לוגו
שלוש גיניאות
תרגום: אהרן אמיר
מיקום ביצירה:
0%

 

אחת

שלוש שנים הן זמן רב שלא להשיב בו על מכתב, ומכתבך מוטל פה בכה-ובכה בלי מענֶה עוד יותר מזה. בזמנו קיוויתי שייענה מאליו, או שאחרים יענו עליו בשבילי. אבל הנה הינוֹ וּשאֵלתוֹ – איך, לדעתך, נמנע מלחמה? – עדיין לא זכתה למענֶה.

אמת שהרבה תשובות נתבקשו מאליהן, אך לא היתה בהן אף אחת שלא תצריך הסבר, והסבּרים דורשים זמן. גם במקרה זה יש סיבות שבגללן קשה במיוחד להימנע מאי-הבנה. אפשר למלא עמוד שלם בתירוצים ובדברי-התנצלות; הצהרות על חוסר-כושר, אזלת-יד, חוסר ידיעה ונסיון; וכל אלה יהיו אמת. אבל אף לאחר שיאמרו הדברים, עדיין ישארו כמה קשיים יסודיים עד כדי כך שאפשר גם אפשר כי ייבּצר ממך להבין או שייבּצר מאִתנו להסביר. אך אין רצון להניח מכתב מופלא כמו שלך – מכתב שאולי הוא יחיד-במינו בתולדות התכּתבוּתם של בני-אדם, שהרי מתי אירע כבר בעבר שאיש משְׂכּיל ישאל אשה איך אפשר, לדעתה, למנוע מלחמה? – בלי להשיב עליו. לכן הבה ננסה; אפילו יהיה הנסיון נדוֹן לכשלון.

ראשית-כל הבה נצייר מה שכּל כותבי-המכתבים מציירים כמו ממילא, קווים לדמותו של האיש שאליו המכתב ממוען. בלי שיהיה אדם חם ונושם מן הצד השני של הדף, אין ערך למכתבים. אתה אפוא, השואל את השאלה, יש לך קצת שׂיבה בצדעיך; השׂער שוב אינו עבוֹת על קדקדך. לא בלי מאמץ הגעת לשנות החיים האמצעיות, כפרקליט; אך בכללו של דבר צלחה דרכּך לפניך. אין שום דבר מיוּבש, צר-עין או נרגן בארשת-פניך. ובלי שאבקש להחניף לך, הרי ראוי היית להצלחתך – אשה, ילדים, בית. מעולם לא שקעת באדישוּת המרוּצה של אמצע-החיים, שכּן, כפי שמלַמד מכתבך הבא ממשׂרד בלבּה של לונדון, תחת שתתהפך על כָרךָ ותזרז את חזיריך, תגזום את עצי-האגס שלך – יש לך כמה אקרים אדמה בנוֹרפוֹלק – הרי אתה כותב מכתבים, הולך לאסיפות, יושב-ראש במעמד זה או אחר, שואל שאלות, בעוד קול התותחים באזניך. פרט לזה, התחלת בהשׂכּלתך באחד מבתי-הספר הפרטיים הגדולים וסיימת אותה באוניברסיטה.

עכשיו מופיע הקושי הראשון בתקשורת בינינו. הבה נמהר ונצביע על הסיבה. שנינו באים ממעמד שבּתקופת-כלאיים זו, שבּה למרות עירבוב המוצא המעמדות עודם קבועים, נוח לקרוא לו המעמד המשכיל. כשאנו נפגשים פנים אל פנים, אנו מדברים באותו מבטא; משתמשים בסכינים ובמזלגות באותה צורה; מצפים לכך שמשרתות תבשלנה את ארוחת-הערב ותדחנה את הכלים אחרי הסעודה; ובעת הסעודה יכולים אנו לדבר בלי קושי רב על פוליטיקה ובני-אדם; מלחמה ושלום; ברבריוּת וציביליזציה – כל השאלות שמכתבך אכן מעלה אותן. יתר-על-כן, שנינו משׂתכּרים למחייתנו. אבל… שלוש הנקודות הללו מציינות תהום נטויה שנפערה בינינו עד כדי-כך שזה לי שלוש שנים ומעלה שאני יושבת בצד שלי וּתמהה אם יש טעם בכלל לנסות לדבּר אל מעֵבר לה. הבה נבקש אפוא מאחרת – מֶרי קינגסלי היא זאת – שתדבּר בעדנו. “אינני יודעת אם אי-פעם גיליתי לך את העובדה שהרשות ללמוד גרמנית היתה כל ההשכלה-בתשלום שזכיתי לה מעודי. אלפיים לירות הוציאו עכל זו של אחי, ועודני מקווה שלא היה זה לריק”.1 מרי קינגסלי אינה מדבּרת בשמה בלבד; עדיין היא מדברת בשם הרבּה מבּנותיהם של משׂכילים. ולא די שהיא מדברת בשמן; היא גם מצביעה על עובדה חשובה מאד ביחד אליהן, עובדה שבהכרח תהיה לה השפעה עמוקה על כל הדברים הבאים: עוּבדת הקרן-להשכלת-ארתור. אתה, שקראת את פנדניס, הן תזכור איך הופיעו האותיות המסתוריות קה“א בפנקסי המשפחה. מאז המאה הי”ג מכניסות המשפחות האנגליות כסף לחשבון ההוא. ממשפחת פּאסטון ועד זו של פּנדניס, הרי מאז המאה הי"ג ועד הרגע הזה מכניסות כל המשפחות המשכילות כסף לחשבון ההוא. זה כלי-קיבול גרגרני. מקום שהיו בנים רבים להשכילם היתה מהמשפחה חייבת להשקיע מאמץ גדול כדי שלא יהיה חסר. שכּן השכלתךָ לא היתה רק בלימוד-ספרים; משחקים חינכו את גופך; ידידים לימדוך יותר מספרים או ממשחקים. הדיבור עמהם הרחיב את השקפתך והעשיר את מוחך. בחופשות יצאת למסעות; קנית לך טעם לאמנות; ידיעה במדיניות-חוץ; ואחר-כך, בטרם תוכל להשׂתכּר למחייתך בעצמך, קצב לך אביך קיצבה שיכולת לחיות עליה בעודך לומד את המקצוע שבזכותו אתה רשאי עכשיו להוסיף לשמך את האותיות K.C. (יועץ-המלך). כל זה יצא מן הקרן-להשכלת-ארתור. ולה תרמו אחיותיך את תרומתן, כמו שמציינת מרי קינגסלי. לא די שהושקעה בה השׂכּלתן שלהן, להוציא סכומים קטנים כגון אלה ששוּלמו למורה-לגרמנית; אלא הרבה מאותם תפנוקים וסממנים שהם, אחרי הכל, חלק מהותי מן ההשכלה – מסעות, חברה, בדידוּת, מגורים נפרדים מבית-המשפחה – הוכנסו לתוכה גם הם. היה זה כלי-קיבול גרגרני, עובדה מוצקה – הקרן-להשכלת-ארתור – עובדה מוצקה בעצם עד כדי-כך שהטילה צל על הנוף כולו. והתוצאה היא, שאם גם מביטים אנו באותם הדברים, אנו רואים אותם אחרת. מהו אותו ציבור של בניינים שם, שחזותו נזירית-למחצה, עם בתי-תפילה ובתי-אולפן ומגרשי-משחק ירוקים? לגביך הרי זה בית-הספר הישן שלך, איטוֹן או הארוֹ; האוניברסיטה הישנה שלחך, אוקספורד או קמבריג‘; המקור לזכרונות ולמסורות אין-מספר. אך לגבּינו, הרואות את זה מבעד לצל הקרן-להשכלת-ארתור, זהו שולחן של כיתה; אוֹמניבּוּס הנוסע לבית-הספר; אשה קטנה וסמוקת-חוטם שהיא עצמה אינה משכילה כהלכה אך יש לה אֵם נָכָה לכלכלה; קיצבה של 50£ בשנה לקנות בה בגדים, לתתך מתנות ולצאת למסעות בהגיעה לפרקה. זו ההשפעה שהיתה לה לקרן-להשכלת-ארתור עלינו. כבשרביט-קסמים היא משַנה את הנוף עד-כדי-כך שהחצרות והבניינים הנאצלים של אוקספורד וקמבריג’ מצטיירים לעתים קרובות לבנותיהם של משכילים2 כתחתוניות מחוֹררות, נתחים קרים של בשר-כבש, ואניית-המעבּוֹרת היוצאת בדרכה חוּצה-לארץ בעוד השומר טורק את הדלת בפניהן.

העובדה שהקרן-להשכלת-ארתור משַנה את הנוף – את הבניינים, מגרשי-המשחקים, המעונות המקוּדשים – היא עובדה חשובה; אך צד זה עלינו להניחו לדיון בעתיד. כאן ענין לנו רק בעובדה הברורה, משעה שצריך לעיין בשאלה החשובה הזאת – איך נעזור לך למנוע מלחמה – שההשכלה קובעת. ברור כי יש צורך בידיעה מסוימת בפוליטיקה, ביחסי-כלכלה בינלאומיים, כדי להבין את הסיבות המביאות למלחמה. הפילוסופיה, אפילו התיאולוגיה, יכולות להיות למועיל. והנה אַתן חסרות-ההשכלה, אַתן שלא אילפו את מוחכן, בשום-פנים לא תוכלנה להתמודד בצורה משׂבּיעת-רצון עם שאלות מעין אלו. המלחמה, כתוצאה מכוחות בלתי-אישיים, הלא תסכים שהיא מהלאה לתפיסתו של מוח שלא קיבל הכשרה. אך המלחמה כתוצאה מטבע האדם היא דבר אחר. לולא סברת שטבע האדם, הנימוקים וההרגשות של הגבר והאשה המצויים, מביאים למלחמה, כי אז לא היית כותב אלינו לבקש את עזרתנו. ודאי היית טוען כי גברים ונשים, כאן ועכשיו, יש לאֵל-ידם להפעיל את רצונותיהם; אין הם כלי-משחק וּבוּבות שחוט המוחזק בידיים נעלמות מרקיד אותן. יכולים הם לפעול, ולחשוב בעצמם. אפשר שיכולים הם אפילו להשפיע על מחשבותיהם ומעשיהם של אחרים. שיקול מעין זה ודאי הניעך לפנות אלינו; ובצדק. שכּן לטוּב-המזל יש ענף אחד של השכלה הכלול בכותרת “השכלה בלי תשלום” – אותה הבנה של בני-אדם ומניעיהם, שאם נפטור את המלה מקישוריה המדעיים נוכל לקרוא לה פסיכולוגיה. הנישואים, המקצוע הגדול האחד שהיה פתוח לַמעמד שלנו למן שחר-הימים עד שנת 1919; הנישואים, אמנות בחירתו של בן-האדם שעמו תחיי את חייך בהצלחה מן הדין היה שיַקנוּ לנו מידה של מיוּמנוּת בזה. אך כאן שוב קושי נוסף ניצב בפנינו. כי אם גם שני המינים שותפים פחות או יותר בהרבה יצרים, הרי הלחימה היתה תמיד הרגֵלוֹ של הגבר, לא הרגֵלה של האשה. החוק והנוהג פיתחו אותו הבדל, בין שהוא מוּלָד ובין שהוא פרי המקרה. אין לך כמעט אדם במהלך ההיסטוריה שנפל שדוד מפגיעת רובה של אשה; רוב-רוּבּן של הציפרים והחיות נהרגו על-ידכם, לא על-ידינו; וקשה לדוּן דבר שאינו משותף לנו3.

איך אפוא נבין את הבעיה שלך, ואם לא נוכל להבינה, איך נוכל לענות על שאלתך, איך למנוע מלחמה? התשובה המבוּססת על נסיוננו ועל הפסיכולוגיה שלנו – למה להילחם? – אינה תשובה בעלת ערך כלשהו. גלוי-וברור שבּלחימה אַתם מוצאים איזו תפארת, איזה צורך, איזה סיפוק שאנחנו מעולם לא חשנו בהם ולא נהנינו מהם. להבנה שלמה אפשר להגיע רק על-ידי ערוּי-דם וערוּי-זכרון – נס שעודנו למעלה מהשׂגתו של המדע. אבל אנו החיים עכשיו יש לנו תחליף לערוי-דם ולערוי-זכרון החייב להספיק בדוחק. הרי לנו אותו עֵזר נפלא, מחדש תדיר, שעם זאת עדיין הוא בלתי-מנוצל במידה רבה, להבנת מניעיהם של בני-אדם, זה שבדורנו מסַפקות אותו הביוגרפיה והאוטוביוגרפיה. ישנוֹ גם העתון היומי, היסטוריה בהִתהווּתה. לכן אין טעם להסתפק בהיקף הזעיר של הנסיון הממשי, שלגבינו עודו צר ומצומצם כל-כך. יכולות אנו להוסיף עליו על-ידי שנסתכל בתמונת חייהם של אחרים. ודאי, כיום אין זו אלא תמונה, אבל כתמונה הכרח שתועיל. אל הביוגרפיה נפנה אפוא תחילה, במהרה ובקצרה, כדי לנסות ולהבין מה המלחמה אומרת לך. הבה נוציא משפטים אחדים מתוך ביוגרפיה.

ראשית, קטן מקורות-חייו של חיין:

ידעתי חיים מאושרים מאין כמותם, ותמיד עבדתי לשם מלחמה, ועכשיו אני נכנס למלחמה הגדולה ביותר בתקופה שלאיש-צבא היא מבחר שנותיו… השבח לאל, בעוד שעה אנו יוצאים. גדוד נהדר שכזה! איזה אנשים, איזה סוסים! אני מקווה שבתוך עשרה ימים נסתער על סוסינו, פראנסיס ואני, זה בצד זה, הישר על הגרמנים4.

וכאל מוסיף הביוגרף:

למן השעה הראשונה ידע אושר עילאי, שכּן מצא את ייעודו האמיתי.

ועל כך הבה נוסיף דברים אלה מקורות-חייו של אוויראי:

דיברנו על חבר-הלאומים ועל הסיכויים לשלום ולפירוק-הנשק. בנושא זה יותר משהיה מיליטאנט היה שוֹאף קרבות. הקושי שעליו לא היה יכול למצוא מענה היה זה, שאם אי-פעם יושג שלום-נצח, וּצבאות וציים יעברו מן העולם, לא יהיה שום פורקן לתכונות הגבריות שמפַתחת הלחימה, ושמבנה-גופו של האדם כמו גם אָפיוֹ של האדם יתקלקלו.5

כאן מיד לפנינו שלושה וטעמים המניעים את בני-מינך להילחם: המלחמה היא מקצוע; מקור של אושר והתרגשות; והיא גם פורקן להרבה תכונות, שבלעדיהן סופם של הגברים להתקלקל. אך העובדה שרגשות אלה ודעות אלו אינם נחלת כל בני-מינך כאחד מוּכחת מן הקטע הבא מתוך ביוגרפיה אחרת, קורות-חייו של פייטן שנפל במלחמה האירופית: וילפרֶד אוֹאֵן:

כבר האיר לי איזה אור שלעולם לא יחלחל לתות הדוֹגמה של שום כנסיה לאומית: לאמור, שאחת ממצוותיו העיקריות של הנוצרי היתה: סבילות ויהי-מה! סבוֹל קלון וחרפה, אך לעולם אַל תשלח ידך לנשק. יעפילו עלֵיך אַימה, יעשו בך מעשי נבלה, יהרגוך; אך אל תהרוג… הנה כך רואה אתה כי הנצרות הטהורה לא תעלה בקנה אחד עם פטריוטיוּת טהורה.

ובתוך כמה רשימות לשירים שלא זכה לכתבם מוצאים אנו את אלו:

אי-הטבעי שבּכלי-נשק… האכזריוּת שבּמלחמה… עד כמה המלחמה היא דבר שאין לשאתו… עד כמה המלחמה איוּמה בבהמיוּתה… האיוולת שבּמלחמה.6

מן המנובאות האלה ברור, כי לבני אותו המין דעות שונות מאד על אותו הדבר. אך ברור הוא גם, מן העתון של היום, שכל כמה שיִרבּו הפורשים מן הציבור, רוב-רובּם של בני-מינך כיום הם בעד מלחמה. ועידת-סקאבּוֹרוֹ של גברים משכילים, ועידת-בוֹרנמוּת של גברים עמלים, שתיהן מסכימות שהוצאַת 00,000,0003£ בשנה על חימוש היא הכרח. הם סבורים שווילפרד אוֹאֵן טעוּת היתה בידו; שמוטב להרוג מאשר ליהרג. ואולם הואיל והביוגרפיה1 מלמדת שרבים הם חילוקי-הדעות, ברי כי יש ודאי סיבה אחת כלשהי המכריעה את הכף עד שהיא מחוללת את תמימוּת-הדעים הניצחת הזאת. הנקרא לה, לשם קיצור, “פטריוטיוּת”? מהי אפוא, חובה עלינו לשאול עכשיו, “פטריוטיוּת” זו המניעתכם לצאת למלחמה? יפרש לנו אותו הלורד זקן-השופטים של אנגליה:

האנגלים גאים באנגליה. אלה שקנו הכשרתם בבתי-ספר ואוניברסיטאות אנגליים, ואשר את עבודת-חייהם עשו באנגליה, לגביהם מעטות הן האהבות העזות יותר מן האהבה שאנו הוגים למולדתנו. כשאנו מתבוננים באומות אחרות, כשאנו שופטים את מדיניותה של ארץ זו או אחרת לגוּפה, הרי אמַת-המידה של מולדתנו-אנו היא הנקוטה בידינו… החירות שׂמה משכּנה באנגליה. אנגליה היא מולדת המוסדות הדמוקרטיים… אמנם יש בתוכנו הרבה אויבים לחירות. קצתם, אולי, בחוגים בלתי-צפויים למדי. אך אנו עומדים אֵיתן. היו שאמרו כי ביתו של אנגלי הוא מבצרוֹ. ביתה של החירות הוא באנגליה. ואכן מבצר הוא זה – מבצר שיוּגן עד האיש האחרון… כן, שפרה נחלתנו, אנו האנגלים.7

זהו ביטוי כללי הוגן למשמעוּתה של פטריוטיות בעיני גבר משכיל ולַחובות שהיא מטילה עליו. אבל אחותו של הגבר המשכיל – מה ה“פטריוטיוּת” אומרת לה? כלום יש לה אותם טעמים להתגאוֹת באנגליה, לאהוב את אנגליה, להגן על אנגליה? האם “שפרה נחלתה” באנגליה? כאשר נפנה אל ספרי היסטוריה וביוגרפיה דומה יהיה כי נלמד מתוכם שמעמדה בבית-החירות שונה היה מזה של אחִיה; והפסיכולוגיה דומה כי תרמז שאמנם יש לה להיסטוריה השפעה על נפש וגוף. לכן אפשר מאד שהפירוש שלה למלה “פטריוטיות” יהיה שונה משֶלוֹ. והבדל זה אפשר שיַקשה עליה ביותר להבין את הגדרתו לפּטריוטיוּת ולַחובות שהיא מטילה. אם אפוא תשובתנו על שאלתך, “איך, לדעתך, נמנע מלחמה?”, תלויה בהבנת הסיבות, ההרגשות ורגשי-הנאמנות המוליכים גברים למלחמה, הרי מוטב יהיה לקרוע את המכתב הזה ולהשליכו לסל-הניירות. שכּן ברור הוא לכאורה, שבגלל ההבדלים האלה, אין אנו יכולים להבין זה את זה. ברור לכאורה שאנו שונים במחשבותינו באשר אנו שונים מלידתנו; יש נקודת-מבט גרֶפֶנלית; נקודת-מבט של זקן-השופטים וישנה נקודת-המבּט של בת לאיש משכיל. כולן שונות זו מזו. אך כלום אין שום נקודת-מבט מוחלטת? כלום לא נוּכל למצוא כתוב אי-שם באותיות של אש או של זהב, “זה צודק. זה אינו צודק”? – שיפוט מוסרי שכולנו, ואחת היא מה ההבדלים בינינו, חייבים לקבּלו? הבה נַפנה אפוא את שאלת הצדק או אי-הצדק שבמלחמה אל אלה שהמוּסר אוּמנוּתם – כוהני הדת. אם נציג לכוהני-הדת את השאלה הפשוטה: “האם המלחמה צודקת או שהמלחמה אינה צודקת?” הן לבטח ישיבו לנו תשובה פשוטה שלא נוּכל להכחישה. אל לא הכּנסיה האנגליקנית, שאולי חזקה עליה שתוכל להפקיע את השאלה מבּילבּוּליה הארציים, גם בה הדעות חלוקות. הבישופים עצמם מתנצחים ביניהם. הבישוף של לונדון טען, כי “הסכנה האמיתית לשלום העולם כיום הם הפַציפיסטים. כל כמה שהמלחמה רעה, הקלון רע הרבה יותר”?8 מצד שני, תיאר עצמו הבישוף של בירמינגהם כ“פאציפיסט קיצוני… אני עצמי אינני תופס איך אפשר חשוב שהלחמה מתיישבת עם רוחו של הנוצרי”. ובכן, הכנסיה עצמה מפולגת – יש מצבים שבהם צודק הוא להילחם; בשום מצב אין זה צודק להילחם. מצעֵר הדבר, מתמיה, מביך, אבל חובה עלינו לראות את העובדה במו שהיא; אין שום ודאוּת לא בשמיים ממעל ולא על הארץ מתחת. אכן, ככל שאנו מרבים לקרוא ספרי ביוגרפיה, ככל שאנו מרבים לשמוע נאומים, ככל שאנו מרבים להשמיע דעות, כך המבוכה גדלה וכך – מאחר שאין אנו יכולות להבין את הדחפים, המניעים, או המוסר המניעים אֶתכם לצאת למלחמה – מתמעטת לכאורה האפשרות להעלות איזה רעיון שיעזור לך למנוע מלחמה.

אך מחוץ לתמונות האלו של חייהם ודעותיהם של אחרים – ספרי הביוגרפיה וההיסטוריה האלה – יש גם תמונות אחרות – תמונות של עובדות ממשיות; תצלומים. תצלומים, כמובן, אינם נימוקים המוּפנים אל השׂכל; אין הם אלא קביעות עובדתיות המוּפנות אל העין. אבל עצם הפשטוּת הזאת יש בה אולי כדי להועיל. הבה נראה אפוא אם כאשר נביט באותם התצלומים נחוּש באותם הדברים. הנה אפוא תצלומים על השולחן לפנינו. ממשלת ספרד שולחת אותם בעקשנות סבלנית פעמיים בשבוע לערך9. אין אלה תצלומים שנעים להסתכל בהם. ברוּבּם אלה תצלומים של גוויות. האוֹסף של הבּוקר הזה מכיל את התצלום של דבר שהוא אולי גופה של גבר, או של אשה; היא מרוסקת עד כדי-כך, שיכולה היא להיות, מצד שני, גופתו של חזיר. אך הללו ודאי שהם ילדים מתים, וכאן בלי ספק חלק של בית. פצצה ריטשה את צדוֹ; כלוב-ציפור עודו תלוי במקום שהיה מן הסתם חדר-האורחים, אך שאר חלקי הבית דומים יותר מכּל לחפיסה של קיסמים התלויים באוויר.

התצלומים הללו אינם טיעון; הם פשוט מסירה גולמנית של עובדות המופנית אל העין. אבל העין קשורה למוֹח; המוח למערכת-העצבים. המערכת משגרת את תשדורותיה באחת אל כל זכרון מן העבר ואל כל רגש מן ההוֹוה. כשאנו מסתכלים בתצלומים הללו מתרחשת בתוכנו איזו מזיגה; עם כל השוני שבינינו בהשׂכּלה ובמסורות, תחוּשותינו זהוֹת; והן חריפות. אתה, אדוני, קורא להן “זוועה ושאט-נפש”. גם אנו קוראות להן זוועה ושאט-נפש. ואותן המלים עולות על שׂפתותינו. המלחמה, אתה אומר, היא תועבה; ברבריוּת; יש למנוע את המלחמה ויהי-מה. ואנו עונות הד אחר דבריך. המלחמה היא תועבה; ברבריוּת; יש למנוע את המלחמה. שכּן עכשיו מסתכלים אנו סוף-סוף באותה התמונה; אִתך אנו רואות את אותן הגוויות, את אותם הבּתים ההרוסים.

הבה נחדל אפוא, לפי-שעה, מן המאמץ להשיב על שאלתך, איך נוכל לעזור לך למנוע מלחמה, ונדוּן בטעמים המדיניים, הפּטריוטיים או הפּסיכולוגיים המניעים אֶתכם לצאת למלחמה. ההרגשה מפורשת מכּדי שתעמוד בניתוח סבלני. הבה נתרכז בהצעות מעשיות שאתה מעלה לעיוננו. שלוש הן במספר. הראשונה היא לחתום על מכתב לעתונים; השניה היא להצטרף לאגודה מסוימת; השלישית היא לתרום לקוּפתה. לכאורה אין לך דבר פשוט יותר למשמע-אוזן. קל הוא לשרבּט שֵם על גליון נייר; קל גם להשתתף באסיפה שבּה חוזרים בצורה ריטוֹרית פחות או יותר על דעות פאציפיסטיות באזני אנשים המאמינים בהן כבר ממילא; ולרשום המחאה למען אותן דעות המתקבלות במעורפל על הדעת, אם גם לא קל הוא כל-כך, הרי זו דרך זולה להרגיע דבר שלמען הנוחוּת אפשר לכנותו מצפוּן. ואף-על-פי-כן יש טעמים הגורמים לנו להסס; טעמים שיהיה עלינו לפרטם, באוֹרח שטחי פחות, בהמשך הדברים. כאן די לנו שנאמר כי אם גם שלושת הצעדים שאתה מציע נראים לנו לכאורה הרי לכאורה גם, אם נעשה כבקשתך, עדיין לא יימצא פורקן להרגשה שעוררו התצלומים. אותה הרגשה, מפורשת מאד, תובעת משהו מפורש יותר מכּתיבת שֵם על גליון נייר; מבּילוי של שעה בהאזנה לנאומים; מרישום המחאה על סכום כלשהו שבהישג-ידנו – נאמר גיניאה אחת. דומה כי יש צורך באיזו שיטה נמרצת ופעילה יותר להבּעת אמוּנתנו שהמלחמה היא ברברית, שהמלחמה בלתי-אנושית, שהמלחמה, כניסוחו של וילפרד אוֹאֵן, קשה-מנשוא, איוּמה וּבהמית. אבל, בלי שים לב לריטוריקה, מה השיטה הפעילה הפתוחה לפנינו? הבה נבדוק ונַשווה. אתה כמובן, תוכל שוב לתפוס בנשק – בספרד, כמו קודם-לכן בצרפת – להגנה על השלום. אך זו מן הסתם שיטה שלאחר שניסית אותה פסלת אותה. על-כל-פנים אין אותה שיטה פתוחה לפנינו; הצבא והצי כאחד סגורים בפני בנות-מיננו. אין אנו מוּרשות להילחם. ושוב גם אין אנו מוּרשות להימנות עם חברי הבּוּרסה. משמע שאין אנו יכולות ללחוץ לא בכוח-הזרוע ולא בממון. כלי-הנשק המֵישירים-פחות, אך היעילים בכל-זאת, המצויים בידי אחֵינו באשר הם משכילים, בשירות הדיפלומטי, בכּנסיה, גם הם מנוּעים מאִתנו. אין אנו יכולות לדרוש דרשות או לשאת-ולתת על חוזים. ושוב, אם גם נכון הדבר שיכולות אנו לכתוב מאמרים או לשלוח מכתבים לעתונות, הרי השליטה על העתונות – כל-כולה בידי בני-מינך. אמת הדבר שבּעשרים השנים האחרונות הניחו לנו לנו להתקבל לפקידוּת הממשלתית וללשכת עורכי-הדין; אך מעמדנו שם עדיין רופף מאד ומרוּתנו מן הדלוֹת ביותר. הנה כי כן כל כלי-הנשק שבהם יכול איש משכיל לאכוף את דעתו הם מחוץ להישג-ידנו או שהם קרובים להיות מחוּצה לו עד כדי כך שאפילו נשתמש בהם ספק אם נוכל לשׂרוט שׂרטת אחת. אם יתאחדו הגברים במקצוע שלך בדרישה כלשהי ואמרו “אם לא תיענה דרישתנו נשבּוֹת ממלאכה”, שוב לא יהיה מי שידאג לחוּקיה של אנגליה. אם הנשים במקצוע שלך תאמרנה את אותו הדבר לא יעלה הדבר גם לא יוריד כמלוא הנימה לגבי חוּקיה של אנגליה. לא דין שאנו חלשות לאין-ערוך מן הנשים של מעמד-הפועלים. ממ צאילו אמרו הנשים העמלות שבארץ: “אם תצאו למלחמה, נסרב לייצר תחמושת או לעזור בייצורן של סחורות”, היה הקושי בניהול מלחמה גדֵל במידה רצינית. אך אם היו כל בנות המשׂכּילים שובתות מעבודתן מחר, לא היה שום נזק חיוני נגרם לא לחיי הציבור ולא לכשרוֹ לנהל מלחמה. המעמד שלנו הוא החלש בכל המעמדות שבמדינה. אין לנו שום נשק לכפות בו את רצוננו.10

התשובה על כך מוכּרת עד כדי כך שבּנקל נוּכַל לשערה מראש. בנותיהם של משכילים אין להן שום השפעה בלתי-אמצעית, אמנם כן; אבל יש בידן הכּוח הגדול מכּל; רוצה לומר, ההשפעה שהן יכולות להשפיע על גברים משכילים. אם אמנם כך הוא, כלומר, אם עדיין ההשפעה היא החזק בדלי-נשקנו והיחיד שיוכל להועיל ולעזור לך למנוע מלחמה, הבה נבדוק, בטרם נחתום על הקול-הקורא שלך ובטרם נצטרף לאגודתך, מה משקלה של אותה השפעה. ברור שחשיבותה עצומה עד כדי כרך שראוּיה היא לעיון מעמיק וממושך. העיון שלנו אינו יכול להיות מעמיק; ובכל-זאת, הבה ננסה.

מה השפעה אפוא היתה לנו בעבר על המקצוע הקשור קשר הדוק ביותר למלחמה – על הפוליטיקה? כאן שוב לפנינו ספרי-הביוגרפיה הרבים מספוֹר, שלא יסוּלאוּ בפז, אבל ייפלא אלכּימאי להפיק משֶפע ספרי-הביוגרפיה של פוליטיקאים אותה נימה מסוימת שהיא השפעתן של הנשים עליהם. הניתוח שלנו יוכל להיות רק קל-ערך ושטחי; ובכל-זאת אם נצמצם את חקירתנו בגבולות שאפשר להשתלט עליהם, ונסקור את ספרי-הזכרונות של מאה-וחמישים שנה, ספק אם נוכל להכחיש כי היו גם היו נשים שהשפיעו על עסקי-הפוליטיקה. אין ספק שהדוכסית המפורסמת מדבוֹנשייר, הליידי פאמרסטון, הליידי מלבּורן, מאדאם דה-ליוון, הליידי הולנד, הליידי אֵשבּרטון – אם נדלג משֵם מפורסם אחד למשנהו – כולן היתה להן השפעה מדינית גדולה. הבתים המפורסמים שלהן והמִפגשים שהתקיימו בהם ממלאים תפקיד כה גדול בזכרונות המדיניים של התקופה עד כי ספק אם נוכל להכחיש שעסקי-הפוליטיקה של אנגליה, ואולי אף מלחמותיה של אנגליה, שונים היו אילו לא היו הבתים הללו והמִפגשים הללו ולא נבראו. אבל יש סימן-היכּר אחד המשותף לכל ספרי-הזכרונות הללו; שמות המנהיגים המדיניים הגדולים – פּיט, פוֹקס, בֵרק, שֵרידן, פּיל, קֶניג, פּאמרסטון, דישראלי, גלדסטון – פזורים בכל עמוד; אך לא במקום המדרגות בצאתה לקראת האורחים, גם לא בחדרים הפרטיים יותר של הבית, לא תמצא שום בת של איש משכיל. אפשר שלקוּיות היו בקסם, בשנינָה, במעלת האצילוּת, או בהלבּשה. אם כך ואם כך, יכול אתה להפוך דף אחר דף, כרך אחר כרך, ואם גם תמצא את אחיהן ובעליהן – את שֵרידן בבית-לֶנסדאוּן, אפילו את קארלייל בבית-באת – הרי השמות של ג’יין אוסטין, שארלוט ברוֹנטֶה וג’ורג' אֶליוט אינם מופיעים; ואף שמרת קארלייל הלכה, הרי על-פי עדוּתה שלה לא חשה מרת קארלייל עצמה בנוח כל-עיקר.

אבל, כפי שתטעים, אפשר שהיתה לבנותיהם של משכילים השפעה מסוג אחר – השפעה שלא היתה תלויה בעושר ובמעלת-האצוּלה, ביין, באוכל, בלבוש ובכל שאר המנעמים שבזכותם הבתים הגדולים של הגבירות הגדולות מצודדי-לב כל-כך. אכן כאן אנחנו עומדים על אדמה מוצקה יותר, שכּן מאבק מדיני אחד ודאי שהיה קרוב מאד ללב בנותיהם של משכילים במשך 150 השנים האחרונות: המאבק על זכות-הבּחירה. אך כשאנו בודקים כמה זמן נדרש להן כדי לנצח במאבק ההוא, וכמה עמָל, יכולים אנו רק להסיק את המסקנה שצריכה ההשפעה להיות מצורפת לעושר כדי שתצליח כנשק מדיני, וכי ההשפעה מן הסוג שיכולות בנותיהן של משכילים להפעילה עצמתה מועטה מאד.11 ודאי שההישג המדיני הגדול היחיד של בת המשׂכיל עלה לה במחיר למעלה ממאה שנים של יגיעה מתישה ומפרכת ביותר; חִייב אותה לצעוד בלי הרף בתהלוכות, לעבוד במשרדים, לנאום בקרנות-רחוב; ולבסוף, מכּיון שהשתמשה בכוח-הזרוע, הכניס אותה לבית-הסוהר, ואפשר מאד שעדיין היה מחזיק אותה שם, לולא העובדה, הפרדוקסלית למדי, שהעזרה שהושיטה לאחֶיה כאשר השתמשו הם בכוח-הזרוע נתנה לה סוף-סוף את הזכות להיקרא, אם לא בת מן המניין, הרי בכל זאת בת-חורגת לאנגליה.12

דומה אפוא שכאשר מעמידים את ההשפעה במבחן, הריהי פועלת את מלוא פעולתה רק בהיותה מצוֹרפת עם מעלת-אצוּלה, עושר ובתים גדולים. בנות האצילים הן בעלות-ההשפעה, לא בנות המשכילים. ואותה השפעה הריהי מן הסוג שאותו תיאר איש דגוּל מאנשי המקצוע שלך, המנוח סיר אֶרנסט וַיילד.

הוא טען כי ההשפעה הגדולה שהיתה לנשים על גברים היתה תמיד, ולעולם היא צריכה להיות, השפעה עקיפה. הגבר אהב לחשוב שהוא עושה את מלאכתו בעצמו, בה בשעה שלמעשה עושה היה רק את רצונה של האשה, אבל האשה החכמה הניחה לו תמיד לחשוב שהוא מנהל את העסק שעה שלא כך היו הדברים. כל אשה שבּחרה למצוא עניין בפוליטיקה היה כוחה גדול לאין-ערוך בלי זכות-הבּחירה מאשר לאחר השׂגתה, שכּן יכלה להשפיע על הרבה בוחרים. הוא היה סבור, כי אין זה יאֶה להוריד את הנשים לדרגת הגברים. הוא הביט אל הנשים מלמטה למעלה, ורצה להמשיך בכך. הוא רצה שלא יחלוף עידן האבּירוּת, שהרי כל גבר שהיתה לו אשה הדואגת לו אהב להזהיר בעיניה.13

וכך הלאה אם זה טיבה האמיתי של השפעתנו, וכולנו מזהים את התיאור גם השגחנו בתוצאות, הרי היא מהלאה להישׂג-ידנו שכּן רבות מאתנו רעות-מראֶה, עניות וּזקנות; או שהיא פחותה אף מכדי שנבוז לה, לפי שרבות מאִתנו תעדֵפנה להתקרא פשוט זונות ולהתייצב בגלוי תחת הפּנסים של כּיכּר-פּיקאדילי מאשר להשתמש בה. אם כזה טיבו האמיתי, טיבו העקיף, של הנשק המהולל הזה, חובה עלינו לוותר עליו; להוסיף את כוח-הדחיפה הגמדי שלנו לכוחותיך הממשיים יותר, ולהזדקק, כמו שאתה מציע, לחתימה על מכתבים, להצטרף לאגודות ולמשיכת המחאה צנועה כפעם-בפעם. דומה שתהיה זו המסקנה ההכרחית, אם גם המדכאה, מן העיון שלנו בטיבה של ההשפעה, לולא היתה זכות-ההצבעה,14 אשר כשלעצמה אין היא מבוטלת בשום-פנים, קשורה קשר מסתורי, מסיבה כלשהי, שמעולם לא זכתה להסבר מניח את הדעת, לזכוּת אחרת שערכּה לבנות המשכילים עצום עד כדי-כך שכמעט כל מלה שבּמילון שוּנתה בגללה, ובכלל זה המלה “השפעה”. מלים אלו לא תראֶינה לך מוגזמות אם נסביר שהן מתייחסות לַזכות להתפרנס.

זו, אדוני, היתה הזכות שהוענקה לנו לפני פחות מעשרים שנה, בשנת 1919, על-ידי חוק שפּתח את שערי המקצועות החפשיים. דלתו של הבית הפרטי נפתחה לרווחה. בכל ארנק היתה, או יכלה להיות, מטובע אחת חדשה ומבריקה של חצי-שילינג שלאורה שוּנוּ כל מחשבה, כל מראֶה וכל מעשה. במושגים של זמן, עשרים שנה אינן זמן רב; ומטבע של חצי-שילינג אינה מטבע חשובה עד מאד; גם לא נוכל עדיין לשאוב מספרי-ביוגרפיה תמונה של חייהן ומערכי-נפשן של אלו שזכו זה-מקרוב במחצית השילינג. אך בדמיון אולי נוּכל לראות את בתו של המשכיל, כשהיא מגיחה מצֵל הבית הפרטי ועומדת על הגשר הנמתח בין העולם הישן והחדש, ושואלת, תוך שהיא מהַפכת בידה את המטבע המקודשת, “מה אעשה בה? מה אני רואה בעזרתה?” מותר לנו לשער כי בזכות האור ההוא שוּנוּ פני כל מה שראתה – גברים ונשים, מכוניות וכנסיות. אפילו הירח, עם כל שהוא מצוּלק למעשה מַכתשים נשכּחים, היה בעיניה מטבע לבנה של חצי-שילינג, מטבע תמה של חצי-שילינג, מזבח שעליו נָדרה שלעולם לא תעמוד לימין המתרפסים, מקבלי-העול, שכן רשאית היתה לעשות בה כטוב בעיניה – מחצית השילינג המקודשת שבּה זכתה בעצמה ובמו-ידיה. ושם בשׂכלך הטוב והפּרוזאי תשׂים סייג לדמיון ותשׂיג כנגדי שהתלוּת במקצוע אינה אלא צורה אחרת של עבדוּת, הלא תודֶה מתוך נסיונך שלך, כי התלוּת במקצוע היא צורה מבחילה פחות של עבדוּת מן התלוּת באָב. זכור את השׂמחה שבה קבלת את הגינאה הראשונה שלך בעד סיכום-הטיעונים הראשון שלך, ואת שאיפת-החירות העמוקה ששאפת אל קרבּך כאשר נוכחת לדעת שחלפו-עברו ימי תלוּתך בקופה-להשכלת-ארתור. מאותה גיניאה, כמאחת אבני-הפּלא הללו שילדים מדליקים אותן באש ואילן עולה מהן, צצו כל הדברים החשובים בעיניך ביותר - רעיה, ילדים, בית – ועל הכל, אותה השפעה המאפשרות לך עכשיו להשפיע על אנשים אחרים. מה היתה אותה השפעה אילו עדיין היית מקבל 40£ מכספי המשפחה, ולצורך תוספת כלשהי על אותה הכנסה היית תלוּי באב – ולוּ אף בנדיב שבּאבות? אך למוֹתר הוא להרחיב את הדיבור. אחת היא מה הסיבה – אם גאוָה או אהבת החופש, או שׂנאה לצביעוּת – הלא תבין את ההתרגשות שבּה החלו אחיותיך להשׂתכּר ב-1919 לא גיניאה אחת אלא מטבע של חצי-שילינג, ולא תבוז לגאוָה ההיא, גם לא תכחיש שהיה לה בסיס מוצדק, שכּן פירושה היה כי שוב אינן צריכות להזדקק להשפעה שאותה תיאר סיר אֶרנסט וַיילד.

השתנתה אפוא המלה “השפעה”. לרשותה של בת המשכיל עומדת עכשיו השפעה השונה מכל השפעה שהיתה לה קודם. אין זו ההשפעה שבידי הגבירה הגדולה, אשת-המדוחים; גם אין זו ההשפעה שהיתה בידי בתו של המשכיל כשלא היתה לה זכות לבחור; אף לא ההשפעה שהיתה בידה כאשר זכתה בזכות-הבּחירה אך נמנעה ממנה הזכות להשׁתכּר למחייתה. שונה היא, משום שהיא השפעה שסוּלק ממנה יסוד הקסם; זוהי השפעה שסוּלק ממנה יסוד הכּסף. שוב אין היא צריכה להשתמש בקסמה כדי להוציא כסף מאביה או אחִיה. הואיל ונבצר ממשפחתה להעניש אותה כספית יכולה היא לבטא את דעותיה שלה. על מקום רגשי ההתפעלות והסלידה שלעתים קרובות הכתיבם הצורך בכסף יכולה היא להכריז באמת-ובתמים מה חביב עליה ומה שנוא עליה. הקצרה, אין היא חייבת לענות אמן; יכולה היא למתוח ביקורת. סוף-סוף יש בידה השפעה שהיא חסרת-פניוֹת.

זהו אפוא, בקווים כלליים גסים וחטופים, טיב הנשק החדש שלנו, ההשפעה שיכולה בתו של המשכיל להפעיל עכשיו שהיא מסוגלת להשׂתכּר למחייתה. לכן השאלה שעלינו לדוּן בה עכשיו היא כיצד יכולה היא להשתמש בכלי-הנשק החדש הזה כדי לעזור לך למנוע מלחמה? ומיד מתחוור שאם אין הבדל בין גברים המשׂתכּרים למחייתם במקצועות החפשיים לבין נשים המשׂתכּרות למחייתן, הרי יכול מכתב הזה להיגמר; שכּן אם נקודת-המבט שלנו כמוה כשלך הרי עלינו להוסיף את מחצית השילינג שלנו על הגיניאה שלך; לנהוג כשיטתך ולחזור על דבריך. אך אם לטוב ואם למוטב, לא כך הדבר. עדיין יש הבדל עצום בין שני המעמדות, ולראָיה, אין לנו אלא לפנות לתיאוריות המסוכּנות והמפוקפקות של הפסיכולוגים והביולוגים; יכול נוכל לפנות אל העוּבדות. הרי לך, למשל, עובדת ההשכלה. בני מעמדך קונים את השׂכּלתם בבתי-ספר ציבוריים ובאוניברסיטאות זה חמש או שש מאות שנה, בנות מעמדנו – ששים שנה. והרי, למשל, עובדת הקנין.15 בני מעמדך בעלים הם בזכות עצמם ולא מכּוח נישואים כמעט על כל ההון, כל הקרקעות, כל דברי-הערך וכל חלוקת המשׂרות וההטבות באנגליה. בנות-מעמדנו אין להן בזכות עצמן ושלא מכּוח הנישואים כמעט אף שמץ מחלוקת המשרות וההטבות באנגליה. שום פסיכולוג ושום ביולוג לא יכחיש כי הבדלים מעין אלה מביאים לידי הבדלים ניכּרים מאד בנפש ובגוף. דומה לכאורה שנובע מזה כעובדה שאין לערער עליה ש“אנחנו” עדיין נבדלות אנו בהכרח בכמה מובנים עיקריים “מכּם”, שגופכם, מוחכם ורוחכם קיבלו הכשרה שונה כל-כך ובצורה שונה כל-כך הושפעתם מן הזכרון והמסורת. אף שרואות אנו את אותו העולם עצמו, בעיניים אחרות אנו רואות אותו. כל עזרה שנוכל להושיט לכם בהכרח תהיה שונה מזו שאתם יכולים להושיט לעצמכם, ואולי בעובדת השוֹני הזה טמוּן ערכּה של אותה עזרה. לכן, בטרם נסכים חתום על המִנשר שלך או להצטרף לאגודה שלך, אולי כדאי יהיה לגלות היכן טמוּן השוֹני, שהרי אז גם נגלה אולי היכן טמונה העזרה. בחינת פתיחה ראשונית מאד הבה נשים לפניך תצלום – תצלום שצבעיו גולמניים – של עולמך כפי שהוא נראֶה לנו, הרואות אותו ממפתנוֹ של הבית הפרטי; מבעד לצֵל הצעיף שעדיין פורשׂ פאולוּס על עינינו; מן הגשר המחבּר את הבית הפרטי לעולם של חיי-הציבור.

עולמך אפוא, עולם החיים המקצועיים, הציבוריים, כשהוא נראֶה מזווית זו, אין ספק שהוא משוּנה-למראֶה. למבט ראשון הוא עושה רושם עצום. בתוך שטח קטן בהחלט מצטופפים כנסיית סנט-פוֹל, הבנק-של-אנגליה ובנין העיריה, הכּרכּובים הכבדים אם גם הקודרים של בתי-המשפט; ומן הצד השני, כנסיית-וֶסטמינסטֶר ובתי-הפרלמנט. שם, אנו אומרות לנפשנו, אגב שהִייה, ברגע זה של מַעבר על גבּי הגשר, בילו אבותינו ואחינו את ימי-חייהם. משך מאות בשנים עולים היו במדרגות הללו נכנסים ויוצאים בדלתות הללו, עולים לאוֹתן בימות-דרשה, מטיפים, עושים כסף, מוציאים משפט. מן העולם הזה שאב הבית הפרטי (אי-שם, בכללו של דבר, בווסט-אֶנד) את אמונותיו, את חוקיו, את מלבושיו ומרבדיו, את בשר בקרוֹ ובשר צאנוֹ. ואחר-כך, תוך שאנו מזיזות בזהירות את הדלתות הסובבות של אחד המקדשים האלה, אנו נכנסות על ראשי-בהונותינו וסוקרות את המראֶה ביתר פירוט, כפי שמותר לנו עכשיו. התחושה הראשונה של ממדי-ענק, של בניית-אבן אומרת-מלכוּת, מתפוררת לריבּוא נקודות של תמהון מהוּל בתהייה. קודם-כל הרי למראה בגדיכם אנו פוערות פה בתמהון.16 כמה הם רבים, כמה מפוארים, כמה מקושטים-להפליא – הבגדים שלובש הגבר המשׂכּיל בתפקידו הציבורי! רגע אתה לבוּש סגוֹל; צלב עדוּי אבני-חן מתנדנד על לוח-לבּך; רגע כתפיך מכוּסות תחרה; רגע והן עטויות פרוות-חוֹלד; ורגע תלויות עליהן הרבה שרשרות מקושרות המשוּבצות אבני-יקָר. רגע אתם חובשים קפלטים לראשיכם; שורות-שורות של תלתלים מדוֹרגים יורדות אל צוואריכם. רגע מגבעותיכם דמויות-סירה, או נטויות על צידן; רגע והן מתרוממות בחרוּטים של פרוָה שחורה; רגע הן עשויות פליז ותבנית יעֶה להן; רגע נוצות של שׂער אדום ורגע של כחול מתנוססות מעליהן. לפעמים גלימות מכסות את רגליכם; לפעמים גמָשוֹת. אדרות-אבירים מרוקמות אריות וּראֵמים גולשות מכּתפיכם; חפצי-מתכת החתוכים בתבניות כוכבים או במעגלים בוֹהקים ומנצנצים על לוחות-לבכם. סרטים מכל הצבעים – כחול, שָני וארגמן – מתמשכים מכּתף אל כתף. לאחר הפשטוּת היחסית של לבושכם בבּית, יִפעת כסותכם הציבורית היא מסנוורת.

אבל מוזרות הרבה יותר הן שתי עובדות המתגלות מעט-מעט משעה שהתאוששו עינינו מתדהמתן הראשונה. לא די שגופות שלמים של גברים לבושים לבוש דומה בקיץ ובחורף כאחד – סימן-היכּר מוזר למין המחליף את בגדיו בהתאם לעונה, ומטעמים שבּטעם ובנוחות אישיים – אלא דומה גם כי כל כפתור, שוֹשֶנֶת וּפס יש להם איזו משמעות סמלית. יש הרשאים לענוד כפתורים פשוטים בלבד; אחרים שושנות; יש שמותר להם לעדוֹת פס אחד-ויחיד; לאחרים מוּתרים שלושה, ארבעה, חמישה או ששה. וכל תלתל או פס תפור בדיוק במרחק הנכון ממשנהו; יכול זה להיות מרחק של אינץ' אחד לאיש אחד, אינץ' ורבע לחברו. ושוב כללים קובעים את חוטי-הזהב על הכתפיים, את השִזרה על המכנסיים, את השושנות על המגבעות – אבל אין לך זוג אחד של עיניים שיוכל להבחין בכל ההבדלים האלה, כל-שכן להסבּירם לדיוקם.

אולם מוזרים עוד יותר מן היִפעה הסמלית של בגדיכם הם הטכסים הנערכים כשאַתם לובשים אותם. כאן אתם כורעים; שם אתם משתחווים; כאן אתם צועדים בתהלוכה מאחרי איש הנושא מחתה של כסף; כאן אתם מתיישבים על כסא מגולף; כאן נראה כאילו חולקים אתם כבוד לפיסת עץ צבוּע; כאן אתם משפילים עצמכם לפני שולחנות המכוסים שטיחי-קיר מעובּדים-לתפארה. ובלי הבדל מה פירוש יהיה לטכסים האלה, תמיד אתם עורכים אותם יחדיו, תמיד בהתאמת-צעד, תמיד במדים ההולמים את האיש ואת האירוע.

מחוץ לטכסים הרי למבט ראשון נראֶה לנו לבוש-מחלצות מעין זה מוזר ביותר. שכן הלבוש, כדרך שאנו משתמשות בו, הוא פשוט- ביחס. מלבד התפקיד העיקרי של כיסוי הגוף יש לו עוד שני תפקידים – שהוא יוצר יופי לעיִן, ושהוא מעורר את התפעלותם של בני-מינכם. הואיל ועד לשנת 1919 – לפני פחות מעשרים שנה – היו הנישואים המקצוע היחיד הפתוח לפניהן, אי-אפשר להגזים כמעט בהערכת חשיבותו העצומה של הלבוש לאשה. הוא היה בשבילה מה שהלקוחות הם בשבילכם – הלבוש היה דרכּה העיקרית, אולי היחידה, להיעשות יושבת-ראש בית-הלורדים. אבל לבושכם בכל דקדוקיו ברור שהוא ממלא תפקיד נוסף. לא די שהוא מכסה מערומים, מסַפק את היוהרה, ומרהיב את העין, הרי גם מסייע הוא לעשות פירסום למעמדו החברתי, המקצועי או האינטלקטואלי של הלובש. אם תסלח על הדוגמה הצנועה, הרי לבושכם ממלא אותו תפקיד כתגים בחנות-המכולת. אך כאן, תחת שיאמר “:זוהי מרגרינה; זו חמאה טהורה; זו החמאה המשובּחה ביותר בשוק”, הוא אומר, “האיש הזה הוא איש פיקח – הוא מוסמך למדעי-הרוח; האיש הזה הוא איש פיקח מאד – הוא דוקטור –כבוד לספרוּת; האיש הזה הוא איש פיקח ביותר – הוא חבר במִסדר המעלָה”. תפקיד זה של לבושכם – התפקיד הפירסומי – הוא הנראֶה לנו מיוחד ביותר במינו. לדעתו של פאולוס היה פירסום מעין זה, על-כל-פנים לבנות-מיננו, בלתי-יאֶה ובלתי-צנוע; עד לפני שנים מעטות מאד מנעו מאִתנו את השימוש בו. ואף-על-פי-כן עדיין מקננת אצלנו המסורת, או האמונה, שלפיה ביטויה של הצטיינות כלשהי,, בין רוחנית ובין מוסרית, על ידי הזדקקות לפיסות מתכת, או סרט, ברדסים או גלימות צבעוניים, הוא ברבּריוּת הראויה לַלעג שאנו שופכים על פולחניהם של פראים. אשה שתעשה פירסום לאמהוּתה בציצה של שער-סוס על כתף שמאל הן תסכים שספק אם תזכה להערצה.

אך מה אור נוסך כאן ההבדל שבינינו על הבעיה שלפנינו? מה קשר שבין פאר-החייטוּת של המשכיל לתצלום של בתים הרוסים וגוויות? מובן שלא יִקשה למצוא את הקשר בין לבוש למלחמה; בגדיכם הנאים ביותר הם אלה שאתם לובשים כחיילים, הואיל ובשירות פעיל משליכים אחר-גו את האדום והזהוב, את הפליז והנוצות, ברור כי את יִפעתם היקרה והלא-הגיינית, כפי שמותר לשער, ממציאים קצת כדי לעשות רושם על הצוֹפה בהדרַת המשׂרה הצבאית וקצת כדי להניע צעירים באמצעות רהבם להיעשות חיילים. כאן אפוא יהיה אולי איזה משקל להשפעתנו ולהבדל שבינינו; אנחנו, שאסור לנו ללבוש בגדים כאלה בעצמנו, יכולות להביע את הדעה כי בעינינו אין מראהו של הלובש מרהיב או עז-רושם. אדרבה, מראֵהו של האיש מגוֹחך, ברברי, דוֹחה. אבל כבנותיהם של משכילים נוכל להפעיל את השפעתנו ביתר-הצלחה בכיוון אחר, על המעמד שלנו עצמנו – מעמד המשכילים. שהרי שם, בבית-משפט ובאוניברסיטאות, נמצא אותה אהבה ללבוּש. גם שם יש קטיפה ומשי, פרוָה וחוֹלד. נוכל אנו לומר שכאשר אנשים משכילים מדגישים את עליונותם על אחרים, אם בייחוס ואם באינטלקט, על-ידי שהם מתלבשים אחרת, או מוסיפים תארים לפני שמותיהם או אותיות אחרי שמותיהם, הרי אלה מעשים המלבּים תחרוּת וקנאה – הרגשות שבּלי להזדקק כלל להוכחות מן הביוגרפיות, גם לא לעדוּיות מן הפסיכולוגיה, יש להן חלק בעידוּד הנטייה למלחמה. ואם אז נחווה את הדעה שאותות-מעלה כגון אלה מציגים את בעליהם באור מגוחך ואת החכמה באור בזוּי, הרי עלינו לעשות משהו, בעקיפים, להחלשת הרגשות המוליכים למלחמה. לטוב-המזל אין אנו חייבות עכשיו להסתפק בהבּעת דעה; יכולות אנו עצמנו לדחות את כל אותות-המעלה שכגון אלה ואת כל המדים שכגון אלה. תהיה זו תרומה זעומה אך מפורשת לבּעיה שלפנינו – איך למנוע מלחמה; ותרומה שבזכות הכשרה אחרת ומסורת אחרת היא קלה עלינו יותר מאשר עליכם.17

אבל המבט שהעפנו ממעוף-הציפור על בָרָם של דברים אינו מעודד דווקה. התצלום הצבעוני שבּו הסתכלנו מציג לפנינו אי-אלה קווים מופלאים, אמנם כן; אבל יש בו כדי להזכירנו כי יש הרבה תאים פנימיים וכמוסים שאין אנו יכולות להיכנס אליהם. מה השפעה של ממש יכולות אנו להפעיל על החוק או על העסקים, על הדת או על הפוליטיקה – אנו שהרבה דלתות עודן נעולות לפנינו, או שלכל המוטב הן פתוחות לפנינו כהוא-זה, אנו שלא הון ולא כוח אין לנו מאחרינו? דומה כאילו השפעתנו חייבת להיעצר על פני-השטח. משעה שהבּענו דעה על פני-השטח הרי עשינו כל מה שלאֵל-ידינו אמת שפני-השטח יש להם אולי קשר למעמקים, אך כדי שנוכל לעזור לך למנוע מלחמה חובה עלינו לנסות להעמיק חדוֹר יותר מתחת לעור. הבה נשׂא עינינו אפוא לכוון אחר – לכיוון שהוא טבעי לבנותיהם של משכילים, לכוון ההשכלה עצמה.

כאן, לטוב-המזל, השנה, זו שנת 1919 המקודשת, באה לעזרתנו. הואיל ואותה שנה נתנה ביד בנותיהם של משכילים את היכולת להשׂתכּר למחייתן, יש להן לפחות קצת השפעה של ממש על ההשכלה. יש להן כסף. יש להן כסף לתרמוֹ למאבקים. גיזבּריות של כבוד פונות אליהן לעזרה. ראָיה לדבר מצויה כאן, בשעה-טובה-ומוצלחת, ממש סמוך למכתבך, והרי זה מכתב מגזבּרית אחת כזאת המבקשת ממון לשקם בו קולג' של נשים. וכאשר גיזבּריות של כבוד פונות לעזרה, הדעת נותנת שאפשר להתמקח עמהן. זכות יש לנו לומר לה לגיזברית, “תקבלי את הגיניאה שלנו שבּה נסייע לך לבנות מחדש את הקולג' שלך רק בתנאי שתעזרי לאדון הזה שגם מכתבו מונח לפנינו למנוע מלחמה”. יכולות אנו לומר לה, “עליך לחנך את בני-הנעורים לשׂנוא מלחמה. עליך לחנכם להרגיש שהמלחמה היא דבר בלתי-אנושי, בהמי, בלתי-נסבל”. אך לאיזה סוג של השכלה נשאף? מה טיבה של ההשכלה שתלַמד את בני-הנעורים לשׂנוא מלחמה?

שאלה זו כשלעצמה קשה היא למדי; ואפשר מאד שאלו המחזיקות בדעתה של מֶרי קינגסלי תראינה בה שאלה שאין להשיב עליה – הללו שהן עצמן לא התנסו בהשכלה אוניברסיטאית. אולם התפקיד שממלאה ההשכלה בחיי האדם חשוב הוא כל-כך, והתפקיד שהיא עשויה למלא במתן תשובה על שאלתך נכבד הוא כל-כך, עד שתהיה זו שפלוּת להשתמט מכל נסיון לבדוק במה נוכל להשפיע על בני-הנעורים על-ידי חינוך נגד מלחמה. הבה נעבור אפוא ממקום עמידתנו על הגשר שעל גבי התמזה לגשר אחר שעל נהר אחר, זאת הפעם באחת האוניברסיטאות הגדולות: כי שתיהן יש להן נהרות, ולשתיהן גם גשרים, שעליהם נעמוד. שוב, מה-מוזר למראה, עולם זה של כיפות וצריחים, אולמי-הרצאות ומעבּדות, מנקודת-התצפית שלנו! מה-שונה הוא בעינינו ממה שהוא ודאי בעיניך! בעינֵי אלה הצופות בו מן הזווית של מרי קינגסלי – “הרשות ללמוד גרמנית היתה כל ההשכלה-בתשלום שזכיתי לה מעודי” – אפשר מאד שייראה זה עולם כה רחוק, כה מפחיד, כה סבוּך בטכסיו ומסורותיו עד שכל ביקורת או השׂגה עשויה בהחלט להיראות חסרת-שחר. גם כאן אנו משתאות נוֹכח זוֹהר מלבושיכם; גם כאן אנו צופות בשרביטים מורמים ובתהלוכות נערכות לדרך, ובעיניים מסונוורות מכּדי להבחין בהבדלים, כל-שכּן להסבירם, אנו מציינות לעצמנו את אותות-המעלה הדקים-מן-הדק של מגבעות וברדסים, של גוֹני שָני וארגמן, של קטיפה ואריג, של מצנפת וגלימה. הרי זזה חזיון חגיגי. עולות על שפתותינו מלוֹת שירו של ארתור בפנדניס:

אֵינִי נִכְנָס פְּנִימָה,

אַךְ יֵשׁ אֲשֶׁר אַשְׁכִּימָה

לְרַחֵף סָבִיב,

וּבַשַּׁעַר הַקָּדוֹשׁ

אַמְתִּינָה לִי עַד בּוֹשׁ,

וְאוֹחִיל…

ושוב,

לֹא אֲנִי אַחַּלְּלָה,

בְּבוֹאִי, תָּם-תְּפִלָה,

בְּפֶרַעַ הֲגִיגַי.

לוּ תַּרְשִׁינִי אַךְ לָתוּר

עַד לַמָּקוֹם הָאָסוּר,

דַקָּה שָׁם לִשְׁהוֹת

כְּרוּחוֹת-נוֹד, מַמְתִּינוֹת,

וּבְעַד לַשַּׁעַר רוֹאוֹת

מַלְאֲכֵי-כָּבוֹד.

אך הואיל ושניכם, גם אתה, אדוני, וגם גיזברית-הכבוד של הקרן-לשיקום-הקולג', ממתינים לתשובות על מכתביכם, חובה עלינו לחדול מלהשתהות על גשרים ישנים אגב פיזום שירים ישנים; חובה עלינו לנסות לטפל בשאלת ההשכלה, אפילו יהיה טיפולנו לוקה בחסר.

מהי אפוא “השכלה אוניברסיטאית” זו שעליה שמעו חברותיה של מרי קינגסלי הרבה כל-כך ואשר בכאב כה רב תרמו לה? מה התהליך הזה המסתורי שהשלמתו מצריכה שלוש שנים לערך, עולה סכום עגול בכסף מזומן, והופכת יצור-אנוש גולמני ומחוספס למוּצר המוּגמר – גבר או אשה משכילים? קודם-כל, אין על ספק בערכה העילאי. עדוּת הביוגרפיה – אותה עדוּת שכל היודע לקרוא אנגלית יכול למצאה על מדפי כל ספריה צבורית – חד-משמעית היא בנקודה זו: ערכּה של השכלה הוא מן הגדולים שבּכל הערכים האנושיים. בשתי דרכים הביוגרפיה מוכיחה זאת. ראשית, הרי לנו העובדה שרוּבּם הגדול של האנשים שמשלוּ באנגליה ב-500 השנים האחרונות, המושלים עכשיו באנגליה בפרלאמנט ובפקידוּת הממשלתית, קיבלו השכלה אוניברסיטאית. שנית, הרי לנו העובדה שהיא עזת-רושם עוד יותר אם יוּשׂם אל לב כמה עמל וכמה מחסור משתמעים ממנה – וגם לכך יש ראָיות למכבּיר בבּיוגרפיה – העובדה של סכום-הכסף העצום שהושקע בהשכלה ב-500 השנים האחרונות. הכנסתה של אוניברסיטת אוקספורד היא 435,656£ (1933–4), הכנסתה של אוניברסיטת קמבריג' היא 212,000£ (1930). בנוסף להכנסת האוניברסיטה הרי כל קולג' יש לו הכנסה נפרדת משלו, שאם לדוּן רק על פי המתָנות והעזבונות שעליהם מודיעים מזמן לזמן בעתונים ודאי הוא שבכמה מקרים ממדיה אגדיים.18 אם נוסיף עוד את ההכנסות אשר להן זוכים בתי-הספר הפרטיים הגדולים – איטוֹן, הארוֹ, וינצ’סטר, ראגבּי, שלא להזכיר את שמותיהם של הגדולים ביותר – הרי אנו מגיעים לסכום-כסף ענקי עד כדי כך שאין כלל מקום לספק בערך הכּבּיר שבני-אדם מייחסים להשכלה. וחֵקר הביוגרפיה – קורות-חייהם של העניים, של האלמונים, של חסרי-ההשכלה – מוכיח שמוכנים הללו לעשות כל מאמץ ולהקריב כל קרבן כדי לרכוש להם השכלה באחת מן האוניברסיטאות הגדולות.19 אך אולי העדוּת הגדולה ביותר לערכּה של השכלה שממציאים לנו ספרי הביוגרפיה היא העובדה שאחיותיהם של משכילים לא די שהעלו את הקרבנות של נוחות והנאה, שנחוצים היו כדי להשכיל את אחיהם, אלא למעשה שאפו גם הן עצמן להשכלה. אם נעיין בפסיקתה של הכנסיה בנושא זה, פסיקה שמן הביוגרפיה אנו למדים שעמדה בתקפּה עד לפני שנים אחדות בלבד – “הוגד לי, כי אצל נשים תשוקת החכמה מנוגדת לרצון האלוהים…”20 – הרי עלינו להודות כי ודאי היתה תשוקתן עזה. ואם נִתֵן אל לבּנו שכל המקצועות אשר להם הכשירה השכלה אוניברסיטאית את אחֶיה היו סגורים בפניה, ודאי תיראה לנו אמונתה בערכּה של השכלה עזה עוד יותר, שהרי ודאי האמינה בהשכלה בזכות עצמה.. ואם נוסיף ונִתֵן אל לבּנו שהמקצוע היחיד שהיה פתוח לפניה – נישואים – סְברה היתה שאינו מצריך שום השכלה, ומעצם טבעו היתה ההשכלה פוסלת את הנשים מלעסוק בו, הרי לא נופתע כלל למצוא שוויתרה על כל שאיפה או נסיון להשכיל בעצמה, ותחת זאת הסתפקה בדאגה להשכלתם של אחֶיה – רוּבּן המכריע של הנשים, האלמוניות, העניות, על-ידי שקיצצו בהוצאות משק-הבית; המיעוט הזעיר, בעלות תארי-האצולה, העשירות, על-ידי שהקימו קולג’ים לגברים או תרמו להם תרומות-קבע. זאת אמנם עשו. אך התשוקה להשכלה טבועה באופי האדם עד כדי כך, שאם תעיינו בספרי-הביוגרפיה מצוֹא תמצאו כי אותה תשוקה, למרות כל המכשולים שיכלו המסורת, העוני והלעג להציב על דרכה, קיימת היתה גם בקֶרֶב הנשים. כדי להוכיח זאת הבה נבחן ביוגרפיה אחת בלבד – זו של מרי אַסטֶל.21 מעט אנו יודעים על אודותיה, אך די במעט הזה ללמדנו שלפני 250 שנים כמעט היתה התשוקה הזאת העקשנית, ואולי הלא-דתית, חיה בה; בפועל-ממש הציעה להקים קולג' לנשים. מופלא הוא כמעט באותה מידה שהנסיכה אָן היתה מוכנה לתת לה 10,000\(\pounds\) – כאז כן עתה הרי זה סכום נכבד מאד כשהוא עומד לרשותה של אשה כלשהי – לכיסוי ההוצאות. ואחר-כך – אחר-כך אנו נתקלים בעובדה מעניינת ביותר, מבחינה היסטורית ופסיכולוגית כאחת: הכנסיה התערבה. הבישוף בֵרנֶט סבר שאם יַקנו השכלה לאחיותיהם של משכילים הרי יעודדו בכך את הענף הלא-נכון, כלומר את הענף הקאתולי, של הדת הנוצרית. הכסף הופנה למקום אחר; הקולג' לא הוקם מעולם.

אך עובדות אלו, כדרכן של עובדות לעתים קרובות כל-כך, מתברר כי כפל-פנים להן; שהרי אף שהן מוכיחות את ערכּה של השכּלה, הרי גם מוכיחות הן כי ההשכלה בשום-פנים איננה ערך מוחלט; אין היא טובה בכל המצבים, ואין היא טובה לכל הבריות; טובה היא רק לכמה מן הבריות ולכמה מטרות. טובה היא אם היא מצמיחה אמונה בכּנסיה האנגליקנית; רעה אם היא מצמיחה אמונה בכּנסיה של רומא; טובה היא למין אחד ולכמה מקצועות, אבל רעה למין אחר ולמקצוע אחר.

כך לפחות תשובתה של הביוגרפיה לכאורה – האוראקל אינו אילם, אך הוא מפוקפק. אולם הואיל וחשוב הוא עד מאד שנפעיל את השפעתנו באמצעות ההשכלה כדי להשפיע על בני-הנעורים נגד המלחמה, אין התחמקויות הביוגרפיה צריכות להביאנו במבוכה כשם שאין קסמה צריך לפתותנו. עלינו לנסות לראות מה טיב ההשכלה שמקבלת אחותו של משכיל כיום, כדי שנעשה כמיטב יכולתנו להפעלת השפעתנו באוניברסיטאות שבּהן יכּירנה מקומה, ושבּהן יהיה סיכּויה יפה ביותר לחדור את מתחת לעור. עכשיו, לטוב-המזל, שוב אין אנו צריכות להשען על הביוגרפיה, שבּהכרח, מאחר שעניינה בחיי הפרט, היא משופעת ניגודים רבים-מספוֹר של דעות פרטיות. עכשיו יכולות אנו להסתייע באותו תיעוד של חיי-הציבור שהוא ההיסטוריה. אפילו אנשים מבחוץ יכולים לעיין בתולדותיהם של אותם גופים ציבוריים שאינן מתעדות את הדעות היום-יומיות של אנשים פרטיים אלא הן מקיפות קשת רחבה יותר ומוסרות מפיהם של פרלאמנטים וסינאטים את הדעות השקולות של ציבורי אנשים משכילים.

