לוגו
היינו כחולמים
מיקום ביצירה:
0%

הספר יצא לאור בתמיכת בית שלום עליכם


 

כתיבתו של אבא / מיכל גוברין

בעשרים השנה האחרונות לחייו הקדיש אבי את מרבית זמנו לכתיבה, ובמרכזה מגילת משפחה רחבת יריעה. שעות היה יושב אל שולחן הכתיבה מול החלון, כותב, מתקן, מעתיק, מגיה. מדי פעם היה מרענן את כוס התה, או שואף כמה יניקות מהסיגריה האסורה עליו. ובמגרת השולחן חיכו סוכריות הדבש. במאבק נגד העישון לא ניצחו הסוכריות, אבל אנחנו שמרנו על טקס קבוע. כשניגשתי לשולחנו היה מקבלני בחיוכו הנוהר, מציע לי סוכרייה, ואני מעולם לא סירבתי. בעדינות היה דולה את הגביש הענברי, ומגישו לי, וכך ליווה טעם הדבש את דמותו האפופה ברשרוש העט, ואת מבטו התכול הנישא ממחברותיו.

מראשית תקופת כתיבתו, באמצע שנות השישים, זכורות לי שיחותינו סביב ארוחות הצהרים, שאמא היתה “משאירה לנו על המחבת”, ויוצאת לעבודתה כמורה. שיחות של נערת תיכון ואביה המתארכות ומתארכות. אבא היה נישא אל מראות העיירה, הבית, התנור, ארונות הספרים, הפלג, סוסי הצבא הלבן או האדום בימי המלחמה והמהפכה, ואני הייתי מקשיבה מוקסמת, נשבית בצחוק וברגשה אחרי סיפוריו. כמו בילדות, כשבראשי התערבלו העיירה באוקראינה עם ראשית תל יוסף בעמק יזרעאל. ולדימיר, הגוי של שבת, נדד בדמיוני אל אוהל חדר האוכל, ישב שם בפינתו וגרף לפנכתו את ארוחת השבת של סבתא, עורם לתוכה מנה אחרי מנה, מהדגים והמרק אל העוף והקומפוט, ורק אז מערבב את הכול ואוכל מעדנים, שנגלו ליחפני העמק רק בחלומותיהם. – מראות, קולות, שהחלו למלא את מחברותיו של אבא בכתב ידו העגול, הנמרץ. את המחברות המועתקות לנקי היה מביא להדפסה אל הכתבנית שבכניסת הבית, מגיה אותן וכורך. ואז החלו קטעים להופיע בדפוס במסגרות שונות (בין השאר ב“ספר עליה שלישית”, “עיתון 77”, “דימוי”, “ידיעות אחרונות”).

בקיץ 1972 פנו אל אבא גרשון ריבלין ויצחק זיו מהוצאת “מערכות”, והזמינו אותו לכתוב על התקופה בה כיהן כמנהל הארצי של “מרכז המפקד לשרות העם”. וב־1974 ערכה איתו איילה דן־כספי ראיון מקיף למרכז לתיעוד בעל פה של ארכיון העבודה, המספק, בלשונו הוא, את הביוגרפיה הציבורית של פנחס גלובמן־גוברין. עם צאתו לאור של “צו קריאה תש”ח, התגייסות היישוב למערכה" (מערכות, 1976), שב אבא אל כתביו, ובהם עסק עד יומו האחרון.

בתקופת לימודי בפריס, בשנים 1972–1976, נמשכו שיחותי עם ההורים במכתבינו השבועיים. אבא היה מכין טיוטה ורק אז מעתיק את מכתביו לנקי, ובהם גם הדים לכתיבתו. ועם שובי קיבלתי עלי את המשך הדפסת כתביו, מביאה לו בביקורי את יבול ההדפסה, ולוקחת ממנו את הגהותיו. במקביל, הייתי משאירה לאבא, שהפך ל“קורא הראשון” שלי, את כתבַי.


בהדפיסי את חיבוריו ידעתי שאבא מפקיד בידי, הלכה למעשה, את העולם המצוי בתוכם, ללא חציצה חד־משמעית בין כתיבה ומציאות. וכך החיבור “לדמותו של סבא”, ובו הפירוט הקפדני על פרטי קבורתו על הר הזיתים, תבע ממני לחפש את הקבר, אותו לא פקדו בני המשפחה מאז עבר במלחמת השחרור לצד הירדני. וכך הגעתי תחילה אל מאה שערים, אל משרדי “כולל ווהלין”, ואז בחברת אנשי החברא קדישא אל קברותיהם של סבא וסבתא רבא, יצחק וגליקל חיות, שנמצאו עומדים על תילם. ולהבדיל, הפרק “לדמותו של סבא” ובו, “לזכרה של חוה”, המוקדש לאחותו הבכורה, חוה דורמן, לא נתן לי מנוח, עד לחידוש הקשר עם בני המשפחה שנותרו בברית המועצות.1 אחיהם הבכור, אברהם ארגוב (דורמן), שלימים היה ממיסדי קיבוץ בית השיטה, עלה ארצה ב־1925 בגיל עשר. הוא יצא לדרך “לפני כולם”, ונלווה אל סבא וסבתא רבא, יצחק וגליקל חיות, ואז נסגרו השערים. אברהם לא ראה עוד את אביו ואמו, וחי מנותק ממשפחתו למעלה מששים שנה. בעידודו של אברהם, ובעזרתו של חיים ברזיס, בעלי המתימטיקאי, החלו בקיץ 1984 על רקע הגלסנוסט, הגישושים אחרי צעיר האחים, ליב (ליובה) דורמן, האסטרופיסיקאי, שנולד אחרי עלייתו של אברהם. מכתב ראשון מוצפן נשלח במסווה של התכתבות מדעית. ולפני מותו עוד חלק איתנו אבא את ההתרגשות על מכתב התשובה הראשון, שחצה את מסך הברזל – כרטיס ברכה לאקוני לשנה החדשה. כתביו של אבא חוללו את המפגש. בעקבותיו עלו ארצה בשנות התשעים כעשרים בני משפחת דורמן לדורותיהם. סיפורם נפרש בספרו של ליובה דורמן: “פיזיקאי־אטום יהודי בברית המועצות”, המסתיים בהקמתו של המצפה לקרינה קוסמית על הר החרמון ב־1998. והדיו מגיעים עד לקריאה הציונית של הפיסיקאי הרוסי, ויטלי לזרביץ' גינצבורג, חותנו של ליובה, בנאום קבלת פרס הנובל בשטוקהולם ב־2003.

בעיזבונו של אבא מצאתי רישומים ראשונים לביוגרפיה של אמי, רינה גוברין (רגינה (רגה) לאוב, לבית פוזר). אבא העלה על הכתב פרקים ראשונים מעלילות חייה: ילדותה בקרקוב, נישואיה הראשונים לגבריאל לאוב, לידת בנה, מארק. הרשימות לא הושלמו. אך הן מעידות על עומק השיחה שהיתה בין הורי. שניהם נשואים שנית, אבי הגרוש עם שני בניו, דוד ויצחק, ואמי, שבעלה, בנה ורוב משפחתה נספו בשואה. היא עצמה שרדה את מחנות המוות פלשוב, אושוויץ וברגן בלזן. אחרי השחרור היתה מרכזת ה“בריחה” באזור הבריטי של גרמניה, ולארץ עלתה עם טרנספורט ילדים בהפוגה במלחמת השחרור, בקיץ 1948. פגישתם בתל־אביב היתה לגבי שניהם התחלה חדשה. אולם, רק לימים הבנתי עד כמה מורכב היה עולמם של הורי, הקשוב הן לפועלם של בוני היישוב והן לסיפוריהם של הנספים בשואה ושל אנשי שארית הפליטה. תחושת שותפות גורל וכבוד הדדי קישרו ביניהם גם ברגעיהם הקשים.

בימיו האחרונים של אבא התמהמהתי בהדפסה, כמו פנלופה האורגת ופורמת כדי להאריך את המשך. אל בית החולים הסיעודי בגדרה הייתי מביאה לו את ערמת הדפים הטרייה, והוא היה מקבלה בשמחה, משנה ו' או י', מוסיף או מחסיר. המחברת והעט לא משו ממיטת חוליו. הכתיבה היתה כלי הקשר שלו, בעקבות המחלה שפגעה בכלי הדיבור. ואני עיכבתי את סיום ההדפסה, במעין תקווה, שהכתיבה, שהחזיקה אותו כל שנותיו האחרונות, תעמוד לו גם מול עורמתו של מלאך המוות, כמו לדוד המלך שלא פסק פיו ממשנתו. אבל “היה שם גן מאחורי הבית, בא מלאך המוות ועלה וניער באילנות, יצא דוד לראות… ומת” (שבת ל' ב). אולי יונק דבש שרפרף משך את מבטו החולמני של אבא, והוא הרים את עיניו מההגהה. וביום ששי, כשאמא המסורה לו לידו, יצאה נשמתו. “בשקט רב”, היא סיפרה. “הוא חייך, ונרדם”.


מתי התחיל לכתוב? מה דחף אותו? בראשית שנות הששים עזב אבי את תפקידיו הציבוריים, ופתח את “סביר, חברה להשקעות ופיתוח”. לא המשרד הנאה עם הנייר המשרדי וחותמות החברה, וגם לא חלומותיו להשתתף כ“עצמאי” בתנופת בניין הארץ, לא עמדו לו מול כוחניות עולם העסקים ומול המיתון הכלכלי. נפשו, נפש אמן, לא צלחה למאבק זה, והכישלון היה צורב. כשרון הכתיבה המובהק שלו דחק בו כבר קודם. מדי פעם פרסם את תגובותיו בענייני דיומא, או שקד על הנעמת חגיגות המשפחה בשירים שחיבר לנסיבות האירוע. אך בתחילת שנות הששים, במקביל למהפך שבחייו, החל בכתיבה נרחבת. תחילה העלה על הכתב אירועים או פורטרטים נבחרים, ואז, בתמיכתה של אמא, החל בכתיבת מגילת המשפחה.

אולם, על עומק משמעותה של הכתיבה בחייו של אבי למדתי רק אחרי מותו. בין המחברות שמצאתי בעיזבון כתביו היתה גם מחברת שחורת כריכה, ובה קטעים בודדים של יומן אישי. פתיחת היומן היא ב־27 בינואר 1963 ובה כותב אבא: “זה זמן רב – אולי רב מדי – שקיים אצלי דחף פנימי להעלות דברים בכתב. לעצמי בלבד. היינו להשיח את הלב שחור על גבי לבן. צורך זה מופיע אצלי כבר מזמן, לעתים שכיחות מאד”. והוא ממשיך ומבאר: “אין כוָנתי לרשום כאן חוָיות אישיות פנימיות הנוגעות לחיי הפרטיים, האישיים, המשפחתיים. זהו פרק בפני עצמו: מענין, מסובך, מורכב, שיש בו עליות וירידות שמחה ועצב, ולא מעט בדידות… אין אני בא לעסוק ולבטא חומר אינטימי זה. אולי תבוא השעה לכך, ורק במדה ויוָצר הלחץ והדחף הפנימי לעשות זאת עד כדי שלא אוכל לעמוד נגדו”. אולם, את התשוקה “לעמוד קצת על טבעי, על אופיי, על שאיפות כמוסות שברובן ודאי לא יתגשמו”, עדיין תכנן אז להגשים בעקיפין, מתוך התייחסות “לאירועים ותופעות בחיינו הציבוריים: במדינה בתנועה ובחברה”, “דברים המכאיבים ושמאוד איכפת לך”. אחרי דפים ספורים נפסקת הכתיבה במחברת שחורת הכריכה, ומתחדשת רק חמש שנים אחר כך, ב־18 באוגוסט 1968 – אחרי המשבר העסקי שפקד אותו. “דפים לבנים. ניָר חלק. מאז שנת 1963. דרך ארוכה, רבת ייסורים, רבת תהפוכות. היום אני עומד על יד שוקת שבורה. זה למעלה משנתיים שאני מגשש באפילה, ואין לראות קרן אור, זיק של תקוה. הכל נהרס, הכל התמוטט, חושך ואפילה סביב, כי במחשכים הושיבנו ד'”. אולם אז כבר מהווה הכתיבה עבורו מקור עידוד מפורש. “אולי, שמא, מוטב לי לרשום דברים, אולי זה יעזור לי בהתפרקות ובהשתחררות”. אל היומן האישי מעתיק אבא בהמשך הדים לתקופה של אחרי מלחמת ששת הימים, ובמקביל הוא משתקע בכתיבת “היינו כחולמים”.

באחד ממכתביו השבועיים אלי לפריס ענה אבא לשאלתי, מדוע לא הקדיש את עצמו מנעוריו לכתיבה וליצירה אמנותית. בתשובתו הסביר במתינות, שעצם חייו ומעשיו בין בוני הארץ היו דרכו לביטוי עצמי וליצירה. וגם בכתביו, קורות היחיד ועלילת ההיסטוריה, מזוגים למקשה אחת. העמדת החיים האישיים ופרטיהם המעודנים על רקע הסיפור רחב היריעה של הקהילה והעם היתה ליבת הפואטיקה שלו. היא שהעניקה את התוקף לכתיבתו, וסיפקה תשובה קיומית לטלטלת חייו הפרטיים. בעיזבונו נמצאה טיוטה ל“פתיחה”, המגדירה פואטיקה של זכרון יוצר, ומתארת את עקרונותיה הספרותיים. היא מופיעה כאן כמעין אחרית דבר.

מהקריאה ברשימותיו של אבא הבנתי גם עד כמה המשיך בכתיבתו את אביו, ר' מרדכי גלובמן (1872–1943), שעלה ארצה ב־1923 והתישב בשכונת שערי חסד שבירושלים. בביתנו שבתל־אביב, בדרך חיפה 3 א' (היום, דרך נמיר), בתוך שידת הספרייה, ניצבו ספונות מחברותיו עבות הכרס של סבי, כתובות בכתיבה תמה של תלמיד חכם. אני, צעירת הנכדים, לא הכרתי את סבי וסבתי, שנפטרו לפני הולדתי. לכאורה הם נותרו שייכים לעולם אחר. אולם דמותם עמדה תמיד בבית. ראשית בתיאוריו של אבא. ואז בשיחותיו עם עקיבא גוברין, אחיו הגדול, שהקיפו את חיי הציבור, בהם לקח עקיבא חלק כחבר כנסת וכשר בממשלה, אך שבו תמיד לבית ההורים. שיחות הטלפון ביניהם הסתיימו לרוב בהחלפת זיכרון או ניגון. במפגשי ה“מלווה מלכה” המשפחתיים, יוצאי הדופן בהקשר הסוציאליסטי תל־אביבי, קמו לתחייה העיירה וחצר הרבי משפיקוב על אורחותיהם ועל עשרות זמירותיהם וניגוניהם. ובסדרי הפסח המורחבים, היו ניגוני אוקראינה שפיקוב וברצלב חוברים לניגוני בוצ’אץ' וגליציה של ישראל כהן, מחותנו של עקיבא, ולניגוני יהודה שרת, שהובאו מקיבוץ יגור על ידי חנקה. שלמה, בעלה, צעיר האחים, נהרג במחצבת יגור ב־1931. בצוואתו ביקש ר' מרדכי גלובמן, להקבר ליד בנו בקיבוץ, ולא כמקובל, בירושלים עיה"ק בה נפטר, וזאת כביטוי לקירבה העמוקה ויוצאת הדופן שלו לעולמם של החלוצים.

עם מותו של אבי עבר אלי גם עיזבונו של ר' מרדכי גלובמן, ולימים הובאו רוב כתביו לדפוס על ידי נורית ושלמה גוברין (מרדכי גלובמן, “זכרונות ונספחים”, תשרי תשנ"ח, הוצאת המשפחה, ובמרכזם “ששים שנות חיים”). אבא התייחס בכבוד רב למחברותיו של אביו, אולם על עומק שיחתו עם אביו למדתי מכתביו. את הפתיחה ליומנו חותם פנחס גוברין בלשון מליצית: “והחילותי היום יום א' ב' בשבט תשכ”ג, 27 בינואר 1963“. היה זה הד מכוון להקדמה שכתב מרדכי גלובמן ב־1934 ל”ששים שנות חיים“. הוא פותח אותה במלים: “היום מלאו לי ששים שנה. היום מלאו עשר שנים ליום עלותי ארצה בד' חשון תרפ”ד”, וחותם באותו ביטוי: “וזה החילי בע”ה". ב־1964 מלאו לאבי ששים שנה. אולי חש אז, שעתה, כאביו לפניו, הגיעה שעתו להמשיך בכתיבת העיתים.

דורות ועולמות הפרידו בין מרדכי גלובמן ובין בנו פנחס גוברין, אך בשניהם קיננה הכרת הזכות שנפלה בחלקם לקחת חלק באירועים גורליים לעם היהודי. איחדה אותם אמונה, אם לא באל ובקיום מצוותיו הרי בנצח עם ישראל. “ששים שנות חיים” של מרדכי גלובמן מתאר את בני המשפחה בעיירות תחום המושב באוקראינה, החל מהמחצית הראשונה של המאה התשע עשרה. “היינו כחולמים” של פנחס גוברין נפתח באוקראינה בסוף המאה התשע עשרה, ועוקב אחרי הטלטלה הגדולה שנשאה את קהילות ישראל. חלקו האחרון מתחולל כבר בעמק יזרעאל בשנות העשרים של המאה העשרים. הסיפור “מצה זו שאנו אוכלים”, שתחילתו בעיירה, במחיצת הסב, איציק חיות, וסופו נע בין ירושלים של בתי הורנשטיין, שכונת שערי חסד ומקורבי הרב קוק ובין עין־חרוד וחלוציה, משקף המשכיות נדירה זו בין שלושה דורות של “אבלי ציון”, “חובבי ציון” ו“צעירי ציון”.

סמוך למותו של אבא נותר עדיין ספרו ללא כותרת. את השם, “היינו כחולמים”, הצעתי לו בציטוט ממזמור תהילים, הנישא, על פי תיאוריו, בפיהם של המגיעים לחופי הארץ. אך עם הסתלקותו רפו ידי. שנים שמרתי אצלי את כתביו של אבא, עם השארית שחיכתה עדיין להדפסה. קרוב לעשרים שנה. מי יודע מה עיכב בעדי את השלמתה. אולי האווירה התרבותית בארץ, שהיתה רחוקה מאירועי הספר ונימתו. אולי הפחד שלא אמצא בעיזבון את כל מה שזכור לי מקריאה. ואולי כאב הפרידה. איזו ציפייה להמשיך עם אבא ועם מבט הסופר שלו את תהליך ההגהות שנקטע.

מלאכת המיון והתקנת החומר לדפוס התקדמה לאט. לשווא חיפשתי בעיזבונו את הסיפור המסעיר המתאר את התאונה שקרתה לו כבחור צעיר, כשירד לתקן באר חרבה בחוות ההכשרה, “מסילה חדשה”. במעשה קונדס שהפך לטרגי, שפכו עליו החברים מים, שהתגלו כחומצה, והוא הגיע לסף עיוורון. בלה דורסיני, אשתו הצעירה של חברו, זאב, טיפלה בו במסירות. היא, והאהבה הבלתי־מסותרת שהתלקחה בו אליה, הם אשר השיבו לו את מאור עיניו. הקטע נעלם מבין כתביו, וכנראה שהוא עצמו החליט להשמידו, זמן קצר אחרי שנתן לי אותו לקריאה, וטעמיו עימו. גם חיבורו האחרון “היריד”, ובו תמונה ססגונית של יריד יהודי וגויי בעיירה שפיקוב, נותר עדיין בכתובים. כתב־ידו הנוקשה כבר עיכב בינתיים את פענוחו. במקביל, דמותו של אבא היתה לי מקור השראה בעיצוב דמותו של אהרון צוריאל ברומן “הבזקים” (עם עובד, 2002), ובו גם שיבצתי קטעים מכתביו.

אולם, את השלמת הדפסתם של כתביו של אבא אני חייבת לאברהם ארגוב, בן אחותו. הוא עודד אותי כל השנים, וקרא במעורבות נלהבת בכתביו של אבא, עד יומו האחרון. היה זה אברהם שיזם והקים בקיבוץ בית השיטה את צוות ההקלדה וההגהה. כאילו רק שם, “בעמק”, מול “הנקודה” שלמרגלות הגלבוע, יכלו הכתבים לראות לאור. ויבואו על הברכה כרמלה גוריון המקלידה ולוצי לוין המגיהה. ישראל כרמל קיבל את הספר כמו“ל וכבנו של יושה (יוסף) קלמן, חבר גדוד העבודה, אחד מה”ג’יפים" המתוארים בין דפי הספר. יונתן ברזלי ליווה במסירות את כל שלבי התקנת הספר לדפוס. צבי אורגד עיצב את עטיפת הספר, וסיגלית אורגד את המפות. יצחק גוברין, אחי, בנו של אבא, וסימי רעייתו, תרמו לכיסוי הוצאות הספר. שלמה ונורית גוברין חיזקו אותי ותרמו את הערותיהם החשובות לאורך כל הדרך. גלי־דנה וניקודא זינגר פירסמו, ב“נקודותים” 1, קטעים מכתבי מרדכי גלובמן, פנחס גוברין ומכתבַי, וחשפו לראשונה את הרצף הספרותי שבין הדורות. תודותי לדוד אסף, שמחקריו שופכים אור גם על דמויות שבספר, על העידוד ועל ההקדמה ההיסטורית, לאוריאל גלמן על חיבור ההערות ולועד בית שלום עליכם ולאבנר הולצמן על התמיכה בהוצאת הספר.

בשנים בהם הכנתי את כתביו של אבא לדפוס הקראתי קטעים מרובים מהם סביב שולחן המשפחה ליעקב ורבקה ברזיס חמי וחמותי, ולחיים ברזיס, אישי. בנותינו, רחל־שלומית ומיריקה, שכמעט ולא הכירו את “סבא פנחס”, גדלו כשקולו מלווה אותן מתוך כתביו. הן סייעו לי כל השנים בהכנת הספר ורחל־ שלומית ערכה את נספח הצילומים.

כתביו הספרותיים־ממוּאָריים של פנחס גוברין, “היינו כחולמים”, מחולקים לשערים. בשער הראשון והמרכזי, “היינו כחולמים – מגילת משפחה” הנפתחת באוקראינה בראשית המאה העשרים ומסתיימת באמצע שנות העשרים בעמק יזרעאל. בשער “ברבות הימים”, המשך קורות המשפחה לדורותיה בירושלים ובברית המועצות. בשער “מראות ודמויות” מחרוזת סיפורים על ילדותם ונעוריהם של פנחס ואֶחיו, שראשיתם בעולם הישן, וסופם בסערת המהפכה הרוסית, וסיפור, “הארמון המכושף” בו תיאור נדיר של משוגעים יהודיים בברצלב. טיוטה ל“פתיחה”, שנמצאה בעיזבונו של פנחס גוברין, משמשת “מעין אחרית דבר” פואטית ל“היינו כחולמים”. שלושה נספחים מרחיבים את ההקשר ההיסטורי. בראשון, ראיון שנערך עם פנחס גוברין ב־1974 ובו עדות חיה על אישים ופרקים מתולדות היישוב והמדינה בשנותיה הראשונות, החל מתיאטרון הפועלים “אהל”, “סמינר הפועלים” בירושלים, המחלקה המדינית של ההסתדרות וימי נמל תל־אביב, ועד הקמת “מרכז הגיוס” עם פרוץ מלחמת השחרור, חידוש מערכת הרכבות במדינה הצעירה והמאמץ לשיכון העלייה ההמונית וחיסול המעברות. בנספח השני, מבחר מצומצם ממכתביהם של פנחס גוברין ושל אביו, מרדכי גלובמן, וביניהם מכתבו יוצא הדופן של גלובמן, שנשלח משכונת שערי־חסד בירושלים אל חברי בית־השיטה בראשית מלחמת העולם השניה, או מכתבו של אבי שנשלח אלי ובו ניתוח של כתיבתו האישית־ היסטורית. בנספח השלישי צירפתי ביבליוגרפיה והוספתי “ביוגרפיות קצרות של אבות ואמהות המשפחה” משושלת חיות־גלובמן־גוברין, ברצף הנמשך מראשית המאה השש עשרה ועד הפרק הדרמטי שבסוף המאה העשרים, המתואר באפילוג: “פרידה ופגישה”.

כתביו של פנחס גוברין (כמו גם מכתביו של מרדכי גלובמן) מודפסים ככתבם וכלשונם, על פי הפיסוק וצורת הכתיב המלא והחסר שנקבעו והוגהו בשעתו על ידו, ומתוך נאמנות לסגנונם וטון כתיבתם. תודתי לתנחום אבגר על הגהת נוסח הספר השומר על החותם האישי והתקופתי. החלקים שיצאו לאור בחייו של פנחס גוברין, והראיון עם איילה דן־כספי, מובאים על פי התקנתם לדפוס.


“היינו כחולמים” הוכן לדפוס בשנת המאה להולדתו של פנחס גוברין. אחתום בהד לסגנונו של אבא, אשר ודאי מחייך עכשיו מתוך הכתבים ועיניו התכולות נוהרות: “נו, עכשיו יש לכם מה לקרוא”.

ירושלים, שבט תשס"ה, פברואר 2005

 

חולם וגלוי עיניים: העיירה בזיכרונותיו של פנחס גוברין / דוד אסף

פנחס גוברין (1904–1985) נולד כפיני גלובמן־חיות בעיירה הקטנה שְׁפִּיקוֹב שבפלך פודוליה, באוקראינה של היום. הוא בא לעולם עשור שנים בדיוק קודם פרוץ מלחמת־העולם הראשונה, ששינתה את מפת האזור, טלטלה את עולמו הפרטי והשפיעה על גורלם של מיליוני אחרים. בגלגולי חייו, כמו גם בזיכרונותיו, טבעו את חותמן כמה מחוויות היסוד של יהודי מזרח אירופה במאה העשרים: ילדות בבית משכילי־לאומי עם זיקה עמוקה לציונות ולתרבות העברית המתחדשת מחד גיסא, ולעולם המסורתי של בית־המדרש ‘הישן’ מאידך גיסא; לימודים בגימנסיה רוסית ומגע טבעי עם הסביבה האוקראינית ותרבותה; רוחות הרדיקליזם המהפכני על רקע התבוסה במלחמת־העולם, שחיתות השלטון הצארי והתקוות הנאצלות שנתלו ברעיון הקומוניסטי; משיכה אל הציונות החלוצית, העלייה לארץ ישראל כחלק מן ‘העלייה השלישית’, החוויה המכוננת של ‘גדוד העבודה’ וההתיישבות החקלאית בעמק יזרעאל.

בשנות השבעים של המאה העשרים, וממרחק פיסי, כרונולוגי וחווייתי, החליט גוברין, שׂבע הפעילות הציבורית בארץ ישראל ובמדינת ישראל, לצפות שוב בעברו. המרחק מהעיר הסואנת תל־אביב אל שפיקוב וברצלב שבאוקראינה לא מנע מן הזיכרון את חציית ‘מסך הברזל’ של אותה עת. ימי הבראשית של תל יוסף ועין חרוד שבעמק יזרעאל, כמו גם עולם העיירה היהודית שאז כבר כלתה ועברה מן העולם, קמו לפני עיניו של פנחס גוברין בחדות ובבהירות. למען עצמו, למען משפחתו, למען אותה ישות חמקמקה הקרויה ‘זיכרון קולקטיבי’, הוא הצליח להעלות עלי כתב את זיכרונותיו ותובנותיו, והוא עושה זאת בחיוניות ובכישרון ספרותי לא מבוטל שאינו שכיח בין כותבי זיכרונות.

העיירה שפיקוב, שעומדת במרכז החלק הראשון של הספר, היתה לכאורה ככל העיירות האחרות שברחבי ‘תחום המושב’ הרוסי. “דומות הן העיירות אחת לשניה וכמעט שאין להבחין ביניהן. אותם הבתים, אותן החנויות […] גם האנשים דומים במלבושיהם בשיחם ושיגם […] אף האכרים הבאים לעיירה דומים הם” (עמ' 31). אלא שאט־אט, וככל שמעמיקים חדור לעולמה, מתברר כי היא אינה ככל העיירות. כפי שיודעים אנו אל־נכון, מעבר לדמיון פיסי־ ארכיטקטוני, למבנה כלכלי, ללבוש אופייני של יהודים או נוכרים, ולעוד היבטים חיצוניים – היו הבדלים ניכרים בין מקום למקום, בעיקר בתחום ההווי והמסורת הדתית, שהיו בעת ובעונה אחת גורמים מאחדים ומייחדים. גוברין הגיע להכרה זו באותו עמוד עצמו, כשקבע כי “לכל עיר ועיירה ולכל קהילה יש סיפור משלה, אגדה”, ועובדת היותה של שפיקוב עיירה ‘צעירה’ – בת כמאה שנים בסך הכול – אין בה כדי לגרוע ממאפייניה הייחודיים, המבחינים בינה לבין מקומות אחרים, דומים כביכול.

כאשר משפחתו של פיני בן העשר עוברת משפיקוב לברצלב, נראה בעיניו המקום החדש כ“כרך גדול שאין לו סוף בהיקף ובגודל”. למען האמת ברצלב לא היתה כרך של ממש אלא עיר מחוז, שלא היתה שונה בהרבה מעיירה גדולה ונבדלה ממנה רק בכך שהיו בה גם מוסדות ממשלתיים (כמו בית־משפט, בית־דואר ובית־סוהר), בתי־ספר ציבוריים, גימנסיה ואולם קולנוע. היותה של ברצלב מקום ריכוז לחיילים ולמגויסים הפכה אותה אמנם, ערב מלחמת־העולם הראשונה, לצומת סואן של פעילות צבאית ומסחרית, אך למרות הצבעוניות המתפרצת, התגעגע הנער לעיירת הולדתו. העיירה, כפי שנראה גם בהמשך, זוהתה בתודעתו באופן טוטלי עם מוסד המשפחה: “העיירה הקטנה היתה עומדת תמיד לפני, גם כאשר עצמתי את עיני […] כמעט שלא חשתי הבדל בין הבית והעיירה, הם נתמזגו בי למסכת אחת” (עמ' 92).

מקומה המיוחד של העיירה בעולמו, חוזר ומתגלה כאשר הוא שב אליה לחופשת קיץ קצרה, לאחר שנות ניתוק. אירוע זה, שהתרחש אמנם בגיל צעיר, תואר בידי גוברין המבוגר, שכבר הושפע, מבלי משים, מסופרים ומזכרנים רבים אחרים, שמוטיב ‘השיבה המאוחרת’ מרכזי ביצירתם. השיבה לעיירה מוצגת גם אצלו כתהליך מזכך של התחברות אל מקור החיוּת הראשוני. העיירה הפיסית מקבלת ממדים אנושיים, משל המתינה כל העת בזרועות פתוחות לבנה האובד השב אליה:

כאשר יצאתי לרחוב, בין הבתים, השקפתי עליהם מקרוב והנה הכל עומד במקומו. הבתים, הגגות, החנויות, התעלות והגשרים. לא חלה בהם כל תמורה, עומדים הם כמו ביום שעזבתים, עומדים הם כאילו מחכים לי, כדי שאוכל שוב להתמזג אתם, למחוק את השנים שלא הייתי כאן […] הפעם זהרה העיירה לקראתי, חייכה לקראתי על צליליה ומראותיה (עמ' 202).

ייחודה של שפיקוב בעיני תושביה היהודיים נבע בעיקר בשל היותה משכן לחצר חסידית ישנה־חדשה. חסידות שפיקוב מקורה בשושלת טברסקי, שמרכזה למן שלהי המאה ה־18 היה בעיירה צ’רנוביל ובשלוחות כמו טולנה, סקווירה, רחמיסטריבקה או צ’רקס, ששמן זוהה עם חסידות צ’רנוביל. החצר בשפיקוב נוסדה בשנת 1885 בידי ר' מנחם נחום (נחומצ’י) טברסקי, בנו של הצדיק יצחק מסקווירה, שרוב תושבי שפיקוב נמנו קודם־לכן עם חסידיו. נחומצ’י נפטר בשפיקוב שנה לאחר־מכן, עוד בטרם הספיק לבסס את חצרו החדשה. על כיסאו עלה בנו יחידו, מרדכי, שהיה אז כבן עשרים וחמש, והוא הנהיגה עד פטירתו בשנת 1914. חצר שפיקוב לא היתה חצר חסידית רגילה. ילדי הרבי, במיוחד בנותיו, היו פתוחים לרוחות החדשות, התעניינו בספרות העברית החדשה ובציונות, וביתה של חייקה’לה, בת הרבי (ואמו של הסופר לעתיד יוחנן טברסקי), אף שימש כמועדון ציוני ונערכו בו חזרות להצגת תיאטרון (עמ' 64, 205–206).2

זיכרונות גוברין ניזונים לא רק מתמונות שנשתמרו בו ממה שראה בעיניו, אלא גם ממה ששמע באוזניו: שמועות ואגדות שקלט וספג בילדותו מזקני העיירה ובעיקר מסבו, שהיה דמות מופת עבורו. “אני מרותק לשולחן, מאזין, מקשיב ובולע את הסיפורים ואת האגדות וסקרנותי גוברת” (עמ' 35). ואכן, בכל הקשור לעברה הרחוק של העיירה, הרי הוא ככלי האוצֵר בתוכו מסורות אגדיות שהילכו בין זקני המקום. כך למשל למד מפי סבו כי החצר החסידית שבעיירה נבנתה ברשותו ובסיועו הנדיב של אדון העיר, הגרף בלאשוב – תופעה המוכרת היטב מחצרות חסידיות אחרות, שאף הן נהנו מתמיכת שליטים שסברו כי נוכחותו של הצדיק תביא לשגשוג כלכלי. גוברין מתאר היטב את חצר שפיקוב, שהיתה מפוארת בממדיה הפיסיים ולא חרגה מן המקובל בחצרות ‘המלכותיות’ של חסידות צ’רנוביל ורוז’ין.

כמסמך תרבותי שופעים זיכרונותיו תיאורים ואבחנות קולעות. הנה, כנער הלומד גמרא הוא שם לב כי בסוגיות התלמוד שאותן הוא משנן, כל הפועלים העובדים בשדות ובכרמים הם יהודים, ואילו “בעיירה שלנו אין פועלים יהודים כלל. ישנם בעלי מלאכה: נגרים, סנדלרים, חייטים, נפחים, פחח אחד, זגג אחד וכורך ספרים” (עמ' 41). הנה, תיאור מפורט של בית המגורים על מדוריו, רהיטיו, ‘התנור’ על שלוש קומותיו, המטבח – ניחוחותיו ואביזריו (עמ' 51). ואותו מטבח, שהוא לבו הפועם של הבית, אינו רק מקום סעודה, אלא גם ממלכתה של סבתא, ובו היא מספרת את סיפוריה ‘בלילות החורף הארוכים’. סיפורי הסבתא, המרתקים את נפש הילד, רוויים במוטיבים עממיים ועוסקים בבעש"ט ובצדיקים אחרים ובשאר סיפורי ניסים ונפלאות, שדים ורוחות. “סבתא בקיאה ביותר בכל הנעשה ונשמע שם למעלה בגן עדן” (עמ' 53), והרי היא לנו כסבתות רבות אחרות הנזכרות בספרות הזיכרונות מאותה עת.

פניני קסם והומור זרויות בזיכרונות: כך הוא תיאור המשולח התימני המגיע לשפיקוב בכל שנה כדי לאסוף כסף עבור יושבי ארץ ישראל. שד“ר זה נושא עמו את ריחות המזרח ובאמצעותו מתממשים הכיסופים המסורתיים לארץ ישראל ומקבלים משמעות קונקרטית. פיני הנער מכושף ממפת הארץ, ושמות ישוביה העתיקים, הנזכרים במקרא ובמדרשים, מהלכים עליו קסם (עמ' 47–51); כך הוא תיאור חוויותיו כנער גימנסיה שניחן בקול אלט צלול. הוא משתתף בשיעורי מקהלה בתוך כנסייה פרבוסלבית ובה בעת גם מלווה את החזן בתפילותיו כאחד מלהקת הנערים ה’משוררים'. לשיא דרמטי מגיע ניגוד זה כאשר הוא משמיע, לבקשת חבריו והמורה לזמרה, את המזמור ‘שאו שערים ראשיכם’ בתוך הכנסייה, ובלבו הוא מתייסר על חילול הקודש. לתדהמתו ולמבוכתו, זמן־מה לאחר־מכן הופך ניגון יראי זה למנגינה עליזה, שכונתה ‘פתחו שערים’, ואותה עיבד המורה הגוי עבור נשף הריקודים הגדול בגימנסיה (עמ' 121–127). אנקדוטה משעשעת שסופרה בעיירה, וגוברין משחזרהּ, היא סיפורו של השוחט, שבבוקר יום שישי חיפש לשווא את המַרְדֶּה, כדי להכניס את חלות השבת לתנור הלוהט, וסופו שמצא את יענקלה, בנו יקירו, צועד בראש חבורת נערים, ובמרדה מניף כדגל את תחתוניו האדומים של האב כשהוא צורח “דאוואי קונסטיטוציה!” (מסכימים לחוקה!), ו”כך התחילה מהפכת 1905"… (עמ' 204). זיכרונו של גוברין משמר גם אפיזודות גרוטסקיות, שמתוארות בדרך סוחפת, משכנעת ומציתת דמיון, ודוגמה לכך היא התיאור המדהים של ביזת ארמון הגרף פוטוצקי בעיירה פיצ’ורה הסמוכה לשפיקוב (עמ' 192–200).

בולטת במיוחד, ובמידה רבה אף יוצאת דופן בספרות הזיכרונות היהודית, אהבתו הגלויה של גוברין לסביבה האוקראינית שבתוכה צמח. אין הדברים אמורים רק בנופים ובטבע הדומם הכובש אותו, אלא גם בחומר האנושי המיוחד – מורים ואינטליגנטים מכאן, חיילים ואיכרים פשוטים מכאן – בשפה ובעולם הדימויים, בהווי העממי ובתרבות העילית, ובעיקר בהיסטוריה האוקראינית הטרגית. רק טבעי הוא שאהבה זו תתנגש לעתים עם עולמו היהודי ועם תודעתו הלאומית המפותחת. כך למשל, ההתבוננות בתמונת פסלו של חמלניצקי הניצב במרכז קייב, גורמת לו להכיר בכך ש“אכן כאן קרו הדברים, ליד פתח ביתנו, טולצ’ין, נימירוב. ויש לנו אתם חשבון דמים ארוך”. אך גם בשעה כזו של עימות ‘היסטורי’, הוא מתוודה על האמת – הוא מעריץ את האוקראינים משום שהם מזכירים לו את עמו שלו:

למה אכחד, למה אעשה שקר בנפשי, בסתר לבי, אי־שם, כרסמה בי הקנאה, התהייה והתמיהה. מאות בשנים עמלו על העם הזה, לבולל אותו, להכחיד כל זכר לימים הרחוקים […] דומה היה כי בקרב השנים התבוללו לגמרי, אבדה אוקראינה ולא תוסיף קום, אבד זכרה מן הארץ. אולם עם הארץ לא גלה מפני חטאיו מארצו ולא נתרחק מעל אדמתו […] הוא שמר על שפתו, על ניבו המיוחד, על לבושו, חזותו, על הליכותיו ואורח חייו (עמ' 172).

הסיסמה “עוד לא אבדה אוקראינה”, היא אפוא אתגר ממריץ לפיתוח הרגשות הלאומיים של בני הנוער היהודי שנחשפו לה. תהליך אקולטורציה מיוחד במינו זה (ובמידה רבה נדיר וחד־פעמי), שכמותו עבר הנער פיני בעשור השני של המאה העשרים, עיצב תחושת שותפות והזדהות עם הסביבה האוקראינית ותרבותה, שלא הובילה בהכרח להתבוללות ולא עמדה בסתירה ללאומיות יהודית במלאותה.

האווירה המהפכנית והשפעתה המעוררת על הנוער היהודי מתוארת אף היא בצבעוניות רבה (עמ' 149 ואילך), ומשעשע במיוחד הוא תיאור ניתוץ סממני השלטון הצארי בגימנסיה, כולל טקס שריפת שתי האותיות הקיריליות המיותרות והשנואות (עמ' 155). העוצמה המילולית והחווייתית הסוחפת של המהפכה, שיש בכוחה לעצב מציאות חדשה במהירות מסחררת, בולטת על רקע האנדרלמוסיה ותחושת ההתמוטטות של העולם הישן.

על רקע החרדות הקיומיות והעדר חוק וסדר “הופיעו שני שמות שנישאו בפי כל […] שעוררו חרדה ורעדה ומורא גדול […] מאותה שעה שהופיעו שני השמות לנין וטרוצקי, החל הזמן לצעוד בצעדים מהירים, חפוזים, אצה לו הדרך” (עמ' 180–181). גיבורי העבר של תמול־שלשום נמחקים, ותחתיהם מופיעים גיבורים חדשים ושפה בולשביקית חדשה: “מלים חדשות שאין יודעים בכלל את פירושן” (עמ' 153). גוברין הנער מבחין ביהודים הבונדאים, שהיו הראשונים לקפוץ על העגלה הקומוניסטית, כיצד קודם כול הם ‘עושים סדר’ בביתם שלהם, ברחוב היהודי. ה’אדונים' החדשים מרשים לעצמם להתעלל ברבנים ובכלי קודש, לבוז לערכי דת, לציונות, לבורגנות ‘הישנה’, לשפה העברית, והיהודים המדוכאים וחסרי האונים מנחמים עצמם שזו מעין מגפה שתחלוף (עמ' 182–183).

“המלחמה לא נגמרה”, הוא כותב, “המלחמה התפוררה, התפרקה מאליה” (עמ' 186). המתח בין ‘בעלי הבית’ החדשים, המתחלפים תדיר, לבין האוכלוסייה האוקראינית החשדנית, מגיע לשיאו בימי מלחמת האזרחים (1917–1920). הכיבושים החוזרים ונשנים של שטחי אוקראינה מטלטלים את עולמם של בני הנוער בלי הרף: רוסים מכאן ואוסטרים וגרמנים מכאן, פטריוטים אוקראינים גולים שבאו עם הצבא האוסטרי כדי ‘לשחרר’ את מולדתם מכאן, וחיילי הצבא האדום ובולשביקים (ובתוכם יהודים רבים) המדברים בלהט על רוסיה הגדולה מכאן, ולצד כל אלה – כנופיות פושעים המנצלות את האנרכיה ועוסקות ברצח ובשוד.

פיני, הנער המתבגר, מתבונן בעין פקוחה וחרדה על תמורות השלטון וחי את חיי היומיום ככל שגימנזיסט בן גילו מסוגל. לצד הקפדתו על הנחת תפילין בכל בוקר (עמ' 212) הוא נחשף גם, לראשונה בחייו, לחוויה ארוטית, שמתוארת בעדינות ובחיבה (עמ' 191–192). תחושת כולם, צעירים כמבוגרים, היא, ש“דברי הימים נכתבים לנגד עיניהם” (עמ' 217). פצצות תותחי הרוסים, שהחריבו את הגימנסיה שבה למד ובגר, היו ביטוי סמלי לסופה של ‘שחרות’ חייו (עמ' 218), אך עדיין הבלבול רב: “כולם תמהים, שואלים, מי כאן השלטון? היכן השלטון? אין מענה ואין את מי לשאול” (עמ' 228).

הקרבות הבלתי־פוסקים, מראות ההרס והביזה, הפּרעות האיומות ביהודים והאנטישמיות האוקראינית, שהתעוררה שוב בימי שלטונו של סמיון פטליורה, הביאו את בני משפחת גלובמן – דגם של משפחה יהודית אופיינית – להגיב איש איש בדרך המוכרת לו ולדורו. הסבא שב לספרו מרטיט הלב של נתן נטע הנובר המתאר את גזרות ת“ח ות”ט. מתוך מודעות היסטורית ומסורתית עמוקה, הוא “רושם רשימות. אולי הוא כותב קינות, אולי הוא מכין את ספר ‘יון מצולה’ חלק ב'” (עמ' 245). האבא חבר בוועד הקהילה וככזה הוא משתתף בארגון ההגנה העצמית על העיירה, כפי שנהגו גם במקומות אחרים. ואילו הצעירים, פיני ואחיו עקיבא, מצטרפים להגנה ולמשמרות הלילה, מקבלים רובים, יוצאים לסיורים ועורכים מארבים לחסימת כנופיות הביזה והרצח (עמ' 246).

כאשר מגיעים גיסותיו המובסים של פטליורה אל העיירה מתחוללת בריחה המונית של יהודים, אך טראומה זו מומתקת בסיפורה המשעשע של הסבתא, שלאחר הלילה בו הסתתרה בין קני־הסוף שעל שפת הנחל היא שבה אל ביתה ומוצאת את הכובסת האוקראינית מרוקנת מצרכי מזון אל שקה – “קמח ושזיפים יבשים, ומערבבת אותם ביחד”. הסבתא הזועמת מגרשת את הגנבת וסיפור זה “הפיג מעט את המתיחות, את הכאב ואת הבושה” (עמ' 248). אירועי שפיקוב לא היו אופייניים למתרחש במקומות אחרים, שכן בשפיקוב התרחש ‘נס’ – ‘רק’ שלושים וששה גברים יהודים נרצחו, ובנוסף האיכרים הידידותיים לא הלשינו, לא הסגירו, לא בזזו רכוש, ואף הסתירו יהודים (עמ' 249). בעיירות אחרות המצב היה גרוע הרבה יותר.3

הזעזועים יצרו אווירה שעודדה שינוי והגירה. “קדחת של עזיבה”, כינה זאת גוברין, שתיאר כיצד נוטשים יהודים בהמוניהם את העיירה המתפוררת ומבקשים להגר לאמריקה. “כל לילה יצאה שיירה על צרורותיה אל הגבול” (עמ' 250), ואילו בכפרים האוקראיניים שמסביב ניכר שגשוג – בנייה נרחבת, “רבו הנישואים, רבו החתונות”, חצרות ובתים של המתעתדים לנטוש נרכשו עתה בכסף מזומן שהוצא מן המחבוא. העיירה איבדה סופית את זהותה היהודית המסורתית: “אט, אט, נעקרה העיירה מפיסת האדמה שעליה עמדה. היא נדחקה מכאן צעד אחר צעד, ודמותה המיוחדת אשר היתה לה, ניטשטשה ונמחקה. העיירה חיתה את ימיה האחרונים”. עם התפוררות העיירה מתפרקת גם משפחת גלובמן, שמחליטה לעלות לארץ ישראל: “מכאן ואילך התחיל פירוקה של המשפחה לחוליות, מבלי לדעת מתי והיכן תתאחדנה שוב” (עמ' 251).

ביטוי סמלי נוסף להתפרקות זו מתרחש שעה שפיני בן השבע עשרה, שהתקבל רשמית כ’חלוץ‘, נפרד מבני משפחתו ועוזב את הגולה בדרכו לארץ ישראל. אביו, שבשל ‘נסיבות הזמן’ כבר לא הקפיד עמו עוד על שמירת המסורת, מושיט לו עתה זוג תפילין ומבקשו להתפלל. פיני התפלל שחרית ‘בכוונה גדולה ובדבקות’, ומשסיים נטל ממנו אביו את התפילין ואמר בלחש: "הרי לא תזדקק להן יותר, ואין להפכן לחפץ, מוטב שיהיו שמורות אתי’. הניתוק מהמסורת ההלכתית אינו מוצג כמרד או כיריקה אכזרית בפני המשפחה שנותרת מאחור, אלא להפך – כשלב חיובי וכמעט הכרחי:

כן, הפעם נפרדתי מהן [=מהתפילין] לתמיד. כך, לאט, לאט פרקו אותי מהמעט שהיה לי. בתחילה נטלו את הספרים, אחר כך את הרובים, ועכשיו את התפילין. הציגו אותי ככלי ריק, קנקן ריק שיש למלא אותו מחדש, ביין חדש (עמ' 266).

משפחת גלובמן אינה יחידה במינה. סיפורה הוא סיפורו של דור ושל תקופה שמסתיימת. הזהות הסימביוטית המסורתית, שהתקיימה מאות שנים בין ‘עיירה’ לבין ‘משפחה’, היא עיקרון מארגן המובלע, בגלוי ובסמוי, בספרי זיכרונות רבים של יהודי מזרח אירופה. אך למן שנות השישים של המאה הי"ט, ובמיוחד משנות השמונים ואילך, החל תהליך בלתי־הפיך של פרימת זהות זו. סיומו הטרגי והברוטלי של התהליך היה אמנם בימי השואה, אך למעשה גססה תרבות העיירה כבר עשרות שנים קודם־לכן. הידלדלותה הכלכלית והדמוגרפית, שקיעת כוחן של הסמכויות המסורתיות, רעיונות הסוציאליזם והציונות, תהליכי החילוּן, העיוּר וההגירה, כל אלה יצרו מוקדי משיכה וזהות חדשים וניתקו את הקשר ההיסטורי והתרבותי שבין שני הקטבים – משפחה ועיירה – שהלכו והתרחקו, הלכו והתפוררו, כל אחד מסיבות שונות.4 תהליכים אלה, המוטמעים גם בזיכרונותיו של גוברין, הם מסימני התמורות הגדולות בתולדות יהודי מזרח אירופה בעת החדשה.

יוצאת דופן היא המשפחה באמונתה הציונית ובאהבת הארץ שבה, שאיחדה ארבעה דורות שעלו ארצה במהלך שנות העשרים. כל דור פנה אל זוויתו שלו – אם לשכונת שערי חסד החרדית, אם להתיישבות חלוצית בעמק יזרעאל; כל דור פנה אל המקום שבו העריך כי יצליח לבטא טוב יותר את עולמו הייחודי ולמזג עבר, הווה ועתיד. פנחס גוברין, הן כנער חלוץ הן ככותב זיכרונות, חש בכך. אוזנו היתה כרויה ועטו היה נכון לקלוט את הדי העיירה, המורשת החסידית ועולמה של היידיש, שבדרך טבעית – לא מאולצת ולא כפויה – חדרו אל עולמם של החלוצים אנשי ‘גדוד העבודה’, אל חיי יומם ואל חגיהם, והעשירו אותם בסיפור ובחידוד, בזמר ובריקוד, ובעיקר במודעות להיותם, בעת ובעונה אחת, גם מהפכנים ומחדשים וגם ממשיכים ויורשים.


זיכרונות הנעורים של גוברין מצטרפים למדף העמוס של ספרי זיכרונות המתארים את הווי החיים בעיירה ובעיר קודם לשואה. מדף עמוס זה משמשים בו בערבוביה ספרי זיכרונות באיכות ספרותית ותרבותית משתנה. חמקמקה היא סוגת הזיכרונות. כה קל לכתוב בדרך טרחנית ומשעממת, לגלוש לפרטי פרטים מייגעים, לאבד את חוש המידה, להפוך עיקר לטפל, להעמיד את הכותב עצמו במרכז האירועים ולהגזים בערכו ובחשיבותו. כה קשה לכתוב בדרך מרתקת, המבחינה – מתוך הומור ואירוניה עצמית – בין מרכז לשוליים, בין הראוי להישכח לבין הראוי להיזכר, ומכוונת את דבריה לא רק לקבוצה מצומצמת של קרובי משפחה, אלא לכל מי שדבר אנושי אינו זר לו. רוח קסומה שורה על זיכרונות גוברין, שלבד מהיותם חינניים ומושכים את הלב, הרי הם תעודה היסטורית ותרבותית לעולמה של משפחה אחת ועיירה אחת באוקראינה, על ימי חול ומועד, על ששונה ועיצבונה, על פריחתה ושקיעתה.


החוג להיסטוריה של עם ישראל, אוניברסיטת תל־אביב

ספר ראשון – ילדוּת 1904–1917

 

שפיקוב 1904–1914

פרק א: העיירה

1

עיירתי עומדת על גבעה היורדת בשיפוע קל אל הנחל. כביש רחב חוצה אותה והיא דרך המלך המגיעה מאי־שם, מעולמות רחוקים ומתמשכת אל עולמות נעלמים, אומרים כי תחילתה במוסקבה וסופה בוורשא. משני צדי הדרך תעלות מים ומדרכות, שתיהן מרוצפות אבנים קטנות אפורות, ומעבר להן עומדים בשורות ישרות בתים בני קומָתיים מכוסים גגות רעפים אדומים או פחים אפורים, בקומות הקרקע החנויות ומעליהן בתי המגורים. גשרים נטויים מעל גבי התעלות המובילות אל החנויות ואל בתי המגורים, מים רבים זורמים בתעלות לאחר הגשמים הכבדים ונישאים בשטף מטה מטה אל הנחל. כאשר שוב מתבהר והשמש מופיעה, מחממת־מייבשת, אנו הילדים פושטים בתעלות מתרוצצים בין גשר לגשר מחטטים ומוצאים מטבעות שונות, רובן של נחושת ולפעמים מטבע של כסף. אנו אוספים מסמרים חלודים, כפתורים, כל מה שהגשם סחף וגרף.

הגבעה שממול טובלת בירק עצים ומתוכם מבצבצים בתים לבנים וגגות רעפים אדומים, בחזית הבתים גינות נוי ערוגות פרחים ועצי פרי. לכל בית חצר רחבה, רפת, דיר, ושער רחב, פרות גועות, כלבים נובחים, אלה הם משכנות הפקידים של בית החרושת לסוכר. דרך המלך מטפסת ועולה אל ראש הגבעה עד שנעלמת מן העין.

במורד הגבעה גשר רחב בנוי אבנים גדולות והוא מוביל אל שערי בית החרושת. מעבר לגשר נפחיה שתמיד בוקעים מתוכה צלילי פטישים המכים על ברזל מלובן וניצוצות דולקים ניתזים לכל עבר. סמוך לה חצר רחבה שעומדות בה מרכבות וסוסים משוטטים בחצר. כאן בית מרכבות הדואר. מצד שמאל של הכביש סמוך לנחל עומדת טחנת הקמח שהמנוע שלה פועם בלי הרף כל שעות היום. ליד הטחנה פונדק ועל המרפסת הרחבה יושבים אכרים, סועדים את ליבם ולוגמים כוסות יי"ש.

נחל זורם בין שתי הגבעות ועליו נטוי גשר עץ רחב, קוראים לו “הגשר האדום”, צבעו דהה מזמן, רק על דפנות המעקה עוד נראים פה ושם כתמים אדומים כהים. זה שנים שלא צבעו אותו מחדש, לשם מה? הרי שמו ותָארוֹ קבועים ועומדים. על חופי הנחל צומחים בצפיפות עצי ערבה וקני סוף ובערב חג הסוכות אנו נכנסים בין עצי הערבה כורתים גבעולי סוּף וענפים רכים ריחניים מעצי הערבה, מקני הסוף אנו עושים את הסכך לסוכה ומהענפים הרכים “הושענות”. בכל ערב פסח אנו יורדים עם אבא אל הנחל כשהוא נושא איתו סל נצרים גדול ובו כל כלי הפסח החדשים שקנה: כוסות, כוסיות, צלחות ופנכאות כדי להטביל אותם במים.

עומד אני על הגשר בין שתי הגבעות שטופות השמש נשען על המעקה ומציץ אל תוך מי הנחל הזורמים לאיטם בפכפוך קל, פעימת המנוע וצלילי הפטישים מתמזגים יחד למנגינה ערבה, מדי פעם עוברות עגלות על פני הגשר והוא רועד ומתנועע… נוסעים.

2

דרך המלך פשטה זרועותיה ונמשכים הימנה דרכים וכבישים הבאים מהשדות, מהיערות וכל הדרכים מובילות אל בית החרושת לסוכר שבניניו המרובים נמשכים לאורך הנחל. מהבנין הגדול בן שלוש הקומות הבנוי לבנים אדומות מתנשאת ומזדקרת אל על ארובה גבוהה, עשן אפור מיתמר הימנה ונעלם בתכלת הרקיע. הארובה משקיפה מגבוה על כל הבריות הנהנים מבית החרושת ומושכים ממנו את קיומם. מדי פעם פולטת הארובה סילון דחוס של קיטור ומשמיעה בצפירה חדה ארוכה כי הכל פועל כשורה: התחלת העבודה, גמר העבודה, משמרות מתחלפות. במחציתו של יום נשמעת צפירה ארוכה, חגיגית והיא מודיעה לכל הבריות כי הזמן אינו עומד, השעה היא שתים עשרה בכל העולם. אנשי העיירה נעמדים לרגע ומיד מתחילים לכוון את שעוניהם, תוקעים מפתחות בשעוני הקיר, מסובבים מחוגים ומכל הבתים נישאים צלצולים עמומים או חדים. ויש שמוציאים את שעוניהם אשר בכיס האפודה מצמידים אל האוזן השמאלית או הימנית ומכוונים, מכוונים. כל אחד מפטיר לעצמו או לעומד על ידו על השעה החשובה, כל אחד לפי ענינו וצרכיו: “אַי אַי אַי כבר שעה שתים עשרה, מה? כבר שעה שתים עשרה? כן, כן, השעה שתים עשרה” ונרגעים.

3

מרובות הן הערים והעיירות המקיפות אותנו מכל העברים ובהן יושבים רק יהודים. תוך כדי שיחה בבית עולים שמות רבים מאד: קראסני, פיצ’ורה, ברצלב, טולצ’ין, נימירוב, הייסין, אומאן, דשוב, ברשד, דובובה, רייגורוד, טומשפול, ואפניירקה, ז’מרינקה, וורכיבקה, לאדיז’ין, ואין להן שיעור, נוסעים מעיירה לעיירה. משפחתנו היא מסועפת ובכל עיירה יש לנו קרובי משפחה ובשלוש מהן כבר בקרתי לרגל מאורע משפחתי, חתונה או ברית מילה. לפעמים אני נטפל לאבא בנסיעותיו בעיסוקיו השונים, לרוב עסקי ציבור, בעוד אבא עסוק בעניניו ושיחותיו, אני משוטט בעיירה עם שניים או שלושה ילדים מהמשפחה והם תוך שטף דיבור מגוללים לפני את כל פלאי המקום.

דומות הן העיירות אחת לשניה וכמעט שאין להבחין ביניהן. אותם הבתים, אותן החנויות, רחוב אחד, הרבה סמטאות וככר השוק במרכזה, בית המדרש, בית כנסת וקלויז, בית מרחץ ואטליז. גם האנשים דומים במלבושיהם בשיחם ושיגם. אותם בעלי בתים, סוחרים וחנוונים, רב, שוחט, גבאי ושמש, בעלי מלאכות ובעלי עגלות ושלושה משכילים שנטפלים לאבא, אחד חקרן, חוקר שואל ומתוכח, אחד תמים רק מאזין לדבריו של אבא ואינו מדבר כלל. אבא מכיר את כולם ומקבלים אותו במאור פנים “ר' מרדכי, ר' מרדכי”.

אף האכרים הבאים לעיירה דומים הם בפרצופיהם המגולחים והשפם הארוך. אותן פרוות לבנות שעירות, כובעי הפרוה וחמילות חומות, אותם סוסים ועגלות ששוט תקוע בצידן.

כדי להבחין ולהבדיל בין כל עיר ועיירה ואנשיהן, נתנו בהם סימנים, קבעו להם כינויים. לאנשי ברצלב כינוי משלהם ולאנשי טולצ’ין כינוי משלהם וכך הלאה, ואין להלך רכיל ולפרטם. ואילו לבני עיירתי קוראים “גדלנים של שפיקוב” ללמדך, לא יהירים ח"ו, לא עזי פנים ולא חצופים אלא גדלנים מלשון “גדלות” וכל כך למה? משום שנתברכה עיירתנו בשני כתרים: כתר מלכות וכתר תורה. כתר מלכות מנין? הלא הוא הגרף באלאשוב שכולם חוסים בצלו, העיירה ושנים עשר הכפרים העוטרים אותה. רבו נחלאותיו והחוות פזורות בכל האזור הנרחב והן לגידול סוסי רכיבה וסוסי עבודה, פרות שמנות גזעיות, שדות חטה ושיפון ושטחים נרחבים לגידול סלק סוכר, יערות עתיקים ויערות צעירים. במרכזה של כל התכונה הזאת המסועפת עומד בית החרושת לסוכר שכל הבריות בלי הבדל גזע ודת מושכים חיוניותם ממנו.

כתר תורה מנין? הלא הוא הרבי הזקן השוכן כבוד בארמונו וסביבו כל אנשי החצר ומגוריהם אשר בנו עבורם, הגבאים, השמשים, הרקחים, האופים, עגלון וסופר סת"ם. זיוו אורו והדרו של הרבי חופפים על העיירה וחסידים ואנשי מעשה נוהרים לכאן מקרוב ומרחוק, מי ברכב ומי ברגל ובאים לקבל את ברכת הרב, עצה ותושיה, מסתופפים בצלו, נהנים מזיו פניו ושותים בצמא דברי תורתו.

4

לכל עיר ועיירה ולכל קהילה יש סיפור משלה, אגדה. מהן קהילות עתיקות, מאות בשנים, מהן שנחרבו ועלו באש בגזירות ת“ח ות”ט5 וקמו מחדש על תִלן. ואילו עיירתנו עוּלת ימים היא, בסך הכל מאה שנה, אך יש לה סיפור ואגדה משלה. הסיפורים נמשכים בלילי חורף ארוכים ובמוצאי שבתות ליד מיחם רותח וכוסות תה מהבילות. מסובים סבא וסבתא, אבא ואמא וכל קרובי המשפחה המתכנסים ומברכים ב“שבוע טוב”, וכולם אנשי שיחה הם. אוהב אני סיפורים אלה, תאב אני לדעת מה היה כאן לפני הרבה שנים, לפני שנולדתי, לפני שנולדו אבא ואמא, כיצד הגיע הגרף באלאשוב עד לשפיקוב, כיצד הגיע הרבי לכאן, ולמה הרחוב כל כך רחב. אני שואל ונענה בהרחבה, בסיפור ארוך, כל אחד מוסיף משלו והם שוקעים בזכרונות ילדות והסיפור מתרחב מפליג והולך והופך לאגדה.

הגרף באלאשוב אינו סתם גרף, רגיל ושכיח, את שמו מבטאים ביראת כבוד ובחיבה יתירה, שכן הוא בעל מעמד רב ונישא. מושבו בפטרבורג והוא מרואי פני המלך ונושא עליו את התואר “יֶיגר מייסטר” היינו ראש הציידים של הוד רוממותו הצאר אימפרטור. ולא זו בלבד, אלא שהנו בעל ייחוס גדול, שהרי אבי סבו היה אותו קצין צעיר שהעז להתייצב בפני נאפוליאון כאשר חנה בארמון בוילנה ובידו האגרת הידועה מאת הצאר אלכסנדר הראשון ובה שתי מלים: “בל תעבור” כלומר, בל תדרוך רגלך על אדמת רוסיה הקדושה, וָלא מרה תהא אחריתך.

אפשר לקרוא על כך בספרי ההיסטוריה אלא שהדברים ניתנים בקיצור, זקני העיר מחייכים ומגחכים: “אֶ, מה הם יודעים?” ואילו הם שקבלו דברים בילדותם מזקני העיר יודעים לספר על אותו מאורע הרֵה עולם פרטי פרטים. כיצד דהר באלאשוב הצעיר מפטרבורג עד לוילנה, החליפו סוס בסוס, כיצד התיצב בשעות הערב בארמון בפני נאפוליאון הקיש בדרבנותיו קד קידה שלף האגרת משרוול הסָגין והושיטה לנאפוליאון שישב סר וזעף. וכאשר סיים לקרוא חפו פניו ואדמו מכעס וחימה, קם ממושבו ואמר: “אין תגובה”. הקצין האמיץ לא נבהל ולא חשש כלל שמא יעשהו לגל עצמות, אלא הקיש בדרבונותיו יצא בקומה זקופה ודהר לפטרבורג. באותו לילה עבר נאפוליאון וצבאותיו את הנהר וסופו היה רע ומר.

5

כיצד הגיע באלאשוב מפטרבורג עד לכאן, לשפיקוב? כאן מפליגים כולם לימים רחוקים, רחוקים. באותם ימים כאשר מלכות רוסיה הלכה מחיל אל חיל, כבשה ארצות ועמים, פשטה אל ארץ אוקראינה, גברה על התורכים והפולנים, סיפחה אליה את כל הארץ רחבת הידים וקראה לה “רוסיה הקטנה”, ו“אוקראינה” הס מלהזכיר.

באותם ימים ירשו הגרפים הרוסים את הגרפים ואת הפריצים הפולנים. אותם ואת נחלאותיהם וארמונותיהם, שדותיהם ויערותיהם, ואת כל הכפרים הצמודים אליהם. בגורלו של הגרף באלאשוב עלו נחלאותיו של הפריץ שווייקובסקי על מרחבי השדות ועל הכפרים והצמיתים אשר בהם.

חשקה נפשו של גרף באלאשוב בעיירה יהודית, מה עשה? ציווה לעושי דברו לקבץ מנין יהודים מהכפרים הסמוכים ולסייע בידם להקים בתיהם וחנויותיהם וכך הווה. חילקו עצים לבנין מהיערות חינם אין כסף והכריזו ברבים: בנה ביתך! בתים ראשונים צצו משני עברי הכביש, היא דרך המלך, הרחיקו בתיהם מהדרך כדי שפעמוני מרכבת הדואר לא תטריד את שנתם. וכך נוצר רחוב רחב. בקרב הימים הרחיבו את הדרך, חפרו תעלות, סללו מדרכות, ורחובות צדדיים וסמטאות החלו להסתעף לכל העברים, שהתמלאו בבתים קטנים, פעמים עם חצרות, פעמים עם גינות, בנו בית מדרש לתפילה ולתורה, בית מרחץ ואטליז, וכך קמה עיירה קטנה.

מספר סבא: “בבית משרפות היי”ש פיטמו בפסולת הדשנה שלשה עשר שוורים. בא סוחר מאודיסה וקנה שנים עשר שוורים ונותר אחד. קראו לשמואל אבא, סוכן רכב הדואר וסוסיו, והטילו עליו את קניית השור בזיל הזול. שחטו לאותו שור המוּעד וחילקו מנה גדושה של בשר לכל משפחה ב’חצי חינם‘. אלא שאותו שור היה מפוטם כהלכה ורב בשרים בלי עין הרע, ונותר ממנו כהנה וכהנה. מה עשו? הכריזו בשעת תפילת מוסף כי במוצש“ק תיערך איה”ש מלווה מלכה אצל ר’ שמואל אבא וכל אנשי העיירה על נשיהם ובניהם מוזמנים לבוא אל הסעודה, ומי שיתרשל ולא יבוא חס ושלום ישללו ממנו עליה לתורה למשך שנה תמימה. וכל כך למה? כדי שלא יוודע ברבים קלונם, כי יהודי העיירה חלושים המה ח“ו ומספרם מועט”. ממשיך סבא בחיוך על שפתיו: “נו נו היתה זו סעודה כיד המלך, כל העדה התכנסה על נשיהם ובניהם בנותיהם והטף, נשים טרחו והביאו מהמטבח קערות מהבילות, מלאות בשר, כבד, טחול ומעיים ממולאים ברוטב שחום, אכלו ואכלו לבשו עוז והמשיכו במצוַת מלוה מלכה. בכחן של זמירות של מוצאי שבת קודש המבדיל בין קודש לחול, אליהו הנביא, אל תירא עבדי יעקב, ובכוחן של כוסיות יי”ש גברו על אותו שור הבר ולא הותירו ממנו אלא גל של עצמות, ושלום על ישראל".

סבא מספר ומחייך וכולם צוחקים בכל פה. ומסיים סבא את דבריו: “בימינו אלה, אנו מונים חמישה אטליזים בלי עין הרע ואין בהם מספיקים, סמי מכאן שהשוורים אינם מפוטמים די צרכם”.

6

בני העיירה שכולם מחסידי סקווירה לבית צ’רנוביל היו נוסעים אל הרבי בימות חמה ובימות גשמים סופות ושלגים, ולא כל שכן בימים נוראים ומשאירים את משפחותיהם למעצבה. עד שעלה בדעתם לדבר על לבו של הרבי הזקן ר' איצקל שיכתיר אחד מבניו להיותו יושב על כס הרבנות בשפיקוב והם ידאגו לכל מחסורו. ומשום שאנשי העיירה היו חביבים עליו, הכתיר את בכור בניו את ר' נחומצי ששמו הלך לפניו, להיות הרבי של שפיקוב ומולך על כל האזור הנרחב.6

כאשר הגיעה השמועה עד פטרבורג אל הגרף באלאשוב שהגיע רבי לעיירה, היה חרד ודואג שמא ח“ו הביאו אל העיירה שלו אחד מזוטרי הרבנים שרבו ופשטו בארץ ותרו וחיפשו מעמד לעצמם. אולם כאשר נודע לגרף כי המיועד לשבת על כס הרבנות הנו משושלת ר' נחום המגיד מצ’רנוביל זצ”ל, חברו ורעו של הבעש“ט זי”ע, נחה עליו דעתו ושמח שמחה גדולה. ופקודה העביר אל נציגו, הוא מנהל האחוזות, לא לחוס על ממון, להקצות שטח גדול ונרחב, להביא בנאים מהימנים ופועלים, לספק עצים ולבנים ביד רחבה ולהקים ארמון לתפארת. וכך קם הארמון על כל אגפיו המרובים: חדרים למגורים, אולמות נרחבים לתפילה בימות החורף ולעריכת “שולחן” בשבתות ומועדים, הספריה הגדולה של הרבי, אולם קבלת אורחים עבור הרבנית שתחיה, וכן חדרים מיוחדים למלאכה ולמגורים עבור צורפי כלי הזהב והכסף המרובים, מהם שעברו בירושה מהחצר שבסקוֵירה ומהם שתרמו נגידים ועשירים. אף סוכה נאה הקימו בארמון שיושבים בה בהרחבה כמאתיים מסובים, ולא זו בלבד אלא הגרף טרח ושלח אחד מהציירים המשובחים, ועבד הוא ועוזריו לידו שנה שלמה, וצייר את האולמות השונים בציורים מופלאים בצבעים מרהיבי עין: המבול ותיבת נח, עקידת יצחק, קריעת ים סוף ועוד כהנה וכהנה. לא נחו ולא שקטו והקימו בנין מיוחד גדול ונרחב לבית הכנסת והוא מוקף עצים גבוהים ועבותים.

סביב אותה ככר גדולה שהכניסה אליה דרך שערים גבוהים בנו כעשרים בתי מגורים לגבאים ולשמשים לטבחים לרוקחים לאופים ולסת"ם. וכן בנו אורווה לסוסים ולמרכבה ובית תבשיל גדול, בית מאפה ורפת לפרות, ואף מרתף חפרו בככר ליינות לפרי ולירק. והככר עצמה דשא ירוק מכסה אותה כל ימות הקיץ, ושלג לבן פרוש עליה בימות החורף ולכאן מוליכין חתן וכלה לחופה וקידושין. ולאחר תפילת נעילה עם סיומו של צום יוצאים בסך אל הככר לקדש את פני הלבנה ושרים לה: “כשם שאני רוקד לפניך” “שלום עליכם, עליכם השלום”.

מספר סבא: בית קברות עדיין לא היה בעיירה והיו מובילים את הנפטרים לעיירה הסמוכה פיצ’ורה. כאשר הגיע ר' נחומצי לשכון כבוד בעיירה היתה דאגתו הראשונה להקים את בית העלמין. רכשו שטח גדול סמוך לעיירה, גידרו אותו, וכל העדה והרבי בראשם יצאו להציב גבולו. הרבי התפלל תפילה ארוכה ואלו שעמדו בסמוך אליו שמעו פסוק אחד שהרבי שונה ומשלש “ממרחק יביא לחמו”, ולא ידעו למה מכוונים דבריו. לא ארכו הימים ולעיירה הגיע הלך עני, חוזר על הפתחים, קיבץ נדבות ובקש פת לחם, והיה לן על ספסל אחד בבית המדרש. בוקר אחד מצאוהו ללא רוח חיים, חיפשו בכליו ובבלואי בגדיו כדי לדעת מי הוא, מהיכן הוא, ומה שמו, ולא מצאו דבר, חקרו ודרשו והעלו חרס. קברוהו בבית העלמין כנפטר הראשון וחרתו על מצבתו:


פ.נ.

פלוני אלמוני

ביום… חודש… שנת…

ת. נ. צ. ב. ה.

“ממרחק יביא לחמו”


עומדת היא המצבה עד היום הזה בשיפולי הגבעה של בית העלמין.

אני מרותק לשולחן, מאזין, מקשיב, ובולע את הסיפורים ואת האגדות וסקרנותי גוברת ואני שואל לתומי: האם הגרף בכבודו ובעצמו בקר פעם כאן, בעיירה? כל המסובים תוקעים בי עינים תמהות: מה אתך? מה זה עלה בדעתך? האם נחלה אחת היא לו לגרף? סבא נזכר: “כן, כן, זכורני פעם ואני עודני נער, פשטה שמועה כי הגרף, כלומר אביו זקנו של הגרף דהאידנא, עומד לבקר בעיירה. מיד החלו ההכנות לקבלת הפנים, החלו לתקן את הדרך, לצבוע מחדש את המספרים על אבני המיל, ויום יום טאטאו את המדרכות שליד החנויות, הבתים סוידו וטויחו מבפנים ומבחוץ, את הגזוזטראות צבעו מחדש, ויש שקבעו בהם חלונות צבעוניים. משלחת של בעלי בתים נכבדים יודעי שפת המדינה נבחרה שתתיצב בפני הגרף, ותקבל את פניו בספר תורה בלחם ומלח. ואף פתשגן הכתב הוכן עבורו ובו בקשות שונות, כי מרובים צרכי העיירה. הכל נערך כהלכה וכיאות, חיכו, חיכו והוא… לא בא, אדהכי ואדהכי שינתה העיירה דמותה ולבשה פנים חדשות”.

7

דרך של שבע פרסאות מתחנת הרכבת לעיירה והיא סלולה בקו ישר ומרוצפת בחצץ דק בצבע לבן, אפור ושחום ונראית כפסיפס, וכל זאת כדי למנוע טלטולים יתרים לנוסעים בה. שדרות עצי אלון, ערמון נטועים משני צדי הדרך והם פורשים עליה את צילם. אנשי העיירה נוהגים לטייל כאן להנאתם לפנות ערב. עם צאת השבת אומרים: “נלך לטייל מחוץ לשער”, אך השערים מזמן אינם קיימים כאן. אולם כדי להקים להם שם וזכר ולציין את מקומם, מתחו חוט דק על גבי שני עמודים והוא הערוב של תחום שבת. לידן על גבי אבן שחם גבוהה הציבו את הפרוטומה של “הצאר המשחרר” את הצמיתים שבאחוזות ובכפרים הצמודים אליהם, הוא אלכסנדר השני עם הבאקנבארדים7 והשפמים העבים.8אכרים הבאים לעיירה בטוחים שהנו “אחד מהקדושים אשר בארץ”, והם שומטים את כובעיהם ומצטלבים.

באותה דרך נפגשות השיירות. האחת אלו הן העגלות העמוסות שקי סוכר חדשים נוצצים העושות את דרכן אל תחנת הרכבת. כל שק נושא עליו חותמת עגולה ובה אותיות שחורות ובמרכזה כתוב: בית חרושת לסוכר – שפיקוב. ואילו השיירה השניה הבאה לקראתה, אלו הן מרכבות העגלונים ועגלות סולם ארוכות של אכרים בהן יושבים צפופים ודחוקים חסידים עליזים מקרוב ומרחוק באו. מתחברים הם יחד בני עיירה אחת ומגיעים חבורות חבורות. לבם טוב עליהם, נוסעים אל הרבי, והם מנעימים בזמר וברֶנן וסופקים כפיים: “וטהר לבנו” “ישמחו במלכותך”, מלכות אחת נוגעת בחברתה. האכרים מובילי הסוכר כבר יודעים ומכירים את טיבם: נו, כן, נוסעים אל הרבי שלנו לחג הגדול. ואף הם מפצחים בשיר ובזמר.


מתחת לאילן הירקרק

התחבקה ריבה עם קוזק


אלו ואלו עשו יד אחת לפאר ולהאדיר את שם העיירה ולהרבות פירסומה ברבים.

פרק ב: הבית

1

ביתנו עומד ברחוב הראשי, וגשר עץ הנטוי על פני התעלה מוביל אליו, ולמטה החנות ולמעלה הבית. הרחוב תמיד שוקק תנועה; עוברות בו שיירות של עגלות טעונות סלק סוכר; עגלות עמוסות עצי הסקה ועצי בנין, מתחנת הרכבת נוהרות עגלות טעונות אבני פחם נוצצות, סיד ואבנים שהגיעו מהמחצבות הרחוקות. הן נתקלות בעגלות הטעונות שקי סוכר חדשים בדרכן אל הרכבת. לפעמים עוברת מרכבה הדורה רתומה לשני סוסים אמיצים עם הרכב על הדוכן, חולף רוכב על סוסו. בשעה קבועה לפני הצהרים חולפת מרכבת הדואר והסוסים שועטים בפרסותיהם הכבדות על אבני הכביש לפי הקצב של צלצולי הפעמון הכבד התלוי בראש היצול, היא באה מתחנת הרכבת. אכרות נושאות סלי פרי וירק, נוהרות אל ככר השוק הקטנה. יושב הייתי שעות על המדרגות וצופה לתנועה הרוחשת, ההומה, שעברה לפני עיני והעין אינה שבעה, עד שביום אחד לקחו אותי מעם המדרגות.

בטרם מלאו לי ארבע שנים הכתיפו ילקוט על שכמי, שמו בתוכו שתי מחברות, עפרון, לוח צפחה וחֶרט, שתי פרוסות לחם ותפוח ושלחו אותי לבית הספר של פנחס חזן שזה עתה נפתח. באתי אליו עם מטען עשיר, ידעתי כבר את הא"ב, ומספרים שלמדתי לפי הלוח השנתי שהיה תלוי על הקיר מעל שולחן הכתיבה של אבא. ידעתי חמשים מלים בעברית ושניים שלושה שירים שהייתי שר אותם להנאת בני הבית. ברבות הימים והשנים תפח הילקוט, נתווספו בו ספרים רבים. הראשון שבהם, סיפורי המקרא עם ציורים נפלאים: אדם וחוה עירומים ליד שער גן עדן ומלאך ניצב עליהם בחרב שלופה, אברהם בראש מחנה כבד נשים וילדים חמורים וגמלים ועבדים רבים, יצחק רוכב על גמל, יעקב מגולל האבן מעל פי הבאר, ורחל היפה נושאת כדה על שכמה, כל אבות האומה עטופים גלימות לבנות. רכב פרעה והסוסים המטופחים שציצית מזדקרת בראשם – משכו מאד את לבי.

אחר־כך באו הספרים: דקדוק המעשי, לוח הפעלים שאת נטיותיו היינו צריכים לפלוט בנשימה אחת: קל, נפעל, פִּעל, פֻּעל, הֻפעל, הפעיל, התפעל. על אלה נתווסף ספר חשבון ועל כולם הספרים סגנון עברי חלק א‘, חלק ב’, וחלק ג', ובהם סיפורים, אגדות, שירים ומשלים.

היינו חבורה של כעשרים ילדים בגילים שונים והרגשנו שאנו שונים מכל ילדי העיירה. שהם רצים כל בוקר אל “החדר” אל הרבי, המלמד, יושבים כפופים סביב שולחן אחד ארוך, מתנועעים וצורחים בצוותא “וידבר ה' אל משה לאמור” ואילו אנו צועדים כל בוקר וילקוטינו על שכמינו אל “בית הספר” אל אדוני המורה ונקראים אחד אחד אל הלוח השחור שעל הקיר. היינו מקשקשים בעברית ונשבעים בעברית: ימח שמך וזכרך! תפח רוחך! לך לעזאזל! חי נפשי! בחיי ראשי! כשם שאני יהודי!

בערבים הייתי יושב רכון על השולחן הגדול שבחדר האוכל ומכין את השיעורים. סבא היה עובר על ידי, גוחן עלי, מציץ לתוך הספר, למחברת, מלטף את ראשי ואומר מתוך סלחנות גדולה, מתוך רחמים על יגיעי ועמלי –

“מה אתם לומדים שם? מעשה’לך, לידעלעך, שטותים, שגעונות של מרדכי וחבורתו. אין דבר פינלי, עוד יבוא יומך. חומש! רש”י! דף גמרא! תכלית! תכלית!"

2

זה ארבעה חודשים שמלאו לי שבע שנים. שוקד אני על לימודי ונדמה לי כי הכל כשורה. אך דברי סבא על חומש, רש"י, תכלית, מעסיקים אותי, מה ייעשה בי?

היה זה בערב אחד מלילי חורף ראשונים, סמוך לימי חנוכה, שלג לבן היה פרוש על הסימטא הצרה ועל גג הבית הסמוך. החלונות כבר עטו ציצים ופרחים, בכל החדרים הוסקו התנורים ובבית עמדה חמימות נעימה. סבא הכניסני אל חדרו, הושיבני ליד השולחן, הוריד את העששית שדלקה מעל העמוד שלו, העמידה על השולחן והיא הפיצה אור וחום סביבי. הוריד סבא את כובעי וחבש לראשי את הכיפה שלי שהיתה תמיד שמורה עמו לעת מצוא. נטל סבא מהכוננית שלו ספר עבה כרוך בכריכת עור והניחו לפני. אך בטרם פתח את החומש סיפר לי סבא סיפור ארוך על רש“י, רבי שלמה יצחקי, וכל מה שאירע לו בחייו. על גזירות מלכות הרשעה ועל הניסים שקרו לו. שפירוש רש”י לתורה נביאים וכתובים ולתלמוד חביבים ביותר על הבריות ומקודשים בעיניהם, ואף כתב רש"י קודש הוא ועל כן נתנוהו ככתבו וכלשונו.

אחר הדברים האלה פתח לפני סבא את החומש, דפים כחלחלים, פתחנו ואמרנו: “בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ”, “הבה נעיין מה רש”י אומר“. אחז סבא בידי ויצאנו לדרך הארוכה, פסיעה אחר פסיעה, מלה אחר מלה, במלה הראשונה נעמדנו לפרק זמן ניכר. “אמר רבי יצחק, לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ־החודש הזה לכם – שהיא מצוה ראשונה שנצטוו ישראל ומה טעם פתח בבראשית?” פליאה ותמיהה, כל הבריות ואפילו תינוקות של בית רבן יודעים שתחילתו של עולם מתחיל מ”בראשית ברא" שאילו לא כך העולם לא היה נברא כלל. אלא שרש“י לדרכו, הוא מקשה והוא מחריף שואל ועונה במשל, בפתגם, בסיפור ובאגדה, ואף כאן בשל מלה אחת מגולל רש”י סיפור ארוך: מעשה בשבעה עממים שטוענים על זכותם לארץ ישראל, והם קוראים לנו “לסטים”. ואילו אנו סותמים להם את פיהם ומשמיעים להם דברים כדרבונות, דברים של טעם: “כל הארץ של הקב”ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו" חד וחלק. וכך מכניס אותי סבא לפני ולפנים של אותו דין ודברים שאינו פוסק בין ישראל לעמים. אי משום כך לא הרחקנו להפליג באותו ערב, הגענו עד ל“מקוה המים קרא ימים”. פירוש רש"י: “והלא ים אחד הוא, אלא אינו דומה טעם דג העולה מן הים בעכו לדג העולה באספמיא”. אני כבר עיף, סבתא מופיעה בפתח החדר “אל תיַגע יותר מדי את הילד” ומעמידה לידו כוס חמין – “תשתה איצי, תשתה כל עוד שהתה חם”, ולי הביאה סבתא עוגות של פרג וצלוחית קטנה עם מרקחת דומדמניות.

לימוד חומש ורש“י עם סבא, בתוספת עוגות ומרקחת, פעם של דומדמניות, פעם של תות, פעם של פטל חביבים עלי ביותר. רש”י וסבא מתמזגים בעיני לאחד, ר' יצחק, פניו זכים, שקופים, זקן לבן רדוד, מצח רחב שעוברים בו חריצים, קמטים ארוכים עמוקים ועיניו מאירות מחייכות ומחממות. סבא מחזיק את ידי בכף ידו החמה וצועד אתי עקב בצד אגודל. ממלה למלה, פרק אחר פרק, פרשה אחר פרשה. אותו כתב רש“י, אותן אותיות רכות שבירות שהיו מופלאות בעיני, מתחילות להתבהר יותר ויותר ונעשות קרובות ללב ומוסיפות טעם מיוחד ללימוד. סבא רש”י מפרש ומסביר, ואנו עוסקים בהרבה ענינים, פעם בענייני לשון מ“שורש” “מלשון” “דכתיב” ו“מצינו” ופעם בנוטריקון, אותם ראשי תיבות, שתחילה נראים לך תמוהים וסתומים, מתחילים להתבהר ולהתפענח וכמעט שאי אפשר בלעדיהם: עכ“ל, צ”ל, ר“ל, וד”ל, וכל אותם בלע"ז שבסוגרים; פירות וירקות ותבשילין, כמהין ופטריות וכל מיני צמחים שבעולם, חיות ועופות דגת הים ושרצים ורמשים ושפיפון ותחש הכל מבואר היטב ב… צרפתית, וזאת “כדי לשבר את האוזן” ואילו סבא שאינו אמון ביותר על שפה זו, מסביר לי הכל ביידיש רכה ושואלני מדי פעם: “דו פערשטייסט?” (אתה מבין?).

3: דף גמרא

לא עברה אלא שנה אחת בלבד, וליד אותו שולחן ישבתי עם סבא ולפנינו היה מונח הספר העתיק הקדוש והמכובד ביותר, הגמרא. כרוכה היתה בכריכת עור חום ואותיות זהב טבועות בה: “בבא מציעא”. הגמרא, כולם משיחים בה ביראת הכבוד ומתגדרים בה, זקני העיר תלמידי חכמים שבהם ואברכים שבעיירה, בשבילי היתה כספר החתום, בשמים היא ולא בארץ. כאשר פתח לפני סבא לראשונה את הגמרא הייתי נרעש ונפעם. ים התלמוד דומה היה עלי שעומד אני על שפתו של ים סוער על גליו ומשבריו. הססתי להכנס אל תוכו, לצעוד בו צעד ראשון, ממש כבאותו יום שלקחני אבא לראשונה אל הנחל בעודי פעוט והחל ללמדני לשחות, לפרפר בידים וברגלים ולהחזיק את עצמי על המים. הפעם צעדתי עם סבא צעדים ראשונים, מהוססים כשידי בתוך ידו, ממים רדודים אל תוך מים עמוקים. וכאן קרו דברים מופלאים ביותר, ככל שהעמקנו נגלה לפני נוף קדומים ולשון קדומים, שאונם והמונם של חיים שוקקים, תכונה רבה חיה ורוטטת של בני אדם ובהמה. הייתי כולי מוקסם מתחושתי זו, לא חקרתי ולא דרשתי כיצד קרה אותו פלא, אם בשל החמימות ששפעה מפניו הזוהרים של סבא, ואם בשל הסבריו המפורטים, הדימויים והמשלים של רש"י. הרחקתי נדוד, נישאתי על כנפי הדמיון אל מעבר למקום, אל מעבר לזמן.

לפתע התיצבו לפני עיני בני אדם חיים, מתנועעים עסוקים וטרודים במלאכות, בשדות ובכרמים בהר ובבקעה. שפעה כאן טעמה של תנובת הארץ וריחן של תבואות הארץ: חִטין, שעורין, שומשמין, כוסמין וזרעי פשתן, דוחן, ו“אורז שאינו קלוף”, חביות וכדים של שמן ויין, גמלים וחמורים, עגלין וסייחין, אווזין ותרנגולין. מרחוק במדרון ההר נשקף “בית הבד שהוא בנוי בסלע וגינה אחת על גבו”. פתאום אתה ניתקל ב“צבי שבור” שנשברו רגליו? קרניו? ו“גוזלות שפרחו”. ענין מופלא ביותר: “היה מהלך בספינה וקפצו דגים ונפלו לתוך הספינה”? אני מרים את עיני בתמיהה אל סבא, וסבא מיישב לי את הפליאה – “יש דגים מקפצים”.

מהומה גדולה עומדת כאן תמיד, ורבה הצפיפות והכל משמש בערבוביה, רשות הרבים ורשות היחיד, אחד נכנס לתחומו של השני, ומדי פעם פורצות קטטות. משפחה אחת מתקינה קירות ביתה, ודאי לקראת ימות הגשמים. “לובנים לבנים וגובלין טיט ברשות הרבים”. וכמובן, חוסמים הם על ידי כך את הדרך, לעוברים ושבים, לחמור עמוס משא, לעדר פרות וכבשים היוצאים למרעה, וקמה צעקה ומריבה וקטטה.

בני אדם בשר ודם המה, אפילו בגמרא, ולא כולם צדיקים גדולים. יש המערבבים מים ביין, ויש קמצנים הנהרגים על שוה פרוטה, יש עניים ויש עשירים, מהם רשעים מרושעים. “אדם מרביץ אריה בתוך שדהו כדי שיראו עניים ויברחו”, עד כדי כך! עומד אחד חנוני ליד דלת חנותו, ומפתה ומושך אליה ילדים תמימים, שיצאו בשליחות קנייה מאת אמא או סבתא. מה עושה אותו חנוני? “מחלק להם קליות ואגוזין”, ועל ידי כך הוא מקפח פרנסתם של אחרים.

כאן, במקרה זה, לא עצרתי בעדי, ונתמלטה צעקה מפי: “זיידל שרה פייגיס! זיידל שרה פייגיס!”

רואה אני את עצמי מהלך בצדן של שורת החנויות השרויות בצל, בידי האחת הקמוצה והמזיעה מטבע של כסף, ואני משנן וחוזר: “זעפרן, זעפרן”, פתאום הוא מגיח וניצב לפני וחוסם את דרכי. לבוש הוא זיידל, קפוטה ארוכה, אפורה, שצבעה דהה, והיא משופעת בכתמי שמן, מגרד הוא בזקנו האפור הקלוש, ומנפנף בסוכריה שבידו:

“ילד, ילד, מה אתה מבקש לקנות? הכנס, הכנס”.

סבא עמד מיד על טיבו של הענין, וענה לי מתוך צחוק כבוש:

“משמע, שזיידל שרה פייגיס הוא מזרעו של אותו חנוני שבגמרא”.

בעיירה שלנו אין פועלים יהודים כלל. ישנם בעלי מלאכה: נגרים, סנדלרים, חייטים, נפחים, פחח אחד, זגג אחד, וכורך ספרים. בשדות ובגנים עובדים גויים, אכרים ובניהם ובנותיהם. ואילו כאן, בגמרא, כל הפועלים והעובדים בשדות ובכרמים הם יהודים וחייבים לנהוג בהם בכבוד. עמלים כאן הפועלים מהשכם בבֹקר עד חשיכה, מהם שקוטפים תאנים ומהם שבוצרים ענבים, אלה ואלה רשאים לאכול מהפירות כדי שׂבעה. אני מתקנא בהם; אוכלי תאנים וענבים בכל פה ועוד משלמים להם.

פתאם קמה מהומה גדולה, מה קרה? “פרה רצה בין הכרמים”. ואני רואה איך כולם נטשו את עבודתם והחלו לרוץ אחרי הפרה, המתחמקת מהם בתעלולים רבים ומתעתעת בהם.

מה שמפליאני וקוסם לי ביותר, אלו הן המציאות שמוצאים כאן על כל צעד ושעל: כריך של שטרות, מעות מפוזרין, פירות מפוזרין, עיגולי דבלה, ככרות של נחתום, מחרוזת של דגים וכלי אנפוריא! מכאן אני למד לדעת שישנם שני סוגים של בני אדם: אלה שמאבדים ואלה שמוצאים. ויש דין ודברים בין בני המזל המוצאים מציאות, וביחוד בין שניים שמצאו מציאה אחת. זה טוען “כולה שלי” וזה טוען “כולה שלי”. מי יודע להיכן היו הדברים מגיעים, אילולא תלמידי חכמים שעומדים עליהם, מפרידים בין הניצים ומפסיקים את המריבה. הם מאזינים באורך רוח לטענות ומענות, ופוסקים הלכה: “זה לשמעון וזה לראובן” או שפוסקים “יחלוקו”; ומשכינים שלום בישראל.

גם סבא בין תלמידי החכמים, ובאים אליו בעלי דברים להתדיין בפניו, סוחרי בהמות, קצבים, סוחרי תבואה, חוכרי יערות וגני פירות. שוטחים הם לפני סבא את טענותיהם, שהנה זה יורד לעסקיו של זה, וכדומה. כל אחד וצדקתו עמו, כל אחד קופח על ידי חברו.

מציץ בהם סבא בעיניו החמות החייכניות, מאזין, שואל, חוקר, ולבסוף פוסק לכאן ולכאן והכל בא על מקומו בשלום, והוא מלווה אותם עד פתח הדלת: “העיקר, שישכון השלום ביניכם, מאן דיהיב חיי יהיב מזוני,9 בעזרת השם יתברך”. אלה שנכנסו אליו בפנים צהובות, יוצאים מלפניו בפנים מאירות.

מה שלא מתיישב על דעתי, אלה הם ה“תיקו” שהולכים ומתרבים, וכן אותם כלים וחפצים מטבעות וכל מיני מציאות ההולכים ונערמים כאן, ואשר עליהם נאמר: “יהיו מונחים עד שיבוא אליהו”. עניין זה מעסיק אותי הרבה וגורם להרהורים מרובים. “מאי משמע יהיו מונחים? מה יהא עליהם?”

וכאן בא לעזרתי דמיוני המפליג ומוציא אותי מן המבוכה. אני הוזה, אני חולם, ומצייר לעצמי תמונה חיה לכל פרטי פרטיה: בוקר אחד, על ראש הגבעה המשקיפה על פני העיירה, עומד הוא, אליהו הנביא, מתרמילו הוא מוציא שופר גדול והוא תוקע בו: תקיעה, שברים, תרועה, תקיעה גדולה!

מיד קמה מהומה ובהלה, אצים רצים, וכל הפנים מאירות ומחייכות: “משיח בא! משיח בא!”. כלומר, עוד מעט יבוא. כל בני העיירה, זקן ונער, יוצאים אל הגשר האדום, לקבל את פניו של אליהו הנביא, אליהו התשבי, ומובילים אותו אל בית המדרש הישן. מתיישב אליהו ליד השולחן הארוך שליד התנור, זה השולחן שעליו עורכים מדי שבת בין השמשות את שלוש הסעודות. כוס תה חם מהביל לידו וכריכים, וכל תלמידי החכמים שבעיירה באים אליו וגמרות בידיהם. כאן משה פיני הישיש, ליבר הישיש, דוד הירש בעל הקבלה, משה שוחט. אליהו מעיין, מחליק על זקנו הלבן, מדי פעם לוגם לגימה מכוס התה, טועם מהכריך, ומתחיל לתרץ קושיות ואבעיות והכל מתחוור והולך, והכל נעשה בהיר ונהיר.

מציצים הזקנים אחד בעיני רעהו, קצת תמהים, קצת מבוישים ומתלחשים:

“הא כיצד? איך זה לא עלה כלל על דעתנו?”

“נו נו, מאי תימה? תשבי! תשבי! מילתא זוטרתא!”10

לאחר שנחה דעתם, קם אליהו מעל השולחן וצועד, ואחריו כל הקהל, אל כל אותם מקומות הסתר והפינות הנידחות, שם מונחים וחבויים החפצים, הכלים, המלבושים והמעות, אוצרות רבים המחכים זה עידן ועידנים לבואו, והוא קובע ופוסק: “זה לשמעון וזה לראובן, זה לפלוני וזה לאלמוני” והכל בא על מקומו בשלום.

וכל כך שקעו יהודי העיירה באותם חפצים, כלים ומעות, עד ששכחו כלל שהנה משיח כבר יצא לדרכו ועוד מעט והוא יבוא, וכי יש להתכונן לדרך.

פרק ג: במחיצתם של סבא וסבתא

1

לרבים מחברי ישנם שני סבים ושתי סבתות שגרים בקצוות שונים של העיירה, והם רצים מאחד לשני כדי לזכות במתנת כסף, לטעום מטעמים וליהנות מליטופיהם. ואילו לי יש רק סבא אחד וסבתא אחת והם גרים אתנו בבית ומצויים תמיד אתנו על ידינו, כל הימים וכל הלילות.

עד גיל חמש שש קבלתי דברים כהיותם וכדבר המובן מאליו שסבא וסבתא הם הוריהם של אבא ואמא ומשום כך גרים יחד אתנו. הייתי מאזין בסקרנות רבה לאותם סיפורים, זכרונות ילדות משותפים של אבא ואמא, על החויות והאירועים שקרו להם בילדותם כאשר גרו בכפר. אולם במשך הזמן למדתי לדעת כי אין הדברים פשוטים כלל וכלל וכי כאן קרה מקרה נדיר.

ומעשה שהיה כך היה: אבא, מתה עליו אמו כאשר היה ילד בן שש והיה מדבר בה ומעלה את זכרה בחיבה עמוקה. אור ליום ראשון של חול המועד סוכות היה מדליק את העששית לזכר נשמתה והיתה דולקת כל יום המחרת. אבא היה מתפלל לפני העמוד בקול נוגה ואומר קדיש. אמא נתיתמה מאביה אברהם בגיל שש והיתה תמיד מעלה את זכרו ומספרת על נסיעותיו לאודיסה ועל המתנות, החפצים והכלים הנאים שהיה מביא וכל בני העיירה היו מתכנסים ומזינים עיניהם בהם. הוא היה נציגו של הסוכן הראשי של חברת דרייפוס, והיה רוכש תבואות ודגנים ושולח אותם אל הסוכן לאודיסה. וכך נשאר סבא עם שני יתומים, אבא ואחיו הצעיר בנימין וסבתא נותרה עם שתי יתומות אמא ואחותה הצעירה באבקע.

מכיוון ששתי המשפחות היו מעורבות זו בזו בגלל קרבת משפחה נימנו וגמרו בני המשפחה, הדודים והדודות, כי יהא זה דבר טוב יפה מועיל והגון שהאלמן והאלמנה ינשאו זה לזו ויגדלו יחד את היתומים והיתומות, וכך היה. סבא שהיה קבלן וספק לבית החרושת היה גר בכפר בבית בחצר ובגן, שבית החרושת החכיר לו, וכאן גדלו כל הילדים בחברותא אחת, וסבא וסבתא היו להם לאב ולאם. לימים כאשר הילדים גדלו עברו העירה לגור בבית המרווח, בו ראיתי גם אני את אור העולם.

אמא שמה עיניה לטובה באבא ואולי להיפך, טיפלה בו בשקידה ומסירות והאזינה לסיפוריו על לימודיו בישיבת הרבי, וכך אמא ממשיכה לטפל בו כל הימים כמו בימי נעוריהם.

גם לאחר שכל תולדות המשפחה נפרשו לפני, לא יכולתי להעלות על דעתי איך הייתי יכול לחיות לגדול ולשמוח בלי נוכחותם של סבא וסבתא על ידי כל השנים.

יש להם דירה קטנה משלהם מעברו השני של המטבח הגדול. בדירתם של סבא וסבתא עומדת תמיד דומיה רוגעת. לעתים עולה בה המיה חרישית מתפילתה של סבתא או מניגונו של סבא, כאשר הוא עובר על פרשת השבוע או מברך ברכת המזון “הרחמן, הרחמן”, “נער הייתי וגם זקנתי”. נכנס אני לדירה בצעדים חרישיים שלא להפר את השקט והרוגע הנסוך כאן וזוכה מדי פעם בתופין של אגוזים מתובלים בדבש, או מסייע לסבא לברך ברכת “שהחיינו” על ביכורי דובדבנים או שזיפים.

בערבים עומד סבא נשען שעה ארוכה על עמוד ליד עששית דולקת על הקיר המפיצה אור אדמדם, לפניו פתוחה הגמרא, מעיין, מעיין ואינו מוציא הגה מפיו. אך מדי פעם נשמעת מעין נהימה קלה של הסכמה של הבנה של הקלה ורווחה, מ.מ.מ.מ. ענין שנתחוור לו, קושיה שנתרצתה, אבעיה שבאה על פתרונה. סבא מרים עיניו, מציץ בי מלמעלה למטה מבעד למשקפיו ששמטן על חָטמוֹ, מביט בי אך אינו רואה אותי כלל, עדיין הוא שקוע באותו דין ודברים, שקלא וטריא שבין ר' יהושע ורבי שמעון בן גמליאל או רבי טרפון.

מזין אני עיני בתמונות התלויות על הקירות ובכל פעם אני מגלה בהם משהו חדש. בכותל המזרח במסגרת של זהב תמונת “הר הבית”, בנין עם כיפה גדולה מעליו. משני צדי הבנין מזדקרים שני עצי ברוש גבוהים זקופים, אל הבנין עולים במדרגות, למעלה מעל הכפה מתנוססות אותיות גדולות של זהב “מזרח”. עומד הוא הבנין על כותל אבנים גדולות ולמטה כתוב “הכותל המערבי”. תמונה תלויה מעל הקמטר הכבד החום, בין שני פמוטי נחושת ממורטים, שם מוטל אפרקדן על ערימה של גזרי עץ סדורה יפה יפה יצחק בנו יחידו של אברהם אבינו, מציץ הוא בעיניו התמימות באביו העטוף בגלימה לבנה ומאכלת בידו. כנף של מלאך מגיחה מבעד לעננים נוגעת במאכלת, מפיו של המלאך יוצאות המלים “אל תשלח ידך אל הנער”. מרחוק על גבעה קטנה עומדים שני נערים בתרבושים אדומים ומכנסים רחבים עם חמור. בין סבכי השיחים נאחז איל בקרניו אף הוא מציץ בעיניו התמימות, עדיין אינו יודע מה צפוי לו.

סמוך לתנור תמונה גדולה בצבעים רבים: סגול, אדום, כחול, שחור וזהב. שם צועד המן הרשע במגפים שחורים, לבוש מכנסים כחולים רחבים כשל קוזק, חולצה ארוכה רקומה רחבת שולים ושרוולים משתפלת עליהם, חרבו שמוטה ונשרכת על פני הקרקע ותלויה בחגורת עור שחורה רחבה. אוחז המן ברסן של סוס לבן צחור הרוקע ברגליו הקדמיות, והסוס מקושט בקישוטים רבים, גלימת ארגמן עם גדילים רבים פרושה על גבו ובראשו ציצית אדומה. מרדכי הצדיק רכוב על גבי הסוס חבוש בשטריימיל ועליו קפוטה של משי מבריקה, גרביים לבנות נתונות בסנדלים של זהב רקומים. יושב הוא מרדכי הצדיק ישיבה רופפת, חרד כלשהו, רואים בעין שאין הוא רגיל ברכיבה על סוסים. המן הרשע צועד ומכריז בקולי קולות: “ככה ייעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו”. עובר הוא בין בתים גבוהים ברחובה של עיר הבירה שושן. מבעד לחלונות הרבים מתוך בתים רבי קומות הצבועים בצבעים ורודים, מציצים גברים, נשים וילדים, לכולם עינים כחולות תמהות ומשתוממות וחיוך רחב על פניהם.

שתי התמונות, עקידת יצחק ומרדכי הצדיק הן מעשה מחשבת של איצקל בנו של הסופר סת"ם ר' שעיה, והוא משומעי לקחו של סבא בחצרו של הרבי הצעיר, שלום מאני.11

2

בדירת סבא וסבתא מתכנסים בכל מוצאי שבתות לסעודת מלוֶה מלכה כל בני החבורה, חסידים תלמידי חכמים ואתם ראש הדוברים, איש הקבלה והזוהר ר' דוד הירש. מסובים ליד צלחות מהבילות של חמיצת סלק חמה, תפוחי אדמה שהוצאו מתוך סיר רותח, האצבעות נצרבות בשעת קילופם, ודגים מלוחים עטורים בסגלגלי בצל ומתובלים בשמן ובחומץ, מדי פעם לוגמים לגימה כל שהיא מכוסית של יי“ש. יושבים זקני העיירה ומספרים בניחותא בשבחם של צדיקים ורביים מעשיהם ונפלאותיהם ודברי תורתם ומבטאים את שמם בדחילו ורחימו בחיבה ואהבה גדולה: ר' אהר’לה צ’רנובילר זכותו יגן עלינו, ר' מוטילה צ’רנובילר זכר צדיק לברכה, ר' איצקל ור' נחומצי מסקוֵירה ועל ר' דודל מטולנא שעל כסאו היה חרות באותיות של זהב “דוד מלך ישראל חי וקיים” ועל עלילת דברים של מלכות.12 מתבלים את דבריהם וסיפוריהם בניגונים ערבים, יושבים שעה ארוכה ומפליגים והולכים ושוזרים סיפור בתוך מעשה ומעשה בתוך סיפור, עד שמגיעים למרום המעלה למקור מעין החיים לזמנו של הבעש”ט, לר' דב בער המגיד ממזריטש ויעקב יוסף בעל “התולדות”, וכל מה שקרה בינו לבין ר' לוי יצחק מברדיצ’ב והסכנה הגדולה של שריפת העיר רחמנא לצלן.13

מתחכך אני בין ברכיו של סבא, בין קיפולי קפוטת המשי המרשרשת, נהנה מלטיפות ידיו החמות וסופג אל קרבי את הסיפורים המופלאים הניגונים הערבים הנוגים והעליזים ומצרף עצמי לזמר השגור בפי, מצטרף לקולו הרועד של סבא: “אליהו הנביא, אליהו התשבי, אליהו הגלעדי, במהרה יבוא אלינו עם משיח בן דוד”.

סבא מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח ומחכה לו בכל יום שיבוא. לא שהוא דוחק את הקץ, אלא מנסה בדרך משלו לקרב את בואו. הוא אומר: “יותר שאנו מחכים לביאת המשיח, מצפה המשיח לבואנו. אילו היו כל ישראל עולים לארץ ישראל, לא היינו מותירין בידו של משיח צדקנו ברירה כל שהיא, בעל כרחו היה בא”. מדי שבת לאחר סעודת צהרים, נוטל סבא את קצות אצבעותיו ב“מים אחרונים” ומתקין עצמו לברכת המזון. פותח ב“שיר המעלות בשוב ה'” ומטמין את הסכין מתחת למפה כמנהגם של חסידים, אבלי ציון, שמא חס ושלום יתקע הסכין בלבו מרוב צער ויגון. סבא שר ועיניו נוגות חולמות: “בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים… הזורעים בדמעה ברינה יקצורו, הלוך ילך ובכה נושא משך הזרע”. סבא נאנח, גדולים יסוריו, דומה כי רק תמול שלשום גלה מארצו ונתרחק מעל אדמתו. “רבונו של עולם, עד מתי? עד מתי?” משתתף אני בכל נימי לבי בצערו וביגונו של סבא, אך קצרה ידי מלהושיע.

3: המשולח מארץ ישראל

א

מעל גבי הקמטר הכבד שעליו תלויה תמונת עקידת יצחק, ערוכות בשורה ארוכה קופסאות צדקה של פח נחושת ובדיל והן של הישיבות השונות, המתיבתות אשר בערי הקודש: ירושלים, חברון, טבריה וצפת. קופסא אחת של רבי מאיר בעל הנס היא של סבתא ושכנותיה הבאות לבקר אותה. הקופסאות מתמלאות והולכות במשך השנה במטבעות רבות, מהן שמשלשלין בעלי דברים שבאו להתדיין בפני סבא ומהן המשלשלים בימי צום, בערבי חגים ובימים של יארצייט כשנר הנשמה דולק ומהבהב, ותפילה ומטבע לרפואה שלמה. מדי כל שנה מופיע משולח מארץ ישראל ומביאים לפניו לכאן את כל אותן קופסאות הצדקה של הישיבות מבתי הכנסת, ומבתים שונים של בעלי בתים הדואגים לבני הישיבות ולישוב שבארץ.

יושבת חבורה גדולה עם המשולח מגלגלים דברים, מספרים משוחחים על הא ועל דא, וכל שיחתם היא על ארץ הקודש ועל הישיבות, וסועדים את לבם. רובם של המשולחים חובשים שטריימלין, לובשים קפוטות ססגוניות של משי שכולן קווקווים ופסים, חוגרים אבנטים רחבים מתחת לקפוטה. רובם בעלי גוף ובעלי כרס, עם זקנים אדומים, לחיים מלאות סומקות, מדברים בלהיטות ובחפזון, אוכלים בחפזון, ושעתם דחוקה עליהם. כתום השיחה והסעודה מריקים את הקופסאות, מערמים ערמות של מטבעות, סופרים ומונים ורושמים וחותמים. כך וכך מעות למתיבתא “עץ חיים” כך וכך למתיבתא “שערי שמים” כך וכך למתיבתא “תפארת ישראל”, ועד גמירא.

המשולחים יוצאים מבית סבא לדרכם, לסובב בערים ובעיירות ומברכים את כל המסובים “בישועות ונחמות ובגאולה שלמה וביאת המשיח במהרה בימינו אמן”, נושקים את המזוזה בכוונה גדולה ונעלמים. כל המשולחים דומים אחד למשנהו במראיהם במלבושיהם בדיבוריהם ובכל הליכותיהם.


ב

באחד הימים היפים, של שלהי דקייטא, הופיע בביתנו משולח מארץ ישראל, והיה שונה בכל חזות הופעתו, מלבושיו, הליכותיו ודיבורו מכל המשולחים אשר היו לפניו. צעיר לימים היה, כבן שלושים, בעל קומה דקה זקופה, עוטה גלימה שחורה מצמר דק, ששוליה היו מתעופפים ומתבדרים בשעת הליכה. חבוש היה מצנפת עטופה בצעיף משי שחור, פניו היו שחומים, שקופים וחיוך פיקח שפוך על פניו. עיניו השחורות נוצצו, פְּאותיו המסולסלות ירדו עד לחלקת צוארו וכולו תנועה. היה מהלך, מהדס, מפזז ומשתעשע במקלו עם גולת הכסף. שפתו עברית שכולה פַּתַּחִים, מכעכע בגרונו, נוקש בלשונו, מחכך בחיכו וממצמץ בשפתיו. כאשר היה מדבר היה כל גופו משתתף בשיחה, והיה מפליא לעשות בידיו ובאצבעותיו הארוכות המטופחות שצפורניהן היו כעין הצדף והן דברו בעד עצמן. מדבר היה בפסוקים ובמשלים והם היו נושרים מפיו בנהרה ובשימחה.

הוא היה מופיע בפתח, וכל הבית התמלא הימנו ומכריז ומודיע לסבא על בואו: “צפרא טבא למארי יצחק”. וגם אותי היה מקבל במאור פנים: “א! פנחס בן אלעזר בן אהרון הכהן, יומך ברוך!”. אף אני הייתי פוסק לו את פסוקי: “יפת אלהים ליפת וישכון באהלי שם”, כי על כן יפת היה שמו, והיה מתמוגג מנחת.

סבא ואבא ספרו שהוא משבטי תימן, ומצאצאיהם של אותם שבטים שגלו מן הארץ בימי חורבן בית ראשון, ונדדו במדבריות ערב ושם תקעו אהליהם עד היום הזה. קראתי עליהם רבות בספר יוסיפון המצוי אצל סבא,14 על כל גבורתם ותקפם, קרבות ומלחמות עם שבטי ערב. גדולים געגועיהם לציון, ויש מהם שנודדים ימים רבים, חוצים את המדבר הנורא ומגיעים לירושלים לחונן עפרה, ומשתכנים בה ישיבת קבע. מתפרנסים הם מיגע כפיהם, מהם צורפים ואורגים ורוקמים ועוסקים בתורה ובמצוות. אביו זקנו הוא אחד מהם, מהראשונים שעלו לירושלים, ויפת הורתו ולידתו בירושלים.

ניכר היה שסבא ויפת חביבים הם אחד על השני, שכן היו יושבים שעות ארוכות בשיח ושיג ומתרפקים בשובה ונחת. יפת היה מספר על ארץ הקודש, על סגולותיה וחמודותיה, על חינה ויָפיה שעדיין עומדים בה כל הימים, ועל כל אותם ערים ועיירות וכפרים שהפכו לתלים וחורבות, אך הם מצויים במקומם ומצפים לגאולה משממונם ולבנין הריסותיהם, כי מחשבי הקִצין שבין חכמי ירושלים חישבו ומצאו כי קרובה הגאולה לבוא וכי באה עת לחוננה.

מספר היה על הילולא דרבי שמעון בר יוחאי אשר במירון בל"ג בעומר, על המשואות והמדורות שמעלין בה כל הלילה, וכי נוהרים להילולא מכל הארצות, אנשים נשים וטף, מדמשק וחלב, מאנטיוכיה, מצור ומצידון, מבבל ופרס, מארץ גושן, מארצות אפריקה, מאלכסנדריה אשר במצרים, ותיאר כיצד העם הרב הזה פושט בכל הארץ, משתטחים על קברות הצדיקים ועל קבר רחל אמנו ושופכים תחינתם ליד הכותל המערבי. הוא סיפר על המערה אשר בפקיעין אשר שם הסתתרו בר יוחאי ובנו מאימתה של מלכות רומי, וכי עץ התאנה אשר ממנו ניזונו כל אותם ימים ושנים לא פסק מלתת פריו עד היום הזה. ועל המעין מים חיים הבוקעים מתוך המערה, והם סגולה לנשים עקרות.

סבא היה משיב לו באגדות וסיפורים מקדמת דנא, מעשה ברבי עקיבא ומעשה ברבי מאיר ורבי יהושע ורבי יהודה הנשיא ורבי יוחנן בן זכאי וריש לקיש. וכל מה שאירע לזה בקיסרין ולזה בטבריה ולזה בציפורי, מעשה שהיה.

ופלא על כל פלא, כיצד גדלה ההבנה וקרבת הלבבות ביניהם, וכל אחד מפענח שפתו של השני. שכן שפת יפת היתה לשון המקרא, שפת הנביאים והפיטנים, שפה שהורתה ולידתה באדמת הקודש, ספוגה היתה חמה יוקדת ורוויה בגשמי ברכה, לטושה וממורטה וחצובה מסלעי ירושלים. ואילו סבא היה משוחח בלשונם של תלמידי חכמים, לשונה של מדרש ואגדה ומשנה, שחציה ארמית: אמר ליה… יומא חדא אזיל רבי יוחנן… קא סלקא דעתך… ורמינהו. יוצאת היתה מפיו של סבא בניב והיגוי רך ביותר, שביר, שפה ביישנית, חיישנית, שפה מיוסרת שחותם עול שעבוד מלכויות היה טבוע בה. מלווה היה סבא את דיבורו באנחה שבקעו מתוכה יגונם וייסוריהם של גולה ונכר, של רדיפות ונגישות, וספוגה היתה כמיהה וערגה לגאולה ותקומה. יפת היה מדבר ומזמר וצוחק, סבא היה מספר, משיח לבו ונאנח ודמעה נושרת מעיניו.

הייתי יושב שעה ארוכה ומאזין לשיחתם ובולע את סיפוריהם. למחרת הייתי מכנס את כל החברים שלי ומספר להם כל מה ששמעתי, לעיתים מערבב סיפורי יפת בסיפורי סבא, אך הילדים לא הרגישו בכך, הם ישבו מרותקים והאזינו.

יפת היה מתפלל בבית מדרשו של סבא שבחצר הרבי והיה אורחו לכל יום השבת. אנו הילדים היינו מתכנסים סביב שולחנם בליל שישי, לאחר סעודה, ויפת מנעים זמירותיו וסלסל סלסוליו והיינו סופקים כפיים ועונים אחריו. הוא לימד אותנו מנגינות מופלאות: “דרור יקרא לבן עם בת”, “ואמרתם כה לחי, רבי שמעון בר יוחאי”. ועוברים לזמר אחר “מפי אל, מפי אל, יתברך ישראל” והיתה השמחה גדולה.

יפת שהה בעיירה כשבועיים שלושה, והיה אורחם של האדמו"רים, של הרבנים, הדיינים והגבאים, וכל אחד רצה לזכות בו ליום אחד ולהתבשם הימנו. כשהיה יפת עובר ברחובה של העיירה היו נוהרים אחריו ילדים ונערים, והוא היה מחליק על ראשיהם ומחלק להם מחמאות.

והגיע יום הפרידה, שהיתה קשה מאד על סבא. החזיק בו ביפת ביד רוטטת שעה ארוכה, ואמר לו: ברכני! עמד יפת וברך את סבא וסבתא שיזכו לראות בנחמת ציון וירושלים, ולעלות ולשכון בתוכה. והרעיף על ראשיהם ברכות ותשבחות והודיות על הכנסת האורחים, ושיבח את סבתא על מאכליה הטעימים והערבים, נשק את המזוזה ויצא לדרכו. היינו שחים בו ימים רבים ומזמרים את זמירותיו וניגוניו ומנחמים בכך את לבו של סבא. כל ימיו היה סבא כמֵה ועורג לעלות לארץ ולחיות שארית ימיו בירושלים, אך לאחר אותם ימים שיפת היה שרוי עמו, גברו געגועיו מאד.


