לוגו
מחאה ותזכורת
מיקום ביצירה:
0%

 

1

לפני כמה חדשים ביקרה בגרמניה משלחת תלמידים – כשלושים במספר – מבתי־ספר תיכוניים בישראל. בשובם ארצה נמסר בעתונינו, מפי דוברי המשלחת, כי הביקור היה גדוש רשמים.

התלמידים הישראליים התארחו באכסניות־נוער גרמניות ובבתים פרטיים, סיירו במחוזות שונים ובעיקר בבאוואריה, מקור־מחצבתו של הנאציזם, ערכו ביקור במחנה־ההשמדה של דאכאוּ, שהו בבסיס צבאי, שוחחו והופיעו במקומות שונים בהדגמת פרקי פולקלור ישראלי, וביקרו גם ב“בית אבות” שבו שוכנים, בין השאר, ותיקי הוורמאכט.

אינני יודע פרטי הביקור באותו “בית אבות” ולא ברור לי איזה רושם עשו האורחים הישראליים הצעירים על הישישים החביבים הנחים בבית זה לאחר שנות עמל של מסעי־מלחמה נודעים.

ייתכן כי הביקור החטוף לא היה אלא פרט זעיר במסכת סיוריה של המשלחת, אך דומה שאין צריך להרבה יותר מזה כדי לראות את נצנוץ הטירוף הנשקף בנקודה זו מתוך ההתפרקות הסוחפת כיום את מערכת היחסים שבין העם היהודי ובין הגרמנים.

על אחת כמה וכמה בולט נצנוץ זה מתוך הנימה הענינית המובנת מאליה, שבה המשלחות השונות מדווחות לנו, עם שובן, על חוויות שלהן.

 

2

באותו נוסח עניני וסביר נמסר, למשל, בשבוע זה בעתונים, כי מאחר ש“תנובה” ו“ארגון אמהות עובדות” משתמשים במכוניות גרמניות (ארגון האמהות קיבל את המכונית הגרמנית כתרומה) הופנתה בענין זה שאילתה אל הוועדה המרכזת של ההסתדרות.

לנוכח שאילתה זו אין הוועדה מתכוונת, חלילה, לתבוע את המוסדות האמורים לבירור. לא. הוועדה עומדת לדון שמא הגיעה השעה לבטל את ההחלטה האוסרת על מוסדות ההסתדרות להשתמש במכוניות מתוצרת גרמנית.

מכאן אתה למד שהחלטה כזאת, כנראה, נתקבלה פעם, למרבה הפליאה, והיא עודה קיימת.

החלטה זו נראית באמת כבריה משונה, שכן היא סבירה הרבה פחות, בתנאים הקיימים, מן הזיקה הסבירה שבין ארגון־אמהות בישראל ובין פירמה גרמנית־דווקא לייצוּר מכוניות. זיקה זו מתקשרת איכשהו גם עם אותו ביקור ב“בית האבות” הגרמני, אף כי כשאתה מדבר על כך אינך יודע באיזו משתי המלים האלו, ב“אבות” או ב“אמהות”, רותחים דמי הלשון העברית מכוח צירופים אלה שהיא נקלעת אליהם על־כרחה.

 

3

אם נוסיף לכך רק מקצת מיבול של ימים אחרונים ממש, נמצא כי משלחת של הדור הצעיר במפלגת־העבודה יצאה לגרמניה לפי הזמנת המדור לעניני משפחה ונוער וספורט של עיריית ברלין.

ונמצא כי “קבוצת אישים” מישראל טסה לגרמניה לפי הזמנת “לוּפטהאנזה”, לכבוד פתיחת הקו האווירי.

ונמצא, בין שאר זוטות, כי בנשף־העתונאים השנתי בדיסלדורף הופיע בין הכוכבים השחקן הישראלי אשר בידו מושלך סיפורו של שלום עליכם ערב ערב לפני הקהל הגרמני האלמוני, מושלך לצחוק ולהנאה ולהתלהבות ולטרף.

באותו נשף של עתונאים גרמנים בדיסלדורף הופיע השחקן הישראלי, כמובן, בפזמון מתוך “טוביה החולב”.

