לוגו
[הרי לא קרה דבר]
מיקום ביצירה:
0%

 

1.

בחנות העוגות צפיפות רבה. יום ה' בשבוע. הכל קונים ומתכננים תכנוני הארחה. קניתי עוגת משמש. בתי ואני אוהבות עוגת משמש. בעלי אינו בררן. בני הקטן אינו אוכל עוגות כלל. לפעמים עוגת שיש, שחור-לבן. הוא מביט בעוגה, באוכלו, ואומר פתאום:

  • אמא, אני אמיתי?

השאלה מפחידה. תמיד שאלות מפחידות. ושאלות מפי ילדים, על אחת כמה וכמה.

  • בוודאי שאתה אמיתי.

  • ואת?

  • גם אני. כולנו. כל המשפחה.

  • רק המשפחה שלנו?

  • לא. כל המשפחות.

  • ולמי שאין משפחה?

  • גם הוא אמיתי.

  • וחיה?

  • אמיתית.

  • וצעצוע?

  • הוא צעצוע אמיתי. אבל הוא לא חי.

  • מה זה חי?

  • נושם. מרגיש. שכואב לו. שנעים לו. פעם כך, פעם כך. ככה.

  • העוגה היתה אמיתית?

  • זאת שאכלת עכשיו? כן.

  • אז כאב לה?

  • לא. כי היא הרי לא חיה. היא עוגה.

  • ותרנגולת?

  • קודם היא מתה. אחר כך אוכלים אותה.

  • וכשאריה אוכל איילה?

  • כואב לאיילה.

  • למה?

אני כבר על סף דמעות.

  • בחיים זה ככה (פתגם פולני עתיק). לאחד כואב והשני רעב והרעב אוכל את השני, ככה זה בחיים, לפעמים. לא תמיד. ועכשיו לך לחדר לשחק, אני עייפה.

לאחר שקניתי את עוגת המשמש הלכתי אל קיוסק העיתונים. משם לחנות הבשר והביתה במונית.

 

2.

העיר שלנו מרובעת. שלטים בכל פינה. הכל ממהרים. תמיד יש מישהו שדומה לאבא. שיבה נהדרת. צפופה. רכה. מעיל בד כחול. תיק שחור ביד. ממהר ככולם. רק צעדיו שונים ומיוחדים. מעין דהרה מופלאה שכזאת. משהו שגיא.

זה היה אבא שלי כשהיה מהלך.

בנוגע לאותה התאבדות שאירעה לפני עשר שנים1, אוסיף רק ואומר שהכל הסתיים בטוב, כפי שמתברר מאליו למראה הכתוב כאן. הסברים מיותרים. הסוף בפעם אחרת. לא מוכרחים תמיד על פי הזמנה. אני כפייתית, אך אין צורך להגזים. המוות יהיה פתאומי ורחוק, כמו אצל כולם. אני מקווה שלא יכאב. הגבורה אינה נמנית על תכונותי.

בעלי כבר היה בבית כשחזרתי עם העוף והעוגה. הילדים, טרם. רציתי לומר שרע לי שוב. אבל קשה לומר לו. הוא לא אוהב. מסתגר. הייתי אומרת שכמעט נתקף בחילה. גיבור אמיתי. מה לו ולאין-אונים היומיומי הזה שלי. שנים סעד אותי בחוליי. עכשיו מוכרחים להמשיך וזהו.

סיפרתי לו קצת על האשה. זאת שישבה על ספסל האבן ליד הים ובכתה בקול משוגע. היא תפרה, כשבכתה. הוא המשיך לקרוא בעיתון הערב. כשניסיתי לעזור לה, אמרה: תמיד כשמחכים, תופרים, אין דבר גברת ילדה.

הים היה כל כך עצוב ואלוהי מולה. היא היתה מבוגרת ומכוערת מכדי להיות פיוטית או ענוגה. אמרה שהחבר שלה נסע ולא ישוב אף פעם, אבל על כל צרה שלא תבוא, היא תופרת לו מעיל חורפי מצמר גמלים. אחר כך סיפרה משהו על תינוק שטבע בנהר ועל איש שהיה מת ושכב בדשא כשהיה מת, והדשא היה לבן ומלא בוץ, כי הוא היה שלג ולא דשא. אולי תלכי הביתה עכשיו? שאלתי, מתחננת. רציתי ללכת בעצמי ואני רחמנית, אך מאוד לא מעשית והשעון תמיד דוחק בי.

היא שתקה רגע ארוך ולבסוף סיכמה:

  • הרי לא יכולתי להשאיר אותו אצל שכנה. הוא היה טובע בין כה וכה.

הסכמתי אתה מיד.