ג

שלוש מתנות העניק יפת לסבא, וכל אחת ומעלותיה וסגולותיה. מתנה ראשונה הם הבשמים מהארץ. יום אחד פתח יפת את צקלונו והוציא מתוכו מטפחות צבעוניות קשורות והדוקות, התיר את קשריהן ושטח אותן על השולחן, והבית התמלא ניחוח בשמים. נטל יפת מגדל הבשמים של סבא והטיל לתוכו גרגרים, קליפות ואבקות וקרא בשמותיהם: הצִפורן, מור וקציעה, כרכום וקנמון ונרד, וכל אחד נתן ריחו החריף וכולם יחד נתמזגו לתערובת מופלאה של ריחות משכרים ומענגים, ולא היה קץ לאושרו של סבא. יפת סיפר על הבשמים היכן הם גדלים וצומחים, מהם בעין גדי ומהם במדבר יהודה, בערבות יריחו ליד מעיין אלישע, ומהם בפקיעין, בהרי צפת ומהם בהרי ירושלים. תולשים אותם ומלקטים אותם פרחי כהנים, שרק הם יודעים את ריחם וסגולותיהם והיכן מקום גידולם וצמיחתם. קבלה היא בידיהם מאבות אבותיהם ועד לאותם כהנים שהיו משמשים בבית המקדש ומפטמים את הקטורת. לימים, כאשר סבא, בשעת ההבדלה, היה נוטל את מגדל הבשמים ומקיש עליו באצבע צרדה, ומברך בורא מיני בשמים, היה נושם ארוכות ועמוקות אל קרבו את ריחם וניחוחם ומתעטף בהם.

מתנה שניה היא מגילת הקלף ועליה היו חרותות באותיות מאירות של סופר סת“ם “וזאת לתעודה”. ומפורט בה בפרטי פרטים שקבל כך וכך מעות לישיבות אשר בארבע ערי הקודש, כל ישיבה וישיבה וסך המעות שנודבו “מידי החכם הצדיק המופלג בתורה ובחכמה ביראת שמים ובאהבת ישראל מורנו ורבנו יצחק חיות נ”י, זרע קדושים ויראים זצ”ל. בזכות אבותיו ובזכות מעשיו הטובים יזכהו הקב“ה באריכות ימים בבריות גופא ונהורא מעליה ויזכה לעלות עם זוגתו הצדקת מרת גליקעל שתחיה, לארץ הקודש, ולהסתופף בחצרות ירושלים עיר הקודש תותב”א, כן יהי רצון".

“ובאתי על החתום: יפת בן חזקיה בן פרחיה בן עזריה בן שמעון הכהן כאן ק”ק שפיקוב י' באלול שנת “צִיִון במִשפט תִפדִה ושביִהִ בצדקִהִ, לפ”ק".15

חתימתו היתה מלאכת מחשבת, הוא ושמו וכל השושלת אשר אתו הופיעו מבעד לסלסולים ועיטורים, בדומה לעטרת הכסף שבטליתו של סבא.

המתנה השלישית והיא עולה על כולן: “ספר יקר המציאות” כך היה כתוב בשער הספר, שהודפס בירושלים מכתב יד עתיק שנמצא בגנוזים. היתה קשה עלי הקריאה בספר, שכל עיסוקו היה בעניני תרומות, מעשרות ושמיטה. סבא היה מעלעל בו ומעיין, אף אני הפכתי בו וכך הגעתי לאותה מפה שהיתה קפולה ומקופלת. וכאשר פתחתי את כל קיפוליה, נפרשה לפני ארץ גדולה ורחבה משני עברי הירדן, וגבולות הארץ של יוצאי מצרים ושל מלכי יהודה וישראל ושל עולי בבל. כולה היתה רצופה וצפופה ישובים, ואחד נכנס בתחומו של השני ומכסים את פני הארץ, הרים גבעות עמקים ובקעות. כאן שכנו לבטח כל שבטי ישראל על עריהם בנותיהם ואחוזותיהם, ערים עיירות וכפרים. שבט גד וראובן וחצי מנשה אשר בעבר הירדן, ארץ החורן הגולן הבשן ורמות גלעד, כאן נמצאו יבש גלעד עשתרות ואדרעי וחשבון וערוער, אבל בית מעכה וחצור ותענך ומגידו. בדרומה של הארץ שכנו עזקה, לכיש ודביר, ועד לנגב הירחמיאלי וחצצון תמר, קדש ברנע ועציון גבר. כאן היו כל ערי המקלט, ובמרכזה של המפה התנוססה על חומותיה ירושלים, קרית מלך רב. מעבר לגבולות, בצפון ובדרום שכנו אויביה של ממלכת יהודה וישראל מאז ומקדם: ארם, עמון ומואב ואדום, ופלישתים חונים לאורך שפת הים הגדול.

באותיות זעירות בכתב רש"י היו ישובים רבים מאד: סוסיתא, חמת גדר ובית רישא, בית צידא, מגדל וכפר נחום, טבריה וכפר חנניה, כפר ברעם וצפורי ופקיעין צפת ומירון ואושה ובית שערים.

כל אלה ועוד ישובים לאין ספור היוו את ארץ ישראל של מעלה. אך בתוך אותה מפה היתה גם חבויה וטמונה ארץ ישראל של מטה, הלוא הם קברות האבות השופטים, המלכים הנביאים, תנאים ואמוראים, וגאונים שמקום קבורתם צוין על גבי המפה, וכל קבר ומצבת תפארת עליו: קבר רחל אמנו, מערת המכפלה, קברו של דוד המלך, קברי הסנהדרין, קברו של זכריה הנביא, קבר הרמב“ם וקברו של רבי שמעון בר־יוחאי וקבר האר”י הקדוש.

משוטט הייתי בארץ לארכה ולרחבה מירכתי הצפון בואכה דמשק ועד נחל מצרים, מגשש הייתי באצבעותי ועובר מיישוב ליישוב. הייתי משתפל ויורד בפיתולי הירדן ועושה שהייה ארוכה ליד חופי האגמים והימים: ימה של סומכא, ימה של טבריה וימה של סדום הוא ים המלח.

4

המטבח הגדול והרחב חוצץ בין דירת אבא ואמא לבין דירת סבא וסבתא, ובמרכזו עומד התנור הגדול בעל שלוש דיוטות שהן: מחילת הקרקע “שמתחת לתנור” לגזרי עצים, קיסמים יבשים ופחמים למיחם, לועו העמוק של התנור, ודיוטא שלישית “מעל גבי התנור”, שעל פתחו פרוש וילון ועולים אליו במדרגות עץ. כאן האסם של סבתא ומוטלים באצטבאות חצאי שקים עם שעועית ממינים שונים, אפונה, קמח תירס, קמח אפונה, אורז וגריסים, כוסמת, פרג וצרורות שונים ריחניים, שרק סבתא יודעת מה טמון בכל אחד מהם. במטבח עומדת תמיד חמימות נעימה וריחות של תבשילים של דברי מאפה ושל תבלינים. כאן ממלכתה של סבתא המעבדה שלה, מכאן יוצאים לאור העולם כל אותם תבשילים ערבים לחך, מהם של בשר ודגים ומהם של חלב וכל אותם דברי אפייה; חלות, לחם שיפון, לביבות, פיתות חמות, רקיקים, כעכים, לעקעך, כיסונים ממולאים בבשר או גבינה תפוחי אדמה או דובדבנים. סבתא מנצחת על הכלים ולידה העוזרת שרה’לה או כפי שנקראה בפינו “שד משחת”. נערה נאה סגלגלה פקחית וזריזה ו“בֶּריֶה גדולה” לפי שבחיה של סבתא. אחת מיתומות העיירה שסבתא אימצה אותה, מחפשת שידוך נאה עבורה ומכשירה אותה בהוראותיה ושיחותיה להיותה עקרת בית כהלכה ואשה צנועה נאמנה לבעלה איה"ש בבוא השעה. סופה שחשק בה אחד משוליות הנפחים, בחור זריז וממולח בעל שרירים ושפם שחרחר ששם בה את עינו לטובה, סבתא אמרה לדבק טוב ויצאו לאמריקה.

בפתחו של התנור לוהטת “אש התמיד” מהשכם בבוקר וכל השעות שלפני הצהרים. גחלים אדומות לוחשות ומהבהבות נערמות והופכות לחומה בצורה, ומאחורי החומה הלוהטת עומדת שורה ארוכה וסדורה של סירים ופארורים ואלפסים, מהם גבוהים ורמים בעלי כרס ומהם קטנים וזאטוטים מבעבעים מפעפעים ורותחים, וכל המערכת דומה לרכבת ארוכה שיצאה לדרך. עומדת סבתא מטפחתה מקופלת מעבר לאזניה פניה לוהטים והיא רודה ביעה ובמִרדֶה בסירים ובפארורים, מקרבת, מרחקת, שלא יגלוש ח"ו ושלא ייחרך, וחס לך להסיח את דעתה של סבתא אפילו לרגע קט.

אולם כאשר שלמה המלאכה, המסע הארוך הגיע אל קצו והמתח רפה, נרגעת סבתא, מורידה קיפולי מטפחתה מעל האזנים וקושרת אותה שוב סביב סנטרה, מנערת סינורה וכולה שופעת חדוות היצירה. כאשר מגיעה שעתה של טעימה ואכילה אין קץ לתהילות ולתשבחות שמעניקים לה על מעשי ידיה שהנה עוד לא בא כבושם הזה. סבתא מתמוגגת מנחת ומחליפה מבטים עם שרה’לה למען ישכילו ויבינו שגם לה חלק ונחלה בכל המעדנים הדשנים והטעימים.

הרבה פנים לו למטבח, והוא פושט צורה ולובש צורה, כי אינם דומים ימי חול לערבי שבתות ומועדים, וגם ריחן של תבשילין ואפיה שונה הוא. החלות, הלביבות, החמין, הדגים, העוגות והעוגיות, הכריכים והכעכים, הרקיקים, כל אלה ביחד על תבליניהם, הקנמון, הצפורן, עלי דפנה, אגוזים קלויים וכתושים, צימוקים ודבש, הזעפרן, הפרג והכמון, כל הריחות יחד מתמזגים למין קטורת של ניחוח.

5

אותו מטבח שכולו אכילה ושתיה המשפיע עלינו רוב טובה שכולו “עולם הזה”, אותו מטבח פושט לעתים את צורתו הגשמית והוא אפוף כולו סיפור ואגדה, עד שמגיעים לעניני “עולם הבא”. בלילות חורף הארוכים אנו מתכנסים במטבח החמים הנקי והמצוחצח ומקיפים את סבתא היושבת בכורסתה המתנודדת, רגליה על שרפרף כבד מאד והיא סורגת. אנו עוזרים על ידה להתיר את הסבך מחבילות הצמר ולגלגל פקעת ההולכת וגדלה מרגע לרגע. החתולה האדומה הוולדנית, שכל שנה ממליטה את גוריה במאורה שלה, במחילה שמתחת לתנור, אף היא כאן, רובצת לרגלי השרפרף ומנמנמת קלות. סבתא מושכת חוט מפקעת הצמר הכחול או החום כהה וסורגת פוזמקאות, כסיות, צעיפים וצניפים לבני הבית ואפודה לעצמה. סורגת סבתא ושוזרת את סיפוריה המרתקים על הבעש“ט זכותו יגן עלינו, וכל סיפור וסיפור מתחיל בזה הלשון: פעם אחת, במוצאי שבת קודש, מיד לאחר ההבדלה, ציוה הבעש”ט על וולף קיציס לרתום את הסוסים בעגלת החורף ולנסוע לכפר “מידוידיבקה”, וכאן מתחיל סיפור המעשה עוצר הנשימה. על שלג כבד שירד וכיסה את עקבות הדרך, על הסוסים שתעו בעמקי היער, הניחו את הסוסים לנפשם לפי מצוַת הבעש“ט והם הגיעו בשלום לאותו פונדק, פעם לברית מילה, ופעם לפדיון שבויים, על תינוק שנשבה בין הגויים, על פונדקאי שנמצא בצרה גדולה והסכנה שיעקרוהו מן הכפר וינשלוהו מפרנסתו באין ידו משגת לשלם את דמי החכירה לפריץ. ואיך זה הפריץ שהיה רשע מרושע בא על עונשו ומת מיתה משונה באותו הלילה והיהודי נחלץ מצרה. לכולם, לכולם באה הישועה הפדות והגאולה רווח והצלה על ידי הבעש”ט הקדוש זכותו יגן עלינו.16

סבתא בקיאה ביותר בכל הנעשה ונשמע שם למעלה בגן עדן, והיא יודעת על סדר ישיבתם של אבות האומה צדיקים ומאורי התורה. “יושבים הם כל הימים ועטרותיהם בראשיהם, עטופים בטלית ותפִלין ולומדים גמרא ומשניות, ואין להם דבר בעולמם אלא הדאגה הגדולה לכלל ישראל לשטוח תחינתם בפני כסא הכבוד, בפני ריבונו של עולם, שיבטל גזרות רעות ושלא ינטוש את עמו חס ושלום. הגאון מוילנה והבעל שם טוב יושבים סמוכים זה לזה ומשוחחים בניחותא, כי שם בגן עדן אין מחלוקת, אין קנאה ושנאה”. על כך שמעתי גם בסיפורי המלוה מלכה שאצל סבא.

יש לה לסבתא קשרי משפחה רבים בגן עדן, אבא אמא סבא וסבתא ע"ה, והם מסוככים עליה ועל בני הבית כל הימים. היא פונה אליהם בשעת הדחק לבקש עצה ותושיה מפיהם, והם נענים לכל משאלותיה בעין יפה ובאים אליה בחלום הלילה, כל אחד לפי הצורך, ומשיאים לה עצות ונותנים בידה הוראות ברורות מה לעשות וכיצד לעשות, הכל לפי הענין. רפואה למחושים שונים או מחלה שלה או של אחד הנכדים, על תחבושות אורז חם, על גרגרים צהובים מרים עם כפית מיץ פטל, ולא תסור מדבריהם ימינה או שמאלה.

מקובל על סבתא שמקומה בגן עדן מובטח לה, “וכי אפשר אחרת” כך היא נוהגת לומר. אם לא בזכות תפילותיה ומתן צדקה ותמיכה ליתומים ואלמנות ולעניי העיר הרי בזכותו של סבא שיחיה ויאריך ימים. היא תהא סמוכה על שולחנו ותדאג לכל מחסורו כפי שהורגלה מימים ימימה, “וכי אפשר אחרת”. סבתא עורכת תפילותיה בימות החול בשבתות ובמועדים, שחרית מנחה מעריב, ליד אותו “מקדש מעט” ליד תמונת “המזרח” שבכותל המזרחי. מרימה היא את עיניה אל הר הבית ולוחשת בדבקות גדולה את כל סדר התפילות הערוכות בסידור “קרבן מנחה”.

ועוד תפילה אחת עמה, שתזכה כל עוד בחיים חיותה לעלות לארץ הקודש, לחיות בירושלים את שארית ימיה עם סבא שיחיה, לנשק את אבני הכותל המערבי ולהקבר בבוא שעתה בהר הזיתים. וכאשר תבוא שעתה של תחיית המתים היא תקום תעמוד מול שער הרחמים לקבל פניו של משיח צדקנו ולא תצטרך להתיסר בגילגול מחילות, שכן המרחק מהעיירה שפיקוב ועד לירושלים הוא מהלך רב ואין זה תענוג גדול ביותר לעשות דרך ארוכה זו בגילגולים.

6

חתנו של הרבי, שלום מאני מצאצאיו של ישראל מרוז’ין, בנה לו ארמון משל עצמו, בתוך גן גדול ובו בריכת מים. החסידים באים אליו מעבר הנהר, מרומניה, בוהוש והסביבה. כולם סוחרים גדולים עשירים ובעלי ממון לבושים מחלצות ומביאים דורונות רבים ותורמים הרבה ממון להחזקת החצר. עברו שנים, ושלושת ילדיו של הרבי הגיעו לגילים שמונה, עשר, ושתים עשרה שנה, והיו זקוקים למורה הוראה ולמחנך שינחם בתורה, ש"ס ופוסקים ויחנכם בהלכות דרך ארץ. חשבו וחישבו והרהרו הרבי הזקן וחתנו מי מזקני העיר ומתלמידי חכמים שבה ראוי לאיצטלה זו, ושמו עינם לטובה בסבא, שכן ר' איצי חיות למדן מופלג, כחו רב בתורה ובחכמה, רודף שלום ומשכין שלום בין הבריות, מבית מדרשו של הלל הזקן, שדבריו נאמרים ונשמעים בנחת והוא מכובד על כל אנשי העיירה. קראו לו לסבא והועידו אותו למשימה נעלה זו, להיות רבם של רבנים בבוא שעתם ושכל מחסורו עליהם, ולא יכול היה סבא לסרב למצוות הרבנים, ונטל עליו המשימה.

סבא פרש מעיסוקיו, השותפות בחכירת יערות ואספקה סדירה של עצים לבית החרושת, וקבעו לו קיצבה לכל ימי חייו, לבד מעשרים עגלות עצים לחלוקה בין עניים. סבא שותה כוס חלב מוקדם בבוקר ופונה לחצר ושוהה שם כל היום, לומד עם הנערים וסועד אתם וחוזר בשעה מאוחרת בערב. הילדים דבקים בו מתרפקים עליו ומתפנקים על ידו. סבא אוהב אותם מאד ומדבר עליהם כעל הנכדים שלו ומספר על המעלות והסגולות של כל אחד מהם – “תפיסה מהירה, זכרון מופלג”. ביום ששי הם באים לסבא והולכים יחד לבית המרחץ וחוזרים אתו לשעה קלה לשתות כוס תה ולקנח בעוגיות ומובילים אותו לחצר לקבלת פני שבת. בן הרבי שהוא בגילי, בקי בתלמוד ומפרשיו ויודע מסכתות שלמות בעל פה, נכנס אלי מתענין לדעת מה אני לומד, מציץ בספרים שלי, מעלעל במחברות וצוחק, אולי זה מוצא חן בעיניו?

סמוך לחג הסוכות מופיע אחד משמשי החצר ומביא לסבא מתנת חג, פעם קפוטה של אטלס שציצים ופרחים טבועים בה, פעם פרוה נאה לימות החורף, או גביע של כסף, פמוטים לסבתא, “הרבי שיחיה והרבנית פייגלה שתחיה שולחים לכם ברכת חג שמח. שתחיו, תאריכו ימים ושנים, אמן”.

הקיץ בל"ג בעומר נסעתי במרכבה יחד עם סבא ועם בני הרבי אל היער, חמושים בקשתות וחצים, ואתנו סלים מלאים מאכל ומשקה ומעדנים שונים. המרכבה הגיעה עד הדרך הרחבה החוצה את היער, הנטוע שורות ישרות, נכנסנו אל תוכו ונבלענו בתוך צללי העצים וקרני השמש שחדרו מבין העפאים, ריח רענן וחריף של העצים נסך עלי שכרון קל.

הגענו למַערֶה אחד ביער, פרשנו יריעה לבנה, התכנסנו מסביב לסבא וסעדנו לבנו מהמטעמים. סבא סיפר לנו סיפור ואגדה על רבי עקיבא וארבעים אלף תלמידיו, על מגפה שפרצה ביניהם ונעצרה ביום זה, בל"ג בעומר. ר' ישראל העגלון היטה אזנו והאזין לסיפור והתכבד במטעמי החג. סבא לא הזכיר את בר־כוכבא כלל אבל אני יודע עליו רבות, מהסיפורים והשירים שלמדתי. סבא שכב לנמנם והרשה לנו לשחק ולהשתעשע. התחרינו ביריות חצים למטרה, התחבאנו בין העצים, דרכתי על שטיח רך של העלים שנשרו, ריח טחב חריף חם בקע מתוך האדמה, כאילו נשמה נשימה חמה. לא רצינו להעיר את סבא, קרני שמש אחרונות חדרו מבין העפאים ופזזו על פניו. עלטה אפפה את היער ירדה החשכה. פתאום ניצת כל היער באורות כחולים זעירים שנצנצו מכל עבר; הגחליליות שוחחו ביניהן בשפת האורות הכחולים. סבא ניעור והתחלנו בחיפזון לאסוף את צידתנו. יצאנו מהיער הקסום בחזרה לעיירה.

פרק ד: במחיצתם של אבא ואמא

1

השעה ארבע לפנות בוקר, מבעד לדלת הזכוכית בוקע ועולה האור וחודר אל חדרנו, חדר הילדים והספרים. אבא העלה את המנורה ויושב אל שולחן הכתיבה העומד בחדר השינה בין שתי המטות, אמא ממשיכה לנמנם. אבא כותב וממלא בכתב נאה גליונות לבנים צרים, כותב הוא מאמרים, עונה על מכתבים ומכין את הרצאת היום לחניכיו, שומעי לקחו. הם יושבים בקלויז17 העומד סמוך לנחל, נערים שבגרו ואברכים שכבר חתימת זקן ושפם צומחת להם, רכונים על ספריהם. מהם המכינים עצמם לישיבת לידא או ז’יטומיר או שיש בדעתם להגיע לאודיסה לבית מדרשם של ביאליק וקלוזנר. דואגים הוריהם שלא ילכו בטל שלא ישוטטו סתם ברחוב, שלא יצאו חלילה לתרבות רעה, ומשלמים בעין יפה וביד רחבה. אל אלה צירף אבא גם מבני העניים שאין ידם משגת, אלא שהם השאור שבעיסה, מן המתמידים והעילויים שבהם. אבא יורד אליהם בשעות שלפני הצהרים ושוהה אתם שלוש ארבע שעות, מתרץ את כל הקושיות והאבעיות שמביאים לפניו, ומרצה לפניהם מסכת בתלמוד, פרקי ספרות מהעתיק ומהחדיש, פרקים בחכמת ישראל ובתולדות ישראל, והם מקשיבים קשב רב ורושמים רשימות.

הם באים מדי פעם לביתנו, מנהלים שיחות עם אבא, שואלים ספרים לקריאה ולימוד. אותי הם שואלים שאלות מחכימות ואני משיב להם תשובה כהלכה. אבא לוקח אתו אל הקלויז את אחי הבכור, הקשיש ממני בשנתיים, “שיישב כאן, יאזין יקשיב לא יזיק לו, יקלוט כפי יכלתו”. טוב לו בעולמו לאחי, שאין עליו עול של בית ספר ולא עול של הכנת שיעורים, ורוב היום ראשו תקוע בקריאת ספרים. לפעמים גם אני נלווה אל אבא, מקשיב מאזין וקולט כפי יכלתי.

מהחלונות פורץ אור הבוקר הגובר והולך, שעוני הקיר התלויים בחדרנו משמיעים צלצולים כבדים מתמשכים וצלצולים חדים. השעה שש, אמא מתעוררת משנתה, נחפזת, שעתה דחוקה. עוד מעט תעמיד כוס תה מהביל, שצבעו כעין הענבר, על שולחנו של אבא, יש לערוך את השולחן לארוחת הבוקר, ולפתוח את החנות. אבא מנתק עצמו מהשולחן מתעטף בטלית ותפִלין ופותח את מצעד הבוקר, מקיר אל קיר. הוא אינו מזמר את תפלתו אלא מדקלם בהתרגשות גוברת והולכת: “השמים מספרים כבוד אל ומעשה ידיו מגיד הרקיע” מרים את קולו “תקע בשופר גדול לחרותנו” טוען ותובע בתוקף רב “צור ישראל קומה בעזרת ישראל ופדה כנאומך יהודה וישראל”.

ארוחת בוקר מסתיימת, אמא ליד הראי מתקינה את עצמה ויורדת לחנות. אבא חוזר אל שולחנו, מציץ הצצה חטופה אל כתביו ומנתק עצמו מהם באנחה קלה. אמא השאירה על שולחנו חבילות של פסים תפורים יחד של בדים ואריגים שונים. אלו הן הדוגמאות החדישות שהשאירו סוכני בתי החרושת שבקרו כאן; יש להחליט בדבר, מה לקחת וכמה לקחת, עונת הקיץ קרבה אל קצה, הסתיו ואחריו החורף ממשמשים ובאים. וכך עובר אבא מענינים העומדים ברומו של עולם היהדות, ציונות וארץ ישראל, לעולמם של בדים ואריגים של צמר וקטיפה, של פשתן וכותנה, פלנל, משי, סטין, פופלין, על צבעיהם השונים הססגוניים, במשבצות, בקוקוים בנקודות חן ובפרחים, ואין שיעור להמצאות החדישות של בתי החרושת, כל עונה והפתעותיה. לעומתם ישנם בדים ואריגים של צמר וקטיפה שהם יציבים ועומדים מאז ומעולם ואין להם תמורה. אבא בודק לכאן ולכאן ומצמיד פתק לדגם הנראה לו ביותר. עוד מספר שבועות יתחילו לנדוד על פני ערים אל מחסני בתי החרושת, להזמין לקבוע מחירים, תנאי תשלום ואספקה במועד המתאים. מהבדים עובר אבא אל פנקסי החשבונות דביט וקרדיט, וחובות אבודים, שטרות לפרעון ושטרות לגוביינא. אבא כבר סיים כוס שלישית של תה, מדליק פפירוסה אחת ומפריח עשן כחלחל ריחני להנאתו.

2: בחנותה של אמא

החנות היא הממלכה של אמא. עומדת היא לבושה בקפידה, הפיאה לראשה כעטרה, משקפי המצבט תלויים לה על החזה בשרשרת דקה, והיא צופיה הליכות החנות. כאן היא הקובעת, הפוסקת, וכולם נדחקים אליה ואין הם מסתפקים בדין ודברים עם הזבן הראשי ברוך ועוזרו אשרקה. “אודליה אודליה! תגידו להם שלא יתמקחו אתי, חכמים שכאלה”. הם באים לכאן לרוב ביום הראשון וביחוד בימים של חגא וגנוסיה, בעוד פעמוני הכנסיה משמיעים צלצוליהם הכבדים המתפשטים בכל העיירה. הם באים בחבורות חבורות מכל הכפרים החובקים בטבעת את העיירה מכל עבריה: ה“ההר הקרח” “מעבר לטחנה” מ“הבקעה” ומ“משרפות היי”ש" (ליטאיה, גורה, זמלינה, דולינה, גורלניה) הם באים לכאן על משפחותיהם המסועפות עם נשותיהם רחבות המותן, החזה השופע, הפנים הרחבים, הלסתות הבולטות הסמוקות שזופות. באות הבנות והכלות עם הצמות הקלועות עדויות בשלל סרטים צבעוניים, חולצות רחבות רקומות, חמש מחרוזות מתנוססות על החזה, ושבע שמלות מרשרשות על מגפים אדומים או שחורים על נעלים גבוהות מכופתרות. פנים מלאים סמוקים ומחייכים ועינים בורקות. באים הבנים והחתנים עם בלוריות מסולסלות, כובעים עם מצחיות נוצצות, חולצות סטין ססגוניות ענודות באבנטים וגדילים ארוכים, במגפים מצוחצחים מבריקים. הם מביאים אתם ריחות רעננים של שדות גנים ויערות, ריחות של סוסים צאן ובקר, וריחו של לחם שיפון. הנשים מביאות דורונות לאמא, לשחר פניה כדי שתואיל לגלגל לפניהן מה שיותר גלילי בד ולפרוש לפניהן משלל המטפחות. וכך מסתדרת על השולחן הניצב בפינה ליד הראי תצוגה של תנובת הארץ: סלים קלועים עם פרי או ירק, תות היער שנלקט בצינת בוקר, תות העץ, פטל אדום כהה, ביכורי דובדבנים, חריצי גבינה וככרות חמאה מכוסים בעלים ירוקים, כדים עם שמנת, קערות דבש, חלות דונג לנרות. “הבאתי לך אודליה דורון קטן שיהיה לך ולילדים לבריאות”. אמא טועמת מהפרי משבחת מהללת, ותהלוכה ארוכה של סלים, קערות פנכאות ככרות וחריצים עושה דרכה במעלה המדרגות אל תוך הבית, אל סבתא. “מה אני אעשה עם כל אלה?” אך ראה זה פלא, איכשהו מוצאת סבתא שימוש בכל השפע היורד עליה.

על השולחנות, הניצבים כמו ח' סביב האצטבאות, נערמו כבר ערימות של גלילי בד ואריגים מכל הצבעים והגוָנים, כחול, שחור, חום, אפור ובד לבן לכלי לבן, בד פשתן לכותנות. קופסאות הקרטון הגדולות נפתחו ושולים מהן מטפחות גדולות וקטנות על שלל צבעיהן רקומות בפרחים וציצים. הנשים המבוגרות עוטפות מדי פעם את גופן העגלגל במטפחות הצמר הארוכות הכבדות, מטפחות החורף, והצעירות מתעטפות במטפחות ראש של צמר וקטיפה ומשי ורצות מדי פעם אל הראי, צוחקות ומחלקות מחמאות אחת לשניה: “את נסטיה עם מטפחת שכזאת תוכלי להופיע בנשף הריקודים בארמון יחטפו אותך כחלה טריה”, רעמי הצחוק פורצים מדי פעם, החנות הומה משיח להג וצחוק.

הגברים משתוחחים, משיחים ומעשנים. מדי פעם נקרא אחד מהם אל הדוכן, זורקים עליו בד כחול, מחליפים אותו בשחור, מריצים אותו אל הראי וכולם פוסקים: “נאה וואסיל, נאה”. הלה מביט על עצמו תוהה ובוהה, אמא מכריזה בקול חגיגי: “אשרקה, גזור שלוש אמות עם תוספת”. ברוך ואשרקה מפליאים לעשות בארשין של פלדה, היא אמת המידה. שש אמות, שמונה אמות, הארשין צועד על פני הבד, הגלילים מתגלגלים גוזרים את הבד ברשרוש חגיגי, עוטפים, קושרים, תוחבים החבילה בחיקה של האשה: “נו שיהיה לכם לבריאות”. האויר בחנות דחוס מרוב קהל ומרוב עשן, האוירה עליזה, חגיגית משפחתית, דומה שכולם הנם קרובי משפחה של אבא ושל אמא. שהרי גדלו שניהם יחד אתם מילדותם בכפר. אמא ואבא מכירים תולדותיה של כל משפחה על הסתעפותה, על שמחותיה ויגוניה. “נו מה אתך ברוך, הרי זה בנו של קונדראט מהאיוואנצ’וקים,18 שייגעץ נאה, אַח, איזו יפהפיה הבאת אתך, גשי הנה, תגשי אלי בת מי את?” זורקת עליה מטפחת וסובבת אותה לכל צדדיה, זו מסמיקה מעבר לתנוכי אזניה והבחור רווה נחת. וכך נמשכת השלשלת: וואסיל גולובציק, איבאן פוליבאני, תיאודור מארציניוק, מוקיטה, בוהאי, פר בן בקר, הגברתן, קאשפרון, כל יוצאי ירקן נאפודה, גרף, כן יש אחד ושמו גרף ולו סוסים אמיצים מטופחים. כולם מן המכובדים בעלי גוף, בעלי משקים גדולים, שדות נרחבים, חלקות יער, רפתות ודירים, גני פרי וירק. נשותיהם מדושנות רחבות מָתניִם וירכים, הבנים והבנות כאלונים צעירים פורחים, וכולם ניצבים איתן על קרקע האדמה. כדי להבחין ביניהם נושאת כל אחת את כינויה המיוחד בפי אמא: מריה הגדולה, מריה הקטנה, נסטיה מהגורלניה, נסטיה מהזמלינה, פאראסקה השמנה, יאבדוחה הגבוהה, פאלאשקה וכסניה. אף אני מכיר את כולם והם מכירים אותי “זה הזאטוט יגיע רחוק, עד סיביר”, כך פסקו. הם מכירים אותי משום שאני אוהב לשהות בחנות בכל עת מצויה. אוהב אני להחליק על הקטיפה, ללטף את מטפחות המשי, להזין עיני בצבעים הססגוניים. אוהב אני את ריחות הבדים והצבעים, לכל בד ריח משלו ולכל צבע ריח משלו, אני סופג אותם והם נוסכים עלי שיכרון קל ונעים. יש לי הנאה עמוקה לשהות בתוך ההמולה העליזה השוררת כאן, להאזין לשיחם ושיגם של הקשישים ולצחוק ולמשובה של הצעירים והבנות.

הקשישים, ראשי בתי אב, עולים אחד אחד אל אבא לדרוש בשלומו, לשלם חוב ישן, לפתוח חשבון חדש. מהם שרוטנים: “השתוללו הנשים שלנו, תאוות הבדים והמטפחות אחזה בהן ומעבירה אותן על דעתן, השד יודע מה?” “מורדקו שלנו”, כך קוראים לו לאבא, עולים אליו כל אחד וצרור כספו, כל אחד והענינים המטרידים אותו, סכסוכי גבול עם שכנים, שדה בשדה נגעו, מסים לממשלה, משפט תלוי ועומד על תגרה שפרצה בין שניים, וסתם שיחה בעניני דיומא. אבא בורר, מייעץ, קופסת הפפירוסות פתוחה, והן ממולאות בטבק טורקי ריחני, אין מעשנים מַחוֹרְקָא19 מפני מורדקו. אבא מדבר בשפתם העסיסית המתנגנת המתחרזת, ומתבל שיחתו במשל בפתגם ובבדיחה, הם מאזינים ונהנים “כך, כך, מורדקו”. אבא נזקק להם מדי פעם בסיוריו בעיירות הסמוכות, בייחוד לקאשפרון או גרף שסוסיהם אמיצים ועגלותיהם נוחות לנסיעה. הם מרפדים את מושבו לידם שישב בניחותא, דואגים דאגת אמת כמו לסוסים שלהם. נוסעים, מגלגלים שיחה על הא ועל דא, אבא נהנה הם נהנים, גם הסוסים נהנים ומחישים צעד בדרך העפר בין שדות ירוקים.

צהרים, ההמולה בחנות שוככת, עשן המחורקא נמוג והולך, כולם עוזבים אחד אחד וצרורות בידיהם, פונים אל העגלות החונות בכיכר היריד. ברוך ואשרקה מתחילים לקפל את הערמות שעל גבי השולחנות, גלילי הבד מתנפחים מחדש, מחליקים עליהם והם מוחזרים אל האצטבאות כל אחד במקום המיועד לו. את שיירי הבד זורקים מתחת לשולחנות, מקפלים את המטפחות והן מוחזרות אל קופסאות הקרטון. משוחחים ביניהם קונים, פדיון, מזומן ועל בנות הכפר היפות, המגרה בשולחן התמלאה, אמא מקפלת את שטרי הכסף, כל אחד במקומו: עשרה רובל, חמשים רובל, מאה רובל, ויקאטרינקות אדומות חמש מאות רובל, ומטבעות של כסף וזהב. חדרו של אבא מתרוקן, סוגר את ספרי החשבונות מעיין בעתון וחוזר לעולם של הגיגים; רעיונות שאיפות ומאוויים. יום ראשון, שעת צהרים מאוחרת.

בימים רגילים של השבוע, באים לקוחות שונים, אינם מקימים רעש והמולה, דנים ומתמקחים בהשקט ובניחותא. לרוב באים פקידי בית החרושת עם נשותיהם, מגוללים אריג משובח ובדי קטיפה, בדים דקים שקופים, בדי משי מכל הצבעים. לעתים נכנסת פריצה פולניה, מניחה את מגבעת הקש הרחבה על השולחן, מתיישבת בהרחבה ופותחת בשיחה ארוכה, ארוכה. אמא מגייסת את כל ידיעותיה בשפה הפולנית ושומעים רק פְּשֶה, פְּשֶה.

ביום חמישי סמוך לשעת הצהרים באים קונים מיוחדים במינם, אלה הם ה“ישובניקים”20 הגרים בכפרים הסמוכים. הם באים כל אחד בעגלתו וסוסתו לערוך קניות עבור החנות הקטנה שיש להם בכפר. החנות היא ד' על ד' אך יש בה מכל בכל, מעין חנות כל־בו. שכן הכל מצוי בה, משרוך נעל ועד דג מלוח, חוט ומחט וכפתור, עטרן למריחת מגפים, זפת לזפת גלגלי עגלה, רצועה לשוט ומלח לימון. יש בה גם פינה צנועה לבדים ומטפחות, סך הכל אצטבה אחת קטנה. לאחר שסובבו בחנויות השונות והצטידו בדברי מכולת ובסדקית, באים לחנות לקנות “מציאות”. הם נוברים מתחת לשולחנות ובערימות שבמחסן, מעלים אבק ומעלים נושנות, כל מיני שיירים שנותרו. לעתים מוצאים גליל שלם של בד פרחוני לשמלות וחולצות לאכרות, “שיצא מן האופנה” ונמכר בזול. לאחר שצברו לעצמם ערימה קטנה הם צוררים אותה, לפעמים משלמים ולפעמים נוטלים בהקפה ויוצאים לדרכם, אל כפרם אל החנות הקטנה.

3

בחדר הגדול והמרווח שבו ישנים אני ואחי, אין בו קירות כלל, מכוסים הם בארונות ספרים שאותם אפשר לראות מבעד לדלתות הזכוכית, עומדים הם במלוא קומתם בכריכות עור חום ואותיות זהב מוטבעות בהם. כאן ניצבים ששה סדרי משנה, כל הגמרות, הרמב"ם, משנה תורה היא היד החזקה, מורה נבוכים, ספרי השולחן הערוך: יורה דעה, חושן משפט, אבן העזר, אורח חיים, וספרים רבים של מפרשים ופוסקים של חכמים וגאונים שבכל הדורות. עוד בטרם למדתי לדעת כי בספרים אלה מצויה ארץ ומלואה, חשתי יראת כבוד בפניהם, ידעתי שהם ספרים קדושים בעיני סבא ואבא, וחס וחלילה להפיל אחד מהם ארצה. באותן אותיות הזהב החלה קריאתי הראשונה. מדי ערב בלכתי לישון הם ליוו אותי, סוככו עלי כל הלילה, נסכו מעין בטחון והנעימו את שנתי. בבוקר רק פקחתי עיני, מיד ניצבו לפני, שלחו אלי אותות ורמזים ושוחחו אתי בשפת סתרים וזירזו אותי לקום; זרעים, מועד, נשים, נזיקין, ואם התחשק לי לשכב עוד מעט בטרם אנתק עצמי מהשמיכה החמה, מיד חברו עלי כל הגמרות וניצנצו באותות הזהב. השעון מצלצל שבע, בבא קמא! בבא מציעא! בבא בתרא! גטין! סנהדרין! ומי זה יעז להתפרקד בפני הסנהדרין, מיד אני קופץ מהמטה ומתחיל להתלבש.

לפעמים בערבים כאשר סבא נשען בחדרו על גבי העמוד ומעיין במסכת אחת ועולה על שרטון, נתקע בסוגיה אחת שלא נהירה לו כל צרכה, הוא קורא לעזרה את אבא שיסייע בידו. אבא מעיין, אץ אל הארונות, מוציא ספר ועוד ספר, מציץ לכאן ולכאן ומיד נישאים שמות מחדר אל חדר ומרחפים בחלל הבית, מהר“ם, מהרש”א, תוספות יום טוב, ברטנורא,21 ומעמיד דברים על תיקנם ומיישר את ההדורים, סבא מחייך ונהנה כאומר: נצחוני בני.

אבא גדל בכפר “זמלינה” הסמוך לבית החרושת והיו מובילים אותו כל יום בעגלה לעיירה אל “החדר”. בגיל שמונה סיים את “חוק לימודיו” ומכאן ואילך היה צמוד לסבא שהיה מלמדו תורה והיו מפליגים בש"ס ופוסקים. כאשר הרבי ייסד בחצרו את הישיבה, כינס סביבו כשני תריסרי נערים ואברכים והושיבם לידו. טרח סבא בפני הרבי והואיל להושיב את אבא בין תלמידיו. היה אבא מתלבט בין רגליהם, ולא עברו ימים רבים ונתפרסם כחריף ובקי ונימנה על העילויים שבהם. בגיל ארבע עשרה עלה לגדולה, שכן הרבי מינה אותו להיותו המוציא והמביא בספריה הגדולה שלו רבת הארונות שהגיעו עד לתקרה, ומצויים בהם כל הספרים שבתורת ישראל וחכמת ישראל, ספרים שנכתבו בכל הדורות על ידי חכמי ירושלים, בבל, ספרד ואשכנז, בלשון הקודש ובארמית, ונדפסו בכל הדפוסים שבארצות הגולה ובערי הקודש ירושלים וצפת, וכן כתבי יד עתיקים, שכן חובב ספרים וכתבים הנו הרבי משחר נעוריו, ומהם שעברו אליו בירושה מאבות אבותיו צדיקים יסוד עולם.

היה אבא יושב כאן ימים ולילות קרא ולמד ולא הניח אף ספר או כתב יד מידו. מטתו עמדה בספריה והיה סועד על שולחנו של הרבי ונוסע הביתה אל הכפר רק בערבי שבתות ומועדים. אבא מספר על תקופה זו בחייו על ימי נעוריו בחצר, בגעגועים עזים, על אותם ימים מאושרים בהם הסתופף באהלי תורה בין הספרים והגוילים, על התגלית הגדולה בחייו הוא הרמב"ם וכל כתביו, – הוא דבק בו כל הימים ומדבר בו בהערצה גדולה. מתכתב הוא עם חבריו ללימודים שנדדו לעיירות שונות, אחד רב, אחד דיין ואחד שוחט, וכותב להם מכתבים מרגשים: “אחי ורעי מנוער, ידיד נפשי”. כאשר אחד מידידיו בא לשחר את פני הרבי הוא סר לביתנו. אבא אץ לקראתו מאמצהו ומחבקהו, משמש לפניו, מגיש לו ממיטב המטעמים ואין קץ לשמחתו.

בפינת החדר תלוי שעון ישן במסגרת עץ שחורה. השעון צועד לאטו, נושם בכבדות ולעתים שכיחות ביותר יש “למלא אותו”, לאזן את שתי המשקלות הכבדות. למתוח את הקפיצים ולכוון אותו והוא משמיע צלצולים עמומים, איטיים, ומהדהדים, בום… בום… בום, שמהם ניתן להבין כי אין חדש תחת השמש, דור הולך ודור בא ומה שהיה הוא שיהיה. מיד לאחריו לאורך כל הקיר ניצבים הארונות עם ספרי הזהב; והם כאילו מעידים כמאה עדים, כי אמנם נכון הדבר, אמת קיים ויציב. הארונות מגיעים עד לפינה השניה. כאן נוצר רווח, פס לבן. באותו רווח באותו פס לבן תלוי שעון במסגרת חומה בהירה. המטוטלת הנוצצת נעה במהירות לכאן ולכאן, השעון פועם את פעימותיו הנמרצות תיק תק תיק תק ומשמיע מדי פעם את צלצוליו החדים המתפשטים בכל הבית בום בום בום בום תיק תק תיק והוא מכריז כי הזמן אינו עומד אף לרגע, הזמן פועם וצועד תיק תק תיק תק.

סבא ואבא מניחים שני זוגות תפִלין, של רש“י ושל רבנו תם,22 סמיכות פרשיות, ערבוב פרשיות. אך אבא אינו רב, לא דיין ואף לא שוחט, נשאה אותו הרוח, ומי יודע דרך הרוח באדם? אולי בשל שנות ילדות ונעורים בכפר, שדות בר, גנים יער ונחל, קציר ודיש, אכרים עובדי אדמה, ריחה של האדמה, ואולי בשל אהבתו העמוקה לשפה העברית, צמוד הוא אליה, משתעשע בה ושש לחדש מלים. את התנ”ך אימץ אל לבו והוא חי את דמויותיו, את אירועיו כאילו קרו רק תמול שלשום, פרקי ישעיהו ירמיהו וביאליק עולים בקנה אחד, נושרים מפיו ועיניו נוצצות. אותו פס לבן שבקיר הוא כעין סימני עקבות, פסק זמן של הרהורים של התחבטויות, לאן? וכאשר אבא תלה את השעון החדש כנראה כבר גמלה ההחלטה בלבו.

הפס הלבן המבדיל בין קיר לקיר, בין ספרים לספרים, רחבוֹ פחות מאמה, אולם המרחק בזמן הוא כאלפיים שנה. דומים הארונות במבניהם ובחזותם, אך כה שונים בתכולתם. בראשון שביניהם, באצטבאות העליונות, עומדים ספרי הגות ומחקר: אבן גבירול, שירת יהודה הלוי, רמח“ל, שד”ל, רנ"ק, אחד העם, הלל צייטלין, ש' הורביץ, מילונים כבדים של ברוקהוז־עפרון ושטיינברג, עברית, רוסית, גרמנית, דור דור ודורשיו, ספרי גרץ, דובנוב, קלוזנר,23 “השלוח”, “הזמן” “לוח אחיאסף”. באצטבאות למטה מונחים כרכי “המגיד”, “הכרמל”, “המליץ”, “הצפירה”, “ראזסוויט”. עד כאן הארונות הסגורים במפתחות בשולחן הכתיבה של אבא, מכאן ואילך באים הארונות הפתוחים לפנינו הנערים. נראה לי כי אבא פתח אותם לפנינו; כעין פתיון: “אדרבא יציצו בהם הנערים יקלטו כפי יכָלתם ויתבשמו מהם”. כל ספר חדש היוצא לאור סופו שהוא מגיע אל הארונות הפתוחים לפנינו, מהם בהוצאת “תושיה” שבוארשה, הוצאת “מוריה” שבאודיסה והוצאות שביפו וירושלים. עומדים הם בכפיפה אחת, מספרי השירה של ביאליק, טשרניחובסקי, זלמן שניאור ושירי מיכל, מנדלי מוכר ספרים, שלום עליכם, מיכה יוסף ברדיצ’בסקי, י.ל. פרץ. ישנם סיפורים ושירים שכבר קראתי אותם בספר “הסגנון העברי”, סיפורים של ספקטור, שטיינברג, פייארברג, ש. בן־ציון ועוד.24 וישן מפני חדש תוציא, לפני שנה העביר אלינו אבא צרור גדול של ספרים מהם שדפיהם כבר הצהיבו, ואני כבר שוקד עליהם. ביניהם הספרים “מסתרי פריז” וכן “אהבת ציון”, “אשמת שומרון”. אלו כבר סיימתי קריאתם, וישנם ספרים שכבר עלעלתי בהם. “התועה בדרכי החיים”, סיפורי ראובן אשר ברודס, קובץ “השחר”. אני קורא כעת את הספר “ביריניקה”, ספר עבה, כיצד טיטוס הרשע כובש ירושלים מתפלש לרגליה של ביריניקה היפה והגאה, ועדיין איני יודע מה עלה בגורלה.25

בחורף שעבר כבכל שנה, נערכה בחדר הספרים חגיגה גדולה, חג חמישה עשר בשבט. אל השולחן הגדול הצמידו עוד שולחן ופרשו עליהם מפות לבנות, וכל מנורות הבזק שבכל החדרים, התלויות והעומדות, הועברו לכאן. אבא ואמא החלו לערוך את השולחנות ואני ואחי גויסנו למלאכה חגיגית זו.

על גבי טסים ארוכים נערמו פירות שנשתבחה בהם ארץ ישראל: תפוחי־זהב, מנדרינות ולימונים, כאשר אבא הסיר מהם את עטיפותיהם התמלא החדר ריחות משכרים חריפים. עמדו קופסאות עץ וקש מלאות תאנים ותמרים, נערמו חרובים, בטנים ושקדים, אגוזים וצימוקים, וזיתים. כל פרי למינהו נשא עליו שלט קטן ועליו בכתב מרובע, שאבא שרטט, שבחו של כל אחד מהם, בפסוקים ובאמרות “ולקחת לך פרי הדר”, “התאנה חנטה פגיה”, “אמרתי אעלה בתמר”, “קב של חרובים”, “אל גינת אגוז ירדתי”, “הגפנים סמדר נתנו ריח”, “קחו מזמרת הארץ בטנים ושקדים”, “זית רענן יפה פרי תואר”. בין טס לטס עמדו בקבוקים לבנים בעלי הצואר הארוך שקוראים להם גרפין, ממולאים ביין אדום וכוסיות צבעוניות, אלו הוצאו מתוך ארון שכיות החמדה של אבא. על שולחן אחד קטן שעליו דלקו נרות גדולים תקועים בפמוטים הונחו האלבומים מארץ ישראל. באחד מהם היו כל התמונות הצילומים והגלויות המצוירות שהגיעו לבית, ובשני בכריכת עץ זית מעבודת “בצלאל” ניראו מבעד ניר דק שקוף פרחים מיובשים מהארץ בשלל צבעים, כל שמות הפרחים ומקום גידולם בארץ. וכאשר הועלו כל המנורות והנרות נשטף החדר עם השולחנות הערוכים באור אדמדם, חגיגי. אפילו ארונות הספרים בעלי סבר הפנים החמור, נראו כמחייכים.

בשעה שמונה החלו האורחים הם ונשותיהם ממלאים את הבית, פשטו את אדרותיהם ופרוותיהם והסבו לשולחנות. ומה רבה היתה השמחה כאשר נפתחה הדלת ונכנסה חיקלה טברסקי בת הרבי26 ושני בניה, הבכור, יוחנן ואחיו בן גילי אברהמצ’יק היפהפה והשובב ואחריהם נדחק אחד משמשי החצר עם סל נצרים, והחל להוציא מתוכו בקבוקים של “יין כרמל” שנתקבלו בתרועות שמחה והועמדו במקום מכובד על השולחנות. וזאת לדעת, כי אגף המגורים של חיקלה בת הרבי משמש מעין מועדון ציוני שבו מתכנסים כל בני החבורה, ואבא בתוכם, בכל עת מצוא, בשבת לאחר התפילה, בשעות קיץ עם דמדומים, ועוסקים בעניני ישוב הארץ ובעניני ספרות וסופרים. יוחנן מקריא משיריו וסיפוריו וכולם מנבאים לו גדולות ונצורות ועתיד מזהיר של סופר בישראל. יוחנן יורד לפעמים אל הקלויז להאזין להרצאותיו של אבא ויש לו תמיד השגות והערות לדברי אבא המקבל אותם במאור פנים.

המסובים נתנו קולם בשיר ושרו משירי ציון השגורים בפי כולם “שאו ציונה נס ודגל”, “שם בארץ חמדת אבות”. אבא קם ממקום מושבו והחל להרצות על חג ראש השנה לאילנות מנהגים ומסורת ודברי הלכה שהיו נהוגים בארץ, והעביר אותנו לשעה קלה אל אותה ארץ חמדת אבות. הגיעה שעתי, אבא קבע כי מכל השירים השגורים בפי, אשיר בערב זה את “אל הצפור”.

עמדתי בראש השולחן ליד אבא ופתחתי ב“שלום רב שובך צפורה נחמדת”, כולם סייעו בידי וזמזמו אחרי. אך רק התחלתי בית שני ראיתי כי פני כולם החוירו והאדימו ומעיניהם נשקפו הפחד והחרדה, שמא חלילה יש בדעתי לזמר את כל ששה עשר הבתים שבכל אחד מהם ארבע שורות וחרוזים עיניין לשעה ארוכה, בעוד השולחנות ערוכים בכל טוב והם לא טעמו עדיין אפילו כזית. מיד נחה עלי הרוח, נעשיתי קל כנוצה, התרוממתי באויר ובמעוף כביר טסתי על פני כל הבתים והשורות ושירתי צנחה על הבית האחרון, אחרון, “כבר כלו הדמעות כבר כלו הקצים”. היתה זו מעין נחמה ותקוה: אל תתעצבו אל לבכם אל ייאוש, הגאולה קרובה. ראיתי את השמחה שנהרה על פני כולם ואת חדוַת הגיל שבעיניהם וזכיתי למטר של תשואות שהנה גאלתי אותם מייסוריהם ומדויהם שהיו צפויים להם חלילה וכולם שבחו והללו את שירתי.

אף אני השתתפתי בשמחה הכללית, שהנה עוד מעט ואוכל לטעום מכל המטעמים. וביחוד כי שחררתי את הצפור הקטנה שעמדה רתוקה אל חלוני, הטמינה את ראשה הקט בין כנפיה, רעדה מקור וכפור והקשיבה לשירתי. וכאשר שמעה את המלים האחרונות “שלום רב שובך צפורי היקרה, צהלי נא קולך ורוני”, הוציאה את ראשה הקט זקפה אותו, התנערה מפְּתותֵי השלג והכפור, נקשה בחלון לאות תודה ופרידה, נפנפה בכנפיה, התרוממה וטסה אל הארץ החמה היפה, בה ינץ השקד התומר.

4

הספריה שלנו “של הנערים” מצויה בתוך ארון נמוך קומה חטוב עם דלתות עץ העומד בין הספה שלי ושל אחי, הוא נראה כבן זקונים לאותם הארונות הגבוהים ומכאן החלה יניקתי. מאותו יום שגיליתי את התגלית הגדולה והמסעירה כי ניתן לקרוא בספר מבלי להוציא הגה מהפה, נעשיתי זולל וסובא של ספרים, קראתי בהם ביום ובלילה בשכיבה ובעמידה ואף בהליכתי לבית הספר. מרבה אני לקרוא בימות החורף, השלג הכבד מכסה את הגגות והבתים, העיירה שרויה בדומיה לבנה, בשעה ארבע כבר יורדת החשכה. ארוכים לילי החורף, בבית עומדת חמימות נעימה, כל התנורים מוסקים ונשמעים מהם קולות נפץ של בולי העץ הארוכים העולים בלהבה. כולם קוראים, אבא, אמא, אחי, אחותי חוה רכונה על ספריה, סבא נשען על העמוד ומעיין, סבתא שקועה בסיפורים המופלאים שבספר “שבחי הבעש”ט". נזכר אני בתקופה הראשונה תקופת הספרונים הקטנים הדקים והחוברות שכולן היו מנוקדות, האותיות כאילו רקדו על גבי הנקודות, הציורים והתמונות ליוו את הריקוד, את הסיפורים. אותם ספרונים קטנים בני ארבעה או חמישה עמודים, “פרחים” “ביכורים” “ספרי אגורה” של בן אביגדור27 והירחונים המצוירים “עולם קטן”, סיפורים, שירים, ותמונות מחיי היהודים בגליציה שדיברו עליה בבית כעל ארץ החופש.28 הירחון “החיים והטבע” ובו סיפור מופלא בהמשכים מחיי האנוסים בספרד, דון מנשה ממצביאי צבאות ספרד ודונה רחל. 29בסופו של כל ירחון היו מצויות חידות בחרוזים ובחלקן מצוירות ואני עמלתי לפענח אותן. ביום אחד החלו להופיע חוברות קטנות “זכרונות לבית דוד”30 וכל שאירע להם לדורותיהם מיום שעלו מבבל “אני זרובבל בן שאלתיאל”, יאלטה הגבירה האצילה ועד דון אברבנאל שר האומה, ראש גולי ספרד. הייתי מיצר בצרתם ומתיסר בייסוריהם, נדדתי איתם מארץ לארץ, אין מנוח לרגלם עד שניתקה השלשלת ואבדו עקבותיה. לשוא חכיתי וצפיתי לחוברת חדשה, אולי שוב תופיע, אולי אשוב אתם יחד לירושלים, החוברות פסקו.

בעוד אני מחפש את עקבות השלשלת הגיע הסיפור “עכסה בת כלב”.31 שינה של שבת אחרי הסעודה, כולם מנמנמים ואני מתבודד עם עצמי, יושב על התנור החמים, לידי קערית עם גרעינים, שקוע בקריאה. התרוממתי מעל התנור, מהזרעונים הקלויים, מהעיירה, ונישאתי הרחק הרחק אל ארץ קדם. חזרתי אל ימים ראשונים, מלחמות וכיבושים, עולים על ארץ כנען, יצאתי בעקבות לוחמים נועזים ובראשם כלב בן יפונה. הם כבר בהרי חברון, קרית ספר, עכסה היפה רוכבת על סוס אביר, שועטת ליד אביה המצביא. אור בוקר, הגדודים ירדו מההרים ועלו מהבקעה לאחר ליל פשיטה. עתניאל בן קנז גיבור החיל ניגש אל עכסה נושק את ידה ומגיש לה שי, שלל מלחמה גֻלֹת עִלִיות וגֻלת תחתיות. מים זכים הזורמים מההרים שופעים בבקעה, וארץ דשנה פוריה, והוא מבקש את ידה, להיות אשת חיקו. עכסה מחייכת ונעתרת לו. כיום, כל הספרונים האלה המופלאים, כרוכים יחד, והם כבר נחלתו של אחי הקטן שלמה’לה, יושב הוא על הרצפה, הארון פתוח לפניו והוא מעלעל וקורא לאטו.

אך לפעמים חולף זמן ניכר ואף ספר חדש אינו מופיע. עונת קיץ, הסופרים כנראה יצאו לקיטנות מבלי שטרחו ודאגו לילדי ישראל שצמאה נפשם לסיפוריהם. גם אבא אינו מרבה בנסיעות, נוצר חלל ריק מעין בצורת, אני מעלעל מחדש בספרים שכבר קראתי, מושך שוב אחד מהספרים הצהובים שאבא העניק לנו. בימים שכאלה אני נכנס בשעות שלאחר הצהרים לדירתו של סבא שעדיין שוהה בחצר הרבי. בחדר שורה דומיה, סבתא מנמנמת, אני מתפרקד במטה של סבא שוקע בכסת הרכה, נועץ עיני באצטבאות שליד מטתו המסוידות בצבע כחול לבן כצבע החדר. כאן מצויים ספרים רבים; חומשים, מחזורים, חוק לישראל, תיקון ליל שבועות, הגדות לפסח, ספר הזוהר, מדרש רבה. אך ישנם גם ספרונים, חוברות, קונטרסים ובהם סיפורים נפלאים שטעמם כטעם היין המשומר. “ספר הישר”, כל מלחמות ישראל, ספר יוסיפון בכתב רש“י נסים ונפלאות ומסעות אל מעבר לנהר הסמבטיון על עשרת השבטים, שבטי ישראל שנדדו למדבריות ערב גבורי מלחמה, כל שבחי הבעש”ט, ומעשי שבתי צבי ומרעיו וכל אותו דין ודברים נוקב בין ר' יעקב עמדין ור' יונתן איבשיץ,32 חרמות ונידויים. בנשימה עצורה קראתי בדפים הרוטטים של ספר “יוֵן המצולה” לר' נתן האנובר,33 אותו מסע הדמים של בוגדן חמלניצקי ימח שמו וזכרו, כיצד עברו גדודי הקוזקים מעיר לעיר, מקהלה לקהלה, הרגו וטבחו זקן ונער נשים וילדים, הבעירו אש בבתי הכנסת ושרפום על מתפלליהם כשהם עטופים בטלית ותפלין ויצאה נשמתם בקריאת “שמע ישראל”, והוא מונה מספר הטבוחים בכל עיר, “כך וכך מאות כך וכך אלפים”. פולנים ויהודים התגוננו ביחד אך בשעה המכריעה בגדו הפולנים מסרו את היהודים לטבח, כופר נפשם. המחנק בגרון גובר והולך הדמעות נושרות מעיני, מניח את הספר לרגע, מהרהר ומהרהר, לובש עוז וממשיך בקריאה.

בחדר השינה של אבא ואמא, על האצטבה שעל גבי הקמטר, עומדים הספרים של אמא, ספרים ביידיש. בבית כולנו מדברים יידיש רק אבא משוחח אתנו בעברית, אך קשה עלי הקריאה, אני קורא לאט ואין לי הנאה מרובה מכך. בערב שבת הנרות דולקים, הבית כולו מואר, חגיגי, וכבר נשמע משק כנפי מלאכי השרת, נוטלת אמא ספר אחד מרכיבה את משקפיה וקוראת. יש לה ספרים של מנדלי מוכר ספרים, של שלום עליכם, י.ל. פרץ, דינֶזון.34 בזמן האחרון היא קיבלה את ספרי גרץ ביידיש והיא מרבה לקרוא בהם. לפני מספר חדשים הביא אבא תשורה לאמא, ספר כרוך בכריכה כחולה ובאותיות זהב כתוב “זמירות לשבת” בחרוזים בתרגומו של מנדלי.35 קראתי “מנוחה און שמחה אליכט פער אידען” (מנוחה ושמחה אור ליהודים), אמא נהנית מאד מחרוזי השבת. אבא הביא מאותה נסיעה גם את ספר “היאוַתה” ללונגפֶלו בתרגומו של ש. טשרניחובסקי.36 בין הספרים מצוי ספר אחד גדול כגמרא, אך הוא כרוך בכריכת עור. “כל אגדות ישראל” מאדם הראשון, נסים על הים, מתן תורה, חורבן בית ראשון ובית שני ועד לגירוש ספרד. אמא קוראת בו בליל תשעה באב. ישובה היא על שמיכה כהה הפרושה על הרצפה, סביבה יושבות השכנות מהבתים הסמוכים, ואמא קוראת בקול נוגה, בנגינה עצובה, לאור הנר המהבהב, על כל הפורענויות והגזירות הרעות שנחתו על בני ישראל ועל בני ציון היקרים שנעקרו מארצם והלכו שבי לפני שוביהם לפני אויב אשר הרס ולא חמל. אמא מוחה דמעה וכל השכנות נאנחות עמוקות.

באותם זמנים של בצורת, בעוד אני מחטט ונובר באצטבאות, מצאתי לי עיסוק חדש: התחלתי ללמוד בעזרת אחותי חוה רוסית מתוך הספריה שלה. בהתחלה היא עזרה לי הרבה ובהדרכתה התחלתי בקריאה ראשונה. שפת האכרים אינה זרה לי מה שמקל עלי מאד להבין את הכתוב. אני מאמן את ידי בכתיבה תמה ומעתיק מתוך הספר וממלא עמודים שלמים. המורה של אחותי פיני לאנגר שהיה לבוש בבגדי סטודנט היה טוען אל אבא “דוחס אתה בילדיך הרבה יהדות ומפטם אותם באידישע צרות (צרות יהודים) ובציונות, משום מה אתה מנשל אותם מלימודים כלליים, מלימוד השפה הרוסית, שיהיו בני אדם”. אבא היה עונה לו “כמה שפות עליהם לדעת בגיל שלהם, עוד תבוא שעתם”.

אחותי התחתנה לפני שנה ועזבה את הבית. היא וגיסי גרים בקצה העיר, בדירה קטנה, וילונות צחורים על החלונות הפונים לגן גדול, אני מבקר אותם לעתים תכופות. אחותי השאירה לי את כל ספריה שלמדה בהם. אהוב עלי מאד הירחון “ניבה” (שדה, ניר) שאחותי חתומה עליו. יש בו סיפורים, שירים, והרבה תמונות ציורים וצילומים שמשכו תמיד את לבי. תמונות מהערים הגדולות, בנינים גבוהים, רחובות רחבים, המון אדם, מרכבות וכרכרות דוהרות ועגלונים לבושים פאר, כנסיות, גדודי צבא צועדים, רכבות חולפות, אניות מפליגות, בתמונה אחת יושבים המלך והמלכה על כסאות המלכות בבגדי מלכים ולידם הבנות הנסיכות, ליד ברכי המלך עומד בחליפת מלח הנסיך אלכסיי, נער חיוֵר צנום.

בירחון זה מצאתי שני דפים מצוירים ובהם מוצגת השאלה הגדולה החשובה: מה וכמה אוכל ושותה ילוד־אשה בימי חלדו עלי אדמות? תמהתי והרהרתי בלבי: מה הוא שח? מה אני אוכל? שלוש ארוחות ביום מלבד ארוחות בינים. חלף הלילה והכל כלא היה וצריך להתחיל הכל מחדש. בא אותו חכם הדור הרואה לקץ הימים, ומעמיד אותך על טעותך וטוען ומוכיח באותות ובמופתים כי אין הדבר פשוט כל עיקר. יום מצטרף ליום ושנה לשנה, הפנקס פתוח והיד רושמת, ארוחה לארוחה, כל פירור שבלעת, כל לגימה שלגמת, הכל נרשם. וכאשר אתה מגיע לסוף הדרך מונח לפניך חשבון ארוך ארוך, כל ימי חייך. ככל שעיינתי יותר בדפים המצוירים כן גדלה פליאתי ותמיהתי, האומנם? האומנם?

עדר גדול של פרות, שוורים, כבשים השתרך והעלה אבק, ואף חזירים שמנים (טרף שבטרף) ואחריהם להקות של תרנגולים, תרנגולות, אווזים וברווזים שילדות יחפות נוהגות בהן, חיתוֹ יער וצפור כנף מן הציד אשר צדים. על פסי ברזל עמד קטר שפלט עשן וקיטור ומשך אחריו שיירה ארוכה של קרונות עמוסים שקי קמח, סוכר, פול, עדשים, אורז ותירס, ירקות ופירות, ביצים, חביות חלב, יין והמון בקבוקים עם כל מיני משקאות. היה שם אגם גדול ורחב ששטו עליו ספינות מפרש, הוא אגם המים אשר האדם מניח אל קרבו במשך שנות חייו. כאשר הרהרתי שוב והתחלתי להוסיף על הארוחות של יום יום גם את סעודות השבת, החגים והמועדים, את הפיתות החמות והלביבות של יום ששי, את זלילת הפירות והירקות, את האבטיחים, המלונים, השזיפים, ואני רק בן תשע ועוד הדרך ארוכה, נוכחתי לדעת כי אכן, הצדק עם החשבון הארוך. אך התיאבון שלי לא פחת, להיפך הוא גבר ועלה, במילא הכל נרשם, במילא החשבון כבר ידוע, אז למה להתענות ולצום.

5

אוהב אני לשבת ליד שולחנו של אבא כשהוא פנוי, ולהכין את השיעורים לבית הספר. שולחן הכתיבה של אבא הילך עלי את קסמיו מיד כאשר התרוממתי מעל הרצפה, מזחילה על ארבע, וניצבתי על שתי רגלי ליד השולחן, מסתכל בעינים פקוחות לרווחה באוצרות הטמונים במגרות הנפתחות והנסגרות, והן נראו לי כתיבות פלאים: העפרונות הצבעוניים, הצפרנים בגודל שונה ובצורות שונות, מחקים, ניר סופג וורוד, אולרים קטנים, מספריים קטנים, פנקסים, מחברות, גיליונות ניר ארוכים, מעטפות, גלויות, בולים, שטרות.

השולחן תמיד עמוס ספרים, אני מזיז אותם הצדה מתיישב עם ספרי ומחברותי ודומה עלי כי המקום מסייע בידי ומשרה עלי השראה מיוחדת. אני מחקה את כל תנועותיו של אבא, כותב מעט, תוחב את העפרון בין השיניים, מרים עיני אל החלון הגבוה הסמוך לתקרה ומהרהר, ושוב כותב. מצד ימין של השולחן תלויה מפת ארץ ישראל; גם כשאני עוצם את עיני אני רואה אותה. זוהי רצועה ארוכה וצרה הנמשכת לאורך שפת הים הכחול, צבעים בחום וירוק מכסים אותה, אלה הם ההרים והעמקים וביניהם משובצות נקודות בודדות מרובעות בצבע אדום, הישובים החדשים, מספרם מעט מזעיר והם רחוקים אחד מהשני, יסוד המעלה בצפון, ראש פנה, ימה, מסחה, זכרון יעקב ומושבות יהודה והאחרונה שבהן היא רוחמה בדרום.

כאשר בקר אצלנו השליח מא“י, יפת, השאיר לסבא את הספר עם המפה הגדולה הצמודה אליו שהיתה מלאה וגדושה ישובים, ערים וכפרים צפופים ודחוקים זה ליד זה, מהחורן, הבשן רמות הגלעד ועד לחצצון תמר שבנגב הירחמיאלי ועציון גבר, רצתי מיד אל השולחן של אבא. פרשתי את המפה על גבי השולחן הסתכלתי בה ובזו הריקה כמעט השוממה ולבי צר עלי. אבא שראה בצערי אמר לי דברי נחמה “זו שעל גבי הקיר, ארץ ישראל של ימינו היא, ויש ליישבה ולהחיות את שממותיה, ואילו זו של יפת היא א”י של מחר, לעתיד לבוא”. אבא ובני חבורתו משוחחים רבות על עליה לא"י ושלחו שליח לארץ לתור אחר חלקת אדמה כדי להתנחל בה, להקים ישוב ולעבוד את האדמה.

מצד שמאל על השולחן תלויה תמונתו של ד“ר בנימין זאב הרצל. נתונה היא במסגרת שחורה, ובשוליים באותיות גדולות כתוב “אם תרצו אין זו אגדה”. תמיד הוא מביט אלי בעינים נוגות חודרות וזקנו השחור מוסיף לדמותו הדרת כבוד. בקיץ שעבר נערכה אזכרה לד”ר הרצל למלאת תשע שנים לפטירתו. ירדתי בערב עם אבא אל הקלויז, על שולחן הבמה עמדה תמונת ד“ר הרצל שהובאה מהבית עטופה בסרט שחור, ומשני צדדיה דלקו נרות. התכנס קהל רב, חניכיו של אבא, הורים רבים, אברכים ונערים בוגרים, וחברים שלי מבית הספר. על הבמה עמד אורח אחד, שניאור שמו, במגבעת קש רחבה, שערות ארוכות, חבש משקפים נוצצים במסגרת זהב ודיבר ארוכות ביידיש ובעברית וקרא קטעים מדברי ד”ר הרצל. אחריו דיבר אבא, על מלחמותיו ומאבקיו של ד“ר הרצל עם העשירים, עם הרבנים והמיוחסים על גאולת העם והארץ. אבא דיבר על מלך כהן ונביא, אחד העם וביאליק ועל כך שמאז ומעולם המלוכה והכהונה לא חיו ביניהן בשלום, ועל הנביא העומד בשער ומוכיח את כל העם. ושוב דבר על ד”ר הרצל שמסר את כל כוחותיו למען העם עד שנדם לבו. אבא מחה דמעה וגם הקהל הזיל דמעותיו. אך פתאום ניעור אבא והכריז בהתלהבות: “ד”ר הרצל מלך ישראל חי וקיים". אחר כך קמו כולם ובשקט כמעט בלחש שרו “התקווה” כשיר הספד, כתפילה חרישית.

ארבעים וארבעה יום לאחר פטירתו של ד“ר הרצל, כאשר אבא וחבריו קמו זה עתה מאבלם הכבד, והנה שמחה בבית, באתי לעולם ביום ד' אלול תרס”ד. פלא היה הדבר בעיני משום מה לא קרא לי אבא בשם הרצל, או בנימין זאב, אך לימים נתחוור לי הדבר. מסתבר ששמי קשור בענין נכבד ביותר של המשפחה והיא שלשלת היוחסין. סבא אומר כי כל אדם בישראל חייב לנצור את מגילת היוחסין שלו עד לבוא יום הגאולה, כאותם עולי בבל שעלו לארץ כל אחד ומגילת היוחסין עמו. ואם זו אבדה תוך נדודים מארץ לארץ חייב הוא לשמור ולנצור כבבת עינו, ולמסור מדור לדור את מעמדו באומה: כהן לוי וישראל. כי אם זו תאבד חס וחלילה לא נוכל לקיים מצוות ברכת כהנים שהיתה קיימת בבית המקדש, לא עליה לתורה ולא פדיון הבן. נמצא שכל ארחותיה ומנהגיה של האומה משתבשים והולכים.

סבא קיבל את המגילה מאביו ואמו ומסרה לאבא, והיא שמורה עמו ורשומה על אחד הספרים וכבר הכניסני בסוד הדברים. לפני שלושה דורות היו במשפחה שלושה אחים, כולם תלמידי חכמים למדנים וכולם נקראו בשם חיות, עקיבא שלום חיות, פנחס חיות, ושלמה חיות. הגדול מכולם עקיבא חיות, שבני דורו הכתירוהו בשם “הרב הגאון החכם הכולל המקובל והחוקר הנאור”.37 אותו ספר שהמגילה רשומה בו הוא סידור תפילה עם פירושים של ר' עקיבא חיות ונקרא על שמו “עקבי שלום” שהוציאו לאור חתנו הוא ר' בנימין. באותה מגילה הוא הולך ומונה את כל הספרים שחיבר ר' עקיבא, פירושים על ש“ס ופוסקים, על ספרי הרמב”ם, על כתבי האר“י וחיים ויטאל, על התורה, על ספר תהלים, וכן ספר על דקדוק הלשון “רב ומורה הוראה וריש מתיבתא בעיר דובובה נכד הרב הגאון החסיד המקובל מוה”ר יעקב חיות הגאון הגדול מאור הגולה האלקי מוה”ר מנחם מאניש אב“ד דק”ק ווילנא“, והולך ומונה י”ג דורות ומגיע עד “הגאון המפורסם רבן של כל בני הגולה מוה”ר יצחק חיות אב“ד דק”ק לבוב וק“ק קראקא וק”ק פראג". עד כאן לשון המגילה וכאן היא ניתקת ומסופר שם כי רובם של הספרים והפירושים שהיו בכתבי יד “נשרפו בשריפה הגדולה”, וכך נשאר בידינו סידור התפילה בלבד “עקבי שלום”. סבא נקרא על שם אחד מאותם גאונים ר' יצחק חיות.38 מדי פעם אני מעיין במגילה ובסידור.

אבא שומר השושלת קרא לאחי הבכור עקיבא ולי שבאתי אחריו קרא בשם פנחס ולאחי הקטן קרא בשם שלמה. יש לי הרבה דודים ולכולם שמות עתיקים, הדוד אלקנה, הדוד יקותיאל, הדוד ירחמיאל, אולי הם שריד וזכר של מגילת יוחסין עתיקה שאבדה, שנותקה, ונשארו השמות בלבד, מי יודע?

פרק ה: ימים

1

על הקיר מעל שולחן הכתיבה תלוי לוח השנה. יום יום אני תולש עלעל אחד של יום שחלף, נוטל אותו אתי לבית הספר וקורא את החידות והמשלים המודפסים מצדו השני של העלעל. היום כ“ד ניסן תרע”ד, יום לאחר חג הפסח, בבית מהומה גדולה אורזים את כלי הפסח לתוך ארגזים גדולים. מחר מתחדשים הלימודים בבית הספר.

***

נושרים העלים מהלוח. בבית הספר לומדים הרבה שעות וגם מעמיסים עלינו הרבה שיעורים להכין בבית, מתכוננים לבחינות. זהו הקיץ האחרון בשבילי ובשביל כל הכתה שלנו, ואין כתת המשך, אנו מסיימים ותלמידים אחרים ייכנסו במקומנו. כאן בליתי שש שנים, החבורה שלנו מתפרקת וכל אחד יש לו תכנית משלו. אחדים מתכוננים לנסוע לערים הגדולות הסמוכות, טולצ’ין, נימירוב, ברצלב, ויניצה. להכנס לבתי הספר הכלליים, ואם המזל ישחק להם גם לגימנסיות. כבר מצויים בעיירה תלמידים ותלמידות מהגימנסיות, חמישה נערים וארבע נערות. אותם גימנזיסטים מופיעים בעיירה בחגים ובמועדים על כל תפארת בגדיהם, הכובעים הכחולים עם התיתורות, חליפות שחורות עם כפתורי זהב, סגינים אפורים עם כפתורי כסף. מהלכים הם הליכה גאיונית, מקשקשים ביניהם ברוסית ונראים בעיני עצמם כבחירי היצירה. כאשר הם מופיעים בבית הכנסת הם מהווים גאוות הוריהם – “סיומה שלי ניוניה שלי”. הנערות הגימנזיסטיות מופיעות כולן יחד בשמלות חומות, סינרים שחורים וצוארונים לבנים. מהלכות הן על הכביש כדי שיראו אותן, צוחקות ומנענעות בראשיהן ובצמותיהן, כאילו כל העיירה שייכת להן.

***

אבא ואמא משוחחים ביניהם הרבה, ביחוד אבא, על כך, שהנה הילדים גדלים, אני גומר את בית הספר ומה יהיה? אחי הגדול ממשיך לימודיו עם אבא, אולי גם אני אצטרף אליו. אולם החניכים שבקלויז כבר התפזרו, נדדו למרחקים, מי לישיבת לידא, מי לז’יטומיר ומי לאודיסה. הם שולחים לאבא מכתבים וגלויות שעליהם מודפסים דמויות של סופרים ומשוררים. של מנדלי מוכר ספרים “הסבא” עם הזקנקן הקצר הקלוש, משקפים נוצצים והוא מחייך. פעם מגיעה גלויה עם תמונת שאול טשרניחובסקי עם הבלורית המתעופפת. פעם עם מ.ז. פייארברג כשאצבעו תקועה ברקתו ושואל לאן?39 לרוב מגיעות גלויות עם תמונתו של ח.נ. ביאליק פעם עם כובע קש ופעם בלי כובע. למטה מהתמונה שיר שלו עם נקודות.


בַּבֶּטֶן הִקְנַנִּי אֵל, מִסְכֵּן, חֵלְכָה,

וַיִּתֵּן לִי מָקֵל וַיֹּאמֶר לִי: לְכָה

צֵא בַּקֵּשׁ מִשְׁפַּטְ שֶׁאָבַד בַּחַיִּים

קְנֵה אוֹר לַנְּשִׁימָה, גְנֹב אוֹר לָעֵינַיִם.


בעיירה נשארו אחדים מהם, שלא נסעו לשום מקום, הם עצובים ועזובים לנפשם; באים אל אבא בשעות אחר הצהרים, משוחחים אתו ולווים ספרים לקריאה.

***

כל כך הרבה אירועים קרו בביתנו בזמן האחרון. חזר מא"י השליח מטעם קבוצת המתנחלים. הוא שהה בארץ כחודשיים, תר, חיפש, בדק וחקר וקבע את מקום ההתנחלות. בשעת דמדומים התכנסה בחדרו של אבא כל “הקולוניה” גברים, נשים וילדים להאזין ולשמוע מפיו על הארץ, על יושביה ועל התכנית שהביא עמו.

השליח לייב פוסטילניק נולד וגדל בכפר, רחב גרם ועומד בשתי רגליו המוצקות איתן על הקרקע, צועד בטוחות צעד רחב, ידיו גרמיות, רחבות נוקשות, יודע ובקי בהלכות עבודת האדמה בגידול סוסים ובקר. יש לו חנות למימכר כלי עבודה, מחרשות, סכינים למחרשות, מגל וחרמש, פצירה ואבן משחזת, אוכפים, רתמות, רסנים, תג, מושכות ושוט. האכרים קוראים לו לייבו ורואים בו אחד משלהם, ובאים אליו מכל הכפרים להצטייד בכל הדרוש להם ולהתיעץ אתו על טיבה של קרקע, על מחלה שפשטה בחטה. כל ימיו הוא שואף לצאת מהתחום הצר של החנות אל מרחבי שדות. לא היה יותר מהימן מלייבו שיצא כשליח לארץ ישראל.

הוא סיפר במשפטים קצרים קצובים בקול עמוק ובוטח על מה שראה ושמע מהאנשים שפגש, על אדמות שבדק, על המקומות בהם בקר. כל המסובים הציפו אותו בשאלות ובחקירות ולייבו הוריד את המפה מהקיר, שטח אותה והתחיל לטייל בה באצבעותיו. פתח ביפו, המשיך דרכו עד לראשון־לציון, נס־ציונה, רחובות וירד דרומה, תקע את אצבעו ואמר “הנה כאן תהיה הקולוניה שלנו”, כולם גחנו על המפה כאילו ניסו כבר להתנחל. אבא נטל עפרון והטביע באותו מקום נקודה ועשה עיגול סביבה, וכדי שהקולוניה לא תשאר חלילה בת בלי־שם חיפשו לה שם מתאים. שמות רבים הדהדו, עתיק וחדש: יבנה, יעבץ, מסילת ישרים, גבעת שפי, אותיות ראשונות של העיירה. אבא הציע את השם “זרע יצחק” שכן בחבל ארץ זו מצא יצחק מאה שערים, והיה כאן גם מעין רמז לשושלת. לבסוף קיבלו כולם את הצעתו האחרונה של אבא וקראו לה “שאר ישוב”. פני כולם נהרו משמחה שכן כבר תקעו יתד, נקודה, עיגול ושם.

השליח הביא אתו מזִמרת הארץ, מלוא הטנא סל נצרים גדוש תאנים ותמרים יבשים, בטנים, שקדים וצימוקים והעמידו באמצע החצר. המתנחלים היו שקועים בשיח ושיג ארוך על דונם אדמה, עשרים דונם, שלושים דונם, דברו על פרדס, על כרם ענבים, כרם שקדים, על משק החצר פרות וסוסים, ובעוד הם שקועים בחלומותיהם איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו, היינו אנו הילדים מסובים ליד אותו טנא, ירדנו אל עומקו והעלינו משם את כל שבעת המינים, לעסנו בכל פה ומילאנו את כרסינו מטוב הארץ, ועד שההורים התפנו לטעימה כבר לא נותר הרבה. אבא אמר בחיוך: “ניכר בהם בילדים כי גדולה ועמוקה חיבתם לארץ ישראל”.

2

לפני חודש בקר בביתנו צעיר אחד מארץ ישראל. הוא מהעיירה קראסני ואבא מכיר את הוריו. הוא אכל צהרים וארוחת ערב וסיפר סיפורים נפלאים על ארץ ישראל שהוא קורא לה “הארץ”. הוא סיפר על המושבות, על האכרים ועל הפועלים. הוא מדבר רק עברית בַפַּתָּחִין כמו יפת.40 סיפר הרבה על השומרים העבריים והשאיר לנו הרבה תמונות מהארץ, שומרים על סוסיהם לבושים כמו ערבים וצ’רקסים ורובים על שכמם, פועלים יהודים עומדים בשורה רחבה בכובעי קש רחבים, נשענים על המעדרים. למטה באותיות קטנות מנוקדות מודפס השיר שאנו תמיד שרים אותו:


תַּחְזֵקְנָה יָדֵי כָּל אָחִינוּ הַמְּחֻנָּנִים

עָפְרוֹת אַרְצֵנוּ בַּאֲשֶׁר הֵם שָׁם

אַל יִפֹּל רוּחֲכֶם עֲלִיזִים מִתְרוֹנְנִים

בּוֹאוּ שְׁכֵם אֶחַד לְעֶזְרַת הָעָם.


הוא לימד אותנו שירים מן הארץ “שם שועלים יש בחור טוב שלי”, על שומר וסוכתו על מחצלת ואקדוח וכן שיר אחד:


מראש פנה ועד קסטינה

הוי מה אכפת לי

מראש פנה ועד קסטינה

הוי מה נצרך לי.


ועוד שיר אחד:


גילו הגלילים גבורי החיל

שׁישו ושמחו יומם וליל.


ואנו שרים אותם מבוקר עד ערב. הצעיר השאיר לנו ספר אחד וחוברת דקה, שניהם נדפסו ביפו. הספר הוא “מסיפורי ערב” של חוָג’ה מוסה, על חיי הערבים שבמדבר, הבדואים.41 מסופר על אהלי קידר, סוסות אצילות, הרים חולות ומדבר. בראש השבט עומד שייך אחד נכבד מאד. על ערביות יפות תואר, מלחמה בין שבט לשבט, וגאולת דם, אללה אַכבּאר, אללה כַּרים! בחוברת שהשאיר לנו מסופר הרבה על חייהם של השומרים איך סוסה של שומר אחד נהרגה ביריה של שודדים מן המארב ונשאר סייח קטן, יתום. השומרים גידלוהו וטיפחוהו עד שגדל לסוס אמיץ. והנה בחג האסיף נערכה חגיגה גדולה ברוב עם במושבה רחובות, והתקיים גם מירוץ סוסים ואותו יתום שטף ועבר את כל הסוסים והגיע ראשון למטרה והנחיל הרבה כבוד לשומרים. וכבר עלתה מחשבה במוחי, כאשר נהיה בארץ, בקולוניה, אני אגדל סיח, אטפח אותו אשקה אותו אצחצח את עורו ויאכל מכף היד שלי כמו הסיָח של הגרף, וכאשר יגדל אשתתף גם אני במירוץ הסוסים ברחובות.

3

מוּזיָה בנו של הדוד אלקנה לומד זה שנתיים בגימנסיה הרצליה.42 הוא בן ארבע עשרה, גבה קומה כמו כל בני המשפחה, ותלמיד מצטיין. בזמן האחרון קיימת התכתבות רבה בין אבא ובינו, והוא שולח לנו מכתבים וגלויות צבעוניות בצבע חום וכחול. אפשר לראות ביניהם נוף של מושבה, רחוב אחד ובתים בני קומה אחת, היקב בראשון לציון. במכתביו הוא מספר על טיולים של תלמידי הגימנסיה למושבות יהודה, ראשון־לציון, נס־ציונה, רחובות, על רחיצה בים, ובכל פעם הוא שואל מדוע אנחנו לא באים, כלומר אני ואחי, אבא כותב לו מכתבים ושואל הרבה שאלות. לא מזמן נתקבלו ממוזיה שני צילומים, באחד הוא עומד בתוך פרדס, לועס תפוח זהב וצוחק. בצילום השני עומדים בשורות ישרות המון נערים ונערות בחצר הגימנסיה ועושים תרגילי התעמלות, מוזיה עומד בשורה הראשונה ומחייך אלינו. תמונה זו הבאתי לבית הספר והיא משכה את לב כולם. שאלתי את המורה למה אין עושים תרגילים כאלה. הוא הסביר כי קודם כל אנחנו מעטים, ושנית אין לנו מורה להתעמלות. בקיץ שעבר כאשר התרחצנו בנחל, ביום ששי אחר הצהרים הופיע נער אחד, התרחץ אתנו והראה את פלאיו בשחייה. אחר כך כאשר יצאנו מן המים ועמדנו בחוף, הראה לנו הרבה תרגילי התעמלות. התכופף וצעד על כפות ידיו ורגליו, עמד על ראשו ורגליו למעלה. היה לו גוף חטוב ושרירים חזקים והיה נעים לראות את תנועותיו. הוא סידר אותנו בשורה והורה לנו לעשות אותן תנועות שהוא עושה, בידים וברגלים וכפיפת הראש והגב. הנער היה מאודיסה ובא הנה עם הוריו לקייטנה לחופשת הקיץ, הוא סיפר לנו שאחיו ב“מכבי” ומלמד אותו את כל התרגילים.

***

זה קרה ביום השלישי בשבוע שעבר. חזרתי הביתה ומצאתי את אבא יושב ליד השולחן קורא מכתב ארוך ופניו נוהרים, לידו על השולחן היתה מונחת חוברת עם כריכה כחולה. אבא גמר לקרוא, הושיט לי את המכתב והחוברת. היה זה מכתב ממוזיה והוא עונה על הרבה שאלות שאבא שואל אותו.

מוּזיה כותב שהוא גר קרוב מאד לגימנסיה אצל אשה אלמנה, איתו עוד תלמיד אחד, שהאוכל הוא טוב וטעים והבית נקי מאד ומסודר. הוא כבר דיבר עם בעלת הבית והיא מוכנה לקבל לביתה עוד שני תלמידים. על אבא לכתוב לה מיד ולגמור אתה את כל הסידורים בהקדם, כי עכשיו הזמן שבאים הורים מרוסיה ומסדרים מגורים בשביל בניהם. החוברת הכחולה הכילה את כל תכנית הלימודים בגימנסיה בכל המחלקות. קראתי אותה מספר פעמים, התענינתי במיוחד מה לומדים בכתה א' שאין לומדים אצלנו, כמו טבע, ידיעת הארץ, גיאוגרפיה כללית, היסטוריה כללית, שיעורי התעמלות וזימרה. גם הספרים בדקדוק, בלשון העברית ובחשבון הם אחרים, לא כמו אצלנו.

לפנות ערב שוחחו אבא ואמא הרבה ובארוחת הערב הודיע אבא הודעה חגיגית, כי אני ואחי נוסעים לגימנסיה הרצליה לשנת הלימודים החדשה, אם ירצה השם. אני כל כך התרגשתי והלב שלי פעם בחזקה, חשבתי שהוא יצא מהחזה שלי.

למחרת בבוקר, הבאתי את הבשורה לבית הספר לחברים שלי. הם לא רצו להאמין לי בכלל, “הֶ, סתם מספר סיפורים”, אולם כאשר פתחתי לפניהם את החוברת הכחולה, את תכנית הלימודים שאבא נתן לי ליום אחד, הצטופפו כולם סביבי, קראו בה והשתוממו, ושוב הביטו עלי, הפעם כאילו כבר אינני, וקצת התרחקו ממני, אולי קנאו בי, אך שוב התקרבו אלי וביקשו שאכתוב להם מכתבים, שאשלח להם גלויות. אַח, לו יכולתי לקחת אתי את כולם לגימנסיה, ביחוד את חברי הטוב יענק’לה.

***

כבר נקבע היום מתי שאבא יסע אתנו, זה יהיה מיד לאחר שבת נחמו, ביום השלישי שבשבוע שבו נאמר פעמיים “כי טוב”, אז תמלאנה לאחי שתים עשרה שנה ולי עשר שנים. מדי פעם באים אנשים אל אבא מהמתנחלים, משוחחים אתו הרבה, מביאים אתם מניות מהקולוניאל בנק של ד"ר הרצל43 והוא מצרף אותם אל המניות שלו השמורות במגירה.

כשאני עובר ברחוב מעמידים אותי אנשים ושואלים “נו, פינ’לי, אתה נוסע לארץ ישראל?” ואני עונה להם “אם ירצה השם”.

***

אמא סוחבת אותי בכל פעם לחנות, מטילה עלי בדים שונים ומסתכלת עלי בעינים עצובות, נדמה לי שהיא כבר מתחילה להתגעגע אלי. תמיד היא טוענת שאני מקים רעש גדול בבית, קופץ, שר, מנגן על כל הכלים שבמטבח, מתופף על מחבתות, על פארורי נחושת, על הכסאות ועל הארון השחור המשמיע צליל עבה כמו התוף הגדול, עכשיו יהיה שקט בבית.

אחי הקטן עומד על ידי בחנות ועוקב אחר כל תנועותיה של אמא, אולי הוא מתחיל להבין שעוד מעט ואני לא אהיה פה יותר. הוא כבר ילד בן שש, פנים מלאות, עינים כחולות ותמיד הוא צמוד אלי ומבקש שאקח אותו איתי אל החברים. אני כל כך אוהב אותו. בלילות אני חולם כי שקוּצים מתנכלים לו ורוצים לפגוע בו, אני מתנפל עליהם מכה על ימין ועל שמאל ומגרש אותם. אני מתעורר עם פחד גדול בלב, והנה זה חלום.

באה הדודה חייקה, אמו של מוזיה, היא רוצה לשלוח על ידינו חבילה למוזיה וגם חליפה לחורף, מתייעצת עם אמא מה לקנות. מוזיה כותב כי לא בא הקיץ הביתה, מהו יעשה בעיירה? כל תלמידי הגימנסיה יצאו לטיול לגליל ולכנרת.

ההכנות בבית כל כך מרובות, אתמול בקר אצלנו יוסיל החייט הזקן שתמיד תופר את הבגדים בשבילנו, גם בשביל אבא וסבא. גם יוסיל הסנדלר בא אלינו, תמיד אנו מזמינים אצלו נעלים ומגפים, מדדו מדדו רשמו על פיסות ניר ואמא האיצה בהם שיעשו את הבגדים והנעלים מהר, מהר.

***

אבא אומר כי אנחנו צריכים להגיע ליפו בעוד מועד, כדי שנספיק לעבור את הבחינות. הוא כל כך בטוח שאנו נעבור את הבחינות בשלום, זה אפילו לא גורם לו שום דאגות וגם אני לא דואג. לפי התכנית אנחנו נגיע קודם לאודיסה, ומשם נעלה על האניה ונפליג ליפו. באודיסה נבקר אצל אוסישקין אולי גם אצל ביאליק, אולי.

***

אודיסה! אודיסה! אני כל כך מאושר שנהיה באודיסה. היא נתקעה עמוק בלבי ובמוחי, יותר מכל הערים שבעולם שרציתי מאד לראותן. אולי משום שאודיסה הוא השער לארץ ישראל? לאו דוקא. אודיסה זה משהו מיוחד, כל השנים אני שומע רק אודיסה אודיסה, והיא כל כך קרובה אלינו, שש תחנות רכבת בלבד ואני יודע את שמות כולן. כולם נוסעים לאודיסה, ללמוד, להתרפא לבלות. לכולם ישנם קרובים באודיסה ומענין שכולם גרים ברחובות היפים שבעיר, אולי רק מתפארים. גם לנו קרובים באודיסה, שני הבנים הגדולים של הדוד יקותיאל שיש לו אחוזה בבסרביה. הכל נוהר לרכבת לאודיסה: עדרי צאן ובקר, שוורים וחזירים מפוטמים, עגלות חטה ושיפון, עגלות סוכר, ארגזי ביצים, תפוחים אגסים ושזיפים. לי נדמה שאנשי אודיסה עסוקים בלי הרף באכילה ושתיה ולא לחינם קוראים להם “אדעסער פרעסערס” כלומר “זוללי אודיסה”.

הכל מגיע מאודיסה, הספרים, החוברות, העתונים, ביסקויט ושוקולד, מונפנסייה של קרוכמלניקוב,44 תה ויסוצקי בקופסאות ירוקות, קקאו בקופסאות חומות, דליים מפח לבן עם חלבה, תאנים ותמרים יבשים בקופסאות עץ וקש ארוכות, בטנים, תפוחי־זהב ומנדרינות, זיתים שחורים ודגי סקומברי, כל הקייטנים באים מאודיסה וממלאים את בקתות האכרים בקרבת היערות. לפנות ערב מתפרצת לעיירה שיירה של נערים ונערות רכובים על אופנים לבושים בחליפות ובשמלות לבנות. הם מתדרדרים בצהלה ובצריחות עליזות מטה מטה בכביש, עד הגשר האדום. אודיסה מספרים, עיר שרובה יהודים, אך יש בה בני עמים שונים: יוָנים, תורכים, ארמנים, תתרים, גרוזינים, גם קצת רוסים ביחוד המשטרה ופקידי הממשלה.

אני בולע בצמאון לוהט את כל הסיפורים על אודיסה וכל כך רציתי להגיע אליה, לראותה, להוָכח שזה לא סיפור, שהיא קיימת. ואמנם כבר ראיתי אותה, מעל גבי מסך הראינוע. שלוש פעמים הלכתי לראות את הסרט “ערים ברוסיה” שהציגו בחורף ב“איליוזון” של ה' פולונסקי. היה זה במוצאי שבת, בליל חורף לבן, השלג כיסה את הרחוב ואת גגות הבתים שהוארו באור כחלחל של שני הלוקסים שדלקו ברחוב. הלכתי עם אבא ואמא, הקהל נהר ומילא את האולם הקטן, אין כרטיסים! תבואו מחר! הכריזו, אך אנחנו היינו כבר בפנים. באו עוד ילדים עם הוריהם. הרעש היה גדול, כולם דברו, הזיזו כסאות. פתאום נעשה חושך באולם ולקול צלילי הפסנתר נגלה על גבי המסך הלבן ים כחול שהתנועע וגליו המקציפים התנפצו אל החוף. מרחוק נראו אניות מתקרבות ואניות מפליגות ומעלות עשן מארובותיהן, אחר כך הופיע הנמל שעגנו בו המון אניות. מנופים ירדו ועלו טעונים שקים, ארגזים, חבילות. אנשים התרוצצו על הסיפונים טענו ופרקו. מסביב לאניות שטו להקות להקות של סירות משוטים, יער של תרנים ומפרשים נראה לאורך כל החוף, על רציפי הנמל רחשה תנועה רבה של המון אדם, של עגלות ומרכבות. למעלה הזדקרו בניני העיר ומדרגות אין סוף עלו מהנמל אל העיר. לפנינו התנוסס פסל דה־ריבאס, זה שבנה את העיר, קוראים לו “דיוק”, הדוכס. מספרים כי לאחר שתכנן ובנה את העיר, צִותה המלכה יקטרינה הגדולה לכרות את יד ימינו, כדי שלא יוכל לבנות עוד עיר יפה כמו אודיסה. אחר כך הראו את העיר ורחובותיה ואבא הסביר את הכל, כי הוא מכיר את העיר. הראו את רחוב דה־ריבאס ובסקאיה, רחוב רישלייה, בניני פאר חמש קומות, בתי מלון, חנויות מפוארות, בניני הממשלה, הגימנסיות, האופרה, התיאטרון, תחנת הרכבת, חנו שם הרבה רכבות. המון רב שוטט ברחובות, גברים נשים הדורים בלבושם, נוער רב זרם ברחובות, כולם רצים, נחפזים לקול צלילי הפסנתר, מרכבות וכרכרות חלפו מדי פעם, שוטרים, קצינים, מלחים. אחר כך הראו את השוק הגדול. המון דוכנים וקהל רב הצטופף לידם, בכל פעם התחלפו הצבעים, פעם כחול, פעם אדום, ופעם חום, אחר כך הראו סרט מצחיק.

שלוש פעמים ראיתי את הסרט. פעם שניה הלכתי עם אחותי וחברותיה, נצמדתי אליה ולא רציתי לזוז ולא היתה לה ברירה. פעם שלישית הלכתי עם חברי יענק’לה. פולונסקי, הוא הדוד שלו, ובנו הכניס אותנו בלי כרטיסים, אני הסברתי כל מה שהתרחש לנגד עינינו. יכולתי לשוטט באודיסה בעצמי, אני כבר מכיר אותה יפה יפה.

***

אני מעלעל בכל פעם בלוח שעל הקיר, יום יום נושר עלה מן הלוח, סופו של חודש תמוז, עוד ימים ספורים ואנו נעלה על הרכבת ניסע לאודיסה ונפליג באניה ליפו.

פרק ו: ליקוי חמה

1

סופו של חודש תמוז, שעת בוקר, הבית היה שרוי באפלולית שהלכה וגברה. מבחוץ נישאה המולה של שיחה ערה. יצאתי אל המרפסת, קהל רב עמד על הכביש, על מרפסות הבתים, וכולם הסתכלו בשמש מבעד לזכוכית מפויחת. אבא נתן לי זכוכית מפויחת אחת ואמר לי: הסתכל, הסתכלתי. עלתה שמש אדומה כברזל לוהט, קרניה נאספו ודומה היה כי יד מסתורית פורשת עליה מעטה שחור. החשכה גברה מרגע לרגע, האדום והשחור התערבבו יחד, עוד נראה בקצה שובל אדמדם, וגם הוא נעלם בתוך הצעיף השחור, חשכה ועלטה ירדה על העיירה, ברקיע נצנצו הכוכבים.

עמדו כולם חדלי אונים והפחד נשקף מעיניהם, האם תופיע שוב השמש, האם שוב תזרח. סבא שפתיו נעו כאילו מתפללות. עמדה דומיה מתוחה, כבדה, החשכה ארכה רגע, רגעים שהתמשכו מאד. מרכבה עברה על פני הכביש, חצתה את העיירה החשוכה. אמרו שהאיש היושב בתוכה יתעשר עושר רב, כך אמרו. לפתע הגיחו מבעד לכיסוי השחור הכבד שוליים אדומים ונראו כאילו מנערים מעצמם את הצעיף השחור. אט אט הפכו השוליים לחצי כדור לוהט, הכוכבים נעלמו בחלל הרקיע, הבתים והרחובות הוארו, האור הלך וגבר, הופיעה חמה לוהטת ושלחה את קרניה הדוקרות, עמד חום רב מחניק, כולם נשמו לרווחה.

למחרת היום התכסו השמים באובך כבד, השמש היתה חבויה מתחת למסך של ערפל, היא נישאה במהירות, התרוממה ברקיע ושטה בים של עופרת. ככל שארכו השעות התעבה הערפל יותר ויותר, האנשים גיששו דרכם, העיירה והבתים נשקפו כמו מבעד לדוק של חלום. רוח חזקה החלה נושבת, תימרות אבק התאבכו, מהיערות והגנים נישאו עלים וענפים שכיסו את הבתים והגגות. הרוח התרפקה, יבּבה ודפקה בחלונות, בתריסים, בדלתות, היבבה הפכה ליללה, האויר רעד. מרחוק נשמעה שריקה אדירה, כעין זעקה גדולה. הרחוב התרוקן, אנשים נמלטו אל תוך הבתים, דלתות החנויות והבתים, החלונות והתריסים נסגרו. לפתע פרץ אל תוך הרחוב עמוד אבק שהסתחרר עלה מן הארץ והתנשא עד לגבהי שחקים ונישא במהירות סובב ומתקדם, וסחף אתו כל שעמד על דרכו. העיף גגות, הפיל דוכנים וגלגלם מטה, מטה, ניתק שערים פתוחים, הפיל עמודי טלגרף, עקר עצים, באויר התעופפו קרשים, פחים, רעפים, ענפים, קש ונוצות. סוסים נישאו עם עגלותיהם ההפוכות מבוהלים, מטורפים, צונפים מפחד ואימה, הסתבכו אחד בשני ונשכו. פרות, שרעו באחו במבואות העיר, פרצו אל תוך העיירה מבוהלות ונוהמות כאחוזות טירוף, מהן שנפלו מפחד וכרעו תחתיהן ומהן שנלחצו אל קירות הבתים. הסופה חלפה והותירה אחריה הרס וחורבן, ירד הלילה.

רק למחרת היום החלו האנשים יוצאים מבתיהם, השקיפו על פני העיירה שנראתה כולה פצועה, שסועה ומצולקת. נראו גגות חשופים, בתים פרוצים שחלונותיהם נעקרו, גדרות ושערים רבצו על האדמה, עמודי טלגרף שנעקרו, מטים לנפול. הדוכנים מככר השוק נערמו לערימה גבוהה במורד הגבעה, הכבישים והסמטאות מלאו רסיסי זכוכית, עגלות הפוכות וגלגליהן למעלה או שהתפזרו לכל עבר. עבר עוד יום, הרוחות נרגעו, אנשים ונשים ונערים טרחו לתקן את הריסותיהם.

שעת אחרי הצהרים, בפתח ביתנו עמד איש גבה קומה, דפק בדלת ונכנס פנימה. עטור היה זקן שחור ארוך, פאותיו ארוכות, לראשו חבש כובע שחור רחב שוליים, לבוש היה מעיל שחור ארוך כבד, בידו האחת החזיק מקל עבה מסוקס ותרמיל על גבו, נעליו וכל מלבושו היו מכוסים אבק. אבא קבל את פניו וביקשו לשבת, האיש הוריד את תרמילו וישב ליד השולחן ובקש כוס מים, הגישו לו כוס תה ועוגיות. הוא התכופף הוציא מתרמילו קלף והושיטו לאבא.

רבים הבאים מעיירות רחוקות מכתתים הם את רגליהם מעיירה לעיירה, מהם “נשרפים” שביתם או עיירתם עלו באש שאחזה בגגות הקש, מהם המקבצים פרוטה לפרוטה עבור הכנסת כלה של בת שהגיעה לפרקה, ומהם מחברים שונים שחיברו פירושים: “פירוש חדש מאיר עיניים לספר איוב”, “מליצות תפארת לספר משלי”. הם מחפשים חותמים למפרע, כפי שנקראו “פרינימעראנטין”, שיסייעו בידם להוציא את ספרם לאור. אבא עיין בקלף, הוציא מטבע של כסף ונתן לאיש. הוא קם ממקומו, הכתיף את תרמילו והשמיע בקול עמוק מלים כבדות מאיימות: “כמספר העלים שנשרו מן העצים בסופה, כן יהיה מספר הנופלים בקרב”, נאנח עמוקות, נטל מקלו, נשק את המזוזה ויצא לדרכו. אבא נשאר עומד המום ונדהם.

2

שמועה ראשונה הגיעה ואיש לא ידע מאין באה ומי הביאה לכאן. היא דמתה לאותה רוח שנשבה לפני בוא הסופה, היא הופיעה כאותו עורב שחור, לפתע, עוד בטרם שלכת, בעוד החמה עדיין זוהרת ומחממת, והוא מנתר מגג לגג ומקרקר קרע! קרע! הקיץ קרב אל קצו! קרע! קרע! עוד מעט הכל ייבול, יכמוש ויקפא, קרע! קרע!

השמועות גברו והלכו והגיחו מכל העברים, תחילה על ידי אורחים שהגיעו עם הרכבת, ומיד לאחריהם הידיעות בכל העתונים שבהם חזרו ונשנו השמות: גרמניה, אוסטריה, סרביה, ואחרי כן גם אנגליה וצרפת.

שיחת הבריות נעשתה יותר ויותר מתוחה, דברו על מלחמה העומדת לפרוץ. יודעי דבר דנו ושוחחו ביניהם, האם תפרוץ מלחמה, האם תצא רוסיה למלחמה. המלה “מִלחוֹמֶה” היתה תלויה באויר כעננה כבדה וגרמה לחרדה בלב. מועקה ודאגה היתה נסוכה על פני כולם, כל אחד שקע בתוך עצמו ועשה את חשבון עולמו. הדוד אלקנה יצא בחפזון ליפו להחזיר את מוזיה הביתה. עגלות עמוסות אלומות חצו את העיירה, כולם נחפזו. “יש למהר לגמור את הקציר”, זה מה ששומעים מפי האכרים. כל נפש חיה בכפר, זקן ונער צעירות וצעירים, יצאו אל השדות.

“שבת נחמו” בבית הכנסת. בשעת קריאת התורה התגודדו חבורות חבורות בפלוש, דברו, שוחחו. היו רואי שחורות והיו מנחמים ומתנחמים שהנה הכל יסתדר בכי טוב, וכל אחד מנמק את דבריו ומפרש את הידיעות כל אחד לפי רוחו, הרגשת מבוכה אזלת יד, וחזרו לתפילה.

באותה שבת, בשעות של אחר הצהרים, כאשר בני הבית קמו משנתם נשמעה המולה מהרחוב, דלתות נפתחו ונסגרו, אנשים התדרדרו בצעדים מהירים מהמדרגות. יצאנו החוצה, הכביש המה מאדם, רבים הצטופפו ליד עמודי הטלגרף, ליד דלתות החנויות הנעולות וקראו בהודעות הכחולות שהודבקו עליהם. הוכרז מצב מלחמה וגיוס כל אנשי המילואים.

3

יום ראשון, מאז הבוקר נישאו צלצולי פעמוני הכנסיה, צלילים ממושכים, כבדים, עגומים. מכל העברים נהרו אכרים וצרורות על כתפיהם אל ככר הירידים, ואחריהם תהלוכה ארוכה של בני המשפחה. בעוד הזרם נמשך ובעוד הזקנים והזקנות מצטלבים, מתחבקים ומתנשקים עם היוצאים, בעוד הנשים פכרו כפיהן ובכו, כבר יצאו העגלות הראשונות עמוסות וגדושות אדם אל עיר המחוז ברצלב, הן התדרדרו במורד הכביש בשיירה אדירה. השירה, הבכיה, הקריאות פרושצ’אי (היה שלום) הפכו להמיה סואנת רועדת. מהכנסיה הגיעה תהלוכה ארוכה של נושאי איקונין וצלבים מוזהבים עטופים בסרטים כחולים רחבים. בראש התהלוכה צעד הכומר לבוש גלימה רקומה, על חזהו התנוסס צלב כסף כבד, והחל לברך את העם היוצא למערכה. בין המגויסים הראשונים היה גם גיסי, גבה קומה, זקנקן אדום, בריא ושלם בגופו, ואין תקוה שישחררו אותו. הכרטיס הכחול שהוענק לו בשעתו וסמיכות לרבנות מישיבת ז’יטומיר לא תועיל הפעם. נשק גיסי לאחותי לאמא ולכל בני הבית ויצא אל הרחוב, עלה על המרכבה שם ישבו עוד צעירים בני גילו. העגלון הצליף בסוסים, המרכבה זזה וקולות זעקה של נשים נשמעו אחריה. אבא נסע בעקבות חתנו, לפעול ולהפעיל בעיר המחוז את כל “המושכים בחוטים” ולעכב את יציאתו לחזית.

יום יומיים. הככר המתָה, הזרם נמשך והולך, הפעם הגיע גם תורם של הסוסים שמילאו בצניפתם את חלל האויר. הם הובאו לכאן עדרים עדרים מן החוות לגידול סוסים של הגרף, הם הובהלו לכאן מהאורוות, מכרי הדשא והאחו היכן שרעו לתומם. הם הופיעו בשלל צבעיהם, שחורים, לבנים, אפורים, ערמונים, אמוצים וחומים, גאים וגאיונים, הושיטו צואריהם אל על וצנפו. אחריהם הופיעו צמדים צמדים משל בעלי הגוף. ליד אהל גדול ישבו אנשי הגיוס, מביני דבר, קציני משטרה ורופאי בהמות בחליפות לבנות וכובעים לבנים. הסוסים עברו לפניהם אחד אחד, בדקו ברגליהם, בשיניהם, הריצו אותם ריצה קלה, טפחו להם על הגב, נאה! נאה! ומיד החלו לחייל אותם. את הזנבות קיצצו, את הרעמה קיצרו ומתחת הגחלים הלוחשות הוציאו חותמת מלובנת והטביעו בעכוז חותמת “צ”, רעד קל עבר בבשרם של הסוסים, באוויר נישא ריח שערות חרוכות. מכאן הריצו אותם אל המכלאות שליד המשטרה, סעודה קלה, רישום, ובשיירות ארוכות יצאו העדרים אל עיר המחוז, אבק התאבק וכיסה אותם.

לאחריהם באו האכרים מדלת העם, שחוחים נדכאים. זה מוביל סוס, זה מוביל סוסה, קשה להם להפרד מהם, גידלום טיפחום ועכשיו לוקחים.

– “נו הביטו אנשים טובים, צעיר מדי?”

– “הרי אנשים נבונים אתם, זקן מדי?”

– “ניחא, ניחא” עונים להם “כל אחד ימצא את מקומו הראוי לו, מי לרכיבה ומי לסחיבה”.

– “אח צרה, צרה, אתמול לקחו את הבנים, את הבעלים, היום לוקחים את הסוסים, ואיך נחיה!” עוד מבט אחרון של פרידה מהסוסים, עמדו בידים ריקות רק השוט נותר להם.

– “פורענות באה לעולם, אלהים ירחם” הצטלבו ופנו בחזרה לכפרים.

4

בבית רבה המבוכה, אמא מודאגת ומהרהרת מה יהיה? איך יהיה? שאלה זו פורצת מפיה בליווי אנחה. מה יהיה? כל שתכננו נשא הרוח ויש לתכנן הכל מחדש. אחותי נעלה את דירתה ושבה אל בית ההורים. עומדת היא ליד אמא בחנות ומציצה מדי פעם החוצה לכל עגלה ולכל מרכבה העוברת ברחוב, אולי אבא חזר? ומה בשורה יביא אתו? אמא מלטפת אותה ומנשקת אותה, חוה’לה, חוה’לה. רבה הצפיה, זה כשבוע ימים שאבא שוהה בעיר המחוז וידיעות אין, הפדיון בחנות ירד פלאים, הלקוחות נעלמו, מהם שגויסו ומהם הטרודים בבעיותיהם החמורות ואין השעה כשרה לקניות. חובות רבים נשארו ללא פרעון, באים, מבטיחים ואין בידם לקיים. ו“הבנים הגדולים” מה יהא עליהם? היכן ילמדו? מחכים לאבא, כולם מחכים לאבא.

אבא חזר ובפיו בשורה פורתא, גיסי יצחק צורף אל “הגדוד הברצלבי” המתארגן והולך. ישנם אימונים, ישנן בדיקות רפואיות חוזרות, ענין לחודש ימים, ועד אז “די לצרה בשעתה”. הענין נמצא בטיפול בידים נאמנות, בידיו של נחום פולאק “הקרוב למלכות” שיש לו מהלכים בין הרופאים הצבאיים היושבים בלשכת הגיוס. אבא מקוה כי הכרטיס הכחול, הסמיכות לרבנות ושטר בן מאה יסייעו בידיו והשם ירחם.

אך ההפתעה הגדולה ביותר לא נחתה עלינו בבת אחת אלא נרקמה לאיטה, פרט לפרט, ולבשה עור וגידים תוך כדי שיחותיו עם אמא. הסתבר כי בימים שאבא שהה בברצלב בעניני גיסי נפגש עם כל ידידיו ומכיריו, כל אותה חבורת המשכילים והציונים שבעיר, ומענין לענין הגיעו למצוקת הבנים והמשך לימודיהם. אבא שח להם את מצוקת הבנים, שאם ישלח אותם לעיר אחרת הרי שינתקו עצמם מלימודיהם עד היום, וכל תורתם תשתכח מהם. אם ישאירם בעיירה מה יהא עליהם? אף הם תינו לפניו את בעית הבנים שלהם, שמיום שיצאו מ“החדר” של מלמדי דרדקי ונכנסו אל בתי הספר הכלליים, הולכים הם ומתרחקים מכל דבר וענין יהודי, סיגלו לעצמם את השפה הרוסית, אינם נוטלים ספר עברי בידם, זרים לענין הציוני, עיניהם רואות וכלות ואין בידם להושיע. ישבו אתו בערבים ויחד אתו טכסו עצה, וכך החלה להתרקם במוחם אותה תכנית אשר הביאו לפניו. מתוח ודרוך הקשבתי לסיפורו של אבא, לאותה תכנית כוללת, מעין פתרון כולל ומקיף לכל הבעיות שצצו ועלו בתוקף נסיבות הזמן, היא “תכנית ברצלב”, שגוללו לפניו: המשפחה תעבור לברצלב! אבא יפתח בית ספר עברי על כל פרטיו ודקדוקיו, לפי דרישות הזמן ולפי מיטב שאיפותיו ומשאלותיו. בו ילמדו כל הבנים, שיוכלו להתמיד בלימודים העבריים ולהמשיך בלימודיהם בבתי הספר הכלליים. מקבלים הם על עצמם לקיים את המשפחה בכבוד וברווחה, לשכור עבורה דירה נאה, ובית נאה ומרווח לבית הספר, וכבר החלו לעסוק בכך. כאשר אבא הפליג בענין בית הספר העברי אשר בדעתו להקים ולכונן ולהרביץ בו תורה וחכמה, הגיע להתרגשות גדולה וראו בחוש שהנה הנה, אותה משאת נפש שנשא בקרבו ימים רבים, חלום חייו, עומד להתגשם.

אמא ידעה יפה את שאיפותיו הכמוסות של אבא שהטרידו את שלוות נפשו, וכן ענין לימודיהם של הבנים שהוא בעל חשיבות גדולה ביותר. אלא ש“התכנית” בתבניתה הראשונה ירדה, איך לומר, על ראשה. בעיות רבות ומסובכות צצו ועלו והן דורשות את פתרונן המתאים. חוה’לה, החנות והחובות מה יהא עליהם? יומיים התהלכה אמא המומה, שקועה בתוך עצמה, חשבה וחישבה, ולאחר ששקלה יפה בדבר נכנסה לפעילות גבוהה, כדרכה, והחלה לשוחח עם אבא וביחד לגלגל דברים לכאן ולכאן, עד שהושלמה התכנית הכוללת לכל פרטיה וסעיפיה:

א. עוקרים לברצלב.

ב. אין מחסלים עסק.

ג. המלחמה תמשך לכל היותר שנה.

ד. הכל יימסר לדודה באָבקע, ואחותי תעזור על ידה ותוכל להתפרנס בכבוד.

ה. אחותי תעבור לביתנו ותגור יחד עם סבא וסבתא.

החנות לאריגים ובדים של הדודה באבקע, אחותה של אמא, ושל דודי יצחק היתה סמוכה לחנות שלנו ואף ביתה נגע בבית שלנו. כל היום וכל הערב עמדו במגע מתמיד. הייתי משוטט בין חנות לחנות ובין בית לבית והייתי נשכר הרבה. נמנו וגמרו. אבא לקח עמו את אחי הבכור ויצא לדרכו, להקים ולתכנן את בית הספר, כדי שהכל יעמוד על מכונו מיד לאחר החגים עם פתיחת שנת הלימודים החדשה.

5

סופו של חודש אלול, מבתי הכנסת בקעו ועלו תקיעות השופר שעוררו חרדה, התקיעות באו ממרחקים להזעיק את בני העדה לטהר ולהתקין עצמם לקראת יום הדין הקרב ובא. לִויתי את סבתא לבית העלמין, היא פרשה מיד אל קברות אבותיה לשטוח תפילותיה ותחינותיה. תכונה רבה עמדה כאן, המונים זרמו מהעיירות הסמוכות ומהעיירות הרחוקות. כולם נדחקו אל אהלי הצדיקים של ר' נחומצי זצ“ל ושל ר' מוטילה זצ”ל. בחוץ, ליד האהלים – בניני האבן – עמדו שולחנות ארוכים לידם ישבו הגבאים מהחצר וכתבו “פתקאות” מפיהם של זקנים, של נשים צדקניות וצעירות, כל אחת ובקשותיה ותחנוניה, מגילה ארוכה. בתור ארוך ומתמשך נהרו אל תוך האהלים ושלשלו את הפתקים שבידיהם אל ארון הניצב על קבר הצדיק, התקוה גדולה שהפתק יגיע ישירות לידיהם ושלא יאבד חלילה בדרך, והשאר בידי שמים.

