד מאמינים רק לילדות. אני לא אוהב לעלות לעליית־הגג, כי זה מפסיק את הקריאה או את המשחק, ואגב, היא עושה פרצוף שמרגיז אותי. אני גם מקבל עלי תמיד לאסוף את הנערים בשביל לשאת את הכבסים, ואנחנו תמיד כבר נעשה את זה בעצמנו. שהיא רק לא תחשוב לה, שאני עושה זאת מפני שתבעה אותי לדין. § 5.

– שיחקו בדומינו. אמרתי: “בואו לנער את החמילות”. השיבו כי כבר ניערו, אך הוא לא ניער, הוא עייף. כעבור עשר דקות הגיע. כבר היה מאוחר.

– הבאתי מכתב לרחוב מארשאלקובסקה 99. שיחקתי בדומינו, רציתי לסיים את המשחק. כבר אנער, שלא יאמרו עלי עצלן. § 4.

משחקים

– תבעתי אותם לדין, כי אין בכוחי להשתלט עליהם. לוקחים משחקים ואינם מחזירים, משאירים אותם על השולחן, מאבדים מספרים של ההגרלה ואת אבני הפסיפונים. הרבה צרות הם עושים לי.

כשאתה לוקח משהו, מיד מישהו מזמין את זה. הלכתי לסדר את הכיתה, אז השאלתי לו לזמן הזה. לא ידעתי שהוא יאבד את זה.

– לקחתי הגרלה של תמונות, ופתאום קוראים לי להתרחץ. מוכרח הייתי להחביא בתיבה שלי, כי לא היה לי למי לתת. הסעיפים 40, 50.

החוג למשחקים מועילים קבע לבקשת מועצת בית־הדין תקנון זה:

1. בהגרלה ובדומינו מותר לשחק בהימור על סוכריות, גלויות, וכסף רק בימים ששי ושבת, החל בשעה 4.30.

2. מותר להפסיק את המשחק לאחר הפסד של 30 אגורות.

3. אסור להפסיד יותר מ־50 אגורות.

4. החייבים צריכים לשלם את חובם תוך שבוע.

5. מערכות דומינו מסומנות צריך לחסל.

6. הלוקח הגרלה חייב לדאוג לסדר הטוב:

א. שלא יתגוללו ניירות מתחת לשולחן;

ב להחזיר את ההגרלה במועד;

ג. להידבר מראש, האם משחקים 4 או 5;

ד. אחריות למספרים שהולכים לאיבוד.

הערה: לאחר השעה 6 נותנים פסיפונים.

אין לקחת משחק רבע־שעה לפני שעת־ההחזרה. ראוי להחזיר משחק כחמש דקות לפני הארוחה.

התפילה

– תמיד הוא עושה מעשי־מוקיון ליד השולחן, ובשעת התפילה הוא עושה העוויות, שכולם מוכרחים לצחוק. נעים הוא ועליז, אולם בשעת התפילה עליו להתנהג יפה.

המזכיר הציע למועצה לקבוע חוק, כי כל המתנהגים שלא כשורה בשעת התפילה יוצאו מהאולם – למשך שבוע.

המועצה החליטה לדחות את העניין עד אשר נער אחר יתחיל לקרוא את התפילה. לנאשם נפסק § 4.

שופט לפני בית־הדין

הוא נקבע בהגרלה: עליו לשפוט. לא בא – לא התחשק לו.

מדוע?

1. כי אחר כך יש להם טענות שנתנו עונש חמור מדי או לא צודק.

2. כי הוא לא אוהב את בית־הדין, ואינו רוצה עסקים אתו.

המזכיר מציע § 50 והוצאה מההגרלה לתקופת חודש ועד שלושה…אין הילד מבין!

אין הוא מבין, כי השפיטה אינה תענוג, אלא חובה חברתית – אולי לא נעימה.

אין הוא מבין, כי בית־הדין יוכל להתקיים רק אם יימצאו שופטים.

אינו מבין, כי “לא אוהב – לא רוצה” אין פירושם: ”לא אעשה". שכן כל אדם חייב לעשות לעתים תכופות דברים שאינו רוצה בהם, שאינו אוהבם.

אילו היה בית הדין חסר־ערך, לא היה איש פונה אליו, ואם פונים אליו סימן שהוא מביא תועלת, ועל כן חובתו של כל אחד להקל על עבודתו ולא להכביד עליה.

