לוגו
איל צעיר בירושלים
מיקום ביצירה:
0%

אֲנִי שֶׁהָיִיתִי אַיִל בִּירוּשָׁלַיִם

אַיִל צָעִיר וְדַק שְׁרִירִים בִּירוּשָׁלַיִם

מְדַלֵּג וּמְיֻחָם עַל מַדְרֵגוֹת יְרוּשָׁלַיִם,

מְחַשֵּׁב עַכְשָׁיו כָּל צַעַד כָּל פְּסִיעָה

בְּמַעֲלֵה מְאוּרוֹת הָאֲהָבִים שֶׁנְּטָשׁוּנִי

אֲנִי גּוֹלֵשׁ מְסֻרְבָּל בַּמִּדְרוֹנוֹת

מְדֻרְדָּר עִם אַבְנֵי יְרוּשָׁלַיִם,

דָּבֵק כְּמוֹ נִצּוֹל נוֹאָשׁ בְּזֵכֶר נְעוּרַי:

שִׁעוּר נִשְׁכָּח מֵהַכִּתָּה

עַל חֹק אַכְזָר וּמְדֻיָּק

שֶׁל הַמִּישׁוֹר הַמְשֻׁפָּע.


 

א.

ידידים טובים הכירו ביניהם. הוא הסכים להיקרא פנוי לצורך הפגישה. והיא הייתה פנויה באמת. הם נפגשו לראשונה באולם הקריאה למדעי היהדות שבבית הספרים הלאומי. בקמפוס הירושלמי הישן שבגבעת רם כבר הורגש שחלף הקיץ. בשדרות הדולבים ובשיחי החבושית שבגנים, כבר נתן הסתיו הקצר סימנים ברורים. הוא קם והציג עצמו בפניה כשעיה בן⁻יוסף, משורר ואמן חופשי, ופנוי להרפתקת אהבים. הוא היה שרוי בהלם מתמשך בעקבות מלחמת יום הכיפורים, ולא הצליח לחזור לחיי השגרה הקודמים שלו כחקלאי בקיבוץ. והיא הציגה עצמה בפניו כמאירה הכט, חוקרת שעתידה לפניה. היא הייתה רווקה מתבגרת,באמצע שנות השלושים שלה, מרצה מלומדת שהקדישה את חייה למחקר בחוג ללשונות שמיות עתיקות. הוא עלה לירושלים כדי למלא חללים שנפערו בנפשו לאחר הקרבות. אפשר לומר בהחלט שהוא היה שרוי בסוג מיוחד של שיכרון, שיכרון עולה על גדותיו מזיכרונות המלחמה שפקדו אותו בעוצמה מתגברת. ושיכרון מתשיש מחמת אהבת ירושלים רבתי, מחלה שלקה בה עוד בצעירותו. מאז המלחמה נדפסו שיריו במוספים הספרותים שבעיתונים. ולא מזמן יצא לאור ספרו הראשון. בספר כינס שירים ישירים ומרגשים שהביא עמו משדות הקרב. שירים חצובים בבזלת הרעה, עוינים כמוה, קשים כמוה ופוצעים כמותה בחודיהם המושחזים.

היא היתה מרצה נודדת, כי מאז תוך לימודיה לא מצאה מוסד קבע שתשתקע בו. ובאירוניה עצמית הוסיפה שהיא מקווה ששמה המשונה לא יחסום בעדה את הדרך לאקדמיה הישראלית למדעים. היא לימדה לאחרונה בירושלים, והשלימה בה בעת את עבודת המחקר הגדולה, שכבר הקנתה לה תואר והצטיינות. אבל משרה קבועה התקשתה להשיג. החוג היה נוקשה לטעמה ושמרני מדי. התבצרו בה כמה מלומדים מהדור הישן. והמלומדים הוותיקים לא ראו בעין יפה את האשה החודרת לחוגם. משום כך ניטלטלה שנים בדרכים, לימדה בעיירות רחוקות ובמוסדות נידחים, והתרוצצה המון בתחנות מוניות, התגלגלה לאין סוף באוטובוסים וערכה מצוד בלתי נלאה אחר הקביעות.

החברים הטובים שהפגישו ביניהם היו צנועים וגם מבריקים. ובעצמם השלימו זה מקרוב עבודות יסוד בהגותם של ראשוני תנועת העבודה בארץ. וחקרו וגילו מחדש את תורתם של פילוסופים יהודים נשכחים מיוצאי גרמניה. אמרות ומאמרות של א.ד. גורדון, הרב קוק ובובר הזכור לטוב, התעופפו בשיחתם, קלילים ומוכרים ממש כמו נבואות שנתגשמו. וציטטים נדיבים ממכתבים נשכחים של י.ח. ברנר ובני דורו, עיטרו את מפגשיהם בקפֶטריה. השמות הגדולים שהם דשו בהם כלאחר יד הקנו לשיחתם חריפות וברק. חבורת הידידים הללו, היו מעין שותפים לקבוצה פנימית שבלטה מאד בשיח סגור ומתנשא, שהוא הבחין בה מיד כשהצטרף לראשונה לשולחנם הקבוע בקפטריה של בית הספרים. הם שתו מעט, אכלו בקמצנות וחסכו כל גרוש; אבל לא חסכו שבחים ותהילות מהפרופסור גרשם שלום, שרובם ראו עצמם תלמידיו המקורבים. שעיה ישב והקשיב לניצוצות הניתזים מהשולחן, ולא היה לו משלו שום כלום להוסיף על דבריהם, כיוון שרק בקושי הכיר את השמות הגדולים שבהם דיברו. ובתוכו נתעוררה סקנות גדולה ללמוד את האיש ואת משנתו ולהבין מדוע מעריצים אותו אנשים מעמיקים ומבריקים אלה. הם כינו אותו ביניהם בשמו הידוע לרבים ‘שולם’, כדרך מקורבים הסמוכים אצל ביתו. והוא הרגיש בסממנים גלויים של הערצה אל המורה הגדול ובנאמנות רוחנית היה קשה לו לקבל.

הוא חי באותם הימים בהרגשה חשאית, אבל מתגברת, שהוא עומד על סף הפריצה שלו. מאמן מקומי ולא ידוע הוא יהפוך לאמן מוכר בכל הארץ. הוא בחן את מאות השירים מהמלחמה שנדפסו כמו עשב רענן לאחר הגשם. בכל במה, בכל עיתון ובכל ביטאון. וציין לעצמו שרק מעטים הגיעו מעת השכלול והשלמות שאליה הגיע בשיריו. בקריאת השירים אפשר היה להבחין במבט ראשון מי זייף ומי התרפק לחינם. מי האשים ומי קונן. היו גם משוררים צעירים שזעקו בקולי קולות שנבגדו, שהושארו לבדם בשדות הקרב שהתרוקנו. אבל שירי אמת משובחים כמו שלו, כמעט ולא נדפסו. מדויקים ונכונים נקיים מפסולת רגשנית ומכאיבים בישרותם.

הוא לא התגאה, אבל ראה את עצמו כמי שמתפתח לאמן חופשי. הוא יצור אמנות אמיתית, והוא יתפרנס ממנה. הוא יכתוב ספרים שיימכרו ברבים. והוא יחיה בכבוד ובעצמאות מסוימת ובהרבה סיפוק. הוא שאף להשתחרר מכבלים קודמים שריתקו אותו לכפרו. הוא רצה להינתק, לנצל את כוח הדחיפה של מוראות המלחמה ולהמריא. והוא לא רצה שום התחייבות. להפך, אחרי המלחמה והאכזבה, הלם האבדות וזכר החברים, הוא הרגיש שהוא זכאי לסוג מעולה יותר של חירות אישית. נבטה בו גאוות משורר חשאית, ולכן לא הסתיר ממאירה שום דבר. ובגאווה סיפר לה שהוא נשוי ויש לו שני ילדים בביתו שבכפר. כך אהב לכנות בינו לבין עצמו את הקיבוץ שלו.

מאירה הכט שאלה אותו בעדינות על יחסיו עם אשתו והוא השיב שאמנם הוא אוהב אותה עוד מנעוריו, שהם בגרו יחד לחיים, ועד המלחמה התנהל הכל כשורה ביניהם. “אבל הייתה מלחמה מאירה, רעידת אדמה שכאן בירושלים אולי לא הרגישו בה. והכל השתנה בעטיה”. גם הוא טולטל טלטלה קשה, עד שמאס גם במעט שהיה לו קודם. היא חשבה שהוא עוד יצטער על כך והוא הסכים איתה מיד, אבל ביקש ממנה ארכה. ובקול נמוך וצרוד התחנן לפניה, “תני לי”, חיקה באירוניה ביטוי מפורסם של לוי אשכול המנוח, “תני לי אשראי.”

למחרת פגישתם ירד לתל⁻אביב והמשיך ליפו. מיהר לריאיון שקבע לו עורך התכנית הספרותית של ‘גלי צה’ל’, שרצה לראיין את המשורר הזועם על ספר שיריו החדש. אוקטובר שקוף ומועך לב היה באוויר, ממש כמו לפני שנתיים,על סלעי הבזלת מוכי האש. קולה של מאירה הצטלצל באוזניו. למרות שאון מתמיד השורר בקפטריה הוא הבחין בקולה הנעים והעמוק שעלה מתחתיות גופה. קול טבעי של קריינית רדיו הרהר בשעת הנסיעה. ותהה לאן יתגלגלו יחסיהם.