יצאתי לשוטט בין המצבות, אחדות נראו שלא מזמן הוצבו כאן, אחרות היו שחוקות וכוסו באזוב ירוק. עצים רבים צמחו ועלו מבין הקברות והטילו צילם. היו כאן גם עצי פרי בודדים, שזיפים, תפוחים קטנים, אך לא טעמתי מהם, איך אפשר לאכול פרי שצמח מהקברות. נשים זקנות נצמדו אל המצבות, טענו ותבעו. זקנה אחת שטחה את כל גופה על המצבה וטפחה עליה באגרופיה, התנועעה בלי הרף בזעקה מרה, מרעישה עולמות וקורעת שחקים:

“אתה שומע? חיים אברהם! חיים אברהם! את נכדנו לקחו, את יוסלה בנו הבכור של משה דוד שלנו, אוי לי ואוי לראשי, ואוי לשנותי, אתה שומע אותי? תטריח את עצמך במחילה מכבודך ואל תתמהמה, חושה, הפל תחינתך לפני אברהם יצחק ויעקב, אל תרפה מהם, שיבטיחו לך שהשם ישמרהו ויצילהו מכל צרה ומכל פגע רע, ושישוב בשלום הביתה, אוי לי, ואוי לראשי ואוי לשנותי”.

והיא חוזרת וחוזרת ואינה מרפה מבעלה המנוח ומטרידה את מנוחתו, ולמי היא תפנה בעת צרה כזאת?

ישישה אחת נצמדה אל המצבה, אינה נעה אינה זעה, וכאילו התמזגה אתה ושפתיה נעות בלחש. אשה זקנה אחת נשענה בגבה אל המצבה וקוראת מסידור התפילה, פניה זהרו, והוארו באור רב, היא לא היתה כאן, היא ריחפה בעולמות העליונים.

כל הפחדים שהיו בי כל השנים מפני בית הקברות נעלמו. ראיתי ושמעתי איך החיים דורשים אל המתים, מדברים אליהם, הם לא מתו כלל. הם קיימים אבל בעולם אחר.

לעת ערב ישבתי על מרפסת הבית, ברחוב נראו נשים צעירות צועדות לאטן, אחדות החזיקו תינוקות על זרועותיהן, אחדות צעדו עם כרסן הבולטת. הן הצטרפו אחת לאחת ושוחחו בשקט. הדמדומים נמשכו שעה ארוכה, אורות הועלו בבתים, מהכפר שעל ראש הגבעה נישאה שירה נוגה מתמשכת, רד הלילה.

6: הפרידה

עמדה אמא עם אחותי בחנות, קיפלה את האריגים והבדים וסדרה אותם על האצטבאות, החליקה בידיה על מטפחות המשי, על מטפחות הצמר המסולסל וצמר קטיפה, להרגיש פעם אחרונה את הרוך והחום שבהן. היא ליטפה אותן כאילו מבקשת סליחה ומחילה על שהיא נוטשת אותן, החליקה, קפלה ושמה אותן בקופסאות הקרטון. קשה מאד היתה עליה הפרידה, כאן היתה הממלכה שלה, היא מוסרת אותה בידיה הנאמנות של אחותי ומפרטת לפניה את כל הידע על הבדים, האריגים והמטפחות שמם ומעלותיהם של כל אחד מהם. ככל שקרב יום היציאה גדלה עוגמת הנפש של אמא, מעיניה היפות נשקפו העצבות והצער, פניה ולחייה הסומקות, שתמיד עמדה בהן אדמומית חמה, חוורו ונפלו, שפתיה הדקות היו חשוקות וצמודות, והיא עמדה מהרהרת ומהורהרת. עמדתי לידה, קפלתי מטפחות, קשרתי קופסאות, עצבות גדולה ירדה עלי, היתה לי קשה הפרידה מהבית, מסבא וסבתא, מאחותי, מעיירה חבויה בין הכפרים, פרידה מנוף ילדות, חשתי כי מסתיימת תקופה בחיי.

***

עוקרים. משעות הבוקר רבה התכונה בבית. אורזים בגדים, כלים, ספרים בארגזים, במזודות ובסלים. הגיעו האכרים העגלונים, העמידו את עגלותיהם הארוכות ליד החצר, התירו את הסוסים, תלו על ראשיהם את תרמילי המספוא ונכנסו אל תוך הבית. הם עברו בצעדים כבדים מחדר לחדר, מיששו את הרהיטים, בדקו, ומיד הסתערו עליהם והחלו לפרק, להזיז ולהעמיס על גבם ויצאו במשא כבד החוצה. כל הזזה, כל סחיבה גרמה לי צביטה בלב, הרהיטים הכבדים שאיתם גדלתי, שדומה היה כאילו צמחו מתוך קירות הבית, חרקו, נאנחו, התעקשו וסרבו לזוז ממקומם. דומה היה שהם רוטנים, זועפים ונאבקים על מקום עמידתם: על מה זה ולמה זה? למה אתם עוקרים אותנו? לאן אתם מובילים אותנו? ארונות הספרים הריקים נראו כאילו עקרו את עיניהם. הגיעה שעתם של שעוני הקיר, אמא עטפה אותם בשמיכות עבות והתחננה: “לאט לכם! לאט!” והם נישאו בזרועותיהם החשופות החזקות של העגלונים כעוללים, כתינוקות. באותו לילה אחרון לא נשמעו צלצולי השעונים, עמדה דממה כבדה, מעיקה, עמדו קירות חשופים, היתה ריקנות שוממה.

עם נצנוצי השחר קמנו כאבלים מהרצפה שעליה ישנו עייפים ואחוזי תנומה. האכרים שישנו ליד עגלותיהם קמו משנתם הכבדה, בעטו בסוסים שרבצו ונמנמו ליד היצולים. הסוסים התרוממו לאטם בלי חשק, נערו את עצמם ורתמו אותם בעגלות העמוסות הקשורות בחבלים עבים. ארבע עגלות עמוסות רהיטים, כלים וצרורות, ארגזים מלאים ספרים יצאו לדרך. ישבתי בעגלה הראשונה ליד העגלון על שק תבן, אמא ואחי הקטן התישבו בעגלה האחרונה להשגיח שמא יישמט, שמא יפול דבר מה בדרך. השארנו מאחורינו את סבא, סבתא והדודה עומדים ליד פתח הבית ועיניהם דומעות. לידם עמדה אחותי בוכה חרישית, עמדה בודדה, תוהה נבוכה ושוממה.

העגלות התנהלו לאטן, הגלגלים חרקו, הרהיטים חרקו, חריקה עצובה חד גונית, אטית, יבשה, חוזרת ונשנית. חרק, חרק, חרק. עברנו ליד הגדר הירוקה של הכנסיה, נסענו לאורך גן עצי הפרי של מנהל האחוזות, המשכנו דרכנו ליד שערי המבצר העתיק הבנוי לאורך שפת הנחל, עצי הערבה התכופפו עליו, גשרים קטנים של דייגים היו נטויים אל תוך הנחל. חצינו את גשר העץ, חלפנו ליד שערי בית החרושת, צפירה חדה בקעה מתוך הארובה הגבוהה, השעה שש, שעת חילופי משמרות. כאן הסתיים הכביש, פסקו שקשוק הגלגלים ושעטות פרסות הסוסים, עלינו על דרך עפר, דרך רכה מאובקת שחצתה את הכפר “זמלינה” לכל ארכו. משני צדי הדרך ניצבו בקתות האכרים, גגות קש, חצרות, אסמים, גדרות משוכה קלועות הענפים. מהחצרות יצאו פרות אל המרעה. יצאנו אל הדרך הרחבה שחצתה שדות סלק. נערות הכפר היו רכונות על מעדריהן, עקרו את הסלק, כרתו את העלים הירוקים וזרקו את הסלק אל תוך העגלות, לא נשמעה שירתן. בשורה ארוכה נמשכו עגלות רתומות לשוורים שלעסו, העלו גרה והריר נזל מפיהם. נהגו בהם קשישים ונערות ודפקו בהם במַלמָד הארוך “סוב ראביי! סוב מאלייץ”. הבטתי לאחור, העיירה נעלמה, מרחוק הזדקר קצה של ארובת בית החרושת, עשן אפור הִתמר ברקיע נפנף אלינו ונמוג.

יצאנו את הכפר, את שדות הסלק, לפנינו השתרעה דרך ארוכה ורחבה שחצתה שדות וכרי דשא. נסענו שעה ארוכה בצלו של יער ויצאנו שוב אל שמש בוהקת, עברנו ליד כפרים רבים שהיו דומים אחד לשני על בקתותיהם החצרות והאסמים. על גגות הקש וגדרות הענפים הקלועים, קריאת תרנגולות, געיית פרות, נביחת כלבים, ריח של זבל טרי. מגדלי הכנסיות של הכפרים שנראו מרחוק התנוססו בכיפותיהם הירוקות וצלביהם המוזהבים. מכל הכפרים יצאו קבוצות קטנות אל אם הדרך, מעיליהם תלויים על כתפיהם ותרמילים קשורים על גבם. אחריהם נשרכה לוָיה ארוכה של קשישים, נשים זקנות וצעירות, נערים וילדים. הקשישים והנשים הבוכיות שפכרו כפיהן והצטלבו הגיעו עד הדרך ונעמדו, ואילו הנערים הילדים והזאטוטים רצו יחפים אחרי הגברים וצעדו בצעד אחד אתם.

הזאטוטים בכותנותיהם הארוכות רצו, נשמו, פניהם אדמו מבכי וצרחו בבכי מר טַאטו! טַאטו! אחד זאטוט השיג את אביו, נצמד אל ברכיו ונסחב אתו ולא הרפה. אביו הרימו לרגע קט, נשק לו, חבק אותו וניסה להורידו על הקרקע, אך הזאטוט נדבק אליו בכל כחו, נאבק, פרפר ברגליו וצרח מרה עד שלבסוף נותק בכוח והוא צנח על הדרך וישב המום ומשותק. הנערים ליוו את ההולכים עד מעלֵה הגבעה ונעמדו. זרקו מבט אחרון על הצועדים וחזרו על עקבותיהם אל הכפר. הם הלכו בראשים מורכנים, עצובים, נשכו בשפתותיהם מדי פעם, קנחו את האף בזרוע ובשרוול, אך לא בכו.

הקבוצות שנהרו מהכפרים התלקטו אחת לאחת והפכו לפלוגות שמתוכן צצו המפקחים והחל המצעד הארוך, בקצב אחיד ולפי פקודה: שמאל! ימין! שמאל! ימין! פלוגה אחר פלוגה חלפה, שירה בקעה, שריקה פולחת.

סולוביי סולוביי פטשיצ’קה

סולוביושקה ז’אלובנו פויוט

זמיר זמירי צפור חן

זמירי בעצב מרנן.

צהרי יום, עשינו חנייה בצילו של עץ אלון רב הפֹּארות והענפים ליד באר מים. העגלונים התירו את הדליים שהיו קשורים מאחורי העגלה, שִלשלוּם בחבל ארוך אל הבאר והעלו משם דליים עם מים קרים. תחילה הרוו את צמאונם ושתו מתוך הדלי, ניגבו את שפמיהם והחלו להשקות את הסוסים ותלו שוב על צואריהם את תרמילי המספוא. הם התכנסו ליד עגלה אחת וסעדו את לבם בעוד בקבוק הוודקה עובר מפה לפה. אמא פרשה מפה ליד העץ והוציאה את סל האֹכל והמשקה. אחי הקטן, פניו להטו מחום, עיניו שוטטו בסקרנות ולא פסק מלהרעיף על אמא את שאלותיו על הא ועל דא, הכל היה כה חדש בשבילו, כה מענין. הסתכלתי בפניה של אמא, קמטים רבים נחרתו במצחה, צער רב נשקף מעיניה. היא ישבה מהורהרת ליד ילדיה, על אם הדרך, בין בית שנעקר לבין בית שטרם הוקם. היא נאנחה אנחה קלה, נגבה את הזיעה מעל פניו של אחי ונשקה לו, צררה את שיירי האוכל, ועלתה על העגלה. העגלון סידר לה מקום ישיבה נוח, חזרתי אל עגלתי, ושוב יצאנו לדרך. השמש חצתה את הרקיע ונטתה מערבה.

ככל שהתקרבנו אל העיר כן גדלה ורבתה התנועה בדרך. הפלוגות שצעדו נצמדו אחת לשניה והפכו לזרם ארוך סואן, שירה בקעה, שריקה פלחה, ובעקבותיהם נהרו העגלות עמוסות אדם ורוכבים. משמאלנו הופיע נהר הבוג, רחב, מלא על גדותיו ונושא את מימיו בשכשוך, בגלים קלים. נסענו לאורך החוף הרדוד, מהעבר השני של הנהר נישאו הרים, צוקי שחם חשופים, מדרונים מכוסים שיחים עבותים ועצים, הנהר נעלם מעינינו וכעבור כברת דרך שוב הופיע. דרך העפר הגיעה אל קִצה, עלינו על הכביש, על האבנים הגדולות המרובעות, החלה הנדנדה, שקשוק גלגלים, שעטות פרסות הסוסים. פרברי העיר, הופיעו בתים ראשונים שבצבצו מתוך הגנים, מתוך שערים נעולים, חצרות רחבות. פתאום נעצרה כל התנועה של הכביש, נעמדנו. את הדרך הראשית חצו עדרים של סוסים נוטפי מים, של צאן ובקר שעלו מן הבוג ונהרו אל המכלאות והאורוות שבקסרקטינים. שעת שקיעה, התנועה שנעצרה זזה ממקומה. עשינו תפנית ימינה, עוד רחוב בין בתים וחצרות, דרך שערים פתוחים שהיו מוטלים על צדם, נכנסנו אל תוך חצר רחבה, כאן חכו לנו אבא, אחי וחבורת נערים.

רק ירדתי מהעגלה ומיד הקיפה אותי חבורה עליזה, אחד תוקע יד, שני טופח על השכם “זהו פיני, נו כן, זהו פיני” וכולם מחייכים. כנראה שדמותי התאימה בדיוק לתיאורים שהיו בידם ולא גרמתי להם כל אכזבה. נסחפתי בצהלה הכללית כשאני מוקף חבורת הנערים שמִשמשו ובדקו אותי מכל העברים להיווכח כי זהו אני.

 

ברצלב 1914–1917

פרק א

1

תחושת הנכר שאפפה אותי בשבועות הראשונים בעיר החדשה, הזרה, החלה לפוג לאט, לאט. זרמים חמים עלו והגיחו מכיוונים שונים, אפפו אותי ויצרו בי תחושה כי אני שולח שרשים רכים בקרקע ומתחיל ללבלב. החברים בבית הספר תמיד פגשו אותי בעליצות רבה ושוטטו אתי בעיר להראות לי את פלאיה. הבית, בית המגורים על חדריו הגדולים, החל ללבוש צורה תחת ידיה החרוצות של אמא. כל רהיט ורהיט, לאחר טלטולים רבים ונסיונות לכאן ולכאן, עמד כבר במקומו המיועד לו עמידת קבע. הייתי עובר מחדר לחדר, על פני ארונות הספרים ומסתכל בהם כבידידים ותיקים. הבית החל להתמלא רחשים, תנועה, שיח. באות מכירותיה החדשות של אמא, האמהות של התלמידים הגרות בשכנות, מייעצות מה לקנות, היכן לקנות. אמא שוב מחייכת, צוחקת ושוב קולחת שיחתה בניחותא, מבארת, מסבירה, פוקחת עליהן את עיניה הגדולות והן מאזינות לה ונהנות מפתגמיה ומשליה. לחמימות שבבית הוסיפו הוילונות שעל גבי החלונות. כל עוד שהחלונות הגדולים עמדו חשופים ונשקפה מבעדם החצר, השער הפתוח והגן שמאחורי הבית, היתה עדיין תחושה של רשות הרבים, מעין בית פרוץ לכל רוחותיו. אולם, משעה שנתלו הוילונות הצחורים, המעומלנים, נסגר הבית פנימה ושררה בו הרגיעה, החמימות של בית אבא ואמא.

הנערה הכפרית הצחקנית ששידכו לה לאמא נכנסה מיד לפעולה. מקרצפת רצפות, מצחצחת חלונות, רוחצת כלים, חוטבת עצים, סוחבת סלים מהשוק, נשרכת אחרי אמא ונמשכת לשיחתה, לשפתה העסיסית של אמא ומשתדלת למצוא חן בעיניה. היא רצה בכל פעם לאמא הנראית לה שונה מנשים יהודיות אחרות שהכירה אותן; בעלת ביתי! בעלת ביתי! שומעים מדי פעם. אין אמא דוחקת בה, אלא יושבת אתה מדי ערב ועורכת אתה את סדר היום של מחרת; וכך כל יומה ערוך לפניה והיא יודעת מה קודם למה. אמא מעניקה לה מדי פעם שמלה, מטפחת, וזו רצה לראי מודדת עוטפת ומחייכת. היא כבר יודעת טיבה וטעמה של המלחת בשר, ושומרת שלא לערבב כלי חלב עם כלי בשר. ואף המלים “כשר” ו“טרף” שגורות בפיה. אבא מתלוצץ ואומר “עוד מעט ונסטיה תתחיל לפסוק הלכות”.

2

בנין בית הספר עמד סמוך למקום המגורים והיה ערוך על ריהוטו, ציודו והפעמון שצלצל לשעת ההפסקה, לפי כל הכללים והדקדוקים. היו בו שני אולמות, מסדרון ארוך, חדרים קטנים, מטבח ושירותים, חצר וגן. באחד האולמות היה תלוי הרשיון שניתן מאת הרשות המוסמכת, המצהיר ומודיע באותיות גדולות שכאן “יברייסקיה אוצ’ילישצ’ה”, בית ספר עברי או יהודי. לרשיון היתה צמודה תמונתו של אבא, וניכר היה בפניו שהוא מאושר על שזכה סוף סוף להגשים את מיטב מאווייו. בית הספר היה הומה משעות הבוקר ועד שעה מאוחרת בערב, שכן היו שתי מערכות לימודים. במערכת של לפני הצהרים למדו נערים שלא פנו לבתי הספר הכלליים והשכלתם הכללית ניתנה על ידי שלושה מורים; לשון וספרות, היסטוריה רוסית, גיאוגרפיה, טבע וחשבון. שיעורי העברית ניתנו על ידי אבא. משעה ארבע אחרי הצהרים ועד לשעה מאוחרת בערב באו לשיעוריו והרצאותיו של אבא תלמידי בתי הספר הכלליים. דומה היה כי הם שייכים למעמד אחר, בתלבושתם, בהליכותיהם ובשיחתם. נערים בוגרים היו, מהכתות הגבוהות, ממחלקה רביעית ומעלה, רובם מהמצטיינים בלימודיהם. כי מי זה יכול היה לעמוד ביום לימודים ארוך שלאחריו באות שעות ארוכות של מערכת לימודים שונה מקצה אל הקצה, עולם אחר.

וכך מצאתי את עצמי נתון ביום לימודים ארוך ומכבש הלימודים ירד עלי בכל כֹבדוֹ. לפני הצהרים נשתלבתי בלימודים הכלליים ושקדתי עליהם, ותוך פרק זמן צעדתי עם כולם. המורים שבחו אותי בפני אבא על זכרוני המופלא, ועל כוח ספיגתי, מעין בור סוּד שאינו מאבד טפה. אך בשבילי היה זה תהליך רגיל ושכיח ולא מצאתי כל רבותא בכך. אחרי הצהרים הייתי משתתף בכל ההרצאות של אבא. אם כי הייתי הצעיר ביותר בכל החבורה, אך ידיעותי הפליגו הרחק מהם, שלא קראו ולא שנו הרבה, פרט לבודדים שהתמידו בקריאת ספר עברי. הייתי כאן מעין שומע חפשי ולא נדרשתי לרשום רשימות או להכין שיעורים. בתקופה הראשונה הקשבנו להקדמה ארוכה, מעין סקירה כללית, שניתנה על ידי אבא על תולדות העם והארץ ממדבר מתנה ועד ארץ נושבת, טרם העמקנו במקורות עצמם.

3

בשבועות הראשונים לבואנו לברצלב, בטרם עמד הבית על כנו, בטרם שיבץ אותי אבא במערכת הלימודים, השאירו אותי לנפשי כאילו שכחו מקיומי. זכיתי בחופשה מן ההפקר, והחלטתי לנצל אותה. משכתי אלי אחד מהחברים החדשים שלי ויצאנו לשוטט בעיר. רציתי להכיר אותה מקרוב, על רחובותיה, בתיה, אנשיה, לקרב אותה אלי ולהתגבר על אותה תחושת הזרות שאפפה אותי. העיירה הקטנה היתה עומדת תמיד לפני, גם כאשר עצמתי את עיני. הכרתי כל בית ואת בני הבית, כל חנות על מרכּוּלתה ואת החנוָנים על שמותיהם וכינוייהם, כמעט שלא חשתי הבדל בין הבית והעיירה, הם נתמזגו בי למסכת אחת.

אם משום שחפשתי לעצמי ניחומים על כל מה שלא קרה, אם משום תעתועי הדמיון, אך העיר נראתה לי ככרך גדול שאין לו סוף בהיקף ובגודל. כל אותם סיפורים שנקלטו במֹחי על עיר זו, החלו ללבוש צורה מוחשית של מציאות קיימת והכל נראה בעיני מופלא וחדש, ביחוד המוסדות הממשלתיים ובתי הספר. צעדנו ברחוב הראשי כשמו כן הוא “גְלַאבנַאָיה”, שחצה את כל העיר, בין שדרות עצי שִטה, מדרכות רחבות. עמדתי ליד הכניסה לבית המשפט המחוזי, על חזית הבית התנוסס סמל הממלכה, הכתר הנישא על שני נשרים שהביטו מגבוה במבט גא וזועף על כל הנכנסים אל תוכו. אנשים נכנסו ויצאו מתוך בית המשפט, מהם בגלימות שחורות, בחליפות שחורות, אכרים צעדו פנימה בקומה שחוחה, בצעדים כבדים מלווים בני המשפחה, הם שמטו את כובעיהם לפני הכניסה, יצאו אנשים כבולים בידיהם מלווים על ידי שוטרים. רציתי מאד לחדור פנימה, אל תוך האולם, לראות איך שופטים בני אדם למאסר, לגלות, אך לא העזתי. בקרתי בבית הדואר המרכזי ובמשרד האוצר, מכאן יצאו השטרות החדשים המרשרשים ומטבעות הזהב, הכסף והנחושת הנוצצים. הגענו עד בית העם, כאן הציגו כל ערב סרט ראינוע וברחבה לידו, בגן, ניגנה תזמורת צבאית כל יום א' אחרי הצהרים. דרך ככר השוק שהמה מרוב אדם הגענו לבית הסוהר, “טיוּרמָה”, מלה שעוררה תמיד חלחלה בלב. עמד בנין אפור קודר בן שלש קומות, מוקף חומת אבן, מבין הסורגים הציצו פנים של אסירים, ליד החומה עמדו עגלות שישבו בהן אכרים ואכרות וגם ילדים שבאו לביקור.

ראיתי את כל בתי הספר שבעיר, העממיים, התיכוניים, בית הספר למסחר, בית הספר למלאכה וחרושת, בנינים בני קומה אחת או קומָתיים, בנויים לבנים אדומות, וכך הגענו לבנין הגימנסיה. מושג זה כשלעצמו הלהיב את דמיוני, גימנסיה! דומה היה עלי כי כל בתי הספר אינם אלא פרוזדור לטרקלין, שלא כל אחד זוכה להכנס לתוכו, והמראה שהופיע לפני היה מרהיב. עמדתי לפני בנין גדול בן ארבע קומות שהבהיק בלובנו, נבנה רק לפני חמש שנים. בחזית הבנין התנוסס סמל הממלכה. הבנין היה מוקף גדר ברזל גבוהה צבועה באפור ושני שערי כניסה גבוהים. מדרכה ארוכה הובילה אל הכניסה הראשית, אל מדרגות שיש. הבנין עמד בתוך שטח גדול בפרברי העיר מול כנסית “הסובור”, בשטח היתה חורשה, לידה מגרש כדורגל, מגרשים להתעמלות ולמסדרים ולמשחקים שונים. עמדה דממה בכל השטח והבנין, אך לפתע פרצו מתוכו מאות נערים ונערות בהמולה עליזה ופשטו על המגרשים.

4

העיר המתה מרוב אדם שזרמו אליה מכל העברים, מי ברכב ומי ברגל, ומילאו את הרחובות, הככרות, בתי המרזח ובתי התה, דומה היה כי העיר תתפקע מרוב לחץ ודוחק ותתפרק ממסגרתה. ברחובות הראשיים נראו חיילים רבים, מבוגרים משופמים, קצינים במדיהם המפוארים צעדו בדרבונות מצלצלים או רכבו על סוסיהם. פשטה שמועה כי הגדודים, חיילי המילואים ששכנו בקסרקטינים ועסקו באימונים, יוצאים לחזית. באותו בוקר של סתיו יצאנו חבורת נערים אל השדות הנרחבים שערפל סמיך אפור כיסה אותם, צינה וטחב מילאו את האויר. מעל גג של בנין עזוב השקפנו על פני השדות שנערכו בהם גדודי הרגלים. פקודות נישאו באויר, יער אדם התנועע באלפיו, הסתדר, התיישר לכתות, לפלוגות ולגדודים. עמדו הגדודים על דגליהם ובראשם מפקד הגדוד על סוסו. הם עמדו מתוחים ודרוכים לקראת מפקד הפרידה, המפקד האחרון. מאי שם הופיעה קבוצת רוכבים ובראשה רכב, על סוס אביר, גנרל עוטה שֵׂיבה בסגין אפור ארוך ובעקבותיו שעטו קצינים ומפקדים. הגנרל חלף על פני הגדודים והשמיע קריאתו: “חזק! חזק! בני החיל”, ומיד הרעים הרעם שהתגלגל מגדוד לגדוד והדהד על פני מרחבי השדות: “כבוד ותהילה להוד רוממותו!” הם הקיפו את כל הגדודים ומיד נפתח המסע. היער החל לזוז, להתנועע ולצעוד. גדוד אחר גדוד יצאו את השדות ונשארו בו קרחות, קרחות. הגדודים חצו את העיר, סגיניהם היו מקופלים סביב החזה, הרובים עם הכידונים הארוכים על כתפיהם, התנועעו כצמרות עצים, כובעיהם היו שחורים בלי מצחיות, השפמים מסולסלים, פני כולם הבהיקו ולהטו. הם צעדו בצעד מהיר כאילו אצה להם הדרך, כאילו עלולים הם לאחר את המועד, שמא הכל יסתיים בטרם יגיעו. הם צעדו בשירה אדירה, גדוד חלף וגדוד מופיע וכל אחד ושירו עמו.


סרביה, סרביה

מה גדול שִברך

אנו ואנגליה

חשים לעזרתך.


לא עבר זמן רב, טרם נדמו הדי שירת הגדודים שחלפו ברחובות העיר, אך זה התרוקנו הקסרקטינים וכבר החלו לחדור אל קרבה מכל העברים שיירות ארוכות ועגלות עמוסות בטירונים, צעירי הכפר ששפעו און ועצמה. הם הופיעו ומילאו את העיר בחולצותיהם הססגוניות, הנוצצות בשפעת צבעים אדום, ירוק, סגול, כחול וצהוב. כמו פרחי השדה. הנערות הכפריות המשרתות בבתים ובחצרות הריחו את ריחם ונמשכו אליהם כדבורים אל העסיס, כפרפרים אל השלהבת. כל אחת חבוקה בידי שניים, מתמוגגות וצוחקות. הצעירים הכפריים שוטטו בעיר חבורות חבורות, התקוטטו והקימו מהומות מדי פעם, התפרצו לחנויות. אחד קונה, אחד טועם, אחד תוחב, אחד מושך והחנונים התרוצצו ביניהם אובדי עצות. השוטרים העלימו עין. ישחקו להם הנערים עוד יום עוד יומיים. הם החלו לצור על לשכת הגיוס, בדלת אחת נכנסו ובדלת השניה יצאו, התגודדו לחבורות חבורות וצעדו אל הקסרקטינים. בני המשפחה התנפלו עליהם בבכיות בחיבוקים ונשיקות ותחבו לידיהם צרורות אוכל: פרוש’צאי! פרוש’צאי![^45] הצעירים נפנפו בידיהם, צעדו והתרחקו והמלוים שבו אל עגלותיהם ומחו דמעה.

5

המלחמה היא שיחת היום. מהעתונים, המברקים, ומההודעות החגיגיות שהודבקו מדי פעם על לוחות המודעות, על המוסדות הממשלתיים, בקעו ועלו תרועות הניצחון “שלנו כובשים”. הגדודים מטפסים ברבבותיהם עולים ומכסים את הרי הקרפטים. קרפטים, קרפטים – זה מה ששומעים וקוראים. ביום ראשון אחד צלצלו פעמוני הכנסיות, המונים התכנסו לתפילת הודיה ושבח. לאחר התפילה צעדה ברחובות העיר תהלוכה ארוכה, נישאו איקונין, ישו, מריה הקדושה וכל הקדושים אשר בארץ ותמונת הצאר עדויה בשלל סרטים. בראש התהלוכה צעדו הכמרים על גלימותיהם השחורות המצנפות השחורות הגבוהות ואחריהם ראשי הצבא, הפקידות הבכירה ונשותיהם ואחריהם עם רב בבגדי חג. הכמרים נהמו בתפילה ארוכה “יתברך שמו ויתעלה וימגר את כל אויבינו ושונאינו אמן.”

לא ארכו הימים וברחוב הראשי הופיעו שיירות ראשונות של שבויים אוסטרים, רותינים והונגרים. הם צעדו נשרכו ללא קצב, הליכה יגעה, כובעיהם מעוכים שמוטים, בגדים מרופטים, נעלים בלות וקרועות, זקנים מגודלים גידולי פרא, שערות ראשיהם פרועות. היה זה מחזה עלוב של צבא מובס. את כולם הובילו אל בית החרושת הישן לבירה שיצא משימוש, והקיפו אותו בגדר תיל. הם שוטטו והתגודדו בחצר הרחבה וצבאו ליד הגדר, גברים במיטב שנותיהם שנראו משועממים, אזלת יד כאילו לא רק המלחמה נסתיימה עבורם אלא כל החיים וטעמם הגיעו אל קִצם. נערי העיר היו מתכנסים כאן ומנהלים מבעד לגדר עסקי חליפין: עבור פרוסת לחם תקבל טבעת, עבור מחצית הככר מצית, עבור מעט טבק שרשרת נחושת, הכל עבודה עצמית להפליא. יש שמוציאים אותם תחת משמר לניקוי רחובות, לתיקון כבישים. שפר חלקם של הרותינים שדיברו בשפת עם הארץ. מהם נלקחו כמשרתים בבתי האדונים ולא פעם אפשר היה לראותם סוחבים סלים כבדים ונגררים אחר הגבירות המהודרות. מדי פעם היה מופיע בעל אחוזה, בוחר לעצמו קבוצה אחת של גברים חסונים ומובילם לאחוזתו.

לא ארכו הימים ואת העיר חצו מדי פעם שיירות מגורשים, היו אלה יהודים תושבי השטחים הכבושים. ראש המטה אינו בוטח בהם “מרגלים המה, כולם מרגלים, לגרש, לגרש”. תמיד הזכירו את שמו בצירוף קללה “ניקולאי ניקולאיביץ ימח שמו וזכרו”. צעדו יהודים מגודלי זקן ופיאות, שחוחים, שפופים ונדכאים, שנעקרו מבתיהם, שנותקו ממשפחותיהם ויצאו לדרך ארוכה אל עמקי רוסיה. בגדיהם בלו ומעיניהם נשקפה הדאגה, החרדה, הצער והיגון. משהיתה אחת השיירות עושה חנייה קלה היו יוצאים אליהם יהודי העיר, גברים ונשים, מקיפים אותם, מחלקים ביניהם ככרות לחם ומשקים אותם בחלב חם ותוחבים לידיהם צרורות אוכל. החיילים המלוים עלו על סוסיהם והחלו לדרבן ביהודים שישבו לרגע קט לנוח. קדימה! קדימה! הם התרוממו באנחה קלה והחלו שוב לצעוד, אנשי העיר צעדו אחריהם כברת דרך “ישמרכם אלהים וינצור אתכם רבונו של עולם”. היו אחדים שהצליחו להתחמק בתוך ההמולה שעמדה כאן, להעלם בתוך הקהל שנאסף סביבם, והסתירם בגופו, וכך הכניסום לבית אחד והסתירו אותם מעין רואים. גם לביתנו הגיע פליט אחד מאניש היה שמו, אחד מאנשי החצר של הרבי מבלז,45 חזן או גבאי. צער העולם נשקף מפניו החיוורים ומעיניו, הוא שהה בביתנו ימים אחדים ובחשאי באישון לילה הובילו אותו לעיר אחרת.

6

בעוד אני מסגל עצמי לסביבה החדשה מנסה להכות בה שורש, משתבץ במערכת לימודים סבוכה ועושה חיל, בא החורף. שלג כבד ירד בלי הפוגות וכיסה את הגגות, החצרות והרחובות. קמה עיר לבנה, קרה ובוהקת, עמד קור וכפור. נהר הבוג קפא, אנשים עטופים בפרוות צעדו חרש באנפילאות ובמגפיים, ברחובות נראו עגלות החורף. נסתיימה תקופת בין הזמנים שחצצה והפרידה בין מה שהיה, שהתרחק והלך והפך לחלום לבין עולם חדש שלפניו ניצבתי, שנת 1914 קרבה אל קִצהּ.

החלה הסתודדות בין אבא והמורים, בין אבא ותלמידיו וביום אחד באה ההודעה המרעישה: אבא הועיד אותי ללימודים בגימנסיה. היה זה, כנראה, בהשפעת תלמידיו הגימנזיסטים. בימים הראשונים לא ידעתי מנוחה. הייתי מוטרד מעצם המחשבה של לימודים בגימנסיה. האומנם אזכה להסתופף בין כתלי הבנין הלבן, האומנם אכנס בין שעריו, האעמוד בבחינות, האזכה גם בהגרלה. לא הותירו לי הרבה זמן להרהורים ומיד ירד עלי המכבש הכבד, לפני עמדו שמונה חודשים בלבד וכאן התחיל המירוץ עם הזמן. תחילתו ב“מורה המכין” הוא המורה הידוע בכל העיר שאף אחד מתלמידיו לא נכשל בבחינות. אך מיד הסתערו עלי מכל העברים הגימנזיסטים של אבא וכל אחד נטל על עצמו בתאוה לוהטת חלק נכבד בהכנתי לבחינות, והחלו לדחוס בי, מי בחשבון, מי בספרות לשון ודקדוק, גיאוגרפיה, היסטוריה, ותוך פרק זמן קצר התחלנו להפליג רחוק רחוק מעל ומעבר לתכנית הנדרשת לשם כניסה למחלקה הראשונה. טענתם היתה כי ידיעה נוספת לא תזיק כלל, כי מי יודע מהיכן תפתח הרעה ומה הן השאלות שיציגו לי, אולי יחרגו מהמסגרת בכונה ובזדון.

כל הידע והמידע שהעניק לי המורה המכין, חדרו אלי מבעד לסילון עשן הפפירוסות שהיה מעשן בשרשרת ואילו כל מה שדחסו בי מורי הצעירים היה אפוף עליזות ומשובת נעורים. מהם ומשיחתם למדתי לדעת על החיים הפנימיים התוססים בגימנסיה, על טיבם של מורים ומחנכים, על ה“דירקטור”, מנהל הגימנסיה שהפיל חיתתו על כולם. על תעלולים ומשחקים, על תגרות ועל טיולים ועל כל אותם החוטים הסמויים הנרקמים ביניהם ובין הגימנזיסטיות, אזני היו כרויות והכל נקלט. במחיצתם הייתי שוכח את עצמי לעתים, ודומה היה עלי כי אני כבר בפנים, בתוך הבנין עצמו יחד אתם, עם כל החבורה. אך מיד נזרקתי למציאות האפורה, לא, לא, אני עדיין בחוץ. לבי היה כבד עלי, מה ארוכה הדרך שעלי לעבור, להתיסר.

לא עברו ארבעה חדשים והוחלט על דעת כולם, פה אחד: קדימה למחלקה השניה! והמירוץ הוכפל. למדתי, שקדתי, בלעתי, שעות על גבי שעות, צעדתי מקיר אל קיר, שיננתי ופלטתי שירים בעל פה, פתרתי דפים שלמים בחשבון, שיננתי גיאוגרפיה, פרקי היסטוריה, תאריכים ושמות שרבו ועצמו. ראשי היה עלי סחרחר. הצצתי בלוח, הזמן צעד ואני אץ אחריו. בין היתר טרחתי טרחה רבה עם אותה ה’ריש' שלא תהא רפויה חלילה חלושה, ידעתי שענין ה’ריש' שימש מקור להתלוצצותם ולעגם של ה“גויים”.

“א נו, תגיד! נא גורייה אררט ראסטיוט קראסני וינוגראד” (מעין “מהררי אררט התדרדרו גרגרי הברד”) ומיד רועם צחוק סביבך. לטשתי את הריש, השחזתי אותה ככל שיכולתי ר.ר.ר.ר.ר. עד שניעורו כל הכלבים שבחצרות הסמוכות בנביחה קולנית צרחנית. שעה קצרה של רחיצה בנהר הבוג, הליכה עם אבא אל בית המדרש בשבת בבוקר, לעתים רחוקות סרט ראינוע בבית העם, אלו היו נקודות האור הבודדות של רגיעה ומנוחה מלימודים. החורף חלף. קיץ זוהר ואני שקוע בספרים ובמחברות.

7: ימים של מבחן

הקיץ הארוך והמייגע קרב אל קצו. שערי הגימנסיה הכבדים שהיו סגורים בחדשי החופש נפתחו לרווחה ומיד התמלאו הבנין, החצר, המגרשים וכל הכבישים והמדרכות שמסביב המון רב. נערים ונערות והוריהם שבאו בכרכרות, במרכבות ובסוסי רכיבה שנקשרו אל הגדר. אדונים משופמים בחליפות לבנות, אנשים במדים וגבירות מהודרות בכובעי קש רחבים. הם זרמו אל תוך הבנין וממנו תוך פטפוט עליז. המסדרונות הרחבים סאנו, עמדה המולה עליזה. באו לכאן המאושרים הבוגרים לקבל את תעודת הגמר, מכאן מובילה הדרך ישר לאוניברסיטה, וכבר כובע הסטודנט לראשם מעוך בשלשה קפלים כמנהג המדינה. הם התהלכו בקומה זקופה, גאיונים וברק השובבות בעיניהם, פטפטו עם הנערות וצחקו בכל פה, מי ידמה להם ומי ישוה להם. באו נערים ונערות לקבל את תעודת המעבר ממחלקה למחלקה, באו גם בני אותו מעמד העומד ותלוי, שעדיין כברת דרך לפניהם, בחינות נוספות בלימודים מסוימים, הזדמנות אחרונה לא להשאר שנה נוספת באותה מחלקה.

בין ההמון השוקק, העליז, המפטפט ומלהג בקול רם, השתרכו נערים נבוכים שעדיין כל מוראן של בחינות הכניסה נשקף מעיניהם החרדות. בקומה הרביעית רחוק משאון אדם ועיר, שהכניסה אליה היתה חסומה על ידי אחד משומרי הסף, (שוייצרים קראו להם) עמדה דומיה כבדה. כאן, בכל חדרי המחלקות נערכו בחינות הכניסה, כאן ייחרץ הגורל לשבט או לחסד. מדי פעם נפתחה דלת כבדה, קבוצת בוחנים, מורים ומורות, יצאו למסדרון, קבוצה אחרת נכנסה, הדיבור כאן בלחש, הליכה איטית, חרישית, הכל עטה סוד אטום.

היום השלישי לבחינות, כוחי הלך ותש מרוב מתיחות ודריכות, הבחינות בכתב קרבו אל קצן. מדי פעם מסרתי את נירותי, בטוח הייתי שאין בהם אף שגיאה, אף טעות, אולם הלב חרד. מי יודע? הרי צריך להצטיין. הגיעה שעתה של הבחינה האחרונה בכתב, רגעים אחרונים. כבר עברו הבוחנים בין השורות ואספו את הנירות. עדיין נשארו בודדים רכונים על גליונותיהם, מעיניהם נשקף הצער, הכאב, הפחד, אבדן תושיה, כאילו כל עולמם חשך עליהם. העיניים מתחננות לישע, לעזרה, הצילו! הצילו! ואין מציל, הלבבות קשוחים, אטומים, אין רחמים בדין.

החלו הבחינות בעל פה. על הבמה ישבו שלושה גברים בחליפות אפורות ולבנות ואתם אשה אחת צעירה, יפת תואר. לבושה היתה בשמלת תכלת וצווארון לבן רחב. שערותיה הבהירות היו קלועות בשתי צמות שנחו על כתפיה. נחשף מצח לבן רחב זך, לחיים סמוקות ורודות ועיניים כחולות, עמוקות חמות. דומה היה שהיא היחידה כאן בין הפנים הרציניים החמורים המשתתפת בצערם של הנערים המתיסרים כאן. הם נקראו אחד אחד אל הקתדרא. השאלות פולחות את האויר, כל שאלה כחץ שלוח. התשובה חייבת לבוא מיד, קצרה ובוטחת. כל שהייה, גמגום, הרהור נוסף, פגם הוא. את ה“גויים” פוטרים כלאחר יד ואפילו מסייעים בידם:

– “חשבת לומר? כלומר? ודאי התכוַנת”, וכך הלאה. ואילו עם הנערים היהודים מקפידים כחוט השערה ומקיפים בשאלות ותוקפים אותם מכאן ומכאן. כל אחד מהבוחנים מוצא לו לחובה למשש בהם, שהרי לפניהם מבחר גדול. כאשר נקראתי אליהם לא היססתי ולא גמגמתי ויריתי להם תשובות כהלכה, ישר למטרה.

יום אחרון, מערכה אחרונה. בחינות בשפה הרוסית שעל כך הקפידו והחמירו ביותר, ביחוד כלפי הנערים היהודים. משום מה נעדרה האשה היפה שהשרתה בנוכחותה רוח נינוחה, נעימה ורוגעת. הפעם התבלטה דמות חדשה, גבה קומה, תסרוקת קיפוד ושפם קצר, עיניו שפעו תבונה וחמימות, על פניו חיוך נעים ומרגיע. הוא פנה לכל תלמיד בלשון רבים, פנייה מכובדת, מנומסת.

– נו, מה בפיכם? מה הכינותם לנו?

והנה קראו בשמי, התקרבתי לקתדרא בצעדים מאוששים, לא היתה בי אימה, אך הלב פעם, פעם. האיש הסתכל בי, נעץ בי את שתי עיניו הכחולות ופתח כדרכו:

– נו, ואתם? מה הכינותם לנו? מה אתם אוהבים יותר סיפורים? שירים?

– שירים.

– ומשום מה?

– בשיר יש גם סיפור, אך יש גם קצב ומנגינה, עצוב או עליז וקל יותר לזכור.

– יפה, יפה דרשתם. ממש אורטור! הבה ונשמע איזו הפתעה הכינותם לנו.

החיוך פשט על פניהם של הבוחנים והם כופפו את עצמם אלי לבדוק אותי מקרוב.

וכאן באה ההפתעה. כולם פוצחים בפושקין, דומה שתינוק בעריסה מיד לאחר הקריאה “אבא” “אמא” פותח בשיר של פושקין. כולם מסתערים אליו, או על לרמונטוב, או על קרילוב ועל משליו, לרוב: “הברבור, הסרטן וזאב המים” או “השור והזבוב” אותו אנו חרשנו, וזה כבר הפך לשיגרה משעממת.46 משום כך בחרתי במשהו שונה, שהיה קרוב לליבי ושאינו נעוץ בעולמות רחוקים שלא ידעתים ולא הכרתים. כאשר פתחתי לראשונה את ספר השירים והפואמות של נקראסוב,47 חיתה נפשי ונחשף לפני נוף ילדות. עלו מהם ריחן של חצרות אכרים, של בקתות הכפר, ריח שדות מוריקים, אִושת יערות, נחל, ריחו של כפר, אכרים, נשיהם, בניהם ובנותיהם, והטפליא ילדי הכפר היחפים הפקחים על פטפוטם העליז. מהסיפורים והשירים שפעה אהבתו העמוקה של המשורר אל אותם קשי יום וקשי עמל האוכלים לחמם בזיעת אפם, עמלים ויגעים לקיים את עצמם, אך ישרי לב, תמימי דרך.

בחרתי בקטע אחד מתוך פואימה גדולה, קטע שהתחבב עלי מאד. ביחוד אותו מפגש בין המשורר לבין אותו ילדון, אכרון זעירון כפי שכינה אותו המשורר. כאשר פתחתי בשיח שביניהם שכחתי את כל הסובב אותי, נעלמו הקתדרא והבוחנים, המחלקה והנבחנים, עמדתי על אם הדרך בפאתי יער מכוסה שלג כבד, עטוף בפרוה חמה ובכובע פרוה וסִפרתי כל שהתרחש אתי.


ביום קור וכפור, יום חורף סגריר

יצאתי לשוח אל מחוץ לעיר

ובעוד אני צועד

התקרבתי אל פאתי יער עוטה שלג כבד

מולי במעלה הגבעה

עלתה וקרבה סוסה כחושה

שמשכה עגלת עצים עמוסה

במושכות החזיק אכרון, ילדון

במגפים גבוהים ובפרוַת כבשים

זֵרז והצליף וצעד באון

וכל קומתו כאצבעון

– שלום נערי,

– עבור אדוני, דרך פנה

– זועף אתה ובשל מה? ומאין העצים?

– מהיער מוליכים, אבא חוטב ואני המוביל

מהיער נישאה הלמות הגרזן

– והמשפחה? הגדולה היא?

– נו, כן. משפחה גדולה ואכרים רק שניים

אבא ואנוכי.

– אה, כך העניינים, ושמך?

– וולאס, קוראים לי

– ואתה בן כמה?

– ששית נָקפָה! היי פגירה! רגליך הרימי!

הצליף בשוטו וחלף על פני

השמש הפיצה קרניה החוורות

והאירה את פני הילד, האכר.

היה דומה כי בתמונה אני צופה

בתיאטרון ילדים אני שוהה.

אך הכל היה טבעי, מציאותי

הילד הקטן, הזועף סמוק הלחיים

והעצים והענפים והסוסה התשושה

בקתות הכפר שנראו מכאן

הקור, הכפור והשלג הלבן.


בכל נימי נפשי חייתי את השיר והמחזה, חקיתי את קולו העבה העמוק של המשורר, מדי פעם החלקתי על שפתו העבה, דברתי בקול רך של הילדון האכרון, הצלפתי בשוט, משכתי במושכות וזרזתי את הסוסה הכחושה: היי פגירה! רגליך הרימי! והריש! הריש חגגה את נצחונה. היא דרדרה מהררי אררט ונחתה בעוצמה רבה על ראשי הבוחנים והחיוך על פניהם פשט ורחב. אחד הבוחנים לחש לשני בלחש שנשמע בכל המחלקה:

– ארטיסט!

– כך, כך, רואים בעין, ארטיסט!

החיוך הפך לצחוק רם. עמדתי נדהם, נבוך על כל אותה ההצגה שערכתי לפניהם, על ששכחתי את עצמי, היכן אני עומד ובפני מי אני עומד. הצצתי במבוכה בפני כל אחד מהבוחנים מחכה לגזר הדין. אך פתאום שמעתי את קולו הערב של בעל השפם הקצר ותסרוקת הקיפוד:

– “נו טוב. טוב מאד” והמשיך לחייך ולצחוק. “אתם חפשים! אתם יכולים ללכת הביתה!”

יצאתי מהמחלקה בברכיים כושלות, נבוך ומבולבל. “מה פירוש חפשים? ללכת הביתה?” מי יודע מה טמון כאן? כך הרהרתי בלב, החרד והנפעם. אך הנעימה שבקולו הערב הרגיעה אותי משום מה.

כאשר סיפרתי בבית על המאורע, אורו פניהם של כל “המורים” שלי. סימן לטובה! סימן לטובה! אמרו כולם.

8

בכוחם של אותם “סימנים טובים” הייתי מכתת את רגלי יום יום לגימנסיה לראות האם כבר הופיעו תוצאות הבחינות. יום אחד הופיעו הגליונות על גבי הקיר ליד המזנון ולצד שמי ציונים טובים בכל המקצועות שנבחנתי. ואותו אכרון ילדון הביא אתו “ציון נבחר”. נצחוני היה שלם ובניגוד לכל החששות של מורי הצעירים. השיר שהקראתי היה מוכן אתי לבחינות למחלקה הראשונה וכולם דחקו בי להחליפו בשיר אחר, משל פושקין, לרמונטוב, קרילוב, “משהו רציני”. ואילו אני דבקתי באכרון, הוא כל כך נתחבב עלי ולא רציתי לנטוש אותו. וכך גם הוא גמל לי את חסדו והביא לי ציון נבחר.

כך, כך, עברתי את המבחנים והגעתי בשעה טובה… עד לחומה שעליה כתוב: עצור! עד כאן! הגרלה! הגעתי לאותו מחסום הקרוי “הנורמה העשרונית”, על כל עשרה גויים יהודי אחד. אם כי בזמן האחרון, בעטיה של המלחמה ובעזרת מתנת יד הרחיבו מעט את הנורמה, אולם הלחץ על החומה גבר והלך. נערים יהודים שנפשם ונפש הוריהם חשקה בגימנסיה מספרם רב ביותר, ואילו גויים חסרים, ומאין לקחת כל כך הרבה גויים? וכך נוצר אותו מחנה גדול של האכסטרנים בעיר, אלה שמתקדמים מדי שנה בלימודיהם לפי התכנית ממחלקה למחלקה, עומדים מדי שנה בבחינות, אך אינם זוכים בהגרלה ונשארים בחוץ. הם נראים כעופות מרוטים, לא תואר להם ולא הדר, הליכתם רופפת, מבוישת, כאילו אות הקלון חרות על מצחם.

וכך נמסרתי גם אני בידי הגורל, המזל. בעוד שבוע תיוָדענה תוצאות ההגרלה. היה זה השבוע הארוך ביותר שידעתי מעודי, כולל לילות של נדודי שינה. הוא ארך כנצח, הוא זחל באיטיות מכרסמת תוך טלטלה בין תקוות לספקות. הגורל החליף מדי פעם את לבושו, פעם היה מופיע בגלימה ססגונית וחצוצרה בפיו והשמיע קול תרועה, קול מבשר. ופעם היה מופיע עוטה גלימה שחורה, פניו ועיניו מכוסות במסכה כאילו התבייש להביט ישר בעיני, ופולט מלים שחורות: “כך, כך, לא זכית! ידידי. לא עלית בגורל! לא, לא, צר מאד, צר מאד”. תאבוני שאף פעם לא ידע שָׂבעה עזב אותי, כל מה שאכלתי ושתיתי היה לו טעם תפל. אבא ואמא דאגו מאד ואמרו שהחוורתי. אמא לא הכבידה עלי בעניני אוכל ועזבה אותי לנפשי. רק הציצה בי מדי פעם לראות אם אני עוד קיים בכלל. לא ניסו להרגיע, לא לטפח אשליות, אין בידם להושיע, יהיה צורך לקבל את הדברים כפי שיפלו.

כמו זרם חשמל פשטה הידיעה בעיר: מחר! מחר תפורסמנה רשימות התלמידים החדשים שנתקבלו לגימנסיה. צעדתי לבדי. התקרבתי אל השער, נכנסתי אל תוך הבנין והתקרבתי אל הדלתות הכבדות של הספריה, שם הודבקו הרשימות ולידן חבורת נערים. לא הספקתי, כמעט, להרים את עיני ושמי הזדקר וכאילו חרג ויצא מתוך הגליון והאיר אלי באור גדול, בקסם מיוחד, בצליל מיוחד ולבש בעיני משנה חשיבות. כן! כן! זה אני וזה שמי! האור והזוהר סביבי גברו והלכו והם שטפו אותי מבחוץ ומבפנים. דומה היה כי כל שערי העולם נפתחו לפני. כאחוז עוית רצתי הביתה, נשימתי קצרה, התפרצתי פנימה בצווחה: נתקבלתי! נתקבלתי! זכיתי בגורל! דמעות חנקו את גרוני.

עוד באותו ערב נערכה בבית מסיבה משפחתית, הורמו הכוסיות וקִנחו בעוגיות. אמא טרחה והגישה ועיניה מאירות כי הנה בא הקץ לסיוטים שלי, אבא חייך ושפע נחת, “המורים” שלי טפחו על גבי, כל אחד זקף לזכותו את ההצלחה. אך גם מתנת כסף נכבדה הוענקה למורה המכין. למחרת התחלקו התפקידים בין אבא ואמא. הלכתי עם אמא אל החייט לתפור את כל בגדי המלכות, החליפות והחולצות השחורות ובמיוחד את הסגין האפור ענוד הכתפות וכפתורי הכסף. ואילו עם אבא הלכתי אל הכובען לשים על ראשי אותו כובע כחול ענוד זרים לבנים, מתוח כמו תוף עם המצחיה הנוצצת. הכובען הצמיד את הסמל בצבע כסף “ב.ג.ג.” ראשי תיבות שפירושן: “הגימנסיה הממלכתית שבברצלב” ומכאן הלכנו אל בית המסחר לספרים של קוזמינסקי ויצאנו משם עם ילקוט חדש עמוס מכל טוב.

אותו בוקר ראשון ללימודים כאשר לבשתי את המדים, אותו בוקר זוהר כאשר צעדתי תוך התרגשות וסחרחורת ראש עם הזרם אל תוך הבנין הלבן הגדול, נחרת בי עמוק. נסחפתי בהמולה העליזה, השוקקת, הסואנת, המלהגת בקולות של מאות נערים ונערות. לא ידעתי נפשי, אם זה בהקיץ או בחלום, הייתי נתון בשכרון קל, השמחה הציפה אותי, הייתי מאושר. הכל נפרש לפני מואר באור יקרות. צעדתי במסלול רב משמעות, כולו זוהר, כולו מבטיח גדולות.

פרק ב: בתוככי הגימנסיה (דמויות וחוויות)

1: השפה הרוסית

האיש גבה הקומה בעל השפם הקצר ותסרוקת הקיפוד, בעל העינים הכחולות החמות והנבונות, היה המורה לספרות ומחנך הכיתה, ניקולאי מיכאילוביץ'. הוא ליווה אותנו כל השנים ממחלקה למחלקה, הוא חיבב עלינו את הסיפור, השיר, החיבור ואת צלילי השפה הרוסית שיצאו מפיו בהטעמה מיוחדת, מרגשת, מתנגנת. הוא סלח לכל משובותינו וענה על כל שאלותינו וחקירותינו שהיינו מעתירים עליו בענינים רבים ושונים. מהלך היה במסדרון הארוך וסביבו, מלפניו ומאחוריו להקת נערים החוקרים, השואלים והוא היה מניף בידו:

– לאט לכם, לא כולם ביחד!

הוא היה מתלוצץ הרבה על חשבוננו, ולש בנו כמו בעיסה רכה וניסה בכל מאדו לצור לנו צורה משובחת לפי טעמו, ועשה זאת בדרך המשל והדימוי. היה קוטל בנו, אולם ברוח טובה, נינוחה, במקל נועם, גלוי, כן, אם לשבח ואם לגנאי, והצחוק בכיתה היה רועם לעתים תכופות, תוקע בתלמיד זוג עינים פקחיות:

– נו, איזה חיבור חיברת לנו? איזו מרקחת רקחת? הפלגת לכל הרוחות, השד יודע לאן, התרחקת מהנושא ותעית במחשכים וכך הסתבכת ללא מוצא, הרבית דברים ומרוב עצים אין רואים את היער.

תופס חיבור שני, מנפנף בו באויר ופונה למחבר הנכבד:

– הרי אתה חוזר כתוכי על כל מה שהסופר אמר וביטא ביתר כשרון, אך משלך אין כאן דבר ולו נגיד רעיון קטן, זעיר אבל משלך.

כך היה דוחק בנו, מדרבן למחשבה עצמית, לתחושה עצמית ולביטוי עצמי. היה מחזק רוחנו לא להרתע, לפרוש כנפיים ולהמריא על כנפי הדמיון, בתיאורים, בדימויים, בביטויים קולעים, ולא היה קץ לאושרו כאשר חיבורו של אחד התלמידים עלה יפה ונשא חן בעיניו. היה קורא לו אל הקתדרא ומבקש שיקריא את חיבורו בפני כולם ופניו קורנות. הוא היה מחבב שילוב בתוך החיבור של תיאורי טבע נאמנים, אמיתיים, על צבעיהם וריחותיהם. אך בייחוד היה מעריך את השיח בין אכר לפקיד, בין משרת לאדונו, בין אכרים לבין עצמם, בין איש לאשתו ושיחת נערים. היה מונה אחת לאחת מהו “המעט מן המעט” הנדרש מהתלמיד כדי שחיבורו יעלה יפה:

– עין רואה, אוזן קשובה, אף מריח, לב נבון, קצת שכל והרבה דמיון, וזה בסך הכל. והעיקר: ריכוז! ריכוז רבותי! אתה מהרהר, אתה רואה, אתה שומע רחש וחי את כל מה שאתה מעלה על הניר. שום דבר לא קיים סביבך, אתה והתיאור.

ניקולאי מיכאילוביץ' היה עורך אתנו טיולים מחוץ לעיר. היינו חודרים אל עמקי היערות באביב, עורכים תחרויות ריצה וקפיצה והיה מחלק פרסים. הוא היה מלווה אותנו לראינוע בבית העם, היינו הולכים אחריו חבורה גדולה, שורות, שורות. כאשר בגרנו מעט, היה מזמין אותנו אל ביתו הקטן בפרברי העיר שהיה מוקף גן גדול, לשיחת רעים, וממליץ על ספרים לקריאה מן המקור ומן התרגום. אך תמיד שקדנו על ספרי השלישיה שהיתה חביבה עליו במיוחד: גוגול, צ’כוב וגורקי.48 כאשר היתה נושרת מכיסנו חוברת צהובה של שרלוק הולמס היה מעלים עין.

אולי מתוך השמועה, ואולי בצבץ הענין מאחד החיבורים שלי, נודע לו, לניקולאי מיכאילוביץ‘, כי אבא מנהל בית ספר עברי ואמר שהיה רוצה להכירו. הם נפגשו באחד הימים בחדר המורים ושהו שם שעה ארוכה. מאז היה אבא שואל לשלומו של ניקולאי מיכאילוביץ’ ומה הוא אמר? ומה דעתו? כאשר השתנו הזמנים ובחרו בועד ההורים נכלל אבא בתוכו.

2: היסטוריה

המורה הקפדן והמחמיר בין כולם היה המורה להיסטוריה. קיריל דניסוביץ. הוא היה מופיע בכל הדר לבושו הרשמי, החליפה הכחולה וכפתורי הזהב הנוצצים, ובעפרון הצהוב שבידו היה מתופף על גבי השולחן. היה קורא את התלמיד אל הקתדרא בנימה ולשון של שופט חוקר הקורא את הנאשם אל כס המשפט להתיצב לחקירת שתי וערב. בפיק ברכיים היו מגיעים אליו והוא חוקר ודורש על מלכים, על מלחמות, שמות ותאריכים. על כיבושים ונצחונות היה מאריך את הדיבור, ואילו על מפלות היה עובר כלאחר יד. הציון הגבוה ביותר היה ארבע, הוא היה אומר כי ציון חמש שמור למורה בלבד, ואילו ציון חמש פלוס, לאלוהים בכבודו ובעצמו.

מכל המלכים אשר מלכו ברוסיה, אותו איוואן קאליטה (בעל האמתחת), וולאדימיר הקדוש, שהסתופף בצלו של הצלב ונדף ממנו ריח הקטורת, או איוואן האיום שקטל להנאתו בנתיניו וערך בהם הרג רב, השאיר עלי רושם עז ביותר פיוטר הגדול,49 שלא קם כמוהו לפניו ולאחריו. הוקסמתי מפעליו ומעשיו, כיצד נדד למרחקים, להולנד, בעילום שם, עבד בה מספר שנים ולמד את מלאכת בנין הספינות. הוא שב והקים צי אדיר ויצא לכיבושים, להרחיב את גבולות הממלכה. והוא פשט אל עבר טורקיה, אל שוודיה ועד גבולות יפן וסין הגיע. בספר ההיסטוריה מופיעה תמונת הפסל של פיוטר הגדול העומד בפטרבורג על שפת הניבה, דמות גאה הנישאת מעל סוסו אשר בשתי רגליו הקדומניות עומד להשתער על היעד. והוא פיוטר רוכב עליו מצמיד את גופו אל מגפיו הגבוהים המגיעים עד לירכיו, תלתליו יורדים על ערפו, במבט של נשר גאה הוא צופה למרחקים, אל מרחבי ים. להאדרת הרושם בא שירו של פושקין “פרש הנחושת”, מלים, חרוזים יצוקים נחושת וברונזה:


עומד הוא ניצב על שפת הניֶבה

מבטו נעוץ במרחקים והוא מהרהר:

כאן תקום עיר!

זרוע מאיימת אל השוודים

חלון נקרע אלי אירופה

רגל איתנה נציב על הים

עם גלי הים יבואו כל האורחים

ויתנוססו כל הדגלים

ומשתה נערוך במרחבים


כך קמה ונרקמה בתודעתי דמות רבת עוצמה של שליט כל יכול המקים ממלכה אדירה. דמות זו נחרתה בי לימים רבים.

באותו חורף מושלג, בעוד סופת השלג השתוללה בחוץ, עמדה בכיתה חמימות נעימה והתלמידים רכונים על ספרי ההיסטוריה. ימי הטטרים התורכים והפולנים שנות המפלות והתבוסות, הפירודים והפילוגים בין עמי רוסיה ושבטיה היו כבר מאחורינו. עומדים היינו בימי פיוטר הגדול והצארים שמשלו אחריו, בפרקים המזהירים של דברי ממלכת רוסיה האדירה אשר חגגה את נצחונותיה, אשר כבשה והכניעה עמים וארצות ופשטה את זרועותיה אל המרחבים העצומים ולא ידעה שובע. ככל שבלעה יותר תאבונה הלך וגדל. כדי להגן ולהבטיח את השטחים הכבושים יש להכניע את העמים השוכנים לגבולם, קוקז ובוכרה עד גבול פרס, קרים והים השחור בואכה קונסטנטינופול, ערבות אוקראינה, דון, דניפר, דניסטר ובוג עד מעבר לקרפטים. שמונה מאות רובאים ובראשם יֶרמַק, מחפשי הרפתקאות ועלילות, חצו את נהר אמור, הניסו את נושאי הקשת ויורי החצים והעמידו רגליהם על כל מרחבי סיביר, על עממיה ושבטיה הרבים, היאקוטים, הצ’וקוצ’ים, הקלמיקים, כל שבטי מונגוליה – על איילות וצבאים, דובים לבנים ושועלים אדומים – על יערות העד, על מחצבי פחם, כסף וזהב, נהרות ונחלים הנושאים את מימיהם הרבים אל הימים הגדולים מהם חמים ומהם קפואים, וכך הגיעו עד חומת סין, תקעו דגלם בקמצ’טקה, מיצר ברינג ונגעו באדמת אמריקה. היסטוריה וגיאוגרפיה חברו יחדיו, ועוד איזו גיאוגרפיה!

באותם ימים עמד קיריל דניסוביץ על הקתדרא זקוף בכל מלוא קומתו, לבוש חליפת שרד כחולה וכפתורי הזהב עם חותמת המלכות נוצצו והבריקו, פניו קרנו זהרו והביט על כולנו ממרום הקתדרא במבט גא של מנצח. התלמידים נקראו אליו אחד אחד ונשאו דבריהם על המסעות המהוללים, על המלחמות, הכיבושים והנצחונות המזהירים.

3: המורות שלנו

המורה לגיאוגרפיה: המורה שעל הלימוד על תבל ומלואה וביחוד על ארץ רוסיה רחבת הידים, היתה אננה פטרובנה. היתה זו להפתעתי הנעימה אותה אשה יפה צעירה עם שמלת התכלת והצוארון הלבן שמשכה את לבי ואשר הופיעה במהלך הבחינות ונסכה רגיעה נינוחה, במתח שעמד בי. אך מאז החליפה שמלותיה פעמים רבות וכל אחת מהן חשפה בה יופי אחר, חן מיוחד.

אנו הפרחחים חשנו כל זאת עמוקות, ויופיה הילך עלינו את קסמיו, והיינו המומים קצת. אננה פטרובנה היתה נכנסת למחלקה בצעדים חגיגיים, טופפת קלות ומביאה אתה ריח בושם נעים של שושנים. לכבודה היינו קמים כאיש אחד ומתמתחים, כאילו רצינו להביע בכך את הערצתנו, מעין: “כבוד ותהילה ליפה בנשים!” אנה פטרובנה היתה מעיפה מבט עלינו, על נתיניה הצעירים ותנוכי אוזניה היו מסמיקים, והיתה מפטירה בחיוך קל ובתנופת יד: “שבו חברֶה! בבקשה!”

אך למה אהלך רכיל בחברי למחלקה, מוטב שאת “חטאי” אזכיר. מאותו רגע שהופיעה במחלקה, הייתי נועץ בה את שתי עיני ולא הסירותים ממנה כל שעת השיעור. סוקר הייתי את שפעת שערותיה הבהירות, מזין מבטי בעיניה הכחולות, העמוקות, בשפתיה הדקות, שפתי שני, בפניה הזכים השקופים, בראש הקטן החמוד והמצח הגבוה שישב על צואר ארוך כשל ברבור לבן, החזה השופע נשם קלילות עלה וירד מבעד לחולצת המשי הלבנה הדקה. עוקב הייתי אחר תנועות שפתיה ודיבורה הקולח, המתנגן המרגיע, אחר תנופת ידה הזכה, הצחה.

דמיוני היה מרקיע שחקים, אלה לא היו שיעורים כלל אלא טיולים מענגים בחברתה. הייתי יוצא אתה למסעות ולטיולים ארוכים בכל אדמת רוסיה הגדולה, בים הכספי ובים האיזובי ובים הבאלטי וגדות הים השחור, מטייל אתה בין הררי קוקז ואוראל, בכרמי קרים, בטייגה הסיבירית, ביערות קדומים, באגמים וימים, ומאזין לשיחתה, לסיפוריה על נופים ואקלימים, על אדם וטבע.

באחד השיעורים, בעוד אני עוקב אחר תנועותיה של המורה שלי, ניגשה אלי ואחזה בכף ידה בסנטרי:

– מה אתה נועץ בי את עיניך כל הזמן ומחייך?

בכיתה נשמע צחוק כבוש, פני אדמו מבושה. המגע החם של כף ידה והריח הנעים שאפף אותי, עמד בי זמן ניכר עד שפג.

לאחר מספר ימים נתקלה בי המורה כאשר יצאתי מאולם הספריה וספר בידי. היא נעמדה, הביטה בי, נטלה את הספר ועילעלה בו.

– מפליג אתה בקריאה, מה? או או, עד היכן כבר הגעת! והאם מצאת בין כל הספרים נערה יפה אחת? מה? אין דבר, חפש! חפש! אתה כבר תמצא.

כה היא דברה וצחקה, התעופפה קלילות, רק קיפולי שמלתה עוד התנופפו מרחוק עד שנעלמה מעיני. מיצר הייתי שתלמידי הכיתה שהיו עדים לכלימתי, לא היו נוכחים באותו מעמד, בפגישה האישית ביני ובין אננה פטרובנה ובשיח הנעים בינינו. היה לי הרבה מה להגיד לה, אך לא הוצאתי הגה מפי, נשארתי עומד נבוך, ראשי הסתחרר, וכה מאושר. אולי חייכתי, ואולי רק הלב חייך.

גם לאחר ימים רבים, כאשר הפלגתי בקריאה בספרי טולסטוי, טורגנייב, בשירי פושקין ולרמונטוב, הופיעו כל הנשים היפות, בין שזו היתה טאטינה, או קראנינה או נאטאשה, או תמרה, בדמותה ובצלמה של המורה שלי, ולפתע הייתי תופש עצמי לוחש את שמה, אננה פטרובנה.


פליקסה פליקסובנה היתה המורה לשפה הגרמנית: אשה בגיל העמידה רחבת מידות, והשטח שהיא תפשה והחלל שהיא מילאה היה גדול ורב. כאשר היתה מזיזה את גופה ואת כל המיבנה שלה ופניה אל הלוח, היו התלמידים מתחילים למדוד בסרגל את אחוריה הרחבים בעלי הממדים, תוך עצימת עין אחת, ואין ספק כי רבים מאותם הנערים נהיו, בפרק הזמן, למודדים מוסמכים. פניה הרחבים הבהירים, הסגלגלים היו מלאים, בתוספת סנטר כפול. בקצה הלחי השמאלית מעל לשפה צמחה להנאתה שומה, ממנה הזדקרו ארבע שערות שהיו מתנועעות לכל רוח מצויה. על החזה שלה המלא הבולט והגדוש, מעל לשני שדיה כשני עטיני פרה, אפשר היה להושיב תלמיד אחד שיכין את שיעוריו.

תמיד לבשה שמלת משי שחורה, מרשרשת, מבריקה וצוארון מעומלן נוקשה. אצבעותיה היו קצרות ושמנות וכאשר, לעתים, היה הגיר נשמט מידיה ונופל ארצה, היה זה מאמץ מיוחד בשבילה לכופף את כל המערכת שלה, ותמיד נמצא תלמיד אחד זריז, מיושבי השורות הראשונות, שהיה אץ להרים את הגיר ולהושיטו לה. והיה זוכה לאותו “דאנקע שעהן” השכיח אצלה.

כבר מהשיעורים הראשונים של קריאה ובנין משפטים, ניכר היה כי התלמידים היהודים, ששה במספר בין ארבעים, יצעדו בראש. שכן הגרמנית היתה בשבילנו לפי מיטב ההלצה השכיחה “יידיש משופרת” ולא היתה זרה לנו כלל, ואילו בשביל הגויים היתה כספר החתום. הם קראו בה כגורסים חצץ והתקדמותם היתה איטית ביותר, ואם להוסיף לכך את הכתב הגוטי, הרי ניתן להבין מה רבו ייסוריהם. וכך ניתנה לנו ההזדמנות לגבות את חובנו בריבית הגונה על כל אותם ליגלוגי “הררי אררט” שבהם הם היו מקנטרים אותנו, בהדגשת ה“ריש”. שכן פליקסה פליקסובנה תבעה מאתנו שלא לגרגר את הריש, אלא דוקא להחלישה, לרפותה, והרי לענין זה היינו מומחים מבטן ומלידה.

את המשפט הראשון שלמדנו היינו צריכים לחזור אחריה במקהלה ובקול רם. היה זה משפט רב משמעות ובעל תוכן עשיר ביותר:

“די פפערדע טרינקען וואסער!” כלומר, הסוסים שותים מים. כאשר ביטאה משפט זה היו שפתיה העבות, השמנות רוטטות מרוב התרגשות וכל גופה היה מרעיד. ניתן היה לראות בעין את הסוסים הבלגיים שהיו מוליכים לנהר מהקסרקטין, אלו עם העכוזים המרובעים, עומדים על שפת הבוג ושותים ומגיחים אל קרבם את כל הנהר. בשמחה וצהלה היינו חוזרים אחריה ומושכים ומטעימים כל אות ואות. ואילו הגויים, משום מה, לא עלה הדבר בידם. הכל היה יוצא רופף, בהיסוס, הכל היה נשמט מידיהם ונתקבל מין בליל מוזר: – “די פארדע טרינקעוואסע”, עד שהפך לכינוי בפינו:

– אתה קפוסטה! (ראש כרוב) טרינקעוואסע שכמוך!

כאשר הוחל בנטיית הפעלים “העטען, העטעטע” מעין היה היו, היתה זו מעין מלכודת, מצודה פרושה לרגליהם, שהסתבכו בה ולא ידעו כיצד להחלץ ממנה:

– העט, העט, העטען, העט.

וכך היו מפליגים והולכים, עד שפליקסה פליקסובנה, שכל דמיה המרובים עלו בה אל פניה, דופקת בסרגל על השולחן ובהושטת יד הכריזה: האלט! וכך עוצרת את המיצעד.


לימוד השפה הצרפתית: לא עלה משום מה יפה אף בין התלמידים היהודים אשר “ראשם היה פתוח” לשפות. אף על פי שמאות מלים של השפה הצרפתית נבלעו אל תוך השפה הרוסית ולא נודע כי באו אל קרבה, כגון: שוססה, שארמאנקה, אילוזיון, אנטראקט, פארדון, בון ז’ור, מסייה, מאדאם, והקריאות הנרגשות של הגבירות המהודרות “מון דייה!”. כל אלה לא עמדו לה לשפה הצרפתית במחלקתנו. לא הועילו אותם המשפטים הארוכים בצרפתית ברומנים של טולסטוי והפיסקאות הנרגשות בפואימות של פושקין ובסיפורים שלו, השפה לא האירה לנו פנים. וכל זאת בגלל המורה לצרפתית.

היא היתה במבנה שלה ובהופעתה הניגוד הגמור למורה לגרמנית, אשר הופיעה לפנינו, כאמור, בשַמנה וסָלתה. ואילו זו, אשה כבת ארבעים בתוספת, גל של עצמות היתה שעליו נמתחה שכבה דקה של בשר עור וגידים, חזה שטוח, שקוע, כאילו לא היו דברים מעולם. הרכיבה משקפים שמבעדם נשקפו עינים כהות, יבשות, עינים שכבו, והאף הבולט שלט על כל פניה. שמלתה בכחול כהה היתה רכוסה על ידי שורה ארוכה וצפופה של כפתורים גדולים, שהראשון בהם סמוך לפיקה הבולטת שהיתה עולה ויורדת בשעת דיבורה, והאחרון שבכפתורים למטה, סמוך מאד לחודי נעליה. שמה היה מאדאם וורנון, אך נקראה בפי כל פאראסקה, משום שהיתה מגעגעת בלשונה כל שעת השיעור: – וי, וי, פורקובה, פורקובה, פארסקה פארסקה. וכך נחרת והונצח שמה לעולמים, פאראסקה.

4: אפאנאסי

כבן חמשים ומעלה, קומה בינונית, נשא על שכמו את המשרה הכבדה, המסובכת והמורכבת ביותר, הוא מנהל המשק, האדמיניסטרטור, המשגיח הכללי. אך כל התארים האלה אין בהם עדיין אותו ביטוי קולע לתפקידיו הרבים, התואר הנכון שהוא נשא עליו היה: אקונום!

הוא עצמו “לא טבל אצבע במים קרים”, אך עינו היתה צופיה בכל, ופיו אינו פוסק מלתת הוראות, לציין ליקויים והיה משוטט כל הימים במצעד בלתי פוסק. לבוש היה בקפידה, מקטורן ירקרק ארוך, מכנסים כחולים הדוקים לרגליו, נעלים רכות, צועד הוא מתונות. השפם והבאקנבארדים והזקן מהַוים מקשה אחת ומבליטים סנטר מגולח מבריק א־לה אלכסנדר השני “הצאר המשחרר”. תחת פיקוחו של אפאנאסי עמד צוות גדול של עובדים: פועלים ופועלות הניקיון, מצחצחי החלונות, שוטפות הרצפות ומבריקי הפארקטים שבמסדרונות, מסיקי דודי הקיטור של ההסקה המרכזית, המנועים וכל מערכת החשמל, המחסנאים הממונים על מחסן העצים והפחמים ועל כל אביזרי המשק המסועף, הנגריה, המסגריה, הגננים, החשמלאים, ועל ניהול תקין של המזנון.

צועד היה אפאנאסי בהילוך של חשיבות, ידיו שלובות לאחוריו, עולה מדרגות, חוצה מסדרונות ארוכים, מדי פעם שולף ידו האחת ובודק אם נשאר אבק פה ושם, בודק אם מנורות החשמל פועלות כתיקונן, מתכופף להרים פיסת ניר, עפרון שנשמט ורוטן, רוטן ומחליק מדי פעם על שפמו העבה שזרקה בו שיבה. אם הזדמן על דרכו מורה היה קד קידה, ואם מורה – קידָתיים. שקט ודומיה שוררים במסדרונות הארוכים, רק לחש, המיה חרישית עולים מתוך המחלקות. אפאנאסי צועד שפי במנעליו הרכים. אך מה רואות עיניו, שם, שם, בעמקי המסדרון הצטופפה חבורת נערים, אה! מן המאחרים המה ואסורים בכניסה אל המחלקה, המורה כבר ניצב על הדוכן, השיעור בעיצומו והמה בחוץ, יקראו בשמותיהם ואין עונה. עומדים הם כאן כמנודים ומוחרמים, מחוץ למחנה. כל העובר על ידם זורק עליהם מבט של רחמים ונד להם בראשו אך אינו בא אתם במגע, אפילו תוכחת מוסר היתה מתקבלת כאן בהרגשת רווחה, אך לא, אין מדברים אתם, קשר של שתיקה. התחושה כבדה מאד, איחור מצטרף לאיחור ובסוף השנה יערכו אתך את החשבון.

אך הנה הולך לקראתם אפאנאסי, הוא אינו מחרים אותם, להיפך, מגלה בהם ענין רב ופותח בתוכחת מוסר. הוא נושא את דברו, זועם כנביא קדמון:

– “הוי אתם! הוי המאחרים! חולי האחרת! כן, כן, ככה זה מתחיל, מספסל הלימודים, עוד קצת שינה עוד פיהוק אחד, השמרו לנפשותיכם פן תדבק בכם מחלת האחרת הארורה לכל ימי חייכם. את הרכבת תאחרו, את האניה תאחרו, ואף את חמדת לבכם תאחרו! איחור קל והיא כבר בידי אחר, ככה זה בחיים”. מהרהר רגע, מניף ידו כעל מקרה אבוד וצועד הלאה, הלאה. דברי אפאנאסי הנביא והמוכיח ננעצים בלב כמדקרות חרב, אך הנעשה אין להשיב.

למרות תוכחתו וחזותו הקשה היה אפאנאסי חביב על כולם. רבות ראו עיניו, דברים רבים ידע אך הוא לא יפתח פיו, לשונו נצורה, לא איש כמוהו יכשיל. חביבים היו עליו הנערים והנערות והיה מיצר בצרתם ושמח בשמחתם. הוא לא היה מן המלשינים, וכאלה לא חסרו, מבין השוערים, השומרים ואף מבין התלמידים.

בשל אותם הייסורים שהיו מנת חלקם של המאחרים, הייתי משכים קום, מתפלל תפילת הבוקר, סועד, אורז את הספרים והמחברות, מתלבש ויוצא לדרך, דרך ארוכה. צועד הייתי בגשם הטורד, המצליף, בימים של שלג כבד, של קור וכפור ובימים של אביב פורח וימי קיץ זוהרים. אני בתוך הבנין, מהכנסיה בוקעת תפילת הבוקר מלווה בצלילים עמוקים של העוגב: “הללויה, הללו… התהילה והשבח לאל… אאמן”. אותה הרמוניה נעימה של קולות הנערים היתה עוטפת אותי בתחושה רוגעת, עוד שעתי לפני, עוד רגעים רבים. בניחותא הייתי פושט את הסגין, מוריד את הכובע, האָזניוֹת, הכסיות, הערדליים, שם הכל בתא הפרטי ונועל אותו, ואני נישא עם צלילי המנגינה, אני נישא על הזרם העולה מעלה מעלה מעין תהלוכה חגיגית הומה רוחשת, כל הפנים מחייכות, כל העולם מחייך, הללויה.

5: ועל המלחמות

מי שנזדמן בשעת השיעור לאותו בנין ענק שהכיל בקרבו כאלף ומאתיים נערים, כולל את הגימנסיה לנערות אשר בקומת הקרקע, דומה היה עליו כי למקום של שלווה ורוגע נקלע, מקום שאין בו אלא הלימוד בלבד, המורים על דוכניהם והתלמידים על ספסליהם שוקדים על חכמה ודעת. אך ככל שקרבה שעת ההפסקה הגדולה, הורגש כבר אי השקט שאחז בהם בנערים, שגבר והלך. החלה תזוזה על הספסלים, הורגש קוצר רוח, מבטים נשלחים לכאן ולכאן, האזנים דרוכות וקשובות לצלצול הארוך העומד לפרוץ כל רגע, כל דקה. הצלצול פורץ ובוקע פתאום, קורע את האויר, נוחת, מרעים ומתפשט בכל הקומות ובכל הכיתות בעצמה גדלה והולכת.

בעוד המורה סוגר את היומן, עוד בטרם הספיק לצעוד את הצעד האחרון אל מעבר לדלת וכולם כבר עמדו על רגליהם. וכאשר הדלתות מכל הכתות ומכל הקומות נפתחו, נשפכו מתוכן החוצה כמו לבה רותחת מאות נערים, אחד דוחק בשני וכל אחד רוצה להקדים את חברו. רב היה הדחף והדחק והמרוצה, ואוי לו למי שעומד על דרכם, ימחצו אותו, ישטפו אותו. המאושרים שהצליחו לתפוש ולרכוב על הכרכובים החלקים המלוטשים של המעקות, גולשים, טסים, ופניהם קורנים מאושר. וכל היתר, ההמונים, מתדרדרים מטה, מטה כשראשיהם נטויים קדימה. באותם רגעים דומה היה כי הבנין כולו נע, זע, שקירותיו עוד מעט יתמוטטו מהלחץ, מהמהומה וההמולה הסואנת המחרישה אזנים, כקול מפל מים רבים אדירים. המזנון מתמלא בן רגע והוא כמרקחה. אוכלים סועדים, מי בישיבה, מי בעמידה, מי בכריך ומי בלחמניה טריה, גבינה, נקניק, ומי שמביא אתו את ארוחתו. אך כולם לוגמים ספלי קפה, קקאו, כוסות תה, מריקים בקבוקי לימונדה, ומהר מהר אל המגרשים, למשחק, למתקני ההתעמלות, או לזירת הקרב.

ארבעה לאומים מתרוצצים בבטן הבנין, הלא הם: האוקראינים, הרוסים, היהודים והפולנים. מתנהלים כאן על המגרש חשבונות שאף פעם אינם נסגרים, חשבונות של תמול שלשום, וחשבון ארוך מדורי דורות. אך לאמיתו של דבר מחפשים פורקן, התפרקות היצרים התוססים, ומספיקה מילה קטנה ביותר והכל מתלקח. אל הזירה יוצאים בעלי האגרוף והמחץ היודעים להרביץ, להכות, למחוץ, אך גם לספוג, למחות את הדם מהשפתיים, מהשיניים ולהמשיך להאבק, להתכתש, אין כאן מקום לחלושים לרכרוכים. המלחמות מתנהלות כאילו לפי מנהג קבוע מאז ומתמיד. עד כיתה רביעית, חמישית, נאבקים זוגות זוגות, או חבורה מול חבורה, ואילו תלמידי הששיות ומעלה הופכים לקהל הצופים. ישנם צופים להנאתם, כל חבטה הגונה זוכה מצידם לעידוד רב ולתשואות, אך ישנם צופים פעילים המשתפים עצמם בכל מאדם בהתכתשות הנערכת, הם שמים עצמם לשופטים, שומרי החוק, מדריכים, יועצים ושומרי הכללים הקבועים שאין לעבור עליהם: בלי רגליים, בלי צפָּרניים, בלי שִניים.

– תן לו, תן לו בפרצוף, כך, כך.

– אי אתה שם! מעמיד רגל? מה? לא, זה לא ייתכן.

– נו, עכשיו תרכב עליו, תחוב אותו אל הקרקע אל תרפה, אל תיתן לו להתרומם, דחק! דחק!

קורה ששניים נאחזים אחד בשני, מורטים בשערות, נושכים בשִניים, מיד מופיעים השופטים ומפרידים בין הדבקים, כדי שהמאבק יימשך, שכדאי יהיה לעמוד ולצפות. והמורים כאילו האדמה בלעה אותם, יושבים הם ספונים בחדר המורים או מטיילים ברחבה המיוחדת להם, בין ערוגות הפרחים והשיחים הירוקים. יודעים הם על המתרחש בזירה, אך נימנו וגמרו, כנראה, כי אין עצה ואין תרופה, אי אפשר לעצור בעד היצרים התוססים ועוברים על כך בשתיקה. מעין “ישחקו לפנינו הנערים”. אם מי מהם עובר כאן באקראי, יש לו כינוי אחד לכולם “חוליגנים, בריונים”.

ובעוד הקרב ניטש, בעוד ההתגוששות בעיצומה והאבק המיתמר ועולה מכסה את כל הזירה, יורד עליך ונוחת לפתע הצלצול כהלם על הראש. בִּן רגע ניתקים המחובקים, מתרוממים הרובצים, מנערים את האבק, מותחים את החולצה, מהדקים את החגורה הרחבה, נושמים נשימה עמוקה, מיטיבים את התסרוקת, מוחים ומוחקים כל שריד וסימן, כאילו דבר לא קרה, וחוזרים משדה הקרב מי בפנס כחול מתחת לעיניו, מי בפנים שרוטים, אדומים לוהטים. אחד צולע על ירכו, שני חוזר עם שן אחת פחות, או עם אף מדמם. אין כאן מקום להתלונן, אין מקום לבכי ויללה, כל אחד נושא את כאביו וחבורותיו בשקט ובחריקת שִניים, כדי לא לגרום נחת רוח לאויב. חוזרים אל הכתות, אל הספסלים. אך החשבון לא נגמר, הוא יימשך ימים רבים.

אך היו גם כאלה שלא העזו להופיע ולהתכתש בפני קהל ועדה, הם בחרו להם את הדרך הקלה ביותר, להכות מבלי להסתכן, והיו נטפלים לנערים היהודים ומכים בהם. תמיד נטפלו לחלשים, למפוחדים, שנאת ישראל היתה “כאש עצורה בעצמותיהם” ולא סבלו את “היהודונים” שנדחקו לכאן ושמספרם התרבה משנה לשנה. לרוב היו אלה מהאוקראינים שהשתדלו בשנאתם לעלות על הרוסים.

היינו חמישיה ממחלקות שונות, כולם מתלמידיו של אבא: זינדל פולאק, קרמר, אוירבוך גדל האיברים, גיטלמכר ואנוכי, ששים אלי קרב, מגינים על כבוד ישראל. תלונה שהובאה אלינו על ידי אחד הנערים, לרוב ממחלקות א' וב' שהנה נטפלו אליו והרביצו בו, והיה נוקב בשם, היתה נידונה בכל כובד הראש. וכבר למחרתו, או בעוד יומיים, היה החשבון נפרע בתוספת רבית גבוהה. בתפקיד זה של הכאת יהודים עסקו בעיקר: יצ’נקו, שבצ’וק, שצ’יגלסקי ופלסטונוב בנו של אחד מרופאי לשכת הגיוס. את זה האחרון, שנאתי שנאת מות. נמוך קומה אולם מוצק, עיני שועל ערום ושונא יהודים מובהק. מיד כשהיה מתגלה לפני היה מעורר בי חימה וזעם והאגרופים היו מתכווצים מאליהם. היה זה אחד התענוגות הגדולים שלי להתגרות בו, להתכתש אתו ולהרביץ בו כהלכה, על חטא שחטא ועל חטאים לעתיד לבוא.

פעם אחת, היה זה ביום ששי, הלימודים נגמרו בשעה שתיים, היה יום שלג, הלכתי הביתה בדרך הקצרה, בשער האחורי. את מי רואות עיני? את פלסטונוב שנוא נפשי, גם הוא הרגיש בי ונירתע, אך איחר את המועד. מבלי לחשוב הרבה ומבלי לתת לו שהות להתארגן, השתערתי עליו והתחלתי לחבוט בו בפרצוף, במכה ראשונה מהממת מתחת לאף. כובעו נשמט מראשו והוא התכופף להרימו. בעטתי בו ברגלי והוא השתטח. בעוד אני מכלה בו את זעמי נשמע קול מתוך הבנין:

– היי! אתם שם! אתה! גש הנה!

בחלון שנפתח בקומה השניה עמד המנהל הכללי הדירקטור. הרפיתי מפלסטונוב שנשא רגליו ונמלט ונגשתי לחלון.

– מאיזו מחלקה אתה? ומה שמך?

הוא צעק אלי, מסרתי לו הפרטים.

– אך כך, כך, ידוע, מכירים, מכירים.

הוא רשם את כל הפרטים בפנקס קטן שהוציא מכיסו. הלכתי הביתה נסער כולי, מהיכן אני ידוע לו? אולי מהרצאותיו בספרות אחת לחודש, אולי מהמקהלה, ושמא מהמלחמות, הלשינו עלי כנראה.

עוד באותו ערב ליל ששי, נזדמנתי לגימנסיה, היתה חזרה כללית של המקהלה. במסדרון נתקלתי בניקולאי מיכאילוביץ‘. הוא עצר בי: “דנים עליך, ישנה ישיבת מורים, המנהל הכללי הגיש תלונה נגדך, אני מגן עליך בכל התוקף, נראה איך יפול דבר, אל תיפול ברוחך”. ואמנם רוחי נפלה בקרבי, נָשְתָה גבורתי, הייתי מזועזע ומדוכא מאד. מה יהיה? איך יפול דבר? יגרשו אותי? ישאירו אותי במחלקה לשנה נוספת? אך מיד חִזקתי את לבי, הלוא ניקולאי מיכאילוביץ’ מגן עלי, אולי יימצאו עוד מליצי יושר, השירה שלי באותו ערב היתה שירת נכאים. כשבועיים חייתי במתח, לא דובר אתי יותר על ענין ביש זה, לא קראו אותי לשום מקום ואפילו נזיפה לא קיבלתי. אך שמרתי את צעדיו של אותו שרץ, פלסטונוב, עד שהגיעה לידי שוב ההזדמנות וכיליתי בו את כל זעמי.

פרק ג: בבית מדרשו של אבא

1

בשעה ארבע אחרי הצהרים היינו מתכנסים בבית מדרשו של אבא. כעשרים וחמישה נערים היינו, מחציתם מתלמידי הגימנסיה ויתרם אקסטרנים ותלמידי בתי ספר תיכון שונים, ומאריכים לשבת. לא היו כאן פארקטים, לא מנורות חשמל, מנורות הבזק האירו באור אדמדם את האולם. על החלונות היו פרושים וילונות, שררה כאן חמימות משפחתית. אבא מרצה בקולו הערב פרקי ספרות, פרקי היסטוריה, פניו זוהרים ומעיניו שופעת חמימות, הקשבה רבה. ערימה של ספרים היתה מונחת תמיד על גבי שולחן הכתיבה של אבא: פלאוויוס, ספרי יעבץ, ספרי גרץ, דובנוב, קלוזנר, ספרי בנימין זאב בכר,50 ספרים ברוסית ובגרמנית, והיה מעיין בהם ודולה מהם מלוא חָפניו. רושם רשימות ומגיש לנו בהרצאותיו משנה ערוכה וסדורה.

במשך שנתיים צעדנו עם אבא בצעדה הגדולה “תולדות עם ישראל בארצו”, ועומסים על כתפינו מלחמות וכיבושים, נצחונות ומפלות, מלכים כהנים נביאים ופרקי נבואה, גולה וחורבן ושיבת ציון. כך הגענו עמוסים לעייפה יחד עם עולי בבל, עם עזרא ונחמיה לימי בית שני. אבא הרחיב את הדיבור על יונות ויהדות, חשמונאים ובית הורדוס. על צדוקים, פרושים ואיסיים. ממלכות אדירות התמודדו ביניהן וגֵיסותיהן שטפו ועברו את הארץ מצפון לדרום, בדרך הים, בים, ופעמים רבות קנו בה שביתה לימים רבים. הארץ פרחה ושיגשגה בין פלישה לפלישה. ישוביה נתרבו והיא נתנה יבולה, דגן יצהר ותירוש ושלחה תנובתה וסחרהּ אל ארצות ועמים. העם התרבה ועצם, ולא יכלה הארץ להכיל אותם ופשטו בהמוניהם אל הארצות מסביב וייסדו את מושבותיהם. נוצרו מרכזים חדשים במצרים, בבבל, בסוריה ובקפריסין, שעסקו במלאכה, בעבודת האדמה, במסחר ושקדו על חכמת ישראל. אך עיני כולם נשואות היו אל ירושלים, אל חכמיה, ואל בית מקדשה ועלו אליה ברבבותיהם והביאו אתם תרומה בכסף ובזהב.

שנינו “נעץ קנה בים והעלה שרטון ועליו נבנתה רומי”. מאותו יום שדרך על הארץ “הסנדל המסומר הרומאי”, כביטויו של אבא, לא הרפה ממנה עד שהכריעה. במזימות ובתככים החל, בשוד וקנסות וגזירות קשות המשיך, בדיכוי מרידות והתקוממויות התמיד, עד שהחריב את עריה וכפריה, את הארץ שם לשממה, ואת תושביה הִגיר לפי חרב.

היו אלה הימים היפים של הקיץ, שטופי זוהר שמש, הגנים פרחו ולבלבו, העיר נמלאה ריחות פרחי שִטה ולילך, חבורות עליזות של נערים ונערות נהרו אל הנהר בשעות אחר הצהרים, לרחוץ, לשחות ולהשתעשע. הם היו עוברים ברחוב שלנו, שרים, שורקים, צוחקים. באותם ימים ובאותן שעות ישבנו חבורת נערים מתוחים ודרוכים ועוקבים בחרדה וברטט שבלב אחר מהלך הקרבות, על גבורת מגינים ולוחמים, על נפילת ערים בצורות; יודפת, גוש חלב, צפורי וגמלא, טיטוס ולגיונותיו צרים על ירושלים. באותו יום, ובאותה שעת שקיעה, כאשר הסרדיוט הרומאי זרק את הלפיד אל תוך קודש הקדשים והלהבה אחזה בקירותיו הספונים, רעד לבנו מעוצם הכאב והצער, ונשכנו שפתינו. קראנו במגילת “איכה”, קראנו ב“מגילת האש”, והן הפכו למסכת אחת כואבת, צורבת למגילת החורבן של העם והארץ, שחה קומתנו.

2: ליל תשעה באב

בבית המדרש הישן התכנסה העדה. מעל גבי עמודי תפילה הפוכים הבהבו נרות דולקים, השלהבת הבהבה, דעכה ושוב התלקחה, כשרידי להבות, לוחשות עוממות. צללים כבדים עטו את הקירות, ארון הקודש עמד עירום וחשוף. כאבלים ישבו לארץ בבגדים בלואים וחלצו סנדליהם. ליד התיבה ישב הש"צ כפוף ושפוף ופתח בבכי עצור “איכה ישבה בדד העיר”. אבא ישב לארץ, חלץ סנדליו, אף אני חלצתי נעלי וישבתי לידו שפוף וקראנו יחד לאור הנר המהבהב: "איכה יועם כתם פז… השליך משמים ארץ, תפארת ישראל… נפלה עטרת ראשנו… בתולותי ובחורי נפלו בחרב… " וכך המשכנו בייאוש ותקוה עד הסיום המר: “הֲשיבנו ד' אליך ונשובה, חדש ימינו כקדם, כי אם מאס מאסתנו קצפת עלינו עד מאד”.

באנחה עמוקה התרומם קהל האבלים מהארץ, פניהם חוורו, עיניהם אדמו מבכי. צעדנו ברחובות חשוכים, בין בתים שלא הועלה בהם האור. בבית אפלולית, אמא ישבה על שמיכה שחורה שנפרשה על הארץ וקראה לאור הנר וסביבה ישבו חבורת נשים מהבתים הסמוכים, התנועעו, נענעו בראשיהן, נאנחו ומחו דמעה. מעיני אמא זלגו הדמעות אך היא המשיכה, על מרתה בת ביתוס, על עשרת הרוגי מלכות. האש בכיריים לא הועלתה, לא נערך שולחן, לא אכלו, לא שתו, אפילו לגימת מים.

תמו תשעה ימי האבל,51 חופשה מלימודים, אבא הודיע “אני קורא לכם דרור”, התלמידים נשמו לרווחה והתפזרו לכל עבר. יום יום היינו יורדים עם אבא אל הנהר, חוצים את השדרות שברחוב הראשי בין העצים שהשירו את פרחיהם ודורכים על מרבד רקום בצהוב, תכלת ובכחול. אני פוגש את חברי, כל אחד מאתנו מראה את נפלאותיו בשחייה למרחק על הגב, בצלילה מתחת למים הצוננים, עורכים תחרויות, עמדה המולה עליזה לאורך שפת הנהר. בבית פשטו הריחות של שפעת פירות, ירקות, דגים ומאכלי חלב טעימים.

בכל בתי הספר הכלליים ובגימנסיה התחדשו הלימודים, ואנחנו עדיין נהנים מחופשה של אחר הצהרים. בחבורה גדולה היינו עולים על המגרשים, משחקים בכדורגל, בקריקט ובבנין ביצורים מגזרי עץ והפלתם על ידי זריקת כלונס ממרחק קבוע. אחד מהחבורה היה צריך להקדים לקבל הכלים מהמחסן בטרם חולקו כולם, לחתום ולהחזירם למקומם כתום המשחק. היינו משוטטים הרבה בעיר ובסביבה וחודרים אל תוך הכפרים הסמוכים, נכנסים בהמולה עליזה אל המזנון של האחים ברצלבסקי, מריקים בקבוקונים של פיאלקה מתוקה קרירה ולועסים איריסים. בקרתי בבתי חברים והכרתי מקרוב את בני המשפחה. היתה בעיה שהעסיקה אותנו הרבה: לראות סרט בראינוע בבית העם, סרט אחד היו מציגים זמן ניכר. חייב היית להיות לבוש בתלבושת הרשמית עם הכפתורים הנוצצים כל יום וכל שעה, החגורה הרחבה עם האבזם הרחב מהדקת יפה את הגוף וכובע עם התיתורה על הראש. אוי לו לאותו תלמיד שנתפס ברחוב או באולם על ידי מורה מכיר כשהוא לבוש ח"ו ככל יצור רגיל, ופוגע על ידי כך בכבוד המקום ובכבוד המעמד, ואסור לבקר בראינוע בלי לִוית המורה. אך כורח החיים מביא את האדם להמצאות גאוניות. היינו משלשלים לסדרן מטבע והיה מכניס אותנו בדלת האחורית חרש אל הבמה הריקה. מתיישבים על הרצפה מתוחים ודרוכים, עוצרים את הנשימה, אין מוציאים הגה מהפה, וצופים במסך מהעבר השני. רק נגינת הפסנתר היתה מרגיעה את עצבינו המתוחים. ראינו סרטים מצחיקים של מכס לינדר, סרטי מלחמה, רכבות עמוסות חיילים חלפו לנגד עינינו, גדודים צועדים, פרשים מסתערים, תותחים יורים, אניות מלחמה שטו בים והתנועעו עם הגלים. רצינו לחיות וליהנות מהחופשה הקצרה של שעות אחרי הצהרים שהוענקה לנו, כל יום וכל שעה היו יקרים לנו.

3

הקיץ חלף. עברו חגים ומועדים. רוחות סתיו, גשמים טורדים. בבוקר אני צועד לגימנסיה חוזר בשעה שתיים, ארוחת צהרים. עיון חטוף בעיתון, נסוגים, מתקדמים, בחזית. מנוחה קצרה בשכיבת אפרקדן על הספה, הרהורים על חויות היום ובשעה ארבע אל בית ספרו של אבא. היום קצר, החשכה יורדת מהר ואנו לומדים בשעות של ערב, אנו ממשיכים בצעדה.

בארץ שולטים נציבי רומא וגֵיסותיה בוזזים ומוצצים את לשד האומה, השנאה לרומאים גואה ועולה, פרץ המרד הגדול והאחרון. בכיתה נישאים שמות: ר' עקיבא, בר־כוכבא, אדריאנוס, טוּרנוּס רוּפוּס. פני אבא לוהטים ועיניו נוצצות, הוא עמל בשבילנו ימים ולילות, ליקט וכינס כל מלה, כל אימרה וכל אגדה על בר־כוכבא, על רבי עקיבא וארבעים אלף תלמידיו ועל המרד ועשה מהם מחרוזת אחת עקובה מדם, ופתח באנחה עמוקה:

– “מעטים הם המקורות ומעטות הידיעות שבידינו על בר כוכבא מצביא המרד, ועל מעשיו של רבי עקיבא שסמך ידו עליו וקרא עליו “דרך כוכב מיעקב”, שכן ראה בו את הגואל משעבוד רומי. הקהיל קהילות ברבים בארץ ובחוץ לארץ והזעיק את העם להתלכד ולעמוד לימין בר כוכבא ולוחמי החירות, נתפס, הועלה לגרדום והוא בין עשרת הרוגי מלכות ויצאה נשמתו ב”אחד“. לצערנו, אין בידינו ידיעות רבות על מהלך המרד, על כיבוש ירושלים ועל שלוש שנים של חרות, על דיכוי המרד על ידי לגיונות רומי, על נפילת ביתר ועל סופו של המרד שטבע בדם גיבוריו וחלליו. אין בידינו מגילה ערוכה של רושם קורות העתים של אותו דור, כמלחמות היהודים של יוסף בן מתתיהו המכונה פלאוויוס, לא ספר חשמונאים והשחרור ממלכות יון. אנו ניזונים מקטעי דברים ורמזים המצויים ופזורים במקורות שלנו ובמקורות זרים, אגדות וסיפורים, ומהם אנו מנסים ללמוד את העובדות והמעשים. אולי מצויים אי־שם בין חרבות ביתר, בין חומות ירושלים, במערות ובמחילות שבמדבר מגילות גנוזות, כתבים, המחכים ליד גואלת, אשר יאירו את עינינו ויחשפו לפנינו את קורות אותם ימים גדולים ונוראי הוד של מרד בר־כוכבא”.

אך מאותם קטעי דברים, מאותם רמזים בנה אבא דמות אדירה רבת עצמה של מצביא לוחם, מורד, המשליט משמעת ברזל בין לוחמיו ומחשל רוחם לקרב. כל אחד מאנשיו הנו גבור חיל, עוקר ארז תוך שטף מרוצתו על סוס, או שקוטע אצבע אחת כדי להוכיח את כושר גבורתו ואומץ לבו. אבא העביר אלינו את כל סערת נפשו, היינו נסערים ונרגשים. מאותם ימים של המרד נשארה תלויה על הקיר תמונה גדולה בצבעים אשר צייר אחד התלמידים שנחן בכשרון הציור: בר כוכבא רכוב על גבי אריה, גלימתו הלבנה ותלתלי שערותיו מתנפנפים ברוח, הוא נישא מעל פסגות ההרים, בשמאלו אוחז ברעמת האריה ובימינו מנופף בחרבו ומכריז: בעד עמנו ובעד ערי אלהינו! מי לד' אלי! מבטן ההרים ממחילות ומערות מגיח עם רב שולפי חרב. מאותם ימים של מרד נשאר אתנו השיר:


לַטְּשׁוּ, לַטְּשׁוּ חֶרֶב לִי

לַטְּשׁוּ אֶת הַחֶרֶב לִי.


שרנו אותו במחתרת, במנגינת המרסלייזה.

4

מתח ודריכות עמדו תמיד בכיתה בשעת הרצאותיו של אבא. היינו צופים בו בפניו הלוהטים, בעיניו הבורקות ולא הספקנו לרשום דבר. ספק רב אם היינו יכולים לעכל את השפע הרב שהרעיף עלינו אבא בלקחו, אילולא עמדה לנו זכותו של “סופר הרב” הלא הוא שמואל מנליס. נער כבן ארבע עשרה, בהיר פנים, עינים כחולות מעמיקות, חיוך תמידי היה שפוך על פניו, “מוח של עילוי” כינהו אבא. בנו של כורך ספרים היה והורתו לידתו וצמיחתו בין הספרים, בן יחיד לאביו ואמו. היה יושב על יד אבא, רכון על מחברתו ורושם כל הרצאה מלה במלה. מדי שבוע השתהו שניהם שעות מרובות, אבא מגיה את הכתוב, מוסיף, מוחק, מתקן, קובע שמות לכל פרק ושוקעים יחדיו בשיח ארוך. שמואל היה יושב לילות ארוכים ומעתיק את ההרצאות בכתב הפנינים שניחן בו אל שתי מחברות עבות הכרס, אחת לאבא ואחת לו לעצמו ולכל הכיתה, והחלה העתקה רבתי. שמואל היה חביב על כולם והיה סועד מדי פעם על שולחננו כאחד הבנים ואמא טורחת להגיש לפניו מן המיטב ומן המובחר.

ביתם היה במורד הרחוב שהוליך אל הנהר, ובימים שהייתי הולך להתרחץ בנהר או להחליק על הקרח, הייתי סר לפעמים אל ביתם והיו מקבלים אותי בסבר פנים יפות. אביו ישב בכתונת לבנה ושרוולים מקופלים ליד שולחן ארוך שעליו נערמו ספרים רבים, מדביק, תופר וגוזר בסכין הכבדה שוליים של ספר שמונח היה במכבש, או צובע שוליים באדום, בזהב. עלעלתי בספרים הרבים שנערמו כאן. אביו ואמו, כאשר היו מבטאים את השםשמואל, היו נוסכים בתוכו את כל אהבתם העמוקה אליו, ומביטים בו בעיניים קורנות מאושר. עמדה חמימות בבית ושלוה גדולה.

5

עמדנו עם אבא ליד נרות החנוכה ושרנו אתו “הנרות הללו” “על הנסים ועל הנפלאות” “מעוז צור ישועתי” ובעוד נרות השעוה דולקים ומפיצים ריחם, פתח אבא את משנתו “דפים מן התלמוד” וכדרכו החל במבוא:

“וכאשר תמה מלכות יהודה ועם רב יצא לנדודיו והתפזר בין עמים וארצות, עמדו חכמינו ז”ל וצררו ארץ ומלואה ויושבי בה בדפים אלה של התלמוד. חוקים, מנהגים, מסורת, אורח חיים שבין אדם לחברו ובין אדם למקום, נוהג ונוהל והלכה פסוקה שבהם יחיה האדם בישראל, והם עומדים וקיימים עד היום הזה".

פתח אבא ברבי יהודה הנשיא והפליג בגדולתו, שהיה הראשון שכינס אותן מגילות פזורות, אותם חוקים ומנהגים שהיו נהוגים בארץ ישראל, העלה אותם על הכתב וערך אותם בששה סדרי משנה, בעברית צחה עתיקת הביטויים והמושגים בלשון קצרה וענינית, היא לשונה של משנה, שממַעינֶיה השופעים אנו שואבים את כל אוצרות וחמודות הלשון. אבא העביר לפנינו את כל הדמויות המופלאות של חז"ל, תנאים ואמוראים, חכמי ירושלים וחכמי בבל, זמנם ותקופתם. כל אחד ואישיותו המיוחדת, הליכותיו עם הבריות ודרך תלמודו, בדרך הפלפול ובנועם של האגדה, בפשט ובדרש. בית הלל מכאן ובית שמאי מכאן, המחמירים והמקילים, הויכוחים הלוהטים על כל אות ועל כל תג שבתורה. כמו כן למדנו לדעת על שלוש עשרה המידות בהן התורה נדרשת, מקל וחומר עד הכתוב השלישי. הרחיב אבא את הדיבור על האגדה שבתלמוד שהנה עולם בפני עצמו, פאר היצירה המקורית המרקיעה שחקים בדמיונם המפליג של חכמי ישראל באותם דורות, והיא מלווה אותנו מבריאת העולם ועד אותם ימים שבהם חיו ויצרו. ומכאן עבר אל תקופת הגאונים, רֵישי מתיבתא ורֵישי גלותא, המפרשים הגדולים שקמו לו לישראל מאז ומעולם. אבא סיים את דבריו ואמר:

“תורה שבכתב היא תולדות האומה בארץ ישראל וכל מאבקיה הרוחניים־ דתיים שעיקרם תורת ד', והמאבקים המדיניים. ואילו תורה שבעל פה היא אדמת הארץ, קרקע האומה אשר ממנה אנו ניזונים ובטובה אנו חיים וקיימים עד היום הזה. כל דור ודור מעבד קרקע זו, מטייבהּ, משביחה ומוסיף עליה פירושים רבים. דור דור ומפרשיו ובהם מאורי הדורות, הארי שבהם הוא הרמב”ם. נמצא שאנו עומדים עדיין על הקרקע שכולה ארץ ישראל היא, ויש להאחז בה שלא תישמט מתחת לרגלינו, שלא נשאר, חלילה, תלויים באויר. כל עוד שאנו עומדים בשתי רגלינו על קרקע זו, יש תקוה לגאולה ולהתחדשות האומה בארצה".

המבוא, כאמור, נתמשך והלך ופתח את לבנו לקראת הלימוד עצמו, וכאשר סיים, פתחנו בערב אחד את הספרים הכבדים, עלינו על הקרקע וניצבנו עליה, ואותם דפים מן התלמוד ליוו אותנו כל הימים, על פירושיהם ומפרשיהם.

בשעת הלימוד היתה עומדת לפני דמותו של סבא, מחייך חיוכו הטוב ומעודד ומחזק את לבי ומגביר בי את געגועי אליו. שוני רב היה בין אותם דפים מן התלמוד בשיעוריו של אבא ובין משנתו של סבא, דף גמרא. בלימודו של אבא היתה פרושה עצבות גדולה, תחושת העבר, כמיהה וערגה אל חיים שרחשו ופעמו אי פעם בארץ מולדת, בזמן מן הזמנים בעמקי הדורות, מעשה שהיה. משנתקל אבא בדברי הלכה או אגדה בהגמון רומאי, במטרוניתא אחת או בסרדיוט חמוש, היה בשרו נעשה חידודין חידודין מעין “באו זרים נחלתך”. ואילו משנתו של סבא היתה חודרת אל קרבי מבעד לעיניו החמות ולטיפת ידו החמה וכך היינו יוצאים לטיול ארוך, מהלכין מישוב לישוב, עולים בהר ויורדים בקעה, מטיילים בין שדות וכרמים, רואים וצופים בני אדם במלאכתם, בשיחם ושיגם, הכל הווה, הכל מתהווה לנגד עינינו, חיים של יום יום רוחשים והומים; המפקיד אצל חברו בהמה או כלים, השוכר את האומנים, השואל את הפרה, השולח את בנו אצל חנוני, אומר אדם לחברו נכש עמי ואנכש עמך, זה חייב וזה פטור. אותם הגמונים, מטרוניתות וסרדיוטים לא הטרידו אותו, לגבי סבא לא היו קיימים כלל, שהרי הם עברו ובטלו מן העולם. ואילו רבי יוחנן בן זכאי, רבי עקיבא ורבן שמעון בן גמליאל אינם חולפים ואינם עוברים, אין להם זמנים ואין להם תקופות, הם קיימים לעד. סבא יושב אתם בצותא, עם רבי מאיר, עם ריש לקיש ועם רבי טרפון, מתדיינים יחדיו ועוסקים בשקלא וטריא, הדיון נמשך והולך: רבן גמליאל אומר, רבי יהושע אומר.

לסבא לא היו בעיות בענין הלשון, שהרי לשונה של תורה ומשנה ולשונה של גמרא, לשון קודש ולשון ארמית, לשונם של תלמידי חכמים המה, הכל קודש. ולא זו בלבד, אלא שכל אות שבהן קודש הוא, לא תוסיף ולא תגרע. הכל מוטל לפניך ואין לך אלא לטרוח ולעיין יפה יפה, ואם נתקלת בסוגיה אחת שאינה נהירה לך כל צרכה, הרי כבר דאגו לך דורות שקידמוך חכמים ומורי הוראה, שכן כל דף ודף מופיע לפניך כשהוא סמוך באשישות ורפוד בתפוחים סביב סביב. אלה הם הפירושים הרבים שניתנו לכל קושיה ולכל אבעיה, ועל כולם רש"י ותוספות.

ואף בכתב היו שונים זה מזה. הכתב של סבא, כשל תלמידי חכמים, של שאלות ותשובות, נוטה לצד ימין, שוזר אות באות ומרבה בנוטריקין. ואילו הכתב של אבא הנו כתב של סופרים ומשוררים היה, מעוגל וזקוף, כל אות ואות כבודה במקומה מונח. לעתים מנקד ואף שם דגש כדי להקל על הקורא שלא לשבש חלילה פירוש המלה. ואף אתנו היה מקפיד על כתיבה תמה שלא עלתה יפה בידינו, פרט לשמואל שהיה, כאמור, “סופרו של הרב”.

הצד השוה שבשניהם, גם סבא וגם אבא היו מפסיקים דבריהם מדי פעם ושואלים: אתה מבין? שכן, אם אתה יושב ומאזין ואינך שואל שאלה כל שהיא, הרי חשוד הדבר שמא אינך אלא מעין “שומע חנם”. ואילו מתוך השאלה ניתן ללמוד אם ירדת לעומקו של ענין או לאו, לא הבישן למד. על כן טרחו סבא ואבא להביא אותך לכלל שאלה, אתה מבין? גם סבא וגם אבא, כאשר היו יושבים ומעיינים בספר, היו משעינים את ראשם על כף היד של שמאל ובקצה האצבעות מכסים את המצח, בעוד שבאצבע ובאגודל של יד ימין תופשים לה לקווצת שערות שבראשם ומסלסלים בה סילסול רב. וגם כאשר לא היו שם שערות כלל, עדיין היו ממשיכים לסלסל.

במירוץ השנים נשתלבו בית הספר ובית המגורים זה בזה כשבית הספר פורץ אל תוך הבית. אחת לחודש, במוצאי שבת, היו מתכנסים בו ההורים והתלמידים ליד כוס תה ותרגימא למסיבה החדשית. אבא היה פותח בהרצאה במשנת אחד העם, רנ"ק, הלל צייטלין, והתלמידים היו מקריאים להנאת הוריהם משירי ביאליק והשירים הבלדות והאידיליות של טשרניחובסקי. כאשר הגיע תורי, הקראתי קטע מהאידיליה “לביבות”.


ראתה גיטל חתולה הלוקק החלב

והרגישה פתאום בנפשה גם היא תאות האֹכל

ובאפה ריח של לביבות אז בא

לביבות ממֻלאות בגבינה ורוחצות בזבדה.

עלתה וניצבה לפני דמותה של סבתא וריח לביבותיה עלה באפי. בחמישה עשר בשבט נערך הנשף הגדול במסיבת הורים ותלמידים, ליד שולחנות עמוסים מכל פרי הארץ למינהו. ומקהלה השמיעה זמירותיה, משירי ציון. כך נוצר בקרב הימים החוג הציוני, ומכאן פשט אל כל העיר.

פרק ד: אל הרינה ואל התפילה

1

בגימנסיה הופיע מורה חדש לשירה וזמרה, קרילנקו. קומה בינונית, גוף רחב מלא ודשן, פנים מלאות בהירות, עיניים אפורות ותסרוקת בהירה עם פסוקת. לבוש היה במקטורן רחב פתוח לרוָחה, חולצה רקומה, ומכנסים רחבים נתונים בתוך מגפים. הוא עבר מכתה לכתה, תר וליקט נערים ונערות למקהלה, וגם לכתתנו הגיע והחל במבחן:

– תגיד, דו רה מי פה סול, וכך בין פה לסול, מצאתי את עצמי במקהלה. סוּוגתי בין האלטים ולא עברו ימים רבים ונתכבדתי בתואר סולן. למרות שהייתי ממלא תמיד את הבית בשירים ופזמונים ומטריד מדי פעם את בני הבית ודוחק בהם שיסייעו בידי וישירו אתי יחד, אך הפעם היה הכל שונה. המקהלה שבתה את לבי, חבורה גדולה המשמיעה מנגינה אחת בארבעה קולות בקצב מהיר, בקצב אטי, בקול ותרועה ובנימה חרישית, והקולות משתלבים אחד בשני, מתמזגים והופכים להרמוניה נפלאה המרטיטה ומרעידה את נימי הלב. והכל לפי תנועות ידיו, רמזיו ומלמוליו של המורה המנצח.

המקהלה היתה מגוונת ביותר, החל מבחורים ובחורות מהכיתה השביעית והשמינית ועד הקטנים, מהכיתה המכינה, שהיו שרים בדבקות רבה. היינו מתכנסים אחת לשבוע, ביום הראשון לפנות ערב, באולם הספריה ועמדנו בחצי גורן. קרילנקו היה מוציא מכיסו העליון שבמקטורן את הקולן, נוגס בו, מצמידו לאוזניו, משמיע נהימה, פושט את ידיו, נותן לנו את האות ומיד פצחנו בשירה. שרנו שירים פטריוטיים בקצב ובעצמה רבה; פתחנו בשיר הלל למולדת:


גדולה אַת רוס ורחבה

את מולדת אהובה

קור וכפור הוא לבושך

אך הלב לוהט בקרבך.