האומרים כי החמירו עמם, דנו אותם שלא בצדק – הלא הם יכולים לשוב ולפנות לבית־הדין, לערער. בין שלושת אלפים בירורים מראשית הפעולה היו רק ארבעה ערעורים. מי שאינו פולט את אשר יביא הרוק אל פיו, אלא דואג לצדקתו של פסק־הדין, יכול למסור את עניינו לבירור מחודש כעבור ארבעה שבועות. הרשלנים והשוטים אינם עושים כן, ומעדיפים לרגוז.


שנת הנסיון הראשונה

שקלתי את ערך בית־הדין והתועלת שבספר־החוקים לאור נסיון השנה. נערכו שלושת אלפים וחמש מאות בירורים. המספר המועט של בירורים לשבוע – חמישים, המירבי – מאה ושלושים.

במרוצת השנה הופיעו עשרים וחמש מחברות של “עיתון בית־הדין”. המחברת הראשונה שהובאה כאן בשלמותה, נתפרסמה לאחר חודש הנסיון הראשון.

המחברת התשיעית נתפרסמה כעבור חצי שנה, כשהושעה בית־הדין לארבעה שבועות. לאחר ההפסקה הופעלה מועצת בית־הדין, ועל פעולתה סיפר הגליון התשעה־עשר של “עיתון בית־הדין”.

נדמה לי, כי אין טוב מלספר כיצד אירע הכל:

בשבועות הראשונים לעבודתנו נוכחתי לדעת, כי עניינים פעוטים רבים, המטרידים את הילדים, מרגיזים ומשחיתים את הסדר, אינם מגיעים לידיעתו של המחנך, ואינם עשויים להגיע. מחנך הטוען כי הכל ידוע לו, משקר ביודעים. נוכחתי לדעת, כי המחנך אינו בר־הכי בעניינים הנוגעים לילדים, נוכחתי כי שלטון המחנך עולה על מומחיותו, כי קיימת היאֶרארכיה שלמה, שבה כל הגדול יותר רשאי לזלזל בצעיר ממנו בשנתיים, ובוודאי שלא להתחשב בו, וכי שרירות־הלב ניתנת במנות מדוייקות, הכל לפי גיל החניכים. שומר־הסף של בנין־ללא־חוק זה הוא המחנך. Sic volo, sic jubeo2.

לא די בכך שהמחנך אינו מכה, ובמקרה נדיר – יהדוף את החניך, אם הילד שנתחצף מתוך העדר־משמעת סוטר על לחייה של ילדה צעירה או חלשה יותר ולוקח ממנה את הקביים.

מנהג היה, מסורת, שבני השלוש־עשרה שואלים מהקטנים עטים או נייר־סופג, וכשהקטן מבקש כי יוחזרו לו, ישמע את התשובה האדיבה: “רד ממני. אל תבלבל את הראש”.

עניינים “פעוטים” אלה נמצאו לנו לעשרות. הכרח היה ללמוד, ללמוד בעמל רב – להבין אותם.

עניינים רבים נחתכו גם עתה מחוץ לבית־ההדין. כה מושרשת היתה הדעה, כי "מוטב “לשוחח” מאשר להגיש תביעות בגלל כל עניין של מה בכך, שלא נמצאה־לנו כל דרך להיאבק עמה. הדבר גרע מסמכותו של בית־הדין. אם הילדים הבכירים אינם מכירים בבית־הדין, אם סדרת עניינים חשובים יותר אינם מגיעים אליו, הרי בית־הדין הוא יצור־ביניים בין המשחק לבין יציאה־ידי־חובה בעניינים אלה, אשר אין איש יודע מה לעשות בהם. במקום: “עזוב אותי” אמרה הנוסחה החדשה: “תבע אותי לדין”.

הטענה שבית־הדין אינו מועיל מאומה, שאין מפחדים מבית־הדין, שכן מזלזלים בו, מקילים ראש בו, נשמעת היתה בנוסח טרדני ומבטל. ראוי להדגיש, שהדברים התרחשו בפנימיה, שלא היו בה עונשים רשמיים כלשהם.

בדברנו על עונשים עולים על דעתנו תמיד מלקות, צינוק, מניעת מזון וכיוצא באלה, ומתעלמים אנו מהעובדה שעונש בצורת צעקה, כעס, “שטיפה”, איום, שינוי היחס כלפי הילד מידידותי לעוֹין, עונש פוגע הוא.