ההיסטוריה מלמדת אותנו מיד שכיום, ומאז 1870 לערך, יש קולג’ים לאחיותיהם של משכילים הן באוקספורד והן בקמבריג‘. אבל ההיסטוריה גם מוסרת על אותם קולג’ים עובדות מסוימות שבגללן יש לחדול מכל נסיון להשפיע על בני-הנעורים נגד המלחמה באמצעות ההשכלה שהם מקבלים. לנוכח עובדות אלו הרי זה פשוט בזבוז של זמן ומאמץ לדבּר על “השפעה על בני-הנעורים”; אין כל טעם להעמיד תנאים, בטרם נניח לגזברית-הכבוד לזכּות בגיניאה שלה; מוטב לעלות לרכּבת הראשונה ללונדון מאשר להאריך שהות ליד השערים המקודשים. אבל, כאן תיכּנס לתוך דברי, מַהן עובדות אלו? העובדות האלו ההיסטוריות אך המעציבות? לכן הבה נציג אותן לפניך, ובתוך כך נזהירך שהן לקוּחות רק מאותן תעודות העומדות לרשותו של אדם מבחוץ ומתולדות האוניברסיטה שאינה שלך – קמבריג’. משפטך לא יסתלף אפוא מחמת נאמנוּת לקשרים ישרים, או מחמת הכרת-טובה על הטבות שקיבלת, אלא יהיה נקי מפּניות ומשוא-פנים.

נפתח אפוא במקום שהפסקנו: המלכה אָן מתה והבישוף בֵרנֶט מת ומרי אַסטל מתה; אבל התשוקה להקים קולג' לבנות-מינה לא מתה. אכן, היא התחזקה יותר ויותר. באמצע המאה הי"ט כבר התחזקה עד כדי כך שנרכּש בית בקמבריג' לאכסן בו את הסטודנטיות. לא היה זה בית נאה; היה זה בית בלי גן, בלב רחוב הוֹמה. אחר-כך נרכש בית שני, והפעם בית טוב יותר, אם גם נכון הדבר שבמזג-אוויר סוער היו המים מציפים את חדר-האכל ולא היה כל מגרש-משחקים. אך הבית ההוא לא הספיק; התשוקה להשכלה היתה דוחקת עד כדי כך שהיה צורך בחדרים נוספים, בגן לטייל בו, במגרש-משחקים לשחק בו. לכן היה צורך בבית נוסף. והנה ההיסטוריה מספרת לנו שכּדי לבנות את הבית הזה היה צורך בכסף. אתה לא תטיל ספק באותה עובדה, אך אפשר מאד שתפקפק בעובדה הבאה – שהכסף נתקבל בהלוואה. בעיניך יהיה זה מסתבר יותר שהכסף ניתן. הקולג’ים האחרים, כך תאמר, עשירים היו; כולם שאבו את הכנסתם בעקיפים, וקצתם במישרים, מאחיותיהם. האוֹדָה של גריי מוכיחה זאת. ואתה תצטט מן השיר שבּו הוא מקלס את הנדבניות: הרוזנת מּפּמבּרוֹק שיסדה את פמברוק; הרוזנת מקְלֵר שיסדה את קלֵר; מרגארט מאַנז’וּ שיסדה את קווינז; הרוזנת מריצ’מונד ודרבּי שיסדה את סנט-ג’ונס ואת כּרייסט.

מַהוּ שֶׂגֶב, מַהוּ כֹּחַ?

יֶתֶר פֶּרֶךְ וּמַכְאוֹב.

מַה גְּמוּל מֵאִיר וָטוֹב?

בְּלֵּב טוֹבִים זִכְרוֹן-תּוֹדָה.


זַךְ מָטָר חָרְפִּי נִיחוֹחַ,

מַטְמוֹן-כַּוֶּרֶת זַךְ, מָתֹק,

עָרְבוּ קוֹלוֹת-נַגֵּן, אַךְ לִבְלִי-חֹק

עָרֵב קוֹל הַכָּרַת-טוֹבָה.22

כאן, ודאי תאמר בפרוזה מפוכַּחת, היתה הזדמנות לסלק את החוב. שכּן מה הסכום הנדרש? סכום עלוב של 10,000£ – אותו סכום עצמו שמנע הבישוף את נתינתו כמאתיים שנה קודם-לכן. הכנסיה שבּלעה אותו סכום של 10,000£ ודאי הוציאתו מפיה? אבל כנסיות לא בנקל הן מוציאות את בלען מפיהן. אם כן הקולג’ים, ודאי תאמר, שיצאו נשׂכּרים, הם ודאי נתנו את הסכום בשמחה לזכר מיטיבותיהם האצילות? וכי במה ייחשב סכום של 10,000£ בעיני סנט-ג’ונס או קלֵר או כרייסט? והקרקע היתה שייכת לסנט-ג’ונס. אבל הקרקע, אומרת ההיסטוריה, הוחכרה; וה-10,000£ לא ניתנו. הסכום נאסף בדי-עמל מכיסים פרטיים. כאן יש לזכור גברת אחת לעולם-ועד משום שנתנה 1,000£; ועלומת-שם אחת חייבת לקבל כל תודה שתיאוֹת עלומת-השם לקבל, שכּן נתנה סכומים שבין 20£ ל-100£. ועוד גבירה אחת עלה בידה, בזכות ירושה שקיבלה מאִמה, לתת את שירותיה כמורה בלי משכורת. והסטודנטיות עצמן תרמו – ככל שסטודנטיות יכולות – על-ידי שהציעו מצעים והדיחו כלים, על-ידי שוויתרו על נוחוּת ואכלו לחם עוני. עשרת-אלפים לירה אינן סכום עלוב כל-עיקר כשצריך לאסוף אותו מכיסי העניים, מגופות העניים. איסופו מצריך זמן, מרץ, מוח, נתינתו מצריכה הקרבה. מובן, כמה משכילים היו חביבים מאד; הם השמיעו הרצאות באזני אחיותיהם; אחרים לא היו חביבים כל-כך; הם סירבו להשמיע הרצאות באזני אחיותיהם. כמה משכילים היו חביבים מאד וחיזקו את ידי אחיותיהם; אחרים לא

היו חביבים כל-כך, הם ריפּו את ידי אחיותיהם.23 בכל-זאת, אי-כך הגיע סוף-סוף היום, כך ההיסטוריה מספרת לנו, שבּו עמדה פלונית בבחינה. ואז שאלו המורות, שהתקראו מנהלות, או נטלו להן תארים אחרים – שכּן התואר היאֶה לאשה שאינה מוכנה לקבל משכורת ודאי שהוא ענין מפוקפק – את ראשי האוניברסיטאות וראשי הקולג’ים שלגבי תאריהם אין כל מקום לספק, על-כל-פנים לא בנקודה זו, אם הבחורות שעמדו בבחינות רשאיות לתת פירסום לעובדה זו כדרך שנהגו אותם אדונים עצמם בהוספת אותיות אחרי שמותיהן. היה מקום לשאלה זו, שכּן, כמו שאנו למדים מפי ראשו הנוכחי של טריניטי-קולג‘, סיר ג’. ג‘. תומסון, F.R.S., O.M., לאחר שהוא מלגלג קצת בצדק על “היוהרה שאפשר לסלוח עליה” של אלה המוסיפים אותיות אחרי שמותיהם, “אנשים מן הציבור הרחב שהם עצמם לא הוכתרו בתואר מייחסים ל- B.A. אחרי שמו של אדם הרבה יותר חשיבוּת מאלה שהוכתרו בו. לכן מנהלות של בתי-ספר מעדיפות מורות המעוטרות באותיות, ולכן היו סטודנטיות מניוּנֶם וגֵרטון, מאחר שלא יכלו להוסיף B.A. אחרי שמותיהן, מקופחות בהשגת מנויים”. ולמען השם, נוּכל שנינו לשאול, מאיזו סיבה אפשרית אפשר היה בכלל למנוע אותן מלהוסיף את האותיות B.A. אחרי שמותיהן, אם עזר להן הדבר בהשגת מנויים? על אותה שאלה אין ההיסטוריה ממציאה כל מענה; את התשובה עלינו לחפש בפסיכולוגיה, בביוגרפיה; אך ההיסטוריה ממציאה לנו את העובדה. “אולם ההצעה”, ממשיך ראשו של טריניטי-קולג’ – כלומר, ההצעה שהללו שעמדו בבחינות תוכלנה להתקרא B.A. – “נתקלה בהתנגדות החלטית ביותר… ביום ההצבעה היתה נהירה גדולה של תלמידים לא-תושבים וההצעה נדחתה ברוב מוחץ של 1,707 כנגד 661. אני סבור שמעולם לא היה כמספר הזה של מצביעים… התנהגותם של כמה מן הסטודנטים אחרי שהוכרז על מניין-הקולות בבית-הסינאט היתה מדאיבה ומבישה במידה בלתי-רגילה. כנופיה אחת גדולה שלהם עזבה את בית-הסינאט, עשתה דרכה לניוּאֶם וחיבלה בשערי-הברונזה שהוצבו כמזכרת למיס קלאוּ, המנהלת הראשונה”.24

האין די בזה? האם עלינו ללקט עוד עובדות מספרי היסטוריה וביוגרפיה כדי להוכיח את דברינו שיש לחדול מכל נסיון להשפיע על בני-הנעורים נגד המלחמה באמצעות ההשכלה שהם מקבלים באוניברסיטאות? שכּן כלום אין הן מוכיחות שההשכלה, ההשכלה המעוּלה ביותר שבעולם, אינה מלמדת את הבּריון לשנוא את כוח-הזרוע אלא להשתמש בו? כלום אין הן מוכיחות שההשכלה לא די שהיא רחוקה מלהקנות למשכילים נדיבוּת ורוחב-לב אלא, אדרבה, היא נוטעת בהם להיטוּת כה גדולה להזיק במו-ידיהם בקנייניהם, אותם “שגב ועצמה” שעליהם מדבר המשורר, עד שיהיו מוכנים להשתמש לא בכוח-הזרוע אלא בשיטות מעודנות הרבה יותר מכוח-הזרוע כאשר יתבקשו להתחלק בהם? וכלום אין קשר הדוק מאד בין כוח-הזרוע ותאוות-הקנין ובין המלחמה? מה בצע אפוא בהשכלה אוניברסיטאית ומה תועלת יש בה כשאנו מבקשים להשפיע על הבריות למנוע מלחמה? אבל ההיסטוריה נמשכת, כמובן; שנה תרדוף שנה. השנים משנות דברים; קימעה-קימעה אך באין-רואים הן משַנות אותם. וההיסטוריה מספרת לנו כי סוף-סוף, לאחר שהושקעו זמן וכוח שאין ערוֹך לשוויָם בפניות חוזרות-ונשנות אל השלטונות במידת הענוָה הנדרשת מבנות-מיננו והיאָה למתחננים, הוענקה הזכות לעשות רושם על מנהלות על-ידי הוספת האותיות B.A. אחרי השם. אבל זכות זו, כך ההיסטוריה מספרת לנו, לא היתה אלא זכות-של-הלכה בלבד. בקמבריג‘, בשנת 1937, הקולג’ים לנשים – ספק אם תאמין בזאת, אדוני, אך שוב הרי קול העובדה הוא הדוֹבר, לא קולה של סיפורת – הקולג’ים לנשים אינם מורשים להימנות עם האוניברסיטה;25 ומספרן של אחיות המשכילים המוּרשות לקבל השכלה אוניברסיטאית עודנו מוגבל בקפידה; הגם ששני המינים תורמים לקופות האוניברסיטה.26 אשר לעוני, העתון טיימס מביא לנו מספרים; כל סוחר בכלי-מתכת יספק לנו סרגל פשוט; אם נמדוד את הסכומים המצויים לצורך מילגות בקולג’ים לנשים, נחסוך לעצמנו את הטורח שבּסיכּום; ונגיע לכלל מסקנה שלעומת הקולג’ים של אחיהן הרי הקולג’ים לאחיותיהם של משכילים דלים הם במידה שלא תיאמן, וכדי בזיון וקצף.27 הוכחה לעובדה הזאת האחרונה מוכנה ומזומנת לכו מיד במכתבה של גיזברית-הכבוד שבּו היא מבקשת כסף לשיקום הקולג’ שלה. זה זמן-מה היא מבקשת; ועדיין היא מבקשת, כמדומה. אך לאחר מה שנאמר למעלה אין שום דבר צריך להתמיה אותנו, לא בעובדה שהיא עניה, גם לא בעובדה שהקולג' שלה זקוק לשיקום. התמיה, שלאור העובדות המובאות למעלה הוא מתמיה עוד יותר, הנה זהו: מה תשובה עלינו להשיב לה כשהיא מבקשת אותנו לעזור לה לשקם את הקולג' שלה. ההיסטוריה, הביוגרפיה והעתון היומי יחדיו מַקשים להשיב על מכתבה או להכתיב תנאים. שכּן כולם יחד עוררו שאלות הרבה. ראשית, מה יסוד יש לנו לחשוב שהשכלה אוניברסיטאית מקוממת את המשכילים נגד מלחמה? שוב, אם אנו עוזרים לבתו של איש משכיל ללכת לקמבריג' כלום אין אנו מכריחים אותה לחשוב לא על השכלה כי אם על מלחמה – לא איך תוכל ללמוד אלא איך תוכל להילחם כדי שתזכּה באותם יתרונות כאחֶיה? זאת ועוד, מאחר שבנותיהם של משכילים אינן נמנות עם האוניברסיטה של קמבריג' אין להן דעה באותה השכלה, ואיך תוכלנה אפוא לשנות אותה השכלה אפילו נבקש זאת מהן? ונוסף על כך, כמובן, מתעוררות עוד שאלות – שאלות מעשיות בטיבן, שאיש עסוק, גזבר-כבוד, כמוך, אדוני, יבין אותן בנקל. אתה תהיה הראשון שיסכים כי אם נבקש מאנשים העסוקים כל-כך בגיוס כספים לשיקומו של קולג, שיתנו דעתם על טיבה של השכלה ועל ההשפעה שתוכל להיות לה על המלחמה, הרי נהיה מגבּבים עוד גבעול-קש על גב העמוס כבר לעייפה ממילא. יתר על כן, בקשה מעין זו בבוֹאה מצד אדם מבחוץ, שאין לו כל זכות לדּבר, אפשר מאד שתהיה ראויה לתשובה נמרצת מכדי לצטטה – ואולי אותה תקבל. אך נשבּענו שנעשה ככל יכולתנו לעזור לך למנוע מלחמה על-ידי שנפעיל את השפעתנו – השפעת הכסף שהשׂתכּרנו. וההשכלה היא הדרך המתבקשת מאליה. הואיל והיא עניה, הואיל וכסף היא מבקשת, והואיל ומי שנותן כסף רשאי להכתיב תנאים, הבה נסתכּן וננסח מכתב אליה, ובו נקבע את התנאים שלפיהם תקבל מאִנו את כספנו לסייעה בשיקום הקולג' שלה. והנה נסיון:

"מכתבך, כבירתי, ממתין זה זמן-מה בלי תשובה. אך התעוררו אי-אלה ספקות ושאלות. היוּרשה לנו להעלותן לפניך, במידת הבוּרוּת הכפויה על אדם-מבחוץ, אך במידת גילוי-הלב היאֶה לאדם-מבחוץ כשהוא מתבקש לתרום כסף? אומרת אַת, אפוא, שאַת מבקשת 100.000£ לשיקום הקולג' שלך. אבל איך אַת יכולה להיות סכלה שכזאת? או שאַת מבוּדדת כל-כך בין הזמירים ועצי-הערבה, או טרודה כל-כך בשאלות עמוקות של מצנפות וגלימות, ובשאלה מי תצעד ראשונה אל טרקלינו של הראש – הגוּר של המנהל או הכּלבלב של המנהלת – עד שאינך מספיקה לקרוא את העתונים היומיים? או שמא הבּעיה של הוצאת 100.000£ בחן ונועם מציבור אדיש מציקה לך עד כדי כך שאינך יכולה לחשוב אלא על מגביות וּועדות, באזארים וּגלידות, תותי-שדה ושמנת?

"אם כן הבה נודיעך: אנו מוציאים שלוש-מאות מיליון בשנה על הצבא והצי; שכּן, לפי מכתב הסמוך ממש לשלך, יש סכּנה חמורה של מלחמה. איך אפוא יכולה את לבקש מאתנו ברצינות שנמציא לך כסף לשקם בו את הקולג' שלך? אם תשיבי שהקולג' נבנָה בזול, וכי הקולג' זקוק לשיקום, אולי זו אמת. אבל כשאַת מוסיפה ואומרת שהציבור הוא נדיב, ושהציבור עודו מסוגל להמציא סכומים גדולים לשיקום קולג’ים, הבה נסב את תשומת-לבּך לפיסקה רבת-משמעות בזכרונותיו של מנהל טריניטי-קוטלג‘. וכך לשונה: ‘אולם לטוב-המזל, זמן קצר לאחר תחילתה של מאה זו, החלה האוניברסיטה לקבל שורה של עזבונות ותרומות נאות מאד, ואלו, בסיועו של מענק נדיב מן הממשלה, ביססו את משק-הכספים של האוניברסיטה עד כדי כך שלא היה עוד שום צורך לבקש כל תוספת בתרומתם של הקולג’ים. הכנסות האוניברסיטה מכל המקורות גדלו מ-60.000£ לערך ב-1900 עד 212.000£ ב-1930. אין זו השערה פרועה ביותר שבּמידה רבה נבע הדבר מן התגליות החשובות והמעניינות עד מאד שנעשו באוניברסיטה, ואפשר להביא את קמבריג’ כדוגמה לתוצאות המעשיות שמניב מחקר-לשמו’.

"תני דעתך רק על אותו משפט אחרון, ‘… אפשר להביא את קמבריג’ כדוגמה לתוצאות המעשיות שמניב מחקר-לשמוֹ‘. מה עשה הקולג’ שלך כדי להמריץ חרשתנים גדולים לתת לו תרומות קבע? האם מלאת תפקיד חלוצי בהמצאתם של כלי-מלחמה? עד היכן הצליחו הסטודנטיות שלך בעסקים כרכושניות? איך את יכולה אפוא לצפות ל’עזבונות ומענקים נאים מאד' שיזדמנו לך? שוב, האם הקולג' שלך נמנה עם האוניברסיטה של קמבריג‘? לא. איך אפוא יכולה את לדרוש לך מתוך הגינוּת זכות דעה כלשהי בחלוקתם? אין אַת יכולה. לכן, גבירתי, ברור שעליך לעמוד בפּתח, מצנפתך בידך, לערוך מסיבות, לכלוֹת את כוחך וזמנך בשידולם של נדבנים לתרום. זה ברור. אך ברור הוא גם שאנשים מבחוץ המוצאים אותך בעיסוקיך אלה ודאי הם שואלים את עצמם, בקבּלם בקשה לתרומה לשיקום הקולג’ שלך, האשלח או לא אשלח? אם אשלח, מה אבקש לעשות בה? האם אבקש לשקם את הקולג' על פי הקווים הישנים? או שמא אבקש לשקם אותו, אך בצורה אחרת? או שמא אבקש אותך לקנות סמרטוטים ונפט וקופסת-גפרורים ולשרוף את הקולג' עד-היסוד-בו?

"אלה הן השאלות, גבירתי, שבּגללן נשאר מכתבך זמן כה רב בלא מענה. אלו הן שאלות קשות מאד ואולי הן שאלות שאין בהן טעם. אך כלום נוכל שלא להציגן נוכח שאלותיו של האדון הזה? הוא שואל איך נוּכל לעזור לו למנוע מלחמה? להגן על התרבות? ואנא התבונני גם בתצלומים האלה: אלה תמונות של גוויות ובתים הרוסים. לנוכח השאלות והתמונות האלו הרי, קודם שתתחילי בשיקום הקולג' שלך, לבטח עליך לשקול היטב-היטב מה מטרתה של השכלה, לאיזה סוג של חברה, לאיזה סוג של בן-אדם צריכה היא לחתור. על-כל-פנים אהיה מוכנה לשלוח לך גיניאה אחת לשיקום הקולג' שלך רק אם תוכלי לשכנע אותי שתנצלי אותה כדי להגיע לאותו סוג של חברה ולאותו סוג של בני-אדם שיעזרו למנוע מלחמה.

"הבה נדון אפוא במהירות ככל שנוכל בסוג ההשכלה הדרוש. והנה מכּיון שההיסטוריה והביוגרפיה – העדוּת היחידה העומדת לרשותו של אדם-מבחוץ – דומה שהן מוכיחות כי ההשכלה הישנה שבקולג’ים הישנים אינה מטפחת לא יחס-כבוד מיוחד לחירות גם לא שנאה מיוחדת למלחמה, הרי ברור מכאן שעליך לשקם את הקולג' שלך בצורה אחרת. הוא צעיר ועני; ייבּנה אפוא מן הסגולות הללו ויתייסד על העוני והנעורים. ברור אפוא שהוא חייב להיות קולג' נסיוני, קולג' הרפתקני. ייבּנה-נא על-פי קווים משלו. הכרח שייבּנה לא אבן מסותתת וזכוכית צבעונים אלא איזה חומר זול, נוח-להתלקח, שאינו צובר אבק ומנציח מסורות. אַל תקימי בתי-תפילה.28 אַל תקימי בתי-נכות וספריות שבּהן ספרים רתוּקים בשרשרות ומהדוּרות ראשונות בתיבות של זכוכית. יהיו הספרים והתמונות חדשים ומתחלפים תמיד. יהי כל דור ודור מקשט אותו מחדש במי-ידיו בזול. עבודתם של החיים זולה היא; לעתים קרובות יהיו מוכנים לתת אותה בעבור הרשות לעשותה. ועכשיו, מה צריך להורות בקולג' החדש, בקולג' העני? לא איך לשלוט על אחרים; לא איך למשול, איך להרוג, איך לרכּוש קרקע והון. לימודים אלה מצריכים יותר מדי הוצאות כלליות; משכּורות וּמדים וּטכסים. הקולג' העני חייב להורות רק את הלימודים שאפשר להקנותם בזול ושיוכלו עניים לעסוק בהם הלכה-למעשה; כגון רפואה, מתימטיקה, מוזיקה, ציור וספרות. מן הדין שיורו בו את המקצועות של שְיג-ושׂיח בין הבריות; איך להבין את חייהם ומחשבותיהם של אחרים, ואת האמנויות הקטנות של שׂיחה, של לבוש, של בישול המזוּוגות להם. מטרתו של הקולג' החדש, הקולג' הזול, מן הדין שתהיה לא להפריד ולהתמחות אלא לשַלב. עליו לבדוק את הדרכים שבהן אפשר להביא לידי שיתוף-פעולה בין נפש וגוף; לגלות מה הצירופים החדשים היוצרים שלמוּיות טובות בחיי אדם. את המורים יש להביא משורות המיטיבים לחיות ולא רק משורות המיטיבים לחשוב. ודאי לא יהיה כל קושי למשוך אותם. שכּן לא תהיה אף אחת ממחיצות העושר והטכס, הפירסוּם והתחרות, שבגללן האוניברסיטאות הישנות והעשירות הן כיום מקומות בלתי-נוחים כל-כך למגורים – ערים של מאבק, ערים שבּהן דבר אחד סגור על מסגר ודבר אחר רתוק בשרשרת; שבּהן אין אדם יכול להלך דרך-חירות או לדבר דרך-חירות מחשש פן יסיג איזה סימון של גיר, פן יעורר את מורת-רוחו של איזה שׂר וגדול. אך אם יהיה הקולג' עני לא יהיה לו מה להציע; התחרות תבוּטל. החיים יהיו פתוחים ונוחים. אנשים השוחרים דעת-לִשמה יבואו לשם בשׂמחה. מוזיקאים, ציירים, מורים ירצו להורות שם, מפני שיִלמדו. מה יכול להיות לעזר רב יותר לסופר משׂיחות על אמנוּת הכּתיבה עם בני-אדם החושבים לא על בחינות או תארים או על הכבוד או הריוַח שיוכלו להפיק מן הספרות, אלא על האמנות עצמה?

“והוא הדין בשאר האמנויות והאמנים. הם יבואו לקולג' העני ויעסקו שם באמנויותיהם מפני שיהיה זה מקום שבּו החברה בת-חורין; לא חלוק ומחולק לפי ההבדלות האומללות בין העשירים לעניים, בין חכמים לטיפשים; אלא מקום שבּו כל הדרגות והסוגים השונים של מעלַת הנפש, הגוף והרוח משתפים פעולה. הבה נקים אפוא את הקולג' החדש הזה; שבּו שוחרים דעת-לִשמה; שבּו הפירסום מבוטל; ואין בו תארים; והרצאות אינן מושמעות בו, ודרשות אינן נדרשות, ורגשי-הרהב והמיסדרים הממאירים והישנים והמצמיחים תחרות וקנאה…”

שם נקטע המכתב. לא מפני שחסרו דברים לאָמרם; סיומו של הנאום בעצם אך החל. הסיבה היתה שנדמה היה כי הפרצוף על צדו השני של הדף – הפרצוף שמי שכּותב מכתב רואה אותו תמיד – כמו רוּתק במידה של עגמת-נפש אל פיסקה אחת בספר שממנו כבר ציטטנו. “לכן מנהלות של בתי-ספר מעדיפות מורות המעוטרות באותיות, ולכן היו סטודנטיות מניוּנֶם וגֵרטון, מאחר שלא יכלו להוסיף B.A. אחרי שמותיהן, מקופחות בהשגת מינויים”. בזה נעוצות היו עיני גיזברית-הכבוד של קרן-השיקום. “מה טעם לחשוב איך יכול קולג' להיות אחר”, אמרה כביכול, “שעה שעליו להיות מקום שבּו מלמדים סטודנטיות להשיג מינויים?” חִלמי את חלומותייך", כמו הוסיפה, בעודה פונה, יגעה למדי, אל השולחן שאותו היתה עורכת לכבוד איזו חינגה, באזאר מן-הסתם, “אך אנחנו צריכות להתמודד עם העובדות”.

זו היתה אפוא ה"מציאוּת שבה היו עיניה נעוצות; יש ללמד את הסטודנטיות להשׂתכּר למחייתן. ומכּיון שאותה מציאוּת פירושה היה שעליה לשקם את הקולג' שלה על פי אותם קווים של האחרים, הרי שהקולג' לבנותיהם של משכילים גם הוא חייב להביא לידי כך שהמחקר יניב תוצאות מעשיות שתמרצנה עשירים לתת עזבונות ותרומות; עליו לעודד את התחרות; עליו להשלים עם תארים וברדסים צבעוניים; עליו לצבור עושר גדול; עליו למנוע מאחרים כל חלק בעשרוֹ; ולכן בעוד 500 שנים לערך יהיה אותו קולג' חייב להציג גם הוא את אותה השאלה שאַתה, אדוני, שואל עכשיו: “איך, לדעתך, נמנע מלחמה?”

דומה היה כי זו תוצאה בלתי-רצויה; למה אפוא לתרום גיניאה להשגתה? אותה שאלה על-כל-פנים זכתה למענה. שום גיניאה שהושגה בעמל אינה צריכה להינתן לשיקומו של הקולג' על-פי המתכונת הישנה; באותה מידה ודאי הדבר שאי-אפשר יהיה להוציא שום גיניאה על בניית קולג' לפי מתכונת חדשה; לכן ראוי יהיה לייחד את הגיניאה ל“סמרטוטים. נפט. גפרורים”. וראוי יהיה לצרף אליה את הפתק הזה, “קחו את הגיניאה הזאת וּבה שִׂרפו את הקולג' עד-היסוד-בו. שִלחו אש בצביעות ובהתחסדות אשר מכבר. יפחיד אורו של הבּנין הבוער את הזמירים ויעלה סומק בעצי-הערבה. ותרקודנה בנות המשכילים סביב האש ותטלנה עלים מתים מלוֹא זרועותיהן על הלהבות. ותהיינה אִמותיהן מרכינות ראשיהן מן החלונות העליונים וקוראות 'שיִבער! שיִבער! כי קַצנו בהשכלה הזאת!”

אותה פיסקה, אדוני, לא מליצה ריקה היא, שכּן מבוּססת היא על דעתו המכובדת של מי שהיה מנהל איטוֹן, הדיקן הנוכחי של דֵרהם.29 בכל זאת, יש בה משהו נבוב, כפי שתלַמדנו התנגשות של רגע עם העובדות. אמרנו כי ההשפעה היחידה שיכולות בנותיהם שחל משכילים להפעיל עכשיו נגד מלחמה היא ההשפעה חסרת-הפּניוֹת המצויה בידיהן מתוך שהן משׂתכּרות למחייתן. באין אמצעים להכשיר אותן להשּתכּר למחייתן, יקיץ הקץ על אותה השפעה. הן לא תוכלנה להשיג מינויים. אם לא תוכלנה להשיג מינויים שוב תהיינה תלויות באבותיהן ובאחיהן; ואם שוב תהיינה תלויות באבותיהן ובאחיהן הרי שוב ביודעים ובלא-יודעים תהיינה בעד מלחמה. דומה כי ההיסטוריה אינה משאירה כל מקום לספק בכך. לכן עלינו לשלוח גיניאה לגיזברית-הכבוד של הקופה לשיקום הקולג', שתעשה בה מה שתוכל. במצב בפי שהוא אין כל טעם לצרף תנאים האשר לצורה שבּה להוציא אותה גינאה. זו אפוא התשובה החלושה והמדכאה למדי על שאלתנו אם נוכל לבקש את שלטונות הקולג’ים לבנותיהם של משכילים שיפעילו את השפעתם באמצעות ההשכלה כדי למנוע מלחמה. נראה הדבר שאין אנו יכולים לבקש מהם לעשות מאומה; אנוסים הם ללכת בדרך הישנה עד סופה הישן; השפעתנו-אנו כאנשים-מבחוץ יכולה להיות רק מן הסוג העקיף ביותר. אם נתבקש להורות נוכל לתהוֹת בקפידה מרוּבה על מטרתה של הוראה מעין זו, ולסרב להורות כל מקצוע או מדע המעודד מלחמה. נוסף על כך, נוכל לשפוך בוז כבוש על בתי-תפילה, על תארים, ועל ערכּן של בחינות. נוכל לרמז כי שיר שהוכתר בפרס אפשר שבכל-זאת יהיה משובח למרות העובדה שזכה בפרס; ולטעון שספר אפשר שעדיין יהיה ראוי לקריאה למרות העובדה שמחבּרו קיבל תואר B.A. בהצטיינות בלימודי האנגלית. אם יתבקשו אותנו להרצות נוכל לסרב ולחזק את שיטת ההרצאות היהירה והמרושעת על-ידי שנסרב להרצות.30 וכמובן, אם יציעו לנו עצמנו משׂרות ותארים נוכל לסרב לקבלם – אכן, נוכח העובדות, איך אפשר לנו שלא לנהוג כך? אך אין להתחמק מן העובדה שבמצב-הדברים הנוכחי הדרך היעילה ביותר שבה נוכל לעזור לך באמצעות ההשכלה למנוע מלחמה היא לתרום ביד נדיבה ככל האפשר לקולג’ים לבנותיהם של משכילים. שכּן, הבה נחזור על כך, אם לא תקבלנה הבנות הללו השכלה הרי לא תשׂתכּרנה למחייתן, ואם לא תשׂתכּרנה למחייתן הרי שוב תיאלצנה להסתפק בהשכלתו של הבית הפרטי, הרי שוב תפעלנה את כל השפעתן, ביודעים כמו גם בלא-יודעים, בעד מלחמה. כאן אין כמעט מקום לספק. אם תפקפק בזאת, אם תבקש הוכחה, הבה נפנה שוב לספרי-הביוגרפיה. עדוּתם בנקודה חותכת זו חותכת כל-כך, אך כרסתנית כל-כך, עד שחובה עלינו לנסות למצוֹת כרכים הרבה בסיפור אחד. הרי, אפוא, סיפור-המעשה של חיי בתו של איש משכיל שהיתה תלויה באביה ובאחיה בבּית הפרטי של המאה הי"ט.

חם היה היום, אך היא לא יכלה לצאת. “כמה הרבה ימי-קיץ ארוכים ומשמימים ביליתי בין כתלי הבית פנימה מפני שלא היה לי מקום במרכבת המשפחה ולא היתה שפחת-גבירה שעתותיה בידיה לצאת עמי לטיול”. השמש שקעה; והיא יצאה סוף-סוף החוצה, לבושה ככל שאפשר להתלבש מתוך קיצבה של 40£ עד 100£ בשנה.31 אך “לכל סוג של ביקור חובה עליה ללכת בלווית אבא או אמא או איזו אשה נשואה”. ובמי פגשה באותם ביקורים בהיותה לבושה כך, ובלווי הזה? במשכילים – “שרי ממשלה, שגרירים, אנשי-צבא מפורסמים וכיוצא בהם, כולם לבושים לתפארה, עדויים עיטורים”. על מה דיברו? כל מה שריענן את מוחותיהם של אנשים עסוקים שביקשו לשכוח את מלאכתם שלהם – “הרכילוּת של עולם המחול” – צלַח יפה. הימים חלפו. בא יום-השבת. ביום-השבת “היו צירי פרלאמנט, ושאר אנשים עסוקים, פנויים ליהנות מן החברה”; הם באו לתה והם באו לסעודת-ערב. יום-המחרת היה יום-ראשון. בימי ראשון “הלכנו ברוּבּנו הגדול בחינת דבר המובן-מאיליו לתפילת-בוקר בכּנסיה”. התחלפו העונות. היה קיץ. בקיץ קבלו אורחים, “רובּם קרובי-משפחה”, מחוץ לעיר. עכשיו היה חורף. בחורף “למדו היסטוריה וספרות ומוזיקה, וניסו לרשום ולצייר. אם גם לא הוציאו שום דבר ראוי-לציוּן מתחת ידיהן, הרי למדו הרבה בתוך כך”. וכך, אגב קצת ביקורי חולים והוראה לעניים, חלפו השנים. ומה היתה התכלית והמטרה הגדולה של השנים האלו, של ההשכלה ההיא? נישואים, כמובן. “…השאלה לא היתה אם עלינו להתחתן, אלא פשוט עם מי להתחתן”, אורמת אחת מהן. חתוך התכּוונוּת לנישואים אילפוּה בינה. מתוך התכּוונוּת לנישואים פירטטה על הפסנתר, אך לא הורשתה להצטרף לתזמורת; רשמה רישומים תמימים מהווי הבית, אך לא הורשתה לעשות רישומי-ערום; קראה ספר זה, אך לא הורשתה לקרוא ספר אחר, הקסימה, ושׂוחחה. מתוך התכּוונוּת לנישואים השׂכּילו את גופה; העמידו עליה שִפחה לשרתה; סגרו בפניה את הרחובות; סגרו בפניה את השׂדות; מנעו ממנה בדידוּת – כל זה נאכף עליה כדי שתוכל לשַמר את גופה שלם בלי פגם לבעלה. קיצורו של דבר, המחשבה על נישואים השפיעה על דיבוריה, על מחשבותיה, על מעשׂיה. וכי איך יכול היה להיות אחרת? הנישואים היו המקצוע היחיד הפתוח לפניה.32

המראה מוזּר כל-כך מתוך שהוא מעיד על האיש המשכיל כמו גם על בתו דברים שהלב נמשך להתעכּב עליהם. השפעתו של הפסיוֹן על האהבה, זו בלבד ראויה לפרק בפני עצמו.33 אך אין אנו שואלים עכשיו את השאלה המעניינת, מה היתה השפעתה של אותה השכלה על הגזע? אנו שואלים מדוע הפכה השׁכּלה מעין זו את האשה שכּך השׂכּילה לחסידת המלחמה, ביודעים ובלא-יודעים? שהרי ביודעים, ברור הדבר, נאלצה להפעיל כל השפעה שהיתה בידה לחיזוק המשטר שסיפק לה שפחות; מרכבות; בגדים נאים; נשפים נאים – באמצעים אלה השׂיגה נישואים. ביודעים חייבת היתה להפעיל כל נופך של קסם או יופי שהיה לה כדי להחניף לאנשים העסוקים, לחיילים, לעורכי-הדין, לשגרירים, לשרי-הממשלה שחפצו בשעשועים לאחר עמל יומם – ולפתותם. ביודעים חייבת היתה לקבל את דעותיהם, ולהשלים עם צוויהם, שהרי רק כך יכלה להדיחם ולהוציא מהם את האמצעים להינשא או את הנישואים עצמם.34

קיצורו של דבר, כל המאמץ המוּדע שלה היה חייב להיות בעד מה שנקרא בפי הלֵיידי לאבלייס “הקיסרות הנהדרת שלנו”… “שאֶת מחירה”, כך הוסיפה, “משַלמות בעיקר הנשים”. ומי יכול להטיל ספק בדבריה, או בכובד התשלוּם?

אבל השפעתה שבלא-יודעים פעלה אולי עוד ביתר שׂאת לטובת המלחמה. שאם לא כן, איך נתרֵץ את ההתפרצות המדהימה באוגוסט 1914, כאש בנותיהם של משכילים שכּך חונכו חשו אל בתי-החולים, כמה מהן עדיין בלווית שפחותיהן, נהגו משׂאיות, עבדו בשׂדות ובמפעלי-תחמושת, ובכל תעצומות הקסם והאהדה שלהן שידלו צעירים שגבוּרה היא להילחם, ושהפּצועים בקרָב ראויים לכל שימת-לבה ודאגתה ולכל תשבּחותיה? הסיבּה נעוצה באותה השׁכּלה עצמה. כה עמוק היה שאט-הנפש שהגתה בלא-יודעים כלפי השׂכּלת הבית הפרטי – על אכזריותו, עניוּתו, צביעותו, אי-המוסרי שבּו וריקנותו עד שמוכנה היתה לקבל עליה כל מלאכה, ולוּ הבּזוּיה מכל, ולהפעיל כל כוח-ליבּוב, ולוּ יהיה קטלני ככל שיהיה, שאיפשרו לה להימלט. ביודעים חפצה אפוא ב“קיסרות הנהדרת שלנו”; בלא-יודעים חפצה במלחמה הנהדרת שלנו.

ובכן, אדוני, אם רוצה אתה שנעזור לך למנוע מלחמה דומה כי אין מנוס מן המסקנה; עלינו לסייע בשיקום הקולג', שכּל כמה שיהיה בלתי-מושלם הוא החלוּפה היחידה להשכלת הבית הפרטי. עלינו לקווֹת שעם הזמן אפשר יהיה לשנות את ההשכלה ההיא. יש לתת אותה גיניאה בטרם נִתֵן לך את הגיניאה שאתה מבקש בשביל האגודה שלך. אבל הרי זו תרומה לאותו ענין – מניעת מלחמה. גיניאות הן נדירות; גיניאות רבות-ערך הן, אך הבה נשלח גיניאהבסלי להעמיד שום תנאי בצדה לגיזברית-הכבוד של קרן-הבנייה, כי על-ידי כך אנו תורמים תרומה מפורשת למניעת מלחמה.

 

שתַים

עכשיו שתרמנו גיניאה אחת לשיקומו של קולג' עלינו לבדוק אם לא נוכל לעשות יותר מכך כדי לעזור לך למנוע מלחמה. ומיד מתחוור לנו, אם יש אמת במה שאמרנו על השפעה, שחובתנו לפנות אל המקצועות החפשיים, שכּן אם נוּכל לשכנע את אלו המסוגלות להשׂתכּר למחייתן – שאשר על כן הן מחזיקות בידיהן בפועל-ממש בנשק החדש הזה, הנשק היחיד שלנו, הנשק של דעה עצמאית המיוּסדת על הכנסה עצמאית – שתשתמשנה בנשק ההוא נגד מלחמה, הרי נעזור לךָ יותר מאשר אם נִפנה אל אלו החייבות ללמד את בנות-הנעורים להשׂתכּר למחייתן; או אם נתמהמה, ולוּ אף זמן רב, ליד המקומות האסורים והשערים המקודשים של האוניברסיטאות שבהן מלמדים להן תורה זו. לכן שאלה זו חשובה יותר מקודמתה.

הבה נביא אפוא את מכתבך, המבקש עזרה למניעת מלחמה, לפני העצמאיות, הבוגרות, הללו המשׂתכּרות למחייתן במקצועות החפשיים. אין צורך במליצה; כמעט גם לא בנימוקים, מן הסתם. “הנה זה איש”, אין לָך אלא לומר, “שכולנו יש לנו יסוד להוקירו; הוא אומר לנו שהמלחמה אפשרית; אולי קרובה-לוודאי. הוא מבקש אותנו, אנו מסוגלות להשׂתכּר למחייתנו, שנעזור לו ככל אשר לאֵל-ידנו למנוע מלחמה”. לבטח די יהיה בזה, בלא להצביע על התצלומים הנערמים-והולכים כל הזמן הזה על השולחן – תצלומים של עוד גוויות, של עוד בתים הרוסים – להשגת תשובה, והתשובה שתִתֵן לך אדוני, אותה עזרה עצמה שאתה זקוק לה. אבל… דומה שיש איזה היסוס, איזה פיקפוק – ודאי לא בכך שהמלחמה איומה, שהמלחמה בהמית, שהמלחמה היא דבר שאין לשאתו ושהמלחמה היא בלתי-אנושית, כמו שאמר וילפרד אוֹאֵן, או שרצוננו לעשות ככל שתמצא ידנו כדי לעזור לך למנוע מלחמה. ובכל-זאת יש ויש פיקפוקים והיסוסים; והדרך המהירה ביותר היא להביא לפניך מכתב אחד, מכתב כּן לא פחות משלך, מכתב שבמקרה מונח הוא לצדו על השולחן35

זהו מכתב מגיזברית-כבוד אחרת, ושוב הוא מבקש כסף. “האם תואילי”, היא כותבת, “לשלוח תרומה ל…” [אגודה שתכליתה לעזור לבנות משכילים להשיג תעסוקה במקצועות החפשיים] “כדי לעזור לנו להשׂתכּר למחייתנו? אם לא כסף”, מוסיפה היא ואומרת, “נקבל כל מתנה – ספרים, פירות או בגדים משומשים שאפשר למכרם בבּזאר”. והנה אותו מכתב נוגע כל-כך לפּיקפוקים ולהיסוסים שהוזכרו למעלה, ולעֶזרה שיש בידנו לתת לך, עד שלכאורה אי-אפשר לנו לשלוח לה גיניאה או לשלוח לך גיניאה בטרם נעיין בשאלות שהוא מעורר.

השאלה הראשונה היא, כמובן מאיליו, מדוע היא מבקשת כסף? מדוע היא עניה כל-כך, נציגה זו של נשים בעלות מקצוע חפשי, עד שהיא חייבת לבקש בגדים משומשים בשביל באזאר? זו הנקודה הראשונה הצריכה בירור, שכּן אם אמנם עניה היא ככל שאנו למֵדים מן המכתב הזה, הרי הנשק של דעה עצמאית, שעליו סמכנו שיעזור לך למנוע מלחמה, איננו, אם לנקוט לשון מתונה, נשק חזק ביותר. מצד שני, העניוּת יתרונותיה בצִדה; שכּן אִם עניה היא, עניה ככל שהיא מתיימרת להיות, הרי נוכל להתמקח אתה, כמו שהתמקחנו עם אחותה בקמבריג', ולהפעיל את זכותם של תורמים-בכוח לאכוף תנאים. הבה נחקור אותה אפוא על מצבה הכספי ועל עוד כמה עוּבדות בטרם נתֵן לה גיניאה, ובטרם נציג את התנאים שלפיהם תזכה בה. והנה הטיוטה של מכתב מעין זה:

“הואילי לקבּל, גבירתי, אלף סליחות על שחכּינו זמן כה רב בטרם נענה על מכתבך. עובדה היא שהתעוררו כמה שאלות, שחובה עלינו לבקש ממך תשובה עליהן קודם שנשלח לך תרומה. ראשית-דבר אַת מבקשת כסף – כסף לשלם בו שכר-דירה. אבל איך יכול להיות, איך ייתכן הדבר בכלל, גבירתי היקרה, שאַת שרויה בעניוּת נוראה כל-כך? זה קרוב ל-20 שנה המקצועות החפשיים פתוחים לבנותיהם של משכילים. איך ייתכן אפוא הדבר שאַת, שבעינינו הינך נציגָתָן, עומדת, בדומה לאחותך בקמבריג‘, מצנפתך בידך ומתחננת לכסף. ואם לא לכסף, הרי לפירות, ספרים, או בגדים משומשים למכירה בבאזאר? איך יתכן הדבר, חוזרות אנו ושואלות? לבטח יש איזה ליקוי חמור – באנושיות פשוטה, בצדק פשוט, או בשכל ישר. או שמא פשוט אַת מעמידה פנים של עצבות ומספרת דברי-הבאי בדומה לקבצנית בקרן-הרחוב שפּוזמק מלא גינאות טמון אצלה בבּית במקום-מִבטחים תחת מיטתה? על-כל-פנים, הבּקשה הזאת המתמדת לכסף וההאיחזוּת הזאת המתמדת בעניוּת נותנות מקום להטיח כנגדך דברי-תוכחה קשים מאד, לא רק מצד אנשי-חוץ בטלנים, שאינם אוהבים לחשוב על עניינים מעשיים כמעט באותה מידה שאינם אוהבים לחתום על המחאות, אלא גם מצד משכילים. אַת מעלה עליך גינוי וּבוּז מצד אנשים שמכּבר יצא שמם לתהילה כפילוסופים וסופרים – של אנשים כמר ג’וֹד ומר וֶלס. לא די שהם כופרים בעניוּתך אלא הם גם מאשימים אותך באדישוּת ושוויון-נפש. הרשיני להסב את תשומת-לבך להאשמות שהם מעלים כנגדך. הקשיבי, קודם-כל, לדברים שמוֹצא מר צ’.א.מ. ג’וֹד לומר עליך. הוא אומר: ‘אנכי מסוּפק אם בחמישים השנים האחרונות היה עוד פרק-זמן שבּו היו נשים צעירות אדישות מבּחינה פוליטית יותר מעכשיו ושוות-נפש יותר מבּחינה חברתית’. כך הוא פותח. והוא מוסיף ואומר, בצדק רב, כי לא לו לומר לכן מה עליכן לעשות; אבל מוסיף הוא, בחביבוּת רבה, שהוא מוכן לתת לכן דוגמה מה שתוכלנה לעשות. תוּכלנה לחקוֹת את אחיותיכן באמריקה. תוכלנה לייסד ‘אגדה לפירסום השלום’36. הוא נותן דוגמה. אגודה זו הסביר, ‘אינני יודע באיזו מידה של אמת, שמספר הלירות שהוציא העולם על חימוש בשנה הנוכחית שווה בדיוק למספר הדקות (או שמא דובּר על שניוֹת?) שעברו מאז מותו של ישוע הנוצרי, שלימד כי המלחמה היא דבר בלתי נוצרי…’ ובכן, מדוע לא תעשׂינה אף אַתן כדוגמתן ותקֵמנה אגודה כזאת באנגליה? יהיה צורך בכסף, כמובן; אבל – וזו הנקודה שרצוני להדגישה במיוחד – אין כל מקום לספק שהכּסף מצוי בידיכן. מר ג’וֹד מביא את ההוכחה. ‘לפני המלחמה זרם כסף לקופּותיה של W.S.P.U. כדי שתוכלנה הנשים לזכּות בזכוּת הבחירה, שקיווּ כי תאפשר להן להפוך את המלחמה לנחלת העבר. זכות-הבחירה הושגה’, ממשיך מר ג’וֹד, ‘אבל המלחמה רחוקה מאד מלהיות נחלת-העבר’. אני עצמי יכולה לאַשר זאת – יעיד המכתב הזה מאדון המבקש עזרה למניעת מלחמה, ויש אי-אלה תצלומים של גוויות ובתים הרוסים – אך הבה נניח למר ג’וֹד להמשיך. ‘כלום אין הדעת נותנת’, הוא ממשיך, ‘לבקש נשים בנות-זמננו שתהיינה מוכנות לתת כה הרבה ממרצן וכספּן, לשאת הרבה גידופים ועלבונות במאבק למען השלום, ככל שנתנו ונשאו אִמותיהן למען השוויון?’ ושוב, על-כרחי אני עונָה הד אחריו, כלום אין הדעת נותנת לבקש מנשים שתמשֵכנה, מדור לדור, לשאת גידופים ועלבונות, תחילה מאחֵיהן ואחר-כך למען אחֵיהן? כלום אין הדבר גם הגיוני בתכלית וגם מועיל בכללו של דבר לרווחתן הגופנית, המוסרית והרוחנית? אך אַל נא נשַסע את מר ג’וֹד. 'אם כך הדבר, הרי ככל שתַקדמנה לוותר על היומרה לשחק בענייני הציבור ותחזורנה לחיים הפרטיים כך ייטב. אם אינן יכולות לעשות מעשה בבית-הנבחרים, לפחות תעשׂינה משהו לבתיהן שלהן. אם אין הן יכולות ללמוד להציל את הגברים מן החורבן שזדון-להם חסוּך-המרפא לדבר שמר ג’וִֹד עצמו מוֹדה שהוא חסוך-מרפא, שהרי הענין הוא כיצד, נוכח הדברים הללו, עומדת לָך עזוּת-מצחך לבקש ממני גיניאה לכיסוי שכר-הדירה שלך? לדברי מר ג’וֹד, לא די שאַת עשירה עושר מופלג; אַת גם עצלה מאין כמוך; וכל-כך את שטופה באכילת בטנים וגלידה עד שלא למדת איך לבשל בשבילו ארוחת-ערב קודם שיביא חורבן על עצמו, ואין צריך לומר שלא למדת איך למנוע אותו מעשה שאין אחריו ולא-כלום. אבל האשמות רציניות יותר עוד תבואנה. אָזלת-היד שלָך מגיעה לידי כך שאינך מוכנה להילחם אפילו להגנת החירות שאותה השיגו לכן אִמותיכן. זאת מטיח כנגדכן המפורסם שבכל הסופרים האנגלים החיים עמנו – מר ה.ג’י. ולס. אומר מר ה.ג’י. ולס, 'לא קמה שום תנועה מוחשית של נשים שתתנגד להכחדת חרוּתן למעשה על-ידי פאשיסטים או נאצים37. עשירוֹת, עצלוֹת, תאבוֹת-בצע ורַדמניות שכמותכן, איך אתן מתחצפות לבקש אותי לתרום לאגודה העוזרת לבנותיהם של משכילים להשׂתכּר למחייתן במקצועות החפשיים? שהרי כמו שמוכיחים האדונים האלה, למרות זכות-הבּחירה, והעושר שוודאי הביאה עמה אותה זכות, לא שׂמתן קץ למלחמה; למרות זכות-הבחירה והעָצמה שוודאי הביאה עמה אותה זכות, לא קמתן נגד הכחדת חירותכן למעשה על-ידי פאשיסטים או נאצים. מה מסקנה יכול אדם להסיק מכך אם לא שכּל שקרוי היה ‘תנועת האשה’ הסתיים בכלום; והגיניאה שאני מצרפת לך בזה תוקדש לא לתשלום שכר-הדירה שלכן אלא לשריפת הבנין שלכן. וכאשר יישׂרף, שובי-שובי לַמטבח, גבירתי, ולִמדי, אם תוכלי, לבשל את ארוחת-הערב שאולי לא תקחי בה חלק…”38.

שם, אדוני, פסקה הכּתיבה; כי בפרצוף שמן הצד השני של המכתב – הפּרצוף שכּותבו של מכתב רואה אותו תמיד – היתה איזו הבּעה, האם של שעמום, או שמא של עייפות? דומה היה כי מבּטה של גיזברית-הכבוד נעוץ בפיסת-נייר קטנה שעליה כתובות היו שתי עובדות קטנות ומשעממות, שהואיל ויש הן איזו נגיעה בשאלה שאנו דנים בה, איך בנות משכילים המשׂתכּרות למחייתן במקצועות החפשיים יכולות לעזור לךָ למנוע מלחמה, נעתיק אותן כאן. העובדה הראשונה היא שהכנסַת ה- W.S.P.U., שעליה ביסס מר ג’וֹד את אומדן העושר שלהן, היתה בשיא פעילוּתן בשנת 1912 42,000£.39 העובדה השניה זו היתה: משכורת של 250£ בשנה הרי זה הישג של ממש אפילו לאשה בעלת כישוּרים מעוּלים ונסיון של שנים".40 תאריכה של קביעה זו הוא 1934.

שתי העובדות מעניינות; ומאחר ששתיהן יש להן נגיעה במישרים בשאלה שלפנינו, הבה נבדוק אותן. נתייחס תחילה לעובדה הראשונה – היא מעניינת מפּני שממנה אנו למֵדים שאחת התמורות המדיניות הגדולות ביותר בדורותינו הושגה בכוח הכנסה זעירה במידה שלא תיאמן של 42,000£ בשנה. “זעירה במידה שלא תיאמן” הוא, כמובן, מונח יחסי; רוצה לומר, הריהי זעירה במידה שלא תיאמן בהשוואה להכנסה שעמדה לרשות המפלגה השמרנית או המפלגה הליבראלית – המפלגות שאליהן השתייך אחיה של האשה המשכילה – לצורך המאבקים המדיניים שלהן. פחוּתה היא במידה ניכרת גם ההכנסה העומדת לרשותה של מפלגת הלייבּור – המפלגה שאליה משתייך אחיה של האשה העובדת.41 זעירה היא במידה שלא תיאמן בהשוואה לסכומים שעמדו, למשל, לרשות אגודה כגון האגודה לחיסול העבדוּת לצורך חיסולה של אותה עבדוּת. זעירה במידה שלא תיאמן בהשוואה לסכומים שהגבר המשכיל מוציא מדי-שנה לא על מאבקים מדיניים אלא על ספּורט והנאות לסוגיהם. אבל תדהמתנו, בין נוכח עניוּתן של בנות משכילים ובין נוכח חסכנוּתן, היא הרגשה בלתי-נעימה בפירוש במקרה זה, שהרי היא מאַלצת אותנו לחשוד שגיזברית-הכּבוד אומרת אמת-לאמיתה; היא עניה; ודבר זה מאַלצנו לשוב ולשאול כיצד, אם בסך-הכל הצליחו בנותיהם של המשכילים לאסוף 42,000£ בלבד לאחר שנים של עמל בל-ילאֶה למען מאבקן-שלהן, תוכלנה לעזור לך לנַצח בשלך? כמה שלום אפשר לקנות ב-42,000£ בשנה בשעה זו שבה אנו מוציאים 300.000.000£ בשנה על חימוש?

אך העובדה השניה מרעישה ומדכּאה יותר מקודמתה – העובדה שעכשיו, כלומר כמעט 20 שנה לאחר שזכו לדריסת-רגל במקצועות המכניסים, “משכורת של 250£ בשנה הרי זה הישג של ממש אפילו לאשה בעלת כישורים מעוּלים ונסיון של שנים”. אכן, אותה עובדה, אם אמנם זו עובדה, מרעישה היא כל-כך וכה נוגעת היא בשאלה שלפנינו עד שעלינו לשהוֹת רגע וּלבדקה. חשובה היא עד כדי כך שצריך גם לבדוק אותה לאוֹרן הלבן של עובדות, לא לאורה הצבעוני של ביוגרפיה. הבה נפנה אפוא לאיזה מקור בלתי-אישי וחסר פניות – הנקי כמחט-קליאוֹפּטרה מכל כוונה אנוכית – לאַלמנך של וִיטקֶר, למשל.

ויטקר, אין צריך לומר, לא די שהוא אחד מקָרֵי-המזג שבּמחבּרים אלא הוא גם אחד השיטתיים ביותר. שם, באַלמנך שלו, אסף את כל העובדות על כל המקצועות שנפתחו לפני בנותיהם של משכילים, או כמעט על כולם. בפרק הקרוי “ממשלה ושירותי-ציבור” הוא ממציא לנו דברים פשוטים על האנשים שמעסיקה הממשלה בעבור מקצועם. וכמה הממשלה משלמת לאנשים שהיא מעסיקה. מכּיון שויטקר נזקק לשיטת הא“ב, הנה נלך אחריו ונעיין בשש האותיות הראשונות של הא”ב האנגלי. תחת האות A אנו מוצאים את האדמירליות, מיניסטריון התעופה ומיניסטריון החקלאות. תחת האות B אנו מוצאים את שירות-השידור-הבריטי; תחת האותC את משרד-המושבות ואת הממונים על קרנות-הצדקה; תחת האות D את משרד-הדומיניונים ואת ועדת-הפיתוח; תחת האותE נמצאים הממונים על הכנסיה ומשרד-החינוך; וכך אנו מגיעים לאות הששית F שתחתיה אנו מוצאים את מיניסטריון-המדגֶה, משרד-החוץ, אגודות-הידידים והאמנויות היפות. אלה אפוא כמה מן המקצועות הפתוחים עכשיו, כמו שמזכירים לנו לעתים קרובות, לגברים ולנשים במידה שווה. והמשׂכּורות שמשלמים לעובדים בהם באות מכספי הציבור, שאותו שני המינים מספקים במידה שווה. ומס-הכנסה הממציא את המשׂכּורות הללו (בתוך שאר הדברים) עומד עתה בקירוב על חמישה שילינגים ללירה. לכן כולנו יש לנו ענין לשאול איך מוציאים את הכסף ההוא, ועל מי. הבה נסתכל ברשימת המשכורות של משרד-החינוך, שהרי זה המעמד שאליו שנינו, אדוני, מתכּבּדים להשתייך, ואם גם בשיעורים שונים מאד. שר-החינוך, אומר ויטקר, מקבל 2,000£; המזכיר הפרטי הראשי שלו מקבל בין 847£ ל-1,058£; סגן המזכיר הפרטי שלו מקבל בין 277£ ל-634£. ואחריהם הרי לנו המזכיר הקבוע של משרד-החינוך. הוא מקבל 3,000£; מזכירו הפרטי מקבל בין 277£ ל-634£. המזכיר הפרלאמנטרי מקבל 1,200£ מזכירו הפרטי מקבל בין 277£ ל-634£. סגן-המזכיר מקבל 2,200£; המזכיר הקבוע של המחלקה לענייני ולס מקבל 1,650£. ועוד לנו עוזרי-המזכירים הראשיים ועוזרי-המזכירים, ויש מנהלי-מנגנונים, חַשבים כלליים, פקידי-כספים ראשיים, פקידי-כספים, יועצים משפטיים, עוזרי יועצים משפטיים – כל הגברות והאדונים האלה, חסרי-הדופי וחסרי-הפּניוֹת, מספר לנו ויטקר, מקבלים הכנסות המגיעות לארבע ספרות ויותר. והנה, הכנסה העומדת על אלף בשנה בערך או למעלה מזה הריהי סכום עגול ונאה כשמקבּלים אוֹתה בכל שנה וכשמקבּלים אותה בדיוק; אך כאש נִתֵן אל לבּנו שהעבודה היא משׂרה שלמה ומשׂרה מקצועית, לא נָצֵר עינינו במשׂכּורותיהם של הגברות והאדונים האלה, הגם שמס-הכנסה שלנו עומד אמנם על חמישה שילינגים ללירה, ואת הכנסותינו אין משלמים לנו בשום-פנים לא דייקנית ולא שנתית. גברים ונשים העושים כל יום ואת כל היום כולו במשׂרד מגיל 23 לערך עד גיל 60 בקירוב ראויים לכל אגורה שהם מקבּלים. אבל כאן תשתרבּב ההשׂגה שאם הגברות האלו משׂתכּרות 1,000£, 2,000£ ו-3,000£ בשנה, לא רק במשרד-החינוך אלא בכל שאר המשרדים והלשכות הפתוחים עתה לפניהן, החל באדמירליוּת בתחילת הא"ב וגמוֹר במשרד העבודות הציבוריות בסופו, הרי הקביעה כי “250£ הרי זה הישג של ממש, אפילו לאשה בעלת כישורים מעוּלים ונסיון של שנים”, ודאי שהיא, בתכלית הפּשטוּת, שקר מוחלט. והרי אין לנו אלא להוליך רגלינו לווייטהול; לתת אל לבּנו כי עובדיו ופקידיו של כל אחד הם עדר של מזכירים ותת-מזכירים שדרגותיהם מרובּות ומדוקדקות כל-כך עד ששמותיהם בלבד די בהם לסחרר את ראשינו; ולזכּור שכּל אחד מהם יש לו משכורת מספקת משלו – וממילא נענה ונאמר שהקביעה בלתי-אפשרית, בת-בלי-פֵשר. איך נוכל להסבירה? רק אם נרכיב זוג משקפיים חזקים יותר. הבה נעבור על הרשימה מלמעלה למטה, עוד ועוד ועוד למטה. לבסוף נגיע לשֵם שאליו מצורפת הקידומת “מיס”. כלום אפשר שכּל השמות שמעל שְמה, כל השמות שאליהם מחובּרות המשכורות הגדולות, הם שמות של גברים? כך נראה. אם כן, לא המשכורות חסרות; בנות המשכילים הן החסרות.

והנה, שלוש טעמים נכוֹחים לחסרון או להפרש המוזר הזה טמונים על פני-השטח. ד"ר רובּסון ממציא לנו את הראשון שבהם – “המעמד המנהלי, התופס את כל משׂרות השליטה במנגנון-הפנים, רוּבּו המכריע אותם בני-מזל מעטים שהיכולת בידם להגיע לאוקספורד וקמבריג'; ובחינת-הכניסה נועדה תמיד במפורש לצורך זה”,42 בנות-המזל המעטות במעמד שלנו, המעמד של בנות משכילים, מעטות הן מאד, מאד. אוקספורד וקמבריג', כמו שראינו, מגבּילות בחוּמרה את מספרן של בנות המשכילים המוּרשות לקבּל השׁכּלה אוניברסיטאית. שנית, מספר הבנות הנשארות בבּית כדי לדאוג לאמהות זקנות עולה בהרבה על מספר הבּנים הנשארים בבּית כדי לדאוג לאבות זקנים. הבית הפרטי, חובה עלינו לזכור, עודנו מפעל משגשג. לכן הבּנות הנכנסות לבחינת הפקידוּת הממשלתית מועטות מן הבּנים. ושלישית, מותר להניח כי 60 שנים של עמידה בבחינות כוחן יפה פחות משל 500 שנה. בחינת הפקידוּת הממשלתית היא בחינה קשה; שורת ההגיון נותנת שהבּנים העומדים בה יהיו מרוּבים מן הבנות. בכל-זאת עלינו לתרץ את העובדה המוזרה שאם גם יש מספר בנות הנרשמות לבחינה ועומדות בבּחינה, דומה כי אלו שהמלה “מיס” מצורפת לשמוֹתיהן אינן נכנסות לאיזור של ארבע הספרוֹת. לפי ויטקר, דומה שההבדלה בין המינים יש לה איזה כובד מוזר, שבגלל כל שֵם שאותה מלה צמודה אליו מוסיף להסתובב ולחוּג בספירות הנמוכות. ברור שטעמו של דבר טמון אולי לא על-פני-השטח אלא בפְנים. אם ננקוט לשון בוֹטה, אפשר שהבּנות כשלעצמן לוֹקוֹת בחָסר; שהוכיחו כי אינן ראויות לאמון; שאינן משׂבּיעות-רצון; שהכּושר הנחוץ חסר להן עד כדי כך שטובת הציבור מחייבת להשאירן בדרגים הנמוכים, מקום שם, אם משַלמים להן פחות, ממילא פוֹחת סיכּוין להכשיל את ניהול ענייניו שדל הציבור. יהיה זה פתרון קל אך, לדאבון-הלב, הוא מנוּע מאִתנו. מנוּע הוא מאִתנו על-ידי ראש-הממשלה עצמו. נשים בפקידוּת הממשלתית אינן בלתי-ראויות לאמון, הודיענו מר בולדווין [מאז נכתבו המלים האלה פסק מר בולדווין מהיוֹת ראש-הממשלה ונעשה רוזן] לא מכבר. “רבות מהן”, אמר, “יש בידן לצבּור ידיעות חשאיות תוך כדי עבודתן היומיומית. ידיעות חשאיות דרכּן לדלוף לעתים קרובות מאד, ואנו הפוליטיקאים יודעים זאת להוותֵנו. מעולם לא נודע לי על מקרה שבּו היתה אשה אשמה בהדלפה מעין זו, וידועים לי מקרים של הדלפות שבּאו מגברים שהיו צריכים להיזהר בכך הרבה יותר”. ובכן אין הן פושׂקות-שׂפתיים והולכות-רכיל ככל שגורסת המסורת? הרי זה תרומה מועילה על-פי דרכה לפסיכולוגיה ורמז למחברי-רומנים; אך אפשר עדיין שנמצא השגות אחרות על העסקתן של נשים כעובדות-מדינה.

מבחינה אינטלקטואלית אפשר שאינן מוכשרות כאחֵיהן. אך כאן שוב לא יוֹשיענו ראש-הממשלה. “הוא לא היה מוכן לומר שנתגבּשה איזו מסקנה – או שהיה בה צורך אפילו – שנשים טובות לא פחות מגברים, או טובות מהם, אך דעתו היתה שנשים עבדו בפקידות הממשלתית לקורת-רוחן שלהן, ובלי ספק לשׂביעוּת-רצונו הגמורה של כל מי שהיה לו ענין כלשהו אליהן”. ולבסוף, כמבקש להשלים קביעה שבהכרח היא בלתי-מסקנית בהבּעת דעה אישית שבּדין היא עשויה להיות חותכת יותר, אמר, “רוצה הייתי לחלוֹק שבח אישי לחריצותן, יכולתן, כשרן ונאמנותן של הנשים שפגשתי בהן בפקידוּת הממשלתית”. והוא הוסיף והבּיע תקוה שאנשי-העסקים ינצלו יותר את הסגולות הללו, שהן רבות-ערך עד מאד.43

והנה, אם יש מי שמסוגל לדעת את העובדות הרי זה ראש הממשלה; ואם יש מי שיכול להגיד את האמת על אודותן הרי זה אותו אדון. ואף-על-פי-כן מר בולדווין אומר דבר אחד; מר ויטקֶר אומר דבר אחר. אם מר בולדווין הוא איש יודע-דבר, כך גם מר ויטקר. בכל-זאת הם סותרים זה את זה. הוויכוח מתחיל; מר בולדווין אומר שהנשים הן עובדות-מדינה ממדרגה ראשונה; מר ויטקר אומר שהן עובדות-מדינה ממדרגה שלישית. הקצרה, לפנינו משפט של בולדווין נגד ויטקר, ומאחר שזה משפט חשוב מאד, לפי שבּו תלויה התשובה על הרבה שאלות שאנו מתלבטים בהן, לא רק לגבי עניוּתן של בנות המשׂכּילים אלא גם לגבי הפּסיכולוגיה של בני המשכילים, הבה נשפוט את המשפט של ראש-הממשלה נגד האלמנך.