שרנו משירי הוולגה, על סטֶנקה רַזין52 וספינותיו, ועל “יום בורודינו”.53 שרנו קטעים מהאופרות דמון, רוסלאן ולודמילה ובוריס גודונוב.54 שרנו שירים נוגים, צלילים ערבים שנתמשכו “השמש עולה ושוקעת” או “ערב חרישי יורד עלינו”. אהוב היה עלי השיר “פעמוני ערבית” כאשר האלטים והטנורים שרים, בעוד שהבאסים והסופרנו משמיעים צלילי פעמונים ובאולם מתפשטת תהודה רועדת.


צלצול פעמוווןןן

בים בם, בים בה, בים בם

בערבייייםםם

בם בים, בם בים, בם בים

מעורר המוןןןן

בים בם, בים בם, בים בם

געגועייייםםם

בם בים, בם בים, בם בים.


היינו מסיימים בשיר לכת עליז, אחד מהם היה על “מסע הקרב של הנסיך אולג” ועל מלחמותיו בחאזארים.


עת יצא אולג למסע הקרב

לנקום בחאזארים הנבערים

באש העלה שדות וכפרים

ולחרב הִגיר תושביו

הכו בתופים, הריעו חצוצרות באון

האויב נס ולנו הנצחון

בעד הצאר התהילה והאמונה

הריעו בקול הורה! הורה! הורה!


בבית שמעתי מדי פעם שיח לוהט על ספר הכוזרי לר' יהודה הלוי: “הכוזרי אומר, הכוזרי אומר”. ידעתי את האגדה על האגרת ששלח חסדאי אבן שפרוט אל מלך הכוזרים, אשר התגייר וגייר את כל עמו ונקרא שמו בישראל יוסף. לא היה בלבי צל של ספק כי משעה שהכוזרים התגיירו וקיבלו עליהם עול מלכות שמים, נטלו טלית ותפלין ומיהרו לבית הכנסת להתפלל שחרית, מנחה ומעריב. לא העליתי על דעתי שיש איזה קשר בין הכוזרים, יהודים כשרים וחרדים על מצוה קלה כבחמורה ובין החאזארים, עַם למוד מלחמה ששכן במחנותיו ואהליו לאורך נהר הוולגה וחופי הים הכספי, עם כובש ומכניע ורודה בעמי רוסיה מאות בשנים, עד שקם להם, לרוסים, פודה ומושיע, הוא הנסיך אולג. המנגינה העליזה סחפה אותי, את כולי, שרתי בהתלהבות רבה וצרחתי עם כולם הורה! הורה! הורה!

2

קוי החזית נשברו והאויב החל לחדור אל תוך המדינה. מהערים הסמוכות לחזית החלו לעקור אל פנים המדינה מוסדות ממשלתיים, אוניברסיטאות וגימנסיות על מוריהם ותלמידיהם, וכן תושבים רבים. גם הגימנסיה שלנו קלטה רבים, נוצרו כתות מקבילות, לעתים הגיעו לשלוש, ארבע כתות מקבילות, גדלה הצפיפות בגימנסיה. אך גם בבית הספר של אבא רבתה הצפיפות. נתוֹספו תלמידים רבים מאותם העקורים שהוריהם דאגו להם שימשיכו להתמיד בשיעורים בעברית. עם הזרם הגיע לעיר, מאחת הערים הגדולות, חזן מפורסם, או כפי שנקרא הקנטור קריקונוב, ומיד קבעו לו מקום כבוד בבית הכנסת הגדול. מכיון שכל תפילותיו היו ערוכות למקהלה, החל מיד לתור אחר “משוררים” נערים ואברכים יודעי שיר ואוהבי שיר. עוף הוליך את הקול שיש לי “קול” ושלח שליח לאבא לאמור: שמוע שמעתי כי לבנך יש קול נאה, תנה לי את בנך יקירך וישמש בקודש. וכך נצטרפה מקהלה של כעשרים נערים ואברכים, ולי נתוסף עוד ערב אחד בשבוע של זימרה. אך כאשר הגיעו ימי החופש, וככל שקרבו לילי סליחות וימים נוראים, לא נשאר לי, כמעט, ערב אחד פנוי.

היינו יושבים ערב ערב באחד האגפים של בית הכנסת הגדול, ליד שולחן ארוך, משננים וחוזרים על התפילות. הקנטור היה מביא עמו לחזרות כרכים כבדים של תוים, תפילות של גדולי החזנים המלחינים, זולצר, לבנדובסקי, מינקובסקי,55 והיה חוזר אתנו על כל קטע מספר פעמים, מתיגע אתנו הרבה עד שהוציא מתוכנו את המיטב. אף הוא היה שולף מכיסו העליון של הזיג את הקולן, נוגס בו נגיסה עמוקה, מצמידו לאזנו הימנית ומשמיע המיה דו סול סול, פושט ידיו, מורידן בתנופה ומיד פצחה המקהלה בשירה. שרנו גם כאן בארבעה קולות ולכל קול היה לו סולן משלו. אני נבחרתי כסולן בין האלטים שהייתי כבר רגיל אליו ושהפך כמעט למקצוע. יושבים היינו עד שעה מאוחרת בערב, ובנות העיר מהבתים הסמוכים הצטופפו ליד החלונות הפתוחים, המוארים, ומיד, בטרם השמענו תפילותינו מעל הדוכן, כבר פשטו המנגינות בכל העיר.

3

הגיע ליל כל נדרי, בית הכנסת היה מלא מפה לפה, עמדו בצפיפות. האולם כולו הוצף באורות רבים ששפעו מהנברשות שהשתלשלו מהתקרה ומהנרות הרבים שדלקו מעל עמוד התפילה, ליד ארון הקודש, ומעל הבמה. החצר והגן היו מלאים נערים ונערות וראשיהם נשטפו באורות שבקעו מהחלונות הפתוחים. הופיעו גם אנשי הרשות כהרגלם מדי שנה ובהם שר המחוז, המושל הצבאי, מפקד המשטרה, נשיא בית המשפט ראש העיריה וכל אחד במדים מפוארים לפי תָארוֹ ודרגתו. הופיעו גם נגידי ועשירי העיר הבאים לכאן רק בליל הכפורים, הם באו בצילינדרים מבהיקים. עמדנו בשתי שורות על גרם המעלות של ארון הקודש, טליתות צניפה על כתפינו וכיפות משי לבנות לראשינו. ממרום עָמדי הסתכלתי על ראשי הקהל הרב שהצטופף בתוכו, וכולם נשאו את עיניהם אלינו. שוטטתי בעיני וראיתי את אבא ושני האחים שלי לידו, ואת אמא ראיתי שישבה ליד המעקה בעזרת נשים.

ליד עמוד התפילה עמד החזן, כולו דרוך ומתוח והעיף מדי פעם מבט אלינו, כן, כולנו עמדנו בפני המבחן הגדול. שלוש דפיקות מעל שולחן הבמה היסו את ההמולה הרוחשת, הושלך הס, עמדה דומיה מתוחה. פתח החזן בקול רועד ונכנע “אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה” ואחריו חזר הקהל כים גועש. החזן שר והכריז “על דעת המקום ועל דעת הקהל” ופתח בנגינה עתיקת היומין, “כל נדרי” וכל הקהל החזיק אחריו, חרדת אלוהים היתה נסוכה על פני כולם. וכאשר נתן לנו את האות, בקעה שירת המקהלה, תפילות וזמירות של ליל הכפורים. הסולנים השמיעו את הקטעים שלהם ואני שרתי את הקטעים המיועדים לי. דרך ארוכה של תפילות עברנו ללא כל תקלה, חלה הפסקה קצרה והתכוננו למזמור האחרון, “לדוד מזמור מי יעלה בהר ד'”. במזמור זה הייתי אני המוביל, כשאני שר קטעים קטעים והמקהלה עונה אחרי “שאו שערים ראשיכם והִנשאו פתחי עולם, ויבוא מלך הכבוד”. שרתי בקול צלול ורם, נשאתי עיני אל החלונות הקטנים הצבעוניים, אל הכפה המצוירת, שם נראתה הקשת בכל שלל צבעיה, מבעד לעננים הורודים בקעו קרני שמש לכל העברים. נישאתי אל על עם צלילי הקול עם לחן התפילה, דומה היה לי כי אני שומע צלילי שערים נפתחים, שמעתי צעדים מתקרבים, רוח חמה נשבה עלי, הוא קרב הוא בא עוד מעט ויופיע, לבי פעם מרוב התרגשות, אך לפתע התפרצה המקהלה וצנחתי למטה. מצאתי את עצמי עומד על גרם המדרגות, ראיתי שוב את הקהל שעמד צפוף והאזין. הרבה שבחים הרעיפו עלי באותו ערב, גם אבא ואמא, בלכתנו הביתה, שיבחו מאד את שירתי.

4

וכאשר חלפו גשמי הסתיו והחלה נושבת רוח קרה מקפיאה, התחדשו חזרות המקהלה בגימנסיה. הפעם הן היו תכופות יותר עם מחזור שירים חדש, והן נערכו בכנסיה. תחושה מוזרה אפפה אותי כאשר נכנסתי לראשונה אל אולם הכנסיה, אל החלל הגבוה שחצה את כל קומות הבנין. על הקירות הלבנים המבהיקים היו מצוירים איקונין בשִפעת צבעים, כל אחד והילת זהב לראשו, כתובות באותיות קיריליות וצלבים של זהב. בין שני חלונות צרים וגבוהים עמד צלב גבוה ועליו ישו הצלוב, פניו היו חיורים וראשו שמוט על חזהו.

השירה כאן היתה שונה, ביחוד אותם שירים ממושכים עגומים מלאי געגועים שאליהם היתה מצטרפת נגינת העוגב. המנגן השמיע צליליו כשעיניו עצומות והצלילים הממושכים התמזגו עם הקולות והפכו להמיה אחת עריבה שעלתה ונישאה מעלה מעלה אל הכפה הגבוהה, אל החלונות הקטנים הצבעוניים שבכפה. הצלילים המו וצנחו מטה, התפשטו בכל האולם, התרפקו על הקירות, הרעידו את האויר ואת הלב. חשתי שאני כולי עטוף בהם ובתוכם והם מלטפים אותי.

ערב אחד, לאחר חזרה כללית, פנה אלי קרילנקו:

– שמעתי, מספרים, כי אתה מנעים זמירות במקהלה בסינגוגה, אולי תואיל להשמיע לנו אחת התפילות שלכם.

עמדתי נדהם, מופתע ונבוך. הרהרתי רגע, חככתי בדעתי, כאן? בכנסיה? בין הקירות המעוטרים בצלבים? בין האיקונין? להשמיע תפילה קדושה? אך באותו רגע ניקרה אי שם מחשבה במוחי; אולי היה זה קסם האתגר, אולי? שמא? דוקא משום כך, תשמענה הקירות האלה פעם אחת, אולי פעם יחידה לחן תפילה זכה, מלים קדושות. כולם השתערו עלי ודחקו בי ובייחוד הבנות: תשמיע! תשמיע! גדול היה הפיתוי, גבר עלי יצרי ונתתי קולי בשיר:


שאו שערים ראשיכם והינשאו פתחי עולם

ויבוא מלך הכבוד.


הכנסיה היתה לוטה באפלולית, אורות בודדים ריצדו בפינות, הצללים עטו על האיקונין. נדמה היה לי כי כל הקדושים שעל הקירות חפו פניהם. המלים, השירה, הצלילים, כאילו טפחו עליהם בעצמה רבה. ואילו בפניו של פסל העץ, בפני הקלף של ישו עטור הקוצים, הורגש איזה זיע, ניע. כעין חיוך מריר, רפה, פשט על פניו ובזויות שפתיו. הצלילים, המלים המוכרות השגיבות הלמו בראשו, וחדרו אל תוכו, לחן התפילה וההודיה נישא אליו ממרחקים, מימים קדומים, דומה היה כי עוד רגע קט תפקחנה עיניו העיפות וירים ראשו השמוט. כאשר סיימתי, רעמו מחיאות הכפים וקריאות עוד הפעם! עוד הפעם! ראשי הסתחרר, איבדתי את השליטה על עצמי ושרתי שוב ושוב. לאט לאט הצטרפה אלי כל המקהלה בליווי של זמזום חרישי שהלך וגבר, גם המנגן בעוגב הצטרף אלינו בצליליו העמוקים הממושכים. כאשר סיימתי לאחרונה, בקשו כולם לדעת את תָכנהּ של תפילה זו. הסברתי להם כי זהו אחד ממזמורי דוד המלך שהיו שרים בבית המקדש ונקרא “פתחו שערים”. הייתי גבור הערב, אולם בלב עמדה צינה, לא הייתי שלם עם עצמי, חזרתי הביתה ברוח נכאה, הרהרתי והתייסרתי, הן עשיתי מעשה שלא ייעשה, חיללתי את הקודש. לא סיפרתי בבית דבר על “נצחונותי” והייתי במבוכה גדולה.

5

בגימנסיה הורגשה תכונה רבה לקראת הנשף הגדול שייערך החורף בליל “השנה החדשה”, ושכל הכנסותיו לטובת “האגודה למען האינוָאלידים”. את קיר העץ שחצה בין אולם ההתעמלות ובין אולם הריקודים פרקו, ונוצר משטח אחד גדול שקישטו אותו בשלל סרטים וצבעים, הוקמה במה גדולה לתזמורת ולמקהלה. באותו ערב, הוארו כל חלונות הבנין על כל קומותיו וזר של אורות עטר את הבנין מבחוץ. היה נדמה כי כל הבנין עולה באש אשר הבהיקה והאירה את כל הסביבה עד למרחוק. הקהל נהר אל תוך הבנין שעמדה בו המולה חגיגית. שומרי הסף פשטו מנשים וגברים מעילי פרוה, פני כולם צהלו, להגו, צחקו וזרמו אל תוך האולם הרחב שהתמלא והלך. היו כאן כל אנשי השררה, האזרחי והצבאי, פקידי ממשלה ובעלי אחוזות מהסביבה, הם ונשותיהם. הגברות הופיעו בשלל שמלות משי מרשרשות ושמלות קטיפה שכוסו בשרשרות זהב, בשעוני זהב, צמידים, פנינים ויהלומים נצצו והבריקו, באויר נישאו ריחות בושם. המארחות לבשו חליפות אפורות ושביסים לבנים עם צלב אדום עליהן. היו כאן כל המורים והמורות והבנות מהמחלקה השמינית שאי אפשר היה להכירן, בִּן לילה הפכו לעלמות חן. קצינים ופרחי קצונה כרכרו סביבן במגפיהם הנוצצים, בחליפות שרד מהודקות לגופם וקשקשו בדרבנות המצלצלים. היה קהל יהודי רב, מנכבדי העיר ועשיריה.

הנשף נפתח בהימנון “אל מלך נצור”, כל הקהל שר בדבקות ובעמידה. על הבמה ניצבו המקהלה והתזמורת שהשמיעו כל אחת לחוד או ביחד מחרוזת שירים ומנגינות במשך שעה ארוכה. עם גמר החלק הרשמי, עטו כולם על המזנון שהיה משופע במאכלים חמים, בעוגות בנות שלוש קומות, בתופינים ומגדנות, בפירות ומשקאות, וודקה, קוניאק ויינות משובחים שנמכרו במחירים מפולפלים. הגברות המארחות כיבדו גם אותנו, המקהלה והתזמורת, בכיבוד נאה. על ידי הכרוז נפתחה ההגרלה לפי “השיטה האמריקאית” מי מוסיף? (קטו בולשי) מכרו תמונות, פרוות, תכשיטים. כאן הראו את כוחם וגבורתם הקבלנים, ביניהם מספר ניכר של יהודים, אשר התעשרו עושר רב ופיזרו ממון רב, מעין תרומה למאמץ המלחמה ושטרות הכסף נערמו ערמות ערמות על הטסים.

ובעוד ההמולה והצהלה גוברים ועולים, הסתדרה שוב התזמורת על הבמה ולפניה ניצב קרילנקו. לידו עמד הפעם המורה לריקודים כפי שנקרא “הטנצמייסטר”, לבוש היה זיג שחור, מכנסים צרים הדוקים, חזיה לבנה, עניבת פרפר וכסיות לבנות. הוא ספק בכפיו והכריז:

– “גבירותי ורבותי, יש לי הכבוד להזמין אתכם לוואלס הראשון, אשר אותו נרקוד לפי מנגינה שהלחין והתאים לתזמורת, מיודענו ברוך הכשרון מר קרילנקו! הסתדרו זוגות זוגות!” קרילנקו השתחוה בפני הקהל שקבל אותו בתשואות רמות. ובעוד הזוגות מסתדרים, פשט קרילנקו את ידו, נתן את האות והתזמורת פצחה בנגינה שתחילתה היתה רווית געגועים, כמיהה וערגה והפכה לסערה עליזה מסחררת. רעמו החצוצרות, המו הטרומבונים, תופפו התופים, השיקו המצלתיים. ישבתי נבוך ונדהם, הלחן היה של התפילה “שאו שערים ראשיכם”, אך המנגינה העליזה סחפה גם אותי. המילים הפכו לצלילי נחושת, לצלילי כסף של החצוצרה, להמיית התופים והמצלתיים. המלים בקעו מכל הכלים בתרועה גדולה. הזוגות סובבו, הסתחררו. שמלות המשי והקטיפה רשרשו, דרבנות צלצלו, המנגינה נסכה שכרון קל. כולם חייכו, צהלו, התמוגגו. נשים ובנות נשענו קלות, חבוקות בזרועות הגברים ותוך כדי ריקוד החלו לפזם את המנגינה טר לה לה לה לה. הטנצמייסטר נופף בשתי ידיו הלבנות, כנפי הזיג התעופפו באויר והשמיע מדי פעם “אגוש! אדרואט!”

הסתיים הוואלס הראשון והקהל פרץ במחיאות כפיים סוערות ובקריאות “עוד הפעם! עוד הפעם! בראוו קרילנקו! בראוו.” הוא השתחוה ופניו זהרו, הוא חגג את נצחונו וקצר את כל התשואות, ואלי זרק מבט חטוף, ערמומי, חייכני, ושוב רעמה התזמורת והסחרחורת החלה מחדש.

מאותו ערב פשטה המנגינה בכל רחבי העיר בלבוש החדש ובשם שניתן לה על ידי המלחין “פתחו שערים”. ניגנו אותה ורקדו אותה בכל נשף ובכל מסיבה, פִּזמו ושרו וכל אחד ראה בה מהרהורי לבו “פתחו שערים”. אף אני הרהרתי על אותה דרך ארוכה שעשתה תפילה זכה שירדה ממרום שבתהּ מגרם המעלות של ארון הקודש, פשטה את טלית הכהונה ולבשה גלימה ססגונית ויצאה בתרועה גדולה אל ההמונים, והיא משמחת לבב אנוש. הרהרתי, אולי לא היתה זו ירידה כלל? עלתה בי מנגינה אחרת, מזמור אחר שאף אותו שרנו בדבקות גדולה, בצהלה ובשמחה ובקצב מסחרר: הללוהו בתקע שופר, הללוהו במינים ועוגב, הללוהו בצִלצלי שָמע, הללוהו בצלצלי תרועה כל הנשמה תהלל יה, הללויה!

פרק ה: ימי שלום וימי מלחמה

1: העיר

ביתנו עמד בקצה העיר, עוד מספר בתים, גנים וחצרות והרחוב הגיע אל קצו. החלה דרך עפר שחצתה את שדות האימונים, התמרונים והמפקדים שנערכו כאן, במרחק מה נראו בניני הקסרקטינים. לעתים קרובות היו חוצים את הרחוב גדודי רגלים או גדודי פרשים בשירה ובשריקה בדרכם אל החזית. הדרך הוליכה אל העיר טולצ’ין. מרכבות גדושות נוסעים, סוחרים ונשים על צרורותיהן חלפו ברחוב. העגלונים דפקו בסוסים והפעמון התלוי על היצול השמיע צלצולים יבשים, גלין גלן. גם הגימנסיה עמדה בפרברי העיר והייתי עושה דרכי מדי בוקר במסלול קבוע, צועד במדרכה הרחבה, עובר ליד חצרות ששעריהן נעולים, ליד גדרות ברזל, גדרות עץ, מתחת לצל של פארות העצים שהנמיכו ענפיהם בשִפעת עלים ופרחים. מתוך החצרות והגנים נשקפו בתים קטנים נאים, כל אחד היה בנוי בסגנון שונה. כל חצר ובאר מים משלה, משאבה ירוקה וכלב עז נפש קשור לסוכתו, רובץ ליד פנכה ריקה. מהם שנחו בעצלתיים ונמנמו ומהם שהיו מתפרצים בנביחה וצריחה ומנסים להתפרץ אל השער. עד שהייתי מגיע אל בין שני הגנים הגדולים, מימיני הגן של הסובור, זו הכנסיה הגדולה הפרבוסלבית ומשמאלי הגן של הגימנסיה.

בשעת ההפסקות הייתי שומע סיפורים רבים, מפי החברים שלי, על אירועים שונים שקרו בעיר, והיו מספרים אותם בהתרגשות גדולה וכל אחד מוסיף עליהם כהנה וכהנה, לפי מיטב יכלתו. הסקרנות כרסמה בי, הנה הכל מתרחש על ידי, ורק אני חסר אותם. אולם ברבות הימים קבעתי לי הרגל, ובכל יום ראשון בשבוע, יום חפשי מלימודים, נטלתי צרור ספרים ומחברות “להכנת שיעורים”, ובצעד מהיר מגיע לביתו של חברי לכיתה, זינדל פוליאק, שעמד במרכז העיר. את הספרים והמחברות הייתי מטיל בחבטה על הספה ויוצאים יחד לשוטט ברחובות העיר. שעתי בידי וכולי פתוח לקלוט רשמים ומראות, לספוג את שאונה והמונה של העיר.

כאן היה המרכז המסחרי. שתי שורות ארוכות של חנויות משני צדי הרחוב, ובמרכז ככר גדולה מרובעת מוקפת חנויות ולפניהן דוכנים לפירות וירקות, דגים טריים מהנהר. ברחובות הצדדיים רבו הפונדקים והאכסניות, בתי התה, בתי מרזח וממכר נקניקיות מכל הסוגים. המון רב התגודד ושוטט ברחובות ובחנויות, אכרים ואכרות שבאו מהכפרים הסמוכים, מי ברכב ומי ברגל, חיילים נכי מלחמה שיצאו לשעה קלה מבית החולים, קבוצות קבוצות של טירונים צעירים שוטטו בהמולה עליזה וריחרחו בחנויות. בקהל התהלכו השוטרים על מדיהם בצעדים איטיים ועינם פקוחה. הרחובות והסמטאות מלאו רכב וסוסים, הכל התנועע, הכל זז ונע, שום דבר לא עמד במקומו, עמדה המולה סואנת. את לבי משכו הקַצַפִּים, הם היו שונים ובולטים על פני כל ההמון שהתכנס כאן, בשיחם ושיגם ובכל הליכותיהם, הייתי צופה בהם שעה ארוכה. הם באו במאותיהם מהכפר שלהם, שורה, הגובל עם העיר, על בניהם ובנותיהם ונשותיהם. גבוהי קומה, תסרוקות בהירות ארוכות וקצוצות עד לעורף, זקנים ארוכים אדומים, פנים מלאות סמוקות, חלוקים שחורים ארוכים ואפודה על כתונת לבנה רקומה. הצעירים שביניהם עם זקנקן אדמוני לבושים בקפידה בחולצות רקומות בשלל צבעים שהגיעו עד לברכיים, הדוקות באבנטים עם גדילים ארוכים, מגפים נוצצים. מדברים בקול רם בוטח, “עליזים ומתרוננים”. הנשים והבנות רחבות המתניים עם שמלות צבעוניות להגו וצחקו בלי הרף ופיצחו גרעינים בהתלהבות יתירה, החוצפה והיוהרה היתה שפוכה על פניהן. הקשישות מתחככות בין הקהל ופעמים מגיעות לידי מריבה עם המוכרות ליד הדוכנים, או למריבה בינן לבין עצמן. שמות ידיהן על ירכיהן ומגדפות בשפה עסיסית, בניב מיוחד, בהיגוי מיוחד ובאינפוף קל, שפה קַצַפית. הם מילאו את הרחובות הצדדיים בעגלותיהם המיוחדות, ארגזים ארוכים צבעוניים על גלגלים צבעוניים, אדום, ירוק, כחול, שהיו עמוסות אבטיחים, מלונים, תפוחים גדולים אדומים, אגסים גדולים. גם סוסיהם היו שונים, לא נמוכי קומה כשל האכרים ה“חוחולים”,56 כי אם גבוהי קומה ארוכי גו וצואר, רעמותיהם קלועות בסרטים צבעוניים. הקצפים התהלכו כאן כאדוני הארץ, בחשיבות וברחבות יתירה, ועל היהודים ועל האכרים ה“חוחולים” האוקראינים נמוכי הקומה, הביטו מגבוה, מלמעלה למטה. הקצפים הובאו באלפיהם מעמקי רוסיה לפני מאות בשנים, עם כיבוש ארץ אוקראינה וגירוש הפולנים ששלטו בארץ זו, ופשטו בה בכל רחבי הארץ, התיישבו באדמות הדשנות והקימו כפריהם, וכך שמרו במשך כל הדורות על מנהגיהם ומסורתם ונקראו “שומרי המסורת העתיקה”. לא התגלחו, לא עישנו ושמרו על שפתם בניב המיוחד להם. רבים מבניהם למדו בבית הספר למלאכה וחרושת, בבתי ספר תיכון וגם בגימנסיה.

לאחר ששבענו מהתנועה השוקקת ומכל המראות הססגוניים, היינו נכנסים אל הקונדיטוריה של “האחים ברצלבסקי”. השם “קונדיטוריה” קסם לי מאד ובעיקר מה שהתרחש בפנים. עמדה כאן חמימות שזרמה מהמאפיה שבמרתף וריחות מגרים את החך של עוגות, עוגיות של דבש, קנמון ואגוזים קלויים, ריחות של חלות עם פרג, לחמניות טריות, לחמניות מתוקות מבוזקות באבקת סוכר, הכל נערם בערמות על מחבתות וטסים. מעבר לדלפקים הארוכים טרחו שתי האחיות ברצלבסקי היפות המטופחות, לבושות בסינרים לבנים. פניהן משולהבות כאפרסקים בשלים, שוקלות, אורזות ומשמשות את הקהל שהיסב ליד שולחנות עגולים. הסבו קצינים ופרחי קצינים, קבלנים שהביאו אתם יפהפיות צחקניות. ישבו בצותא שמיניסטים מהגימנסיה בלִוית בנות, לעסו עוגות, שתו תה, בירה, שוקולד חם, קאקאו ומשקאות קלים. האחות הבכירה היתה מפקחת על הליכות הקונדיטוריה, שתקנית, רצינית, ועל כל מחמאה שנזרקה אליה מהקצינים היתה מסמיקה ומורידה עיניה. הצעירה, ליזה, נערה כבת שש עשרה צחקנית היתה, נועזה, מסובבת בין השולחנות ומגיבה בקולה המתרונן ובצחוק עליז על כל חידודי הלשון שנזרקו אליה.

חסכתי פרוטה לפרוטה במשך כל השבוע, מאותם דמי כיס שאמא היתה נותנת לי, כדי שאוכל ליהנות כאן. אהבתי מאד את העוגיות המתובלות בצימוקים ואגוזים ועליהן ציפוי דק לבן מתוק ופריך. כל לעיסה וטעימה התפשטוּ בכל האברים, ושתיה מתוך הבקבוקון של פיאלקה קרירה. בימות הקיץ היינו סרים לכאן לאכול גלידה מפינכת זכוכית. הגלידה היתה צהובה, צבע קרם ונמסה בפה, וכל כפית נאכלה באיטיות ובכונה גדולה כדי להאריך ככל האפשר את הטעם הערב.

אולם מאותו יום שהחלו לבנות את הגשר על נהר הבוג, לא היתה שעתי פנויה יותר ללעוס עוגיות. ויתרנו על תענוג זה, ועל שאונו והמונו של הרחוב והשוק. קיצרתי בתפילה, קיצרתי באכילה ובצעדים מהירים רץ אל זינדל ובריצה קלה מגיעים אל שפת הנהר. נכנסים בין העצים שעל הגבעה, רואים ואינם נראים ועוקבים בדריכות גדולה אחר מהלך העבודה.

2: הגשר

למטה, לאורך שפת הנהר רחשה תנועה רבה של עגלות עמוסות קורות, כלונסאות, מרישים ולוחות עץ כבדים, פרקו אותם וערמו ערמות גבוהות. בשורה ארוכה עמדו זוגות זוגות ליד הסדנים, הלמו ורקעו בפטישיהם לוחות ברזל לוהטים שהוצאו מתחת לגחלים האדומות של המפוחים. בלוחות אלה פרזלו את הקורות, ניצוצות לוהטים ניתזו ועפו לכל עבר וכבו תוך כדי מעופם. לידם עמדו על חצובות גדולות חביות עם זפת רותחת למריחת הקורות, האויר סביב היה ספוג ריחות של זפת ועץ אלון. אך כל תשומת הלב נמשכה אל החבורה העליזה אשר תקעו את הקורות בתוך קרקעית הנהר. היו אלה ויליקורוסים57 גבוהי קומה, בוני הגשרים על פני נהרות רבים. חזה חשוף שעיר, זרועות שריריות, כפות ידיים רחבות. הם הביאו אתם את הכלי המופלא, את הדובינה, אשר שמעהּ יצא לתהילה בכל הארץ, אך כאן נראתה לראשונה. מעל רחבת עץ כרפסודה, התנשאו קורות גבוהים ועליהם היה תלוי גוש פלדה שמשקלו חמשים פוד וצבעו ירוק. חבלים השתלשלו מהגוש העצום וירדו למטה, עשרים זרועות משכו בחבלים עד שהעלו אותו מעלה מעלה אל ראשי הקורות ובבת אחת הרפו מהחבלים והגוש הפטיש צנח וחבט בכל כבדוֹ על ראש קורה גדולה, תקועה במים ועם כל מכה ומכה היתה רועדת, חודרת ומעמיקה אל תוך קרקעית הנהר. כל התכונה הזאת של פלאי הדובינה, העלאת הפטיש מעלה מעלה והורדתו היתה מלווה בשירה אדירה, בקולות עמוקים שבקעו מגרונות הויליקורוסים, השתפכו על פני הנהר והדהדו בכל הסביבה.

אחד היה פותח:


פיקח הוא האנגלי

אך רפו ידיו

המציא מכונה – מאשינה

אך עמנו הרוסי

התבונה בכפיו

מניף הוא את הדובינה.58


אחריו החרו החזיקו כל אנשי החבורה:


אח דובינושקה אל – רום

אח ירקרקת הלום נהלום

ונמשוך ונמתח דָא אוּחנים59

אי הוך, איי הוך, איי הוך.


וירדו החבטות והלמו על הקורות, שרעדו, נמלטו והעמיקו לחדור אל תוך קרקעית הנהר, אם מעוצם המכות שירדו על ראשן, או מעוצם השירה שבקעה. כך הלכו ונוצרו שלוש שורות מקבילות של קורות, עליהן הצמידו ביתדות ברזל מרישים ולוחות כבדים. יום יום התקדם הגשר יחד עם הדובינה וצעד אל עברו השני של הנהר, אל המעבר הרחב שבין שתי גבעות השחם של ההר שנקרא “הסקאלה”.

כאן, לא הרחק ממקום התצפית שלי, ישבה חבורת נערים ופרחחים שנעשו כעין שותפים זוטרים לכל התכונה שרחשה כאן. הם היו מצטרפים למקהלה בשירת א דובינושקה דא אוחנים. אחד מהם רץ העירה, מדי פעם, בשליחות של הויליקורוסים, תוחבים מטבע בכפו “רוץ מהר, הבא בקבוק וודקה, נקניק, כעכים, פפירוסות”. הלה נושא רגליו למלא השליחות הנכבדה. מנהיג חבורת הנערים היה מקפיד שיעשו מלאכתם נאמנה וקבלו בתמורה כעך אחד, או פפירוסות, אחד מוצץ שתי מציצות ומעבירה לשני. קינאתי בהם קנאה גדולה, אין עליהם עול מורים, עול לימודים, חיים הם, הנערים, להנאתם וחפשים לנפשם.

היו אלה ימים ראשונים של אביב. הנהר נשא מים רבים שזרמו ברעש והשתפכו על גדותיו. אך מיום ליום פחתו המים ושקט הרעש, הגשר התקדם וצעד. וכאשר שלמה המלאכה ועוד בטרם חנכו אותו, הייתי בין הראשונים שעברו עליו. צעדתי עליו יחד עם כל הנערים העליזים, יחד עם כל הפועלים והעגלונים, מחליק על המעקה, דופק על הקרשים לראות אם הוא עומד איתן. הגעתי אל העבר השני ומצאתי את עצמי בארץ לא נודעת שנשקפה אלי תמיד ממרחק. עליתי בשבילי הגבעה המסולעת, שוטטתי בין העצים העתיקים ששָרשיהם השתרגו ובצבצו מבין סלעי השחם, צעדתי בין השיחים העבותים שכיסו מערות ונקיקים. מכאן נשקפה אלי כל העיר על רחובותיה וסימטאותיה, הפרברים ומבואות העיר טבלו בירק עצים, גנים ושדרות, גגות אדומים בצבצו, מגדלי הכנסיות התנשאו אל על בכפות הירוקות וצלבי הזהב. פה ושם נראו בנינים אפורים של מוסדות ממשלתיים, בנין הגימנסיה הלבן על חלונותיו המרובים התנשא על פני כל הבתים.

ביום חנוכת הגשר, צעדה כל הגימנסיה על כיתותיה ומוריה אל הטכס החגיגי. המונים נהרו אל הנהר, התכנסו כאן קציני צבא ומשטרה ונכבדי העיר. תהלוכת כמרים ירדה אל הגשר עם צלבים ואיקונות, הצטלבו ושרו והתיזו על הגשר “מים טהורים”, תזמורת צבאית השמיעה מנגינות, השיקו כוסיות, הגשר נפתח ומיד החלה תנועה סואנת.

3

הגשר שאת בנייתו וצמיחתו ליויתי כל הימים התחבב עלי מאד, חשתי איזו קרבה יתירה אליו, כאילו השתתפתי בהקמתו. הרהרתי בו תכופות, שרתי את שירו ופעמים אחזה בי דאגה, אולי הוא התמוטט, ומדי פעם הייתי נחפז אליו להִוכח שהוא עומד איתן. נהניתי מהתנועה הזורמת עליו של עגלות, מרכבות, הולכי רגל ורוכבים יוצאים את העיר ובאים אליה. על שפת הנהר, במרחק מה מהגשר, היתה מוטלת על צדה המעבורת, כעין שלד ענק של חית בראשית. לידה רבץ ניקופור הזקן נים ולא נים. המקטרת בפיו, מפעפע בה, רוטן רטינה חרישית מ.מ.מ.מ. ויורק יריקה. על מה הוא מהרהר? על מה הוא רוטן? ודאי על ימים שעברו ללא שוב, ימים שקטים שלוים, עת הכל התנהל בשובה ונחת, הימים שהוא ניצח על מלאכת המעבורת. מדי פעם נשמעה הקריאה: היי ניקופור! הבא מעבורת! עלה אכר עם סוסיו ועגלתו על המעבורת, הגלגל סובב סובב וחורק, הכבל נמתח והמעבורת שטה לאיטה, חוצה גלי הנהר המלחכים את שוליה ונוסכים צינה נעימה, מרגיעה. הסוסים, אזניהם דרוכות זקופות ועיניהם צופיות בחרדה. דומה להם כי הם עומדים, אך לא, הם שטים ומתקדמים אל הגדה השניה בלי שיזוזו ממקומם. האכר, מקטרתו תקועה בפיו והשוט תקוע בעגלה, מאחוריו יושבת אשת חיקו ברחבות וממלאת בגופה הרחב המלא את כל העגלה. מדי פעם היא תוקעת את שיניה הלבנות הגדולות בתפוח אדום עסיסי ונוגסת בו נגיסה הגונה. וכך מגיעים אל שפת הנהר. תם המסע.

כך, כך, מהרהר ניקופור, פעם ידעו טעמם של חיים. לא אצו, לא דחקו, הזמן התנהל לאטו. ואילו עכשיו, ישמרנו אלהים, הכל השתבש ואת הבריות אין להכיר כלל. הנה, גשר בנו, ומה נחת בו? אצים, רצים, נחפזים, השד יודע לאן. דוחקים אחד בשני, זועפים ומגדפים. כל אחד רוצה להקדים ולעקוף את משנהו, להגיע אל ראש הגשר, מתערבבים ונתקלים אחד בשני ומגדפים. על מה כל הבהלה? מה החפזון שאחז בכולם? השד יודע מה. כל הדוחק, ההמולה הגדולה שעל גבי הגשר היא למעלה מבינתו של ניקופור, והוא ממשיך לפעפע במקטרת. עשן קליל עולה ממנה. מהרהר ניקופור, יורק ומנמנם.

4

ימים חולפים, שנה עוברת שניה נוקפת. החזית רחוקה, אי־שם, אך המלחמה מצויה כאן. נושמים אותה וחשים בה בכל פנה ועבר. את העתונים קוראים בין השיטין ומקשיבים לשיחת הבריות. העתונים מבשרים ומודיעים “כוחותינו נסוגים בסדר מלא”, אך כולם יודעים טיבה של נסיגה זו. אלפי הרוגים ופצועים, אלפי שבויים, מפנים ערים וכפרים והאויב חודר ומעמיק. הגיוסים מתגברים. במרכז העיר הכל השתנה. ההמולה הסואנת שככה לאִטה. האנשים נראים קודרים, מודאגים וכולם שואלים מה יהיה? המצרכים פוחתים, המחירים מאמירים מיום ליום וישנם מצרכים שנעלמו לגמרי מן החנויות. ברחוב הראשי על המדרכה מתקבצות חבורות סביב פצועי המלחמה שהחלימו קמעה ויצאו לשעה קלה מבית החולים לשאוף אויר צח. כאן כרותי יד עם שרוול ריק, אחדים מדדים על קביים, או שראשם ופניהם חבושים בתחבושות לבנות שריח היודורפורם נודף מהן. מספרים הם “סיפורי מלחמה” בפרטי פרטים ומשרטטים על פני הקרקע את כל מפת החזית: – “הנה כאן אנחנו שלנו, וכאן ממול עמדות האויב”. מספרים הם על הצבא שהתחפר וירד אל החפירות עמוק עמוק. אין להוציא ראש, אין להוציא יד. מחקים הם בקולותיהם את טרטור מכונות היריה, את התפוצצות הפגזים. והקהל מאזין, בולעים דבריהם ונאנחים אנחה עמוקה. השוטרים מתהלכים מאופקים, קשובים ומפזרים מדי פעם בכעס עצור התקהלות יתר. “לא להתגודד, לא לשוטט, איש למלאכתו. ואתם רבותי החיילים, שובו למקומותיכם”.

אך ישנם כאלה שאותם לא תפזר. הנה יושב אחד בקרן הרחוב, נשען הוא אל קיר הבית. שני שרווליו הריקים שלובים זה בזה. שתי ברכיו העטופות כרותות הרגלים מוטלות על המדרכה כשני כלונסאות עבים, פניו רחבים, יפים, אדמומית עומדת עדיין בלחייו. הוא מגולח למשעי ושפמיו סומרים ומסולסלים, חזהו עטור באותות הצטיינות, גבר כהלכה וגיבור חיל… לשעבר. יושב הוא שעון אל הקיר כמו מצבה חיה, כמו פסל חי. אין הוא מדבר, אין הוא מבקש. רק עיניו הכחולות הקרות כפלדה נוקבות, חודרות וכולו מחאה, זעקה גדולה. הכובע נטול המצחייה מונח בין שתי ברכיו העטופות וכל העובר על ידו מתכופף וזורק מטבע. ככל שהעובר יותר קשיש המטבע גדולה יותר. ישישה אחת נעמדה לידו, הפשילה שמלה אחר שמלה וכשהגיעה לשביעית, הוציאה את צרור כספה, פתחה את קישוריו ונטלה מטבע אחת של כסף, הציצה בו ולחשה עליה לחש. שמה את המטבע בתוך הכובע והצטלבה. אכרה אחת ניגשה והניחה כעך לבן, שניה שמה נתח לבן של שומן חזיר. אכר אחד עבדקן ירד אל עמקי כיסו שבמכנסיו הרחבים ושלה משם נרתיק של עור, פתח את שרוכו, צבט קורט של טבק, שם אותו בניר דק והחל לגלגל פפירוסה, הדביק אותה בשפתיו, תחבה אל פיו של הפסל החי והצית אותה. הלה שאף את העשן אל קרבו ופלטו בסילונים ארוכים והודה חרישית בקול עבה וצרוד: “תודה רבה לכם, תודה”. האכר נהנה וחייך: “טבק משובח מה? נו, יערב לך ויבושם”.

עם ערוב היום מגיעות אליו שתי נשים, אחת קשישה ואחת צעירה. לידן נער בן תשע. באות הן עם עגלה בת שני גלגלים. עבודה עצמית, כנראה. הנשים נוטלות אותו בזרועותיהן ומושיבות אותו בעגלה ומסיעות אותו, את מפרנס המשפחה, אל ביתם, אי־שם בפרברי העיר.

5

חלפו שנתיים, שלישית נקפה והמלחמה בעיצומה. האויב מתקדם, נוגס ובולע שטחים נרחבים, ערים וכפרים, מדינות שלמות. הגיוסים מעמיקים, עד גיל ארבעים כבר הגיעו. אל לשכות הגיוס צועדים אנשים קשישים, אכרים בעלי זקן ושפם ארוך, פועלים, בעלי מלאכה, מהם אבות לבנים בחזית. אחריהם נשרכות נשים קשישות ונשים צעירות פוכרות כפיהן: “על מי אתה משאיר אותנו, אלי בשמים”. בלשכת הגיוס אין טורחים כלל לבדוק אותם כהלכה, למשש בהם, מעיפים עין ומפטירים: כשיר, כשיר. הכל כשיר חוץ מעיורים ופסחים. הכל זורם לחזית הבולעת ואינה יודעת שָׂבעה, כמו מולך. העם רוטן, רוטן, תחילה בלחש הגובר ועולה. מצרכים פוחתים, אוזלים מן השוק “היהודים מסתירים אותם, מחר יעלו את המחיר”.

אל בית התה שבמרתף הבנין של נחום פולאק, יורדים במדרגות. עמוק הוא המרתף וכאשר נכנסים אל תוכו, אופף אותך עשן המחורקא. האדים העולים מהמסובים כאן שנתחממו, ועשן הפחמים מהתנור הבוער. כאן ניתן להשיג כוס תה חם רותח ישר מהסמובר הגדול עב הכרס שאינו נח לרגע, רותח, מפעפע ומעלה אדים. הכוסות נמזגות ונחטפות בידים כבדות מיובלות, נושפים עליהן, מוצצים את קובית הסוכר, לוגמים, שואבים. כל לגימה נעשית ברעש בתנופה ובמצמוץ שפתים. מנגבים את השפם בשרוול וממשיכים לשאוב מכוס התה המהביל. ניתן להשיג כאן גם מאכלים ערבים וכוסית וודקה. כאן התקבצו כל העמלים, פשוטי העם, המצויים בחוץ רוב שעות היום. העגלונים, השוערים, החצרנים והסבלים. את כולם הבריח לכאן הקור והכפור השוררים בחוץ. באים לחמם את הגוף ואת הנפש, מסובים ליד שולחנות ארוכים ושקועים בקערות שלפניהם. אחד תקוע בקערת חרס גדולה מלאה ברגל קרושה, בוצע מככר לחם השיפון ופיו מלא, תפוח, שני עמל ליד קערה עם חמיצה חמה שתפוחי אדמה שטים בתוכה. אך רובם מסובים ליד כוסית וודקה, כוסית ראשונה נבלעת בתנופה מהירה, מטים את הראש אחורה, משעינים אותו על כף היד, הפה פעור והופ! החליקה ונשפכה ישר אל תוך הגרון. ואילו את השניה והשלישית לוגמים לאט לאט. החמימות מתפשטת בכל אברי הגוף, יורדת לרגלים ועולה לראש.

ניתן להכיר אותם ואת מעמדם לפי פרוותיהם וכובעיהם השעירים. הסבלים פרוָתם קצרה מרופטת, מטולאת ומהודקת בחבל עבה. כובע הפרוה מעוך, קטן. לא עגלה ולא סוס, סוחב הוא הכל על גבו, שקים שניים של קמח או סוכר, ארונות כבדים. ואילו השוערים פרוָתם ארוכה, רגליהם נתונות באנפילאות לבנות, רק עכשיו פינו את השלג ליד שער החצר, ליד הכניסה לבית, ונכנסו להריק כוסית ולשוחח מעט. את העגלונים שאינם נפרדים לרגע מהשוט, ניתן לראותם ברחוב, בסימטא, מובילים הם משאות אל החנויות והמאפיות. שקי קמח, שקי סוכר, חביות דגים מלוחים, חביות נפט על גבי מזחלת הובלה נמוכה מעץ פשוט שקרשים נטויים עליה. המזחלת רתומה לסוסה כחושה והעגלון עצמו מסייע בכתפו האחת, מצליף בשוטו ויו, ויו.

ואילו בני המעמד העליון כאן אלה הם הרכבים בעלי עגלות החורף הקלות, הצבעוניות והמפוארות שאדרת שיער כבדה פרושה עליהן. רתומות הן לסוסים אמיצים והפעמונים לצואריהם. לבושים הם הרכָּבים תלבושת מכובדת אחידה כדי שלא יטעו בהם הבריות. לבושם אדרת פרוה שחורה ארוכה, ענודה בחגורת עור רחבה. צוארון פרוה המכסה את האזנים והפנים, לראשם כובע גבוה וזקוף מפרוה מסולסלת המוסיף להם משנה חשיבות. עגלות החורף, או המרכבות בקיץ, חונות ברחבה ליד הככר המרכזית, או ליד בית המשפט, בית החולים. אין להם מגע עם שקים וחביות, אלא עם אנשים חשובים ונכבדים. הם מסיעים שופטים, עורכי דין, רופאים, פקידים בכירים, גברות מכובדות לנשף או מסיבה. הם רואים את “העולם הגדול”, מסיעים סוחרים נכבדים מעיר לעיר. הם יוצאים למסעות טיול אל מחוץ לעיר עם קצינים ונערותיהם. לעתים מופיעה חבורת גימנזיסטים וגימנזיסטיות, נכנסים מתחת לאדרת השיער החמה, הרכּב מצליף בשוטו על סוסיו נשריו, השוט שורק, הסוסים טסים ומזוררים, הפעמונים מצלצלים, נישאים טסים אל הדרך הרחבה, הלבנה, אל שדות שלג נרחבים, שירה בוקעת, חוצים ים של שלג.

לכאן, לפונדק שבמרתף, נקלע רכּב אחד רם המעלה. יושב הוא ליד שולחן קטן מופרש מכולם. מה לו ולעֵרב רב שהתקבץ כאן. העמיד את כובעו הגבוה על השולחן שעליו פרושה מפה. משהו נדבק בו מאותם הרגלים ונימוסים של האנשים המכובדים שאתם הוא בא במגע. פתח הרכב את פרוָתו לרווחה, החליק על שפמיו הארוכים ששיבה זרקה בהם, מהקרח והשלג שדבק בהם. פניו סמוקים מגולחים למשעי. המשרת הקשיש מכרכר סביבו ומשמש אותו. וכך מתחילה המלאכה המסועפת לפי סדר קבוע: לוגם מכוס הוודקה הגדולה, בוצע מן הכעך, חותך חתיכה הגונה מהנקניק ולועס, בולע ביצה קשה, את כל כולה, לוגם מכוס התה, מוצץ מן הפפירוסה המונחת לידו ופולט מנחיריו סילוני עשן, ושוב לוגם מכוס הוודקה וחוזר חלילה. המשרת מכרכר ומלהג: “נו, וואסילי איבאנוביץ‘, איך הדרכים? ומה כותב הבן, וואסילי איבאנוביץ’”. הלה רוטן: “כותב, כותב, הב עוד כוס תה!”. "כדבריך, וואסילי איבאנוביץ' ".

לאחר שהשקיטו המסובים ליד השולחנות את רעבונם וחיממו את גופם, פותחים הם ברב־שיח על הא ועל דא. אין עיסוקם בענינים העומדים ברומו של עולם, את אלה הפקידו בידי רמי המעלה, המושלים והמצביאים. כאן דנים בדברים של ממש הנוגעים לצפור הנפש. על המחורקא שהתיקרה, על הוודקה שטעמה תפל, פיגול, פסולת. אך בעיקר טרודים המה ודעתם מתבלבלת בגין אותו פֶּרֶט חדש של ניָר שיצא לשוק. כל מטבע גודלה כבול דואר, כל אחד בצבע מיוחד וטבועים בהם דיוקניהם של כל הצארים האימפרטורים, כל בית רומאנוב, והן נמעכות, נמחקות ומתבלות מהר.

– ולהיכן, לכל הרוחות, נעלמו מטבעות הנחושת והכסף, אין רואים אותן, כאילו האדמה בלעה אותן.

– כך, כך האדמה, אומרים כי קוברים אותן, ויש אומרים כי הממשלה זקוקה להן.

– נו, פעם קופייקה היתה קופייקה, של נחושת קלל, אחת ועוד אחת והנה לך רובל שלם, של כסף. שם אתה את הרובל על כף היד, משפשף ומצחצח אותו בשרוול ולפניך דיוקן של מלך בכל הדרת כבודו, תענוג להסתכל בו, נוצץ ומבריק. השפם מסולסל ועיניו מביטות בך כאָב רחום, כבוד ותהילה להוד רוממותו.

– כך, כך היו זמנים.

אחד תוחב ידיו לכיסיו, שולה מהם מלוא חופניים של בולים, שוטח אותם על השולחן.

– הרי לכם עמל של שבוע ימים. תוחבים לך פיסות ניר ואינך מוצא בהם את ידיך ואת רגליך.

– ואני לפי הפרצוף מכיר אותם. הנה כאן פיוטר הגדול עם השפם הארוך. חמשים קופייקות, פאבל עם הבאקנבארדים ארבעים קופייקות. והנה כאן כל האלכסנדרים. נו, וזה שלנו מיקולקה עשר קופייקות, הכל בכל.

– בכיס אינם מצלצלים, טוען אחד. אינם מחממים. נדבקים הם המלכים אחד בשני והופכים לדיסא אחת. מתבלים מהר, נמעכים. נכנס אתה לחנות לקנות חפיסת מחורקא, או דג מלוח, שוטח אתה את כל האימפרטורים על השולחן וכאן מתחילים למשמש, לרשרש, לבדוק שבע בדיקות. שולה הוא אחת מהערימה וזורקה הצדה. “זה, מיקולקה זה, לא יוצלח” הוא פוסק, “ומשום מה לא יוצלח?” “נו, מבין אתה, מרופט לחלוטין, מחוק לגמרי”. מחוק, שחוק ועשר קופייקות הלכו לכל השדים והרוחות.

– ולי אתמול פסלו אחד וגם צחוק עשו להם. תפס לו מתוך הערמה למלך אחד, הופך אותו על פניו ואחוריו, מרחרח, משכשך ותוחב לי אותו ישר בפרצוף. “את זה” הוא אומר, “תדביק לטבור שלך, סגולה לעיכול”. “מזויף, מבין אתה?” “ואתה מה?” אני אומר לו “ידען? חרטום של פרעה, מה? לפי הריח תכיר?” אך הוא בשלו “מזויף, השפם קצר יותר, בנת?” ואתה לך מדוד להם את השפם בארשין,60 כך, כך, עמלת, יגעת ומתקבלת הבלותא, זהו.

6

יום יום מובילים אחד או שנים אל בית הסוהר. צועדים הם בלִוית השוטרים, ידיהם כבולות, אדרותיהם על כתפיהם, ראשם מורם ומבטם ישיר, אמיץ. קוראים להם “פודפולני”, אנשי המחתרת. הם אינם מקומיים, מרחוק באו, יש אומרים כי עריקים המה, מן החזית. הופיעו כרוזים, או כפי שקוראים אותם “ליסטוצ’קי”, עלעלים, ופושטים בקהל. כל אחד וסיסמתו: “הקץ למלחמה” “הלאה פושעי המלחמה”, “הפנו נשקכם נגד המשטר הרקוב”. בימים של שוק ויריד מתוך עמקי ההמון הצפוף בוקעים לפתע עלעלים, נישאים ברוח מתפזרים ומתפשטים לכל עבר. אנשים נוגעים בהם, מציצים בתמהון, בפחד, הצצה חטופה. המשטרה תרה אחר העלעלים, מרחרחת ופותחת במרוץ מטורף אחר עלעל אחד. אותה פיסת הניר כגודל כף היד מתרוממת, פתאום, באויר, היא נישאת מעל ראשי כולם, גבוה גבוה, ונפרשת לעיני כל הקהל ומכריזה באותיות שחורות: “הפנו נשקכם נגד האויב הפנימי” “הלאה המשטר הרקוב”. שוטר אחד שלף חרבו, הזדקף והתרומם וניסה בחוּדהּ של החרב לתקוע בה, להורידה מטה, להשמידה ולבערה. דומה, שעוד מעט והחרב תנעץ בה, אך זו מתעתעת ומתקלסת בו, התרוממה כלפי מעלה, נפנפה בזנבה ונעלמה.

השוטרים בודקים, ממשמשים ומעלים חרס וזעמם גובר ועולה. הנה, תפשו לו לנער אחד, שעמידתו היהירה הבוטחת בפישוק רגלים וידים בכיסים לא נראית להם, ושופכים עליו את זעמם: אתה! לוטש עיניים ומחייך. מה? אני אעיף לך מבט שכזה שריאותיך תחשכנה! אנו! מרש לפוליציה! שם נדע ונחקור להיכן אתה מביט ומה אתה רואה, בנת? מרש! דחיפה ודחיקה בערפו, בגבו וכבר נעלמו אתו מעבר לפינת הרחוב. הקהל רוטן, זועם: צפעונים!

בקהל פשטו שוטרי חרש, משוטטים, מתחככים, מאזינים, האוזן כרויה, האף מרחרח. אתמול תפשו לשנים מהם, שמו שקים לראשיהם וחבטו בהם כהלכה, והשאירו אותם בריסוק עצמות, ליד הגדר של כנסיית הסובור. המאורע הפך לשיחת הבריות, עכשיו, אומרים, יגבירו את החיפושים ואת המאסרים. רבו השמועות, רבו הלחישות, מפה לאוזן, והן מתרבות מיום ליום, שמועה באה, שמועה הולכת ואין יודעים מהיכן הן צצות. מספרים על שחיתות בצמרת, על גניבות באספקה הצבאית, על שוחד שגבר במדינה, ועל המלכה! מעבירה היא סודות מלחמה לאויב, לגרמניה, מולדת אבותיה. מספרים על אחד, ראספוטין, מתחזה ככומר ידיד המלכה, והוא מכשף, נואף ושיכור. הופיעו ונפוצו שירי מחתרת, שירי חזית עצובים, נוגים. שירי מגורשים ואסירים, ושירים שיש בהם להפיח תקוה לימים טובים העומדים בפתח. הופיעה שירת הדובינה בנוסח חדיש:


עוד יבוא היום

והעם יקום על רגליו

ימתח ויישר גבו הרחב

ועל הבאטיושקה צאר

ועל חבר מרעיו

יניף את כלי שעשועיו

את הדובינה.

אח דובינישקה אל־רום

אח בירקרקת הלום נהלום

ונמתח ונמשוך ואוחנים

היי הוך! היי הוך, היי הוך.

7

ככל שהגביהו את החומות מסביב לגימנסיה, שהרוח הרעה המהלכת בעיר לא תחדור, חלילה, פנימה, ככל שהקפידו על המשמעת ועינים רבות עקבו אחר התלמידים והתלמידות, בייחוד על השמיניסטים, שכל עיני הנערים נשואות אליהם, כן רחשה וגברה הפעילות בפנים, ואותם עלעלים ושירים התעופפו, נישאו עם הרוח והגיעו עד לכאן.

באחד הימים הופיעה גלויה מצוירת בצבעים כחולים, אדומים וצהובים. הגלויה החלה לשוטט ועברה מיד ליד במהירות מסחררת, הצצה קלה בהחבא, בפינה אפלה בבית השימוש. על הגלויה מצויר היה הצאר בכל מדי תפארתו וחזהו משופע בכל אותות הכבוד וציוני הגבורה. עומד הוא ומחזיק במכנסיו השמוטים כשעכוזו חשוף. קצין גרמני מהעבר האחד וקצין אוסטרי מהעבר השני מצליפים בעכוזו במגלביהם. מולו עומד קצין רוסי מתוח ומצדיע לפני המלך:

– להחזיק? הוד רוממותו הנעלה!

– לא ולא, אני מחזיק בעצמי (יא סאמודרשיץ).


זה היה תארוֹ של המלך כמחזיק בעצמו בשלטון, שלטון יחיד. הידיים צורבות מפחד, מאימה, אתה יכול להתפש עם הגלויה ביד או תתָבע לחקירה. ממי קבלת הגלויה? למי מסרת הגלויה? אתה עלול להיות מחוסל בִּן רגע ועוד למשוך אחריך רבים מחבריך. עמדה אוירה מתוחה, לחש, רחש, מילאו את האויר.

– לקוזמינסקי יש אקדח.

– היזהר משבצ’וק, מלשין אחד.

– ערכו חיפוש בביתו של פדיה, אחותו נאטאשה נאסרה.

– מהמחלקה השמינית גורשו ארבעה תלמידים וציידו אותם ב“תעודות זאב”. (הנועלות בפניך את כל דלתות מוסדות ההוראה שבמדינה).


עמד חורף עז, קרה יבשה מקפיאה. לעתים ירד שלג כבד שכיסה את כל העיר במעטה כבד לבן צחור. הוא רבץ על הגגות, על הרחובות והמדרכות, על החצרות והעצים. בני אדם שחו, הנמיכו קומתם. עטופים מכורבלים ומכווצים צעדו בכבדות צעדים חורקים. דומה היה כי החורף יימשך לנצח כאילו מנסה להקפיא, לשתק, את כולם, את הכל.


משנת חסידים

מאז עקרנו לכאן, לעיר המחוז ברצלב, עם פרוץ המלחמה, לא בקרתי בעיירה הקטנה שלי, וכבר חלפו שנתיים ורבו געגועי אליה, אך כל העיירה מגיעה אלינו לביתנו. באים אכרים בעגלותיהם עם נשותיהם ובניהם, באים להגיד שלום לידידים הותיקים, מורדקו ואודליה, ומביאים מן הפרי והיָרק והעוף למינהו, באים ללוות את הבנים היוצאים לחזית, מוחים דמעה ומצטלבים. הם באו בעגלות מלאות ושבו בעגלות ריקות. באים יהודי העיירה ומביאים את הבנים, ומעיניהם נשקפים הפחד והחרדה. הם צרים על אבא ומגיעים אף לבית ספרו, ובעודו עומד ומרצה על צדוקים ופרושים, או שהוא בעיצומו של מרד בר־כוכבא, היו אורבים לו במסדרון, כשהיה יוצא אליהם היו מסתערים עליו: מרדכי! מרדכי! כאילו כל גורלם בידיו.

אבא היה מתרוצץ בין השתדלנים ובא במגע עם “האריות שבחבורה”, משה קרסנר, נחום פולאק, שיש להם מהלכים ב“חלונות הגבוהים”: קציני גיוס, רופאים צבאיים, יהודים אינם חסים על ממונם ומשלמים במיטב כספם, כפי שיושת עליהם. לפעמים גזירה מתבטלת, מכוחו של מום או מכוחו של מתן בסתר, או מכוח שניהם. מתפרצים לבית בהכרזה חגיגית: שוחרר! שוחרר! והיתה שמחה גדולה בבית. לפעמים היתה ידם של שונאי ישראל על העליונה ונלקחו הבנים, וההודעה: נלקח! נלקח! היתה מעוררת חרדה גדולה וייאוש עמוק, הבית היה מתמלא באנחות ובכיות, ואמא טורחת, מארחת, מנחמת, מעודדת.

בין הבאים היה הדוד וֶולויל, בנה יחידה של אחות סבתא, המלחמה פגעה בו קשות, ובכלל, באה שלא בעִתה. העסקים פורחים ומתרחבים ומשגשגים, והבית מתמלא המולת ילדים, ומספרם מגיע לששה, מנער בן שתים עשרה ועד יונק, ועוד ידו נטויה. וכאן צרה צרורה, כל שלושה חודשים מטרידים אותו, דחייה ושוב התייצבות, ושוב דחייה. הדוד וולויל נוקט בכל אותן השיטות וההמצאות המקובלות בין אחינו בני ישראל בכל עיר ועיירה, אשר גזירת הגיוס פגעה בהם. מי שמטיל מום בגופו ומי שצם ימים ולילות ומופיעים ברזון ובחיוורון ובלב חלוש. רבים הם המשתמטים מהגיוס ורבים הנחבאים, או כפי שהם קרויים “הארנבות”. בייחוד משתכפו המפלות וגברה ההסתה וגאתה שנאת היהודים, ואת כל זעמם שופכים צוררי ישראל על ראשם. הדוד וולויל הוא מעין דוברם של כל המתענים והמתייסרים, ושופך הוא את כל חמתו על פוניה, כלומר כל גוי אשר תיתורה לו בכובעו, מקטון הפקידים ועד לשרים רואי פני המלך, ואף הצאר בכבודו ובעצמו, כולם כוללם יחד קרויים פוניה. על כולם הוא שופך את זעמו ומנופף בידיו וטוען:

– בעד מי? בעד מה? עבור מי? עבור מה? עלי להלחם, עבור עלילות בייליס?61 עבור הפוגרומים? עבור גירוש היהודים מהכפרים? עבור שנאת ישראל התוססת בהם? רבבות מבני אחינו עומדים בקוי האש, נהרגים ונפצעים. והם! מבזים, משפילים, מעלילים, מדכאים, לא אות הצטיינות ולא העלאה בדרגה. איני טוען חלילה לצלב גיאורגי, או למדליה של כסף, יהא של ברזל, של פח, של נייר, אף לא לגנרל או פולקובניק, אבל פוד פוד פראפורשצ’יק! (סגן סגנו של מפקד כיתה), לא ייזכר ולא ייפקד, במלה אחת, פוניה חזיר, פוניה גנב, הלואי נזכה כולנו במהרה בימינו לראות במפלתו ובתבוסתו. הקץ לשלטון הרשע!

אמא מנסה להרגיעו ולהשקיטו אבל הוא בשלו, מנופף בידיו כל לילה לפני ההתייצבות, הנדחית מיום ליום, הוא שותה מי־חזרת, מגלגל פפירוסות ומעשן בשרשרת, מריח פלפל שחור ומתעטש ומשתעל, וכל שיעול מרעיד את חלונות הבית. הוא צם, אוכל כזית ומתייסר הרבה, ובלבד שהלב יפעם. אמא ואבא מטפלים בו וליבם דואב, מה עלה לו לוולויל העליז, המזמר, המרקד, קצרה ידם מלהושיעו? לפני צאתו מן הבית להתייצב בלשכת הגיוס, מתייצב הוא לפני אמא, והיא שמה את ידה על לוח ליבו ושניהם מאזינים.

– נו, אֻדיל, הגידי, פועם, פועם?

– פועם! פועם! ועוד איך! שיהיה בהצלחה!

הפעם הזאת חזר ופניו מאירות, ששה חודשים דחייה! העניין הצליח והלב לא הכזיב. והיתה שמחה גדולה בבית. ארכּה לששה חודשים! ועד אז ד' יעזור, הכל ייתכן. בטוב ליבו בסעודה העריבה שזה זמן רב לא הגיעה לפיו, ובין טעימה לטעימה פונה אלי הדוד וולויל:

– נו פיני, ולסבא ולסבתא ולחוה’לה אינך מתגעגע כלל? הנה עכשיו אתה בחופשה ארוכה, חג מיקולאי, חג המולד והשנה החדשה, מה דעתך שתתלווה אלי? עוד מעט ותהיה לבחור בר־מצווה. ומן הראוי שסבא יכשיר אותך למועד זה. אַ? מה דעתך?

ואכן, רבו געגועי לסבא, לסבתא, ולאחותי חוה. לפי חזות פניהם של אבא ואמא ידעתי כי הרשות נתונה.

למחרת בבוקר הניחה אמא הצידה את מדי הגימנזיסט עם הכפתורים הנוצצים, שלא יהיו למזכרת עוון בפני סבא, והלבישה אותי ככל האדם ועטפה אותי בפרוה ובכובע פרוה. וכך התיישבתי מכורבל ומעוטף ליד הדוד, על המזחלת הקלילה שלו שעמדה בחצר. הסוס לא היה קשטן, הערמוני, שאתו היינו נוסעים עם הדוד לכפר, לטחנת הקמח, אלא קארי וכשמו כן הוא, שחור, מבריק ונוצץ. מנחיריו הרוטטים בקעו שני סילוני אדים חמים, והוא רקע ברגלו הקדומנית וחפר בשלג. הדוד משך במושכות והצליף בשוטו, ויו קארי! ויצאנו לדרך.

המזחלת החליקה קלילות על גבי השלג הלבן הצח, ופרשה מגלשיה כשתי כנפים. קארי טופף ברגליו, פרסותיו נוצצו והבריקו, ופתיתים לבנים נזרקו לכל צד, מחליקים, טסים בדרך בחזרה לעיירה. חלפנו שדות נרחבים שהפכו לערבה רחבה, לבנה, הכל עטה לבן ודממה חרישית. רק מחרוזת הפעמונים שלצווארו של קארי הנעימו בצליליהם. חצינו כפר ועוד כפר, בין בקתות שחציין כוסו בשלג. מהארובות נפלט והִתמֵר עשן אפור, כחלחל. מגדלי הכנסיות כוסו בשלג, רק צלבי הזהב נוצצו לאור השמש ששטה בים של עופרת. הרוח גברה, סופה השתוללה והרימה מרבצו את משטח השלג שירד בלילה והפיצה אותו לכל עבר. הסוס זקף את אוזניו, והחל להשתולל, הדוד מרגיעו: טישֶה קאתי! טישה! (שקט, שקט) הקור גבר. הדוד השמיע סטוי! (עמוֹד!) ארוך ועצרנו ליד פונדק.

נכנסנו לתוך חמימות של בית, ליד שולחן ישבו מסובים אכרים, לגמו יי“ש, השיקו כוסיות, וקינחו בדג מלוח, ברגל קרושה. התיישבנו ליד אחד השולחנות, בעל הפונדק מזג לנו כוסיות יי”ש. הדוד הוציא מנרתיקו נקניק משובח, הקרוי קראקובסקי, חריף ומתובל בשום ופלפל וחתך גלגלים, גלגלים, הקריב אלי כוסית מלאה והחל לדחוק בי:

– שתה פיני, שתה! למען ייחם לך, שלא אביא הלילה לסבא נכד קפוא, שתה!

עשיתי כמצוותו וכדרך השתיינים המובהקים הגרתי בבת אחת את הכוסית. נשימתי נעצרה, המשקה צרב בפה ובגרון והחמימות התפשטה בכל אברי גופי, ירדה עד לקצה האצבעות והכתה בראשי. קנחתי בעגולים של הנקניק. עמדה שריפה גדולה בפי, ושוב יצאנו לדרך. רצים, טסים, פונדק שני, ושוב לגימה ושוב מקנחים, ושוב פונדק, העניין מצא חן בעיני: שתה פיני! שתה!

עם חשיכה נכנסנו לעיירה. ראשי סחרחר, הכל סובב הולך ומתנועע. הבתים, האורות המבליחים. הדוד הוריד אותי ליד הבית. עליתי במדרגות הביתה, שמח, עליז וצוחק. סבא פתח לי את הדלת, נפלתי על צווארו והתחלתי להרעיף עליו נשיקות ומדיף את ריח הוודקה והשום. סבא עיווה את פניו ודחף אותי ביד קלה מעליו וניסה לייצב אותי ולהעמידני על עָמדי, אך אני המשכתי להתנודד. הופיעה סבתא, הציצה בי והחלה להספיד אותי:

– אוי לי ואבוי לי שעיני רואות בכך. מה עשו לילד? מי הִכּאתך? שיכור? סבא פענח את התעלומה והפטיר:

– וולויל! וולויל! פונדקים שבדרך! תשכיבי אותו במיטה ותכסי אותו יפה, יישן הלילה ויתפכח.

סבתא הורידה מעלי את מלבושי, שיכבה אחר שיכבה, ותחבה אותי מתחת לשמיכת פלומה, בתוספת שמיכת צמר גפן, ועליהן אדרת פרוה. ולא פסקה מלקונן עלי: – אוי ואבוי לי. שיכור! חרפה ובושה!

הדודה באבקע, עקרה, לא ילדה, שהייתי בן טיפוחיה, הבן המאומץ, פרצה לבית:

שיעבור מהר לביתי, אני כבר אטפל בו.

עד שהן עומדות ומתדיינות ביניהן “היכן יניח צדיק זה את ראשו” כבר שקעתי בשינה עמוקה, וסיפרו לי כי נחרתי נחירה רבה.

למחרת בבוקר, כשהתעוררתי, ובעוד אני תוהה היכן אני מצוי, עמד כבר לידי הדוד וולויל, משמיע תוכחה ומוסר:

– אי אי אי פיני, ביישת אותי בפני כל המשפחה, ואני חשבתי שאפשר כבר לסמוך עליך, והנה, אתה עדיין יונק שדיים. אולם אני מבטיחך כי לאחר שעברת כבר את טבילת האש, מכאן ואילך תהא כשר וישר לעמוד בין גדולים, בין חסידים ואנשי מעשה.

עברתי לבית הדודה. ועוד באותו ערב, לכבוד שחרורו של הדוד וולויל ולכבוד “האורח הנכבד” ערכה הדודה סעודה רבתי ומילאו הכוסות ביי“ש ושתו לחיים. ו”כטוב ליבו ביין" פתח הדוד וולויל בזמר עליז, אותם השירים הנפוצים של “אחד מקרא ושניים תרגום”, שחציים יידיש וחציים אוקראינית. השיר שכולו קודש לאותה כוסית של יי"ש, בעוד סבא מחייך ואנו עוזרים לידו.


לאָמיר אַ שנעפּסלע מאַכן הבה נריק כוסנו

כל זמן מיר זענען באם לעבן כל עוד בחיים חיינו

אם ירצה השם אויף יענער וועלטאם ירצה השם בעולם הבא

וועט מען אונז נישט געבן מאומה לא יתנו

היי היי כְלֹאפצי הי חבריא, שישו

נאליווייטי צ’ארצי מלאו כוסות, החישו

בו נאטום סויטי אם ירצה השם בעולם הבא

צ’ארצי ני דאיוט (2) כוסית כבר לא יגישו (2)


ס’איז שוין אוועק דער נעכטן אתמול חלף ואיננו

נאך נישט געקומען דער מאָרגן מחר מי ישורנו

ס’איז געבליבען אַ שטיקעלע היינט עוד נותר קורטוב של יום

לאָמיר זעך נישט זאָרגן אל נא נחמיצנו

היי היי כלאנצי חבריא, נרים רגלינו

ני ז’אלייטי לאפצי אל נחוס על הטנותינו

בו נאטום סוויטו אם ירצה השם בעולם הבא

צ’ארצי ני דאיוט כוסית כבר לא יתנו.


וכך הטיבו ליבם במאכל ובמשקה, וזימרו ושרו, בהתלהבות ובדבקות שלושה דורות של חסידים ואנשי מעשה, ואני שעברתי את טבילת האש נתקבלתי אל חבורתם.

ספר שני – שחרוּת 1917–1919

 

המהפכה 1917

פרק א: פעמי האביב 1917!

1

זה שבוע ימים שפסקו השלגים, כאילו לפי צו מגבוה, והשערים של אוצרות השלג ננעלו עד ליום הפקודה. עמדה דממה מתוחה, צפיה דרוכה. בוקר אחד כאשר יצאתי לדרכי לגימנסיה היו השמים כחולים ועמוקים מאד, ממזרח עלתה שמש אדומה שהפיצה אור רב וחמימות נעימה. השלג היה פרוש עדיין על כל העיר וכיסה את הגגות, הגנים והחצרות. אולם כאשר חזרתי הביתה החל כבר השלג להימֵס, שלוליות מים נבקעו בשלג על המדרכות והכביש הפך לבוץ אפור. השלג שעל הגגות שקע, הנמיך קומתו, והחל לטפטף ולהזיל מים בקילוחים דקים, שקפאו בלילה והפכו לנטיפי קרח נוצצים שעיטרו את הגגות בכותרת שקופה כגבישי זכוכית. באחד הלילות נשמעה אנקה כבדה ולאחריה נשמעו קולות נפץ עזים. בבוקר נישאה המולה הומה רועשת והרעידה את האויר. השמועה פשטה מהר: הקרח שעל הנהר נבקע!

ירדתי אל הנהר עם כל הקהל הרב וביניהם נערים ונערות. עמדתי על החוף והסתכלתי במראה המופלא שנגלה לעיני. המשטח הענק, משטח הקרח שרבץ כאן כל החורף ואשר שימש מעבר לאדם, לבהמה, לרכב ולמחליקים העליזים, זע ממקומו והחל לנוע. המשטח נאבק על קיומו ונצמד בשארית כוחותיו אל שולי הגדה, אך הוא נבקע והלך. הוא קרס והשתבר לגושים גדולים והמים והקצף שעלו מעמקי האפיק זרמו וכיסו אותם. הגושים שטו לאורך כל הנהר עדרים עדרים, הם עלו וירדו כסוסי יאור, הקימו שאון וסאון ודומה היה כי הם נושמים בכבדות. ליד הגשר במעבר בין העמודים התנגשו הגושים, נעצרו לרגע, טיפסו אחד על השני ונערמו לערמות גבוהות. דחקו ולחצו ופרצו ברעש והמולה, ויצאו שוב בשורות ארוכות לדרך והותירו אחריהם קצף לבן תוסס. הנהר רתח כולו והרעש גבר והלך. ימים ולילות נישאו הרעש והשאון בכל העיר, ופתאום שקט הכל, המסע הגיע אל קצו והנהר נשא אתו מים רבים שהציפו את כל הגדה הרחבה.

הנוף סביב השתנה מיום ליום והחליף את צורתו משעה לשעה. איזה יד נעלמת החלה להוריד את הצעיף הלבן שהיה פרוש סביב. בחצרות ובגנים נמס השלג ונדחק אל השוליים, אל הפנות הרחוקות ליד הגדר. האדמה השחורה נחשפה, העצים עמדו חשופים נוצצים והטיפו מים, האויר התמלא ריחות חריפים, גם פני האנשים נראו מחייכים, פתוחים, עמדה עליצות בין החבריא, פשטו מעליהם את בגדי החורף ולבשו קלות, קסמי האביב, הריחות החריפים התרפקו ונסכו שכרון קל.

2

היתה שעה חמש לפנות בוקר, מאי שם, מגבהי שחקים נישא ממרחקים רעש שגבר והלך. כולם ניעורו משנתם, נחרדו ממשכבם ויצאו החוצה. מכל הבתים יצאו אנשים שעמדו ותהו מה פשר הדבר. עמדה אפלת לילה, הכוכבים נצצו בשמים והבהבו. הרעש גבר וקרב והפך לצריחות איומות ופתאום הגיחה מפאתי מערב יריעה שחורה, השמים כוסו בזרם שחור שהעיב את הכוכבים. היריעה השחורה שטה עפה במשק כנפיים ובצריחות ונישאה מזרחה. נשמעו קולות: העגורים! העגורים באים! שמי המזרח החוירו והאדימו ולעיני הצופים נגלה מחזה מרהיב ביופיו ובעצמתו. העגורים נישאו באלפיהם וכיסו את עין השמים מאופק עד אופק. הם נישאו צפופים, דחוקים ודחופים אחד בתוך השני, כנפים מוּטות על גבי כנפים, כאילו נושאים אחד את השני. צואריהם ומקוריהם הארוכים היו נטויים ומתוחים כרמחים וחניתות והשתערו קדימה בצווחה ובצריחה איומה: רה, רה, עורה, הורה, ררר…

בקעו קרני שמש ראשונות ועלתה חמה אדומה והציתה את שמי המזרח בשלהבת גדולה. העגורים נישאו אל מול פני השמש כשהם מוארים באור גדול אדום, הם זהרו והבהיקו נפלו אל תוך הלהבה היוקדת ונעלמו מן העין. היריעה הגיעה אל קצה, עוד להקות קטנות, בודדות, הופיעו כעין מאסף כעין שובל ותם המחזה. הצריחות נדַמו נפרשו שמים כחולים ומטוהרים, אף עננה קלה לא העיבה את כפת התכלת, כאילו טואטאה במטאטא ענק של נוצות וכנף. כולם נשארו עומדים רתוקים במקומותיהם, תמהים, עגורים! בשורה לפי אגדת עם? ומהי הבשורה? חיכו לאיזה נס, לאיזה פלא שיתרחש עוד מעט.

בקצה הרחוב נראו שתי דמויות הולכות וקרבות, היו אלה שני שוטרים מבית המשפט. אחד נשא דלי בידו ומברשת ארוכה והשני חבילת נירות תחת בית שחיו. הם ניגשו ללוח המודעות שעל הכביש, אחד מרח את הלוח בדבק והשני שטח והדביק עליו מודעה. כולם השתערו וכיתרו את המודעה וקראו באותיות השחורות הגדולות: הצאר התפטר! שתי המלים ירדו ונחתו על ראשי כולם כהלם רעם ונשארו עומדים המומים, המלים נעתקו, נשמע רק לחש, כל אחד נחפז לביתו, הרחוב התרוקן מאדם.

פרק ב: המהפכה

1

עבר יום, עברו יומיים, מגששים מהססים זהירים בדיבור, אין משיחים ורב הפחד בלב. מה יהיה? איך יהיה? באין מלך יתפרעו ההמונים, ושמא טמונה כאן מלכודת? מי יודע? כבר היו דברים מעולם. מצפים ליום המחר בדריכות ובמתח רב. מה צפוי? מה ילד יום?… מתוך שיח, מתוך חיטוט בעתונות חשים כולם כי אי־שם בערים הגדולות בפטרוגרד, במוסקבה, בחארקוב, באודיסה, מתחוללים אירועים גדולים שהדיהם החלו להגיע עד לכאן. ופתאום נזרקה מלה אחת באויר, אל תוך החלל הריק, מלה שהרעידה את כל הלבבות: ריבולוציה! ומיד לאחריה עוד מלה שהיה בה קסם מיוחד, תקוה שהיתה כמוסה: סוובודה! (חרות, חופש) שתי המלים הקסומות צעדו יחדיו באון ובעצמה, העירו ועוררו את ההמונים שפרצו מתוך הבתים אל הרחובות. כולם ניעורו כמו מתרדמה עמוקה, זקפו קומתם, הורידו מעל פניהם את המסכה הקפואה וברק של שמחה ואושר ניצת בעינים.

הרחובות הוצפו בכרוזים ובהכרזות – חיילים! פועלים! אכרים! אזרחים יקרים! תחי הריבולוציה! תחי הסוובודה! חג גדול לנו היום! אל הרחובות! אל הככרות! כולנו, כולנו, למצעד החגיגי! נואמים ראשונים הופיעו, מי בבלורית פרועה ומי בסגין ארוך, הפריחו סיסמאות והלהיבו את הקהל שהתכנס סביבם והריע הורה! הורה! בתים התרוקנו מתושביהם, פועלים נטשו מלאכתם ויצאו אל הרחוב. הנאומים והסיסמאות נישאו בסערה פשטו בכל האזור וחדרו אל הכפרים. בני הכפר ובנות הכפר, נערים יחפים, אכרים ואכרות נטשו כפריהם, וזרמו אל תוך העיר בנחשולים ארוכים, מכל הרחובות זרמו קבוצות צועדים אל הרחוב הראשי הניפו דגלים אדומים ושרו.

שערי הקסרקטינים נפתחו לרווחה ומתוכם צעדו חיילים בפלוגות ערוכות ומסודרות ובתזמורות מרעישות. הם צעדו כחומה בצורה, בצעד בוטח ובקצב אחיד, הקהל הריע לקראתם. מבית החולים יצאו פצועי המלחמה לבושים סגיניהם וחבושים בתחבושות נקיות. פניהם היו חרושים ומצולקים אך על פני כולם נהרה השמחה וחיוך רחב השתפך עליהם. כך התחיל המצעד הגדול שצעד ימים רבים. צעדו רוסים, אוקראינים, פולנים, יהודים, צעדו פועלים, אכרים, פקידים, צעירים וצעירות, תלמידי בתי הספר, הם צעדו בהמוניהם בשורות רחבות, איש ואשה שלובי זרוע דבוקים וצמודים, יד אל יד, כתף אל כתף, כולם לבשו בגדי חג ענדו סרטים אדומים, יער של דגלים אדומים נישאו ברמה, והתנופפו מעל ראשיהם, אלפי רגליים צעדו בקצב אחיד, ובקעה השירה, והריעו התזמורות, שירת המרסלייזה, שהתאימה עצמה לרוח הזמן.


קומו בני המולדת

ביום תהילה וגבורת עם

נמחץ העריצות היורדת

נניף הדגל ספוג הדם.


עוד מתנכלים לנו שומרי המלך

שומעים אתם דהירה פראית

הם עולים על כפרינו בנינו

להחריב ולהשמיד.


לנשק אזרחים!

הקימו חומת גדודים!

נצעד במרש קדימה

בדמנו נשקה הנתיב.


מאופק עד אופק נפרשה יריעה של תכלת כחופה על ראשי הצועדים ושמש אביב זהרה באלפי נגוהות.

2

הוכרז על יום תפילה והודיה לשלומה של המהפכה, לשלומה של הממשלה הזמנית. מאז הבוקר צלצלו חגיגית פעמוני הכנסיות, גברים ונשים נהרו אל הכנסיות. היהודים לבשו בגדי חג וזרמו בהמונים אל בית הכנסת הגדול שהתמלא מפה לפה. הועלו כל הנברשות, המנורות והנרות. על הבמה עמד החזן ובקול רם וחגיגי השמיע את הברכה שתורגמה לשפת התפילה ללשון הקודש “הנותן תשועה… הוא יברך את הממשלה הזמנית…” והקהל רגש כים סוער וענה אחריו אמן ואמן. לא עוד מלך, לא מלכה ולא יורש עצר, את כולם נשא הרוח.

שערי בית הסוהר נפתחו לרווחה, כל האסירים יצאו לחפשי. החלונות נפתחו לרווחה ואויר צח חדר אל תוך הבנין האפור, המחניק והמלא עובש. רבו הסקרנים ששוטטו בתוך הבנין שעמד ריק, חדרו אל התאים ואל הכוכים האפלים. האסירים הפוליטיים לבשו סגינים צבאיים ארוכים ועלו על במות העיר ליד בית העם, בככר המרכזית, והשמיעו נאומים חוצבי להבות והפריחו סיסמאות: הקץ לדיכוי העם! הקץ לשיעבוד! תחי אחוות העמים! תחי אחוות הפועלים והאכרים! יחי החופש! והקהל הריע ומחא כף. הבריונים ששוחררו מבית הסוהר חזרו למלאכתם ובלילות רבו מקרי השוד והפריצות לתוך החנויות, ומאסרים אין, אין מי שיאסור.

המשטרה פורקה מנשקה, המון זועם מצויד במקלות ובאלות צבא על הבנין. הם הסתדרו בשתי שורות ופינו שביל צר לשוטרים שיצאו מהבנין אחד, אחד, עברו בשביל הצר שבין השורות כשידיהם על ראשיהם ומגינים על עצמם. מיד החלו להשתער עליהם, שמטו את כובעיהם, קרעו את העיטורים מחזיהם ובוססו אותם ברגליהם. הם המשיכו לצעוד והאלות המקלות נחתו על ראשיהם. הכֵּה ופצוֹע בקריאות זעם: הכו בהם! כלבי הצאר! מוצצי דם, עלוקות, צפעונים! על המגלב והשוחד תחיו! את העם תדכאו! בני הכלבה! הכו בהם ללא רחם! הם עברו חמקו ונמלטו על נפשם מלווים בצעקות בוז, זרקו אחריהם אבנים.

עבר יום, ברחובות הופיעו אנשי המיליציה, מגולחים למשעי, בשפמים מסולסלים ובפנים מאירות. הם לבשו סגינים ארוכים חדשים מכופתרים והדוקים בחגורות עור שחורות, מגפיהם נוצצו והבריקו, חרבם על ירכם והרובה על הכתף, על הזרוע ענדו סרט אדום ועליו כתוב באותיות גדולות “המיליציה העממית”. דומה היה שרק זה עתה, לפני שעה קלה יצאו הם ומלבושיהם מתחת למכבש. רבו הבחורים היהודים בין אנשי המיליציה, כולם גבוהי קומה, הקפידו על לבושם, על הליכה נאה, גאה, הלב רחב ושמח למראיהם: שוטרים יהודים! אנשי המיליציה שוטטו ברחובות העיר בצעד איטי, עיניהם פקוחות לכל עבר, אדיבים, מנומסים. כאן סייעו ביד זקנה לעבור את הכביש ושם עזרו לעגלון לדחוף את עגלתו העמוסה במעלה הכביש.

על הככר הגדולה שלפני בית העם נערך מיסדר כללי של כל אנשי המיליציה שבעיר ובמחוז. על הבמה מוקף חבר קצינים עמד ראש המיליציה, גבה קומה, גוף חטוב, כתפים רחבות, ראש קטן, שפם קצר, ארשת פנים נעימה, חייכנית. הוא היה לבוש בקפידה אך ללא עיטורים, חרבו על ירכו. הופעתו שפעה סמכות ויראת כבוד. הוא דיבר בקול ערב נעים לאוזן ובדרך ההגיון: “מן העם, אל העם, עם העם, ובעד העם”, והעם חגג, העם שתה לכבוד החג.

בחצר בנין מכבי האש חילקו בקבוקי וודקה משובחת במחיר מוזל, לכל אחד “רביעית” אחת. תור ארוך השתרך ליד האשנב. קבלו הבקבוק, השיקו וברכו לחיי העם! לחיי הריבולוציה! הֵריקו את הבקבוק ושוב הסתדרו בתור “נו רביעית אחת, מה אתכם?” לא עברה אלא שעה קלה בלבד וכבר נראו ברחובות “שכורי המהפכה”, מהם נשענו אל הקירות, הרגלים לא נשמעות ומהם שמנסים להחזיק מעמד. מתנודדים להם השניים חבוקים, מתנועעים ומשתטחים על הכביש, מתברגים כלפי מעלה ובכוחות משותפים מתרוממים שוב וממלמלים בלי הרף. כל אותו מבול של נאומים, מלים מפוצצות, סיסמאות שהרעיפו עליהם במשך היום הכניסו בלבול רב בראשיהם והם מחפשים פורקן לעצמם.

– את הקונטרא62 בגרזן, בגרזן אעקור, חי אלוהים הקץ לשעבוד, שומע אתה טימופי, עם הבורז’ואזיה על סכינים נלך.

– גברת ריבולוציה, ממלמל השני, “גברת חמודה את כל כספי הוצאתי לכבודך. מאדאם, מדמאזל, עד הפרוטה האחרונה”. שולף את שני כיסיו הריקים. הקהל עוקב אחריהם וצוחק וצוחק. שני מיליציונרים מובילים את השניים למקום מבטחים ומשעינים אותם, ליד קיר של בית אחד.

בוקר חדש, יום חדש, העיר הומיה, מבול של כרוזים הודעות מודעות ירד על העיר. כל יום כרוזים חדשים, הודעות חדשות, אסיפות, כינוסים, מדי פעם עוברת תהלוכת גברים ונשים דגלים מורמים שירה בוקעת, צועדים אל האסיפה, שבים מהאסיפה, ברחובות מחלקים ברושיורות מכל הצבעים, חוברות דקות שדפיהן טרם נפתחו שצבע הדפוס עדיין נודף מהם, והקהל חוטף אותם כלחמניות טריות, מפענחים שפה חדשה, מלים חדשות, הן חוזרות ונישנות: ריבולוציה, סוובודה, נארוד, אזרחים יקרים, חברים יקרים. על כל מוסדות הממשלה הונפו דגלים אדומים, הרחובות מלאים אדם, העיר חוגגת החג נמשך ואינו פוסק.

3

ככה זה התחיל אצלנו. כאשר סערת המהפכה נישאה ממרחקים והגיעה אל מבואות העיר, חצתה בדרכה את הרחוב הארוך בו עמד בנין הגימנסיה, נעצרה הרוח לרגע ליד הבנין הלבן, העיפה בו מבט, הרהרה רגע וניגשה אל שערי הברזל הסגורים, נגעה בהם קלות והם נפתחו לפניה. עשתה הרוח דרכּה צעדה על פני הרחבה והגיעה אל דלתות האלון הכבדות והן נפתחו מאליהן, שומרי הסף נעלמו ולא נראו. עלתה הרוח בצעדים מהירים בקומות הבנין, עברה במסדרונות הארוכים ששררו בהם שקט ודממה, חדרה אל תוך חדרי הכתות והעיפה מבטה על נערות החן ועל נערים הרכונים על ספריהם ומחברותיהם וחייכה חיוך של אושר. פתחה הרוח את החלונות לרווחה ואויר צח ונעים חדר פנימה והביא ריחות משכרים של דשא מוריק, של עצים מלבלבים, ריחו של אביב. והבנין כולו הוצף בקרני שמש מפזזות ועליזות. הרוח הכריזה בקול רם שהדהד בכל חדרי הבנין:

“הי חבריא! סגרו הספרים! קפלו המחברות! עזבו את הכתות, החוצה! החוצה! אל המגרשים! אל הככרות! עת האביב הגיעה, חג לנו היום חג המהפכה, תחי המהפכה!” ומיד לאחר ההכרזה מסרה את שרביט ההנהגה לשמיניסטים ולשמיניסטיות, אספה את שוליה ויצאה לדרכה. אל העיר, אל הכפרים שסביבה לבשר את בשורת האביב והחופש, להעיר ולהסעיר את ההמונים.

הנערים והנערות שמעו את ההכרזה, הרימו ראשיהם, נשמו אל קרבם את ריחות האביב ולבם פעם בקרבם ועבר על גדותיו. וכאשר נשמע הצלצול הארוך העליז שהכריז על ההפסקה הגדולה, פרצו מתוך הכתות ומכל הקומות הנערים והנערות בנחשול אדיר, שטפו והתדרדרו מכל המדרגות, החליקו על המעקים, מטה, מטה, פרצו וזינקו החוצה ומילאו ברעש והמולה סואנת את המגרשים והככרות.

מאות עינים נישאו אל על, שם למעלה טיפסו שניים עד שהגיעו לשלט הכבד העגול התקוע בחזית הבנין, אל הנשר בעל שני הראשים שנשאו עליהם באימה וביראה את כתר המלכות. הם טלטלו אותו טלטלה חזקה עד שנעתק ממקומו, התנודד ונפל בחבטה כבדה ארצה לקול תרועה גדולה. מכאן נסחב הכתר והטילוהו אל המדורה שהוכנה עבורו, והוא עלה בלהבה. עמד הבנין חשוף, עירום, ללא נשר, ללא כתר וללא מורא של מלכות והבהיק בלובן מיוחד. נפרצו דלתות תאי הבגדים שבמסדרון הארוך בקומת הקרקע, ובאולרים חדים חתכו מהסגינים האפורים ומהכובעים הכחולים את כל הכפתורים והתגים שנשאו עליהם חותם מלכות, נאספו אל תוך סל ונשפכו אל המדורה.

באו ימים של חג, חגיגה, התרוננות, ימים שלא ידעו כמותם. התלמידים השתלטו על מהלך הענינים, השמיניסטים בראש הובילו את כולם אחריהם. נפרצה המסגרת, נפרקה המשמעת הכל נשטף בסערת היצרים ואין כוח בעולם שיכול לעצור בעדה. המורים נבוכים, איבדו את השליטה, השיעורים מתנהלים בעצלתיים, הלב אינו פנוי ללימודים. כולם מדברים, מתווכחים. אולם הספורט שנכבש על ידי התלמידים אינו שובת לרגע, משעות אחר הצהרים עד מאוחר בערב הוא שוקק והומה. אסיפות, כינוסים, בחירת מועצת התלמידים שניים מכל כתה, בחירות לועד המרכזי, הוקם ועד הורים, דרישות מיוחדות בענין בחינות הגמר למחלקה השמינית, ענין הציונים. נואמים רבים מן העיר עזבו את במותיהם והגיעו לכאן, מרעיפים נאומים, מפריחים סיסמאות ופולטים מלים כדָרבונות הנוחתות על הראשים הצעירים, שפה חדשה, מלים חדשות. הנואמים מופיעים עם מלוויהם המחלקים כרוזים, ברושיורות, מלים חדשות שאין יודעים בכלל את פירושן, את מובנן: קפיטולציה, קונפיסקציה, אנכסיה, קונטריבוציה, קונטרריבולוציה, ריאקציה, אנטנטה, אבנטיורה.63

קם להם גואל ומושיע. הלא הוא פדיה. פדיה תלמיד הכיתה השמינית, מן המסיימים, פורק עול קבוע, אין לשום ילוד אשה שליטה עליו. המורים כבר מזמן התיאשו לעצור בעדו, לרסן אותו, הוא ברוך הכשרונות הנו הלץ שבחבורה. ערמומי, אדמוני, עינים חודרות, בולשות, לשון חדה ממורטה, עוקצנית. אוהב הוא להתלוצץ על חשבון כולם, מעניק תארים וכינויים למורים ולמורות, שום דבר לא נעלם ממנו. יודע על כל המתרחש, על ענינים שבינו לבינה, מוחו פועל בלי הרף ופיו אינו שובת לרגע. דורש דרשות ברבים תמיד מוקף קהל שומעים, נערים, זאטוטים, הנערות כרוכות אחריו והצחוק רועם סביבו. אוהב הוא את הקהל שלו ושש לגרום להם הנאה, מדבר בלשון עסיסית, עשירה בדימויים, במשלים, בחרוזים, מסתייע בקריצת עין, במנגינה ובבדיחה. מניה וביה הוא מאלתר פארודיות על שירים ידועים ופואימות, מעוות את משמעותן במקומות הרגישים ביותר והפארודיות של פדיה עושות להן מיד כנפים ומתפשטות בכל הכתות. כולם מנבאים לו גדולות, עתיד מזהיר, כל אחד לפי טעמו: פדיה יהיה משורר, סופר, ממשל משלים, לפונטיין, קרילוב חדש, ארטיסט, מנהל קרקס, חוקר בית הדין, קטגור, אינקויזיטור, ראש הבולשת, פדיה יגיע רחוק, עד חצר המלכות, ואולי עד לסיביר. פדיה נטל לידיו המשעשעות את כל המלים המפוצצות וחיבר מהן פואימה גדולה בחרוזים והיא כבר נפוצה בכל הבנין. עומד הוא מוקף קהל שומעים רב ונושא דברו ונותן למלים פירוש משלו “פירוש פדיה” והצחוק רועם סביבו.

הגימנסיה מכינה עצמה לתהלוכה למצעד הגדול ורבתה התכונה, ההנהלה והתזמורת עסוקות בחזרות, אחרים מכינים את הדגלים, כל בוקר נערכים תרגילי סדר. בוקר אחד נאה יצאנו בסך שורות שורות אל המצעד. בראש צעדו נושאי הדגלים, אחריהם התזמורת והמקהלה, אחריהם המורים והמורות, ואחריהם כל החבורה העליזה, הכתה המכינה, הזאטוטים, מובילה. צעדנו שורות ערוכות וסדורות, נערים ונערות לבושים בגדי חג. צעדנו בקצב עליז, שרנו את שירינו בלִוית התזמורת, את שירי המהפכה, שירי לכת, הקהל מחא כף והריע הורה! תחי הגימנסיה שלנו, לחיי הדור הצעיר! הוכרזה חופשת חג מיוחדת של שמונה ימים, ופשטנו בכל העיר, שוטטנו מבוקר עד ערב בחבורות עליזות, אל במות הנואמים, אל הכינוסים והאסיפות.

4

כאשר שבו הנערים והנערות מהרחוב, מהתהלוכות והמצעדים, מהכינוסים, האספות ועצרות העם, אי אפשר היה להכירם. כולם בגרו בבת אחת והשתנו בהבעת פניהם ובהליכותיהם. הנערים פלומת זקן ושפם צמחה להם וראשיהם המגולחים התכסו בתסרוקות נאות, בחורים כהלכה. הנערות קצצו את הצמות, זרקו מעליהן את הסינורים השחורים ואת השמלות החומות עם הצוארון המעומלן, ולבשו חולצה לבנה ושמלונת קצרה, נפנפו בתלבושותיהן ובשמלות הקצרות בשובבות עליזה, מחייכות, צוחקות, עליזות ומשתוללות, והנערים נמשכו אחר ריחן המשכר.

נשבה רוח אחרת בבנין. החלונות נשארו פתוחים וריחות האביב, שאונה והמולה של העיר חדרו אל תוך הבנין. מסורת דורות של משמעת ברזל, של חוקים נוקשים התפרקו חוליותיה. המורים נאמני הצאר נעלמו אחד אחד, פוטרו או התפטרו, והמורים הליברליים קיבלו את העניינים לידיהם, מחייכים, מסבירי פנים, מטיילים במסדרונות מוקפים חבורות חבורות תלמידים ותלמידות, שואלים, חוקרים, רוצים לדעת. הלימודים אף הם לבשו פנים חדשות. דברי ימי רוסיה חלק שלישי הופיע בהוצאה חדשה, הניר אמנם ניר עיתונים, אך דפיו האחרונים מבשרים על התמורה הגדולה. מספרים הם על קורות המהפכה, איך היא באה לעולם, נוסח רשמי, הם קובעים עובדה ניצחת שאין עליה עוררין, כי תמו דברי ימי בית רומנוב, שלטון האימפרטורים, ומופיעים שמות חדשים, חברי הממשלה הזמנית, רודזיאנקו, קרנסקי, מיליוקוב, הנסיך לבוב, צ’חידזה, ועוד. אך מאז שהספר יצא לאור רבו האירועים, ההיסטוריה ממשיכה דרכה, היא מתרחשת והולכת לנגד עיניך וכל יום מוסיף לה דף חדש.

גם הכתיב קיבל פנים חדשות. סוף סוף התפטרו מעונשן של אותן שתי אותיות טרדניות, שרידי הכתב הקירילי, שאינן מעלות ואינן מורידות ושנואות על כולם. ה“יאטי” וה“טביורדי זנאק” (האות הנוקשה). את שתי האותיות עשויות מלוחות קרטון הניחו על מוטות והובילו אותן אל המדורה. לויה ארוכה נמשכה אחריהן ושרו בדבקות את תפילת האשכבה. “אל הרחמים רב החסד, אנא ברחמיך הרבים קבל את שליחי קיריל ומיפודי64 הקדושים תחת כנפי השכינה, וינוחו בשלום תחת כסא כבודך, שלא יטרידו אותנו יותר ושלא נדע את פרצופם מעתה ועד עולם. הללויה, הללויה”. וכל הקהל ענה אחריהם, אמן ואמן סלה, ובתרועה גדולה, הטילו אותן אל תוך המדורה, הן עלו על המוקד בלהבה מרנינה. אחד התלמידים נשא הספד מרשים ביותר מעין סקירה היסטורית פדגוגית, על עינוייהם וסבלותיהם של התלמידים במשך שנות דור בגלל אותן האותיות וכל הקהל געה בצחוק.

גם השירה כנפים חדשות צמחו לה, היא יצאה משיגרתה, מהדיקלום הכבד, מהקצב האטי, היא נעשתה יותר קלילה, עליזה ופזיזה. הופיעו שירים חדשים, שרים אותם, שורקים אותם, סגרו את כל כתבי פושקין בכריכה הירוקה, ופדיה דואג כבר להפיץ חוברת קטנה משעשעת, כל אותם השירים שלא זכו לראות אור בשעתם, שנפסלו ונאסרו להפצה על ידי השלטונות, וכל האנקדוטות על פושקין ותעלוליו, מן החריף והמפולפל, הנערים קוראים וצוחקים בכל פה והנערות קוראות ומסמיקות. ובעוד אנו מתהלכים ומשוטטים שכורי החרות הגיעו הימים הזוהרים של חופשת הקיץ וכל החבורה העליזה, הרועשת, הסואנת, התפזרה איש איש לעברו. עמד הבנין ריק שקט ושומם בחלונות פתוחים, כקן שפרחו ממנו גוזליו.

פרק ג: דברי הימים ההם

1

היו אלה הימים הגדולים, הימים היפים ביותר בחייו של אבא. כל שאבא שתל, נטע וטיפח, צמח ושגשג ונתן פירותיו. בית הספר והבית הפכו למוקד של הפעולה הציונית, נבחר “ועד לאומי” בן חמישה חברים ואבא הדובר הראשי, ואנו תלמידיו התלכדנו סביבו מוכנים לבצע כל משימה וכל פעולה שהוטלה עלינו וידינו מלאות עבודה מבוקר עד ערב; הפצת השקל ובולי קרן הקיימת. הפדיון גדל מיום ליום, מנדבים בעין יפה ואנו חוזרים מהעיר עם קופסאות מלאות. אנו מדביקים כרוזים וקוראים הידד ומוחאים כף לנואמים הציונים באסיפות בבית העם ובבתי הכנסת.

תהלוכה חגיגית צעדה ברחוב הראשי, בראשה צעדו אבא חברי הועד הלאומי כל התלמידים בדגלי כחול לבן ובשירה אדירה “שאו ציונה נס ודגל”. אחריהם צעדה כל העדה הציונית וכל אנשי העיר מזקן עד נער לבושים בגדי חג. המדרכות מלאו אדם, יהודים וגויים שמחאו כף ומכל העברים נשמעה הקריאה: תחי המדינה היהודית! פלסטינה! פלסטינה!

החלה נהירה של תלמידים לבית ספרו של אבא אך המקום צר מהכיל. ביזמתו של אבא נוסדו שעורי ערב לעברית לנערים ונערות על־ידי מספר אברכים משכילים. החלו לדבר נכבדות על ייסוד גימנסיה עברית וכללית וכבר תרו אחר בנין מתאים. אבא נקבע כמרצה במקצועות היהדות והלשון העברית וכמנהל חינוכי. ועד שתבוא הגאולה טרחו שייקבע בגימנסיה מורה לשפה העברית ותולדות ישראל. המורה מר לנדאו הופיע לשיעור הראשון, איש גבה קומה, לבוש בקפידה, יפה תואר, פנים צרים, שערות בהירות אדמדמות, חבש משקפים במסגרת זהב, ומיד רכש את לב כולם בהרצאתו באחת הכתות. מתוך סקרנות באו לשיעור הראשון רבים מהתלמידים היהודים והכתה לא יכלה להכיל אותם. הוא הרצה בפני התלמידים על תכנית שיעוריו ומתוך פירוט התכנית לסעיפיה ניתן היה להבין שיש בדעתו להעמיק ידע, וזכה למחיאות כפיים. סיפרתי לאבא על הניצחון הגדול שנחל מר לנדאו ואבא נהנה מאד.

בגימנסיה רבה המהומה, בוטלה השיטה העשרונית65 וכל הנערים היהודים שעברו בשעתם את הבחינות והתענו בחוץ, תבעו בכל תוקף לצרף אותם כבר בשנה הנוכחית אל מערכת הלימודים הסדירה, ועד ההורים וועד התלמידים תמכו בדרישתם ורצונם התמלא. ביום אחד זרמו הנערים היהודים אל תוך הבנין, לבושים בגדי השרד, איש איש לכִתתו, והגימנסיה מלאה מהם, חשנו שמחה בלבנו למראה התגבורת. אנו תלמידיו של אבא הבאנו את השפה העברית אל תוך הבנין והיא חגגה את נצחונה, היא נישאה והדהדה בכל המסדרונות והמגרשים. על דעת כולם הוחלט שאנו תורמים את הספרייה צרורות צרורות כשהם ממוינים וממוספרים וקטלוג בצדם.

הספרים הצנומים, הדקים בכריכות קרטון, מהם ספרים שהצהיבו מיושן, “השחר”, “זכרונות לבית דוד”, “מסתרי פריז”, עמדו נרתעים ומבוישים בפני הכרכים הגדולים הירוקים עם אותיות הזהב שבספריה. את המצב שיפרו במקצת הכרכים החדשים של שירי ביאליק, טשרניחובסקי וכן כרכי “השילוח”, תרומתו של אבא כדי לייפות את המראה הכללי. אליהם נתווספו הספרים החדשים שזה מקרוב יצאו לאור “אייבנהו”, “ספרטקוס”, “מלחמת שלשים ושלש”. הספרן הקשיש העיף מבטו על הארון, סקר את הכבודה שהבאנו, מקצתו מחייך מקצתו תמה: מה טיבה של ספרות זו, עברית עתיקה? מה? הוא עלעל בספרים, בספרונים, הביט באותיות המרובעות וקרא את כל הכתוב ברוסית בעמוד הראשון: דפוס מוריה אודיסה, דפוס תושיה ווארשה, גשילוח,66 ולטר סקוט, לונגפילו, ומצמץ בשפתיו. הבאתי לו כתשורה את תרגומיו של ז’בוטינסקי לשירי ביאליק, קרא בהם ונהנה מאד, בייחוד מצא חן בעיניו השיר “הכניסיני תחת כנפך”. לימדתי אותו את המנגינה והוא זמזם אחרי: “פריוטי מניה פוד קרילישקוי”, המלים המלחשות המתרפקות והלחן הרוסי שבו את לבו.

“כן, כן משורר גדול הוא ביאליק שלכם”, כך נתווסף חובב נוסף לשירה העברית. נקבע תור בינינו לתפקיד הספרן, וכדי להפגין את הביקוש הרב לספרים העבריים נרשמנו כולנו לקבלת ספרים לקריאה, וזאת לאחר שכבר קראנו אותם ולא פעם אחת בלבד.

2

במרכז העיר נפתח הבית הציוני. בית הועד הלאומי על חדריו ואולמיו, אולם לאסיפות, אולם לישיבות, אולם הקריאה וחדרים רבים. באולם הקריאה על גבי שולחנות קטנים מפוזרים עתונים, ירחונים, חוברות, עתון “העם” “ראזסווייט”, חוברות ה“שילוח” “העולם” “מדינת היהודים” בשלש שפות. על הקירות כרזות ותמונות של המנהיגים, חיים ויצמן, סוקולוב, צ’לנוב, טיומקין, ז’בוטינסקי, ובמרכז תמונות של ד"ר הרצל ומאקס נורדאו.

רבה כאן התכונה בערבים, האורות דולקים בכל החדרים, יושבים בהם חברי הועדות השונות, ועדת השקל וקרן הקיימת, ועדת התרבות, ההסברה והתעמולה, יוזמים פעולות, מתכננים אסיפות, תהלוכות, ענין הגימנסיה העברית מעסיק אותם הרבה. באולם הכניסה הרחב תנועה, מהלכים חברי הועד והועדות השונות, דלתות נפתחות ונסגרות, מדברים בקול רם, יידיש, רוסית, פשטו המקטורנים, מהלכים באפודות, שרשרת זהב על גבי הכרס, “אה? אתה שואל לאבא? שם, שם, בחדר ממול”. לכאן באים כל מכובדי העדה, לשמוע, לשוחח, עם זקנים ארוכים, עם זקנים קצרים ושפמים עבים ומגולחים למשעי. הפנים חגיגיים צוהלים, כולם נתונים בשכרון חושים, נישאים על גלי ההתלהבות, כי הנה הנה מדינת היהודים, “התקוה הנושנה לשוב לארץ אבותינו” הופכת מתפילה, מאגדה, משיר, למציאות שניתן למשש אותה בידים, ענין של מחר, מחרתיים. כבר מדברים ומתווכחים על הרכב הממשלה, מי יעמוד בראשה, מי יהיו המיניסטרים השונים, עוסקים בחלוקת התיקים והמשרדים, כל מנהיג ותיקו, כל מנהיג והכסא הנאות לו ביותר.

לפי הידיעות בעתונות דומה כי הציונים כובשים את כל מרחבי המדינה, מקצה לקצה ועד הרי אוראל, קוקז, קיוב, וערבות סיביר. בכל עיר ועיירה נפתחים סניפים ציוניים. הועידות הציוניות הנערכות בפטרוגרד ברוב עם ופאר, מעבירות החלטות והוראות מעל גבי העתונות אל כל הסניפים המרובים על רכישת קרקעות בארץ ישראל, על תכונה רבתי, לעתיד לבוא, של בנין ערים והקמת חרושת ומלאכה, ועל השפה העברית כשפת מדינת היהודים ועל ההכנות לעליה רבתי, מיד עם גמר המלחמה. כל אלה מוסיפים כוח ועצמה. ענין רכישת אדמות בארץ ישראל הפך למוקד מרכזי ולשיחת היום. העתונים מודיעים על חברות רבות שנוסדו לרכישת אדמות, וכי כבר נוצרו קרנות עם סכומי עתק של מיליונים. כל יהודי רוצה שיהיה לו חלק ונחלה בארץ ישראל, לתקוע בה יתד. רבים באים לשאול: “היכן נרשמים? היכן משלמים?” “עדין לא ברור, משלחת יצאה לאודיסה, אל הועד הציוני, אל אוסישקין, לברר הפרטים. נודיע! נודיע לכולם!”. ספק אם יהיה די קרקע לכולם, משני עברי הירדן. בינתיים תורמים תרומה נכבדה לקרן הקיימת, הגואלת את האדמה בשביל כולם, בשביל כל העם. ובבוא השעה יקצו לכל אחד את חלקתו. אבא הוציא מהגניזה את תכנית ההתנחלות, את “שאר ישוב” שנגדעה בעודה באיבּה, ומשדל את ידידיו ומכיריו שיצטרפו לתכנית, שיקימו מושבה גדולה. אבא מנהל משא ומתן מייגע עם גביר העיר ר' ישראל אורבוך שישקיע חלק מממונו הרב ברכישת שטח נרחב בדרום הארץ, שיקים אחוזה גדולה, שיטע פרדסים וכרמים שיהיה מקום עבודה לאלפי הצעירים המכינים עצמם לעליה לארץ.

עוזב אני את בית הועד הלאומי, לאחר שמילאתי כרסי בכל הידיעות וההודעות בעתונות, לאחר שספגתי בתוכי את ההמולה החגיגית השוררת בתוכו ואת עשן הפפירוסות וצועד אל המועדון של “צעירי ציון”.67 המועדון שוכן בבית מול ככר השוק, אולם אחד ושני חדרים. על הקירות תלויות תמונות וכרזות, רות קוצרת בשדה חטה ומאלמת אלומותיה. עלמה נאה שחרחורת עם צמות ארוכות, ושמלה לבנה רחבת שוליים, נועצת בי את עיניה הגדולות היפות, חיוך קל על שפתותיה, הוזה חולמת. על הקיר השני ממול תלויה תמונה אחת של הצייר ליליין, עשויה קוים קוקוים, אכר אחד עם זקן ארוך עטוף בטלית, נועץ מחרשתו באדמה, במדרון ההר, צועד אחר מחרשתו ומושך בתלם. הוא מביט אל האופק, שם עולה שמש זורחת המפיצה קרניה ומתפשטות לכל עבר, וברקע מתנוססת הבשורה הנחמה “ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים”. במרכז, תמונתו של הרצל, עיניו נוגות חודרות ותמיד הוא נושא את חזונו ומכה בו על ראשינו: “אם תרצו אין זו אגדה”. על גבי שולחן העומד בצד ליד הקיר מונחות חוברות, עתונים וגליונות אחדים של “הפועל הצעיר”. גליונות ישנים, אין בהם חדשות, אולם כולם רוויים הווי מהארץ, מהמושבות, מחיי הפועלים, עבודה וחוסר עבודה. יש בהם גם שירים וסיפורים קצרים. את הגליונות הביא אחד הצעירים, שולח אותם אליו אחיו שעלה לארץ עוד לפני פרוץ המלחמה, עובד בפרדסים.

כאן במועדון מתכנס כל הדור הצעיר אשר בעיר. אברכים, בוגרי גימנסיה, רבים מתלמידיו הבוגרים של בית ספרנו, באים גם אנשים יותר קשישים מבני עשרים וחמש ומעלה. כאן מדברים בעיקר על עליה לארץ ישראל, על עבודת כפיים, על הכשרה, על רכישת מקצוע, הוזים, חולמים, משוחחים, מקפידים לדבר עברית, אבל בעיקר השיחה והויכוחים הם בשפת יידיש ורוסית. מספרים על ועידת “צעירי ציון” שנערכה בפטרוגרד, על הסניפים הרבים הנפתחים בכל עיר, הם כבר מונים חמשים אלף, ששים אלף. שמו של יוסף טרומפלדור נישא בפי כל, רבו הסיפורים עליו והם הופכים בעיני לאגדה. יוסף טרומפלדור מארגן גדודים רבים מקרב החיילים היהודים, הם כבר מונים אלפים, ויעלו חמושים לארץ ישראל דרך הקוקז. מספרים על “החלוץ” שטרומפלדור מארגן,68 שהנה כל בחור וטוב בן שמונה עשרה ומעלה נרשם ב“החלוץ” לעליה לארץ, כל חלוץ מתגייס למשך שלוש שנים, לעבוד בארץ ולעשות כל מלאכה כפי שיושת עליו, בעיר ובכפר, יש לארגן תחנות עבודה, יש להקים מקומות הכשרה, רבים כבר נרשמו ל“החלוץ”, כאן אין כל בעיות, אין לצעירים אלה עסק לחסל, בית למכור, עול אשה וילדים, פשוט מאד נושקים לאבא ולאמא, מכתפים את התרמיל אל השכם ועולים. הויכוחים על הפרוגרמה, הסיפורים על החלוץ נמשכים, ואני יושב, מאזין, ותחושה עמוקה אופפת אותי שהנה כאן, אני כה קרוב לארץ ישראל, ממש שתי פסיעות, וצר לי על גילי, מי יתן לי עוד מספר שנים.

אחי עקיבא מבלה כאן ימים ולילות ומשתתף בכל הויכוחים הלוהטים, הסוערים, הוא הביא את כל הגלויות והצילומים מחיי הארץ אשר היו בבית ותרם אותם למועדון. עוד חברים הביאו צילומים וגלויות מצוירות, כרכו אותם באלבום עבה וניתן לדפדף בו ולשהות במחיצת המראות הנופים והאנשים שעה קלה. השומרים החמושים הרכובים על סוסיהם, הפועלים ביקב, גימנסיה הרצליה על תלמידיה, נופים מהמושבות, וכן צילום אחד שגזרו מתוך עתון, על חברי הקבוצה דגניה ליד הכנרת ברוכבם על סוסים ועומדים על מדרגות הצריף. כאן במועדון קרה אותו מאורע בחייו של אחי, שניתן לקרוא לו בשם: “הנאום הראשון” או “לידתו של נואם”.

היה זה בערב אחד כאשר הויכוחים כאן במועדון הגיעו לשיאם וגם אחי נטל בהם את חלקו. הויכוח נסב לא על דברים של מה בכך, אלא על צפור הנפש של חובות “החלוץ”, על חובת הגיוס עם מלאות שמונה עשרה שנה, האם רשאים אלה הרוצים בכך להשהות את עליתם כדי להכשיר את שכמם למלאכה ולעבודה, כדי לרכוש מקצוע, או כדי לסיים את חוק לימודיהם, או עליהם לא להשתהות אפילו יום אחד ולעלות, ואת הכשרתם יקבלו בארץ תוך כדי עבודה. אחי היה עם אלה שתבעו “עליה לארץ מיד”, בלי שהיות ועיכובים כלשהם. “החלוץ” עובר לפני המחנה ככתוב, הוא טען בכל תוקף, ויש להקדים את עלית היהודים הגדולה להכין עבורם את הארץ שתוכל לקלוט אותם, לסלול כבישים, מסילות ברזל, לבנות נמלים, בתים, בתי חרושת, לנטוע פרדסים וכרמים, הכל לפי התכנית שתכין הממשלה, הכל ככתוב בספר החזון הנבואי, הסיפור המרתק, בספרו של ד"ר הרצל “אלטנוילנד”, אשר פרקים ממנו היו מקריאים כאן מדי פעם.

הוא המשיך והמשיך בשפתו העברית השוטפת שהיתה שגורה בפיו, התלהב והתלהט וכולם האזינו. וכאשר סיים במלים “לא בכל דור מתרחשים נסים, וחובה עלינו לקיים את צו הדור” מחאו לו כולם כף, לתדהמתו הרבה, טפחו לו על גבו ואמרו לו “שפה לך, נואם תהיה לנו”.