השפעה חמורה על ענייני בית־הדין היתה ל“חיבת־הדין” של הילדים הקטנים. הם תבעו לדין על כל עניין של מה־בכך. מחצית הבירורים – הרי אלה סכסוכים פעוטים של קבוצה קטנה מבין הצעירים ביותר. הצחוק על כך שא' הקטן או ב' הקטנה הם לקוחות קבועים של בית־הדין הנציח את הלך־הרוח הלעגני. “תבע אותי לדין” – זה היה נוסח־התשובה הקבוע על טענה צודקת. נתגלה הכרח ברור “להגביל בדרך כלשהי את כמות הבירורים”. אך כיצד?

לומר, כי אסור לתבוע לדין על “שטויות”? בפה מלא טוען אני, כי אסור לעשות כן. וראו זה פלא: תחילה נטו השופטים לזלזל בתלונותיהם של הקטנים, אפילו בכל הבירורים על מכות, כינויים, הפרעה, אך עד מהרה הכירו בנכונות הדעה, כי מדד חשיבותו של הבירור הוא הצער שנגרם, הרגשת העוול של המתלונן.

מדוע שמשה שנופצה עניין חשוב הוא, ואילו השמדת רכוש פרטי של הילד “שטות” היא? האם מירמה במשחק בערמונים אינה רמאות ראויה לעונש, רק מפני שמהמרים על ערמונים ולא על כסף?

המשחק בערמונים הניב מספר בירורים רב, שימש מקור של מריבות לאין־מספר. מה עושה במקרים אלה המחנך? הוא אוסר על המשחק! באיסורו הוא עושה מעשה אַלים, באיסורו הוא מכביד על עצמו את הכרת הילדים במצב של בולמוס, כאשר מיטיבות להתגלות אותן סגולות אופי, שערכן עצום בחיים, כגון: קלות־דעת, חמדנות, התלהבות, חוסר־הגינות וכדומה. איסור המשחק הוא, לדעתי, עוול למחנך ולחינוך כאחד. המשחק בערמונים היה אולפן־היושר הראשון של הקטנים. תחילה אירעו דברים מחרידים: הפסיד מאה ערמונים והודיע בציניות שלא יחזיר. מדוע? – כי לא רוצה.

עשו שותפות: יחזיקו את ערמוניהם יחדיו. רבו והאחד אומר: “לא אתן לך את הערמונים”. היו הודאות שהטילו עלי תדהמה. לאור היום, לעיני עדים רבים, נער שודד מילדה את ערמוניה ומתעלל בה בחוצפה: “כך אני רוצה, ומה תעשי לי?” המפלט היחיד הוא בפניה אל חבר מבוגר יותר, אשר יושיט עזרה, אבל באיזו צורה? יחטיף בעורף, יטלטל, ידחוף, יפיל על הארץ. הרי לך מנהגי הפראים מציילון בפנימיה המתנהלת כראוי, במדינה של תרבות. והלא לפני ימים לא רבים לא זו בלבד שהשלמתי עם מציאות זו – היה בכך אפילו חן מיוחד – אלא שנטיתי להקל ראש בעניין, שכן השובב העליז היה קרוב לי מה“ריבה” השלומיאלית במידת־מה. אולם עובדה כי שובבון חביב זה מטיל אימה על קבוצת־ילדים מסויימת ובה בעת מתחנחן אלי, כי מתחנך כאן טורף קטן בתחושת הזכות לשלילת־זכויות, היתה משהו בלתי מובחן, שלא הגיע לסף תודעתי החינוכית.

פעמים הרבה למדתי יותר על הילד מבירור אחד, מאשר ממגע אתו במשך חודשים אחדים. לפעמים היטיב בירור לאפיין את הסביבה מתצפית פזורה במשך כמה חודשים.

כמזכיר בית־הדין למדתי אלף־בית, שיכללתי את עצמי, ולבסוף נעשיתי מומחה בענייניהם.

ערימת אשפה מטרידה – ערמונים צמוקים, שׂרוּטים – קמה לתחיה. היו שם ערמונים סתם, נוחים־למשחק במיוחד, ערמונים למזכרת, ומיוחדים המביאים מזל. “בערמון הזה אני תמיד זוכה – אמרתי מראש, כי על ערמון זה אני לא מהמר”.

שואל אני איזה מחנך פנוי לבירורים כאלה, ומוכן לשקול את הדברים מבחינת הצדק, החוק, ללא בת־צחוק סלחנית?

הודות לבירורים “פעוטים” אלה נאלצתי לשקול מחדש את כל הבעיות הסבוכות של חיי־הכלל המשותפים. הטיפוס הלא־חברתי, האנטי־חברתי, היחיד המסרב לשעבד את הרגליו וטעמו, היה מזדקר, ותובע בכוח רב תשובה על השאלה התקיפה: מה לעשות?