למשפט מעין זה, אדוני, יש לך הסמכה מפורשת; כפרקליט יש לך ידיעה מכּלי ראשון במקצוע אחד, וכאיש משכיל יש לך ידיעה מכּלי שני בעוד הרבה מקצועות. ואם נכון הדבר שבּנות משכילים שדעתן כדעתה של מרי קינגסלי אין להם שום ידיעה במישרים, בכל-זאת הרי באמצעוּת אבות ודודים, דודנים ואחים יכולות הן להתיימר באיזו ידיעה עקיפה בחייהם של בעלי-מקצועות – תצלום הוא זה שלעתים קרובות הסתכלו בו – ואת הידיעה העקיפה הזאת הן יכולות לשפר, אם שכלן עמהן, על-ידי הצצה מבעד לדלתות, עשיית רשימות, והצגת שאלות בצינעה. אם כן, אם נקבץ את הידיעות ששאבנו מכלי ראשון, מכלי שני במישרים ובעקיפים על המקצועות החפשיים, מתוך כוונה לשפוט במשפט החשוב של בולדווין נגר ויטקר, נסכים מלכתחילה שהמקצועות החפשיים הם דברים משונים מאד. בשום פנים אין פירוש הדבר שפיקח מגיע לצמרת או שטיפש נשאר למטה. העליה-והירידה הזאת בשום-פנים אינה תהליך רציונאלי ברור וקבוע מראש, על כך נסכּים שנינו. אחרי הכל, שנינו יש לנו יסוד לדעת ששופטים הם אבות; ולמזכירים קבועים יש בנים. שופטים זקוקים לפקידי-אכיפה-וביצוע; מזכירים קבועים למזכירים פרטיים. מה טבעי יותר מזה שאַחיין יהיה פקיד-אכיפה או שבּנו של ידיד ותיק מבית-הספר יהיה מזכיר פרטי? היכולת לתת מענקים כאלה מגיעה לעובד-המדינה לא פחות מכפי שסיגַר כפעם בפעם או בגד משומש פה-ושם מגיעים למשרת האישי. אבל מתן מענקי-קבע שכאלה, הפעלתה של השפעה מעין זו, משַבשים את המקצועות החפשיים. יש אחדים שההצלחה קלה עליהם יותר ואחרים שהיא קשה עליהם יותר, אפילו יהיו כוח המוח שווה, ולכן יש העולים במפתיע; יש היורדים במפתיע; יש הנשארים נייחים בצורה מוּזרה; והתוצאה היא שהמקצועות החפשיים משתבשים. אכן, לעתים קרובות שיבּושם הוא לתועלת הציבור. מכיון שאין איש, החל במנהל של טריניטי-קולג' ומַטה (לרבּות, מן הסתם, כמה מנהלות), המאמין בכך שהבּוחנים אינם עלולים לשגוֹת, הרי מידה ידועה של גמישות היא לתועלת הציבור; מאחר שהלא-אישי בר-שגגה הוא, טוב הדבר שיבוֹא האישי ויתלווה אליו. לכן רשאים אנו לסכם ולומר כי למזלנו הטוב מיניסטריון ומחלקה אינם מבנים אטומים. המיניסטריונים והמחלקות כאחד משדרים רגשי אהדה של בני-אדם, ומשַקפים רגשי-סלידה של בני-אדם, ונמצאים ליקויים של שיטת הבּחינה מתוקנים; נמצאת טובת הציבור נשכּרת; ונמצאים קשרי הדם והידידוּת מוּכּרים. הנה כך אפשר בהחלט כי השֵם “מיס” משדר ברחבי המיניסטריון או המחלקה איזה ריטוט שאינו נקלט באולם-הבּחינות. “מיס” עשויה לשאת עמה את איוושתן של תחתוניות, את טעמו של בושׂם או ריח אחר המוְחש לאף שבּצד השני של המחיצה ומעורר בו סלידה. דבר שהוא מקסים ומנחם בבּית הפרטי אפשר שיהיה מבלבל ומכעיס בלשכה הציבורית. ועדת-הארכיבישופים מבטיחה לנו שכּך הדבר על דוּכן-הדרשה.44 אפשר שווייטהול נוחה-להשפעה באותה מידה. על-כל-פנים, הואיל ומיס היא אשה, לא קנתה לה מיס את השכלתה לא באיטוֹן לא בכרייסט-צרץ'. הואיל ומיס היא אשה, אין מיס בן או אחיין. אנו מרהיבים עוז ומחפשים את דרכנו בין גורמים שאינם ניתנים לשקילה. ספק אם נוכל להתקדם הרבה על ראשי-בהונותינו. זכוֹר, מנסים אנו לגלות מה הטעם הנלווה למיניוּת בלשכּה ציבורית; בעדינוּת מרוּבה אנו מרחרחים ריחות ולא עוּבדות. ולכן טוב נעשה אם לא נסמוך על האפּים הפּרטיים שלנו אלא נקרא לעדים מבחוץ. הבה נפנה אל העתונות ונראה אם מתוך הדעות המוּבאות בה נוּכל לגלות איזה רמז כלשהו שידריך אותנו בנסיוננו לפסוֹק בשאלה העדינה והקשה באשר לניחוֹח, לאווירה האופפת את המלה “מיס” בווייטהול. נעיין בעתונים.

ראשית:

אני סבור שסופרכם… מיטיב לסכם את הדיון הזה בהעירו כי יש לאשה יותר מדי חופש. מסתבר שהחופש הזה כביכול בא עם המלחמה, כאשר קיבלו עליהן הנשים תפקידים שלא נודעו להן עד אז. הן הפליאו לעשות בימים הללו. לדאבון-הלב, העתירו עליהן שבחים וטפיחות-שכם במידה שאינה עומדת בשום יחס לערך הביצועים שלהן.45

הרי זו פתיחה נאה מאד. אך הבה נמשיך:

אני בדעה שחלק ניכּר מן המצוקה השׂוררת בחלק זה של הציבור [הפקידים] אפשר יהיה להפיג אם יחליפו נשים בגברים בכל מקום שהדבר אפשרי. במשרדים ממשלתיים, משרדי-דואר, חברות-ביטוח, בנקים ושאר משרדים יש כיום אלפי נשים העושות עבודה שגברים יוכלו לעשותה. בתוך כך יש אלפי אנשים בעלי כישוּרים, צעירים ובני גיל-העמידה, שאינם יכולים לקבל כל סוג של עבודה. יש ביקוש גדול לעבודת נשים במלאכות הבית, ותוך כדי דירוג מחודש של הרבה נשים שנקלעו לעבודות פקידוּת אפשר יהיה להיעזר בהן בשירות הבּית.46

הריח מתחזק, הן תסכים.

והנה עוד פעם:

ברי לי שאני מבטא את דעתם של אלפי צעירים כשאני אומר שאילו עשו גברים את העבודה שעכשיו אלפי צעירות עֹושות אותה כי אז יכלו הגברים לקיים אותן נשים עצמן בבתים הגונים. בתים הם מקומותיהן האמיתיים של הנשים המאלצות עכשיו את הגברים להתהלך בטֵלים. הגיעה שעתה של הממשלה לדרוש מן המעבידים שיתנו עבודה לעוד גברים, ועל-ידי כך יאַפשרו להם לשׂאת את הנשים שעכשיו אין הם יכולים להתקרב אליהן".47

הרי לך! עכשיו אין עוד כל מקום לספק ביחס לריח. יצאה החיה מן השׂק. והיא זָכר.

לאחר שתעיין בנתונים הכלולים בשלוש המוּבאות הללו, ודאי תסכים כי יש יסוד של ממש למחשבה שהמלה “מיס”, כל כמה שבּשׂמה משיב-נפש בבּית הפרטי, הרי בווייטהול דבק בה ריח מסוים שאינו ערב לאַפּים מעֶברה השני של המחיצה; וכי אפשר מאד שהשֵם ש“מיס” מצורף אליו יסתובב ויחוּג, בגלל הריח הזה, בספירות התחתונות שבּהן המשׂכּורות קטנות ולא יתרומם אל הספירות העליונות שבּהן המשׁכּורות בעלות-משקל. אשר ל“מרת”, הרי זו מלה מגוֹאלת; מלה של ניבּול-פה. ככל שנמעֵט לומר על אותה מלה כן יִיטב. עד כדי כך מגיעה צחנתה של זו, עד כדי כך היא מעלה באָשָה בנחיריה של ווייטהול, שווייטהול אינה מניחה לה דריסת-רגל מכל וכל. בווייטהול, כמו בגן-העדן, אין מתחתנים ואין מחַתנים.48

אם כן, ריח – או שמא נקרא לזה “אווירה”? – הוא גורם חשוב מאד בחיים המקצועיים; למרות העובדה שגורם זה, בדומה לשאר גורמים חשובים. אין להורות עליו באצבע. יכול הוא להימלט מאפּיהם של בוחנים באולמי-בחינות, ואף-על-פי-כן הוא חודר למיניסטריונים ולמחלקות ומשפיע לרעה על חושיהם של הנמצאים בפְנים. אין להכחיש את השפעתו על הענין שלפנינו. שכּן הוא מאַפשר לנו לפסוק במשפט של בולדווין נגד ויטקר כי גם ראש-ממשלה וגם האַלמנך אומרים את האמת. אמת הדבר שעוֹבדות-מדינה ראויות למשכורת שאינה נופלת מזו של הגברים; אבל אמת היא גם שאין משכורתן משתווה לזו של הגברים. ההפרש נובע מן האווירה.

ברור שאווירה היא כוח אדיר מאד. האווירה לא די שהיא משַנה את מידותיהם וצורותיהם של דברים; היא משפיעה על גופים מוצקים, כגון משׂכּורות, שיכול היית לחשוב שהן אטומות לאווירה. אפשר היה לכתוב על האווירה שיר אֶפּי, או רומן בעשרה או חמישה-עשר כרכים. אך מכּיון שאין זה אלא מכתב, ושעתך דוחקת, הבה נסתפק בכך שנאמר בפשטות כי האווירה היא אחד האויבים החזקים ביותר – קצת אולי מפני שהוא אחד הלא-מוחשיים ביותר – שבנותיהם של משכילים צריכות להילחם בהם. אם אתה סבור שהדברים האלה מוגזמים, חזוֹר והבט במִדגמי האווירה שמכילות שלוש המוּבאות הללו. שם נמצא לא רק את הסיבה שבגללה משכורתה של האשה בעלת-המקצוע עודו זעום כל-כך אלא גם משהו מסוכן יותר, משהו שאם יתפשט הריהו עלול להרעיל את שני המינים במידה שווה. שם, במובאות הללו, נמצאת הבּיצה של אותה תולעת עצמה המוכּרת לנו בשמות אחרים בארצות אחרות. שם בתבנית עוּבּרית נמצא היצור, שרוֹדָן אנו קוראים לו כשהוא איטלקי או גרמני, המאמין כי זכות יש לו – ואחת היא לנו אם ניתנה מידי אלוהים, הטבע, המין או הגזע – הזכות להכתיב לבני-אדם אחרים איך יחיו; מה יעשו. הבה נשוב ונצטט: “בתים הם מקומותיהן האמיתיים של הנשים המאלצות עכשיו את הגברים להתהלך בטלים. הגיעה שעתה של הממשלה לדרוש מן המעבידים שיתנו עבודה לעוד גברים, ועל-ידי כך יאַפשרו להם לשאת את הנשים שעכשיו אין הם יכולים להתקרב אליהן”. הצג בצד זו עוד מובאה אחת: “שני עולמות הם בחיי הלאום, עולם הגברים ועולם הנשים. יפה עשה הטבע שהטיל על הגבר את הדאגה למשפחתו וללאום. עולמה של האשה הוא משפחתה, בעלה, ילדיה וביתה”. האחת כתובה אנגלית, השניה גרמנית. אבל היכן ההבדל? וכי אין שתיהן אומרות את אותו הדבר? וכי אין שתיהן קולותיהם של רוֹדנים, בין שהם מדבּרים אנגלית ובין שהם מדבּרים גרמנית. והאם לא מוסכם על כולנו שהרוֹדן כשאנו פוגשים בו בחוץ-לארץ הוא בעל-חיים מסוּכן מאד כמו גם מאוּס מאד? והנה כאן הוא מצוי בינינו, זוקף את ראשו המאוּס, רוֹקק את רעלוֹ, עודו קטן, מקוּפל כמו זחל על עלֶה, אך בלבּה של אנגליה. וכי לא מן הבּיצה הזאת, אם נשוב ונצטט את מר וֶלס, תבקע "הכחדת החירות [שלנו] למעשה על-ידי פאשיסטים או “נאצים”? וכי לא האשה היא שחייבת לשאוף אל קרבּה את הרעל ההוא ולהילחם בשרץ ההוא, בסתר ובלי נשק, במשרדה, והיא נלחמת בפאשיסט או בנאצי ממש כמו אלה הנלחמים בו בנשק באורו של זרקור הפוּמבּיות? וכי אין אותה מלחמה מוכרחה להתיש את כוֹחה ולכלות את רוּחה? כלום לא מן הדין הוא שנעזור לה למחוץ אותו בחוץ-לארץ? ומה זכות יש לנו, אדוני, להפיץ בקול-תרועה אידיאלים של חירות וצדק לארצות אחרות שעה שבכל יום ויום יכולים אנו לנעֵר ביצים כגון אלו מעתונינו המכובדים ביותר?

כאן, בדין, תפסיק דָבר שלפי כל הסימנים הוא עומד להיעשות סיכומו של נאום ארוך בהטעימך כי אף שהדעות המובּעות במכתבים האלה אינן נעימות-בתכלית להערכה-העצמית הלאומית שלנו הריהן ביטוי טבעי של פחד וקנאה שעלינו להבינם בטרם נדוּן אותם לכף-חובה. אמת הדבר, כך תאמר, שהאדונים האלה דומה שהם חרדים קצת יתר על המידה למשׂכּורותיהם ולבטחונם שלהם, אך בהתחשב במסורת של מינם אפשר להבין זאת, והדבר מתיישב אפילו עם אהבה כּנה לחירות ושׂנאה כּנה לרוֹדנוּת. שהרי האדונים האלה הריהם, או חפצים להיות, בעלים ואבות, ובמקרה זה תהיה פרנסת המשפחה תלויה בהם. לשון אחר, אדוני, מדבריך אני למדה שהעולם כמו שהוא כיום מתחלק לשני שירותים; אחד הוא הציבור ומשנהו הפרטי. בעולם אחד עובדים בניהם של משכילים כעובדי-מדינה, שופטים, חיילים, והם מקבלים שכר בעד אותה עבודה; בעולם השני עובדות בנותיהם של משכילים כנשים, אמהות, בנות – אך כלום אין הן מקבלות שׂכר בעד אותה עבודה? האם עבודתה של אֵם, של אשה, של בת, אין לה שום ערך לאוּמה בכסף מזומן? עובדה זו, אם עובדה היא, הריהי מדהימה עד כדי כך שעלינו לאַשרה על-ידי שנזדקק שוב לאותו ויטקר שאין בו דופי. הנה נפנה שוב אל דפּיו. נוכל להפוך בהם, ולהפוך בהם שוב. הרי זה שלא יאמן, כמדומה, ואף-על-פי-כן דומה כי זה דבר שאין להכחישו. בתוך כל הכּהונות הללו אין כהונה של אם; בתוך כל המשכורות הללו אין משכורת של אם. עבודתו של ארכיבישוף שווה 15,000£ בשנה למדינה; עבודתו של שופט שווה 5,000£ בשנה; עבודתו של מזכיר קבוע שווה 3,000£ בשנה; עבודתו של סרן בצבא, של רב-חובל בים, של סַמל בגדוד פרשים, ושל שוטר, של דוור – כל העבודות האלו ראויות לתשלום שכר מכספי המסים, אך נשים ואמהות ובנות העובדות כל היום ובכל יום, שבלי עבודתן תתמוטט המדינה ותתפורר, שבלי עבודתן לא יהיה קיוּם לבנֶיך, אדוני, אינן מקבלות כל תשלום שהוא. כלום אפשר הדבר? או שמא הרשענו את ויטקר זה, שאין בו דופי, בטעויות-דפוס?

הה, ודאי תיכּנס לתוך דברי, הרי זו עוד אי-הבנה. בעל ואשה לא די שהם בשר אחד; הם גם ארנק אחד. משכורתה של האשה היא מחצית הכנסתו של הבעל. מטעם זה עצמו האיש מקבל יותר מן האשה – מפני שיש לו אשה שעליו לפרנסה. אם כן האִם משלמים לרווק לפי אותה דרגה כמו לאשה הרווקה? דומה שלא – עוד השפעה משונה של האווירה, בלי ספק; אבל נניח לזה. כשאתה קובע שמשכורתה של האשה היא מחצית הכנסתו של הבעל הרי לכאורה זה הֶסדר צודק, ואכן, הואיל והוא צודק, החוק מאַשר אותו. תשובתך, שהחוק מניח את העניינים הפרטיים האלה להכרעת הפרט, היא משׂבּיעת-רצון פחות, שכּן פירושה הוא שמחצית-החלק של הרעיה בהכנסה המשותפת אינה משוּלמת כחוק לידיה אלא לידי בעלה. ועם זאת אפשר שתהיה זכות רוחנית מחייבת לא פחות מזכות חוקית; ואם רעייתו של משכיל יש לה זכות רוחנית למחצית הכנסתו של בעלה, הרי נוכל להניח כי רעייתו של איש משכיל יש לה לא פחות כסף מאשר לבעלה להוציאו – לאחר סילוק החשבונות של משק-הבית המשותף – על כל משׂאת-נפש המדברת אל לבה. והנה בעלה, יעיד ויטקר, יעידו העזבונות בעתון היומי, לא די שלעתים קרובות הוא משׂתכּר יפה במקצועו אלא הוא גם אדון על הון נכבד מאד. לכן גברת זו הקובעת כי 250£ בשנה הוא כל מה שיכולה אשה להשׂתכר כיום במקצועות החפשיים מתחמקת מן השאלה; שהרי מקצוע הנישואים במעמד המשכילים הוא מקצוע ששׂכרוֹ גבוה, שהרי זכות יש לה, זכות רוחנית, למחצית משכורתו של בעלה. התמיהה מעמיקה; התעלומה מתגברת. שהרי אם רעיותיהם של עשירים הן עצמן נשים עשירות, איך זה היתה ההכנסה של W.S.P.U. רק 42,000£ בשנה; איך זה שגיזברית-הכבוד של הקופה לשיקום הקולג' עודה מבקשת 100,000£; איך זה שגיזברית של אגודה המיועדת לעזור לנשים בעלות-מקצוע להשיג תעסוקה לא די שהיא מבקשת כסף לתשלום שכר-הדירה שלה אלא גם תחזיק טובה על ספרים, פירות או בגדים משומשים? מתקבל על הדעת שאם יש לה לרעיה זכות רוחנית על מחצית הכנסתו של הבעל משום שאינה מקבלת שכר בעד עבודתה שלה כרעיה, הרי מן הדין שיהיה לה כסף לא פחות מאשר לו להוציא על משׂאות-נפש המדברות אל לבה. ומאחר שאותן משאות-נפש עומדות ומקבּצות נדבות, מצנפתן בידן, הרי אנו נאלצים להסיק את המסקנה שאלו הן משׂאות-נפש שאינן שובות את דמיונה של רעיית האיש המשכיל. ההאשמה נגדה היא רצינית מאד. שהרי צא וחשוֹב – הנה הכסף – אותו עודף שאפשר להקדישו להשכלה, להנאה, למעשי-צדקה לאחר כסוי ההוצאות של משק-הבית; יכולה היא להוציא את חלקה דרך-חירות לא פחות מכפי שיכול בעלה להוציא את חלקו. יכולה היא להוציאו על כל משאות-הנפש הנראות לה; ועם זאת לא תוציא אותו על משאות-הנפש היקרות לִבנוֹת מינה שלה. הנה הן עומדות, מצנפתן בידן, ומקבצות נדבות. הרי זו אשמה נוראה להעלותה נגדה.

אך הבה נשהה רגע בטרם החליט להעלות נגדה אותה האשמה. הבה נשאל מהן משׂאות-הנפש, ההנאות, מפעלי-הצדקה שעליהן אכן מוציאה אשתו של המשכיל את חלקה בעודף המשותף. וכאן אנו ניצבים בפני עובדות שעמהן, אם טובות הן בעינינו ואם לא, עלינו להתמודד. עובדה היא שטעמיה של האשה הנשואה במעמד שלנו הם גבריים במובהק. היא מוציאה סכומים עצומים בכל שנה על קרנות מפלגתיות, על ספורט; על אפָרִים לציד תרנגולי-בר; על קריקט וכדורגל. היא מעתירה ממון על מועדונים – ברוּקס, וַייטס, די טראוולֶרס, די ריפוֹרם, די אתיניאוּם – אם נזכיר רק את הבולטים ביותר. הוצאותיה על משׂאות-נפש, הנאות ומפעלי-צדקה אלה מסתכמות ודאי בהרבה מיליונים בכל שנה. ואף-על-פי-כן רוב-רוּבּו של הסכום הזה מוּצא על הנאות שאין לה חלק בהן. היא מפזרת אלפים על אלפים של לירות על מועדונים שבּנות-מינה אין להן דריסת רגל בהם.49 על מסלולי-מירוץ שאין מתירים לה לרכוב בהם; על קולג’ים שבנות מינה שלה אינן מוּרשות ללמוד בהם. היא משלמת בכל שנה הון-עתק בעד יין שאינה שותה ממנו ובעד סיגרים שאינה מעשנת. הקצרה, רק שתי מסקנות אנו יכולים להסיק ביחס לרעייתו של המשכיל – הראשונה שהיא נפש אַלטרואיסטית ביותר המעדיפה להוציא את חלקה בקוּפּה המשותפת על הנאותיו ועל משאות-הנפש שלו; השניה, והמסתברת יותר, אף שהיא ראויה פחות לשבח, איננה שהיא נפש אלטרואיסטית ביותר אלא זכותה הרוחנית לחלק ממחצית הכנסתו של בעלה מתמעטת למעשה כדי זכות ממשית למזונות, קורת-גג וקיצבה שנתית קטנה לדמי-כיס ומלבושים. כל אחת משתי המסקנות האלה אפשרית; עדוּתם של מוסדות-ציבור ורשימות-תורמים מוציאה כל מסקנה אחרת מכלל חשבון. שכּן צא וחשוֹב באיזה גודל-נפש המשכיל מכלכּל את בית-הספר הישן שלו, את הקולג' הישן שלו; כמה נהדרות תרומותיו לקוּפות מפלגתיות; באיזה רוחב-יד הוא תורם לכל אותם מוסדות וענפי-ספורט שבּכוחם הוא ובניו משׂכּילים את מוחותיהם ומפתחים את גופותיהם – העתונים היומיים מעידים יום-יום על העובדות הללו שאין לערער עליהן. אבל העובדה ששְמהּ נעדר מרשימות של תורמים, ועניוּת המוסדות המשׂכּילים את מוחה ואת גופה, מוכיחים לכאורה כי יש באווירתו של הבית הפרטי משהו שבאורח בלתי מוחשי אך נחרץ הוא מַטֶה את חלקה הרוחני של הרעיה בהכנסה המשותפת לעֵבר אותן משׂאות-נפש שדעתו של בעלה נוחה מהן ואותם תענוגות שהוא נהנה מהם. אם ראוי-הדבר לשבח ואם אינו ראוי, זוהי העובדה. ומשום כך אותן משאות-נפש אחרות עומדות ומקבצות נדבות.

בהיות לפנינו העוּבדות של ויטקר והעוּבדות של רשימות התורמים, דומה כי הגענו לשלוש עוּבדות שאין לערער עליהן ואשר ודאי גדולה תהיה השפעתן על בירור השאלה איך נוכל לעזור לך למנוע מלחמה. הראשונה היא שבּנות המשכילים מקבּלות מקופות הציבור מעט מאד לשירותיהן הציבוריים; השניה היא שמקופות הציבור אין משלמים להן מאומה לשירותיהן הפרטיים; השלישית היא שחלקן בהכנסתו של הבעל אינו חלק של בשר-ודם אלא הוא חלק רוחני או סמלי, ופירושו שלאחר שהולבשו ושׂבעו שניהם הרי העודף שאפשר להקדישו למשאות-נפש, הנאות ומפעלי-צדקה גולש מסתורית אך ודאית לעֵבר אותם משאות-נפש ומפעלי-צדקה שהבעל נהנה מהם ושדעתו נוחה מהם. דומה כי האדם המקבל את המשכורת בפועל-ממש הוא האדם אשר לו הזכות המעשית להחליט אילך תוּצא אותה משכורת. עובדות אלה מחזירות אותנו אפוא ברוח נזוּפה ובהשקפות שהשתנו למדי אל נקודת-המוצא שלנו. שהרי היה בדעתנו, אולי תזכור, להביא את קריאתך לעזרה במניעתה של מלחמה לפני הנשים המשׂתכּרות למחייתן במקצועות החפשיים. אליהן, אמרנו, עלינו לפנות, שכּן בידן נתון הנשק החדש שלנו – השפעתה של דעה עצמאית המבוססת על הכנסה עצמאית. אבל העובדות שוב הן מדכאות. הן מבהירות שקודם-כל עלינו להוציא מכלל חשבון, כמסייעות אפשריות, אותה קבוצה גדולה של נשים שבשבילן הנישואים הם מקצוע, משום שזהו מקצוע שאין שכר בצדו, ומשום שהחלק הרוחני של מחצית שכרו של הבעל אינו חלק ממשי – כך לכאורה העובדות מלמדות. לכן השפעתה חסרת הפּניות המיוסדת על הכנסה עצמאית היא אפס. אם הוא בעד כוח-הזרוע, תהיה גם היא בעד כוח-הזרוע. שנית, דומה שהעוּבדות מוכיחות כי האמירה “להשתכּר 250£ בשנה הרי זה הישג של ממש אפילו לאשה בעלת כישורים מעוּלים ונסיון של שנים” איננה שקר מוחלט אלא אמת הקרובה מאד לוודאי. לכן ההשפעה שיכולות בנותיהם של משכילים להפעיל כיום על סמך כוח-ההשׂתכּרות שלהן אי-אפשר להעריכה ביותר. אף-על-פי-כן הואיל וברי לנו עכשיו יותר מתמיד שאליהן עלינו לשאת עינינו לעזרה, כי רק הן בלבד יכולות לעזור לנו, הרי אליהן עלינו לפנות. מסקנה זו מחזירה אותנו אפוא אל המכתב שממנו ציטטנו למעלה – מכתבה של גיזברית-הכבוד, המכתב המבקש תרומה לאגודה שנועדה לעזור לבנותיהם של משכילים להשיג תעסוקה במקצועות החפשיים. הן תסכים, אדוני, מניעים אנוכיים חזקים יש לנו לעזור לה – אין כאן כל מקום לספק. שכּן מי שעוזר לנשים להשׂתכּר למחייתן במקצועות החפשיים ממילא הוא עוזר להן לזכּות באותו נשק של דעה עצמאית שהוא עדיין נשקן האדיר ביותר. ממילא הוא עוזר להן לגבש מחשבה משלהן ורצון משלהן שבּהם תעזורנה לך למנוע מלחמה. אבל… – כאן שוב, בנקודות הללו, הספקות וההיסוסים באים לידי ביטוי – האם נוּכל, בהתחשב בעובדות שהובאו למעלה, לשלוח לה את הגיניאה שלנו בלי להעמיד תנאים חמורים מאד באשר לדרך הוצאתה של אותה גיניאה?

כי העובדות שגילינו אגב בדיקת הודעתה על מצבה הכספי עוררו שאלות שבגללן אנו תמהות אם בחכמה נעשה בּעוֹדדֵנו נשים להיכנס למקצועות החפשיים אם רצוננו למנוע מלחמה. הן תזכור שאנו משתמשות בטביעת-עין הפסיכולוגית שלנו (שהרי זו סגולתנו היחידה) כדי להכריע בשאלה איזו מין סגולות בטבע האדם צפויות להוליך למלחמה. והעובדות שנחשׂפו למעלה יש בהן כדי לעורר אותנו לשאול, בטרם נרשום את ההמחאה שלנו, אם בּעוֹדדֵנו את בנותיהם של משכילים להיכנס למקצועות החפשיים לא נימצא מעודדות דווקא אותן סגולות שאנו מבקשים למנוע? וכי בזאת לא נעשה מה שנוכל לעשות בגיניאה שלנו כדי להבטיח שבעוד מאתיים או שלוש-מאות שנה ישאלו לא רק המשכילים במקצועות החפשיים אלא גם המשכילות במקצועות החפשיים – הו, את מי? כמאמר המשורר – אותה שאלה עצמה שאתה מציג לפנינו עכשיו: איך נוכל למנוע מלחמה? אם נעודד את הבּנות להיכנס למקצועות החפשיים בלי להעמיד כל תנאים באשר לצורה שבּה תעסוקנה במקצועות החפשיים, כלום לא נעשה בזאת כמיטב יכולתנו להשגיר את הנעימה הנושנה שטבע האדם, בדומה לגראמופון שמחטו נתקעה, מטרטר אותה עכשיו באחידוּת הרת-שוֹאה שכזאת? “הנה נסוֹב סביב עץ-התות, עץ-התות, עץ-התות. תן לי את הכל, תן לי את הכל, תן לי את הכל. שלוש-מאות מיליון מוּצאים על מלחמה”. בעוד שיר זה, או משהו דוגמתו, מצלצל באזנינו אין אנו יכולים לשלוח את הגיניאה שלנו לגיזברית-הכבוד בלי שנתרֶה בה כי תוכל לקבּלה רק על-תנאי שתישבע כי בעתיד יעסקו במקצועות החפשיים בצורה שיוליכו לשיר אחר וּלמסקנה אחרת. היא תקבל אותה רק אם תוכל להניח את דעתנו שהגיניאה שלנו תוּצא למען השלום. קשה לנסח תנאים כאלה; בבוּרוּתנו הנוכחית בפסיכולוגיה אולי הדבר בלתי-אפשרי. אך הענין רציני כל-כך, המלחמה בלתי-נסבלת כל-כך, איומה כל-כך, בלתי-אנושית כל כך, עד שמוכרחים לנסות. הנה אפוא עוד מכתב לאותה גברת.

"זמן רב עבר, גברתי, עד שנענָה מכתבֵך, אך אנו בדקנו אי-אלו האשמות שהוֹעלו נגדך וערכנו אי-אלה בירורים. זיכּינו אותך, גבירתי, ודאי ירווח לך לשמוע, מאמירת שקרים. דומה כי אמת היא שאַת עניה. ועוד זיכּינו אותך מעצלוּת, שוויון-נפש ותאוות-בצע. מספר משׂאות-הנפש שאת שוקדת עליהן, ואם גם בסתר ובלי הצלחה, הוא לזכוּתך. אם אַת מעדיפה גלידות בטנים על בשׂר-צלי וּבירה, הרי לכאורה הסיבה היא בכלכלה ולאו דווקה בטעם. לכאורה קרוב הוא לוודאי שלא היה לך כסף הרבה להוציאו על אוכל ולא פנאי הרבה להוציאו על אכילתו בשים לב לחוזרים ולעלונים שאַת מוציאה, לאסיפות שאַת מכנסת, לבאזארים שאַת מאַרגנת. אכן, לכאורה הרי אַת עובדת, ואפילו בלי משׂכּורת, שעות ארוכות בהרבה מן המקובל על משרד-הפנים. אך אם גם מוכנות אנו להצטער על עניוּתך ולשבּח את חריצותך, לא נשלח לך גיניאה לעזור לך לעזור לנשים שתעסוקנה במקצועות הללו בצורה שתמנע מלחמה. זוהי, כך תגידי, אמירה סתמית, תנאי בלתי-אפשרי. אף-על-פי-כן, הואיל והגיניאות נדירות והגיניאות רבות-ערך, תהיי מוכנה לשמוע לתנאים שרצוננו לכפותם אם, כך אַת רומזת, אפשר יהיה להציגם בקצרה. אם כן אפוא, גבירתי, הואיל ושעתך דוחקת, שהרי הצעת חוק-הגימלאות לפניך, ועליך לדחוף את האצילים לבית-הלורדים כדי שיצביעו עליה על-פי הוראותיך, ועוד אַת צריכה לקרוא את דברי-הפרלאמנט ואת העתונים – הגם שדבר זה ודאי לא יצריך זמן רב; לא תמצאי בהם זכר לפעולותיך;50 דומה כי קשר שתיקה הוא הכּלל; ומאחר שעדיין עליך לקשור קשר להשגת שכר שווה בעד עבודה שווה בפקידוּת הממשלתית, תוך שבאותו זמן את מכינה ארנבות וקנקני-קפה ישָנים כדי לפתות אנשים לשלם בעדם יותר ממה שהם שווים באמת בבאזאר – מאחר שברור הוא, בתכלית הקיצור, שאַת עסוקה, הבה נזדרז; נערוך סקירה מהירה; נדוּן בכמה פסקות בספרים שבּספרייתך; בעתונים שעל שולחנך, ואחר-כך נראה אם נוכל לנסח את הדברים בצורה סתמית פחות, לנסח את התנאים ביתר בהירות.

"הבה נפתח בהצצה בבָרָם של דברים, בצביון הכללי. הבה נזכור שדברים נראים לא רק מלגֵו כי אם גם מלְבָר. סמוּך אלינו יש גשר על התֵמזה, מקום-תצפית נהדר לסקירה מעין זו. הנהר שוטף מתחת; אַרבּות עוברות, עמוסות עצים, מתפקעות מגודש דגן; מצד אחד הכּיפּות והצריחים של הסיטי; מן הצד השני, וסטמינסטר ובתי-הפרלמנט. זהו מקום לעמוד עליו שעות על שעות ולחלום. אך לא עכשיו. עכשיו שעתנו דוחקת. עכשיו אנו כאן כדי לעיין בעוּבדות; עכשיו עלינו לנעוץ את עינינו בתהלוכה – תהלוכת בניהם של המשכילים.

הנה הם צועדים, אחינו שקנוּ השכלתם בבתי-ספר פרטיים ובאוניברסיטאות, עולים במדרגות הללו, נכנסים ויוצאים בדלתות הללו, עולים אל דוּכני-הדרשה הללו, מטיפים, מלמדים, עושים משפט, עוסקים ברפואה, עושים עסקים, עושים כסף. הרי זה מראה חגיגי תמיד – תהלוכה, כאוֹרחת-גמלים החוֹצה במדבר. אבות-סבים, סבים, אבות, דודים – כולם הלכו בדרך זו, עוטים את גלימותיהם, עוטים את קפלטיהם, מהם סרטים על לוחות-לבבם ומהם בלי סרטים. אחד היה בישוף. משניהו שופט. אחד היה אדמירל. משניהו גנרל. אחד היה פרופיסור. משניהו דוקטור. והיו שעזבו את התהלוכה ובפעם האחרונה שמעו עליהם שהם יושבים באפס-מעשה בטסמאניהֹ; נראו, בלבוש מרוּפט למדי, כשהם מוכרים עתונים בצ’ארינג-קרוֹס. אך רובּם התאימו צעד, הלכו לפי הכללים, ובאמצעים כשרים ובלתי-כשרים כאחד עשו כסף מספיק להחזיק בבית-המשפחה, אי-שם, בכללו של דבר, בווסט-אֶנד, לספק בשר-בקר ובשר-כבש לכּל, והשכלה לארתור. מראה חגיגי הוא זה, תהלוכה זו, מראה שאולי תזכרי כי לעתים קרובות, כאשר הבטנו בו במצוּדד מחלון של קומה עליונה, עורר אותנו להציג לעצמנו אי-אלו שאלות. אך עתה, זה כעשרים שנה לערך, שב אין זה רק חזיון, תצלום, או ציור-קיר ששורבּט על כתלי הזמן שבּו אנו יכולות להסתכל מתוך הערכה אסתטית בלבד. כי על כן שם, מטַרפּזוֹת לנו בקצה התהלוכה, באות אנו עצמנו. ויש בזה משום שינוי. אנו שימים כה רבים הסתכלנו במראֶה המרהיב בספרים, או שמחלון מווּלָן צָפינו בגברים משכילים היוצאים את הבית בתשע-וחצי לערך והולכים למשרד, חוזרים הביתה בשש-וחצי לערך ממשרד, שוב אין אנו צריכות להסתכל בסבילוּת. גם אנו יכולות לצאת את הבית, יכולות אנו לעלות במדרגות הללו, להיכנס ולצאת בדלתות הללו, לעטות קפלטים וגלימות, לעשות כסף, לשפוט שפוֹט. צאי וחשבי – ביום מן הימים תוכלי לחבוש קפלט של שופט לראשך, לעטות שכמיָה של פרוות-חוֹלד על כתפיך; לשבת תחת האריה והחדקֶרֶן; לקבל משכורת של חמשת-אלפים בשנה עם גימלאות לעת פרישה. אנו המרתיחות עכשיו את הקולמוסים הענווים האלה אפשר שבעוד מאה או מאתיים שנה נִשׂא דברינו מעל דוּכן-דרשה. איש לא יעז אז לסתור את דברינו; אנו נהיה שפרות לַשכינה – מחשבה חגיגית, האין זאת? מי יודע אם, ברבוֹת הימים, לא נוכל ללבוש מדי-צבא, עם תחרת-זהב על לוחות-לבּנו, חרבות לימיננו, ומשהו הדומה ליעֵה-הפחמים המשפחתי הישן על ראשנו, פרט לזה שאותו חפץ רם ונִשׂא מעולם לא קוּשט נוצות של שער-סוס לבן. את צוחקת – אכן בצֵל הבית הפרטי עדיין המלבושים הללו נראים משונים קימעה. ימים כה רבים לבשנו בגדים פרטיים – עטינו את הצעיף שעליו המליץ פאולוס. אך לא באנו הנה לצחוק, או לדבּר על אופנות – של גברים ושל נשים. אנו נמצאות כאן, על הגשר, כדי להציג לעצמנו אי-אלו שאלות. ואלו שאלות חשובות מאד; ומעט מאד פנאי יש לנו להשיב עליהן. השאלות שעלינו להציג לעצמנו ולהשיב עליהן לגבי אותה תהלוכה במשך רגע זה של מעבר חשובות הן עד כדי כך שאפשר מאד כי תחוללנה שינוי לעולמי-עד בחיי כל הגברים והנשים. שהרי עלינו לשאול את עצמנו, כאן ועכשיו, היש ברצוננו להצטרף לאותה תהלוכה או לא? באיזה תנאים נצטרף לאותה תהלוכה? על הכל, לאן היא מוליכה אותנו, תהלוכת המשכילים? הרגע קצר; אפשר שיארַך חמש שנים, עשר שנים, או אולי רק עוד כמה חדשים בלבד. אך על השאלות יש להשיב; והן חשובות עד כדי כך שאם מבּוקר עד ערב לא תעשׁינה בנות המשכילים דבר ורק תסתכלנה בתהלוכה ההיא מכל הזוויות, אם לא תעשינה דבר ורק תהגֶינה בה ותנַתַחנה אותה, ותחשובנה עליה ותקראנה עליה וּתשַתפנה זו את זו בחשיבתן ובמקראותיהן, ובמה שהן רואות ובמה שהן מנחשות, הרי בכך תטבנה לנצל את זמנן מאשר בכל פעילות אחרת הפתוחה לפניהן עתה. אבל, הן תטעני כנגדי, אין לך פנאי לחשוב; עליך להילחם בקרבות שלך, לשלם את דמי-השכירוּת שלך, לארגן את הבאזארים שלך. תירוץ זה לא יועיל לך, גבירתי. כידוע לך מנסיונך שלך, ויש עובדות המוכיחות זאת, הרי תמיד חשבו בנותיהם של משכילים מן היד אל הפה; לא תחת מנורות ירוקות של שולחנות-לימוד במנזרים של קולג’ים מבוּדדים. הן חשבו בעודן בוחשות בסיר, בעודן מנענעות את העריסה. בכך השיגו לנו את הזכות על המטבע החדשה של חצי השילינג. עכשיו עלינו להמשיך במחשבה; איך נוציא את אותה מחצית השילינג? לחשוב אנו חייבות. הבה נחשוב במשרדים; באוֹמניבּוּסים; בעוד אנו עומדות בקהל וצופות בתהלוכות-הכתרה ובמצעדי-ראוָה של ראש-העיר; הבה נחשוב תוך שאנו עוברות על-פני מצבת-הזכרון; ובווייטהול; ביציע של בית-הנבחרים; בבתי-המשפט; הבה נחשוב בטבילות ובחתונות ובהלוויות. לעולם אַל נחדל מלחשוב מהי “ציביליזציה” זו שבּה אנו מצויות? מה הטכסים האלה ומדוע עלינו לעשות מהם כסף? הקצרה, לאן היא מוליכה אותנו, תהלוכת בניהם של משכילים?

“אבל אַת עסוקה; נשוב-נא אל העובדות. היכּנסי אפוא פנימה, ופתחי את הספרים שעל מדפי ספרייתך. שהרי יש לך ספריה, וספריה טובה. ספריה שימושית, ספריה חיה; ספריה ששום דבר אינו רתוק בה בשרשרת ושום דבר אינו סגור בה על מסגר; ספריה שבּה זמירות הזַמרים בוקעות כמו מאליהן מחייהם של החיים. הנה השירים, הנה הביוגרפיות. ומה אור הם שופכים על המקצועות החפשיים, ספרי-ביוגרפיה אלה? עד היכן הם מעודדים אותנו לחשוב שאם נעזור לבּנות להיעשות נשים בעלות-מקצוע נרחיק את המלחמה? התשובה על אותה שאלה פזורה בכל הכרכים האלה; וכל מי שיודע לקרוא אנגלית כפשוטה יכול לקרוא אותה. והתשובה, יש להודות, משונה היא ביותר. שכּן כמעט כל ביוגרפיה שאנו קוראים על אנשים בעלי מקצוע חפשי במאה הי”ט, אם נצטמצם באותה תקופה שאינה רחוקה וכל-כולה מתוֹעדת, נוגעת במידה רבה במלחמה. לוחמים גדולים היו, כנראה, בעלי המקצועות החפשיים בתקופתה של המלכה ויקטוריה.היה הקרב על וסטמינסטר. היה הקרב על האוניברסיטאות. היה הקרב על וייטהול. היה הקרב על רחוב-הארלי. היה הקרב על האקדמיה המלכותית. כמה מן הקרבות האלה, כפי שתוכלי להעיד, עודם בעיצומם. למען האמת, דומה כי המקצוע היחיד שלא ידע קרב עז במשך המאה הי"ט הוא מקצוע הספרות. דומה כי על-פי עדוּת הביוגרפיה היו כל שאר המקצועות החפשיים צמאֵי-דמים לא פחות ממקצוע הלוחמים עצמם. אמת שהלוחמים לא פצעו בבשר;51 האבּירוּת אסרה על כך; אך הן תסכימי כי קרב המבזבז זמן קטלני הוא לא פחות מקרב המבזבז דם. הן תסכימי שקרב המאלץ צעירים לכַלות את כוחם בהתמקחות בחדרי-ישיבות, בשידולים להשגת חסדים, בהעמדת-פנים של הערצה כדי לכסות על לעגם, פוצע את רוח האדם פצעים ששום חכמת-ניתוח לא תוכל לרפּאם. אפילו הקרב על שכר שווה בעד עבודה שווה אינו נטול פרשת-זמן משלו, פרשת-רוח משלו, כפי שאולי היית את עצמך מודה, לולא עברת בשתיקה שאין לה הסבּר על עניינים מסוימים. והנה, הספרים שבּספריה שלך מתארים כה רבים מן הקרבות האלה עד שאי-אפשר להיכנס לפרטי כולם; אך מאחר שדומה כי כולם התנהלו פחות או יותר באותה מתכּונת, ועל-ידי אותם לוחמים, כלומר על-ידי גברים בעלי מקצועות חפשיים נגד אחיותיהם ובנותיהם, הבה נעיף עין, הואיל והשעה דוחקת, רק באחד ממסעי-המלחמה האלה ונבחן את הקרב על רחוב-הארלי, כדי שנוכל להבין מה השפעה היתה למקצועות החפשיים על מחזיקיהם.

"המערכה נפתחה בשנת 1869 בהנהגתה של סופיה גֶ’קס-בלֵייק. המקרה שלה טיפוסי כל-כך למאבק הויקטוריאני הגדול בין קרבנות המשטר האבהני (הפטריאכלי) והאבות, של הבנות נגד האבות, עד שראוי לתהות עליו רגע קט. אביה של סופיה הפליא להדגים את המשכיל הוויקטוריאני. איש חביב, תרבותי ואמיד. הוא היה מפקח-על-המשמעת באולם-האוכל של הדוקטורים. ידו השׂיגה להחזיק ששה משרתים, סוסים ומרכּבות, ויכול היה לסַפק לבתו לא רק מזון וקורת-גג אלא גם ‘רהיטים נאים’ ו’אח נעימה' בחדר המיטות שלה. כמשכורת, ‘להלבשה ולכסף פרטי’, נתן לה 40£ בשנה. משום-מה מצאה כי סכום זה אינו מספיק. ב1859, נוכח העובדה שנותרו לה רק תשעה שילינגים ותשעה פֶּנס עד רבע-השנה הבאה, ביקשה להשׂתכּר ממון בעצמה. והציעו לה משׂרת הוראה פרטית בתשלום של חמישה שילינגים בשעה. היא סיפרה לאביה על ההצעה. הוא השיב, ‘בתי היקרה לי מכּל, אך בזה הרגע שמעתי שאַת שוקלת בדעתך קבּלת תשלום בעד ההוראה. יהיה זה ממש למטה מכּבודך, יקירתי, ואינני יכול להסכים לזה’. היא טענה: ‘מדוע לא אקבל אותה? אתה כגבר עשית את עבודתך ובאת על שׂכרך, ואיש לא ראה בכך שום פחותוּת-כבוד אלא חליפים הוגנים… תוֹם עושה בקנה-מידה גדול מה שאני עושה בקנה-מידה קטן’. הוא השיב: ‘המקרים שאַת מביאה, יקירתי, אינם לענין… תום זה… רואה חובה לעצמו כגבר… לפרנס את אשתו ומשפחתו, ומשׂרתו היא משׂרה רמה, שרק בעל-אופי ממדרגה ראשונה יכול לשמש בה, והיא מכניסה לו קרוב יותר לאלפיים מאשר לאלף בשנה… כמה שונה מזה בתכלית הוא המקרה של יקירתי! אַת אינך חסרה מאומה, ואַת יודעת כי (במושגים אנושיים) לעולם לא תחסרי מאומה. אם תתחתני מחר – לפי רוחי – ואינני מאמין שאי-פעם תתחתני אחרת – אֶתן לך עושר רב’. ועל כך העירה לאמור, ביומן פרטי: ‘ככסילה הסכמתי לוותר על התשלום לעונת-לימודים זו בלבד – אף-על-פי שאני שרויה בעניוּת מנוּולת. סכלוּת היתה זו. הדבר רק דוחה את המאבק’.52

“כאן צָדקה. המאבק עם אביה שלה תם. אבל המאבק עם האבות בכלל, עם המשטר האַבהני עצמו, נדחה למקום אחר ולזמן אחר. הקרב השני היה באדינבּורו ב-1869. היא הגישה בקשה להתקבל לקולג‘-המלכותי-למנתחים. הנה תיאור עתונאי של התגרה הראשונה. ‘מהומה בלתי-הולמת עד מאד בטיבה התחוללה אתמול אחר-הצהריים מול הקולג’-המלכותי-למנתחים… שעה קלה לפני ארבע… התאספו קרוב ל-200 סטודנטים מול השער המוליך אל הבנין…’ הסטודנטים לרפואה צרחו ושרו שירים. 'השער הוּגף בפניהן (של הנשים)… ד”ר הֶנדיסַייד מצא כי בשום-פנים-ואופן לא יוכל להתחיל בהדגמה שלו… כבשׂת-שעשועים הוכנסה לאולם' וכן הלאה. השיטות דמו מאד לאלו שננקטו בקמבריג' בעת הקרב על התואר. ושוב, כבמקרה ההוא, הביעו השלטונות את צערם על השיטות הגלויות הללו ונקטו אחרות משלהם, ערמומיות יותר ויעילות יותר. שום דבר לא היה יכול להניע את השלטונות שהתבצרו בתוך השערים המקודשים להרשות לנשים להיכּנס. הם אמרו כי אלוהים הוא לצדם, הטבע, לצדם, החוק לצדם, והרכוש לצדם. הקולג' הוקם למען גברים בלבד; על-פי החוק גברים בלבד רשאים ליהנות ממענקיו. הוקמו הוועדות הרגילות. נחתמו העצומות הרגילות. נערכו המגביות שפלות-הרוח. נערכו הבּאזארים הרגילים. נדונו השאלות הרגילות של טאקטיקה. כרגיל נשאלה השאלה, האם ראוי שנתקוף עכשיו, או שמא ביתר-חכמה נעשה אם נמתין? מי הם ידידינו ומי הם אויבינו? היו חילוקי-הדעות הרגילים, הפּלוגתות הרגילות בין היועצים. אך למה לפרט? המהלך כולו מוכּר כל-כך עד שהקרב על רחוב-הארלי בשנת 1869 יכול גם יכול להיות הקרב על אוניברסיטת-קמבריג' ברגע זה. בשני המקרים הרי לנו אותו ביזבוז של כוח, ביזבוז של סערת-נפש, ביזבוז של זמן, וביזבוז של כסף. כמעט אותן הבּנות מבקשות מאותם האחים כמעט את אותן ההקלות. כמעט אותם אדונים פוצחים באותם סירובים כמעט מאותם הטעמים. דומה כאילו לא היתה שום התקדמות בגזע האנושי, רק חזרה על דברים בלבד. נוכל כמעט לשמוע אותם אם נקשיב לשירת אותו שיר, ‘הנה נסוֹב סביב עץ-התות, עץ-התות, עץ-התות’, ואם נוסיף, ‘של הרכוש, של הרכוש, של הרכוש’, הרי כמעט נשלים את החרוז בלי שנחטא לעובדות.

"אבל לא באנו הנה לשיר שירים ישנים או להשלים חרוזים חסרים. באנו הנה לעיין בעובדות. והעובדות שעתה-זה ליקטנו אותן מספרי-הביוגרפיה מוכחות לכאורה כי המקצועות החפשיים יש להם איזו השפעה שאי-אפשר להכחישה על הפרופיסורים. העוסקים בהם נעשים קנאים לקניינם, מתנגדים לכל קיפוח של זכויותיהם, ולוחמניים מאד אם מעז מישהו לערער עליהן. האם לא בצדק נחשוב אפוא שאם ניכּנס לאותם המקצועות נִקנה לנו את אותן התכונות? וכלום אין תכונות כאלו מוליכות למלחמה? אם נעסוק במקצועות החפשיים באותה צורה האם בעוד מאה שנים לערך לא נהיה קנאיות באותה מידה לקנייננו, צרוֹת-עין באותה מידה, שואפות-מדוֹן באותה מידה, משוכנעות באותה מידה באשר למשפט-האלוהים, הטבע, החוק והרכוש כדרכם של האדונים האלה עכשיו? לכן הגיניאה הזאת, היעוּדה לעזור לך לעזור לנשים להיכנס למקצועות החפשיים, תנאי זה מצורף אליה בתנאי ראשון. אַת תשבעי שכּכל יכולתך תעמדי על כך שכל אשה הנכנסת למקצוע חפשי כלשהו בשום-פנים לא תפריע לכניסתו של שום יצור-אנוש אחר, אם גבר ואם אשה, לבן או שחור, ובלבד שיהיו הוא או היא מוסמכים להיכּנס לאותו מקצוע; אלא תעשה כל אשר לאל-ידה לעזור להם.

“אַת מוכנה לחתום על זה בחתימת ידך, כאן ועכשיו, אומרת אַת, וכבתוך כך את פושטת אותה יד לַגיניאה. אך המתיני. עוד תנאים מצורפים אליה בטרם תהיה שלך. שכּן צאי וחשבי שוב על תהלוכתם של בני המשכילים; שאלי עצמך עוד הפעם, לאן היא מוליכה אותנו? כהרף-עין תשובה אחת מתבקשת מאליה. אֶל הכנסות, הרי זה ברור, אשר בעינינו לפחות הן נראות נאות ביותר. ויטקֶר מוציא זאת מגדר ספק. ובצד עדוּתו של ויטקֶר הרי לנו עדוּתו של העתון היומי – עדוּת הצוואות, רשימות-התורמים שכּבר בדקנו אותן. בגליון אחד של עתון אחד, למשל, נאמר כי שלושה אנשים משכילים מתו; ואחד הניח 1.193,251£; השני 1,010,288£; השלישי 1,404,132£. סכומים גדולים הם אלה לאנשים פרטיים לצברם, הן תוֹדי. ומדוע לא נצבור אותם גם אנחנו במרוצת הזמן? עכשיו שהפקידות הממשלתית פתוחה לפנינו יכוֹל נוּכל להשׂתכּר 5,000£ בשנה כשוֹפטוֹת, וכל סכום שעד ארבעים או חמישים אלף בשנה כפרקליטוֹת. כאשר תהיה הכּנסיה פתוחה לפנינו נוּכל לקבל משׂכורות של חמישה-עשר אלף, חמשת-אלפים, שלושת-אלפים בשנה, בצרוף ארמונות ומעונות-דיאקוֹן. כאשר תיפּתח הבורסה לפנינו אפשר שבמוֹתנו נהיה שווֹת לא פחות מיליונים מפּיירפּונט מוֹרגן או מרוקפלר עצמו. כרופאות נוּכל להרוויח כל סכום שבין אלפיים לחמישים-אלף בשנה. אפילו כעורכות-עתונים נוכל לקבל משכורות שאינן ראויות לבוּז בשום-פנים. אחד מקבל אלף בשנה; משנהו אלפיים; יש מרננים שעורכו של עתון יומי גדול מקבל משכורת של חמשת-אלפים בשנה. כל העושר הזה אפשר שבמרוצת הזמן יפוֹל בחלקנו אם נעסוק במקצועות החפשיים. הקצרה, נוּכל לשנות את מצבנו ואם לשעבר היינו קרבנותיו של המשטר האַבהני, המקבלות שכר-עבודה בסחורות בתוספת 30£ או 40£ בשנה במזומן ובתוספת אש”ל, ניעשה נושאות-הדגל של המשטר הרכושני, ותהיה לנו הכנסה שנתית שכולה שלנו בשיעור הרבה אלפים, ואם נשקיע אותה בתבונה אפשר שבמוֹתנו תשאיר לנו הון של מיליונים רבים מכפי שנוכל למנותם.

"הרי זו מחשבה שאינה נטוּלת זוֹהר משלה. צאי וחשבי מה היה פירוש הדבר אילו נמצאה עכשיו בתוכנו אשה בעלת מפעל-מכוניות, שבהינף-קולמוס תוכל להעניק לכל קולג‘-לנשים מאתיים או שלוש-מאות אלף לירה. גיזברית-הכבוד של קופּת השיקום, אחותך שבקמבריג’, תמצא אז שעמָלה הוּקל במידה ניכּרת. אז לא יהיה צורך במגביות ובוועדות, בתוּתי-שדה ושמנת ובאזארים. והנה נניח שלא אשה אחת בלבד תהיה עשירה אלא שנשים עשירות תהיינה מצויות לא פחות מאנשים עשירים. מה לא תוכלי לעשות? תוכלי לסגור מיד את משרדך. תוכלי למַמן מסיבה של נשים בבית-הנבחרים. תוכלי לקיים עתון יומי השוקד על קשר, לא של שתיקה כי אם של דיבור. תוכלי לקבל גימלאות לרווקות, אותן קרבנות של המשטר האבהני, ששיעור הקיצבה שלהן אינו מספיק ואשר שוב אין מוסיפים להן מזונות וקורת-גג. תוכלי לקבל שכר שווה בעד עבודה שווה. תוכלי להמציא לכל אם כלוֹרוֹפוֹרם כאשר נולד בנה;53 ואולי להוריד את תמותת האמהות מארבע-לאלף עד אפס. בישיבה אחת תוכלי להעביר הצעות-חוק שעכשיו אולי תדרושנה ממך מאה שנה של עמל קשה ונמשך עד שתעבורנה בבית-הנבחרים. למבט ראשון דומה כאילו אין דבר שלא תוכלי לעשות, אם יעמוד לרשותך אותו הון העומד לרשותם של אחַים. מדוע אפוא, אַת נזעקת, לא לעזור לנו לעשות את הצעד הראשון להשׂגתו? המקצועות החפשיים הם הדרך היחידה שבּה אנו יכולות להשׂתכּר. כסף הוא האמצעי היחיד בו אנו יכולות להשיג דברים הנכספים מאד-מאד. ואף-על-פי-כן, דומה שכּך את מוֹחה וטוענת, הנה אַת מתדיינת ומתמקחת על תנאים. אבל שווי לנגדך את המכתב הזה מגבר בעל מקצוע חפשי המבקש מאתנו לעזור לו למנוע מלחמה. הביטי גם בתצלומים של גוויות ובתים הרוסים שאותם ממשלת ספרד שולחת כמעט מדי שבוע. הנה על כן צריך להתמקח על תנאים.

"שכּן עדוּת המכתב והתצלומים, כשהיא מצורפת עם העובדות שההיסטוריה והביוגרפיה מסָפקות לנו על המקצועות החפשיים, דומה כאילו יחדיו הן שופכות אור מסוים – שמא נאמר, אור אדום – על אותם מקצועות עצמם. כסף עושים בהם; זה נכון; אך לאור העובדות הללו באיזה מידה הכסף כשלעצמו הוא קניין רצוּי? מומחה גדול בחיי-אנוש, הן תזכרי, גרס לפני למעלה מאלפיים שנה שנכסים גדולים אינם רצויים. על כך אַת משיבה, ובלהט-מה משָל כאילו חושדת את כי יש בזה תירוץ נוסף שלא להתיר את צרור הכסף, כי דבריו של ישוע על העשירים ועל מלכות-השמיים שוב אין בהם להואיל למי שחייב להתמודד עם עובדות אחרות בעולם אחר. אַת טוענת שבמצב הנוכחי באנגליה כמו שהוא עוני מופלג רצוי פחות מעושר מופלג. עניוּתו של הנוצרי שצריך היה לתת את כל נכסיו במתנה מולידה, כמו שאנו למֵדים מראָיות של יום-יום המצויות למכבּיר, את בעלי-המומים, את רפי-השׂכל, המובטלים, אם ניטוֹל את הדוגמה המתבקשת מאליה, אינם מקור של עושר רוחני או אינטלקטואלי למולדתם. אלה הם טיעונים כבדי-משקל; את תני דעתך רגע על חייו של פּיירפּונט מוֹרגן. וכי אינך מסכימה עם אותה עדוּת שלפנינו, שלעתים העושר המופלג בלתי רצוי באותה מידה, ומאותם טעמים? אם העושר המופלג אינו רצוי והעוני המופלג אינו רצוי, אפשר לטעון כי יש איזה אמצע בין השניִם שהוא רצוי. מהו אפוא אותו אמצע – כמה כסף נחוץ למחיָה באנגליה כיום? איך ראוי להוציא את הכסף ההוא? מה טיב החיים, טיב האדם, שאַת אומרת לכוון אליו אם תצליחי להוציא ממני את הגיניאה הזאת? אלו, גבירתי, הן השאלות שאני מבקשת ממך לתת עליהן את הדעת, ולא תוכלי להכחיש כי אלו הן שאלות בעלות חשיבות ממדרגה ראשונה. אך אבוֹי, אלו הן שאלות העלולות להוליך אותנו הרחק מעֵבר לעולם המוצק של עובדות הממש שבּו אנו כלואות. הנה נסגור אפוא את הברית החדשה, את שקספיר, שֶלי, טולסטוי וכל השאר, ונתמודד עם העוּבדה הניבּטת אלינו נכוֹחה ברגע זה של מַעבר – עוּבדת התהלוכה; העוּבדה שאנו מטַרפּזות לנו אי-שם מאחור וחוֹבה עלינו לתת דעתנו על אותה עוּבדה בטרם נוּכל לנעוץ את עינינו במראֶה שבאוֹפק.

"הנה היא כאן אפוא, לנגד עינינו, התהלוכה של בני המשכילים, כשהם עולים אל הדוכנים הללו, עולים במדרגות הללו, נכנסים ויוצאים בדלתות הללו, מטיפים, מלמדים, מנהיגים צדק, עוסקים ברפואה, עושים כסף. וגלוי-וברור שאם אַת אומרת לקבּל מאותם מקצועות אותן הכנסות שבּהן זוכים הגברים הללו יהיה עליך לקבּל את אותם התנאים שהם מקבלים. אפילו מחלון עליון ומתוך ספרים אנו יודעות או יכולות לנחש מַהם התנאים הללו. יהיה עליך לצאת את הבית בתשע ולחזור אליו בשש. כך נשאר מעט מאד פנאי לאבות להכיר את ילדיהם. יהיה עליך לעשות זאת יום-יום מגיל עשרים-ואחת לערך עד גיל ששים-וחמש בקירוב. כך נשאר מעט מאד פנאי לקשרי-ידידוּת, למסעות או לאמנות. יהיה עליך למלא כמה חובות שהן מוגיעות מאד, ואחרות שהן ברבריות מאד. יהיה עליך ללבוש מדים מסוימים ולהכריז על קשרי-נאמנות מסוימים. אם תצליחי במקצועך, קרוב לודאי שהמלים “למען אלוהים והקיסרות” תיכּתבנה, כמו המַען על קוֹלרוֹ של כלב, סביב לצווארך.54 ואם יש פשר למלים, ואולי מן הראוי שיהיה פשר למלים, הרי יהיה עליך לקבל אותו פשר ולעשות במידת יכולתך לאכיפתוֹ. הקצרה, יהיה עליך לחיות אותם חיים ולהכריז על אותם קשרי-נאמנות שגברים בעלי-מקצוע מכריזים עליהם זה הרבה מאות-שנים. אין בזה כל ספק.

"אם תשיבי כנגד זה, מה רע בכך? למה-זה נהסס לעשות מה שעשו אבותינו ואבות-אבותינו לפנינו? הבה ניכּנס יותר לפרטים ונעיין בעובדות הגלוּיות כיום בספרי ביוגרפיה לעיונם של כל היודעים לקרוא את לשון-אמם. הרי לפנינו אותן יצירות רבוֹת-מספוֹר ויקרות-ערך על מדפי הספריה שלך. הבה נעיף שוב מבּט חטוף בביוגרפיות של גברים בעלי-מקצוע שהצליחו במקצועותיהם. הנה קטע מן הביוגרפיה של משפטן גדול. ‘בשעה תשע-וחצי בקרוב הלך ללשכתו… הוא לקח אִתו הביתה סיכּומי-טיעוּנים… וכך בר-מזל היה אם הוצרך לעלות על משכבו באחת או שתים בבּוקר בקירוב’.55 הרי לנו הסבּר לכך מדוע פרקליטים מצליחים ביותר כמעט אינם כדאיים שנשב על-ידם לעת סעודת-ערב – הם מפהקים כל-כך. ועכשיו, הנה מובאה מנאום של פוליטיקאי מפורסם. ‘…מאז 1914 לא ראיתי מעולם את הצגת-הפרחים משזיף-השׂיח הראשון עד התפוח האחרון – אפילו פעם אחת לא ראיתי אותה בווסטטרשַייר מאז 1914, ואם זה אינו קרבן הרי אינני יודע מַהו’56 אכן קרבן, ולא עוד אלא קרבן המתָרץ את אדישותה המתמדת של הממשלה לאמנוּת – שהרי האדונים האומללים האלה ודאי הם עיוורים כעטלפים. ועכשיו נעבור אל מקצוע אנשי-הדת. הרי לנו מוּבאה מן הביוגרפיה של בישוף גדול. ‘אלה הם חיים נוראים המהרסים רוח ונפש. באמת אינני יודע איך לחיותם. הפיגורים בעבודה חשובה מצטברים ומוחצים’.57 דבר זה מאַשר מה שאומרים עכשיו רבים כל-כך על הכנסיה והאומה. הבישופים והדיאקונים שלנו דומה כי אין להם נשמה להטיף בה ואין להם שׂכל לכתוב בו. הקשיבי לכל דרשה שהיא בכל כנסיה שהיא; קראִי את מאמר הדיאקון אֶלינגטון או הדיאקון אינג' בעתון כלשהו. ועכשיו נעבור אל מקצוע הרופא. ‘במשך השנה היתה הכנסתי הרבה למעלה מ-13,000£, אך בשום-פנים אי-אפשר להמשיך בזה, וכל עוד הדבר נמשך הרי זו עבדוּת. יותר מכּל מעיק עלי זה שלעתים קרובות כל-כך אני רחוק בימי-ראשון, ושוב בחג-המולד, מאֵלייזה והילדים’.58 זו קוּבלנתו של רופא גדול; והחולה שלנו עשוי בהחלט לענות הד אחריה. שהרי היכן נמצא מומחה מרחוב-הארלי הפנוי להבין את הגוף, קל-וחומר את הנפש או את שניהם במשוּלב, בזמן שהוא עֶבֶד לשלושה-עשר-אלף-בשנה? אך האם חייו של סופר מקצועי טובים מאלה? הרי לנו דוגמה הלקוחה מן הביוגרפיה של עתונאי מצליח ביותר. ‘ביום אחר בזמן הזה כתב מאמר של 1,600 מלה על ניטשה, מאמר ראשי באותו אורך על שביתת-הרכּבות בשביל הסטאנדארד טריבּיוּן ובערב היה הולך למסבאה’.59 מכאן אנו למדים בתוך השאר מדוע הקהל קורא על עסקי-הפוליטיקה בציניוּת, ומחבּרים קוראים את הסקירות על ספריהם בסרגלים – הפרסומת היא החשובה; שבח או גנאי שוב אין להם כל משמעות. ובמבט אחד נוסף על חיי הפוליטיקאי, שהרי אחרי הכל מקצועו הוא החשוב ביותר מבּחינה מעשית, הבה נסיים. ‘הלורד יוּ השתהה במבוֹאָה… כתוצאה מכך מתה הצעת-החוק [הצעת-החוק בענין אחות הרעיה המנוחה], והמשך סיכוייו של המאבק נכרך בסיכויים ובתקלות של השנה הבאה’.60 דבר זה לא די שהוא מסייע לתרץ מידה נפוצה מאד של אי-אמון כלפי פוליטיקאים אלא הוא גם מזכיר לנו כי מאחר שאַת צריכה לנווט את הצעת-החוק לגימלאות במסדרונותיו של מוסד צדיק ורחום כל-כך כבית-הנבחרים,

הרי אנו עצמנו אַל לנו להתמהמה יותר מדי בין הביוגרפיות האלו משיבות-הנפש אלא חובתנו לנסות ולסכּם את הידיעות שליקטנו מהן.

"מה מוכיחות אפוא המוּבאות האלו מן הבּיוגרפיות של אנשי- מקצוע מצליחים, אַת שואלת. על-פי דרך ההוכחה של ויטקר, אין הן מוכיחות מאומה. רוצה לומר, אם ויטקר אומר שלבישוף משלמים חמשת-אלפים בשנה, הרי זו עובדה; אפשר לבדוק ולאַמת אותה. אבל אם הבישוף גוֹר אומר כי חייו של בישוף הם ‘חיים נוראים המהרסים רוח ונפש’ אין הוא אלא מחַווה את דעתו לפנינו; הבישוף הבא שעל הספסל אפשר שיסתור אותו מכל-וכל. מובאות אלו אינן מוכיחות אפוא שום דבר הניתן לבדיקה ולאימות; הן רק גורמות לנו להחזיק בדעות. והדעות הללו גורמות לנו שאם נפקפק בערכּם של חיים מקצועיים ונמתח עליהם ביקורת ונהרהר אחריהם – ואין הדברים אמורים בערכם הכספי; ערך זה גדול הוא; אלא בערכּם הרוחני, בערכּם המוסרי, האינטלקטואלי. הם נוטעים בנו את הדעה שאם אנשים מצליחים מאד במקצועותיהם הריהם מקפחים את בינתם. ראייתם מסתלקת. אין להם פנאי להסתכל בתמונות. שמיעתם מסתלקת. אין להם פנאי להאזין למוזיקה. דיבורם מסתלק. אין להם פנאי לשיחה. הם מקפחים את חוש המידה שלהם – היחסים בין דבר למשנהו. האנושי מסתלק. עשׂיית-כסף נעשית חשובה עד כדי כך שהם מוכרחים לעבוד לא רק ביום אלא גם בלילה. בריאותם מסתלקת. והם נעשים תחרותיים עד כדי כך שאינם מוכנים לשתף אחרים בעבודתם הגם שאין הם יכולים להשתלט בעצמם על עבודתם. מה נותר אפוא מבן-אדם שקיפח את הראייה ואת השמיעה ואת חוש-המידה? – רק בעל מום במעָרָה.

"ציור הוא זה, כמובן, וציור של דמיון; אך לכאורה אפשר שיֵש לו איזה קשר לציורים שהם סטאסטיסטיים ולא דמיוניים – לשלוש-מאות המיליונים המוּצאים על נשק. על-כל-פנים, דומה שכּך דעתם של משקיפים בלתי-משוחדים שמעמדם מעניק להם את כל האפשרויות לשיפוט נרחב, ושיפוט הוגן. הבה נבדוק שתי דעות כאלו בלבד. המרקיז מלוֹנדוֹנדרי אמר:

דומה שאנו שומעים בליל של קולות בלי שום כיוון והדרכה, והעולם נראֶה כאילו הוא דורך במקום… במאה שעברה הותרה רצועתם של כוחות ענק של תגליות מדעיות, ובתוך כך לא נוכל להבחין בהתקדמות מקבילה בהישגים ספרותיים או מדעיים… השאלה שאנו מציגים לעצמנו היא אם מסוגל האדם ליהנות מפירות חדשים אלה של הדעת והתגלית המדעית, או שלא לנהוג בהם כשורה ובכך יבוא חורבן על עצמו ועל הפּאר של בנין-הציביליזציה.61

מר צ’רצ’יל אמר:

ודאי הדבר שבו בזמן שבני-האדם אוספים דעה ועצמה במהירות גוברת-והולכת ונטולת-סייגים, הרי במידותיהם הטובות ובחכמתם לא ניכר כל שיפור ראוּי לציון במרוצת הדורות. מוחו של אדם מודרני אינו שונה בעיקריו מזה של בני-האדם שנלחמו ואהבו כאן לפני מיליוני שנים. עד עכשיו לא השתנה טבעו של האדם כלל. תחת לחץ מספיק – רעב, אימה, תשוקת-קרב, או אפילו טירוף אינטלקטואלי קר – עלול האדם המודרני המוכּר לנו כל-כך לעשות את המעשים האיומים ביותר, ואשתו המודרנית תסייע בידו.62

אלו שתי מוּבאות בלבד מתוך רבות כאלו. ועליהן הבה נוסיף עוד אחת, שמקורה עז-רושם פחות אלא שהיא ראויה בכל-זאת שתקראיה לפי שגם היא נוגעת בבּעיה שלפנינו, וזאת מאת סייריל צֶ’בנטרי מצפון-וֶמבּלי.