כן,הוא היה פנוי וצמא לאהבים. והיא הייתה רעבה לאיש. פגישה ועוד פגישה, והם התרגלו לחפש זה את זו בקפטריה של בית הספרים. הם בחרו תמיד באותה הפינה, מתחת לחלון הצפוני המואר, שרגליהם של היורדים במדרגות הצלו עליו כל העת. הם נפגשו גם במסעדת הסטודנטים החפשית, ואפילו במסעדה הגדולה שבבניין המנהלה. היא הייתה דיירת ותיקה בקמפוס של גבעת רם, והוא קיבל ברצון את הדרכתה. היא היתה בקיאה בקיצורי השבילים ובהנחות השונות הניתנות לסטודנטים. היא גם אכלה מעט ובצמצום. אבל הוא טרם נגמל מתיאבון החקלאי שלו. והוא טרף כמו בצבא, אחוז בולמוס ומחוץ לכל חשבון. הוא הרגיש שהוא מאבד את גזרתו הנאה ומתחיל שוב להשמין. במלחמה הממושכת הפסיד הרבה ממשקלו, וגם עכשיו ציפה בסתר לבו לאיזו מלחמונת שתפרוץ במפתיע, והוא יוכל לאזן שוב את מידותיו. הוא הרגיש איך תוך שבועות אחדים הפך לתלמיד מובהק, התמכר לישיבה בבית הספרים, ויתר על תרגילי הגוף, שכח על צעדותיו בגנים והתחמק מעלייה במדרגות. והוא התפלל בלבו שלא יצמח לו ישבן כביר מידות כמו לתלמידי הישיבות המציפים בשחור מעיליהם את רחובותיה הצפוניים של העיר. הוא זכה במִלגת קיום צנועה, והתגורר במעון סטודנטים צר ולחוץ לא הרחק מהקמפוס מתחת לגבעת המוזיאון. יומם ולילה נאלץ לשמוע את הזמר המזרחי ‘יד ענוגה’ כשהוא מושר בזמרתו המחוספסת של צייר רב מכאובים בשם גרשוני, שקרא עליו במוסף עיתוני השבת. השיר נעשה כל כך מוכר וכל כך מאוס עליו, מתנגן מאליו זורם ופורץ מתוכו בכל שעות היום. הנוסח המתגרה והמכאיב של גרשוני לא הניח לו. מבלי שרצה פיכתה מתוכו המנגינה. בלילות בחדרו כשאיחר לקרוא, ובאוטובוס המחניק בנסיעותיו הארוכות לביתו בסופי השבוע, היה בה הכל במנגינה הפראית שלו: זמרור המואזינים, דנדון פעמוני הכנסיות וניגונם של החזנים הספרדים בירושלים. והוא התמכר למנגינה, בעיר כשהשכיחה ממנו את מראות המלחמה שרדפוהו.

חדרו היה קטן וגדוש בשולחן תה, מיטה, ארון לבגדים ומדפי ספרים. בית השימוש המיושן זמרר בפינה, ואיש האחזקה הנחמד של הבניין נעתר לתחנוניו והתקין לו מחיצה, שאם לא כן לא היה מסוגל לישון בלילות הקצרים. לכאן יתבקש להביא את מאירה? כאן תפשוט את בגדיה? ומעל הכיור הצר תרחץ את גופה? בושה, ממש בושה, חשב. ומצד שני, אם לחשוב על אינטימיות, הרי שיש לחדר הצר גם יתרונות מסוימים, גיחך לעצמו. מאירה סיפרה לו על דירתה הקטנה בשכונה החדשה בדרום העיר. מסביבה נגסו ברעמי⁻אבק הדחפורים את הגבעות, והעיר ירושלים הנבנית שלחה שלוחות של אבן אל עבר הר גילֹה ודרך בית לחם. מחלונות דירתה נראו עגרוני הענק סבים על ציריהם יומם, ונורות האזהרה האדומות שעל ראשם נצנצו בלילה. הוא ידע שהיא תזמין אותו יום אחד לדירתה. ותהה לאילו תרגילים יזדקק וכיצד ינהל את מרדפו אחר גופה העירום בינות לערימות הספרים ותילי הניירות הגודשים כל רווח פנוי בין הרהיטים. כן, נאנח, הידידים צדקו במשהו. הוא היה רעב לאשה והיא צמאה לאהבה. באותם ימים ממש היה מסובך שלא מרצונו בפרשייה ארוטית קצרה אבל דחוסה עם המשכתבת חמת⁻המזג שהכיר בבית ההוצאה הירושלמי; שם עשה כמה שעות מדי פעם בהגהת סיפור חדש משלו, שמצא חן בעיני העורכת, סיפור מלחמה קודר ומנבא רעות, שהביא אתו מחזית הגולן. פרשת האהבים בינו לבין המשכתבת פרצה באופן כל כך פתאומי עד שנגרמה לו מבוכה. הוא הרגיש בחיזוריה ולא היה אטום למחוות החשק שהקיפה אותו, אבל לא שיער שבמהירות כזו יתגלגלו הדברים. יותר מדי שנים היה כלוא בכפר הקטן שלו. יותר מדי שנים קיבל וציית לנוהגי מוסר קשוחים ומיושנים. אם באמת בכוונתו להיות אמן חופשי אמיתי, אם בכוונתו לפרוץ את מחסום המקומיות המעיק, עליו להשלים שדרכו תעבור דרך מיטותיהן של נשים ירושלמיות חשקניות ומשוחררות.

במשך כמה שבועות צלצלו באוזניו דבריה של המשכתבת, שלחשה אל עורפו בעת המשגל החפוז בדירתה. “שלא יעז ולא יתפתה ולא ישכב עם העורכת שלה, טורפת הגברים הידועה. אפילו אם היא תכביר עליו פיתויים כמו שהטיבה לעשות.”

ובעוד גרשוני מצריד ושונה ושר מתוך גרון מלא ייסורים ‘הוי, יד ענוגה היתה לה, איש לא העז געת בה’, הוא נדהם. האם היה כאן מצִדָּהּ ניסיון מפורש של סרסור? האם אפשר שזו שולחת וזו בודקת? האם אפשר שזו בוחנת וזו מאשרת? האם ייתכן שהמשכתבת צדה למען העורכת שלה גברים חדשים? גלמים כפריים כמוהו, מסוגרים אך מלאי און, שהמלחמה גלגלה אותם לירושלים? שעיה היה מבולבל ומוקף ביחסים מוזרים שלא הורגל בהם, והוא התמלא כדרכו בחשדנות של איכר מגושם.

ערב אחד הזמינה אותו מאירה לדירתה לפגישת היכרות יותר מעמיקה. הספרים באמת מילאו את כל דירתה הצנועה. את המדפים היפים התקין בשבילה אבא שלה, ובכלל הוא שעזר לה ברכישת הדירה וסייע בהתקנתה. בלעדיו הייתה אובדת עצות לחלוטין. “אלה הם עסקים לגברים. ועוד אחת כמוני, שלא יודעת אפילו לתפור כפתור.” אמרה לו כמצטדקת. את אמה לא הרבתה להזכיר בערב ההוא, וכשהזכירה, אפשר היה לשמוע בקולה האשמה סמויה, כאילו באם האשם לרווקותה המתמשכת ובה האשם לדירה החנוקה בספרים, במקום בחיתולי תינוקות, ובנוקשותה במגעיה עם ידידים.

היא סיפרה לו שהייתה קצינה מצליחה בצבא וגם חברת גרעין נח"ל שעלה להתיישבות בגליל. זמן קצר גם ביקרה בקיבוץ הצעיר בשבתות, אבל אז הציעה לה חברה להצטרף לנסיעה משותפת לחוץ לארץ, ובלונדון, באחת הספריות הגדולות, נתגלה לה ייעודה המדעי. “בת כמה הייתה אז? צעירונת אחרי השירות הצבאי, והיא עוד תספר לו פעם איך באה עליה ההתגלות.” היא הבינה שמה שנתגלה לה בלונדון היה הרבה יותר עמוק מאשר ייעוד מדעי בלבד. זו הייתה הבטחה עלומה, פנימית, כמעט אמונתית. כל מה שיש בה היום נתגלה לה בחיזיון שחזתה בלונדון. היא השתתקה ולא הוסיפה לו רמזים נוספים. ואז נבט בו חשדו שהיא חברה באיזה חוג סגור של מאמינים. היא נפנפה לפניו כל הערב באמרותיו הרב פניות של גרשם שולם, אבל הוא חשד שיש כאן עבודת פולחן מסוג אחר. איזו הערצת מורה רוחנית, המלווה בסודיות קפדנית ובארגון חשאי. במעט הימים שעשה בירושלים, כבר הספיק לשמוע על חבורות מסתוריות שפשטו בה לאחר הלם יום הכיפורים, על פולחן סתרים ועל דמותו אפופת הסוד של המורה הזעפן.

כשקמה ללוותו אל תחנת האוטובוס, נדהם לגלות בעלעול אחרון בכתבי⁻העת שהיו זרוקים אצלה, שגם היא פרסמה שירים לפני שנים. והם אפילו נדפסו באחת החוברות האחרונות של ‘קשת’, בטרם נסגר כתב⁻העת הוותיק.