“אני שונא את בית־הדין; אני מעדיף שתרביצו בידיים ותמרטו אוזניים, אני מעדיף הכל, רק לא משפט. – שונא אני, לא יכול לסבול את המשפט. לא רוצה לתבוע, ושלא יתבעו אותי”.

ממין זה היו אחדים. בית־הדין הפתיע אותם כאויב הפתאומי והאיום ביותר, אויב – רַשָם, אויב – פומביות, אויב – אור.

מסרב הוא להצטדק, אין הצדק מעניינו, אין ברצונו לכוף את עצמו. עשוי הוא להצליח או להיכשל, וממתח־הימורים זה הוא מושך הנאה, המקריות מביאה אותו לידי התרגשות, הריהו חי מהרפתקה להרפתקה, הלך־רוח רגעי מדריך אותו, ההתפרצויות גורמות נחת־רוח.

אם יימצא בר־המזל שתינתן לו האפשרות לחקירה מדעית של בתי־הדין וערכם החינוכי, הריני ממליץ לפניו בכל לב על תצפית בילדים האלה, דווקא.

ומוּדעת היא, קומץ ילדים אלה הפילו את בית־הדין. בבטלי את בית־הדין לא פיקפקתי, כי אין זו אלא הפסקה לכמה שבועות לשם שינויים ומילויים שונים. אף על פי כן חוויתי את ההפסקה כתבוסה מכאיבה. אכן השגתי באיזה קושי יפלס לו בית־הדין את דרכו במוסדות חינוך אחרים, המנוהלים בידי אנשים אחרים.

ידעתי כי מיטב המחנכים מבקשים לפרוק משכמם את ההכרח המאוס לרטון, לרגוז, לצרוח ולהתחבט, אם אין רצונם לנהוג כדוגמת בתי־הספר בגרמניה ולחבוט, ללא ריגוש ובהדרת־כבוד, במכשיר הנבחר את חלקי־הגוף שנקבע בתקנון. אף על פי כן יודע אני, כי בית־הדין נאלץ לאכזב את תקוותם ליישוב קל, יסודי, והעיקר – מהיר של עניינים הקשורים במאות עבירות קטנות, סטיות מהתקן, השתמטויות, חיכוכים, המצויים בחיי עדה, שעלינו להפוך אותה לחברת חוק. בית־הדין לא יפעל במקום המחנך ולא יגאל אותו, אלא ירחיב את תחום התערבותו, יכביד אף יסבך את עבודתו, יעמיק אותה ויכלול במערכת שיטתית.

אפשר לתת לילדים מחברות, עפרונות וצפורני־עט בשעות שונות, ולרשום אותם בזכרון בלבד – אלא שהדבר יגרום אי־סדר; אפשר לתת אותם בימים מסויימים ובשעה מסויימת, ולרשום את תאריך הנתינה – יהיה סדר ואף מידת צדק. ייתכן כי מצויות עדיין פנימיות שאין בהן שעות קבועות לארוחות, והילדים אוכלים בכל שעת רצון, הזריזים – יותר, ולעתים תכופות יותר מאשר השקטים והצייתנים. אפשר להטיל עונשים ולפקח על ביצועם, להעניק הטפות, תזכורות וגינוים בלי משפט. אי־הסדר ישלוט, אלא שלא יחרוג מהמקובל בדרך כלל. המחנך מסתדר איכשהו וגם הילדים מסתדרים איכשהו.

מדהים הדבר באיזו מידה מתגלים בבית־הדין, אף מתנקמים, כל בעיה שלא נפתרה, כל הוראה או אישור שחוברו בחפזון. אי־שקט של ערבית בחדר־השינה, רעש בחדר־השינה – טור ארוך של עניינים מטרידים בצורות שונות – קראו אלינו כל השנה בלי הרף, הזעיקו אותנו בערנות ובדייקנות מתימטית, הזכירו כי שאלת שעות־השינה של הילדים לא נפתרה, מצפה להסדר. בית־הדין היה אין־אונים במקרה זה, לפי שנדרשו כאן או כפיה ברורה – המקל, או פתרון הבעיה הקשה בהתאם לצורך הפיזיופסיכולוגי של הילדים.

כל תביעה שאינה ניתנת להגשמה, הווי אומר תביעה חינוכית־קלוקלת, מקישה ללא־לאות “כי יפתחו לה”, מבקשת פרָצות והנחות. כל ילד שנבצר ממך להחיל עליו את הכלל, חייב להיהפך בזכות ליוצא־מהכלל.