אין לחלוק על כך [הוא כותב] שתחושת הערכים של אשה שונה מזו של גבר. לכן גלוי-וברור שידה של אשה על התחתונה והיא חשודה כאשר היא מתחרה בשטח-פעולה שהוא מעשה-ידי הגבר. כיום יותר מתמיד יש לנשים הזדמנות לבנות עולם חדש וטוב יותר, אבל בחיקוּי עבדותי זה של הגברים הן מבזבזות את סיכוּין.63

"אותה דעה אף היא דעה ייצוגית, אחת מהרבה שאנו מוצאים באותה רוח בעתונים היומיים. ושלוש המוּבאות יחדיו מאלפות מאד. שתי הראשונות מוכיחות כמדומה כי היכולת המקצועית הכּבּירה של המשכיל לא יצרה מצב-דברים רצוי-בתכלית בעולם התרבותי; והאחרונה, זו הקוראת לנשים בעלות-המקצוע להשתמש ב’תחושת-הערכים השונה שלהן' כדי ‘לבנות עולם חדש וטוב יותר’, לא די שמשתמע ממנה כי אלה שבּנו את העולם ההוא אינם מרוּצים מן התוצאות אלא, מתוך שהיא קוראת למין השני לתקוֹן את המעוּות, הרי אחריות גדולה מתחייבת ממנה ומחמאה גדולה משתמעת ממנה. שכּן אם מר צֶ’בנטרי והאדונים המסכימים עמו סבורים כי האשה בעלת-המקצוע, עם כל ש’ידה על התחתונה והיא חשודה', עם כל שהיא נעדרת כמעט כל הכשרה מדינית או מקצועית ומשכורתה כ-250£ בשנה – יכולה היא בכל-זאת ‘לבנות עולם חדש וטוב יותר’, הרי ודאי הם מייחסים לה כוחות שאפשר כמעט לכנוֹתם אלוהיים. ודאי הם מסכימים עם גיתה:

כָּל שֶׁיַּחֲלֹף

הֵן הוּא אַךְ סֵמֶל;

כָּאן כָּל כִּשָּׁלוֹן

יְהִי מַעֲלָל,

כָּאן הַלֹּא-יֻגַּד

שׁוֹקֵד עִכֵּל מִפְעָל,

הָאֵשֶׁת בָּאֵשֶׁת

תִּצְעַד-תַּנְחֶה לָעַד.64

עוד מחמאה גדולה מאד, ומפיו של משורר גדול מאד, הן תסכּימי.

"אבל אַת אין לך חפץ במחמאות; אַת הוֹגה במוּבאות. ולפי שארשת-פניך מפיקה דיכדוך מפורש, דומה שאילו המוּבאות האלו על טיב חייהם של אנשי-מקצוע מוליכות אותך לאיזו מסקנה עגומה. מה זו יכולה להיות? פשוט, אַת משיבה, שאנחנו, בנות המשכילים, נתונות בין הפטיש והסדן. מאחורינו המשטר האַבהני; הבּית הפּרטי, על אפסוּתו, אי-מוּסריותו, צביעוּתו, התרפסוּתו. לפנינו העולם הציבורי, המסלול המקצועי, על קנאת-הקנין שבּו, צרות-העין שלו, שאיפת-המדנים שלו, חמדת-הבצע שלו. האחד סוגר אותנו כשפחות בהרמוֹן; השני מאַלץ אותנו להסתובב במעגל, כזחלים ראש-אל-זנב, סביב-סביב לעץ-התות, העץ המקודש של הרכוּש. הרי זו בחירה בין רעוֹת. כל אחת מן השתים רעה. וכי לא מוטב לנו שנקפוץ מן הגשר על הנהר; נחדל מן המשחק; נכריז שחיי האדם כולם טעות הם ובכך נסיים אותם?

"אך בטרם תנקטי את הצעד ההוא, גבירתי, שהוא צעד מכריע – אלא אם כן את שוּתפה לדעתם של מחזיקי הכּנסיה האַנגליקנית שהמוות הוא שער החיים (Mors Janua Vitae כתוב על גבּי קשת בכנסיית סנט-פול), ובמקרה זה אין, כמובן, להמליץ עליו הרבה – הבה נראה אם לא תיתכן תשובה אחרת.

"תשובה אחרת ניבּטת אלינו אולי ממדפי הספריה שלה, שוב בספרי הביוגרפיה. כלום לא ייתכן שעיון בניסויים שעשו המתים בחייהם בעבר יסייע לנו להשיב על השאלה הקשה עד מאד הנכפּית עלינו עכשיו? על-כל-פנים, הנה ננסה. וזו השאלה שאותה נציג עכשיו לבּיוגרפיה: מטעמים שהובאו למעלה, מוסכם בינינו שאנו צריכות להשתכּר ממון במקצועות החפשיים. מטעמים שהובאו למעלה, נדמה לנו כי המקצועות הללו רצויים הם עד מאד. השאלות שאנו מציגות לפניכם, ספרי הביוגרפיה של המתים, היא איך נוכל להיכנס למקצועות החפשיים ולהישאר עם זאת בני-אדם מתורבתים; רוצה לומר, בני-אדם המבקשים למנוע מלחמה?

“זאת הפעם הבה נפנה לא אל ספרי-הביוגרפיה של גברים אלא של נשים במאה הי”ט – אל ספרי-הביוגרפיה של נשים בעלות-מקצוע. אך דומה כי כאן יש איזה חלל בספריה שלך גבירתי. אין ספרי-ביוגרפיה של נשים בעלות-מקצוע במאה הי"ט. פלונית מרת טוֹמלינסוֹן, רעייתו של פלוני מר טוֹמלינסון, F.R.S., F.C.S., מסבירה את הסיבה. גברת זו, שכתבה ספר ‘הממליץ על העסקת נשים צעירות כאוֹמנוֹת לילדים’, אומרת: '…דומה כאילו אין דרך שבה תוכל גברת בלתי-נשואה להשׂתכּר למחייתה אלא אם כן תמצא לה משׂרה כאוֹמנת, ולתפקיד זה פסולה היתה לעתים קרובות מחמת הטבע וההשכלה, או חוסר-ההשכלה.65 הדברים נכתבו ב-1859 – לפני פחות מ-100 שנה. בכך הסבּר לחלל שבּמדפים שלך. לא היו נשים בעלות-מקצוע, למעֵט אוֹמנוֹת, שראויות היו שייכתב ספר על חייהן. וקוֹרוֹת-חייהן הכתובות של אוֹמנוֹת אפשר למנותן על אצבעותיה של יד אחת. מה נוכל אפוא ללמוד על חייהן של נשים בעלות-מקצוע מן העיוּן בקורות-חייהן של אוֹמנוֹת?

לטוּב-המזל, ארגזים ישנים מתחילים להסגיר את סודותיהם-משכּבר. באחד הימים האלה צץ מסמך אחד כזה, שנכתב בשנת 1811 בקירוב. היתה, כך נראה, איזו מיס ויטוֹן אלמונית, שבזמן שהיו תלמידיה במיטה נהגה להעלות על הנייר, בתוך שאר דברים, את מחשבותיה על חייהם של בעלי-מקצוע. הנה לפנינו מחשבה אחת כזאת. ‘הו! כמה השתוקקתי ללמוד לאטינית, צרפתית, אמנות, מדע, הכל – ובלבד שאיחלץ מן המסלול הנדוש של תפירה, הוראה, כתיבת חיבורים והדחת כלים בכל יום… מדוע אין מרשים לנקבות ללמוד פיזיקה, תיאולוגיה, אסטרולוגיה וכו’ וכו‘, על המקצועות הנלווים אליהן, כּימיה, בוטאניקה, תורת-ההגיון, מתימטיקה וכו’66? דברים אלה על חייהן של אוֹמנוֹת, שאלה זו מדַל-שׂפתיהן של אוֹמנוֹת, מגיעים אלינו מן החשכה. יש בהם גם כדי להחכּים. הבה נוסיף ונגשש; הבה ניאחז ברמז כאן וברמז שם באשר לאותם מקצועות שבהם עסקו נשים המאה הי“ט. לאחר-מכן אנו מוצאים את אָן קְלאוּ, אחותו של ארתור קלאוּ, תלמידו של ד”ר ארנולד, עמית באוֹריאֵל-קולג‘, שאם גם שימשה בלי משׂכּורת היתה המנהלת הראשונה של ניוּאֶם, ולפיכך אפשר לומר עליה שהיא בעלת-מקצוע באִבּה – אנו מוצאים אותה מכשירה עצמה למקצועה על-ידי ‘עשיית חלק גדול מעבודת-הבית’… ‘מרוויחה כסף כדי לפרוֹע מה שהלווּ ידידיהם’, ‘משתדלת לקבל רשות להחזקת בית-ספר קטן’, קוראת ספרים שהשאיל לה אחיה, ונזעקת, ‘אילו הייתי גבר לא הייתי עובדת לשם עושר, כדי לעשות לי שם או להשאיר אחרי משפחה עשירה. לא, נדמה לי שהייתי עובדת למען מולדתי, ומורישה את אשר לי לבנֶיה’.67 נשי המאה הי"ט לא היו נטולות שאיפה, במדומה. אחריה אנו מוצאים את ג’וֹזפין באטלר, שאם גם לא היתה אשה בעלת-מקצוע לדיוקו של דבר, עמדה בראש המערכה נגד חוק-המחלות-המידבּקות עד הנצחון, ואחרי-כן עמדה בראש המערכה נגד מכירתם וקנייתם של ילדים ‘לצרכים מגוּנים’ – מוצאים אנו את ג’וזפין באטלר דוחה הצעה לכתוב ביוגרפיה שלה, ואומרת על הנשים שעזרו על-ידה במערכות הללו: ראוי לציין שהיו נטולות כל תשוקה להכּרה, כל שיוּר של אנוכיות בכל צורה-שהיא. בטוהר מניעיהן הן מזהירות “כזוהר הבדולח”’.68 זו היתה אפוא אחת הסגולות שאותה שיבּחה וּמימשה האשה הוויקטוריאנית – סגולה שלילית, אמנם כן; לא להיות מוכּרת; לא להיות אנוכית; לעשות את המלאכה לשם עשיית המלאכה.69 תרומה מעניינת לַפסיכולוגיה על-פי דרכה. ואחר-כך אנו מתקרבות יותר לזמננו-אנו; אנו מוצאות את גרטרוּד בֶל, שאף-על-פי שהשירות הדיפלומאטי היה סגור בפני נשים, ועדיין הוא סגוּר בפניהן, תפסה במזרח עמדה שבזכותה כמעט רשאית היתה להתקרא ספק-דיפלומאטית – לגודל הפתעתנו אנו מוצאות ש’גרטרוד מעולם לא יכלה לצאת בלונדון בלי ידידה, או, בהיעדרה של זו, בלי משרתת.70 … כאשר נדמה היה לגרטרוד שאין לה מנוס מלנסוע בכרכרה עם איש צעיר ממסיבּת-תה אחת לחברתה, ראתה הכרח לעצמה לכתוב ולהתוודוֹת על כך לפני אַמי.71 ובכן פרושות היו, ספק-הדיפלומאטיות של התקופה הוויקטוריאנית?72 ולא רק בגוף; גם בנפש. ‘גרטרוד לא הורשתה לקרוא את התלמיד של בורזֶ’ה’ מחשש פן תדבּק בה מחלה כלשהי שהיה אותו ספר עלול להפיץ. ממורמרת אך שאפתנית, שאפתנית אך מצניעת-לֶכֶת, פרושה ועם זאת הרפתקנית – אלו הן קצת מן הסגולות שתיארנו. אך הבה נוסיף ונסתכל – אם לא בשורות של ספרי-ביוגרפיה הרי לפחות בין השורות. ובין שורות הביוגרפיות של בעליהן אנו מוצאות נשים כה רבות העוסקות בעיסוקיהן – אבל מה שֵם נקרא למקצוע המתבטא בניהולו של בית, בסיעודו של נָכה, בביקור דלים וחולים, בטיפול באב זקן כאן, באֵם זקנה שם? – אין שֵם ואין שׂכר לאותו מקצוע; אבל מוצאות אנו כה הרבה אמהות, אחיות ובנות של משכילים שזה היה עיסוקן במאה הי“ט עד שהכרח לנו לצרור אותן ואת חייהן יחד מאחרי חיי בעליהן ואחֵיהן, ולהניח להן למסור את בשׂורתן לאלו אשר להן הפנאי הדרוש להפקתה והדמיון הדרוש לפיענוחה. אנו עצמנו, שכמו שאַת רומזת שעתנו דוחקת, הבה נסכּם את הרמיזות והמחשבות האלו הלקוטות באקראי על חייהן המקצועיים של נשים במאה הי”ט על-ידי שנשוב ונצטט את המלים הרות-המשמעות עד מאד של אשה שלא היתה בעלת- מקצוע. לדיוקו של דבר, אך בכל-זאת יצאו לה איזה מוניטין מטושטשים של אשת-מסעות – קינגסלי:

אינני יודעת אם אי-פעם גיליתי לך את העובדה שהרשות ללמוד גרמנית היתה כל ההשכלה-בתשלום שזכיתי לה מעודי. אלפיים לירות הוציאו על השכלתו של אחי ועודני מקווה שלא היה זה לריק.

"אותה אמירה הרת-משמעות היא עד כדי כך שאולי תחסוך מאתנו את הטוֹרח של גישוש וחיפוש אחר קורות-חייהן של אחיות בין שורות הביוגרפיות של גברים בעלי-מקצוע. אם נפַתח את הרמזים שאנו מוצאים באותה אמירה, וּנַקשר אותם לשאר הרמזים והקטעים שחשׂפנו, אולי נגיע לאיזו תיאוריה או נקודת-השקפה שתוּכל לעזור לנו להשיב על השאלה הקשה מאד, הניצבת בפנינו עכשיו. שהרי כאשר מרי קינגסלי אומרת, ‘…הרשות ללמוד גרמנית היתה כל ההשכלה בתשלום שזכיתי לה מעודי’, מבקשת היא לומר שהיתה לה השכלה שלא-בתשלום. שאר הביוגרפיות שאותן בדקנו מאַשרות את הרמז הזה. מה היה אפוא טיבה של אותה השכלה ‘שלא-בתשלום’, שבין לטוב ובין למוטב היתה נחלתנו משך דורות רבים כל-כך? אם נאסוף את קורות-חייהן של האלמוניות מאחרי קורות-חייהן של ארבע שלא היו אלמוניות אלא הוכתרו בהצלחה ובתהילה עד כדי כך שזכו לביוגרפיות בפועל-ממש – קורות-חייהן של פלורנס נַייטינגֵייל, מיס קלאוּ, מרי קינגסלי וגרטרוּד בל – דומה כי אין להכחיש שקיבלו כולן השכלה מאותם מורים. והמורים הללו, כך אנו למדות מספרי-הביוגרפיה – במלוכסן, ובעקיפים, ובכל-זאת במפורש ובצורה שאין לערער עליה – היו העוני, הפרישוּת, הלעג, וכן – אבל מה המלה המקיפה ‘חוסר זכויות והקלות’? האם שוב נגייס את המלה הישנה ‘חופש’? חופש מקשרי-נאמנות בלתי-ממשיים', זה היה אפוא הרביעי במוריהן; אותו חופש מן הנאמנות לבתי-ספר ישנים, לקולג’ים ישנים, לכנסיות ישנות, לטכסים ישנים, למולדות ישנות שבּו זכו כל הנשים הללו, ואשר, במידה רבה, עדיין החוק והמנהג של אנגליה מזכּים אותנו בו. אין לנו פנאי להמציא מלים חדשות, אף שהלשון זקוקה להן מאד. יישאר אפוא ‘החופש מקשרי-נאמנות בלתי-ממשיים’ כמורה הגדול הרביעי של בנות המשכילים.

"הביוגרפיה ממציאה לנו אם כן את העובדה שבנותיהם של משכילים קיבלו השכלה שלא-בתשלום מידי העוני, הפרישות, הלעג והחופש מקשרי-נאמנות בלתי-ממשיים. ההשכלה הזאת שלא-בתשלום, כך אנו למדים מן הביוגרפיה, היא שהכשירה אותן, ובדין, לַמקצועות שאין עמם תשלום. והביוגרפיה גם מלמדת אותנו שאותם מקצועות שאין עמם תשלום היו להם חוקים, מסורות ויגיעות משלהם לא פחות מן המקצועות שתשלום בצדם. זאת ועוד, חוקר הביוגרפיה אי-אפשר לו שנוכח עדותה של הביוגרפיה יפקפק בכך שבהרבה מובנים היו השכלה זו ומקצועות אלה רעים ביותר, הן לעשוקות-התשלום עצמן והן ליוצאי-חלציהן. וַלדנוּתה הנמרצת של הרעיה שלא קיבלה שכר, עשיית-הממון הנמרצת של הבעל המקבּל שכר בתקופה הוויקטוריאנית, אין לנו שום ספק שהיו להן תוצאות נוראות לגבי נפשו וגופו של הדור הזה. כדי להוכיח זאת אין אנו צריכות לשוב ולצטט את הקטע המפורסם שבּו הוקיעה פלורנס נַייטינגֵייל את ההשכלה ההיא ואת תוצאותיה; גם לא להדגיש את החדוָה הטבעית שבּה קידמה בברכה את מלחמת-קרים; גם לא להביא ממקורות אחרים – רבים-מספור הם, אללי – דוגמה לאיוולת, לקטנוניות, לזדון-הלב, לעריצות, לצביעות, לאי-מוסריות שהצמיחה, לפי העדויות שספרי-הביוגרפיה של בני שני המינים משופעים בהן כל-כך. ראָיה סופית לפגיעתה הרעה במין אחד לפחות נוכל למצוא בתולדות ‘המלחמה הגדולה’ שלנו, כאשר חלק גדול מעובדי בתי-החולים, השדות ומפעלי-התחמושת היו פליטות שברחו מזוועותיה אל נוחוּתם היחסית של אלה.

"אבל הביוגרפיה הרבה צדדים לה; לעולם אין הביוגרפיה מחזירה תשובה אחת ופשוטה על שאלה המוצגת בפניה. הנה כך הביוגרפיות של אלו שזכו לביוגרפיות – למשל, פלורנס נייטינגייל, אן קלאוּ, אֶמילי ברוֹנטֶה, כּריסטינה רוֹסֶטי, מרי קינגסלי – מוכיחות למעל מכל ספק כי השכלה זו עצמה, זו שלא-בתשלום, ודאי היו לה מעלות גדולות ולא רק חסרונות גדולים, שהרי לא נוכל להכחיש כי נשים אלו, אם משכילות לא היו בכל-זאת בנות-תרבות היו. כאשר נעיין בחייהן של אִמותינו וסבתותינו חסרות-ההשכלה לא נוכל לשפוט את ההשכלה פשוט על-פי יכולתה ‘להשיג מינויים’, לזכּות בכבוד, לעשות כסף. אם יש בנו יושר, חובה עלינו להודות שאחדות שלא קיבלו שום השכלה-בתשלום, שום משכורות ושום מינויים היו יצורי-אנוש מתורבתים – ענין לוויכוח הוא אם אפשר או אי-אפשר לקרוא להן בדין נשים ‘אנגליות’; ובתוך כך אנו מודות ששוטות גמורות נהיה אם נשליך אחר-גו את תוצאותיה של אותה השכלה או נוותר על הדעת שהפקנו ממנה בעבוּר שוחד או עיטור כלשהו. הנה כך הביוגרפיה; כאשר מוצגת בפניה השאלה שהצגנו לפניה – איך נוכל להיכנס למקצועות החפשיים ולהישאר עם זאת יצורי-אנוש מתורבתים, יצורי-אנוש המשתדלים להרחיק מלחמה, דומה כאילו משיבה: אם תסרבנה להיפרד מארבעת מוריהן הגדולים של בנות המשכילים – העוני, הצניעות, הלעג והחופש מקשרי-נאמנות בלתי-ממשיים – אלא תצרֵפנה אליהם קצת עושר, קצת דעת, וקצת שירות לקשרי-נאמנות ממשיים, או-אז תוכלנה להיכנס למקצועות החפשיים ולהינצל מן הסיכונים שבגללם הם בלתי-רצויים.

"הואיל וכך תשובתו של האוראקל, אלה הם התנאים המצורפים לגיניאה הזאת. אַת תקבלי אותה, אם נחזור ונסכם, בתנאי שתעזרי לכל בעלי הכּישורים הנאותים, בלי הבדל מין, מעמד או צבע, להיכנס למקצוע שלך; ובתנאי נוסף שתוך כדי עיסוק במקצועך תסרבי להיפרד מן העוני, הפרישות, הלעג והחופש מקשרי-נאמנות בלתי-ממשיים. האם עכשיו הדברים מפורשים יותר, האם הובהרו התנאים יותר, והאם אַת מסכימה לתנאים? אַת מהססת. דומה כאילו אַת מרמזת שקצת מן התנאים צריכים דיון נוסף. הנה נבחן אותם אפוא לפי הסדר. בעוני הכּוונה לכסף המספיק למחיה. רוצה לומר, עליך להשׂתכּר סכום שיספיק לך להיות בלתי-תלויה בכל יצור-אנוש אחר ולרכוש אותה מידה מצומצמת של בריאוּת, פנאי, דעת וכיוצא באלה הנחוצה לפיתוחם המלא של גוף ונפש. אך לא יותר. אף לא פרוטה אחת יותר.

"בפרישות הכּוונה היא שלאחר שתשׂתכּרי די מחייתך במקצועך חובה עליך לסרב למכּור את מוחך בעבוּר בצע-כסף. רוצה לומר, עליך לחדול מלעסוק במקצועך, או לעסוק בו למען המחקר והניסוי; או, אם אַת אמנית, למען האמנות; או להעניק באפס-מחיר את הדעת שרכשת לך מקצועית לאלו הזקוקות לה. אך משעה שיתחיל עץ-התוּת לסובבך, הפסיקי. רגמי את העץ בצחוק.

"בלעג – מלה רעה, אך שוב זקוקה הלשון האנגלית עד מאד למלים חדשות – הכּוונה היא שעליך לדחות את כל השיטות לפירסום מעלתֵך, ולחשוב כי הלעג, האלמוניות והדופי עדיפים, מטעמים פסיכולוגיים, על שבח ותהילה. משעה שיציעו לך תגים, אותות-הצטיינות או תארים, מיד תטיחי אותם בפרצופו של הנותן.

"בחופש מקשרי-נאמנות בלתי-ממשיים הכּוונה היא שעליך להשתחרר קודם-כל מן הגאוָה והלאוּמיוּת; וכן גם מן הגאוָה הדתית, גאוות הקולג', גאוות בית-הספר, גאוות המשפחה, גאוות המין ואותם קשרי-נאמנות בלתי-ממשיים הנובעים מהן. כאשר אך יבואו המפַתים בפיתוּייהם לשבּותך בשוחד, קִרעי את מגילות-הקלף; סרבי למלא את הטפסים.

"ואם עדיין אַת משיגה כנגדי ואומרת שהגדרות אלו שרירותיות הן מדי כמו גם כלליות מדי, ואם תשאלי איך יכול אדם לדעת כמה כסף וכמה דעת נחוצים להתפתחותם המלאה של גוף ונפש, ומַהם קשרי-הנאמנות הממשיים שאותם עלינו לשרת ומה הלא-ממשיים אשר להם עלינו לבוּז, יכולה אני להפנוֹתך – השעה דוחקת – רק אל שני פוסקים. האחד מוכּר למדי. הרי זה הפּסיכוֹמטר שאַת עונדת על פרק כף-ידך, המכשיר הקטן שבּו את תלויה בכל היחסים האישיים. אילו היה נראֶה-לעין כי אז היה דומה קצת למדחוֹם. יש בו עורק של כספית המושפע מכל גוף או נפש, בית או חברה שהוא נחשׂף בנוכחותם. אם תרצי לברר כמה עושר רצוי, חִשׂפי אותו בנוכחותו של חכם. הוא הדין לגבי הפטריוטיוּת, הדת וכל השאר. אין השיחה חייבת להיפסק בעודך מציצה בו; גם אין הכרח להפריע את נועם קילוחה. אבל אם תשׂיגי כנגד זה כי זו שיטה אישית ונוחה-לשגגה עד כדי כך שאין להזדקק לה בלי להסתכן בטעות – ותעיד העובדה שהפסיכומטר הפרטי הביא לידי הרבה זיווגים אומללים וקשרי-ידידות שהוּפרוּ – הרי לפנינו אותו פוסק שני שעכשיו אפילו עניות שבבּנותיהם של משכילים יכולות להגיע אליו בנקל. לכי אל הגאלריות הציבוריות והסתכלי בתמונות; הַדליקי את מַקלט-הראדיו וגִרפי מוזיקה מכלי-האֶתר; היכּנסי לאיזו מן הספריות הציבוריות הפתוחות עתה לכּל. שם תוכלי לעיין בעצמך במימצאֵי הפסיכומטר הציבורי. נביא דוגמה אחת, שהרי שעתנו דוחקת. אנטיגונה של סוֹפוֹקלס תורגמה לפרוזה או לשירה אנגלית על-ידי אדם ששמו אינו חשוב כאן.73 תני דעתך על אָפיו של קריאוֹן. כאן לפניך ניתוח מעמיק ביותר של פייטן, שהוא פסיכולוג-בפעולה, לגבי השפעתם של כוח-שלטון ועושר על הנשמה. תני דעתך על תביעתו של קריאון לשלטון מוחלט על נתיניו. ניתוח זה של העריצות מאַלף מכל שיוכלו הפוליטיקאים שנו להציע לפנינו. רצונך לדעת איזה הם קשרי-הנאמנות הלא-ממשיים שעלינו לבוּז להם, איזה הם קשרי-הנאמנות הממשיים שאותם עלינו לכבּד? תני דעתך על ההבחנה של אנטיגונה בין חוקים לבין החוק. קביעה זו של חובות היחיד כלפי החברה מעמיקה הרבה יותר מכל שיוכלו הסוציולוגיים שלנו להציע לפנינו. כל כמה שהתרגום האנגלי לקוי, הרי חמש המלים של אנטיגונה שקולות כנגד כל הדרשות של הארכיבישופים.

אך חוצפה תהיה זו אם נרחיב את הדיבור. השיפוט הפרטי עודו בן-חורין ברשות-היחיד, ואותה חרות היא תמצית מהותה של החירות.

"באשר ליתר, אם-גם אולי דומה כאילו התנאים מרובים והגיניאה, אבוי, אחת היא, הרי במצב-הדברים הנוכחי לא יִקשה ביותר למלא את רובּם. להוציא את הראשון – שעלינו להשׂתכּר די כסף למחייתנו – מובטחים הם לנו בחלקם הגדול על-ידי חוקיה של אנגליה. החוק של אנגליה דואג לכך שלא נירַש נכסים גדולים; החוק של אנגליה שולל מאִתנו, ונקווה שעוד ימים רבים יוסיף לשלול מאִתנו, את מלוא אות-הקלון של הלאומיות. אם כן לא נוכל כמעט לפקפק בכך שאחֵינו יספקו לנו משך עוד הרבה מאות-שנים, כמו שסיפקו לנו משך הרבה מאות-שנים בעבר, מה שחיוני כל-כך לבריאוּת, ויקר-ערך כל-כך במניעת החטאים המודרניים הגדולים של יוהרה, אנוכיות, שגעון-גדלוּת – רוצה לומר, לעג, דופי ובוז. וכל זמן שהכנסיה האנגליקנית דוחה את שירותינו – מי יתן ועוד ימים רבים תרחיק אותנו מעליה! – וכל זמן שבתי-הספר והקולג’ים העתיקים מסרבים לקצוב לנו חלק במענקים ובהקלות שלהם, נהיה מחוסנות בלי כל טירחה מצִדנו מפני קשרי-הנאמנות-והאמונים המיוחדים שיוצרים מענקים וזכויות-יתר מעין אלה.

זאת ועוד, גבירתי, המסוֹרוֹת של הבית הפרטי, זכרון-האבות ההוא הטמון מאחרי הרגע הנוכחי, יהיו לך לעֵזר. במוּבאות שהבאנו למעלה ראינו מה-גדול התפקיד שמילאה פרישות, פרישות-הגוף, בהשכלה שלא-בתשלום של בנות-מיננו. ודאי לא קשה יהיה להפוך את האידיאל הנושן של פרישות הגוף לאידיאל החדש של פרישות הרוח – לגרוס שאִם חטא היה זה למכור את הגוּף בעבור בצע-כסף הרי חטא גדול הוא הרבה יותר למכור את הנפש בעבוּר בצע-כסף, שהרי הנפש, כך אומרים, אצילה יותר מן הגוף. וכאן שוב, האם בעמידתנו בפני הפיתויים של זה האדיר שבּכל המפַתים – הכסף – כלום אין אותן מסורות עצמן מחזקות את ידינו מאד? כמה מאות-שנים נמנעה מאִתנו הזכות לעבוד כל היום ובכל יום תמורת 40£ בשנה בתוספת אש"ל? וכלום אין ויטקר מוכיח שמחצית עבודתן של בנות המשכילים עדיין היא עבודה שאין עמה שכר? ולבסוף, הכבוד, התהילה, החשיבות – כלום לא קל לנו לעמוד בפני הפיתוי ההוא, אנו אשר מאות-בשנים עבדנו בלי שום כבוד פרט לזה המשתקף מן הכתרים והתגים שעל מצחיהם ולוחות-לבבם של אבינו או בעלנו?

"הנה כי כן, בהיות החוק על צדנו, והרכוש על צדנו, וזכר-האבות מדריכנו, אין צורך בשום טיעון נוסף; הן תסכימי שהתנאים שעל-פיהם תהיה הגיניאה הזאת שלך ביחס למלאם, להוציא את הראשון. רק זאת הם דורשים ממך שעל-פי המימצאים של שני הפּסיכומֶטרים תפַתחי, תתַני ותַנחי את המסורות וההשכלה של הבית הפרטי הקיימות זה 2,000 שנה. ואם תיאוֹתי לעשות זאת, יוכל לבוא קץ להתמקחויות בינינו. אז לָך תהיה הגיניאה אשר בה תוכלי לשלם את דמי השכירוּת של ביתך – לוואי והיה הסכום אלף גיניאות! שכּן אם תסכימי לתנאים האלה הרי תוכלי להצטרף למקצועות החפשיים ועם זאת לא יטמאוך; תוכלי לשחרר אותם מקנאת-הקנין שלהם, מצרוּת עינם, משאיפת-המדנים שלהם, תאוות-הבצע שלהם. תוכלי להסתייע בהם כדי לגבש לך מחשבה משלך ורצון משלך. ותוכלי להסתייע במחשבה וברצון הללו על-מנת לחסל את אי-האנושיות, הבּהמיוּת, הזוועה והאיוולת שבמלחמה. קחי אפוא את הגיניאה הזאת והשתמשי בה, לא כדי לשרוף את הבית באֵש אלא כדי שיזהירו חלונותיו. ותרקודנה בנותיהן של נשים חסרות-השכלה סביב הבית החדש, הבית הדל, הבית הניצב ברחוב צר שבו אוֹמניבּוּסים עוברים ותַגרי-הרחוב מכריזים על מרכולתם, ותשֵרנה, ‘חסל סדר מלחמה! חסל סדר עריצות!’ ואִמותיהן תצחקנה מקבריהן, ‘בעבוּר זה שׂבענו קלון ובוז! האֵרנה את חלונות הבית החדש, בנות! יזהירו נא!’

“אלה הם אפוא התנאים שבהם אני נותנת לך את הגיניאה הזאת לעזור בה לכניסת בנותיהן של נשים חסרות-השכלה למקצועות החפשיים. והבה נקווה שעל-ידי שנקַצר בסיכום-הנאום תוכלי להשלים את ההכנות לבּאזאר שלך, להתקין את הארנב ואת קנקן-הקפה, ולקבל את פניו של סיר סֶמסון ליג’נד הנכבד מאד, O.M., K.C.B., LL.D., D.C.L., P.C. וכו', באותו סבר של יראת-כבוד חייכנית היאֶה לבתו של משכיל בנוכחות אחִיה”.

כזה אפוא, אדוני, היה המכתב שנשלח לבסוף לגיזברית-הכבוד של האגודה היעוּדה לסייע לבנותיהם של משכילים להיכנס למקצועות החפשיים. אלה הם התנאים שלפיהם תקבל את הגיניאה שלה. הם נוּסחוּ, ככל האפשר, במגמה לדאוג לכך שתעשה ככל שתוכל לעשות בכוחה של גיניאה כדי לעזור לך למנוע מלחמה. מי יגיד אם הוצגו התנאים כדין? אך עיניך הרואות, צריך היה להשיב על מכתבה ועל המכתב מגיזברית-הכבוד של הקופה לשיקום הקולג', ולשלוח לשתיהן גיניאות בטרם אענה על מכתבך, שכּן אם לא נושיט להן עזרה, תחילה כדי להשׂכּיל את בנותיהם של משכילים ואחר-כך כדי להשׂתכּר למחייתן במקצועות החפשיים, לא תוכלנה הבּנות הללו לזכּות להשפעה עצמאית וחסרת-פניות שבּה תעזורנה לך למנוע מלחמה. נראה כאילו המאבקים קשורים. אך כיון שהוכחנו זאת כמיטב יכולתנו, הבה נשוב אל מכתבך שלך ואל בקשתך לתרומה לאגודה שלך.

 

שלוש

הנה אפוא מכתבך שלך, בו, כפי שראינו, לאחר שבקשת חוות-דעת באשר לדרכי מניעתה של מלחמה, אתה מוסיף ומציע אי-אלה צעדים מעשיים שבּהם נוכל לעזור לך למנוע אותה. נקראה כי במסגרת הצעדים האלה עלינו לחתום על קול-קורא, בו נתחייב “להגן על התרבות ועל החופש האינטלקטואלי”;74 שעלינו להצטרף לאגודה מסוימת, שהיא קודש לצעדים מסוימים שמטרתם שמירת השלום; ולבסוף, שנתרום לאותה אגודה, שבדומה לאחרות היא זקוקה לכספים.

ראשית אפוא הבה נשקול איך נוכל לעזור לך למנוע מלחמה על-ידי שנגֵן על התרבות ועל החופש האינטלקטואלי, שהרי אתה מבטיח לנו כי יש קשר בין המלים הללו המופשטות למדי לבין התצלומים האלה המפורשים מאד – תצלומיהם של גוויות ובתים הרוסים.

אך אם הפתיענו הדבר שנתבקשה דעתנו איך למנוע מלחמה, הרי מפתיע הוא עוד יותר שאנו מתבקשות לעזור לך, במושגים המופשטים למדר של המנשר שלך, להגן על התרבות ועל החופש האינטלקטואלי. צא וּראה אדוני, לאור העובדות המובאות למעלה, מה פשר בקשה זו שלך. פשר הדבר הוא שבשנת 1938 בניהם של משכילים מבקשים את הבנות לעזור להם להגן על התרבות והחופש האינטלקטואלי. ומדוע, אולי תשאל, דבר זה מפתיע כל-כך? נניח שהדוכּס מדבונשייר, בכּוכב ובבּירית אשר לו, יירד למטבח ויאמר למשרתת המקלפת תפוחי-אדמה וכתֶם מרוח על לֶחיָה: “חדלי מלקלף תפוחי-אדמה, מֶרי, ותעזרי לי לפרש את הקטע הזה הקשה למדי בפינדר”, האם לא תופתע מרי ולא תרוץ בצווחה על לוּאיזה הטבּחית, “תביטי-לי, לוּאי, בעל-הבית בטח השתגע!” כזאת, או כיוצא בזאת, הקריאה העולה על דל-שפתינו שעה שבּניהם של משכילים מבקשים מאתנו, אחיותיהם, להגן על החופש האינטלקטואלי והתרבות. אך הבה ננסה לתרגם את קריאתה של שפחת-המטבח ללשונם של משכילים.

שוב עלינו לבקשך, אדוני, שתסתכל מן הזווית שלנו, מנקודת-המבט שלנו, בקופה-להשכלת-ארתור, נַסה עוד פעם, כל כמה שקשה לך לשרבּב ראשך לכּיוון ההוא, להבין מה היה פשר הדבר בשבילנו לשקוד על כך שיהיה כלי-הקיבול ההוא ממוּלא כל מאות-השנים האלה כדי ש-10,000 לערך מאחינו יקבלו השכלתם בכל שנה באוקספורד וקמבריג‘. פירוש הדבר היה שכבר תרמנו לענין התרבות והחופש האינטלקטואלי יותר מכל מעמד אחר בחברה. שכּן כלום לא שילמו בנותיהם של משכילים לקופה-להשכלת-ארתור משנת 1262 עד שנת 1870 את כל הכסף שנחוץ היה להשכלתן שלהן, למעֵט סכומים עלובים כגון אלה שהוצאו לתשלום שׂכר האומנת, המורה לגרמנית, והמורה למחול? כלום לא שילמו בהשכלתן שלהן בעד איטוֹן והארוֹ, אוקספורד וקמבריג’ וכל בתי הספר והאוניברסיטאות הגדולים ביבּשת אירופה – הסוֹרבּוֹן והיידלבּרג, סאלאמאנקה ופאדוֹבה ורומא? כלום לא שילמו בנדיבות וברוחב-יד כל-כך ואם גם בעקיפים כל-כך עד שכאשר קנו להן לבסוף, במאה הי"ט, את הזכות לקצת השכלה-בתשלום לעצמן, לא נמצאה גם אשה אחת שקיבלה השכלה-בתשלום עד כדי שתוכל להורותן?75 ועכשיו, לפתע-פתאום, דווקה בשעה שקיוו כי תוכלנה לקנות להן במשיכה לא רק קצת מאותה ההשכלה האוניברסיטאית אלא גם קצת מן האבזרים – מסעות, הנאות, חירוּת – הנה בא מכתבךָ ומודיען כי כל הסכום ההוא העצום, כל הסכום האגדי ההוא – שהרי בין אם נחשב אותו במישרים במזוּמן, ובין אם נחשב אותו בעקיפים בדברים שנעשו בלי תשלום, הסכום שמילא את הקופה-להשכלת-ארתור הוא עצום – בוזבז או שלא נוצל כהלכה. וכי לאיזו מטרה נוסדו האוניברסיטאות של אוקספורד וקמבריג' אם לא כדי להגן על התרבות והחופש האינטלקטואלי? לשם מה ויתרו אחיותיךָ על לִימודים או מסעות או תפנוקים אם לא כדי שבכסף שייחסך בצורה זו יילכו אחיהן לבתי-הספר ולאוניברסיטאות ושם ילמדו להגן על התרבות והחופש האינטלקטואלי? אך עכשיו, מאחר שאתה מכריז שהם נתונים בסכנה ואתה מבקש מאִתנו שנוסיף את קולנו לקולךָ, ואת מחצית-השילינג שלנו לגיניאה שלךָ, חובה עלינו לצאת מן ההנחה שהכסף שכּך הוּצא בוזבז וכי האגודות הללו העלו חרס בידן. ואולם כאן תצוץ בהכרח המחשבה, אם בתי-הספר הפרטיים והאוניברסיטאות על המנגנון המורכב שלהם להכשרת הרוח ולהכשרת הגוף העלו חרס, מה יסוד יש למחשבה שהאגודה שלך, אפילו שמות מכובדים סוככים עליה, עתידה להצליח, או שהקול-הקורא שלך, הגם ששמות מכובּדים עוד יותר חתומים עליו, עתיד לעשות נפשות? האם לא מוטב שבטרם תשׂכּרו משׂרד, תזמינו מזכירה, תבחרו ועד ותפנו בקריאה לכספים, תשקלו בדעתכם מדוע העלו בתי-הספר והאוניברסיטאות הללו חרס בידם?

אולם על שאלה זו אתה הוא שצריך לענות. השאלה הנוגעת לנו היא מה מידת העזרה האפשרית שנוּכל לתת לך בהגנה על התרבות והחופש האינטלקטואלי – אנחנו, שפעמים חוזרות-ונשנות כל-כך מנעו מאִתנו דריסת-רגל באוניברסיטאות, ורק עכשיו מניחים לנו להיכּנס אליהן במוגבל כל-כך; אנחנו שלא קבלנו אפילו שמץ השכלה-בתשלום, או שקיבלנו מעט כל-כך עד שאין אנו יכולות לקרוא אלא את שפתנו-אנו ולכתוב אלא בשפתנו-אנו, אנחנו שלמעשה לא עם האינטליגנציה אנו נמנוֹת אלא עם האיגנוֹרציה? ויטקר בעוּבדותיו מחזק אותנו בהערכתנו הצנועה לתרבותנו-אנו ומוכיח שלמעשה יש לך חלק בדבר. אין אפילו בת אחת של איש משכיל, אומר ויטקר, הנחשבת מסוגלת להורות את ספרות לשונה שלה באיזו משתי האוניברסיטאות. גם אין זה כדאי לשאול לדעתה, כך מודיע לנו ויטקר, כשהדברים אמורים ברכישת תמונה לגאלריה הלאומית. תמונת-דיוקן לגאלריית-הדיוקנים, או מוּמיה למוזיאון הבריטי. איך ייתכן אפוא שכדאי יהיה לך לבקש מאִתנו להגן על התרבות והחופש האינטלקטואלי כאשר, כמו שמוכיח ויטקר בעובדותיו הקרות, אינך מאמין כלל שכדאי לשאול בעצתנו כשהדברים אמורים בהוצאת הכסף, אשר לוֹ תרמנוּ, לקניית תרבות וחופש אינטלקטואלי למדינה? האם אתה מתפלא שהמחמאה הלא-צפויה מפתיעה אותנו? אף-על-פי-כן, הנה מכתבך לפנינו. גם במכתב ההוא יש עובדות. בו אתה אומר שהמלחמה ממשמשת- ובאה; ועוד אתה מוסיף ואומר, ולא בלשון אחת בלבד – הנה הגירסה הצרפתית:76 Seule la culture 77desinteressee peut garder le monde de sa ruin – מוסיף אתה ואומר, שעל-ידי הגנה על החופש האינטלקטואלי ועל מורשתנו התרבותית נוּכל לעזור לך למנוע מלחמה. ומאחר שהאמירה הראשונה לפחות אין לחלוק עליה וכל שפחת-מטבח, אפילו תהיה הצרפתית שלה לקויה, יכולה לקרוא ולהבין את המשמעות של “אמצעי-זהירות מהתקפת-אוויר” כשהמלים כתובות באותיות גדולות על קיר ריק, הרי אין אנו יכולות להתעלם מבְקשתך בטענה שבּוּרוֹת אנחנו או להחריש בטענה שצנועות אנחנו. ממש כמו שכל שפחת-מטבח תשתדל לפרש קטע בפינדאר אם יגידו לה שחייה תלויים בכך, כך בנותיהם של משכילים, כל כמה שאין חינוכן מכשיר אותן לזאת, חייבות לשקול בדעתן מה תוכלנה לעשות להגנת התרבות והחופש האינטלקטואלי אם בעשׂוֹתן כך תוכלנה לעזור לך למנוע מלחמה. לכן הבה נבדוק באמצעים שברשותנו את הדרך הנוספת הזאת שבּה אפשר לעזור לך, והבה נראה, בטרם נעיין בבקשתך להצטרף לאגודתך, אם נוכל לחתום על הקול-הקורא הזה למען התרבות והחופש האינטלקטואלי מתוך איזו כוונה לעמוד בדיבורנו.

מה אפוא משמעות המלים הללו המופשטות למדי? אם רצוננו לעזור לך להגן עליהן, טוב יהיה להגדירן קודם-כל. אך בדומה לכל גיזברי-הכבוד הרי שעתך דוחקת, ואם נצא לטייל ברחבי הספרות האנגלית בחיפוש אחר הגדרה, הגם שזה בילוי-זמן משיב-נפש על-פי דרכו, אפשר מאד שנפליג הרחֵק. הבה נסכים אפוא, לפי-שעה, שידוע לנו מה הן, ונתרכז בשאלה המעשית איך נוכל לעזור לך להגן עליהן. והנה העתון היומי על מלאי העוּבדות שלו מונח על השולחן; מוּבאה אחת בלבד מתוכו אפשר שתחסוך זמן ותגביל את חקירתנו. בכינוס מנהלי-בתי"ס “הוחלט אתמול שנשים אינן מורות מתאימות לילדים שלמעלה מגיל ארבע-עשרה”. עוּבדה זו יש בה לסייע לנו כאן תיכף-ומיד, שהרי היא מוכיחה כי סוגים ידועים של עזרה הם מהלאה להישׂג-ידנו. אם ננסה אנחנו לתקן את השכלתם של אחינו בתי-ספר פרטיים ובאוניברסיטאות הרי בכך נביא על ראשנו מטר חתולים מתים, ביצים סרוחות ושערים שבורים שרק מנקי-רחובות וּמסגרים ייצאו נשׂכרים ממנו, ואילו האדונים בעלי השׂררה, כך מבטיחה לנו ההיסטוריה, יסקרו את המהומה מחלונות-חדרי-העבודה שלהם בלי שיוציאו את הסיגרים משׂפתיהם ובלי שיחדלו מלגמוע אט-אט, כיאֶה לניחוֹחוֹ, את יין-בוֹרדוֹ הנהדר שלהם.78 אם כן, לקחי ההיסטוריה, בתוספת לקחי העתון היומי, מביאים אותנו לעמדה מוגבלת יותר. יכולות אנו לעזור לך להגן על התרבות והחופש האינטלקטואלי רק על-ידי שנגֵן על התרבות שלנו ועל החופש האינטלקטואלי שלנו. רוצה לומר, שאם הגיזברית של אחד הקולג’ים-לנשים תבקש מאִתנו תרומה, יכולות אנו לרמוז שאולי יוכנס איזה שינוי באותו גוף גרוּר כאשר לא יהיה עוד גרוּר או שוב, אם תבוא הגיזברית של איזו אגודה להשגת תעסוקה מקצועית לנשים ותבקש מאִתנו תרומה, נחווה דעתנו, שלטובת התרבות והחופש האינטלקטואלי, אולי רצוי יהיה שינוי-מה בתחום העיסוק במקצועות החפשיים. אך הואיל וההשכלה-בתשלום עודה בָסרית ועוּלת-ימים, והואיל ומספר המוּרשות ליהנות ממנה באוקספורד ובקמבריג' עודו מוגבל בקפידה, הרי לגבי הרוב הגדול של בנות המשכילים עדיין תהיה התרבות זוֹ הנרכשת מחוץ לשערים המקודשים, בספריות ציבוריות או בספריות פרטיות, שמחמת איזו הזנחה חסוכת-פשר לא הקדימו לנעול את שעריהן. עדיין בשנת 1938, חייבת היא להתבטא במידה רבה בקריאה וכתיבה בשפתנו-אנו. הנה כך קל יותר להתמודד עם השאלה. כיון שניטלה ממנה גדוּלתה, קל יותר לטפל בה. עכשיו אפוא, אדוני, אין לנו אלא להביא את בקשתך לפני בנותיהם של משכילים וּלבקשן לעזור לך למנוע מלחמה, לא על ידי שתעוצנה עצות לאחיהן איך יגֵנו על התרבות ועל החופש האינטלקטואלי אלא פשוט על-ידי שתקראנה ותכתובנה בשפתן שלהן בצורה שבּה תוכלנה הן עצמן להגן על השאֵלות (הטעות היא במקור ולא בהקלדה. במקור עצמו נכתב “האלות” במקום “השאלות” הללו המופשטות למדי.

למראית-עין דומה כאילו זה ענין פשוט, וענין שאינו מצריך לא ויכוח ולא מליצה. אך מלכתחילה אנו נתקלות בקושי חדש. כבר עמדנו על העובדה שמקצוע הספרות, אם לקרוא לו שם פשוט, הוא המקצוע היחיד שלא ניהל שורה של קרבות במאה הי“ט. אותו מקצוע מעולם לא ננעל בפני בנותיהם של משכילים. דבר זה נבע, כמובן, מכך שצרכיו המקצועיים זולים הם ביותר. ספרים, עטים ונייר זולים הם כל-כך, ועד כדי כך נעשו הקריאה והַכתיבה נחלת הכּל במעמד שלנו, לפחות מאז המאה הי”ח, ששום ציבור של אנשים לא היה יכול להשתלט לבדו על הדעת הנחוצה או למנוע כניסה מן המבקשות לקרוא ספרים או לכתבם אלא על-פי תנאיו שלו. אך מאחר שמקצוע הספרות פתוח לבנותיהם של משכילים, יוצא מזה ששום גיזברית-כבוד של המקצוע אינה זקוקה לגיניאה לניהול המערכת שלה עד כדי כך שתקשיב לתנאים שלנו ותבטיח לעשות במידת יכולתה למילוּים. לפיכך, הן תסכים שצרה צרורה היא זו. שהרי איך נוכל אפוא להפעיל לחץ עליהן – במה נוכל לשכנע אותן לעזור לנו? מקצוע הספרות שונה הוא, לכאורה, מכל שאר המקצועות. אין איש עומד בראש המקצוע; אין יושב-ראש של בית-הלורדים כמו במקרה שלך עצמך; אין גוף רשמי שהסמכות בידו לתקן תקנות ולאכפן.79 אין אנו יכולים לאסור על נשים את השימוש בספריות;80 או לאסור עליהן קניית דיוֹ ונייר; או להוציא תקנה שבני מין אחד בלבד יוכלו להשתמש במיטאפורות, כמו שבבתי-ספר לאמנות היה הזָכָר בלבד רשאי לרשום רישומי-עירום; או להוציא תקנה שבני מין אחד בלבד יחרזו חרוזים כמו שבאקדמיות-למוזיקה הורשה הזָכָר בלבד לנגן בתזמורות. עד כדי כך מידת החירוּת המופלאה מגעת במקצוע הספרות שכּל בת של איש משכיל רשאית להשתמש בשמו של גבר – נאמר, ג’ורג' אֶליוֹט או ז’ורז' סאנד – והתוצאה היא שלהבדיל מן השלטונות בווייטהול אין עורך או מוציא-לאור יכול לגלות שום הבדל בריחו או בטעמו של כתב-יד, ואין הוא יכול אפילו לדעת בוודאוּת אם הכותב נשוי או לא.

הנה כי כן, הואיל ושליטה מעטה מאד יש לנו על אלו המשׂתכּרות למחייתן מקריאה וכתיבה, אנוסים אנו לפנות אליהן בשפַל-רוח, בלי שלמונים ובלי ענשים. אנוסים אנו ללכת אליהן והכובע בידנו, כקבצנים, ולבקשן שתואלנה בטובן להפריש מזמנן ולהקשיב לבקשתנו שתעסוקנה במקצוע הקריאה והכתיבה לטובת התרבות והחופש האינטלקטואלי.

והנה ברור שאם נוסיף מעט להגדרת “התרבות והחופש האינטלקטואלי” יהיה בכך מן המועיל. לטוּב-המזל, הרי לענייננו אין ההגדרה צריכה להיות ממַצה או מורכבת. אין לנו צורך ללכת אצל מילטון, גֵיתה או מתיוּ אַרנוֹלד; שכּן הגדרתם תחוּל על התרבות-שבּתשלום – התרבות אשר, לפי הגדרתה של מיס ויטוֹן, היא כוללת פיזיקה, תיאולוגיה, אסטרונומיה, כּימיה, בוטאניקה, תורת-ההגיון ומתימטיקה, בנוסף על לאטינית, יוונית וצרפתית. בעיקרו של דבר, פונים אנו אל אלו שתרבותן היא התרבות שלא-בתשלום, זו המתבטאת ביכולת לקרוא ולכתוב בשפתן-הן. למזלנו, מצוי עמנו הקול-הקורא שלך, ויכול הוא לעזור לנו להוסיף ולהגדיר את המונחים; "חסר-פניות'', זו התיבה שבּה אתה משתמש. לכן לצרכינו הבה נגדיר את התרבות כשקידה חסרת-פניות על קריאה וכתיבה בלשון האנגלית. ולצרכינו נוכל להגדיר את החופש האינטלקטואלי כזכות לומר או לכתוב מה שאתה חושב במלותיך שלך, ועל-פי דרכך. אלו הן הגדרות גולמניות מאד, אך חייבות הן להספיק. לכן נוכל להתחיל בפנייתנו זו הלשון: “הוי, בנות המשכילים, האדון הזה, שכּולנו מכבּדות אותו, אומר שמלחמה ממשמשת-ובאה; הוא אומר שעל-ידי הגנת התרבות והחופש האינטלקטואלי אנו יכולות לעזור לו למנוע מלחמה. על כן הנה נבקשכן, אַתן המשׂתכּרות למחייתכן מקריאה וכתיבה…” אך כאן המלים פקוֹת על שׂפתינו, והתחינה מתמסמסת לשלוש נקודות נפרדות בגלל עובדות – בגלל עובדות שבספרים עובדות שבספרי-ביוגרפיה, עובדות שבגללן קשה, ואולי בלתי-אפשרי להמשיך.

מה הן אפוא העובדות הללו? שוב עלינו להפסיק את פנייתנו כדי לבחון אותן. ואין כל קושי למצאן. כאן, למשל, מסמך מאלף לפנינו, יצירה כנה ביותר ובעצם מרעישת-לב ביותר, האוטו-ביוגרפיה של מרת אוֹליפנט, והיא מלאת עובדות. היא היתה בתו של משׂכיל שהשׂתכּרה למחייתה מקריאה וכתיבה. היא כתבה ספרים מכל הסוגים. רומנים, ביוגרפיות, ספרי-היסטוריה, מורי- דרך לפירנצֶה ורומא, סקירות-ספרים, מאמרי-עתונות אין-מספר יצאו מקולמוסה. מן ההכנסות השׂתכּרה למחייתה והקנתה השכלה לילדיה. אף באיזו מידה הגֵנה על התרבות ועל החופש האינטלקטואלי? בזאת תוכל לשפוט בעצמך אם תקרא תחילה אחדים מן הרומנים שלה; בת הדוכס, דיאנה טרילוֹני, הארי ג’וסקלין, למשל; תמשיך בביוגרפיות של שֵרידן וסרוואנטֶס; תעבוֹר אל יוצרי פירנצה ורומא; ולסיום תשקיע עצמך בשפע המאמרים, סקירות-הספרים, השירטוטים מסוג זה או אחר, כל אותם קטעים דהוּיים ורבים-מספוֹר שפירסמה בעתונים ספרותיים. וכאשר תגמור, בדוֹק את הלך-רוחך שלך וּשאַל את עצמך אם עקב המקראות האלה אתה מכבד את התרבות והחופש האינטלקטואלי חסרי-הפניות. האם עקב זאת לא נתערבּבו עליך דווקה מחשבותיך ודמיונך דוּכדך, ונמצאת מצטער על העוּבדה שמרת אוֹליפנט מכרה את מוחה, את מוחה הנפלא עד מאד, הפקירה לזנוּת את תרבותה ושיעבדה את החופש האינטלקטואלי שלה למען תוכל להשׂתכּר למחייתה ולהקנות השׂלה לילדיה?81 בשׂים לב לנזק שגורם העוני לנפש ולגוף, בשים לב לכך שאלו אשר ילדים להן חייבות לדאוג למזונם וללבושם, לטיפוחם ולהשכלתם, שומה עלינו לשבּח את בחירתה ולהתפעל מאומץ-לבּה. אבל אם נמחא כפיים לבּחירה ונתפעל מאומץ-הלב של אלו העושות כמעשיה, נוכל לחסוך מעצמנו את הטורח שבפנייה אליהן, שכּן לא תוּכלנה להגן על התרבות והחופש האינטלקטואלי חסר-הפניות יותר מכּפי שיכלה היא. אם נבקש מהן לחתום על הקול-קורא שלך יהיה זה כאילו ביקשנו מַרזחָן לחתום על קול-קורא למען ההתנזרות ממשקאות חריפים. יכול שיהיה הוא עצמו נזיר גמור מיין ושֵכר; אך הואיל ואשתו וילדיו תלויים במכירת שֵכר, חייב הוא להמשיך במכירת שֵכר, וחתימתו על הקול-הקורא לא יהיה לה כל ערך בשביל המאבק להתנזרות ממשקאות חריפים מפני שמיד לאחר שיחתום חייב הוא לעמוד ליד הדלפק ולשדל את לקוֹחוֹתיו לשתות עוד שֵכר. לכן אם נבקש את בנותיהם של משכילים הצריכות להשׂתכּר למחייתן מקריאה וכתיבה שתחתומנה על הקול הקורא שלך לא יהיה לזה שום ערך בשביל המאבק על התרבות והחופש האינטלקטואלי חסרי-הפניות, שהרי מיד לאחר שתחתומנה חייבות הן להתיישב אל שולחן-הכתיבה ולכתוב אותם ספרים, הרצאות ומאמרים שבּהם התרבות נמכרת לזנוּת והחופש האינטלקטואלי נמכּר לעבדוּת. כביטוי של דעה אולי יהיה לזה ערך; אבל אם לא הבּעת דעה סתם נחוצה לך אלא עזרה של ממש, הרי עליך לנסח את בקשתך בצורה אחרת לגמרי. אז יהיה עליך לבקשן שתתחייבנה לא לכתוב שום דבר המשחית את התרבות, או לא לחתום על שום חוזה המגביל את החופש האינטלקטואלי. ועל כך תתן לנו הביוגרפיה תשובה קצרה אך מסַפקת: וכי איני צריכה להשׂתכּר למחייתי?

הנה כך, אדוני, מתברר שעלינו לפנות בקריאתנו אך-ורק לאותן בנות משכילים שיש להן דֵי מחייתן. אליהן נוכל לפנות בזה האופן: “בנות משכילים שיש להן דֵי מחייתן…” אך שוב הקול מרעיד: שוב התחינה מתמסמסת לנקודות נפרדות. שכּן כמה הן? כלום נעז להניח נוֹכח ויטקר, נוכח חוּקי-הרכוש, הצוואות בעתונים, קיצורו של דבר נוכח העובדות, כי 1,000 או אפילו 250 תענינה באשר כך נפנה אליהן? אם כה ואם כה, הבה נוסיף לנקוט לשון-רבים ונמשיך: “בנות משכילים שיש להן דֵי מחייתן, אתן הקוראות וכותבות בלשונכן שלכן להנאתכן שלכן, היורשה לנו לפנות אליכן בהכנעה רבה בבקשה לחתום על הקול-הקורא של האדון הזה מתוך איזה כוונה לממש את הבטחתכן הלכה-למעשה?”

כאן, אם אמנם תיאוֹתנה להקשיב, אולי בהגיון רב תבקשנה מאִתנו לדבר דברים מפורשים יותר – לא דווקה להגדיר את התרבות והחופש האינטלקטואלי, שכּן ספרים ופנאי יש להן ויכולות הן להגדיר את המלים בעצמן. אך אפשר מאד שתשאלנה מה הכּוונה בתרבות “חסרת-הפּניות” של האדון הזה, ובמה נוכל להגן עליה ועל החופש האינטלקטואלי הלכה-למעשה? והנה הואיל ובנות הן אלו, לא בנים, נוכל להזכיר להן בפתח דברינו מחמאה שחלַק להן פעם היסטוריון גדול. “התנהגותה של מרי”, אמר מֶקוֹלי, “היתה באמת דוגמה מובהקת לאותם חוסר-פניות והקרבה-עצמית כלילי-השלמוּת שהגבר אינו מסוגל להם, כמדומה, אלא שלפעמים מוצאים אותם אצל נשים”.82 מחמאות, שעה שאתה מבקש טובה, לעולם אינן מחטיאות. אחרי-כן הבה נַפנה אותן אל המסורת אשר זה ימים רבים מכבּדים אותה בבּית הפרטי – מסורת הפרישות. “ממש כמו שהרבה דורות, גבירתי”, נוכל לשטוח תחינתנו, “נחשב הדבר שחיתוּת באשה שתמכור את גופה בלי אהבה, אך יאֶה נחשב הדבר שתתֵן אותו לבּעל שאותו היא אוהבת, כך הן תסכימי שחטא הוא, שתמכּרי את מוחך בלי אהבה אך יאּה הדבר לתִתוֹ לאמנות שאותה אַת אוהבת”. “אך מה הכוונה”, אפשר שתשאל, “ב’מכירת מוחך בלי אהבה'?” “הקיצור”, נוכל לענות, “לכתוב במצוותו של איש אחר מה שאינך רוצה לכתוב לשם כסף. אך מכירת מוח היא דבר גרוע ממכירת גוף, שהרי כאשר תמכור מוכרת-הגוף את הנאתה הרגעית היא מיטיבה לדאוג לכך שבזה ייגמר הענין. אך כאשר תמכור מוכרת-מוח את מוחה הרי צאצאיו חסרי-הדם, המרושעים והחולים משוּלחים אל העולם לנַגע ולהשחית ולזרוע זרעי חולי באחרים. לכן אנו מבקשים אותך, גבירתי, שתתחייבי שלא לנאוף במוחך מפני שזו עבירה חמוּרה הרבה יותר מן השניה”. “ניאוּף המוח”, אפשר שתענה, “פירושו לכתוב לשם כסף מה שאינני רוצתה לכתוב. משמע שאני מתבקשת להשיב את פניהם של כל המוציאים-לאור, העורכים, סוכני-ההרצאות וכיוצא באלה המשחדים אותי כדי שאכתוב או אשמיע מה שאינני רוצה לכתוב או להשמיע לשם כסף?” “אמנם כן, גבירתי; ועוד אנו מבקשים אותך שאם תקבלי הצעות למכירות מעין אלו תתרעמי עליהן ותוקיעי אותן כשם שתתרעמי על הצעות מעין אלו למכירת גופך, ותוקיעי אותן, הן למענך והן למען זולתך. אך רוצים היינו שתצייני לעצמך כי הפועל ‘פּגֶל’ פירושו, על-פי המילון, ‘לזייף על-ידי עירבוב ביסודות פשוּטים יותר’. הכסף אינו היסוד הפשוט יותר היחיד. גם הפירסומת והפירסום מפגלים. לפיכך תרבות כשהיא מעורבת בקסם אישי, או תרבות כשהיא מעורבת בפירסומת ופירסום, גם אלו צורות מפוּגלות של תרבות. חובה עלינו לבקשך שתתנזרי מהן; שלא תופיעי על בימות ציבור; שלא תרַצי; שלא תַרשי לפרסם את פנייך הפרטיים, גם לא פרטים מחייך הפרטיים; קיצורו של דבר, שלא תזדקקי אף לאחת הצורות של זנוּת-המוח המוּצעות בצורה ערמומית כל-כך על-ידי הסרסורים ורועי-הזונות של ענף מכירות-המוח; ושלא תקבלי אף אחד מאותם פיתפותי-ביצים ותוויות שבהן עושים פירסום ונותנים אישור למעלַת המוח – עיטורים, כיבּוּדים, תארים – עלינו לבקשך לדחותם מכל-וכל, שכּן כולם מעידים על התרבות שנמכרה לזנות ועל החופש האינטלקטואלי שנמכּר לשִביָה”.

לשמע הגדרה זו, כל כמה שהיא מתונה ולוֹקה-בחסר, מה פירוש הדבר לא רק לחתום על הקול-הקורא שלךָ למען התרבות והחופש האינטלקטואלי אלא גם לממש את הדעה ההיא הלכה-למעשה, עשויות אפילו אותן בנות משכילים שיש להן דֵי מחייתן למחות ולומר שהתנאים קשים עד כדי כך שלא תוּכלנה לעמוד בהם. שכּן יהיה פירושם הפסד ממון, שהוא דבר רצוי, הפסד תהילה, שהכל מסכימים שהיא דבר נעים, ודופי ולעג שאינם מבוטלים בשום-פנים. כל אחת תהיה מטרה לחִצי-לעגם של כל אלה שאינטרס יש להם לשרתוֹ או כסף יש להם להפיקו ממכירת מוֹחוֹת. ובעבוּר איזה גמול? רק זה, במלים המופשטות למדי של הקול-הקורא שלך, שבּכך תהיינה “מגינות על התרבות והחופש האינטלקטואלי”, לא בדעותיהן אלא במעשיהן.

הואיל והתנאים קשים כל-כך, ואין שום גוף שחובה עליהן לכבד את פסיקתו או לציית לה, הבה נבדוק איזו דרך-שכנוע נוספת נותרה לנו. רק להצביע, כך נדמה, על התצלומים – תצלומיהם של גוויות ובתים הרוסים. כלום נוכל להבליט את הקשר ביניהם לבין התרבות המכורה לזנות והעבדות האינטלקטואלית ולהבהיר שהאחת מתחייבת מחברתה עד כדי כך שבנות משכילים תעדפנה לדחות מעלין כסף ותהילה, ולהיות מוּשׂאים לבוז ולעג, ובלבד שלא תשׂאנה בעצמן את הענשים הנגלים שם לעין או שלא תנחנה לאחרים לשאתם? בזמן הקצר העומד לרשותנו, ובכלי-הנשק החלשים שבידינו, קשה להבהיר את הקשר ההוא, אך אם נכונים דבריך, אדוני, ויש ביניהם קשר, וקשר ממשי מאד, הרי עלינו לנסות להוכיח זאת.

ראשית-דבר נזַמן, אפוא, ולוּ אך מעולם הדמיון, איזו בת של איש משכיל שיֵש לה דֵי מחייתה והיא יודעת לקרוא ולכתוב להנאתה שלה, ומתוך סברה שהיא מייצגת דבר שבעצם אפשר שאיננו מעמד כלל, הבה נבקש אותה שתבחן את מוצרי הקריאה והכתיבה הללו המונחים על שולחנה שלה. “הביטי, גבירתי”, כך נוכל לפתוח, “בעתונים שעל שולחנך. מדוע, יורשה לנו לשאול, אַת מקבלת שלושה עתונים יומיים ושלושה שבועונים?” “מפני”, היא עונה, “שאני מתעניינת בפוליטיקה, ורצוני לדעת את העובדות”. “תשוקה ראויה לשבח, גבירתי. אך מדוע שלושה? האם נחלקים הם אפוא באשר לעובדות, ואם כן, מדוע?” על כך היא משיבה, במידה של אירוניה, “אַת מתקראת בת של משכילים, ועם זאת אַת מעמידה פנים שאינך יודעת את העובדות – שכּללן הוא שכל עתון מקבל את מימוּנו מאיזו הנהלה; שכל הנהלה יש לה מדיניות; שכל הנהלה מעסיקה סופרים שיסבירו אותה מדיניות, ואם הסופרים אינם מסכימים עם אותה מדיניות הרי הם נמצאים, כפי שאולי תזכרי אחרי רגע של הרהור, מחוסרי-עבודה ברחוב. לכן אם רצונך לדעת עובדה כלשהי הנוגעת לפוליטיקה, חובה עליך לקרוא לפחות שלושה עתונים שונים, להשוות לפחות שלוש גרסות של אותה עובדה, ולהגיע לבסוף למסקנתך שלך. משום כך נמצאים שלושת העתונים היומיים על שולחני”. עכשיו שדיברנו, בתכלית הקיצור, על זו שאפשר לכנותה ספרות-הבדיון. “יש, גבירתי”, נוכל להזכירה, “דברים הקרויים סרטים, מחזות, מוזיקה וספרים. האם שם אַת נוהגת לפי אותו קו בזבזני כל-כך – מציצה בשלושה עתונים יומיים ובשלושה שבועונים אם רצונך לדעת את העובדות בנוגע לסרטים, מחזות, מוזיקה וספרים, מפני שהכותבים על אמנוּת מקבלים שׂכרם מעורֵך, שמקבל שׂכרו מהנהלה, שמדיניות יש לה לשקוד עליה, ולפיכך על עתון נוקט השקפה אחרת, ולפיכך רק מתוך השוואה בין שלוש השקפות שונות אַת יכולה להגיע לכלל מסקנה משלך – איזה סרטים לראות, לאיזה מחזה או קונצרט ללכת, איזה ספר להזמין בספריה?” ועל זאת היא משיבה, “היות ואני בתו של משכיל, ויש לי כזית תרבות שקלטתי מקריאה, הרי בשׂים לב לתנאֵי העתונאוּת כיום לא אחלום לקבל את דעותי על סרטים, מחזות, מוזיקה או ספרים מן העתונים כשם שלא אחלום לגבש את דעתי על הפוליטיקה מן העתונים. השווי את ההשקפות, הביאי בחשבון את הסילופים, ואחר-כך שִפטי בעצמך. זו הדרך ואין אחרת. לכן העתונים המרובים על שולחני”.83

משמע אפוא שספרוּת העובדות וספרוּת הדעות, אם נבחין ביניהן הבחנה גסה, אין הן עובדות בטהרתן, או דעות בטהרתן, כי אם עובדות מפוּגלות ודעות מפוּגלות, כלומר עובדות ודעות “מפוגלות על-ידי עירבוב של יסודות פשוּטים יותר”, כניסוחו של המילון. לשון אחר, חייב אדם ליטול מכל אמירה את המניע הכספי שלה, את המניע הכּוֹחני שלה, את מניע-היוהרה שלה, שלא לדבר על כל שאר המניעים, המוּכּרים לך באשר את בתו של משכיל, בטרם תחליטי לאיזו עובדה להאמין בענייני פוליטיקה, או אפילו לאיזו דעה בעניני אמנות? “כך הדבר”, היא מסכימה. אך אילו אמר לך מישהו שאין לו אף אחד מן המניעים הללו לאריזת האמת שלדעתו או לדעתה העובדה היא כזאת או כזאת, הרי היית מאמינה לו או לה – כל זאת, כמובן, בהתחשב ביכולת-הטעִייה של כוח-השופט האנושי, שבבואו לשפוט יצירות-אמנות ודאי שהוא בעל-משקל? “כמובן”, היא מסכימה. אילו אמר אדם כזה שאיזה סרט, סימפוניה, מחזה או שיר טובים הם, היית מאמינה לו? “אם להביא בחשבון את יכולת הטעייה של האדם, כן”. והנה נניח, גבירתי שקיימים היו 250 או 50 או 25 אנשים כאלה, אנשים שהתחייבו שלא לנאוף במוחם, ולכן נוצרך ליטול ממוצא-פיהם את מניעו הכספי, מניעו הכּוֹחני, מניעו הפירסומי, מניעו הפרסמתי, את מניע-היוהרה שלו וכך הלאה, בטרם נחשוֹף את גרעין האמת, כלום לא ייתכן שנשיג אז שתי תוצאות נכבדות מאד? וכי לא ייתכן שאם נדע את האמת על המלחמה תימחה תפארת המלחמה ותימחץ במקום שהוא מוטלת מלוּפפת בעלי-הכרוב הרקובים של סַפקי-העובדות שלנו המכורים לזנוּת; ואם נדע את האמת על האמנות הרי תחת לדוש ולדשדש בין הדפים המרוחים והמדוּכדכים של אלה האנוסים לחיות על הזנאת התרבות, הרי הנאתה של האמנות והעיסוק בה נעשים רצויים עד כדי כך שלעומתם היה העיסוק במלחמה מִשׂחק משעמם לחובבנים קשישים המחפשים להם איזה בידור היגייני קימעה – זריקת פצצות ולא כדורים מעל גבולות ולא רשתות? קיצורו של דבר, אם יכתבו העתונים בידי אנשים שמטרתם היחידה בכתיבה לומר את האמת על הפוליטיקה ואת האמת על האמנות הרי לא נאמין במלחמה, ונאמין באמנות.