כן, כשאתה מהרהר בכל הזיקות וההקשרים וה“עימותים” הללו, אינך יכול שלא לראות בכך את כוחה של ההשגחה העליונה ואינך יכול שלא להרהר שהיא נתנה, כנראה, במקרים אלה, יפוי־כוח לשטן לצרף צירופים ולביים בימויים, אלא שעל אף האֶפקטים העזים כבר אין הדברים עושים רושם. הסייגים שסייגנו בשעתו מתעופפים סביב כקליפות אחרונות שנתרוקנו מתוכנן, כמה החלטות שנקבעו בשעתן עומדות פה ושם כפוחלצי־חיות שעבר זמנן, ועירפול חושיו והגיונו של העם היהודי בשאלה הגרמנית נמשך כפסטיבל של משלחות ישראליות ושל סיורי עסקנוּת ובילוי ובידור ואמנות, ורק מפעם לפעם קובלים דוברי המשלחות הללו בשובם, כי “תודעת השואה” אינה מורגשת די־הצורך בגרמניה וכי לא תמיד נענים האזרחים הגרמניים ברצון לשאלות ששואלים אותם התיירים היהודים בענין עברם.

כך, למשל, ציינו בצער גם דוברי משלחת התלמידים, כי אנשי הדור הגרמני הקשיש לא תמיד הניחו דעתם של האורחים הצעירים, ולשאלות “היכן היו בימי המלחמה העולמית” השיבו לרוב באופן סתמי: “בחזית הרוסית”…

ייתכן כי במקום לשאול את האורחים הגרמנים “היכן היו ומה עשו אז?”, היו רבים מן התיירים היהודים צריכים לשאול את עצמם, בשעת הביקור, “היכן אנו עכשיו ומה אנו עושים כאן?”

אלא שתנופת הדרדור במדרון אינה מניחה מקום לשאלות שאדם צריך לשאול את עצמו.

דבר אחד ברור: תנופת דרדור זו נעשתה כה שגורה וכה סטיכית עד כי חסר היה לכל התכונה הרבה הזאת איזה אקורד אחר מלכד ומשווה משמעות כוללת לדברים.

ואולי משום כך נחלצה הכנסת כולה לענין זה, שעה שהחליטה לשגר לגרמניה משלחת מטעם הסמכות העליונה של העם היהודי.

 

4

ייתכן כי אם אנו רואים את הכנסת רק כמוסד המאריך תקפן של תקנות לשעת־חירוּם, או מאשר היטלים של שר־האוצר, אין יציאת משלחת שלה לגרמניה שונה מיציאת קבוצות אחרות של עיסוק או בילוי נעים. אך אם נראה את הכנסת כמהותה המיועדת לה מטבעה, כגוף הממחיש ומסמל את דעותיו של העם ואת דעתו, ואת נטיותיו השונות ואת רצונו האחד, את סמכות חוקיו ואת משפט חוקתו ומוּסרו, אם נראה אותה כך, הרי ברור כי משלחת זו היא בעלת משמעות מוחשית וסמלית שונה מכל השאר.

משום כך מסתבר כי פרופ' דב סדן, שהתפטר מן המוסד המחוקק של ישראל בשל החלטה זו על שיגור המשלחת, ראה את הכנסת כמהות נעלה ורבת־משמעות יותר מכפי שהיא רואה את עצמה.

טוב שמחאה זו של התפטרות הובעה והומחשה על־ידי איש זה דווקא, על־ידי אדם אשר הדראמאטיוּת ההפגנתית אינה ממערכי נפשו, על־ידי איש־רוח מובהק אשר גם “אינטלקטואלים” שבינינו לא יאשימוהו בצרוּת־אופק, אשר גם הקיצוניים שבנונקונפורמיסטים לא יטפלו עליו חטא לאומנות ושוּביניזם, ואשר המפולפלים שבפיקחים שלנו לא ימצאו בו עוון קהוּת או חוסר חוש־פרופורציה.

במעשה־התפטרות זה אמר דב סדן את הדבר אשר בלעדיו לא ייתכנו חיי ציבור שפויים וחיי־רוח אמיתיים ובעלי הכרה.

 

5

דב סדן ודאי יוסיף דברים בענין זה, אך גם במלים המעטות שהשמיע עד כה באוזני הכתבים, קבע עיקר גדול. הוא קבע ואישר למעשה את ההבדל שבין הרובד הרשמי, הממשלתי שביחסינו עם גרמניה, ובין הרובד החברתי, הרוחני, התרבותי והמוסרי, אשר רבים רואים בו – מתוך טעות שאין קשה ממנה – המשך טבעי ליחסים הדיפלומאטיים הרשמיים, למדיניוּת, למלוות, לרכש.

“שיסעו כל המיניסטרים – כך אמר – אך לא חברי הכנסת ולא הנשיא”.

עמדה זו, אשר חסידי העיקרון של “הכל מותר או הכל אסור” רואים בו אופוּרטוניזם, רק היא הדרך שבה אפשר להחזיק את השאלה הגרמנית – שלא היתה רבת־משמעות ממנה בחייו הרוחניים והמוסריים של עם ישראל – קיום חי ונכון. לא כעיקרון מכאני מנותק מן הסובב, אלא כחלק בלתי־נפרד מתולדות העם ומחיי שעה שלו.