אף בתחום זה נדרשת מחשבה מוּדעת, יוצרת, מתמכרת של המחנך.

מורה־שלומיאל אינו יודע להשתלט על הכיתה. מופיע בית־הדין, והנה התלמידים עובדים בשקידה, מתנהגים כשורה – אך אילו קרה כך, היה זה נס חביב מאוד כלפי המחנך, אולם קטלני לגבי הילדים.

רגעים קשים רבים ידעתי בטרם החלטתי להפסיק את פעולת בית־הדין. קבוצה קטנה אמנם, אך טרדנית, של ילדים ניצלו את בית־הדין לתועלתם. הם כיבדו את בית־הדין כשנוח היה להם בכך, ולעגו לו כשכבל אותם. אי־הסדר חדר חרש, תחילה בפרטים זעירים; אולם מה יהיה אם תתמיד הרגשת חוסר־המשמעת? לא כל עניין סובל דחיה לשבוע. “לא אקלף תפוחי־אדמה, לא אנקה”… נתבע לדין, אינו קולף תפוחי־אדמה. מה לעשות? היה אף גרוע יותר: “אם נתבעתי לדין, אין לי צורך לנקות; על כן לא אנקה, כי כבר תבעו אותי לדין!”

פסקי־הדין מתונים היו. שום קבוצת שופטים לא העזה להושיט יד אל סעיף שמעל 400. האופוזיציה תמכה בערנות בהתנגדות לנקיטת הסעיפים הגבוהים. קיים הבדל יסודי בין בית־דין־המושבעים ובין בית־דין־החברים, לפי שכאן השופטים והנידונים מכירים זה את זה, קשורים באלפי חוטים של יחסים הדדיים, ולפסוק סעיף גבוה מדי פירושו להסתבך בצרה. הלא ידענו מה מטרידים ולא־נעימים עשויים להיות לפעמים משפטי־הכבוד. והעיקר, למה להתאמץ ולהסתכן בעקיצות לא־נעימות, כאשר הסעיף הגדול בין כך ובין כך לא יעזור?

הדעות על בית־הדין חלוקות היו. מעטים היו אויביו וחסידיו של בית־הדין, ואילו הרוב היו סבורים כי יש בו מן התועלת, אלא שנדרשים שינויים.

“בית־הדין דרוש, אך אינו מביא תועלת. – לחלק מהילדים טוב בית־הדין, לאחרים אינו עוזר. – במרוצת הזמן יהיה בית־הדין שלנו מועיל מאוד. – אילו בית־הדין היה אחר, היה מועיל מאוד”.

משפטים אחדים אלה מתוך התשובות במשאל, ממחישים יפה את יחס הילדים למוסד החדש.

מכיון שראיתי בבית־הדין ניסוי העשוי להכזיב, השתדלתי בראש וראשונה לנצל במדוייק ככל האפשר את החומר העובדתי הכביר שנצטבר בו. מקוֹצר־זמן רשמתי לפחות את מִתארו של כל בירור. מעניינים היו הסטאטיסטיקה, סקירת פרטי התביעות מבחינה חוקית, בירורים פשוטים ויוצאים מהכלל, היחס ההדדי של מאשימים ונאשמים, של השופטים. הלכה וגברה הכרתי, כי בעתיד, יצטרך המנהל־המחנך (ולא עובד־החינוך המנהלן) לשמש כמזכיר בית־הדין.

בית־הדין נחוץ, חיוני, אין לו תחליף כלל.

בית הדין חייב לקנות לו חשיבות חינוכית עצומה. למרבה הצער, עדיין לא גדלנו לרמת בית־הדין. עדיין לא, ואולי – עדיין לא אצלנו.

בית־הדין לא הופיע אצלנו בחגיגיות, כמעשה חקיקה נאצל, אלא החליק ונכנס חרישי וחושש. אף על פי כן, בבטלי את בית־הדין חשתי במפורש כי הפיכה אני מחולל, ואולי השליתי את עצמי – דומה, כי כך הרגישו גם הילדים. מה יהיה עתה?

ילדים אחדים “נשמו לרווחה”, נפטרו ממפקח ער. אחרים, שביקשו להוכיח כי בית־הדין מיותר היה, התנהגו יפה יותר. חברי קבוצה מסויימת היו שואלים, האם תתחדש פעולת בית־הדין ומתי תתחדש. חוג ניכר של ילדים לא הרבו להתעניין בבית־הדין, כפי שלא התעניינו בכל ענייניהם של החיים המשותפים.