מאותו יום ואילך הוציאוהו חבריו אל רשות הרבים, והעמידוהו על הבמה, העבירו קול בעיר “הנה בואו וראו, בואו ותשמעו את נער הפלא בן החמש עשרה נואם בלהט מיוחד ובשפה עברית חיה ושוטפת”. וכולם קראו לו “עקיבא”, ותו לא. עומד היה על הבמה, פושט את שתי ידיו כלפי מעלה, עיניו הוזות חולמות, ונושא את דברו, וככל שהיה מאריך כן גבר קולו ועלה וחזק. ואף קומתו עלתה ונזדקפה, וכל דבריו וכל משאו הם על ארץ ישראל. העיר היתה אפופה ריחות של תפוחים, אגסים ושזיפים בשלים, אך הוא דיבר על תפוחי־זהב, על תאנה ורימון, על כרמי ענבים ועל השקד הפורח. נוסך היה על הקהל חלום קדומים, של ארץ קדם, של מולדת רחוקה וקרובה, של ממלכת יהודה וישראל שעומדת ככלה לפני חופתה ומחכה לחתנה, לגואלה, שיבוא לחוננה שיגאלנה משוממותה, שיחַיה אותה כבימים מקדם. אך בעיקר היה פונה לנוער, לצעירים אשר בעם שיכינו עצמם לדרך, לעלות לארץ ישראל לארץ אבות לעבדה ולשמרה, לעשות בכל מלאכה ועבודה. “את המהפכה נגשים בארץ, מעם של סוחרים ומתווכים נקים עם חדש, עם עובד אדמתו, עם יוצר בחרושת ובמלאכה”. הוא למד יפה יפה את “הפרוגרמה” והוסיף עליה משלו כהנה וכהנה. פותח היה את נאומו בעברית, ממשיך ביידיש ומסיים בעברית בשירו של ביאליק או טשרניחובסקי, וכאשר סיים היה פורץ רעם של מחיאות כפיים. וכאשר עלה כבר על כל הבמות אשר בברצלב, לא חסו עליו חבריו והובילוהו אל העיר טולצ’ין ואל נימירוב והיה קוצר הצלחות ותשואות ושמו “עקיבא הנער הנואם” יצא לפניו.

בתוך כל ההמולה הגדולה של נאומים ויכוחים, אסיפות, עלה הרעיון על חוג דרמטי, מחפשים ומפשפשים בחומר, מה להציג, בפני מי להציג, ועד אז, עד ההצגה הגדולה מכינים “נשף ציוני” שייערך בבית העם, בחול המועד סוכות, יציגו תמונות חיות מהווי ארץ ישראל, מקהלה, הקראות, הגרלות, וגם אני מעורב בכל אלה, גם במקהלה וגם בהקראות.

ימים נוראים, חגים ומועדים ממשמשים ובאים. חכרו את אולם הקולנוע של דשבסקי וקבעו אותו כבית כנסת של הציונים. הביאו ספר תורה ושליש מהאולם הוקצה לעזרת נשים. אנו מארגנים מקהלה ומושכים אלינו את נערי המקהלה של בית הכנסת הגדול וכך הותרנו את החזן קריקונוב שטיפח אותנו עם ארבעה משוררים בלבד. מצפוני מייסר אותי, יש אי־נחת בלב, כיצד בגדנו בו, כיצד נטשנו אותו, אולם התפקיד והמשימה שהוטלה עלינו, על חיים פרוס הטנור, האברך הנאה והמגונדר, ועלי האלט, מחייבים. אנו עורכים חזרות, שרים את כל הניגונים והמזמורים אשר לימד אותנו קריקונוב ומוסיפים עליהם מנגינות של חזנים ידועי שם.

חילקנו בינינו את התפקידים, פעם חיים מנצח על המקהלה ופעם אני מנצח. אולם התפילה מלא מפה לפה, וכל תפילה מסתיימת בשירת התקוה.

בראש השנה, לפני תקיעת שופר, נאם אבא נאום ארוך:

“מה בינינו לבינם, שכן בראש השנה שלהם עוסקים הערלים בזלילה ושתיה, בסביאה ושכרות, וכל המרבה הרי זה משובח ואילו אנו היהודים, העם הנבחר עוסקים בחשבון הנפש, מהללים ומשבחים את בורא עולם על הנהגתו את העולם, את היקום ואת בוראו. מלכויות, שופרות וזכרונות, אלפי שנות עולם ותולדותיו של עם עולם. כל הקהל ואני בתוכם רואים את עצמם כבחירי היצורים”.

3

הבחירות בעיצומן, ארץ ושמים ובחירות: בחירות לועד הקהילה, בחירות לעיריה, בחירות לועידה הארצית הציונית, בחירות לועידה היהודית הכללית, ועל כולם הבחירות למועצת העם הכל־רוסית אשר תבחר את הממשלה הקבועה. שמות של מפלגות נישאים מכל עבר, מנשביקים, בולשביקים, ס.ר., ס.ד., קומוניסטים. ההמולה והמהומה גוברות ועולות, כל מפלגה ומספר שלה, כרזות ומודעות מכסות את לוחות המודעות, את קירות הבתים, את שערי החצרות, פתחי החנויות והמוסדות. הכל מכוסה בניר, ניר צבעוני, ניר לבן, אותיות שחורות, אדומות, כחולות, ועוד בטרם יבש הדבק של אחת כבר מדביקים עליה כרזה חדשה. ברחוב היהודי נטוש המאבק בין הרשימה הציונית מס' שש ובין “הבונד” מפלגת הפועלים היהודית מס' שתים.

כל צד מושך לצדו. בית המדרש הישן הפך לזירת ההתגוששות וכאן מרכז פעילותו של אבא ובני חבורתו. לאחר תפילת מעריב מתמלא בית המדרש מפה לפה, גברים ונשים, כמו בליל שמחת תורה. הנואמים עולים על הבמה אחד אחרי השני, אלה מול אלה, הציונים משבחים ומפארים את מורשת אבות, השפה העברית, המולדת, ארץ ישראל, ודורשים להגביר את התרומות לארגונים השונים העוסקים ברכישת אדמות, בהתנחלות ובעליה לארץ ישראל בבוא היום. ועד אז, שמירת עצמאות יהודית ברוסיה, אוטונומיה לאומית, מעמד רשמי לשפה העברית, מעמד מכובד לקהילות היהודיות ולכל מוסדותיהן, מעמד רשמי לרבנים.

ואילו ה“בונד” ונואמיו משמיצים ומקטרגים: הוזי הזיות, מתבדלים, עריקים, בוגדים במהפכה, בורגנים, מנצלים, בעלי בתים, סוחרים, ספֶּקוּלַנטים, יחי מעמד הפועלים! מלחמה אחת לפועל היהודי והרוסי, כל המאמץ לחינוך המהפכה. כל צד מגייס “תותחים” ואם אינם במקום מביאים נואמים מפורסמים מן החוץ. ה“בונד” הביא את שפיגל, פשטה שמועה כי עומדים להביא את אסתרקה מקיוב, הציונים הביאו את שניאורסון. אבא עולה על הבמה, נואם בניחותא, אך שולח חצים דוקרים וחידודי לשון שנונים אל יריביו. הקהל מוחא כף וצוחק. אחריו נואמים כל אנשי הועד הלאומי. ה' פורמן, ה' מזור, העו“ד ליטוואק. מדי פעם פורצות תגרות ידיים, בייחוד כאשר נואמי ה”בונד" מבזים את קדשי ישראל ולועגים לתפילות ולמשמשים בקודש, קונטריבולוציונרים! הם צועקים. אנו הנערים מהוים כאן “כח מיוחד” מעין אחשתרנים הרצים בפקודת המלך ויועציו וחודרים לכל פנה ועבר. אנו הצורחים יחי מס' שש, מוחאים כף מריעים הידד! יחי! בראוו! צורחים שורקים בוז! הלאה! רד! רד! מתלהבים ומלהיבים אחד את השני ונהנים מעצמנו.

העסקנים הציונים עושים חישובים ומצרפים צירופים: קולותיהם של בעלי הבתים, של הסוחרים וכל אדם המכבד את עצמו מובטחים לרשימה הציונית והם מונחים בכיסם. יש עוד להעמיק את המאבק על נפשותיהם של האינטליגנציה שרבים מהם פנו עורף לרשימות היהודיות וכל ענינם ברשימות הכלליות הכל ארציות. מכנסים אותם בבית הועד הלאומי קבוצות קטנות ואף לשיח יחיד, משכנעים מטיפים וכל אינטליגנט, כל רופא שינים, כל עורך דין וכל סטודנט או בוגר גימנסיה שנרכש שניצוד מגביר ומאדיר את מחנה הציונים. המטרה היא להגיע לרוב בכל הבחירות כדי שמרבית הצירים והנבחרים בכל העמדות יהיו מקרב הציונים.

המאבק העיקרי הוא על קולותיהם של אלה החיים מיגיע כפיהם בעלי המלאכה, החייטים, הסנדלרים, הנגרים, הנפחים, האופים, החבתנים, הפועלים היהודים בבתי המלאכה השונים ובבתי החרושת הקטנים המצויים כאן. לגבי בניהם ובנותיהם, הדור הצעיר שבהם, אפסה כל תקוה. אלה נשבעו אמונים ל“בונד”, למעמד הפועלים והם המנהלים תעמולה בחירוף נפש. אולם את ההורים את הקשישים יש להציל בכל מחיר ובכל האמצעים.

וכך נוסד ה“בנק לבעלי מלאכה” כמכשיר עזר, ואת הטיפול בעסקי הבנק ובבעלי המלאכה הפונים אליו מסרו בידי הנשים, ואמא נכנסה לפעילות גבוהה בכל להט העשיה שלה.

רוב הימים אני וחברי משוטטים בעיר, מאסיפה לאסיפה ומכינוס לכינוס. מחלקים כרוזים, חוברות, מדביקים כרזות. לפעמים פורצות תגרות בינינו ובין נערי וילדי ה“בונד” שאף הם עוסקים בהדבקת כרזות על גבי אלו שלנו, ואנו משיבים להם כגמולם ומכסים את כרזותיהם. הם מלכלכים את שלנו בצבע אדום ואנו את שלהם בצבע שחור, או תולשים כרזות. כאשר אני חוזר הביתה סחוט ויגע מפעילות של יום ארוך אני מוצא בית ריק. אבא איננו, אמא איננה, אחי הבכור מבלה רוב ימיו ולילותיו במועדון של “צעירי ציון”, אף הוא נכנס בלהט הויכוח “על הפרוגרמה”. אחי הקטן תכפו עליו געגועים עזים לסבא, בכה, בכה, אולי משום שסדרי הבית נשתבשו עליו במיוחד, ולא היתה ברירה ושלחו אותו במרכבת הדואר ב“דואר רשום” אל סבא, סבתא, אל אחותי, אל הדודה, ודאי כולם מפנקים אותו. הבית ריק, פסקו ארוחות מסודרות בשעה קבועה, פסקו בישולים, אני מחפש בארונות ובמזווה, פותח סירים ומחבתות מפה ומשם אני איכשהו ממלא את כרסי ואני רץ לאמא.

אני מבקר את אמא בבנק לבעלי מלאכה. באחד החדרים יושבות נשים מכובדות לבושות בשמלות משי וקטיפה, בתסרוקות מטופחות, מבושמות, מנענעות במניפותיהן ומשוחחות ביניהן, מי תרם, כמה תרם להון הבנק. הגדילה לעשות גיטל אורבוך הנגידה והנדבנית, “כמה שתאספו מכל התורמים שבעיר, אני תורמת סכום דומה”. מכאן שיש להגדיל את התרומות. בחדר ההמתנה יושבים אנשים קשישים ונשים אחדות, באו לקבל תמיכה כספית לצרכים הדחופים, עזרה וסיוע לפתרונן של הרבה בעיות מעיקות, ושל קיום המשפחה, כל הבאים פונים לאמא “אני צריכה לאדיל, היכן יושבת אדיל?” אמא יושבת בחדר קטן צדדי מעין “תא וידויים”, לידה יושבת צעירה חיננית שהתנדבה לסייע לאמא. נכנסים אחת אחת ושופכים לפניה את מרי שיחם: הצרכים מרובים, הדלות מרובה, הכל חסר, כלי מלאכה ופת לחם, בגד ללבוש ובת בוגרת וילדים יתומים מהלכים יחפים ובטלים מלימוד, ותיקון הבית לקראת החורף, ועל הכל המחירים המאמירים מיום ליום, אין קץ לים הדאגות, אמא מאזינה והצעירה רושמת, רושמת. אמא נוקטת בשיטה של “לכו והתפרנסו זה מזה”. הבנאים והטייחים מתקנים בתים רעועים, גגות דולפים, שמשות שבורות, החייטים מתקנים בגדים משומשים, לעתים תופרים בגדים חדשים לילדים מבדים שנתרמו, הסנדלרים מתקנים נעליים. מחלקים קמח, פול, קטניות, גריסים, שמן וסוכר, תרומות של סוחרים ויהודי הכפרים, מחלקים חלות לשבת במאפיות, נותנים הלואות לקנית כלי עבודה, רופאים מבקרים את החולים, בתי מרקחת נותנים רפואות, והבנק משלם. את “תלמוד התורה” הרחיבו, ואבא שוקד לגייס מורים.

רוב היום משוטטת אמא בלִוית הנערה הצעירה בין הבתים השחוחים, כל בית ופגעיו ומחסוריו. כאשר אמא חוזרת בערב הביתה, היא פושטת את שמלת הבנק, כפי שאנו קוראים לה לשמלה זו, ולובשת שוב שמלת בית, סועדת לבה יחד עם אבא ומספרת לו כל שראו עיניה ושמעו אוזניה. פורקת את לבה כדי לטעון אותו מהר מחדש, משמיעה אנחה קלה ומטכסים עצה יחדיו למצוא פתרונות לבעיות סבוכות. התיאורים שלה כה משפיעים עלי וכולי דרוך ומוכן לעזור לה במשהו, ואני מודיע לה על כך. אמא נועצת בי עיניים תמהות ושואלת אותי שאלה קצרה: “במה?” ואיני יודע להשיב לה, מהרהר רגע “אני מוכן ללמד את הילדים”. “כן, כן” אומרת אמא “כולם דואגים לנשמה”, אתה שומע מרדכי רק עכשיו אני מבינה את תפילתו של יעקב אבינו בפני הרבונו של עולם, שביקש תחילה ולפני הכל “לחם לאכול ובגד ללבוש”.

4: ניחאי ז’ווה

“רוגע הלילה באוקראינה” (פושקין)

בימים סוערים אלה של “פעילות רבתי”, אנו מתכנסים בשעות של אחר הצהרים בחדרו המרווח של אברהם ברונפמן שחלונותיו, דלת הכניסה והמרפסת הרחבה פונים אל הרחוב הראשי, אל שדרת עצי השִטה. אברהם הינו מתלמידיו של אבא ובכיתה הששית של הגימנסיה, גבה קומה, פנים עגולים בהירים, עינים כחולות, שקט ומאופק, מאורגן ומסודר. בן הכפר הגדול, בורטניק אברהם, וחונך במשטר מעין צבאי על ידי אביו ששרת בצבא והיה חצוצרן ראשי בתזמורת הגדוד.

תמונת אביו המשופם, לבוש המדים, תלויה בחדר מול הכניסה ומשרה אוירה של רצינות וחשיבות. כאן מתכנסת כל החבורה, כל מדביקי הכרוזים, כל צווחי ההידד וצורחי הבוז, מדברים משוחחים “בענינים הבוערים” שעומדים על הפרק, על מה שהיה ועל מה שיהיה, על אירועים שונים בעיר, על ההצלחות בבחירות שכבר נתקיימו.

אנו חשים כשותפים נאמנים כי הרי גם לנו חלק נכבד בהן. כאן נערכים “ויכוחים פוליטיים” סוערים, כשכולם מדברים ביחד. וכאשר הם מגיעים לשיאם, מוריד אברהם את הגיטארה שלו מהקיר, מרעיד את הנימים ומשמיע צלילים אחדים עמוקים וכולנו פותחים בשירה איטית או בשיר עליז בקצב מהיר, מי שהוא מביא שיר חדש שרק עתה הופיע. השירים צצים חדשים לבקרים, נישאים ברוח ומתפשטים במהירות על פני כל המדינה, שרים אותם מגדול ועד קטן, ולא נודע בכלל מי ילד אותם, מי חיבר אותם.

לאחר ימים של חום כבד מחניק מהביל שרבץ על העיר, התכסו השמים בעננים שחורים כבדים, רעמים הרעימו והרעידו את האויר, ברקים חצו את הרקיע והאירו את האפלה. לפנות בוקר נפתחו ארובות השמים וגשם כבד ניתך ארצה בשטף ובזעף. ופתאום לאחר שעה קלה שקט הכל, הגשם פסק. כאשר הלכתי אחר הצהרים למפגש, כבר זרחה השמש, הגשם שטף את האבק מהכביש והמדרכה, מהעצים והפרחים, ריחות חריפים רעננים מילאו את האויר. בחדרו של אברהם התכנסה כבר כל החבורה, הפעם היה זה מעין מפגש לקראת הבאות, לקראת הבחירות החשובות ביותר, למועצת העם הכל־רוסית, דברו על הערכוּת המפלגות לקראתן על האסיפות והכינוסים, על נואמים חשובים שהגיעו העירה.

שירה אדירה נישאה מרחוק שהלכה וקרבה אל מבואות העיר. במעלה הכביש צצו ועלו דגלים בצבע ירוק צהוב, התנוססו וקרבו. בשורות מהודקות נכנסו הפלוגות אל הרחוב הראשי, צעדו, שרו ונשאו ברמה את דגליהם וחלפו על פנינו: פלוגת חמלניצקי, פלוגת גונטה, פלוגת שבצ’נקו, פלוגת טאראס בּוּלבּה, בצעדים כבדים צעדו בני הכפר, האדמה רעדה תחתיהם. הם התרוממו מהשדות, הגיחו מהיערות, יצאו מהבקתות, גופות חסונים, פנים מלאים דשנים, ראשים מגולחים, שפמים עבים. לבשו פרוות רקומות, חולצות ארוכות רקומות, כובעי פרוה, מגפים שחורים כבדים, מכנסיים רחבים הדוקים באבנט אדום, חרב קצרה ופגיון מלוטש התנוססו עליה. הם צעדו ושרו שירי מלחמה ולוחמים, על הַיידמאקים, על מאהלי קוזקים, על הַטמַנים ומדי פעם רעמו בקול אדיר: ניחאי ז’ווה אוקראינה סמוסטינה! (תחי אוקראינה העצמאית). הפלוגות עברו, אחריהן הופיעו הפרשים רכובים על סוסיהם בלי אוכפים כבני הערבה, שרו ושרקו בשריקה פולחת:


מעבר להר מעבר לגיא

קוזקים רוכבים

היי היי אכול ושתה

קוזקים רוכבים.


כאשר הגיעו לככר ליד בית העם התיצבו כל הפלוגות דום והשמיעו את שבועת האמונים:


עוד לא אבדה אוקראינה

התהילה והחרות

את הגוף והנפש נקריב על עצמאותנו

באש ובחרב נגן על חרותנו

את הגורל נקח בידינו

למען ידעו כי מגזע הקוזקים הננו.


על המדרכות עמדו הרוסים וצעירי הקַצַפּים, הסתכלו בעינים זועמות על מצעד הפלוגות חרקו שן ורטנו: את רוסיה הגדלה יחלקו? מה? כל אחד יטול לעצמו נתח אחד, מה? חכו! חכו! עוד נבוא חשבון.

הרחק באופק, מתוך מפלשי עבים אפורים אדומים שנערמו כחומה גבוהה, בקעו קרני שמש אחרונות שפשטו לכל עבר וננעצו בלב הרקיע כחרבות מלוטשות בוהקות.

הרחק, הרחק, הבריקו ברקים, ניצתו וכבו, ולאחריהם הגיעו הדים של רעמים כבדים, אטומים, דמדומים. תפוש הרהורים שֵׂרכתי דרכי הביתה, צעדתי לאטי, נבוך ומבולבל. איזה אי־שקט פנימי אחז בי, יגעתי להבין פשר הדבר. הא כיצד? נולדתי בארץ זו, גדלתי בין הכפריים האלה, אהבתי את הליכותיהם את אורח חייהם, את שירתם, מדבר אני בשפתם שפת עם הארץ הכפריים, אותו ניב מיוחד של השפה הרוסית. אוהב אני לספר את סיפוריהם, בדיחותיהם, הפתגמים והמשלים שספגתי אל תוכי משחר ילדותי. ארץ זו שאנו חיים בקרבה קרויה מאלורוסיה וישנה ויליקורוסיה, ובילורוסיה, אך כולם הן חלק מרוסיה הגדולה.

בכל משרדי הממשלה, כל פקידי הממשלה, מדברים רק רוסית, אין למצוא ספרים ואין בתי ספר בשפה האוקראינית. פה ושם נתקלתי בסיפורים שקראתי בספר ההיסטוריה שלמדנו, בשם אוקראינה. אך אלה שייכים לזמנים רחוקים, רחוקים… סאמוסטינה? עצמאות, האוּמנם יקימו כעת מדינה בפני עצמה? האוּמנם ינתקו אותנו מרוסיה הגדולה, מהמהפכה, מהחופש והחירות שזה רק עתה התחלנו לטעום את טעמה?

5

בלילות נודדת שנתי ובימים נטרדת מנוחתי, מיגע את מֹחי, עוקב אחר האירועים ועולים בי כל הסיפורים שקראתי, “באש ובחרב” של סנקביץ,69 “טאראס בולבה” של גוגול, ואותם פרקי היסטוריה שלמדנו. אכן, אי פעם במרחק הדורות, לפני שלוש מאות שנה שכן עם רב באהליו במחנות ובבקתות בכפרים על פני ארץ רבה, מהררי הקרפטים ועד לגדות הים השחור בין הנהרות, הבּוּג, הדנֵיסטֵיר, הדניֶפֶּר, ונקראה אז ערבות אוקראינה. רבים חמדו את ארצם אדמתם הפוריה הדשנה, את היערות העבותים, את הנהרות רבי הדגה, את עדרי הצאן והבקר ואת סוסי הפרא ששעטו בערבה. מהמערב עלו עליהם הפולנים כבשו את מיטבה ורובה של הארץ ואת עם הארץ שיעבדו כעבדים וכצמיתים לגרַפים ולפּאנים. מן הדרום הגיחו הטטרים, ערכו פשיטות, שדדו ובזזו, הוליכו צאן ובקר ונשים יפות אל ארץ קרים החמה היפה, שלל מלחמה לחאן. ממזרח ומגדות הים השחור פלשו אל הארץ ותקעו בה יתד התורכים, החריבו ישובים, העלו מאהלים ומחנות באש ואת תושביהם לוחמיהם הגלו אל אינסטנבול, אל השולטן. וקמו להם לוחמים נועזים, שוחרי חופש ודרור, כל איש מצוק ומר נפש, נמלט אל מעבר למפתן הסלעים מעבר למפלי המים של הדניפר אל הזאפּורוז’יֶה.70 כאן התגודדו באלפיהם הקוזקים עזי הנפש הזאפורושץ', ובראשם ההטמנים.71 כאן תקעו אהליהם הקימו את מחנותיהם, אילפו את סוסי הפרא וחישלו את ידיהם לקרב. כאן שרו את שיריהם, סיפרו את סיפוריהם אגדותיהם והם עצמם הפכו לאגדה. בשירה אדירה יצאו על סוסיהם לשדה הקרב, בחנית ורומח ובחרב שלופה ללחום ולנקום בטטרים ובתורכים. מכאן יצאו השליחים אל מרחבי הארץ והפיחו את רוח המרד. העם נאנק, העם רטן ונשא עיניו אליהם, אל מושיעיהם.

באותו חורף מושלג, כאשר עמד קיריל דניסוביץ במלוא קומתו והשקיף עלינו ממרום הקתדרה, ובעודו פושט את זרועותיו למרחבים, מגדיל ומרחיב את גבולות רוסיה הגדולה, היינו רכונים על ספר ההיסטוריה עב הכרס, מדפדפים ומעלעלים ומעיינים בתמונות בציורים, בצילומים ובמפות, וכך הגענו אל אותם המחנות והמאהלים של הזאפורושץ', אל התמונה הידועה של הצייר איליה רֶפּין, “מכתב ההטמן אל השולטן”: מאהל, מחנה של קוזקים, על הככר הגדולה מתגוללות חביות ריקות של שיכר ויין, קוזקים מתגודדים, שפמים ארוכים, פרצופים שמנים, פנים לועגות צוחקות, חצי גופם חשוף, ראשיהם מגולחים וצמות בראשי קדקדיהם, מכנסים רחבים הדוקים באבנטים בהם תקועים פגיונות, חרבות קצרות ומגלבים תקועים במגפים הרכים, בעיניהם לעג ובוז. מתגודדים הם סביב ההטמן העומד חשוף חזה והוא גבוה מכולם ושמן מכולם, שפמיו הארוכים יורדים עד למעבר לסנטר, צמת קדקדו ארוכה, פגיונות וחרבות תקועים באבנטו הרחב ההדוק על כרסו התפוחה, את שתי ידיו תקע באבנטו, הצחוק פשט על פרצופו השמן. על ידו יושב סופר הגדוד על חביונית ריקה, נשען הוא בשתי זרועותיו על חבית גדולה שעליה פרוש גליון ניר, טובל את נוצתו בקסת דיו גדולה.

ההטמן מקריא את המכתב לשולטן לקול צחוקם הפרוע של הקוזקים הסובבים אותו, הסופר פיו פעור והוא כותב, מושך מלה אחר מלה, והכל בשפה ברורה, בשפת הקוזקים, פותח המכתב בכל תארי הכבוד והתהילה כיאות לשולטן השולטנים: חזיר מטונף, בן הכלבה, זרע צפעונים, מעניק מלות חיבה לפילגשיו, מאיים על היֶאניצֶרים72 ותובע בכל פה את שחרור שבויי המלחמה, ועל החתום:


הנני עבדך הנאמן

ראש לקוזקים ההטמן

את התאריך לא נדע

כי אין עמנו לוח השנה

והשעה אצלנו על דק

כמו אצלכם במדויק

על כן לנו תישק

בעכוזו של קוזק.


יצ’נקו, מבריוני הכיתה, יוצא זרע ההטמנים, שמר בלבו את שלשלת היוחסין שלו. הלעג הערמומי היה תמיד שפוך על פרצופו החצוף היהיר, שתי כפות ידיו קפוצות לאגרופים ותמיד במצב הכן להרביץ מכה מוחצת, ככה, לשם תענוג. כאשר הגענו לאותם דפים, לאותו מכתב, נדחק יצ’נקו בכל כוחו והצביע בלי הרף, שהנה גדול חשקו להקריא את המכתב, הוא יודע אותו בעל פה על כל תגיו וגינוניו, ועוד בטרם נקרא אל הקתדרא הוא כבר עמד על ידה, הסימן ניתן והוא החל בקול צלול ובוטח להטיח דברים כדָרבונות, הישר אל פניו של קיריל דניסוביץ. וכאשר סיים וחתם: “על כן לנו תישק, בעכוזו של קוזק”, הסב את פניו אל הכתה, הבליט את אחוריו וטפח עליהם. רעם של צחוק פרץ בכיתה שנבלם ונקטע בבת אחת למראה פניו של קיריל דניסוביץ שהתכרכמו ואדמו מרוב זעם, אך הוא לא הוציא הגה מפיו כי קריאתו של יצ’נקו היתה מושלמת. בקצה שפתיו נראה חיוך קל ואמר: יפה יצ’נקו, יפה, עשית מלאכה נאה, חורושאיה ראבוטה! רק אז פרץ הצחוק בכל הכיתה. יצ’נקו העיף מבט ערמומי על נערי הכיתה, קרץ בעין אחת ונחפז אל מקומו.

ובעוד אנו מעלעלים בספרי ההיסטוריה דף אחד דף, קרבו הצבאות האדירים אל מול ערבות אוקראינה. הם ניצבו והשקיפו על פני כל הארץ, מהררי הקרפטים ועד גדות הים השחור. הם ראו את האדמה השחורה הפוריה, את הנהרות, את סוסי הפרא השועטים בערבה, את מאהלי הקוזקים המתהוללים ומשתוללים ואת עם הארץ הנאנק תחת עול הגרפים והפאנים, חשבו מחשבה בלבם, הרהרו והכריזו קבל עם ועדה: אחינו הפרבוסלבים! אנו באים אליכם להושיעכם מיד כל צר ואויב. מוֶת לפולנים הקתולים, מלחמת חרמה בתורכים ובטטרים המוסולמנים! הם שלחו את שליחיהם והציתו את אש המרד בכל הארץ, הם הביאו אתם את מיטב הנשק, רובים ותותחים ונתנו ידם למלחמה, ללוחמים הנועזים. את התורכים והטטרים הניסו לכל עבר ועל הפולנים קם העם בהמוניו. בגרזִנים ובקלשונים בחרב שלופה ברובים ובתותחים, עלו בהמוניהם על הגרפים והפאנים, כבשו ערים בצורות, העלו באש ארמונות, בזזו ושדדו, את תושביהם הגירו לפי חרב, התהוללו השתוללו ושתו לשכרה. אך עוד בטרם התאוששו מהקרבות, בטרם נרפאו מפצעי המלחמה, בטרם התפכחו משכרונם, מצאו את עצמם חבוקים חיבוק של אחוה בזרועותיהם של הרוסים שאמרו להם: בואו חסו בצלי, בחיקה של רוסיה האדירה ולא תדעו יותר מגור. הם סיפחו את אוקראינה אל רוסיה הגדולה וקראו לה מאלורוסיה וצרפו אותה אל אחיותיה הבכירות, אל ויליקורוסיה אל בילורוסיה. הם עשאוה כחומה בצורה בפני פלישות ופשיטות, את לוחמיהם הנועזים, את הקוזקים, העלו על סוסיהם הפראים, היודעים בשעת הצורך לדרוך ברגליהם על בני אדם חיים, לרמוס אותם בפרסותיהם, ציידו אותם ברובים, בחניתות, בחרבות שלופות ובמגלבים ארוכים והמה נאמני המלך והמלכה, שומרי הגבולות והסדר בכל המדינה, כי “סדר חייב להיות”. להטמנים ולכל מפקדיהם חילקו אדמות בשפע, ואת עם הארץ השוכן בכפרים ובבקתות, אשר שוחררו מעול הפאנים והגרפים, שיעבדו כעבדים וכצמיתים לגרפים ולבעלי האחוזות הרוסים, יורשי הנחלאות והארמונות.

אך בכל ספר ההיסטוריה שלמדנו, בכל הספרים שקראתי על מלחמות אותן השנים, לא מצאתי זכר לאותה שואה, הרס וחורבן שעוללו וחוללו הקוזקים המתהוללים המשתוללים, על מאות קהילות קדושות של אחינו היהודים במסעות הנצחון שלהם, אותו הרג רצח ושחיטה של מאות אלפי זקנים נערים נשים וילדים שמתו מיתות משונות ואכזריות.

בשום מקום לא נרשמו ולא נזכרו מאורעות הדמים האלה, כאילו הריגת יהודים זוהי תופעת טבע, כשם שלא נרשמו גשמים ושלגים שירדו, ברקים שהבריקו, רעמים שרעמו, תופעת טבע, הריגת יהודים. גם בבית ספרו של אבא טרם הגענו לאותה מגילת החורבן. באותו חורף מושלג, באפלולית של אחר הצהרים, עמד אבא ליד שולחנו, אנו מאזינים להרצאתו ושמואל “סופר הרב” רושם, עמדנו עדיין בתקופה שלאחר חורבן בית ראשון. אבא דבר על גלות ישראל מעל אדמתו ועל ממלכת יהודה שנאבקה על שארית ממלכתה ועצמאותה. אבא דבר על עשרת השבטים שהָגלו ל“בלח חבור ונהר גוזן”, אי־שם בין הרי אררט והרי קַוְקַז. אבא תרגם עבורנו מאמר מתוך ירחון ביידיש של נוסע חוקר ובו מחקר מקיף על יהודי קוקז, יהודים גאים, אמיצים גברתנים, שולפי חרב ופגיון ושומרים ודבקים במסורת אבות על כל מצוותיה והלכותיה, על תפלות ישראל, על החגים, המנהגים, כשרות ושמירת יום השבת. וכן ספר על יהודי בוכרה ועל שמותיהם העבריים: אברמוב, ניסנוב, יוסיפוב, אשרוב, אפריימוב. עדיין מחפשים את עשרת השבטים?

באותו חורף כבר נראו ניצנים ראשונים של שיבת ציון, שבי גולת בבל אל ארץ יהודה וירושלים, עזרא ונחמיה. גם בחורף האחרון, טרם הגענו לאותה מגילת הדמים, עדיין שהינו ב“תור הזהב” שבספרד, עוד בטרם התחולל הגירוש הגדול, אם כי עננים כבדים כבר כיסו את השמים, פרדיננד ואיזבלה עלו על כס המלוכה.

אולם מגילת הדמים על כל מוראותיה כבר היתה שקועה בלבי, קראתי אותה בספר הקטן שמצאתי באצטבה שליד מיטתו של סבא. בין הקינות והסליחות, את הספר “יוֵן מצולה” של רבי נתן נטע האנובר. עליו עברה כוס התרעלה ובדם לבו כירמיהו בשעתו רשם את מגילה האיכה, את אימת שנות ת“ח ו־ת”ט. על מסע הדמים הארוך של מחנות ההיידמקים והקוזקים של חֶמֶלניצקי, שכורים מיין ומדם חללים. איך נסעו מעיר לעיר, טבחו ורצחו והמיתו במיתות משונות זקנים ונערים נשים וילדים תינוקות ועוללים וגופותיהם הושלכו למאכל לחיות היער. את עריהם, בתיהם העלו באש, שרפו בתי כנסת על מתפלליהם ובכל מקום שדרכו רגליהם השאירו אחריהם הרס וחורבן ואודים עשנים. וכך הוא הלך ומנה את מספר ההרוגים בקהילות השונות, כך וכך מאות, כך וכך אלפים, נימירוב ששת אלפים, פולנאה עשרת אלפים, נארול שנים עשר אלף, מֶזֵ’יריטש, אוסטראה, ואותו סיכום איום של שבע מאות קהילות של בני ישראל.

קראתי בדפי הספר הצהובים הרוטטים הרועדים שכתמים כהים היו שקועים בהם, אולי היו אלה כתמי הדמעות של סבא. קראתי ורעדתי, קראתי ועיני זלגו דמעות, שטפו על פני, על לחיי, על שפתי, אמא שחיפשה אחרי בכל הבית, מצאה אותי וזקפה עלי עינים תמהות: מה אתה שוכב כאן ובוכה, הראיתם דבר שכזה, שוכב ובוכה. קום מהר! רד מהמיטה! הנחתי את הספר מידי, נגבתי את עיני ופני ולא הוצאתי הגה מפי, לא רציתי לצער את אמא, לא רציתי לספר לה על כל המוראות שראו עיני.

כעין טפות של נחמה בתוך מגילת השכול היו אותם מקומות מבוצרים שבהם הגנו על עצמם היהודים בחירוף נפש והכו בקוזקים ולפעמים הצליחו להניס אותם. “ובעיר טולצ’ין היה שם מבצר חזק מאד מחוץ לעיר וחמושים עלו בני ישראל בכל מיני כלי זין ועמדו על החומה השרים והיהודים ויכו ביונים עם רב, וינוסו מפני בני ישראל. ובני ישראל אזרו חיל וירדפו אחריהם ויכו בהם כמה מאות איש”. אותו סיפור אגדה, “מצור טולצ’ין” שקראנו עוד בבית הספר בעיירה, ב“סיגנון עברי”, על ברקה פודקובה. היהודים והפולנים התבצרו במבצר העיר והגנו עליו, ולא יכלו להם הקוזקים. הפולנים בגדו ביהודים, ותמורת כופר נפשם פתחו את השערים והמגינים הוכרעו לטבח. בעוד הפולנים חוגגים את “נצחונם” ובעוד הקוזקים משתוללים חדר ברקה פודקובה, ששָכל את כל משפחתו, אל מרתפי אבק השריפה במבצר הצית אותו ובקריאה תמות נפשי עם פלשתים! נפל תחת עיי המפולת שקברו תחתם את כל הפולנים הבוגדים ואת הקוזקים השכורים.

ומה עלה לה לאותה אוקראינה, מה עלה לה לחרות, לעצמאות. אבדה אוקראינה, אבדה הסאמוסטינה, היא שקעה בדרך, תוך סערת המלחמה, תוך תרועות הנצחון, היא טבעה בנהרי נחלי דם, בתאוות הרצח השוד והביזה, היא צללה בין החביות הריקות בנהרי נחלי יין ושיכר, בין צהלות הקוזקים וההיידמקים השכורים, צמאי הדם, היא נטמנה בין החורבות העשנות של הערים והעיירות שעלו באש, בין גופות מדוקרים בחרב ובחנית שהתגוללו ברחובות הערים, בשדות וביערות.

מעלעלים דף ועוד דף בספר ההיסטוריה ולנגד עיני ניצבת דמותו של בוגדן חמלניצקי, הפסל שהקימו הרוסים בכיכר העיר אשר בקיוב. רכוב הוא על סוסתו, סוסת הערבה נמוכת הקומה, מצנפת קוזקים לראשו, שפמיו שמוטים, חרבו תלויה על ירכו, ובעיניו תאוות הרצח, רעד עבר בבשרי. על מה הקימו לו את הפסל? על שמסר את אוקראינה לידי הרוסים להיותה מאלורוסיה? על שטיהר את הארץ מיהודים? ואולי על שניהם כאחד?

כאשר חזרתי הביתה מאותו מצעד הפלוגות וספרתי כל מה שראו עיני ושמעו אוזני, אמר אבא: “ריחו של חמלניצקי עולה באפי, הוא חודר אלי מבעד לחלונות הבית, מי יודע מה יביאו אתם הימים הבאים”. אכן, כאן קרו הדברים, ליד פתח ביתנו, טולצ’ין, נימירוב. ויש לנו אתם חשבון דמים ארוך.

אולם למה אכחד, למה אעשה שקר בנפשי, בסתר לבי, אי־שם, כרסמה בי הקנאה, התהייה והתמיהה. מאות בשנים עמלו על העם הזה, לבולל אותו, להכחיד כל זכר לימים הרחוקים, אותם ימים של מסעות הנצחון, של גבורת קוזקים. כבדה עליהם הזרוע הרוסית. “חוחול” קראו לו לאכר, אוהבים את שיריהם, ריקודיהם, סיפוריהם, ומשתעשעים בהם, אולם כל אלה שהרימו ראש רמסו, דרסו, שפטו, אסרו, את סופריו ומשורריו רדפו עד חרמה, הִגלום לסיביר. דומה היה כי בקרב הימים והשנים התבוללו לגמרי, אבדה אוקראינה ולא תוסיף קום, אבד זכרה מן הארץ. אולם עם הארץ לא גלה מפני חטאיו מארצו ולא נתרחק מעל אדמתו. הוא רבץ עליה, הוא נצמד אליה בכל כובד גופו והכה בה שרשיו. הוא פרה ורבה ונהיה לעם רב ועצום, חולש על ארץ רבה, הוא שמר על שפתו, על ניבו המיוחד, על לבושו, חזותו, על הליכותיו ואורח חייו.

פנימה, פנימה, בכפרים, בבקתות עם גגות הקש, במעבי היערות, על גדות הנהרות, במרחבי השדות, במרעה הלילה של הסוסים מסביב למדורה, לחשה הגחלת. הפיחו בה רוח חיים לבל תכבה, היא נמסרה מפה לפה מדור לדור. אותם שירים, סיפורים, אגדות מימים שעברו, ימי הקרבות, מסעות הנצחון, על מאהלים בערבה של קוזקים של הטמנים, על גבורים ועל לוחמים. מהמנזרים העתיקים מהלָבְרוֹת73 אשר בקיוב, מהמערות והכוכים האפלים אשר במבצרים העתיקים, מגיחים מדי פעם שומרי הגחלת, הקוֹבְּזָארים74 הישישים, הסומים. מבטם פנימה, אל העבר הרחוק, פניהם כפני קלף שהצהיב. משוטטים הם בכפרים, מופיעים בירידים ההומים מרוב אדם ובהמה, וניצב לפני מחזה משנות הילדות.

יריד בעיירה. במורד הגבעה מתדרדרים ברעש ובהמולה סואנת עגלות בהמות ואדם רב. נבדל מכל העם הרב הזורם למטה, בשביל הרך שבצד הכביש, צועד הקובזאר הישיש, מגשש הוא את דרכו במקל עבה מסוקס ונער קטן נוהג בו. לבוש כתונת פשתן ארוכה, פרומה, על חזהו החשוף תלויה הקובזה, אותה בנדורה. עשויה היא עץ פשוט ולה ששה מיתרים, על צדו האחד תלוי תרמיל עבה. הישיש הגיע עד פרשת הדרכים, התישב על אם הדרך, בצל הכנסיה, שם קערת חרס בין ברכיו הוריד את הקובזה, הניח את אצבעותיו הגרומות על המיתרים והחל לסובב את גלגל העץ שנגע בנימים, הקובזה הוציאה מקרבה צלילים חדגוניים, יבשים חורקים. הישיש התחיל לשיר בקולו הצרוד את הבאלאדה על מצור צ’יגירין, איך עלו הקוזקים בחומה ופרצו בחרב שלופה אל מערכות האויב, על ואסילי הגברתן, על טימופיי עז בגיבורים, על אנדריי יפה התואר, “גיבורים אשר בארץ שמם ינון לעד”. הוא שר והשמיע אנחה, הוא שר על הבנות היפות המבכות ומקוננות על בחירי לבן שנפלו בקרב. לידו נעצרים עוברי דרך, אכרים, אכרות, ילדים ונערים, מאזינים, סופגים את שירת הקובזאר, מורידים דמעה, נאנחים ומצטלבים.

מדי פעם נזרקת אגורה אל תוך הקערה, תפוח, אגס, כעך לבן, חתיכת נקניק. הקובזאר מגשש באצבעותיו הגרומות, שולה את המטבעות ומשלשל אותן אל חיקו, אל תוך הכתונת הפרומה ואת דברי המאכל הוא מוריד אל התרמיל הרחב, “אלוהים יברככם אנשים טובים, וירבה את זרעכם ואת מקניכם, שלא תדעו כל מחלה וכל צרה, שבולכם יעלה, יפה, תקצרו ברינה ואת שם אלוהים תברכו, אנשים טובים”.

באחד הימים נכנס אל ביתנו נאפודה הצעיר, חניך אולפני קיוב, נערץ ואהוד על כל בני הכפר, בן בית היה אצלנו, היה משוחח עם אבא על ענינים נכבדים וגם על ציונות. הוא הוציא מחיקו ספר שירים שכריכתו היתה בצבע קלף צהוב עטורה ברקמה כפרית ססגונית ואף האותיות היו עשויות מעשה רקמה. “קובזאר” היה שם הספר, מבחר שירי שבצ’נקו75 בשפה האוקראינית, המשורר הלאומי, הצייר, שאת מיטב שיריו וציוריו יצר בבתי הסוהר השונים, שם בילה את מיטב שנותיו. “ביאליק שלנו” אמר נאפודה ומסר לאבא את הספר למשמרת, אבא טמן אותו ולא נודע מקומו.

כך התרוצצו המחשבות בלבי, ההרהורים, הזכרונות, לא ידעתי מנוחה. אכן שמר עם הארץ על הגחלת שלא תכבה, בשירים, בסיפורים ובאגדות, באורך רוח ובסבלנות כופף גבו ומשך בעול וחיכה למועד. עכשיו בא מועד, עכשיו הגיעה שעתו הגדולה. העם התרומם במיליוניו מעל אדמתו באון ובעצמה, הניף את דגליו, צועד ומכריז: “ניחאי זווה אוקראינה סאומוסטינה”.

6

בנין הגימנסיה שהתרוקן מתלמידיו שיצאו לחופש הגדול, הומה מרוב אדם, כל שעות היום רבה בו התנועה, יוצאים ובאים, עולים ויורדים בצחוק עליז, ספרים ומחברות בידיהם, חולצות רקומות, שמלות מתנפנפות, צמות קלועות, מגפיים אדומים, מגפיים שחורים, מדברים, צוחקים, האוירה היא חגיגית. כאן התכנסו למאותיהם כל באי הסמינר האוקראיני למורים ולמורות, לקורס קצר ומזורז, כל אנשי האינטליגנציה, פקידי ממשלה שפשטו את מקטורניהם ולבשו חולצות רקומות, בוגרי גימנסיה, בנותיהם של הכמרים בכפרים, בניהם ובנותיהם של האכרים העשירים, בעלי הגוף, התכנסו כאן כל יוצאי ירך המשפחות הותיקות ששמרו על שלשלת היוחסין, על מורשתם, על שיריהם ועל הספרים שהיו חבויים במסתרים.

אלה זוכים כיום למעמד מיוחד, לכבוד מיוחד, המשפחות שבצ’נקו, רוזניצ’קו ויניצ’נקו, גריגורנקו, שבצ’וק, פאבליוק, צ’ורנומוריץ. הם גם מחבריהם של הספרים החדשים, הכרוכים בכריכה צבעונית. מונחים הספרים על שולחנות ארוכים, על מדפים לאורך הגדר ליד הכניסה לבנין, עומדים אנשים סקרנים ומעלעלים בהם. נגשתי לשולחנות, עלעלתי בספרים החדשים שעדיין ריח הדפוס נדף מהם. כאן מצויים שירי שבצ’נקו “הקובזאר”, ספרי דקדוק, ספרי לימוד השפה, ספר משלים “באיקות”, פתגמים בחרוזים. נערה צעירה חיננית לבושה בלבוש כפרי על כל העדיים, פנתה אלי בשפה האוקראינית: “אתה מתעניין בספרים?” כאשר עניתי לה בשפתה אורו פניה והמשיכה לשוחח אתי תוך חיוך על פניה “עוד השנה בטח תלמדו את השפה, תראה עד כמה שהיא יפה, חיננית”.

עם רדת היום נדלקים האורות בכל הבנין ומבעד לחלונותיו הפתוחים בוקעת שירת מקהלה, קולות ערבים של גברים ונשים, פותחים ב“צוואת שבצ’נקו”:


אחרי מותי

תכרו קברי

על שפת הדניפר הרועש

שייראה שיישמע

איך הוא שואג וגועש.


וממשיכים במחרוזת שירים עליזים, מתוך האופריטה “נטלקה פולטבקה” ואחרים.

פעם בשבוע נערכת הצגה ובאים כל נכבדיהם, תזמורת כלי נשיפה מריעה מנגינותיה. לסיום נשמעת שבועת האמונים:


עוד לא אבדה אוקראינה

התהילה והחרות.

7

הבוקר אור. פקחתי את עיני, קפצתי מהמיטה, היום יום הדין! אכילה חטופה, החבילה עם הפתקאות בידי האחת, כרוזים בשלוש השפות בידי השניה ואני רץ, אני נישא על גלי ההתרגשות הגוברים בי ועולים. אני ממהר אל ככר בית העם, בפנים ניצבות הקלפיות, שם תיערך היום ההצבעה של תושבי העיר והאזור כולו לאסיפה המכוננת, למועצת העם הכל־רוסית.

בשבוע האחרון ניטש קרב אכזרי בין הרשימות המופיעות בבחירות. נואמים עולים על מרפסות הבתים, מהם אנשי צבא, עולים על העגלות בככר השוק, מנפנפים בידיהם, יורים מלים, סיסמאות, יחי! יחי! יחי! הלאה! הלאה! מלהיבים ומסעירים את קהל המאזינים המתגודדים סביבו והעונה אחריהם בתשואות יחי! יחי! ובשריקת בוז! הלאה! לעתים תכופות פורצת התכתשות בקרב קהל המאזינים מורידים בכוח נואמים, מעלים אחרים במקומם, רבה ההתכתשות בין האוקראינים והרוסים. גם הנשים אינן טומנות ידיהן בצלחת, מסתערות הן אחת על השניה, שומטות מטפחות מהראש, פורעות ומורטות שערות, חובטות בשדיים ושופכות קיתונות של גידופים עסיסיים אחת על השניה. הקהל צופה ונהנה למראה ההתכתשות, לשמע חידושי וחידודי הלשון ומעודד את היריבים. העיר טובלת בים של ניָרות, צבעים ומספרים, הכל מכוסה ניר, המדרכות והכבישים, דורכים כעל משטח צבעוני.

אמש בבית הועד הלאומי דלקו כל האורות, נערך מעין “מפקד כוחות” בטרם זינוק אל הזירה הכללית. נאמו ארוכות, השיקו כוסיות והלהיבו את כל הפעילים אשר יעמדו מחר במערכה “מחר יום הדין! היום הגורלי הקובע! מנצחון אלי נצחון! נגיע לאסיפה המכוננת במרבית הצירים! נצחון השפה העברית! בתי ספר עבריים! אוטונומיה לקהילות! עוד נגיע למיניסטר יהודי משלנו בממשלה הקבועה אשר תבחר”, ועוד ועוד.

הגעתי עד הככר, הייתי בין המקדימים, רק בעוד שעה תפָּתחנה הקלפיות. הבטתי סביבי, הסתכלתי על ההמולה הגוברת מרגע לרגע, מכל העברים נוהרים אל הככר. שיירה ארוכה של עגלות עמוסות כפריים וכפריות התקרבה אל הככר, צוהלים ושרים ומעודדים אחד את השני. בצדי הכביש צעדו אכרים ואכרות מהכפרים, ביניהם נראו זקנים וישישים מושכים צעדיהם באיטיות. ישיש אחד צעד לאיטו עם מקלו הארוך, גם אותו הזעיקו. ודאי ישב להנאתו, ליד פתח הבקתה, שזר חבל או קלע סל נצרים והתחמם בקרני השמש, פתאום החרידו אותו ממקום מנוחתו, מעינוגו, כל בני הבית שתו עליו: קומה סבא! כבר יוצאים לדרך! פתקה צריך לשלשל, סבא רחימאי קומה! צועד הוא יחד עם כל העדה תוהה ובוהה, נבוך מההמולה אשר סביבו “השד יודע מה מתרחש כאן? פתקה? זמנים שכאלה, ישמרנו אלוהים”.

הם עלו על הככר ובנות הכפר לבושות חגיגית הפנו את הבאים אל רחבה אחת מוקפת חבלים, אל שער הכניסה העטור בפרחים שעליו התנוססה כתובת לכל רחבו “תחי אוקראינה סאמוסטינה”. “הנה, הנה, אנשים נכבדים, ברוך בואכם! סעדו לבכם, תנוחו מעמל הדרך”.

בתוך הרחבה על גבי גחלים אדומות לוחשות עמדו חצובות רחבות ועליהן דוָדים רותחים מפעפעים שהעלו אדים ריחניים של חמיצה, ודוָדים שהעלו ריחה של דיסת כוסמת קלויה ומבושלת היטב. עמדו נשים כפריות מטפחות הראש קשורות מעבר לאוזנים, השמלות הופשלו עד לברכיים, להגו, צחקו ובחשו במוטות ארוכים בתוך הדוָדים. הבאים עברו בסך לידן כל אחד קבל קערית חרס, מילאו אותה בחמיצה והטילו לתוכה כדור של דיסה, תקעו להם ביד אחת כף של עץ וביד השניה פתק “תאכלו אנשים טובים, שיערב לכם ויבושם, ועל הפתק יש לשמור”. הובילו אותם אל השולחנות הארוכים והושיבום על הספסלים שלידם, הם נראו קצת נבוכים, כאן הקערית המלאה, הכף, הפתק כיצד לשמור, הגברים הורידו את הפתק לתוך הכיס העמוק של המכנסים הרחבים והנשים שלשלו אותו אל תוך חיקן, הם מודים ומשתחוים: “ברכת אלוהים עליכן, נשים יקרות”. אלו שסיימו, שהיטיבו לבם במאכל החם, הובלו בשורה ארוכה על ידי נערים כפריים אל התורים, אל דלתות הקלפיות ושמרו עליהם מפני מלאכי חבלה השורצים כאן, הצורחים ותוחבים פתקאות ומבלבלים דעתן של הבריות התמימות.

8

כל החבריא שלי כבר כאן, כל אחד וצרורו בידו, פתקאות וכרוזים. פנינו אל עבר התורים הארוכים, הדלתות נפתחו והקהל החל בלחץ ובדוחק לזרום פנימה. חפשתי לקוחות משלנו, יהודים, ותחבתי פתקים לידם. הצביעו שש! הצביעו שש! ומסביבי נדחקים תעמלני היריבים נערים ומבוגרים וצורחים, הצביעו שתים! בעד העם העובד! נטפלתי לאשה זקנה אחת שעמדה בתור וטרחתי לקנות את לבה ומסביר לה למה ועל מה צריכים כל היהודים להצביע עבורנו והגשתי לה מן המיטב, כל שיערב לחיכה: משיח צדקנו, ירושלים עיר קדשנו, רחל אמנו, וכי הגאולה והישועה יצמחו לכל עם ישראל ממספר שש. ותחבתי לידה את הפתק. הזקנה חייכה אלי, נענעה בראשה: “הלואי, הלואי, ריבונו של עולם, במהרה בימינו שנזכה לישועות ונחמות”, נטלה את הפתק הציצה בו קיפלה אותו ושמה בכף ידה.

פתאום צץ על ידי אותו שוליַת סנדלרים, בחור מגודל אשר תמיד הפריע והקים מהומה בשעת הנאומים בבית הכנסת. לבוש היה חולצה לבנה עם סרט אדום בדש, מכנסי רכיבה שחורים ומגפים נוצצים, דחק אותי בכוח הצידה, השתער על הזקנה שלי, והציף אותה במבול של מלים: “אל תשמעי לפטפוטים של הפרחח הזה, בורגנים כולם, מנצלים, בני סוחרים ומוכרים, ציוניסטים, ארורים, בני בעלי בתים, מיוחסים גדולים, בוגדים, עריקים! עוד מעט נושיב את כולם מבעד לסורג, לסיביר! לסיביר! שיסעו להם מכאן, לפלשתינה שלהם! לכל הרוחות! את דודה תצביעי בעד בניך העמלים להרוויח את פת לחמם, בעד אלה שלחמו ונפלו בעד החירות והחופש, בעד הפועלים, בעד העם העובד”, ותחב לידה פתק מספר שתים. אני מתחזק, מגביר תעמולתי, אני בשלי ויריבי בשלו.

עמדה הזקנה נבוכה ומבולבלת, מסתכלת בשתי ידיה המלאות, פתאום בעיצומו של הויכוח הסוער במאבק על נפשה של הזקנה, נחתה עלי סטירת לחי צורבת. “הא לך זעקס!” צרח הנ"ל ונעלם, הוכיתי בתמהון, חשכו עיני לרגע. הזקנה צרחה אחריו: “רשע מרושע! גוי, שקץ, חוליגאן! למה תכה את הילד?” זרקה את המספר שתים לאדמה ורמסה אותו ברגליה, זעפה ולא נרגעה “ראיתם מעשי רוצח שכזה? – טפו, על כל שונאי ישראל!” רציתי לחבק את הזקנה שהתקדמה עם הפתק שלי בידה, איזה נצחון!

מרחוק נשמעו יריות שהלכו וקרבו, צעדים כבדים וקולות נישאו. קבוצות גדולות של צעירי הקַצַפּים התקרבו אל הככר כשרוביהם יורים באויר. הקהל נדהם, הם פרצו אל הככר בצעקות: הלאה המפלגים! המחלקים את המדינה, את המולדת, תחי רוסיה האחת והבלתי מחולקת! והחלו לדחוק בקהל ולגרש אותו, להתפזר! להתפזר! איש איש לביתו, אין לכם כאן מה לעשות! קבוצה אחת פנתה אל הרחבה המגודרת, הפילו את השער, דרכו על הפרחים, דחפו את הנשים שהחלו להתגונן במוטות הארוכים, בעטו בדוָדים ושפכו את החמיצה שהחלה לזרום בשלוליות עצומות. אנחנו ניתן לכם סאמוסטינה! במעיים שלכם, בקרביים! הופיעו צעירי האוקראינים והחלה התכתשות איומה, כובעי פרוה התעופפו באויר. קבוצה שניה פרצה אל תוך בית העם הניסו את הועדות, שברו את ארגזי הקלפיות ורוקנו את תכנם. הפתקאות ששוחררו ממעצרם, כיסו את הרצפה והחלו להתעופף מבעד לחלונות והדלתות והאויר התמלא מהם. הם עלו וירדו התגוששו ביניהם וצנחו ארצה וטבעו בשלוליות האדומות. נשמעה פקודה: אל הגימנסיה! וכל הרובאים בראש ואחריהם כל החבורה צעדו צעקו וירו, החישו קצב. הם הגיעו עד בנין הגימנסיה, הפכו את שולחנות הספרים, פיזרו את הספרים שעל המדפים, הקיפו את הבנין מכל עבריו ותוך כדי יריות עלו בקומות פרצו אל תוך החדרים והחלו לגרש את באי הסמינר, המורים והלומדים. ספרים, מחברות, עפרונות התעופפו מתוך החלונות, ריצה מבוהלת, המורים נמלטו על נפשם, זרם של נערות פרץ מתוך הבנין ונסו לכל עבר, צמותיהן פרועות, הסרטים נשרו מהן, שמלותיהן התעופפו כשהן צורחות ונמלטות כתרנגולות מפוחדות. היריות פסקו, הבנין התרוקן, על המדרכה ובחצר התגוללו ספרים, מחברות, עפרונות, איש לא טרח להרימם. עמד הבנין שומם, חלונותיו פתוחים, אור לא נדלק, השירה לא בקעה.

9

אי־שם נמשכת המלחמה, קרנסקי76 מוציא מנשרים מדי יום ביומו, המופיעים בעתונים ומעל גבי לוחות המודעות, הוא קורא להתגיס לצבא, להגן על המהפכה, למגר את האויב. והאויב מתקדם, כובש שטחים עצומים ערים וכפרים. רבו הגיוסים, הולכים להתיצב ללשכת הגיוס, ואין יודעים דבר. בשורות איוב חודרות ומגיעות, כל ההתקפות נכשלות, התרופפה לגמרי המשמעת בצבא, התפרקה, רבו הנופלים, רבו הפצועים, מבוכה, כולם שואלים: מה יהיה? הקיץ התקרב אל קצו, שלכת, רוחות סתיו, גשם דולף טורד, רעמים וברקים, גשמים זועפים ניתכים, ערפילי בוקר. מעל גבי העננים הכבדים השחורים מבעד לרוחות והגשמים חדרו והגיעו עד לכאן שמועות, ידיעות מפטרוגרד וממוסקבה. הם צנחו בקוי החזית, אל היכל המושב של האסיפה המכוננת פרצו חיילים חמושים ובקתות רוביהם פיזרו והניסו לכל הרוחות את צירי האסיפה, מאסרים, הוצאה להורג, ברחובות ובככרות עולים על הבאריקדות, קדטים, סטודנטים, גימנזיסטים, ומולם צועדים פלוגות חיילים, מלחי הצי, פועלי בתי החרושת ומסתערים עליהם, מלחמת אחים. בני אדם סוערים ונסערים, אין לדעת פשר דבר, הכל מתרחש כל כך רחוק. ופתאום מתוך גשמי הזעף, מתוך הרעמים והברקים, משערי מוסקבה ופטרוגרד בקעו ועלו שתי מלים רבות עצמה שהדהדו בכל רחבי המדינה והגיעו עד לקוי החזית: אדמה ושלום! הן נישאו מקו לקו מחזית לחזית והציתו את הלבבות, הן צנחו על ראשיהם של אלפי רבבה, שעמדו זה שנים בחפירות בבוץ וברפש, ירו וירו בלי חשק ונקטלו באלפיהם מפגזי האויב ממטר מכונות היריה, נפלו, נקצרו ושאלה אחת בפיהם: לשם מה? עבור מי? ובהגיע אליהם המלה שלום! הוציאו ראשיהם מתוך החפירות, הרימו את רוביהם אל על טיפסו ועלו מתוך החפירות, מבין גדרות התיל, הידקו את רוביהם אל לבם, והחלו לנוע במיליוניהם הביתה! הביתה! הקצינים שאיימו עליהם באקדוחים שלופים נדקרו בכידוני הרובים דרכו על גופותיהם ונעו בנחשולים אדירים אל פנים המדינה, המסע נמשך, השיירות צעדו וכיסו את עין הארץ.

שיירות ראשונות הגיעו לכאן לפנות בוקר. הם הגיחו מבעד לערפל הכבד, ונעו כצללי רפאים בין האדים האפורים שעלו מהנהר. הם צעדו צעדים כבדים יגעים ורוביהם על כתפיהם ללא סדר ללא קצב, מהורהרים סחוטים. פניהם התכסו בזקן ובשפם שגדלו פרַע, סגיניהם היו מרופשים, מגפיהם בלויים וקרועים, ריח של רקב ועובש נדף מהם, ריח חמוץ של לחם שחור, לחם קיבר וזיעה. הם התגרדו פלו את הכנים שפשׂו בהם, התושבים התרחקו מהם, ממגע עמם, כמו מנגועי דבר. רבים מהם היו חבושים בתחבושות, נטשו את מרפאות השדה ונעו. אחדים נראו מדדים על קביים, מדדים וצולעים. מדי פעם עברו מכוניות צבאיות כבדות עמוסות חיילים שישבו על ארגזי תחמושת, רוביהם בידיהם או צמודים למכונות יריה, המכוניות נסעו ופלטו עשן ופיח. פלוגות רוכבים שעטו לאִטם הגה לא השמיעו, רק שעטת פרסות הסוסים שנקשו באבני הכביש, תותחים כבדים נסחבו על ידי סוסים יגעים גבוהי קומה, עצמותיהם שָפוּ, סחבו ונשמו בכבדות. עגלות עמוסות צרורות וחיילים נעו לאיטן אחריהן צעדו הולכי רגל, נשענים פעמים אל העגלות. בלילות עשו חנייה, התכסו בסגינים, רבצו מתחת לעגלות או תחת כיפת השמים, הסוסים נקשרו אל העצים אל השערים והגדרות. הם לחכו ובלעו את העלים, את הענפים, בתאוה שוקקת כרסמו ופיצחו את גדרות העץ והשערים בזעף ובזעם, לעסו בחריקת שִניים, עיניהם בלטו מפוחדות מבוהלות, השמיעו נחרה, אנחה כבדה, מפיהם נזל הריר והקצף, זוררו ופלטו עיסת עלים וכפיסי עץ.

לפנות בוקר התגוללו בתוך צואה פגרי סוסים שכרסיהם נפוחות. הגוש האפור, המוני הרובצים, קמו מרבצם, קשרו שוב את תחבושותיהם, הכתיפו את תרמיליהם וצעדו ונעו. הקשישים מגודלי הזקן והשפם צעדו שקועים בתוך עצמם, מהורהרים. רבים זרקו מעליהם את הרובים והתחמושת ליד הגדרות כאילו ניסו להשתחרר מסיוט של שנים. הם נעו אל כפריהם, אל נשותיהם, אל ילדיהם, אל האדמה. הצעירים ויוצאי הערים דבקו ברוביהם ובחרבותיהם התגודדו בקסרקטינים, פשטו בחנויות ובבתים, שתו לשכרה, סחבו מכל הבא ליד. ביערות הופיעו קבוצות שודדים מזוינים, הנסיעה בדרכים נעשתה מסוכנת, מדי פעם הופיעה ידיעה על שוד ורצח.

ובעוד אלה צועדים, חודרים וחוזרים אל הערים אל הכפרים המשיכו להדהד באויר סיסמאות, זעקות, קריאות, צווים, וכמו איזה יד נעלמת כתבה אותם ברקיע באותיות של דם ואש שצנחו והיכו על ראשי כולם: שלום לבקתות! מוֶת לארמונות! מחנות מחנות פשטו האכרים על האחוזות והארמונות, בזזו שדדו את הסוסים, הפרות, החזירים, את כלי העבודה, מחרשות, מקצרות, מאלמות, הֵריקו מחסנים, אסמים, אמברים, מרתפים, סחבו שקים עם חפצים, בגדים, כלים, שברו, ניפצו, רמסו ואת הארמונות העלו באש. בלילות היה האופק אדום כולו, מהבהב, גובר ועולה, שוכך לרגע ושוב גובר, ריח שריפה נישא על פני העיר ימים רבים.

בשולי ככר השוק נראו אכרות מוציאות משׂקים כבדים שמלות הדורות, משי וקטיפה, כלים נאים, פרוות, שטיחים, מחוכים, צלחות, ספלים, כפות ומזלגות, זה לא בשבילם, זה לא לשימוש. “נו תקנו, תקנו, בזול! כסף? מי צריך את הנירות האלה, סוכר יש? שמן יש? תביאי ותקבלי שמלה יפה”. ממששים, בודקים, מציצים ונרתעים.

וכאשר כילו את מלאכתם בארמונות, פשטו האכרים בנעריהם ובזקניהם, בבניהם ובבנותיהם על השדות והחלו לחלק ביניהם את האדמה, תפוס כמה שידך משגת!

10

אנדרלמוסיה באה לעולם. עמדה תחושה של רעידת אדמה, הקרקע נשמטה מתחת לרגליים, לא היתה אחיזה, הכל הפקר, תחושה של התמוטטות, מפולת, כל הסכרים נפרצו, תחושה של הר געש בלב ים המרתיח את מצולותיו, מציף בגלים רותחים זועפים את היבשת סוחף וגורף כל שעומד בדרכו. אך פתאום החל הר הגעש לפלוט ממצולותיו לבה רותחת, נוצרו איים איים בלב ים שחברו אחד לאחד התמזגו ובראו יבשת חדשה, אנשים חדשים, מושגים חדשים, עולם חדש.

באותה שעה, באותם ימים סוערים שדומה היה כי העולם חוזר לתוהו ובוהו הופיעו שני שמות שנישאו בפי כל, מזקן ועד נער מעוֹלָל ויונק ועד תינוק שבעריסה. שתי דמויות שהטילו את צִלן וחִתיתן על פני כל המדינה, שעוררו חרדה ורעדה ומורא גדול: לנין וטרוצקי. כל מלה, כל הסיסמאות, הזעקות, הקריאות, ההוראות, הצווים והפקודות שיצאו מפיהם נישאו והתפשטו במהירות הבזק בכל רחבי המדינה מקצה לקצה, הלמו רעמו הציתו אש בלבבות והסעירו את הרוחות. מאותה שעה שהופיעו שני השמות לנין וטרוצקי, החל הזמן לצעוד בצעדים מהירים, חפוזים, אצה לו הדרך.

האירועים שטפו במהירות מסחררת בנחשולים אדירים וסחפו אתם כל מה שעמד בדרכם. כל “מי שהיה” נסחף בשטף ונגרף, דמויות שהלהיבו לבבות רק תמול שלשום נמחקו במחי יד מספר החיים. רודזיאלנו, קרנסקי, מיליוקוב, אין מעלים אותם יותר על דל שפתיים, כאילו לא היו מעולם, נשכחו מלב. כל “מה שהיה” נשקף כעבר רחוק, חלום רחוק, האסיפות, הוויכוחים, התהלוכות, התזמורות, נשקפו כחגיגה גדולה שארכה אביב וקיץ אחד, והגיעה אל קצה, נסתיימה. הכרוזים והקלפיות הפתקים נראו ונדמו כמשחק של אנשים תמימים, של אינטליגנטים, של משחק נערים וגימנזיסטים, המרסלייזה נחרתה בזיכרון כשיר תמים, שיר אהבה ענוג.

הבולשביקים! איש טרם ראה אותם ולא נודע מי הם, מה הם, מה טיבם. אך שמם הלך לפניהם והטיל מורא וחרדה בלבבות. הם הופיעו ברחוב פלוגה צועדת ולא נודע מאין באו, אם צנחו מתוך הברקים שפילחו את השחקים האפלים, אם הגיחו מתוך הרעמים שהרעידו את היקום, או ירדו עם גשמי הזעף שניתכו על הארץ. הם נראו כנפילים אשר בארץ, כאבירים ה“בוגאטירים” מימים קדומים, ממלחמות יוריק ואולג,77 גבוהי קומה, לבושים סגינים ארוכים, לראשם כובע חאקי ששוליו ירדו על ערפם וכיסו את אזניהם. במרכזו כוכב אדום ובראש הכובע חודו של רומח. על חזיהם נתלו רובים קצרים ואשפות כדורים, הם חיבקו את רוביהם בשתי כפות ידיהם הרחבות, צעדו בצעד רחב, בפנים חמורות ושרו שירה חדשה מאיימת, לוחמת ומסעירה:


קום התנערה עם חלכה

עם העבדים ומזי רעב

אש הנקמות בלב ליחכה

לקראת אויב הכון לקרב


בתוך התוהו ובוהו החלו לרקום רקמה חדשה, כינסו מפגשים של חיילים, פועלים ואכרים, האזרחים נדחקו הצדה נעלמו מעיניהם. הם דיברו דברים, מלים כדָרבונות, כפטיש סלע יפוצץ. חברים! אחים לנשק! הקץ לוויכוחים, לפתקאות, לקלפיות, קחו הענינים בידיכם! הָקימו סובייטים! מועצות! של חיילים, פועלים ואכרים! מתוך העם הרב שמילא את הקסרקטינים, מתוך החיילים ששוטטו ברחובות, החלו להתלכד קבוצות, קבוצות, יישרו את השורות, החלו להתפקד ולצעוד. פלוגות פלוגות מאורגנות ממושמעות צעדו ברוביהם המכודנים, בסגיניהם הארוכים החדשים, בכובעיהם רבי השולים שהכוכבים האדומים נצנצו מעליהם, דגלים אדומים נפרשו למאותיהם הפטיש והסדן נצנצו התנוססו והטילו את מוראם. הם צעדו בקצב ובשירה אדירה:


עולם ישן עדי יסוד נחריבה

מגב כפוף נפרוק העול

את עולמנו אז נקימה

לא כלום אתמול מחר הכל


זה יהיה קרב אחרון

במלחמת עולם

עם האינטרנציונל יעור, ישגב אדם.


ההמונים נעו אחריהם, הם הגיעו עד הככר. נואם עלה וקרא: יחי לנין! יחי טרוצקי! תחי אחוות החיילים הפועלים והאכרים! והפלוגות הריעו הורה! הורה!

המהפכה רק התחילה.

הופיעו הקצינים החדשים בשמם החדש, הקומיסארים, בלבושם החדש, מעילי עור ארוכים או קצרים, מכנסי רכיבה מעור, כובע עור קסקט עם כוכב אדום הנאגאן מציץ מתוך הנרתיק הצמוד לחגורה, בלי כתפות, בלי עיטורים אך שופעים סמכות ומורא ונטלו את השלטון בידיהם. הקימו ועדות, מועצות, סובייטים, לחיילים לפועלים ולאכרים. בכפרים הקימו את “ועדי הדלים”, מתוך הפועלים והשכירים, חיילים שחזרו מהחזית, אלמנות מלחמה, כל נטולי הקרקע שקופחו בשעת חטיפת הקרקעות, שלא היו להם בהמות עבודה וכלי עבודה, לא אסמים לא אמברים, לא רפת ולא דיר. להם מסרו את ניהול כל עניני הכפר ומינו מתוכם קומיסארים.

האכרים בעלי הגוף ובעלי המשקים רוטנים ברחש בלחש עם פחד בלב מהקומיסארים, הבולשביקים, הקומוניסטים המופיעים מדי פעם בכפר: “באלהים אינם מאמינים, את יזוס כריסטוס מגדפים בגידופים גסים וממולחים, נטפלים לכמורה, אלהים יודע מה מחכה לנו?” אולי יקחו בחזרה את הקרקע שלקחו, שחטפו, אולי תהיה חלוקה מחדש, אולי יקחו גם את אדמתם, הכל בשביל הממשלה. בולשים ומרחרחים באסמים, ברפתות, בדירים, רושמים, רושמים, משתפים פעולה עם “ועדי הדלים”. “ראו נא ראו, למי מסרו את השלטון בכפר, לדלפונים, ליחפנים, חסרי כל, רק עינם צרה באחרים, נטפלים אליך כל יום בענין אחר ומטרידים מנוחת־הבריות, עורכים ישיבות ויוזמים מזימות רשעים.”

ובעיר עורכים חיפושים, החרמות, מאסרים, הלאה הספסרים! הלאה הבורז’ואזיה! כל חנווני עשיר ודל נכלל ביניהם וצפוי למאסר. נפתח קואופרטיב ממלכתי, מחלקים מנות מזון, סוכר, קמח, גריסים, שעועית, שמן, נפט וגפרורים ואף בקבוקון של וודקה. הכל לפי פתקאות מהסובייטים, מהועדים, לחיילים לפועלים המחירים ממשלתיים.

11

ראשונים שעלו על הגל החדש היו ה’בונדאים‘, הם שטו עם הגלים הזידוניים, העמידו רגליהם על השרטון שעלה מגלי הים הזועפים, הצדיעו נשבעו אמונים וחברו ודבקו אל ה“עולם החדש”. רבים משוליות הסנדלרים והחייטים, חיילים משוחררים, פשטו את בגדי העבודה ולבשו חליפות עור, תקעו אקדוחים בחגורתם והחלו לשוטט בעיר ברגל גאה, בפנים יהירים, להכניס סדר קודם כל בביתם הם, ברחוב היהודי, והגדילו לעשות כדי לא לפגר חלילה. מה אלה מרחרחים בחנויות. עורכים חיפושים, החרמות, מאסרים, אף הם מקטרגים מלשינים וקוראים בקול, ספסרים! רודפי בצע! אויבי העם! מה אלה מנדים את כָּמריהם השמנים ומתלוצצים עליהם מגדפים את יזוס כריסטוס, אף אלה נטפלים לרבנים הזקנים הישישים, לדיינים, לשוחטים, המקיימים עצמם בדוחק בצימצום, וקוראים הם תִגר על ד’ ומשיחו, נטפלים הם למתפללים בבית הכנסת, מתפרצים לתוכם בשבתות באמצע התפילה, בשעת קריאת התורה עם פפירוסות מעלות עשן, נואמים ומשמיעים “דברי חכמה והגות”. כי הנה אמונה חדשה באה לעולם, עבר זמנם של הבעלי בתים, של הסוחרים והמוכרים, של הציונים, כולם כולם ריאקציה, קונטריבולוציה. קהל המתפללים שומעים את דברי התוכחה, כובשים פניהם בקרקע ומחשים. הציונים הם “אם כל חטאת” וגדול עוונם מנשוא. לא שכחו להם את נצחונותיהם בבחירות, את הנפת הדגל של השפה העברית, את חטא האוטונומיה לקהילות. הם שייכים מכאן ואילך לאותה ריאקציה לקונטריבולוציה.

בוקר של שבת, כל העדה המכונסת כאן בבית המדרש, אלה שבקפוטות ואלה שבמקטורנים, חשים שאותם גלים זידוניים של הים הגועש הסוער פלטו אותו החוצה, כאילו הם אינם שייכים כלל למהלך האירועים המתחוללים, הם מבחוץ, מעין סרח עודף.

אבא רוחו נכאה, עומד הוא עם בני חבורתו מסתודדים, שחים בלחש, אותם “שליחי מצוה” המופיעים כאן בבית הכנסת אינם מבשרים טובות, “מהרסיך ומחריביך ממך יצאו”. מתנחמים כי הפקרות זו, כל אותה הפיכת סדרי עולם, פריצות גדר, לא תמשך זמן רב, לא תחזיק מעמד, מעין מגיפה אשר תחלוף. מתעודדים, מכניסים את ספר התורה לארון הקודש ושרים בקול, “ובנֻחֹה יאמר שובה ד' רבבות אלפי ישראל… חדֵש ימינו כקדם”. מתעטפים בטליתות תופשים בשתי זרועות בשוליה ומכינים עצמם לתפילת מוסף.

יום אחד, בשעות שלפני הצהרים הופיע בבית ספרנו אדם אחד, לא מקומי, בלא חליפת עור, בלי אקדוח, לבוש היה במקטורן, בעניבה, כובע פרוה על בלורית סבוכה, חבש משקפים, עשה רושם של אדם משכיל. לא שלחו לו לאבא מן הנמושות אלא מן המשובחים שבהם, הרחיקו עדותם והביאוהו מן החוץ. הוא שוחח ארוכות עם אבא, שאל, חקר, מה לומדים, מה טיבם של הספרים, של המורים, מדוע אין מלמדים את שפת היידיש, והרי ישנה ספרות כה עשירה וסופרים ידועי שם, פרץ, שלום עליכם, מנדלי, מה אתם מתביישים בהם, בשפת העם, שפת העמלים, בעלי המלאכה, “העם־העובד”, ותוך כדי כך הראה בקיאות מפליגה בספרות העברית. וכך הרחיבו את הדיבור על מהותה של האומה ועל ציונות.

השאיפה לפלשתינה היש בה ממשות, האין זה חלום וחזיון שוא, למה תוליכו את העם שולל? האין זו בריחה מהחזית, מהמוני העם, מהמהפכה המתחוללת שייחלו לה שציפו לה שנים רבות, למה תתנשאו, למה תתבדלו, והוסיף עוד כהנה וכהנה.

אבא הרביץ בו את כל התורה על רגל אחת. “אין אנו מתביישים חלילה בשפת היידיש שהיא שפת יום יום שלנו. שפת היידיש היא שפה יפה, שפה עשירה, ולא במעט הודות לעברית השזורה בתוכה. אלא שכאן בית ספר עברי ואנו שוקדים עליה, שכן כל תולדותיה של האומה, חכמתה ותרבותה מושרשות בשפה העברית. הגיעה שעתה של האומה לשוב למולדתה, אין תקומה לעם היהודי אלא בארצו, עליו להפסיק לנדוד בין העמים והארצות להפסיק לתת חילו לזרים, הגיעה השעה של האומה לשוב למולדתה, להמשיך את תולדותיה שפסקו ונקטעו מיום גלוֹת ישראל מארצו. העם יפסיק להיות עם של מתַוכים וסוחרים ויתחיל לבנות את ארצו ואת חייו בעבודה, בעיר ובכפר. העם העובד, העמלים ובעלי המלאכה החיים על יגיע כפיהם לא יסולאו בפז, מהם והודות להם תתחיל הבנייה הגדולה של המולדת המתחדשת. והוסיף ואמר: אתם מוליכים את העם שולל, לא תצלח מלאכתכם, תמיד ייחשבו היהודים כזרים וכנכרים, אתם תשרתו את המהפכה כל עוד יהיה הצורך בכם. אחר כך ישליכו אתכם למעצבה, אלה שינסו לשמור על ייחודם היהודי, לא יעמדו בכך זמן רב. בשביל מי? סופם התבוללות וכיליון!” אבא ניסה את הבלתי אפשרי, להפוך בונדאי לציוני נלהב, אך לשוא. כל אחד דבק בשלו. ימים רבים לאחר אותו ויכוח נוקב וממושך, עדיין המשיך אבא לטעון את טענותיו ליד השולחן בפני אמא ובפנינו, אך אותנו לא היה כלל צורך לשכנע.

סופו של דבר, האיש נסע ולא עברו אלא ימים מועטים והופיע מורה לשפת יידיש וספרותה ובידו פנקס וחבילת ספרים, והחל לתת את שיעוריו ביידיש, וכן ספר דקדוק שבכל נטיותיו היה דומה לגרמנית משובשת. הופיע עוד מורה להיסטוריה יהודית שהחלה באותה תהלוכת הדמים, בורשא באחד במאי של פועלים ופועלות, תהלוכה שדוכאה באכזריות על ידי הקוזקים ולמעשה היו אלה תולדות הבונד.

תלמידים החלו להשמט אחד, אחד, הורים החלו להוציא את בניהם, נפתח בית ספר על טהרת היידיש, הלימודים חינם אין כסף. תלו דגל אדום על הגג, ברחוב עוברת מדי פעם תהלוכת נערים וילדים שרים שירי מהפכה, שירי עבודה. לא פגעו במערכת הלימודים של אבא בשעות של אחר הצהרים, אולם משום מה ערכו חיפושים בחנויות של הורי התלמידים, חקירות ומאסרים. בבית הספר ניבעו סדקים והחלה התפוררות, מי שהוריו נמצאו במצוקה, מי שפחד, מי שחרד. פסקו כינוסי ההורים אחת לחודש. לעתים סרים אליו שנים שלושה מתלמידיו השקדנים, שואלים לספר, משוחחים קלות, מתי יתחדשו הלימודים התקינים, הרי כל זה יחלוף, יעבור. נפגשים עם אבא בבית המדרש בשבתות, משוחחים, מקשיבים, מאופקים. אבא שואל לשלום תלמידיו, כנראה מתגעגע אליהם. רק שמואל נשאר צמוד לאבא, יושב על ידו, רושם ומעיין בספרים.

חורף קשה ועז, רוחות סופות ושלגים ובבית שורה עצבות, יתמות, ריקנות. אבא יושב ליד שולחנו, רכון על ספריו, על מחברותיו, מעיין בהם מעלעל בהם, נועץ מבט למרחוק, עיניו נוגות, נאנח אנחה קלה ולפתע מסתער על גליון ניר לבן, מתחיל לרשום בעפרונו, מציץ בכתוב ומוחק וכותב מחדש. בזקנו השחור של אבא בצבצה שערה לבנה, אבא מסתכל בה ותולש אותה. אך למחרת צצה במקומה אחרת ועוד אחת, ועוד אחת. אבא תולש והן מתרבות והולכות, עד שרפו ידיו, השלים אתן. אבא נראה כאדם שירד מנכסיו, כאדם שחרב עליו כל עולמו, אותה נפילה “מאיגרא רמא לבירא עמיקתא”. הימים חולפים, חדשים עוברים ואין רואים תמורה, האנדרלמוסיה גדלה והולכת, המבוכה רבה, אין יודעים דבר, אין רואים את יום המחר, מה יהיה? ומה יהא על הדור הצעיר, עוקרים שורשים, פוגעים בגזעים, העץ ייבש, הענפים יבלו, וירדו לטמיון. היש מוצא? היימצא כאן עוד מוצא?

אמא פסקה מעיסוקיה, בבנק חלו שינויים, מהפכה בבנק לבעלי מלאכה. הופיעו עסקנים חדשים, משלהם, פיזרו את הגברות הנכבדות ונטלו את הענינים בידיהם “אין אנו זקוקים לתרומות ולנדבות החסד שלכן, נטיל מסים על העשירים ועל בעלי הבתים, ואת ענייננו ננהל בעצמנו”.

אמא מוטרדת, יודעת היא שישנן משפחות הזקוקות לה, לביקור בית, לתמיכה, למלה חמה. אך ישנן לאמא דאגות משלה, כיצד לקיים את הליכות הבית, המצרכים פוחתים, המחירים עולים, הפרנסה בצמצום, הבנים גדלים והבגדים מתבלים, מתקצרים והולכים. בא חיט זקן, מתקן, מאריך, מטליא, הופכם על הצד השני, והרי לך חליפה חדשה. אולם לא ארכו הימים ואותן נשים, אותן האלמנות המטופלות בילדים, אותן נשים שבמצוקה, מצאו את הדרך לביתנו. הן נכנסות אחת אחת, מבוישות, מאופקות, אדיל! אדיל! ושופכות לפניה את מרי שיחן ובוכות, הילדים, הילדים, יש להאכילם, להלבישם, לחמם את הבית. “מה? שמה? בבנק? המהומה גדולה מאד (א טומעל), מתרוצצים מחדר לחדר, הרבה עסקנים (כלל טוערס), אך כל אחד דואג, קודם כל לעצמו ולבני ביתו. ואין אל מי לפנות, לדבר, להשיח את הלב”. “כן, כן” אומרת אמא “הלב, הלב”. אמא מרגיעה, טורחת מסתייעת בשכנותיה, במכרותיה, היא פתחה מעין סניף משלה, בנק משלה. תוך כדי טיפול בדאגותיהן ובצרכיהן של נשים אלו, שוכחת היא לזמן מה את דאגותיה היא.

כך תמו הימים הגדולים בחייו של אבא וגם הימים הגדולים של אמא, אך לא תמו דברי הימים ההם.

12

המלחמה לא נגמרה, איש לא הכריז על כך, המלחמה התפוררה, התפרקה מאליה. הקוים ניטשו, החפירות התרוקנו החיילים צעדו בהמוניהם הביתה, אין מעצור, הדרך פנויה. גדודי האוסטרים ומפקדיהם הגרמנים צועדים במיצעד חגיגי, בתרועות חצוצרות ובתזמורות מרעישות, ומציפים אזורים נרחבים. כבר מזמן עברו את הגבולות, הם חודרים פנימה, עמוק אל תוך המדינה. בעתונים מופיעים כתמים שחורים המקיפים ערים וכפרים, הכתמים זוחלים על פני המפה וגדלים מיום ליום.

לראשונה מופיעה הידיעה על משא ומתן לכריתת שלום, על חוזה שלום, חוזה כניעה, ברסט־ליטובסק,78 טרוצקי, יפה, העם רוטן “יהודים, ידם בכל, מוכרים את המדינה”. ביום אחד נעלמו הקומיסרים חגורי האקדוחים, כאילו האדמה בלעה אותם. הם השאירו אחריהם צוואה: החביאו את הנשק, הטמינו עמוק באדמה, עוד נשוב! עוד תבוא השעה!

בוקר אביב, ימי אביב ראשונים, השמש זהרה והציפה את העיר. עצי השטה שברחוב הראשי החלו ללבלב, פה ושם על המדרכות התגודדו חבורות קטנות, שנים שלושה, צופים אל מעלה הרחוב, אל הכניסה לעיר, צפייה באויר, דריכות, שמועה פשטה כי הם קרבים ובאים. עמדנו חבורת נערים, דרוכים ועינינו אל מעלה הרחוב. שעה אחת עשרה לפני הצהרים, מרחוק נשמע טרטור של מנועים האויר הדהד. פתאום הגיחו שני אופנועים, הם נישאו בטרטור צורם, העלו אבק רב, הגיעו אלינו הנערים ונעצרו. הרוכבים היו לבושים בגדי צבא אפורים כחולים ולעיניהם חבשו משקפים כהים גדולים ורחבים שכיסו את מחצית פניהם. אחד מהם הרים משקפיו, שלף מפה מנרתיק העור שהיה תלוי על חזהו, פתח את המפה. הציץ בה ופנה אלינו: "היכן הדרך לטולצ’ין. דער וועג נאך טולצין. כולנו הבינונו אותו, אולם היססנו, חששנו. מדוע דוקא פנה אלינו ולא למבוגרים שעמדו בריחוק מה, אולי אסור לנו לענות לשאלותיו? אולם רוכב האופנוע לחץ עלינו בלי הרף. ענינו בקול מאופק והראינו לו ביד רפויה: גלייך אונד רעכטס (ישר וימינה). הם לחצו על הדוושות פלטו עשן ופיח טסו קדימה בטרטור מרעיש ונעלמו בתוך האבק. עמד הכביש ריק ודומם מספר רגעים. פתאום צצו ועלו כמתוך האדמה שלושה ראשי סוסים מנענעים בראשיהם ומיד הופיעו במלוא קומתם ועליהם שלושה רוכבים, חצו את הרחוב ועברו על ידנו. הם היו לבושים בהידור רב. כפתורי סגיניהם נוצצים ונשאו אותות הצטינות רבים על חזיהם. באמצע רכב אחד גבה קומה, שפם אפור, חבוש קובע נוצץ שבראשו היה תקוע ראש חנית, המפקד הגרמני, משני צדיו רכבו שני המפקדים האוסטרים, אף הם קשישים, סגינים אפורים כחולים קטנים. המפקדים הביטו הישר, מבט יהיר וגא, וחצו את הרחוב, מיד לאחריהם החלו לזרום הפלוגות, כשרוביהם המכודנים על כתפיהם. היו אלה חיילים אוסטרים וכלל לא דמו לאותם השבויים שהגיעו בשעתם לכאן מרוטים ושפופים. אלו היו נקיים ומצוחצחים בסגינים אפורים כחולים הרגלים מחותלות, נעלים כבדות, וצעדו בצעד מהיר. הפלוגות זרמו בלי הרף, ובראש כל פלוגה רכב המפקד על סוסו. אחריהם הופיעו מכונות היריה הכבדות על גלגלים. מלווים על ידי שלושה חילים, אחריהם הופיעו התותחים הכבדים רתומים לארבעה סוסים אחריהם נסעו מכוניות כבדות עמוסות אספקה ותחמושת. את המצעד הארוך סגרו דוָדים גדולים שהעלו אדים וריחות של תבשיל, רובו של החייל פנה בדרך העולה לטולצ’ין ופלוגות רבות התפרסו בתוך העיר בקסרקטינים, בבתי הספר השונים ובגימנסיה. העיר נמלאה רוחות של צבא, של חילות. אחרי הצהרים הסתדרה בככר בית העם תזמורת צבאית והשמיעה מנגינותיה. עמד מנצח קשיש וניצח בעדינות ובריגשה וחייך מדי פעם אל הקהל שהתאסף סביבו.

למחרת החלו החיילים לבוא במגע עם תושבי העיר וקודם כל פנו אל החנויות ובתי המסחר. החנויות שהיו סגורות זמן ניכר, נפתחו לרווחה. המדפים שהתרוקנו החלו להתמלא שוב. החיילים האוסטריים קונים מכל הבא ליד, דבש, סוכר, תה, נקניק ומשקאות חריפים, אורזים בחבילות ושולחים הביתה. הם מדברים גרמנית ועונים להם ביידיש והכל בא על מקומו בשלום. הם שילמו בשטרות אדומים, בקרונה, מטבע אוסטרית עוברת לסוחר. זה מזמן לא ראו כאן שטר השווה את הניר שעליו הוא מודפס. האכרים מהססים, ממשמשים בו בשטר האדום רוצים לעמוד על טיבו. עוד ניר אחד? אולם הסוחרים חופנים אותם. מה יש כאן לבדוק? הנה פרנץ יוזף בכבודו ובעצמו. בשבת בבית הכנסת, מופיעים חיילים יהודים, קצינים יהודים המעוררים השתאות והערצה. מהם מבקשים טלית, מהם אומרים קדיש, שני קצינים משוחחים עם אבא בעברית צחה. בנות העיר נראו מטיילות עם קצינים יהודים וגם לא יהודים. לפי הוראה נפתח הקולנוע בבית העם מחדש, מציגים סרטים ישנים וסרטים שהביא אתו הצבא, סרטי מלחמה.

13

עם נצנוצי בוקר, מתאבכים ועולים מרחובות העיר ענני אבק. אכרים עבדקנים במטאטאים ארוכים מגרדים ומטאטאים את הרחובות ועורמים את האשפה בשולי הכביש בערמות קטנות. המכונה הגדולה של מכבי האש עוברת ומרביצה מימיה ומתיזה לכל עבר. חילים אוסטרים מהלכים ברחובות העיר, מפקחים על הנקיון והסדר. כידוני הרובים תלויים בחגורתם. על לוחות המודעות מופיעות הודעות, הוראות, אזהרות: א. להקפיד על הנקיון. ב. לא להתקהל ברחוב. ג. איסור אסיפות וכינוסים בלי רשיון מאת המפקדה. ד. למסור את כל כלי הנשק עד תאריך מסוים. מי שיימצא ברשותו נשק חם דינו מוות. ההודעות הן בשלוש שפות: גרמנית, אוקראינית ורוסית. האוסטרים הביאו אתם את הטמן סקורופצקי, הושיבו אותו בקיוב, מינו מועצת עם הכריזו על אוקראינה העצמאית, וצבאותיהם נעים קדימה עמוק עמוק אל מרחבי המדינה, אודיסה, קרים, חארקוב ועד שערי רוסטוב הגיעו. פה ושם נראים כבר קציני ההטמן, אף הם לבושים בסגינים קצרים אפורים כחולים. חגורים באבנטים אדומים, מצנפת עם שובל לראשם ומגפיהם נוצצים, מבריקים. להקה אוקראינית מציגה הצגות בבית העם. בגימנסיה לומדים את השפה האוקראינית, מתוך ספרו של המורה ויניצ’נקו. גבה קומה, שפם קצר, סבר פנים נעים. מנסה לחבב עלינו את השפה, משלים ופתגמים. פתגם ראשון שלמדנו: “איבאן זלל שלשום כיסונים”, הוא מחייך וכולנו מחייכים. מבטיח: כל מי שיצטיין בלימוד השפה יבלה את חופשת הקיץ באחוזתו שבכפר. הודעה על הלוח ליד המזנון, ספרי לימוד באוקראינית ניתן לרכוש בספריה. אותם הספרים ואותן הכריכות שהיו מונחים בשעתם על השולחנות ליד גדר הבנין.

הגבול לפולניה, גליציה, אוסטריה כאילו פתוח, ניתן לנסוע לפי רשיון מיוחד מאת המפקדה שקבעה משכנה בארמון המהודר של שר המחוז לשעבר. סוחרים מנסים מזלם, יוצאים לדרך וכיסיהם מלאים עם שטרי כסף, קרונות. האוסטרים שמו ידיהם על טחנות הקמח, על בתי החרושת לסוכר, הכל בפיקוחם. נראו עגלות ראשונות עמוסות שקי קמח, וסוכר, שקי חטה ושיפון, הכל נוהר מערבה, אל תחנות הרכבת, מעבר לטולצ’ין. אין לוקחים, אין מחרימים, משלמים בכסף מלא. בנירות אדומים. המחסנים והאמברים מתרוקנים לאט לאט וכיסי האכרים מתמלאים בנירות אדומים. פה ושם נראו שוב בעלי האחוזות לשעבר בכרכרותיהם, מנסים להשיב את הגזילה, לשקם את נחלאותיהם. עלעלים של המחתרת נישאים עם הרוח: הלאה הכובשים הזרים! מוֶת לאוֹקוּפָּנְטים![^80] על עצי השטה, מול ככר השוק, נתלו ששה צעירים חסונים, חייל חמוש שומר עליהם. הם נשארו תלויים כל היום, למען ייראו ויידעו. אומרים: מצאו אצלם רובים, קומיסארים נתפסו, מהאוקראינים האדומים, אומרים ירו בחיילים מן המארב, האמירה גדלה והולכת. חודש אחד.

הדודה באבקע הגיעה, פניה קורנות, לפני שנה נולד לה בן לאחר ארבע עשרה שנות עקרות. מחבקת מנשקת מדברת וחיוך רחב נסוך על פניה הרחבות, הטובות, ומגלגלת את צחוקה. הביאה בדים שונים לתפור בגדים לאבא לאמא ולבנים, לוגמת מכוס התה נוגסת בכריך ופתחה בשיח ארוך: “אכן, פינלי, אתה כבר סטודנט גמור, אין דבר אתה עוד יכול לנשק לבאבקע שלך, אוי כמה טרדות וטרחות גרמת לי (הייתי הבן המאומץ שלה ונהניתי משני עולמות, לא פעם הצילה אותי מזעמה של אמא), על מי השארתי את הילד? את שמוליק? על בתי אדיל שלי (בת מאומצת קרובת משפחה). יש ברוך השם על מי לסמוך, אוהבת היא את הילד אהבת נפש, ברוך השם, להניק אותו היא לא צריכה. כן הילד גדל בלי עין הרע, אני אומרת לכם יפהפה. פנים בהירים, עינים כחולות כמו יצחק (אביו). נו, מה יהיה אתכם? מה אתם יושבים כאן כעל עקרבים? מי לכם כאן ומה לכם כאן? סבא נפשו יוצאת אליכם, אינו פוסק מלדבר על כך. תסעי באבקע ותביאי אותם ואת הבנים, למען השם. חוה’לה מתגעגעת אליכם, כמה היא רוצה לראותכם על ידה. יצחק שלה ששוחרר מהצבא מנסה להקים שוב את ביתו ופרנסתו. אדיל את שומעת? כולם כבר נסעו, אידל ווארהפאט, פנחס הארוך, קוליקובסקי מלודז‘, חתנו של שיינקמן. לאן נסעו? לאן שהעיניים נושאות, ללודז’, לביאליסטוק, ויש שכבר חזרו והביאו אתם מטמונים ממש. את שואלת מה הביאו, ומה לא הביאו? בדים מכל הסוגים, בד לבן, חתיכות משי, מטפחות מרהיבות זה ימים רבים שעין לא ראתה כמו אלה, ממש מחמם את הלב. מה אגיד לך אדיל, מה שמתגלגל שמה במרתפים של בתי החרושת מהימים הטובים אפשר להציף בהם מדינה שלמה. קניתי משהו מהם, הוצאתי משהו, כלשהו מן המחבואים ומילאתי קצת את החורים באצטבאות בחנות. אבל אין בזה תכלית, הבדל עצום כשאת נוסעת בעצמך ובוחרת בעצמך לפי טעמך. מה עם הקונים? כולם חיים וקיימים, רק תביאי להם. יחטפו לך מן הידיים, כן חיים וקיימים. כל הפאראסקות, והיאבדוחות והמאריות, מתרחבות והולכות מפנים ומאחור, והשקצות נעשו גויות ומדי פעם כרסן תופחת והשמלות נעשות קצרות וצרות, ח, ח, ח, והזאוד (ביהח"ר) צופר צופר והעשן עולה ומתמר, חחח… חוה’לה לא יכולה לעזור לי הרבה. להיפך, אני קופצת מדי פעם אליה, מביאה לה ולילדים מן המטעמים אשר עשיתי. אברהם’לה כבר ברוך השם בן ארבע, לו ראית את עיניו הגדולות הנבונות רציני שכזה, מה אגיד לך אדיל, א מענטש! א מענטש! ודודיק הקטן האדמוני בן שנה וכבר מתרוצץ בכל הבית, כן יש לה לחוה’לה ברוך השם ידים מלאות. וסבא וסבתא שיחיו גם עליהם צריך לשים עין, ושמוליק שיחיה דורש את אמא, ובחנות גם כן צריך לעמוד, פשוט אין אני יכולה לקרוע את עצמי לגזרים”.

ישבה אמא, האזינה, זרקה שאלה פה ושם וכולה נרגשת. פניה החלו להתבהר, הקמטים במצחה התישרו. עיניה שהיו נעוצות בדודה הלכו וזהרו מרגע לרגע, צחקה, ומדי פעם ניגבה דמעה מעיניה. ישב אבא. האזין, האזין ולבו חצוי עליו ופניו חציָן צוחקות וחציָן נוגות. הדודה בשיחתה החמה ובפניה הצוחקות הביאה אתה את כל חום המשפחה, הבית, את כל חמימות העיירה שהבהבה מרחוק, שלחה קרנים וחוטים סמויים שנכרכו סביב הגוף והנפש ומשכה, משכה.

ארבע עגלות עמוסות רהיטים, ספרים, בגדים וכלי בית יצאו לדרך. שלוש מהן ניראו עולזות, נוסעים הביתה! ואילו העגלה האחרונה שם נערמו כל הרהיטים שנרכשו כאן, נראתה נבוכה ותמהה “לאן בעצם סוחבים אותנו? לאיזה עיירה נידחת?” חרקו, שקשקו ורטנו. אבא ואמא ישבו במרכבתו של העגלון הרתומה לסוס אחד ושֵׂרכו אחרי העגלות. נותרנו אני ואחי לבד, עוד חודש ימים עד החופש הגדול, אחי ושני חבריו מכינים עצמם לבחינות כניסה לפוליטכניקום, לרכוש מקצוע לקראת העליה לארץ.

14

גרנו בבית גיטלמכר. בחדר אחד של האגף החדש שזה עתה הושלם עדיין נישאו ריחות הסיד, הטיח, והצבע הטרי. עמדו שתי מיטות ברזל, שולחן אחד עמוס ספרים ומחברות, שני כסאות וספה אחת שתרמה לנו הגב' גיטלמכר, אשה נאה מטופחת שתמיד היתה לבושה חגיגית. ימים ראשונים עמדה בי תחושה מוזרה, פעם ראשונה בחיי בלי אבא ואמא. נוכחותם, קולותיהם היו ממלאים אותי, מעסיקים אותי, הם היוו חלק מקיומי, מההוי שלי, מבוקר עד ערב. ופתאום נמצאתי שרוי באיזה חלל ריק, צינה נשבה בתוכו. אך פניה הזכים הצחים של גב' גיטלמכר, ששפעו חמימות, הרגיעו אותי. לא השאירו לנו אמצעים רבים לכלכל את עצמנו, מה עשה אחי באותו סכום צנוע? קנה צנצנת דבש וככר לחם לבן. כל יום, היינו טובלים פתנו בדבש וסועדים. מהמטבח נישאו אלינו ריחות מגרים של תבשילים משובחים, אך אנו ליקקנו דבש.

מי יודע להיכן היינו מגיעים, אילולא הגב' גיטלמכר, שכנראה עקבה אחרינו ולמדה לדעת כיצד אנו מקיימים את עצמנו. היתה מופיעה לפנות ערב עם טס ועליו שני ספלי קקאו חם, הרבה פרוסות לחם לבן מרוחות בחמאה ועוגיות טעימות ביותר, “תאכלו ילדים, שיערב לכם”. חיכינו לרגע שעשתה צעדיה אל עבר הדלת, ועוד בטרם זו נסגרה כהלכה, עטנו על המעדנים וברגעים ספורים לא נשאר מהם זכר, ולו פירור אחד. היא לא העזה להזמין אותנו לארוחת הערב, היתה בטוחה כי ודאי נסרב, נֵעלב. ייתכן מאד כי לאחר הפצרות רבות מצדה לא היינו יכולים לעמוד בסירובנו, וחבל מאד שלא העמידה אותנו בפני הנסיון. לא באנו לכאן כזרים ונכרים, היה קשר די הדוק בין ביתנו לבית גיטלמכר, קבלן שהתעשר. הבן הגדול ארצ’יק, תלמיד המחלקה השביעית, היה מתלמידיו של אבא, יפה תואר, לבושו נאה וחדש, הסגין הארוך, החליפה השחורה, ותסרוקתו היתה מטופחת ביותר. ז’ניה אחותו, נערה חמודה, בגילי, אף היא תלמידת הגימנסיה, היתה שרה אתי במקהלה. בלילות חורף לבנים הייתי מלווה אותה עד לביתה, “תשים ידך בידונית שלי, תראה שיהיה לך חם בפנים”, הייתי מכניס ידי בתוך הידונית. בתוך בטנת המשי, אוחז בידה החמה, צועדים בשלג הלבן ומפטפטים. לא ראיתיה זה ימים רבים, ופתאום הופיעה ז’ניה לפני. נערה בכל יפעתה ופריחתה. קומתה גבהה, ראשה עטור תלתלי זהב כהה, עיניה כחולות חולמות, מבט מלטף, וידיה ואצבעותיה חטובות להפליא וכאילו דובבות. העמידה את הטס “אמא שלחה לכם כיבוד, מה שלומך?” “ומה שלומֵך?” הסמיקה. נפנפה בשמלתה הקלה ופרחה.

יום ראשון, שעת בוקר, ישבתי לבדי ליד השולחן וקראתי בספר. החלונות היו פתוחים, החדר היה מוצף אור רב. נשבה רוח קלילה, מאי־שם הגיעו ריחות פרחי השטה. הדלת נפתחה לאט, ז’ניה הכניסה את ראשה וצעדה צעדים חרישיים אל תוך החדר. היא נגשה אל הספה שמתחת לחלון, השתטחה עליה, פשטה את שתי רגליה החשופות, שמה את ידיה תחת ראשה ועצמה עיניה. היתה לבושה שמלה קלה כחלחלה פרחונית, נעלים לבנות גרביים לבנים קצרים. הסתכלתי בה ארוכות, חוטים סמויים נמתחו ביני לבינה. שפתיה לחשו נדמה היה לי כי שמעתי את המלים “תשב על ידי” ואולי לא היו מלים כלל. נגשתי אל הספה והתישבתי לידה. עיניה היו עצומות, פניה להטו, ריח נעים של פריחה ובושם עלה מכל גופה. גלים חמים עברו בכל גופי. איזה כוח פנימי, דחף עצום משך אותי אליה, הרכנתי ראשי ונגעתי בשפתיה הנעות בנשיקה קלה. אך ז’ניה שמה את שתי ידיה על ראשי והצמידה אותי אליה בנשיקה עמוקה, ארוכה. חבקתי את גופה, נשימתי נעצרה, לבי פעם, אך לא יכולתי להנתק משפתיה החמות, הלוהטות. ארכה הנשיקה עד שנפרדו השפתיים. ז’ניה המשיכה לשכב בעינים עצומות, שפתיה נשארו פתוחות, פניה להטו, לטפתי את מצחה, את לחייה הורודות ואמרתי, ז’ניה… היא פקחה את עיניה הכחולות, הביטה בי מבט ארוך וחייכה, החליקה מהספה. יישרה את שמלתה ופרחה, הבושם הקליל של גופה עדיין ריחף סביבי ואפף אותי בשכרון קל. נשארתי יושב על הספה, נבוך. תוהה על החויה הגדולה הרוטטת שעברה עלי, המגע עם גופה, עם שפתיה של ז’ניה.

היתה זו נשיקתי הראשונה לנערה, נשיקה כה טבעית, נינוחה ומסעירה, ככה קרו הדברים. הייתי כבר בן ארבע עשרה, אך לא היה לי עדיין כל מגע שהוא עם נערה, אולי משום שהייתי ‘בן תורה’, שקוע בלימודים, ובשנה האחרונה “עסקן ציוני”, אולי משום שהייתי בנו של “אדוני המורה”, הנחתי תפלין, התפללתי כל בוקר. עמד איזה חיץ פנימי ביני ובין הנערות שנִקרו בדרכי, אולי רמזו לי רמזים ואני לא הרגשתי בהם, לא הבינותי בהם, כל אותם סיפורים והרפתקאות על נערות מפי חברים חלפו על ידי ולא נגעו בי, עמד איזה חיץ פנימי. והנה התרחש הדבר, צעדתי אל תוך עולם מלא קסמים וחויה רוטטת שלא ידעתי כלל על קיומם. שעה ארוכה ישבתי ליד החלון הפתוח, מהרהר על הרגעים המופלאים שעברו עלי.

15

בשקשוק עליז של גלגלים בצלילי פעמונים, נישאה מרכבתנו בדרך עפר רכה. בין שדות ירוקים של חטה ושעורה שהתנועעו גלים גלים בשבוליהם שהלכו ונמלאו, שהלכו והצהיבו, פרחים כחולים, צהובים ואדומים וורודים נצנצו ביניהם, אויר רענן של בוקר, שמש של בוקר בהיר. נסענו בדרך אל העיירה פיצ’ורה המצויה במרחק של חמש עשרה וורסטאות מעיירתי, דרך חדשה שטרם עברתי בה, כפרים, צריחי כנסיות, נחלים, גשרים, חורשות יער, עולים גבעה יורדים בקעה, נישאים במישור. נוף חדש.

ישבנו חבורה עליזה של חמישה נערים, כל אחד הצמיד אל חיקו את תעודת הגמר ואת הציון “עולה למחלקה החמישית”. הם פיתו אותי להספח אל חברתם ולבלות בעיירה שלהם כשבוע ימים. מהם שלושה שהיו מתלמידיו של אבא שאליהם הרגשתי קירבה יתירה. המרכבה נישאה ושקשקה, העגלון הצליף בשריקה בשוטו וזירז את סוסיו, התנודדנו במרכבה, פטפטנו, העלינו את כל התעלולים החוויות של השנה שחלפה וצחקנו הרבה. עלינו גבעה ולעינינו נגלתה העיירה, שם במורד על שפת נהר הבוג, מולנו עמד ההר כמו חומה, מכוסה עצים ושיחים עבותים, התדרדרנו מטה, והגענו לככר במרכז העיירה. כל אחד רצה שאשהה בבית הוריו, אך קסלמן שיזם את הנסיעה עמד על שלו שאהיה בבית הוריו. נכנסתי אל תוך בית מרווח והוצגתי בפני הוריו. אך מיד הגיעה כל החברֶה והחלו לשוטט אתי מבית לבית ולהציגני בפני ההורים ושאר בני הבית. כל אנשי העיירה היו מבאי החצר של הרבי, נוסעים אליו בכל חג ומועד, וכן מעורבים בעסקים שונים, או חוצים את העיירה בדרכם אל תחנת הרכבת, ממש סניף של עיירתנו.

כולם הכירו את אבא ואת סבא, שאלו לשלומם וחייכו אלי, הרגשתי עצמי בין מכירים וידידים קרובים.

העיירה קטנה. ועוד בטרם שקעה השמש כבר הספקנו לסובב את כולה, את הרחוב הראשי וככר השוק שבמרכזו והחנויות הסובבות אותו, שתי סימטאות, שני אטליזים, הצצנו אל בית המדרש שיורדים אליו במדרגות. שיחת היום בכל הבתים היא על האוסטרים, פלוגה אחת שלהם חונה בכפר הסמוך סוקולץ, ועל גרף פוטוצקי.79 רבו הסיפורים על הגרף, על גדולתו ורוב עושרו, זכרונות על ימים שעברו, על חורבנו של עולם יפה שכולו טוב. לאט לאט הסתבר לי שכל העיירה משכה את קיומה מהגרף, זה בכה וזה בכה. אחד חוכר יערות היה, שני חוכר גני פרי, שדות חטה, אחר היה משגיח בטחנת הקמח הגדולה, אחר טרח באספקת מצרכים שונים ומשונים לעובדים ולמשרתים הרבים שבארמון, ופתאום הכל נשאה הרוח. דיברו עליו בחיבה ובגעגועים עזים, דומה היה כי כולם שייכים למשפחת הגרף. הייתי שותף לרגשותיהם, שכן משחר ילדותי ליווה אותי השם גרף פוטוצקי, סיפורים, אגדות. בייחוד העמיקה חיבתי זו לאחר שקראתי את השיר הבלדה על אותו “גר צדק”, אחד ממשפחת פוטוצקי שהתגייר ונעשה יהודי אדוק לכל דבר, ואת קברו בוילנא מראים עד היום הזה. היו מספרים על גרף פוטוצקי גוזמאות של רבה בר בר חנה, מעשה שהיה, באותם ימים כאשר ממשלת פולין מלכה בכל שטחי הערבה, שנקראה “פולין קטן”. פעם אחת באחד מימות הקיץ הלוהטים חשקה נפשו של הגרף לנסוע לעיר טולצ’ין בעגלת חורף. מה עשו? פיזרו לאורך כל הדרך, מנימירוב ועד שערי טולצ’ין, שכבה עבה של סוכר לבן. הגרף התישב בעגלת החורף עטוף פרוות דובים, רתמו ארבעה סוסים אמיצים, הושיבו שני רכבים שהחזיקו במושכות הצליפו ונעו קדימה. וכך החליק הגרף בעגלת החורף להנאת כל הבריות ולמען יספרו בשערים מדור לדור את גדולתו תקפוֹ ורוב חילו.

למחרת בבוקר צעדנו בדרך המובילה אל הארמון. יצאנו את העיירה, וחצינו את מרחבי השדות, עמדו שטחים נרחבים שוממים ועזובים, פה ושם, בקרבת הכפר, נראו חלקות חרושות או זרועות. נכנסנו לתוך אפלולית של שדרת ערמונים ארוכה והגענו לככר רחבה ונעמדנו מול ארמון עתיק. הארמון בן שלוש הקומות בנוי כפרסה, השקיף עלינו בלועות פעורים של פתחי החלונות והדלתות שנעלמו, והיה דומה לענק שעיניו נוקרו וזעקו. בצד ימין נחפרה מנהרה רחבה שחצתה את כל הארמון, משני צדדיה היו מונחות ערמות של לבנים אדומות וטיח אפור. ודומה היה כאילו רטשו את בטנו של הגוף הענק ומעיו נשפכו החוצה. שתי עגלות התנהלו לאטן ועברו בתוך המנהרה, מול העבר השני. היתה זו קיצורה של דרך בין שני כפרים, שיזמו אותה האכרים רבי התושיה. בכניסה רחבה משני צדי מדרגות השיש, רבצו על צדם שני אריות משיש אפור בגודל טבעי. האריות פערו את פיהם בשאגה והביטו עלינו בעין זועמת. נכנסנו פנימה בין ארבעה עמודי שיש תוך רתיעה תוך תחושה שאנו בתוך חורבה הנושמת נשימותיה האחרונות, שהיא עלולה כל רגע לקרוס תחתיה וליהפך לעיי מפולת. ריח טחב ועובש אפף אותנו. התחלנו לשוטט בין החדרים המרובים והאולמות, דרכנו בין שלוליות מים ובוץ. הרצפות היו מכוסות שברי זכוכית, שברי מסגרות מוזהבות, כרעי שולחנות וכסאות, שיירי בד קטיפה, גבישי בדולח, חוליות בודדות של שרשרות נחושת וברונזה, חרסים צבעוניים של צלחות וספלים, שברי דלתות חלונות וארונות. בפינות החדרים והאולמות וליד הקירות נערמו ערימות של קרעי בדים מצוירים. תוך חיטוט בהם נחשפו ראשים ערופים של אצילים ואצילות, ראשי סוסים, כלבים, רגליים, זנבות, הכל חתוך בסכינים, או בפגיונים. בקומה השלישית נשבה רוח פרצים, נכנסנו לאולם רחב שבתוך קירותיו סביב עוד נשארו מסגרות עץ אדום כהה של ארונות הספרים. דפים תלושים התרוממו מדי פעם באויר, התעופפו סביבינו כעטלפים. פה ושם בין שברי הזכוכית ורסיסי עץ אדום היו מונחים ספרים קרועים, כריכות עור קמוטות. הסתכלתי החוצה מבעד לועו של חלון והשקפתי על פני הככר שמסביב, על הבנינים המרובים שנשקפו מבינות לעצים. שדרה אחת ארוכה הוליכה אל נהר הבוג שנשקף מכאן, ירדנו לככר ופנינו אל בניני החצר והמשק. שערי הברזל הכבדים של האורוות והרפתות היו פתוחים לרווחה. בפנים עמדו אבוסים ריקים. בחוץ עמדו מרכבות וכרכרות שציפוי עור הלקה השחור נתלש מהם וחשפו בטנת לבד לבן וצמר גפן. ירדנו למרתף ארוך ואפל, ריח חמוץ של יינות ומשקאות מילא את האויר, התגוללו חביות ריקות, דפנות של חביות, שברי בקבוקים פה ושם התגוללו שלטים קטנים ועליהם תאריך 1860, 1870. עמדו מדפים ריקים ומרוקנים.

חזרנו לעיירה ובכיסי גביש של בדולח נוצץ ולוחות של עץ אדמדם, מהשלל שאספתי למזכרת. בדרך ליד הכפר נתקלנו בקבוצת חיילים ובראשם קצין, הלכנו בעקבותיהם ונכנסנו לתוך הכפר. הם נכנסו לחצרות האכרים, הציצו באורוות, באמברים, במחסנים, ריחרחו, חיפשו. מאורווה אחת הוציאו סוס מטופח קצוץ זנב, אחד החיילים התיישב עליו, מחצר אחת הוציאו פרה גזעית והובילוה אתם, מבית אחד הוציאו פרוה מהודרת. בחצר אחת חיטטו בתוך ערמת אפר והוציאו ספרים שרופים וחרוכים. תוך כדי הליכה מחצר לחצר הגיחו מאחת הסימטאות כפרי צעיר ונערתו חבוקים וצוהלים. הצעיר היה לבוש מקטורן מלבד ירוק ומכנסים ירוקים נתונים בתוך מגפיים שחורים נוצצים. הנערה הכפרית לבשה שמלה ירוקה ואפודה ירוקה רקומה ברקמה ססגונית ולרגליה מגפיים אדומים, הבד ודאי נלקח משולחנות הביליארד ושולחנות הכתיבה. שניהם היו יפים, פורחים וחוגגים והתלבושת הירוקה הלמה אותם יפה. כאשר נתקלו פתאום בקבוצת החיילים הם ניסו להמלט, אך הקצין פקד עליהם לעמוד. לפשוט! והחל למשוך בבגדיהם. הם נלקחו לאמבר אחד וכעבור מספר רגעים נראה הזוג נמלט על נפשו, חציים עירומים. חייל אחד יצא מהאמבר, נופף בחבילה שבידו, פרש את השמלה הירוקה והפריח אותה באויר, החיילים ליוו את המחזה המשובב בצחוק פרוע.

כאשר בקרתי בבתי ההורים של חברי, ראיתי חדרים בהם נערמו ליד הקירות ערמות של ספרים כרוכים בכריכות עור מהודרות, ספרים בשפה הלטינית, הפולנית, הצרפתית, הגרמנית וגם רוסית. מילונים עבי כרס אלבומים עם תמונות וצילומים. סיפרו לי כי בדרך לא דרך הגיעה בקשתו של הגרף ליהודי העיירה, שלא יחוסו על כספם ושיצילו מידי האכרים את הספרים ובבוא העת הם יועברו אליו, והוא ישלם תמורתם כפל כפליים. האכרים חמדו את הספרים האלה כחומר דליק משובח ביותר, ובעיקר לחרוך בהם את החזירים שבזזו, הספרים נארזים כעת ונשלחים ברכבת ישיר לוורשא.