ואף־על־פי־כן – אותן תופעות של אין־סייג ואין־חובה, שמקצתן הזכרנו, אינן פרי “אי־הבנה” עקרונית. לא משום כך שותקו חושי הציבור לנוכח כל אלה, ולא משום כך נערכו עד כה הפגנות־מחאה – למרבה הפאראדוכס – אך ורק לגבי מגעים שבמישור הרשמי, המחוייב מכוח קיומה ופעמים גם למען קיומה של המדינה.

חושיו של הציבור שותקו לנוכח התפרקות זו שבתחום החברה והתרבות, מחמת שתי סיבות עיקריות.

סיבה ראשונה: סמכותם של אנשי רוח ואנשי אמנות שקשרו לגילויים אלה של לא־תרבות ולא־אנושיות חיה את ההילה אשר הדמים והמוראות אינם מכהים אותה כביכול, את הילת “הערכים” הנצחיים, את ההשקפה הרואה את התרבות כנתוקה מן העולם, את ההשקפה הכורה תהום בין הפשע ובין הטרקלין, בין ההנאה הרוחנית ובין כל מה שהנאה זו חייבת בהכרח להעלות בלבו של אדם, או בלבו של “איש־רוח”, אם הנאותיו הרוחניות הן באמת חלק מחייו.

ויש גם סיבה שניה לאותן תופעות של התפרקות והפקרות: רבות מהן לא היו מתרחשות לולא עידודם והמרצתם של גורמים ממשלתיים, ביחוד של משרד־החוץ וספיחיו, אשר כל היוצא בשליחות פרטית וציבורית לגרמניה שואל בעצתם ומתכסה אחר־כך באישוריהם ובהמלצות שלהם.

ייתכן כי כל אותן צרימות חשכות של מגעים שלא ייתכנו, מסייעות לפכים־קטנים של הסברה והתקרבות מדינית וכיוצא באלה, אך ספק הוא אם לשם השגת מטרות משניות ומפוקפקות אלו רשאים “הגורמים הרשמיים” לחולל שַמות כאלו בחושיו והגיונו של העם ולהפוך פרק זה של תולדותיו להידרדרות שאין משלה בחיי הרוח של כל אומה שבעולם. השימוש הכוזב בנימוק המדיני לענינים אלה נוטל את צידוקו של נימוק זה גם במקומות שבהם הוא בר־תוקף.

ראוי גם לשים אל לב כי בהתפרקות זו אנו מטילים למעשה על הגרמנים להיות שלוחי מצווה שלנו. כל משלחת שלנו שוקדת להזכיר לגרמנים, תוך כדי סיורים וביקורים והנאות, כי עליהם לשמור חובות שתקופת השואה מטילה עליהם, כלומר, שהם חייבים למחות נגד פסקי־הדין הנלעגים של פושעי־המלחמה, שעליהם למנוע את חוק־ההתישנות, שעליהם לחנך את הדור הצעיר ברוח הנאותה, בקיצור, ששומה עליהם להישמר מתהליך מביש של שיכחון ושל היה־כלא־היה. רק דבר אחד אין אנו אומרים להם. אין אנו אומרים שאנחנו נמצאים בעיצומו של תהליך כזה.

 

6

הדור שאנו חיים בו נטל לו תואר של דור התקומה. השם הזה לא נרכש חינם. רבים שפכו דמם בעדו. אך המטבע הזה יש לו גם צד שני.

בצידו השני של המטבע הזה מאיימת השאלה הגרמנית לחרות את חותם הסילוף והשפל ובצידו של חותם זה הולך ונחרת גם סימן־השאלה הגורלי של משפטנו לגבי ארץ־ישראל, זו שבידינו כיום. סימן־שאלה זה עלול גם הוא להתכסות מסווה של כורח כוזב ושל עירפול חושים וסילוף ההגיון ופריקת החובות, דברים שכבר כיום יש קוראים להם בשם אנטי־לאומנוּת ורחבוּת־אופק וכדומה.

שתי פנים אלו, פני ארץ־ישראל (והדין שאנו עתידים לדון אותה) ופני השאלה הגרמנית, הם שיקבעו קלסתר־פניו של העם בדור הזה ואולי לא בדור הזה בלבד. קלסתר־פנים זה הוא שישיב לשאלה אשר לעומתה אין שאלת “מיהו־יהודי”, על אף כל סבכים ומרורות שלה, באמת אלא ענין של רישום בדרכון. אותן שתי פנים של שאלת יחסנו לארץ־ישראל ויחסינו עם גרמניה, תקבענה לא “מיהו־יהודי”, אלא מיהו ומהו העם היהודי.