בין הטענות החיצוניות כלפי בית־הדין, מבחינה עיונית, חוזרת ונשנית לעתים תכופות ביותר אחת:

“בית־הדין מרגיל את הילדים לחיבת־הדין, לאהבה להישפט”.

לדעתי, ובוודאי לדעת כל מחנך, אין “ילדים”, אלא יחידים כה נבדלים, כה קוטביים בשוֹנוּתם, המגיבים באורח כה עצמאי ושונה על המתרחש בסביבתם, עד שטענה כוללת כלפיהם חייבת לעורר חיוך סלחני. במשך שנה תמימה לא נמצאה אפילו ראָיה אחת, המצדיקה את הטענה כי בית־הדין מפתח חיבת־דין, ולעומת זאת מעידות עובדות רבות על כך, שבית־הדין מלמד את הילדים לדעת עד כמה לא־נוחה, מזיקה וחסרת־טעם היא חיבת־הדין. לדעתי, נעשתה עבודה עצומה בהשפעת בית־הדין ועל רקעו – ההתוודעוּת לתנאי החיים המשותפים ולחוקתם. אדם שאינו מזלזל בחברת־הילדים, שמבין כי עולם לפניו ולא “עולם קטן”, ישתכנע על ידי המיספר של שלושת אלפים וחמש מאות בירורים, כי לא ניתן כלל להיכנס לפרטים, לפי שעבודה זו היתה מקיפה כמה כרכים עבים. אחת אבקש להדגיש: מבין מאה ילדים לא החלים מחיבת־הדין נער אחד בלבד, ולעומתו החלימו, ובוודאי לימים רבים, ילדים רבים מאוד.

לאחר ההפסקה הונהגו בבית־הדין שלושה שכלולים חשובים.

1. הבלתי־מרוצים מפסק־הדין רשאים לערער כעבור חודש.

2. עניינים אחדים יוצאים מתחום סמכותו של בית־דין ועוברים לתחומה של מועצת בית־הדין.

3. זכותם של הילדים לתבוע לדין את המבוגרים, את אנשי הסגל. לא אוכל להיכנס לפרטים.

תוך מחצית השנה תבעתי את עצמי לדין חמש פעמים. פעם אחת, קטפתי אוזניו של נער, פעם אחת גירשתי נער מחדר־השינה, פעם אחת הצבתי ילד בפינה, פעם אחת העלבתי שופט, ופעם אחת חשדתי בילדה כי גנבה. בשלושת הבירורים הראשונים נפסק לי § 21, בבירור הרביעי – § 71, ובבירור האחרון – § 7. בכל בירור מסרתי עדות נרחבת בכתב.

בתוקף אני טוען, כי בירורים אחדים אלה היו אבן־הפינה לחינוכי לתפקיד המחנך ה“קונסטיטוציוני” החדש, שאינו עושה עוול לילדים לא מפני שהוא מחבבם או אוהבם, אלא מפני שקיים מוסד המגן עליהם מפני העדר־החוק, שרירות הלב והעריצות של המחנך.


הפרלאמנט של בית־היתומים

לתורנויות בבית־היתומים היסטוריה בת שבע שנים, והן עמדו בטבילת־האש בפנימיות רבות. המטבח, המכבסה, המצַאי המשקי, הטיפול בבניין, הפיקוח על הילדים הקטנים נמסרים לחניכים, ההופכים להיות מתורנים בני עשר לחברי־סגל בני ארבע־עשרה וחמש־עשרה. עיתון המוסד מוסיף להופיע, וזה שנתיים פועל בית־הדין ללא הפסקה. “בגרנו לנסיון של שלטון עצמי”. באופן זה קם הפרלאמנט, שעדין אין לומר עליו שום דבר בטוח. בפרלאמנט עשרים צירים. חמישה ילדים הם אזור בחירה. הצובר ארבעה קולות נעשה ציר. מצביעים הכל, וציר יוכל לשמש רק ילד שלא נתבע לדין אפילו פעם אחת בענייני יושר. למי שנכשל במעשה של אי־יושר (גניבה, מרמה) ניתנה הזכות לטהר את שמם. הפרלאמנט מאשר את החוקים שנקבעו על ידי מועצת בית־הדין או דוחה אותם. הפרלאמנט קובע את ימי החג, את הימים המיוחדים, וקובע את הזכות לגלויות־מזכרת. אם בית־הדין רשאי להכריע בדבר הוצאת חניך מהמוסד, חייב הפרלאמנט לשאוף לכך, שקבלת ילדים חדשים והוצאת חניכים מבוגרים יהיו תלויות בהחלטתו. הזהירות רצויה, ואת תחומי סמכותו של הפרלאמנט כדאי להרחיב לאט, ומוטב שההגבלות והאזהרות יהיו רבות, אך ברורות וכנות. שאם לא כן, מוטב שלא נפעיל בחירות, שלא נביים משחק בשלטון עצמי, שלא נשלה את עצמנו ואת הילדים. הרי זה משחק שטעמו רע והוא מזיק.