היא התרגשה ממכתב העידוד היבש והענייני ששלח לה אז העורך המחמיר אהרן אמיר. והוא נזכר איך גם אותו עודד אהרן אמיר להדפיס משיריו הקשים שלאחר המלחמה. בשמו האמיתי ובחתימתו הנכונה להתייצב בגלוי מאחורי שירי הקינה הנפלאים שכתב. והוא הבין אז מעצמו ששוב אינו צריך להסתתר מאחורי שמות בדויים. משום שמה שראה ומה ששמע ומה שנדר שלא ישכח, שם בארץ הרעה ההיא, המרה ההיא, מזרת הרעל והמשטמה ההיא, הבשיל את שיריו בִּין⁻לילה. ומעכשיו אין לו יותר מה לבקש בין העשבים המנמיכים. עליו לזקוף את ראשו. לחדד את עיניו שעד הנה לא בגדו בו, ולהמריא, הגבה והרחק עד כמה שיעמוד לו כוח דמיונו ועד כמה שתרדוף אותו בקשת האמת ושנאת הזיוף שלו; להינשא עד להיכן שיועד לו להינשא; ולהצטרף גם הוא לחבורה בת אלמוות של מקונני המלחמות עצובי המבט: מקוננים מופלאים שלא הרשו לנימה מזויפת אחת להידחק לתוך שיריהם. “אבל מה אני מקשקש לך,” הפסיק את דרשתו. מבלי שחש כלל מצא עצמו מצטט את המליצות הנבובות שגיבב שלשום באוזני המראיין של ‘גלי צה"ל’, עד שההוא שלא היה טיפש וגם ראה בעצמו כמה מראות במלחמה, לא התאפק ושאל “מה קרה לך? הלם הקרב שלך סיבב אותך לגמרי? המלחמה נגמרה כבר לפני שנתיים, אדוני המשורר!”

 

ב.

“אני משערת שכעת לא אזדקק למלומדות שלי,” מלמלה מאירה כשהתפשטה במהירות, והתנפלה מורעבת על גופו. הוא שב ונדהם, דרכן הישירה של הנשים שהכיר בירושלים היממה אותו. והוא תהה האם מישהו העביר את הקול שהתמים מהכפר עלה העירה. והיא נהגה חירות מלאה בגופו. והיא עשתה בו מעשים שלא העז לבקש מאשתו שתעשה בו, כי היה נחרד אפילו לרמוז על רצונותיו הכמוסים, שהיו נראים בעיניה מושחתים כל כך. אבל אצל מאירה הסוערת גם בשעת המשגל לא היה שום רמז לפריצות.היא עשתה את מעשיה בגופו ברצינות, בריכוז וללא טיפת הומור. והוא התפלא על צניעותה שחש בה מעבר ללהט המשכב. והיא התאבנה לרגע בשעה שפלט אגב רתחת המעשה כמה מלים גסות בקול רם. “לא, את זה היא לא סבלה.” והוא זכר ולא שכח. והשתדל שלא להכעיסה לחינם.

היא השליכה את בגדיה על הכיסא, והצטמררה מהאוויר הסתוי שחלחל מבעד לחלון. והוא שב וראה באור הקלוש של ערב אוקטובר שקוף ומעורר כמיהות, את הפשטות הנזירית של לבושה. תחתוניה וחזייתה היו גזורים וצבועים כאילו היו מדים ולא לבוש אינטימי. עורה היה רך ושונה מעורה של אשתו. וידיו החליקו על גבי הגבשושיות הזעירות שבמורד גבה, ומעל ההתגבהות של ערוותה. רגליה הפליאו אותו. רגלים צעירות, עורן מתוח ובהיר וגזרתן כשל רגלי נערה. כאילו היה גופה מורכב מחלקים נפרדים של כמה נשים. הוא התבונן בה, ולא התאפק ואמר לה את שבחי רגליה הנאות. והיא זכרה זמן רב לאחר הלילה ההוא את דבריו הפשוטים שנגעו ללבה. שדיה שלא היניקו עדיין גירו אותו, וגם בטנהּ ההדוקה וערותה הצרה. כאילו הוא בא שוב על נערה כמו לפני שנים רבות. הוא שמח להתעלס מתחת לחלון ושאף אל תוכו בחוזקה את רוח הלילה הצוננת. אוויר דחוס חמצן ונקי ומעורר כזה הוא לא הכיר בכפרו שבשפלה הרחוקה. והוא דחה את שאלותיו הדוחקות על חייה ללילה אחר. עוד כמה זמן, שהרעב הראשוני יניח להם מתוקפו. מוקף בגופה ובאהביה, התקשה לשער מדוע נותרה רווקה. “האם הייתה גרושה? ואיך זה שאין שום סימן לילדים בדירתה? ומה החברים הטובים יודעים באמת על חייה?” לאחר נמנום קל התעוררו והוא נשק לה. היא נצמדה בפיה אל פיו ודחקה לתוכו את שיניה. והוא הרגיש בשפתיו ובלשונו את שלד המתכת של גשרי שיניה. והוא נדקר בחוד הגשר, ונשך את לשונו. ולפתע זרק אותו הכאב לעיר זרה ומרוחקת שלא היתה מוכרת לו מקודם מחלומותיו. ושם בעיר ברחוקה ההיא הוא התעלס עם אשה שנראתה ללא רוח חיים, ולרגע קצר נדמה לו שהוא מחליף נשיקות ולחיצות של פה ולסת עם גולגולת חשופה, ומבלי שרצה הסיע עצמו מתחת לבטנה המלהטת של מאירה, אל מחוץ לחדר הקטן ששכבו בו ומחוץ לדירתה הירושלמית, ומחוץ לסיבוך הרגשי שהוטל אל תוכו, מבלי שתהא לו שהות להתחרט. והוא אמר לעצמו שהוא מרגיש עכשיו אחד משישים חיבוטי הקבר. כך בדיוק יקרה למי שחוטא במיטת ניאופים. ויש עוד חיבוטים גרועים מאלה, דוקרים, פוצעים ומכאיבים, שבאים ועטים עליך דווקא באמצע התענוג הגופני המושלם. וזהו סימנם המובהק, שאי אפשר לטעות בו, שהם נדחקים דווקא בשעה הנעימה והרכה, כשהגוף אסור לו לחוש בשום כאבים, וכשהנפש חייבת לנוח. חיבוטי קבר אלה מזומנים היו בשבילו בעוד שלושים שנה. אבל הוא קנה אותם בהקדמה בשל פרשת האהבים הסוערת שנפל לתוכה.

“כן, מי שנאחז בולמוס כמוהו, תורו מוקדם.” וניתן לו לחוש איזה חיבוטים נוראים מצפים לו בקצה מסלול התענוגות, שלא יטעה ולא ישכח גם ללילה אחד מאין הוא בא, לאן הוא ממהר ומה יחטוף כשיגיע.

הוא לא נרגע ממה שהתגלה לפניו אגב המשגלים וביניהם בלילה ההוא. ולא היה שלם עם הדחיסות והפתיעה של יחסיו עם מאירה הכט. אולי יתרגל לכל זה פעם. אבל בינתיים כבר החל לחוש ייסורי מצפון. וכבר עטו עליו כאבי חרטה. הוא זכר מה שאמר לו פעם אחד מחבריו החיילים בחודשי השירות הארוכים בגולן השנוא. “אתם, אנשי הרוח מכירים אותכם. אתם דופקים ובוכים.” למה דברי ההבל ההם מנקרים בו הלילה?

מתחת לעורה הצנוע של מרצה נודדת נחשפה אשה מורעבת לגופו. בעודו במיטתה נבהל לחשוב על העונג שנפל בחיקו, וכיצד יתמודד עם מנתו הגדושה, ואיך להתיישר עם הנגיסות שאסר על עצמו מנעמי החיים, נגיסות גסות מדי, שעליהן הוזהר כבר אזהרה ראשונה. ואם לא ייטיב דרכו, הוא ייפגע ממנה. עליו לחדול מיד, או לכל המאוחר כבר מחר, מהקשר העקר שנולד ביניהם. וגם היא מוזהרת בוודאי מצד אמונתה הנסתרת, גם לה הוצבו גבולות שנאסר עליה לחצותם. הוא חשד בה, אבל לא היו לו שום הוכחות. חרף חירותה כאשה עצמאית, המפרנסת את עצמה בכבוד, חשד בה שהיא מתמסרת לפולחן נסתר, באחת מהחבורות המוזרות מאלה שצצו בירושלים לאחר השבר הנורא של יום הכיפורים. האין שם מי שיעצור בעדה? עליו להפסיק, עליה להפסיק, עליהם לחדול יחדיו מהטירוף שאחז בהם. לא ייתכן, שייהנו כל⁻כך ולא ייענשו. לא ייתכן שיגרמו עוול לאנשים התלויים בהם, ולא יינזקו על חוצפתם המתגרה. ומבעד לחלון הפתוח אל הַסְֹּתָו הצונן חש שעיה שהוזהר, ועוד יגיע תור שילומיו. הוא לא הכחיש שיש לו משפחה בקיבוץ. “כן, אשה ושני ילדים שהוא אוהבם מאד.” ובייחוד הרבה להזכיר את בנו הקטן, שהכמיר את לבו. בכל החודשים ששהה במובלעת הסודית ומעבר להרי החושך, הגעגועים לילדו הקטן חיזקו את לבו ומילאו אותו תקווה. ובגלל הילד גם התמלא בפחדים קשים שהיו עטים עליו באמצע ההפגזות. ילד כזה שווה שישוב בשבילו בשלום מהמלחמה. וכשסייע לאיסוף הפצועים בתחנות⁻האיסוף המופצצות, שמע את הפצועים המבוגרים ממלמלים דברי ברכה והשבעות. הם איחלו חיי נצח ובריאות לילדיהם הקטנים, שנשארים אחריהם. היו גם כאלה ששלפו מבגדיהם החרוכים שרידי ארנקים שהותכו באש, ובדלי תמונות שנחרכו. אבל הוא אמר לעצמו שהוא יחזור אל בנו הקטן ויהי מה, ושום כוח שבעולם לא יעצור בעדו. והוא יחצה את שדות הבזלת העשנים וישוב אל הכפר הקטן שלו. והוא יחמוק מכדור תועה, מפגז מאחר, ממארב ומתאונה, כי הילד הקטן מחכה לו, כי הוא הבטיח לו שוב, כי הוא עוד לא השלים את שליחותו.