לכן יש קשר ברור ביותר בין התרבות והחופש האינטלקטואלי לבין אותם תצלומים של גוויות ובתים הרוסים. והמבקש את בנותיהם של משכילים שיש להן דֵי מחייתן להתפתוֹת שתנאפנה במוחן כמוהו כמי שמבקשן לסייע בדרך הבטוחה ביותר הפתוחה לפניהן עכשיו – שהרי העיסוק בספרות הוא הפתוח לפניהן ביותר – למנוע מלחמה.

כך אדוני, נוּכל לפנות אל הגברת הזאת, ואם בצורה גולמנית ועל-דרך-הקיצור; אבל הזמן עובר ולא נוכל לעסוק עוד בהגדרות. ועל הפּנייה הזאת אפשר מאד שתענה, אם אמנם היא קיימת: “מה שאתם אומרים הוא מובן-מאליו; מובן-מאליו עד כדי כך שכל בת של משכיל יודעת זאת כבר בעצמה, ואם אינה יודעת הרי אין לה אלא לקרוא את העתונים כדי שתהיה בטוחה בדבר. אבל נניח שידה משגת לא רק לחתום על הקול-הקורא הזה למען התרבות והחופש האינטלקטואלי חסרי-הפּניות אלא גם לממש את דעתה הלכה-למעשה, איך תוכל לגשת לכך? ואַל נא”, תוכל להוסיף דברים של טעם, “תשגו בחלומות על עולמות אידיאליים שמאחרי הכוכבים; תנו דעתכם על עובדות של ממש בעולם כמו שהוא”, אכן, קשה הרבה יותר להתמודד עם העולם כמו שהוא מאשר עם עולם-החלומות. אף-על-פי-כן, גבירתי, בית-הדפוס הפרטי הוא עובדה של ממש, ואין הוא מהלאה להשׁגתה של הכנסה בינונית. מכונות-כתיבה ומכונות-שכפול הן עובדות של ממש, ואפילו זולות יותר. על-ידי שתשתמשי במכשירים האלה הזולים, שעד כה אינם אסורים, תוכלי להשתחרר מיד מלחצם של הנהלות, קווי-מדיניות ועורכים. הללו יביאו את מחשבותיך שלך, במלותיך שלך, בזמן שיעמוד לרשותך, באורך שתקצבי את, על-פי מצוותך שלך. והרי זוהי, כך מוסכם בינינו, הגדרתנו ל“חופש האינטלקטואלי”. “אבל”, אפשר שתאמר, “‘הציבור?’ איך אוכל להגיע אליו בלי שאעביר את מחשבותי שלי במקצצה שלי ואהפוך אותן לנקניק?” “‘הציבור’, גבירתי”, נוכל להבטיחה, “דומה מאד לנו; הוא גר בחדרים; הוא מתהלך ברחובות, ונוסף על כך אומרים עליו שקָצָה נפשו בנקניקים. זִרקי עלונים למרתפים; הדביקי אותם על לוחות-מודעות; גַלגלי אותם על גבי עגלות-יד ברחובות למכירה בפרוטה או לחלוקת חינם. מִצאי דרכים חדשות להתקרב אל ‘הציבור’; פַצלי אותו לאנשים נפרדים ויחידים תחת שתעשי אותו מפלצת אחת, גסת-גו, רפת-שׂכל. ואחר-כך תני אל לבּך – מאחר שיש לך די מחייתך, יש לך חדר, לאו דווקה ‘חמים’ או ‘נאה’ אך בכל-זאת שקט, פרטי; חדר שבּו תוכלי, מובטחת מן הפרסומת ורַעלה, גם אם תבקשי שכר מתקבל-על-הדעת בעד השירות, לומר את האמת באזני אמנים, על סרטים, מוזיקה, ספרים, בלי חשש שמא תשפיעי לרעה על המכירות שלהם, שזעומות הן, או שתפגעי ביוהרתם, שעצומה היא.84 כך לפחות היתה הביקורת שהשמיע בן ג’ונסון לשקספיר על אשת-המדוחים ואין כל יסוד להניח, והמלט יעיד, שהספרות סבלה כתוצאה מכך. כלום אין טוֹבי המבקרים אנשים פרטיים, וכלום אין הביקורת היחידה הראויה להישמע ביקורת מדוּברת? אלו הן אפוא כמה מן הדרכים הפעילות שבּהן תוכלי אַת, כמי שכותבת בשפתך שלך, לממש את דעתך הלכה-למעשה. אבל אם אַת סבילה, קוראת ולא כותבת, הרי חייבת את לנקוט לא שיטות פעילות אלא סבילות להגנה על התרבות והחופש האינטלקטואלי”. “ואלו מה הן יכולות להיות?” עתידה היא לשאול. “להימנע, כמובן מאליו. לא לחתום על עתונים המעודדים את העבדוּת האינטלקטואלית; לא ללכת להרצאות המוכרות את התרבות לזנוּת; שכּן מוסכם בינינו שהכּותב במצוותו של אחר דברים שאינו רוצה לכתבם הריהו משועבד, והמערבּב תרבּות בקסם אישי או בפירסום הריהו מוציא את התרבות לזנוּת. באמצעים האלה הפּעילים והסבילים תעשי כל מה שלאֵל-ידך לפרוץ את החישוק, את מעגל-הקסמים, את הריקוד סביב-סביב לעץ-התוּת, זה עץ-הרעל של הזנוּת האינטלקטואלית. משעה שייפרץ החישוק, ייקרא דרור לַשבויים. כי מי זה יוכל להטיל ספק בכך שאם יוּתן סכוי לסופרים לכתוב דברים שהם נהנים לכתבם הרי ימצאו שהדבר מהַנה יותר, וזאת עד כדי כך שיסרבו לכתוב בתנאים אחרים; או שהקוראים משעה שיוּתן להם סכוי לקרוא מה שסופרים נהנים לכתוב ימצאו שהדבר מזין הרבה יותר ממה שנכתב בעבוּר כסף, וזאת עד כדי כך שיסרבו להסתפק עוד בתחליף המעוּפש? העבדים שעכשיו מעבידים אותם בפּרך בגיבּוב מלים לספרים, בגיבוב מלים למאמרים, כדרך שגיבבו העבדים אבנים לפיראמידות שבימי-קדם, ינערו אז את האזיקים מעל ידיהם ויחדלו מעמלם המבחיל. וה’תרבות', אותה חבילה נטולת-צורה, שכיום היא מחותלת צביעוּת, ופולטת חצאֵי-אמיתות משׂפתיה הביישניות, הממתיקה ומוֹהלת את אשר בפיה בסוכר ובמים ככל שיסייעו לנפח את תהילתו של הסופר או את ארנקו של אדוניו, היא תשיב לה את צורתה ותיעשה שרירית, הרפתקנית, בת-חורין כפי שהיא במציאות על-פי הבטחותיהם של מילטון, קיטס ושאר סופרים גדולים. ואילו עכשיו, גבירתי, לשמע המלה תרבות בלבד הראש דָווה, העינים נעצמות, הדלתות נסגרות, האוויר מתעבּה; הנה הננו באולם-הרצאות, מצחין מן האֵדים של דברי-דפוס באושים, מאזינים לאדון אחד האנוס להרצות או לכתוב בכל יום-רביעי, בכל יום-ראשון, על מילטון או על קיטס, בעוד עץ-הלילָך מנענע ענפיו לחפשי בגן, והשחפים, הסובבים ועטים, מרמזים בצחוק-פרא שכדאי גם כדאי להשליך אליהם דגים מעוּפשים מעין אלה. זו תחינתנו אליך, גבירתי; מִטעמים אלה אנו מפצירים בך. אל תסתפקי בחתימה על הקול-הקורא הזה למען התרבות והחופש האינטלקטואלי; נַסי לפחות לממש את הבטחתך הלכה-למעשה”.

לא נוכל לומר, אדוני, אם תיאותנה בנות המשכילים שיש להן דֵי מחייתן והן קוראות וכותבות בשפתן שלהן להנאתן שלהן לשמוע לבּקשה הזאת או לא. אבל אם רצוננו להגן על התרבות והחופש האינטלקטואלי, לא בדעות בלבד כי אם במעשה, דומה כי זו תהיה הדרך. אין זו דרך קלה, אמנם כן. ובכל-זאת, כפי שהיא, יש יסוד לחשוב כי קלה הדרך אליהן יותר מאשר אל אחיהן. מחוסנות הן, בלי שנוכל לזקוף זאת כלל לזכוּתן, מאי-אלה אילוצים. הגנת התרבות והחופש האינטלקטואלי למעשה תביא עמה, כמו שאמרנו, לעג ופרישות, אבדן פרסוֹמת ועוני. אך הללו, כפי שראינו, הם מוריהן המוּכּרים. זאת ועוד, ויטקר ועוּבדותיו מוכן ומזומן לעזור להן; שהרי מתוך שהוא מוכיח כי כל פירותיה של התרבות המקצועית – כגון משׂרות ניהול של גאלריות-לאמנות ובתי-נכות, כהונות של פרופיסורים ומרצים ועורכים – עודם מהלאה להישׁג-ידן, דִין הוא שתוכלנה להשקיף על התרבות השקפה טהורה וחסרת-פניות יותר מאחיהן, בלי לטעון גם רגע, כמו שקובע מֶקוֹלי, שמטבען הן חסרות-פניוֹת יותר. בעזרתן זו של המסורת ושל העובדות כמו שהן לא די שיֵש לנו זכות-מה לבקש אותן לעזור לנו לפרוץ את המעגל, את מעגל-הקסמים של התרבות הנמכרת לזנוּת, אלא יש לנו גם תקוות-מה שאם אמנם מצויים בני-אדם כאלה הריהם עתידים לעזור לנו. נחזור אפוא אל הקול-הקורא שלך: אנו נחתום עליו אם נוכל לקיים את התנאים האלה; אם לא נוכל לקיימם, לא נחתום עליו.

עכשיו שניסינו לראות איך נוכל לעזור לך למנוע מלחמה על-ידי שננסה להגדיר מה פירושה של הגנת התרבות והחופש האינטלקטואלי, הבה נעיין בבקשתך הבאה והלא-נמנעת: שנתרום לקוּפת אגודתך. שהרי גם אתה גיזבר-כבוד, ובדומה לשאר גיזברי-הכבוד אתה זקוק לכסף. הואיל וגם אתה מבקש כסף, אפשר יהיה לבקש גם ממך שתגדיר את מטרותיך, ולהתמקח ולאכוף תנאים כמו עם שאר גיזברי-הכבוד. מַהן אפוא מטרותיה של אגודתך? למנוע מלחמה, כמובן. ובאיזה אמצעים? בכללו של דבר, על-ידי הגנת זכויות הפרט; על-ידי התנגדות למימשל-רודנים; על-ידי הבטחת האידיאלים הדמוקרטיים של שוויון-הזדמנויות לכּל. אלה האמצעים הראשיים שבהם, כדבריך, “יוּתן לבצר את שלום העולם לדורות”. אם כן, אדוני, אין כל צורך לשאת-ולתת או להתמקח. אם אלו מטרותיך, ואם, כפי שאי-אפשר כלל לפקפק, אומר אתה לעשות כל מה שלאל-ידך להשגתן, הגיניאה היא שלך – לוואי והיתה מיליון! הגיניאה היא שלך; והגיניאה היא תרומה חפשית, הניתנת מתוך חרות.

אך המלה “חפשי” משמשת תכופות כל-כך, ובדומה למלים נדוֹשוֹת סוֹפה שהיא אומרת מעט כל-כך, עד שאולי טוב יהיה להסביר במדויק, ואפילו במדוקדק, מה פירוש המלה “חפשי” בהקשר זה. פירושה כאן הוא שאין מבקשים בתמורה שום זכות ושום הקלה. הנותנת אינה מבקשת ממך שתקבל אותה אל שורות הכהונה של הכנסיה האנגליקנית; או לבּורסה; או לשירות הדיפלומטי. הנותנת אין לה כל רצון להיות “אנגליה” באותם תנאים שבּהם אתה “אנגלי”. אין הנותנת תובעת תמורת תרומתה להתקבל למקצוע כלשהו; שום כיבוד, תואר או עיטור; שום משׂרת פרופיסור או מרצה; שום מקום בשום אגודה, ועד או הנהלה. התרומה אינה כרוכה בשום תנאי מסוג זה מפני שהזכות האחת שחשיבותה עליונה לה לכל בני-האדם כבר נכבשה. אינך יכול ליטול ממנה את זכותה להשׂתכר למחייתה. עכשיו אפוא יכולה בתו של משכיל, זו פעם ראשונה בהיסטוריה האנגלית, לתת לאחִיה גיניאה אחת שהשׂתכּרה בעצמה על פי בקשתו למטרה הנקובה למעלה בלי לבקש שום דבר בתמורה. הרי זו תרומה חפשית, הניתנת בלי פחד, בלי חנופה ובלי תנאים. הרי זו אדוני, שעה הרת-גורל כל-כך בהיסטוריה של הציביליזציה עד שדומה כי מתבקשת איזו חגיגה. אך הבה נחדל מן הטכסים הנושנים – ראש-העיר של לונדון, שצבּים ושֵריפים משמשים לפניו, המכה במַטהו תשע פעמים על אבן בעוד הארכיבישוף מקנטרבּורי בכל הדרת-מחלצותיו משמיע ברכה. הבה נמציא טכס חדש לאירוע החדש הזה. מה יאֶה יותר מאשר להרוס מלה ישנה, מלה מרושעת ומושחתת, שגרמה נזק רב בזמנו וכיום אבד עליה הכּלח? המלה “פמיניסטית” היא המלה הנרמזת. אותה מלה, לפי המילון, פירושה “מי שדוגלת בזכויותיהן של נשים”. הואיל והזכות היחידה, הזכות להתפרנס, נכבשה, שוב אין למלה משמעות. ומלה שאין לה משמעות היא מלה מתה, מלה מושחתת. הבה נציין אפוא את האירוע הזה על-ידי שנשרוף את הגוויה. הבה נכתוב אותה מלה באותיות שחורות וגדולות על גליון-פוֹליוֹ; אחר-כך נצית את הנייר בגפרור. ראֵה, איך הוא בוער! איזה אור מרצד על העולם! עכשיו הנה נכתוש את האפר במכתש בקולמוס של נוצת-אווז, ופה-אחד נכריז בשירה כי כל מי שישתמש באותה מלה בעתיד הוא איש-צלצל-בפעמון-וּברַח,85תככן, נובר בעצמות ישנות, שההוכחה לחילולן רשומה בכתם של מים מזוהמים המרוח על פניו. העשן כלָה; המלה הושמדה. שׂים לב, אדוני, מה קרה כתוצאה מן החגיגה שלנו. המלה “פמיניסטית” נשמדה; האוויר טהַר; ובאוויר הזה המטוהר מה אנו רואים? גברים ונשים העמלים יחד למען אותה משׂאת-נפש. הענן נישׂא גם מעל העבר. למען מה פעלו במאה הי"ט – אותן נשים מתות ומשונות במצנפותיהן וברדידיהן? למען אותה משׂאת-נפש עצמה שאנו פועלים לשמה עכשיו. “תביעתנו לא היתה תביעה לזכויות הנשים בלבד;” – ג’וזפין באטלר היא הדוברת – “היא היתה גדולה יותר ועמוקה יותר; היתה זו תביעה למען זכויות הכּל – כל הגברים והנשים – לכיבוד העקרונות הגדולים של צדק ושוויון וחופש”. המלים כמִלותיךָ; התביעה כתביעתךָ. בנות המשכילים שנקראו, למורת-רוחן, “פמיניסטיות” היו למעשה חיל-החלוץ של תנועתך שלך. הן נלחמו באותו אויב שבּו אתה נלחם, ומאותם טעמים. נלחמות היו בשלטון-העריצות של המדינה האבהנית כשם שאתה נלחם בשלטון-העריצות של המדינה הפאשיסטית. משמע שרק ממשיכות אנו באותו מאבק שניהלו אִמותינו וסבתותינו; מִלותיהן מוכיחות; מִלותיךָ מוכיחות. אך עכשיו שמכתבך מונח לפנינו מובטח לנו מצדך שאתה נלחם עמנו, לא נגדנו. עובדה זו מלהיבה עד כדי כך שדומה כאילו מתבקשת חגיגה נוספת. מה יכול להיות יאה יותר מלכתוב עוד מלים מתות, עוד מלים מושחתות, על עוד גליונות-נייר ולשרוף אותן – את המלים עריץ, רודָן, למשל? אך, אבוֹי, עדיין לא אבד הכּלח על המלים הללו. עדיין יכולים אנו לנער ביצים מעתונים; עדיין יכולים אנו להריח ריח מיוחד שאין טעות בטיבוֹ באיזור של וייטהול וּוסטמינסטר. ובחוץ-לארץ עלה המִפלץ בגילוי-פנים יותר על פני-השטח. שם אין לטעות בטיבו. הוא הרחיב את היקפו. עכשיו הוא מֵצֵר את צעדי החופש שלך; עכשיו הוא מכתיב איך תחיֶה; הוא מבדיל הבדלות לא רק בין המינים אלא גם בין הגזעים. אתם מרגישים בעצמכם מה שהרגישו אִמותיכם כאשר הרחיקוּן, כאשר השתיקוּן, באשר נשים היו. עכשיו מרחיקים אֶתכם, משתיקים אֶתכם, מפני שאַתם יהודים, מפני שאַתם דמוקרטים, מפני גזע, מפני דת. שוב לא בתצלום אתם מסתכלים; הנה הינכם מטַרפזים לכם בתהלוכה בעצמכם. והרי זה שינוי. כל העוול שברודנוּת, בין באוקספורד ובין בקמבריג', בין בווייטהול ובין ברחוב-דאונינג, נגד יהודים או נגד נשים, באנגליה או בגרמניה, באיטליה או בספרד, גלוי עתה לעיניכם. אך עכשיו אנחנו נלחמים יחד. בנותיהם ובניהם של משכילים נלחמים זה בצד זה. אותה עובדה מלהיבה היא עד כדי כך, גם אם אין אפשרות לחגיגה, עד שאילו אפשר היה להכפיל את הגיניאה האחת הזאת פי-מיליון כי עתה עמדו כל אותן גיניאות לשירותך בלי שום תנאים נוספים פרט לאלה שאָכפת על עצמךָ. טוֹל אפוא את הגיניאה האחת הזאת ועשה בה שימוש לעמידה על “זכויות הכל – כל הגברים ונשים – לכיבוד העקרונות הגדולים של הצדק והשוויון והחופש”. העמד את נר-הפרוטה הזה בחלון האגודה החדשה שלך, ומי-יתן ונזכּה ליום שבּו בלהבת חירותנו המשותפת תישׂרפנה המלים עריץ ורודן לאֵפר שכן יאבד הכלח על המלים עריץ ורודן.

ובכן כיון שנענתה הבקשה לגיניאה אחת, וההמחאה נחתמה, נותרה עוד בקשה אחת שלך לעיוּן – והיא שנמלא טופס ונירשם באגודה שלך. למראית-עין הרי זו בקשה פשוטה, שקל להיענוֹת לה. שכּן מה יכול להיות פשוט יותר מהצטרפות לאגודה אשר זה-עתה נתרמה לה הגיניאה הזאת? למראית-עין, מה-קל, מה-פשוט; אבל במעמקים, מה-קשה, מה-מורכב… איזה ספקות אפשריים, איזה היסוסים אפשריים, יכולות הנקודות הללו לסַמל? איזה היגיון או איזו הרגשה יכולים לעורר בנוּ היסוס להימנוֹת עם אגודה שמטרותיה ישרות בעינינו, שלקוּפתה תרמנו? אולי לא הגיון הוא זה ולא הרגשה אלא משהו עמוק ויסודי משניהם. אולי ההבדל הוא שגורם. נבדלים אנחנו, כמו שהוכיחו העובדות, הן במין והן בהשכלה. ומן ההבדל ההוא, כמו שכבר אמרנו, יכולה עזרתנו לבוא, אם אמנם נוכל לעזור, להגנת החופש, למניעת מלחמה. אך אם נחתום על הטופס הזה שממנו מתחייבת הבטחה של חברוּת פעילה באגודתך, דומה יהיה כאילו חובה עלינו לאבּד את ההבדל ההוא ומתוך כך להקריב את העזרה ההיא. לא קל להסביר מדוע כך הדבר, אף-על-פי שהתרומה של גיניאה אחת מאַפשרת (כך התפּארנו) לדבּר דרך-חירות בלי פחד ובלי חנופה. הבה נשאיר את הטופס על השולחן לפנינו בלי חתימה בעוד אנו דנים, ככל שנוּכל, בהגיונות ובהרגשות שבגללם אני מהססת לחתום עליו. שכּן אותם הגיונות והרגשות מקורם עמוק בחשכתם של זכרונות-מוֹרשה; הם התערבבו למדי; קשה מאד להתיר את סבכיהם באור.

נפתח בהבחנה אחת יסודית: אגוּדה היא הצטברות של אנשים שחָברוּ יחד למטרות מסוימות; ואילו אתה, הכותב בעצמך ובמוֹ-ידך, יחיד הינך. אתה היחיד הרי אתה אדם שיש לנו יסוד לכבּדו; אדם הנמנה עם אגודת-האַחוָה, שהרבה אנשים השתייכו אליה, כפי שמוכיחה הביוגרפיה. הנה כי כן אומרת אן קליאוּ, בתארה את אחִיה: “ארתור הוא הטוב בידידַי וביועצַי… ארתור הוא נחמת חיי ושׁמחתם; בשבילו, וממנו, אני שואבת עוז לתוּר אחר כל שהוא נחמד ובעל שם טוב”. ועל כך משיב ויליאם ווֹרדסווֹרת, כשהוא מדבר על אחותו אך משיב לזולתה משָל כאילו קרא זמיר אחד לחברו ביערוֹת העבר:

בִּרְכַּת-זקוּנַי לִוַּתְנִי בְּעוֹדֶנִּי יֶלֶד:

הִיא הֶרְאַתְנִי, הִשְׁמִיעַתְנִי;

הִדְאִיגַתְנִי, הִפְחִידַתְנִי,

וְלֵב יִדְמַע נְתָנַתְנִי;

אִם אַהֲבָה, וְגִיל בַּחֶלֶד.86

כך היו, ואולי כך הם עדיין, היחסים בין הרבה אחים ואחיות ברשות-היחיד, כיחידים. הם מכבּדים זה את זה ועוזרים זה לזה ויש להם מטרות משותפות. מדוע אפוא, אם כך יכולים להיות יחסיהם הפרטיים, כפי שמוכיחות הביוגרפיה והשירה, צריכים יחסיהם הפומביים, כפי שמוכיחים החוק וההיסטוריה, להיות שונים כל-כך? וכאן, הואיל ואתה עורך-דין, בעל זכרון של עורך-דין, אין צורך להזכיר לך צווים מסוימים של החוק האנגלי, החֵל בתעודותיו הראשונות ועד לשנת 1919, המוכיחים כי היחסים הפומביים, יחסי-החברה של אח ואחות, שונים הם מאד מן היחסים הפרטיים. עצם המלה “חברה” מרעישה בזכּרון את פעמוניה העגומים של נגינה צורמת: לא תעשי, לא תעשי. לא תִלמדי; לא תשׂתכּרי; לא יהיה לך רכוש; לא תעשי – כך היו יחסי-החברה שבין אח לאחות משך הרבה מאות שנים. ואם גם אפשרי הדבר, ובעיני האופטימיסט מתקבל-על-הדעת, שבמרוצת הזמן תצלצל חברה חדשה ותשמיע תרועת-פעמונים של הרמוניה נהדרת, ומכתבךָ מבשׂר זאת, הרי עדיין היום ההוא רחוק מאד. בהכרח אנו שואלות את עצמנו, כלום אין בהתלקטותם של בני-אדם בחברוֹת משהו המשחרר את האנוכי האַלים ביותר, את הפחות רציונאלי ורחמני בבני-האדם עצמם? בהכרח אנו רואות בחברה – המאירה פנים כל-כך לך, המזעיפה פנים כל-כך לנו – דפוס בלתי-הולם המסלף את האמת; מעוות את הנפש; כּובל את הרצון. בהכרח אנו רואות בחבָרות קשרי-קושרים המטביעים את האח הפרטי, שרבות מאתנו יש להן יסוד לכבּדו, ומנפחים על מקומו איזה זָכָר מפלצתי, צעקן, קשה-אגרוף, השוקד ילדוּתית לסַמן את קרקע הארץ בסימונים של גיר, שבגבולותיהם המיסטיים יצורי-אנוש מוכנסים למכלאות, בקשוּי, בנפרד, מלאכותית; מקום שם, משוּח צבעי אדום וזהב, מקושט נוצות כפרא-אדם, הוא מטכּס טכסים מיסטיים ומתענג על ההנאות המפוקפקות של עצמה וּשליטה בעוד אנחנו, הנשים “שלו”, נעולות בבּית הפרטי בלי שיהיה לנו חלק בחברוֹת המרובות הכלולות בחֶברתו. מטעמים כגון אלה – כל כמה שהם דוחסים בתוכם רוב זכרונות והרגשות – כי מי זה ינתח את מורכבוּתה של נפש האוצרת בחוּבּה מאגר עמוק כל-כך של זמן-עבר? – דומה כי לא יסכוֹן לנו מצד ההגיון ומן הנמנע הוא לנו מצד הרגש למלא את הטופס שלך ולהצטרף לאגודתך. שהרי בעשׂותנו כאן נמַזג את זהותנו בזהותך; נצעד ונעמיק עוד יותר את התלמים הנדושים והנושנים ונחזור עליהם, אלה התלמים שבּהם החברה, כגראמופון שמחטו נתקעה, חוזרת ומנסרת בזעם, ובתמימות-דעים קשה-מנשׂוֹא. “שלוש-מאות מיליון הוּצאו על חימוש”. אַל לנו לתת תוקף להשקפה שנסיוננו שלנו ב“חֶברה” צריך היה לעזור לנו לגבּשה לעצמנו. הנה כך, אדוני, אף שאנו מכבּדות אותך כאדם פרטי, ואנו מוכיחות זאת בכך שאנו נותנות לך גיניאה אחת כדי שתוציא אותה כטוב בעיניך, הרי אנו סבורות שנוכל לעזור לך עזרה יעילה ביותר אם נסרב להצטרף לאגודתך; אם נפעל למען המטרות המשותפות שלנו – צדק ושוויון וחופש לכל הגברים והנשים – לא בתוך אגודתך אלא מחוצה לה.

אבל דבר זה, כך תאמר, אם יש לו משמעות בכלל, אין משמעותו אלא זו שאַתֶן, בנות המשכילים, שהבטחתן לנו את עזרתכן המפורשת, מסרבות להצטרף לאגודתנו כדי שתוּכלנה להקים אגודה אחרת משלכן. ומה סוג האגודה שאתן אומרות לייסד מחוץ לאגודתנו, אך בשיתוף-פעולה עמה, למען נוּכל לעבוד יחדיו למען מטרותינו המשותפות? זוהי שאלה שאתה רשאי בהחלט להציגה, ואשר עלינו לנסות להשיב עליה כדי להצדיק את סירובנו לחתום על הטופס שאתה שולח. הבה נתווה אפוא במהירות קווים כלליים לדמוּת האגודה שאותה תוּכלנה בנותיהם של משכילים לייסד ואליה תוכלנה להצטרף, מחוץ לאגודתך אך בשיתוף-פעולה עם מטרותיה. קודם-כל, האגודה הזאת החדשה, ירווח לך לשמוע, לא תהיה לה גיזברית-כבוד, שכּן לא תצטרך לכספים. לא יהיה לה משרד, לא יהיה לה ועד, לא תהיה לה מזכירה; היא לא תכַנס אסיפות, היא לא תערוך ועידות. אם הכרח שיהיה לה שֵם, אפשר יהיה לקרוא לה אגודת-החיצוֹניוֹת. אין זה שם מצלצל, אך יתרון יש לו בכך שהוא תואֵם את העוּבדות – את עוּבדות ההיסטוריה, המשפט, הביוגרפיה; ואולי אפילו את העוּבדות הכּמוסות עדיין של הפסיכולוגיה שלנו שעודנה נעלמה. חברותיה תהיינה בנות של משכילים, הפועלות בַמעמד שלהן – ואכן, איך תוכלנה לפעול במעמד אחר כלשהו?87 – ועל פי שיטותיהן שלהן למען החופש, השוויון והשלום. ראשית חובתן, שעליה תתחייבנה לא בשבועה, שכן שְבועות וטכסים אין להם חלק באגודה שקודם-כל עליה להיות עלומת-שם וגמישה, תהיה לא להילחם בכלי-נשק. קל להן לקיים זאת, שהרי למעשה, כמו שהעתונים מודיעים לנו, “מועצת-הצבא אינה מתכוונת כלל להתחיל בגיוס לחיל-נשים כלשהו”.88 הארץ מבטיחה זאת. אחר-כך תסרבנה לייצר תחמושת או לסעוֹד את הפצועים אם תִקְרֶה מלחמה. הואיל ובנותיהם של עמלים הן בעיקר שמילאו את התפקידים האלה ובמלחמה שעברה, קל יהיה הלחץ עליהן כאן, אם גם בלתי-נעים מן-הסתם. מצד שני, החובה הבאה שעליה תתחייבנה כרוכה בקושי ניכר, והיא מצריכה לא רק אומץ-לב ויזמה אלא את הידע המיוחד של בת-המשכיל. הקצרה, חובה זו היא לא להסית את אחֵיהן להלחם גם לא להניאם מכך אלא לשמור על עמדה של שוויון-נפש גמור. אבל העמדה המוּבּעת במלים “שוויון-נפש” מורכבת היא כל-כך וחשובה כל-כך עד שזקוקה היא כאן להגדרה נוספת. קודם-כל יש להעמיד את שוויון-הנפש על בסיס עובדתי אֵיתן. מכיון שעובדה היא שאין היא יכולה להבין איזה יצר דוחף אותו, איזו תפארת, איזה ענין, איזה סיפוק גברי ממציאה לו הלחימה – “בלי מלחמה לא יהיה שום פורקן לתכונת הגבריות שמפַתחת הלחימה”. – מכיון שהלחימה היא אפוא תכונת-מין שאין היא יכולה להיות שוּתפת בה, ויש טוענים שהיא הקבָּלָתו של היצר האמהי שאין הוא יכול להיות שוּתף בו – הרי שזהו יצר שאין היא יכולה לדוּן אותו. חייבת אפוא החיצונית להניחו להתמודד עם היצר הזה בעצמו, שהרי יש לכבּד את חופש-הדעה, מה-גם שהוא מבוסס על יצר הזָר לה ככל שדוֹרוֹת של מסורת והשכלה יכולים לעשותו זר לה.89 זוהי הבחנה יסודית ואינסטינקטיבית שעליה אפשר לייסד את שוויון-הנפש. אבל החיצונית תקבע לה זאת לחובה לייסד את שוויון-נפשה לא רק על האינסטינקט אלא גם על התבונה. כשהוא אומר, וההיסטוריה מוכיחה שאמנם אָמר, ועשוי הוא לומר שוב,:אני נלחם כדי להגן על מולדתנו" ובכך הוא מבקש להעיר את הרגשתה הפטריוטית, תשאל היא את עצמה, “מה ‘מולדתנו’ אומרת לי כחיצונית?” כדי להכריע בכך, תנתח את משמעותה של אהבת-המולדת במקרה שלה. היא תאסוף ידיעות על מצבן של בנות-מינה ובנות-מעמדה בעבר. היא תאסוף ידיעות על שיעור הקרקע, העושר והרכוש שברשות בנות-מינה-ומעמדה בהוֹוה – מה חלק יש לה ב“אנגליה” למעשה. מאותם מקורות תאסוף ידיעות על ההגנה המשפטית שנתן לה החוק בעבר ושהוא נותן לה עכשיו. ואם יוסיף הוא שנלחם הוא כדי להגן עליה, הרי תִתֵּן אל לבה את שיעור ההגנה הפיזית שהיא זוכה לה עכשיו שעה שרושמים את המלים “אמצעי-זהירות מהתקפת-אוויר” על קירות אטומים. ואם יאמר שנלחם הוא להגן על אנגליה משלטון-זרים, תִתֵן היא על לבה כי לגבּיה אין “זרים” כלל, שהרי על-פי החוק היא נעשית זרה בהינשׂאה לזָר. והיא תעשה כמיטב יכולתה למַמש את הדבר הזה, לא בכוח אחוָה מאולצת אלא בכוח האהדה האנושית. כל העוּבדות האלו תשכנענה את תבונתה (אם נסכּם את הדברים בתכלית הקיצור) שבנות-מינה-ומעמדה יש להן יסוד מועט מאד להודות לאנגליה בעבר; אין להן יסוד הרבה להודות לאנגליה בהוֹוה; ואילון בטחונה האישי לעתיד-לבוא מפוקפק הוא ביותר. אך מסתבר שיָנקה אל תוכה, אפילו מן האומנת, איזה רעיון רומנטי שלפיו האנגלים, אלה האבות והסבים שהיא רואה אותם במצעדם בתמונת ההיסטוריה, “עולים” על אנשי ארצות אחרות. היא תראה חובה לעצמה לבדוק זאת על-ידי השוואת היסטוריונים צרפתים עם אנגלים; גרמנים עם צרפתים; עדוּתם של הנשלטים – ההוֹדים או האירים, למשל – עם הטענות של שליטיהם. ואף-על-פי-כן אולי תישאר איזו הרגשה “פטריוטית”, איזו אמונה מושרשת בעליונותה האינטלקטואלית של ארצה-היא על ארצות אחרות. אז תשווה את הציור האנגלי עם הציור הצרפתי; את המוזיקה האנגלית עם המוזיקה הגרמנית; את הספרות האנגלית עם הספרות היוונית, שהרי תרגומים מצויים למכביר. לאחר שתעשה החיצונית את כל ההשוואות האלה בנאמנוּת על-ידי השימוש בתבונה, תמצא והנה יש לה טעמים נכוחים מאד לשוויון-הנפש שלה. היא תמצא כי אין לה יסוד של ממש לבקש מאחִיה שיילחם למענה כדי להגן על המולדת “שלנו”. “מולדתנו”, תאמר, "התייחסה אלַי כאל שפחה משך רוב-רוּבּה של ההיסטוריה שלה; היא מנעה ממני השׂכּלה כשם שמנעה ממני כל חלק בקנייניה. המולדת ‘שלנו’ חדלה עדיין מלהיות מולדתי בהינשׂאי לזָר. המולדת ‘שלנו’ מונעת ממני את האמצעים להגן על עצמי, מאלצת אותי לשלם סכום גדול מאד בכל שנה לאחרים כדי שיגנו עלי, ועם כל זאת כה זעומה יכולתה להגן עלי עד שאמצעי-זהירות מפני התקפות-אוויר כתובים על הקיר. לכן אם אתה מתעקש להילחם כדי להגן עלי, או על המולדת ‘שלנו’ יוּבן הדבר בינינו, ביישוב-הדעת ובתבונה שאתה נלחם כדי להמציא סיפוק לאיזה יצר-מין שאינני יכולה להיות שוּתפת בו; כדי להשיג טובות-הנאה שלא היה לי חלק בהן, ומסתבר שלא יהיה לי חלק בהן; אך לא כדי להמציא סיפוק ליצרים שלי, גם לא כדי להגן עלי או על מולדתי. “שכּן”, תאמר החיצונית, “לאמיתו של דבר, כאשה, אין לי מולדת. כאשה אין לי חפץ במולדת. כאשה מולדתי היא העולם כולו”. ואם, לאחר שתאמר התבונה את שלה, עדיין תישאר איזו הרגשה עקשנית, איזו אהבה לאנגליה שהוּטפה אל אזניה של ילדה על-ידי צריחות עורבים בעץ-בּוקיצה, על-ידי שכשוך גלים על חוף, או על-ידי קולות אנגליים המלחשים שירי-ילדים, הרי בטיפה זו של הרגשה טהורה, ואם גם אי-רציונלית, תסתייע על מנת לתת לאנגליה תחילה את מידת השלום והחופש שהיא חפצה להקנותם לעולם כולו.

כזה אפוא יהיה “שוויון-הנפש” שלה, ושוויון-הנפש הזה מחַייב אי-אלו מעשים. היא תתחייב שלא תקח חלק בהפגנוֹת פטריוֹטיוֹת; שלא תיאוֹת לשום צורה של השתבּחות-עצמית לאומית; שלא יכירנה מקומה בשום סיעה של מוחאי-כפיים שכירים ובשום קהל-צופים המעודדים מלחמה; שתוקיר רגליה ממופעים, תחרויות, תהלוכות, חלוקות-פרסים וכל שאר טכסים צבאיים מסוג זה המעודדים את הרצון לכפות את הציביליזציה “שלנו” או את השלטון “שלנו” על זולתנו. יתר על כן, הפסיכולוגיה של החיים הפרטיים מאוששת את האמונה כי שימושן זה של בנות משכילים בשוויון-הנפש יביא עזרה של ממש למניעת מלחמה. שכּן דומה כי הפסיכולוגיה מלַמדת שבני-אדם מתקשים הרבה יותר לפעול בזמן שאחרים מגלים שוויון-נפש ומניחים להם חופש-פעולה גמור מאשר בזמן שמעשיהם הופכים להיות מרכזה של סערת-רגשות. הנער הקטן צועד ותוקע בחצוצרה מחוץ לחַלון: הַפצירו בו שיפסיק; הוא ממשיך; אל תאמרו מאומה; הוא מפסיק. מן הדין אפוא שבנותיהם של משכילים לא תענֵקנה לאחֵיהן לא את הנוצה הלבנה של מורך-לב גם לא את הנוצה האדומה של אומץ-לב, אלא פשוט לא תענֵקנה להם שום נוצה כלל; מן הדין הוא אפוא שתעצומנה את העיניים המאירות המרעיפות השפעה, או שתסֵבנה את העיניים הללו למקום אחר שעה שידוּבר במלחמה – זו החובה שהחיצוֹניוֹת תלמַדנה למַלאה בימי-שלום בטרם תבוא אימת המוות ובהכרח תטוֹל מן התבונה את כוחה.

אלו הן אפוא קצת מן השיטות שבהן תעזור לך, אדוני, האגודה, זו אגודת-החיצוֹניוֹת האלמונית והחשאית, למנוע מלחמה ולהבטיח את החירות. אחת היא מה הערך שתייחס להן, הלא תסכים כי אלו הן חובות שבני-מינך יתקשו למלאָן יותר מבנות-מיננו; ולא עוד אלא שאלו הן חובות ההולמות במיוחד את בנותיהן של משכילים. שהרי תַצרכנה מידה של היכּרוּת עם הפסיכולוגיה של משכילים, ומוחותיהם של משכילים מאומנים הם יותר משל עמֵלים כשם שמלוֹתיהם מחוכמות יותר.90 יש עוד חובות, כמובן – רבות כבר הוּתוו בקווים כלליים במכתבים אל שאר גיזבריות-הכבוד. אך אפילו עלולות אנו לחזור קצת על דברינו, הבה נחזור עליהן פחות או יותר, ובמהירות, למען תוכלנה להיות בסיס שעליו תיכּון אגודה של חיצוניות. ראשית, הן תתחייבנה להשׂתכּר למחייתן. חשיבותו של דבר כשיטה לסיומן של מלחמות מובנת מאליה; כבר הודגש למדי שכוח-שיכנועה של דעה המיוסדת על עצמאות כלכלית עדיף על זה של דעה המיוסדת על היעדר כל הכנסה או על זכות רוחנית להכנסה, עד כדי כך שאין עוד צורך בשום הוכחה נוספת. מכאן שחיצונית חייבת לשקוד ולתבוע שׂכר הוגן בכל המקצועות הפתוחים עכשיו לפני בנות-מינה; ושנוסף על כך חובתה ליצור מקצועות חדשים שבהם תוכל לקנות לה את הזכות לדעה עצמאית. לכן עליה להתחייב לתבוע שׂכר כספי למי שעובדת חינם במעמדה שלה – בנותיהם ואחיותיהם של משכילים, שעכשיו, כפי שאנו למדות מספרי-ביוגרפיה, הן מקבלות שׂכר על פי שיטת החליפים: מזון, קורת-גג וקיצבה פעוטה של 40\(\pounds\) בשנה. אך בראש-וראשונה עליה לתבוע שׂכר שאותו תשלם המדינה על-פי חוק לאמותיהם של משכילים. אין ערוֹך לחשיבותו של דבר זה למאבק המשותף שלנו; שכּן זו הדרך היעילה ביותר שבה נוכל לדאוג לכך שבנות המעמד הגדול והמכובד עד מאד של נשים נשואות יהיו להן דעה ורצון משלהן; שבהם, אם ייטבו בעיניה דעתו ורצונו, תתמוך האשה בבעלה, ואם רעים יהיו בעיניה תתנגד לו, ועל-כל-פנים תחדל להיות “האשה שלו” ותהיה היא עצמה. הן תסכים, אדוני, בלי להטיל דופי בגברת הקרויה בשמך, שאם תהיה הכנסתך תלויה בה יחולל הדבר שינוי דק ובלתי-רצוי ביותר בפסיכולוגיה שלך. לבד מכּך, צעד זה חשוב כל-כך לכם, במאבק שלכם לחופש ולשוויון ולשלום, שאילו צורף תנאי כלשהו לגיניאה הרי היה התנאי זה: שתקבעו שהמדינה תשלם שׂכר לאלו שמקצוען הוא הנישואים והאמהוּת. צא וחשוֹב, אפילו תסתכן כאן בסטייה הצִדה, מה השפעה תהיה לדבר הזה על הילוּדה, ודווקה במעמד שבּו הילוּדה יורדת, דווקה במעמד שבּו לידות רצויות – מעמד המשכילים. ממש כמו שהעלאת שׂכרם של חיילים הביאה, לדברי העתונים, תוספת טירונים לחֵיל נושאי-הנשק, ממש כך יסייע אותו הֶמרֵץ לגיוסו של כוח הלידה, שספק אם נוכל להכחיש שהוא נחוץ ומכובד לא פחות, אלא שבגלל דלוּתו, וסבלותיו, אינו מוֹשך עכשיו טירוניוֹת. שיטה זו אפשר שתצליח במקום שזו הנקוּטה ביום – ניצול-ולעג – העלתה חרס. אבל הענין שבו תשתדלנה החיצוניות לשכנע אתכם, תוך כדי הסתכְּנות בעוד סטיה הצִדה, הוא ענין שנגיעה חיונית לו לחייכם שלכם כמשכילים ולכבודם וחיוּתם של מקצועותיכם. שהרי אם ישלמו לרעייתך בעד עבודתה, עבודת לידתם וגידולם של ילדים, שׂכר ממשי, שׂכר כספי, עד שייעשה זה מקצוע מושך ולא, כּמו עכשיו, מקצוע שאין שׂכר בצדו, מקצוע שאין גימלאות בצדו, ולפיכך מקצוע תלוי-בשׂערה שגָלָה כבודו, או-אז תוּקל עבדוּתך שלך.91 שוב לא תצטרך ללכת למשרד בתשע-וחצי ולהישאר שם עד שש. אפשר יהיה לחלק את העבודה שווה-בשווה. אפשר יהיה לשלוח חולים למחוסריהם. סיכומי-טיעוּנים למחוּסריהם. מאמרים יוכלו שוב להיכּתב. בכך תקבל התרבות דחיפה חיובית. תוכל לחלוֹק עם ילדיך במבחר שנותיך. ולכשיחלוף אותו מבחר-שנים שוב לא יהיה צורך להשליך אותך מן המכונה אל גל הגרוטאות באין בך עוד נשמת-חיים גם לא ענין בשום דבר למען תצעד בסך בסביבות באת או צ’לטנהֶם בהשגחתו של איזה עבד ביש-מזל. שוב לא תהיה האורח של יום-ראשון, היסעוּר על צוואר החֶברה, המתמכּר-לאהדה, העבד רפה-האונים הדורש החלפה; או, כניסוחו של הֶר היטלר, הגיבור הזקוק לשעשועים, או, כניסוחו של סניוֹר מוּסוֹליני, הלוחם הפצוע הזקוק לבנות-חוה שתחבושנה את פצעיו.92 אם תשלם המדינה לרעייתך שׂכר הוגן בעד עבודתה, שכּל כמה שהיא מקודשת ספק אם אפשר לומר עליה שהיא מקודשת יותר מזו של איש-הדת, הרי בכל-זאת כמו שהוא מקבל שׂכר בעד עבודתו בלי פחיתוּת-כבוד כך תוכל היא לקבל בעד עבודתה – אם יינקט הצעד הזה, שהוא חיוני לחירותך עוד יותר מאשר לחירותה, תישבר הטחנה הישנה שבּה הגבר איש-המקצוע סובב-הולך עכשיו במעגל-השיגרה, תכופות בנלאֶה כל-כך, בלי שהוא עצמו ייהנה מכּך הרבה ובלי שיועיל בכך הרבה למקצועו; לך תהיה ההזדמנות של החירות; יקוץ הקץ על המשפיל שבכל השיעבודים, זה השיעבוד האינטלקטואלי; האדם-למחצה יוכל להיעשות אדם שלם. אך מאחר שצריך להוציא שלוש-מאות מיליון לערך על נושאי-הנשק, ממילא מובן שהוצאה מעין זו, אם נזדקק למלה נוחה שממציאים לנו הפוליטיקאים, היא “בלתי-מעשית”, והיגיעה השעה לחזור לתכניות הניתנות יותר לביצוע.

החיצוֹניוֹת תתחייבנה אפוא לא רק להשׂתכּר למחייתן אלא להשׂתכּר במומחיות עד כדי כך שסירובן להשׂתכּר יהיה בו כדי להדאיג את הממוּנה. הן תתחייבנה לקנות להן ידיעה שלמה בהליכות המקצוע, ולחשוֹף כל מקרה של עריצות או ניצול-לרעה במקצועותיהן. והן תתחייבנה שלא להמשיך בעשׂיית כסף בשום מקצוע אלא לחדול מכל תחרות ולעסוק במקצוען נסיונית, לתועלת המחקר ומתוך אהבת העבודה עצמה, משעה שתשׂתכּרנה די מחייתן. כמו כן תתחייבנה שלא להיכנס לשום מקצוע העוֹין את החירות, כגון ייצורם או שיפורם של כלי-מלחמה. והן תתחייבנה לסרב לקבל תפקיד או משׂרת-כבוד משום אגודה שבעודה מתיימרת לכבּד את החופש היא מגבילה אותו, בדומה לאוניברסיטאות של אוקספורד וקמבריג'. והן תראֶנה חובה לעצמן לחקור את יוּמרותיהן של כל האגודות הציבוריות שהן נאלצות לתרום להן כמשלמות-מסים, דוגמת הכּנסיה והאוניברסיטאות, ולעשות זאת במדוקדק ובלי מורא כדרך שתבדוקנה את יוּמרותיהן של אגודות פרטיות שלקוּפותיהן הן תורמות מרצונן החפשי. הן תשקודנה להעביר תחת שבט-הביקורת את המענקים הניתנים לבתי-הספר ולאוניברסיטאות ואת היעדים שעליהם מוציאים את הכסף ההוא. וכמו בתחום ההשכלה כך גם בתחום הדת. על-ידי שתקראנה קודם-כל את הברית החדשה, ואחרי-כן אותם תיאולוגים והיסטוריונים שיצירותיהם כולן נוחות-לגישה לבנותיהם של משכילים, תשקודנה לרכוש להן מידה של ידיעה בדת הנוצרית ובתולדותיה. נוסף על כך תלמַדנה להכיר את מנהגה של אותה דת על-ידי השתתפות בתפילות הכנסיה, על-ידי ניתוח ערכּן הרוחני והאינטלקטואלי של דרשות; על-ידי שתמתחנה ביקורת על דעותיהם של אנשים שהדת היא מקצועם באותה מידה של חירות שבה הן עשויות למתוח ביקורת על דעותיו של כל ציבור-אנשים אחר. כך תהיינה יוֹצרניוֹת בפעולותיהן ולא ביקורתיות בלבד. על-ידי ביקורת ההשכלה תסייענה ליצור חברה תרבותית המגנה על התרבות ועל החופש האינטלקטואלי. על-ידי ביקורת הדת תנסֶינה לשחרר את הרוח הדתית משיעבודה הנוכחי ותעזורנה, אם יהיה צורך בדבר, ביצירת דת חדשה, שאפשר גם אפשר שתושתת על הבּרית החדשה, אבל אפשר גם אפשר שתהיה שונה מאד מן הדת המיוסדת עכשיו על הבסיס ההוא. ובכל אלה, ובדברים רבים הרבה מכפי שנספיק לפרטם עתה, תסתייענה, הלא תסכים, במעמדן כחיצוֹניוֹת – אותה חירות מקשרי-נאמנות בלתי-ממשיים, אותה חירות ממניעים של משׂוא-פנים שכיום הם מובטחים להן על-ידי המדינה.

קל יהיה להגדיר ביתר פירוט וביתר דיוק את חובותיהן של המשתייכות לאגודת-החיצוֹניוֹת, אך תועלת לא תהיה בזה. הגמישוּת היא הכרח; ומידה ידועה של סודיוּת, כפי שיוּכח בהמשך הדברים, הכרחית היא כיום עוד יותר. אבל התיאור המוּבא כאן בצורה סתמית וּלקוּיה כל-כך די בו ללַמדך, אדוני, שאגודת-החיצוֹניוֹת יש לה אותן מטרות כמו לאגודה שלך – חופש, שוויון, שלום; אלא שהיא חותרת להשיגן באמצעים שמין אחר, מסורת אחרת, השכלה אחרת, והערכים האחרים הנובעים מן ההבדלים הללו, מעמידים בהישג-ידינו. בכללו של דבר, ההבחנה העיקרית בינינו, הנמצאות מחוץ לחברה, לביניכם, הנמצאים בתוך החברה, חייבת להתבטא בכך שבו-בזמן שאתם תנצלו את האמצעים שמעמדכם ומצבכם ממציאים לכם – ליגות, ועידות, מסעי-הסברה, שמות גדולים, וכל אותם חוקים ותקנות שעשרכם והשפעתכם המדינית מעמידים בהישג-ידכם – הרי אנחנו, הנשארות בחוץ, נעשה ניסויים לא באמצעים ציבוריים ברשות-הרבים אלא באמצעים פרטיים ברשות-היחיד. הניסויים הללו לא רק ביקרתיים יהיו אלא גם יוֹצרניים. והנה לפנינו שתי דוגמאות המתבקשות מאליהן: החיצוֹניוֹת תוותרנה על תהלוכות-ראוָה לא מתוך איזה חוסר-חיבּה פוּריטאני ליופי. אדרבה, אחת ממטרותיהן תהיה להרבות יופי ברשות-היחיד; יופי של אביב, קיץ, סתיו; יופי של פרחים, אריגי-משי, בגדים; יופי המפכּה לא רק מכל שדה ויער אלא מכל עגלת-יד ברחוב-אוקספורד; את היופי הפזור שאם אך יאוגד ביד אמן מיד יתגלה לעיני כל. אך הן תוותרנה על תהלוכות-הראוָה המוכתבות, הממושטרות, הרשמיות, שרק מין אחד לוקח בהן חלק פעיל – אותם טכסים, למשל, שהשראתם באה להם מפטירותיהם או הכתרותיהם של מלכים. ושוב, הן תוותרנה על אותות-מעלָה אישיים – עיטורים, סרטים, תגים. ברדסים, גלימות – לא מתוך איזה חוסר-חיבּה לקישוט הפרט אלא מפני שאותות-מעלה מעין אלה גלוי-וברור שהם נוטים לצמצם, לרדד ולהרוס. כאן, כמו שקורה לעתים קרובות כל-כך, מוכנה עמָנו דוגמתן של המדינות הפאשיסטיות לאלפנו דעת – שכּן אם אין לפנינו דוגמה של מה שאנו רוצות להיות הרי יש לנו, וזה דבר שאולי הוא בר-ערך באותה מידה, דוגמה יומיומית ומאלפת של מה שאין אנו רוצות להיות. נוֹכח הדוגמה שהללו נותנות לנו, אפוא, לכוחם של עיטורים, סמלים, אותות-הצטיינות, ואפילו, דומה יהיה, של קסתות-דיו מקושטות93 להפנט את רוח האדם, הכרח שנשׂים לנו למטרה שלא להיכנע להיפנוּט מעין זה. חובה עלינו לכבּות את הבּוהק הזול של פירסוּם ופרסוֹמת, לא רק מפני שהזרקור עלול להיות בידיים פסולות, אלא בשל ההשפעה הפסיכולוגית של תאורה מעין זו על מקבליה. כאשר תנהג בפעם הבאה מכוניתך בכביש כפרי שׂים לב לעמידתו של ארנב שנלכּד בבהקוֹ של פנס קדמי – עיניו הזגוּגיות, כפּוֹתיו הקשוּיות. כלום אין לנו יסוד של ממש לחשוב, בלי שנצא אל מחוץ למולדתנו, שה“עמידות”, התנוחות הכוזבות והלא-ממשיות שלובשת דמות האדם לא רק בגרמניה אלא גם באנגליה, נובעות מן הזרקור המשתק את פעולתן החפשית של סגולות האדם ובולם את כוחו של האדם לשנות וליצור שלמוּיות חדשות במידה רבה כדרך שפנס קדמי חזק משַתק את הבּריות הקטנות הקופצות מן החשכה לתוך אלומות-אור? ניחוש הוא זה; ניחושים יש בהם סכנה; ואף-על-פי-כן יש לנו יסוד-מה להַנחוֹתֵנו בניחוש שרק האפלוּלית יכולה לשַמר את הקלילוּת והחירות, את היכולת להשתנות ואת היכולת לצמוח; ושאם רצוננו לעזור לרוח האדם ליצור, ולמנוע אותה מלחרוץ שוב ושוב אותו תלם של שיגרה, חובה עלינו לעשות ככל שנוּכל כדי להעטות עליה חשכה.

אך די לנו בניחושים. נשוב אל העוּבדות – מה סיכוי, רשאי אתה לשאול, יש לה לאגודת-חיצוניות שכזאת לצאת לאוויר העולם, קל-וחומר להשיג תכלית כלשהי בפעולתה, בלי משרד, אסיפות, מנהיגוֹת או מידרג כלשהו, אפילו בלי טופס שצריך למלאו, ובלי מזכירה שצריך לשלם לה את שכרה? אכן, ביטול-זמן היה זה לכתוב אפילו הגדרה כללית כל-כך של אגודת-החיצוניות אילו היה זה רק להג ריק, צורה כמוסה של פיאוּר מיני או מעמדי, שתכליתה, כדרך ביטויים כה רבים מסוג זה, לתת פורקן להרגשתו של הכותב, להטיל את האַשמה במקום אחר, ואחר-כך להתפקע. לטוב-המזל יש דגם מן המוכן, דגם שעל-פיו נרשם הרישום שלמעלה, ואם גם בגניבה, שכּן הדגם לא די שרחוק הוא מלשבת דוּמם כדי שיציירו אותו אלא הוא נרתע הצדה ונעלם. אותו דגם, אפוא, העדוּת לכך שגוף כזה, אם יש לו שֵם ואם אין לו, הריהו קיים ופועל, עדיין אין ליטול אותו מן ההיסטוריה גם לא מן הביוגרפיה, שכּן החיצוֹניוֹת מונות רק עשרים שנה לקיומן המובהק – כלומר, מאז נפתחו המקצועות החפשיים בפני בנותיהם של משכילים. אבל עדוּת לקיוּמן אנו מוצאים בהיסטוריה ובביוגרפיה במצבן הגלמי – רוצה לומר בעתונים, פעמים בגלוּי בשורות עצמן, פעמים בסמוּי בין השורות. שם יכול כל מי שמבקש לאַמת את קיומו של גוף כזה למצוא ראָיות רבות-מספור. הרבה מהן, כמובן מאליו, ערכּן מפוקפק. למשל, העובדה שכמות עצומה של עבודה נעשית על-ידי בנותיהם של משכילים בלי תשלום או תמורת תשלום זעום מאד אין לקבּלה בחינת הוכחה לכך שמרצונן החפשי הן עושות ניסויים בערכו הפסיכולוגי של העוני. גם העובדה שהרבה בנות משכילים אינן “אוכלות כהוגן”94 אינה צריכה לשמש הוכחה לכך שהן עושות ניסויים בערכּה הפיזי של תת-תזונה. וגם העובדה שאחוז קטן מאד של נשים בהשוואה לגברים מקבלות תארי-כבוד אינה צריכה לשמש הוכחה לכך שהן עושות ניסויים במידותיה הטובות של אלמוניוּת. הרבה ניסויים מסוג זה הם ניסויים-מאוֹנס ולפיכך אין להם כל ערך של ממש. אבל ניסויים אחרים ממשיים הרבה יותר בטיבם צפים ועולים בכל יום על פני-השטח של העתונות. הבה נעיין בשלושה בלבד, למען נוּכל להוכיח את קביעתנו שאגודת-החיצוניות קיימת. הראשון ברור הוא למדי.

בנאום בבאזאר שנערך בשבוע שעבר בכנסיה הבּאפטיסטית בגני-פּלאמסטֶד אמרה ראשת-העיר (של ווּליץ'): “…אני עצמי לא אהיה מוכנה אפילו לתקן גרב כדי לעזור במלחמה”. דברים אלה מעוררים תרעומת ברובּו של הציבור הווּליצ’י, אצל אנשים הגורסים כי ראשת-העיר גילתה, לכל הפחות, מידה גדושה של חוסר-טאקט. כ-12,000 מן הבוחרים בווּליץ' עובדים בייצור תחמושת במפעלי ווּליץ'.95

אין צורך להתעכב עלך חוסר-הטאקט בהצהרה מעין זו המושמעת בפומבי, במסיבות מעין אלו; אבל אומץ-הלב שבּדבר כמעט אי-אפשר שלא יעורר בנו הערצה, וערכּו של הניסוי, מבּחינה מעשית, למקרה שראשוֹת-ערים אחרות בערים אחרות ובארצות אחרות שבּהן הבוחרים עובדים בייצור נשק תלכנה בעקבותיה, אפשר מאד שיהיה עצום ורב. מכל-מקום, נסכים שראשַת-העיר של ווּליץ', מרת קתלין ראנס, עשתה ניסוי אמיץ ויעיל במניעת מלחמה על-ידי אי-סריגתם של גרביים. ועכשיו נעבור אל ראָיה שניה לכך שהחיצוֹניוֹת פועלות, ששוב נבחר אותה מן העתון היומי, דוגמה פשוטה פחות ועם זאת, הן תסכים, ניסוי של חיצוֹנית, ניסוי מקורי מאד, וניסוי שאולי יהיה בעל ערך רב לענין השלום.

בדבּרה על פעולתן של ההתאחדויות הוולוּנטריות הגדולות למשחקים מסוימים, הזכּירה מיס קלארק [מיס א.ר. קלארק ממשרד-החינוך] את ארגוני-הנשים להוֹקי, לַקרוֹס, כדור-רשת וקריקֶט, והטעימה כי לפי הכללים אין קבוצה מצליחה יכולה לזכּות בגביע או בפרס משום סוג. ה“שערים” לתחרויות שלהן אפשר שיהיו קטנים קצת יותר מאשר במשחקי הגברים, אבל השחקניות שלהן משחקות מאהבת-המשחק, ודומה היה שהן מוכיחות כי אין צורך בגביעים ובפרסים כדי לעורר ענין שכּן משנה לשנה מספר השחקניות עולה בהתמדה.96

הן תסכים שזהו ניסוי מעניין במידה יוצאת מגדר-הרגיל, ניסוי העשוי מאד לחולל שינוי פסיכולוגי רב-ערך בטבע האדם, ושינוי שאולי יביא עזרה של ממש במניעת מלחמה. וּמשנֵה-ענין יש בו משום שזהו ניסוי שהחיצוֹניוֹת, הואיל והן משוחררות-ביחס מאי-אלה עכּבות ופיתויים, יכולות לעשוֹתוֹ בקלוּת הרבה יותר מאלה הנתונים בהכרח להשפעות כאלו מבּפנים. קביעה זו מוצאת לה חיזוק מעניין מאד במוּבאה הבאה:

בחוגי-כדורגל רשמיים כאן (וֶלינגבורו, נפת נורתֶנטס) רואים בדאגה את הפופולאריוּת של כדורגל-לבנות. אמש נערכה כאן ישיבה חשאית של הועד המייעץ של התאחדות-הכדורגל של נוֹרתֶנטס כדי לדון בקיומה של תחרות בנות על מגרש פיטרבּורוֹ. חברי הוועד אינם מרבים דברים… אולם חבר אחד אמר היום: “התאחדות-הכדורגל של נוֹרתֶנטס אומרת לאסור על כדורגל של נשים. הפופולאריוּת הזאת של כדורגל לבנות מופיעה במצב שבו הרבה מועדוני-גברים בארץ נמצאים בסכּנה מחוסר תמיכה. עוד צעד רציני הוא האפשרות של חבלה גופנית קשה לשחקניות”.97

כאן לפנינו הוכחה מפורשת לאותם עכּבות ופיתויים שבגללם בני-מינך מתקשים לעשות ניסויים בשינוי ערכים מקובלים יותר מבנות מיננו שלנו; ובלי לבטל זמן על דקוּיות הניתוח הפסיכולוגי, די יהיה אפילו במבט חטוף על הטעמים שהביאה ההתאחדות הזאת להחלטתה כדי להאיר את עינינו באשר לטעמים המניעים התאחדויות אחרות ואפילו חשובות יותר לקבּל את החלטותיהן. אך הבה נשוב לניסויי החיצוֹניוֹת. לצורך דוגמה שלישית הבה נבחר בדבר שאפשר לכנותו ניסוּי בסבילוּת.

על שינוי מופלא ביחסן של צעירות לכנסיה עמד אמש באוקספורד הקאנוֹן פ.א. בארי, הכוהן הגדול של כנסיית הבתולה מרים הקדושה (כנסיית האוניברסיטה)… המשימה העומדת לפני הכּנסיה, אמר, היא לשַוות צביון מוסרי לציביליזציה, לא פחות מכך, וזוהי משימה שיתופית גדולה התובעת כל מה שהנוצרים יכולים להשקיע בה. לא ייתכן פשוט שהגברים ימלאוה לבדם. משך מאה שנים, או מאתיים, היה לנשים רוב בשיעור של 75-למאה כנגד 25-למאה בבתי-התפילה. עכשיו המצב משתנה מעיקרו, ומשקיף חד-עין יבחין כמעט בכל כנסיה שבאנגליה במיעוטן של צעירות… בציבור הסטודנטים הצעירות רחוקות, בכללו של דבר, מן הכּנסיה האנגליקנית ומן האמונה הנוצרית יותר מן הצעירים.98

שוב לפנינו ניסוי מעניין עד מאד. כמו שאמרנו, הרי זה ניסוי סביל. שכן בו-בזמן שהדוגמה הראשונה היתה סירוב מפורש לסרוג גרביים כדי שלא לתת עידוד למלחמה, והשניה היתה ניסיון לברר אם יש צורך בגביעים ובפרסים כדי לעורר ענין במשחקים, הנה השלישית היא ניסיון לגלות מה קורה אם בנותיהם של משכילים נעדרות מן הכּנסיה. דוגמה זו, בלי שתהיה היא כשלעצמה חשובה מן האחרות, יש בה יותר ענין מעשי מפני שנראֶה בעליל כי זה ניסוי מן הסוג שהרבה והרבה חיצוֹניוֹת יכולות לעשותו כמעט בלי כל קושי או סכנה. להיעָדר – הרי זה קל יותר מאשר להשמיע קול ברמה בבאזאר, או מאשר להתבונן בתשומת-לב מרובה ולראות איזו השפעה היתה לניסוי ההיעדרוּת – אם היתה לה השפעה בכלל. התוצאות חיוביות והן מעודדות. אין מקום לספק שהכנסיה מתחילה לחשוש ליחסן של בנות משכילים באוניברסיטאות לכנסיה. הדין-וחשבון של ועדת-הארכיבישופים על נשים בכּהונה מוכיח זאת. מסמך זה, העולה שילינג אחד בלבד ואשר ראוי שיימצא בידי כל בנות המשכילים, מטעים כי “הבדל אחד בולט בין הקולג’ים-לגברים לקולג’ים-לנשים הוא זה שבאחרונים אין כוהן”. הוא מעיר כי “טבעי הדבר שבתקופה זו של חייהם הם [הסטודנטים] ממצים עד תום את כושר הביקורת שלהם. הוא מביע צער על העובדה ש”מעטות מאד הנשים הבאות לאוניברסיטאות שידן משגת כיום לגלוֹת נכונוּת לשירות וולוּנטארי רצוּף בעבודה סוציאלית או בעבודה דתית במישרים“. והוא מגיע לכלל מסקנה שרבים התחומים המיוחדים שבהם יש צורך מיוחד בשירותים מעין אלה, וברור שהגיעה השעה להגדיר יותר את תפקידיהן ומעמדן של הנשים בתוך הכנסיה”.99 אם נובעת דאגה זו מן הכּנסיות הרקות באוקספורד, או אם הקולות של “הדרדקיות הקשישות” באיזלווֹרת שהביעו “מורת-רוח קשה מאד מן הצורה שבה הדת המאורגנת עושה את דרכה”100 חדרו אי-כך לאותם תחומים נשׂגבים שבּהם אין בנות-מינן אמורות להשמיע את קולן, או אם סוף-סוף מיננו האידיאליסטי ללא תקנה מתחיל להתפעם מאזהרתו של הבישוף גוֹר, “גברים אינם מעריכים משׂרות-כהוּנה שאין שכר בצדן”,101 ולהביע את הדעה כי אין די במשׂכּורת של 150£ בשנה (זו הגבוהה ביותר שמַקצה הכנסיה לבנותיה כדיאקוֹניוֹת) – אחת היא מה הסיבה, מכל-מקום ניכּרת לעין מידה של אי-נחת נוכח יחסן של בנות משכילים; והניסוי הזה בסבילוּת, בלי הבדל מה אמונתנו בערכּה של הכּנסיה האנגליקנית כגורם רוחני, מעודד הוא מאד לגבּינו, כחיצוֹניוֹת, שכּן לכאורה הוא מלמד שסבילוּת פירושה פעילוּת; משרתוֹת גם אלה הנשארוֹת בחוץ. מתוך שהיעדרן מורגש, נוכחותן נעשית רצויה. מה אור שופך דבר זה על כוחן של חיצוֹניוֹת לחסל או לתקן מוסדות אחרים שאין דעתן נוחה מהם, בין אם המדובר בסעודות פומביות, בנאומים פומביים, במשתאות של ראשי-עיר או בטכסים אחרים שאבד עליהם הכלח, ואם יש לשוויון-הנפש השפעה עליהם, ואם ייכּנעו ללחצוֹ – אלו הן שאלות, שאלות של קלוּת-ראש, העשויות גם עשויות לשעשע אותנו בשעות-הפנאי ולגרוֹת את סקרנוּתנו. אך לא זה היעד אשר לפנינו עכשיו. ניסינו להוכיח לך, אדוני, על-ידי הבאת שלוש דוגמות שונות לשלושה סוגים שונים של ניסוי, שאגודת-החיצוֹניוֹת קיימת ופועלת. כאשר תתן אל לבך כי דוגמות אלו עלו כולן על-פני השטח של העתון, הן תסכים שהן מייצגות מספר גדול הרבה יותר של ניסויים פרטיים וכמוסים שאין להם הוכחה פומבית. כן גם תסכים שהן מאוששות את הדגם החברתי שהובא למעלה, ומוכיחות הן כי לא היה זה רישום דמיוני ששׂוּרטט באקראי אלא מיוסד היה על גוף ממשי הפועל באמצעים שונים למען אותן מטרות שהצבת לפנינו באגודה שלך עצמך. משקיפים חדי-עין, כדוגמת הקאנון בארי, יוכלו, אם יִרצו, לגלות עוד הרבה ראָיות לדבר שניסויים נערכים לא רק בכּנסיות הריקות של אוקספורד. אפילו מר וֶלס, אם יסמיך אזנו לקרקע, אפשר שיתעורר להאמין שאיזו תנועה מתרקמת בקרב בנותיהם של משכילים, ולאו דווקה בהיעלם מן העין, נגד הנאצים והפאשיסטים. אבל הכרח הוא שתיעלם התנועה אפילו מעינם של משקיפים חדי-עין ושל מחבּרי-רומנים מפורסמים.