לוח השנה

אביא כמה סעיפים מן התכנית:

§ 6. הפרלאמנט קובע את ימי החג שבנוסף לחגים הדתיים על פי הצעת ציר, או בהקשר להחלטה בדבר גלויית־מזכרת.

§ 9. 22 בדצמבר. הסיסמה: “לא כדאי לקום” (כי היום קצר). הרוצה, יוכל לישון, לא לקום ממיטתו. הרוצה, רשאי שלא להציע את מיטתו. הפרטים ייקבעו בוועדת החוקה של הפרלאמנט.

§ 10. 22 ביוני. הסיסמה: “לא כדאי לשכב לישון”. הרוצה, רשאי להיות ער כל הלילה. במזג אוויר נאה – מצעד לילי בעיר.

§ 12. יום השלג הראשון. הסיסמה: “יום המזחלות”. כיום השלג הראשון ייחשב היום בו ירד שלג בטמפרטורה שלמטה מ־ °1. משחק בכדורי השלג, טיול, טיול במזחלות לנבחרים בהצבעה.

§ 18. יום הנפטרים. בשעת תפילת הבוקר מזכירים את שמות המחנכים שנפטרו.

§ 19. ארוחת־הצהריים השלוש מאות ששים וחמש. אם־הבית מקבלת סוכריות כדורון על עמלה. כן גם תורני המטבח. הסיסמה: “יום הולדת למטבח”.

הערה: רצויות הצעות לחגיגת המכבסה.

§ 22. יום הלכלוכי. הסיסמה: “אסור להתרחץ”. הרוצה להתרחץ ביום זה חייב בתשלום, שייקבע על ידי הפרלאמנט.

§ 24. יום השעון. הסנדלר הלא־דייקן היטיב דרכו לאחר ההבטחה, ושנה תמימה הביא את הנעליים המתוקנות ביום ובשעה שנקבעו. הפרלאמנט העניק לו את גלויית הדייקנות. כדי להנציח את המאורע הורשו הילדים ביום החלטת הפרלאמנט לבלות בעיר שעה נוספת.

§27. יום הרשלן. הילד שיוכר באמצעות הצבעה כגדול הרשלנים בלבוש, יקבל מלבוש כלשהו, כדי שלא ייראה בימי חג כלכלוכי.

§ 28. יום הסיר הגדול. מפני שאחד הנערים הגדולים סירב לעזור בהעברת הסיר, כאשר נתקלקלה המעלית מהמטבח לחדר־האוכל, יביאו ביום זה שניים מהבוגרים שיעלו בהגרלה את ארוחת־הבוקר, גם כשהמעלית פועלת.

§ 32. יום העידוד. ילד שצבר במשך השנה את מירב הסעיפים לחובה, נהנה מזיכוי על עבירות של כל השבוע. אם יבקש, יוכל לשמש שופט. יום העידוד מונהג לציון מאורע: אחד השובבים הגדולים ביותר לא נתבע לדין באותו שבוע אפילו פעם אחת.

§ 40. הפאלאמנט יחליט כמה שנים יופיע יום כלשהו בלוח־השנה.

גלויות המזכרת

התקנון הזמני של גלויות המזכרת, שעדיין לא אושר על ידי הפרלאמנט, כולל בין השאר סעיפים אלה:

§ 3. הכתובת מעבר לתמונה היא:

“החלטת הפרלאמנט מיום… הוענקה (השם) גלויית מזכרת על…” תאריך הענקתה של גלויית מזכרת יכול להיקבע כיום חג, הנכלל בלוח־השנה.

§ 4. המבקש לקבל גלויה חייב להגיש בקשה על גליון נייר לא מקומט, עליו ירשום בעצם ידו, בכתב קריא ונאה, את המעשים והעובדות שהוא מבקש לזכור. המעשים יכולים להיות טובים ורעים, מועילים אף מזיקים, ראויים לשבח וראויים לגנאי, והגלויה יכולה להיות מזכרת נעימה אף לא נעימה, כתב־עידוד או כתב־אזהרה.