16

למחרת חזרנו אל הארמון, ירדנו בשדרה המוליכה אל נהר הבוג שזרם לאטו. בין קני הסוף מצאנו סירה אחת עם משוטים, קשורה לאחד מעצי הערבה שהנמיכו ענפיהם על פני המים. חתרנו במשוטים ושטנו עם הזרם האטי. השתוממנו לראות כי כל מדרוני ההר ושיפוליו אשר מהעבר השני של הנהר מעובדים להפליא הכל חרוש ועדור ומכוסה עצי פרי רבים, אך רובו של המדרון היה מכוסה בחממות ששִמשותיהן נצצו לאור החמה. עברנו ליד אי אחד שהיה נטוע שיחים רבים, טפיחת המשוטים הבהילה להקות צפרים שקיננו בתוך השיחים. הן התרוממו במשק כנפים והתעופפו מעל ראשינו בצפצוף קל ובצרחה. היו כאן צפרים בצבעים ססגוניים מרהיבי עין ביָפיָם, בשפתנו הדלה קרויים היו כולם בפינו “ציפורי גן עדן”. הגענו לגשר אחד קטן שהיה נטוי אל תוך הנהר, קשרנו הסירה ועלינו בשביל שהוביל אל בית אחד בנוי לבנים אדומות וגג רעפים. התקרבנו לגדר החצר, אך נביחת הכלבים עצרה בעדנו. מהחצר יצא קשיש אחד, נמוך קומה ורחב גרם העיף מבטו עלינו ושאל לרצוננו. כאשר ראה לפניו את חבורת הגימנזיסטים, השתיק והיסה את הכלבים, פתח פשפש אחד והכניסנו פנימה אל תוך החצר. כל אחד הציג את עצמו וקרא בשם אביו, הסתבר שהקשיש הכיר את כולם, התישבנו על ספסל ארוך מתחת לעץ רב פֹארות, וכאן חכתה לי הפתעה. חברי החלו לשלוף מכיסיהם חבילות, דורונות, בצירוף פרישת־שלום, “זה מאבא שלי”, וכך נערמו על השולחן חפיסות ניר משי דקיק לגלגל בו פפירוסות, צרור גדול של פלפל שחור, מלח לימון, צפורן ועלי דפנה, סוכר בגבישים, הקשיש צחק מתמימותם של הנערים ונהנה למראה הדורונות שזה זמן רב לא נראו כבר. בצחוק עליז קרא לרעיתו “תראי מה הנערים האלה הביאו”. אחר כך הביאה לנו כד גדול עם מים קרים, מיץ פטל וכריכים. מזגה לתוך הכוסות והרוינו את צמאוננו. הרעפנו עליו שאלות רבות, הקשיש החליק מדי פעם על שפתיו הרחבים על סנטרו החלק והתחיל להעביר לפנינו תיאור נרחב על ממלכת הגרף פוטוצקי, ולא היה ברור כלל אם מתוך הרגל של שנים הוא עדיין חי בתוך הממלכה או הוא שוקע בעבר כה קרוב וכה רחוק.

"לא, איני יודע מתי נבנה הארמון, אפילו סבא שלי, שגם הוא היה העוזר הראשי של הגנן הראשי, לא זכר, אבא שלי בטח לא זכר, הארמון כנראה נבנה לפני שנים רבות. מדי פעם משפצים את הארמון, שותלים עצים חדשים, מחליפים את ערוגות הפרחים סביב. אני זוכר אותה שנה שהגדילו והרחיבו את טחנת הקמח המצויה לא הרחק מכאן, הוסיפו עוד קומה ועוד קומה, התקינו מכונות חדשות. לא, נערים, גרף פוטוצקי לא בקר אף פעם כאן, אולם שדותיו, נחלאותיו, יערותיו, גני הפירות, חובקים את כל האזור הנרחב ושמו נישא בפי כולם מבוקר עד ערב, דורות על דורות על פני עיירות וכפרים רבים. כל דבר ששם פוטוצקי צמוד אליו, סימן הוא שיש לך עניין עם משובח ביותר, חטה פוטוצקי, קמח פוטוצקי, יערות פוטוצקי, בירה פוטוצקי, פירות פוטוצקי, תפוחים, אגסים, שזיפים, דובדבנים, הם תאוה לעינים, זוהי ממלכה בפני עצמה. כמה משפחות חיו והתפרנסו כאן? מי יודע ומי ימנה, מאות ואולי אלפים התפרנסו בכבוד. העובדים בשדות וביערות, בטחנות הקמח, בבית החרושת לבירה, העובדים בארמון, המשרתים, הטבחים, הרקחים, הרכבים והסיסים, עובדי הרפתות והדירים, בגנים, בחממות, בית החולים פוטוצקי, פלוגת מכבי האש, הממונים על מרתף היין, הסוסים המטופחים, כלבי הציד. כן, זוהי ממלכה גדולה.

מורגש היה כי הקשיש גאה על כך שהוא אחד מנתיני ממלכה זו, קרוב למלכות, ומדבר בה בגעגועים גדולים, והמשיך “על כל אלה ניצח פאן קוזלובסקי, המנהל הראשי וחבר עוזריו הנאמנים, ודבריו היו צו ופקודה”. הגנן הקשיש סיפר כל זאת כשעיניו נוצצות ונישאות הרחק. “כן, כן, כל זה היה ולא יחזור עוד לעולם”. הוא החליק על שפמיו, על סנטרו והתחיל לגולל לפנינו את מגילת החורבן, הוא דיבר כאילו אל עצמו, כאילו הדברים קרו לפני שנים רבות, ולא לפני שנה אחת בלבד, והמשיך: "באותם ימים של מהומות, באישון לילה יצאה שיירה ארוכה של מרכבות ועגלות עמוסות לדרך ארוכה, לווארשא. בראשם נסע פאן קוזלובסקי ואליו נילוו כל בני השבט הפולני, הם ובני משפחותיהם, האגרונום, הגנן הראשי, המהנדס, הרופא, הוטרינר, היֵינָן, מלווים על ידי עשרה חיילים מזוינים ובראשם קצין.

כאשר קמו בבוקר עובדי הארמון והמשרתים לא מצאו את אדוני המקום, סובבו בחצרים ובאגפים השונים ולא נמצאו. עברה שעה קלה, התדהמה חלפה והחל השיח, קודם בלחישה: אינם! נסעו! זקפו ראשיהם והתחילה ההמולה והצהלה: ברחו! אינם! נמלטו! ומיד אחזה בהם רוח תזזית, ותוך קריאות עידוד החלה ההסתערות, פנו אל המזַוה כשאחד דוחף את השני, סחבו צנצנות ריבה, שומן, בשר מעושן, נקניק, פירות יבשים, יינות. כל אחד תחב בכיסיו, ובשקים שהצטיידו בהם. בעוד אלה עוסקים בעניני אוכל ומשקה, פרצו המשרתים אל חדרי הארמון ואולמיו והחלה הביזה והשוד. פתחו הארונות והחלו לשפוך אל תוך השקים כלי שולחן, ספלים, צלחות, קערות, כלי הכסף והזהב לא היו יותר שם. שיירה ארוכה עליזה עמוסה בשקים על הכתפיים יצאה מהארמון וצעדה אל הכפר. כאשר ראו עובדי החצר את התהלוכה הססגונית ושמעו את הבשורה הגדולה, עלו הסיָסים על סוסי הרכיבה המטופחים ונעלמו מן העין, בעוד הכלבים רצים אחריהם נובחים וצורחים. הרַכָּבים הזריזים רתמו סוסים בכרכרות. תפסו גורי חזירים, חבקו אותם ודהרו. עובדי הרפתות לא טמנו ידם בצלחת וכל אחד בחר לו פרה גזעית והובילון אחר כבוד אל כפרם. כן עשו עובדי הדירים. הקשישות שביניהן שלא יכלו לעמוד באותו מאבק, באותה תגרת ידים, החלו לרוץ אחר התרנגולות והתרנגולים, האווזים והברוזים, צדו אותן וקשרון ברגליהן וצעדו לכפר.

כאשר כל הכבודה הגדולה הגיעה לכפר הסמוך, כאשר האכרים והאכרות, בניהם ובנותיהם ראו את המחזה המופלא שעוד לא ראו שכמותו, כאשר הריחו את הריח המשכר של השלל והביזה, פרצו בבהלה ובריצה ופנו בהמוניהם, מי ברכב ומי ברגל, אל הארמון. עלו בקומותיו והחלו לרוקן את תכולת הארמון. קרעו ומשכו וילונות מהחלונות, כסתות וכרים, כל אחד משך לצדו, נוצות החלו להתעופף ומילאו את החדרים, החלה התכתשות תגרת ידים על מיחם אחד נוצץ ששנים אחזו בו, נשים מרטו שערות אחת לשניה על שמלות, מגבעות עם נוצות, נעליים, מגפיים, מפות שולחן, מחוכים שלא ידעו מה טיבם, פרצו למחסן, הטעינו קמח, חטה, קטניות, העמיסו ויצאו לדרך.

השמועה פשטה חיש מהר בכל הכפרים הסמוכים והחלה זרימת אנשים נשים נערים ילדים ועגלות. הצליפו בסוסיהם טסו במהירות, שמא יאחרו את המועד. ככר הארמון החצר ובניני המשק המו מרוב אדם. חדרו אל הרפתות האורוות והדירים הובילו סוסי עבודה, פרות וחזירים, פשטו על בנין מכבי האש, רתמו סוסים אל חביות המים, לכל דבר יימצא שימוש, הנערים והנשים שוטטו בארמון, בכל חדריו ואולמיו, קרעו וילונות, משכו שטיחים, שברו אגרטלים, פסלים, וכאשר לא נותר כבר הרבה ממה לקחת, החלו להסתער על התמונות הגדולות שעל הקירות, למשש בהן, ולהפכן על צדן השני ולא ידעו מה ייעשה בהן, שהרי אי אפשר להכניסן לבקתה. לא היה יזוס קריסטוס או מריה הקדושה שאפשר להפיל תחנונים לפניהם. מרוב זעם וחימה על הזמן היקר שביזבזו כאן, החלו לשבור ולרסק את המסגרות המוזהבות, לחתוך בבדים, לטלטל אותן ארצה, לדרוס עליהן. אחד טפס על גבי השני, טלטלו את הנברשות והן נפלו ארצה בחבטה, לקול תרועת ההמון, וכל גבישי הבדולח ושרשרות הברונזה נשפכו והתפזרו. כך הגיעו עד הקומה השלישית, אל אולם הספריה, ספרים? עמדו רגע, לא ידעו מה לקחת – בשביל מה לקחת. עד שאחד פיקח שבחבורה הפריח אימרתו באויר ‘הרי אפשר בספרים האלה לחרוך חזירים’. והחלו למשוך מן הספרים, בכל השפות, כי הרי האש אינה מבדילה בין שפה לשפה. אחד בעל חוש ריח מפותח ביותר ריחרח הריח עד שהגיע אל מרתף היין פרץ את דלתותיו הכבדות לרווחה וההמון זרם פנימה. כאן הגיעה החינגא וההילולה לשיאים, שתו מן החביות הֵריקו אל גרונותיהם בקבוקים, החלו להתכתש, החלו לשבור חביות ובקבוקים, שלוליות אדומות חומות של יין ובירה זרמו על הקרקע, החלו לשיר ולזמר, החלו לרקוד, גברים ונשים סבואים התגוללו בתוך השלוליות, שתו לגמו חבוקים ועולזים מרוב שמחה. וכאשר רוקנו את הארמון ולא נשאר בו דבר בעל ערך ושימוש, החלו לאט לאט לפרק את החלונות והדלתות הכבדות, קומה אחר קומה, להעמיס על עגלות ולהוביל אל החצרות. פשטה שמועה כי היהודים קונים ספרים ומיד הפכו כולם לחובבי ספר ונשאו אותם בצרורות קשורים אל יהודי העיירה ומכרו אותם במשקל.

"עומד הארמון בלועות פעורים, רוחות מנשבות בו ומייללות, פשטה שמועה כי שדים ורוחות השתכנו בו. ואמנם בימות הגשמים ובימות החורף עשו כאן את משכנם כנופיות ששוטטו ביערות, הדליקו מדורות מכרעי שולחנות וכסאות וערכו כירה. גם כיום ניתן לראות מדי פעם זקנים וזקנות מהכפרים הסמוכים נכנסים אל החצר, משוטטים בין הבניינים, נוברים בין הערימות, מוצאים כלי ישן, חפץ משונה. מציצים בו ומשלשלים אל תוך השק שעל הכתף.

“אך האכרים מיושבי הדעת, הבעלים בעמם, לא עסקו בקטנות, לא יֵחַד כבודם בין ההמון, בין האספסוף. הם השכימו עם בוקר שחר, השקיפו על מרחבי השדות שהשתרעו לפניהם ואשר הורישו להם האדונים, עלה באפם ריחה של האדמה הדשנה והחלו לנגוס בה. תקעו מחרשותיהם חרשו וזרעו, הקיפו את חלקותיהם, את הנחלה החדשה, בתעלות זה שלי וזה שלך, ואין ריב ואין מדון, הצטלבו והודו לבורא עולם כי לעולם חסדו. עלה באפם הריח המשכר של יערות האלון והאורן, והחלו לחטוב לנסר עצים לבנייה, לערום ערמות בחצר, אגף לבן ולבת, עוד אמבר ועוד מחסן, ועוד רפת”.

הגנן עשה אתנחתא, תלש עלה אחד מהחפיסה של ניר המשי, הוציא את נרתיק הטבק שם קמצוץ בתוך הניר גלגל אותו ותחב את הפפירוסה אל תוך פיו, העלה ניצוץ במצית שלו, נשב על הפתיל והצית את הפפירוסה. נשם נשיפה עמוקה והפריח עשן של טבק מריח בשני נחיריו. הגנן הסתכל בנו כאילו ראה אותנו, הרגיש בנו רק עכשיו. כנראה לעצמו סיפר, סיכם, אולי מי יודע, אולי יצטרך בזמן מן הזמנים למסור דין וחשבון מפורט לאדוניו, מי יודע, והמשיך בסיפורו.

"מדי פעם עברו אחדים מבין צעירי הכפר את הנהר, הריחו, הסתכלו, חקרו, שאלו, מה נעשה כאן בחממות באותן סוכות הזכוכית, חקרו, שאלו והלכו, בלילות שלחו לכאן יריות אזהרה, הפחדה, ראיתי כי כלתה אלי הרעה, הרגשתי כי השואה מתקרבת. עוד מעט, ישתערו בהמוניהם על המדרונות ויעשו בהם שמות, עמל וטיפוח של דורות ייהפך תוך ימים ספורים לשממה ועזובה, יסתערו על הבית שלי, על הרפת והדיר, הכל ייהפך לתל חרבות. חסד עשה עמדי אלהים במרומים, ושני בני חזרו בשלום מן החזית, רוביהם בידיהם ואף מכונת יריה הביאו אתם. התרנו את הכלבים משרשרותיהם ועמדנו על המשמר יומם ולילה לכל תנועה חשודה פתחנו ביריות. היו חילופי אש מדי פעם. אולי היו מתגברים על הרובים שבידינו, אך כאשר שמעו את טרטור מכונת היריה שהעמדנו על גג הבית נבהלו ונסוגו.

"ראיתי כי לא נחזיק מעמד זמן רב. חשבתי הרהרתי לכאן ולכאן, שקלתי בדבר ואמרתי בלבי: אם אין לך כוח לעמוד נגדם, שתף אתם פעולה. הנה ועד בחרו בכפר ועד הדלים, שיחלק האדמות שוה בשוה, ביחוד לחסרי כל, ושלא יחטפוה רק הקולאקים. קראתי לאנשי הועד סיירתי אתם בחממות ובמשתלות הסברתי להם יפה יפה, מה מתהווה כאן מה נוצר כאן ואמרתי להם: הבה נחיה בשלום אחד עם השני, הרי אין אני פולני, פרבוסלבי אנוכי כמוני כמוכם, החממות והמשתלות אינן רכושי הפרטי אך זה עמלי ועמל אשתי ובני ועמל אבותי מדורי דורות. אנא עזרו לי לשמור על נכס זה לטובתכם, אל תחריבו, אל תהרסו, שום טובה לא תצמח מכך, לא לכפר ולא לאף אחד. חשבתי הרבה, במה אני יכול לעזור לעדה, לכפר. והנה הגעתי לידי מחשבה נבונה. שילחו אלי אנשים נבונים, אוהבי עמל וסדר, ואני אלמד אותם את העבודה המסועפת הנעשית כאן, ומהם ילמדו אחרים, אולי ישנם עדיין מאותם העובדים שעבדו אתי יחד בימים כתיקונם. שמעו, הקשיבו, גרדו בפדחת ופנו ללכת. כעבור כמה ימים שלחו אלי את שליחיהם. קודם כל התחלתי לחלק חינם שתילים של טבק, לימדתי אותם כיצד לשתול, להשקות, לעדור, ואחר כך הראיתי להם את חדר הייבוש, כיצד משחילים את העלים, מייבשים אותם בצל, אחר כך חותכים אותם באולר חד דק מן הדק לטבק מובחר. ומהגידים של העלים קוצצים למחורקא.

"כיום נעשו כבר מומחים לדבר, שותלים, מייבשים, השחיזו אולרים מגוללים פפירוסה ומפריחים עשן. חלקתי שתילי עגבניות, פרי שלא ידעו עד כה טיבו וטעמו. חלקתי זרעי סלק משובח מאכל לבהמות, זרעי מֶלונים ואבטיחים, שתילים של פטל מתורבת, של עצי תפוח ואגס, דובדבנים גדולים. לא, ענבים ואפרסקים לא יוכלו לגדול באין להם חממות, ובפרחים ושושנים לא גילו ענין. באים מדי פעם לשאול להתייעץ, וכולם דורשי שלומנו. וכך באה עלינו המנוחה.

“עכשיו בא סדר חדש, שלטון חדש, ואין לדעת מה יביאו אתם הימים הבאים, נחיה ונראה, אה! החיילים שבאו מארץ האויב? קודם כל דואגים הם לעצמם. ממלאים את כרסיהם וזהו. נודדים המה, היום הם כאן ומחר שם. סופם שישובו לארצם, גם להם נמאס להלחם. אולם האכר צמוד לאדמתו, לכפרו, אותו לא תזיז, לא תעקור”.

הגנן סיים והחריש, הביט עלינו בעינים נוגות, החליק בשפתיו, “נו פטפטתי דיי, ודאי הנכם צמאים ורעבים, היי מריה! תביאי לנערים משהו שיסעדו לבם, נו. נערים נבונים, יודעים לשאול ויודעים להקשיב”.

אשתו הביאה כד חלב. טרי וחם, קערה עם חריצי גבינה, וככר לחם שחור. שתינו מהחלב ותיבלנו בלחם השחור ובגבינה לבנה. וכל אחד מאתנו קיבל תפוח אדום גדול שהעלתה מן המרתף. אחד הבנים לקח אותנו בחזרה אל הסירה, חתר במשוטים והעביר אותנו את הנהר. השמש נטתה לערוב. דמדומים, צעדנו לאטנו חזרה לעיירה, יגעים ועמוסי רשמים של יום ארוך.

17

למחרת בבוקר הייתי כבר בדרך לעיירתי. ליד טחנת הקמח הסתדרה שיירה ארוכה של עגלות עמוסות שקי קמח, חטה, תפוחי אדמה, קטניות, אחיו הבכור של אחד מחברי הביא אותי לכאן. ישבתי על אחת העגלות עם מזוָדתי ועם צרור הספרים, העגלות החלו לנוע, נסעו כברת דרך עלו על הכביש, דרך המלך המובילה אל תחנת הרכבת, היא הדרך החוצה את עיירתי. שני פרשים אוסטרים ליוו את השיירה. ישבתי מאחורי העגלון שהצליף בשוטו על הסוסים, רטן מדי פעם, מצץ את הסיגריה שבפיו, הפריח עשן ירק יריקה ארוכת טווח והחל לזמזם, לשיר, על מולדת “מולדתי, מולדתי”, העגלות התנהלו לאטן וחרקו. בוקר קיץ בהיר, ישבתי, התנודדתי, סוקר וצופה בנוף החדש, דרך חדשה שטרם עברתי בה, כפרים, שדות, יערות, כולי מתוח ודרוך בדרך לעיירתי, בדרך בחזרה, אל בית ההורים, אל הרחוב ההומה, אל החברים שזה שנים לא ראיתים. אני סופר את המספרים שעל אבני המיל שלצדי הכביש, עוד מיל ועוד מיל, תחושה מוזרה אופפת אותי אני נוסע בחזרה ולא קדימה, בחזרה אל נוף הילדות, אל שנות הילדות, גלגל הזמן סובב אחורנית ועומד מללכת. באופק היתמר עשן אפור, תכלכל של ארובת בית החרושת, הנה כבר מזדקר ראשה אל פני הרקיע, הגעתי לראש הגבעה. הרי איני ישן אני ער חולם בהקיץ, מולי נעמדה העיירה כאילו צמחה פתאום, עלתה לפתע מתוך האדמה וניצבה על הגבעה. היא נשקפה אלי עמדה לפני ממשית, קיימת, וכפי שנחרתה כפי שנצטיירה לפני עיני כל הימים לאחר שעזבתיה, על הרחוב הראשי, על בתיה, התעלות והגשרים, ואני עדיין חולם. העגלה ירדה במורד, הגענו לגשר האדום, רציתי לחוש אותו לדרוך עליו, ביקשתי מהעגלון שיוריד אותי. הלה עצר, נטלתי את מזוָדתי בידי ואת צרור הספרים, הושטתי לאכר קורונה אחת, הוא הודה לי. השיירה המשיכה דרכה ואני נעמדתי על הגשר נשענתי על המעקה, הצצתי לתוך הנחל, אל מימיו הזורמים לאטם, נשמעה פעימת המנוע של טחנת הקמח, נישאו צלילי הפטישים מהנפחיה שבמורד, חייכתי, דמעה נשרה.

ירדתי מהגשר, עברתי ליד הבאר, ליד הכנסיה עם כפותיה הירוקות, הפעמונים שקטו, יום חמישי היום. המשכתי אל תוך הרחוב, עליתי במעלה הגבעה, צעדתי לאטי ליד החנויות היכן שהכרתי כל אבן, כל גומחה, צעדתי ער וחולם, נשים בודדות ואנשים עברו על ידי הביטו עלי ולא הכירו אותי והמשיכו את דרכם. הגעתי לגשר של ביתנו, החנות היתה סגורה, עליתי במדרגות, החלקתי על המעקה, התקרבתי לדלת פתחתי אותה. קולות רבים פרצו פתאום, הבית היה מלא, הומה “פיני, פיני, פיני’לה”, כנראה שמכתבי הקצר שאבוא היום הגיע לידיהם, כולם היו כאן. החלו לכתר אותי, למשש אותי, אמא חבקה אותי שאלה לשלום עקיבא שנשאר בברצלב, אחותי לפתה אותי, אבא נשק לי, סבא ישב וחכה וחייך, נגשתי אליו ונשקתי את ידיו, חבקתי אותו ונצמדתי אליו, סבא חייך “נו, נו אתה מנוח?” הרגעתי אותו. נשקתי את סבתא, “תתנו לו לנוח רגע, ודאי אתה רעב, הרי לא אכלת מאז הבוקר”. וכבר מיהרה למטבח, להכין מטעמים. צופה אני באחי שלמה’לה. זה למעלה משנה שלא ראיתיו כמה הוא גדל עם בלורית מסולסלת, נער במלוא פריחתו. אחותי היתה כאן עם שני ילדיה, הגדול אברהם הביט עלי בעיניו הגדולות, נעמד בין ברכי ומישש אותי, פיני, פיני, הקטן זוזיק עלה מיד על ברכי מישש אותי, החליק על פני, פיני, פיני… הדלת נפתחה, לבית פרצה הדודה החלה להמטיר עלי נשיקותיה החמות: “טוב שהגעת סוף, סוף, כבר פעמיים הייתי כאן, אי, אי. נסיעה ארוכה שכזו, מפיצ’ורה ועד שפיקוב במרכבת הדואר, מה עשיתם שם בדרך?” מרוב התרגשות, מרוב פעימות הלב לא הוצאתי הגה מפי, ישבתי כמשותק. הסתכלתי סביבי נושם לתוכי את אויר הבית.

כולם כאן, הבית הומה כרגיל, הכל כמו שהיה, ארונות הספרים עומדים במקומם וספרים מציצים מתוכם, השולחן הארוך, הספות והתמונות שעל גבי הקיר. השעונים תלויים במקומם הקבוע, הותיק הכהה פסק מללכת, התעייף, זמנו תם, סיים את תקופתו, אך השני הצעיר, הבהיר, פועם פועם, תיק תק, תיק תק, צועד עם הזמן. שולחן הכתיבה של אבא עומד במקומו, מתחת לחלון ומולו על הקיר לוח השנה. הכל כמו שהיה, אין להכיר כלל כי נדדו מכאן אי פעם, כולם שבו למקומם ונרגעו. “למה אתה שקט כל כך? עייף, מה?” חוקרת אותי אמא. “הערב כולם אצלי לארוחת הערב, אני כבר רצה להכין את הסעודה”, מכריזה הדודה חגיגית.

כאשר יצאתי לרחוב, בין הבתים, השקפתי עליהם מקרוב והנה הכל עומד במקומו. הבתים, הגגות, החנויות, התעלות והגשרים. לא חלה בהם כל תמורה, עומדים הם כמו ביום שעזבתים, עומדים הם כאילו מחכים לי, כדי שאוכל שוב להתמזג אתם, למחוק את השנים שלא הייתי כאן. הייתי כאן, בחורף הראשון אחרי שעקרנו, התגעגעתי לסבא, העיירה היתה חבויה מתחת למעטה כבד של שלג, רדומה בשנת חורף עמוקה. לא יצאתי מפתח הבית. הפעם זהרה העיירה לקראתי, חייכה לקראתי על צליליה ומראותיה. נשמעה צפירה מבית החרושת, משמרות מתחלפות, עגלות עמוסות מתנהלות על הכביש, עבר פרש בודד, אכרות משרכות דרכן בצדי הדרך עמוסות סלים, פניהן אל ככר השוק, אך כאשר באתי במגע עם האנשים, עם החברים התחלתי להרגיש את שיני הזמן, שגידל וצימח מחד, ונגס מאידך. החברים בגרו, עלו וצמחו, המבוגרים שמביניהם פלומה רבה מבצבצת על פניהם, קולם השתנה, כמו מאליהם התכנסו יחד כל אלה שנדדו מכאן, כמוני, גימנזיסטים שבאו לעונת החופשה, כל אחד מספר על האירועים כפי שהתרחשו במקומותיהם. אלה שנשארו כאן תקועים, לא היה להם הרבה מה לספר, כאילו האירועים פסחו עליהם. הנערות, אותן ילדות שובבות ששיחקו ברחוב וצהלו, התבגרו, שדיים קטנים מזדקרים מבעד לשמלה, לוחשים, רוחשים, מדי פעם פורצות בצחוק, מתקשטות, מתגנדרות, ויש ביניהן קנאה, תחרות, על אותם הנערים המחזרים אחריהן. אולם הגימנזיסטיות כובשות את הבמה, את הרחוב הראשי שהן חוצות אותו מדי פעם, לפנות ערב עם שקיעה, מדברות הן רק רוסית, מנפנפות בשמלותיהן ומעמידות בצל את הנערות שלא נטשו את העיירה.

כאשר סרתי לראשונה בשעת בין השמשות אל בית המדרש הישן, אפף אותי מיד רוחו המיוחד. היתה זו תערובת מיוחדת, מעין מזיגה של שלל ריחות שהתמזגו יחד ונספגו בתוך הכתלים. ריחן של טליתות של ישישים, של תפלין ורצועות, של הפרוכת התלויה על ארון הקודש, של גמרות, משניות, חומשים, סידורים ומחזורים. מהם שעומדים ניצבים ומהם שנערמו על המדפים. ריחו של טבק הרחה, ושל עשן סיגריות, ריחן של נרות חֵלב ושעוה שדלקו וכבו עם עשן דק מיתמר, ריחות של יי“ש, כעכים ועוגיות קטנות, מיום של יארצייט, של חגיגת ברית מילה, בר מצוה. בימות הקיץ חודר אליו מבעד לחלונות הפתוחים ריחם של ענפי העצים שבגן, עשב ודשא. בחג הסוכות היה מפלס לו דרכו בין הריחות הדחוסים, ריחו של אתרוג לולב וענפי ערבה. חודר אל תוכם ומוסיף להם גוון מיוחד. הסתכלתי על העמוד של הש”ץ ועל האותיות הגדולות של “שִויתי ד' לנגדי תמיד”, הסתכלתי על השטנדרים80 שעמדו בסך סביב הכתלים, מהם זקופים, מהם כפופים. שם בפינה ליד כותל המזרח, ליד החלון, עמד השטנדר של ליבר הישיש, ריק פנוי ושומם. והרי היה יושב כאן הישיש מאז ומתמיד, בקיץ ובחורף, כל השעות של אחר הצהרים בין קרני שמש אחרונות מפזזות, היה יושב כאן עד לאחר מנחה־מעריב, אף יום אחד לא החסיר. היינו מכתרים אותו מקשיבים ומאזינים פעורי פה לסיפוריו המרתקים הקסומים על ימים שהיו ואינם, על העיירה, על פריצים, על שנות מלחמה, על גדודי קוזקים וצ’רקסים שחנו כאן בשנות המרידה הגדולה ב־1905 על תזמורת טטרית־טורקית שחנתה בקונטורה, במבצר העתיק, ובקולו הצרוד, הרועד והשביר היה מפזם לפנינו את ה“מרש הטורקי”, ממצמץ בעיניו החייכניות ומשנן אתנו: טר אי אי אי, טרום אי אי אי, אי טידודיל אי.

ואנו הילדים מזמזמים אחריו, הימים חולפים, התעייף הישיש, אמר שלום, לילדים שסובבו אותו, די ומספיק, עצם את עיניו והחזיר את נשמתו, הלך לעולמו. עמדה בי התחושה של חלל ריק, שלא היה במה למלא אותו. ואני חשבתי לתומי שהישיש ישב ליד השטנדר תמיד, לעולמים, ישב ויחכה לי כמו הבתים, כמו התעלות, כמו הגשרים.

ר' משה שוחט כבר לא סר הנה לתפילת מנחה ומעריב, היה מתפרץ, נוטל ידיו, מהדק אבנטו ומיד מתחיל להתנועע “אשרי יושבי ביתך עוד יהללוך סלה”. ר' משה שוחט לא היה עוסק בעניני חולין, במעשים של יום יום, בשיחת זקנים וישישים. עסוק היה כל ימיו בענינים העומדים ברומו של עולם עמים ומדינות, מלכים ושרים ורוזנים, חריף ובקי, ממולח ומבודח, וכולו מחאה וזעם על שבר בת ישראל. על גזרות קשות של מלכות, על פוגרומים, על סדר עולם משובש, ומנבא שסופם של כל שונאי ישראל יהיה רע ומר, כליה נחרצת. סיפורו של משה שוחט היה מהלך בכל העיירה ואף לאזני הגיע:

“באותו יום הששי לפנות בוקר, קמתי ממטתי, רציתי למשוך עלי את התחתונים האדומים שלי ולא מצאתים במקומם. זוגתי שיינדל שעמדה וקלעה את החלות רצתה להכניסן ולהושיבן בתוך התנור הלוהט, והנה צרה צרורה, המִרדֶה לא היה במקומו. מבחוץ נישאו קולות זועקים וקוראים, יצאתי החוצה, ומה רואות עיני? יענקלה, התכשיט שלי, צועד בראש חבורה גדולה של נערים, מניף במרדה את תחתוני האדומים, צועד וצורח: דאוואי קונסטיטוציה![^83] וכולם עונים אחריו. כך התחילה מהפכת 1905”.

סיפור זה דבק בי וליווה אותי כל הימים ובאותם הימים של החגיגה הגדולה, השירה הגדולה, הימים של התהלוכות והמצעדים, של הדגלים המתנוססים, חִפשתי ותרתי אחרי יענקלה בן השוחט, כשהוא מניף את דגלו המיוחד, שהרי הוא היה הראשון שהרים את נס המרד, אך הוא לא היה שם. זכה ר' משה שוחט ונתקיימה נבואתו, נפלה מלכות הרשעה, אך הוא השקיף על הגאולה והתמורה ממרומים.

הגיעה שעת מנחה־מעריב, אך בנימין החיגר, המלמד דרדקי של אבא בהיותו זאטוט, לא נראה יותר. שבק חיים לכל חי. הוא היה מסובב בבתים בערב חג הפסח, יחד עם סבא, לבושים בגדי חג הולכים מבית לבית ומתרימים מצות וביצים לנצרכים, לצרכי החג, כשאני ובן אחיו שלום, בחור מגודל, מלווים אותם, הוא אוחז בסיר הגדול ואני בסל הקלוע. כאשר היינו נתקלים בבית אחד במדרגות שלפני הכניסה, ואלו היו הרבה, היה ר' בנימין נשען בכף ידו על כתפי, עולה ונאנח קלות: “אי, אי פינילה, מה יהיה אתך כשתגדל?” בנתי לרוחו ולדאגתו, מה יהיה אתו כאשר אגדל וקומתי תעלה, על מי הוא יישען? משה פיני הזקן, פניו האצילות, אף הוא הלך לעולמו. הוא היה אוצר בלום של ניגוני חזנים מפורסמים, של ניגוני חסידים מכל חצרות הרבנים אשר היו, מימות הבעש"ט, לוי יצחק מברדיטשוב, ועד למלחין לבית טולנה, ר' יוסיל טולנער. היה עומד בראש השולחן, ליד הרבי הזקן בשעת שלש סעודות ומנעים זמירותיו. שלום גדליה’ס צמוד אליו מושך ומסלסל אתו. שלום קֵרבני לעבודת הקודש, העמידני לידם וזִמַרתי אתם וקבלתי שבחים מפי הזקן. ר' דוד הירש בעל הקבלה אף הוא הסתלק מאתנו, היה סר מדי פעם אל סבא מביא לו כתשורה קונטרס ישן עם צירופים וגימטריאות, השבעות וייחודים, או יושבים יחדיו מסתודדים ומעיינים בספר הזוהר הקדוש.

סדקים ניבעו בנוף העיירה, נוצרו קרחות. חברים סיפרו לי על כך בשלוות נפש. כך דרכו של עולם, אולם לי היתה תחושה של חלל ריק, כי לא היתה תמורה לזקנים אלה, כל אחד ודמותו עמו, אישיותו וייחודו.

כל אלה, פרט לר' משה שוחט, היו מבני חבורתו של סבא, מסובים לשולחנו בסעודת מלוה מלכה. הם חסרו לי משום מה, אולי משום שהייתי תמיד שוהה במחיצתם, נהנה מסיפוריהם וניגוניהם, מתחכך בין ברכיו של סבא ומזמר אתם, משלב את קולי הדק אל קולותיהם הרועדים, השבירים ומשתדל להתאים עצמי לקצב שלהם, ולדבקות, טי רי רי בים בים בים בם בם אוי. וזוכה ללטיפותיהם ולחיוכיהם.

היו אלה חבריו הקשישים של סבא, וגם חברים שלו, דאבתי לבדידותו של סבא, הותקפתי דאגה וחרדה לשלומו ולבריאותו ובלבי תפילה כי סבא שלי יחיה עד מאה ועשרים, יחיה לעולם. הייתי משכים בבוקר, לפני הליכתו של סבא לחצר הרבי, מניח תפלין ומתפלל בקול רם, בכוונה גדולה, כדי שסבא ישמע, כדי שינעם לו, שדעתו תנוח עליו. אך ראה זה פלא, לשמחתי הרבה המשיכו הזקנים את קיומם בבית, שמם וזכרם עולים מדי פעם לפנינו, ממשיכים לזמר ולשיר את ניגוניו של ר' משה פיני, סבא נזכר בהם מדי פעם, “שח לי ר' דוד הירש”, “שמעתי מפיו של ליבר הזקן”.

לא הותירו לי שהות רבה להרהורים, לתהייה ומבוכה, לאחר שבועיים של שהייה כאן, נחה עלי יד ארוכה, אחזה בציציות ראשי, תלשה אותי מתוך חבורת הנערים והנערות, טלטלה והציבה אותי בין חבורה בוגרת עליזה, תוססת, של צעירי העיירה ושל עלמות נאות, בניהם ובנותיהם של המשפחות המכובדות מיקירי העיירה. מהלכים היו מבוקר עד ערב חוזרים ומשננים את תפקידיהם ומתכנסים יחדיו בערבים לחזרות. היתה זו להקת השחקנים החובבים שהכינו שתי הצגות, לראשונה את “המכשפה” ולאחריה את המחזה “הנקודה היהודית” (“דאָס פּינטעלע איד”). ולאחר שבשתי ההצגות מופיע נער מזמר ושר, שמו בי את עינם וכך נפל הפור. משלחת הופיעה בפני אבא ואמא, וביניהם יוחנצי81 בכבודו ובעצמו, בנה הבכור של בת הרבי. החלו לדבר על לבם, ופיזרו שבחיהם, על קולי כי ערב, ועל כך שאין עלי אימת הציבור, וכי השתתפותי היא ממש סגולה בדוקה להצלחה. וכאשר ראו אבא ואמא גם את הלהט שבעיני ובדלית ברירה נתנו את הסכמתם, ורק תנאי אחד היתנו, כי בשעה עשר בערב עלי להיות בבית. החזרות נערכו באגף המגורים של חייקלה בת הרבי, כשיוחנצי ממלא את כל התפקידים יחד, כועדת הרפרטואר, המדריך המנחה וגם הלחשן.

1882

כאשר עמדתי על הבמה ושרתי בפני הקהל את שיר הנער היחף “לביבות חמות יהודים, לביבות”, ידעתי כי זהו הערב האחרון להופעתי, ידעתי כי בעוד שלושה ימים אני חוזר אל ספסל הלימודים. עונת החופש מסתיימת, הלימודים מתחדשים, כל החבורה, הנערים והנערות שבאו לחופשה, החלו לשוב אל הערים השונות, ואני עדיין עומד ושר “לביבות חמות”. היה זה הערב האחרון לאחר ארבע הצגות, נתון באותו שכרון מסחרר שהיה נסוך על כל חברי הלהקה, מוקפים בחיבה וסקרנות מיוחדת של כל בני התשחורת, אברכים ועלמות נערים ונערות, שעקבו בשקידה אחר ההכנות והחזרות, כולם היו גאים על כך שהנה “גם לנו להקה”.

התחלנו בחזרות על המחזה “דאָס פּינטעלע איד”, כבר שיננתי וחזרתי על השיר של ה“בר־מצוה”: “אני הקטן ישראל’קל לועג לך עמלק’לי” ופתאום חל השינוי, המפנה הגדול, התחלנו במשנה מרץ בשעות ארוכות להכין את “המכשפה די קולדוניה”. כל זה קרה מאותו יום שהופיעה אסתרקה היפה מז’מרינקה העיר. היא באה לביקור אצל קרובי משפחתה, ובלהקה בעירה היא שיחקה את מירל’ה היתומה ושמה הלך לפניה. אסתרקה הופיעה בבוקר זוהר אחד במעלה הרחוב כשהיא נשענת על שני בחורים, אחד מהם אידל יצקן המגונדר והחייכן, הקריין המושבע של סיפורי שלום עליכם בכל נשף ציוני. הם חצו את הרחוב, ואסתרקה צחקה וטופפה ברגליה הקלות, בתלתליה הזהובים בעיניה הכחולות הבוהקות, בלחייה המלאות הסומקות, בשפתיה המלאות החושקות, בפיה הקטן, בחזה השופע, נפנפה בשמלתה הקלה וצחקה. צחוקה התדרדר במורד הרחוב התפשט וחדר אל החנויות, אל הבתים והרעיד את כל הלבבות, ואותו מאורע מסעיר קבע את גורל ההצגה וכולם הגיעו לכלל דיעה כי הזדמנות נדירה שכזאת אין להחמיץ, כי הרי כולם ידעו והכירו את המחזה “המכשפה די קולדוניה”. מי שראה אי שם, מי שקרא, מי ששמע, אך כולם ידעו את כל השירים.

כאשר גולדפאדן הניף את שרביט הקסם שלו, הרכיב את “המכשפה” על גבי מטאטא הרימה אל על והפריח אותה בחללו של עולם. היא טסה וריחפה על פני מאות ערים ועיירות ששכנו על גדות הויסלה, הדניפר, הדניסטר והבוג, מהררי הקרפטים עד לגדות הים השחור, חלפה על פניהן עשתה בהן בקסמיה וכשפיה והרעיפה עליהן את שיריה ופזמוניה, עשתה בנאמנות רבה את השליחות החשובה שהטיל עליה גולדפאדן. היא פרצה את כל המחסומים ושילבה עצמה אל תוך זמירות לשבת, לחג ומועד, אל ניגוני החסידים ואנשי מעשה ליד שולחנו של הרבי, היא הזעיקה בשיריה את כל העם, את כל יהודי המצוקה מזקן ועד נער, את שוליות החייטים והסנדלרים, את התופרות ועוזרות הבית ובאמצעותה דיבר אליהם לאמור: צר לכם, מר לכם, גזירות מלכות הרשעה, רדיפות וחרמות והשפלות, אין פרנסה, אין קיום של ממש, יש לי תרופה בשבילכם: על אף הכל, ולמרות הכל, שירו יהודים, שתתחזק רוחכם, שיהיה שמח, והם שרו. הוא הביא אליהם את “שולמית” משדות בית לחם, את בחורי החמד מהררי ירושלים, ואת רועי הצאן ממדבר יהודה, מסביב למדורה, והם שרו וחלמו, וכל אם בישראל ידעה את שיר הערש, נענעו את עריסות עולליהן ושרו להם נוגות:


בבית המקדש בפינה אפלה

יושבת בת ציון עוטיה אבלהּ.


על גדי קטן ורך, על תורה וסחורה ועל צימוקים ושקדים. התינוקות ינקו את החלב משד שופע, משד מצומק, ינקו את השיר, נרגעו, נרדמו וחלמו.

“המכשפה” תוך טיסתה לא פסחה על עיירתנו והרעיפה גם עליה את שיריה, כאן לא היתה כלל “מלחמת שפות”, כולם דיברו יידיש, מתינוק בן יומו ועד זקן וישיש. יהודים דיברו יהודית, אותה שפה מיוחדת במינה על כל סגולותיה וגווניה משובצת באבני חן וסיפורים במלים של לשון הקודש, שפת התפילות והברכות והקינות והסליחות הזמירות והפיוטים של שבת חג ומועד, מעין שפה בלולה וכה צלולה וחמה, שופעת משלים ופתגמים מקריאה בתורה מפרקי משניות מעין יעקב ומהשוק והרחוב. היא לא היתה בררנית ביותר, היא נטלה מכל הבא ליד, לעסה, עיכלה ופלטה לשון וחידודי לשון עתירת ניבים הכל ארוג רקום ומשובץ יחד.

כל הקהל שר יחד עם השחקנים שהופיעו על הבמה וסייעו בידם בנפש חפצה, כל כך רצו שהם יצליחו שהכל יעלה יפה. הם שרו ועלזו עם הוצמאך (אידל יצקן) כאשר הופיע בכיכר השוק עם כל הסידקית שלו, “קויפט קויפט קונים א כשר’ה מציאה” (קנו קנו קונים, מציאה כשרה), “הוצמאך איז אַ בלינדער” (הוצמאך הן עיוור הוא). הם שרו והזילו דמעות עם מירלה היתומה, על מצוקתה ומר גורלה, על האם החורגת המנסה (בעצה אחת עם המכשפה) בכל הדרכים והתחבולות להפטר ממנה “אוי איהר אידען בני רחמנים”. גם לי סייעו וענו אחרי כאשר הופעתי על הבמה בככר השוק, ההומה, רגליים יחפות, מכנסים קרועים ופרומים, כתונת מרופטת, כובע קסקט מעוך שמוט לצד אחד, ומעל ראשי טס מעץ ועליו לביבות (שאפתה סבתא לכבוד “המכשפה”, הלביבות יבשו וריחן נמר מהצגה להצגה, אך אני שמרתי על הצרור ועל חבילת הבגדים כעל מטמון יקר). שרתי ושפכתי לפני הקהל את שירי שיחי את מר גורלי, קבלתי על סדרי עולם משובשים, כי למה זה יושב לו בן הרב רכון על הגמרא ומגישים לו מכל טוב, לחם מרוח בחמאה, עוגיות וכוס חלב חם. למה זה יושב לו בן הגביר ליד שולחן עמוס מעדנים וכל טוב שבעולם ועוד מפנקים אותו, ורק אני, היתום טורח ליד אמי האלמנה, המסכנה, הקמה השכם בבוקר. אופה לחם ולביבות ואני היתום משוטט בשוק בקיץ ובחורף צורח בקולי קולות: לביבות חמות יהודים! לביבות! וכל הקהל ענה אחרי במקהלה גדולה: הייסע לאטקעלעך אידעלעך הייס!

אך על כולם עלתה השמחה וגאה הצחוק כאשר הופיעו בככר השוק באיסטנבול (לשם הובאה מירלה למכירה כשפחה). הרוכלים והאחרים עטופים בגלימות לבנות ולראשיהם תרבושים אדומים עם גדילים כחולים (מעשה ידי איציקל בן־הסופר שנטל על עצמו את הכנת התפאורה והתלבושות) עם שפמים ארוכים מחודדים (מעשה ידי חיים הספר בשעות שלפני הצהרים והצלם בשעות אחרי הצהרים). הם ישבו בעיגול רגליהם מקופלות תחתיהם, שפופים ונשענים על ברכיהם, התנועעו ושרו בטורקית רהוטה אוסף נדיר של כל המלים הטורקיות שהיו שגורות בפינו:


חלבה, באקלאווה,

ארזרום, ראחאט לאקום,

ארבוז, באשטאן

איסטנבול סולטאן.


הם שרו (לפי הצעתי) בלחן של המרש הטורקי של ליבר הזקן, והקהל צחק בכל פה ומחא כפיים, שהרי כולם ידעו טורקית.

אחותי וחברותיה היו נוכחות בהצגות, אולם אבא ואמא ודומיהם לא באו להצגה, ומשום כך טרחתי למענם והצגתי בפניהם ובפני כל בני הבית את ההצגה כולה, מתחילתה ועד סופה. שיחקתי את כל הדמויות, שרתי את כל השירים והם צחקו. אפילו סבא הציץ הצצה קלה וחייך: “נו נו משתטה, משתטה, דברים בטלים”. ולי לא היה איכפת כלל, העיקר ששמחו וצחקו.

כן, כל העיירה צחקה, כל העיירה שרה, שרו הבנות בשעת שפשוף וצחצוח החלונות, שרו עוזרות הבית והתופרות, שרו שוליות סנדלרים וחייטים, שרו ועבדו לפי קצב המנגינה והזמר, העיירה כל כך רצתה לשמוח, כל כך רצתה לצחוק. ושמחה גוררת שמחה, רבו החתונות, פלוני לפלונית וכו' עלמות ואברכים צעירים וצעירות ששוטטו יחד, מי שנה ומי המחצית, אצה להם הדרך. פסקו היסוסים, פסקו חיזורים, העמידו חופה ענדו הטבעת, “הרי את מקודשת לי”, שברו הכוסית, מזל טוב! מזל טוב! הרבי עסוק טרוד, אץ מחופה לחופה ופניו עולזות. והתזמורת רעשה בחליל בחצוצרה בתופים ובמצלתיים, לא היו אלה הכליזמר מטולצ’ין, כינור ובס יהודים עבדקנים, כי אם שקצים בלונדיים יוצאי צבא לבושים בחולצות ומכנסי חאקי. הם סיגלו לעצמם את כל מנגינות החתונה המסורתיות, מרש לכת לחופה, ריקוד הסבתא, א שערעלע, אך הם הביאו אתם מנגינות חדשות, ריקודים חדשים, וכל השושבינים, ביחוד הדור הצעיר, חבקו מתניהן של הצעירות, רקדו בפנים לוהטות, סובבו והסתחררו, השיקו כוסיות לחיים! לחיים! לעסו מעדנים שטרודל ובאקלאווה ושמחו ועלזו.

רבתה השמחה, גאתה ועלתה בחתונתם של אידל יצקן עם אסתרקה היפה, אין לדעת מתי פרחה אהבתם אם בככר השוק או מאחורי הקלעים. היו כל חברי הלהקה, כל חובבי הלהקה וגם אני הייתי שם. הורקו כוסיות, מילאו כוסיות, רקדו כל הלילה. היה זה בשבילי ערב של פרידה, נפרדתי מכולם והצלילים העליזים נישאו אלי עגומים עצובים, הייתי כבר ערוך לנסיעה.

19

אשליה, כל הימים ששהיתי כאן הייתי אף אני נתון באותה אשליה מתוקה שאפפה את כל העיירה כי הנה שבו ובאו “ימים כתיקונם”. גרמניה ערש התרבות, אוסטריה ארץ החופש, פרנץ יוזף לעולם יחיה, הקרונה מטבע יציבה ועומדת לעד. ארובת בית החרושת פולטת עשן אפור לבנבן. הצפירה צופרת, משמרות מתחלפות, עולם כמנהגו נוהג. הכל אשליה, בריחה מהמציאות האפורה תוך עצימת עין, הסחת דעת מהארעיות, מאוירת אי הודאות. אבא אינו שקט, נבוני דבר מחשים. אינם רוצים לפזר את האשליה להשבית את השמחה.

החיילים האוסטרים במדיהם האפורים תכולים נראים כאן ככתמים על פני הנוף, זרים, נכרים, הם לא שייכים לכאן, מהלכים תמיד עם הרובה על הכתף אינם נפרדים ממנו אף לרגע אחד. המחתרת האדומה מפיצה כרוזים ביניהם: מה לכם כאן? מי לכם כאן? שובו הביתה אל נשותיכם וילדיכם, לחמתם דייכם, שובו הביתה! עגלה עמוסה שקים שרכה דרכה אל תחנת הרכבת, חייל יושב בניחותא על השקים רובה בידו ומתנודד. מולו מגיעה מהשדות עגלה עמוסה אלומות, קציר חדש, מותירה אחריה שביל של שִבֳּלי זהב.

ירדתי עם חבורה עליזה, חברי להקה וחובביה אל הנחל. עברנו ליד גדר גן הפירות הגדול של מנהל האחוזות, ענפי עצי התות פרשו עלינו את צִלם, תותים בשלים מתוקים שחורים, אדומים לבנים. שטנו בסירה, חתרנו במשוטים, הנחתי ראשי בין ברכיה החמות של פאניה, בתו הצעירה של זליג הרופא. אחיה, נוניה גבה קומה מגבעת קש רחבה לראשו פתח בשיר “אצא לי לבדי אל אם הדרך”. השמש שקעה, דייגים שישבו על שפת הנחל קפלו חכותיהם, אחדים ירדו אל תוך המים קפלו ואספו את רשתותיהם, דמדומים. מחר יביא קלים דגים מפרפרים בתוך דלי מים, דגים לשבת, הוא כבר התחיל למשש לבדוק את התנורים, לתקן לנקות, להכין אותם לקראת החורף. בשעתו הוסכם בינינו הילדים כי כאשר נעלה לארץ ישראל יעלה אתנו גם קלים, כי מי יביא לנו דגים לשבת, מי יתקן לנו את התנורים.

החנות של אמא פתוחה אך האצטבאות ריקות. באים לשאול לחקור על בד פשתן, בד לכלי לבן, מטפחת, “אין, אין, לא, אין”, מדברים רק עם מכרים ותיקים, עם “אנשי שלומנו”, מתלחשים, מסתודדים. הכל סודי, הכל במרומז, “אני אבדוק, אחפש, אולי אמצא משהו בשבילך, תבואי מחר, טוב? תעלי הביתה, טוב?” חוששים מעיני הבריות, כל מה שאמא הביאה מנסיעתה, מחיפושיה במחסני ובמרתפי בתי החרושת טמון במחבואים, במסתרים, משלמים במטבע זהב שהוציאו מהכדים הטמונים באדמה, בגינה, בחצר, תוחבים את החבילה מתחת לפרוה, שמים עמוק עמוק בתוך סל הנצרים ונעלמים בכניסה האחורית של הבית. לעתים תכופות מביאים דרך כניסה זו, שק קמח, גריסים, פולים, חביונת של שמן פרג או משל חמניות, שופכים למרתף תפוחי אדמה ושאר ירקות.

חיפושי נשק בכפרים, חיילים מרחרחים, נוברים, תוחבים כידוני הרובים בגינה, בחצר, מדביקים כרוזים, פקודות וצווים בגרמנית, רוסית ואוקראינית, הוראות חמורות. בלילות פולחות יריות את הדומיה, שורקות, מהדהדות.

שעות אחר הצהרים, בצעדים כבדים עלתה במעלה הרחוב תהלוכה של קבוצת אנשים. בראש צעד אכר נמוך קומה רחב כתפיים, ידיו היו כבולות הביט קדימה בעינים קרות, קפואות. מאחוריו צעדה קבוצת חיילים ורוביהם על כתפיהם, אחריהם צעד הכומר לבוש גלימה שחורה ומצנפת גבוהה שחורה לראשו, מילמל תפילה והצטלב מדי פעם, אחריו נשאו שנים ארון, כרכרה קלה רתומה לסוס אחד ובה קצין אוסטרי לבוש בקפידה, לידו הרופא הצבאי במשקפי מצבט – ישבו הרכיבו ברך על ברך והתנודדו בניחותא. במרחק מה מהכרכרה צעדה אשה, מטפחת שחורה לראשה נשאה מדי פעם עיניה למרום ופכרה כפיה. שני נערים יחפים צעדו לידה בראשים מורדים, החישו צעדיהם. צעדו עוד מספר אכרים. הצעדים הכבדים הדהדו בדומיה המתוחה שעמדה סביב. עוברים ושבים נעצרו, מסתכלים מתלחשים הלחש עובר מפה לפה “וואסילי סברדליוק מפועלי בית החרושת, מפעילי ‘ועד הדלים’ באותם ימים, מזמן חרשו מזימות נגדו, רובה מצאו תלוי בעלית הבקתה שלו, הלשינו”. התהלוכה צעדה הלאה אל מחוץ לעיר. כאשר הגיעו אל השדרה המובילה לתחנת הרכבת, ירדו מהכביש, פנו שמאלה ועלו על דרך העפר המובילה אל הגבעה אל בית העלמין של העיירה. הגיעו עד הגדר הגבוהה, מבעד לגדר מבין העצים הבודדים הציצו ראשיהן של מצבות. העמידו את האכר הכבול על המדרון שהיה מכוסה דשא ירוק רענן כשפניו וחזהו מופנים אל כתת היורים שנעמדה במרחק מה ממנו, חייל אחד ניגש קשר את עיניו והתיר את כבליו. הקצין ירד מהכרכרה ניגש אל כיתת היורים נשמעה פקודה בריחי רובים שקשקו וכוונו אותם אל הפנים אל החזה של האכר. נשמעה פקודה פייער! מטח של יריות והבהובי אש נפלטו מהרובים, הדהדו והרעידו את כל הסביבה. האכר צנח על פניו, פרפורים אחרונים, צריחת האשה וואסילי, ואסילי אל אלוהים! צרחו הנערים טאטו! טאטו! פעמוני הכנסיה פתחו בצלצולים כבדים אטיים ממושכים. הרופא ירד מהכרכרה ניגש אל האכר הפך אותו על פניו. משש בדק ונפנף בידו. נשמעה פקודה היורים הכתיפו את רוביהם סובבו אחורנית וצעדו אל הכביש, הקצין והרופא עלו על הכרכרה ונסעו. שני אכרים נגשו עם הארון הרימו את הגופה ושמו אותה בארון וכיסוהו במכסה שחור. ארבעה הרימו את הארון העמיסוהו על כתפיהם ופנו בדרך המובילה אל בית הקברות של הכפר, אחריהם צעד הכומר ופתח בתפילה, הצטלב, האשה והילדים וקבוצת האכרים שרכו דרכם אחריו.

התהלוכה נעלמה. ריח קל של אבק שריפה עוד נישא באויר. אך הוא נמוג בתוך הריחות הרעננים של העצים, של הדשא, של השדות.

השמש שקעה, דמדומים ממושכים, הלילה ירד על העיירה. יריות מהכפרים, מהגבעה ממול, פילחו את החשכה, שרקו הדהדו, הרובים ירו מאליהם מבטן האדמה, זעמו וירו.


אסתר’קה היפה שבה לעירה עטורת נצחון ונטלה עמה את בחיר לבה, את אידל יצקן. “המכשפה” שוב רכבה על המטאטא, התרוממה, ריחפה על פני העיירה, נופפה בידיה, נעלמה באופק הכחול ולא שבה עוד, ואני יצאתי לדרכי, חזרתי אל ספסל הלימודים.

20

אמא הקדימה אותי, נסעה לפני, כשבוע ימים. לתור אחר מעון מגורים עבורי, חזרה וספרה כי מצאה מקום מגורים מאד מתאים, כי הגב' כגן אשה נעימה ושקטה, כי הבית נקי ומסודר והחדר שהקצתה עבורי הוא נוח ומרווח, והוסיפה: “הבית הוא ליד הבאר, לא רחוק מבית גיטלמכר, היכן שגרתם”. גם אחי הוסיף פרטים, כולם דאגו לי שלא אתעה חלילה בין הבתים עם המזודה וצרור הספרים. אולם אני הלכתי ישר לבית שכן הייתי עובר על ידו מדי פעם. הגב' כגן מדברת אתי רק רוסית, אך בדרך כלל אינה מרבה לדבר. תמיד היא מהורהרת ועיניה נוגות, תמיד עסוקה בסידור הבית או טורחת במטבח. בימים הראשונים פנתה אלי בלשון רבים “אתם” כמו המורים בגימנסיה, אולם בפרק הזמן התרגלה אלי, התידדה אתי ואומרת לי “אתה”.

כאשר היא מגישה לי ארוחת הצהרים כשאני חוזר מהגימנסיה, היא יושבת על ידי, שואלת אותי אם האוכל טעים, אם הוא ערב לחכי, ואני מנסה לדובב אותה. וכך מתוך השיחות הקצרות למדתי לדעת כי היא התאלמנה לפני חמש שנים, בעלה היה מנהל חשבונות ראשי בעסקי ה' אורבוך והיא מקבלת קיצבה חדשית כדי מחיתה. היא סיפרה לי שזו לה הפעם הראשונה שהיא משכירה חדר לדייר תלמיד. שאמא שבתה את לבה ופירטה לפניה את כל שבחי ופשוט לא יכלה לסרב לה.

אני מקוה שלא גרמתי לה אכזבה. היא עצמה ילידת חרקוב וכיצד הגיעה לכאן איני יודע כי לא סיפרה לי. בתה היחידה אניוטה גרה בחרקוב, בעלה רוקח, יש לו בית מרקחת והוא קרוב משפחה, כך חזרה המשפחה למקורה. פעם, בארוחת הערב נטלה את האלבום המשפחתי, ליטפה אותו בידיה ופתחה אותו לפני והראתה לי את בתה מתקופת ילדותה, את עצמה, אשה צעירה נאה עם תסרוקת רחבה עגולה עומדת ליד בעלה עם עיניים גדולות וזקן קצר מסופר המחזיק על ברכיו את הבת הקטנה המתולתלת החיכנית. תמונה כזו תלויה גם בחדר האוכל. היא הראתה לי את בתה היפה ובעלה במשקפי מצבט ושני ילדיה החמודים, ילד וילדה, כיום הם בני שמונה, תשע. הבת מגיעה עם ילדיה לכאן בקיץ בתקופת החופשה, זהו כנראה החודש המאושר ביותר בחייה של הגב' כגן. כאשר היא מספרת על בתה ונכדיה מתישרים כל הקמטים בפניה ועיניה זוהרות כמהות ומתגעגעות.

הגב' כגן אימצה אותי, שומרת על נקיון חדרי, גם מטפלת בכביסה שלי, לפעמים מגהצת לי חולצה כאשר הגיהוץ במכבסה אינו מוצא חן בעיניה.

חדרי מרווח מוצף אור ולו שני חלונות. אחד פונה לגן ובו חמישה עצי פרי רבי פארות, החלון השני פונה לחצר ודלת כניסה מהחצר אל חדרי, עומדת בו מִטה, ארון בגדים, שולחן כתיבה ושלושה כסאות, אצטבה לספרים תלויה על הקיר. תמיד שורר שקט בדירה ובחדר, אצלנו בבית עומדת תמיד המולה, יוצאים ובאים, הדלת נפתחת הדלת נסגרת, כולם מדברים בקול רם, באים אנשים שונים צעירים וקשישים. עבר זמן ניכר עד שהתרגלתי לשקט השורר כאן ואני נהנה ממנו. זה כחודש ימים שאני כאן ועוד לא נטלתי ספר עברי ביד, שכן בדירה אין ספר עברי בנמצא, כל הספרים וכל הירחונים הגודשים את ארונות הספרים הפתוחים לפניהם בשפה הרוסית, לאו דוקא ספרות יפה, ואני קורא בהם בצמאון רב. מהם סופרים וספרים שרק את שמותיהם שמעתי או שנתקלתי בהם תוך כדי קריאה. אני משכים קום מתפלל שחרית מניח תפלין ומקדם בזמר את היום החדש שזרח, אוהב אני את הניגון שבתפילה “ומחכמתך אל עליון תאציל עלי ומבינתך תבינני… וארשתיך לי לעולם”, והיום כולו ערוך לפני, יש בו איזה סדר. אף אחד מהחברים שלי אינו מתפלל, אינו מניח תפלין, ואיני יודע כיצד הם מקבלים את פני היום החדש, סתם ממהרים נחפזים. לפעמים, בשעות לפנות ערב, מתמלא החדר המולה עליזה, באים אלי החברים הגרים בקרבת מקום לשעה קלה. אין שרים, לפי בקשתי, רק משוחחים הרבה. מדברים על אירועי היום בגימנסיה, על מערכת הלימודים, על המורים ועל המצב, על שמועות מהלכות ועל הכתוב בעתונים, אנו מעורים בכל האירועים המתרחשים סביבנו. לכולנו ישנה הרגשה מוזרה כי פתאום התרחקה רוסיה מאתנו מרחק רב. שם מתחוללים אירועים גדולים, הכל גועש סוער, ולכאן מגיעים רק הדים קלושים, אנחנו מחוץ למדינה ומחוץ לתחום, קיים גבול ושומרי גבול, אנחנו בשטח הכיבוש. מרגישים בו על כל צעד ושעל. ברחובות משוטטים חיילים אוסטרים חמושים ברובים, קצינים גרמנים גבוהי קומה חוצים מדי פעם את הרחוב רכובים על סוסיהם, מדי פעם מופיעים קציני ההטמן אשר האוסטרים הביאו איתם והושיבוהו בקיוב, הם משוטטים במדיהם המהודרים. בסגינים אפורים קצרים המהודקים באבנטים אדומים במגפיים עם עקבים גבוהים. גם הם זרים כאן הם באו עם ההטמן מגליציה.

בגימנסיה חלו שינויים, “מנהיגי המהפכה” השמיניסטים נעלמו מהנוף, נשאה אותם הרוח. ואותם תלמידים שעקרו והגיעו לכאן ומילאו את הכיתות המקבילות, חזרו לעריהם שכולן מצויות בשטח הכבוש. הרבה פנים חדשות, רבו התלמידים היהודים וגם אוקראינים, דוחסים בנו את השפה האוקראינית בדרכים שונות, שיר, סיפור, אגדה, רוקמים את יריעת העבר ומשלבים הווי כפרי. הרבה הלצות ובדיחות נפוצו בין התלמידים, אין מקבלים את השפה ברצינות יתירה.

גם קרילנקו חוגג את יומו הגדול, שרים שירים אוקראינים מן המיטב והמובחר. אריות מאופרטות, שירים עליזים ונוגים. לי הוא אמר: “אתה תצטרך להפסיק לשיר לזמן די ניכר, הקול שלך מתחלף”. אולם אני בא לפעמים לחזרות, יושב בצד ונהנה מהשירה. שרים שיר אחד שבו הבאסים צועדים בראש והמקהלה עונה אחריהם בקריאות נרגשות היי! היי! על שירת העפרוני עם הנץ השחר, על ספינות קוזקים הנישאות על פני הים הכחול להציל אחיהם השבויים והנמקים בכוכי הכלא של השולטן, כמהים ומתגעגעים אל שדות מולדת.

את ז’ניה פגשתי כבר ביום הרביעי לבואי, יותר נכון נתקלנו זה בזה בשעת ההפסקה הגדולה. היא נחפזה לצאת מהמזנון ואני מיהרתי להכנס אל תוכו, אל תוך ההמולה שעמדה בו, וכך נפגשנו פנים אל פנים ושנינו פלטנו צווחה קלה אי! וכך עמדנו אחד מול השני, כמעט שהתחבקנו, אולם החיבוק נשאר תלוי באויר ומרוב התרגשות שכחנו אפילו ללחוץ ידיים. מתי באת? למה לא סרת אלינו? הערב אתה אורח שלנו. נחכה לך, טוב? הסמיקה ופרחה. פניה היו שזופות, התמלאו, התעגלו, כנראה התרחצה הרבה בנהר בעונת החופש, נדמה לי כי היא גבהה קצת. עמדתי נרגש ולִויתי אותה במבטי עד שנעלמה מעיני, כן, הערב אבקר אצלם. בין השינויים שהוכנסו בגימנסיה היה גם איחוד שני המזנונים. הוסיפו עוד שני חדרים ונוצר אולם גדול רחב והוא מתמלא המולה עליזה של בנות מלהגות וצוחקות, שיניים לבנות גדולות ננעצות בכריך ושפתיים אדומות לופפות אותו.

גב' גיטלמכר פגשה אותי בחמימות רבה, שאלה לשלום אמא. סעדנו ארוחת ערב, ישבה כל המשפחה, ה' גיטלמכר, ארציק האח הבכור היפהפה המגונדר, שולקה האח הצעיר השובב העליז. ז’ניה ישבה על ידי ליד השולחן, הייתי כולי מוצף באותו ריח בושם ופריחה ששפע ממנה, שסיחרר אותי. עם גמר שתית הקפה נטלה ז’ניה את ידי ומשכה אותי אחריה. “בוא, אראה לך משהו”, וכך יד ביד עברנו את המסדרון המואר ונכנסנו לחדר שבו גרנו אני ואחי. החדר נראה כל כך שונה, לבש פנים חדשות, הדלתות והחלונות צובעו בצבע אפור תכלכל והקירות בצבע ורוד ארגמן וציורים בקַוקַוים ופרחים, עמד שולחן טואלט קטן מול מראה גדולה, כוננית עם ספרים, שולחן כתיבה קטן, ארון בגדים וספה חדשה עם מכסה קטיפה, שטיח היה פרוש על הרצפה. עמדה אוירה נעימה חמימה בחדר המטופח, היה זה חדרה של ז’ניה, “נו, איך? מוצא חן בעיניך?”. ישבנו, פטפטנו, בחודשי החופש התחילה ללמוד נגינה על פסנתר, כאשר תסיים את לימודיה בגימנסיה היא תסע לחרקוב, לאוניברסיטה, אני מהרהר היכן אני אהיה כאשר אסיים לימודי בגימנסיה.

כבר מספר פעמים הזמינה אותי הגב' גיטלמכר לסעוד אתם את סעודת ליל שבת. אולם עם כל רצוני אין אני יכול לעשות זאת, כי איך אוכל להשאיר את גב' כגן לבדה שכה טרחה להכין את הסעודה, פרשה מפה לבנה על השולחן, חלה ודגים וכל השאר, תשב בודדה ליד השולחן, כאשר אני יושב אתה ואנו משוחחים, היא נראית מאושרת, לא כאן ולא כאן אין אוירה של ליל ששי, של שבת, אין הדלקת נרות, אין קידוש, אין זמירות. כאשר אני נכנס לפעמים אל ביתה של ז’ניה לאחר הסעודה, יושב ה' גיטלמכר מעשן פפירוסה ריחנית, לוגם מכוס התה, מיחם הניקל העומד על קמטר ארון הכלים מפעפע ומעלה אדים. גב' גיטלמכר מכבדת אותי וגם את ז’ניה בכוסות תה, בעוגיות ופנכות מרקחת. הפטיפון משמיע נגינות, אני שוהה שעה קלה וחוזר אל חדרי השקט, בבית שוררת דומיה, הגב' כגן ודאי כבר ישנה ואולי היא יושבת בכורסתה וקוראת ספר.

ימי קיץ אחרונים, הסתיו מתקרב, דמדומים ממושכים, שעות של ערגה וכמיהה, של ציפיה, רוחות החלו לנשוב, עלים נושרים מהעצים, שלכת.

הרוח יִללה כל הלילה, התרפקה על החלונות, על הדלתות, העצים התכופפו ורעשו, ומי יודע את דרך הרוח, אולי היא שהגדילה והגבירה את מדורת המהפכה והיא שלחה זרועותיה והתפשטה לכל עבר, חצתה גבולות, חדרה אל תוך מדינות, הציתה לבבות. ברחובות ברלין ובוינא הפגנות המוניות, כסאות מלכים מתנודדים, המחתרת הגבירה פעולותיה מפיצה כרוזים, חיילים אוסטרים מרחרחים בכפרים, אסירים כבולים מובלים לאי־שם, בככר השוק תלו שני אכרים, הציר הגרמני במוסקבה נרצח, פרשים שועטים, אופנועים מטרטרים ויוצאים דחופים ממפקדת הצבא, בקסרקטינים תכונה רבתי, אורזים, עומסים. האתנחתא נסתיימה, האויר רעד, הזמן נע וזע ממקומו והוא צועד בצעדים מהירים חפוזים. עם ערפִלי בוקר חצו גדודים ראשונים את העיר, צעדו בצעדים כבדים, אין שירה אין תזמורת. קצינים גרמנים רכבו על סוסיהם, פניהם קפואים, הגדודים החישו צעד, צפופים, רובים בידיהם, מכונות יריה, תותחים קלים, תותחים כבדים, הם צעדו לטולצ’ין אל תחנת הרכבת הקרובה, העיר התרוקנה, האזור התרוקן, עמד שקט מתוח. אך בטרם נמוג העשן וההבל החם מדוּדי הבישול הגדולים שנשרכו אחרי הגדודים, בטרם הספיקו כולם לעלות על הרכבות, וכבר עלו מהמחתרת כנופיות מזוינות, הופיעו ונעלמו. אין לדעת אם הן מ“האדומים” או מ“האוקראינים” הרוצים לשמור על אותה עצמאות דחוקה שהוריש להם הכובש, התחיל המאבק על השלטון, התחיל המאבק על שַדמות אוקראינה.

ביום ראשון השכם בבוקר החלו כל פעמוני הכנסיות שבעיר ובסביבה לצלצל בצלילים מהירים, הם נישאו מקרוב הם הגיעו מרחוק והידהדו באויר. שריפה? אזעקה? לא עברה אלא שעה קלה וזרם של עגלות עמוסות צעירים וקשישים, מניפים רוביהם, חבקו מכונות יריה, חצו שטפו את רחובות העיר את דרכי העפר, רוכבים מזוינים רכבו על סוסים בלי אוכפים, עם רב, שרו, שאגו: היי! היי! עולים על נימירוב! על הפולנים הצפעונים! כחמש מאות ליגיונרים פולנים, אולאנים,83 הגיעו לכאן בחסותם של האוסטרים, השתכנו הם וסוסיהם בארמון הנטוש של הגרף פוטוצקי ובבנינים המרובים, ניסו לשקם להשיב את הביזה ושוטטו בכפרים אשר מסביב.

מדי פעם היו מופיעים כאן בעיר ארבעה חמישה פרשים על סוסיהם המטופחים קצוצי הזנב, לבושים במדים מפוארים מהודקים במגפיים גבוהים, נוקשים בדרבונות מצלצלים, כובע מרובע לראשיהם, חרבם על ירכם. הם שעטו על הכביש ברחוב הראשי, תמרנו את סוסיהם, העוברים ושבים הצטדדו, הסוסים טופפו וקרטעו ברגליהם זקפו ראשיהם, האולאנים ישבו זקופים והביטו על כולם במבט גא ויהיר.

ההמונים שנהרו וזרמו באלפיהם מכל הכפרים אשר באזור הנרחב, פשטו על השדות סביב סביב בעיגול רחב של וירסטאות ושמו מצור על הארמון ובניניו. הם ירדו עם נשקם הטעון מהעגלות וצעדו צעד בצעד ומפקדיהם רכבו בראש, השאגות והיריות הרעידו את כל הסביבה. הם קרבו אל הארמון אשר מחלונותיו הציצו קני רובים ונעמדו. לא עברו אלא רגעים מספר ומהארמון יצאו שני ליגיונרים עם דגל לבן והתקרבו אל מפקדי המצור. המשא ומתן ארך שעה ארוכה, כניעה ללא תנאי! על הככר הרחבה נערמו רובים, תחמושת, חרבות, הכובעים המרובעים נזרקו למדורה שהבעירו, פשטו את מדיהם המפוארים, חלצו את מגפיהם הנוקשים, נפרדו מסוסיהם המטופחים ויצאו בשיירה ארוכה לדרך. התלמידים האוקראינים סיפרו ופירטו בהתלהבות גוברת את עלילות המצור ועיניהם נצצו ולהטו. אולי אחיהם, הוריהם השתתפו במסע המצור. עברו יומיים, שיירה ארוכה חצתה את הרחוב הראשי ופנו בדרך העולה לטולצ’ין. הם היו עטופים בשמיכות, גלויי ראש, יחפים, תשושים וזעקו מים! מים! כפריים צעירים חמושים רכבו על הסוסים המטופחים וזרזו במגלביהם כל כושל ומפגר, היידה! היידה! פאנים ארורים!

האזור התרוקן, האזור טוהר מכובשים, מזרים. ההטמן וקציניו שבו לגליציה.

21

אפלולית שררה בבית העם שהיה מלא מפה לפה, דרך הצְהָרים הגבוהים הפתוחים, הסתנן פנימה אור חיור קלוש, והעשן הכבד של הסיגריות זרם החוצה בסילונים כחלחלים. זה שבוע ימים נערכים כאן הויכוחים הלוהטים, נואמים עולים נואמים יורדים, קריאת בראוו! ומחיאות כפיים מתערבבות ועולות יחד עם שריקות וקריאות בוז! הלאה! ד’אלוי! הנשים הנואמות קצוצות השיער מקבלות מנה אחת אפים מתובלות וממולחות ומדי פעם רועם הצחוק באולם. המאבק בעיצומו, שם יורים בכדורים ובפגזים וכאן יורים בחצים מושחזים ובבליסטראות. הקהל התגבש כאן גושים גושים המייצגים את כל הדעות ואת כל העמדות. בחלק אחד של האולם התרכזו כל אנשי לשעבר, קצינים, שוטרים, פקידים, הכמורה ופרחי כמרים בעלי אחוזה ובעלי ממון שהרימו ראש בתקופת הכיבוש. הם נאבקים בנאומיהם על ימים שעברו, על מה שהיה מקוּים לימים כתיקונם, על רוסיה האחת והבלתי מחולקת, על סדר ומשטר ועל דיסציפלינה, מגדלים ומטפחים במקום סתר נסיך, צאר לבן. בצד השני של האולם התרכז קהל לבוש בפרוות קצרות חומות, בחולצות רקומות, בבלורית בצמה ובכובעי פרוה, בפגיונים קצרים, נשים רחבות מותן וירכיים, במטפחות ארוכות, צעירות עם סרטים בצמות, בשמלות רחבות במגפיים אדומים, נפגשים ב“דזין דוברי” ונפרדים ב“ידו זאבאצניה”. הנואם נושא את דברו על אוקראינה החופשית העצמאית “לא נהיה יותר אסם המזון לכל רוסיה! לא נהיה יותר משועבדים למוסקל!” ומסיֵם בקריאה נרגשת “ניחאי ז’ווה רידנה אוקראינה!” הקהל רועם במחיאות כפים, ושרים משירי שבצ’נקו. סמוך לבמה בשורות הראשונות התרכזו חיילים בסגינים ארוכים פועלים ופועלות, שוליות של בעלי מלאכה, הנואם קומיסר גבה קומה בחליפת עור, אקדוח על ירכו. נואם, חוצב להבות, תחי אחוות הפועלים והאכרים! תחי רוסיה האחת והבלתי מחולקת! הלאה הפולנים ההידמקים, אנשי המגלב והפיגיון! תחי המהפכה האדומה! רעם של מחיאות כפים וקריאות הידד. אחריו עלה צעיר, פנים בהירים תמימים, עינים חולמות חבש כובע קרקול שחור לראשו ועליו התנוסס הכוכב האדום, הוא דיבר על המהפכה העולמית על אחוות עמים, על אחוות אחים, ציטט את לנין ואת טרוצקי, נופף בידיו, פניו להטו בחזון הגדול חזון אחרית הימים. יריה פילחה את האויר. הכדור ננעץ ישר בלבו והוא נפל מתבוסס בדמו. חבריו נזעקו אל הבמה, הוציאוהו על זרועותיהם והבהילוהו לבית החולים. אין לדעת אם הכדור נורה מתוך אנשי הצאר או מתוך “הרקומים”. אם הכדור נשלח אל לב היהודי או אל לב הקומוניסט, היינו הך. יומיים פרפר בין החיים והמות וּבלעוֹ המות. תהלוכת אבל ארוכה צעדה ברחוב הראשי, הארון נישא על ידי ארבעה חיילים, התזמורת ניגנה מרש אֵבל והוא שחנך את בית הקברות החדש, את בית הקברות לגבורי המהפכה. זכות גדולה עמדה לו לאותו צדיק. בן הדיין מנימירוב שרצה לתקן את העולם במלכות שדי, עולם שכולו טוב. הורידו את הארון אל תוך הבור סתמו את הגולֵל ומטח יריות נורה על קברו. כאשר שככו הדי היריות, כאשר כל הקהל הרב התפזר, התרוממו מאחורי גבעה קטנה זקן וזקנה וקרבו אל הקבר. הזקן אמר קדיש בקול רועד, האשה עטופה בשחורים פכרה ידיה ומיררה בבכי “יענקלה שלי”, עגלה עם צעירי הכפר עברה על דרך העפר לעגו וצחקו “יענקלה, יענקלה”.

כל יום ואירועיו, הלימודים בגימנסיה מתנהלים בעצלתיים אך הם נמשכים כסדרם. המורים עומדים על דוכניהם והנערים על ספסליהם, מעין מאמץ משותף, איש לא נעדר. הנערים נעשו רציניים יותר, מהורהרים, התבגרו בבת אחת בחדשים האלה, מעבר לגילם, מעבר לזמן, הם חשים כי דברי הימים נכתבים לנגד עיניהם. כאשר אני חוזר לדירה, לחדרי, אני מוצא את גב' כגן לא שקטה, קצת מבוהלת והיא שמחה לקראתי. רק לא להיות לבד, עוד נפש חיה על ידה. אני מרגיש עצמי קצת אחראי לשלומה. משתדל לבדר את דעתה, מספר לה מדי פעם על אירועי היום, מה שאירע בגימנסיה והיא מחייכת. אין אני מספר לה על המכתב הבהול שקבלתי מאבא, “המצב מתערער והולך, אולי תחזור?” אף אחד לא עזב, לא נשר, למה אהיה בין הראשונים.

***

העיר עברה מיד ליד, נרגעה לשבוע ימים ומיד החלו היריות מחדש, נלחמים הכוחות המקומיים.

***

המצב הולך ומחמיר, החזית קרבה והולכת. כבר נשמעים מרחוק רעמי התותחים.

***

כל הלילה רעמו התותחים, פגזים עפו מעל העיר, פגזים אחדים נפלו בתוך העיר והרעידו את החלונות. לפנות בוקר שככו היריות, גדוד פרשים פרץ העירה בתרועה, הוא שטף עבר את העיר, ונישא הלאה.

חבורות חבורות עמדנו מול בנין הגימנסיה והבטנו על ההריסות בעינים תמהות ונבוכות, על מפולת הלבנים האדומות שרבצו על הבנין, שהתגוללו בשטח. הפגזים נפלו כאן בקומות העליונות ופגעו בבנין הגאה שהזדקר והתנשא על פני כל הבתים והבנינים שבסביבה. חלונות נעקרו, כל השמשות נופצו, מדי פעם נותקה לבנה אחת, נשרה ונחבטה בקרקע.

הבנין שהילך עלינו את קסמיו, את יראת הכבוד, שרבים מאתנו נאבקו קשות על הזכות להסתופף בתוכו, עמד לפנינו בוש ונכלם, על גאוָתו שנפגעה, שנפצעה כה עמוקות. היה בוקר אפור, צונן ורטוב, החורף כבר עבר אולם האביב טרם הגיע, השמש עוד לא זרחה, השמים היו קודרים, עננים כבדים שטו, ערפל ואדים אפורים, עמדנו דוממים ונבוכים ולא ידענו לאן לפנות. בצעדים איטיים פנינו אל המגרש הגדול עמדנו צפופים וחִכינו. המנהל וקבוצת מורים הגיעו, בקול שקט ומאופק הודיע: “הלימודים לצערנו נפסקים, ישוב כל אחד לביתו, על חידוש הלימודים תינתן הודעה מיוחדת”. הפעם לא מיהרו, לא נדחקו, אט אט התפזרו כל אחד לדרכו, מי לביתו, מי לעיירתו ומי לכפרו. אני חזרתי לעיירתי וההודעה כבר לא הגיעה אלי, אף פעם. סופה של שחרות.

ספר שלישי – הנעורים שבדרך 1919–1921

 

המסע הגדול – מסע הצבא האדום

פרק א: המסע הגדול

1

עומדים היינו בין התקופות: תקופת השלטון שהיה, שהתימר להיות ובינתיים גזל, שדד, רצח, וחלף כסיוט אימים, ובין שלטון שפעמיו כבר נשמעים ונישאים מעל גלי האתר. הוא צועד, הוא קרב ובא, באלפי סימנים ואותות, חשים את קרבתו, אך הוא טרם הגיע. חלל ריק.

לפני חודשיים עבר כאן הצבא האדום. עבר, שטף, שעט ודהר באלפיו ורבבותיו, כאשדות מים אדירים, גועשים סואנים. ימים ולילות נמשך המסע, וכפי שנקרא בפי הבריות, “המסע הגדול” (“וֶליקי פוחוד”), ודומה היה שאין לו קץ, שאין לו סוף.

ימים ולילות רעדה העיירה הקטנה הצמודה אל הגבעה, לקול המון גויים, שעטת סוסים, גדודי פרשים, וצעדים כבדים של חיל רגלי. הם צעדו גדוד אחר גדוד במרחקים קצובים. עברה דיביזיה אחת ואחריה השתרכו לאורך קילומטרים, תותחים משקשקים, טרטור מכוניות משא כבדות טעונות לעייפה. מהן שנסעו עדיין בכוחות עצמן ומהן שנסחבו על ידי סוסים כבדי גוף ורגלים, עגלות טעונות אספקה לאדם ולבהמה, שיירה אחר שיירה. לרגעים ספורים התרוקן הכביש, אך מיד התחדש המסע, פרשים, חיל רגלי, מכונות ירייה, תותחים, עגלות משא וחוזר חלילה. מדי פעם הופיעו מרכבות שהִטלטלו על אבני הכביש המרובעות, ובהן ישבו ברחבות מפקדים, סבר פניהם חמור ורציני.

שטפו זרמו נהרות נחלי אדם. דומה היה שכל עמי ועממי רוסיה עקרו ממקומות מושבותיהם ונשפכו אל תוך הזרם האדיר ומכסים את עין הארץ: קירגיזים, קלמיקים, יאקוטים, צ’ובאשים, צ’וקוצ’ים מערבות סיביר, סינים מגבולות מנצ’וריה, טטרים מקרים, כולם מגזע המונגולים, עינים מלוכסנות, לסתות בולטות, רגלים עקומות מרוב רכיבה. הם וסוסיהם נמוכי קומה ורחבי גרם, סוס ורוכבו מקשה אחת.

אחריהם ובעקבותיהם, על סוסים בכל הצבעים, שעטו גדודי הקוזקים, מהדון, מהוולגה, מקובאן ומהרי אוראל, בפרוות ובסגינים ארוכים, בכובעי פרוה רחבים, שעירים, אפורים. חניתותיהם התקועות באוכפים התנוססו למרחקים, יער של חניתות נע, התנועע והתקדם.

כבתהלוכה חגיגית, הופיעו על סוסים שחורים, גדודי הצ’רקסים והצ’וקוצ’ים בני הקוקז. עטופים גלימות רחבות עבות מצמר שהונחו על כתפיהם וכיסו את גוף הרוכב, ושוליהן נפרשו על גבם של הסוסים, למען ייחם גם להם. לראשיהם כובעי קאראקול קטנים, שחורים עם פסים אדומים, אשפות הכדורים נוצצו על חזיהם, שפם שחור ועינים בורקות. הסוסים והפרשים נשאו את ראשיהם ביהירות ובגאוה, נסיכי המזרח!

על סוסים גבוהים, ארוכי צואר וגו, הופיעו הוליקורוסים והבילורוסים. כולם גבוהי קומה, בהירי פנים, זקנקן אדום, ועיני תכלת בוהקות ועינים אפורות כפלדה. בידוע, כי בחורי ישראל מצויים כאן באלפיהם, אולם אינם מזדהים ואין להכירם. כולם עטופים, מכורבלים, צמודים לסוסיהם ומחישים צעד. המסע מתקדם, אצה להם הדרך, השעה דוחקת.

וכמנהג המדינה, ולפי מסורת הדורות של “אמא רוסיה”, היכן שגדודי חיילים צועדים ופרשים דוהרים, שם השיר והזמר משתפכים, מסתלסלים וחוגגים. בקעו ועלו השירים מאלפי גרונות ומילאו חללו של האויר, ב“אוח” וב“אח” ובשריקה עליזה, מחרוזת ארוכה: שירי מולדת, שירי מלחמה, שירי מהפכה ושירי חשק ואהבה. מהם קודרים, מאיימים, ומהם עליזים שמחים, ומהם מלאי געגועים וכיסופים. ועל כולם, שיר השירים אשר לדוניה. נישאת היא בפי כל וחושקים אותה ושרים אותה באלף חרוזים. ריחפה דוניה ונישאה לפני עיניהם כצפור קסמים, קרצה להם בעיניה השובבניות, ניפנפה בצמותיה וברעמת שערותיה הזהבהבות, ונסכה בהם שכרון. והם שרים לה, והם עורגים אליה:


אֶח דוניָה יַ דוניָה דוניָה יַ

אך זו ריבה חמודה.

ירדה דוניה אל הבאר

וכל הגדוד כבר התעורר

אח דוניה יַ דוניה דוניה יַ

אך זו ריבה חמודה (2)

העיפה דוניה צמותיה

וכל הגדוד בעקבותיה

אח דוניה יַ…..

טיְלה דוניה בשדה

וסביבה כל המטה

אח דוניה יַ…..


העינים מבריקות, הלחיים סומקות, אפופים המה ריחה המשכר של דוניה, והיא מחממת את כל הלבבות.

2

כאן, בין העגלות, הסוסים, התותחים, התרוצצו נערים בני שלש עשרה, ארבע עשרה, חמש עשרה. אסופים, יתומי מלחמה ומהפכה, אשר שוטטו ברחובות הערים, מזי רעב, נפוחי כָּפן, קרועים ובלואים. שלחו ידם בבזה ובשוד להשקיט רעבונם. עזובים לנפשם, הבית, ההורים, בני משפחה, כל אלה הופיעו במטושטש, מעורפל, חלום רחוק היה, אי פעם. לוחמים הם מלחמת קיומם משחר ילדותם, מתלכדים הם חבורות חבורות, ידם בכל ויד כל בהם. מלקים אותם שבע ביום, חובטים בהם, מורטים שערותיהם, אך חזק רצונם לחיות, להתקיים. לעת לילה מתכנסים הם מתחת לגשרים, בין חורבות הבתים, מתכרבלים בבלויי סחבותיהם, ונצמדים אחד לשני, למען ייחם להם.

ריח לחם השיפון, ריח המרק והחמיצה המהבילים וחתיכת הבשר הביאם לכאן, אוכלים לשובע. הם נצמדו אל המסע הארוך, והם חיים את הימים הגדולים של נעוריהם. את ההרפתקאה. חוצים את כל רחבי המדינה, ערים, עיירות, כפרים, שדות ויערות. חזית, מלחמה, בולעים את עשן אבק השריפה, מטר יריות, פגזים מתפוצצים,מלחמה!

את הסחבות זרקו מזמן, והלבישום מדי צבא, חאקי ירקרק. ניתן היה לראותם כשהם סוחבים את רגליהם במגפים הגבוהים, הכובע שמוט על האף, החולצה תלויה עליהם כעל גבי דחליל, המכנסים אף הם גדולים ממִדתם, והם משתרבבים למטה. הם מתוחים ודרוכים, מוכנים לתת יד, להיות “מועילים” ולא “אוכלי חינם”. לכולם שם אחד: וסקָה, וסיטקה, ולכל גדוד, ולכל פלוגה וסקה משלו. תמיד הם טרודים וטורחים מבוקר עד ערב. מצחצחים מגפי קציניהם, מנקים סוסיהם, מאכילים אותם, משקים אותם. מבטם גא ויהיר: “גם אנחנו בין הלוחמים”.

נדחקים הם אל בעלי הדרגות הגבוהות, אל הקצינים ונצמדים אליהם. מחכים הם למוצא פיהם, ומיד אצים, רצים, מוכנים לכל שרות ולכל שליחות. ואלה, המפקדים והקומיסרים, מסלסלים בשפמם ומחייכים להנאתם, לשרות יעיל זה שזכו בו מן ההפקר. דואגים הם לנערים, לבל יבולע להם. וכך הולכת ונוצרת קרבת הלבבות בין המפקד, הפטרון, האב, ובין הנער. וכך נעלם השם הכולל וסקה, והנער מופיע בשמו הוא: פיטקה, גרישקה, סשקה, פבלושה, ומלה חמה מאת המפקד, מלה שכה כמַהּ וערג אליה, הממלאת את לבו אושר אין קץ, מוכן הוא לעבור באש ובמים למען המפקד שלו, או כפי שחזרו ושיננו לו: בעד המהפכה! בעד הצבא האדום!

3

ובעוד המסע נמשך והולך, התקדרו השמים וחשרת עננים כבדה התרוממה והתנשאה אל על, התלכדה ורבצה על היערות. העננים הגיחו מגדות הים השחור וכיסו את פני השמש, ירדה עלטה וחשכה, הגיעו ימות הגשמים. הרקיע הנמיך והשתפל כלפי מטה בכובד מעיק. לפתע, הבריקו הברקים, וחִצי אש כחולה בקעו לרגע את החשיכה, והאירו באור כחול את הבתים, הכביש, הגבעה ואת המסע שצעד, שלא פסק. רעם אדיר הרעיד את כל היקום, התגלגל והשתבר לרסיסים, וכאילו ניתן האות, וגשם עז ניתך ארצה, ברעש ובזעף. נפתחו ארובות השמים והגשמים ניתכו בלי הרף, יומם ולילה. הכל טבל במים רבים ששטפו בזרם סוחף במורד הגבעה בתעלות שמשני עברי הכביש, ונשפכו בזרם אדיר, סואן, אל הנחל הרותח שהתמלא על גדותיו והציף את כל הסביבה הסמוכה, חצרות וגנים.

בערפִלי יום ובחשכת הלילה נמשך המסע. הפרשים דהרו, זרזו, דירבנו, האיצו, דחקו וצרחו: “לא לפגר! לא לפגר! קדימה! קדימה!” כל עגלה, כל מכונית שנעצרה, שנעמדה, נסחבה הצדה. כל עיכוב קטן עצר את המסע לאורך קילומטרים.

הסוסים הרטובים שכל גופם נטף מים, משכו את התותחים הכבדים בשארית כוחותיהם, נשמו בכבדות והבל חם בקע מנחיריהם בסילונים שהתרחבו והתפשטו. הם נענעו ראשיהם עם כל צליפה וצליפה שירדה על גוום הרטוב. פרסות רגליהם שמטו, רגליהם בצקו, וזה זמן רב שלא טעמו טעמה של סעודה כהלכה: שחת, חציר, שבולת שועל. הזמן דוחק, כל שעה יקרה וקובעת גורל. יש למהר ולהחיש קצב. קוי האויב נשברו, התמוטטו, והוא נטש עמדותיו ונסוג, נמלט על נפשו והותיר אחריו את נשקו הכבד, ואסור לתת לו שהות לייצב קוים ועמדות חדשות. את החלל הריק שהותיר אחריו יש למלא בהמון אדם, להשתלט על דרכי התחבורה, הכבישים, מסילות הברזל, לסגור דרכי הנסיגה, לדחוף לדחוק אל התהום, אל גיא ההריגה ולהשמיד. קולות נישאו באויר, פרשים חלפו ביעף, מגלבים שרקו: “לא לפגר! לא לפגר! קדימה! קדימה!”.

חשרת העננים למעלה וחשרת האלפים והרבבות שנעו על פני האדמה, אלה ואלה מיהרו, חלפו, עברו נעו לכיוון האחד: מערבה! מערבה!

4

העיירה התכוצה, התגמדה, סגורה ומסוגרת. דלת לא תחרוק, חלון לא ייפתח, אין יוצא ואין בא. כולם סגורים בבתיהם על מנעול ובריח. מפשילים וילון ומציצים הצצה חטופה אל הכביש החוצה את העיירה, ההומה, הסואן, הרותח כלַבה אדירה. רק הנערים משוטטים בחוץ, סקרנותם גוברת על פחדם, לראות ולחזות כיצד נעים צבאות אדירים אל החזית. החנויות סגורות ואין דורש להן, אין בהן מאומה. כל דבר בעל ערך ירד למחבואים, והמעט המצוי על האצטבאות הריקות, העלה עובש. מדי פעם קופץ פרש מעל סוסו, דופק במגלב על דלתה של חנות, ובפיו משאלה אחת: “טבק! טבק!” וטבק אין, לא יסולא בפז.

שִפעת הצבאות והחילות העוברים באזור, מה תועיל ומה תושיע להם עיירה עלובה זו, שכל כולה מתקיימת בנס. האפסנאים פשטו בכפרים המלאים מזן אל זן, ועמסו מן הגורן ומן היקב. חדרו לאמברים, למחסנים, לאסמים, ולטחנות הקמח, ומשכו מן הצאן ומן הבקר.

ברחובו של הכפר נשאו חיילים בחיקם גורי חזירים, כעוללי טיפוחים. אחד הגורים צרח בכל כוחו צריחות חורקות, צורמות, מחרישות אזנים. החייל סטר לו על לועו בכל כוחו “שתוק, קונטרבולוציונר כמוך!” אילו ידע אותו חזירון אוקראיני איזו משימה צבאית חשובה הועידו לו, וכי הוא עתיד לתרום חלקו במאמץ המלחמתי, לא היה צורח כלל. וכך, בעוד שעה קלה הוא כבר צף עלה וירד באחד הדוָדים הגדולים של מטבחי השדה, המלא חמיצה על גדותיו. היא רתחה, פעפעה, העלתה אדים והבל שהתפשטו בחלל האויר וגירו את התיאבון, תאוה לחֵך. חיילים שלפו כפות מהמגפים, מרקו את קעריות הבדיל ומיצמצו בשפתותיהם, שהרי זה ימים רבים לא בא תבשיל חם אל פיהם.

צרחו גורי חזירים, ואילו אכרים, מבעלי הגוף, הסתכלו ועיניהם כלות. הם עמדו דוממים, כבשו זעמם, בלבם אש יוקדת ובעיניהם ברק הרצח. אחד נשען על המשוכה קלועת הענפים, שני תקע קלשונו בערמת הזבל החם, ושלישי כילה זעמו והצליף בכל כוחו בסיח שפרץ מהאורווה והתחיל שולף קני קש טרי ורענן מהגג החדש שרק לפני ימים מספר נסתיים ציפויו. כשהתרוקן הרחוב מחיילים ומנחרתם של חזירים, התקרבו האכרים אחד לשני, הסתודדו וניהלו שיחת לחש נחש:

“כך, כך, שוב נחיה תחת מגף המוסקל,84 מגלב הקוזקים בתוספת אקדח של קומיסרים”.

“כך, כך, שוב נהיה חוחול בעיניהם ותו לא. אתה עבוד, עמול, ובאים ולוקחים מן המוכן, ושובע לא ידעו”.

“והיהודונים האלה, שוב מרימים ראש, שליחי טרוצקי ארורים. רק תמול שלשום שחטו בהם, העלו עיירותיהם באש והִגירום לפי חרב. היום, הם מכינים רשימות ותוחבים לידי הקומיסרים, מה לקחת ממי לקחת, כמה לקחת”.

“פשטו המוסקלים כמו ארבה, אוכלים בכל פה. אחד כזה פרץ לגן ובחרבו כרת ענף עמוס פירות, חוס לא יחוסו. הריקו את האמבר, אף את שקי הזריעה לקחו. תגיד מלה והוא מיד עם המגלב”.

"כן, כן, אחא, זמנים קשים הגיעו. הלכה “הסאמוסטינה אוקראינה”.85

קפל הדגל הצהוב כחול, הרובה הוטמן עמוק באדמה, תקע רגליך בקרקע, עמוק, האחז בצפורניך, הידבק בה, היצמד אליה, לבל תטלטל אותך הסופה, הנה, זהו!"

מצצו את שפופרות המחורקא, שאפו עמוקות את העשן ופלטוהו מבעד לנחיריהם בסילונים ארוכים, ירקו יריקה ארוכת טווח, סלסלו בשפמיהם ונדמו.

5

ארוכה ידו של הצבא וצרכיו מרובים. הנה הם כאן, בבית החרושת לסוכר, ומתהלכים הם כאן כמו בתוך שלהם, זה שייך לעם העובד. הקצינים והקומיסרים עוברים ממחסן למחסן, בודקים, נוברים מה כדאי לקחת; הכל נחוץ, הכל מועיל, ואל מחסני הסוכר הגיעו. אין לוקחים סתם, ככה, אלא סופרים ומונים, רושמים וחותמים. הכל כדת וכדין כיאות לשלטון סדיר, תוחבים לידו של המחסנאי הראשי שובר ארוך. מציץ המחסנאי בכתוב ובחתום, שורה ארוכה של מספרים וחתימות לאורך ולרוחב:


"הארמיה ה־14, הדיביזיה ה־6, מפקד הדיביזיה: גנרל ג. קוביליוב

אפסנאי ראשי: דמיאן קוזניצוב"

**


**

מהרהר המחסנאי: “משהו כאן לא כשורה. רבו הלוקחים בימינו. באים, מאיימים, מעמיסים, יורים באוויר ומסתלקים חיש, ואתה לך חפש את הרוח בשדה. ואילו אלה; סופרים, מונים, וחותמים, וגם קבלה נותנים. לצון חמדו להם. השד יודע מה”.

דמיאן מוציא אותו מהרהוריו:

“נו, חבר מחסנאי, אתה על הקבלה שמור! יבוא יום, שלם ישלמו. רק נסיים את המלאכה, נגמור עם השליכטה הפולנית, והיידה הביתה! תגיש החשבון ותקבל המגיע ברובלים אדומים, וגם אות הצטינות יענדו לך. ועם הבוגדים, הסבוטז’ניקים86 עוד נבוא חשבון, אחד אחד, איש לא ימלט, את ראשיהם נסיר מעליהם”.

המחסנאי קיפל את שובר הקבלה וּתחבוֹ עמוק לתוך כיסו, על כל מקרה שלא יבוא. מישש את חלקת צוארו, כאילו בדק אם ראשו עדיין יושב עליו. דמיאן סלסל בשפמו ופלט פקודותיו לפרשיו שטרחו כל היום והביאו וכינסו לכאן עגלות רבות, על הככר הגדולה מול המחסנים.

כנמלים רוחשות נישאו על כל גב שקי הסוכר אל העגלות, שהלכו והתמלאו והסתדרו ליציאה, למסע. עברה שעה קלה והפקודה ניתנה:נוע! נוע! והכל ניתק וזז ממקומו. אכרים קשישים, עבדקנים; וצעירים, משכו במושכות, הצליפו בשוטים, ויצאו לדרך הארוכה, נגרפו ונבלעו אל תוך המסע הגדול. צליפות שוטים, חריקת עגלות, מושכים, מצליפים, מזרזים, ויו! ויו! נשותיהם כאן, בוכות, פוכרות כפיים. אכרה צעירה נשרכת אחר בעלה, תוחבת לחיקו צרור אוכל, נצמדה ונדבקה אליו ואינה מרפה ממנו:

“אנדריושה, יקירי שלי, לאן סוחבים אותך? אלהים ירחם!”

אין איש יודע, דרך ארוכה לפניהם. יש אומרים עד וַרשַבָה יגיעו, ומשם יחזירו את כולם הביתה. פרש חולף, דוהר ונעצר. “אֶח, באבושקה פתיה, מה תייללי כאן, עלי על הסוס, עד ורשבה נגיע, נטייל קצת, את העולם נראה, בנעימים נבלה, אחזירך אל בעלך בריאה וטריה, עם מטפחת משי על הראש”. גִלגל צחוק פרוע, דפק בסוסו ודהר וצרח “לא לפגר! לא לפגר!”

עברו פלוגות בודדות בצעד מהיר, פרשים בודדים חלפו, אך הם התרחקו ורק הדים קלושים ריחפו באויר עד שגועו לאט, לאט. השתררה דממה כבדה, מעיקה, שקשה היה לעמוד בה. חלפו שעות ארוכות, מתוחות, חלפה יממה, פרש לא נראה, חייל לא יצעד. האויר עמד, לא נע ולא זע, דממה כבדה, סוף המסע.

סוף המסע שצעד, ששעט והותיר אחריו את עקבותיו לאורך הרחוב, על לוחות המודעות, על פתחי החנויות, על כל קיר ועל כל שער. כרזות גדולות בצבעים עזים, אדום ושחור, התנוססו. אכר ופועל לוחצים ידים ובידם השניה מניפים רובים מכודנים, והן מכריזות ומודיעות באותיות גדולות:


כל השלטון לסובייטים!

תחי אחדות הפועלים והאכרים!

מוות לקונטריבולוציה!

יחי העם העובד!


על גג בית המשטרה העזוב, הריק מאדם, התנוסס דגל אדום, ענק. עליו פטיש וחרמש וכוכב מחומש.

תמו דברי ימי מלחמת האזרחים, התגוששות הדמים שארכה שלוש שנים, מלחמת עמים, מעמדות, מלחמת איש ברעהו. דם רב ניגר. מיליוני אדם נספו בחרב, באש, ברעב ובמגיפות. רכוש רב ירד לטמיון, נחרב, נהרס ועלה באש. הארץ ועממיה נושמים בכבדות, עייפים, כלו הכוחות. הרג ושחיטות, עיירות נשַמּו, קהילות יהודיות חרבו, רכושם היה לבז, חייהם הפקר. והנשארים בחיים – דוויים וסחופים ומחכים לתמורה כי תבוא. רבו השמועות ורבו הניחושים, אולם את טיבם אין מכירים ואת פשרם אין יודעים.

השמיים טוהרו, יריעת תכלת אפורה, בוהקת, קרה, נפרשה ממעל, שמש סתיו הופיעה, זה זמן רב לא נראתה כאן. מדי פעם חלפה להקת עננים, צבעם כסף לבן. הם נישאו בקלילות, אחרי שהריקו את מימיהם אי שם, נישאו וטסו מערבה בעקבות החייל. אדים כבדים עלו מהיערות והביאו אתם ריח של טחב, ריח של שלכת, וזיככו את האויר מהצחנה שדבקה בו, מהזוהמה, מריחות זיעת סוסים גללים ושתן, מהריח המיוחד של חילות, סולדַצ’ינה. ריחם של מגפיים, חגור, סגינים, פרוות, לחם שחור ונקניק חריף, ריחה של מחורקא חריפה, עשן ופיח של מכוניות המשא הכבדות. הגשם שטף גרף וניקה את הכבישים והתעלות, הכל נשטף ונגרף אל הנהר. עמד רחוב נקי, מטוהר ושומם.

6: העיירה מקיצה

וכאשר תם המסע ופסקו הגדודים ההומים, הצועדים, השתררה דממה. אט, אט, בצעדים זהירים, מגששים, החלה העיירה להקיץ כמתוך תרדמה עמוקה. נפתחה דלת, ראש הציץ, הריח, ריחרח. ברחוב הופיעה דמות ראשונה לבוש מעיל צמר כבד, עטוף בצניף, ואחריה עוד דמות ועוד אחת, עמדו תמהים ונבוכים. חנות נפתחה באיטיות, בהיסוס, ועוד חנות. הופיעו אכרים בודדים, מי ברכיבה, מי ברגל, עגלה ראשונה מתנהלת לאיטה, כולם תמהים, שואלים, מי כאן השלטון? היכן השלטון? אין מענה ואין את מי לשאול. הקומיסרים מרחוק טרם הגיעו, והמקומיים טרם הופיעו.

ראשון לראשונים שהעיר את כולם והביאם לידי תנועת חיים, הלא הוא לב לִבה של העיירה: בית החרושת לסוכר. רק עכשיו הרגישו וחשו כי למעשה לא נפסקה פעילותו כלל, אף לשעה קלה, אף לרגע קט. העונה בעיצומה, וגלגליו סובבים ללא הפסק, עשרים וארבע שעות ביממה, והוא בולע ותובע: הבו סלק! הבו! ופולט סוכר לבן, חם.

פרי זה, הלבן המתוק, וסלק שמו, שסביבו טורחים מאות ואלפים, יש בו כוח חיים ועצמה רבה, והוא מעניק מחסדיו לכל תושבי האזור: גויים ויהודים כאחד, זקנים וצעירים, גברים ונשים, נערים ונערות, לסוסי עבודה ולשוורים, ולפרות חולבות, ושולח תוצרתו למרחקים. שואב הוא ויונק את מתיקותו משני מקורות: מהאדמה השחורה הדשנה, ומוסיף ומגביר מתיקות, מכח הזמר והשיר של בנות הכפר.

משעה שנבטו השתילים, פשטו והתרחבו העלים האדומים ירקרקים, ונפרשו כשטיחים רקומים על פני מישורים רחבים. מכאן ואילך עובר הסלק לידיהן הזריזות של בנות הכפר, הפושטות על השדה להקות, להקות. הן מטפחות אותם, את השתילים הרכים ומפנקות אותם, מדללות, עודרות, ועוקרות את העשבים השוטים, והכל מלווה בשיר ובזמר. הן מלהגות, צוחקות, דוחקות אחת בשניה, ואוי לו לבן כפר הנקלע לחברתן. מיד עטות עליו, כעופות דורסים, מועכות אותו ומחניקות אותו בחיבוקיהן ובנשיקותיהן היורדות עליו מכל העברים, והוא נמלט על נפשו בעוד עורו בין שיניו, לקול צחוקן וצריחותיהן. ובימות האסיף הן חופרות באת ארוכה וצרה וברגל יחפה, ומוציאות מן האדמה השחורה את הסלק, כשהוא מלא עסיס מתוק, ועורמות אותו לערימות. מהשכם בבוקר ועד דמדומי ערב, נמשכת ונשרכת שיירה ארוכה של עגלות עמוסות העושות דרכן אל בית החרושת, הבולע ואינו יודע שָׂבעה, מהן העושות דרכן אל השדות שמסביב, שדות שלף, שם הוא נערם בערימות ארוכות, גבוהות, מרובעות, מכסים אותן בקש ובאדמה, למען יוכלו לעמוד בפני הקור והכפור.

צפירות חדות, ממושכות פולחות את האויר, משמרות מתחלפות. בחוץ קור וכפור ובפנים שוררת חמימות נעימה, ומכאן היא זורמת אל תוך עורקיה של העיירה. החיים חוזרים לאט, לאט לתיקונם. פועלים ואדרותיהם על כתפיהם באים, קונים ומצטידים במצרכים שעלו מהמחבואים, לכאורה, דומה היה כי שבו ימים כתיקונם, לכאורה.

ברחוב הופיעו חברי ההגנה העצמית, הפעם בתואר חדש ובלבוש חדש. בימי המסע הגדול, התיצבו בפני המפקדה הראשית ששכנה בתחנת הרכבת הסמוכה. נכנסו כאזרחים מן השורה, ויצאו משופעים בכל טוב: רובים חדשים, תחמושת למכביר, מכונות יריה, סוסי רכיבה, סגינים ארוכים ומצנפות פרוה, וסרט אדום על זרועם וכתוב שחור על גבי לבן: “חיל המשמר האזורי”, ללמדך, שלא רק על עצמם, ולא על העיירה בלבד שמירתם, אלא על סדרי הבטחון באזור כולו. הכנופיות אמנם התפוררו, עבר עליהן המכבש הגדול ומחץ אותן. אולם רבים מאנשי הכנופיות, רוצחים מובהקים, נבלעו בין הכפרים, מסתתרים ביערות העבותים, ולא נודע כי באו אל קרבם. זוממים מעשי רצח ומחכים לרגע כושר, להרפיית המתח והסחת הדעת. האכרים דאגו למחסורם, מהם מתוך פחד, ומהם מתוך אהדה. ואמנם אנשי חיל המשמר, כולם יוצאי צבא, חיילים לשעבר, קבלו עליהם משימה לא קלה: להצטיד במיטב המידע, מכאן ומשם, ולהופיע פתאום ולעלות עליהם. לתקוף ולבער את קני הכנופיות, ולבצע הכל בתבונה רבה ובמיטב התושיה, מבלי לפגוע באוכלוסיה המקומית. ההוראות שניתנו היו ברורות ומפורשות: “עליכם להשליט סדר ובטחון באזור כולו, לפעול כנציגי הצבא האדום, עד בואם של אנשי השלטון המרכזי. שומה עליכם לטהר ולבער את הנגע והספחת, לעקור אותם ממקום רבצם ולהלחם בהם עד חרמה. ללא מאסרים, ללא חקירות יתירות, משפט מהיר ואל הקיר, ולמרכז בויניצה העבירו דו”ח, רק דו"ח. חד וחלק.

אכן, שעת כושר כזו של נקם ושִלֵם הם לא יחמיצו, אפשר לסמוך עליהם. עוברים אנשי המשמר האזורי ברחובות, מסיירים בסביבה, בודקים כל אדם חשוד, חוקרים שואלים, מצרפים פרט לפרט, עינם פקוחה ואוזנם כרויה, ושולחים מדי פעם זרוע ארוכה אל מסתורים בכפרים וביערות, מבערים ומחסלים. מדי פעם היתה מופיעה פלוגת רוכבים ומובילים אתה כנופיה של ארבעה, של שמונה, כבולים בידיהם. הם הובלו לתחנת הרכבת הסמוכה, אך אף פעם לא הגיעו לתחנה. שלחו דו“ח “ניסו לברוח”, ולפעמים שכחו לשלוח דו”ח. אכרים צופים ורוטנים בחצי פה: “הז’ידים האלה, שוב עלו על הסוסים. שלטון יהודי קומוניסטי, ייכנס הרוח באבי אביהם, עוד נבוא חשבון!”

חלה תמורה סביב, נשבה רוח אחרת, רוח קרה. לילות צינה וכפור, שלוליות המים קפאו. כל הלילה ירד שלג כבד, שלג לבן, שנפרש וכיסה את העיירה וסביבתה, היערות והשדות, במעטה לבן צח, אשר צעדי הזמן טרם פסעו עליו, אשר רגל אדם טרם דרכה עליו, החורף בא, שנת 1920.

פרק ב: בית המדרש

1

בית המדרש הישן שוב מתמלא אדם, והוא שוקק חיים כל שעות היום וכל שעות הלילה. כל בתי הכנסת שבעיירה נעזבו ואין דורש להם, מפאת ריחוק המקום ומפאת מיעוט מתפללים. ואילו בית המדרש העומד במרכזה של העיירה, ליד כיכר השוק, תנוריו מוסקים יפה, וגחלי אש לוחשות מאדימות אינן פוסקות, כעין אש התמיד, והחום השופע מהן מעודד ומחמם. הדלת כאן סובבת בלי הפסק על צירה, יוצאים ובאים. התנועה אינה פוסקת בשעת תפילה, לפניה ולאחריה. התפילה עצמה, חותם הזמן טבוע בה. שכן מיום ליום מתרבים והולכים אומרי “קדיש”. מהם אבות שבניהם נרצחו, ומהם בנים שאבותיהם נפלו בחרב הפורעים, ומהם על אלה שניספו במגפת הטיפוס שהפילה חללים רבים. וכך מתייצבת מקהלה גדולה, זקנים ונערים, ופותחת בזעקה רוויה צער וכאב, המטילים אימה ויראה: “יתגדל ויתקדש שמיה רבא”. הלב חרד. מי יודע מתי יגיע תורו להצטרף למקהלה זו.

בשעות הערב, מיד לאחר תפילת מעריב, כאשר עוזב אחרון המתפללים ואחרון הלומדים את בית המדרש, מתמלא הוא שאון והמולה והופך למעין קסרקטין. כאן מקום המיפגש לסידור משמרות הלילה של “ההגנה העצמית”. התנורים מוסקים מחדש, ושק תפוחי האדמה כבר עומד על ידם, הגמרות ומשניות וה“סידורים” מורדים מהשולחנות, ותוך בקשת סליחה ומחילה מוחזרים אל הארונות. את מקומם תופשים הרובים ותחמושת, מפרקים, מנקים, משמנים, הבריחים משקשקים.

כאן מצויים שרידי הדור הצעיר, שלא עקרו לערים הגדולות ושלא הצטרפו אל הצבא האדום, רבים מהם חיילים לשעבר. כאן מצויה גם חבורת נערים שלא בגרו עדיין כל צרכם, אך הם מותחים את עצמם ומשתדלים לעמוד בכל המשימות. אף הם לוגמים מן הוודקה, מקנחים בנקניק חריף ותפוחי אדמה קלויים, מעשנים ומשתעלים. חביב עליהם השקשוק בבריח, וטעינת הרובה, וכאשר מזדמנת לידם ירייה של ממש, אין קץ לאושרם.

הרובים – מהם שנאספו כ“שלל מלחמה” מגייסות שונים, ומהם שנקנו בכסף מלא, ומייצגים, למעשה, את כל החילות והצבאות שעברו כאן: הרי לך רובים רוסיים בעלי כידונים ארוכים משוננים; ורובים אוסטריים, גרמניים, בעלי כידון קצר ורחב; ורובים אנגליים, קנדיים, צרפתיים, שלל צבא דניקין ווראנגל,87 שכל כלי־זינם ניתן להם על־ידי “הריאקציה הבינלאומית”, “אַנטַנטָה” בלע"ז.

העיירה נמה את שנתה, וכל מבטחה בחבורה זו. ישנם לילות בלי אירוע כלשהו, פרט לפיצוח יריות הבאות מן הכפר, וישנם לילות של חילופי יריות עם כנופיה זו או אחרת המנסה לחדור לעיירה, והלילה ארוך, ארוך.

באותם ימים, שבין שלטון לשלטון, ימים ושבועות של הפקר, ולפני היות ההגנה העצמית, היו פורצים ראשי כנופיות לכאן; לבית המדרש, אקדחים שלופים, מוכנים כל רגע ליריה, מכים במגלבים על השולחן המיועד לקריאת התורה:

“היכן ראשי הקהילה? שיופיעו מיד! כך וכך זוגות מגפים, כך וכך פרוות; וכך וכך מזומנים, הזמן הקצוב שתי שעות!”

יהודים פושטים מעורם וסוחטים מבשרם, וכשאין בעיירה, קונים מהאכרים ב“כסף טוב”. אלה עומדים להם ליהודים בשעת דחקם ומעלים את המחיר כהנה וכהנה, מחייכים ונהנים מצרתם של יהודים. בשעה הקצובה הכל נאסף ונערם ונמסר. וכאשר אנשי הכנופיה וסוסיהם נעלמים, נושמים לרווחה ונותנים שבח והודיה שלא הותירו אחריהם קורבן דמים.

ואילו בימים שאנו עומדים בהם, נפוצו הכנופיות ששרצו כאן, נעלמו ואינן, כאילו האדמה בלעה אותן.