הסודיוּת היא הכרח. עדיין חובה עלינו להסתיר מה שאנו עושות וחושבות, אף-על-פי שמעשינו ומחשבותינו מכוּוונים לטובת הענין המשותף שלנו. לא קשה לגלות כי נחוץ הדבר, במסיבות מסוימות. כאשר המשכורות זעומות, והרי ויטקר מוכיח, ומקומות-עבודה קשה להשיגם ולהחזיק בם, כידוע לכּל, הרי זה מגלה “לכל הפחות מידה גדושה של חוסר-טאקט”, כניסוחו של העתון, למתוח ביקורת על האדון. ועם זאת, במחוזות חקלאיים, כפי שאולי ידוע לך עצמך, פועלים חקלאיים ממאנים להצביע בעד הלייבּור. מבחינה כלכלית בתו של המשכיל עומדת במידה רבה על אותה רמה של הפועל החקלאי. אך ספק אם צריכים אנו לבטל זמן בחיפוש אחר הסיבה שהיא המקור למידת החשאיות שלו ושלה. הפחד הוא סיבה אדירת-כוח; מי שתלוי תלות כלכלית יש לו טעמים נכונים לפחד. אין לנו צורך לחקור עוד. אך כאן אפשר שתזכיר לנו גיניאה מסוימת, ותסב את תשובת-לבּנו להתפארוּת הגאה שמתנָתנו, אף שקטנה היתה, איפשרה לא רק לשׂרוף מלה אחת מושחתת אלא גם לדבּר דרך-חירות בלי מורא ובלי חנוּפה. דומה כי ההתפארות היה בה יסוד של שחצנות. נשאר עדיין, כמדומה, איזה חשש, איזה זכרון-קדומים המנבא מלחמה. עדיין יש נושאים שמשכילים כשהם משתייכים למינים שונים, אפילו יהיו בלתי-תלויים מבחינה כספית, מסווים אותם, או מרמזים עליהם בלשון זהירה, ועוברים הלאה. אולי הבחנת בדבר בחיי-המציאוּת; אולי גילית אותו בביוגרפיה. אפילו כשהם נועדים ברשות-היחיד ומדברים, כפי שהתפארנו, על “עסקי-פוליטיקה ואנשים, מלחמה ושלום, ברבריוּת וציביליזציה”, בכל זאת הם עוקפים ומסתירים דברים. אבל חשוב הוא כל-כך שנתרגל לחובות של חופש-הדיבור, שהרי בלי חופש לפּרט לא ייתכן חופש לציבור, עד שחובה עלינו להסיר את הלוֹט מעל הפחד הזה ולהתמודד עמו. מה יכול אפוא להיות טיב הפחד שעודו מצריך הֶסתר-דברים בין אנשים משכילים ומוריד את החופש שבּו אנו מתפארים לדרגת חוּכה ואטלולה?..,. שוב יש כאן שלוש נקודות; שוב הן מסמלות תהום – זאת הפעם, של שתיקה שמקורה בפחד. ומאחר שחסרים אנו את האומץ להסבירו כמו גם את כשרון-המעשה, הבה נוריד בינינו את הצעיף של פאוּלוּס, לשון אחר – הבה נתפוס מחסה מאחרי מֵליץ. לטוב-המזל מצוי עמנו מֵליץ שסמכותו למעלה מכל חשד. אין זה אלא הקונטרס שממנו לוּקחה כבר מובאה אחת, הדין-וחשבון של ועדת-הארכיבישופים על נשים בכהונה – מסמך מעניין ביותר מהרבה טעמים. שכן לא די שהוא שופך אור נוקב ומדעי בטיבו על הפחד הזה אלא גם מאפשר הוא לנו להתבונן באותו מקצוע, אשר מהיותו הנעלה שבכל המקצועות אפשר לקבּלו בחינת הטיפוס של כולם, מקצוע הדת, שעליו נאמר עד כה מעט מאד, ובמתכּוון. ומאחר שזה הטיפוס של כולם, עשוי הוא לשפוך אור על יתר המקצועות שכבר נאמר משהו על אודותם. תמחל לנו אפוא אם נתעכב כאן לבדוק בפירוט-מה את הדין-וחשבון הזה.

הוועדה נתמנתה על-ידי הארכיבישופים של קנטרבורי ויוֹרק “על- מנת לבדוק עקרונות תיאולוגיים או עקרונות אחרים שממין הענין אשר הִנחו או ראוי שיַנחו את הכנסיה בפיתוחה של כהונת הנשים”.102 והנה, מקצוע הדת, לענייננו הכנסיה האנגליקנית, הגם שעל-פני השטח הוא דומה בכמה מובנים לאחרים – זוכה הוא, לדברי ויטקר, להכנסה גדולה, רכוש רב נמצא בבעלוּתו, ויש לו מידרג של פקידים המקבלים משכורות ומקדימים זה את זה – בכל-זאת הוא עומד על דרגה גבוהה מכל שאר המקצועות. הארכיבישוף של קנטרבורי מקדים את יושב-ראש בית-הלורדים; הארכיבישוף של יורק מקדים את ראש-הממשלה. וזה המרוֹמָם שבכל המקצועות מפני שהוא מקצוע הדת. אבל, רשאים אנו לשאול, “דת” מַהי? מַהי הדת הנוצרית, דבר זה נקבע אחת-ועד על-ידי מייסדה של אותה דת במלים שאפשר שהכל יכולים לקראן בתרגום יפה להפליא; ובין אם נקבל את הפירוש שניתן להן ובין אם לאו, לא נוכל להכחיש כי אלו הן מלים בעלות משמעות עמוקה מאין כמוה. לפיכך אפשר לומר בביטחה כי בעוד שמעטים יודעים מהי הרפואה, או מַהו המשפט, הרי כל מי שברשותו טופס של הברית החדשה יודע מה היה פירוש הדת לדעתו של מייסדה. לכן, כאשר בשנת 1935 אמרו בנותיהם של משכילים כי רצונן שייפתח לפניהם מקצוע הדת, נאלצו הכּוהנים של אותו מקצוע, המקבילים פחות או יותר לרופאים ולעורכי-הדין במקצועות האחרים, לעיין לא רק באיזו תקנה או מגילת-זכויות המייחדת את הזכות לעסוק מקצועית באותו מקצוע למין הזָכר; הם נאלצו לעיין בבּרית החדשה. וכך עשו; והתוצאה, כמו שמטעימים חברי הוועדה, היתה כי מצאו ש“האוונגליון מלמדנו כי אדוננו ראה בגברים ובנשים כאחד חברים באותה מלכוּת-הרוח, ילדים של משפחת האלוהים, ובעלי אותם כישוּרים רוחניים… “וכראָיה לדבר הם מצטטים: “לא זָכר ולא נקבה: כי אתם כולכם אחד במשיח ישוע” (אל הגלטיים, ג, 28). דומה אפוא כי מייסדה של הנצרות סבור היה שמקצוע זה אינו מצריך לא הכשרה ולא מין. הוא בחר את תלמידיו מקֶרב העמלים, שהוא עצמו יצא משורותיהם. הסגולה הנחוצה הראשונה-במעלה היתה איזה כשרון נדיר שבימים הקדומים ההם הואצל גחמנית על נגרים ודייגים, וגם על נשים. כפי שמטעימה הוועדה, אין כל מקום לספק שבימים הקדומים ההם היו נביאוֹת – נשים שירדה עליהן שכינת האלוהים. הן גם הורשו להטיף. פאולוס, למשל, קובע כי נשים, כשהן מתפללות בציבור, עליהן לעטות צעיף. “משתמע מכאן שאשה אם היא עוטה צעיף מותר לה להתנבא [ז.א. להטיף] ולנצח על התפילה”. איך אפשר אפוא למנוע אותן מלשמש בכהונה אם נחשבו ראויות בעיני מייסדה של הדת ובעיני אחד משלחיו נחשבו ראויות להטיף? זו היתה השאלה, והוועדה פתרה אותה על-ידי שנזקקה לא לדעתו של המייסד אלא לדעתה של הכנסיה. דבר זה, כמובן, חִייב איזו הבחנה. שכּן דעתה של הכנסיה הכרח היה שדעה אחרת תפָרשה, ואותה דעה היתה דעתו של פאולוס; ופאולוס, בפרשו אותה דעה, שינה את דעתו. שכּן לאחר שהעלו מנבכי העבר אי-אלו דמויות נערצות ואם גם מטושטשות – לידיָה וּכלוֹאֶה, אוֹיוֹדיאָה וסינטיכֶה, טריפוֹאֵנה וּטריפוֹזה ופֵרסיס – התווכחו על מעמדן, ופסקו מה ההבדל בין נביאה לכוהנת, מה היה מעמדה של דיאקונית בכּנסיה שלפני ניקיאָה ומה היה מעמדה בכּנסיה שלאחר ניקיאה, שוב נזקקים חברי-הוועדה לפאולוס ואומרים: “ברור על-כל-פנים שבעל אגרות-הרועים, בין אם הוא פאולוס ובין אם הוא איש אחר, גרסו כי בשל מינה מנוּעה האשה מלשמש ‘מורה’ רשמית בכנסיה ומלשמש בכל כהונה הכרוכה בהפעלת סמכות שלטונית על גבר” (איגרת אל טימותיוס א, ב, 12). דבר זה, אפשר לומר בגילוי-לב, אינו מניח את הדעת ככל הראוי; שכּן לא נוכל ליישב לגמרי את פסיקתו של פאולוס, או של זולתו, עם פסיקתו של ישוע עצמו, ש”ראה בגברים ובנשים כאחד חברים באותה מלכות-הרוח… ובעלי אותם כישורים רוחניים”. אבל אין כל טעם להתפלפל על משמעותן של המלים שעה שמהרה כל-כך אנו ניצבים בפני העובדות. בלי הבדל מה היתה כוונתו של ישוע, או כוונתו של פאולוס, עובדה היתה זו שבמאה הרביעית או החמישית נעשה מקצוע הדת מאורגן עד כדי כך ש“הדיאקון (להבדיל מן הדיאקונית), ‘לאחר שמילא בצורה משׂבּיעת-רצון את הכהוּנה שהופקדה בידו’, רשאי לשאוף להתמנוֹת, בסופו של דבר, לכהונות רמות יותר בכנסיה; ואילו באשר לדיאקונית, הכּנסיה מפללת בפשטות לכך שאלוהים ‘יעניק לה את רוח-הקודש… שתמַלא כיאות את המלאכה שהוטלה עליה’”. נראה כי בתוך שלוש או ארבע מאות-שנים עברו מן העולם הנביא או הנביאה שבישרו את בשורתם מרצונם החפשי ובלי שילַמדום תורה; ומקומותיהם נתפסו על-ידי שלוש הדרגות של בישופים, כוהנים ודיאקונים, שתמיד הם גברים, ותמיד, כמו שמטעים ויטקר, גברים המקבלים שׂכר, שכּן משעה שנעשתה הכנסיה מקצוע שוּלם שכר לעוסקים בו. הנה כי כן דומה כי בתחילה היה מקצוע הדת במידה רבה מה שמקצוע הספרות הוא כיום.103 בתחילה פתוח היה לכל מי שניחן בכשרון הנבואה. לא היה צורך בשום הכשרה; הדרישות המקצועיות היו פשוטות ביותר – קול וכיכר-שוק, עט ונייר. אֶמילי ברוֹנטֶה, למשל שכּתבה

לֹא בְּנַפְשִׁי מוֹרָא,

לֹא פַּחַד בָּהּ בְּהֵעָכֵר רָקִיעַ;

אוֹרוּ שְׁמֵי-הֲדָרָהּ,

אַף אֱמוּנָה תֵּאוֹר, רוּחִי תַּרְגִּיעַ.

הוֹי אֵל שֶׁבְּלִבִּי,

הַכֹּל-יָכוֹל וְכֹל-יְצַו!

חַיִּים – קִנָּם חֻבִּי,

כְּמוֹ שֶׁאֲנִי – חַי עוֹלָמִים – בְּךָ אֶשְׂגַּב!

אף שאינה ראויה להיות כוהנת בכּנסיה האנגליקנית, הרי מבּחינה רוחנית היא צאצאית של איזו נביאת-קדומים שניבאה בזמן שהיתה הנבואה עיסוק שבהתנדבות שאין שׂכר בצדו. אך משנעשתה הכנסיה מקצוע, דרשה מנביאיה ידע מיוחד ושילמה להם בעד הנחלתו, נשאר מין אחד בפְנים; השני הורחק. “הדיאקונים עלו במעלת כבודם – קצת, בלי ספק, בשל זיקתם הקרובה לבישופים – ונעשו כוהני-משנֶה לעבודת-אלוהים ולטכסי-הקודש; אך עד כמה היתה אותה התפתחות ראשונית מוכיחה העובדה שבאנגליה ב-1938 משכורתו של ארכיבישוף היא 15,000£; משכורתו של בישוף היא 10,000£ ומשכורתו של דיאקון 3,000£. אבל משכורתה של דיאקונית היא 150£; כאשר ל”עובד הקהילה“, זה ש”עבודתו תובענית ותכופות גלמודה…“, אם באשה המדובר הרי שכרה מ-120£ עד 150£ בשנה; גם אין שום דבר צריך להפתיענו בקביעה כי “התפילה צריכה להיות ממש המרכז לפעולותיה”, לכן נוּכל להרחיק לֶכת עוד יותר מחברי הוועדה ולומר שהתפתחותה של הדיאקונית לא די שהיא “בסיסית” אלא היא מגוּמדת בפירוש; שכן אף שהיא מוסמכת, ו”הַסמיכה… נושאת עמה אופי בל-יימחה, וכרוכה בהתחייבות של שירות לכל ימי-החיים", חייבת היא להישאר מחוץ לכּנסיה; ולהסתפק בדרגה נמוכה מזו של סגן-כוהן צנוע ביותר. כך גזרה הכנסיה. שכּן הוועדה, לאחר שעיינה בדעתה ובמסורתה של הכנסיה, סיכמה ואמרה בדין-וחשבון: “הגם שהוועדה בכללותה לא היתה מוכנה להסכים במפורש להשקפה שאשה אינה מסוגלת מטבע-בריאתה לקבל את חסד הסמיכוּת, ולפיכך גם לא להתקבל לאחד משלושת מעמדות-הכהונה, הרי עם זאת סבורים אנו שדעתה הכללית של הכנסיה הולמת את המסורת הנמשכת של כהונת גברים”.

על ידי שהוֹרה בכך כי הנעלה שבכל המקצועות דומה בהרבה מובנים לשאר המקצועות, שפך המליץ שלנו, הן תודֶה, אור נוסף על נשמתם או מהותם של אותם מקצועות, עכשיו עלינו לבקשו שיעזור לנו, אם יואיל בטובו, לנתח את טיבו של אותו פחד שעדיין, כפי שהוֹדינו, הוא מונע מאִתנו את האפשרות לדבּר דרך-חירות כיאֶה לבני-חורין. כאן שוב הוא מביא תועלת. הגם שזהים הם בהרבה מובנים, צוּין למעלה הבדל אחד עמוק מאד בין מקצוע הדת לשאר מקצועות: הכּנסיה מהיותה מקצוע רוחני צריכה היא לנמק את מעשיה לא רק בנימוקים היסטוריים אלא גם בנימוקים רוחניים; עליה להזדקק למחשבה, לא למשפט.104 לכן כאשר ביקשו בנותיהם של משכילים להתקבל למקצוע הכּנסיה נדמה היה לחברי-הוועדה כי ראוי להם לתת נימוקים פסיכולוגיים ולא רק היסטוריים לסירובם לקבּלן. לפיכך הזמינו את הפרופיסור גרֶנסטֶד, דוקטור לתיאולוגיה, הפרופיסור לפילוסופיה-של-הדת-הנוצרית באוניברסיטת אוקספורד, וביקשוהו “לתַמצת את החומר הפסיכולוגי והפיזיולוגי הנוגע לדבר” ולהצביע על “הנימוקים לדעות ולהמלצות שהעלתה הוועדה”. והנה הפסיכולוגיה איננה תיאולוגיה; והפסיכולוגיה של המינים, כפי שטען הפרופיסור בתוקף, ו“השפעתה על התנהגות האדם, עודנה ענין למומחים… ופירושה עודו שנוי במחלוקת, במובנים רבים סתוּם”. ואף-על-פי-כן נתן את עדוּתו, וזו עדוּת השופכת אור כה רב על מקורו של הפחד שבּו הודינו ועליו דאַבנו עד שאין טוב לנו כאן מאשר לעקוב אחר דבריו כנתינתם.

בעדוּת לפני הוועדה [כך אמר] הוצגה הדעה שהגבר יש לו קדימות טבעית לעומת האשה. השקפה זו, במובן המכוּון, אי-אפשר להמציא לה סימוכים בפסיכולוגיה. הפסיכולוגים מכירים במלוא המידה בעובדת שליטתו של הגבר, אך אין לערבב כאן את היוֹצרוֹת עם עליונוּתו של הגבר, קל-וחומר לא עם סוג כלשהו של קדימות שתוכל להשפיע על שאלות באשר להעדפת מין אחד על משנהו בכניסה לשורות הכּהונה.

הפסיכולוג יכול אפוא רק לשפוך אור על עובדות מסוימות. וזו היתה העובדה הראשונה שאותה חקר.

ברור כי עובדה היא שחשיבותה המעשית גדולה מאין כמוה שכּל המבקש לוֹמר כי יש לתת לנשים זכות כניסה למעמד ולתפקידים של הכהונה על שלושת מעמדות-הכהונה ממילא הוא מעורר רגשות עזים. החומר שהובא לפני הוועדה היה בו כדי להעיד כי רגשות אלה עוינים הם בחלקם המכריע להצעות מעין אלו… עזוּת הרגשות האלה, יחד עם מיגוון רחב של הסברים רציונאליים, מעידה בבירור על מציאותו של מניע תת-הכרתי אדיר-כוח ונפוֹץ. בהיעדר חומר ניתוּחי מפורט, שדומה כי אין לו זֵכר בהֶקשר מסוים זה, ברור הוא בכל-זאת שקבּעון ילדותי ממלא תפקיד ראשון-במעלה בגיבוש ההרגשות העזות שבהן מקובל לגשת לכל הנושא הזה. טיבו המדויק של קיבּעון זה שונה הוא בהכרח אצל אנשים שונים, ובאשר למקורו אפשר להעלות רק חוות-דעת כלליות באָפיין. אך בלי הבדל מה הערך והפירוש המדויקים של החומר שעליו נתייסדו התיאוריות של “תסביך אדיפוּס” ו“תסביך הסירוּס”, ברור כי רקע להשלמה הכּללית עם שליטת הגבר, ועוד יותר מכך עם פחיתוּת האשה, הנשענת על רעיונות תת-הכרתיים שלפיהם האשה היא “נֵפֶל-גבר”, נעוץ בתפיסות ילדותיות מסוג זה. אלה מוסיפות להתקיים בדרך-כלל, ואפילו ברגיל, אצל המבוגרים, למרות אי-הראציונלי שבּהן, וסימן למציאותן מתחת לסף המחשבה המוּדעת הוא כוחן של ההרגשות שאותן הן מעוררות. חיזוק נמרץ להשקפה זו נמצא בכך שנוהגים לראות בכניסתן של נשים לכהונה, ובמיוחד לכהונה בכּנסיה, דבר מביש. תחושה זו של בושה אין לראות בה אלא טאבו-מין לא-רציונאלי.

כאן יכולים אנו לקבל את דברו של הפרופיסור האומר כי חיפש, וגם מצא, “ראָיות למכבּיר לכוחות תת-הכרתיים אלה”, גם בדתות הפּגאניות וגם בבּרית הישנה, וכך נוכל ללכת אחריו עד למסקנה שהוא מסיק:

עם זאת על לנו לשכוח כי התפיסה הנוצרית של הכהונה נשענת לא על גורמי-הרגשה תת-הכרתיים אלה כי אם על המוסד של ישוע הנוצרי. לכן לא די שהיא מגשימה את מעמדי-כהונה של הפאגאניות והברית הישנה אלא היא באה על מקומם. מבחינת הפסיכולוגיה, אין כל טעם תיאורטי לכך שלא תהיה הכהונה הנוצרית הזאת נחלתם של נשים וגברים כאחד ובדיוק באותו המובן. הקשיים שחוֹזה הפסיכולוג מראש הם רגשיים ומעשיים בלבד.105

במסקנה הזאת נוכל להיפרד ממנו.

חברי הוועדה, הן תסכים, מילאו את המשימה העדינה והקשה שביקשנום לקבל עליהם. הם שימשו מליצים בינינו. הם נתנו לנו דוגמה נהדרת של מקצוע במצבו הטהור ביותר; והראו לנו איך מקצוע מתבסס על הכרה ומסורת. נוסף על כך הסבירו מדוע יש נושאים מסוימים שמשכילים כשהם בני מינים שונים אינם מדבּרים עליהם בגילוי-לב. הם מראים לנו מדוע החיצוֹניוֹת, אפילו שעה שאין הן תלויות תלות כספית, אפשר שעדיין תפחדנה לדבּר דרך-חירות או לעשות ניסויים בגלוי. ולבסוף, במלים מדעיות בדיוּקן, גילו לפנינו את טיבו של אותו פחד. שכּן בשעה שמסר הפרופיסור גרֶנסטֶד את עדוּתו דימינו אנחנו, בנות המשכילים, להתבונן במנתח בעבודתו – מנתח חסר-פניות וּמדעי, שבעודו מפרק את נפש האדם באמצעים אנושיים חשׂף לעיני כל מה הסיבה, מה השורש שביסוד הפחד שלנו. בֵיצה היא זו. שמה המדעי “קיבּעון ילדותי”. אנו, שאין אנו מדעיות, לא קראנו לה בשמה הנכון. ביצה קראנו לה; זרע. הרחנו אותה באווירה; גילינו את מציאוּתה בווייטהול, באוניברסיטאות, בכּנסיה. והנה אין ספק שהפרופיסור הגדיר אותה ותיאר אותה במדויק עד כדי כך ששום בת של משכיל, כל כמה שתהיה היא עצמה חסרת-השכלה, לעתיד-תבוא שוב לא תוּכל לטעות בכינוּיה או בפירושה. הקשֵב לתיאור. “כל המבקש לומר כי יש לתת לנשים זכות כניסה מעורר רגשות עזים” – ואין זה חשוב לאיזו כהונה; כהונת הרפואה או כהונת המדע או כהונת הכּנסיה. רגשות עזים, יכולה היא למלא אחר הפרופיסור, מתגלים בלי ספק אם היא מבקשת דריסת-רגל. “עזוּת הרגשות האלה מעידה בבירור על מציאותו של מניע תת-הכרתי אדיר-כוח”. בזאת מוכנה היא לסמוך על הפרופיסור, ואפילו להמציא לו כמה מניעים שנעלמו ממנו. הנה נסֵב תשומת-לב לשניִם בלבד. הרי לנו המניע הכספי להרחקתה, אם נאמר דברים כהווייתם. וכי אין המשכורות עכשיו בגדר מניעים, בלי הבדל מה היו בימיו של ישוע? הארכיבישוף מקבל 15,000£, הדיאקונית 150£; והכּנסיה, כך אומרים חברי-הוועדה, עניה. אם ישלמו לנשים יותר, ישלמו לגברים פחות. שנית, כלום אין מניע, מניע פסיכולוגי, להרחקתה חבוּי מתחת לדבר שחסרי-הוועדה קוראים לו “שיקול מעשי”? “כיום יכול כוהן נשוי”, הם אומרים לנו, “למלא את דרישותיו של טכס ההסמכה ולחדול מכל הדאגות והלימודים הארציים ולהתעלם מהם במידה רבה מפני שרעייתו יכולה לקבל עליה את הדאגה למשק-הבית ולמשפחה…”106 היכולת להתעלם מכל הדאגות והעיונים הארציים ולהטילם על איש אחר הריהי המניע, שלגבי אחדים יש לו כוח –משיכה גדול; שהרי בלי ספק יש כאלה שבמקשים לפרוש וללמוד, כפי שמוכיחות התיאולוגיה על דקויותיה והלמדנות על עידוניה; לגבי אחרים המניע הוא אמנם מניע רק, מניע של חטא, כעילת ההפרדה ההיא בין הכּנסיה והעם; בין הספרות והעם; בין הבעל והאשה – הפרדה שהיה לה חלק בשיבּוש מהלכיה של החברה שלנו כולה. אך בלי הבדל מה מניעים אדירים ותת-הכרתיים טמונים מאחרי הרחקתן של נשים ממעמדות-הכהונה – ופשוט נבצר מאתנו כאן למנותם, כל-שכּן לרדת עד שרשיהם – יכולה בתו של המשכיל להעיד מתוך נסיונה שלה ש“בדרך-כלל, ואפילו ברגיל, המוסיפים להתקיים אצלם המבוגרים, וסימן למציאותם, מתחת לסף-המחשבה המודעת, הוא כוחן של ההרגשות שאותן הם מעוררים”. והלא תסכים שנחוץ אומץ-לב כדי לעמוד נגד הרגשה עזה; וכי בעת שאומץ-הלב מכזיב, השתיקה וההתחמקוּת צפויות לבוא לידי גילוי.

אך עתה שעשו המפרשים את מלאכתם, הגיעה שעתנו להרים את צעיפוֹ של פאולוס ולנסות ידנו, פנים-אל-פנים, בניתוח גס ומגוּשם של הפחד ההוא ושל הכעס המחוֹלל את הפחד ההוא; שכּן להם אולי מידה של השפעה על השאלה שהצבת לנו, איך נוכל לעזור לך למנוע מלחמה. נניח אפוא שבמרוצת אותה שיחה פרטית דו-מינית על עסקי-פוליטיקה ואנשים, מלחמה ושלום, ברבאריוּת וציביליזציה, צצה איזו שאלה, נניח, לגבי כניסתן של בנות משכילים לכּנסיה או לבּורסה או לשירות הדיפלומאטי. השאלה מתוארת בקווים כלליים בלבד; אך מצד השולחן שלנו חשות אנו מיד באיזו “הרגשה עזה” מן הצד שלך “הנובעת מאיזה מניע שמתחת לסף המחשבה המודעת” על-ידי צילצולו של פעמון-אזעקה בתוכנו; המוּלה מסוּכסכת אך סואנת: לא תעשי, לא תעשי, לא תעשי… אי-אפשר לטעות בסימנים הפיזיים. העצבּים סוֹמרים; האצבעות מתהדקות מאליהן על כפּית או סיגריה; הצצה בפּסיכומטר הפּרטי מגלה שדרגת-החום הרגשית עלתה בעשר עד עשרים מעלות מעל לרגיל. מבחינה אינטלקטואלית, יש רצון עז להחריש או להחליף את נושא השיחה; לגרור ולהביא, למשל, איזה משָרת-משפחה זקן, הקרוי קרוֹסבּי, אולי, שכּלבו רובֶר מת עליו… ובכך להתחמק מן הסוגיה ולהוריד את דרגת-החום.

אבל במה נוכל לנסות לנתח את ההרגשות מן הצד השני של השולחן – הצד שלך? לעתים קרובות, למען האמת, הרי בזמן שאנו מדבּרות על קרוֹסבּי אנו שואלות שאלות – מכאן מידה של רדידוּת בדו-השׂיח – על אודותיך. מַהם אותם מניעים אדירים ותת-הכרתיים המעוררים את קריאות-הביניים מצד השולחן שלך? האם הפרא הישָן שהרג תאוֹ מבקש את הפרא הישָן השני להתפעל מגבוּרתו? האם איש-המקצוע העייף דורש השתתפות ומתרעֵם על תחרוּת? האם הפטריאך קורא לאשת-המדוחים? האם השליטה משתוקקת לכניעה? והנוקבת והקשה שבכל השאלות שעליהן שתיקתנו מכסה היא זאת: מה הסיפוק האפשרי שיכולה השליטה לתת לשליט?107 והנה, הואיל והפרופיסור גרנסטד אמר כי הפסיכולוגיה של המינים היא “עדיין ענין למומחים”, ואילו “פירושה עודו שנוי במחלוקת, במובנים רבים סתום”, אולי בחכמה נעשה אם נניח למומחים שיענו על השאלות האלו. אך הואיל ומצד שני, כדי שיהיו גברים ונשים מן השורה בני-חורין חובה עליהם ללמוד לדבּר דרך-חירות, לא נוכל להניח את הפסיכולוגיה של המינים בידי המומחים. משני טעמים נכוֹחים חובה עלינו לנסות לנתח גם את הפחד שלנו וגם את הכעס שלכם; ראשית, מפני שפחד וכעס כגון אלה מונעים חופש של ממש בבּית הפרטי; שנית, מפני שפחד וכעס מעין אלה עלולים למנוע חופש של ממש בעולם הפומבי; אפשר שיהיה להם בפירוש חלק בגרימת מלחמה. הבה נגשש אפוא את דרכּנו חוֹבבנית למדי בתוך אותן הרגשות קדומות וסתומות עד מאד המוכּרות לנו לפחות מאז ימי אַנטיגונה ואיסמֵני וּקריאון; שדומה כי פאולוס עצמו ידעָן; אלא שהפרופיסורים אך לא מכבר העלו אותן על-פני השטח וקראו להם בשמות “קיבּעון ילדותי”, “תסביך אדיפּוס”, וכיוצא באלה. עלינו לנסות, ולוּ גם ברפה, לנתח את ההרגשות הללו מפני שבּיקשת אותנו שנעזור לך ככל שנוכל להגן אל החופש ולמנוע מלחמה, הבה נבדוק אפוא את “הקבּעון הילדותי” הזה, כי זה השם היאה לו, כמדומה, כדי שנוכל לקַשרו לשאלה שאותה הצגת לנו. שוב, הואיל וידנו בכּל ואין אנו מומחיות בתחום מסוים, הרי עלינו להישען על אותן ראָיות שנוכל ללקט מן ההיסטוריה, מן הביוגרפיה ומן העתון היומי – החומר היחיד העומד לרשותן של בנות משכילים. את דוגמתנו הראשונה לקיבּעון הילדותי ניטוֹל מן הביוגרפיה, ושוב נפנה אל הביוגרפיה הוויקטוריאנית שהרי רק בתקופה הוויקטוריאנית נעשתה הביוגרפיה עשירה וייצוגית. והנה, המקרים של קיבּעון ילדותי, כהגדרתו של הפרופיסור גרנסטד, מרובים כל-כך בביוגרפיה הוויקטוריאנית עד שכמעט לא נדע במה לבחור. המקרה של מר בארט מרחוב-וימפּוֹל הוא אולי המפורסם ביותר והבדוק ביותר. אכן, מפורסם הוא עד כדי כך שאין טעם כמעט לחזור על העובדות. ידוע לכולנו מעשה האב שלא היה מוכן להרשות לא לבניו ולא לבנותיו להתחתן; ידוע לכולנו לפרטי-פרטים איך נאלצה אליזבת בתו להסתיר את מאהבה מפני אביה; איך ברחה עם מאהבה מן הבית ברחוב-וימפּוֹל; ואיך לא סלח לה אביה מעולם על אותו מעשה של פריקת-עול. נסכים שהרגשותיו של מר בארט היו עזות מאין כמוהן; ובגלל עזוּתן גלוי-וברור לנו שנבעו מאיזה מקום-מחשכּים מתחת לסף המחשבה המוּדעת. זהו מקרה קלאסי, טיפוסי של קיבּעון ילדותי, שאותו יכולים אנו כולנו לזכור. אבל יש מקרים אחרים מפורסמים פחות שבּקצת חקירה-ודרישה אפשר להעלותם על-פני השטח ולהוכיח שהם זהים בטבעם. הנה המקרה של הרֶוורנד פֶטריק ברוֹנטֶה. הרוורנד ארתור ניקולס היה מאוהב בבתו, שארלוֹט; “”יכולה את לתאר לעצמך", כתבה, כאשר ביקש מר ניקולס את ידה, “מה היו דבריו; את מנהגו ספק אם תוכלי להבין כשם שאני לא אוּכל לשכוח אותו… שאלתי אם דיבר עם אבא. הוא אמר שאינו מעז”. מדוע לא העז? הוא היה חזק וצעיר ולוהט באהבתו; האב היה זקן. הסיבה מתחוורת מיד, “הוא [רוורנד פטריק ברונטה] תמיד פסל את הנישואים, ותמיד דיבר נגדם. אך הפעם הזאת לא די היה שפסל; הוא לא היה יכול לשאת את המחשבה על זיקתו זו של מר ניקולס לבתו. מתוך שחששה מפני התוצאות… מיהרה להבטיח לאביה כי למחרת היום תשיב את פניו של מר ניקולס במפורש”.108 מר ניקולס עזב את האווֹרת; שארלוט נשארה עם אביה. חיי-הנישואים שלה – נגזר עליהם שלא יארכו – קוּצרוּ עוד יותר בגלל רצונו של אביה.

כדוגמה שלישית לקיבּעון הילדותי נבחר במקרה פשוט פחות, אך משום כך גם מאַלף יותר. הנה המקרה שד מר גֶ’קס-בלֵייק. כאן לפנינו מעשה באב העומד לא בפני נישואיה של בתו אלא בפני רצונה של בתו להִשׂתכּר למחייתה. דומה כי רצון זה גם הוא עורר באב הרגשה עזה מאד והרגשה שגם היא כמדומה מקורה במישורים שמתחת לסף המחשבה המודעת. ושוב, ברשותך, נקרא לזה מקרה של קיבּעון ילדותי. לבּת, סוֹפיָה, הציעו סכום קטן בעד הוראת מתימאטיקה; והיא ביקשה רשות מאביה לקבל את ההצעה. אותה רשות נמנעה ממנו ממנה כהרף-עין ובלהט-רגש. “יקירתי שלי, אך בזה הרגע שמעתי שאַת שוקלת קבּלת תשלום בעד ההוראה. יהיה זה ממש למטה מכּבודך, יקירתי, ואינני יכול להסכים לזה”.

[ההדגשות של האב]. “קבּלי את המשׂרה כמשׂרה של כבוד ותועלת, ואני אשׂמח… אך אם תקבלי תשלום בעד העבודה ישתנה הדבר לגמרי, ואַת תרדי למעצבה כמעט בעיני הכל”. זוהי אמירה מעניינת מאד. סופיה אכן התעוררה להתווכח על הענין. מדוע למטה מכּבודה הוא הדבר, שאלה, מדוע-זה ישפיל אותה? קבּלת כסף בעד עבודה לא השפילה את תוֹם בעיני שום איש. דבר זה, הסביר מר ג’קס-בלייק, הוא ענין אחר לגמרי; תום הוא גבר; תום “רואה חובה לעצמו כגבר… לפרנס את אשתו ומשפחתו”; לכן הלך תום ב“דרכּה הבּרורה של החובה”. ועדיין לא נתקררה דעתה של סופיה. היא שטחה טענותיה – לא די שהיא עניה והכסף נחוץ לה; היא גם חשה בכל עוז “בגאוָה הישרה, וּלדעתי המוצדקת בתכלית, שבּקבּלת שׂכר”. תחת הלחץ הזה העלתה מר ג’קס-בלייק לבסוף, בכיסוי שקוּף-למחצה, את הסיבה האמיתית להתנגדותו לכך שתקבל כסף. הוא הביע את נכונוּתו לתת לה את הכסף בעצמו אם תסרב לקבּלו מן הקולג'. ברור היה איפה שאין הוא מתנגד לכך שתקבל כסף; הוא מתנגד לכך שתקבל כסף מאיש אחר. המוּזר שבּהצעתו לא נעלם מעינה הבּוחנת של סופיה. “אם כך הדבר”, אמרה, “חובה עלי לומר לדיקן לא ‘אני מוכנה לעבוד בלי תשלום’ אלא 'אבי מעדיף שאקבל תשלום ממנו, לא מן הקולג'', ואני סבורה שבעיני הדיקן נהיה שנינו מגוחכים, או לפחות מטוּפשים”. אחת היא מה הפירוש שהיה הדיקן עשוי לתת להתנהגותו של מר ג’קס-בלייק, לא נוכל לפקפק בטיב ההרגשה שהיתה בשורש התנהגותו. הוא רצה לקיים את שליטתו על בתו. אם תטוֹל כסף ממנו, תישאר בשליטתו; אם תיטוֹל אותו מאיש אחר, הרי לא די ששוב לא תהיה תלויה במר ג’קס-בלייק אלא תיעשה תלויה באיש אחר. העובדה שביקש שתהיה תלויה בו, ובמעומעם חש כי רק הריהי מוכחת בעקיפים על-ידי עוד אחת מאמירותיו המצוֹעפוֹת. “אם תתחתני מחר לפי רוחי – ואינני מאמין שאי-פעם תתחתני אחרת – אֶתן לך עושר רב”.109 אם תיעשה שכירה, תוכל לוותר על ההון ולהתחתן עם הגבר הטוב בעיניה. קל מאד לאַבחן את המקרה של מר ג’קס-בלייק, אבל זהו מקרה חשוב מאד מפני שהוא מקרה נורמאלי, מקרה טיפוסי. מר ג’קס-בלייק לא היה מפלצת מרחוב-וימפּוֹל; היא היה אב מצוי; עושה היה מה שהיו עוד אבות ויקטוריאניים שמקריהם לא זכו לפירסום עושים בכל יום ויום. לכן זהו מקרה המסביר דברים הרבה הנעוצים בשרשה של הפסיכולוגיה הוויקטוריאנית – אותה פסיכולוגיה של המינים שעודנה סתומה כל-כך, כדברי הפרופיסור גרֶנסטֶד. המקרה של מר ג’קס-בלייק מלמד כי בשום פנים אין להרשות לבת לעשות כסף מפני שאם תעשה כסף לא תהיה תלויה באביה ותהיה בת-חורין להתחתן עם כל גבר שתבחר. לכן רצונה של הבּת להשׂתכּר למחייתה מעורר שתי צורות שונות של קנאה. כל אחת מהן חזקה בנפרד; יחדיו חזקות הן מאד. ועוד רבת משמעות היא העובדה שכדי להצדיק את ההרגשה הזאת העזה עד מאד שמקורה מתחת למישורי המחשבה המודעת, נזקק מר ג’קס-בלייק לאחד הפשוטים שבּכל אמצעי-ההתחמקות; הטיעון שאיננו טיעון אלא פנייה אל הרגשות. הוא פנה אל ההרגשה העמוקה, הקדומה והמורכבת מאד שאנחנו, כחובבנים, יכולים לקרוא לה ההרגשה הנשית. קבּלת כסף היא למטה מכּבודה, אמר; אם תקבל כסף תשפיל את עצמה כמעט בעיני הכל. תום באשר הוא גבר לא יושפל; ההבדל נעוץ במין שלה. הוא פנה אל נשיוּתה.

כל אימת שגבר פונה כך אל אשה הוא מעורר בה, זאת נוכל לומר בביטחה, מאבק של הרגשות שהוא עמוק וראשוני מאד בסוגו, שקשה לה ביותר לנתחו או להפיסוֹ. אולי נסייע במסירת אותו רגש אם נשווה אותו למאבק המסוכסך של הרגשות גבריוֹת שיתעורר בך, אדוני, אם תושיט לך אשה נוצה לבנה.110 מעניין לראות איך ניסתה סופיה, בשנת 1859, להתמודד עם ההרגשה הזאת. תגובתה הראשונה היתה לתקוף את הצורה המפורשת ביותר של הנשיוּת, זו שהיתה עליונה בתודעתה וכמו אחראית היתה לעמדתוֹ של אביה – היוֹתה לֵיידי. בדומה לשאר בנות משכילים היתה סופיה ג’קס-בלייק מה שקרוי “לֵיידי”. הליידי היא שלא יכלה להשׂתכּר ממון; לכן צריך היה להרוג את הליידי. “האם באמת-ובתמים אתה סבור, אבא”, שאלה, “שליידי כלשהי מושפלת בעצם המעשה של קבלת ממון? האם היתה מרת טִיד מכוּבּדת בעינך פחות מפני ששילמת לה?” אז, כאילו ברי היה לה כי מרת טיד, מהיותה אוֹמנת, אינה עומדת על דרגה שווה עמה באשר היא בת למשפחה מן המעמד הבינוני העליון, “שאֶת ייחוסה אפשר למצוא בבעלי-האחוזות של בֶרק”, הוסיפה חיש-מהר כדי לעזור לה להרוג את הליידי “מֶרי ג’יין אֵוונס… אחת המשפחות הגאות ביותר בין קרובינו”, ואחר-כך את מיס ווּדהאוּז, “שמשפחתה טובה וּותיקה משלי” – שתֵיהן סברו כי הדין עמה שהיא מבקשת להשׂתכּר ממון. מיס וּודהאוּז “הוכיחה במעשׂיה שהיא מסכימה עם דעותַי. היא אינה רואה בזיוֹן בקבלת שׂכר אלא באלה הסבירים כי יש בכך בזיוֹן. כאשר קיבלה את ההצעה להורות בבית-ספר של מוֹריס, אמרה אליו, וּלדעתי בצורה נאצלת ביותר, ‘אם לדעתך מוּטב שאעבוד כמורָה בתשלום, אקבל כל משׂכּורת שתרצה לשלם לי; אם לא, הרי אני מוכנה לעשות את העבודה חינם ובלא מחיר’”. הליידי היתה, פעמים, ליידי אצילה; ואת הליידי ההיא קשה היה להרוג; אבל חובה היתה להרוג אותה, כמו שתפסה סופיה, אם אמנם רצונה של סופיה להיכנס לאותו גן-עדן שבּו “הרבה בחורות מתהלכות בלונדון בשעה ובמקום שטוב הדבר בעיניהן”, לאותו “גן-עדן עלי-אדמות”, שהוא (או שהיה) קווינז-קולג', רחוב-הארלי, מקום שם בנותיהם של משכילים זוכות לא באָשרן של גבירות “אלא של מלכוֹת – עבודה ואי-תלות!”111 תגובתה הראשונה של סופיה היתה אפוא הרצון להרוג את הליידי;112 אך לאחר שנהרגה הליידי עדיין נשארה האשה. ביתר בירור יכולים אנו לראותה, תוך שהיא מסתירה וּמתָרצת את החולי של הקיבּעון הילדותי, בשני המקרים האחרים. את האשה, את היצור האנושי שבגלל מינה היתה זו חובתה הקדושה להקריב עצמו לאָב, צריכות היו שארלוט ברוֹנטֶה ואליזבת בארֶט להרוג. אם קשה היה להרוג את הליידי, קשה היה עוד יותר להרוג את האשה. בתחילה נבצר הדבר משארלוט. היא השיבה את פניו של מאהבה. “… הנה כך מתוך התחשבות באביה, ובחוסר-אנוכיוּת מבּחינתה, סילקה מדעתה כל מחשבה על מתן תשובה שלא כפי רצונו”. היא אהבה את ארתור ניקולס; אך היא השיבה את פניו. “… היא נהגה פשוט בסבילוּת, ככל שהדברים אמורים במלים ובמעשים, תוך שסבלה כאב עז מן הביטויים החריפים שנזקק להם אביה בדבּרו על מר ניקולס”. היא חיכּתה; היא סבלה; עד “שנחל הזמן, זה הכובש הגדול”, כניסוחה של מרת גאסקל, “את נצחונו על המשפטים-הקדומים החזקים ועל החלטות אנוש”. האב נענה לה. אולם במר בארט מצא לו הכובש הגדול יריב כערכּו; אליזבט אליזבת (טעות במקור של הכתב אליזבט במקום אליזבת בשאר האיזכורים) בארט חיכתה; אליזבת סבלה; לבסוף ברחה אליזבת.

עוּזן המופלג של ההרגשות שמעורר הקיבּעון הילדותי מוכח בשלושת המקרים האלה. נוכל להסכים, היה זה כוח שיכול היה להדבּיר לא רק את שארלוט ברונטה אלא גם את ארתור ניקולס; לא רק את אליזבת בארט אלא גם את רוברט בראונינג. היה זה אפוא כוח שיכול היה להלחם בעז אשר ביצרי-לב האדם – אהבתם של גברים ונשים; ויכול היה לאלץ את המזהירים והנועזים שבּבּנים ובבּנות הוויקטוריאניים להימוג מלפניו; לרמות את האב, להונות את האב, ואחר-כך לברוח מן האב. אך מניין בא הכוח המדהים הזה? קצת, כפי שמתבהר מן המקרים האלה, מן העובדה שהחברה הֵגֵנה על הקיבּעון הילדותי. הטבע, החוק והרכוש מוכנים היו כולם מוכנים לסלוח לו וּלהסתירו. קל היה למר בארט, למר ג’קס-בלייק ולרוורנד פטריק ברוֹנטה להסתיר מעצמם את טיבן האמיתי של הרגשותיהם. אם רצו שתישאר בתם בבּית, הסכימה החֶברה שהדין עמהם. אם מחתה הבת, בא הטבע לעזרתם. בת שעזבה את אביה היתה בת סוררת; נשיוּתה היתה חשודה. אם הוסיפה לעמוד במריָה, בא החוק לעזרתו. בת שעזבה את אביה לא היו לה אמצעים לפרנסתה. המקצועות המותרים היו סגורים בפניה. ולבסוף, אם השׂתכּרה ממון במקצוע האחד שהיה פתוח לפניה, העתיק שבּכל המקצועות, הפקיעה את עצמה מנשיוּתה. אין כל ספק – הקיבעון הילדותי אדיר-כוח הוא, אפילו כאשר אֵם נדבקת בו. אך כאשר האב נדבק יש לו עָצמה משולשת; הטבע מגן עליו, החוק מגן עליו; והרכוש מגן עליו. בזכותה של הגנה זו יכול היה הרוורנד פטריק ברוֹנטה בהחלט לגרום “כאב עז” לשארלוט בתו משך כמה וכמה חדשים, ולגנוב כמה וכמה חדשים מאושר נישואיה הקצר בלי שיביא על ראשו שום דופי מצד החברה אשר בה עסק במקצוע של כוהן בכּנסיה האנגליקנית; אף-על-פי שאילו עינה כלב, או גנב שעון, היתה אותה חברה עצמה מדיחה אותו מכּהונתו וּמקיאה אותו מקרבּה. דומה שהחברה היתה אב, וסבלה גם היא מן הקיבּעון הילדותי.

מאחר שהחברה הֵגֵנה על קרבנות הקיבּעון הילדותי במאה הי“ט ובעצם סלחה להם, אין משום הפתעה בדבר שהמחלה, אם גם לא היה לה שֵם, שכיחה היתה ביותר. בכל ביוגרפיה שנפתח נמצא כמעט תמיד את הסימנים המוכּרים – האב מתנגד לנישואי בתו; האב מתנגד לכך שתשׂתכּר בתו למחייתה. רצונה להינשא, או להשׂתכּר למחייתה, מעורר בו הרגשות עזות; והוא ממציא את אותם התירוצים להרגשות העזות הללו; הליידי תשפיל עצמה כליידי; הבּת תתעמר בנשיוּתה. אף כפעם-בפעם, לעתים רחוקות מאד, אנו מוצאים אב שהיה מחוּסן לגמרי בפני המחלה. אז התוצאות מעניינות ביותר. הרי לנו המקרה של מר לִי סמית.113 האדון הזה היה בן-דורו של מר ג’קס-בלייק, ונמנָה עם אותה כת חברתית. גם היה לו רכוש בסאסֶקס; גם לו היו סוסים ומרכבות; וגם לו היו ילדים. אבל כאן דמיון פוסק. מר לי סמית היה מסור לילדיו; הוא התנגד לבתי-ספר; הוא השאיר את ילדיו בבּית. מעניין יהיה לדון בשיטות החינוך של מר לי סמית; איך היו לו מורים שלימדו אותם; איך, במרכבה גדולה בנויה כאוֹמניבּוס, לקח אותם אִתו מדי שנה למסעות ארוכים בכל רחבי אנגליה. אך בדומה לבעלי-ניסויים רבים כל כך, נשאר מר לי סמית אלמוני; ועלינו להסתפק בעובדה ש”החזיק בדעה יוצאת-הדופן שצריך לדאוג במידה שווה לצרכי בנות ולבנים“. וכל-כך היה מחוסן בפני הקיבעון הילדותי עד ש”לא נהג לפי המתכונת המקובלת של סילוק חשבונותיהן של בנותיו בתוספת מתנה מזמן לזמן, אלא כאשר הגיעה ברברה לפִרקה ב-1848 קצב לה קיצבה של 300£ בשנה“. מופלאות היו התוצאות של אותה חסינוּת בפני הקיבעון הילדותי. כי הואיל וברברה “ראתה בכספה כוח טוב-ומיטיב, הרי אחד השימושים הראשונים שעשתה בו היה חינוכי”. היא הקימה בית-ספר; בית-ספר שפתוּח היה לא רק לבני מינים שונים ומעמדות שונים אלא גם לבני אמונות שונות; נתקבלו בו קאתולים, יהודים, ו”תלמידים ממשפחות האמוּנות על מחשבה חפשית מתקדמת". “היה זה בית-ספר בלתי-רגיל ביותר”, בית-ספר לחיצוניים. אך לא רק זאת ניסתה לחולל בסכום של שלוש-מאות בשנה. דבר גרר דבר. ידידה אחת יזמה, בעזרתה, שיעורי-ערב לגבירות “לציור על-פי דגמים מעורטלים”. ב-1858 היה רק מקום אחד פתוח בלונדון לציור-ערוֹם לגברות. ואחר-כך הוגשה עתירה לאקדמיה המלכותית; שעריה של זו אכן נפתחו לנשים ב-1861, אם גם, כמו שקורה לעתים קרובות כל-כך, להלכה בלבד;114 אחר-כך נכנסה ברברה בעבי-הקורה של החוקים הנוגעים בנשים; וכך ב-1871 אכן הורשו נשים נשואות להיות אדוניות לרכושן שלהן; ולבסוף עזרה למיס דייויס להקים את גֵרטון-קולג'. כשאנו שוקלות מה היה אב אחד המחוּסן בפני הקיבעון הילדותי יכול לעשות על-ידי שקצב לבת אחת 300£ בשנה אין אנו צריכים להתפלא שרוב האבות תקיפים היו בסירובם לקצוב לבנותיהם למעלה מ-40£ בשנה בתוספת לינה ומזונות.

ברור הדבר שאצל האבות היה אז הקיבעון הילדותי כוח חזק, וחזק היה פי-כמה משום שהיה כוח כמוס. אך בהמשך המאה הי"ט נתקלו האבות בכוח שאף הוא בתורו התחזק עד כדי כך שרשאים אנו מאד לקוות שהפסיכולוגים ימצאו לו איזה שֵם. השמות הישנים, כמו שראינו, עקרים הם וכוזבים. “פמיניזם” היה עלינו להשמיד. “שחרור הנשים” גם הוא דל-ביטוי ומושחת באותה מידה. אם נאמר שהבנות שאבוּ השראתן בטרם-עת מעקרונות האנטי-פאשיזם הרי בכך רק נחזור על הז’רגון האופנתי והמתועב של הרגע הזה. אם נקרא להן נושאות-הדגל של החופש האינטלקטואלי והתרבות הרי נעכיר את האוויר באבק של אולמי-הרצאות וברישוּלן הטחוב של אסיפות פומביות. יתר על כן, אף אחד מן התגים והתוויות האלה אינו מבטא את ההרגשות האמיתיות ששימשו השראה להתנגדותן של הבנות לקיבעון הילדותי של האבות, שהרי, כמו שאנו למדים מספרי-הביוגרפיה, מאחרי הכוח ההוא היו הרבה הרגשות שונות, ורבות מהן היו סותרות. דמעות היו מאחריו, כמובן – דמעות, דמעות מרות: דמעותיהן של אלו שסוכּלה תשוקתן לדעת. בת אחת נכספה ללמוד כּימיה; הספרים שבּבּית לימדוה רק אלכּימיה. היא “בכתה מרה על שלא לימדוה דברים”. גם השאיפה לאהבה גלויה ורציונאלית היתה מאחריו. שוב היו דמעות – דמעות-זעם. “היא נפלה על המיטה בדמעות… ‘הו’, אמרה, ‘הֵרי נמצא על הגג’. ‘מי זה הֵרי?’ אמרתי; ‘איזה גג? מדוע? ‘הו, אל תשתטי’, אמרה; הוא היה מוכרח ללכת’.115 אך שוב היה מאחריו הרצון שלא לאהוב, הרצון לקיים רציונאלי בלי אהבה. “ברוח נמוכה אני מודה ומתוודה… אני עצמי אין לי כל מושג באהבה”,116 כתבה אחת מהן וידוי מוזר מפי אחת מבנות המעמד שמקצועו היחיד משך כה הרבה מאות-שנים היה נישואים; אבל רב-משמעות. אחרות רצו לצאת למסעות; לחקור את אפריקה; לחפור ביוון ובארץ-ישראל. היו שרצו ללמוד מוזיקה, לא לפרטֵט מנגינות שדופות אלא לקַמפֵז – אופּירות, סימפוניות, רביעיות. אחרות רצו לצייר, לא בתים קטנים עטויי-קיסוס אלא גופות בעירומם. כולן רצו – אך איזו מלה אחת תוכל לסכם את מיגוון הדברים שבהם רצו, ואשר זמן כה רב רצו בהם, ביודעים או בלא-יודעים? התווית של ג’וזפין באטלר – צדק, שוויון, חופש – נאה היא; אך אין זו אלא תווית, ובדור שלנו המשופע בתוויות אין-מספר, בתוויות מרובּות-צבעים, התחלנו להתייחס בחשדנות לתוויות; קוטלות הן ומצמצמות. גם המלה הישנה “חירות” אינה הולמת, שכּן לא בחירוּת במובן של הפקר רצו; הן רצו, בדומה לאנטיגוֹנה, לא להפר את החוקים אלא למצוא את החוק.117 היות ונבערים אנו מדעת את מניעיהם של בני-אדם ואין לנו מלים כל צרכנו, הודה-נא אפוא שאין מלה אחת המבטאת את הכוח שקם במאה הי”ט להתנגד לכוחם של האבות. רק זאת נוכל לומר בביטחה על אותו כוח שהיה זה כוח אדיר בעצמתו. הוא פרץ והבקיע את דלתותיו של הבית הפרטי. הוא פתח את רחוב-בּונד ואת פּיקאדילי; הוא פתח מגרשי-קריקט ומגרשי-כדורגל; הוא צימק חפתים ומחוכים; הוא נטל את הכּדאיוּת מן המקצוע העתיק שבעולם (אך ויטקר אינו נוקב מספּרים). קיצורו של דבר, בתוך חמישים שנה הביא אותו כוח לידי כך שהחיים שחיוּ הליידי לאבלֶס וגרטרוד בֶל שוב אי-אפשר היה לחיותם, וכמעט אי-אפשר היה להאמין בהם. האבות, שחגגו את נצחונם על ההרגשות העזות ביותר של גברים עזים, נאלצו להיכנע.

אילו היה אותו סוף-פסוק סופו של הסיפור, טריקת הדלת הסופית, כי אז יכולנו להיפּנות מיד למכתבך, אדוני, ולטופס שביקשת מאִתנו למלאוֹ. אך לא היה זה הסוף; היתה זו רק ההתחלה. אכן, אף-על-פי שנזקקנו לזמן-עבר, הרי עוד-מעט נזדקק לזמן-הוֹוה. ברשות-היחיד אמנם נכנעו האבות; אבל האבות ברשות-הרבים, המקובּצים באגודות, במקצועות, נטו לחלות במחלה האנושה עוד יותר מן האבות ברשות-היחיד. המחלה קנתה לה מניע, התחבּרה לזכוּת, לתפיסה, ובשל כך נעשתה ממאירה מחוץ לבּית עוד יותר מאשר בתוכו פנימה. השאיפה לפרנס רעיה וילדים – איזה מניע יכול להיות אדיר-כוח יותר, או מושרש יותר? שכּן חָבַר לגבריוּת עצמה – גבר שלא היה יכול לפרנס את משפחתו נכשל על-פי תפיסת הגבריוּת שלו עצמו. וכלום לא היתה אותה תפיסה עמוקה בקרבּו לא פחות מתפיסת הנשיוּת אצל בתו? המניעים הללו, הזכויות והתפיסות הללו, עליהם קמו עכשיו עוררים. ההגנה עליהם, ומפני נשים, העירה, ומעוררת (כמעט אי-אפשר לפקפק בכך), הרגשה שאולי היא נמצאת מתחת לסף המחשבה המוּדעת אך ודאי שהיא חריפה מאין כמוה. משעה שמערערים על זכותו של הכוהן לעסוק במקצועו מיד מתפתח הקיבעון הילדותי והופך להיות הרגשה חמוּרה וּמגוֹרה שמדעית נקרא עליו השם טאבּו מיני. נביא שתי דוגמות; האחת פרטית, חֶברה ציבורית. חייב מלומד “לציין את מורת-רוחו מקבּלתן של נשים לאוניברסיטה שלו על-ידי שיסרב להיכנס לקולג' או לעיר האהובים עליו”.118 חייב בית-חולים לדחות הצעה למתן מילגה מפני שהיא מוּצעת על-ידי אשה בשם נשים.119 הנוּכל לפקפק בכך ששני המעשים שואבים השראתם מאותה תחושה של בושה, שכּדברי הפרופיסור גרֶנסטֶד “אין לראות בה אלא טאבּו-מין לא-רציונאלי?” אך מאחר שההרגשה עצמה התחזקה קם צורך לקרוא לעזרתם של בעלי-ברית חזקים על-מנת לסלוח לה ולהסתירה. נתלו אפוא בטבע; הועלתה הטענה שהטבע לא די שהוא כל-יודע אלא הוא גם בלתי-משתנה, והוא שמנע ממוח-האשה את הצורה והגודל הנכונים. “כל אדם”, כותב ברטראנד ראסל, “השוחר שעשועים אפשר לעוּץ לו עצה שיעיין בתעתועיהם של קְראניוֹלוגים דגולים בנסיונותיהם להוכיח על-פי מדידות של מוח שהנשים סכלות יותר מן הגברים”.120 דומה כי המדע איננו חסר-מין; הוא גבר, אב, וגם הוא נגוּע. המדע, הואיל וכך הוא נגוּע, הניב מדידוֹת לפי הזמנה: המוח היה קטן מכּדי שיבדקוהו. שנים רבות עברו בהמתנה אל מול שעריהם המקודשים של אוניברסיטאות ובתי-חולים למתן רשות לבדיקתם של המוחות שלדברי הפרופיסורים נטל מהם הטבע את היכולת לעמוד בבחינות. כאשר ניתן רשיון לבסוף, הסתיימו הבחינות בהצלחה. רשימה ארוכה ומדכאה של אותם נצחונות עקרים ואם גם נחוצים מונחת מן-הסתם יחד עם שאר שׂיאים שנשברו121 בגנזכּי קולג’ים, ומנהלות מוטרדות עודן מעיינות בהם, כך אומרים, כשהן מבקשות הוכחה רשמית לבינוניוּת שאין בה דופי. ועם זאת הוסיף הטבע לעמוד על שלו. המוח המסוגל לעמוד בבחינות לא היה המוח היוצר, המוח המסוגל לשׂאת באחריות ולזכּות במשׂכּורות הגבוהות יותר. היה זה מוח מעשי, מוח פלפלני, מוח המסוגל לעבודה של שיגרה תחת פקודתו של מי שלמעלה ממנו. ומאחר שהמקצועות נחסמו, אי-אפשר היה להכחיש זאת – הבנות לא משלו בקיסרויות, לא פיקדו על ציים, ולא הוליכו גייסות לנצחון; רק אי-אלה ספרים פחוּתי-ערך העידו על הכושר המקצועי שלהן, שכן הספרוּת היתה המקצוע היחיד שפתוח היה לפניהן. ויתר על כן, בלי הבדל מה היה המוח יכול לעשות משעה שנפתחו המקצועות לפניו, נשאר הגוף. הטבע, כך אמרו הכוהנים, בחכמתו שאין לה קץ, קבע את החוק שאין לשנותו שהגבר הוא הבורא. הוא נהנה; היא רק נושאת בסבילות. הכּאב מועיל יותר מן העונג לגוף הנושא וסובל. “עד למועד מאוחר למדי היו השקפותיהם של אנשי-הרפואה על ההריון, הלידה וההנקה”, כותב ברטראנד ראסל, “חדוּרות סאדיזם. כך, למשל, היו הראָיות שנדרשו כדי לשכנעם שמוּתר להשתמש בסם-הרדמה בשעת לידה מרובּת מאלה שדרושות היו כדי לשכנעם בהיפוכו של דבר”. כך טען המדע, כך הסכימו הפרופיסורים. וכאשר מיחו הבנות לבסוף וטענו, אך כלום אין ההכשרה משפיעה על הגוף והמוח? כלום אין ארנב-הבר שונה מן הארנב בדיר? והטבע הזה שאין לשנותו כלום אין אנו חייבים לשַנותו, וכלום אין אנו משַנים אותו? על-ידי הדלקת מדורה בגפרור קוראים תגר על הכפור; דוחים את גזר-המוות של הטבע. והבּיצה של פת-השחרית, כך התעקשו לטעון, כלום כל-כולה מלאכתו של התרנגול? בלי חלמון, בלי חלבּון, עד כמה יהיו פתי-השחרית שלכם, הוי כוהנים ופרופיסורים, פוֹריוֹת? ואז ענו הכוהנים והפרופיסורים ואמרו, פה-אחד ובכובד-ראש: אבל הלידה עצמה, אותו עוֹל שאין אתן יכולות להכחישו, הלא היא מוּטלת על האשה לבדה. הן גם לא יכלו להכחיש זאת, גם אין רצונן לכפור בכך. ועם זאת הכריזו, תוך שהן מעיינות בסטאטיסטיקה שבּספרים, כי בתנאים המודרניים הזמן שבּו עסוקה אשה בלידה – זכוֹר שעכשיו הננו במאה העשרים – אינו אלא מעט-מזעיר ממה שהיה.122 האם פסל אותנו המעט-מזעיר הזה מלעבוד בווייטהול, בשדות ובבתי-חרושת, כשהיתה מולדתנו בסכנה? ועל זאת השיבו האבות: המלחמה נגמרה; עכשיו אנו באנגליה.

ואם, אדוני, כשאנו משתהים עכשיו באנגליה, נפנה אל מקלטי-הראדיו של העתונות היומית, נשמע מה תשובה נותנים עכשיו לשאלות הללו האבות הנגוּעים בקיבעון ילדותי. “הבתים הם המקומות האמיתיים לנשים… תשובנה אל בתיהן… הממשלה מן הדין שתתן עבודה לגברים… מיניסטריון-העבודה אומר להגיש מחאה נמרצת… אסור שנשים תמשולנה בגברים… יש שני עולמות, אחד לנשים, משניהו לגברים… תלמַדנה לבשל את ארוחותינו… הנשים נכשלו… נכשלו… נכשלו…”

בעצם הרגע הזה מגיעים השאון וההמולה שמקים הקיבעון הילדותי ההוא אפילו כאן לידי כך שכמעט לא נוכל לשמוע את עצמנו דוברות; הוא מוציא את המלים מפיוֹתינו; הו שׂם בפינו דברים שלא אמרנו. בעוד אנו מקשיבות לקולות מדַמות אנו לשמוע עוֹלל בוכה בלילה, בלילה השחור המכסה עכשיו את אירופה, ובלי לשון לבד מזעקה, אַי, אח אַי, אַי… אך לא זעקה חדשה היא זו, זוהי זעקה נושנה מאד. הבה נכבּה את הראדיו ונקשיב לעבָר. ביוון אנו עכשיו; ישוּע לא נולד עדיין, גם לא פאולוס. אך הקשב:

מי אשר תמַנהו העיר לאיש ההוא יש לשמוע, בקטנות כבגדולות, בדברים צודקים ובלתי צודקים כאחד… אי-ציות הוא הקשה בקלקלות… חובה עלינו לחזק את ענין הסדר, ובשום-פנים אל נרשה לאשה לגבור עלינו… נשים עליהן להיות, ולא להתרוצץ ברשות-הרבים. משרתים, הַכניסוּן פנימה". זה היה קולו של קריאוֹן, הרודן. אשר לו השיבה אַנטיגוֹנה, שלכאורה בתו היתה בעבר, “לא כאלה החוקים שהעמיד בקרב הבריות הצדק אשר עם האֵלים ישכּוֹן למטה”. אך לא הון ולא כוח לא היו מאחריה. וּקריאוֹן אמר: “אקח אותה למקום שם השביל בודד ביותר, וחיה אסתירנה בכוּך סלע”. והוא סגר אותה לא בכלא גם לא במחנה-ריכוז כי אם בקבר. ואנו קוראים שקריאוֹן הביא חורבן על ביתו, ואת גופות המתים זרה על-פני הארץ. דומה, אדוני, שעה שאנו מקשיבים לקולות העבר, כאילו שוב אנו מביטים בתצלום, בתמונה של גוויות ובתים הרוסים שממשלת ספרד שולחת אלינו כמעט בכל שבוע. הדברים חוזרים על עצמם, כמדומה. התמונות והקולות הם כיום כשהיו לפני 2000 שנה.

זוהי אפוא המסקנה שהגענו אליה בחקירתנו בטיבו של הפחד – הפחד האוסר על החירות בבּית הפרטי. הפחד ההוא, כל כמה שהוא קטן, מבוטל ופרטי, קשור הוא בפחד האחר, הפחד הציבורי, שאינו קטן גם לא מבוטל, הפחד המניע אותךָ לבקש מאִתנו לעזור לך למנוע מלחמה. כי לולא כן לא היינו שבים להסתכל בתמונה. אך אין זו אותה תמונה שעוררה בנו בתחילתו של מכתב זה את אותן ההרגשות – אתה קראת להן “זוועה ושאט-נפש”; אנו קראנו להן זוועה ושאט-נפש. שכּן בהמשכו של מכתב זה, תוך שנוספה עובדה על עובדה, השתלטה תמונה אחרת על הרקע הקדמי. דמות של גבר היא זו; יש אומרים, ואחרים מכחישים, שהוא הגבר בכבודו-ובעצמו, 123 תמצית הגבריוּת, הטיפוס המושלם שכּל האחרים, הם העתקיו הפגומים. ודאי שהוא גבר. עיניו זגוגיות; מבטיהן נוקבים. גופו, הדרוּך בתנוחה בלתי-טבעית, נתוּן במהוּדק במדים. על חזה המדים הללו תפורים כמה וכמה עיטורים ושאל סמלים מיסטיים. ידו מונחת על חרב. בגרמנית ובאיטלקית קוראים לו פירר או דוּצ’ה; בלשוננו קוראים לו עריץ או רוֹדן. ומאחריו יש בתים הרוסים וגוויות – גוויות גברים, נשים וטף. אך לא הנחנו את התמונה ההיא לפניך כדי לגרוֹת עוד פעם את ההרגשה העקרה של שׂנאה. נהפוך הוא, הרי זה כדי לתת פוּרקן להרגשות אחרות כגון אלו שדמוּת האדם, אפילו בהיותה גולמנית כל-כך בתצלום צבעוני, מעוררת בנו באשר אנו ילוּדי-אשה. שכּן היא מרמזת על קשר שלגבינו הוא קשר חשוב מאד. היא מרמזת שהעולמות הציבורי והפרטי קשורים לבלי הפריד; שעריצוּיותיו ושיעבוּדיו של האחד הם העריצוּיות והשעבוּדים של זולתו. אבל אפילו בתצלום דמות האדם מרמזת על הרגשות אחרות ומורכבות יותר. היא מרמזת שאין אנו יכולים לנער חצננו מאותה דמות אלא שאנו עצמנו הדמות ההיא. היא מרמזת שאין אנו צופים סבילים הנדונים לצייתנות שאין עמה התנגדות אלא שבמחשבותינו ובמעשינו יכולים אנו עצמנו לשַנות את הדמות ההיא. אינטרס משותף מאַחד אותנו; עולם אחד הוא זה, חיים אחדים הם אלה. כמה חיוני הדבר שנתפוס אותה אחדוּת שהגוויות והבתים ההרוסים מוכיחים אותה. שהרי חורבן יבוא עלינו אם תשכח אתה, בעוֹצֶם ההפשטות הציבוריות שלך, את הדמות הפרטית, או אם נשכח אנו, בלהט הרגשותינו הפרטית את העולם הציבורי. שני הבתים כאחד ייהרסו, הציבורי והפרטי, החמרי והרוחני, שכּן קשורים הם לבלי הפריד. אך בהיות מכתבך לפנינו יש לנו יסוד לתקוה. שהרי בבקשך את עזרתנו אתה מכּיר בקשר ההוא; וּלמקרא דבריך עולים בזכרוננו קשרים אחרים העמוקים הרבה יותר מן העובדות שעל-פני השטח. אפילו כאן, אפילו עכשיו, מכתבך מסית אותנו לאטום את אזנינו משמוֹע את העובדות הקטנות האלו, את הפרטים האלה פחוּתי-הערך, להקשיב לא לנִבחתם של התותחים ולצווחתם של הגראמופונים אלא לקולות המשוררים, העונים זה לזה, ומבטיחים לנו אחדוּת המוחקת מחיצות כאילו היו סימוּנים של גיר בלבד; לדוּן אִתך ביכולתה של רוח האדם לחרוג מגבולות ולהפיק אחדוּת מריבּוי. אך הן יהיה זה חלום – אותו חלום חוזר-ונשנה המרדף את רוח האדם מאז ראשית הזמנים; חלום השלום, חלום החופש. אך בהיות קול התותחים באזניך לא בקשת אותנו לחלום. לא שאלת אותנו מַהו השלום; שאלת אותנו איך למנוע מלחמה. הבה נניח אפוא למשוררים להגיד לנו מַהו החלום; ושוב ננעץ עינינו בַתצלום: העובדה.