§ 5. אם יבקש הפרלאמנט להדגיש הדגשת־יתר את העובדה הראויה להיזכר, הריהו מצרף אותה ללוח הנצחונות והתבוסות, המאמץ הראוי לשבח והרשלנות, סימני הרצון העז או חולשת־האופי.

§ 7. תוכן התמונה שעל גבי הגלויה צריך להתאים לעניין שלשמו ניתנה; על כן:

1. על קימה מיד לאחר צלצול־ההשכמה נותנים בעונת החורף – נוף חורפי, ועל קימה בחודשי האביב – נוף אביבי וכדומה.

2. על קילוף אלפיים ליטראות של תפוחי־אדמה – “גלויית פרחים”.

3. על התכתשויות, מריבות, אי־ציות לתקנות ולהחלטות – “גלויית הנמר”.

4. על טיפול בילדים קטנים ובילדים חדשים – “גלויית הטיפול” וכדומה.

§ 10. העושה באחריות תורנות אחת למעלה משנה זכאי לקבל גלויה ממראות וארשה.

הפרלאמנט רואה את בית־היתומים כחלק של וארשה, ומבקש לתת מזכרת שתהיה יקרה במיוחד ללבם של אלה, אשר יעזבו אולי בעתיד את עיר מולדתם.

§ 12. הפרלאמנט יתן דעתו על הוצאת גלויית יובל, מלבד גלויות המזכרת. למשל, המקדים לקום תמיד, ועל כן בעל גלויות מזכרת של ארבע העונות, יוכל לקבל את גלויית “הרצון העז” וכדומה.

§ 14. בהדרגה ראוי להנהיג גם את “גלויית הבריאות” (למי שלא חלה אפילו פעם אחת, גדל מהר, עסק בספורט), גלויות מזכרת על השתתפו בהצגות, במשחקים, בעבודת העיתון ובפעולת בית־הדין.

§ 17. גלויית הפרידה של “פרחי זכריני” היא הגלויה האחרונה, ועליה חתימות הילדים והמחנכים.

הגלויה אינה פרס אלא מזכרת, זכרון. היא תאבד לילדים מסויימים בדרך חייהם, ואחרים ישמרו עליה ימים רבים.



כיצד לאהוב ילדים

התרגום של “כיצד לאהוב ילדים” נעשה אף הוא על־פי המקור הפולני, הכלול בכרך השלישי של “מבחר הכתבים” בעריכת איגור נברלי (Janusz Korczak, Wybór pism, Warszawa 1958, Tom III, s, 75=391). המקור הזה הובא על־פי המהדורה השניה משנת 1929 – האחרונה שהופיעה בחיי המחבר. בשתי המהדורות הראשונות הופיע הספר בשלושה חלקים (I – הילד במשפחה, II – הפנימיה, הקייטנה, III – בית היתומים). קטעי הפטיט בפרק “הילד במשפחה” הוכנסו במהדורה שלנו בצורה שבה הופיעו במקור הפולני הנ“ל, בתרגום האנגלי (Selected works by Janusz Korczak, selected by Martin Wollins, translated by Jerzy Bachrach, Warsaw, 167, pp. 83–463 ) ובתרגום הגרמני (Janusz Korczak, Wie man ein Kind lieben soll, Vandenhoek & Ruprecht, Goettingen 1969). בענין זה אימצנו את הגירסה של המהדורה הגרמנית, המציינת ש”קטעים אלה הם תוספת מאוחרת למקור הראשון (1920–1921), שאת זמנה המדוייק לא ניתן לקבוע, אך קיימת סבירוּת גבוהה ששוּלבה על־ידי קורצ’אק למהדורה הפולנית השניה" (ראה המהדורה הגרמנית הנ"ל, עמ' VI).

פרטים על הפרסומים השונים של “כיצד לאהוב ילדים” בעברית מצויים בספר: גדליה אלקושי – יאנוש קורצ’אק בעברית, ביבליוגראפיה מוערת בצירוף מבוא, בית לוחמי הגיטאות–הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשל"ב.



  1. העלמה סטאֶפאניה, מחנכת בית היתומים – היא סטאֶפה וילצ‘ינסקה (1886–1942). התחילה לעבוד בבית⁻היתומים כששכן עוד ברחוב פראנצישקאנסקה, והיתה אם⁻הבית ועוזרתו הנאמנה של קורצ’אק עד היום האחרון למסע המוות לטרבלינקה. פרטים נוספים ראה בכרך: יאנוש קורצ'אק, “מן הגיטו”.  ↩

  2. Sic volo, sic jubeo – רוֹמית: כך אני רוצה וכך אני מצווה.  ↩