לוגו
כלי מלחמה
מיקום ביצירה:
0%

מישהו מטלפן ואומר שהספר שכתבה פלונית הוא פצצה, ושהיא בכלל פגזית. מישהו נאנח ואומר על פלונית שהיא פצצת־מין, ואם הוא צריך, ככה, לשלוף מהמותן, הוא חושב שהבילוי במיטתה יהיה פיצוץ אמיתי, אולי אפילו אטומי, אבל בינתיים היחסים בשלב של יריות בחושך והוא עוד לא יודע אם פגע או פקשש.

עוד אנו תוהים אם לא רצוי היה לחפש אטמים לאוזנינו, וכבר בא זה ומספר לנו שהיה פיצוץ במו"מ, כיוון שמישהו פוצץ שם איזו פרשיה ישנה, מתוך רצון לטרפד את ההסכם ולחבל בו. וכיוון ששורר ערפל־קרב, המישרד מופצץ בפניות הציבור, ההסכם הוא כידוע פצצת־זמן, והנואם בהפגנה קלע בול בכל מלה כיוון שהמצב הוא חבית של חומר נפץ.

אנו יוצאים לרחוב, ושם יש ציבור המסתער על החנויות, כיוון שההסכמים נפרצו, והדו"ח האחרון שפורסם היווה מכת־מוות לכל התחזיות. האופוזיציה יצאה למתקפה, ואיש לא השמיע דעה אחרת, אלא הכל תקפו זה את זה בחריפות. תחת הסתערות זו, הוציא השר משרוולו (!) כמה פגזים נוספים, אבל בסך־הכל – כפי שאמר לפני זמן קצר קריין “מבט” (חי נפשי שכך אמר) – המפלגה שלו מנהלת קרב מאסף על נתח בעוגה. כיון שנותרו באמתחתה של מפלגה זו עוד כמה תותחים רציניים (…), עוד לא אבדה תקוותה לכבוש את השלטון, ואפילו בקרב־בזק. מצפים היום להנחתה נוספת של השר, שרק באחרונה הצניחו עליו את הסגן החדש, והתוצאות עשויות להיות קטלניות למפלגה היריבה, ומכת־מוות ליומרתה. הרבה תלוי, כמובן, בדו־קרב היום בכנסת. בינתיים עוד לא יורים שם צרורות רציניים, אבל כנראה כבר הכינו מארב, ואם השר לא יתחפר בעמדתו הקודמת, אולי אפילו ינצח בקרב הזה נצחון מוחץ, וינחיל תבוסה ליריביו.

עייפים ותשושים אנו חוזרים הביתה ונוטלים ביד מוסף ספרותי, שם אנו למדים שהביקורת היתה קטלנית, ולמעשה גזרה דין מוות על הספר שאותו מחצה, כיוון שהמבקר ידוע כמי שבדרך־כלל שש “לטפל” בכגון־אלה, ויש לו חשבון ארוך עם פלוני, ששפך את דמו לפני שנה במוסף הזה עצמו. אבל למרות כל אלה, הסופר כבש לו קהל, ובדו־קרב עם ביקורת זכה הסופר לנצחון מוחץ. ואין זו היריה האחרונה.

מורי ורבותי, חלק מדוגמאות אלה קיבלתי מפרופ' רפאל ניר, חלקן רשמתי בעצמי, בהסתכלות של כמה ימים בלבד. זה ולא אחר אוצר־המלים שלנו היום; ודאי בהשפעת המצב שאנו שרויים בו, אבל אין ספק שאוצר־מלים זה עצמו משפיע בתורו עלינו ועל הלכי רוחנו. היכן נעלמה לשון־ההמעטה, זו שהשפעתה תמיד, תמיד גדולה יותר? האם באמת איש אינו מסוגל אצלנו להשמיע דעה נוגדת, אלא תמיד רק לתקוף בחריפות? איש לא יגרום להפסקת המו"מ, אלא תמיד יפוצצו אותו? הכל נלחמים, ואיש אינו מתווכח? כל בר־פלוגתא הוא אויב? כל השמעה של דעה אחרת היא קטילה? כנראה שנעשינו דומים, בעוונותינו, לארגנטינה, שם בימינו כשרוצים לומר על אדם שהצליח, אומרים “הרג אלף”.

המלים הן רק כלים. בידינו ובדורנו נעשו כלי חמס וכלי מלחמה. ואם אלה ולא אחרות הן המטאפורות שלנו – האם לא נעשה ליבנו גס בפיצוץ האמיתי, בטירפוד, בחבלה וגו'? האם עודנו מסוגלים ליחס לכל אלה את הערך הנורא שאדם צריך ליחס להם?

רחמו על אוזנינו, כי נחרשנו. נחרשנו וחדלנו לשמוע. שהרי רק כשוך הרעש המטאפורי הבלתי־אפשרי הזה, אולי גם ניטיב לשמוע מה מתרחש באמת.

ידיעות אחרונות, 21.9.84