ובאמת היו לו קשיי הסתגלות בשובו מן המלחמה. הקשרים עם ילדתו הגדולה התרופפו, והיה צורך דחוף לחזקם. עם אשתו חגג אביב קצר של אהבה מחודשת, מיד בתום הקרבות, מעין שמחת גילוי מחדש שגילו זה את זו. וביטחון בצדקת הקשר הנכון שהיה ביניהם. “עובדה, על אף ששהה לא מעט בשדות האש, הוא חזר.” ניצל, התעקש וחזר, כאילו כל מה שעשה בחייו עד הנה היה רצוי ומקובל. ולא ראוי לשום עונש. אימי המלחמה הצדיקו את אהבתם, אבל בתוכו כבר הרגיש אז שזוהי רק מראית העין החיצונית של הנפש. ובאמת במעמקיו הכל השתנה מאז הקרבות. והוא ידע שאם מיעט בחטאים, היה זה רק מפני שלא נפלו לו הזדמנויות. רוח ההפקר שהביאה המלחמה על הכל, לא פסחה גם עליו, כי הוא מצידו השתוקק מאד לחטוא חטאים רבים מכל הסוגים, הוא ביקש לבעוט בכל מסגרת שהאמין בה לפני המלחמה.

הוא יהיה אמן חופשי וחוטא. הוא ישתחרר מכבלי המוסר המקומיים, אבל גם חשש שמא יאבד לו חוסנו אם יחטא מדי, והוא ישוב להיות בר עונשין כמו שהיה לפני שנקלע אל שדות האש; אבל עד לשעה נעימה זו, מתחת לחלונה המרענן של מאירה הכט, ובין מצעיה הלוהטים, טרם נענש.

בהזיותיו, בייחוד באלה שהִרְבָּה בהן בנסיעותיו הארוכות, זרמו חייו באפיק אחר, ובחלומותיו הפרועים שטפו חייו האחרים. ובכתיבתו ששקע בה מאז המלחמה, עלו חיים נסתרים שהפחידו אותו. שם בין הדפים נהג להשית על עצמו עונשים מעונשים שונים. מהם שהיה ראוי להם, ומהם שהפריז, ולא היה ראוי להם בשום אופן. ופעם העירה לו בצדק אשה צעירה שקראה כמה משירי המלחמה שלו:

“נוגע ללב איך אתה מבקש נפשך להתחלף איתם. אבל לא היית יכול להישרף במקומם ולכתוב את השיר. ולא היית יכול להיפצע במקומם ולא להישאר שם מתחת לגלים המשחירים; ויפה שעשית להם זיכרון והצבת להם יד, יפה שחצבת גם משהו חיובי מהבזלת הרעה. ובשלך ובשל שירי המלחמה שלך, אולי הם ימשיכו ויחיו אתנו עוד שנים רבות.” מאירה לא חקרה אותו על משפחתו, ורק השמיעה פה ושם הערה, שממנה השתמע שהיא מתפלאה איך בחור כמוהו, נשוי ותיק כמוהו, עדין מתלבט בשאלות ראשוניות. איזה מין גולם כפרי הוא? מסורבל בגופו, מגושם במחשבתו ומופרע בייסורי החרטה התפלים שלו. אבל במיטה היתה חופשייה ועודדה אותו לבוא על גופה בכל דרך שיחפוץ. מעין הסכם שבשתיקה כרתו ביניהם: היא לא הוסיפה לשאול על משפחתו, והוא לא חקר אותה לחייה הקודמים, אף עלפי שהיו המון שאלות לא פתורות. “עם מי הייתה לפניו? האם הייתה נשואה פעם? ואיך זה שאין זכר לילד בדירה הקטנה?”

חג הסוכות כבר חלף. וחופשת החג הארוכה הסתיימה. ומסביבו התנהלה המולת לימודים שקדנית. מורים באו והלכו, התקיימו הרצאות אחר הצהריים במעון וגם בערבים דחקו בו לרדת אל חוגי ההעשרה. והוא מצא כל יום בתאו שבמשרד הזמנות רבות לאירועים בקמפוס ובעיר. הוא קיבל מענק נדיב לרכישת ספרי יסוד ביהדות ממנהל בית המדרש שאליו הסתפח, ועשה ימים ארוכים בשיטוט בין חנויות הספרים הקטנות שבשכונות הצפוניות. הוא שחק את הרחובות הצרים ולמד ברגליו את ארץ החרדים האפלה. סוליות סנדליו התבלו, והיובש של ירושלים, שלא היה רגיל בו, סדק את עור עקביו. כשהיה מתחיל לצעוד בבקרים, צלע במכאובים, עד שהסתגלו רגליו לאווירה היבש והצונן של העיר. החריצים הצורבים בעור רגליו הזכירו לו בכל שעה שאין הוא מצוי בביתו, אינו אוכל על שולחנו ואינו ישן במיטתו.

מאירה מרחה על עורו הפגוע משחה מרגיעה, בזריזות ובנעימות כאילו הייתה חובשת צבאית רחומה. “יפה, אמר לה, בכל זאת למדת משהו בצבא.” עוד מפגע אחד טופל, ומה יהיה עם האחרים? היא הפתיעה אותו בחוש המעשי שלה, כשלאטה לתוך אזנו, “זה בסדר, אתה יכול להתפרק בפנים. אני כבר דאגתי להיזהר,” הוא התרגש מגילוי לבה ומהדרך היבשה שמצאה להקל עליו. תמיד חשב שלמנוע הֶריונות בלתי רצויים הוא עניינה של האשה השוכבת תחתיו. והוא התנפל עליה שוב ושוב. רק זה חסר, שתהרה לו לפתע בסוף הַסְּתָו. מדבריה למד שהיו לה גם כישלונות, והוא שיער שכבר נתבזתה פעם או פעמים כשנאלצה להפיל בימי נעוריה. הוא הפציר בה שתספר, כי גם לו היו זיכרונות קשים מהימים שאשתו הוכרחה להפיל את תינוקם, אבל היא הייתה עצורה, לא התלהבה לגלות לו סודות אינטימיים כאלה, וגם ניחשה שיחסיהם לא יאריכו. ובאוזני מי היא מפקידה סודות שמורים ופרטיים אלה? מי הוא בכלל? איכר גמלוני שאינו מתמצא אפילו בשבילי הקמפוס. והיא סתמה ולא האריכה והוא ניסה ללמוד ממה שהסתירה. וכך גם למד להקשיב לשתיקותיה ומצא שיש בה צדדים של סוד לא פתור. שסיקרנו אותו מאד.

באותם הימים נקלע לאיזה משרד צר ומחניק בשכונה החרדית רוממה עילית. הוא ידע שיש לו קרובי משפחה חרדים בירושלים ורצה לגלות דרכם פרטים נוספים על סבו וסבתו שמתו בפולין. מהמשרד שלחו אותו לבית המשפחה, והוא התאכזב מאד מהפגישה. פגש אנשים מסויגים, בעלי מבטא אמריקאי בולט, שהסתכלו עליו כאילו הוא הזר האמיתי שבארץ. הוא הנוכרי הלא מוכן ולא הם שכל הוויתם זעקה גלות. חילוני וחקלאי, איש קיבוץ מרוחק, ועוד מפרסם בעיתונים שירי קינה סתומים מן המלחמה האחרונה. הוא נראה מוזר בעיניהם, והם הסתייגו ממנו למרות החביבות המשפחתית שטרחו בה סביבו. אבי המשפחה טרטר באוזניו חידושי תורה רדודים מענייני פרשת השבוע, והתפאר ברכש החדש של חוזרים בתשובה מפורסמים מהבוהמה התל⁻אביבית. המלחמה הארוכה והקשה חלפה מעבר לכתפם ולא נגעה בהם כלל. והם עוד מצאו עוז בנפשם להתפלא איך זה שבחור מגודל כמוהו אינו יכול להשתחרר מההלם הממושך?