יהיה אשר יהיה גזר-דינם של אחרים על הגבר במדים – והדעות נחלקות – הרי מכתבך לפנינו והוא המוכיח כי בעיניך התמונה היא תמונת הרע. וגם אם נסתכל בתמונה ההיא מזוויות שונות, מסקנתנו כמסקנתך – רע הדבר. שנינו גמרנו אומר לעשות ככל אשר נוּכל כדי להשמיד את הרע שאותו מציגה התמונה ההיא, אתה בשיטותיך, אנחנו בשיטותינו. הואיל ושונים אנחנו, עזרתנו חייבת להיות שונה. מה תוכל עזרתנו להיות ניסינו להראות – ואין צריך לומר באיזו צורה פגומה ושטחית. אך כתוצאה מכך חייבות אנו להשיב על שאלתך שנוכל לעזור לך על הצד היותר טוב למנוע מלחמה לא על-ידי שנחזור וּנשַנן את דבריך וננהג על-פי שיטותיך אלא על-ידי שנמצא מלים חדשות וניצור שיטות חדשות. נוכל לעזור לך על הצד היותר טוב למנוע מלחמה לא על ידי שנצטרף לאגודתך אלא על-ידי שנישאר מחוץ לאגודתך אך נַטה שכם להשגת מטרתה. המטרה אחת היא לשנינו. המטרה היא לעמוד על “זכויותיהם של הכל – כל הגברים והנשים – לכיבּוד העקרונות הגדולים של צדק ושוויון וחופש”. אין כל צורך להרחיב עוד את הדיבור, שכּן לבּנו סמוך-ובטוח שאתה מפרש את המלים הללו כמונו. ואין כל צורך בתירוצים, שכּן נוכל לסמוך עליך שתביא בחשבון את החסרונות שאותם הגדנו מראש ואשר במכתב זה הוצגו די והותר.

אם נשוב אפוא לַטופס ששלחת וביקשת מאתנו למַלאו: מן הטעמים שניתנו, נניח אותו בלי חתימה. אך כדי להוכיח הוכחה ממשית ככל האפשר שמטרותינו זהות עם שלך הרי לך הגיניאה, תרומה חפשית, הניתנת מתוך חירות, בלי שום תנאים פרט לאלה שתבחר לגזור על עצמך. זוהי השלישית בשלוש גיניאות; אבל שלוש הגיניאות, הן תשׂים אל לבּך, אף שניתנו לשלושה גיזברים שונים, נתונות הן כולן לאותו מאבק, שכּן המאבקים זהים הם ואין להפריד ביניהם.

ועכשיו, הואיל ושעתך דוחקת, הבה אסיים; תוך שאבקש שלוש פעמים את סליחת שלושתכם, ראשית על אריכותו של מכתב זה, שנית על קוטן התרומה, ושלישית על שכתבתי בכלל. אולם האַשמה הזאת עליך רובצת היא, כי מכתב זה מעולם לא היה נכתב לולא בקשת תשובה על מכתבך שלך.


  1. . The Life of Mary Lingsley, מאת סטיבן גווין, ע‘ 15. קשה להשיג מספרים מדויקים על הסכומים שהושקעו בחינוכן של בנות משכילים. לפי המשוער הסתכם כל מחיר השכלתה של מרי קינגסלי (נולדה 1862; נפטרה 1900) בכ–20£ או 30£. מותר להניח שסכום של 100£ לערך היה הממוצע במאה הי“ט ואפילו אחרי–כן. הנשים שכּך קנו את השכלתן חשו לעתים קרובות בחריפות רבה בהיעדרה של השכלה. ”תמיד ליקויי השכלתי מכאיבים לי ביותר כשאני יוצאת מן הבּית", כתבה אן ג’. קלאוּ, המנהלת הראשונה של ניוּנֶם (Life of Anne J. Clough, מאת ב.א. קלאוּ, ע' 60). אליזבּת הוֹלדיין, שבּדומה למיס קלאוּ היתה בת למשפחה משכילה ביותר אלא שבּמידה רבה גם קנתה השכלתה באותה צורה, אומרת שכאשר גדלה “היתה הכרתי הראשונה שאינני משכילה, וחשבתי איך אפשר לתקן את הדבר. בשמחה הייתי הולכת לקולג‘, אבל בימים ההם היה הלימוד בקולג’ דבר יוצא–דופן לגבי נערות, ולא ניתן עידוד לרעיון. גם יקר היה הדבר. אכן שתעזוב בת–יחידה את אִמה האלמנה דבר זה היה בגדר בל–יתואר, ואיש לא השתדל שתיראה התכנית בת–ביצוע. בימים ההם היתה תנועה חדשה לניהול שיעורים–בהתכתבות…” (From One Century to Another, מאת אליזבּת הוֹלדיין, ע' 73). מאמציהן של נשים חסרות–השכלה מעין אלו להסתיר את בוּרוּתן היו לעתים קרובות מאמצי–גבורה, אך לא תמיד הוכתרו בהצלחה. “הם שׂוחחו בנעימים על נושאים שעל הפרק, תוך שהקפידו להמנע מעניינים שנויים במחלוקת. התרשמתי מבּערוּתן ואדישוּתן בנוגע לכל דבר שמחוץ לחוג שלהן… אישיות לא פחותה מאִמוֹ של יושב–ראש בית–הנבחרים היתה סבורה שקאליפורניה שייכת לנו, חלק מן הקיסרות שלנו!”(Distant Fields, מאת ה.א. וייצ'ל, ע1 109). במאה הי“ט היתה בערוּת מעוּשׂה לעתים קרובות בגלל הדעה המקובלת שגברים משכילים נהנים ממנה, ואנו רואים זאת על פי המרץ שבּו גער תומאס גיסבורן, בחיבּורו המאלף On the Duties of Women (ע' 278), באלה היועצים לנשים ”להימנע בשקידה מלגלות לבני–זוגן את מלוא היקף כישוּריהן והישגיהן“. ”לא הצנע–לכת יש בזה כי אם ערמה. זו העמדת–פנים, זו הונאה מדעת… ספק אם אפשר היה להמשיך בכך זמן רב בלי להתגלות“. אבל בוּרוּתה של בת המשכיל במאה הי”ט בחיים גדולה היתה עוד יותר מבוּרוּתה בספרים. טעם אחד לאותה בערוּת מתבקש לנו מן המוּבאה הבאה: “ההנחה היתה שרוב הגברים אינם ‘מוסריים’, רוצה לומר שכמעט כולם יהיו עלולים להציק ולהטריד – או גרוע מכך – כל צעירה שיפגשוה בלי ליווי” “החברה והעונה”, מאת הרוזנת מרי לאוולייס, ב–Fifty Years, 1882–1932, ע' 37.) משום כך התהלכה בחוג מצומצם מאד; ואפשר היה לסלוח ל“בוּרוּתה ואדישותה” לגבי כל מה שמחוצה לו. ברור הוא הקשר בין אותה בוּרוּת לבין תפיסת הגבריוּת של המאה הי“ט, שלפיה – ויעיד הגיבור הוויקטוריאני – לא יכלו ”מוסריוּת" וגבריוּת לדור בכפפה אחת. בפיסקה ידועה מתלונן תֵקֵרי על הסייגים שאכפו המוסריות והגבריות יחדיו על יצירתו.  ↩

  2. . האידיאולוגיה שלנו עודה מושרשת באַנתרוֹפּוֹצנטריוּת שלה עד כדי כך שהיה צורך לטבוע את המונח המגושם הזה – בתו של משכיל – לתיאור המעמד של אלו שאבותיהן קנו השכלתם בבתי–ספר פרטיים ובאוניברסיטאות. ברור שאם המונח “בורגני” הולם את אחִיה הרי טעות גסה היא להשתמש בו לגבי מי ששונָה ממנו כל–כך בשני סימני–ההיכר הראשונים–במעלה של הבורגנות – ההון והסביבה.  ↩

  3. . מספר החיות שנקטלו באנגליה אגב ציד במאה שעברה ודאי הוא למעלה מכל חישוב. נמסר כי 1,212 ראש היו הממוצע ליום של ציד בצ'טסווֹֹֹרת ב–1909 (Men, Women and Things, מאת הדוכּס פּורטלנד, ע' 251). בזכרונות של ציד אין מרבים להזכיר את הציידות; והופעתן בשדה הציד שימשה עילה להרבה עקיצות. “סקיטְלְז”, הרוכבת המפורסמת בת המאה הי“ט, היתה גברת שמשׂרכת דרכיה. מסתבר ביותר שבמאה הי”ט האמינו כי יש איזה קשר בין ציד לחוסר–צניעוּת אצל נשים.  ↩

  4. . and Riversdale Grenfell Francis, מאת ג‘ון ביוּקן, ע’ 189, 205.  ↩

  5. . (Antony (Viscount Knebworth, מאת הרוזן ליטוֹן, ע' 355.  ↩

  6. . The Poem of Wulfred Owen, בעריכת אדמונד בלאנדן, ע' 25, 41.  ↩

  7. .הלורד יוּארט, בהרימו כוס של ברכות ל“אנגליה” במשתה של אגודת סנט–ג‘ורג’ בקארדיף.  ↩

  8. . ו–9. דיילי טלגרף, 5 בפברואר 1937.  ↩

  9. הדברים נכתבו בחורף 1936–7.  ↩

  10. . יש, כמובן, דבר אחד עיקרי שיכולה האשה המשכילה לספקו: ילדים. ודרך אחת שבּה היא יכולה לעזור למנוע מלחמה היא לסרב ללדת ילדים. הנה כך סבורה מרת הילינה נוֹרמנטוֹן כי “הדבר היחיד שיכולות נשים בארץ כלשהי לעשות למניעתה של מלחמה היא להפסיק את אספקתו של ‘בשר תותחים’” (דו"ח המועצה השנתית לאזרחות שווה, דיילי טלגרף, 5 במרס 1937). במכתבים בעתונים מובעת לעתים קרובות תמיכה בהשקפה זו. “יכולה אני לומר למר הרי קמבּל מדוע נשים מסרבות ללדת ילדים בזמנים האלה. כאשר ילמדו הגברים איך לנהל את הארצות שבּהן הם מושלים כדי שמלחמות תפגענה רק במפיחי המריבות ולא תקצורנה באלה שאינם מפיחים אותן, או–אז אולי שוב יהיה לנשים חשק למשפחות גדולות. למה תבאנה הנשים ילדים לעולם כגון זה של ימינו?” (אדית מטוּרין–פּורץ', בדיילי טלגרף, 6 בספטמבר 1937). דומה כי העובדה שהילוּדה במעמד המשכילים מתמעטת יש בה כדי ללמד שנשים משכילות מקבלות את עצתה של מרת נוֹרמנטוֹן. ליסיסטראטה יעצה להן זאת במסיבות דומות מאד לפני אלפיים שנה ויותר.  ↩

  11. . יש, כמובן, סוגי השפעה רבים–מספוֹר לבד מאלה המפורשים בגוף–הכתוב. החל בסוג הפשוט המתואר בפיסקה הבאה: “כעבור שלוש שנים… אנו מוצאים אותה כותבת אליו כשׂר–ממשלה בבקשה להתעניין למען כוהן–דת חביב עליה כדי שיקבל אחוזת–כתר…” (Henry Chakin, a Memoir, מאת הליידי לוֹנדונדרי, ע' 57), וגמוֹר בסוג הערמומי עד מאד שהפעילה הליידי מקבּת על בעלה. אי–שם בין שני אלה מצויה ההשפעה שאותה מתאר ד.ה, לורנס: “אין לי שום תקוה לנסות לעשות דבר בלי שתהיה אשה מאחרי… אינני מעז לשבת בעולם בלי שתהיה אשר מאחרי… אבל כשאני אוהב אשה הריני מקיים שׂיג–ושׂיח בלתי אמצעי עם הנעלם, שבלעדי זאת אני קצת אבוד בו” (Letters of D.H. Lowrence, ע' 94–93), וכאן נוכל להשוות, אף שסמיכות–הפרשיות היא מוזרה, את ההגדרה המפורסמת והדומה עד מאד שנתן המלך–לשעבר אדווארד השמיני עם התפטרותו. דומה כי התנאים המדיניים בחוץ–לארץ יפים לשיבה אל הפעלתה של השפעה מגמתית. למשל: “סיפור אחד יש בו כדי להדגים את שיעור השפעתן הנוכחית של נשים בוינה. בקיץ אשתקד תיכננו חוק שיצמצם עוד יותר את אפשרויותיהן של נשים במקצועות החפשיים. מחאות, פניות, מכתבים, כל אלה העלו חרס. לבסוף, מתוך ייאוש, התכנסה קבוצה של גברות ידועות–שם בעיר… ועיבדה תכנית. משך השבועיים שלאחר–מכן טילפנו אחדות מן הגברות האלו, מספר שעות בכל יום, אל המיניסטרים שאותם הכירו אישית, כביכול כדי להזמין אותם לסעודות–ערב בבתיהן. בכל החן שהווינאיות מסוגלות לו העסיקו את המיניסטרים בשיחה, אגב שאלות על דא ועל הא, עד שלבסוף הזכירו את הנושא שציער אותן כל–כך. לאחר שקיבלו המיניסטרים טלפונים מכמה וכמה גבירות, שאת כולן לא ביקשו להעליב, ובשל תמרון זה נמנע מהם לטפל בענייני–מדינה דחופים, החליטו על פשרה – וכך נדחה החוק” (Women Must Choose, מאת הילרי ניוּאיט, ע' 129). שימוש דומה בהשפעה נעשה לעתים קרובות במחשבה–תחילה בעת המערכה על זכות–ההצבעה. אך אומרים כי זכות–הבחירה פוגמת בהשפעתן של נשים. הנה כך סבור היה המרשל פון–בּיבּרשטיין כי “הנשים תמיד מנַהגות את הגברים… אך אין הוא רוצה שתשתתפנה בבחירות” *(From One Century to Another*, מאת אליזבט הוֹלדיין, ע' 258).  ↩

  12. . ביקורת רבה נמתחה על נשי אנגליה בגלל שהשתמשו בכוח–הזרוע במאבק על זכות–ההצבעה. כאשר שׂמו סופראז‘יסטיות ב–1910 “למִרמס” את מגבעתו שלך מר בירֶל ובעטו בו ברגליהן, העיר סיר אוֹלמֶריק פיצרוֹי, "יש לקוות כי התקפה מסוג זה על זקן חסר–הגנה מצד כנופיה מאורגנת של ’יניצ‘אריות’ תשכנע רבים כי רוח מטורפת ואנארכית מפעמת את התנועה“ (Memories of Sir Almeric Fitzroy, כרך ב, ע' 425). ככל הנראה לא היה כוחם של דברים אלה יפה לגבי כוח–הזרוע במלחמה האירופית. אכן, במידה רבה ניתנה זכות–הבּחירה לאנגליות בגלל העזרה שנתנו לאנגלים בשימוש בכוח–הזרוע במלחמה ההיא. ”ב–14 באוגוסט [1916] חדל מר אַסקווית עצמו מהתנגדותו [למתן זכות–ההצבעה]. ‘אמת הדבר’, אמר, ‘[כי נשים] אינן יכולות להילחם במובן של החזקת רובים וכיוצא בזה, אבל… הן סייעו בצורה היעילה ביותר בניהול המלחמה’ “ (The Cause, מאת ריי סטרייצ‘י, ע’ 354). כאן עולה השאלה הקשה אם ניהול המלחמה יאה להן לנצל את הקול אשר בו זכו בעיקר מפני שאחרות ”סייעו בניהול המלחמה"? אכן, בנות–חורגות הן לאנגליה, לא בנות במלוא מובן המלה, כפי שתוכיח העובדה שהן מחליפות את אזרחותן עם נישואיהן. אשה, בין אם עזרה להכות את הגרמנים ובין אם לא, נעשית גרמניה אם היא נישאת לגרמני. אז עליה להפוך לגמרי את השקפותיה המדיניות ולהחליף את ההורים שהיא חייבת בכבודם  ↩

  13. . Sir Ernest Wild, K.C., מאת רוברט ג‘. בּלקבּרי, ע’ 174–175.  ↩

  14. התברר כי הזכות להצביע בבחירות אינה חסרת–ערך, כפי שעולה מן העובדות המתפרסמות מזמן לזמן על–ידי האיחוד הארצי שלן האגודות למען אזרחות שווה. “פירסום זה (מה חוללה זכות הבחירה) לכתחילה היה עלון של דף אחד; עכשיו (1927) גדל כדי עלון של ששה עמודים וצריך להגדילו בלי–הרף” (Josephine Butler, מאת מ.ג. פוֹסט וא.מ. טרנר, הערה, ע' 101).  ↩

  15. . אין ברשותנו מספרים לבדוק על פיהם את העובדות שוודאי יש להן השפעה נכבדה מאד על הביולוגיה והפסיכולוגיה של המינים. בנושא–אב זה, שהוא חיוני אך זנוח במידה מוזרה, יש להתוות קודם–כל סימני–גיר על מפה בקנה–מידה גדול של אנגליה ולסמן באדום את המקרקעים שבּבעלוּתם של גברים ובכחול את אלה שבּבעלוּתן של נשים. אחר–כך יש לערוך השוואה בין מספר ראשי הצאן והבקר שצוֹרֵך כל אחד משני המינים; חביונות היין והשיכר; חביות הטבק; ולאחר–מכן יהיה עלינו לבחון בקפידה את עימולי–הגוף שלהם; את עיסוקיהם הביתיים; את אפשרויותיהם למגע מיני, וכו'

    ההיסטוריונים, כמובן נותנים דעתם בעיקר על מלחמה ועסקי–פוליטיקה; אך לפעמים הם שופכים אור על טבע האדם. כך אומר מקוֹלי, כשהוא עוסק בבעלי–אחוזות אנגליים במאה הי“ז: ”אשתו ובתו פחותות היו בטעמיהן ובקנייניהן מסוכנת–בית או שפחת–מזווה בימינו. הן תפרו וטוו, רקחו יין–דומדמניות, המליחו חלמוניות, ועשו את הקרום לפשטידת בשר–הצבי“. ושוב, ”נשי הבית, שבדרך–כלל היה עליהן לבשל את הארוחה, פרשו מן החברה מיד לאחר שנזללו המטעמים, והניחו את האדונים לשיכר ולטבּק שלהם“ (מקולי, History of England, פרק שלישי). אך גם כעבור זמן רב עדיין היו האדונים שותים והגברות עדיין היו פורשות לפינתן. ”בימי נעוריה של אמי לפני נישואיה עדיין התקיימו הרגלי השתייה המופלגת של ימי העוֹצרוּת ושל המאה הי“ח. בכנסיית ווֹבּרן היה משרת–המשפחה הזקן והנאמן נוהג למסור את הדין–וחשבון הלילי שלו לסבתי בטרקלין: ‘האדונים שתו הרבה הלילה; אולי כדאי לגברות הצעירות לפרוש’, או, ‘האדונים מיעטו מאד לשתות הלילה’, היה נאמן–המשפחה הזה מודיע בהתאם למסיבות. אם שילחו את העלמות לקומה העליונה, אוהבות היו לעמוד על היציע העליון של גרם–המעלות ‘ולהסתכל בקהל ההולל והמצעק היוצא מחדר–האוכל’ ” (The Days before Yesterday, מאת הלורד פ. המילטון, ע' 322). יש להניח לאיש–המדע שלעתיד–לבוא לספר לנו מה השפעה היתה למשקאות ולרכוש על הכּרומוזוִֹמים.  ↩

  16. העובדה ששני המינים הוגים חיבה מובהקת מאד ואם גם שונה ללבוּש דומה כי נעלמה מעינו של המין השליט, וזאת, יש להניח, במידה רבה בגלל כוחה המהפנט של השליטה. הנה כך העיר השופט המנוח מֶקארדי, בסכּמו את משפטה של מרת פרנקנאו: “אי–אפשר לדרוש מנשים שתתכחשנה לתו מהותי שבּנשיות או שתוותרנה על אחד מניחומיו של הטבע על הפרעה פיזית מתמדת שאין להתגבר עליה… אחרי הכל, הלבוש הוא אחת הדרכים הראשיות לביטוי–העצמי של נשים… בענייני לבוש נשים נשארות לפעמים קרובות ילדוֹת עד הסוף. אין להתעלם מן הצד הפסיכולוגי שבּענין. אך תוך כדי התחשבות בעניינים שלמעלה קבע החוק בצדק כי יש להקפיד על כלל הזהירות וחוש–המידה”. השופט שכּך פסק לובש היה גלימת–שָני, שכמיה של פרוות–חולד, וקפלט עצום של תלתלים מלאכותיים. ודאי ספק הוא אם מתענג היה על “אחד מניחומיו של הטבע על הפרעה פיזית מתמדת שאין להתגבר עליה”, וכן אם היה הוא עצמו מקפיד על “כלל הזהירות וחוש–המידה”. אבל “אין להתעלם מן הצד הפסיכולוגי שבענין”; והעובדה שהמוזר בהופעתו שלו יחד עם זו של אדמירלים, גנרלים, מבשרי בואו של המלך, אנשי משמר–המלך, לורדים, שומרי הטאוּאר של לונדון, וכו' נעלם מעיניו לגמרי עד שמסוגל היה להטיף לגברת בלי לחוש כגלל שהוא שוְתף בחולשה שלה, עובדה זו מעוררת שתי שאלות: באיזו תכיפות צריך מעשה להיעשות עד שיהפוך להיות מסורת, שממילא היא מקודשת; ומהי דרגת היוקרה החברתית שבּה אדם מתעוור לראות את טיבם המופלא של בגדיו–הוא? המוזר שבּלבוש, שעה שאינו כרוך בשׂררה, רק לעתים רחוקות הוא ניצל מן הלעג.  ↩

  17. .ברשימת התארים לשנה החדשה ל–1937 קיבלו 147 גברים תארים כנגד שבע נשים. מטעמים ברורים אי–אפשר לראות בכך אמת–מידה להשוות את תשוקתם לפירסום מעין זה. אך דומה כי אין לערער על כך שמבּחינה פסיכולוגית ודאי קל לה לאשה יותר מאשר לגבר לדחות תארים. שכן העובדה שהאינטלקט (בלשון–הכללה) הוא הנכס המקצועי העיקרי של הגבר, וכי כוכבים וסרטים הם האמצעי העיקרי שלו למתן פירסום לאינטלקט, מרמזת שכוכבים וסרטים זהים עם פוּדרה וצבע, דרכה הראשית של אשה לתת פירסום לנכס המקצועי הראשי שלה: היופי. לכן יהיה זה בלתי–הגיוני לדרוש ממנו שיסרב לקבל תואר אבּירות ממש כמו שיהיה זה בלתי–הגיוני לבקש ממנה שתסרב לקבל שׂמלה. נראה שהסכום ששולם בעד תואר–אבירוּת ב–1901 ימציא קיצבת–שמלות הגונה מאד; 21 באפריל (יום–א') – הלכתי אל מינֶל, שכרגיל היה מלא רכילוּת. נראה כי חובותיו של המלך סולקו בצינעה על–ידי ידידיו, שעל אחד מהם אומרים כי הִלווה 100,000£ והוא מסתפק בהחזר של 25,000£ בתוספת תואר–אבירות" (My Diaries, וילפריד סקאוואן בלאנט, חלק ב‘ ע’ 8).  ↩

  18. קשה לאדם מבּחוץ לדעת מה המספרים לדיוקם. אך אפשר לנחש כי ההכנסות הן בעלות–משקל על–פי סקירת–ביקורת משעשעת שפירסם לפני שנים אחדות מר ג‘.מ. קיינס בניישן על ספר–היסטוריה של קלֵר–קולג’ שבקמבריג‘. “לפי השמועה עלתה הוצאת הספר ששת–אלפים לירה”. השמועה גם אומרת שבחבורה של סטודנטים שחזרו עם שחר מאיזו חינגה ראו בעת ההיא לערך ענן בשמיים; שכאשר נתנו בו עיניהם לבש צורה של אשה; שכּאשר נתבקשה לתת אות המטירה במטר של ברד זוֹהר את המלה האחת ’עכברושים‘". דבר זה נתפרש כדבר שמתוך עמוד אחר באותו גליון של ניישן דומה שהוא האמת; שהסטודנטיות של אחד הקולג’ים לנשים סבלו מאד מ“חדרי–מיטות קודרים וקרים ושורצי–עכברים בקומת–הקרקע”. ההנחה היתה שבדרך זו בחרה הרוח לרַמז שאם חפצים האדונים של קלֵר לחלוֹק לה כבוד הרי המחאה על סך 6000£ לפקודת המנהלת של – תפאר את שמה יותר מספר, אפילו יהיה “עטוי כסות משובחת ביותר של נייר ובד מוקשה שחור…” אולם אין שום דבר אגדי בעובדה המובאת באותו גליון של הניישן ש“[קולג'–] סוֹמרוויל קיבל בהכרת–טובה מעוררת–רחמים את 7000£ שנפלו בחלקו מתרומת–היובל של אשתקד ומעזבון פרטי”.  ↩

  19. היסטוריון אחד גדול כך תיאר את ראשיתן ואָפיין של האוניברסיטאות, שבאחת מהן קנה לו את השכלתו: “בתי–האולפן של אוקספורד וקמבריג' נוספו בתקופה אפלה של מדע כוזב וברברי; ועדיין לא נוקו מן המידות המגונות של ראשית ימיהם… המעמד המשפטי שזכו בו האגודות האלו בתוקף מגילות–הזכויות של אפיפיורים ומלכים העניק להן מונופול על השכלת הציבור; ורוחם של בעלי–המונופול היא צרת–אופק, עצלנית ומדכאה: עבודתם יקרה יותר וּפוריה פחות מזו של אמנים בלתי–תלויים; והשיפורים החדשים שהתחרות החפשית נאחזת בהם בלהיטות כה גדולה מתקבלים באי–רצון אִטי וזעֵף במוסדות הגאים הללו, שכבודם אינו מרשה להם לפחד מפני יריב או להודות בשגגה. כמעט לא נוּכל לקוות שתיקון כלשהו יבוא מתוך רצון חפשי; וכה עמוקים שרשיהם בחוק ובמשפט–הקדום עד שאפילו כוחו הכל–יכול של פרלאמנט יירתע מלחקור במצבן ובעיותיהן של שתי האוניברסיטאות” (אדווארד גיבּון, Memories of My Life and Writings). “כוחו הכל–יכול של פרלאמנט” אכן הביא באמצע המאה הי“ט לידי חקירה ”במצבה של האוניברסיטה [של אוקספורד], משמעותה, לימודיה והכנסותיה. אך הקולג‘ים גילו התנגדות סבילה עד כדי כך שהסעיף האחרון בוטל. עם זאת הוברר כי מתוך 542 מילגות בכל הקולג’ים של אוקספורד היו רק עשרים–ושתים פתוחות באמת לתחרות בלי תנאים מגבילים של משוא–פּנים, מקום או קירבת–משפחה… חברי הוועדה… מצאו כי האשמתו של גיבּון היתה מתקבלת על הדעת…(Herbert Warren at Magdalen, מאת לוֹרי מגנוס, ע' 49–47). בכל–זאת לא ירדה קרנה של ההשכלה האוניברסיטאית; ומשׂרות–עמית בקולג‘ נחשבו מבוקשות עד מאד. כאשר נעשו פּיוּזי עמית באוֹֹֹריאל–קולג’ “הביעו פעמוני הכּנסיה הכּפרית בפיוּזי את קורת–רוחם של אביו ומשפחתו”. שוב, כאשר נבחר ניוּמן עמית, “החלו כל הפעמונים של שלושת המגדלים לצלצל – על חשבונו של ניומן” (Oxford Apostles, מאת ג‘פרי פייבּר, ע’ 69, 131). אף–על–פי–כן היו גם פּיוּזי וגם ניומן אנשים בעלי אופי רוחני מובהק.  ↩

  20. The Crystal Cabinet, מאת מרי באטס, ע' 138. וכך לשונו של המשפט במלואו: “שכּן בדיוק כמו שאמרו לי כי השאיפה ללימודים באשה היא נגד רצונו של אלוהים כך גם הוכחשו בשם אותו אל הרבה חירויות תמימות, תענוגות תמימים” – הערה שבגללה רצוי היה שבּת איש משכיל תזכּה אותנו בביוגרפיה של האלוהות אשר בשמה נעשו מעשי–זוועה מעין אלה. ספק אם אפשר להפריז בכלל בהערכת השפעתה של הדת על השכלתן של נשים, בין לטוב ובין למוטב. “אם, למשל” אומר תומאס גיזבורן, “מסבירים את שימושיה של המוזיקה, אין להתעלם מהשפעתה בהגבּרתה של יראת–שמיים. אם הציור הוא נושא לתשומת–לב, יש ללמד את התלמידה להתבונן דרך–קבע במעשי–הבריאה בכוחו, חכמתו וטוּבו של בוראם” (The Duties of the Female Sex מאת תומאס גיזבורן, ע' 85). העובדה שמר גיזבורן ודומיו – חבורה גדולה – מבססים את תורות–החינוך שלהם על תורתו של פאולוס דומה שהיא מרמזת שאת בנות–חוה צריך היה “ללמד להתבונן דרך–קבע במעשי–הבריאה בכוח ובחכמה ובטוּב” לא דווקה של האלוהות אלא של מר גיזבורן. ומכאן נמצאנו מסיקים כי ביוגרפיה של האלוהות תסתכם במילון ביוגרפי של כוהני–הדת.  ↩

  21. Mary Astell, מאת פלורנס מ. סמית. “לרוע–המזל היתה ההתנגדות לרעיון חדש כל–כך (קולג' לנשים) גדולה מן ההתעניינות בו, והיא באה לא רק מצד הסאטיריקנים של אותו זמן, שבדומה לשנוּני כל הדורות מצאו באשה המתקדמת מקור לצחוק ועשו את מרי אַסטל נושא לבדיחות של שיגרה בקומדיות מסוג ה–Female Savantes, אלא גם מצד אנשי–הכנסיה, שראו בתכנית נסיון להחזיר את הקאתוליוּת לקדמוּתה. המתנגד התקיף ביותר לרעיון היה בישוף אחד מהוּלל, שלדברי בּאלארד מנע גבירה אחת חשובה מלתרום לתכנית 10,000£. אליזבת אֶלסטוִֹבּ מסרה לבאלארד את שמו של הבישוף המהוּלל הזה בתשובה על שאלה מצדו. ”לדברי אליזבת אֶלסטוֹבּ… הרי הבישוף בֵרנֶט הוא שמנע את התכנית הטובה ההיא על–ידי שהניא אותה גבירה מלעודדו“ (ר‘ למעלה ע’ 22–21). ”אותה גבירה" אפשר שהיתה הנסיכה אָן או הליידי הֵייסטינגס; אך לכאורה יש יסוד לחשוב שהיתה זו הנסיכה. אין זו אלא הנחה שהכּנסיה בלעה את הכסף, אך אולי תולדות הכּנסיה מצדיקות אותה.  ↩

  22. Ode for Music, בוצעה בבית–הסינאט בקמבריג', 1 ביולי 1769.  ↩

  23. “אני מבטיחך שאינני אויב לנשים. אני מצדד מאד בהעסקתן כפועלות או באיזו עבודת שירות אחרת. עם זאת, יש בי ספקות אם אמנם עשויות הן להצליח בעסקים כרכושניות. ברי לי שעצבּיהן של רוב הנשים יתמוטטו מכּובד החרדה, ושרוּבּן משוּללות לגמרי את מידת השתקנות הממושמעת הנחוצה לכל סוג של שיתוף–פעולה. בעוד אלפיים שנה אולי ישתנה כל זה, אך נשי ההווה מוכנות רק לעגבים עם גברים ולקטטות בינן לבין עצמן”. קטע ממכתב מאת ווֹלטר בייגהוֹט לאמילי דייויס, שביקשה את עזרתו בהקמת גרטון–קולג'.  ↩

  24. Recollections and Reflections, מאת סיר ג‘.ג’. תומפסון, ע' 88–86; 297–296.  ↩

  25. “אוניברסיטת קמבריג' עודה מסרבת להעניק לנשים את מלוא זכויות החברוּת; היא מעניקה להן תארים לשם כבוד בלבד ולפיכך אין להן חלק בהנהלת האוניברסיטה” (תזכיר על מעמד הנשים האנגליות לעומת הגברים האנגליים, מאת פיליפּה סטרייצ‘י, 1935, ע’ 26). בכל–זאת תורמת הממשלה כספי ציבור “ברוחב–יד” לאוניברסיטת קמברי'ג.  ↩

  26. “בשום זמן מן הזמנים לא יעלה על חמש–מאות מספרן הכולל של התלמידות במוסדות מוכּרים להשכלתן הגבוהה של נשים המקבלות הכשרה באוניברסיטה או העובדות במעבּדות או בבתי–הנכות של האוניברסיטה” (The Student's Handbook to Cambridge), 1934–5, ע‘ 616). ויטקר מוסר לנו כי מספר הסטודנטים–הגברים שהתגוררו בקמבריג’ באוקטובר 1935 היה 5,328. דומה גם כי לא היתה עליו שום הגבלה.  ↩

  27. רשימת המילגות לגברים בקמבריג‘ שהודפסה בטיימס מן ה20 בדצמבר 1937 תופסת שלושים–ואחד אינץ’ לערך. עם זאת, יש שבעה–עשׂר קולג‘ים לגברים והרשימה שנמדדה כאן כוללת אחד–עשר בלבד. חיש להוסיף אפוא על שלושים–ואחד האינץ’. יש רק שני קולג'ים להשים; שניהם נמדדו.  ↩

  28. עד לפטירתה של הליידי סטנלי מאוֹלדֶרלי לא היה בגרטון בית–תפילה. “כאשר הועלתה ההצעה לבנות בית–תפילה היא התנגדה, בנימוק שאת כל הסכומים המצויים בעין יש להוציא על השכלה. ‘כל עוד אני בחיים לא יהיה בית–תפילה בגרטון’, שמעתי מפיה. בית–התפילה הנוכחי נבנה מיד לאחר מותה” (The Amberley Papers, פטרישה וברטראנד ראסל, כרך א, ע' 17). לוואי והיתה לרוּחה אותה השפעה כלגוּפה! אך אומרים שרוחות אין להן פנקסי–המחאות.  ↩

  29. יש לי גם הרגשה שבכללו של דבר נוח היה לבתי–הספר לבנות לקבל את הקווים הכלליים של חינוכם מן המוסדות הוותיקים יותר בשביל המין שלי, החלש יותר. הרגָשתי שלי היא שמן הראוי היה לתקוף את הבעיה בכוחו של איזה כשרון מקורי לפי קווים שונים לגמרי… (Things Ancient and Modern, מאת צ‘.א. אלינגטון, ע’ 217–216). ספק אם יש צורך בכשרון או במקוריוּת כדי לראות שקודם–כל צריכים “הקווים” להיות זולים יותר. אבל מעניין יהיה לדעת איזו משמעות עלינו לתת למלים “חלש יותר” בהקשרן. שכּן הואיל וד“ר אלינגטון הוא מי–שהיה מנהל באִיטון ודאי ידוע לו כי המין שלו לא די שרכש אלא גם הותיר בידו את ההכנסות העצומות של הקרן הקדמונה ההיא – והרי זו, כך אפשר לחשוב, הוכחה לא לחולשת המין אלא לכוחו של המין. על העובדה באיטוֹן אינה ”חלשה“, על–כל–פנים מבחינה חמרית, אנו למדים מתוך המוּבאה הבּאה מדברי ד”ר אלינגטון: “בעקבות הצעתה של אחת מוועדות ראש–הממשלה בענייני חינוך, החליטו המנהל והעמיתים בתקופתי שכל המילגות באיטון דין שיהיה להן ערך קבוע, שבמקרה הצורך אפשר להגדילו ברוחב–יד. הוספה זו היתה רחבת–יד עד כדי כך שבקולג' יש כמה וכמה נערים שהוריהם אינם משלמים מאומה לא בעד החזקתם גם לא בעד השכלתם”. אחד התורמים היה המנוח הלורד רוזבּרי. “הוא היה תורם נדיב לבית–הספר”, מודיע לנו ד“ר אלינגטון, ”ותרם מילגה להיסטוריה, שבּקשר אליה התרחשה פרשה אפיינית. הוא שאל אותי אם התרומה מספקת ואני חיוויתי דעתי שסכום נוסף של 200£ יספיק לתשלום בשבלן הבּוחן. הוא שלח המחאה על סך 2,000£: הוסבה תשומת–לבו להפרש, ובפנקסי שמוּרה התשובה שבּה אמר כי סכום עגול והגון עדיף יהיה לדעתו על שבר“ (ר‘ למעלה, ע’ 163, 186). כל הסכום שהוצא בצ‘לטנהם– קולג’ לבנות ב–1854 על משכורות ועל מורים–אורחים היה 1,300£ ”ובדצמבר הורו החשבונות על גירעון של 400£" (Dorothea Beale of Cheltenham, מאת אליזבת רייקס, ע' 91).  ↩

  30. המלים “יהירה ומרושעת” צריכות הבהרה. איש לא יטען שכל המרצים וכל ההרצאות “יהירים ומרושעים”; יש הרבה מקצועות שאפשר ללמדם רק בעזרת תרשימים והדגמה אישית. המלים שבגוף–הכתוב מתייחסות רק לבניהם ובנותיהם של משכילים המַרצים לאחיהם ואחיותיהם על ספרות אנגלית; והסיבות הן שזהו נוֹהג שעבר זמנו וראשיתו בימי–הביניים, כשהיו הספרים מצויים בצימצום; שהוא מוסיף להתקיים מחמת מניעים כספיים; או מחמת סקרנות; שהפירסום בתבנית ספר מוכיח די הצורך שקהל–שומעים יש לו השפעה רעה מבּחינה אינטלקטואלית על מַרצה; ושמבּחינה פסיכולוגית ההתבלטות על במה מעודדת את היוהרה ואת השאיפה לכפּוֹת סמכוּת. זאת ועוד, הוֹרדתה של הספרות האנגלית לדרגת מקצוע של בחינה חייבת לעורר חשד בלב כל אלה אשר להם ידיעה מכלי ראשון על קשי המקצוע, ומתוך כך על הערך השטחי עד מאד של קורת רוחו או מורת רוחו של בוחֵן; ועליה לעורר צער עמוק בלב כל אלה שמבקשים להשאיר אמנות אחת לפחות מחוץ לידיהם של מתווכים ולפטור אותה, כל זמן שאפשר, מכל זיקה לתחרות ועשׂיית–ממון. שוב, הזעם שבהתנגדותה של אסכולה ספרותית אחת לזולתה בימינו, המהירוּת שבּה אסכולה אחת של טעם באה בעקבות קודמתה, אפשר לנעוץ את שרשיהם לא בלי יסוד בכך שמוֹח בשֵל המַרצֶה למוחות–הבוסר יש בכוחו להדביקם בדעות נמרצות, ואם גם חולפות, ולתת בדעות הללו תיבּול של נטיית–לב אישית. כן גם אי–אפשר לטעון שרמת הכתיבה הביקורתית או היוצרת עלתה. ראָיה מדאיבה לצייתנות הרוחנית שאוֹכפים מרצים על בני–הנעורים היא זו שהביקוש להרצאות על ספרות אנגלית גדל בהתמדה (כפי שיוכל כל סופר להעיד) ומצד אותו מעמד עצמו שצריך היה ללמוד לקרוא בבּית – המשכּילים. אם, כפי שטוענים לפעמים על דרך ההצדקה, לא את ידיעת הספרות מבקשות אגודות ספרותיות של קולג'ים אלא היכּרות עם סופרים, הרי לכך יש מסיבות–קוקטייל, ויש שֶרי; וכל אלה עדיפים כשאין מוהלים בהם פּרוּסט. אף אחד מן הדברים האלה אינו תופס, כמובן, לגבי אלה שבּתיהם דלים בספרים. אם ימצאו הפועלים כי קל להם לבקש ממעמד המשכילים שיעזרו להם בכך. אך ההרגל של בניהם ובנותיהם של אלה להוסיף ולמצוץ ספרות אנגלית בקנה–קש אחרי גיל שמונה–עשרה הוא הרגל שיאים לו לכאורה התארים יהיר ומרושע; ובצדק אפשר להכתיר בתארים אלה, ביתר תוקף, את הסרסורים לדברי–עבירה אלה.  ↩

  31. קשה להשיג מספרים מדויקים על הסכומים המוקצים לבנותיהם של משכילים לפני הנישואים. סופיה ג‘קס–בלייק היתה לה קיצבה שבּין 30£ ל40–£ בשנה; אביה היה איש מעמד הבינוני הגבוה. הליידי לאבלס, שאביה היה רוזן, קיבלה כמדומה, קיצבה של 100£ ב–1860; מר בארט, סוחר עשיר, הקציב לאליזבת בתו “מארבעים עד ארבעים–וחמש לירה… בכל שלושה חודשים, לאחר ניכוי מס–הכנסה תחילה”. אך דומה שהיתה זו הרבּית על 8,000£, “או יותר או פחות… קשה לשאול על כך”, שהיתה “שמוּרה לה”, “כסף שהיה [מופקד] בשני אחוזים שונים”, וככל הנראה, הגם ששייך היה לאליזבת, תחת פיקוחו של מר בארט. אך אלו היו נשים פנויות. נשים נשואות לא הוּרשוּ להיות בעלות–רכוש עד שנחקק ב–1870 חוק–רכוש–האשה–הנשואה. הליידי סנט–הילייר מספרת כי מאחר שנישואיה הוסדרו בהתאם לחוק הישן, “הרי הכסף שהיה לי נרשם לזכוּת בעלי, ואפילו חלק ממנו לא נשמר לשימושי האישי… לא היה לי אפילו פנקס–המחאות, ולא יכולתי לקבל שום כסף אלא אם ביקשתיו מבּעלי. הואר היה טוב–לב ונדיב אך השלים עם המצב של הימים ההם שרכושה של אשה שייך לבעלה… הוא פרע את כל חשבונותי, החזיק בפנקס–הבּנק שלי ונתן לי קיצבה קטנה להוצאותי האישיות” (Memories of Fifty Years, מאת הליידי סנט–הילייר, ע' 341). אך אין היא אומרת מה היה הסכום לדיוקו. הסכומים שהוקצבו לבניהם של משכילים היו גדולים הרבה יותר. קיצבה של 200£ נחשבה מספיקה בדוחק לסטודנט בבאליוֹל, “שעדיין היו בו מסורות של קמצנות”, ב–1880 בקירוב. בכספי אותה קיצבה “לא יכלו לצוּד ולא יכלו לשׂחק בקלפים… אך הודות למידת הזהירות, ולכך שהיה להם בית לשוב אליו בימות הפגרה, יכלו להסתדר בסכום זה” (Anthony Hope and His Books, מאת סיר צ‘ מאלֶט, *ע’ 38). הסכום הנחוץ כיום גדול הרבה יותר*. ג’ינו ווֹטקינס “מעולם לא הוציא יותר מ–400£, סכום קיצבתו השנתית, ובסכום זה שילם את כל הוצאות הקולג' והחוּפשות שלו” (Gino Watkins, מאת ג‘. מ. סקוֹט, ע’ 59). זה היה בקמבריג', לפני שנים מספר.  ↩

  32. קוראי הרומנים יודעים איך משך כל המאה הי“ט לעגו לנשים ללא הפוגות בשל נסיונן להיכנס למקצוען הגלמוד, שהרי המאמצים האלה הם מחצית החומר שהסיפוֹרת קרוּצה ממנו. אבל הביוגרפיה מלמדת מה–טבעי היה הדבר לנאוֹרים שבגברים, אפילו במאה הנוכחית, לראות בכל הנשים רווקות זקנות, שכּולן משתוקקות לנישואים. הנה כך: ‘ריבונו של עולם, מה יהיה עליהן?’ הפטיר פעם בעצב [ג‘.ל. דיקנסון] כאשר שטַף נהר של רווקות זקנות, המשתוקקות אך לא מלהיבות, סביב חצרו הקדמית של המלך; ’איני יודע והן אינן יודעות‘. ואחר–כך בנעימות חרישיות עוד יותר משָל כאילו מדפי–הספרים שלו עלולים לשמוע, ’ריבונו של עולם! בבעל הן רוצות!' ” (Goldsworthy Lowes Dickinson, מאת א.מ. פוֹרסטר, ע' 106). “רוצות היו” אולי במקצוע הפרקליטוּת, בבורסה או בלדרים בבנייני–משרדים, אילו ניתנה הבּחירה בידן. אך זו לא ניתנה להן; ועל כן היתה תגובתו של מר דיקינסון טבעית מאד.  ↩

  33. “כפעם–בפעם, על–כל–פנים בבּתים הגדולים יותר, היתה נערכת מסיבת–רעים, שנבררו והוזמנו בהקדם רב, ואליל אחד משל בהן תמיד בכיפה – הפּסיון. הירי היה צריך לשמש פתיוֹן. בשעות מעין אלו היה אבי המשפחה עשוּי לעמוד על זכותו. אם רצונו שיתמלא ביתו עד להתפקע, שיִשתו את יינותיו בכמויות, ושיוּתנוּ מיטב חיות–הציד שלו להורגים, הרי לצורך ההרג ההוא יבואו אליו הקלעים הטובים ביותר שבגדר האפשר. כמה התייאשה אֵם–הבּנות כשהוגד לה כי האורח האחד שאותו רצתה בסתר–לבּה להזמין יותר מכל האחרים היה קלעי גרוע ואי–אפשר להכניסו בשום–פנים!” (החברה והעונה", מאת הרוזנת מרי לאבלייס, ב–1882–1932 Fifty Years ע' 29).  ↩

  34. מושג–מה מן הדברים שהיו הגברים מקווים שתאמרנה ותעשינה נשיהם, לפחות במאה הי“ט, נוכל לקבל מן הרמיזות הבאות במכתב ש”נשלח לעלמה אשר אליה רחש כבוד רב זמן קצר לפני נישואיה“ על–ידי ג'ון באוּדלר. ”בראש–וראשונה, הימנעי מכל דבר הנוטה אף בכהוא–זה לחוסר–עדינות א לחוסר–דרך–ארץ. מעטות הנשים המעלות על דעתן בכלל עד כמה גברים נתקפים גועל–נפש כאשר אשה מתקרבת לכך אפילו כמלוא מנימה ומה–גם אשה שהם קשורים אליה. מתוך שהן פוקדות את חדר–הילדים, או סועדות חולים, צפויות נשים יותר מדי לרכּוש להן הרגל לשוחח על נושאים כאלה בלשון שאנשים עדיני–נפש מזדעזעים לשִמעה“ (Life of John Bowdker, עמ' 123). אך גם אם הכרח היה בעדינוּת–נפש, הרי לאחר הנישואים אפשר היה להסווֹתה. ”בשנות השבעים למאה שעברה נלחמו מיס ג'קס–בלֵייק וחברותיה בכל עוז לקבּלתן של נשים למקצוע הרפואה, והרופאים התנגדו אף ביתר עוז לכניסתן, בטענה שיהיה זה בלתי–מוסרי ומשחית לאשה אם תוצרך ללמוד שאלות רפואיות עדינות ואינטימיות ולטפל בהן. בעת ההיא סח לי ארנסט, הארט, עורך ה–British Medical Journal, כי רוב המאמרים שנשלחים אליו לפירסום בכתב–העת ועניינם בשאלות רפואיות עדינות ואינטימיות כתובים בכתב–ידן של נשי הרופאים, אשר להן הוכתבו ככל הנראה. מכונות–כתיבה וקצרניות לא היו בנמצא בימים ההם" (The Doctor‘s Second Thoughts, מנאת סיר ג’. קריצ‘טון–בראוּן, ע’ 73, 74).

    אולם הצביעוּת שבּעדינות–=נפש נתגלתה זמן רב לפני כן. הנה כך אומר מֶמדוויל באגודת–הדבורים (1714): “… רוצה הייתי שתחילה יוּשם לב לעובדה שצניעוּת האשה היא פרי מנהג וחינוך, שמכוחו כל ביטויי הדופי והסחי שאינם מקובּלים באופנה נעשים מפחידים ומתועבים בעיניהן, ושלמרות זאת הברי לעתים קרובות יתעוררו בדמיונה של העלמה החסודה ביותר שבּחיים, חֶרף שינֶיה, מחשבותיה ורעיונות מבולבלים על דברים שבעד שום הון שבעולם לא תאבֶה לגלותם לאנשים מסוימים”.  ↩

  35. . נביא כאן פנייה אחת כלשונה: “מכתב זה בא לבקש מכּן להפריש לנו מלבושים שאין לכם עוד כל צורך בהם… פוזמקים מכל הסוגים, ויהיו בלוּיים ככל שיהיו, גם הם יתקבּלו בהחלט… הוועדה מוצאת שעל–ידי שתציע את הבּגדים בזיל–הזול… תעשה שירות מועיל באמת לנשים שמקצועותיהם מחייבים שתהיינה להם שמלות יום וערב נאותות שאין ידן משׂגת לקנותן כל–עיקר” (קטע ממכתב שנתקבל מן האגודה הלונדונית והארצית לשירות נשים, 1938).

    נביא כאן פנייה אחת כלשונה: “מכתב זה בא לבקש מכּן להפריש לנו מלבושים שאין לכם עוד כל צורך בהם… פוזמקים מכל הסוגים, ויהיו בלוּיים ככל שיהיו, גם הם יתקבּלו בהחלט… הוועדה מוצאת שעל–ידי שתציע את הבּגדים בזיל–הזול… תעשה שירות מועיל באמת לנשים שמקצועותיהם מחייבים שתהיינה להם שמלות יום וערב נאותות שאין ידן משׂגת לקנותן כל–עיקר” (קטע ממכתב שנתקבל מן האגודה הלונדונית והארצית לשירות נשים, 1938).  ↩

  36. . Experiment in Autobiography, מאת ה.ג‘. וֶלס, ע’ 648. “התנועה [של הגברים] להתנגדות לחיסולה של חירותם למעשה על–ידי נאצים או פאשיסטים אולי היתה ניכּרת יותר לעין. אך ספק אם הצליחה יותר. הנאצים שולטים עתה באוסטריה כולה” (עתון יומי, 12 במרס 1938).  ↩

  37. . “נשים, לדעתי, אינן צריכות לשבת לשולחן עם גברים; נוכחותן הורסת את השיחה ונוטה לעשותה פחוּתת–ערך ונימוסית, או לכל המוטב סתם פיקחית” (Under the Fifth Rib, מאת צ‘.א.מ. ג’וֹד, ע' 58). זוהי דעה גלוית–לב להפליא, ואילו היו כל השותפים לרגשותיו של מר ג‘וֹד מבטאים אותם באותה מידה של גילוי–לב היה הדבר מקל מן הדילֵמה של המאָרחת – את מי להזמין, את מי לא להזמין – וחוסך ממנה טירחה. אם המעדיפים את חברת בני–מינם ליד השולחן יתנו ביטוי לכך – הגברים, למשל, על–ידי שיענדוּ שושֶנֶת אדומה והנשים לבנה, ואילו המעדיפים את עירוב המינים יעדו בדשיהם פרחים דוּגוֹניים של אדום מעורב בלבן – הרי לא די שתמנע מידה רבה של אי–נוחות ואי–הבנה אלא אפשר גם שיַשרוּתו של הדש תשׂים קץ לצורה מסוימת של צביעות חברתית שכּיום היא הנפוצה יותר מדי. בינתיים ראויה כנוּתו של מר ג’וֹד למירב השבחים, ומשאלותיו למלוא ההתחשבות.  ↩

  38. . לדברי מרת ה.מ. סווֹנוויק, היתה ל W.S.P.U. “הכנסה מתרומות שהסתכמה בשנת 1912 ב–42,000£” (I have Been Young, מאת ה.מ. סוונוויק, ע' 189). כל הסכום שהוציאה הליגה–לחירות–הנשים ב–1912 היה 26,772£ 12 שילינג ו–9 פנס (The Cause, מאת ריי סטרייצ‘י, ע’ 311). הכנסתן המשולבת של שתי האגודות היפה אפוא 68,772£ 12 שילינג ו–9 פנס. אך שתי האגודות מנוגדות היו, כמובן, זו לזו.  ↩

  39. . “אך, למעֵט חריגים, משׂכּורותיהן של נשים בכללוּתן נמוכות הן, ומשכורת של 250£ בשנה הרי זה הישג של ממש, אפילו לאשה בעלת כישוּרים מעולים ונסיון של שנים” (Careers and Openings for Women, מאת ריי סטרייצ‘י, ע’ 70). בכל–זאת “חל גידול מהיר מאד במספר הנשים העוסקות בעבודה מקצועית בעשרים השנים האחרונות, שב– 1931 מנו לערך 400,000, מלבד אלו שעסקו בעבודות מזכירוּת או הועסקו בפקידוּת הממשלתית” (ר‘ כנ"ל, ע’ 44).  ↩

  40. . ב–1936 היתה הכנסתה של מפלגת הלייבּור 50,153£ (דיילי טלגרף, ספטמבר 1937).  ↩

  41. . The British Civil Servant, The Public Service, מאת ויליאם א. רוֹבּסוֹן, ע' 16. הפרופיסור אֶרנסט בארקר מציע להנהיג בחינה חלופית לפּקידוּת הממשלתית בשביל “גברים ונשים קשישים יותר” שעסקו שנים אחדות בעבודה סוציאלית ובשירות סוציאלי. “מועמדות עשויות להפיק מכך תועלת במיוחד. רק אחוז קטן מאד מן הסטודנטיות מצליחות בתחרוּת הפּתוחה הנוכחית: לאמיתו של דבר, מעטות מאד המתחרוֹת. לפי השיטה החילוּפית המוּצעת כאן אפשר, ובעצם קרוב–לוודאי, שאחוז גדול הרבה יותר של נשים תצגנה את מועמדותן. נשים יש להן סגולה ויכולת לעבודה סוציאלית ולשרות סוציאלי. צורת התחרוּת החילוּפית תתן להן סיכּוי להראות אותה סגולה ואותה יכולת. היא עשויה לתת להן הֶמרֵץ חדש להתחרוֹת על כניסה לשירות המנהלי של המדינה, שבּו יש צורך בכשרונותיהן ובנוכחותן” (The British Civil Service, “מנגנון הפנים”, מאת הפּרופיסור אֶרנסט בארקר, ע' 41). אך כל עוד ישאר השירות בבית פנימה תובעני ככל שהוא כיום, קשה לראות איך יוכל הֶמרץ כלשהו לקרוא דרור לנשים כדי שתעמדנה את “כשרונותיהן ונוכחותן” לשירות המדינה, אלא אם כן תקבל עליה המדינה את הדאגה להורים קשישים; או שתגזור ענשים על קשישים משני המינים שיזדקקו לשירותן של בנות בבּית.  ↩

  42. . מר בולדווין, בנאום בדאונינג–סטריט, באספה מטעם הקרן לבניית ניוּנֶם קולג', 31 במרס 1936.  ↩

  43. . וכך מוגדר רישומה של אשה בכּנסיה בחוברת Women and the Ministry, Some Considerations on the Report of the Archbishops' Commissions on the Ministry of Women (1936), ע' 24. אך אנו טוענים שכאשר תיכנסנה נשים לכּהונה… נוטה יהיה הדבר להביא להוֹרדת הנעימה הרוחנית של עבודת–האלוהים הנוצרית, תוצאה שאינה מתקבלת מדרשותיהם של גברים לפני קהל שרוּבּו או כולו נשים. שבח הוא לרמתן של הנשים הנוצריות שאפשר לומר דברים אלה; אך נראה כי עוּבדה היא פשוט שבמחשבותיו ותשוקותיו של המין ההוא קל יותר לכוֹף את הטבעי לעַל–טבעי, את הבשרי לרוחני, מאשר אצל הגברים; ושדרשותיהם של כוהנים–גברים אינן מעוררות בדרך–כלל אותו צד שבּטבע האנושי–הנשי שראוי לו להיאלם דום בשעת הסגידה לאֵל הכל–יכול. מצד שני, סבורים אנו שהגברים המשתתפים בתפילה האנגליקנית הממוצעת לא יוכלו להיות נוכחים בתפילה שבּה אשה מכהנת בלי שיתעוררו לחוש במינה יתר על המידה".

    לדעתם של חברי הוועדה נוטות, אפוא, נשים נוצריות לדברים–שברוח יותר מגברים נוצריים – סיבה מופלאה, אך בלי ספק מספקת, להרחקתן משורות הכּהונה.  ↩

  44. .דיילי טלגרף, 20 בינואר 1936.  ↩

  45. . דיילי טלגרף, 1936.  ↩

  46. . דיילי טלגרף, 22 בינואר 1936.  ↩

  47. . ככל הידוע לי, אין כללים מחייבים בנושא זה [ז.א. יחסי–מין בין עובדי–המדינה]; אך ודאי שחזָקה על עובדי–מדינה ופקידי–עיריה משני המינים שיקפידו על הנימוסים המקובלים ויימנעו מהתנהגות שאולי תגיע לעתונים ותתואר שם כ‘מחפירה’. עד לא מכבר היה ענשם של יחסי–מין בין פקידים ופקידות במשרד–הדואר פיטורים מידיים לשני הצדדים… הבּעיה של מניעת פּרסוֹמת בעתונות קלה למדי לפתרון ככל שהדבר נוגע בהליכים משפטיים: אבל הסייגים הרשמיים מתרחבים עוד יותר, עד כדי כך שהם מונעים נשים בפּקידוּת הממשלתית (שבּרגיל הן חייבות להתפטר עם נישואיהן) מלדוּר בגלוי יחד עם גברים אם כך רצונן. משמע שהענין לובש צביון אחר" (The British Civil Servant, The Public Service, מאת ויליאם א. רוֹבּסון, ע' 14, 15).  ↩

  48. . רוב מועדוני–הגברים מייחדים לנשים חדר או נספח מיוחד, ואינם נותנים להן דריסת–רגל באגפּים אחרים – אם בתוקף העקרון שבו מחזיקים בכנסיית–סופיה–הקדושה ולפיו הן טמאות או בתוקף העקרון שבו מחזיקים בפומפיאה ולפיו הן טהורות מדי, זה ענין לניחוש.  ↩

  49. . אדיר מאד היה כוחה של העתונות לחנוֹק דיון בנושא בלתי–רצוי כלשהו ועדיין הוא כך. היה זה אחד “המכשולים היוצאים–מגדר–הרגיל” שבּו הוצרכה ג‘וזפין באטלר להילחם במסע–התעמולה שלה נגד חוק המחלות–המידבּקות. "בתחילת 1870 החלה העתונות הלונדונית לנקוט אותו קו של שתיקה ביחס לַשאלה, שנמשך שנים רבות ועורר את התאחדות–הנשים לפרסם את המסמך המהולל ’מחאה נגד קשר–השתיקה‘, שעליו חתמו הארייט מארטינוֹ וג’וזפין א. באטלר, ואשר סיים בזו הלשון: ‘אכן, בעוד קשר–שתיקה מעין זה אפשרי ונהוג אצל חשובי העיתונאים, הרי אנו האנגלים מנפחים מאד את זכויותינו כעם חפשי כשאנו טוענים שמעודדים אנו עתונות חפשית ורשאים אנו לשמוע את שני הצדדים בשאלה הרת–גורל של מוסר וחקיקה’“ (Personal Reminiscences of a Great Crusade, מאת ג‘וזפין א. באטלר, ע’ 49). ושוב, בעת המאבק על זכות–הבּחירה הפעילה העתונות את החרם בהצלחה רבה. וממש לא מכבר, ביולי 1937, במכתב תחת הכותרת ”קשר–שתיקה“ שהודפס (לזכותו ייאמר) על ידי הספקטייטור, חוזרת מיס פיליפה סטרייצ'י כמעט על דבריה של מרת באטלר: ”גברים ונשים למאות ואלפים השתתפו במאמץ להניע את הממשלה שתסתלק מאותו סעיף בהצעת–החוק החדשה להשתתפות–בגימלאות–לפקידים אשר זו פעם ראשונה הוא מנהיג הֶפרשים בתיקרת–ההכנסה לגברים ולנשים:… במרוצת החודש שעבר הוגשה הצעת–החוק לבית–הלורדים, ושם נתקל סעיף מסוים זה בהתנגדות עזה והחלטית מכל אגפּי הבּית… אלה הם מאורעות שאפשר היה להניח כי יימצא בהם ענין מספיק לצורך דיווּח בעתונות היומית. אבל העתונים, החל בטיימס וגמוֹר בדיילי הארלד, עברו עליהם בשתיקה גמורה… היחס ההפרשִי לנשים לפי הצעת–חוק זו עורר בהם רגש של טינה שלא היה כמותו מאז קיבלו הנשים את זכות–ההצבעה… איך אפשר להסביר שהעתונות מסתירה זאת מכל–וכל?"  ↩

  50. . פצעים של ממש נגרמו, כמובן, בעת הקרב על וֶסטמינסטר. אכן, דומה כי המאבק על זכות–הבְּחירה היה קשה מכפי שמודים כיום. הנה כך אומרת פלוֹרה דראמוֹנד: “בין אם זכינו בזכות–הבחירה בכוח התעמולה שלנו, כמו שאני סבורה, ובין אם קיבלנו אותה מטעמים אחרים, כמו שאומרים אחרים, הרי שלדעתי תתקשֶנה רבות מבנות הדור הצעיר להאמין בזעם ובאכזריות שעוררה תביעתנו לזכות–בחירה לנשים לפני פחות משלושים שנה” (פלורה דראמונד בליסנר, 25 באוגוסט 1937). בנות הדור הצעיר מסתבר שהן רגילות כל–כך לזעם ולאכזריות שמעוררות תביעות לחרוּת עד שאינן מסוגלות להתרגש מן המקרה המסוים הזה. יתר על כן, המאבק המסוים ההוא עדיין לא תפס את מקומו בכלל המאבקים שהפכו את אנגליה למעון החירוּת ואת האנגלים ללוחמיה. בדרך–כלל עדיין מדברים על המאבק לזכות–הבּּחירה בלשון של גינוי זעוף: “… והנשים… לא החלו באותה מערכת של שׂריפות, הלקאות וגזירת–תמונות כשהן כשרות לקבּל את זכות–ההצבעה” (Reflections and Memories, מאת סיר ג‘ון סקווייר, ע’ 10). אפשר אפוא לסלוח לבנות הדור הצעיר אם הן סבורות שלא היה שום יסוד של גבוּרה במערכה שבּה נוּפצו רק מעט חלונות, נשברו עצמות–שוֹק אחדות, ותמונת–הדיוֹקן של הנרי ג‘יימס מעשה–ידיו של סארג’נט חוּבּלה, אך לא לבלי תקנה, בסכּין. דומה כי שריפות, הלקאות וחיתוך–תמונות נחשבים מעשי–גבורה רק כשהם מבוצעים בקנה–מידה גדול על–ידי גברים חמושים במכונות–ירייה.  ↩

  51. . The Life of Sophia Jex–Blake, מאת מארגרט טוֹד, M.D., ע' 72.  ↩

  52. . “בזמן האחרון מרבים לדבר ולכתוב על הישגיו וסגולותיו של סיר סטנלי בולדווין בתקופות שבהן עמד בראש הממשלה, ואי–אפשר יהיה להגזים בכך. שמא יורשה לי להסב תשומת–לב למה שעשתה הליידי בוֹלדווין? כאשר ב–1929 הצטרפתי לראשונה לוועד של בית–החולים הזה היו משכּכי כאֵבים למקרים רגילים של לידה במחלקות בגדר נעלם במעט, ואילו עכשיו שימושם הוא שיגרה רגילה ונזקקים להם כמעט ב–100 אחוז מן המקרים, וּכדין בית–החולים הזה כך למעשה דינם שלכל בתי–החולים הדומים לו. שינוי מופלא זה בתוך פרק–זמן כה קצר בא בזכות ההשראה והמאמצים והעידוד שלא ידעו לאוּת מצד מרת סטנלי בולדווין, כפי שהיתה אז…” (מכתב לטיימס מאת צ'.ס. וֶנטווֹרת סטנלי, יושב–ראש ועד–הבית, בית–החולים ליולדות בסיטי–של–לונדון, 1937. מאז ניתן כּלורופורם בפעם הראשונה למלכה ויקטוריה בשעת לידתו של הנסיך ליאופולד באפריל 1853 היו “מקרים רגילים של לידה במחלקות” צריכים לחכות שבעים–וחמש שנה ולהמלצתה של אשת ראש–הממשלה כדי לזכּות בהקלה זו.  ↩

  53. . על פי דֶבּרֶט, האבּירים והגבירות של המִסדר–המצוין–ביותר–של–הקיסרות–הבריטית עודים תג שכל–כולו "צלב פּטוֹנס, פנינה מצופּת אֵמאיל, מצויצת, או שמעליה משׁכּית–זהב ודמות של בריטניה היושבת בתוך מעגל שעליו רשומה הסיסמה ‘למאן האֵל והקיסרות’. זה אחד המסדרים המעטים הפתוחים לנשים, אבל על מעמדן המִשני תעיד נאמנה העובדה שבמקרה שלהן רוחב הסרט הוא שני אינצ‘ים ורבע בלבד; ואילו הסרט של האבירים רחבּו שלושה אינצ’ים ושלושה–רבעים. ועלינו לחשוב כי משתמע ממנה שהמתעטרים בה רואים קשר מסוים בין האלוהוּת לקיסרוּת, והם מוכנים–ומזומנים להגן עליהן. מה יקרה אם בריטניה היושבת בתוך המעגל תהיה מנוגדת (כפי שאפשר להעלות על הדעת) לרשות השניה שאין מקומה מוגדר במשׁכּית – דבר זה אינו נאמר בדבּרט, והאבּירים והגבירות יוצרכו להכריע בכך מעצמם.  ↩

  54. .Life of Sir Ernst Wild, K.C., מאת ר.ג‘. רֶקֶם, ע’ 91.  ↩

  55. . הלורד בולדווין, בנאום שעליו דוּוח בטיימס, 20 באפריל 1936.  ↩

  56. . Life of Charles Gore, מאת ג‘.ל. פּרסטיג’, D.D. ע' 241–240.  ↩

  57. .,The Life of Sir William Broadbent, K.C.V.O., F.R.S. בעריכת בתו, מ.א. ברודבּנד, ע' 242.  ↩

  58. . The Lost Historian, a Memoir of Sir Sidney Low, מאת דזמונד צ‘פּמן–יוסטון, ע’ 198.  ↩

  59. . Thoughts and Adventures, מאת וינסטון צ‘רצ’יל, ע' 57.  ↩

  60. . נאום הלורד לוֹנדוֹנדרי בבלפאסט, כמדוּוח בטיימס, 11 ביולי 1936.  ↩

  61. . Thoughts and Adventures, מאת וינסטון צ‘רצ’יל, ע' 279.  ↩

  62. . דיילי הראלד, 13 בפברואר 1935.  ↩

  63. . פאוסט לגיתה, על–פי תרגום אנגלי של מליאן סטאוול וג‘.ל. דיקינסון, ע’ 30.  ↩

  64. . The Life of Charles Tomlinson, מאת אחייניתו, מרי טומלינסון, ע' 30.  ↩

  65. Miss Weeton, Journal of a Governess, 1807–1811, בעריכת אדווארד הוֹל, ע' 14, יז.  ↩

  66. . A Memoir of Anne Jemima Clough, מאת ב.א. קלאוּ, ע' 32.  ↩

  67. . Personal Reminiscences of a Great Crusade, מאת ג‘וזפין באטלר, ע’ 189.  ↩

  68. .“אַת ואני יודעות שאין זה חשוב הרבה אם יהיה עלינו להיות הנדבכים הסמויים מן העין ומשוּקעים עמוק בבּצה, עליהם מובלים אלה הנראים לעין, הנושאים את הגשר. לא אכפת לנו עם כעבור זמן ישכחו הבּריות כי יש בכלל מישהו למטה; אם צריך יהיה להקריב אחדים בנסויים, עד שתתגלה הדרך הטובה ביותר לבניית הגשר, אנו מוכנות בהחלט להימנות עם אלו. הגשר הוא החשוב בעינינו, ולא המקום שנתפוס בו אנחנו, ואנו מאמינות כי עד הסוף יזכרו שרק זאת מטרתנו” (מכתב מאת אוקטאביה היל אל מרת נ. סניוֹר, 20 בספטמבר

    1. The life of Octavia Hill, מאת צ‘ אדמונד מוריס, ע’ 308).  ↩

    אוקטאביה היל (1912–1838) יזמה את התנועה “להשגת בתים טובים יותר לעניים ומרחבים פתוחים לציבור… ‘שיטת אוקטאביה היל’ אוּמצה בכל הרחבתה המתוכננת של [אמסטרדם]. בינואר 1928 נבנו לא פחות מ–28,648 מעונות” (Octavia Hill, מתוך מכתבים בעריכת אֶמילי ס. מוֹריס 11–10).