2: עיתונם של תלמידי חכמים

סיפרנו בשבחו של בית המדרש הישן, המשמש לתפקידים רבים, לתפילה, לדורון ולמלחמה, ואילו עיקר שבחו טרם נאמר. כוָנתנו לאותו “עיתון בעל פה” היוצא כאן לאור, ובו חדשות לבקרים וידיעות אחרונות. במערכת התכנסו טובי המדינאים והאסטרטגין שבעיירה. אלה לחכמת הנהגת המדינה ועניני חוץ, ואלה להלכות מלחמה, כל אחד בשטח שהוא בקי בו ביותר. יש להם “חזקה” על כך מימים ימימה. הם הפוסקים הלכה ואין עוררין על דעתם, ובולעים דבריהם כביכורה בטרם קיץ, ונהנים הנאה גדולה. שכן אפשר להתקיים בימים טרופים אלה בלחם צר ומים לחץ, מכוח ההכרח ומכוח ההרגל. אך בלי ידיעה על הנעשה ועל הנשמע, אי אפשר להתקיים אפילו יום אחד. אם אין מי שירווה את הצמאון הלוהט לדעת: מה חדש? מה מספרים? מה אומרים? הרי שהחיים אינם שוים הרבה.

העתונים שבכתב פסקו מזמן, מנותקים ומבודדים מכל העולם, ואי אפשר לעמוד בזה, והמערכת עושה מלאכה זו להפליא, והיא עמלה וטורחת להגיד דבר יום ביומו, על הנעשה ברחבי המדינה: אודיסה, קיוב, חארקוב, וערי הבירה, מוסקבה ופטרוגרד. בזמן האחרון נישא ועולה מדי פעם שמו של טרוצקי; טרוצקי אמר, טרוצקי ציוה, טרוצקי בחזית, נפוצה שמועה שהוא עשוי לבקר כאן, בעיירה, בדרכו לקיוב. אך הוא חלף את תחנת הרכבת ברכבת משורינת ולא נעצר לרגע. היתה אכזבה ותחושת עלבון. הסקירה המדינית חובקת עולם ומלואו: אמריקה, אנגליה, צרפת, יתערבו לא יתערבו, זה בכֹה וזה בכֹה. למשמע השיקולים והדיונים המתנהלים כאן בכל כובד הראש, אפשר לטעות ולחשוב שכל חברי המערכת השתתפו בישיבות הקבינטים.

כל זאת לגבי חכמי המדינה. ואילו האסטרטגין שבמערכת, תפישה מהירה להם וחוש דק מן הדק. זקוקים הם לרמז בלבד, לאפס קצה של שמועה, כדי להקים עליהם בנין שלם ערוך ומתוקן. תגיד להם: ז’מרינקה, פאסטוב, רובנה, והרי כל החזית ומצבם של הצבאות בהיר ונהיר להם. ולא זו בלבד, אלא שיש להם גם מה להציע ומה להשמיע. הכל מגיע לכאן ממקורות מהימנים ביותר: “שמעתי מספרים” “שמעתי אומרים”, “הגד הוגד לי” “יהודי אחד עבר כאן וספר”.

גדולה הפליאה והתמיהה, שכן כל ידיעה וידיעה היוצאת מפי המערכת לרשות הרבים, יש בה גרעין של אמת. אין איש יודע מהי הרוח ומהיכן היא באה, אשר הביאה אתה בכנפיה אותו גרגיר זעיר של אמת. שהרי הטלפונים מהם שכּלל לא היו קיימים כאן, ואותו טלפון ציבורי שבפוסטה וזה שמקשר את בית החרושת עם תחנת הרכבת ומכאן אל “העולם הגדול”, עמודיו עומדים בנס, והחוטים נותקו ונלקחו לחבלי קשירה. וכאן עומדת להם לחברי המערכת, חכמתם, בקיאותם, חריפותם ושנינותם, ואותו גרגיר זעיר של אמת, נובט צומח ותופח ועולה מעלה מעלה, ופורש ענפיו לכל עבר, מכח עצמו, מכח ההיקש; ומכוח הקל וחומר ומסתבר מאליו, ואיפכא מסתברא, ולפי השכל הישר, ומאידך גיסא וחד גיסא, ולא כל שכן, והדברים מתבהרים ומתלבנים עד שהם יוצאים ערוכים ומתוקנים, משנה ברורה.

בל נטעה לחשוב, שתמיד מתנהלים כאן במערכת הענינים על מי מנוחות. לעתים שכיחות נערכים כאן בירורים נוקבים, ומגיעים לידי ויכוחים סוערים. אחד נכנס בדברי השני, וזה מפריך את זה ומבטל דבריו כעפרא דארעא, והקולות עולים וגוברים:

“נסיגה? לאן? לגיהינום? הרי דברנו והסכמנו כי מסלת הברזל המוליכה לוולוצ’יסק יצאה מכלל שימוש ונהרסה בחלקה הגדול, ואילו המסילה הצרה כבר נתפסה מזמן על ידי הצבא האדום, אז איזו נסיגה עליך?”

“גשרים? גשרים אתה טוען? השמעתם מימיכם דברי סרק שכאלה? הרי הגשרים פוצצו מזמן. אלא מאי? ומה שיערת? גשרים ישאירו להם? קדחת! האזינו מה שאני אומר לכם: כאן תהא קבורתם!”

כאן מתוַכחים, ואילו הקהל מחכה בקוצר רוח ל“עתון”. סוף סוף מתיישבים חלוקי הדעות, משלימים את העריכה הסופית, מיישרים ההדורים, משפצים ומחליקים, והעתון יוצא לאור בשעה טובה ומוצלחת ובשעה היעודה, ומוגש לקהל. כאן, על ידם וסביבם, עומדים כבר “המפיצים” שטבעם בכך, המחכים בכליון עינים לגמר המלאכה. ומיד כאשר ניתן האות, מתפרצים המה לרחובה של העיירה בפנים משולהבות ומכריזים:

הוצאה אחרונה! ידיעות אחרונות!

ז’יטומיר נפלה! עולים על רובנה! הלבנים נמלטים מאודיסה!

כל אחד אץ להקדים את רעהו. להיות הראשון המהנה את הרבים, את בני ביתו ואת ידידיו וקרוביו. ליצני הדור קראו לאותו עיתון “האופה לבית ישראל”.88 שכן, דשו ולשו הכל תפח כדת וכדין ואפוי כהלכה, טרי ובריא.

ופלא על כל פלא, הדברים אירעו ממש כפי שהעתון חזה וצפה ובישר.

3: מרכיבים ממשלה

היו ימים שסערו כאן הרוחות, ואף למצב של משבר הגיעו, כאשר הגיעה שעתה של הרכבת ממשלה יהודית לארץ ישראל, ענין שעסקו בו כל קהילות הקודש שברחבי המדינה, ערים ועיירות. כאן לא פשפשו הרבה ולא עסקו בפירושים רבים באותה “הצהרת בלפור”. שכן, לא היתה מצויה בידיהם כלל. נימנו וגמרו: בלפור בדורו ככורש בדורו. ומיד עמדו והכריזו ברבים: תחי מדינת היהודים!

לגבי השטחים והגבולות, לא היה כל ויכוח. הכל כתוב ברור ומפורש בספר הספרים: קרי וכתיב: “מלבוא חמת עד נחל מצרים”, ומה יש כאן לברר? אלא שהשעה דחקה בכל אותו ענין מסובך של “ממשלה”. שהרי אין מדינה יכולה להתקיים בלעדיה אפילו שעה אחת.

ישבה המערכת בחזקת ועדת מינויים שבעה ימים ושבעה לילות ועסקה במעשי מרכבה, מינוי השרים וחלוקת התיקים. ימים ראשונים התנהלו הענינים כסדרם, דהינו: את ד"ר וייצמן הכתירו מיד בכתר הנשיאות, הוא הדין לגבי נחום סוקולוב שקיבל את המיניסטריון לענייני חוץ, לורד רוטשילד – מיניסטר הכספים, אוסישקין – מיניסטר החקלאות, ואחד העם – מיניסטר החינוך והתרבות. כולם הסכימו לגביהם פה אחד, וכל אחד מהם קיבל את המיניסטריון שהוא ראוי לו ומגיע לו. היה שם אחד, שכפי הנראה נתבלבלה דעתו עליו, וזרק שם לחללו של האויר: מכס נורדוי![^92] מיד נעצו בו עיניהם ועשאוהו גל עצמות: שַא! שַא![^93] והלה נאלם דום. עד כאן. מכאן ואילך נחלקו הדעות וסערו הרוחות. העלו עוד שמות רבים, של מנהיגים, של עסקנים, סופרים וחכמים. אלא שלכלל החלטה לא הגיעו. עמדה לה לועדה חכמתם של אלה שטענו:

“הַגיעו בנפשכם, ליהדות אמריקה מגיע מקום אחד, וליהדות גרמניה מקום אחר וליהדות צרפת גם כן”.

“ומה על הספרדים, הם ישתקו לך?”

“מה פירוש ספרדים?”

“תסלח לי במחילה מכבודך, באמת אני תמה עליך, באיזה עולם אתה חי? הרי לפניך יהדות איטליה, יון, תורכיה, בולגריה, מקום אחד לא תתן להם? הם יוותרו לך? תדחה אותם בשְהיי פְּהיי?89 ומה על היישוב בארץ ישראל גופא?”

הגיעו הדברים לידי ריב שפתים, והיו ימים של רוגז וכעס, אחד לא דיבר עם השני. וכאשר הועלו שמותיהם של ד“ר צ’לנוב, טיומקין,90 ד”ר קלוזנר, לא היה כבר עם מי לדבר. לא זו בלבד שלא נמצא כסא אחד פנוי, אלא אפילו שרפרף קטן לא היה בנמצא. שכן, הכל היה כבר תפוס, אם לא למעלה מזה.

מלאכת ההרכבה נעשתה בחדרי חדרים ובסודיות רבה, כדי שלא להרבות מחלוקת בישראל, וכל מה שגונב החוצה, מאחורי הפרגוד, היו בגדר שמועות בלבד. יש אומרים שהיה ויכוח סוער בענין מיניסטריון החינוך והתרבות, השקלא וטריא נסבה לגבי אחד העם וביאליק. אלא שהדעת נותנת שביאליק לא ירצה בכל הטירדה הזאת שתסיח דעתו מעניני קודש לעניני חול. וכך נטלו לתיק החינוך והתרבות ומסרוהו לידי אחד העם, והטילו עליו כל אותן טרדות, החל ממלמד דרדקי ועד הקתדראות לפרופיסורים באוניברסיטה העברית שתבנה ותכונן בירושלים עיר הבירה, קרית מלך רב.

יש לציין לשבחם של שבעת חכמי המערכת, כי בעניין נכבד זה, של הרכבת הממשלה, צרפו אליהם שניים מן “הדור הצעיר” הבקיאים בהלכות ציונות, וכל ימיהם “חולמים על ציון”. לא קטלא קניא חס ושלום, אלא אברכי משי, או כפי שקראו להם “נִצי שִטים”. בוגרי ישיבת לידא, דוברי שפת עֵבר ושפת המדינה, שירי ביאליק, טשרניחובסקי ושניאור מכאן ושירי פושקין, לרמונטוב ומשלי קרילוב מכאן, נושרים מפיהם. לבושם מחלצות ללא רבב, מצעדם עקב בצד אגודל, הליכת שפי. משכילים מן הדור הישן, עוסקים עדיין בפרקי מנדלי, שלום עליכם, פרישמן והלל צייטלין, ועל כולם: משנתו של אחד העם. ואילו אלה, הצעירים, הפליגו רחוק. עוסקים הם בחדש ובחדיש: ברנר, גנסין, שופמן. “עצי השִטים” כבר הגיעו מזמן לפרקם, ולא היתה עלמה בעיירה או בעיירות הסמוכות, שלא נשאה עיניה אליהם, ואילו הם משום מה, נשארו ברווקותם. אמנם, צירופם למלאכת ההרכבה היתה רק בזכות דעה מייעצת בלבד, אלא שדעתם נשמעה.

תרומתם החשובה ביותר של האברכים, היתה באותו דיון נוקב לגבי ז’בוטינסקי וטרומפלדור, דהינו, מי מהם יכהן כמיניסטר המלחמה ומי כמצביא ראשי. האמת ניתנה להאמר שז’בוטינסקי לא היה זקוק כלל לשום טובות וחסדים ומליצי יושר. שכן שמו הלך לפניו ופירסומו רב בין יהודים ובין גויים: סופר ומשורר, עיתונאי ונואם בחסד עליון ואיש מלחמה. ואילו טרומפלדור, כוכב חדש שדרך בשמי ישראל, ולא רבים שמעו את שמעו. בעוד שהאברכים כבר היו מצוידים במיטב המידע עליו ועל קורותיו: גיבור פורט ארתור, בעל מדליה, קצין גבוה בצבא מלכות בריטניה הנאורה, תואר שיש בו צליל מיוחד: קולונל! עמד בראש גדודי גליפולי שצרו על הדרדנלים, מארגן “החלוץ”, והוא בפטרוגרד ובמוסקבה, נושא ונותן על הקמת גדודים עברים מקרב החיילים המשוחררים, שיעלו באלפיהם וברבבותיהם חמושים לארץ ישראל לכיבוש, להגנה ולעבודה. ככה הציגו את טרומפלדור בפני הועדה, במלוא שיעור קומתו. הם ישבו והאזינו בדריכות גדולה, הרושם היה גדול.

נמנו וגמרו: ז’בוטינסקי נטל את הכסא ואת התיק לענייני מלחמה, ואילו לטרומפלדור מסרו את חרבו של מצביא צבאות ישראל.

מלאכת ההרכבה שלמה ביום שנאמר בו פעמיים “כי טוב”, הוא יום ג' בשבוע, ובעיירה ששון ושמחה, וכל הפנים צוהלות, ויצאה ההכרזה לכל העדה: מזל טוב! מזל טוב! יש לנו כבר, ברוך השם, ממשלה!

כל זה היה בשכבר הימים, נראים הם בימים קודרים אלה, כחלום יעוף. ימים עת שמש אביב העמים זרחה על פני כל המדינה וקרניה האירו וזהרו גם ברחוב היהודי. דומה היה שהגיעו ימות המשיח: “וגר זאב עם כבש”, “ואריה כבקר יאכל תבן”, ושם ציון וירושלים נישאו בפי כל, ועוד מעט נעלה בנערינו ובזקנינו אל ארץ חמדת אבות לקומם הריסותיה ולהחיות את שִממותיה.

מאז שטפו מים רבים מהבוג, מהדניסטר ומהדניפר אל הים השחור. זרחה והאירה השמש לשעה קלה ושקעה. ירדה חשכה ואנדרלמוסיה באה לעולם, וברחוב היהודי תאניה ואניה.

4: עתונם של עם הארץ

אותו עתון שבעל פה, היוצא מבית מדרשה של העיירה, עולה לאין ערוך, הן בידיעות חשובות והן בפרשנות מדינית וצבאית, פי כמה וכמה, על העיתון המופץ כאן על ידי המערכת של הארמיה ה־14 והקרוי “במסע”. מערכת זו קבעה לה למושב קרון של רכבת העומד על שלוחה צדדית בתחנה. כאן מדפיסים אותו, ומפיצים אותו בכל האזור, ועד לקוי החזית הוא מגיע. דואגים לספקו לעיירה אחת לשבוע, ביום הראשון. ביום זה באים האכרים מכל הכפרים למכירה ולקניה. העתון כל כולו דף אחד, והוא משופע בידיעות מן החזית שכבר נס ליחן ועבר זמנן, שהרי לא יגלו סודות מלחמה. אך עיקר תכנו, גודש של מאמרי תעמולה, סיסמאות וליבוי יצרים והסתה נגד “אויבי העם” קרי הקונטריבולוציה.

מיד כאשר מופיעה מכונית המשא עמוסה חבילות חבילות, מכתרים אותה האכרים מכל העברים, מצטופפים ונדחקים, וכל אחד רוצה להקדים את חברו ולזכות בעתון אחד או שניים, וכל המרבה הרי זה משובח. שני הצדדים נשכרים, זה נהנה וזה אינו חסר. שני החיילים המחלקים, נהנים ותוחבים הגליונות לכל יד מושטת:

“לא להדחק חברים! לא להדחק! יספיק לכולם!”

ומחלקים ביד נדיבה, למען תרבה חכמה ודעת בקרב העם, ולמען ילמדו וידעו טיבו ומהותו של השלטון החדש.

ואילו המקבלים נהנים שבעתיים, שהרי אותו ניר עתון, אין טוב ממנו לגזרו לפסים ישרים ארוכים, לגלגל מהם שפופרת, למלאותה במחורקא ולצור על פיה, לתלותה על השפה התחתונה, להצית ולמצוץ מציצה ראשונה, עמוקה. עשן חריף, חמצמץ, בוקע מהנחירים בשני סילונים, והוא מתפשט וממלא חללו של אויר, חודר ומהנה את כל החושים. זה שצבעו של הניר ורוד הוא או כחול, אין בכך כלום. אוהבי צבעים הם האכרים, וביחוד נשותיהם.

שמא תאמר תחליף, תחליף של עתון, תחליף של ניר, וכי מה אינו תחליף, הרי בעידן של תחליף אנו עומדים. הרי לך סוכר שצבעו חום, רטוב ונוטף נופת, ותה מקליפת תפוחי עץ, וקפה משעורה קלויה, וטבק מעלי עץ אגוז מיובשים. ולחם מקמח שעורה מעורב בסובין, ועוגות לשבת מקמח תירס. מה שנוגע למלבוש, שקי היוטה, לאחר שהורק מהם הסוכר, נכנסו לאופנה, ומהם עושים חליפות וקפוטות בכל הצבעים: חום, ירוק, כחול. ואילו בשבת לובשים קפוטה בצבע שחור, מיישרים את הגב הכפוף, מסרקים ומיטיבים את הזקן, ופונים באנחה קלה אל בית המדרש.

השבת נפגמה מאד, ניטל ממנה זָהרהּ, ואותות הזמן טבעו בה את חותמם הקודר. בבית המדרש תלויות מנורות הבזק ככלי אין חפץ בו. הנפט אינו מצוי יותר, אפילו את צבעו ואת ריחו שכחו כבר. הזכוכיות מהן מפויחות ומהן מנופצות. נרות אין בנמצא, ועל עמוד התפילה ועל גבי השולחנות מהבהבות פתיליות השמן. רק בתפילה עצמה, עם כל התמורות והחליפות, לא חל בה כל שינוי, אפילו אות אחת לא שינו בה. פותחים ב־“לכו נרננה לד' נריעה לצור ישענו”.91 אך הניגון, לכאורה אותו הניגון החגיגי, אלא שחדרה אל תוכה נימה עמוקה של עצבות וכליון הנפש. אך מפני קדושת השבת, מתגברים על העצבות, מצטופפים יחדיו, מחזקים את לבם, וקהל וחזן משבחים ואומרים: “בואי כלה, בואי כלה, בואי כלה, שבת מלכתא”.

ובבית, מחמת טרדות הזמן, ניטלה המנוחה והשמחה, והאור ליהודים הועם מאד. אין חלה ואוכלים פת של קיבר, לא שיבוטה אלא דגי רקק, והיין לקידוש הוא מחזור שני שבשלישי של צימוקים שנמצצו ונסחטו עד טיפת המתיקות האחרונה שבהם. שבעת הנרות לא יאירו את פני הבית כי אם פתילית השמן. ויותר שהיא מאירה, מטילה היא צללים כבדים על הבית העוטה עלטה. מלאכי השלום ומלאכי השרת נדחקים לפינה חשֵכה, נדים בראשם ומצרים בצערם של בני הבית, המבוישים והנכלמים.

פרק ג: ימיה האחרונים של העיירה

1

לפני שמונה חודשים חזרתי מהעיר ברצלב לעיירה, אל בית ההורים. בהפגזה שנערכה באחד הלילות בין שני צבאות לוחמים, נפלו פגזים בתוך העיר, והבנין הנאה של הגימנסיה נפגע קשות. המורים והתלמידים התפזרו לכל עבר, פיזרו אותנו “עד להודעה חדשה”, אך ההודעה אף פעם לא הגיעה.

בימים הראשונים בבית, בעיירה, הייתי שרוי במבוכה גדולה, העיקו עלי תחושת הריקנות והבטלה ולא ידעתי במה למלא אותן. בבת אחת פסק המתח, מתח הלימודים, חיבורים, ציונים, קריאה, כתיבה. פסקו לימודים, פסקה קריאה, הספרים והמחברות נשארו קשורים ברצועות העור, והמדים ניתלו בארון הבגדים, מבוישים. לבשתי חולצה ירוקה ומכנסי חאקי נתונים בתוך מגפים חומים וחבשתי כובע קסקט, ככל הנערים. קשה ביותר היה עלי הניתוק מהחברים שלי. היינו חבורה עליזה, שוחרי הרפתקאות, נסחפנו בשמחת הנעורים ותעלוליהם, לגמרי שכחנו היכן אנו עומדים, עד שבאו הקרבות והפגזים ונתפרדה החבורה. בעוד חמישה חודשים תמלאנה לי שש עשרה שנה, עמוס מאוויים, שאיפות מרקיעות שחקים, והנה הכל נגדע. הימים ניגרים ללא חפץ וללא תכלית, אין שום דבר שיעסיק אותי, את כולי. אך לא עבר זמן רב ובאו אירועי הזמן וסחפו אותי בתנופה רבה.

אותם צעדים ראשונים של עמידה ברשות עצמי, אותה ריקמה רופפת שנרקמה כמו בחוטי משי דקים, שחשתי על בשרי, הריקמה של עולמי הפרטי, האישי, שלאף אחד לא היה חלק בו. התגעגעתי אל החברה שלי, ז’ניה היפה, העליזה השובבה. בדמיוני המשכתי עדיין לשהות במחיצתה, שאפתי את ריחה העדין, ריח בושם ופריחה. הוא כאילו דבק בי והיה חלק מישותי. עמדה בי תחושה שהימים שהיו לא יהיה להם המשך יותר. שהסתיים פרק בחיי, פרק שהחל ושנגדע באיבו. הייתי מאופק, מהורהר, נבוך.

והימים ימי אביב ראשונים. הכפרים, השדות והיערות שכיתרו את העיירה הציפו אותה בריחות משכרים של פריחה וצמיחה. לפנות ערב בשעת שקיעה, כאשר האויר עמד רגוע, חולם, היו מגיעות לכאן מתחנת הרכבת צפירות של קטר, של רכבת שהגיעה או יצאה לדרכה, נישאת שועטת מאי־שם לאי־שם. חוצה ערים וכפרים, חונה בערים הגדולות, רואה עולם ומלואו, ואני נִשא יחד אתה עמוס מאוויים, שאיפות מרקיעות שחקים, לבלובי נעורים ראשונים פועמים, אי־שקט פנימי, תסיסה. הייתי עומד שעה ארוכה וצופה בכביש, בדרך המלך החוצה את העיירה, אחת הדרכים המובילות ממוסקבה לווארשא, וגבר בי הרצון לצאת למרחבים. לאט לאט החלה ההפשרה שהוציאה אותי מהמבוכה שהייתי נתון בה. בצעדים איטיים שגברו והלכו חדרה אלי החמימות של הבית, של המשפחה, קוראים לי שוב פיני, כל אחד בצליל משלו, הסבא הסבתא אבא אמא האחים שלי. שם קראו לי פנחוס, פנקוס, לרוב פנקס. אחותי מבקרת בביתנו יום יום ושני ילדיה מקדימים אותה. הם כבר כאן משעות הבוקר, אברהמצ’יק עם העיניים הגדולות, הסקרניות, וזוזיק האדמוני, וכולנו מפנקים אותם, משתעשעים איתם. הייתי שוב אפוף אותה המולה תוססת הומה של הבית.

ופתאום, בבוקר זוהר אחד אביבי, מצאתי את עצמי במרחבי שדות שנמשכו עד ליערות שבאופק. אבא נשען על מחרשה, נועץ אותה באדמה השחורה הדשנה ופותח את תלמיה, ואני נוהג בסוסים ומצליף בשוט. צעדנו בשורה ארוכה של חורשים, הסכינים החדים של המחרשות פילחו את האדמה שהיתה מכוסה פלומה ירוקה, והיא הלכה והשחירה. צעדו יהודי העיירה תלם אחר תלם, מי בזקן ארוך, מי בזקנקן קצר. הם פשטו את הקפוטות, את המקטורנים, צעדו באפודות, בְּכֻתֳּנות פתוחות לרווחה, הציציות של הטלית קטן התבדרו לכל צד, פניהם להטו, עיניהם נוצצו, המגע עם האדמה השחורה, עם ריחה החריף שבקע מהתלמים הפתוחים סחרר את ראשיהם. הם צעדו וחייכו מאושר, אחד החל מסלסל בקולו, וכל הקהל הצועד ואתם הנערים נוהגי הסוסים הצטרפו אליו.

כאשר הגיעה אל אבא השמועה כי באזור מחלקים שוב חלקות אדמה לאותם מחוסרי הקרקע, כי הממשלה האוקראינית שהוקמה ממשיכה באותו תהליך – אשר הגרמנים ניסו בכל כוחם לחסל אותו – לשיקום מחדש של האחוזות הגדולות, חיכך אבא בדעתו והרהר: מי כמו יהודי העיירה שהם מחוסרי קרקע מאז ומתמיד. לא זו בלבד שאין להם חלקת שדה, ולו הקטנה ביותר, אלא שאף חצר וגן ירק חסרים המה. כל נחלתם היא החנות והדירה אשר מעליה. אותה גבעה קטנה, פיסת הקרקע שהם יושבים עליה בצפיפות ובדוחק שיש כדי להציב עליה את כפות רגליהם בלבד. ובימי מצוקה אלה עומדים הם עליה בחוסר בטחון, תלויים בין שמים וארץ ואחוזי פחד נפילה – שכן אם הם נופלים חלילה אין להם קרקע מלוא קומתם כדי להשתטח עליה. מיד כינס אבא את בני חבורתו כעשרים משפחות. אותם חולמים הוזים שלא איבדו תקוותם להתנחל בארץ ישראל, ושאף שלחו בשעתו, לפני המלחמה, שליח לתור אחר אחוזה ונחלה. ותקעו יתד, היינו סימנו בעיפרון על גבי מפת הארץ, אי־שם בדרומה נקודה קטנה, והקיפו בעיגול, ואף שם ניתן לה “שאר ישוב”. הם התכנסו עם בניהם ובנותיהם וכל הנערים אשר איתם באולם הראינוע, לאור עששיות דולקות, ואבא שטח לפניהם את תכניתו. שקלו וסרו לכאן ולכאן, שהנה כי כן, הפרנסה מצטמצמת, האצטבאות בחנויות מתרוקנות והולכות ואין במה למלא אותן, הקיום הוא בצמצום רב, הרי מפרי האדמה ומתנובת השדה יוכלו להחיות את נפשם ולא יהיו נזקקים לפת הלחם ולשאר הירקות לחסדיהם של הגויים. אדהכי והכי, תוך כדי העבודה בשדה יכשירו עצמם לעבודת האדמה, וכאשר תבוא שעת הגאולה ויתנחלו בארץ ישראל, הם יהיו כבר אכרים לכל דבר. התכנית כולה נראתה להם ביותר, הדור הצעיר התלהב במיוחד וחיזק את הרוחות. נימנו וגמרו והסמיכו את ידיו של אבא שיצא לפניהם ושיצליח בכל מעשי ידיו. אל אותם חנוונים הצטרפו גם כחמש משפחות שעקרו מהכפרים הסמוכים בצוק העיתים והשתכנו ארעית בעיירה. קבלו אותם בזרועות פתוחות שהרי בקיאים היו בעבודת האדמה ביחוד בניהם ובנותיהם. כדי לשוות צורה ודמות לאותה התארגנות קבעו לה שם ותואר, וקראו לעצמם פ.י.ז.א. שפירושו בשפת המדינה “הארסיל החקלאי היהודי הראשון שפיקוב”, ואף חותמת עגולה יצקו, שכן חיבה יתירה מקדמת דנא נודעת להם לשלטונות ולעושי דברם לחותמת עגולה, ורוחשים לה כבוד.

פנה אבא אל נאפודה, גבר תמיר חכם ופקח שהיה בן בית אצלנו, היה נוהג לסור מדי פעם אל ביתנו, משוחח היה עם אבא על ענינים מדיניים ואף למד מאבא פרקים בציונות. אבא עודד אותו שילמד וישתלם באולפנים אשר בקיוב. בימים אלה עלה נאפודה לגדולה ונהיה לראש הדוברים של כל האזור, אהוד על אכרי הכפרים, מכובד על השלטונות, תופס מקום נכבד בהנהלת בית החרושת לסוכר, מקהיל קהילות בכל כפר, מטיף ונואם ודואג כי בית החרושת ימשיך לפעול ללא הפרעות, וכי ארחות החיים יתנהלו כסדרם, לטובתה ולרווחתה של אוכלוסיית האזור כולו, וכי לא ישתבשו על ידי אירועי הזמן. נתן נאפודה בידיו של אבא מכתב המלצה למשרד החקלאות המחוזי, כתוב במיטב המליצה של השפה האוקראינית ומתוך אהדה לתכנית החקלאית של פ.י.ז.א. שאבא פרש לפניו. נסע אבא לברצלב אל משרד החקלאות וגם שם הפעיל את מיטב קשריו והיכרויותיו, הגיש את הבקשה של הקואופרטיב חתומה בחותמת העגולה, ולאחר חקירות ותמיהות מצד ראשי המשרד, כשאבא עונה להם בשפה האוקראינית המשופרת אשר בפיו, קיבל מהם בחכירה שטח נרחב מאדמות הגרף באלאשוב, כמאתיים דיסיאטין של קרקע92 וכן כלי עבודה ומכונות חקלאיות מאותן שנערמו ונאספו בחצרות של החוות הנטושות שבסביבה.

כאשר חזר אבא עם פנים מאירות והבשורה בפיו, כינסו אסיפה גדולה, שתו לחיים! וגברו השמחה והתקווה. החלה תכונה רבתי: רכישת סוסי עבודה, עגלות, ריכוז כלי עבודה, קניית זרעים שונים. העונה דחקה ושעת הזריעה קרבה והלכה. את הסוסים העמידו באורוות העגלונים ובאורווה הגדולה של חצר הרבי. נפתח המסע, הגברים והדור הצעיר יצאו אל השדות, ועקרות הבית נעמדו בחנויות הריקות למחצה. כי הרי החנות בכל מצב חייבת להיות פתוחה. וכל אותה תכונה הפכה לשיחת העיירה. את אותו שליח לארץ ישראל מינו כמדריך ראשי וסייעו בידו כעוזרים נאמנים אותם יהודי הכפר. לייבו היה שמו של אותו מדריך שליח. שמו בישראל היה לייב פוסטילניק, אלא שכך קראו לו כל אכרי הסביבה: לייבו. בן כפר היה, כל חזותו והליכותיו העידו שאין לך כאן ענין עם אחד לייב. גבה קומה היה, רחב גרם, פנים רחבים מעוטרים זקן שחור קצר, עיניים גדולות, זרועות של פלדה, כף יד רחבה, שתי רגליו כשני עמודי עשת תקועות באדמה וניצבות עליה עמידה איתנה, גם כשהיה משוחח שיחה רגילה היה קולו בוקע ממעמקים, גובר ועולה. החנות שלו לא היתה מיועדת כלל עבור יהודי העיירה, וכולה קודש לאכרי הסביבה. כאן יכול אתה לרכוש ריתמה, אוכף, שוט נאה ושוט רגיל, רסן, מושכות, שרשרות סכינים למחרשה, אבן משחזת, מגל לחרמש, פטיש וצבת, ברגים ומסמרים מכל הגדלים. הייתי מרבה בילדותי לבקר בחנותו של לייבו שהיתה שרויה בצל. מזין הייתי את עיני באותן שכיות החמדה שניתלו מכל עבר. נדף כאן ריח מיוחד של עורות, של זיעת סוסים, של שקי יוטה חדשים שהיו מונחים בערימות, של ריח האדמה. הייתי מאזין לתורתו שהיה מרביץ בהם באכרים: “אדמה זו טובה לגידולים אלה, וזו לגידולים אחרים”. כן, הוא אהב מאד את האדמה וחביבים היו עליו עובדי האדמה.

היינו יוצאים בבוקר השכם אל השדות, מרחק של שעה נסיעה, בשיירה ארוכה של עגלות עמוסות מחרשות, מַשׂדֵדות וקהל רב, ובהם צעירים וצעירות עולזים מצטופפים. אני ושני אחי ישבנו בעגלה עם אבא וחילקנו בינינו שווה בשווה את אותו תענוג מיוחד, להחזיק במושכות ולהצליף בשוט. אכרים תמהים היו פוגשים אותנו בימים הראשונים בברכת בוקר טוב! וחיוך על פניהם, מה לאותם יהודים חנוונים, מכובדי העיר, ולעבודת האדמה? אך בקרב הימים התרגלו למחזה הזה, וקראו לשטח “שדות היהודים”. בפאתי השדה עמדה חווה נטושה על בניניה הרבים. תיקנו את שעריה, ניקינו את החצר הרחבה, שיפצנו את בית המגורים הקטן, התקנו מחדש את המטבח בו הכינו הבנות את כוסות התה לארוחות. שכרו אכר אחד קשיש, טרוכים, שישמור על השדות לבל תעלינה עליהם פרות רועות תועות, ובנוסף לשכר השמירה הבטיחו לו את חלקו בתנובה וביבול, והיה שומר על השדות כעל נחלתו הפרטית. הוא הביא עימו כלב רועים עז וזריז, היה יושב בפתח השער על שק של תבן, קולע סלים מנצרים רכים שהביא מהיער, וצופה ביהודים האלה העמלים וטורחים בשדה. לידו רבץ קשור בשרשרת הכלב העז והחצוף שלאט לאט התרגל לכל אחד מאיתנו. את כלי העבודה ריכזנו בחצר החווה, ולא נאלצנו לשאת אותם איתנו כל יום מחדש. היינו מתכנסים לארוחת הצהרים בצילן של העגלות, כל אחד וצֵידתו עמו, משוחחים ומפטפטים פיטפוט עליז.

לאחר שהמַשׂדדות עברו על השדות החרושים ויצרו משטח רחב חלק, הגיעה שעת הזריעה, מלאכה מאד מקצועית. לייבו צעד בראש ואחריו יהודי הכפר ובניהם. הם תלו על כתפיהם שקים פתוחים עם זרעים, הסתדרו בשורה רחבה במרחק מה אחד מהשני, צעדו צעד, תקעו כפיהם בשק, מילאו מלוא החופן זרעים ופיזרו אותם על פני השדה בתנופה חזקה, והמשיכו לצעוד. עקבנו אחריהם בהשתוממות רבה. צפֳרים באלפיהן הגיעו להקות להקות מהיער בצפצוף הומה סואן ועטו על הזרעים כמוצאי שלל רב. טרוכים התיר את הכלב והוא החל להתרוצץ כמטורף נבח בקול זועם והניס אותן. המחרשות כיסו את הזרעים כיסוי קל, והמשדדות אחריהן יישרו את השטח. זרעו חטה, שעורה, כוסמת ותירס.

שטח גדול הוקצה לגן הירק ובמיוחד לזריעת תפוחי אדמה. לאחר שערכוהו ערוגות ערוגות הכריז לייבו חופשה ארוכה להורים: לכו לבית הכנסת והתפללו על גשמים בעיתם, וכי הכל יעלה יפה, בעזרת השם. הוא כינס אותנו, את הדור הצעיר, הבנים והבנות והנערים, והתחיל להדריך אותנו בזריעה. כל סוג ועומק זריעתו וכיסויו. יצאנו בדרך לעבודה, לייבו עודד אותנו וחלק לנו את שבחיו. זרענו בצלצלים, שום, צנוניות, צנון וסלק אדום, שעועית ואפונה, חמניות, אבטיחים, וכאמור, תפוחי אדמה. הגשם והשמש והאדמה הפוריה עשו את שלהם, וכאשר הכל נקלט, נבט ופרח, פשטו הבנות על הגן, קשרו מטפחות לראשיהן, הפשילו שרוולים, הידקו את שמלותיהן, והחלו לעדור ולנכש עשבים שוטים, ושרו משיריהן של בנות הכפר. גדולה היתה השמחה ורבתה ההמולה.

בשבת בבית הכנסת התקבצו יחד בפלוש עובדי האדמה בשעת קריאת התורה, החליקו על כפותיהם הרכות הלבנות שהתקשו, ועל היבלות שהגלידו, והיו מתגאים בהם, באותם סימנים של אנשי עבודה. דיברו ושוחחו על גשמים שירדו ועל הימים הנאים שבאו אחריהם, סיפרו על טעמם הערב של פרי הגן, הבצל הירוק, הצנוניות האדומות, תרמילי האפונה הירוקה, אותו פרי ביכורים שהיינו מביאים הביתה לאחר ביקור קצר בשדות. הייתי יוצא עם כל הנערים והבנים רכובים על סוסים בלי אוכפים, בלורית מתנופפת, פנים צוהלים, היינו פוקדים את השדות לראות וליהנות כיצד הכל נבט עלה והשתבל, ליהנות מגן הירק שהפך כולו למרבד ירוק מכוסה עלים ירוקים ופרחים. הייתי מביא הביתה סל ביכורים, בצל ירוק, צנוניות ותרמילי אפונה ירוקים ומציג את הסל בפני אמא, ומחקה את אותן האכרות שהופיעו בשעתן בחנות של אמא ואומרות: “הבאתי לך אודליה דורון קטן מפרי גננו, שיהיה לך ולילדים לבריאות”.

אוירה מיוחדת שררה בבית באותם ימים. לא היתה לי שהות כלשהי לעיין בספר. הייתי חוזר הביתה עם חשכה כשעיפות נעימה פשטה בכל הגוף וכבר עלו באפי ריחות הניחוח של התבשילים החמים שהכינו עבורנו אמא וסבתא. אמא ממלאת את הצלחות המהבילות ואנו מרוקנים אותן, ואמא ממלאת אותן מחדש ונהנית מאתנו הנערים. החברים שלנו מהעיירה היו באים להסתכל בנו בגילגולנו החדש, נערי כפר, ולעקוב אחר בולמוס האכילה שאחז בנו. אמא נהנית ואומרת לאבא: “בלי בהלה, בלי חיפזון, זה לא בריא, יש די, יש מספיק. מה אגיד לך מרדכי, במה שנוגע לאכילה, בלי עין הרע, הרי הם כבר איבאן מושלם”, ומחייכת.

אנו הנערים היינו שקועים בעבודת האדמה, במגע עמה, והיא תבעה את כל תשומת הלב, את כל הלב. השקפנו על הכל מסביב מבעד לאדמה השחורה שהילכה עלינו את קסמיה, שהלכה והשתבלה לנגד עינינו. אותן הזריחות עם השכמת הבוקר, אותם השקיעות והדמדומים בנסיעה האיטית הביתה. האויר המרענן של השדות של היערות, המרחבים שהיינו שרויים בהם כל היום. בבית, ברחוב, בבית הכנסת כבר רבו השיחות רבו השמועות, באזורים מרוחקים כבר להטו הלהבות והמאורעות, הדיהם כבר הגיעו וקרבו אלינו. אזנינו היו כרויות, הן האזינו, הן קלטו, אך הלב דחה אותן. נסיתי להמשיך לחיות באותה אוירה מיוחדת באותה “חגיגת נעורים” – “עוד קצת, עוד קצת”, לחיות מחוץ לזמן, מחוץ לתחום, לחיות שאיפות של נער, את הבלתי אפשרי, אך כוחותי הדלים לא יכלו לעמוד זמן רב בנסיון הזה.

2

העיירה כמרקחה, המתח החרדה ואי השקט גוברים והולכים. כולם עוסקים ב“ניתוח המצב”, מתקבצים קבוצות קבוצות קטנות על הכביש ומרבים בשיחה, מרבים בויכוחים בשבת בבית הכנסת. כולם עוסקים בשאלה שאינה יורדת מהפרק זה ימים רבים, השאלה הגורלית מה יהיה? היש ממש במדינה זו, באותה “אוקראינה עצמאית” שמלכתחילה קִבלו אותה בספקנות ובחשדנות, וכל יום החמיר את המצב.

קצרי ימים היו אותם ירחי הדבש של ממשלת אוקראינה העצמאית. אותו מבנה רופף שהותירו אחריהם הגרמנים והאוסטרים, שפלשו לכאן לפי הסכם השלום עם ממשלת הבולשביקים שתפשו את השלטון ברוסיה. לאחר שלַהבות המהפכה עברו את הגבולות והקיפו את ברלין ואת וינה, פינו את צבאותיהם ושבו לארצותיהם. עכשיו עושים כל מאמץ לשמור ולחזק אותו שלד שהותירו צבאות אלו אחריהם. אותה הראדה – בית הנבחרים שהקימו בקיוב עיר הבירה, הפכה לזירת התגוששות ומאבקים של דעות והשקפות וויכוחים בלתי פוסקים על צורתה ותדמיתה של מדינה חדשה זו שאף פעם לא פעלה כמדינה עצמאית, שחסרה מסורת של שלטון עצמאי, שמעולם לא היתה ממלכה בפני עצמה, שלא הקימה מקרבה מלכים ושליטים, שזה כמאתיים ושבעים שנה התמזגה עם רוסיה הגדולה, והיא שנקראה מאלורוסיה – רוסיה הקטנה, כשם שאזורים אחרים נקראו בילורוסיה, וילינורוסיה. מלחמות רבות ידעו ערבות אוקראינה, עם הטטרים, עם התורכים, עם הפולנים, אלא שמכרה את חירותה בשכבר השנים. רבו הויכוחים ומלחמת הדעות, היו אלה שטענו שאין להתבדל מרוסיה הגדולה הלוחמת על חירותה בכוחות העליונים שקמו עליה, מתהליך המהפכה שזכתה לה, ובין אלה שדגלו בהתבדלות גמורה, וגברה ידם של הלאומנים. לאט לאט נמוגו אותן ההבטחות הקוסמות שפיזרו בימים הראשונים ביד רחבה כלפי חוץ וכלפי פנים כדי לרכוש אהדה ומעמד מכובד: זכויות ושויון למיעוטים הלאומיים, אוטונומיה לקהילות היהודיות, לאותן מאות מאות ערים ועיירות שרוב אוכלוסיהן היו יהודיות בעיקר, ואשר מנו כשלושה מיליון נפש. מינו שר יהודי בממשלה ואף אותיות אשוריות מאירות עיניים הופיעו על שטרות הכסף החדשים, “הונדערט קארבובנצוס” (מאה רובלים), וחתימה יהודית של אותו שר, מ. זילברפרב. “לופאטי” – קראו לאותם שטרות, ומצויר היה עליהם אכר לבוש בחולצה רקומה, מכנסיים רחבים, חבוש מגפים, בלורית מתולתלת, נועץ את חפירה באדמה, מעין “וכִתתו חרבותם לאתים”.

ההבטחות הלכו והחוירו, הלכו ונמוגו כעשן. ביחוד גברה המצוקה כאשר עלה פטליורה93 לשלטון, הוא הוכרז כהטמן כל אוקראינה וכמצביא צבאותיה. רבו הגיוסים, אולם יהודים לא גויסו לצבא זה, המשמעות החמורה הובנה על ידי כולם: אין לסמוך על היהודים, אין לבטוח בהם, אין לתת נשק בידם, כי הרי כולם נוטים לבולשביקים, מתגעגעים אל רוסיה הגדולה. חשוד ביותר הדור הצעיר שבקרבם, כולם קומוניסטים ומשתפים פעולה איתם. באויר נישאו שמות של גדודים משכבר הימים, של אותם פורעי הפרעות ועורכי הטבח. הופיעו גדודי קוזאקים, היידמקים, שוב לבשו ז’ופנים,94 אדרות פרוה, מכנסיים רחבים מהודקים באבנטים אדומים, גידלו צמות מאורכות על קדקוד קרח, תקעו פגיון וחרב, שתו לשכרה והתהוללו.

היינו מנותקים מרוסיה שהתבוססה בדמיה, באותה מלחמת אזרחים עקובה מדם שנמשכת כבר כשנתיים, המלחמה ומאבק הדמים בין הצבאות האדומים הבולשביקיים ובין הצבאות הלבנים למיניהם, אותם הגנרלים והאופיצרים מצבאות הצאר יוצאי חלציהם של בעלי האחוזות ובתי החרושת, בניהם של בעלי השררה לשעבר. מאבק דמים שפשט על פני כל מרחבי המדינה – צבאות קולצ’אק בצפון הרחוק בערבות סיביר, צבאות דניקין באזורי הדון, הוולגה, הררי אוראל ועד גדות הים השחור, וצבאות ווראנגל בחצי האי קרים. ערים וכפרים, אזורים נרחבים, עברו מיד ליד, רבו חללי חרב, אלפים נפלו בקרבות, רב ההרס והחורבן, שבתה מלאכה, גבר המחסור והרעב, פשטו מחלות ומגיפות. אנו חיינו כעל אי מבודד, שהתנודד כמו שיכור. רק גבול צר, שהקימו בשעתם הגרמנים והאוסטרים, חצה בינינו ובין רוסיה, גבול שאיש לא קבע אותו, איש לא סימן אותו פרט לאותה שורה דלילה של חיילים מזוינים שעמדו משני צדדיו. אך גם קו צר זה נע והתנועע, זז ממקום למקום הכל לפי מהלך הקרבות. האדומים למרות שהותקפו מכל צד ועבר לא נואשו כלל וכלל מאותה “רוסיה הקטנה”, מאותן ערבות אוקראינה הדשנות והפוריות, מיערותיה, וכל אוצרות הטבע הטמונים בה. הם אירגנו וחיזקו את כוחותיהם, כל אלה שנטו אחריהם מבפנים, לפלוגות ולגדודים לוחמים, תקפו מדי פעם את קוי החזית של צבאות פטליורה, כבשו ערים וכפרים, תפסו קוי רכבת. תוקפים ונסוגים ומנהלים תעמולה ארסית נגד הניתוק מאמא רוסיה, נגד אותה עצמאות, נגד ההתבדלות. גם הפולנים היו פולשים מדי פעם, גם נפשם חשקה בערבות אוקראינה. וככל שגברה התבוסה בקוי החזית שהקים פטליורה, כן גברה ההתפוררות. כל אזור וההטמן שלו, כל אזור והכנופיה שלו, שמו עיניהם בערים ובעיירות, והוחל בטבח בביזה בשוד, ובשתיה לשכרה. עיירות עלו באש, הרגו בחרב בפגיון ובכידון, חסו על כל כדור.

סבא יושב, מעיין בספרי “יוֵן מצולה” של נתן האנובר, ועינו דמעה. נטרפו הזמנים, נשתבשו הענינים, ומניין השנים. בשנת תרע“ה ותרע”ח חזרו אלינו שנות ת“ח ות”ט, אותן הערים והעיירות, ברצלב, טולצ’ין, נימירוב, אומאן. סבא רושם רשימות, אולי הוא כותב קינות, אולי הוא מכין את ספר “יוֵן מצולה” חלק ב'.

יכולתי הרבה לסייע בידו מכל הידיעות ומכל השמועות שצברתי. יכולתי להוסיף לו ערים ועיירות שנערכו בהן שחיטות, שריפות, שוד וביזה. כי הרי מאז נִתוֹספו מאות מאות ערים ועיירות יהודיות. אך הפעם לא היו בהן פולנים שיבגדו ביהודים, ולא מבצרים להמלט אליהם. בכל עיר ועיירה התארגנו ל“הגנה עצמית”, ביחוד מקרב החיילים המשוחררים שהיו אמונים על רובה וכידון. בערים הגדולות התארגנו “דרוז’ינות” מעין אחוות לוחמים, הם לחמו בעיקר בכנופיות הבודדות, ולא יכלו לגדודים נסוגים שפשטו על העיירות, ולא הצליחו להתמזג לכוח אחד לוחם – היה זה בלתי אפשרי באותם הימים ובאותם התנאים ששׂררו. כל עיר וכל עיירה לחמה על נפשה לפי מיטב כוח האדם והנשק שהיה בידם.

אבא בוועד הקהילה ומוסר את כל זמנו לענינים הבוערים. הוא מייצג את הקהילה בפני השלטונות המקומיים, ובא בדברים עם ראשי הכפרים ונכבדיהם, ביניהם מידידיו ומכיריו הותיקים. כולם מסכימים שיש לשמור על הסדר לבל יופרעו החיים התקינים, ובו בזמן מארגנים את ההגנה העצמית. נוצר גרעין, כארבעים איש, לרוב יוצאי צבא. רוכשים נשק ותחמושת, לרוב רובים. אליהם מצטרפים צעירים מהעיירה למשמרות לילה. אבא ניהל משא ומתן עם המשמר המזוין של בית החרושת לסוכר, פנה אליהם שישתפו פעולה עם ההגנה. אך הם הודיעו לו בכל האדיבות “שאינם רוצים להסתבך” והוא חזר זועף וזועם: “נצטרך להשען על כוחנו בלבד”.

אחי ואני מצטרפים להגנה ולמשמרות הלילה, מקבלים רובים ויוצאים לסיורים ארוכים ברחובות העיירה ובסמטאותיה. עורכים מארבים מדי לילה מחוץ לעיר לחסום את הדרך לכנופיות שניסו לחדור לעיירה, ומיד לאחר חילופי יריות איתם, היו נמלטים על סוסיהם, ולא היה להם רצון בהרג. לפעמים היינו צועדים בסך בלילה ברחוב, בשיר לכת, יורים באויר להנאתנו, להפיג את שעמום הלילה הארוך, ולהודיע בסביבה “כי לא ינום ולא יישן שומר ישראל”. כשוך היריות, היה סבא יוצא אל המרפסת הפונה לרחוב וקורא בקול: “קיבה! פיני!” ולא חשוב היכן היינו מצויים אותה שעה, ההודעה היתה עוברת מהר מפה לפה ומגיעה אלינו, “סבא קורא לכם!” היינו ממהרים אליו ומתייצבים לפניו ומודיעים לו “הכל בסדר, הכל בסדר!”. היה זה סימן מובהק שאנו עדיין חיים וקימים. סבא היה נרגע ונכנס חזרה הביתה.

3

באזורנו משתוללת כנופיה של כמה מאות איש ובהם גם פרשים, בראשם עומד ליאחוביץ, חתנו נושא בתו של כומר הכפר סוקולץ, שליד פיצ’ורה, עירו של הגרף פוטוצקי, שיכור, מכור לסמים. לאחר שהחריב את העיירה ושחט מחצית מתושביה היהודים (המחצית השניה על נשיהם וטפם נמלטו לעיירה שלנו, והעיירה טורחת לקוממם, לסעדם ולנחמם), הוא חדר לברצלב ולטולצ’ין וערך בהם הרג רב. הם מתרחקים מעיירתנו, מקו הרכבת אשר נשלטת מדי פעם על ידי האדומים לימים ספורים בלבד. רכבת משורינת חלפה והפציצה שלושה כפרים שפגעו בחייליהם, ירו בהם מן המארב.

הדרכים בסכנה. אין יוצאים אל השדות. מדי פעם מעז אחד הבחורים להגיע אליהם, ומביא את הידיעה כי הכל צומח ועולה. האדמה הפוריה, השמש המאירה וגשם נדבות עושים את שלהם. הכל צומח ועולה, הקמה מבשילה והגן פורח. האוזניים שומעות, הלב יוצא אליהם, ואין בידינו להושיע.

הגיעה ידיעה בהולה: גדודים נסוגים של צבא פטליורה! אלפי חיילים מתקרבים, והלילה יעברו את העיירה. היתה זו שעת צהרים, הידיעה פשטה מהר וכל העיירה התרוממה ונמלטה על נפשה. רצו מכל הבתים, מכל הסמטאות, אל עבר הגשר והנחל, אל השדות והיערות. רצו זקנים ונערים, נשים עם תינוקות על זרועותיהן, עברו את הגשר עלו במעלה הגבעה, נושמים בכבדות ומתפזרים בכל הדרכים. עמדתי ברחוב ולא הספקתי להגיע הביתה. שמעתי קול: פיניה רוץ! והתחלתי לרוץ בכל כחי.

הם עברו בלילה, מחנה כבד, לא עשו חנייה, אצה להם הדרך. אך כל יהודי שנתקל בדרכם נדקר ונרצח בחרב, לא ירו.

בשעה מוקדמת בבוקר, החלו בודדים וקבוצות להגיח ממחבואיהם, מהשדות ומהיערות ועשו דרכם לעיירה, תשושים ומפוחדים ומגששים דרכם בצעדים זהירים. אחד אחד החלו לחזור אנשי הבית. הסתבר, כי במקרה לא היה אף אחד בבית בשעת הבריחה, כל אחד היה באותה שעה במקום אחר, וכל אחד נמלט לחוד. רק סבא היה בבית. שני האחים שלי היו “במקום מבטחים”. לפני שבועיים בא אחד האכרים אלינו, תיאודור מרציניוק, מידידי המשפחה והציע לשלוח אליו את הבנים, את אחי ואותי, אליו, ליתר בטחון. אני סירבתי לעזוב את הבית. שמע הצעיר שבחבורה, אחי שלמה’לה כי המדובר על סוסים, קציר, הובלה, קפץ והתנדב. וכך יצאו השנים. מדי פעם הינו מקבלים ידיעות מהם על ידי פתק, או על ידי תיאודור עצמו: עושים חיים, קוצרים תלתן, מובילים, רוכבים על סוסים, ונהנים מכל יום שהייה. אמא צִותה עליהם לאכול רק דברי חלב. והם, ילדים צייתנים, מודיעים בהכנעה: שותים חלב חם, ישר מהחליבה ואוכלים כיסונים ממולאים בגבינה.

חזרו אבא ואמא וסבתא, כל אחד וסיפורו, אך של סבתא עלה על כולם, ועורר צחוק רב. מזמן לא עלה הצחוק על שפתינו. וזה סיפורה:

הלכה לה סבתא לתומה אל הכפר, אל אחת ממכירותיה הותיקות, להשיג מן המיוחד עבור הילדים של אחותי: דבש, חמאה, גבינה, שמנת. תמיד היתה טורחת עבור הקטנים, שבילו אצלנו רוב הימים, ומפתיעה אותם. ראתה סבתא עיירה בורחת, והחלה רצה גם היא. לא הועילו הפצרותיה של האכרה כי תשאר במקומה, כי כל רע לא יאונה לה. אך סבתא בשלה: “צריך להתחבא” והסתתרה כל הלילה בין קני הסוף שעל שפת הנחל. היא היתה הראשונה שהגיעה לבית.

“אני פותחת את הדלת, וחשכו עיני. עומדת לה במטבח יאבדוכה הכובסת, ומריקה אל השק שלה, קמח ושזיפים יבשים, ומערבבת אותם ביחד. השמעתם דבר כזה? תפשתי את השק מידה ושפכתי על ראשה כל מה שהיה לי על הלב. נבזית שכמותך! גנבת מלוכלכת! צאי מכאן! מיד! ברוב כעסה שברה את השמשה במטבח, הנה כאן, כאן. חכו, חכו, אני עוד אראה לה!”

צחקנו הרבה וזה הפיג מעט את המתיחות, את הכאב ואת הבושה. סבתא היתה חוזרת ומספרת את סיפורה לכל שכנותיה: קמח ושזיפים.

סבא לא ברח, היתה לו עליה. הוא לקח עמו שמיכה וכר ועלה לעלית הגג, נשען אל הארגז הגדול עם כלי הפסח; נמנם נמנם עד שנרדם. ודאי חלם על יציאת מצרים.

אבא הלך אל תיאודור לראות “מה שלום הילדים”, והילדים אינם. סיפר האכר: “הם עבדו על ידי בשדה, אני קצרתי התלתן והם העמיסו על העגלה. ראו יהודים רצים, זרקו את הקלשונים, עלו על הדרך ורצו. נסיתי בכל כוחי לעצור בעדם, אך הם רצו”. אבל וחפוי ראש חזר אבא הביתה. עבר יום, עברו יומיים, והאחים אינם. אמא התמוטטה, חבטה ראשה בקיר וזעקה: “הילדים שלי, הילדים שלי”, ובכל פעם התעלפה. התיזו עליה מים, התעוררה והביטה בנו בעיניים בוהות.

מכל העברים החלו להביא את גויות ההרוגים שנמצאו במקומות שונים, אל בית הקברות. הלכתי עם אבא כשכולי רועד לחפש ביניהם את האחים שלי, אך הם לא נמצאו ביניהם. אמא חלתה ועברה לטיפולה של הדודה, לבית הסמוך לביתנו. בראש מורד ובאזלת יד אנו מתיצבים לפניה, והיא תובעת והיא דורשת: “חפשו אותם, תמצאו אותם, יש להביאם לקבר ישראל”. אך לשוא, כל חקירותינו וכל חיפושינו לא העלו דבר.

עמדתי על הגשר, עבר על ידי אכר הוציא מכתב מחיקו וביקש שאוביל אותו לפי הכתובת. כתב ידו של אחי עקיבא! פתחתי המכתב, הם בעיירה קראסני! השתערתי קדימה ורצתי, טסתי, עפתי, והאכר רודף אחרי: “מגיע לי תשלום! הרבה כסף!” פרצתי הביתה וצעקתי בכל כחי: “הם חיים! הם חיים!” נפלתי על הספה ופרצתי בבכי וכולי רועד. היתה בעיה, כיצד להעביר את הבשורה לאמא, יש לעשות זאת בניחותא, ובזהירות. נתקבלה הצעתי, אני אבשר לה, כיצד? אכנס לבית הדודה בזמר עליז. אמא החכמה מיד תעמוד על טיבו של דבר. וכך היה. רק שמעה אמא אותי שר והיא קראה מחדרה: “הילדים חיים! הילדים חיים!” והתעלפה.

תיאודור מרציניוק נשלח להביאם. הם שבו, “האחים האובדים”, קפצו מהעגלה בצהלה ובשמחה וסִפרו את קורותיהם: כיצד רצו, רצו, סטו מהדרך, חצו יער גדול, ועם דמדומי ערב נכנסו לעיירה קראסני. מצויה היא בצדי הדרכים ורחוקה מדרך המלך. הם עשו בחכמה, ובמקום לשוטט ברחוב נכנסו לבית הכנסת המואר בשעת תפילת ערבית. מיד הקיפו אותם: “מי אתם? מהיכן אתם? איך הגעתם? כיצד הגעתם?” וכאשר ספרו והזדהו, עטו עליהם כולם והתחילה החינגא: “משפיקוב? בניו של ר' מרדכי איצי חיות?” מיד הרגישו עצמם עומדים בין ידידים ומכירים של המשפחה, חסידים ובאי חצר הרבי, כל העיירה, וכל אחד משך אותם לביתו. זכה בהם אחד מנכבדי העיר וטִפל בהם בכל חמימות הלב ודאג לכל מחסורם. הם עשו היכרות עם הנוער שבעיירה, ערכו טיולים וביקורי בית. לפי עליצות פניהם וסיפורם המשעשע, מורגש היה כי אילולא נזכרו כי יש להם דואג, אי שם, היו עדיין משתהים בעיירה, נהנים מקבלת הפנים החגיגית ומהכנסת האורחים החמה והמכובדת.

כולם אומרים שקרה נס לעיירה, לא שרפו, לא הציתו, רק שלושים וששה נהרגו, כולם גברים, קשישים וצעירים ושלושה נערים. כן, נס גדול היה שם. אך הנס היה גם בכך, שהאכרים לא בזזו, לא שדדו, לא הסגירו, לא גילו מחבואים ורבים גם הסתירו יהודים. קיימת היתה היכרות של שנים של קשרי ידידות ומסחר, דור מסר לדור. היה זה נס בתוך נס.

כאשר נרגעו הרוחות, יצאנו אל השדות. הקמה רבצה על האדמה, היא לא נקצרה בזמן, היא קמלה ויבשה. הירקות שבגן רובם הבשילו והרקיבו. הבאנו שיירי ירקות ומעט מן החטה, השעורה והדוחן. דַשנו את החטה באחת החצרות וכל משפחה קיבלה שק חטה. את החטה הבאתי לטחנת הקמח, ואכלנו לחם מיגיע כפינו, לחם עוני. על ככרות הלחם אמר אבא שהם סמל, אכלו לחם־סמל עד שהתרוקן שק הקמח. עדרי האכרים עלו על השדות, רעו במרעה דשן, זיבלו אותם והכינו את “שדה היהודים” לקראת השנה הבאה. אך היהודים כבר לא היו שם.

4

היתה תקופת רגיעה ארוכה, ללא שלטון, הוא לא מיהר לבוא. חיילים לא צעדו, פרשים לא דהרו, צבא לא נע, שככו הקרבות מרחוק ומקרוב. אך לעיירה לא עלתה הארוכה, ולא היה מרפא לשברונה. העיירה התמוטטה ושקעה מדי יום, מדי שבוע, אפסו כוחותיה מרעב ומחסור, ממצוקה ומחלות, מאֵימים ופחדים, ומחוסר פרנסה וקיום. החנויות ריקות, אין בהן מאום, שבת המסחר, הדרכים בסכנה אין יוצא ואין בא ונתונים כמו במצור.

בבת אחת קפצה הזִקנה על העיירה, ורוב צעיריה נטשוה. מהם שנדדו לערים הגדולות ללימודים ולהשתלמות בבתי הספר הגבוהים ששעריהם נפתחו לפניהם, ומתקימים על לחם צר ומים לחץ. מהם שנושאים נפשם למשרות במשרדי הממשלה הרבים שנוצרו, בעלי שמות מצלצלים. מהם שהצטרפו אל שורות הצבא האדום ולוחמים את מלחמותיו, מי “מתוך הכרה” ומי מתוך רצון לנקום בפורעים.

בבית החרושת רבה התכונה, והוא הומה וסואן. העונה בעיצומה, הצפירה צופרת, משמרות מתחלפים. שעריו פתוחים לרוָחה, עגלות טעונות סלק מהשדות, עצים מהיערות, נוהרות אל תוכם בשיירות ארוכות. אך בשביל יהודי העיירה אין כאן עבודה, הכל תפוס. רק שלשה ארבעה הצליחו לחדור לכאן. גברה והחריפה תחושת הבדידות הרפיון והבושה. תחושה שהם מיותרים כאן שאין חפץ בהם. גברה תחושת הנכר: מה להם כאן? מי להם כאן?

בימים ההם הופיעו השיירות הראשונות, עגלות מכוסות כילות, כאותם קרונות של צוענים, ובהן ישבו משפחות, זקן ונער נשים וטף, צפופות ודחוקות, על צרורותיהן. הן באו מכל העיירות שבאזור הנרחב, וחצו את העיירה בדרכן אל הגבול, אל הדניסטר, אל עבר “העולם הגדול”, יציאה מבין המצרים. העינים נשואות אל אמריקה, שמכאן היא נראית כמצויה על כוכב לכת אחר. השמש, הירח, הכוכבים ואמריקה היינו הך: אי שם במרחב האין סופי, מעבר לימים ואוקינוסים. אך היא קורצת, רומזת, מפתה ומושכת, אולי יזכו ויגיעו אליה. באיזו דרך? בדרך הנס, בקפיצת הדרך, טרם נודע. העיקר, להגיע ולעבור בשלום את הדניסטר. לעתים היו נשארים ללינת לילה, והיו מלינים אותם, מאכילים ומשקים ונתנו להם צידה לדרך ומלוים אותם בברכת הדרך, ומקנאים בהם: הנה העזו, נטשו ביתם ועיירתם ויצאו לדרך, ועברו לשיחה. תחילה בחדרי חדרים, בין איש לאשתו: “מה יהא עלינו? כולם נוסעים”, ואותה שיחה גולשת החוצה והופכת לשיחת הבריות. מגלגלים לכאן ולכאן, אך הענין לא יצא מכלל דיבורים ולידי מעשים לא הגיע, עד שקפצו הנחשונים ויצאו לדרך הארוכה.

באישון לילה הגיע ה“דלגאט”95 מאמריקה, מאכס שמו, והוא בן העיירה. הוא דפק על דלת בית הוריו ונבלע בתוכו. בבוקר פשטה השמועה, ובאו לראותו, לחזות באדם שירד מהירח. הוא לבש מדי הצבא האדום, כובע פרוה עם כוכב אדום, ובכיסו תעודת קומיסר. הוא סלל את דרך הבריחה וריפד אותה בדולרים, ובידו רשימה ארוכה: אבות עמלים המחכים באמריקה בכיליון עינים לבני ביתם, לאשה ולילדים, בנים שחסכו פרוטה לפרוטה, וכל תקותם להעביר אליהם את ההורים, את האחים והאחיות. הוא מוכן לקחת משפחות רבות ככל האפשר, שאין להם קרובים באמריקה, אך סומכים על עצמם: “באמריקה לא נאבד חלילה, העיקר לצאת מעמק הבכא”. כששים משפחות כבר מוכנות לדרך. המסע כיון שהתחיל הפך לקדחת של עזיבה. כל לילה יצאה שיירה על צרורותיה אל הגבול. כל משפחה שיצאה, נעלה דלתות ביתה והשאירה חלל ריק. נשארו עומדים בתים ריקים ושוממים.

הכפרים שכיתרו את העיירה, הרחיבו גבולותיהם ופשטו לכל עבר. צצו בתים חדשים, חצרות, אסמים, רפתות, אורוות, דירים, נוצרו רחובות חדשים. ביערות רבתה העבודה, אין שמירה, אין פיקוח, כורתים, מנסרים ומובילים. ליד החצרות נערמו ערמות של קורות, כלונסאות, מרישים וקרשים, בונים במו ידיהם. רבו הנישואים, רבו החתונות, ומדי פעם נשמעה תרועת חצוצרות, רעש תופים שירה וריקודים. הכפריים הגיחו מכל עבר אל מבואות העיירה, כיתרו את העיירה לחצו עליה מכל העברים. עברו את הגשר, את הבקעה, ופלשו אל תוך תחומה. נרכשו חצרות ובתים, פניהם לבתים עם חצרות, משלמים בכסף מלא, במטבעות זהב שחפרו והעלו מהמחבואים באדמה. במשך זמן קצר עלה מהחצרות ריחה המיוחד של חצר אכר. ברחובות העיירה ובסמטאותיה החלו לשוטט חזירות שמנות בואשות שדדיהן הגיעו עד הקרקע. אחריהן רחרחו, נחרו וצרחו גורים לבנים. מתנהל משא ומתן עם המתעתדים ליציאה, עומדים על המקח, רוצים לקנות בזול. ובינתיים מריקים את הבית, מתנהלות עגלות לאיטן טעונות ארונות, קמטרים כבדים, מראות, שעוני קיר ומיחמים. בעדם משלמים האכרים בתוצרת: קמח, גריסים, קטניות וסוכר.

אט, אט, נעקרה העיירה מפיסת האדמה שעליה עמדה. היא נדחקה מכאן צעד אחר צעד, ודמותה המיוחדת אשר היתה לה, ניטשטשה ונמחקה. העיירה חיתה את ימיה האחרונים.

5: לדרך

הגיעה שעתה של העיירה, הגיעה גם שעתי. הפור נפל: אבא ואני יוצאים אל הגבול. לפני חודשיים יצא אחי הבכור עם חבורת צעירים אל הגבול, ענן כבד רבץ על הבית, דאגה כרסמה בלב כולם ואין משיחין בה: היגיע בשלום? היעבור בשלום? עד שהגיעה הבשורה שהוא כבר מהעבר השני, בבסרביה, באורהייב, בבית הדוד מתתיהו, אחיו הצעיר של סבא. הודעה דחופה הגיעה ממנו: “לצאת לדרך בטרם יקפא הנהר, בטרם יגבירו את המשמרות משני עבריו”. מכאן ואילך התחיל פירוקה של המשפחה לחוליות, מבלי לדעת מתי והיכן תתאחדנה שוב.

נוסעים לארץ ישראל, אל ארץ הפלאים, ארץ של חלום ואגדה. היא עדיין רחוקה, אך היא קרבה ובאה והופכת למציאות. הלכה ונרקמה אגדה חדשה: אותה מילת הקסם “החלוץ”, הבהיקה והאירה ככוכב שביט. היא נישאה והגיעה לכאן על כנפי השמועה, מעיר הבירה פטרוגרד, ומערבות קרים, ובדרכה הארוכה עד שהגיעה לעיירה, עטתה מעטה אגדה: כל בחור וטוב, וכל צעיר בישראל שנפשו עורגת לציון, נרשם ב“החלוץ” ומעמיד את עצמו לשרות העם והארץ למשך שלוש שנים, לכל משימה אשר תושת עליו: עבודה, שמירה, כיבוש והגנה. בראש המחנה הגדול והעצום, המונה כבר אלפים ורבבות, עומד המצביא עטור הגבורה, יוסף טרומפלדור. עוברים את הגבול, אל ארץ בסרביה, שם בקישינוב מתרכזים הגדודים. מקבלים נשק ותחמושת, יוצאים בגדודים חמושים, עולים על האניות ומפליגים בשירה אדירה לארץ ישראל.

משפשטה השמועה שאבא יוצא אל הגבול, התחיל הבית הומה מאדם. באים כל אנשי העיירה, נפרדים, מאחלים דרך צלחה, ובקשה גדולה בפיהם, שלא ישכחו אותם. לכל אחד קרוב וגואל מעבר לגבול, שיזעיקו אותם, שיושיטו ידם. באים חברי ההגנה, המשמר האזורי, באים אכרים ונשותיהם, הידידים מאז ומתמיד, שהפכו לחלק מנוף הבית. לכאן היו באים עם בניהם ובנותיהם ונשותיהם, לשאול עצה ולבקש תושיה: סכסוכי גבולות בין שכנים, עסקי ירושה, לחץ השלטונות, מסים וקנסות ואינם יודעים על מה ולמה. בת שהגיעה לפרקה ויש להלבישה לפי “האופנה האחרונה”. היו זמנים, כמה רחקו הימים ההם. הנשים מתחבקות עם אמא ומוחות דמעה, כל אחת וצרור בידיה. אבא מקיים ישיבות עם אנשי הקואופרטיב החקלאי, עם אלה שנותרו, עדיין דנים וחולמים על התנחלות בארץ ישראל. דנים בקול רפה, הססני, אולי כדי לצאת ידי חובה, אולי כדי לנחם את עצמם, לחזק את לבם במשהו. אנו יוצאים לדרך קבוצה של כעשרים איש. נוסע אתנו גם הדוד וולויל באותה תכנית התנחלות, אדם שמח, שוקק חיים ומנעים זמירות, מאותם שאף פעם אינם נופלים ברוחם. ואילו יתר היוצאים, איש לעברו, כל אחד ותכניותיו.

6: הקאדטים

מודעות מופיעות מדי פעם: למסור לשלטונות את כל כלי הנשק, ומאיימים בעֳנָשים כבדים. סבא טוען שאת שלושת הרובים המצויים בבית, יש למסור לידי המיליציה: “אם ‘היורים’ כבר אינם, לשם מה להחזיק צרות בבית?” אני מכתף את השלישיה וצועד אל בית המשטרה. על הגג התנוסס דגל אדום, לאורך חזית הבית כתובת ארוכה: “המיליציה האזורית”. נכנסתי לחדר גדול שהיה שרוי באפלולית, עמד בו ריח כבד של לחם שחור, נקניק חריף, ריחה של וודקה ועשן סיגריות. אי אפשר היה לקבוע, אם זה היה ריחה של משטרת הצאר שדבק בקירות, או שזה היה כבר הריח החדש, ריחה של המהפכה. ליד השולחן הארוך והכבד, ישבו שניים, מן הפרולטרים, יוצאי צבא. “קומוניסטים שרופים” קראו להם, דבקים באמונתם ומסורים למהפכה. הם קיבלו ממני את הרובים וזרקו אותם כגרוטאות אל ארגז גדול. ירד מאד ערכם של רובים, שהיו מצויים בשפע.

הם נכנסו אתי בשיחה, האחד דאג לעתידי:

“הנה, הגע בנפשך, הזדמנות בלתי חוזרת בשבילך. רואה אתה טופס זה? רק לפני שבוע קבלנו אותם, בר מזל אתה. הרשם כאן בטופס זה לבית הספר לקאדטים בחארקוב ודרכך לפניך. תעלה מעלה, מעלה, בחור זריז אתה, עתיד מזהיר מחכה לך. פוליטרוק! קומיסאר! נו, תחתום כאן, נשים חותמת והמלצה חמה נצרף, אסוף חפציך ומרש לדרך!”

ואילו השני לטש עיניו עלי וצחק מלוא הפה:

“עזוב אותו לנפשו, לשוא תשחית מלותיך עליו, הרי הוא כבר מגויס, לצבא של הוד מלכותו, הקדוש ברוך הוא! גדודי המשיח! המצביא הראשי, אליהו הנביא! כת של משוגעים אני אומר לך, חבורה של אידיוטים, בעלי בתים מיוחסים, וגם את בניהם העבירו על דעתם. עוזבים ארץ תרבות, ארץ החופש, עולם ומלואו, ונמלטים. להיכן? לפלשתינה! ייכנס הרוח באבי אבי אביהם! אל התורכים, ערבים, אסיאתים! השד יודע מה מתחולל שם בראשם, בלבול גמור, איזו מדינונת עלובונת, אבנים וקדחת”.

סיים את נאומו, קם, הזדקף, תחב שתי ידיו בחגורת העור הרחבה, קולו גבר וצחוקו גבר והדביק בו גם את השני והטיח ישר בפני:

“רוחעל אמנו! קויסעל מערובי! קאדטים של מאיר בעל הנס!”

צחוקו גבר והלך. נשאתי את רגליי והסתלקתי בבושת פנים.

7: חזון קאשפרון

היום האחרון, אחרי הצהרים, שעת היציאה קרובה. הצפיפות בבית גדלה, כל בני המשפחה התכנסו כאן. באו שרידי “הנוער הציוני”, חברים, חברות, ישבנו בצוותא, צפופים בחדרו של סבא, שרים חרישית ומשוחחים. בחדר הסמוך, ליד בקבוק וודקה מן המשובח וקערת קריש וכעכים, ישבו מסובים ארבעת האכרים, אשר עגלות החורף שלהם הרתומות לסוסים אמיצים, כבר מחכות בחוץ, מוכנות ליציאה לדרך. מנוסים הם בנסיעות רחוקות, ובקיאים הם בכל הדרכים המוליכות אל הגבול. בראשם, מנהיג השיירה, הלא הוא קאשפרון, בן בית אצלנו, וחביב על כולנו.

קאשפרון הנו בן גילו של אבא, וחצרם היתה סמוכה לפונדק של סבא וסבתא שבכפר. יחד גדלו מילדותם, השיטו סוסים בנהר, והפריחו יונים. כאשר גדלו, נפרדו הדרכים של אבא וקאשפרון. האחד פנה לישיבת הרבי, והוגיע מוחו בתורה ובחכמה, והשני, לאחר שסיים את ה“שקולה”, הפשיל שרווליו ונכנס ראשו ורובו לעניני משק אביו המסועף. ושוב נפגשו השניים, כאשר הגיעה שעתם להתגייס לצבא. שניהם גבוהי קומה, חסונים בגופם ונתקבלו בזרועות פתוחות לצבא. סבא טורח טרחות מרובות, מתרוצץ בין הפקידים והרופאים, טורח, מורח ומשקיע ממון רב, והכל כדי לחלץ את אבא מהשרות הצבאי. חמש שנים בצבא. חמש שנים בצבא, שנים אבודות הן שאין להן תמורה. לא היה קץ לאשרו, כאשר השיג את “הכרטיס האדום”, שפירושו “חיל המילואים”, התיצבות מדי פעם לתרגילים ואימונים, לידע ולהודיע כי מורדקו איצקוביץ' חי וקיים, לא ברח, לא נעלם, אינו מסתתר, ועומד תמיד מוכן ומזומן לשרת את הוד מלכותו בכל שעת חירום ולא כל שכן בשעת מלחמה.

ואילו קאשפרון, שונה היתה דרכו בחיים. מיד לאחר שהופיע בפני ועדת הגיוס, ערום כביום היולדו, והפגין בפניה את כל הדרת וחוסן גופו, פסקו הרופאים “כשיר! כשיר! אל חיל הפרשים!” קאשפרון נבון דבר הוא, בעל משמעת, ישר הליכות ומסור לתפקידו. יש לו כבוד עצמי ובטחון עצמי. בזמן קצר טפס ועלה בגרם המעלות ומפָּרש מן השורה, הגיע לדרגת מפקד פלוגה. והוא עם גדודי המלך, ולהם מסורת ארוכה ומפוארת. בקוקז היה, בקרים היה, והשתתף עם גדודו בכל הטכסים והמסדרים החגיגיים המלכותיים, ועד פטרבורג הגיע. קאשפרון שופע סיפורים על עלילותיו בצבא, ועל המסעות המפוארים שעשה עם גדודו. נסיעה אתו לאחת העיירות הסמוכות, או לעיר המחוז, הופכת לבילוי נעים, מושך בסוסיו וחורז סיפוריו. בקי הוא בברית החדשה וגם בסיפורי הברית הישנה, ומקיים שיחות ארוכות עם שכנו, הפופ וסיל,96 על ענינים העומדים ברומו של עולם, ומחליף מידע עם ידידיו היהודים וכל הקשה והמסובך, הוא מביא לידיד נעוריו, למורדקו, המיישב לו את כל ההדורים.

את ענין הציונות הבין יפה, והזדהה עמה הזדהות מלאה, והיא: היהודים, עם חרוץ ונבון, רק זו צרה שאינם מצויים במקומם הנכון. שונים הם בכל הליכותיהם, בשפתם, בדתם, בחגיהם, במלבושיהם ובמאכליהם, ומתפרנסים מפרנסות קלוקל. הצדק עם מורדקו: כל יהודי גאה, המכבד את עצמו, בריא בגופו וברוחו, חייב לשוב למולדתו, לפלשתינה. ואם יש לך מולדת, חייבים לעבוד, להלחם למענה, לחיות ולמות בעד המולדת הקדושה. צר לו מאד שמורדקו שלו עוזב, ועולה לארץ הקודש. אך עם זאת הוא גאה מאד עליו. כעבור זמן, גם אוּדְלִיָה והבנים יגיעו לשם. הוא מבטיח ונשבע שיבוא לבקר אותם. גם הוא רוצה לבקר בארץ הקודש, מתנות יביא ויעזור לבנות את הבית, את הרפת, האורווה והמחסנים, כך נשבע לעשות, וכך היה משיח את לבו, חולם יחד אתנו ומעודד לעליה, לירוסלים.

ובעוד אנו יושבים מסובים בחדרו של סבא, שעת בין השמשות, שעה אחרונה בטרם תחילת המסע, הופיע קאשפרון, לחייו סמוקות, ועיניו נוצצו, וכולו התרוממות הרוח, ונשא את דברו:

“ואתה, פיניה, כאשר תבוא לפלשתינה, מיד תתגייס לצבא הוד מלכותו, לחיל הפרשים. מכיר אתה את נפש הסוס ותדע לטפל בו. אופיצר תהיה, ואת המולדת תשרת בנאמנות ובמסירות, אל תבייש את המשפחה. וכאשר יכריזו על מלחמת הקודש לשחרור ירוסלים הקדושה מידי התורכים הארורים, תעמוד בראש הגדוד שלך, שועטים אל הקרב. ופקודה תיתן בקול רם ובוטח: “חרבות שלוף! קדימה! הוּרָה! הורה!” כנשרים תטוסו, שועטים דוהרים, ואתה בראש, תתפרץ אל שורות האויב ובחרבך תבתק, תשסע את הבוסורמנים97 התורכמנים, ותמחץ לימין, לשמאל, הך! הך!”. והוא נופף בידו קמוצת האגרוף וחתך באויר לכאן ולכאן, פניו להטו ועיניו מזרות אימה.

“וככה תפרצו את שורות האויב, המוסלמנים הארורים, והם ירימו את השארובאר98 שלהם וינוסו מנוסת כלבים, ואת שדה הקרב יכסו הלאפטי99 שלהם והתרבושים האדומים” ופתאום, רפה המתח בפניו וחדוַת אושר נשקפה מהם, והחזון נמשך והולך:

"ואז, בבוא היום הגדול, חג הנצחון, יום המיסדר המלכותי, וכל הגדודים שלחמו בחזית יעלו לירוסלים. גדודי הפרשים בראש, לבושים פאר ומחלצות, שלל צבעים, ים דגלים מתנופפים, הכל מבריק, נוצץ. המלך וכל שריו ישבו בשערי העיר, על במה גבוהה, וכל הגדודים יעברו לפניהם בסך, על דגליהם, לקול צלילי המרש של התזמורת, ולכל מפקדי הגדודים שהצטינו בקרב יענדו את אות הגבורה. יגיע תורך, אתה תקרב אל הבמה לבוש מדי אופיצר פרשים, הכובע מתוח כמו תוף, המצחיה מבריקה, המכנסים הכחולים הדוקים, המגפים מצוחצחים, הדרבונות מצלצלים, והפנים מגולחים מבהיקים, מבושמים, והשפם מסומר. תתיצב כולך דרוך ומתוח, עפעף בל תניד! שומע אתה? איסור חמור! המצביא הראשי יכריז בקול רם: “פיניה בן מורדקו ואודליה וידידו של קאשפרון – כך בפירוש יאמר – קבל את אות ההצטינות והגבורה, על אומץ לבך בקרב. בפקודת הוד רוממותו והוד מלכותו, אנו מעלים אותך לדרגת פולקובניק.100 ויענדו לך את אות הגבורה, הנה כאן, את צלב גיאורגי. אבא ואמא ישבו בשורה הראשונה, ישמעו ויראו וירוו נחת. וכתום הטכס, אחורה פנה! ובצעד מאושש תצעד אל הגדוד שלך, והוא יריע לכבודך: כבוד ותהילה! כבוד ותהילה!”

סיים, הביט סביבו, תם חזון.

דברי קאשפרון והמשא אשר נשא, נסכו עלי שכרון קל. ישבתי מרותק והוזה. באזני נישאו צלצולי הדרבונות, דהרת הסוסים, תרועת חצוצרות וקריאות הורה, ועם רב וכבד בשערי העיר. התנערתי, קמתי ולחצתי את ידו הרחבה החמה של קאשפרון ואמרתי:

“תודה רבה לכם, קאשפרון היקר, אני מבטיח לכם לקיים את כל דבריכם, אנחיל כבוד בקרב, לאבא לאמא, וגם לכם, קאשפרון היקר”.

“נו, זה שאתה מבטיח, זה חשוב מאד, חשוב מאד. ואתה שמע בקולי, ולצבא התגייס, לחיל הפרשים, וקבל את ברכתי בני היקר. אל פחד, אל פחד, יֶגוֹבָה101 יהיה אתכם בקרב, כאשר היה אתכם תמיד”.

אהבתי אותו, את קאשפרון, והוא הרגיש בכך. הוא היה שזור בזכרונות הילדות של אבא, שהיה מעלה אותם לפנינו בריגשה רבה. אך הוא היה גם חלק מנוף הילדות שלי. בעונת הבשלת הפירות, לאחר רחיצה בנחל, הייתי רץ לחצר שלו, שעמדה בסמוך. גן הפירות השתפל וירד עד שפת הנחל. אהבתי לעקוב ולהסתכל בכל המלאכות והעבודות שעסק בהן, ולהקשיב לשיחו. שהאדמה היא כמו אמא טובה, וממנה אנו חיים וניזונים. “הבט וראה, איך הכל בא מאמא אדמה, הכל”. והטיף שיש לקטוף את הפרי בזהירות ובניחותא, לברור את הבשלים בלבד, ולא לשבור ענפים, והיה ממלא כיסיי בדובדבנים או שזיפים. היה מסביר ארוכות איך לנהוג בסוס והרגיש איך אני נמשך אליו. שיש לנקותו ולהברישו יום יום, לרחוץ אותו, לטפוח על צוארו ועל עכוזו, ללטף אותו וגם לדבר אליו. “כן, כן, הסוס אוהב כאשר מדברים אליו, משוחחים אתו, כעם רע טוב, ואז הוא יהיה מסור לך ונאמן”. תמיד זכרתי לו חסד נעורים, על הציונות שלו, הפשוטה, השלמה, “ציונות של גוי”.

לא היו לו בנים, רק בנות, וילדה אחת בגילי. היא היתה בורחת, מסתתרת בין העצים ושורקת כמו צפור, ואני הייתי מחפש אחריה.

8: השעה האחרונה

השעון מצלצל, השעה חמש, אבא מתקין את החנוכיה, הערב נר אחרון של חנוכה. בקול רווי עצב ותקוה הוא מברך “על הנסים ועל הנפלאות… בימים ההם בזמן הזה”. וכולנו הצטרפנו אליו בשירת “מעוז צור ישועתי”. עוד מעט, עוד רגעים מספר, והמסע יתחיל. סבא וסבתא עמדו נבוכים, תוהים ובוהים. אחותי חוה נפלה על צוארו של אבא, התרפקה עליו ובכתה חרישית. אבא אימץ אותה אל לבו, את הבת יחידה שלו, בת השעשועים, ליטף את ראשה, קֵרב אליו את ילדיה וליטף את ראשם ונשק להם. אחי הצעיר, שלמה’לה, נצמד אל אבא כל הזמן ואינו מרפה ממנו.

אמא טורחת, צוררת, קושרת, בודקת הכל בדיקה אחרונה, עונדת צעיף צמר לצוארי, מטיבה את כובע הפרוה, ומוסרת לאבא את מקלו ואת הכסיות. הם עמדו רגע חבוקים, בלי אומר ודברים, שתקו, ובכוח ניתקו עצמם אחד מהשני. ושוב אמא מלטפת אותי, פניה היפים להטו, הצמידה אותם אלי ונשקה בכל חום לבה. דמעה אחר דמעה נשרו מעיניה, והיא רעדה.

צעדנו אל עבר הדלת, נשמעה זעקה אחרונה של חוה “אבא! אבא!”, כאילו ניבא לה לבה שלא תראנו עוד לעולם.

אנו כבר מעבר לסף, בחוץ, התישבנו בתוך עגלת החורף. כל הנוסעים כבר כאן, מתעטפים, מתכרבלים, זזים. העיירה עמדה עטופה במעטה שלג לבן, הבתים קטנו מאד, ונבלעו בתוך השלג הרב, אורות ניצנצו מבין החלונות הקפואים. עברנו סימטא ועוד סימטא, סופה של העיירה.

כאן הצטרפו אלינו ארבעה פרשים, אנשי המיליציה. הם ליוו אותנו כברת דרך, עד פאתי יער, נופפו בידיהם “דרך צלחה!”, סובבו סוסיהם, נבלעו בתוך לובן השלג, ונעלמו. רוח נשבה, סופה התקרבה, אנו בראש השיירה, בעגלתו של קאשפרון. הוא העביר את ההוראה, והעגלונים הוציאו את רוביהם שהיו טמונים בעגלה, שקשוק בריחים, צליפת שוטים. נצמדתי אל אבא, אושר רב הציף אותי שהנה הוא על ידי. נפשי נסערת, נשימתי נעצרת, אנו מחליקים ונישאים קדימה, קדימה.


 

תחנה בדרך

פרק א: אורהייב

1: מעבר לנהר

אנו מצויים כבר ב“חוץ לארץ” מעבר מזה של הנהר. חצינו אותו בסירה בליל חשכה, ואיתנו כל הקבוצה והדוד ולויל. טפסנו על הר תלול מכוסה שלג כבד, ונאחזנו בכל בליטה: עצים ושיחים בולטים, גזע של עץ כרות, צוקים וסלעים. כל אחד סחב על גבו צרור כבד ונשם בכבדות. יצאנו למרחב ועלינו על מישור רחב לבן. המוביל הראה לנו בידו ללכת ישר, ונעלם. החלה הצעדה בשורה ארוכה, שעות של פחדים וגישושים, מדי פעם עוצרים, מתיעצים וממשיכים. מרחוק נצנץ והבהב אור, שנעלם והופיע, והלכנו לקראתו. ככל שאנו קרבים, כן גברה האימה: אולי ניפול בידים של תחנת משמר הגבול, מי יודע? הישיש עם הזקן הלבן שפתח לנו את הדלת והכניסנו פנימה, בפנים מאירות ומחיכות, היה אליהו הנביא.

עוד משפחות רבות מהעיירה נשארו עדיין מהעבר ההוא, ומצויים בין עשרות אלפי הפליטים שהתפזרו בכפרים ובעיירות לאורך הנהר. מקנאים הם באחיהם “האמריקאים” שיש להם דורש, גואל ופטרון. אבא והדוד ולויל טורחים ומתיגעים, ובאים בדברים עם עסקני ועדות הפליטים ובאמצעותם עם מבריחים, מגששים אחר מקומות מעבר בטוחים ומנסים את מזלם, וכך העבירו מדי פעם קבוצה אחר קבוצה, ולא נחו ולא שקטו “עד תום כל הגוי לעבור”.

תוך כדי טיפול נכנסנו לתחומיהן של עיירות: סורוקה, סגוריצה, ורטיז’ן, ראשקוב. אבא נפגש עם ידידים ומכרים ועסקנים ציונים, מאותם ימים שהיה רגיל לבקר במקומות אלה. יום יום אנו מוזמנים לבית אחר לארוחת צהרים או לארוחת ערב, ואין אנו מספיקים לשהות זמן רב במלון, באים לישון. בארוחות אלו המוגשות ביד רחבה, הטעימות והעריבות, ידי מלאות עבודה, ואני עוסק בהן בכל כושר ההסתגלות שבי. למדתי שיעור בלגימת יין לבן ויין אדום, לפני הסעודה ואחרי הסעודה, ופיצוח אגוזים גדולים, קלויים, לקינוח סעודה. לאט לאט נושרים ממני, כאותו עור הנחש, בגדי “הפליט”, ובמקומם מופיע מעיל, חליפה חדשה וכובע נאה, ואני כבר נראה כ“אדם מן היישוב”.

בכל מקום התלקטה סביבי קבוצת נערים, רבים מהם פליטי הגימנסיות של אודיסה, חארקוב, קיוב, אך כולם כבר נקלטו בגימנסיות הרומניות ומקבלים זאת כגזירת השעה. עדיין מתגעגעים הם לשפה הרוסית ולכל מערכת הלימודים, ומפליגים בזיכרונות. סִפרתי להם ותיארתי בפניהם את כל הקורות והמוצאות והאירועים שאירעו, במשך כשלוש שנים, מאז הפכה בסרביה ל“חוץ לארץ”. היה זה תיאור ראשון של הדברים, הם הקשיבו קשב רב, ואף אני עצמי הקשבתי. למרות שכולם היו בני גילי, הרגשתי עצמי קשיש מהם במספר שנים. את ענין נסיעתי לארץ ישראל קבלו בספקנות מרובה.

טסה, טסה עגלת החורף לקול צלצול פעמוני הסוסים, חוצים שדות, יערות, כפרים ועיירות, עטויים במעטה שלג לבן, ובאחד הימים, לעת ערב עם חשכה, נכנסנו אל העיר אורהייב.

2: אורהייב

שבט תרפ"א

אנו בבית הדוד מתתיהו. באו כל בני המשפחה לראות ולהתראות, עם רב. הסתכלתי בפני הדוד וחפשתי את הדמיון לסבא. אותה שתיקה ממושכת, והחיוך השפוך על פניו. אותן העינים החמות המביטות בך, פנימה. הפגישה עם עקיבא, שהקדים אותנו בארבעה חודשים היתה נרגשת מאד, והוא אינו יודע נפשו מרוב שמחה; שהנה הגענו בשלום, כמה חִכה לרגע זה. מתחבקים, מתנשקים, מציצים אחד בשני, כדי לוודא שאכן אנו כאן. במשך החֳדשים שלא ראיתיו, הוא כאילו גבה והתבגר. התסרוקת הרוסית נעלמה, ובמקומה תסרוקת נוסח רומניה. הוא כבר נתון ראשו ורובו בעניני בית “החלוץ”, והוא מתמחה בעבודת הנגרות אצל הירשל סטוליאר, הפעיל בכל עניני הציונות ומתעתד לעלות לארץ, על כן קראו לו “הנגר הציוני”. בקרתי בנגריה, עמד עקיבא בשרוולים מקופלים, בזרועות חשופות, והחליק וחלף על קרש שהיה מוטל על השולחן, ושבבים מסולסלים נשרו סביבו.

לרגע נטל את העפרון האדום הרחב שהיה תקוע מתחת לאזנו הימנית, סימן קו, ונטל את המשור וניסר ישר על הקו. הוא התקין דלת. לידו נשענו אל הקיר חלקי דלתות, חלונות משקופים, הכל פרי עבודתו. הירשל סטוליאר משבח את כושר תפיסתו ועבודתו ומנבא לו גדולות. בביתנו היה יחס של כבוד והערכה לבעלי מלאכה שהם חיים ומתפרנסים מיגיע כפיהם, ולא מפרנסות אויר. עקיבא היה עומד שעה ארוכה ועוקב אחר מלאכתו של שמואל הנגר, שהיה בא לעתים שכיחות לביתנו, להתקין דלת, חלון, משקוף, או להחליף קרשים ברצפה.

עמד עקיבא והקציע והעיף שבבים, בהתלהבות ובדבקות, והשמיע תוך כדי כך דברים באזני:

“אתה מבין, נגרות זוהי מלאכה המפרנסת ומכבדת את בעליה. עד שנאכל כיכר לחם מ’האחוזה' שלך, נגוַע כולנו ברעב. (הוא התכוון לשאיפתי להיות עובד אדמה). אין לבוא לארץ ישראל בלי מקצוע ביד, ונגרות מבוקשת בכל מקום. בונים בניין מגורים, בית ספר, בית חולים, רפת, אורווה, בכל מקום יש להתקין חלונות, דלתות, משקופים, שערים. אך אני חושב להתקדם במקצוע, ולעבור מנגרות בנין לעשיית רהיטים. רהיטים אתה מבין, זוהי כבר אמנות, יצירה, מחשבה. מרהיטים של יום יום נעבור גם לרהיטים יפים, עם כל הכפתורים, הציצים והפרחים וכנפי כרובים. אך אנו נפסל ונחרוט בהם חיות ועופות של ארץ ישראל: צבי, נשר, נמר ואריה. לא יצטרכו יותר לנסוע לוינה להביא רהיטים. אולי רהיטי וינה שלנו ימשכו את העשירים היהודים לעלות לארץ”. וכאן התמלא חימה וזעם וחרון אף, והמשיך:

“העשירים היהודים, אפילו הרצל לא יכול היה להם. כמה הטיף דבר ושידל אבא, עוד בברצלב, על לבם של העשירים והנגידים שיקנו אדמות בארץ ישראל. אוירבוך, דשבסקי, שוחט, פוטוייבסקי. הרי במיליונים שלהם יכלו לקנות את כל ארץ ישראל משני עברי הירדן. ומה עלה להם, לבתי החרושת לטחנות הקמח, ליערות? רכושם הוחרם ארמונותיהם עלו באש, ואותם ואת בני ביתם שחטו הפורעים ביום אחד. וברודסקי וויסוצקי, ופוליאקוב רוששו אותם והציגו אותם ככלי ריק. כל זה עדיין אינו משמש לקח לעשירים היהודים ביתר הארצות. לְמה הם מחכים? עד שתגיע הרעה לפתח ביתם? ארץ ישראל כנראה לא תיוושע מהם. כנראה שנגזרה גזירה שארץ ישראל תיבנה מיגיע כפינו ובזיעת אפינו, וככל שנקדים כן ייטב”.

ענינים אלה היו שיחת הבית, וכל בני הבית יחד עם אמא, משתתפים בה בהתרגשות ובהתלהבות, כשאבא מנצח על המלאכה. אך זה המשיך להטריד את עקיבא, ולא ידע מנוחה. והוא הוסיף ודִבר עוד כהנה וכהנה, וקולו הלך וגבר.

הלכתי לשוטט מעט, והרהרתי עליו, מה יהיו חלומותיו? רהיטי וינא, ציצים ופרחים, כנפי כרובים. ומה יהיו חלומותי? אותה ככר הלחם, כיצד מגיעים לכך? והדרך כה ארוכה. אך בינתיים עמדה לפני הבעיה העיקרית, הצעד הראשון.

לא מזמן נפתח כאן “בית החלוץ” ומיד התמלא עד אפס מקום, על ידי הקבוצה הששית המתארגנת לעליה, וכבר נרשמים הבאים אחריהם ומשתכנים, הקבוצה השביעית. עולים! עולים! אני מוכן לעבור לבית החלוץ בלי שהיות יתירות, אלא שאין הדברים פשוטים כל עיקר. ישנה ועדת קבלה המגיעה מדי פעם מקישינוב, בוחנים בענין השפה העברית. הכושר הגופני לכל מלאכה ועבודה קשה. שני אלה אינם מדאיגים אותי כלל, שהרי השפה העברית שגורה בפי, וכבר טעמתי טעמה הטוב של העבודה החקלאית, שאליה שאיפתי: חרישה, זריעה, קציר ודיש. מה שמעיק ומדאיג אותי הוא ענין הגיל. רק לפני חמישה חודשים מלאו לי שש עשרה שנה, ואילו ל“החלוץ” מקבלים מבני שמונה עשרה ומעלה. בעיירתנו לא היה סניף “החלוץ”, ותעודה אין בידי.

אני כשלעצמי, מרגיש כבוגר ובשל לכל דבר, ומוכן ומזומן לכל מצוות עשה ולא תעשה. אלא שאותם סימנים מובהקים של נערוּת הם בעוכרי. אותם התלתלים הצומחים פרא וטופחים על פני. כבר הייתי פעמיים במספרה, מקצצים ומקצצים, והם בשלהם. מסרקים שערותי במברשת ברזל, למעלה, למעלה, והם בשלהם. מושחים שערותי בשמן תמרוקים, חובשים בתחבושת ומהדקים אותה עלי עד כדי כאב. קיבלתי על עצמי את כל העינויים, ובלבד לטשטש את סימני הנערות. הספר מבטיח לי כי עוד שבוע, והכל יהא מונח על מקומו בשלום.

אדהכי והכי, עד שתבוא הקריאה “להתייצב”, אני משוטט בעיר ומוצא בכך ענין רב. עזבתי עיירה קטנה במצב של חדלון וכליון, ובאתי ומצאתי עיר עומדת על תִלה, אשר נשמרה בשלמותה, מאום לא נגרע ממנה. דומה כאילו לא עברה סופה בעולם שעקרה מן היסוד ערכים וארחות חיים שהיו טבועים מדורי דורות, והפכה סדרי עולם על פיהם. כאן הכל שריר וקיים: החנויות פתוחות לרווחה ומלאות מזן אל זן, בתי מסחר גדולים ובהם שלל בדים למיניהם ולצבעיהם המגוונים, מצרכי מזון מכל טוב, הכל מן המיטב ומן המובחר. מחסנים גדולים לחמרי בנין וכלי עבודה. רחובות עם חנויות קטנות, לסדקית, מכולת, קמח ומספוא. אכרים מולדובנים נוהרים העירה ברכב ברגל וברכיבה, לבושים פרוות רקומות. קונים, מוכרים, עומדים על המקח, ואין מַכלִים ואין מחרים. מראה כללי שמזמן נעלם בסביבתנו. בתי הכנסת פתוחים, ועולה מהם קול רינה ותפילה. נערים ונערות, ילדים וילדות צועדים כל בוקר במצעד חגיגי אל בתי הספר לבושים כהלכה. “תלמוד התורה” הומה כל היום, ומה“חדרים” בוקעים ועולים פעיותיהם של תינוקות דבית רבן. כל מוסדות הקהלה פועלים כסדרם: בית החולים היהודי, מושב הזקנים, בנק למלאכה, קופות גמילות חסד. ועד הקהלה, הועד הציוני, הקרנות הלאומיות, הקלוב הציוני. ובמקביל לכך: כל מוסדות הממשלה המרובים, כיאות לעיר מחוז.

החיים זורמים בשובה ונחת, אין יריות, אין החרמות, אין חיפושים ומאסרים. החיילים רתוקים לקסרקטין, אינם משוטטים בעיר ואינם מרחרחים בחנויות ובבתים. רק לעתים מופיעה פלוגה צועדת בקצב חגיגי, ולפניה מריעות החצוצרות ומתופפים התופים, והם משתפכים ומהדהדים על פני רחובות העיר. אחריהם נשרכת להקה עליזה של ילדים, המתאמצים לצעוד אתם בקצב ההליכה. רחוב, משמע רחוב בסרבסקאיה, החוצה את כל העיר. אתה עומד משתאה; דומה כאילו סובבו את גלגל הזמן אחורנית. הכל כמו שהיה “פעם” “לפנים”, והזמן כה רחוק, דומה שיובל שנים נקף מאז.

אלא שלעיר זו תוספת מיוחדת של בסרביה: הלא הם המשקים החקלאיים, נחלותיהם של בעלי בתים. למי שדות תירס, ולמי מטעי טבק, למי עדרי צאן, ולמי עצי פרי וכרמים הנטועים על ההר “איוואנוס”, המתנשא וחופף על העיר.

3: ר' משה קלמנוביץ'

יהודי בסרביה “יהודים חמים” הם. לבם רחב וכיסם פתוח והם מצֵרים בצרתם של אחיהם, פליטי חרב רעב ומגפות, הזורמים לכאן באלפיהם. חוצים בלילות חשכה ואפלה את הנהר, תוך סכנת נפשות, יריות ורציחות של שומרי הגבול, “אדומים” מכאן ו“רומנים” מכאן. הכל כאן סבוך ומסובך ועוטה סוד, ואין הדברים נעשים מאליהם. יש לדאוג ששומרי הגבול יעלימו עין, שהמבריחים יהיו מהימנים. יש להעמיד מורי דרך המכירים כל שביל וכל נתיב נעלם. גם לאחר שמצליחים להעביר את השיירה, גברים נשים, ילדים וטף, והם דורכים בשעה טובה ומוצלחת על אדמת בסרביה, יגעים וסחוטים, יש להקדים ולפזרם בין הערים והעיירות, הרחק מהגבול.

בכל עיר ובכל עיירה הוקמו ועדים מיוחדים “הועד האוקראיני”, “הועדה לפליטים”, והם המנצחים על המלאכה המסועפת, ועוסקים בכך רבנים, דיינים, ועסקני ציבור שבכל קהלה. יש שעיסוקם באיסוף כספים, שכן העניין דורש הון עתק, ויהודים נתבעים ונותנים בעין יפה, כל אחד כאשר יושת עליו. ויש שעוסקים בענייני קליטה, דואגים למחסורם ולקורת גג לראשם, ויש שכל עיסוקם הוא במגע עם ה“סיגורנצה”, להשיג אותה פסת ניר המקנה לפליטים זכות ישיבה ארעית, עד שירחיב.

הכל נעשה מתוך דאגה עמוקה וכנה, שהרי יהודי בסרביה הם עצם מעצמיה ובשר מבשרה של יהדות אוקראינה. רק תמול שלשום היו אף הם חלק ממדינת רוסיה רבתי, והיו מעורבים אחד בשני, נושאים ונותנים בעניני מסחר, מתחתנים זה בזה, ומתועדים יחד בעסקי ציבור ובעסקי ציונות ויישוב ארץ ישראל, קוראים באותה עיתונות וחותמים על אותה “הצפירה”, “השלוח”, נוסעים אל אותם ה“רבנים” בימים נוראים. אין ביהודי בסרביה אלא מה שיש ביהודי פלך פודוליה ופלך קיוב. אלא שבענין פתיחות הלב עולים יהודי בסרביה על כולם. שבע פעמים ביום הם מברכים “ברכת הגומל”, שהנה כל אותן הסכנות, וכל אותם תשעה קבין של פורענויות, עברו ליד דלת ביתם, רבצו כבר ליד פתחם, וקרה הנס הגדול, שארץ זו נכבשה בעוד מועד על ידי ממלכת רומניה, וכך ניצלו מפגעים, אסונות ומחלות ומאותה אנדרלמוסיה שירדה על מדינת רוסיה. הרי שחובה כפולה ומכופלת מוטלת עליהם לגמול חסדיהם לאחיהם הנמלטים על נפשם, והם עושים זאת עם כל החמימות שבלב.

אלא שאין די בכך. בידוע כי דרכם של הבריות שמתלהבים ומתרגשים, כל עוד שהענין הוא בגדר חידוש. אך ככל שהענינים מתמשכים והולכים ויש להתמיד בהם, זקוקים הם שיטרידו אותם. מן המפורסמות הוא, שאין מלאכה מעין זו נעשית אלא על ידי “משוגעים לדבר”, ולכל עיר ועיירה יש משוגע משלה. באורהייב משמש בתואר כבוד זה, ר' משה קלמנוביץ', שעזב את כל עניניו ועיסוקיו ועניני בני ביתו, ושִקע עצמו, ראשו ורובו במלאכה הקדושה של פדיון שבויים.

ר' משה קלמנוביץ‘, בקי מאין כמוהו בכל סתרי הסיגורנצה,102 שעינה פתוחה על כל הבריות, ויש בה מכל בכל כל: שומרי הגבול, משטרת הבטחון, בולשת, וסמכויות של משרד הפנים, ואנשיה ועושי דברה רבים הם: קומנדנטים, פרפקטים, ז’נדרמים, סוהרים פקידים ופקידונים, משרתים ו“יוצרי משרתים”. כולם צריכים לבוא על סיפוקם, ולכל אחד מהם יש להעניק לפי תארו, מעמדו ודרגתו, הכל לפי סדר קבוע ועומד מששת ימי בראשית, מיום שקיימת שררה בעולם. ואין כמו ר’ משה קלמנוביץ' הבקי בכל סדר המעלות, התארים והדרגות, והיודע כי גלגלי המכונה צריכים להיות משוחים ומרוחים למען “ירוצו גלגלים”, ושלא תקרה חס ושלום תקלה או מכשול. ובגין אותה סגולה נפלאה שנתברכו בה אנשי שררה רומנים במיוחד, שידם פשוטה לקבל, עומדים להם ליהודים ריוח והצלה. יש שבאות משפחות שעדיין מטבע של זהב צרורה בכנפי בגדיהם, וכן תכשיטים שאפשר להעזר בהם, ועל ידי כך להקל על המלאכה. ויש שבאות משפחות בעירום ובחוסר כל ודווקא אלו מטופלות בנפשות רבות. מבין כל אלה מתבלטים “החלוצים”. לא די שצרורם נקוב, אלא שהם חשודים על השלטונות בתור תועמלנים קומוניסטיים המוברחים לכאן במספרים נכבדים.

אותם חלוצים מהוים גזע מיוחד שקשה לעמוד על טיבו. לכאורה חסרי כל, קבצנים דלפונים, ואף על פי כן, הם בוטחים בעצמם, גאיונים, מיוחסים, כולם “בני טובים”, משכילים, ורבים מהם אינם מחללים את פיהם בלשון של יום יום, אלא מדברים “בלשון הקודש”, “רק עברית”. על כל ענין וענין הם משיבים ב“לא איכפת”, מעין “ניצֶ’בו”. אלא שמלא איכפת אין אופים פת, אפילו של קיבר. וראה זה פלא: דוחים הם כל עזרה וסעד ועושים בכל מלאכה ועבודה קשה, שאין יהודים עוסקים בהן בכלל, וחיים מיגיע כפיהם ומקיימים עצמם בדוחק ובצמצום רב, ובלבד שלא להזדקק לחסדי הבריות ולא ליפול למעמסה על אחרים. אלא שכל המעלות שמנינו בהם, אין בהן כל חשיבות כלפי הסיגורנצה, ואינן מצטרפות אפילו למטבע שחוקה אחת. ויש לטרוח ולהשיג גם עבורם את אותה פיסת הניר, זכות הישיבה הארעית, אחרת הם צפויים לגירוש.

וכך אפשר היה לראות ברחובות העיר, מדי בוקר, שיירה אצה רצה, ור' משה קלמנוביץ' בראשה. יהודים עבדקנים, גברים ונשים, צעירים וצעירות מכתרים אותו וצרים עליו וכל אחד בשלו:

“ה' קלמנוביץ', מה יהיה איתי? ומה על הענין שלי?”

ה' קלמנוביץ' תוקע מבטו בשואל:

“א, ענינך, אל תדאג יהיה טוב! יהיה טוב!” ופונה לשני:

"א, הניר שלך, כן, הניר שלך כמעט כבר מוכן, עוד יום, עוד יום, אל דאגה,

יהיה טוב! יהיה טוב!"

על כן קראו לו: “ר' משה קלמנוביץ' דורש טוב לעמו”.

4: מחלום למציאות

מאז שעברתי את הגבול, נגוזו הרבה חלומות ורודים על המתרחש בארץ ישראל. חלומות שנרקמו ונארגו בדמיונוֹ הפורה של הנוער הציוני, שהיה מנותק בתקופה ממושכת מכל המתרחש בעולם: הוקמה ממשלה בארץ־ישראל, ד"ר וייצמן – נשיא המדינה, נ. סוקולוב – שר החוץ, מ. אוסישקין – שר החקלאות, לורד רוטשילד – שר האוצר, ח.נ. ביאליק – שר התרבות והחינוך, ז. ז’בוטינסקי – שר המלחמה, יוסף טרומפלדור – המצביא הראשי, אחד העם – נשיא האוניברסיטה. מיד כאשר עוברים את הגבול מתיצבים כולם במרכז הגיוס בקישינוב, מקבלים רובים, תחמושת ומדים, ועולים באניות גדודים גדודים לארץ, לכיבוש, לעבודה ולשמירה. כל אותה האגדה רבת הצבעים וגוונים, נשארה אגדה בלבד. גזו החלומות ואת מקומם תפשה המציאות האפורה, אולם הממשית. החלוצים חברי “החלוץ” חיים בדוחק ובצנע רב, ומתקיימים על יגיע כפם, והעבודה לא תמיד מצויה. אלא שכל אלה הם דברים תפלים, העיקר שהם כבר בבית החלוץ, למעשה “בדרך”, בפנים, בתוך הקרון העומד להביאם לארץ. אמנם הקרון עומד במקומו ואינו זז כלל. אך אין בכך כלום. עצם הישיבה בתוכו, נותן לך את תחושת הנסיעה. יבוא היום, והכל יזוז, ינוע.

משאת נפשי צנועה ביותר: מתי אזכה גם אני לאותו קרון, לבית החלוץ? מתי יתפנה “ספסל” עבורי לשינה, כי הרי השולחנות תפוסים מזמן, על ידי ותיקים שקדמו לי. ועוד עלי לעבור את מבחן “ועדת הקבלה”.

שעת ערביים. הגיעה ועדת השלשה מקישינוב. אני יושב במרפסת שרובה חלונות זכוכית, מחכה לתורי וקופא מקור. אתי עוד מספר מועמדים. קוראים בשמי, בצעדים בטוחים ובקומה זקופה אני נכנס פנימה ומתייצב ליד שולחן הועדה. כולם מחייכים, איני יודע מה טומן בחובו חיוך זה. אף אני מחזיר בחיוך רחב. מתפתחת שיחה על הא ועל דא, הכל “עברית בעברית”, אחד המרבה ואחד הממעיט. עברית צחה מן המובחר. וכאן תוקע לי אחד מחברי הועדה “שאלה חקלאית”:

“כמה יבולים של תפוחי אדמה אוספים בארץ במשך השנה?”

אה – אני חושב בלבי – מלכודת אתה שם לי, פח יקוש. לא, ידידי, לא ירד בני עמכם. שהרי ידוע הדבר, כי כשם שתפוחי־זהב הם פרי מגדים אצלנו בגולה וטועמים מהם פעם בשנה – בחמישה עשר בשבט, בנשף הגדול הנערך מדי שנה בביתנו, כך תפוחי־אדמה הם יקרי המציאות בארץ־ישראל, ומובאים מעבר לים פעם בשנה – בערב חג הפסח. כי כשם שאין פסח בלי מצות, כך אין פסח בלי תפוחי־אדמה. ובעוד חברי הועדה מחייכים, אף אני מחייך ועונה: “הכל תלוי לפי זמני האניות הטעונות תפוחי־אדמה העוגנות בנמלי הארץ, לרוב זה חל בערב פסח”.

כולם פורצים בצחוק: “נו, טוב! בחור כהלכה! נתקבלת!”

היושב ראש קם ולוחץ את ידי: “בברכת העליה!” לחצתי ידי כולם ועניתי אחריהם: “בברכת העליה!”. קרה הנס הגדול, לא נשאלתי לגילי. כנראה, שקומתי וכל המבנה שלי, ואולי בגין אותה תסרוקת שכולה היתה כבר נטויה כלפי מעלה, הכל ביחד עשו את שלהם, ואני בפנים, בתוך הקרון, ואין קץ לאשרי.

שמחה רודפת שמחה, כעבור מספר ימים נתבשרתי כי התפנה “ספסל” עבורי. בשעה טובה ומוצלחת, מחר אני עובר לבית החלוץ, מוכן ומזומן “להתייצב לשרות העם והמולדת” היא הסיסמא בפי כל חוץ בעמיו.

5: תפילת הדרך

שעת בוקר. היום האחרון בבית הדוד. הדודה פְּריבָה פתחה את צרור הבגדים המקוריים שלי, את בגדי “הפליט”. מכאן ואילך הם יהיו בגדי העבודה שלי, בגדי החלוץ. אבא הושיט לי את התפלין, ותמהתי מאד. בשנה האחרונה, בעטיין של נסיבות הזמן, הזנחתי את התפילה. עינו של סבא לא היתה פקוחה עלי יותר, הוא סמך עלי. ואבא לא הקפיד אתי ביותר, אין כופין יראת שמים. אך הוא אמר: “התפלל תפילת הדרך”. מורגש היה בקולו העצב השרוי בכל פרידה. הרי אין אני יוצא לשעה קלה, אלא לדרכי הארוכה, לדרכי בחיים. אך בקולו נשמעו גם צלילי עידוד ותקווה וגאווה, כי זו הדרך.

התפללתי בכוונה גדולה ובדבקות בזמר שאהבתי, כשאני כורך את רצועות העור על זרועי ושם את התפלין על ראשי: “וארשתיך לי לעולם, וארשתיך לי בצדק ובמשפט, ובחסד וברחמים, וארשתיך לי באמונה וידעת את ד'”, התפללתי כשאני מטעים כל מלה וכל משפט, וכך סיימתי את תפלת שחרית, תפילת הדרך. אבא נטל ממני את התפלין והפטיר בלחישה: “הרי לא תזדקק להם יותר, ואין להפכם לחפץ, מוטב שיהיו שמורים אתי”.

כן, הפעם נפרדתי מהן לתמיד. כך, לאט, לאט פרקו אותי מהמעט שהיה לי. בתחילה נטלו את הספרים, אחר כך את הרובים, ועכשיו את התפלין. הציגו אותי ככלי ריק, קנקן ריק שיש למלא אותו מחדש, ביין חדש.

שעת בין ערביים. אבא מלווה אותי כברת דרך ונפרד ממני. הסתיימה תקופת חיים בחיק המשפחה, ומכאן ואילך “מיגיע כפיך כי תאכל”. נותרתי לבדי, עם עצמי, אני וצרורי הדל.

פרק ב: החלוצים

1: בית החלוץ

נכנסתי אל תוך חצר גדולה, שעריה היו פתוחים לרווחה. במורד, בשיפולי החצר, עמד בנין בן קומה אחת, שחציו היה שקוע בקרקע. ירדתי במדרגות, פתחתי את הדלת, ומצאתי את עצמי בתוך עלטה ועשן של סיגריות. מנורות הנפט שירדו מהתקרה הבהבו באור חלוש ובקעו את הערפל והעשן. רעש והמולה בקעו ועלו מכל עבר, הבית היה מלא מפה לפה, כמאה איש מכל הגילים. אף לא אשה אחת לרפואה. הכל בתנועה והכל מדברים בצוותא. עוד מעט, וכולם הסבו מסביב לשולחנות הארוכים, כל אחד ופנכתו וספל הפח לידו. הפנכה התמלאה עם “מַמַליגה”103 מהבילה בתוספת מרק שעועית, והפחית בתה. תה ותו לא. לסוכר אין זכר.

אולם מיד הסתבר לי, שכל אותו ענין של אכילה הוא למעשה דבר תפל, ענין של מה בכך; איכשהו למלא את הקיבה. העיקר הוא החברותא! והשירה הבוקעת מכל עבר ופינה והופכת למקהלה אדירה. והשירה חובקת עולמות: שירת חסידים והיא הפותחת, ולה זכות הבכורה, ומכאן ואילך מתחילה התחרות בין שולחן לשולחן, כאשר שירים עליזים ביידיש ושירים נוגים ברוסית דוחקים אחד בשני, ושירי ציון מן הישן ומן החדש משמשים בערבוביה. אולם כאשר עוברים לשירי העליה, מתמזגים כל הקולות ומורגש בחוש כי אנו עולים, עולים ממש.

אמנם לעת עתה יושבים במקום, אף על פי כן קדחת העליה כבר מצויה בעצמות.