כשירד מביתם במורד השכונה, שאל את עצמו האם כל אלה חיים בארץ אחת? האם כל אלה משתייכים לעם אחד? האם יש לכולם גורל משותף? הסיפורים שסיפרו לו בצימצום על בית סבו בעיירה שנמחקה בפולין, היו ערוכים ומצונזרים ברוח ישראל⁻סבא, ולא היו בידיהם שום מסמכים מעניינים. הייתה לו הרגשה שהם פשוט החליפו את גלות פולין בגלות של ברוקלין, ואותה החליפו בגלות רוממה עילית. הם הרבו להזכיר את ה’ספר‘, אותו כתב⁻יד מלא חידושים נוראים ומעמיקים, שכתב סבו בלילות הקשים של מלחמת העולם הראשונה. אבל כשביקש להציץ ב’ספר’, לא נמצא כמובן תחת ידם, ובמשפחה דיברו על תרומה נדיבה שנאספה בקשיים גדולים ועל עשיר אמריקאי אלמוני, שהתעקש להדפיסו, לאחר שבעים שנה. דווקא כאן, בארצנו הקדושה, בעיר הנבנית, באחד מבתי הדפוס הצפופים של השכונה החרדית, במרחק של אלפי שנים ואלפי קילומטרים מהביצות הטובעניות של איזור הספר הפולני. בבוקר הסתווי הרענן, כשיצא מביתה של מאירה רווי משגלים ולאה מאהבה, דילג בכבדות על המדרגות העולות אל הקמפוס. ולרגע השלה את עצמו שהוא איל צעיר ומלא תשוקה, ואילו היו הרחלות הדורשות מזדמנות על שבילו ונעמדות כנועות לפניו, היה מקפץ על כולן להנאתו, ולא מחסיר גם אחת. והוא שאל את עצמו מה רחוק ממנו עכשיו יותר? הפרדסים השלווים של כפרו המנומנם? הגדרות הנופלות בשכונה החרדית הצפופה במעלה רוממה? או עמודי הגשרים במפרץ של ברוקלין?

עיניו היטשטשו מחמת זוהר הבוקר הצלול. כאב קהה פילח את חלציו המותשים, ומין שיכרון נעים אחז בגרונו. הוא היה מטושטש מעט, והופתע כששמע איך העורבנים צורחים בפראות בסבך החבושיות שלאורך הרחוב. ואז, ממש כמו בימי נעוריו, כשהיה מתמלא פתאום באושר בלתי צפוי, ביקש את נפשו לבכות.

 

ג.

מאבק הספרים שמילאו את דירתה הצרה עלה ספור עצוב של אשה נבונה ובודדה, והוא התקשה להבין מדוע נותרה לבדה עד היום? ואיך זה שלא שידכו לה מישהו, אפילו שידוך מאולץ, אותה חבורה של ידידים טובים? אותם ידידי החכמה, מעריצי שולם, ומגלי הפילוסופים הייקים שנאלמו? הספרים שבדירתה השתלטו עליה לגמרי. כרכי נייר נוקשים, מפורדים ליחידות זעירות, שהציפו את הבית. כל חריץ פנוי בחדרים היה מלא בהם. כל סדק וכל משטח. ומה שלא הוצג על המדפים, נארז בעטיפות של פלסטיק והונח בעלייה; ובחוץ על מרפסתה הרחוקה, סילקה את עציצי הגרניום שקיבלה במתנה כשעברה לדירתה, והניחה לספריה לפרוח במקומם, בפריחת נייר אפילה.

והוא חיפש היכן שמורים כתבי הכת הסגורה שלה? ואיפה מקומות המחבוא של מפגשי הסתר שלהם? בעיתונים נרמז פעם על מערות נטושות שממערב לעיר, במדרונות העזובים הפונים אל מסילת הרכבת הישנה, שבהן נמצאו מימצאים מחשידים של עבודת הכת. ומהו כוחו האמיתי של המורה הרגזן? גם הוא היה פעם בין שוכבי מיטתה? שעיה בן⁻יוסף, שדמיונו עשה בו שמות, הפליג לגמרי בהשערות מופרכות; אבל בכל אלה לא מצא גם בדל הוכחה לחשדיו. והוא הניח לחיפושים ושקע באחד הספרים המעניינים שלה. החוג ללשונות שמיות עתיקות שבו לימדה וחקרה, היה חוג קטן ומובחר ולא מוכר דיו בציבור. כיהנו בו מורים דגולים ואנשי מופת שלא אהבו להיחשף בפני המוני הטרדנים העולים אל הקמפוס שבגבעת רם. מאז המלחמה פשטו עיתונאים ומראיינים על אנשי הרוח שבקמפוס, השפילום, תעתעו בהם, החניפו להם וביזו אותם. הכל בשם טובת הציבור הנבוך, המבקש תשובה רוחנית למפלה המכאיבה של מלחמת יום הכיפורים, צניעות מוריה דבקה גם בה, ועבודותיה המקוריות לא קנו להן שם ראוי עדיין.

“דרך אגב,” שאלה מאירה, " בן כמה אתה?" “מתקרב לארבעים,” השיב, "אבל מרגיש מבוגר בהרבה. עד שאני חוזר למעון, ושם מתנפל עָלַי כל ערב מחדש גיל הנוער. " היא הייתה צעירה ממנו בכמה שנים, ובכל זאת היה צד שווה ביניהם. הוא תהה והיא פירשה לו במרירות, ששניהם ראויים להכרה, אבל שניהם יאחרו מאד לזכות בה. “מילא את, משקיעה המון בעבודתך, אבל אני? מה פתאם אני?” “ספר השירים החדש שלך, חלקה עליו, ראוי להרבה יותר קוראים.” והוא השתומם איך אשה ביקורתית כמוה, שאין בה שום ריגושי סרק, מוצאת צד מפתיע בספרו ומשבחת אותו.

היא לעגה לדרשנים העממיים שהוא שמח לגלות כל בוקר בשכונות ירושלים. והיא צחקה לחבלי המשיח שאחזו בכמה מטורפים ססגוניים, כמו שקראה בעיתונים. והיה אחד שהתפרסם והחל להתנבא בינות לפיגומים שברובע היהודי הנבנה. וערב אחד שעיה משך אותה ממש בכוח שתצטרף אליו לשיעור לדוגמה במסכת ‘סנהדרין’ שערך הרב שלו לפני החברותא שנסתפח אליה. השיעור נערך בביתו של הרב המקסים, איש צעיר, חוזר בתשובה נמרץ ונעים הליכות, שעלה לירושלים מאחת העיירות שבשפלה. הוא ואשתו הצעירה כבר היו מטופלים בכמה תינוקות. הם התגוררו בחורבה שהקבלנים שיקמו אותה במהירות והפכו אותה לבית מלא חמימות והכנסת אורחים.

מסלול המכשולים שנאלצו לעבור מתחת לקורות ולפיגומי הענק, העניק להם חוויה של מסע מסוכן בין תפאורות מאיימות. בחשכה שמסביב חנו המפלצות הדוממות בשתיקה מפחידה: טרקטורים רבי זרועות ומחפרונים חדי סכינים. בכל צעד נתקלו במריצות הפוכות, בערימות של סלי עפר, והוא אמר “זה מסלול האומץ שצריך לעבור לפני שזוכים לשבת לפני הרב, בעל העיניים הבוערות.” היא נבהלה מהבורות שנפערו לפניה וממגע מרתיע של מערבל בטון נטוש, והיא נלחצה אליו והוא חיבק את כתפיה ולחש לה לחש מרגיע, והרגיש שהוא חזק ויציב ומעניק מחסה ממש כמו שהיה בנעוריו. ולפתע באיזו פינה חשוכה הידק אליו את מותניה ומשך בכוח באגנה, כמנסה להבקיעה. היא התרחקה ממנו בפתיעה, “השתגעת, עכשו, כאן, לפני בית הרב? עוד רגע לא נוכל להיראות בפני הלומדים.” והוא רגיש נזוף ומורחק כמו ילד שאינו יכול להתגבר על יצרו. בבית הרב היה נעים ומואר, ריח של תבשילים מילא את החדרים הפרוצים. במקום החלונות שנעקרו, הוצמדו אל הפתחים גליונות קרטון ויריעות פלסטיק. “בונים, חברה, אמר הרב במאור פניו, בונים את ירושלים השלמה, חוזרים אל הרובע, וצריך להשלים באהבה את ייסורי הבנייה.” היא הקשיבה ברצינות כדרכה לשיעורו של הרב העמקני, אבל אחר כך נכנסה משום מה לדיון קולני עם אחד המשתתפים שדבריו נשמעו לה פשטניים. ואז התייצב הרב לצד תלמידו, שהיה קבלן בנין, מבוני הרובע. הוא ישב בחברותא עייף ורצוץ בתום עבודתו, אבל הרב חש שהוא עושה מצווה גדולה עם משקמי הרובע. מאירה התרגזה ואיבדה את סבלנותה ושכחה שהיא אורחת שהובאה בידי אורח, והיא נכנסה בריב גלוי עם הרב עצמו. “פרשן עממי, כינתה אותו, דרשן חובב שלא בדק מספיק בכתובים.” הרב ניסה לפיייסה, מבלי שהסכים לדעתה; אבל היא לא יכלה לשאת את טיעוניו, ואז קמה ומשכה גם את שעיה אחריה. “כאן יושבים בטלנים, פסקה,בשבילי השיעור הזה גמור.” קצרת רוח הייתה בעניינים הקרובים לעיסוקה המדעי, וגם השיטה שבה נקט הרב העלתה את חמתה, ולא הייתה לה סבלנות למשיחים המתחפשים שגאו בירושלים השלמה, והמליכו עצמם בכל קרן רחוב. “הם מזלזלים במחקר, אמרה לו בחוץ, והם מתעלמים בכוונה מממצאי הארכיאולוגיה. עם כאלה אני לא מתעסקת, חשבתי שהרב שלך הוא אחר. מצטערת, אני לא יכולה להתפשר עם נעולי מוח כאלה, מחר, אם רק נניח להם, הם יצאו שוב בחשיכה, ובהיחבא יחמקו מהבית; מצוידים בשקי⁻שינה ובספרי קודש, מזמרים ומרקדים, ומסתערים להתנחל על אחת הגבעות השוממות שמצפון לעיר.”