נערה חלפה מנגד והיטיבה מוצץ מעוקם, ענקי, בפיו של תינוק שמן.

  • את רואה? את רואה? אמרה התופרת המחכה בהתנצחות וסוף סוף קמה ללכת.

בעלי ממשיך לקרוא בעיתון הערב. משהו על מדינות הגוש השלישי, או בדומה לזה. בעלי מאוד מתעניין בפוליטיקה.

זכרתי איך פעם היה הכל אחרת. הלילות היו יורדים כחתף ועמם הפחד הגדול. הרחובות היו מתמלאים במהירות ואחר כך מתרוקנים לאט. היינו הולכים לפעמים אל שפת הים. כך, להביט ולהירגע, היה אומר בעלי שטרם היה בעלי. את פשוט מוכרחה להירגע. אנשים נרגעים. אני אוהבת כשהוא מדבר אלי. הוא מדבר מעט, ואולי משום כך.

 

3.

אחר כך, כשפחדתי, היה הכל זהיר ורעדן. הסמטאות שמעבר לחומה היו מתחילות לרוץ ולרדוף זו את זו כעופות רבים. פה ושם קול קורא בשמי בקול צווחה. הפינות שמעברי פשוט המו מאדם. כולם היו שם. צפופים ונרגשים לומר לי משהו. נדחקו. דחפו. נגעו בי, על פי רוב בעורף. איזה שיגעון, אמר הוא, והחזיק בי בכל כוחו. איזו מסכנה אחת שכמותך. הזכרתי לו איך פחדתי בילדותי כשנשרפה האונייה2. שטויות, זה לא בגלל זה, אמר. האונייה היתה אונייה ואת אשה צעירה. איש לא שורף אותך ואיש לא רוצה לשרוף אותך, הוסיף ואמר ללא שהיה ממושכת. הוא צדק, כמובן. הוא תמיד צדק.

ברגע זה המשיך לקרוא בעיתון על אודות הגוש השלישי ושפע היצורים המאכלסים אותו.

הרחוב של ליל האונייה היה מלא מיטות ומזרנים. המדרכה שליד בית הדואר כרעה ממש תחת עומס פחי המתכת שהיו מלאים עד גדותיהם באפר מלחש. האיש שנדחק אז מאחורינו, אמר: הביטו! שיחי-שושן בפחיות! וצחק. איש לא צחק עמדו.

כולם בודדים נורא, אמרתי פתאום לעיתון. אהה. המהם. הילדה צילצלה בדלת. אני רצה לגן לקחת את הילד, אמרתי וקמתי ללכת.

מן המדרכה שמנגד ראיתי את בני בן הארבע גורר מריצה אדומה ובה שלוש ילדות בהירות שיער. שלושתן: נתן! נתן! אמא שלך באה לקחת אותך!

והוא כבר בשער.

בדרך הביתה:

  • אמא, כל הזמן כל מיני ילדים נגעו בי.

  • אה.

  • וגם כל מיני דברים נגעו בי. והמון דברים נפלו עלי וגם קופסה גדולה וכבדה וירד לי דם מהפה.

  • אה.

  • הייתי עצוב ורציתי אותך, אמא.

  • אה.

  • אחר כך רקדו במעגל, ושמחתי מאוד.

  • אני שמחה ששמחת ושרקדת, נתן. אתה יודע? כשאני כותבת בבית, אני כל הזמן חושבת עליך ומתגעגעת אליך.

  • אל תרוץ לשם!

  • אבל טרקטור!

  • אבל שם כביש…!

 

4.

הילד כבר בזרועותי. הוא כבד. אני מתנשמת. משום מה רוצה לבכות. הרי לא קרה דבר. על גג הבית שמנגד, כביסה תופחת לרוח צהריים. חודש מאי. 1976.


  1. הכוונה לנסיון ההתאבדות שאירע עשר שנים לפני כתיבת טקסט זה בדירתה, בעוד אלתרמן עומד מן העבר השני של הדלת ומדבר על לבה. יורם קניוק מספר כי באותו לילה כתב אלתרמן את “שיר משמר”, אולי השיר שאחראי יותר מכל טקסט אחר להיווצרות המיתוס של תרצה אתר.  ↩

  2. אירוע שריפת האונייה מוזכר באריכות בסיפור אחר בכתב היד, הקרוי “ליל האונייה”, ובכמה מן הסיפורים האחרים. קרוב לוודאי שהכוונה להפגזת “אלטלנה” ביוני 1948. בסוף הסיפור ההוא, המתאר תגובה טראומטית לאירוע היסטורי, כותבת אתר: “הייתי בת שש ורבע. העונה היתה: אביב. התקופה – סף–מלחמה. חיים קשים יעברו עלי מעתה, ידעתי”.  ↩