אני תר בעיני, עובר מפרצוף לפרצוף, והם שונים ומגוונים. וכך גיליתי בחוש הששי, שניים מבני גילי. מבט עינים לכאן ולכאן, ואנו כבר קרבים איש אל רעהו. איך הם הצליחו להסתנן? כל אחד וסודו עמו. עוד רגעים מספר, ואנו שקועים כבר בשיחה ערה. שניהם כמוני, העברית שגורה בפיהם וקולחת חפשית. אחד פניו עדינים, צנוע, בישן במקצת, עינים נוגות, עוד כובע הגימנזיסט לראשו, וקוראים לו ריבאק. ואילו השני – היפוכו הגמור: בחור כהלכה, רחב כתפים, גבה קומה, פנים שחומים ולסתות בולטות, פרצוף מונגולי, פתוח לרווחה וחיוך רחב מתפשט על פניו, שמו לויֶיאב. בעל ייחוס גדול, הדוד שלו הוא שלום עליכם, בכבודו ובעצמו. מספר הוא עליו סיפורים רבים, על פגישותיו עם הדוד ועל שיחותיו עמו. פלאי פלאים! הרי לפניך נער, שבמו עיניו ראה את שלום עליכם, ולא זו בלבד, אלא אף דִבר אתו; שוחח אתו, והסופר הנערץ יודע עליו ועל קיומו. ככל שהוא מרבה לספר – והכל דרך אגב, בדרך הטבע, על דוד ככל הדודים, שיעור קומתו עולה בעיני עד לממדי ענק. אף הוא, לוייאב עצמו, יש בו מנה גדושה משל דמו של שלום עליכם ומאמרותיו של טוביה החולב. לכל ענין יש לו פסוק מן המוכן: “כמו שנאמר”, “כמו שכתוב” וכולו חיוניות ושמחת חיים.

בעוד אנו שקועים בשיחה, נסתיימה סעודת עניים ושמחת עניים. השולחנות פונו וכולם הצטופפו מסביב ל“סידור העבודה”. מסתבר כי שני חברי עוסקים כבר ב“מלאכת הקודש” היינו, בנסירת עצים, כאשר אלה מצויים. ואני, שאף במלאכה זו התמחיתי די צרכי, ויודע ללטש שיני משור, שהיא מלאכה לא פשוטה, ולהשחיז גרזן, נתקבלתי לחבורתם, והרינו שלישיה מושלמת. הודענו על כך לסידור העבודה עוד באותו ערב, וקבענו כי אני וריבאק נהיה המנסרים ולוייאב יהיה כדבריו ה“בעל בקיעה” כפי שנקרא כאן, כלומר: בוקע גזרי העצים. תנאי מפורש קבענו, שכל שעה מתחלפים; שהרי ענין הבקיעה הוא השאור שבעיסה, זוהי מעין אומנות בפני עצמה, שאף אחד אינו מוכן לוותר עליה.

עת לישון, הסתדרתי על “הספסל שלי”, העומד ליד הקיר. מכאן ואילך זהו מעוני, פינתי, ד' האמות שלי, גם זו לטובה. יש לי איזו תחושה של התיחדות, קן משלי, אני והקיר. אלא שהספסל, אורכו סיפק אותי לחלוטין, ואילו רוחבו נטל ממני את תחושת הבטחון. אח, לו היה קצת יותר רחב, קצת, מה היה חסר לי? וכך עייף, עמוס רשמים של יום ארוך, יום גדול, שקעתי בתרדמה עמוקה.

2: חוטבי עצים

מאז שנפתח בית החלוץ, הרי זה מראה שכיח ברחובות העיר, ואף חלק מהנוף: אותן שלישיות עטופות ומכורבלות. אחד משורו על כתפיו, השני בגרזִנו והשלישי ביניהם כשהוא עומס על כתפיו את “התיש”, זהו המתקן עליו מניחים את בולי העץ לנסירה. משוטטים הם ומרחרחים בחצרות ומחפשים מטמונים: עצים לנסירה. העיר חולקה רְבעים רְבעים, וכל שלישיה ורובע שלה. אין די להשיג יום עבודה, אלא חייבים גם להביא הזמנות למחר ולמחרתים, כי אחרת ממה נחיה? ישנם “ימים רזים” וישנם “ימים שמנים”, היינו, יום עבודה ארוך, ואין קץ לשמחתנו.

השלישיה שלנו, לאחר שנקבע לה הרובע שלה, חשנו בו כאילו ניתן לנו בלבד לנחלה. כלומר, שכל העצים לנסירה המצויים בו, ואף אלה העתידים להגיע אליו, הכל שייך לנו בלבד. אבל כיצד מגיעים אליהם? יש מהם השמורים במחסנים, ויש מהם שהחצרות סגורות עליהם, ויש שטרם הגיעו ורק הודעה קבלנו עליהם: “עומדים להגיע”. והיינו חייבים להכריז בקולי קולות על קיומנו ועל משלח ידינו. וכך היינו צועדים השלשה, כשלוייאב משמש ככרוז, והוא מכריז בקול רם:

“האקען האָלץ!” (לחטוב עצים), ואנו מחזיקים אחריו: “האָלץ האקען!” (עצים לחטוב). לכאורה, שתי מלים בלבד. אך מי שאזנו היתה כרויה ולבו חם, פתוח, יכול היה לרדת לעומק משמעותן של שתי מלים אלו החוזרות על עצמן, ועל כל מה שהיה צפון בהן. ולהלן עיקרן בקיצור:

“האקען האָלץ! האָלץ האקען! יהודים, יהודים, מה לכם כי תשכבו סרוחים שאננים על ערשותיכם, בעוד שאנו מחזרים על הפתחים. כל בקשתנו ומשאת נפשנו היא לחטוב עצים, ועליה כל תקותנו. פתחו שערים! פתחו חצרותיכם, פתחו מחסניכם, ויבואו בם מנסרי העצים, חוטבי העצים. היום קצר והמלאכה מרובה, ואנו עדיין לא הרוחנו פרוטה לפורטה, והעבודה היא חיינו, פשוטו כמשמעו. אם אין קמח אין תורה. האקען האָלץ! האָלץ האקען!”

ובעוד השלישיה שלנו סובבת על פתחי נדיבים ודופקת על שערי חצרותיהם ומכריזה על קיומה, האיר לנו המזל פניו. נפלנו לתוך “בור של שומן”, אוצרות קורח.

עמדנו בפתחו של שער פתוח לרווחה, ולפנינו השתרעה חצר רחבת ידים, שהשלג הלבן כיסה אותה. בעומקה של החצר התנשאה ועלתה לגבהי גבהים, ערימת עצים, והתפשטה לכל העברים. לא האמנו למראה עינינו, האם זה בחלום, מחזה שרב, או במציאות. התקרבנו אליה, מששנו, בדקנו, ונוכחנו לדעת כי המדובר בעצים של ממש. בולי עץ עגולים, ישרים, ארוכים, תאוה לעינים. פינינו את השלג שנערם עליהם, ובלי אומר ודברים, התחלנו לשלוף בול אחר בול, הרכבנו אותם על גבי ה“תיש”, ובעוד רגעים מספר, וקול המשור נשמע בחצר. והוא מזמר וצליליו השתפכו כמנגינה ערבה, מנסר ואומר, מנסר וגומר. מיד נכנס הגרזן למערכה, לתפקידו המכובד, הך! הך! הך! והך! וגזרי עץ לבנים עפו כחצים ונערמו לערימה.

לא עברה שעה קלה, ובני הבית שנמו את שנתם, הופיעו בפתח הבית והסתכלו במראה אשר נגלה לפניהם בעינים מנומנמות ותמהות והתקרבו אלינו. ראש המשפחה באדרת פרוה ובכובע פרוה ואחריו בנו הצעיר ולידו אחותו הסתכלו בנו ותמהו. עמד רגע של מתח. אך כאשר בעל הבית חייך חיוך רחב, ידענו כי “לנו הנצחון”, והוא הפטיר כלאחר יד:

“רואה אני כי בקיאים ומנוסים אתם במלאכה, עבודה נאה, עבודה נאה.” “ברוך שם כבוד מלכותו”, לחש לוייאב. עברנו את המבחן, וכל השאר, ענין המחיר וכו' הם כבר ענין של מה בכך.

התברר כי רק אתמול פרקו כאן עגלות את מטעניהן, וכי כבשנו את המאפיה הגדולה שבעיר, של משפחת דוכובני. הסתבר כי ישנה כאן גם עבודת סבלות: פריקת שקי קמח וסידורם במחסן. ולא זו בלבד, אלא שבמאפיה זו יאפו את המצות לפסח, מצוה ששכרה בצדה. לוייאב התמוגג מנחת, “אי חברה, חברה, מי ידמה לך ומי ישוה לך ומי יערוך לך”, ובקע הגזרים במשנה עוצמה ושר וקולו השתפך בכל רחבי החצר, ואנו אחריו: “המעביר בניו בין גזרי ים סוף, בין גזרי ים סוף”. והגזרים עפו לצדדים, כחצים מבהיקים מלובן.

לאחר שעה קלה הופיעה הנערה, ובידיה טס, ועליו משמני הארץ: קפה חם מהביל, כריכים ריחניים, פרוסות לחם מרוחות בחמאה. זה זמן שלא התנסינו לאכול לחם ביום שכולו חול, אלא ממליגה בלבד, וכבר שכחנו ריחו של קפה וטעמם של כריכים, אלא שההכרח לא יגונה. לכבוד הצעירה הנאה ולכבוד התקרובת, עשינו הפסקה קצרה. שפשפנו ידים ופתחנו בסעודת מלכים זו, ורק מטעמי נימוס, אכלנו בניחותא.

היא, כלומר הנערה, לומדת בגימנסיה בקישינוב ו“קפצה” הביתה לימי החופשה. נערה חיננית, ג’ינג’ית, שתי צמותיה על כתפיה, התנודדו והתנועעו לכאן ולכאן, חייכנית, הנמשים על פניה שפוזרו ככמון על פני חלה טריה, הוסיפו לה לִוית חן. השפה הרוסית שגורה בפיה, מה טוב. תוך שיחה ערה, באתי אליה בהצעה:

“כל עוד שאת מצויה ‘במזל קפיצה’, אולי תקפצי את ואחיך אלינו, בליל ששי, ותקחו חלק בשמחתנו, יחד עם כל הנערים אשר בעיר”.

מצווים היינו לקרב אלינו את הנוער ולעשות נפשות למען העליה לארץ. והנה נזדמן לי כאן להציל נפש אחת מישראל, מצוה שאין להחמיצה. ובליל ששי הקרוב בקרו שניהם בבית החלוץ הביאו יינות, והשמחה היתה גדולה.

מאז הייתי מקורב מאד למשפחה זו, שהרי דוכובני היה בין העסקנים המכובדים שבעיר, והוא ואבא, שנכנס כבר לעומקם של עסקי ציבור, נעשו ידידים ומקורבים.

הג’ינג’ית חזרה לקישינוב, ואילו אחיה נהיה לחבר טוב שלי. הוא המשיך לבקר בבית החלוץ והתבלט בתלבושתו ההדורה, ואני הייתי מקרב אותו. ביקוריו נעשו תכופים, וסופו ש“יצא לתרבות רעה”, ויחד עם בני נוער אחרים עלה לארץ, ומשך אחריו גם את אחותו. לימים עלתה כל המשפחה לארץ, והכל בזכותם של שלושה חוטבי־עצים.

3: “שבת קודש” של חלוצים

אותה חמדה גנוזה ושבּת שמה, שניתנה לישראל מפי הגבורה, נאמר בה: “אות היא לדורותם”. על כן לא ייפלא הדבר, כי גם כאן, בבית החלוצים, שלכאורה פרקו מעל עצמם עול מצוות ומעשים טובים, ונראים כאפיקורסים לכל דבר, מופיעה השבת על כל גינוניה ותכונותיה. התכונה מתחילה ביום ששי בצהרים, עת נשמעים פעמיה של שבת מלכתא, והיא שרויה כאן כל יום השבת. עד שמגיעה שעה של פרידה, שעה של עצבות, מוצאי שבת.

יום ששי, שעה שתים עשרה, פסקה כל מלאכה ועבודה, כולם שבים הביתה. לאחר שסעדו על רגל אחת, מתחילים בהכנות לשבת: צחצוח נעלים, ניקוי חדרים, שטיפת רצפות, רחיצת שולחנות וספסלים, פותחים לרגע את החלונות ואויר צח נכנס לחדרי הבית. וכולם כאחד נענים לקול הקריאה: “אל בית המרחץ, יהודים!” עולים מן הרחצה, לוהטים ומשולהבים, מוציאים מן הצקלון הדל את חולצת השבת ומכנסי השבת, ולאחר שלבשו אותם מורגש בעליל כי השבת פשטה בכל גופם והיא קורנת מכל יצורי גוום. עם רדת הערב יושבים מסובים סביב השולחנות.

מי שלא ראה שמחת חלוצים בליל ששי, לא ראה שמחה מימיו. מיד לאחר שברכו “לחיים” על ספל היין, אותו יין אדום מתוק שהובא לכאן על ידי בניהם של בעלי בתים, שוחרי בית החלוץ, מופיעים תבשילי השבת: מרק בשר עם אורז, מנות גדושות של בשר, ואחריהם, הלפתן, עוגת צימוקים ותה עם סוכר, ועל כולם, לחם לבן כיד המלך. ואם שחים הבריות ב“סעודת מלכים”, הרי הכוונה לסעודה זו, אלא שכאן הכל מלווה בשירה רבתי.

והשירה והזמרה, משהתחילו – שוב אינן פוסקות. פותחים ב“הנני מוכן ומזומן”, ועוברים ל“ישמחו במלכותך” ומגיעים לשיא השיאים “וטהר לבנו, וטהר לבנו, לעבדך באמת”.

וכאן מתפרקים מכל הגשמיות ומהחולין, ומתנשאים ומתעלים לעילא ולעילא. הפנים משולהבים, העינים נוצצות. ומשסיימו בפתיחתא רבתי, מגיע תורם של ניגוני חסידים, וכדי שלא לגרום מחלוקת בישראל, רבו של מי עדיף? אין מקפחים אף אחד מהם, וכאן הם שרויים ביחד בשלום ובנחת. ניגוני ר' דוד’ל מטולנה, וניגוני הזלטופולר וניגוני סקוֵוירה,104 עד שמגיעים, עד שמגיעים לשיחו ושיגו של ר' לוי יצחק מברדיטשב, שהם שוים לכל נפש, כגון “מאירקה בני, מאירקה בני, התדע בפני מי אתה עומד?”

ובעוד אלה מתמוגגים בניגוני חסידים ואנשי מעשה, כבר בוקעים מאחד השולחנות, שירי עבודה, שירי ציון. הזמר והניגון משתפכים זה אל תוך זה, והכל משמש בערבוביה. אולם כאשר מגיע תורם של השירים המופלאים, שהובאו לכאן על ידי השליחים מהארץ, מצטרפים כולם למקהלה אחת. בכל האולם מתפשטים ריחם וטעמם של אותם השירים בעלי הסלסולים המזרחיים. ריחם של תפוחי זהב, אתרוגים ולימונים, כרמים ושומריהם. לרגע מופיעה לנגד עיניך ארץ מוצפת קרני שמש זוהרת.

כלתה סעודה, מיד באים ומתכנסים כל הנוער הציוני שבעיר, המחכים כל השבוע בכליון עינים לליל הששי אשר ב“בית החלוצים”. מזיזים את השולחנות והספסלים, ונוצרת רחבה גדולה, ויד על כתף, ומרפק אל מרפק, ונפתחת הורה סוערת־דוהרת: “אֵל יבנה הגליל”, הפותחת את ההילולא. והלב גואה, עולה על גדותיו מעוצם השמחה, מאותה תחושה עמוקה, שהנה, עוד פסיעה ועוד פסיעה ונצא לדרך, דרך גאולים. ומי ידמה לנו ומי ישווה לנו.

השעה מאוחרת, אחר חצות. לאט לאט נושרים, איש איש לפינתו, לשינה רגועה. עוד מעט יאיר הבוקר, בוקר של שבת. יש המקדימים לקום, וישנם הוזים ומנמנמים, אפשר לאחר לקום. אחד שוכב לו בניחותא ומעיין בספר, שני קורא עיתון. שבת של מנוחה, של טיולים, יום של קריאה, של כתיבת מכתבים, וסעודות של שבת.

עד לאותה שעת בין ערביים, שתמיד יש בה מן העצבות, ככל שעה של פרידה, מיום של שבת, מיום של מנוחה, של התעלות הנפש. מחר מצפה שוב יום עבודה ויגיעה, יום שכולו חול. ומתכנסים חבורות חבורות ומתוך כמיהה וערגה עולה ובוקע אותו ניגון חרישי, הניגון עתיק היומין “המבדיל בין קודש לחול, חטאותינו הוא ימחול”, ומה חטאים חטאו אלה? שהרי הם מתפרנסים מיגיע כפיהם, ומחלקים ביניהם שוה בשוה את קערית הממליגה. ומכיון שיצאו כבר מתחומו של שבת, מפזמים גם שיר ביידיש. ואין השירה הרוסית מתקפחת והיא משוטטת בערבות אוקראינה ועד גדות הוולגה.

לאט לאט משתתקות הנגינה והשירה. סועדים את הלב בשיירי סעודות השבת וכל אחד פונה אל פינתו מתייחד עם עצמו, ואין עוברים אלא רגעים מועטים וכל הבית נם את שנתו.

4: חלות לשבת או פרשת דינה (מעשה בתוך מעשה)

השמחה בבית החלוצים בלילי ששי היתה כפולה ומכופלת. שבכל הלילות היינו אוכלים ממליגה, מרק שעועית או חמיצה, הלילה הזה כולו לחם, לחם לבן, אף חלות קלועות קישטו את השולחנות. את הלחם הלבן היינו מביאים בטכס רב, כעין “הבאת העומר”, ממאפיית האדון סוסלנסקי שהיתה סמוכה לחצרנו. כל השבוע היינו מתייסרים מאותו ריח נעים של הלחם הטרי, האפוי, שהיה מגיע אל נחירינו וחודר עד שורש העצמות. היינו רואים את העגלות יוצאות עמוסות ככרות לחם טריות, ועינינו כלות. לוייאב היה אומר:

“משולים ככרות הלחם לנרות של חנוכה, שאין לנו רשות להשתמש בהם, אלא לראותם בלבד. אלא שמעלה יתירה להן, רשאי הנך לשאוף אל קרבך את ריחן כאוַת נפשך, ואין מוחים בידך. אי אי חברה! איזה ריחות עדנים”. והיה שואף אל קרבו שאיפה עמוקה.

ארבעה שליחי המקום, הצעירים שבחבורה, היו יוצאים למאפית סוסלנסקי, להביא שלושה שקי לחם. ורביעי על שום מה? להבאת “לחם הפנים” כפי שקראנו להן, לאותן חלות של שבת. אדון סוסלנסקי המתין כבר לבואנו, ואף ככרות הלחם שעל גבי האצטבאות כבר צפו אלינו וקרצו לנו. אל אותם שקי הלחם, היה מוסיף ה' סוסלנסקי מנדבת לבו, עשר חלות. בבחירת החלות לא היה סומך על עוזריו, אלא הוא בכבודו ובעצמו היה עומד עליהן, בוחן ובודק כל חלה וחלה, מכה עליה באצבע צרדה, שתהא אפויה כהלכה, שצבעה יהיה שחום, שכל אחת מהן תהא מכוסה ובזוקה בכמון או בפרג, ללא פגם, וריחה המשכר מתפשט בחללו של האויר. וכך היה מונה אחת לאחת, עד עשר, ופניו מאירים ומחייכים.

כאשר נתכבדתי במצווה זו של “הבאת העומר”, ובעוד חבריי מציגים אותי בפניו, והתחיל בספירת החלות, התמלאתי אומץ, הקשיתי ושאלתי:

“אדון סוסלנסקי, מאי טעם קבע כבודו מספר עשר? הרי לך מספר שנים עשר, כמספר שבטי ישראל, ומספר שלש עשרה, עקרי הרמב”ם".

עניין שלוש עשרה לא נתחוור לו כל צרכו, ואילו עניין השבטים מצא חן בעיניו:

“א, מה אמרת? שנים עשר שבטים? יפה, יפה דרשת, מתקבל על הדעת, נו, ניחא, אשקול לידיכם מכאן ואילך, שתים עשרה חלות, כמנין השבטים”.

מרגיש אני כי לבו טוב עליו וכי השעה יפה ומכיון דדש דש, והמשכתי:

“אדון סוסלנסקי, עוד מעט והיינו מקפחים ח”ו את ה’בת יחידה' של יעקב אבינו, זצ“ל, את דינה!”

אדון סוסלנסקי התמוגג מצחוק:

“אה? מה אמרת? דינה, דינה’לה? רואים בך בחור, כי ענין זה נתקע לך יפה בראשך, ואנו לא נקפח את ה’בת יחידה'. הרי לכם עוד חלה אחת, לכבודה ולזכר נשמתה של דינה’לה”.

עבר במבטו על פני האצטבאות, שלף והושיט לנו חלה סגלגלת, אדמדמת, עשויה עיגולים, עיגולים, כעין צמה קלועה, ובראשה ציצית שובבנית, חייכנית. בעוד הצחוק עמד בו, המשיך:

“אי חברה, חברה לצים, משאלה אחת לי אליכם: כאשר תגמרו לבנות את ארץ ישראל, תודיעו לי על כך. אני אבוא, בפירוש אבוא, לראות מה כבר בניתם לנו שם. אי, חלוצים, חלפוצים”.

ששים ושמחים עזבנו את המאפיה, בתהלוכה חוגגת, עמוסים בכל טוב, וצעדנו הביתה. מהמטבח כבר נישאו ריחות התבשילים, מעשי ידיהם של הבחורים, שהפכו בגזרת הזמן לטבחים ולרַקחים.

השמועה בדבר שתים עשרה החלות ומעשה דינה, פשטה מהר בכל הבית, וירדו עלינו טפיחות מרובות. “מעשה מופלא, מעשה מופלא, יישר כח!” עד שנתקלתי ב“תלמיד חכם” אשר אתנו. מוצאו מאוּמן העיר, מקום קבורתו של ר' נחמן מברצלב. יש אומרים שהוא בנו של הרב דמתא, ויש אומרים כי אף בכיסו סמיכות לרבנות. פניו מוארכים, חתימת זקן לו, והוא מסלסל בו תמיד. ראשו שמוט לצדדין, מסתכל הוא בך מן הצד, מלמעלה למטה, כאילו בוחן ובודק אותך, “מה טיבו של צמח זה?” עיניו עצומות קמעה, וכשהוא פותח אותן לרווחה, הנך חש כי מוחו עובד בלי הרף, הוגה, חושב ומחשב. שפתו עברית, והיא טובלת במכמני השפה, מקדמת דנא ועד אחרוני הסופרים, המשוררים והמבקרים. מפיו נושרים כתפוחים בשלים פסוקים, משלים, פתגמים ואמרות חז"ל. כיסיו מלאים וגדושים גליונות “הפועל הצעיר”, אמנם ישנים במקצת, אך אנו בולעים אותם כביכוּרה בטרם קיץ. הרבה מכרים לו בארץ, והוא מקיים אתם חליפת מכתבים, ויודע על כל המתרחש בארץ, על אישיה, מנהיגיה, סופריה וחכמיה.

מיד שנתקלתי בו, נעץ בי שתי עיניו החודרות, הבוחנות, וחיוך השתפך על פניו, ופרץ בצחוק:

“ח, ח, ח, שנים עשר שבטים, דינה, דינה’לה. מנין לך המצאות גאוניות שכאלו? והרי אין לך כלל פרצוף של יהודי. חוחול! שייגעץ שכמוך! המצאה!” הרגשתי כי בכך העניין לא הסתיים, וכי ה“תלמיד חכם” שלנו מכין לנו איזו הפתעה מיוחדת.

ואמנם, כאשר היינו מסובים סביב השולחנות הערוכים, בבקבוקי היין והלחם הלבן, המנורות מעל התקרה הפיצו אור וחום, ישב ה“תלמיד חכם” במקומו הקבוע, בראש השולחן. לידו היו ערוכות כל החלות. הוא קם ממקומו, פתח ואמר:

“תעמוד החלה לשבט ראובן, כה לחי!” הניף את החלה ומסרה לשולחן הסמוך.

“תעמוד החלה לשבט שמעון, כה לחי!” מניף ומוסר, מניף ומוסר. עד שמנה וקרא בשמותיהם של כל שבטי ישראל. וכאשר הגיע לחלה של דינה, הניף אותה בשתי ידיו והרקיד אותה על כף ידו לכאן ולכאן, והיא, על צמתה והציצית אשר בראשה, כולה מחייכת, מתגנדרת, מתחנחנת, ומפגינה את יופיה וחינה לעיני כל המסובים, והמשיך ודרש:

“תעמוד החלה הצנועה, הכבודה, הצדקת, מרת דינה בת טובים, ה’בת יחידה' של יעקב אבינו, זכותו יגן עלינו. רבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך שכל מה שעשתה, לא עשתה אלא למען שמך הגדול והקדוש, ולמען יגדיל תורה ויאדיר, והכל כדי להוסיף עוד פרשה בתורתך הקדושה. מפילים אנחנו לפניך תפִלתנו ותחִנתנו, שלא תזכור לה ולא תפקוד עליה עוונות ראשונים, עת שוטטה עם השקצים ברחובות שכם. ואתה ברחמיך הרבים, תִזכּרֶנה ויעלה זכרה לפניך אך לטוב, ותסתירנה תחת כנפי השכינה, מעינא בישא ר”ל.105 ויבואו על הברכה האחים הקוזקים, שמעון ולוי, אשר שיספו בחרבותיהם את כל חמורי שכם. ועל דעת חכמים ונבונים, רבנים וגאונים, המסובים כאן, אנו מתקינים בזה תקנה לדורות: כי כשם שאנו מקיימים ‘שבת שירה’, ‘שבת הגדול’, ‘שבת חזון’, ו’שבת נחמו‘, כך תקרא אותה שבת שבה אנו קוראים את פרשת דינה, ‘שבת דינה’. והכל בזכותו של העילוי, החריף ובקי סיני עוקר הרים, מוה"ר פנחס איבאן איבאנוביץ’, אשר זיכנו במצוה גדולה זו. אמן, כן יהי רצון. לחיים יהודים! לחיים!" עכ"ל.

הורמו הכוסות והשתיה היתה כדת, הצהלה והשמחה, הצחוק והמשובה אחזו בכולם. בעוד עיני המסובים מופנות אלי, קמתי ממושבי להודות ולשבח. האמת ניתנה להאמר, שאף אני נתפסתי בקסמה של הדרשה, שכמוה לא שמעתי ימים רבים. ואילו כל אותו מעשה לא בא אלא כדי להביא לעולם דרשה זו, דיינו.

כד הוינא טליא. בן שמונה, תשע, היו מזדמנים לעיירה מגידים, וכפי שנקראו ה“בעל דרשן”, שהיו משמיעים בשבת, בבית המדרש הישן, בשעת דמדומים שבין מנחה למעריב, את דרשותיהם על פרשת השבוע. מהם מוכיחים בשער, פניהם זועפים, לוהטים, והם שופכים אש וגפרית על אפיקורסים ועל פורצי גדר, ועל מחללי שם שמים ברבים, ועל קרקפתא דלא מנח תפלין, ומאיימים בפולסין די נור: “אוי ליום הדין, ואוי ליום התוכחה”. אך יש מהם שדבריהם היו קולחים בנחת, בחמימות הלב וברחמים גדולים. והם היו מחזקים את לב העם בעָניוֹ ובמצוקתו, ומבקשים רחמי שמים, שיבטל גזרות רעות של מלכות הרשעה. פניהם היו זוהרים בתקוה גדולה, באהבת ד' ועמו ישראל, והיו ממַשלים משלים, ושוזרים סיפורים ואגדות, על בן מלך ובת מלכה, על ארמון של מלך, על יערות עד, גנים ופרדסים שריחותיהם היו מתפשטים בחללו של בית המדרש. כל דבריהם היו טבועים בחזון הגאולה ובנין ירושלים עיר הקודש. והיו מסיימים דבריהם ומברכים את העם “במהרה בימינו יבוא משיח צדקנו. ד' עוז לעמו יתן, ד' יברך את עמו בשלום”. ודמעה אחר דמעה היתה נושרת מעיניהם המאירות והמזהירות.

אולם מאז עברו שנים רבות, שנות מלחמה הרס וחורבן. חדלו ארחות מגידים ודרשנים, נעלמו עקבותיהם ולא ניראו יותר בארץ.

קמתי והודיתי לבן הרב על הדרשה המופלאה שהשמיע לפנינו, והוספתי ואמרתי: “מן הראוי, שדרשה מופלאה זו ששמענו הערב, לא תאבד ולא תשתכח, למען ייהנו הימנה גם הדורות הבאים. שומה עלינו, מיד עם בואנו לארץ, לטרוח ולהוציאה לאור, למען תתנוסס לתפארה בין מסכת הדרשות של גדולי המגידים שבכל הדורות:106 המגיד ממזריטש, המגיד מדובנא והמגיד מקלם,107 והיא תיקרא: מדרש דינה, יקרה כפנינה, סתרי תורה, אור ומאורה, דברי אלוהים חיים, מאור לעינים, כצפיחית בדבש וכזרע המן, מאת דובר מישרים המגיד מאומן”.

פניו של בן הרב זרחו מנחת, והצחוק גאה ועלה. קיבלתי ממנו את מיטב השבחים על ברכתי. מאז עליתי בדרגא, וצרפו אותי אל “המשכילים שבחבורה”.

5: החרסונאים באים

שעה שלש לפנות בוקר. התעוררתי, רעש והמולה עמדו בכל הבית וכולם על רגליהם. הבית התמלא אנשים, נשים, צרורות וחבילות. לפני שעה קלה הגיעה קבוצה גדולה שעברה את הגבול באותו לילה. כולם בני המושבות היהודיות אשר בפלך חרסון, אשר שִמען הגיע לרבים מאתנו. כולם חברי “החלוץ”. דיבורם בקול רם, בוטח, מדברים לרוב רוסית, אך גם צלילי השפה העברית נשמעים. הגברים חסונים, מוצקים, עמידתם איתנה, והכל מעיד כי לפניך בני בניהם של אכרים, עובדי אדמה. הם הביאו אתם נשים המצטיינות ביופין. שלש מהן נשואות ושתיים רווקות.

בערב, למחרת בואם, מצאתי את עצמי יושב ליד שולחן האוכל, בין זוג חרסונאים, גילם עשרים ושלוש עשרים וארבע. תוך כדי אכילה התפתחה שיחה. שמו וולודיה, ומבקש לקרוא לו זאב. הוא שאל לשמי, מהיכן אני, איך הגעתי לבית החלוץ, מה הן תכניותי, האם אני מתעתד בקרוב לעלות לארץ. סיפרתי על עצמי, והדגשתי בגאוה יתירה, כי אני חבר הקבוצה השביעית המתארגנת לעליה לארץ. פניו של זאב היו רחבים, גלויים, וחמימות ותמימות שפעו מהן. נהניתי משיחתו הנינוחה ומדיבורו הנעים וקולו העמוק, החם. רעיתו הצעירה שישבה לידי, קוראים לה בילה, זאב קורא לה בילקה, הסתכלה בי כל הזמן בעיניה הגדולות היפות, שריסים ארוכים כאילו שמרו וסוככו עליהן, וטרחה כל הזמן למלא את צלחותינו באוכל חם. המשכנו בשיחה גם אחרי הארוחה וישבנו יחד. בילה שאלה אותי על המשפחה, על גילי, על לימודי, ואם העבודה קשה עלי. לא יכולתי להמיש עיני ממנה. פניה היו זכים, מלאים וילדותיים. רעמת שערותיה החומות גלשה מעל כתפיה. שפעה ממנה חמימות וקרינה של אור. מדי פעם צחקה צחוק עליז, שובבני. ישבנו שעה ארוכה ופטפטנו. הרגשתי קירבה גדולה אליהם, כאילו היינו ידידים משכבר הימים שנפגשו לאחר פרידה ארוכה. הגיעה שעת שינה והם ליוו אותי שניהם אל פינתי, בדקו את מצעי הדל, ובילקה ערכה בקורת של מִטלטלי. הם נפרדו ממני, ואני נשארתי לבדי. שעה ארוכה לא יכולתי להרדם. על הבית ירדה החשיכה, וסביבי היה אור רב. גלי אושר הציפו אותי, ולא ידעתי מאין הם באים, ולמה הם באים, הם נבעו ממעמקים. באזני נישאו צלילי קולו החם של זאב, וצלילי צחוקה של בילקה, דמותה ריחפה לפני והיא חייכה אלי בעיניה הגדולות היפות. מאותו ערב היינו יושבים יחד ליד שולחן האוכל, הקשר בינינו הלך והעמיק; הייתי מאושר אתם.

לא ארכו הימים, וקבוצת החרסונאים קבלו לידיהם את כל עניני הבית, ונערכו בו שינויים יסודיים ביותר. הסתיימה תקופת הרווקיה ההומיה, ואותה אוירה של קסרקטין גורשה מבעד לחלונות והדלתות במטאטאים ובמטליות החוצה, בידיהן האמונות של נשי חרסון. בכל פינה הורגשו ידיהן הטורחות: המטבח עבר שיפוץ יסודי, נרכשו כלים מכלים שונים, ואף המצרכים חלו בהם שינויים, וארוחות טעימות, מבושל, צלוי ומטוגן, עלו על השולחן. נפתחה מכבסה וגם בחורים גויסו למלאכה זו. בבית השתרר סדר ונקיון, וכל אחד נתבקש לשמור על נקיון בגדיו ומִטלטליו. כולם בלעו את ההוראות בשתיקה, וניראו כתינוקות שסרחו.

גם בסדרי העבודה חלו שינויים. החורף קרב אל קצו, והעבודה בחטיבת עצים פחתה. החרסונאים שוטטו בעיר וגילו מקורות עבודה חדשים: כריית בורות על ההר איוואנוס, לנטיעת כרם וגן עצי פרי שונים. קבלנו שטח גדול בקבלנות, ממשפחת וינשטוק. הייתי עם העולים על ההר. אהבתי את המקום, את ההר וסביבתו, שהחל להתנער מקפאונו, וניראו סימני צמיחה ראשונים. היו אלה ימים של ראשית האביב, האויר היה זך ושקוף, נשבה רוח קרירה. למטה השתרעה העיר, ומעבר לה גאה הנהר על גדותיו והציף שטחים נרחבים, חצרות ובתים. השלישיה שלנו עלתה על ההר. הפעם התחלפו כלי העבודה: המשור והגרזן יצאו לחופשה ארוכה, ואת מקומם לקחו המכוש והמעדר. השתדלנו לא לפגר אחרי בני המושבות שניגשו למלאכה כבקיאים ומנוסים. העבודה היתה קשה: לחצוב בור בתוך סלע ההר, אם כי האבן היתה רכה – ולנקות אותו מדי פעם במעדר, ואחר כך למלאות אותו באדמה שחורה, פוריה, שהובאה לכאן בעגלות ממרחק. תמהתי, כיצד יצמח מתוך בור סלע זה וחופן האדמה עץ פרי. אך מסביב השתרעו על ההר גנים רבים, שעמדו עדיין חשופים. בהתאם לתכנית העבודה שנמסרה לנו, היינו צריכים לשתול כאן, בבוא המועד, שתילי גפן, שתילי תפוחי עץ, אגסים ושזיפים, וכה רבה היתה תשוקתי לנטוע. אך לא הגעתי לכך, כי כבר לא היינו שם, היינו כבר רחוקים מכאן.

6: אבא ובני חבורתו

מאז שנפרדתי מאבא, הייתי חרד מאד לשלומו. עזבתי אותו כשהוא נראה מוטרד ומודאג, ואין הוא יודע עדיין כיצד לתכנן את דרכו. המשפחה מפורדת ומפוזרת, אמא ואחי הצעיר עדיין לא הגיעו, המעבר בגבול נעשה קשה מיום ליום. כל אותה תכנית של התנחלות בארץ ישראל, להקמת ישוב חדש, שאבא טיפח כל השנים, עברה ובטלה מן העולם. חברי הקואופרטיב שהיו מיועדים לכך, חלקם נשארו בעיירה ונידלדלו מנכסיהם, ואלה שעברו את הגבול טרודים בענין הנכבד מכל: כיצד להחיות את נפשם, להחזיק מעמד, וזקוקים לחסדי נדיבים כדי להסתדר איכשהו.

אך לא עבר זמן רב, ואבא התאזרח, והרגיש עצמו כאחד מתושבי העיר הותיקים, והוא נתקבל לחבורתם בלב פתוח. מסרו בידו את הכתות הגבוהות של “הישיבה”, והוא מרצה בפני תלמידיו לפי שיטתו: פרקים בתולדות האומה, ספרות ושירה, שיעורים בתלמוד, אישים ודמויות שבתלמוד, אופיים ומשנתם, הלכה ואגדה, והמשנה הציונית על כל רבדיה: עם וארץ. עוסק אבא בכל עניני הציונות, ומעורב בין עסקניה. הוא בועד קרן הקיימת וקרן היסוד. נואם ברבים על עתידה של ארץ ישראל וצרכיה המרובים, וקורא לנוער לעלות! לדבריו יש משקל מיוחד, שהרי שני בניו הם ב“החלוץ”. הוא מספר לידידיו בגאוה, על עלייתי הקרובה לארץ, ועל שאיפתי להיות עובד אדמה. נראה שהוא מוצא בכך נחמה פורתא על תכניותיו שלא באו לידי הגשמה.

טוב לו לאבא בחברת מרעיו, המבלים לילותיהם בצוותא. רק בענין אחד הוא מתיסר ואינו יודע מאין יבוא עזרו, הלא הן הסעודות הדשנות והשמנות שהוא מוזמן אליהן לעתים קרובות, ושרק בני בסרביה יכולים לעמוד בהן, וסעודות אינן חסרות ברוך השם. הרי לך סעודת בר מצוה, ברית מילה, סעודה שלפני המגבית וסעודה שלאחר המגבית, ומלוה מלכה, וסתם סעודה לשמה, כדי שלא תשתכח חלילה תורת אכילה מישראל.

אנשי בסרביה מכניסי אורחים הם, ולבם רחב כפתחו של אולם, והכל ניתן בשפע ובגודש. סעודת בשר, תחילתה בטלֶה בן יומו, והמשכה באוז צלוי שצבעו שחום, וקערית ממליגה בצדה, קלויה, אפויה, טובלת בשומן אוזים ומקושטת בשויסקים, ומקנחים ביין אדום. ואילו כאשר נערכת סעודה של חלב, כאן ניתן כר נרחב לדמיונן היוצר של נשי הבית, הנאות והמטופחות, הנושאות את תסרוקתן על ראשן ככתר מלכות. מופיעות הן בתהלוכה חגיגית, עם טסים ארוכים ועגולים ומרובעים, ועליהם ערמות של לביבות, בלינצעס, וכיסונים ממולאים בגבינה, אורז או כֻּסמת. ומיד לאחריהן, מיצעד חדש של כריכים, רקיקים, עוגיות ותופינים, הכל “ישר מן התנור”. ואילו הממליגה האפויה והקלויה, לכאורה אותה ממליגה, אך הפעם היא טובלת בשמנת ומקושטת בחריצי גבינת כבשים, “ברינזה” בלע"ז, ומקנחים ביין לבן.

אבא היה טועם טעימה כל שהיא, מכאן ומכאן, על קצה המזלג, ומנסה להתחמק ולהשתמט מן המערכה. מיד מכתרים אותו ודוחקים בו:

“ר' מרדכי, אכול מזה וטעם מזה”.

והרי כל מה שבעל הבית אומר, עשה. והוא משנס מתניו ודוחק ודוחס, וייסוריו גדולים, ונאנח אנחה עמוקה. היו שואלים לו:

“ר' מרדכי, על מה אתה נאנח?”

היה עונה להם: “שנינו, ר' יוחנן חלה, נכנס אצלו רבי חנינא אמר לו: חביבים עליך ייסורים? אמר לו: לא הם ולא שכרם”.

הבינו את הרמז והניחו לו, לאבא. ואילו שלא בנוכחותו היו משיחים ביניהם, ממצמצים בשפתים ומנידים בראשם: “צאו וראו, ר' מרדכי, צנא מלא ספרא, מורה הוראה, בקי וחריף, איש נעים הליכות. ואילו באשר לעניני אכילה, השם ירחם! פלג־אדם, רחמנא לצלן”.

אבא היה אמון ורגיל כל ימיו במאכליה העדינים והערבים של סבתא שהיו נערכים על ידי תכנון משותף ובעצה אחת עם אמא. בעוד אבא יושב בבוקר אל שולחן הכתיבה ומחדד את כל תריסר עפרונותיו, עד לחודה של מחט, היו אמא וסבתא מתדיינות שעה ארוכה בשקלא וטריא באותה סוגיה: “מה מבשלים היום?” אמא היתה טוענת: “ומה אעשה? מרדכי שלי אינו אכלן גדול, ומפונק הוא מילדותו”. ולא הגידה ולא סיפרה כי ידה היתה בדבר, היא עצמה פינקה אותו. כך היה דרכה של אמא, כאשר היתה נוקבת בשמו של אחד מילדיה או אחד מבני הבית, היתה מוסיפה את “שלי”, כדי למנוע טעות מן הבריות. כי כמה שמות כאלה איכא בשוק? כשהיה אבא חוזר מאותן סעודות עיף ויגע לחדרו, ונזכר במאכליה של אמא, היו געגועיו אליה ואל צעיר בניו שלמה’לה, מתגברים, ונאנח אנחה עמוקה: מתי? מתי אזכה לראותם? והיה בוכה במסתרים.

7: הד"ר ברקוביץ'

יש לו לאבא מכרים, מכירים וידידים. אך ידיד בלב ונפש, הוא אחד יחיד ומיוחד, הלא הוא הד“ר ברקוביץ', ואין ידו של האחד משה מידו של השני אפילו ליום אחד. מי אינו מכיר ומי אינו יודע את ד”ר ברקוביץ‘? דומה שאף תינוק בעריסה שמע את שמעו. הוא מראשי הרופאים בבית החולים היהודי, שעליו גאוות כל העיר, וביתו פתוח לרווחה לקבל “פאציינטין”. כידוע, יהודים חובבי רופאים ורפואות המה, מאין כמוהם, ובאים לביתו של ד"ר ברקוביץ’ ומשכימים לפתחו, לצורך ושלא לצורך. השיחה בלבד עם הרופא יש בה כבר מן הריפאות. וד"ר ברקוביץ', פותח גרונות, בוחן לבבות ורושם רפואות, והכל ברוח טובה ובדוחה:

“א נו, ר' יהודי, עשה למען שמך, תשתעל קצת!” וגומלים לו טובה ומשתעלים קצת. “הנה, כך; כך, נו, ופתח אלף אַ אתה יודע? אדרבה, נשמע, תגיד אַ אַ אַ כך, כך, יפה דרשת, ממש גאון, מר בר רב אשי”. והוא רושם “רצפטין” ותוחבם לידיהם. “את זה תקח בבוקר, ואת זה תקח בערב, וריפאות לבשרך ושיקוי לעצמותיך. שתהיה בריא כשור! ושלא אראה אותך יותר כאן, אתה שומע?” “אין דבר, אין דבר, תשלם בפעם אחרת, כאשר יהיה לך. העיקר שתהיה בריא, לך לשלום! לך לשלום!” ויוצאים מלפניו ששים ושמחים ובריאים ושלמים, עוד בטרם טעמו טעמה של רפואה.

עיסוקו ברפואה של ד"ר ברקוביץ' הוא מעין שרות לעם, לקיים מה שנאמר: “רופא חולי עמו ישראל”. ואילו כל מעיניו וכל הגיגיו ומיטב זמנו הם קודש לעניני הצבור והכלל. והוא מבוקש לכל ועד ולכל מוסד ולכל פעולה למען הכלל, ועל כולם: עניני הציונות ויישוב ארץ ישראל. עבודת קרן הקיימת וקרן היסוד, והפצת השקל, ובחירות לקונגרס ולועידות המזומנות לעתים.

אולם אם יש את נפשך לדעת את המעין, ממנו שואב ד“ר ברקוביץ' עוז ותעצומות נפש, דע לך, כי כל השראתו ורוחו הטובה עליו, באה מכח תחביבו העיקרי והוא: קריאה בפני חבר מרעיו וקהל שומעיו, בסיפורי שלום עליכם. “קריין בחסד עליון”, ומפליא לעשות, ושומעיו “מלקקים את האצבעות” ומתמוגגים מצחוק. למעשה, אף זו אחת משיטות הריפוי שלו, כדברי שלום עליכם: “צחקו יהודים צחקו. הצחוק בריא לגוף ולנפש”. אין הד”ר ברקוביץ' נזקק כלל לספר, הכל שגור על פיו. במיוחד חביבים עליו פתגמים ואמרי השפר של טוביה החולב, וכל ה“מענה לשון” של שיינה שיינדל, וכל אותה התכתובת רבתי שבינה לבין בעלה, מנחם מנדיל, רוכב הערבות ובונה מגדלים פורחים באויר. כאשר הוא מגיע לאותה אימרה מפורסמת של שיינה שיינדל: “אם בחיים חיתך, בוא הביתה בלי שהיות ופעיות, ואם נפטרת מן העולם, כתוב מכתב, כדי שגם אני אדע על כך”. מגיע צחוקו של הקהל לשיאו, עד כאב מתנים. ככל שקהל מתמוגג יותר, כך גדלה הנאתו של ד"ר ברקוביץ, וזה כל שכרו.

דבר המובן מאליו, שד"ר ברקוביץ' הוא גם רופאם של החלוצים, שאינם מטרידים אותו הרבה. אך הוא מבקר תכופות בבית החלוץ; לראות מה שלומם, ולתת הוראות ניקוי וחיטוי הבית. הוא התקין ארון קטן לבן לרפואות, ודואג למלאותו מדי פעם.

אבא היה מבקר לעתים שכיחות בבית החלוץ. לא מתוך דאגה לי, שהרי לא חסרתי כלום בעולמי, שהיה מלא חוויות. אלא לשוחח עם החבריא, מעניני דיומא, על הא ועל דא, ועל עניני הארץ, על המתרחש בה, ובעיקר על מה שעתיד להתרחש בה. החברים, הבנים שגלו מעל שולחן אביהם, היו מתכנסים סביבו, מתחממים לידו ומתנחמים בו, כל אחד וגעגועיו עמו. הצגתי בפניו את זאב ובילה, הם קבלו אותו בחמימות רבה. הם נתחבבו מאד על אבא, והייתי מאושר מאד. פעם אמר לי: “תן ידך בידיהם, ולא תהיה בודד, הם חביבים עלי. זאב אדם רציני, בעל הקו הישר. אדם טוב לב ויודע את דרכו לפניו. ורעיתו בילה, אשה עדינה מאד, משכילה ואצילת נפש”. והביט בי ארוכות, מהורהר.

8: דיני נפשות

נקראתי לבוא אל בית הדוד, בשבת אחרי הצהרים. מיד עם כניסתי, הרגשתי באוירה מתוחה, ויכוח שנקטע. מסובים היו אבא, הדוד והדודה ואורח, שהציגו אותי בפניו, בן הדוד, יעקב. שמעתי הרבה אודותיו: מורה למתמטיקה בגימנסיה בקישינוב, יודע עברית על בוריה, מלא וגדוש בלימודי קודש ולימודי חול, יש אומרים שיש לו נטייה “לצד שמאל”. קומתו בינונית, מבטו חודר ונוקב, וכולו חשיבות ורצינות. זה מזמן שהוא תובע במכתביו לאבא, שעלי לעבור לקישינוב ולחדש את לימודי, בלי כל שהיות, וחבל על כל יום. משלא הועילו המכתבים, הגיע לכאן בכבודו ובעצמו. ישבתי דרוך, ויעקב המשיך לטעון טענותיו, כנראה במקום שהפסיק:

“היכן זה נשמע? לשלוח נער שלימודיו נפסקו באמצע, לשלוח אותו לארץ ישראל לעבוד עבודת פרך ולחיות על לחם צר ומים לחץ. בלי הורים, בלי המשפחה, כך! הפקר!”

והוא פנה אלי: “מה הבהלה? מה החיפזון? ארץ ישראל תברח חס ושלום? היא לא תברח, היא תחכה לך! תסיים קודם את לימודיך, תשהה במחיצתי, ולא יעברו ימים רבים, ואתה תשתלב מחדש במערכת הלימודים. הנה, בני גילך, פליטי הגימנסיות, אף הם ממשיכים בלימודיהם. אף אחד לא מוַתר על כך, ולמה ייגרע חלקך? תסיים לימודיך, ואז נראה. עוד חזון למועד. אבא אומר, נקרא לנער ונשאל את פיהו. אדרבא ואדרבא, דבר! מה אתה מחשה?” יעקב המשיך בהתקפת המחץ, והפעם מאגף אחר:

“והאם זה הוגן לא לחכות עד שאמא תגיע לכאן ואחיך שלמה’לה. שער בנפשך, אמא תבוא ‘והילד איננו’, פרח כלא היה! מה בפיך? מה אומר לך ר' מרדכי, אינני מקנא בך”.

כך, כך, מלים כדרבונות. שם עלי מצור, ופגע בכל הנקודות הרגישות ביותר שרחשו בקרבי. שתיקה מתוחה. אבא מחשה, נבוך. והלא הוא שהביאני עד הלום. הרי הוא שהדריך אותנו שאין ציונות בלי הגשמה עצמית, ושיש לה רק פירוש אחד: עליה והתנחלות. הכל נזרע ונקלט בקרקע פוריה. הדוד מחשה, כמנהג זקני המשפחה, “מלה בסלע שתיקה בתרי”. מסתכל בי בעיניו הנבונות, הגה לא יוציא מפיו, שהרי דנים כאן בדיני נפשות.

ישבתי נדהם ונבוך. השתיקה הכבידה עלי יותר מהדיבורים. מהיכן יעקב יודע על כל מה שמעיק עלי ומציק לי. ענין הלימודים, כבר עברה שנה ואני לא למדתי ולא שניתי, לא בא ספר לידי. האומנם בא הקץ ללימודי. ואיך בכלל יכול להיות להם המשך. הרי מכאן ואילך אני חייב לקיים את עצמי. ואיך זה מתישב יחד, לימודים ויום עבודה מפרך. כל זה מכרסם בי, אי שם בהחבא. ואמא, ושלמה’לה, עזים געגועי אליהם. דומה עלי שזה שנים שנפרדתי מהם. אמא שלי, עדיין חמימות נשיקותיה וחיבוקיה בשעת פרידה עומדת בי. שום דבר בבית לא הוחלט ולא נקבע מבלי לשמוע קודם דעתה של אמא, ועל פיה יישק דבר. הגיע מכתב ארוך ממנה, והיא מלאה דאגה לכולנו, לכל אחד מאתנו. מתיסרת בגעגועיה והיא חוקרת ושואלת עלי, מה אני עושה, במה אני עוסק, האם אני לבוש כהלכה. מזכירה היא לאבא את גודל אחריותו, ומרגיעה עצמה, שהנה בעזרת השם, עוד מעט, עוד מעט, וכולנו נהיה יחד.

אך מה לכל זה ולעליה לארץ, שהיא עומדת מעל לכל ומעבר לכל. אין ארץ ישראל נקנית אלא ביסורים, ואין אני יחיד, כל חברי מתיסרים בכך ומקבלים את הדברים באהבה. בינתים נוצרת מסכת חיים חדשה, בחבורה גדולה, בצוותא, בין חברים חדשים, הווי חדש שלא ידעתיו.

עמדה שתיקה מתוחה בחדר. אני משנס מתני ויוצא למערכה, השתדלתי בכל כוחותי לא להחריף את הויכוח, אלא להשמיע דברים היוצאים מן הלב, נזהרתי לא לגלוש לויכוח על ציונות, אלא לדבר על עצמי בלבד. נקטתי בלשונם של זקני המשפחה, בנחת, בשקט ובנועם שיח; ואמרתי:

“כל שינוי קטן בהחלטתי לעלות לארץ וכל דחייה, תיראה בעיני כבגידה בכל המורשת שירשתי, ‘קום ועשה!’ בגידה בעצמי, בחברים שלי. אני כבר לא אהיה אני. אהיה בוגד, משתמט, עריק שערק מהחזית. זה ירדוף אותי כל ימי חיי, ומנוחה לא אדע. אל תאמר אעלה לכשאתפנה, שמא לא תתפנה. הארץ כבר חִכתה די והותר. האם אלפיים שנה אינו זמן מספיק? והרי זקוקים לנו בארץ, לעבודה, להגנה, לשמירה ולהתנחלות. ובאשר ללימודים. הרי אין אני בן יחיד מבחינה זו, יוצא מן הכלל. רבו הנערים אשר אתי שלימודיהם נפסקו באמצע, שנטשו הורים, אחים, אחיות, ועולים לארץ. אין אני טוב מהם, ואין אני בחיר היצורים, כמוני כמוהם”.

יעקב נעץ בי מבטו, והקשיב בדריכות רבה לדברי. ראיתי בעיניו מעין תוגה מהולה בשמחה, את המאבק הפנימי שהתחולל בקרבו, וכי דברי הכנים היוצאים מן הלב, רישומם חזק עליו. השתררה דממה כבדה. יעקב קם ממושבו, ניגש אלי, שם את שתי ידיו על כתפי ואמר: “נִצחתני בני, הלואי וירבו כמותך בישראל. לך בכוחך זה והושעת את העם. העיקר, היה תמיד שלם עם עצמך”.

הושטתי לו את ידי והוא לחץ אותה בחזקה. ובאותו מעמד אמרתי דברים נוספים, כדי להפיס את דעתו, אולי גם דעתי, אולי גם דעתו של אבא. איני יודע כיצד קרו הדברים, אך המילים יצאו מבפנים, כאילו מעצמם. הוספתי ואמרתי:

“מבטיח אני במעמד זה, כי ביום מן הימים, כאשר ארגיש כי מִלאתי חלק מחובותי לעם ולארץ ולמשימותיהם, ורשאי אני להתפנות לזמן מה לרשות היחיד, אחדש לימודי בכל המרץ, ומובטחני שאשיג כל מה שהחסרתי, ועוד אוסיף כהנה וכהנה”.

יעקב לחץ ידי ואמר: “אני מאמין לך, בחור כמוך יודע לקיים הבטחתו. מובטחני כי יום זה יבוא. אני מחזק בזה את ידיך, שתראה ברכה בכל מעשי ידיך. מיטב איחולי לך. עלה והצלח!”

ניבאתי, ולא ידעתי כי נבואה זו תתקיים. כעבור שבע שנות עבודה ויצירה בעין חרוד, צמיחתה וטיפוחה של ארץ חדשה, חברה חדשה, יחד עם אהובי נפשי זאב ובילה, נטלתי “חופשה של שנה”. שהיתי ב“אהל”, בעולמה של אמנות, משחק, ציור, פיסול, שירה, ספרות ומוסיקה. שמעתי לקח מפי במאים, מוסיקאים, סופרים ומשוררים. אך צמאוני לא רווה. עליתי לירושלים, שהיתי בה ארבע שנים, מִלאתי כרסי בכל שבע החכמות, מדעי החברה ומדעי היהדות, והתאבקתי בעפרם של חכמי ירושלים. שוב שרוי הייתי בבית המשפחה בירושלים, במחיצתם של אבא ואמא, ובנועם שיחו של סבא. חייתי בכל נימי נפשי את החויה הגדולה, את ירושלים.

עשיתי קפיצת הדרך, אך בינתים אנו עומדים עדיין בביתו של הדוד, בעיצומו של ויכוח.

נפגשתי עם יעקב עוד פעם אחת, בקישינוב בדרך לארץ, ונפרדנו בידידות ובחמימות רבה, וליוה אותי בדרכי לרכבת, במצעד עם כל החבורה. יעקב חזר אל המקורות, ועמד בראש הגימנסיה העברית שנוסדה בעיר בילצה. שקד והוציא ספרי לימוד בעברית. רבים מתלמידיו עלו לארץ, והתגאו בהיותם תלמידיו וחניכיו של יעקב גלובמן. שמו הלך לפניו.

9: לדרך

לא היו ימים גדולים לבני ישראל אשר בבית החלוץ, כאותם ימים של ערב חג הפסח. צירוף של אירועים שחברו יחד, סחף את כולנו בלהט של שמחה. כל הפנים שוחקות, כולם מדברים בקול רם, וההתרגשות גאתה ועלתה עם כל יום.

האביב הציף אותנו בריחותיו, בלבלוביו, בציוצי צפֳּרים, זרחה שמש גדולה. הדלתות והחלונות נפתחו לרווחה, ואויר צח ורענן מילא את כל הבית. פשטנו את בגדי החורף הכבדים ולבשנו חולצות קלות. חג הפסח ממשמש ובא, עוד ימים ספורים. הנשים גייסו צוות מיוחד, וכולם עסקו במירוק, בצחצוח ובשטיפה, והכינו את הבית ואת עצמם לקראת ליל הסדר. ומעל לכל, ועל כולם ריחפה במשק כנפים, הבשורה, ההודעה, שאנו יוצאים לדרך ביום הראשון של חול המועד פסח. הקבוצה הששית יצאה לדרך לפני שבועיים. הצפיפות פחתה רק לימים ספורים, כי מיד החלה הפלישה אל הבית, של הבאים מהעבר ההוא, והם לפי המנין, יהוו את הקבוצה השמינית.

אבא הגיע לבית החלוץ בערב הפסח, “אור ליום י”ד", לטכס הגעלת הכלים וביעור חמץ, וגייס סביבו חבורה גדולה. בילקה קשרה מטפחת לבנה לראשה ועבדה לצדו, כעוזרת ראשית. התרוצצה וצחקה, ואבא מסביר לה ולומד אתה הלכות פסח. לא יצאנו לעבודה והכינונו את ליל הסדר, והיינו עסוקים בסידור בקבוקי היין וחבילות המצות שזרמו אלינו מכל קצוֵי העיר. מהמטבח נישאו ריחות התבשילים, דגים ובשר.

בליל הסדר הועלו האורות. ישבנו כולנו מסובים, ובן הרב ישב בראש השולחן וערך את הסדר כהלכתו וקרא את ההגדה בהתרגשות גדולה. אנו החזקנו אחריו, בנגון המסורתי ובזמר ובשיר. היתה משמעות עמוקה וחדשה להכרזות שעלו מתוך ההגדה עתיקת היומין: “מעבדות לחרות, ומשעבוד לגאולה”, “ביד רמה ובזרוע נטויה”, “ועכשיו שקרבנו המקום”, “ארץ הבחירה”. ועוד הוספנו עליהם במיטב השיר.

בטרם הספקנו לסיים שולחן עורך, והבית התמלא אורחים עד אפס מקום. באו גברים ונשים ודומה היה כי הקירות יזוזו ממקומם. אך מעולם לא אמר אדם צר לי המקום בבית החלוץ. השולחנות הוצאו ומעגלים נוצרו, וההורָה גאתה ועלתה, ובקעה השירה ממאות גרונות. ההילולא נמשכה עד אור הבוקר, עם נצנוצי שחר ראשונים.

בימות החג ערכתי עם אבא סיבוב גדול על פני העיר, נפרדתי מבני המשפחה, ממכריו וידידיו. במוצאי החג נערך “בנקט” גדול לכבוד היוצאים, באולם הקלוב הציוני. השולחנות היו מלאים כל טוב, אך הנאומים ארכו זמן רב. כולם דרשו בשלום ציון וירושלים. סוף סוף הורמו הכוסות והחלה סעודת “מלוה חלוצים”.

10: היום אתם יוצאים

הגיע היום, הגיעה השעה, יום של אביב בהיר וזוהר, יום הראשון של חול המועד פסח. בבית החלוץ רבתה התכונה וגברה ההמולה. כולם לבשו בגדי חג, ופניהם זהרו משמחה. אצים, רצים, נושאים, סוחבים, מטעינים צרורות, חבילות ארגזים, ומטעינים בעגלות הממתינות בחצר. החיילים מהקסרקטין הגובל עם חצרנו, שאתם הספקנו להתיידד, במשחקים ובלימוד ריקוד ההורה, עמדו ליד הגדר וניפנפו לנו בידיהם.

ניתן האות, התלכדו השורות, הורם הדגל ויצאנו בשיר ובזמר, שורות שורות, אל הרחוב הראשי. אחרינו צעדו כל אנשי שלומנו, באי ביתנו אשר בעיר, הבנים והבנות, העסקנים הצעירים והקשישים. מספר צעדים לפנינו, צעדה פלוגת חיילים ובראשה המחצצרים ומתופפים, וצעדו בקצב עליז. היה זה ודאי ענין מקרי בלבד, “שיגרא דתרגיליא”, אך נתקבל כעין מצעד פרידה לכבודנו. העיקר שהשמחה היתה גדולה. עברנו את המרכז המסחרי בשירה אדירה, “שאו ציונה נס ודגל”, יהודים ונשותיהם עמדו בפתחי החנויות והריעו לכבודנו, ליוו אותנו בברכות חמות, סעו לשלום! וזרקו אל תוך העגלות כעכים, סוכריות ומגדנות. הגענו אל הגשר הנטוי על נהר הריאוט, קצה העיר.

קהל רב התאסף כאן. פתחו כדי יין, שתו לחיים! לחיים! להתראות בארצנו! אבא עמד מן הצד, עיניו תהו, והיה שרוי בין עצבות לשמחה. עולים לארץ במפוזר, אחד אחד, אלה הם ייסורי עליה. אמא איננה על ידו, שגם היא תתן לי ברכתה לדרך. ומחשבה רודפת מחשבה: הנה עולה הראשון מהמשפחה, הראשון מהעיירה. הוא אינו בודד, עומד הוא בין חבורה עליזה ועם ידידים קרובים ללבו. ניגשתי אל אבא, טבלתי בחיקו החם, וחבוק בין זרועותיו ספגתי אל קרבי, את מראהו, את ריחו הנעים, את פניו ההדורים. ולבי מלא רחשי תודה ואהבה עמוקה, על כל אשר העניק לי, ועל שהביאני עד הלום. ספגתי הכל אל קרבי, למען יעמדו בי ימים רבים וילוו אותי על דרכי בחיים. ניתקתי עצמי בכוח ממנו, ולבי פעם בכאב חד.

עלינו על העגלות, הכל זז ממקומו, שעטת סוסים ורעש גלגלים העוברים על פני הגשר. מבט אחרון אל אבא. הוא נשאר עומד בודד, נשען על מקלו.

שיירת העגלות עברה את הגשר ושֵׂרכה דרכה במעלה ההר. מכאן נשקפה העיר על רחובותיה ובתיה, וההר חופף עליה כחומה. עוד סיבוב אחד, והעיר נעלמה מעינינו ולא נראתה עוד.

***

חודש ימים אחרינו, יצאה מעיר זו קבוצת החלוצים הראשונה מבני העיר, בני המשפחות המכובדות: דיוקמן, רפופורט, יגולניצר, ספקטור ועוד. כפי שיסתבר להלן, הם הגיעו לארץ לפנינו, וזכו בה למעמד נכבד ביותר: קבוצת הסבלים העברים בנמל חיפה, והם יחד עם האחרים החלו בכיבוש העבודה בנמל, על כל שלוחותיו. אחריהם עלו עוד קבוצות מבני העיר. אחת מהן שהתקנאה בראשונים, עלתה אף היא לגדולה, וזכתה להיות עם ראשוני הסבלים העברים בתחנת הרכבת – ירושלים.

11: צעדים אחרונים

כשבוע ימים שהינו בקישינוב, בבית החלוץ. כאן הצטרפו אל קבוצתנו כמאה איש, והיינו לעם גדול. ידיעות מגיעות על קבוצות נוספות של החלוץ שעברו את הגבול, ועוד רבות מהן מתרכזות ליד הגבול ומחכות ליד גואלת. הזרימה מהערים והעיירות נמשכת, החל המסע הגדול, תחושה של עוצמה, של גאולה אופפת את כולנו. כה רבים אנחנו, עוד מעט ונכסה את עין הארץ.

נפגשתי עם עקיבא. הוא נלקח מאחורי שולחן הנגרים; מהמשׂור והמַקצוע, לעבודת “מרכז החלוץ”. עליו ועל כתפיו הצעירות הטילו את המשימה הכי מסובכת ומורכבת: להעביר בשבילים נסתרים את בחורי החלוץ שהתרכזו מהעבר השני, אל מקום מבטחים. ויש לו עסק עם מבריחים־בריונים, “שודדי ים”, אך הם המומחים לדבר. ומגע קרוב ביותר עם אנשי הסיגורנצה, פרפקטים וקומנדנטים, אשר בידם להעניק את אותה פיסת הניר, זכות ישיבת ארעי. ובעיקר, להתדפק על דלתי נדיבים ונגידים, כדי להשיג את הכספים המרובים הנדרשים למלאכה זו. הוא “הופך עולמות”, וממש רוצה “לרפד בשושנים” את דרכנו: שהנירות יהיו מסודרים, כדי למנוע כל תקלה ומכשול. שבגלץ נמל ההפלגה, יארחו אותנו כיאות, שתהיה לנו צידה מספקת לדרך, וגם מעות כיס לכל אחד. אולי משום שאני מצוי בתוך הקבוצה, ואולי משום שהוא עצמו אמור היה לעלות בקבוצה זו.

יצאנו לתחנת הרכבת בשעות הערב. קהל רב ליווה אותנו. נפרדתי מעקיבא והשארתי אותו עומד על הרציף, נבוך ומהורהר. לא כך תיארתי לי את המעמד הזה. היה מוחלט ומוסכם כי שנינו עולים ביחד. אך נבלעתי מיד בתוך הקרונות המלאים, ההומים, הרועשים. שריקת הקטר, שקשוק גלגלים, הרכבת זזה, נישאה וטסה. שירה אדירה פרצה ובקעה מכל הקרונות, שהחישו קצב מהלכם, ונישאו הלאה, הלאה:


אל ראש ההר, אל ראש ההר

הדרך מי יחסום לפדויי שֶבִי

מראש ההר, מראש ההר

רומזת לנו ארץ צֶבִי

העפילו! העפילו!

אל ראש ההר העפילו!

העפילו! העפילו!

אל ראש ההר העפילו!

 

בשערי המזרח 1921

פרק א: קושטא

בשמחה ובששון יצאנו את גלץ, עברנו ברחובות העיר בשיר ובזמר. עלינו על האניה ומפליגים לארץ הנכספת. כבר יצאנו את הדונאו, האניה חותרת בלב הים השחור. עוד יום ועוד לילה עד שנכנסנו לתוך שערי המזרח. שטים אנו במימיו הכחולים של הבוספורוס, ולעינינו נתגלתה עיר גדולה לאלהים. נינוה! הרים ובקעות ככל שהעין רואה, מכוסים אלפי בתים, ארמונות פאר, מאות צריחי מסגדים מתנוססים על רקע האופק. ביצנץ, איסלאם, שׂוּלטנים, קונסטנטינופול מעבר מזה ואיסטנבול מעבר מזה. אירופה מול אסיה. וכל המחזה המרהיב מוצף שמש זוהרת מרוממת. לאורך הבוספורוס התפרסו אניות הקרב של מעצמות הברית, מעצמות הכיבוש, אנגליה, צרפת ואיטליה, כי היו אלה ימים ראשונים של חודש מאי בשנת 1921. כאן נעשה חנייה של מחצית היום, והלאה הלאה אל חופי מולדת.

אכן ארכה מאד מחציתו של יום. האניה זרקה עוגן ונקשרה לרציף הנמל ההומה, אניות נוסעים ואניות משא, סבלים, חבילות משא, עולים ויורדים, וגם נציגי ועד החלוץ שעלו על האניה, ואיתם ניתכו על ראשינו כל בשורות איוב. עוד זה מדבר והנה זה בא: פרעות ביפו, באחד במאי התקפה רצחנית על בית העולים, נרצחו ברנר וחבריו, השערים ננעלו.108 וכך עשינו היכרות ראשונה עם השלטון האנגלי בארץ, ולמדנו את שתי המילים האנגליות הראשונות: “סטופ אימיגריישן”. מילים אלה הלמו על ראשינו והדהדו באזנינו כצלצולם של שערים ננעלים הטופחים על פנינו. וכבר באותם הימים נזרעו זרעי המרי הראשונים לשלטון הבריטי בארץ על נעילת שערים ועל כל מה שקדם לכך, פרעות ירושלים ופרעות יפו. וכבר באותם ימים נטבעה עמוק בלבנו אותה מטבע, כי אין לנו על מי לסמוך אלא על עצמנו בלבד.

נדהמים ונבוכים ירדנו מהאניה וצעדנו במעלה ההר אל בית החלוץ. הכאב והזעם מעיק, מציק, וכוסס: “מנגד, מנגד תראה את הארץ ואליה לא תבוא”.

פרק ב: בית החלוץ

אנו מצויים בתוך ארמון של פחה בן קומותיים, ששכר המרכז הציוני בקושטא, בכספי הג’וינט כמובן, אשר כל מחסורנו עליו, והוא נועד כתחנת מעבר לאלפי החלוצים מרוסיה אשר יבואו בעקבותינו. טיבו של ארמון שהוא שוכן בין ארמונות וברובע המפואר של העיר, אורטקי, על גבעה נישאה הצופה על פני העיר ולרגליה מכחיל הבוספורוס. והארמון מוקף גן גדול על כל פלאיו: מערות, מזרקות, ככרות דשא וחורשת אֳרנים. חדריו מרובים, אולמיו נרחבים והוא משופע בכל השירותים החדישים.

אנו, “הקבוצה השביעית” הננו באי שעריו הראשונים. השמועה הגיעה אלינו כי “הקבוצה הששית” הגיעה לנמל יפו ביום האחד במאי, יום הפרעות, ולא הורשתה לרדת, והיא בדרכה חזרה אלינו; ואילו “הקבוצה השמינית” כבר יצאה לדרכה מקישינוב, ואף היא תגיע לכאן. קבוצת צעירים הגיעה מקוקז, ועוד קבוצה מגליציה, וכך תוך שבועיים נהיינו לעם רב. המון אדם, הומה, רועש, סוער. אולם תוך פרק זמן קצר התארגנו והפכנו למחנה מסודר על כל ועדותיו, וכל השירותים פועלים כהלכה כולל תרגילי סדר ומפקד בוקר.

כך חלפו שבועות רבים. כבר שוטטנו ועברנו את כל רחובות העיר וראינו את כל שׂכיות חֶמדותיה. את ארמון השולטן לגדות הבוספורוס הנשקף מהרחוב הראשי דרך שערי השיש הגבוהים, את הבאזאר התופס רחובות שלמים בככר הענקית שממנה הסתעפו רחובות צרים כמו מניפה פתוחה, כאן הכל סואן, הומה, את הכנסיה המפוארת הַגיָה סופיה. בקרנו יום אחד בבית המרחץ התורכי, שהינו בו מספר שעות. מבתי הקפה נישאו מנגינות, צלילים מזרחיים. עמדנו שעה ארוכה בשוק הירקות והפירות, עיגול רחב מאד מוקף פירות וירקות שטרם ראינו כמותם. בטנים, שקדים, אגוזים ורימונים, כל מיני תבלינים שהדיפו ריחות חריפים, שטוחים לפניך בסלים קלועים. הרוכלים ליד מרכולתם שרים, מסלסלים בגרונם, כל אחד בדוכנו, כל אחד בעגלתו, כל אחד מכריז על סחורתו. עלה בזכרוני אותו שוק באיסטנבול שערכנו על הבמה בהצגת “המכשפה”. עלינו בטראם החולף מנהרות אל מרומי העיר, סיירנו ברחובות המפוארים, עברנו את הגשר הגדול הנטוי על פני הבוספורוס, שטנו בספינות הנוסעים החוצות את הבוספורוס, מעבירות אותך מאירופה לאסיה, מקונסטנטינופול לאיסטנבול.

“סרטיפיקט” הוא מילת קסם. ויום עבודה שאיפה בלבד. אוכלים לחם חסד של הג’וינט והבטלה מנוונת. הסבלנות פוקעת: עד מתי? עד מתי? והקריאה מהארץ משוועת לתגבורת. הבו חלוצים! עלו! עלו בכל הדרכים! לרכוש נשק בכל מחיר! הנועזים והאמיצים שבתוכנו עלו על אניות המפליגות לחופי הארץ כמסיקי דוָדים, עומסי פחמים ושוטפי סיפונים. באישון לילה הם מורדים אל גלי הים מול חוף יפו, שטים הם וצרור בגדיהם על ראשם, מגיעים לחוף וכאן כבר מחכים להם חברים, מושים אותם מן המים, ובעוד שעות ספורות הם כבר מסובים במטבח הפועלים, אוכלים ארוחה חמה ושרים בצוותא עם “הוותיקים”: “הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד”.

פרק ג: “מסילה חדשה”

באותם הימים עלתה ההצעה לשקם ולפתח את חוות ההכשרה במושבה היהודית “מסילה חדשה” כשלושים ק"מ מהעיר. את החווה הקים בשעתו יוסף טרומפלדור לפני שנתיים, בדרכו מרוסיה לארץ, כמקום הכשרה לחלוצים בדרכם לארץ. התחיל ולא סיים. ההצעה הובאה לפני “קבוצת חרסון”, ששמם הלך לפניהם: ילדי השדה, יוצאי המושבות היהודיות שבפלך חרסון, דור חמישי לאכרים יהודים עובדי אדמה. רבו ההיסוסים והשיקולים בקרב הקבוצה: מכאן הדרישה לחוזה עבודה לששה חודשים, שפירושו לדחות את העליה, ושמא ישארו אחרונים לגאולה? ומי יודע מה יֵלד יום? ומכאן שערי הארץ הסגורים. האנגלים כבר הדביקו בנו הגושפנקא שכאן בקושטא התרכז “אלמנט מסוכן”, שליחי השלטון הקומוניסטי, תועמלנים וקומיסרים. רחקה ישועה והבטלה מנוונת. קוסמת מאד האפשרות לעבוד, לעבוד בשדות, לנשום אוירו של כפר, מושבה, אף המטרה עצמה, לשקם את חוות ההכשרה, אף היא נכבדה מאד. וכך נפלה ההכרעה.

שמונה עשר איש ואשה עזבו בוקר בהיר אחד, בתחילתו של חודש יוני, את העיר. את הגרעין מהווים אנשי חרסון, והנלווים אליהם, ושם ניתן לנו, “הקבוצה החקלאית מסילה חדשה”. מתרוננים, עליזים צעדנו בדרך המוליכה למושבה. פשטנו נעלינו וצעדנו יחפים והרגשנו את חמימות האדמה. העגלה עמוסה אהלים, צרורות, כלים ומִטלטלים משרכת דרכה אחרינו והנשים יושבות בה על מִלֵאת. צעדנו שעות ארוכות, עד שנראתה מרחוק המושבה, על גבעה המבצבצת ועולה מתוך סבכי יער אלונים. במרכז הגבעה בית גדול בן קומותיים, מוקף חצר רחבת ידיים ובו כל מוסדות המושבה, הועד, חנות מכולת, הרב והשוחט. בתי האכרים והמשקים פזורים לרגלי הגבעה, ומגיעים עד לפאתי יער.

בית הכנסת נושא עליו את חותם הסביבה, והוא מצוי בתוך מסגד לשעבר ועדיִן הצריח על עמדוֹ עומד וממנו נשקפת כל הסביבה. שטחי קרקע גדולים ונרחבים ככל שהעין יכולה להשיג, יערות אלון ואלפי דונמים. אך מעבדים רק מה שניתן, לפי כוח העבודה המצוי.

“מסילה חדשה”. פלא בתוך פלא. ובשבילנו היתה כגילוי יבשת חדשה. מושבה יהודית. כארבעים משפחות, אי בודד בין כפרים תורכיים, יוניים. יהודים משלנו מפלכי פודוליה וקיוב. איך הם הגיעו לכאן? איזה גורל תקע אותם כאן? מסתבר שגדולה היתה תשוקתם לעליה לארץ, והם חלק מהתנועה הגדולה שקמה ברוסיה לפני כעשר שנים להתנחלות בארץ. לאחר שרבו גזירות הכניסה לארץ והשערים נעולים, ורכישת קרקעות בארץ כרוכה בייסורים גדולים, באה לעזרתם חברת יק"א109 ורכשה כאן שטחי קרקע גדולים, אחוזה לשעבר שעמדה למכירה, והם התנחלו כאן עד שתבוא הגאולה. פרוזדור לטרקלין, מעין “אוגנדה” בזעיר אנפין, “סולו סולו המסילה”, ומכאן “מסילה חדשה”.

כל עוד היתה ארץ ישראל חלק מהאימפריה העות’מנית הגדולה, היו מבקרים בה תכופות. הבנים והבנות למדו רובם בארץ ושפתם עברית וחלק מהם השתרש בה. אולם עם ניתוק הארץ וכיבושה על ידי האנגלים החלו האכרים לחוש יותר ויותר בבדידותם, רוחם נכאה והעבודה נעשית בעצלתיים. הדור הצעיר, חלק כבר עלה וחלק שואף לעליה בהקדם. המשקים דלים, פרט לבודדים שהצליחו להקים ולקיים משקים לתפארת. שטחים גדולים עומדים שוממים באין ידיים עובדות. לשבחם צריך להאמר שאף אחד מהם לא עזב את המושבה ולא נתפס לפרנסות קלות בעיר, וכולם נצמדו לאדמתם לעבדה ולשמרה, ואכלו לחמם בזיעת אפם. ומה רבה היתה השמחה במושבה כאשר הגיעה קבוצתנו, צעירים, רעננים, תוססים. כבר בפגישות הראשונות חשו האכרים כי לפניהם אנשי עבודה, אנשי אדמה, וקבלו אותנו בחמימות רבה, ובפרק זמן קצר נתקבלנו כאזרחים שוים לכל דבר.

תקענו אהלינו באותה חלקת קרקע שנועדה לחוות ההכשרה, בצל עצי פרי ועצי נוי שגדלו כאן פרא. ליד החלקה באר מים שנסתמה ויבשה, ובריכה לצדה. במחסן הסגור שבבנין המרכזי מצאנו את כל כלי העבודה כפי שהשאירם טרומפלדור, שעדיין גבשושיות אדמה היו דבוקות בהם. ערכנו תכנית לגן ירק והשקענו הרבה עמל ויגע, אולם ראינו ברכה מועטה. הקרקע היתה צחיחה, לא זובלה ולא טויבה זמן רב. מקורות המים של הבאר נסתמו על ידי פסולת ואשפה, הבריכה חרבה ויבשה. ימים רבים עמלנו לנקות את הבאר ובינתיים משקים את השתילים הרכים במים ממרחק מובאים.

היה זה יום חג לכולנו, כאשר מתחתית הבאר פרצו ועלו מקורות מים קרים, ובעזרת המשאבה והצנורות שהותקנו החלה הבריכה מתמלאת מים על גדותיה, וזרם מים רבים פרץ מפתח הבריכה אל ערוגות גן הירק. אלא עד שבאה הישועה כבר עברה העונה. יום יום עקבנו אחרי הצמיחה אולם היבול היה דל. ואילו היינו צריכים להיות ניזונים מפרי גננו היה מצבנו בכי רע. אלא שקִבלנו משכורתנו בעין יפה שחציה הופרשה לקיומנו וחציה קודש לרכישת נשק.

פרק ד: קיץ אחד

הגיעה עונת הקציר, וכולנו יצאנו אל השדות ואל הגורן לקציר ולדיש, ולקחנו חלק פעיל בחיי המושבה: טיהור וניקוי מקורות אספקת המים שהוזנחו ימים רבים, כיבוי שריפות ביער הצעיר, שמירה בלילות. כל הנוער במושבה התרכז סביב קבוצתנו הקטנה וכאן בילינו בלילות שבת ובמוצאי שבתות בשירה, דקלומים וריקודים וסיפורים על חיי הארץ. העבודה החקלאית, הנוף היפה, יערות, חוות נטושות, גני עצי פרי שלא טיפלו בהם, סיורים ברכיבה, אימונים בנשק, ועל כולם הגיל הצעיר, פעלו את פעולתם היפה וקבוצתנו התלכדה והתגבשה. הבחורים עובדים בשדות האכרים ומשקיהם, והבנות מנהלות את משק הבית ומכינות מאכלים טעימים נוסח תורכיה.

ברוסיה היינו עורכים מדי פעם “נשפי ביאליק” וכן “נשפי שלום עליכם”, ואילו כאן זכינו לבלות ערב מופלא עם חיים נחמן ביאליק בכבודו ובעצמו. הוא הגיע למושבה עם קבוצת סופרים מרוסיה בדרכם לארץ. את פניהם קבלו רוכבי סוסים, ובבית הכנסת התכנסו כל בני המושבה לחזות ולשמוע את סופרינו ומשוררינו אשר לאורם גדלנו והתחנכנו.

בערב הגיע אלינו ביאליק בלִוית צעירים וצעירות מהמושבה, כנראה ששֵמע קבוצתנו הגיע אליו. התישבנו סביבו על גבי מחצלות, על כדי יין וערמת אגוזים. ביאליק! שהיה לנו לאגדה, המשורר, החוזה, נביא הזעם, ביאליק של ילדים, של נעורים, והמוכיח בשער, אשר אבא בכל שיחותיו והרצאותיו עליו היו עיניו מאירות כבחלום זוהר, והיה מבטא את שמו ביראה ובאהבה. הנה הוא כאן, על ידנו, אפשר לגעת בו. וביאליק שואל לשמו ולמוצאו של כל אחד מאתנו. “כחול העיניים”, כך הוא פונה אלי, ברוסית דוקא, ושיחתנו קולחת, והעברית והרוסית והיידיש משולבות יחד. והוא מספר לנו על כל הקורות אותם עד שקבלו היתר יציאה, מתבדח, מתלוצץ. ולפתע עברה בו רוח אחרת והוא מפליג תוך שכחה עצמית בתיאור מקסים רב צבעים על ביקורו הראשון בארץ, וסיוריו בנוף הארץ, ואנו נישאים איתו לשעה קלה ובולעים דבריו ותיאוריו בצמאון לוהט. בימים ההם טרם למדנו לרשום דברים מפי אומרם, וסיפורו הנפלא המרתק על סיורו בארץ ובנופה לא מצאתי בכתובים בשום מקום. והסיפור אבד לעד.

פרק ה: השליחים באים

כל השליחים מהארץ בדרכם למרכז החלוץ בקישינוב והסניף בקושטא ובשובם, באים אלינו ומרגישים עצמם בקבוצתנו כבני בית. כל אחד מהשליחים הנו דמות ואישיות בפני עצמה, ואין אחד דומה לשני. וכך בקרו אותנו חיים שורר, זאב לוינזון, פרוז’נסקי והחקלאי הראשון מהארץ שראינו, גולובוב חבר דגניה, חולצה כחולה וראש מתולתל. כל אחד וסיפורו, כל אחד ושירו האהוב עליו. וכך נוצר מעין הווי ארץ־ישראלי כאשר השפה העברית דוחקת את השפה הרוסית וההברה האשכנזית עוברת מן העולם. כולם מתנבאים בשפה אחת: עבודה, חקלאות, הגנה ורכישת נשק. תוך כדי סיפוריהם על הווי הארץ אנו מתודעים יותר עם אישי התנועה, אנשי השומר, ההסתדרות, ההגנה, אישי הישוב, ההווי בקבוצות ובמושבות, פרטים על מאורעות תל־חי ונפילתו של יוסף טרומפלדור, על מאורעות יפו ורציחתם של ברנר ומשפחת יקר. 110 כיסיהם מלאים מכל טוב: גליונות “הפועל הצעיר” וחוברות “הקונטרס”.111 וכך הגיעה לידנו אותה חוברת הקונטרס. חוברת קטנה שקבעה את דרכנו בארץ ואת כל מהלך חיינו. בחוברת זו קראנו על תכניתו של שלמה לבקוביץ'112 “הקבוצה הגדולה”, אשר הוגשה לדיון בפני הקונגרס הציוני העומד להתכנס בקרלסבד.113 ובתכנית מזיגה נפלאה של כל חלומותינו ושאיפותינו: קבוצה גדולה חקלאית שתמנה מאות ואולי אלפי חברים, ואשר תתנחל בעמק יזרעאל על שטח עצום של שלושים אלף דונם. הקבוצה הגדולה תהיה מעין כפר ועיר, חקלאות, תעשיה ומלאכה, ניצור במו ידינו כל שנחוץ לצרכי האדם. והמתישבים והמתנחלים הם אנשי גדוד העבודה על שם יוסף טרומפלדור. והרי אנו ממש בתוך משפחתנו עצם מעצמנו ובשר מבשרנו, ודומה כי התכנית כולה כאילו נוצרה עבורנו.

לאחר דיון קצר הוחלט פה אחד, כי כל הקבוצה הקטנה שלנו מצטרפת למשימה הגדולה, לכיבוש והתנחלות. העברנו את החלטתנו ואת בקשתנו על ידי השליחים אל מרכז “גדוד העבודה” כי ברצוננו להיות בין המתנחלים הראשונים. כל שליח יוצא מאתנו ואגרת בידו, וכל שליח מוסיף את מיטב המלצותיו כי אנו כשרים וראויים למשימה.

מתהלך אני כחולם. דמיוני מרקיע שחקים. אני קורא בתכנית שוב ושוב ויודע אותה כבר בעל פה. אילו מושגים נפלאים, ומה עמוקה משמעותם: עמק יזרעאל, קבוצה גדולה, גדוד העבודה. שלמה לבקוביץ מצטייר בדמיוני כאחד מכובשי כנען הקדמונים: כלב בן יפונה, ברזלי, עתניאל בן קנז. כולנו דרוכים ומתוחים, קוצר הרוח גדל והולך, שמא לא תתקבל בקשתנו, שמא נחמיץ את השעה הגדולה.

פרק ו: המשפחה הקטנה

ארבעה היינו במשפחה הקטנה. אבות המשפחה זאב ובילה, שניהם צעירים וכבר מטופלים בשני נערים מבוגרים: יהודה שוסטר בן עירם, חרסון, הקשיש ממני בשנה, ואני. וכשם שהוריו של שוסטר מסרו אותו לידיהם ולהשגחתם ודאגתם, כך מסר אותי אבא לידיהם ערב עליתנו. בלא יודעים סיפחתי את עיירתי שפיקוב – פלך פודוליה אל פלך חרסון, ובדרך נס לא נודע שמץ ממעשה זה לשלטונות, והכל בא על מקומו בשלום. וכך נהייתי חרסונאי לכל דבר.

מאותו ערב ראשון לבואם לבית החלוץ באורהייב, בסרביה, ליד שולחן האוכל, מצאתי עצמי יושב בין שניהם ומתוַדעים תוך כדי שיחה, ומאז לא נפרדנו. פגישה מקרית, גורלית, שקבעה את כל מהלך חיי בארץ.

זאב ובילה. שניהם התמזגו ונבלעו בישותי כיצירה אחת מושלמת, כיחידה אחת שאין להפרידה. זאב, התמיר, גבה הקומה, פניו הרחבים, הטובים, המחייכים, צעדיו הקלים, דיבורו נעים, מרגיע, והוא כאח לי. מדריך מעודד. האדם השלם עם עצמו ועם כל העולם, והוא משמש לי כדוגמא ומופת בעבודה, בהליכותיו עם חברים, ובלי כל טכס הוכתר מאליו כראש קבוצתנו. ובילקה היפה, העדינה, עיניה הגדולות שופעות אהבה וחיבה והיא מתרפקת על זאב ומתפנקת לידו כתינוקת שובבה, והיא דואגת לשלומי ולכל הליכותי כאם וכאחות. היותנו במושבה, בנוף היפה, באוירת הקבוצה האינטימית, העמיקה מאד את קשרינו. זאב סיפר לי הרבה על תקופת ההכשרה שלהם במושבות היהודיות, והוא כראש החלוץ בעירו, מארגן את ההכשרה. ואני כבר יודע את כל תולדות חייהם לפרטיהן. התהלכתי שכור חושים, יום חג אחד ארוך. בעוד חודשיים ימלאו לי שבע עשרה שנה. חשתי בכל ישותי את להט הנעורים ואת ניצני הבגרות. הכל היה מואר באור גדול שופע. נפתחו לפני עולמות חדשים מלאי רז וכיסופים. הלב מתרונן, שופע ועובר על גדותיו, אהבה גדולה מסעירה, משכרת, ועמוקה מני ים.

מאד התגאיתי בתפקידי, המורה לעברית של בילקה. וכבר הפלגנו הרבה בלימודים ובקריאה. בילה הספוגה כולה תרבות וספרות רוסית, תלמידה שקדנית, בולעת היא בצמאון רב את השפה העברית והיא מתחבבת עליה מאד. כבר מצויים בידי כל החוברות והספרים שיצאו לאור בארץ ואשר אספתים מצעירי המושבה, ובהם סיפורים רבים מחיי הארץ החביבים עלינו ביותר. והכל נשקף אלינו כבחלון קסמים.

פרק ז: ימים של סתיו

כלה קיץ, ימי סתיו הגיעו. אנו מתכוננים לחזור לעיר, לקושטא. גבר הלחץ של אלפי החלוצים התקועים בחוות ההכשרה ובנמלים השונים, העליה החלה בקילוחים דקים והפכה לזרם גובר והולך. מתי יגיע תורנו? אנו מחסלים את משק הקבוצה שהתעשר בינתיים בכלי עבודה, סוסי עבודה ושני כלבים. מתקפלים ואורזים. ביום האחרון של סוכות ערכנו ביקורי בית אצל כל אחד מהאכרים, וצעירי המושבה מלוים אותנו כברת דרך, והיתה עצבות רבה כמו בכל פרידה.

אנו שוב בבית החלוץ בקושטא, ושוב חולפים ימים של צפיה. הקבוצה הקטנה שלנו מתכנסת מדי ערב על הרחבה שקבענו לנו למושב, יושבים צמודים, שרים וחולמים. וכך הגענו לערב אחרון. מחר! מחר מפליגים כולם לארץ! וכאן תקלה: רשיון העליה שלי נתקע אי־שם, ואם כי מרכז החלוץ מבטיח שבכל התנאים אפליג גם אני בעוד עשרה ימים, לבי כבד עלי מאד. פרידה, ועוד פרידה. וזו האחרונה קשה כשאול. ראשי מונח על ברכיה של בילקה, החבויה כולה בחיקו של זאב, ידה הרכה, החמה מלטפת את פני הלוהטים, את שפתי. עמוק העצב. זאב מדבר מרגיע: “הרי שבקרוב, בקרוב, גם אתה תבוא ושוב נהיה יחד”.

ארבעה היינו ונשארנו שלשה. שוסטר האמיץ, הספורטאי אף הוא היה באחת האניות בין העולים הפורצים, והוא כבר בארץ ומחכה לבואנו.

עשרה ימים, ועוד ימים רבים בדרך ולא אראה אותם זמן רב, ומי יודע איזה תקלות ומכשולים עלולים לקרות בפרק זמן זה. הלכנו שלושתנו לפנות בוקר בדרך לנמל, שהיתי שעה קלה על האניה, הגיע רגע הפרידה. נשיקות אחרונות, אני על הרציף, צפירות חדות פולחות, האניה ניתקת ממקומה, האניה יוצאת אל לב ים, עוד נראות מרחוק ידו של זאב המנופף אלי ומטפחתה הלבנה של בילה. עוד רגע, הכל נעלם ונבלע מעבר לאופק הכחול.

פרק ח: בין ייאוש לתקווה

עשרה ימים! איזו תמורה! דומה שכל האירועים נקבצו יחד בימים ספורים אלה. מזג האויר שהיה רגוע חלף כלא היה. רוחות קרות מנשבות, לילות קרים, החורף ממשמש ובא. מרחוק מגיעים אלינו הדים עמומים של יריות תותחים, צבא כמאל־פחה מתקרב והולך אל שערי הבירה. הם כובשים שטחים נרחבים מידי היוָנים, שורפים, בוזזים. מנוסת בהלה של אלפי יוָנים מתוך העיר, השולטן ופמליתו עקרו מארמנותיהם ונמלטו.

אנו, שעברו עלינו שנים של מהפכה, שנים של תוהו ובוהו, של מלחמת אזרחים עקובה מדם, מכירים טעמם של זמנים אלה, ומתהלכים מלאי חששות ודאגות שמא ניתקע בעמק הבכא ללא מוצא. מרכז החלוץ בקישינוב ומשרד החלוץ בקושטא עושים מאמצים רבים להחיש את בואה של האניה האמורה לקחת איתה את כל הקבוצות שהתרכזו כאן, מאות רבות של צעירים וצעירות. יש למהר ולהחיש צעד, כל עוד עוגנות אניות המלחמה של מעצמות הברית לאורך הבוספורוס, כל עוד לא נשתבשו דרכי הים.

ובית החלוץ הומה מאדם. כאן רובה של הקבוצה השביעית, הקבוצה השמינית, וקבוצות קטנות שהגיעו מצ’רנוביץ, מגלץ ומחופי הים השחור, באטום, באקו, עם רב. יושבים על הארגזים, על המזוודות, הכל ארוז, הכל מוכן. סופרים את הימים, את השעות, ומחכים לאות שיינתן.

הגיע היום, הגיעה השעה הגדולה, ניתן האות: “מחר! מחר אתם יוצאים!” באותו לילה איש לא עצם עין. בית החלוץ על כל קומותיו ועל כל חדריו ואולמיו היה מואר כולו. רבה התכונה. הבנות מגהצות והחבריא קושרים, דופקים מסמרים בארגזי העץ עבודה עצמית, וארגזי ה“סליקים” עם התחתיות הכפולות עבור האקדוחים והתחמושת עוברים שבע בדיקות. חבורות מתגודדות, אלו בשירה ואלו בריקוד עד שמאיר השחר.

בוקר בהיר וצח. יום שכולו טוב. שורות שורות עוזבים אנו את בית החלוץ בדרך לנמל. העגלות הטעונות משרכות אחרינו. העיר מתחילה להתעורר, גוברת התנועה ברחובות. דומה שכל העיר חוגגת איתנו, שכולם מחייכים אלינו ומלוים אותנו בברכתם. הנמל הומה מאדם, אניות רבות רתוקות לרציפים. הנה היא האניה אשר תשיט אותנו אל חופי הארץ. האותיות הגדולות כאילו זוהרות וקורצות אלינו: “טו־רונ־טו”. כולם על הסִפון. החפצים נערמו ערמות ערמות. על הרציף נציגי כל המוסדות המטפלים בעליה, ואתם רבים מבני הנוער הציוני הספרדי שבעיר שהתידדו אתנו בזמן שהותנו, והשתתפו בכל האירועים החגיגיים והמסיבות.

פרק ט: “אחים למולדת”

מעל גבי הסיפון אנו מבחינים ב“ידידינו הרוסים”. חבורת קצינים, פליטי צבאות דניקין וקולצ’אק.114 גם הם כאן. לא פעם נתקלנו בהם ותוך חילופי דברים פרצו גם תגרות. משוטטים הם ברחובות העיר כמו כלבי הפקר, בני בלי חסות, ומשחרים לטרף. פושטים ידם בכל דבר וחפץ שאינו מונח במקומו הנכון, ופוחדים ונזהרים מעיני המשטרה העוקבת אחרי צעדיהם. נשים רוסיות מוצגות לראוה בכל הקובות המפוארות שברובעי גאלאטה ופֶרו. מוכרים חפצים וגם נשק ותחמושת שאנו רוכשים מהם על ידי מתַוכים שונים ותובעים עוד ועוד. חלקם עוסקים ב“עבודה פרודוקטיבית”, מוכרים בלבליצ’קי, מצחצחים נעלים וכל אחד עונד את אותות ההצטינות על חזהו, זכר ל“ימים הטובים” עת הם היו שליטי רוסיה.

איך ירדו פלאים, לשפל המדרגה, בזמן כה קצר. היכן נעלמה יהירותם, התנשאותם וכל תפארתם? צבא מובס, שכל חזותו עלובה. הנה הוא “פארה של רוסיה” “המעמד השליט”, הנה הם גיבורי הרציחות והפוגרומים, אנשי שוד ורצח אשר חרבם רוותה דם יהודים. איך נסו ונמלטו באלפיהם ונצמדו לאניות האחרונות שעזבו את נמלי הים השחור. בשבעה דרכים נמלטו על נפשם, מאימת הצבא האדום שקרב והלך, והשאירו אחריהם בדרך מנוסתם ערים וכפרים עולים באש. כארבעים אלף מהם הגיעו לכאן.

בני החבורה שעמדה על הרציף, נמשכים אל הסיפון לאחר ששמעו שיחה רוסית בוקעת מכל עבר, ופתחו איתנו בדו־שיח:

– ואתם לאן? לפלשתינה? למדינת היהודים? מה? מוכנים אנו להצטרף אליכם! אנו יודעים ללחום, יודעים לעבוד ומומחים לכל דבר.

– לא רבותי האופיצרים! אתם את מלחמתכם גמרתם, סיימתם, ועוד איך!

– ולעבודה לא תצלחו! הנה, לגנוב, לרצוח, כן, לכך הנכם מומחים גדולים, מכירים אנו אתכם!

פניהם מתמלאים דם, עיניהם הרצחניות נדלקות, אולם מבליגים, השיחה בכל זאת מרתקת אותם. אחד צעיר, שחצן, קדקוד מגולח, עינים אפורות וקרות כפלדה, ממשיך בנימה סרקסטית, מתיז דברים מבין שיניו, כך, אתנחתא בין מלה למלה:

– נו, והנה שמענו שיש שם עניינים קצת עם הערבים. איזה פוגרומצ’יק קטן ערכו לכם. משמע גם פלשתינה אינה גן־עדן בשבילכם, מה? זהו!

– את הגן־עדן יש ליצור, ועם הערבים נסתדר כבר בעצמנו, אין אנו פוחדים מהם. ואתם! למה לא תחזרו למולדת? לרוסיה? הרי מחכים לכם שם, עם תזמורת יקבלו פניכם.

וצחוק אדיר נשפך מעל הסיפון על ראשיהם.

– נו, סיריוז’ה! חבריא! הלכנו! אין מה לדבר אתם, כולם קומיסרצ’יקים ארורים, קומוניסטים, צ’יקיסטים, ייכנס הרוח באמם הורתם! וגלגלו ברכה עסיסית בעלת שלוש קומות, הפותחת בטרוצקי ומסיימת בדת משה וישראל. כאן נזעקו ובאו בחורינו, אנשי קרים, קוקז, רוסטוב ופולטָבָה, והחלו להרעיף עליהם ממיטב הגידוף והחירוף, והכל במיטב המליצה וצחות הלשון, ומתובל בברכות מהחדישות ביותר.

– אח אתם! כלבי דניקין! פסולת וורנגל! נבלות קולצ’אק! פרצופים ארורים! כולכם אל הקיר! אל הקיר!

ענין “הקיר” נסך צינה בלבם, ודאי לא אחד מהם עמד בקרבתו וניצל בדרך נס. הורדו ראשיהם ונסתלקו ככלבים מוכים. כך נפרדנו “פרידה חמה מאחים למולדת”.

פרק י: אנו עולים ושרים

הורם העוגן. האניה ניתקת ממקומה, כל העיר על גבעותיה, ארמונותיה, צריחיה, סובבת. שלוש צפירות חדות, האניה התישרה ויצאה לדרכה, חוצה את הגלים ומשאירה אחריה שובל חגיגי של קצף לבן. מפליגים! ההתרגשות גדולה. כולם נאספו והתיצבו לאורך הסיפון ושירה אדירה פורצת ממאות גרונות. שרים בדבקות, בהתלהבות, כתפילה, כהודיה:

אנו עולים ושרים

אנו עולים ושרים

אני שר, ונפשי חצויה עלי, בין שמחה אין קץ לבין עצב חרישי המקנן אי־שם. זה אני העולה לארץ ישראל הראשון במשפחתנו, הראשון מעיירתנו, ובארץ יש לי כבר חלק ונחלה, מחכים לי, מחכים לבואי. כל פסיעה מקרבת אותי אליהם ובכל פסיעה אני מתרחק יותר מאבא ומעקיבא. אמא כבר עברה את הגבול, ואני לא ראיתיה מאז עזבנו את ביתנו. ומדוע אחי הקטן שלמה’לה לא הגיע יחד אתה? מה קרה אתו? היכן הוא? ומתי נתראה שוב? ומתי הם יגיעו לארץ. מדוע אושרי אינו מלא, מדוע לא אוכל לאחד את כולם יחד, את כל האהובים שלי, אלה שמעבר לים מזה ואלה שמעבר לים מזה.

את כל ידיעותי על המשפחה מקבל אני כל הזמן מהשליחים המבקרים תכופות במרכז החלוץ בקישינוב ונפגשים עם עקיבא, ולפעמים מביאים אתם גם אגרת ממנו. ומאבא הם מספרים לי על פעולותיו של עקיבא במרכז החלוץ. ידו בכל, והוא מעין נציב הגבולות. המצב נעשה קשה מיום ליום. הוגברו המשמרות משני צדי הגבול וגזירות גירוש תלויות על ראשיהם. והמצוקה גדולה. חלוצים משוועים לעליה וגדולה הזעקה “הבו סרטיפיקטים”.

ואנו מפליגים.

פרק יא: בלב-ים

שטים היינו בים האגיאי באזור הקרבות. בעוד שנמל אחד עדיין בידי היוָנים הרי משנהו כבר נכבש על ידי צבאות כמאל פחה. פליטי חרב נמלטים לכל עבר, וגם האניה שלנו נתמלאה עד אפס מקום. רב הדוחק. גברים, נשים וטף וצרורותיהם, ומעלים גם צאן ובקר. מלאו המחסנים, הסיפונים, האניה חותרת לאיטה, עמוסה לעייפה.

אנו חרדים ודואגים הנצא בשלום מעמק הבכא. מזוננו מתדלדל והולך, בכל נמל אנו מצטידים בלחם וסוכר. אולם רווח והצלה עמדו לנו ממקום אחר. במשך הנסיעה התידדנו מאד עם מלחי וקציני האניה. הם מנעימים מדי ערב בשירים נאפוליטניים בליווי מנדולינות, ואנו בשירי ציון ושירים רוסיים בלִויַת גיטרות ומפוחיות. התחבב עליהם מאד ריקוד ההורה היכן שבנים ובנות חובקים זרועות, והם שעמדו לנו להשלים את החסר במזונות. עובר הטבח וחבר עוזריו במכלאות הצאן והבקר, והם קובעים מי מהם תשוש ולמי קרתה תאונה, ובוחרים להם מן הכבשים, ומן הגדיים והטלאים, ובן בקר רך וטוב, המופיעים לעת צהרים מאשנבו של המטבח בצורת צלי טעים לחֵך, ומנה הגונה של ספגטי בצידה, הכל בנוסח איטליה. וככל שרבו ה“תאונות” כן נתרבו המנות.

יצאנו את הים האגיאי, את אזור הקרבות אל הים התיכון. ככל שאנו קרבים אל “ארץ הקדם” נעשה האויר יותר ויותר חם. השמש זורחת במלוא זָהרהּ ואנו עומדים שוב בימות קיץ. ארבעה עשר יום וארבעה עשר לילה אנו על האניה שהפכה לנו כמעט לבית של קבע.

אנו על הסף. תחנה אחרונה, נמל בירות. שעת חצות, אורות העיר מהבהבים ומרצדים מולנו. ערפל, גשם זרזיפים, ואולי זה טל. האניה רועדת והלב רועד, מרימים עוגן, צפירות עמומות, מפליגים. עוד שעל, עוד שעל אחד, ואנו נהיה ב“מים שלנו” שגליהם מלחכים את חופי ארצנו.

רבה התכונה, שוב אורזים, מתקפלים, מכינים את “בגדי החג”. עוד מספר שעות ונגיע אל החוף הנכסף, חיפה. כאן תתפרק החבורה לחוליות בודדות. זה חֳדשים רבים שאנו ביחד, בחבורה אחת, ונוצרה כעין משפחה, שבט גדול, קהיליה מסודרת על כל ועדותיה. קהל מגוון על כל הטיפוסים: יוצאי עיירות, יוצאי כרכים, רופאים, אחיות, מהנדסים, שני אגרונומים, קצינים וחיילים, מהם ששרתו בצבא האדום, ומהם שחדרו אפילו לגדודי הקוזקים מהדון. נואמים, משוררים, סטודנטים שמכל בגדי תפארתם נשאר להם לפליטה כובע מעוך הדומה יותר לכִפה, גימנזיסטים שעדיין מסמיקים כאשר בחורה נאה זורקת מבט לאחד מהם, ובחורי ישיבה, מהם חריפים בעלי לשון חדה, ומהם בישנים, נחבאים אל הכלים. והבנות, רובן יוצאות כרכים, גימנזיסטיות, סטודנטיות – כנראה שבנות העיירה טרם ניתקו את הקשר העמוק עם בית ההורים – מהן המתבלטות ביופיין ובחינן, נועזות ולשון ממורטה, ומהן שכבר פרקן הגיע מזמן והן כרגיל נושאות בכל התפקידים האחראיים של משק בית החלוץ, ואף באניה מקיפות אותנו בדאגה אמהית. קהיליה מאורגנת זו עומדת להתפרק. חלק יצטרף אל בני עירם שהקדימו אותם, וכבר עובדים בכבישים או באחת המושבות. רובם עדיין אינם יודעים מה תהא דרכם בארץ, ובאיזו עבודה יצליחו להסתדר. דומה שאני בין המאושרים, כי הרי דרכי לפני, ובלבד שהאניה תחיש צעד.

אורות האניה בוקעים את החשיכה הכבדה, כולם מסתובבים, מתגודדים, אין מנוחה. מצאתי לי מקום על ספסל בודד בקצה הסיפון. עיף מעומס מחשבות ורגשות, ולקצב טלטולי האניה, והחמימות שעמדה באויר, נרדמתי ושקעתי בשינה עמוקה.

פרק יב: בשערייך מולדת

התעוררתי, עיני נפקחו לרוָחה. אור שחר מפציע, העלטה והערפל מתקפלים וכעין מסך ענן מתרומם, נעלם ונמוג. האור גובר והולך ונפתח מראה מרהיב עיניים. שמים גבוהים, תכלת ים רוגע. דממה חרישית. דומה שבשעה זו הולך ונברא העולם, שעת לידתו של עולם חדש, של ארץ חדשה, לידתו של אדם חדש. אנו בתוך מפרץ החובק אותנו בזרועות ענק של יבשת. הזרוע האחת מחזיקה את חומות עכו. המגדלור מחומות עכו זורק אלינו אלומות של אור, והזרוע השניה אוחזת בראש הכרמל הגולש אל תוך הים, ובראשו מגדלור שאף הוא מציף אותנו מדי פעם בברק אור מסנוֵר, מאיר ונעלם. דומה ששניהם כאילו מאירים דרכנו ומנופפים לנו “ברוכים הבאים בשערי מולדת”. עמק נרחב משתרע מכוסה יער עצי דקל על צמרתם המתנוססת. מולנו הכרמל, כולו ירוק, ומבצבצים סלעים אדומים, וורודים, ובתים בודדים צצים פה ושם. לאורך הים רצועה צרה, וחבויה בחיקה עיירה, על בתיה, מסגדיה. חיפה.

לכל אחד בטרם עליה ארץ ישראל שלו, יציר דמיונו, אולם זו אשר לפני, זו הממשית, הארצית, שנתגלתה לפני עיני, עולה על כל דמיון.


האניה הטילה עוגן רחוק מהחוף. הכל בתנועה, כולם כבר נאספו על הסיפון לבושים בגדי חג, צופים מול העיר והמפרץ ופותחים בשיר. השיר שהשמענו אותו פעמים רבות, אלא שהפעם חל בו שינוי כביר היוצק בנו תחושה מרוממת, והכל בעטיה של מילה אחת בת שתי אותיות בלבד, ומה רב ומה עמוק השוני, השארנו מאחורינו את ה“שם” ובמקומו הופיע “פה”.


פה בארץ חמדת אבות

תתגשמנה כל התקוות

פה נחיה ופה ניצור

חיי חופש חיי דרור

פה תהיה השכינה שורה

פה תפרח גם שפת התורה

שירו שיר שיר שיר

גילו גיל גיל גיל

נירו ניר ניר ניר

עוד יבואו ניצנים.


כן, עוד יבואו ניצנים, והדרך ארוכה, כה ארוכה, כל החיים לפני.


סירת משמר משקשקת, מטרטרת, שטה, טסה וקרבה אלינו, ואחריה שייטת ארוכה של סירות ודוברות. משוטים עולים ויורדים בקצב אחיד. עוד מעט ויקיפו אותנו כנחיל דבורים.

פרק יג: עומדות היו רגלינו

היום הוא עשרים ושניים בנובמבר. זה עכשיו יצאנו את שערי הקרנטינה. ניתנה הפקודה “להסתדר”, ושורות שורות מתיצבות. הונפו הדגלים, עוד רגע ונכָּנס במצעד חגיגי אל רחובות העיר, נצעד ביד רמה ובזרוע נטויה. מנהל בית העולים, דוסטרובסקי, מתרוצץ משום מה מאיש לאיש, כבר השמיע כל טענותיו, “לא להתגודד”, “בלי הפגנות”, ואין שומע לו. הפשרה היחידה שהושגה בינו ובין המפקדים “בלי תופים וחצוצרות”. נתביישו החצוצרות שמורקו וצוחצחו לקראת שעה גדולה זו, לא השמיעו קול, ונדמו התופים. נפגענו קשות על ההגבלות שהושמו עלינו, ולא ידענו באותה שעה כי רק לפני ימים מספר (בשני בנובמבר) יום הצהרת בלפור, היתה מתיחות גדולה בעיר: הסתה במסגדים, סגירת חנויות, תהלוכה אחר התפילה.

לידינו הופיעו מספר שוטרים ערבים חבושי קולפאקים שחורים ובראשם קצין יהודי. המסע זז. בשורות מלוכדות בקצב אחיד ובצעדים בוטחים, ושירה אדירה פרצה ממאות גרונות. שיר הלכת, והוא שיר עתיק יומין, שהפך להימנון לכל החלוצים הבאים בשערי הארץ, שיר העולים, שיר המעלות.


בשוב ד' את שיבת ציון

היינו כחולמים

אז יימלא שחוק פינו

ולשוננו רינה.


השיר אשר סבא היה שר אותו כל שבת לפני ברכת המזון, במנגינה עצובה ובאנחה כבדה שוברת לב. “אַי אי בשוב ד' את שיבת ציון”, ומחביא את הסכין מתחת למפת השולחן, גזירה שמא יתקע אותה בלבו מרוב צער וכאב על חורבן המולדת ועל בנים שגלו מעל שולחן אביהם, ועל חרפת הגלות, שהרי סבא היה מאגודת “אבלי ציון”, שקדמו בהרבה ל“חובבי ציון”. וכך, שירת עולי בבל הפכה גם לנו לשיר השבים ציונה.

חוצים את רחובותיה הצרים של העיר. ערבים בתרבושים אדומים מתגודדים בפתחי החנויות, ועל המדרכות הצרות. עיניהם יורות דוקרות חיצי שנאה, ומלל רב נשפך מפיהם שאין אנו מבינים בו ולא כלום, פרט למילה אחת:

“מוסקובִּי” “מוסקובִּי”.

בדרך לבית העולים, על המדרכות צובאים המון אדם, כל בית העולים, מקבלים פנינו בתרועות שמחה, שיירה גדולה כזו טרם נראתה ברחובות העיר. נשמעים קולות, קוראים בשמות, פני כולם צוהלים. המצעד מתקדם, קוראים בשמי. על המדרכה זאב ובילה, מנפנפים אלי בידיהם וקוראים לי. אני מנתק עצמי מהשורה, רץ אליהם, עוד רגע ואני נופל אל תוך זרועותיהם הפתוחות לקראתי.

שטופי שמש זוהרת ושטופי דמעות גיל עמדנו שלושתנו ברחובה של עיר חבוקים וצמודים, וממלמלים חרישית, “אנו שוב יחד, כמה טוב, לעולם לא נפרד יותר, לעולם”.

ספר רביעי – איש עליה שלישית 1921–1923

emek_xarod.jpg

עמק חרוד בשנות העשרים

פרק א: חיפה

הנסיעה הארוכה שלנו אל הארץ היעודה נסתיימה, הים כבר פלט אותנו, אולם אנו עדיין צמודים אליו, נושמים את האוויר המלוח, טרם חדרנו אל פנים הארץ, אנו בבית העולים – חיפה. נכנסים אליו מהרחוב דרך שני שערי ברזל המוטים על צדם אל תוך חצר גדולה של מגרש גדול, סמוך לחוף הים ליד פסי הרכבת. גלי הים מתנפצים אל סוללת הרכבת ומעלים קצף לבן. רכבת נוסעים שורקת חולפת, רכבת משא נשרכת לאיטה, הקטר פולט עשן. מצד ימין של החצר עומד בנין לבן בן שתי קומות, חלונותיו ודלתותיו מקומרים, וגדולה בו הצפיפות כי אין הבנין על כל חדריו המרובים יכול להכיל אותם. הומה הוא כמרקחה, עולים במדרגות, גולשים מהמדרגות, הדלתות נפתחות ונסגרות ברעש. קהל רב התכנס כאן, כולם בחורים צעירים ונערות צעירות. מהם שהקדימו אותנו בשנה, במחצית השנה. הם המאושרים. הם עברו כבר את המבחן הראשון, טעמו כבר טעמה של עבודה. זה עתה שבו מכביש שנגמרה סלילתו, באו לכאן לזמן קצר עד שתזדמן עבודה חדשה. שזופים, ידיים עם יבלות, בבגדי עבודה ובקסקט, נעליים כבדות צבאיות מסומרות. מהלכים הם בצעדים כבדים, בוטחים בעצמם, מדברים בקול רם, צוחקים הרבה. בליל שפות, רוסית, פולנית, יידיש, מעט עברית. כאן נאספו כולם אך טרם התבוללו. דבוקים לחבריהם, לקבוצות העבודה, לארץ מוצאם, קרים, אוקראינה, ליטה, פולניה, גליציה, קוקז. מביטים הם עלינו במבט רחום, סלחני, של אנשים בוגרים. שואלים שאלות שונות, מאין אתה? מתי באת? לאן פניך מועדות? ובפי הירוקים המבוישים תשובות מגומגמות. לאן? מי יודע היכן הגורל, יום המחר, יטיל אותם.

באפס מעשה צועדים הם ברחוב הראשי של העיר בצעד בוטח כאדוני הארץ. משוטטים הם בסמטאות השוק הצפוף, בין החנויות, בין הדוכנים. מרחרחים, ממשמשים. כבר למדו מספר מילים ערביות, סלאם עליכום! קַדֵיש. חוזרים מהשיטוט ובפיהם סיפורים מופלאים, הרבה הרפתקאות. הערבים עדיין לא עמדו על טיבם, האם אלה חיילים משוחררים, חיילים בחופשה שפלשו לכאן מאי שם, וקוראים לכולם מוסקובים.

פרק ב: מחפשים יום עבודה

חיפה, עיירה ערבית, אין רואים כמעט יהודים. רחוב אחד ארוך וצר, המדרכות צרות, סלולות מאבני כורכר מרובעות, ובחלקם שבילי עפר, חולפות הן ליד בנינים ישנים, החנויות כמו בתוך כוכים. כולם משוטטים על הכביש המלא מהמורות ושלוליות בוציות – שרידי הגשם, היורה, שירד כאן לפני ימים מספר. כולם נדחקים, מפלסים להם דרך. גמלים, חמורים עמוסים לעייפה. הרחוב הומה. תרבושים אדומים, כַּפִיות, פלחים, בדואים יחפים או בהטנאות מעור כבש או עז, באבנטים תקועים פגיונות קצרים, רוכלים קשישים, והרבה נערים עם טסים על ראשיהם, הנושאים כל טוב, כעכים מבוזקים בשומשום, בפרג, ביצים קשות שחומות. אחד עם כרס מצלצל בכלי נחושת וחבית נחושת על גבו, מכריז: תמר־הינדי! תמר־הינדי! וכל הרוכלים סביב מכריזים בקולי קולות על מרכולתם.

במרכז העיירה מגרש בו חונות מרכבות. מדי פעם חוצה את הרחוב הצר מרכבה רתומה לשני סוסים אמיצים שרעמותיהם מקושטות בסרטים צבעוניים. הרכב יושב ישיבה מהודרת, מכנסים רחבים, סנדלים, חולצה לבנה, חובש תרבוש לראשו, מושך במושכות ומצליף, שורק בשוט ומכריז שיפנו לו דרך. החבריא, המשוטטים, מצאו להם שעשוע לשעה קלה. שוכרים מרכבה, ממלאים אותה עד אפס מקום, מסייעים בידי הרכב בצרחותיו, מתנודדים במרכבה ושרים וצוהלים.

מהמסגד שבקצה הרחוב, בנין מרובע וצריח גבוה מתנוסס עליו, בוקעים מדי פעם סלסוליו של המואזין הקורא למאמינים לבוא להתפלל. לא אללה, איל אללה מוחמד ראסול אללה! אללה אכבר! אללה אכבאר! הסלסולים מתערבבים עם הה