אבל הוא לא נרגז מהשיעור, להפך, החברותא נעמה לו, והעיון במסכת ‘סנהדרין’ ריתק אותו. והשהייה במחיצתו של הרב, שחזון בוער איכל את גופו הצנום, סיקרנה אותו. הוא הקשיב לטרוניות שלה בסבלנות, ונשק על עורפה, שמשום מה נותר נערי ומושך, וקמטי הגיל לא פשו בו, והוא חש בשפתיו מלוא עורה הרענן. היא נתרעדה וסרבנותה נתרככה. הוא הרגיש שביקורתה מכוונת גם אליו וניסה לחמוק מהפולמוס עצמו; אבל היא הסיטה את כעסה עליו. “לא רק במיטה גרם לה אכזבות, מה שאולי עוד ניתן לתיקון, אם רק ישתדל ויאזין לעצותיה, אלא גם ברעייתו בשדה המתחזים האדוקים אכזב אותה, שהרי אמונתם והתלהבותם יש בהם סכנה ממשית, והם מקרבים לא את הגאולה, אלא מרחץ דמים נוראי, מרחץ כזה, שהמלחמה האחרונה תראה לידו כמו משחק ילדים. ובכלל, מדוע לא התייצב לצידה בצורה יותר מוחלטת? מדוע היסס וגימגם? ואיך זה הפקיר אותה לבדה מול הרב?” הוא ביקש לקנטר אותה על מנהגי הפולחן הסודי שהסתירה ממנו ולהראות לה שגם בה אפשר למצוא פן שאינו מציית לממצאי המדע האחרונים; אבל היא רק נרמזה ונתקפדה מיד, ולא שחררה לו אפילו רמז קטן אחד. האם באמת הם מנהלים כבר מריבת אוהבים? כל כך מהר הסתגלו זה לזו? ממש לא להאמין. כמה לילות שכב עם אשה זו? וכבר הם שרויים בתוך מעגל הקסמים של ריב והתפייסות, כאילו היו בני זוג ותיקים? בסירובה הבהירה לו שעדיין אינו ראוי. יכול להיות שעשה צעד קטן קדימה, אבל עדין הוא מצוי הרחק מאחור; אם בכלל יזכה ויהיה ראוי אי פעם להיכלל בחוג בני⁻המעלה שעוסקים, או שאינם עוסקים, בעבודה הנסתרת, בהנחייתו הצמודה של המורה הזועף.

פעם הרשה לעצמו לגחך על זעפנותו של המורה וקיבל ממנה שטיפה הגונה. והוא הבין שהוא רק מתארח לרגע קצר בחייה. יש לה נאמנויות קודמות שמהן לא תזוז בגללו. והוא נאנח וחיבק את כתפיה וסייע לה לחמוק מנפילה ומפציעה בתהומות הפעורים שברובע היהודי המשתקם. וכששבו לדירתה שאל את עצמו, מי מסייע לה להחזיק בדירה ובאוסף הספרים הענק? כל אלה השיגה במשכורתה הדלה? ודאי ההורים עוזרים מעט והחוג עוזר מעט ומכרים עוזרים מעט, מפני שהיא עצמה חיה חיי סיגוף שכבר נוכח בהם, אם כך, למה קינן בו חשש שיש לה גם תומך נעלם, המשתתף בהוצאותיה? האם מפני שמצפונו הציק לו שאין הוא יכול לסייע לה? אבל היא בעלת גאוה גדולה ולא תסגיר מילה. והוא יש לו גאוות איכר משלו ולא ישפיל עצמו לערוך לה חקירה. והוא תמה אם אנשי הכת מסייעים זה לזה גם בעסקי העולם הממשי?

בסתו ההוא, בירושלים הקרירה, בין חג הסוכות לחנוכה, בחודשי העילוסים הדחוסים שלהם, פלט פעם מפיו אנחת ערגה.

“אח, מאירה, איפה היית כל השנים?” ובאמת רק ציטט באנחת ערגה זו מה שאמר מילה במילה לסטודנטית האמריקאית הצעירה, שנתקשרו ביניהם קשרי אהבה בלתי אפשרית. המשפט מצא חן בעיניו כבר אז, והוא הרבה להשתמש בו בין לעצמו ובין לנשים שאהב להפתיען. האמריקאית הפוחזת לא הבינה אותו לדקותו, אבל מאירה נעתרה לשאלתו בצחוק מגורגר שעלה ממעמקי גרונה, צחוק כל כך עמוק, שהוא מיד ציין לפניה שעליה לשוב אל הרדיו עוד היום, מפני שקול הקריינית שלה רק השביח עם השנים. היא גרגרה בעונג ממעמקי גופה, מפני שהבינה איזה מקום הוא מתכוון לפנות לה בחייו; אבל אלה היו רק גִרגורי התפנקות וציוצי עילוסים, מפני שהיא ידעה שמהקשר שלהם לא יצא שום דבר, היא הייתה אשה נבונה וגם חידדה את חושיה בשנות רווקותה הממושכות, והיא ידעה בו מיד שאינו מסוגל לוותר על משפחתו, לא בשבילה ולא בשביל שום אשה אחרת, וגם הוא ידע בבהירות וללא שום צל נלווה, שלעולם לא יוותר על משפחתו.

כן, הוא היה פנוי, ושיחר להרפתקה חושנית, אבל היא הייתה רווקה, ולא רק רעבה לגבר לחלוק עמו את מיטתה. היא חשבה גם על דברים נוספים.

הזמרת האמריקאית הצעירה שיגעה אותו לגמרי במשך הקיץ ההוא, שהיה מלא באהבה אפילה. כמה שבועות עברו עליו בטירוף דוחק ומלאה, והוא נותר בסופם מותש וללא נשימה. היא לא ריחמה עליו וציוותה עליו לכרוע ברך לפניה, על הריצפה שבצריפה החם. בחמתה אנסה אותו להאזין במשך שעות ארוכות לשירי העם הפראיים ששרה בקול של מתבגרת צרחנית. הוא התענה בכריעתו, ברכיו דאבו, ואזניו נכאבו מהתמליל האנגלי הנאיבי. חדרה היה מחניק והוא נתכסה זיעה, ובכל צריפי המתנדבים שמסביב לא היה מי שיציל אותו ממנה. ולרגע הוא נאחז בבהלה. מה יגיד לאשתו? ומה יספר לחברים? היא פרטה על גיטרה סדוקה שטלטלה איתה במטוס, וביצעה חיקויים מעוררי רחמים של זמרת עם מפורסמת. והוא, במקום לכרוע וללטף את רגליה שכל כך נתאווה להן, נאלץ למרוח עליהן משחה מרגיעה נגד עקיצות היתושים. החום הרג אותה, היתושים מצצו את דמה, הצפיפות בצריפים הלוהטים חנקה אותה. ובבקרים קמה מכוסה כולה ב’חררה' מציקה. היא נאלצה להשכים בבקרים אל עבודתה המשעממת בשדות הכותנה. לחות הקיץ עטפה אותה בקורים דביקים ומכבידים. והיא הסירה אותם רק כשהשתוללה בכל חמדת נעוריה הפורצת מתחת לסילון המים הקרים שבמקלחת. והוא עמד נוטף ריר של תשוקה עצומה וראה את בשרה הצעיר נשטף בקילוחים מקציפים, וכמעט שהתעלף בכוך המחניק שלה מעוצר תאווה. היא הייתה צעירה מאד וחמודה מאד, ולפרקים אהב לחשוב שהייתה יכולה להיות בתו, והוא עשוי להיות אביה. לכן הרשה לעצמו לשאול אותה שוב ושוב, “היכן היית כל השנים?” כאילו כל חייו היו נהפכים לטובה, אילו הקדים ופגש בה במועד הנכון, כאילו היה חובק אותה לא כבתו המאוחרת, שנתגלתה לפתע בקיץ האחרון, אלא כאשה הצעירה שיועדה לו. והיא כפתה עליו לשמוע את הפואמות החדשניות המלמוליות שלה מחיי נערה יהודיה מתבגרת בברוקלין שבניו⁻יורק, והוא סבל, כי לא הבין לגמרי את האנגלית, והליווי העצמי שברקע, שניגנה בגיטרה, עצבן אותו נורא.