  69. . השפחה מילאה תפקיד חשוב כל–כך בחיי המעמד העליון של אנגליה מראשית הימים עד לשנת 1914, כאשר יצאה מוֹניקה גרֶנפֶל לטפל בחיילים פצועים בלוויית שפחה [Bright Armour, מאת מוניקה סלמוֹנד, ע‘ 20], עד שדומה כי מתבקשת מידה של הכּרה בשירוּתה. תפקידיה היו מיוחדים–במינם. הנה כך היה עליה ללווֹת את גבירתה ברחוב–פיקאדילי “מקום שהיו כמה גברים ממועדונים עשויים להסתכל בה מתוך חלון”, אך מיותרת היתה בווייטצ’פל, “מקום שהיו זדים עלולים לארוב מסביב לכל פינה”. אך אין ספק שהיתה זו מלאכה קשה. חלקה של וילסון בחייה הפרטיים של אליזבת בארט ידוע היטב לקוראי המכתבים המפורסמים. בהמשך המאה (1892–1889 לערך) היתה גרטרוּד בּל “הולכת עם ליזי שפחתה, לתערוכות של תמונות; ליזי היתה באה לקחתה מסעודות–ערב; היא הלכה עם ליזי לווייטצ'פל לראות את המושבה שבּה עבדה מרי טלבּוֹט…” (Early Letters of Gertrude Bell, בעריכת הליידי ריצ'מונד). אין לנו אלא לתת דעתנו על השעות שבּלתה בהמתנה בחדרי–נוחיוּת, את האַקרים שחרשה בגלריות אמנותיות, את המילים שעברה הלוך ובוסס על מדרכות הווסט–אֶנד, וממילא נגיע לכלל מסקנה שאם עכשיו חלף כמעט יומה של ליזי הרי בזמנו היה זה יום ארוך. נקווה כי המחשבה שהיא מגשימה את המצווֹת שציוָה פאולוס באיגרותיו אל טיטוס ואל הקוֹרינתים אימצה את ידיה; והידיעה שהיא עושה כמיטב יכולתה להביא את גופה של גבירתה שלם בלי פגם אל אדוניה היתה לה נחמה. אף–על–פי–כן בחולשת הבּשר ובחשכת המרתף רוֹחש–התיקָנים ודאי גינתה לפעמים מָרָה את פּאולוס, מצד אחד, בשל פרישותו, ואת האדונים מפיקאדילי, מצד שני, בשל תאותם. יש להצטער מאד על שאין למצוא ב–Dictionary of National Biography שום ביוגרפיות של שפחות, שעל–פיהן ייתכן תיאור שלם ומתוֹעד יותר.  ↩

  70. . The Earlier Letters of Gertrude Bell, כינסה וערכה אֶלזה ריצמונד, ע' 218–217.  ↩

  71. . שאלת הפרישות, של גוף ונפש כאחד, מעניינת ומורכבת ביותר. תפיסת הפרישות של ימי ויקטוריה, ימי אדווארד וחלק גדול מימי ג‘ורג’ החמישי מבוּססת היתה, אם לא נרחיק אחורנית יותר, על דברי פאולוס. כדי להבין את משמעותם יהיה עלינו להבין את הפסיכולוגיה שלו ואת סביבתו – משימה לא קלה מאחד שלעתים קרובות הוא מעורפל וחסר חומר ביוגרפי. מתוך ראָיות פנימיות ברור לכאורה שהאיש היא משורר ונביא, אבל חסר היה יכולת לחשיבה הגיונית, ולא היתה לו אותה הכשרה פסיכולוגית שבימינו היא מאלצת אפילו את הפחות פיוּטיים או נבוּאיים לבדוק את הרגשותיהם האישיות. הנה כך פסיקתו המפורסמת בענין הצעיפים, שדומה כי עליה מבוססת תורת פרישותן של נשים, אפשר למתוח עליה ביקורת מכּמה וכמה בחינות. באיגרת–אל–הקורינתים טענתו שאשה חייבת לכסות ראשה כשהיא מתפללת או מתנבאת מבוּססת על ההנחה שאם ראשה פרוע הרי “בזה היא כמו מגולחה”. אפילו נקבל הנחה זו, שומה עלינו לשאול אחר–כך: מה בושה יש בגילוח? תחת להשיב על כך מוסיף פאולוס וקובע כי “האיש איננו חייב לכסות את ראשו, כי הוא צלם אלוהים וכבודו”: מכאן נראה כי הדופי איננו בזה שאתה הגבר אינך מגולח אלא בזה שאַת אשה ואַת מגולחה, חטא הוא זה, כפי הנראה, לאשה, שכּן “האשה היא כבוד האיש”. אילו אמר פאולוס שחביב עליו מראה שׂערותיהן המגודלות של נשים היו רבות מאִתנו מסכימות אִתו, ומשַנות דעתנו עליו לטובה על שום שאמר זאת. אך הוא העדיף לכאורה טעמים אחרים, כפי שעולה מדבריו הבאים: “כי אין האיש מן האשה; כי אם האשה מן האיש; גם לא נברא האיש בעבוּר האשה כי אם האשה בעבוּר האיש; על כן האשה חייבת להיות לה כיפה על ראשה, בעבור המלאכים”. אין לנו כל אפשרות לדעת מה היתה דעת המלאכים על שׂערות ארוכות; ודומה כי פאולוס עצמו פיקפק בתמיכתם, שלולא כן לא היה רואה צורך לגרור לכאן את הטבע המוכּר כשותף–בקנוניה. “הלא גם הטבע בעצמו ילַמד אתכם כי איש אשר יגדל פרע שער ראשו חרפה היא לו: אבל האשה כי תגדל שערה, פאר הוא לה כי ניתן לה השער לצָניף; ואם יחשוב איש לערער עלינו, אין לנו מנהג אשר כזה, ולא לקהילות האלוהים”. נראה לנו הטיעון על סמך הטבע אפשר אולי לתקנו; הטבע, כשהוא קשור בברית עם יתרון כספי, רק לעתים רחוקות מקורו באלוהים; אך אם בסיסו של הטיעון מסוּפק, המסקנה מוּצקה. “נשיכם בכּנסיות תשתוקנה, כי לא ניתנה להן רשות לדבּר כי אם להיכנע, כאשר אמרה גם התורה”. לאחר שנאחז כך, לחיזוק דעתו האישית, בשילוּש המוּכּר אך החשוד תמיד של שותפים–לעבירה – המלאכים, הטבע והחוק – מגיע פאולוס למסקנה שהסתמנה במפורש לפנינו: “ואם חפצו ללמוד דבר, תשאלנה את בעליהן בבּית: כי חרפּה היא לנשים לדבּר בקהל”. טיבה של אותה “חרפּה”, הקשורה קשר הדוק לפרישות, נמהל במידה ניכרת, בהמשך האיגרת. שכּן גלוי–וברור שהוא מורכב אי–אלה משפטים–קדומים מיניים ואישיים. גלוי–וברור שפאולוס לא רק רווק היה (באשר ליחסיו עם לידיה ראה אצל רינאן, Saint Paul ע‘ 149: " Est–il cependant absolument impossible que Paul ait contracté avec sette soeur une union plus intime? On ne saurait *l’affirmer*"), ובדומה להרבה רווקים, התייחס בחשדנות למין השני; אך הוא היה גם משורר, ובדומה למשוררים רבים העדיף להתנבא בעצמו מאשר להאזין לנבואותיהם של אחרים. הוא היה גם מן הטיפוס הגברי או השתלטני, המוכּר כל–כך כיום בגרמניה, שאינו בא על סיפוקו בלי שיהיה איזה גזע או מין משועבד לו. רואים אנו אפוא כי הפרישות כהגדרתה אצל פאולוס היא מושג מורכב, המבוסס על האהבה לשער ארוך; האהבה לשיעבוד; האהבה לקהל–שומעים; האהבה לקביעת החוק – ובאורח תת–הכרתי, על תשוקה עזה וטבעית מאד שיהיו נפשה וגופה של האשה שמורים לשימושו של איש אחד, ואחד בלבד. תפיסה מעין זו, כשהיא נתמכת על–ידי המלאכים, הטבע, החוק, המנהג והכנסיה, ונאכפת על–ידי מין שענין אישי נמרץ יש לו באכיפתה וגם אמצעים כלכליים לכך, היה לה כוח שאין להטיל בו ספק. את שליטתן של אצבעותיה הלבנות ואם גם השִלדיוֹת נוכל למצוא בכל דף היסטוריה שנפתח, החל בפאולוס וגמוֹר בגרטרוּד בֶל. הפרישות נוצלה כדי למנוע אותה מללמוד רפואה; מלצייר גוף בעירומו; מלקרוא את שקספיר; מלנגן בתזמרות; מלטייל בבוֹנד–סטריט לבדה. ב–1848 היה זה “חוסר נימוס שאין לו כפרה” לבנותיו של גנן לרכוב ברחוב–ריג‘נט בכרכרה (Paxton and the Bachelor Duke, מאת ואיולט מארקהם, ע' 288); אותו חוסר נימוס הפך להיותך פשע, שחובה על התיאולוגים להחליט על שיעורו, אם נשארו היריעות פתוחות. בתחילת המאה הנוכחית זכתה בתו של בעל בית–יציקה (שכּן אַל לנו לזלזל בהבחנות שכיום אומרים עליהן שהן בעלות חשיבות ראשונה–במעלה), סיר יוּ בל, “להגיע לגיל 27 ולהתחתן בלי שטיילה מעולם לבדה בפיקאדילי… גרטרוד, כמובן, מעולם לא היתה חולמת לעשות זאת… ” הווסט–אֶנד היה האיזור הטמא. “מעמדך שלך הוא שהיה בגדר איסור;…” (The Earlier Letters of Gertrude Bell, כינסה וערכה אֶלזה ריצ‘מוֹנד, ע’ 218–217). אבל הסיבוכים והסתירות שבּפּרישוּת הגיעו לידי כך שאותה בחורה שצריכה היתה לעטות צעיף, כלומר שיהיו גבר או שפחה מלווים אותה, בפיקאדילי, יכלה לבקר בווייטצ’פל או ברבעים דומים, שאז היו מאוּרות זימה וחולי, לבדה בהסכמתם של הוריה. גם חריגה זו קמו עליה עוררים. הנה כך קרא צ‘ארלס קינגסלי בעודו נער: “… ואת ראשי הנערות ממלאים בבתי–ספר, וביקורי–חולים, ובלבָנים של תינוקות, ובאיסוף פרוטות של צדקה. לאבדון!!! והן צריכות להסתובב בין המראות הנתעבים ביותר של זוהמה ואוּמללוּת ופריצוּת כדי לבקר אצל העניים ולקרוא באזניהם מן הבּיבֱליה. אמא שלי אומרת שהמקומות שאליהם הן הולכות אינם מתאימים לשום נערה שתראה אותם, ואסור שתדענה על קיומם של דברים כאלה” (Charles Kingsley, מאת מרגארט פאראנד תוֹרפּ, ע' 12). אולם מרת קינגסלי היתה יוצאת–דופן. רוב בנותיהם של משכילים ראו “מראות נתעבים” כגון אלה, וידעו על קיומם של דברים כאלה, מסתבר שהסתירו את ידיעתן; אין אנו יכולים לברר כאן איזו השפעה פסיכולוגית היתה להסתר הדברים ההוא. אך אותה פרישות, בין אמתית ובין כפויה, היתה כוח אדיר, בין לטובה בין לרעה, אי–אפשר לפקפק בכך. אפילו כיום הדעה נותנת שאשה צריכה לערוך קרב פסיכולוגי קשה למדי עם אותו של פאולוס קודם שתוכל לקיים מגע עם גבר שאינו בעלה. לא די שהגינוי החברתי הופעל בתוקף רב למען הפרישות, אלא שגם חוק–הממזרוּת עשה כמיטב יכולתו לכפּות את הטהרה בלחץ כספי. עד שקיבלו הנשים את זכות–הבחירה ב–1918, “קבע חוק–הממזרות של 1872 כי סכום של 5 שילינגים בשבוע הוא מירב מה שאפשר לחייב אב לשלמו, ויהי עשרוֹ אשר יהי, לכלכלת בתו” (Josephine Butler, מאת ג‘. פוסט וא.מ. טרנר, הערה, ע’ 101). עכשיו שבא המדע המודרני והסיר את הלוט מעל פאולוס ורבים משליחיו חל שינוי–ערכים ניכר בגישה לפרישות. ואף–על–פי–כן אומרים כי יש ריאקציה לטובת מידה ידועה של פרישות אצל שני המינים. דבר זה נובע בחלקו מסיבות כלכליות; הגנתן של שפחות על הפרישות היא פריט יקר בתקציב הבורגני. מר אַפּטון סינקלר מיטיב לבטא את הטיעון הפסיכולוגי בעד הפרישות: "מרבים אנו לשמוע כיום על בעיות נפשיות הנגרמות על–ידי הדחקה מינית; זה הלך–הרוח של ימינו. אין אנו שומעים דבר על התסביכים הנגרמים אולי על–ידי מתירנוּת מינית. אבל אני נוכחתי לדעת כי אלה המרשים לעצמם להתמכר לכל יצר מיני אומללים הם לא פחות מאלה המדחיקים כל יצר מיני. זכוּר לי חבר–ללימודים בקולג’; אני אמרתי לו: ‘האם עלה פעם על דעתך לעמוד ולהסתכל בנפשך שלך? כל מה שמזדמן לך אתה הופך אותו למין’. הוא נראָה מופתע, וראיתי שזה רעיון חדש בשבילו; הוא עיין בדבר, ואמר: ‘נדמה לי שאתה צודק’ “(Candid Reminiscences מאת אפטון סינקלר, ע' 63). דגמה נוספת אנו מוצאים באניקדוטה הבאה: בספריה הנהדרת של אוניברסיטת–קולומביה היו אוצרות של יופי, כרכים יקרים של תחריטים, וכדרכי בקודש השתערתי על אלה בלהיטות, מתוך כוונה ללמוד בתוך שבוע או שבועיים כל מה שאפשר היה ללמוד על אמנות הרנסאנס. אבל מצאתי כי שפע זה של ערוֹם המַם אותי; חושַי הלכו סחרחר, והייתי מוכרח להפסיק” (ר‘ למעלה, ע’ 63–62).  ↩

  72. . התרגום שבו השתמשנו כאן הוא של סיר ריצ‘ארד ג’בּ (Sophocles, the Plays ABD Fragments, עם הערות–ביקורת, פירוש ותרגום, בפרוזה אנגלית). אי–אפשר לדון ספר כלשהו על–פי תרגום, ואף–על–פי–כן אפילו כשהיא כך אנטיגונה היא בפירוש אחת מיצירות–המופת הגדולות של ספרות הדראמה. בכל זאת, אין ספק שלעת צורך אפשר יהיה להפוך את המחזה לתעמולה אנטי–פאשיסטית. אנטיגונה עצמה אפשר יהיה להפוך אותה למרת פנקהֵרסט, שניפצה חלון ונחבשה בבית–הכלא; או לפראוּ פּוֹמר, אשתו של פקיד–מכרות פרוסי באֶסן, שאמרה: “‘קוץ השנאה ננעץ עמוק למדי לתוך העם על–ידי הסיכסוכים הדתיים, והגיע הזמן שייעלמו האנשים של היום’… היא נאסרה ותועמד לדין על שהעליבה והשמיצה את המדינה ואת התנועה הנאצית” (טיימס, 12 באוגוסט 1935). פשעה של אנטיגונה דומה היה מאד לזה בטיבו, וענשו אף הוא דומה היה מאד. את דבריה, “ראו מה אני סובלת, וּמידי מי, יען כי יראתי לפרוק מעלי מורא–שמיים!… ומה חוק–השמיים שהפרתי? למה–זה, בישת–מזל אשר כמוני, אשׂא עיני עוד אל האֵלים – מה בן–ברית ואקראֵהו – כאשר האדיקוּת זיכּתה אותי בשם כופרת?” יכולה היתה להשמיע מרת פנקהארסט, או פראוּ פּוֹמר; ואין ספק שהם אקטואליים. קריאוֹן, שוב, אשר “דחק ילדי אור–שמש לַצללים, ובלי–רחם שיכּן נפש חיה בַּקבר”; שגרס כי “אי–ציות הוא הקשה בכל הקלקלות”, וכי “מי אשר תמַנה אותו העיר, בקול האיש ההוא צריך לשמוע, בקטנות כבגדולות, אם יִצדק ואם יחטא”, הריהו טיפוסי לפוליטיקאים מסוימים בעבר, ולהֶר היטלר וסניור מוסוליני בהוֹוה. אך אם גם קל לדחוק את הטיפוסים האלה לתוך לבוש של ימינו, אי–אפשר להשאירם בלבוש זה. הם מזכירים יותר מדי; ברדת המסך, אפשר לציין, משתתפים אנו אפילו ברגשותיו של קריאון עצמו. תוצאה זו, שאינה רצויה בעיני התעמלן, דומה שהיא נובעת מן העובדה שסוֹפוֹקלס (אפילו בתרגום) מסתייע למכביר בכל הסגולות שיכול סופר לזכּות בהן; ולפיכך מתחייב מכאן שאם אנו משתמשים באמנות כדי לעשות נפשות לדעות מדיניות, עלינו לאלץ את האמן לקצוץ ולכלוא את כשרונו כדי שיעשה לנו שירות זוֹל ובן–חלוֹף. אותו מוּם שהוטל בפרד יוטל גם בספרות; ולא יהיו עוד סוסים.

    חמש המלים של אנטיגונה הן: Ουτοι συνέχ Θειν ἅλλα συμφιλέιυ ἒφυν. – “לא מטבעי הוא לתת יד לשנאה, כי אם לאהבה” (אנטיגונה, שורה 523, ג'בּ). ועל כך השיב קריאון: “עִברי, אפוא, אל עולם המתים, ואם לאהוב את חייבת, תאהבים. כל עוד אני חי, לא תמשול בי אשה”.

    אפילו בתקופה של מתח מדיני גדול כגון זו הנוכחית מופלא הדבר עד כמה מרבּים עדיין להשפיע ביקורת על נשים. ההודעה “עיון שנוּן, ממוּלח וּמגרה באשה המודרנית” מופיעה שלוש פעמים בשנה בקטלוגים של מו“לים. המחבּר, שלעתים קרובות הוא דוקטור–לספרות, תמיד הוא ממין זכָר; ו”ספר זה“, כחמו שמנוסח הדבר על דש העטיפה (ראה המוסף לספרות של הטייס, 12 במרס 1938), ”יפקח את עיניו של מי שאינו אלא גבר".  ↩

  73. .  ↩

  74. . יש לקוות שנמצא איזה אדם שיטתי שאסף את המִנשרים והשאלונים השונים שהופצו בשנים 1937–1936. אנשים פרטיים שאין להם כל הכשרה מדינית נתבקשו לחתום על קולות–קוראים המבקשים את ממשלותיהם כמו גם ממשלות זרות לשנוֹת את מדיניוּתן; אמנם נתבקשו למלא טפסים המגדירים את היחסים הנאותים של האמן למדינה, לדת, למוסר; נדרשו התחייבויות שהסופר יעשה שימוש דיקדוּקי בלשון האנגלית ויימנע מביטויים המוניים; ובעלי–חלומות נקראו לנתח את חלומותיהם. לשם זירוז הוּצע בדרך–כלל שהתוצאות תפורסמנה בעתונות היומית או השבועית. הפוליטיקאי הוא שצריך לומר מה השפעה היתה לחקירות האלו על ממשלות. השפעתן על הספרות – מאחר שתפוקת הספרים לא פחתה, והדיקדוק דומה כי לא נזוֹק ולא שוּפּר – היא בעייתית. אבל מבחינה פסיכולוגית וחברתית יש ענין רב בחקירות. יש לשער שראשיתן נעוצה בהלך–הרוח שעליו רמזו הדיאקון אינג‘ (הרצאה שעליה דוּוח בטיימס, 23 בנובמבר 1937), “אם מבחינת האינטרסים שלנו הולכים אנו בדרך הנכונה. אם נמשיך כדרכנו עכשיו, האם יהיה איש העתיד עליון עלינו או לא?… בעלי–מחשבה מתחילים להבין כי בטרם נתברך בלבבנו שאנו מחישים צעד מן הדין שיהיה לנו מושג כלשהו להיכן אנו הולכים”: אי–נחת כללית ותשוקה “לחיות אחרת”. הדבר גם מצביע, בעקיפים, על מותה של אשת–המדוחים, אותה גבירה שמרבּים ללגלג עליה ולעתים קרובות היא בת המעמד העליון, שעל–ידי שקיימה בית פתוח לאצולה, לפלוטוקראטיה, לאינטליגנציה, לאיגנוֹרציה, וכו’, ניסתה לספק לכל המעמדות מגרש–דיבורים או עמוד–גירוּד שבּו יוכלו לחכּך מוחות, נימוסים והליכות–מוסר ביתר צינעה, ואולי להפיק מכך אותה מידה של תועלת. התפקיד שמילאה בתולת–הים בקידום התרבות והחופש האינטלקטואלי במאה הי“ח היתה לו חשיבות מסוימת, לדעתם של היסטוריונים. אפילו בימינו–אנו הביאה תועלת על–פי דרכה. יעיד ו.ב. ייטס – ”כמה פעמים התאוויתי בלבי שיזכּה [סינג‘] להאריך ימים וליהנות מאותו שׂיג–ושׂיח עם נשים משכילות, מקסימות, בטלות–ממלאכה, שבּלזאק קורא להן באחת ההקדשות שלו ’נחמתו העיקרית של הגאון!‘" (Dramatis Personae, ו.ב. ייטס, ע' 127). הליידי סנט–הילייר, שבּתורת ליידי ג’וּן שימרה את המסורת של המאה הי“ח, מספרת לנו בכל–זאת כי ”ביצי–חופָמים שמחירן 2 שילינג ו–6 פנס כל אחת, תות–שדה מחמָמות, ביכורי אספרגוס petits poussains,… נחשבים כיום כהכרח כמעט בעיני כל מי שמשאת–נפשה היא להגיש סעודה–טובה“ (1909): וכשהיא אומרת כי יום קבּלת–האורחים היה ”מייגע מאד… איזו אפיסת–כוחות הרגשתי כשהגיעה השעה שבע–וחצי, וכמה שמחתי לשבת בשעה שמונה לסעודה שלווה בארבע עינים עם בעלי! (Memories of Fifty Years, מאת הליידי סנט–הילייר, ע' 3, 5, 182). יש בכך כדי להסביר מדוע נסגרים בתים כאלה, מדוע מתו מארחוֹת כאלו, ומדוע בשל כך האינטליגנציה, האיגנוֹרציה, האצולה, הפקידות, הבּוּרגנוּת וכו' נאלצות (אלא אם כן יחַייה מישהו את החברה ההיא על בסיס כלכלי) לגלגל את דיבוריהם ברשות–הרבים. אבל נוכח ריבוי המִנשרים והשאֵלונים המהלכים כיום תהיה זו איוולת להציע עוד אחד מאלה שיתהה על מחשבותיהם ומניעיהם של החוקרים.  ↩

  75. . “אולם ב–13 במאי (1844) החל בכל–זאת להרצות בכל שבוע בקווינז–קולג‘ שאותו הקימו מוריס ועוד פרופיסורים בקינגז–קולג’ שנה אחת קודם לכן, בעיקר כדי לבחון ולהכשיר אוֹמנוֹת. קינגסלי היה מוכן להשתתף במשימה הזאת שאין עליה הרבה קופצים מפני שהאמין בהשכלתן הגבוהה של נשים” (Charles Kingsley, מאת מרגארט פאראנד תוֹרפּ, ע' 65).  ↩

  76. . כפי שאנו למדים מן המובאה שלמעלה, פעילים הצרפתים לא פחות מן האנגלים בפירסום מִנשרים. העובדה שהצרפתים, המסרבים להרשות לנשי צרפת להצביע, ועודם כוֹפים עליהן חוקים שעל חומרתם הנושאת אופי של ימי–הביניים כמעט נוכל לעמוד בספר The Position of Women in Contemporary France, מאת פראנסיס קלארק, פונים לנשי אנגליה שתסייענה להם להגן על החופש והתרבות ודאי יש בה כדי להפתיע.  ↩

  77. רק תרבות חסרת–פניות יכולה לשמור על העולם מחורבן (המתרגם).  ↩

  78. . הדיוק הקפדני, המתנגש כאן מעט עם הקצב ונוֹעַם–הצליל, מצריך את המלה “פּוֹרט”. בתצלום שנתפרסם בעתונות היומית ובו “אנשי–אוניברסיטה במועדון–הסגל לאחר סעודה” (1937) נראתה “קרונית על פסים שבּה בקבוק יין–פּוֹרט מוּסע במירווח שבין הסועדים ליד האח, וכך הוא ממשיך בסיבובו בלי לעבור מול השמש”. בתצלום אחר אנו רואים את גביע–ה“קסדה” בשימושו. “המנהג האוקספורדי הישן הזה גוזר שאם יזכיר אדם נושאים מסוימים בבּיתן יהיה ענשו של העבריין שתיית שלושה פַיינטים בירה בנשימה אחת… ”דוגמות מעין אלו כשלעצמן די בהן להוכיח עד כמה אין קולמוסה של אשה מסוגל לתאר את החיים בקולג‘ של גברים בלי לעבור איזו עבירת–נימוס שאין לה כפרה. אבל האדונים שמנהגיהם, יש לחשוש, לעתים קרובות קמים עליהם מלעיגים, ודאי ינהגו במידת הרחמים כאשר יתנו אל לבּם שהסופרת מחבּרת–הרומנים, כל כמה שכּוונתה רוחשת–כבוד, סובלת ממִגבּלות פיזיות חמורות. אם תרצה, למשל, לתאר משתה בטריניטי–קולג’ בקמבריג‘, הרי עליה "להאזין מבעד לחור–המנעול בחדרה של מרת באטלו (רעייתו של המנהל) לנאומים המושמעים במשתה שנערך בטריניטי–קולג’“. מיס הוֹלדיין העירה את הערתה ב–1907, כאשר חיוותה דעתה כי ”הסביבה כולה היתה כמו לקוּחה מימי–הביניים" (From One Century to Another, מאת א. הוֹלדיין, ע' 235).  ↩

  79. . לפי ויטקר יש חברה מלכותית לספרות וקיימת גם האקדמיה הבריטית, שתיהן, יש לשער, גופים רשמיים, שהרי יש להן משרדים ופקידים, אבל אין לדעת מה סמכויותיהן, שכּן לולא ערב ויטקר לקיומן לא היינו עשויות לחשוד בקיומן.  ↩

  80. . במאה הי“ח, ככל הנראה, לא היתה לנשים דריסת–רגל באולם–הקריאה של המוזיאון הבריטי. הנה כך: ”העלמה צ'אדלי מבקשת רשות להתקבל לאולם–הקריאה. החוקרת היחידה שכּבּדה אותנו עד כה היתה מרת מקוֹלי; וכבוד–הלורד אולי יזכור איזה מאורע מצער פגע שם בצניעותה“ (דניאל ריי אל הלורד הארוויק, 22 באוקטובר 1768. ניקולס, Literary Anecdotes of the Eighteenth Century, כרך א, ע' 137). בהערת–שולים מוסיף העורך: ”זה מרמז על מעשה של אי–צניעות מצד אדון אחד שם, במעמדה של מרת מקוֹלי, שאין הדעת סובלת שנחזור על פרטיו".  ↩

  81. . The Autobiography and Letters of Mrs. M.O.W. Oliphant, אספה וערכה מרת הארי קוֹגהיל. מרת אוליפנט (1897–1825) “היתה שרויה במבוכה מתמדת משום שקיבלה עליה לחנך ולהחזיק את ילדי אחיה האלמן בנוסף על שני בניה שלה…” (Dictionary of National Biography).  ↩

  82. . History of England של מקולי, כרך ג, ע' 278. מר ליטלווּד, שעד לא מכבר היה המבקר התיאטרוני של המורנינג פוסט, תיאר את מצב העתונאוּת כיום בסעודה שנערכה לכבודו ב–6 בדצמבר 1937. אמר מר ליטלווּד: “שבּעונה ומחוץ לעונה נלחם לתוספת מקום לתיאטרון בטורי העתונים היומיים של לונדון. בפליט–סטריט, בין אחת–עשרה לשתים–עשרה וחצי, שלא לדבר על שעות מוקדמות ומאוחרות יותר, נטבחות אלפי מלים ומחשבות יפות באורח שיטתי. משך עשרים לפחות מתוך ארבעים שנותיו נפל בגורלו לחזור מדי–ערב לאותה במת–מַטבח בבטחון גמור שיוּגד לו כי העתון מלא כבר ידיעות חשובות, וכי אין עוד מקום לשום חומר רצחני על התיאטרון. מזלו גרם שלמחרת בבּוקר היה מקיץ ומוצא שהוא מוחזק אחראי לשׂרידים המרוטשים של רשימה שהיתה פעם טובה… אין זו אשמתם של האנשים במערכת. יש מהם שהפעילו את העפרון הכחול וּדמעות בעיניהם. האָשם האמיתי הוא אותו ציבור ענק שאינו יודע דבר על התיאטרון ואין לצפות ממנו שיתעניין”. הטיימס, 6 בדצמבר 1937.

    מר דאגלס גֵ'רוֹלד מתאר את הטיפול בעסקי–הפוליטיקה בעתונות. “באותן שנים מעטות וקצרות [1933–1928] ברחה האמת מפליט–סטריט. מעולם לא יכולת לומר את כל האמת כל הזמן. לעולם לאט תוכל לעשות זאת. אך לשעבר יכולת לפחות לומר את האמת על ארצות אחרות. ב–1933 כבר היית מסתכּן בעשׂותך זאת. ב–1928 לא היה לחץ פוליטי בלתי–אמצעי מצד המפרסמים. כיום לא די שהוא בלתי–אמצעי אלא הוא גם יעיל”.

    דומה כי קרוב לכך מאד מצבה של הביקורת הספרותית. וזאת מאותו טעם: “אין מבקרים שהציבור מוסיף לתת בהם אמון. אנשים סומכים, אם בכלל, על אגודות–הספר השונות, ועל המבחרים של עתונים בודדים, ובכללו של דבר הם נוהגים בחכמה… אנשי אגודת–הספר הם בפירוש מוכרי–ספרים, והעתונים הארציים הגדולים אינם יכולים להרשות לעצמם להביא את קוראיהם במבוכה. חייבים הם כולם לבחור ספרים הצפויים לזכּות במכירה גדולה, ברמה השלטת של טעם הציבור” Georgian Adventure, מאת דאגלס ג‘רולד, ע’ 182, 283, 298).  ↩

  83. .  ↩

  84. . אם גם ברור לנו שבּתנאֵי העתונות כיום אי–אפשר שתהיה ביקורת הספרות משביעת–רצון, ברור הוא גם שלא ייתכן כל שינוי בלי לשנות את המבנה הכלכלי של החברה ושל המבנה הפסיכולוגי של האמן. מבחינה כלכלית צריך שהמבקר יבשׂר על הופעתו של ספר חדש בצעקת הכּרוֹז העירוני “שִמעו, שִמעו, שִמעו, ספר כזה–וכזה ראה אור; נוֹשאוֹ הוא זה או אחר”. מבחינה פסיכולוגית, היוהרה והתשוקה ל“הכּרה” עודן עזות כל–כך בקרב האמנים עד שאם נמנע מהם פירסום ונאצול מהם חבטות תכופות ואם גם נוגדות של תהילה ודופי יהיה זה מעשה של פחזוּת לא פחות מהכנסת ארנבות לאוסטרליה: ישתבש איזונו של הטבע, והתוצאות עלולות בהחלט להיות הרות–שואה. ההצעה שבּגוף–הכתוב איננה לבטל את הביקורת הציבורית אלא להוסיף עליה שירות חדש, מבוֹסס על דוּגמה ממקצוע הרפואה. צוות של מבקרים שיגוייסו משורות בעלי–הסקירות (שרבים מהם מבקרים–בכוח שניחנו בטעם והשׂכל באמת–ובתמים) יפעלו כרופאים ובתכלית הצינעה. הואיל ויורחק מכאן הפירסום, ממילא יחוסלו רוב המבוכות והעיוותים שבּהכרח הם שוללים מן הביקורת בת–זמננו כל ערך מבחינתו של הסופר; ייכּחד כל הֶמרץ לשבּח או לגנוֹת מטעמים אישיים; הדברים לא ישפיעו לא על המכירות ולא על היוהרה; הסופר יוכל לטפל בביקורת בלי להתחשב בהשפעתה על הציבור או על ידידים; המבקר יוכל למתוח ביקורת בלי להתחשב בעפרונו הכחול של העורך גם לא בטעמו של הציבור. מאחר שאנשים חיים מתאווים מאד לביקורת, כפי שמוכיח הביקוש המתמיד לביקורת, ומאחר שספרים חדשים חיוניים הם למוחו של המבקר לא פחות מכפי שבּשר טרי חיוני הוא לגופו, יימצאו הכל נשׂכּרים; אפשר שאפילו הספרות תפיק מכך תועלת. יתרונות השיטה הנוכחית של הביקורת הציבורית הם כלכליים בעיקרם; ההשפעות הרעות מן הבּחינה הפסיכולוגית מוּכחות בשתי סקירות–הביקורת המפורסמות שהופיעו על קיטס וטניסון ב– Quarterly. קיטס נפגע עד עומק נפשו; ו“השפעת הדברים… על טניסון עצמו היתה חוֹדרת ומתמשכת. ראשית–מעשה הוציא מיד מתחת מכבש–הדפוס את אגדת המאהב… אנו מוצאים אותו כשהוא חושב לעזוב את אנגליה מכל–וכל, לגור בחוץ–לארץ” (Tennyson, מאת הארולד ניקולסון, ע' 118). דומה מאד לזו היתה השפעתו של מר צֵ'רטון קוֹלינס על סיר אדמונד גוֹס: “בטחונו–העצמי התערער… אישיותו התמוטטה… כלום אין כל הצופים במאבקיו רואים בו אדם שנחרץ דינו?… לפי מה שהוא עצמו מספר על תחושותיו הרי התהלך בהרגשה שסורקים את בשרו חיים” (The Life and Letters of Sir Edmund Gosse, מאת איוון צ‘ארטריז, ע’ 196).  ↩

  85. . “איש–צַלצל–בפעמון–וּברח” הביטוי הזה הומצא כדי להגדיר את אלה המשתמשים במלים מתוך רצון לפגוע אך בתוך כך רוצים הם שלא יגלו אותם. בתקופה של מעבר, שבּה הרבה סגולות משַנות את ערכּן, מלים חדשות לביטוי ערכים חדשים רצויות הן מאד. היוהרה, למשל, שדומה כאילו מביאה היא לידי סיבוכים חמורים של אכזריות ועריצות, אם לדון על–פי ראָיות שסופקו מחוץ–לארץ, עודה מוסווית בשם הקשור באסוציאציות של מה–בכך. יש הפניה אל המוסף למילון האוקספורדי של הלשון האנגלית.  ↩

  86. . Memoir of Anne J. Clough, מאת ב.א. קלאו, ע' 38, 67.  ↩

  87. . בנותיהם של משכילים הגדילו לעשות למען מעמד–הפועלים במאה הי“ט בדרך היחידה שהיתה פתוחה לפניהן. אך עתה שקצתם לפחות קנו להם השכלה יקרה, אפשר לטעון שיכולים הם לפעול ביעילות הרבה יותר אם יישארו במעמדם שלהם וישתמשו בשיטותיו של אותו מעמד כדי להשביח את מעמדם, הזקוק מאד להשבחה. מצד שני, אם המשכילים (כפי שקורה לעתים קרובות כל–כך) מוותרים על אותן סגולות עצמן שהיתה ההשכלה צריכה לקנותן – בינה, סובלנות, דעת – ומשַׂחקים בהשתייכות למעמד–הפועלים ובאימוץ מאבקיו, הרי בכך רק דנים הם את המאבק ההוא ללעגם של בני מעמד המשכילים ואינם עושים מאומה להשבחת מעמדם שלהם. אבל מספר הספרים שכותבים המשכילים על בני מעמד–הפועלים מלמד לכאורה שזהרוֹ של מעמד–הפועלים, והפורקן הרגשי שאדם מוצא לו על–ידי אימוץ מאבקו, כובשים כיום את המעמד הבינוני בכוח שאין לעמוד בפניו. ממש כזוהרה של האצוּלה לפני עשרים שנה (ראה A la Recherche du Temps Perdu). בינתיים יהיה זה מעניין לדעת מה הפועל או הפועלת האמיתיים חושבים על נערי–השעשועים ונערות–השעשועים מן המעמד המשכיל המאמצים להם את מאבקו של מעמד הפועלים – בלי להקריב את ההון של המעמד הבינוני ובלי להיות שותפים בחוויה הפועלית. ”עקרת–הבית הממוצעת“, לדברי מאת מַרפי, מנהלת מחלקת–השירות של התאחדות הבריטית לגז מסחרי. ”מדיחה אַקר של כלים מלוכלכים, שוטפת מיל של זכוכית, מכבסת שלושה מילים של בגדים ומקרצפת חמישה מילים רצפה מדי–שנה“ (דיילי טלגרף, 29 בספטמבר 1937). תיאור מפורט יותר של חיי הפועלים ראה ב– Life as We Have Known It, מאת ”עמֵלות בקואופרטיבים", בעריכת מרגארט לֶוולין דייויס. גם The Life of Joseh Wright מביא תיאור מופלא של חיי הפועלים מכלי ראשון ולא מבעד למשקפיים פרוֹ–פרוֹלטריים.  ↩

  88. . “במשרד המלחמה נמסר אתמול כי מועצת–הצבא אינה מתכוונת כלל להתחיל בגיוס לחיל–נשים כלשהו” (טיימס, 22 באוקטובר 1937).  ↩

  89. . אולם המוּבאה הבאה מלמדת שיצר–הלחימה אם נותנים לו עידוד הריהו מתפתח על–נקלה. "העיניים שקועות עמוק בחוריהן, קווי–הפנים חדים, האמאזוֹנה נשארת זקופה מאד על רכוּבותיה בראש האֶסקדרוֹן… חמישה צירי פרלאמנט אנגלים מביטים באשה הזאת בהתפעלות רוחשת–כבוד וחסרת–מנוחה כלשהו, מסוג זה המתעוררת למראה ‘חיית–פרא’ ממין בלתי–מוכּר.

    ­­– התקרבי, עמליה – מצווה המפקד. היא מדרבּנת את סוסה אלינו ומצדיעה למפקדה בחרב.

    – הסמלת עמליה בוֹניליָה – ממשיך מפקד באֶסקדרון – בת כמה את?

    – שלושים–ושש – איפה נולדת? – בגרנאדה – מדוע התגייסת לצבא? – שתי בנותי היו במיליציה. הצעירה נהרגה באַלטו–דה–ליאוֹן. חשבתי שאני חייבת לתפוס את מקומה ולנקום את נקמתה – וכמה אויבים הרגת כדי לנקום את נקמתה? – אתה יודע זאת, המפקד. חמישה. הששי אינו בטוח – לא, אבל אַת לקחת את סוסו. ואכן האמאזונה עמליה רוכבת על סוס אפור–מנומר נהדר, ששערו מבריק והוא אפור–נקוֹד כמו סוס–מִסקרים… אשה זו שהרגה חמישה גברים – אלא שאינה בטוחה בנוגע לששי – שימשה לשלוּחיו של בית–הנבחרים אמצעי מצוין להתוודע למלחמה הספרדית" (The Martyrdom of Madrid, עדויות כנתינתן, מאת לוּאי דילאפרֶה, ע' 5, 6, 34 מדריד, 1937.  ↩

  90. . כראיה לדבר, אפשר לנסות ללבּן את הטעמים שנתנו שרי–ממשלה שונים בפרלאמנטים שונים, מ–1870 לערך עד 1918, להתנגדותם להצעת–החוק להענקת זכות–הבּחירה לנשים. מאמץ ברוך–כשרון עשתה מרת אוליבר סטרייטצ'י (ראה הפרק “מִרמת הפוליטיקה” בספרה The Cause).  ↩

  91. “רק מאז 1935 מעמדה האזרחי והמדיני של האשה הוא על הפרק אצלנו בליגה”. מתוך דוחו“ת שנשלחו באשר למצב האשה כרעייה, כאֵם וכעקרת–בית, ”נתגלתה העובדה העגומה שמצבה הכלכלי בארצות רבות (לרבות בריטניה–הגדולה) אינו יציב. אין היא זכאית לא למשכורת ולא לשׂכר ועליה למלא תפקידים מוגדרים באנגליה, אפילו הקדישה את כל חייה לבעל ולילדים, יכול בעלה, ויהיה עשיר ככל שיהיה, להשאירה חסרת–כל במוֹתו ואין לה במה להיאחז מבחינה משפטית. עלינו לשנות זאת – בחקיקה…" (לינדה פ. ליטלג'וֹן, כפי שדוּוח בליסנר, 10 בנובמבר 1937).  ↩

  92. . הגדרה מסוימת זו של תפקיד האשה באה לא ממקור איטלקי אלא ממקור גרמני. הגרסות מרובּות כל–כך וכולן דומות כל–כך זו לזו עד שדומה כי אין צורך לאַמת כל אחת מהן בנפרד. אבל מוזר הוא למצוא מה–קל להוסיף עליהן ממקורות אנגליים. כותב למשל, מר גרהארדי: “מעולם לא נטעיתי עדיין לראות בסופרות אחיות רציניות לאמנוּת. אני נהנה מהן יותר כמסייעות רוחניות, שהואיל וניחנוּ בכושר רגיש להערכה יכולות הן לעזור לנו המעטים, מוּכּי–הכשרון, לשאת את הצלב שלנו בכבוד. לכן תפקידן האמיתי הוא להושיט לנו את הספוֹג, לקרר את מצחנוּ, בעוד אנו שותתים דם. אם אמנם אפשר לעשות שימוש רומנטי יותר בהבנתן האוהדת, כמה לבּנו רך אליהן בשל כך!” (Memories of a Polyglot, מאת ויליאם גרהארדי, ע' 320, 321). תפיסה זו של תפקיד האשה תוֹאמת כמעט במדויק את זו שממנה ציטטנו למעלה.  ↩

  93. . למען הדיוק, “לוחית–כסף גדולה בצורת נשר הרַייך… הנהיג הנשיא הינדנבורג למדענים ושאר אזרחים מצטיינים… אין לענוד אותו. בדרך–כלל הוא מונח על שולחן–הכּתיבה של המקבּל” (עתון יומי,] 21 באפריל 1936).  ↩

  94. . דבר רגיל הוא לראות איך נערת–המשׂרד מסתפקת בלחמניה או בכריך לארוחת–הצהריים שלה; ואם יש סברות האומרות שהדבר נעשה מתוך בחירה… האמת היא שלעתים קרובות אין ידן משגת לאכול כהלכה“ (Careers and Openings for Women, מאת ריי סטרייצ‘י, ע’ 74). השווה גם מיס א. טרנר: ”… בהרבה משרדים תמהו מדוע אין הן מצליחות לגמור את עבודתן למישרים כבעבר. התברר שכּתבניות מתחילות שרויות באפיסת–כוחות בשעות אחר–הצהריים מפני שמחמת חסרון–כיס הן נאלצות להסתפק בתפוח ובכריך בלבד לארוחת–הצהריים. מן הדין שיעלו המעבידים את המשׂכּורות בהתאם לעליית יוקר–החיים" (טייס, 28 במרס 1938).  ↩

  95. . ראשת–העיר של ווּליץ' (מרת קתלין ראנס) בנאום בבאזאר, לפי הדיווּח באיבנינג סטנדארד, 20 בדצמבר 1937.  ↩

  96. . מיס א.ר. קלארק, לפי הדיווּח בטיימס, 24 בספטמבר 1937.  ↩

  97. . לפי דיווּח בדיילי הארלד, 15 באוגוסט 1936.  ↩

  98. . הכוהן פ.ר. בארי, בנאום בוועידה שאירגנה קבוצה אנגליקנית באוקספורד, לפי דווּח בטיימס, 20 בינואר 1936.  ↩

  99. . The Ministry of Women, Report of the Archbishpos‘ Commission, ז. בתי–ספר תיכוניים ואוניברסיטאות ע’ 65  ↩

  100. . “מיס ד. קארוּדס, מנהלת גרין–סקול, איזלווֹרת, אמרה כי ‘אצל תלמידות בוגרות יותר יש מורת–רוח קשה מאד’ מצורת ניהולה של הדת המאורגנת. ‘משום–מה דומה שהכּנסיות אינן מסַפקות את צרכיהם הרוחניים של צעירים’, אמרה. ‘דומה כי ליקוי זה משותף לכל הכּנסיות’” (סאנדיי טיימס, 21 בנובמבר 1937).  ↩

  101. . Life of Charles Gore, מאת ג‘.ל. פרסטיג’,.D.D, ע' 353.  ↩

  102. . The Ministry of Women, Report of the Archbishops' Commission, בכמה מקומות.  ↩

  103. . אם היו כשרון הנבואה וכשרון היצירה זהים במקורם ואם לא, מכל–מקום זה הרבה מאות–שנים מבדילים בין הכישרונות והמקצועות הללו. אבל העובדה ששיר–השירים, יצירתו של משורר, כלוּלה בספרי–הקודש, ושירים ורומנים תעמולתיים, יצירות של נביאים, כלולים בספרוּת של חול, מצביעה על מידה של עירבוב–היוצרות. ספק אם שוחרי הספרות האנגלית יכולים להחזיק טובה יותר מדי על כך ששקספיר איחר לחיות מכּדי שהכּנסיה תעלה אותו למעלת קדוש. אילו נמנו המחזות עם ספרי–הקודש ודאי היו זוכים לאותו טיפול כבּרית הישנה והחדשה; היִינו מקבלים אותם במנה ובמשׂורה בימי–א' מפי כוהנים; רגע מונולוג מהאמלט; רגע קטע משובש מקולמוסו של איזה כתָב אחוּז–תנומה; רגע שיר של ניבול–פה; רגע חצי עמוד מאנתוני וקליאופטרה – כדרך שפרסו לנו את הבּרית החדשה והישנה לפרוסות וזרו ביניהן מזמורים בכדי הכנסיה האנגליקנית; ושקספיר היה נעשה חומר שאין לקראו ממש כמו הבּיבּיליה. אולם אלה שלא נאלצו מילדוּתם לשמוע אותה קטועת–אברים מדי–שבוע קובעים שהבּיבּיליה היא יצירה שיש בה ענין גדול ביותר, הרבה יופי, ומשמעות עמוקה.  ↩

  104. . The Ministry of Women, נספח א‘. “אי–אלה שיקולים פסיכולוגיים ופיזיולוגיים”, מאת הפרופיסור גרֶסטֶד,.D.D, ע’ 87–79.  ↩

  105. . "כיום יכול כוהן נשוי למלא את דרישותיו של טכס ההסמכה ולחדול מכל הדאגות והלימודים הארציים ולהתעלם מהם, במידה רבה מפני שרעייתו יכולה לקבל עליה את הדאגה למשק–הבית ולמשפחה… (The Ministry of Women, ע' 32).

    חברי הוועדה קובעים ומאשרים כאן עקרון שלעתים קרובות רודנים קובעים ומאשרים אותו. הֶר היטלר וסיניור מוסוליני שניהם הביעו לעתים קרובות בלשון דומה מאד את הדעה כי “שני עולמות הם בחיי הלאום, עולם הגברים ועולם הנשים”; ובמידה רבה פיתח אותה הגדרה של תפקידים. הרושם שעשתה חלוקה זו על האשה; האופי הקטנוני והאישי של שטחי–התעניינותה; השתקעוּתה בדברים המעשיים; אי–כשירותה שלה למראית–עין לכל שהוא פיוטי והרפתקני – כל אלה הפכו להיות נכס–צאן–ברזל לרומנים כה רבים, מטרה לדברי–סאטירה כה רבים, וחיזקו בכלי–הלכה רבים כל–כך בתיאוריה שבתוקף חוק–הטבע האשה רוחנית פחות מן הגבר, עד שאין עוד צורך לומר דבר כדי להוכיח שמילאה את חלקה בחוזה, בין מרצון ובין מאונס. אך עדיין לא הקדישו כמעט שום תשומת–לב לרישומה האינטלקטואלי והרוחני של חלוקת–התפקידים הזאת על אלה שבזכותה יכולים הם “לחדול מכל הדאגות והלימודים הארציים”. אף–על–פי–כן אין כל ספק שחבים אנו תודה להפרדה הזאת על פיתוחם העצום של כלי–המלחמה ושיטות–המלחמה המודרניים; על סבכיה המדהימים של התיאולוגיה; על המרבּץ העצום של הערות בשוּלי טקסטים יווניים, לאטיניים ואפילו אנגליים; על הגילופים, הפיתוחים והעיטורים המיותרים הרבים–מספוֹר של הרהיטים וכלי–החרס המצויים שלנו; על ריבּוא ההבחנות של דבּרֶט ובֶרק; ועל כל אותם פיתולים ועקימות שהאינטלקט מסתבּך בהם משעה שפוטרים אותו מ“דאגת משק–הבית והמשפחה”. הדגש שכוהנים ורודנים כאחד שׂמים בצורך בשני העולמות די בו להוכיח שהוא הכרחי לשליטתם.  ↩

  106. . עדוּת לטיבה המורכּב של שביעוּת–הרצון שבּשליטה ממציאה לנו המוּבאה הבאה: “בעלי עומד על כך שאקרא לו ‘סיר’”, אמרה אתמול אשה בבית–המשפט לעבירות קלות באשר פנתה בבקשה לצו–מזונות. “למען שלום–בית עשיתי כדרישתו”, הוסיפה. “אני חייבת גם לצחצח את נעליו, להביא את תער–הגילוח כשהוא מתגלח, ולהשיב מיד כשהוא מציג לי שאלות”. באותו גליון של אותו עתון נמסר כי סיר א.פ. פלֶצ'ר “תבע מבית–הנבחרים להתייצב נגד הרודנים” (דיילי הארלד, 1 באוגוסט 1936). מכאן אנו למדים כמדומה שהתודעה הכוללת בתוכה את הבעל, האשה ובית–הנבחרים חשה בעת–ובעונה–אחת בתשוקה לשלוט, בצורך לציית למען שלום–בית ובכּורח לשלוט בתשוקת השליטה – מאבק פסיכולוגי המסייע להסביר הרבה מן הדברים הנראים לנו סותרים וחוֹמְרים בדעת–הקהל של זמננו. הנאת השליטה מסתבכת עוד יותר, כמובן, מחמת העובדה שבמעמד המשכילים עודנה קשורה קשר הדוּק בהנאוֹת העוֹשר, ביוּקרה החברתית והמקצועית. ייחוּדה מן ההנאות הפשוטות–ביחס – כגון הנאתו של טיול מחוץ–לעיר – מוּכחת בפּחד מפני לעג שאותו מגלים פסיכולוגים גדולים, כמו סופוקלס, אצל השליט; שלפי אותו מקור מוסמך הוא גם רגיש במיוחד ללעג או להתרסה מצד המין הנשי. דומה אפוא כי יסוד עיקרי בהנאה זו הוא סם–שכנגד שליטה.  ↩

  107. . The Life of Charlotte Brontë, מאת מרת גאסקל.  ↩

  108. . The Life of Sophia Jex–Blake, מאת מרגארט טוֹד, ע' 69–67, 71–70, 72.  ↩

  109. . מתוך הסתכלות מבחוץ מתבקש לכאורה שגבר רואה עדיין עלבון מיוחד לעצמו כאשר אשה מטיחה כנגדו שהוא פחדן, במידה רבה כדרך שאשה רואה בכך עלבון מיוחד לעצמה כאשר גבר מטיח כנגדה שאינה צנועה. המוּבאה הבּאה מחזקת דעה זו. וכך כותב מר ברנרד שוֹ: “אינני שוכח את הסיפוק שמביאה המלחמה ליצר המדנים ולהתפעלות מאומץ הלב, החזקים כל–כך אצל נשים… באנגליה כשפורצת מלחמה צעירות בנות–תרבות מתרוצצות לכאן ולכאן וממטירות עלבונות על כל הבחורים שאינם במדים. ”דבר זה“, הוא ממשיך ואומר, ”בדומה לשאר שׂרידים מימי הפראוּת, הריהו טבעי בתכלית“, והוא מטעים כי ”בימים–עברו היו חייה של אשה וחיי ילדיה תלויים באומץ–הלב ובכושר ההריגה של בן–זוגה“. הואיל והמוני–המונים של צעירים עשו את עבודתם כל ימי המלחמה במשרדים שאין בהם שום קישוט מעין זה, ומספרן של ”צעירות בנות–תרבות“ שהתקלסו ברכּי–הלב ודאי היה בטל בששים לעומת אלו שלא עשו כדבר הזה כלל, הרי גוזמתו של מר שוֹ מוכיחה די–הצורך את הרושם הפסיכולוגי העצום שחמישים או ששים מקרים כאלה (אין בידינו מספרים של ממש) יכולים עדיין לעשות. עולה מכאן לכאורה שהזָכר עדיין שומר על רגישוּת יתירה להתגרויות מעין אלו; לכן אותם אומץ–לב ושאיפת–מדנים עדיין הם סימנים ראשונים–במעלה לגבריוּת; לכן עדיין הוא רוצה שיעריצו אותו בעבוּרם; לכן כל לעג לתכונות מעין אלו ישפיע השפעה מתאימה. נראה כי קרוב הוא לוודאי ש”הרגשת הגבריוּת“ קשורה גם בעצמאות כלכלית. ”מעולם לא ידענו איש שבגלוי או בסתר לא היה גאה עכל שהוא יכול לפרנס נשים; בין שהיו אחיותיו או פילגשיו. מעולם לא ידענו אשה שלא ראתה במעבר מתלוּת כלכלית במעביד לתלוּת כלכלית בגבר קידום מכוּבּד. מה טעם בכך שגברים ונשים משקרים זה לזו על הדברים האלו? לא אנחנו בראנו אותם" (A.H. Orange, מאת פיליפ מיירֶט, ז) – קביעה מעניינת, שג‘.ק. צ’סטרטון מייחס אותה לא.ה. אוֹרֶג'.  ↩

  110. . עד תחילת שנות ה–80 למאה שעברה, לדברי מיס הולדיין, אחותו של ר.ב. הולדיין, לא יכלה גברת לעבוד. “רוצה הייתי, כמובן, להכשיר עצמי למקצוע, אך זה היה רעיון בלתי–אפשרי אלא אם כן שרויה היית במצב העגוּם שבּו ‘את מוכרחה לעבוד בעבוּר לחמך’, ודבר זה היה נחשב מצב–דברים נורא. אפילו אח כתב על העובדה הקודרת לאחר שבא לראות את מרת לֶנגטרַיי בפעולתה. ‘היא היתה גברת ונהגה כגברת, אבל מה–עצוב הדבר שמוכרחה היתה לעשות זאת!’” (From One Century to Another, מאת אליזבת הוֹלדיין, ע' 74–73). קודם–לכן באותה מאה עלצה הארייט מארטינוֹ כאשר ירדה משפחתה מנכסיה, שכּן בכך קיפחה את ה“אצילות” שלה והורשתה לעבוד.  ↩

  111. . Life of Sophia Jex–Blake, מאת מרגארט טוֹד, ע' 69, 70.  ↩

  112. . תיאור של מר לי סמית ראה ב–The Life of Emily Davies, מאת ברברה סטיבן, ברברה לי סמית הפכה להיות מאדאם בוֹדישוֹן.  ↩

  113. . עד כמה אכן נפתח אותו פתח להלכה בלבד רואים אנו מתוך התיאור הבא של התנאים הממשיים שבהם עבדו נשים בבתי–הספר של האקדמיה המלכותית ב–1900 בקירוב. “קשה להבין מדוע לא יתנו מעולם לנקבה שבּמיננו אותם יתרונות הנתונים לזָכר. בבתי–הספר של האקדמיה המלכותית צריכות היינו אנו הנשים להתחרות עם הגברים על כל הפרסים והעיטורים שניתנו בכל שנה, והוּרשינו לקבל רק את מחצית שיעורי ההדרכה ופחות ממחצית אפשרויות הלימוד שלהם… בבתי–הספר של האקדמיה המלכותית לא הרשו להציב דוגמנית עירומה בחדר–הציור לנשים… התלמידים הגברים לא די שציירו עירום, זכרים ונקבות כאחד, בשעות היום, אלא קיבלו גם שיעור–ערב שבּו יכלו לעשות סקיצות מן הדמות, בהדרכת המורה–האורח מן האקדמיה”. התלמידות ראו בכך “מעשה בלתי–הוגן מאד באמת”; מיס קוֹלייר עמדו לה אומץ–הלב והמעמד החברתי הנחוצים להתריס תחילה כנגד מר פרנקלין דיקסי, שטען כי מאחר שבחורות מתחתנות הרי כסף שמוציאים על לימודיהן הוא כסף מבוזבז; אחר–כך כנגד הלורד ליטון; עד שלבסוף ניתן היתר לקש האחרון, כלומר לדמות המעורטלת. אבל “מעולם לא הצלחנו לזכּות בזכויות–היתר של שיעורי–הערב… ”לכן עשו התלמידות אגודה אחת ושׂכרו אולפן של צַלם ברחוב בייקר. “הכסף שהיינו אנחנו כוועד צריכות למצוא קיצץ את ארוחותינו לדרגה הקרובה לתזונת–רעב” (Life of an Artist, מאת מרגארט קוֹלייר, ע' 81–19, 82). אותו כלל היה שריר–וקיים בבית–הספר לאמנות של נוֹטינגם במאה העשרים. “נשים לא הורשו לעשות רישומי–עירום. אם עבדו הגברים על–פי הדמות החיה, הייתי אני צריכה להיכנס לאולם–העתיקוֹת… השנאה לאותן דמויות של גבס לא זזה ממני עד עצם היום הזה. מעולם לא הפקתי שום תועלת מרישומיהן” (Oil Paint and Grease Paint, מאת לוֹרה נַייט, ע' 47). אבל מקצוע האמנות איננו המקצוע היחיד הפתוח להלכה בצורה זו. מקצוע הרפואה “פתוח”, אבל “… כמעט כל בתי הספר המסוּפּחים לבתי–החולים של לונדון נעולים בפני סטודנטיות, שהכשרתן בלונדון מתנהלת בעיקר בבית–הספר–הלונדוני–לרפואה” (Memorandum on the Position of English Women in Relation to that of English Men, מאת פיליפּה סטרייצ‘י, 1935, ע’ 26). כמה מן ה‘רפואיות’ באוניברסיטת קמבריג‘ התאגדו כדי לתת ביטוי לקיפוח" (איוונינג ניוז, 5 במרס 1937). ב–1922 הורשו סטודנטיות להתקבל לקולג’–המלכותי–לרפואת–בהמות בקמדן–טאוּן. “… מאז משך אליו המקצוע נשים כה רבות עד שלא מכבר הגבילו את מספרן ל–50” (דיילי טלגרף, 1 באוקטובר 1937).  ↩

  114. ו–41. The life of Mary Kingsley, מאת סטיבן גווין, ע' 18, 26. בקטע של מכתב כותבת מרי קינגסלי: “לפעמים אני מביאה תועלת, אבל זה הכל – לפני חדשים אחדים הבאתי תועלת מרובה כאשר אגב ביקור אצל ידידה ביקשה ממני זו לעלות לחדר–המיטות שלה ולראות את כובעה החדש – הצעה שהדהימה אותי, שהרי ידעתי את דעתה על דעתי בעניינים כאלה”. “המכתב”, אומר מר גווין, “לא השלים את ההרפתקה הזאת של אָרוּס בלתי מוסמך, אך ברי לי שהיא הבריחה אותו מן הגג ונהנתה הנאה פרועה מן החוויה”.  ↩

  115. על–פי אנטיגונה יש שני סוגים של חוק, הכתוב והלא–כתוב, ומרת דראמוֹנד טוענת שלפעמית יש אולי צורך לשפר את החוק הכתוב על–ידי הפרתו. אבל ברור שהעשׂיות המרוּבות והמגוּונות של בת המשכיל במאה הי“ט לא היו מכוּונות בפשטות אף לא בעיקר להפרת החוקים. אדרבה, היו אלו מאמצים נסיוניים בטיבם לגלות מה הם החוקים הלא–כתובים; כלומר, החוקים הפרטיים שצריכים לרסן אי–אלה יצרים, תאוות, תשוקות רוחניות וגופניות. מקובל על הכל כמעט שבני–תרבות שומרים על חוקים כאלה ושהם קיימים; אבל הבריות מתחילים להסכים שהם לא נקבעו על–ידי ”אלוהים“, שעכשיו דעה כללית מאד גורסת שהוא מושג אבהני במקורו, התָקֵף רק לגבי גזעים מסוימים, בשלבים ובזמנית מסוימים; לא על–ידי הטבע, שעכשיו ידוע כי מצווֹתיו שונות מאד וכי במידה רבה יש עליו שליטה; אלא שדורות חדשים צריכים לגלותם מחדש, במידה רבה בכוח מאמצי התבונה והדמיון שלהם עצמם. אולם הואיל והתבונה והדמיון הם במידה ידועה מוּצר של גופותינו, ויש שני סוגים של גוף, זכרי ונקבי, ומאחר שבשנים האחרונות הוכח כי יש הבדל יסודי בין שני הגופות האלה, ברור שהחוקים שאותם הם רואים ומכבדים מחייבים פירושים שונים. הנה כך אומר הפרופיסור ג'וליאן האקסלי: ”… מרגע ההפראה והלאה הגבר והאשה נבדלים בכל תא מתאֵי גופם באשר למספר הכּרומוזומים שלהם – אותם גופים שעבודת העשׂור האחרון הוכיחה, כל כמה שלא היה הדבר נהיר לבּריות, כי הם נושאי התורשה, הקובעים את האופי והתכונות שלנו“. לכן למרות העובדה ש”בנין–העל של החיים האינטלקטואליים והמעשיים זהה–בכוח אצל שני המינים“, וש”הדו“ח שהגישה לא מכבר הוועדה להפרשיוּת בתכנית–הלימודים לבנים ובנות בבתי–הספר התיכוניים ליד משרד–החינוך (לונדון 1923) קבע כי ההבדלים האינטלקטואליים בין המינים קטנים הרבה יותר מכפי שמקובל לחשוב” (Essays in Popular Science, מאת ג‘וליאן האקסלי, ע’ 63–62), ברור כי יש כיום הבדל בין המינים וכי לעולם יהיה הבדל ביניהם. אם תמצא אפשרות שכל אחד משני המינים לא רק יקבע מה החוקים התופסים לגביו, ושיכבדו זה את חוקיו של זה, אלא שגם יהיו שותפים בתוצאות התגליות הללו, כי אז יוכל כל אחד משני המינים להתפתח במלוא המידה ולהשבּיח את איכוּתו בלי לוותר על תכונותיו המיוחדות. אז לא די שיאבד הכּלח על התפיסה הישנה, שלפיו מין אחד חייב “לשלוט” בזולתו, אלא שגם תימאס עד כדי כך שאם מטעמים מעשיים יהיה צורך שכוח שליט יכריע בעניינים מסוימים הרי תופקד המשימה המגעילה של כפייה ושליטה בידי אגודה פחוּתה וחשאית, במידה רבה כדרך שהוצאתם של פושעים להוֹרג מתבצעת כיום על–ידי יצורים עוטי–מסכה באלמוֹניוּת גמורה. אבל בכך הרי אנו מקדימים מאוחר למוקדם.  ↩

  116. .  ↩

  117. . מתוך ההספד בטיימס על ה.ו. גרין, עמית במודלין–קולג', אוקספורד, שמקוֹרביו קראו לו “גראגר”, 6 בפברואר 1933.  ↩

  118. . “ב–1747 החליטו הרשויות [של בית–החולים מידלסֶקס] להפריש כמה מן המיטות לצרכי אישפוז מיוחדים לפי כללים שאסרו על אשה כלשהי לשמש מיילדת. הרחקתן של נשים נשארה העמדה המסורתית. ב–1861 קיבלה מיס גארֶט, לימים ד”ר גארֶט אֶנדרסון, רשות להשתתף בשיעורים… והורשתה לבקר במחלקות עם הפקידים הקבועים, אבל הסטודנטים מחו והפקידים הרפואיים נכנעו להם. ההנהלה השיבה את פניה כשהציעה להעניק מילגה לסטודנטיות" (טיימס, 17 במאי 1935).  ↩

  119. . “בעולם המודרני יש אוצר גדול של ידע בדוּק היטב… אך משעה שצץ איזה יצר חזק ומעקם את שיפוטו של המומחה שוב אי–אפשר לסמוך עליו, ואחת היא מה הציוד הרפואי שיהיה ברשותו” (The Scientific Outlook, מאת ברטראנד ראסל, ע' 17).  ↩

  120. . אולם אחת משוברות–השׂיאים נתנה לשבירת–השׂיאים טעם שמוכרחים להתייחס אליו בכבוד: “פעלה גם אמונתי שכפעם–בפעם צריכות נשים לעשות לעצמן מה שכבר עשו הגברים – ולפעמים מה שלא עשו הגברים– ובכך לבסס מעמדן כבני–אדם, ואולי לעודד נשים אחרות ליתר עצמאוּת במחשבה ובמעשה… כשהן נכשלות, חייב כשלונן להיות אתגר לאחרות” (The Last Flight, מאת אמֵליה אֵרהארט, ע' 21, 65).  ↩

  121. . “למען האמת הרי תהליך זה [לידה] מנטרל את רוב הנשים למעשה רק למשך פרק–זמן קצר מאד בחייהן – אפילו אשה היולדת ששה ילדים רתוקה למיטתה בהכרח רק משך שנים–עשר חודש בכל תקופת–חייה” (Careers and Openings of Women, מאת ריי סטרייצ‘י, ע’ 48–47). אולם כיום עסוקה היא בהכרח תקופה ארוכה הרבה יותר. הועלתה השערה אמיצה שהעיסוק איננו חל על האם בלבד אלא ששני ההורים יוכלו לחלוק בו לטובת הכלל.  ↩

  122. . רוֹדני איטליה וגרמניה כאחד מגדירים לעתים קרובות את טיב הגבריות ואת טיב הנשיוּת. שוב ושוב טוענים שניהם בתוקף כי הלחימה היא טיבו של הגבר, ובעצם תמציתה של הגבריוּת. היטלר, למשל, מבחין בין “אומה של פאציפיסטים ואומה של גברים”. שניהם טוענים בתוקף שוב ושוב כי טבעה של נשיוּת הוא לרפא את פצעיו של הלוחם. ובכל–זאת מתגבשת תנועה חזקה מאד לשיחרור הגבר מן “החוק הטבעי והנצחי” הישן שהגבר מטבע–בריאתו הוא לוחם; ויעיד הגידול בפאציפיזם אצל המין הגברי כיום. השוו כאן גם את אמירתו של הלורד נֶבּווֹרת “שאם אי–פעם יושג שלום–נצח, וצבאות וציים יעברו מן העולם, לא יהיה שום פורקן לתכונות הגבריוּת שמפתחת הלחימה”. עם אמירתו הבאה של צעיר אחר מאותה כת חברתית מלפני חדשים אחדים: “…אין זה נכון לומר שכל נער נכסף בלבּו למלחמה. רק אחרים הם המלמדים לנו אותה על–ידי שהם נותנים לנו חרבות ורובים, חיילים ומדים לשׂחק בהם” (Conquest of the Past, מאת הנסיך הוּבּרטוס לוונשטיין, ע' 215). אפשר שהמדינות הפאשיסטיות, על–ידי שהן מגלות לפחות לבני הדור הצעיר את הצורך בשיחרור מן התפיסה הישנה של הגבריוּת, עושות למען הזכרים מה שעשו מלחמות קרים ואירופה למען אחיותיהם. אולם הפרופיסור האקסלי מזהיר אותנו כי “שינוי ניכּר במבנה התורשתי הוא ענין לאלפי–שנים, לא לעשרות–שנים”. מצד שני, הואיל והמדע מבטיח לנו כי גם חיינו עלי–אדמות הם “ענין של אלפי שנים, לא של עשרות–שנים”, אולי כדאי לנסות לחולל איזה שינוי במבנה התורשתי.  ↩

  123. .  ↩