ובכל זאת אמרה לו בפרידתם לפני נסיעתה, שמכל האנשים הרבים שפגשה בביקורה הראשון בארץ, הוא היחיד שהבין ללבה באמת, והיא לא תשכח לו זאת. שעיה חזר למאירה והתפלא איך נעה במסלולים הקרובים לשלו; הייתה בצבא בגרעין שהצטרף לקיבוץ, הצטיינה בקורס הקצינות ובחוץ לארץ, שם נתבלבל עליה עולמה, מפני שחזרה לאוניברסיטה והקדישה את חיי הנזירות שלה ללימודים ולמדע. אבל מדוע הוא פיגר ולא היה שם כשנדרש? ומדוע לא שוטט גם הוא בלונדון, בין הספריות העשירות, שבאחת מהן נסב מזל חיה? מדוע לא נדחק גם הוא לחיי סטודנט צרים ומלאי צימצום? ומדוע איחר את השעה להצטרף אל חבר⁻המעולים המכהנים בחוג ללשונות שמיות עתיקות? אם כך היה עליו לשאול שאלה הפוכה. היכן היית אתה, שעיה בן⁻יוסף במשך כל השנים? כי מה שהסתבר שמי שהחמיץ את חייו בשל מהלכים מוטעים היה דווקא הוא, ולא מאירה. ויהירותו הריקה של מי ששב מהמלחמה וראה את החיים שלידו כלים ברגע, היא שהכשילה אותו. גאוותו היתרה של מי שסבר שאין מה שיתחדש לו בעולם הזה, שראה כבר כל מה שאפשר לראות וששמע כל מה שיש לשמוע גאוה מיותרת שחסמה בפניו דרך של שיבה אל החיים.

מפני שאם היה פתוח באמת, ולא נעול מאחורי שבעת מנעולי האגו שלו, יכול היה להיפתח אל האמנית האמריקאית הצעירה. היא העריצה אותו ולא ציפתה למצוא איש כמוהו בחופשת הקיץ הרחוקה שלה. וכששבה וביקרה בארץ לאחר כמה שנים, באה במיוחד אל הכפר לראות אותו. והיא דחתה בבגרות שהפתיעה אותו, בלתי צפויה ולא שרירותית כלל, את חיזוריו המגושמים; לא הטריחה עליו בהשמעת יצירותיה שנתפרסמו בינתיים מעט, ולא הכריחה אותו לכרוע למרגלות מיטתה כמו אז בצריפה המלוהט, לראות אותה מחוללת עירומה, נוצצת מזיעה צבועה, ומדקלמת את הפואמה האינסופית שלה; בנוסח המועדונים שבהם עשתה את לילותיה. אלא פשוט נטלה את ידו ואמרה בקרבת נפש שקטה שהוא חייב לטובתו להתייצב בהקדם אצל פסיכולוג, אולי הרופא יצליח לשחרר אותו מהמתחים הקשים ומהפקק הסמיך היושב אצל לבו ומונע מדורשי טובתו להגיע אליו. ושעיה גיחך בנפשו ושאל “איזה רופא נפש יפטור אותי מזכרונות המלחמה?”, כי במלחמה הצטרף לגדודו סטודנט אלמוני, שברח מספסלי הקמפוס, הוא לא המתין לצו⁻הקריאה וצנח לתוך השיירה הראשונה שעלתה לרמת הגולן. שעיה שמע אותו מדבר כל אותו הלילה עם הנהג ועם סגן המפקד: על לימודיו שהחל בהם על הַמְלָגוֹת הרבות שנפלו בחלקו, על העניין העצום שיש לו בחקר היצורים הזעירים הבלתי נראים; ובבוקר, מחמת עייפות ובילבול טעו בניווט טעות מחרידה, וממש לפני אור ראשון נתגלו לפני תותחני הסורים במדרון הקדמי. טיל שנורה אליהם דייק ופגע מתחת לזחלם המיושן שלהם, הרים אותו באוויר ופיזר סביבו מטר נורא של רסיסי בזלת חדים. וכשנסעו כמטורפים לתחנת האיסוף הגדודית, להניח שם את הסטודנט האלמוני, שאל את עצמו בלי הרף “מיהו? מה שמו? איך נקלע מרצונו אל האסון?”, ובמשך שנתיים של לילות ביעותים הוא אינו חדל לשאול את עצמו, מי היה הנער האלמוני ההוא? ומדוע אינו יכול להצטרף במקומו אל חוקרי היצורים הזעירים? שהרי מחכים שם במחלקה עד היום לשובו, ויש גם מקום פנוי בשבילו.

 

ד.

הוא נהג לטלפן אליה מהטלפון הציבורי שבמעון הסטודנטים, והציג עצמו כאילו הוא מתקשר מהסטודיו שלו שבשכונת נחלאות. לפני כמה זמן עבר שם בדרך טיולו וראה על פתחי הבתים הקטנים שלטים צבעוניים של ציירים וכיירים, מדוע שלא יפתח גם הוא סטודיו משלו בשכונת האמנים?

ההתרגשות עלתה וחנקה אותו. הוא הסתיר את השפופרת בכף ידו ונדחק בכוח אל הקיר, כדי שהסטודנטים החולפים במסדרון ויורדים במדרגות אל קומת השירותים, לא יבחינו בו. הוא נהג ממש כנער מאוהב. חוט הטלפון נמתח והתפתל והוא התעצבן ועמל כדי לישרו, כאילו היה נער מאוהב שאיבד את עשתונותיו.

מנין עמד לרשותו הסטודיו? ומה פתאום המציא למענה את הסיפור הצבעוני של שכונת האמנים? אילו היה זה הכפר הקטן שלו, איש לא היה מאמין לו, עד שאמן זכה לקבל חדר אמנות משלו, היה עליו להתייסר בשבעים ושבעה ייסורים. אבל הוא לא רצה להכביד עליה שוב בסיפורי האמן המתייסר שלו שלא אהבה לשמוע.

שאל אותה בקצרה לשלומה, ובירר אם יוכל לבוא אליה בערב. בימים הראשונים היו תשובותיה של מאירה הכט לגמרי בלתי צפויות. היא היתה הפכפכת ורגזנית כמו נערה באהבת הבוסר הראשונה שלה. בוקר אחד התנכרה לו בקפטריה של בית הספרים פשוט הפנתה אליו את גבה ופלטה דיבורים כעוסים, כאילו לא שכבו יחד בלילה שעבר. הוא הופתע, ועלה בדעתו שציפתה ממנו ליחס אחר. אולי צריך היה לקנות לה פרחים? אולי בכל זאת צריך היה לקנות לה בקבוקון בושם? הרי ממילא עבר ליד החנות שבמרכז המסחרי החדש? ואולי רמזה לו שהיא אוהבת ספרים נדירים? בחיפושיו אחר ספריית היסוד שהקים ביהדות אולי יפול לידיו כרך נדיר? כיוון שהיא כבר מזמן הדירה רגליה מחנויות ספרי הקודש הקטנות שבשכונות הצפוניות?

הוא נבוך ולא ידע איך ינהג באשה בלתי צפויה שנכרך אחריה בלי התרעה. כך זה קורה תמיד, שאל את עצמו, צוללים באחת, ומתפנים לשאול רק אחרי שמבוססים עמוק במצעי הניאופים?

אבל היו לו גם ציונים לשבחה. היא לא בדקה את דבריו הפשוטים ואת המעשיות שהמציא. מאין לחבר קיבוץ כמוהו אפשרות לשכור סטודיו בשכונת נחלאות? והיא גם לא חשדה, כאילו נענתה מראש לסיפורי הבדים שלו. מצידה שיספר כל דבר על עצמו, ובנאי שלא יחקור אותה על חייה. שיפליג בהגזמות פראיות אבל שלא ינסה לבלוש בלי הרף אחר הצד הניסתר של חייה. ושיחדל מהטרידה בעניין החבורה והעבודה ודמותו המצועפת של המורה. כשהציע לה שיבוא אליה נחרדה. והוא היה בעיני עצמו כסרסור שמציע לבחורה הצעה מגונה. שום זיכרונות מיטיבים לא עמדו לזכותו, ושום מחוות לא הקלו עליו את הפניות אליה. מראה גופה העירום ותנוחות האהבה המשוחררת שלה שנקו את גרונו. גם שקרן גם מאוהב, זהו מצב לא נוח ובהחלט גם לא נעים. היכן קרא בנעוריו שכל המשקר למען האהבה, מייפה את העולם? באיזה ספר ששכח נדפס שלמען האהבה, ורק למען האהבה, מותר לשקר לגנוב ואפילו לרצוח?

שירו של גרשוני המיוסר, ‘יד ענוגה’, במנגינה המזרחית המסתלסלת שלו ניסר ועלה מעבר לקירות המעון בשעה שרכן על שפופרת הטלפון.

“שומעת את השיר? מנחשת מהו? שומעת איזו יד ענוגה הייתה לה? ואיך מסרה לו את כל לבה? ואיזו גוויה נהדרת הייתה לה, בשעה שאהובה מת למענה מאהבה. איש לא העז געת בה, הוי, אמא. שומעת איך מסרה לו הכלה כל.”

עד שמאירה תפסה שהוא משטה בה בטלפון, ולפני שסגרה אמרה לו “תתקשר כשתהיה שוב שפוי.” והוא הוסיף בחשאי לעצמו, “ונדבר שוב כשהצייר המטורף יחדל מלענות אותי בזמרתו המציקה.”

אשתו שהניח בביתו שבכפר הקלה עליו כל השנים, גם משום שהייתה טרודה בגידול הילדים ובעבודת המשתלה שלה. היה בה אמון בסיסי שלא ניתן לערעור: ביושרו, באהבתו התמידית אליה, בהגינותו; שהרי הכל כבר יכול היה לקרות בחייהם ולא קרה. היא נתנה בו אמונה ללא סייג. ומשום כך קיבלה אותו באהבה וברחמים, כשחזר פגוע כולו ממצוקות שלא נרפאו אחרי המלחמה הארוכה. היא ראתה בשקט איך הסתובב חודשים ארוכים בקיבוץ, ולא מצא מנוח לעצמו. הייתה עדה חרישית כשאיים לצאת לעיר הגדולה, וכשהודיע למזכירות שהוא מוכרח לצאת למסע ארוך בעולם – מסע הבראה עצמי – מסע של חיפוש ומציאה רוחנית. הוא לא יצא למסע והיא שתקה וחשבה שמוטב לסייע לו מאשר להתייצב נגדו. משום כך תמכה בו ועודדה אותו לעלות לירושלים. היה לו מכר מיטיב שלא שכח אותו גם כשעלה לגדולה באחד האגפים של משרד החינוך. התפנתה מלגת קיום צנועה באיזה מוסד של אנשים טובים – אנשים שדאגו לדמותו הרוחנית של דור ניצולי מלחמת יום הכיפורים. היא אפילו הרחיקה באמונתה וקיוותה שאולי יירשם ללימודים מסודרים באחת הפקולטות שבגבעת רם. בגילו ובמצבו יקלו עליו השלטונות בדרישות הקבלה; ומתוך התחשבות בשבים משדות הקרב אולי יסייעו לו בבחינות. מסכנה, איזו תמימות הייתה בה. והוא יזכה באיזשהו תואר, ובעיקר במה שרצה יותר מהכל, בהסבה רוחנית קיצונית. היא התפללה בחשאי שישוב אליו טעם חייו שאבד במלחמה. והוא לא רצה לכרסם באמונתה התמימה. הסכמתה נגעה ללבו. והוא ידע שהם נקשרו כל כך חזק, ששום פרשת אהבים מזדמנת לא תאיים על חייהם. הסטודנטים שבמעון לגלגו על המאהב המזדקן, המחפה בכפותיו על הטלפון הציבורי שבמעלה המדרגות, כאילו היה אחד מהם, סטודנט מאוהב רגשן ולחשושי. הם רשאים לרבוץ על הרצפה מתחת למדף ספרי הטלפון; אבל לא הוא, כבר אינו גמיש כל כך. איך אינו מתבייש ללמוד את שיטות הרמאות שלהם ולשוחח שעות על אסימון יחיד? לא נאה לזקן שכמותו לעשות כמוהם: לקשור אסימון בשערות ראשה הארוכות של אחת הצעירות המקפצות כל היום במדרגות, לא יאה לשכמותו לרכון על המכשיר ולשלוח מתוכו את האסימון הקשור, כאילו היה דג נדיר. נוכלויות קטנות שהרשו לעצמם, לא יכלו לראותו נכשל בהן. “בושה, ממש בושה לרמות כך את הדואר.” מצהלות קולם הלעגני גרמו לו שיחוש עוד זקן מכפי גילו, תועה ומוטעה ומחובר אל הדברים הלא נכונים שבחיים. מדוע אינו יכול לדלג כמותם, משוחרר כולו, סופר את צעדיו ומקפץ על רגל אחת לאורך כל המסדרון? ומדוע אינו יכול להרשות לעצמו להחליק כמוהם במעקה, לטפוח על כל מדרגה ולזנק ממסעד הקומה הראשונה? מדוע אינו מרשה לעצמו לגעור כמוהם, בחוסר לב, בטבחית המיטיבה? ולהריץ הלוך ושוב, מתוך רשעות לשמה, את איש האחזקה המסור? ומדוע אינו מתמרד על סדר העולם שהקצה לו רק תקופת נעורים אחת ויחידה? שגם אותה בזבז על השד יודע מה?

הוא הזמין עצמו לשיחה רצינית ומלאה בכובד ראש עם חוקר הטכסטים המפורסם שהתגורר במעון, מלומד אמריקאי שהקים לו כבר שם עולם במחקר התעודות העתיקות. ואפילו הלצים הפרועים שבמעון נהגו בו כבוד ויקר.

“מדוע, שאל אותו, מדוע, מדוע?” החוקר שמע שעוד לא מלאו לו ארבעים ופרץ בצחוק לבבי. “בגיל ארבעים רק נפתחים חיי הרוח, ידידי הצעיר, אמר, אתה מאושר, כי אתה רק מתחיל. בשביל חיי הרוח, ידידי היקר, אתה יותר צעיר מהסטודנטים המטופשים שבמעון. על מה אתה מקונן? אפשר לחשוב שעד היום כילית כל זמנך בריקודים? הרי גם אתה הספקת לעשות משהו בחייך, לא כן ידידי הנכבד?”

שיחתם התגלגלה אל שירי המלחמה שלו שראו אור באחרונה. החוקר גילה חביבות בלתי צפויה וביקש לראותם. והוא טרח להביא לו את הספרון הדקיק שנדפס באותיות כהות. והם בילו שעות ארוכות בדירת המלומד. ואחר כך עלו אל הספרייה, ולבסוף גם טיפסו אל הגג. האיש היה צמא להכיר כל אבן בירושלים, כל שכונה, כל גיא, והתייחס בכבוד מיוחד אל מי ששב מהמלחמה. והוא שתה בצמא את סיפוריו של שעיה מימים רחוקים, מימים שהיה חייל צעיר ופיטרל בלילות בשביל הגבול של העיר המחולקת.

ושעיה ישב ושרטט לפניו מפה דמיונית של הרבעים הישנים, והראה לו את קירות המגן וגדרות החיץ שהוקמו בחיפזון, ותיאר לו במפורט את קו העמדות הישן. החוקר הקשיב מרותק, ושעיה התלהב וסיפר לו היכן היו הפרצות בגדרות התייל, שדרכן היה אפשר להגיע בהיחבא אל התאנים הנטושות, תאנים שמנות ומתוקות, שנותרו כלואות בשדות המוקשים שבשטח המפורז. המלומד התבונן באור שבעיניו, עקב אחרי רישומי העט החפוזים שלו והעיר “שירושלים הייתה אמנם קטנה אז, אבל אצל הנערים שהתרוצצו בלילות על גבולותיה, ובעיקר בלבבות הצעירים שלהם, היה אז אושר גדול.” ושעיה חשב ‘לא כמו היום אצל החוזרים מהמובלעת הסורית.’ והוא יצא מאצלו רגוע ואופטימי. שמחתי לשמוע את דבריך המרגיעים, מכובדי היקר. ואולי באמת צדק האיש והכל עוד לפניו? אולי באמת נפתחים החיים מחדש רק בגיל ארבעים?

הרב הנחמד של החברותא העניק לו במפתיע סכום נכבד לרכישת ספרים ולנסיעות. ושעיה לא טרח לספר לו שכבר קיבל בראשית השנה מענק מהמנהל הנדיב של בית המדרש. הוא לא עמד בפיתוי והזמין את מאירה לסוף שבוע גנוב במלון האהבה הירושלמי. “בואי, לא תצטערי.”

בעלי המלון פרסמו את ההנחות המפליגות שלהם על לוחות המודעות שבקמפוס, והוא קרא והתפתה. הכסף היה בידיו וטעמה של השיחה המענגת עם הרב הנחמד עוד עמד בפיו. אבל הוא האמין גם לבעלי המלון, אף על פי שידע שכל רצונם למשוך לקוחות אל המבנה החדש שהושלם בירכתי השטח המפורז לשעבר. המלון היה מוקף חורשות אורנים שצמרותיהם נעו ונדו בחלונות, כאילו היו לקוחים מתמונת נוף צפונית מתקתקה, מאלו התלויות על קירות משרדי הנסיעות. אירופה הבשומה והמתוקה הדיפה את ניחוח אשוחיה ישר אל תוך מיטת הנאהבים; ואילו היו מתפנים לרגע מרתחת עילוסם, ופותחים את החלון היה גוש ריחני ורענן של החורשות הירוקות פורץ לתוך חדרם. ריחות הטיח והצבעים עוד עמדו בחדר, והם רצו להיעטף בשלמת המתק הירוקה. הוא הקפיד להזמין מונית, והם הגיעו אל המלון כמו שני זרים. אבל האורנים דמויי האשוחים שבחלון אסור שיטעו את הצופה הפתי העוקב אחר אהבתם האסורה.

שני לילות גנובים במלון אהבה מרוחק, שאפילו דנדוני הפעמונים של הכנסיות אינו מגיע עדיו. אמת שהרוח לא חדלה להמות בין הענפים כל הלילה. והוא דימה לשמוע את חבטות האצטרובלים הנושרים ארצה. “איזה מזל יש לנו מאירה, שעוד לא ירד שלג בחורף הזה.” היא לאטה באזניו רוויה ושבעה ולא חדלה מהשתומם על נדיבותו הפתאומית. “ממש כמו בחוץ לארץ לחש לה. ממש כמו שהם הבטיחו במודעות.” “ורק שיזכור להזמין מונית ליציאה.” הוא גיחך, אבל ליבו נחמץ בתוכו. הוא השיג אושר קצר וגנוב מפני שרימה את האנשים הקרובים ביותר. מפני ששיקר לרב הנחמד כשאמר לו שהכסף יעשיר את מדף היהדות שלו, ומפני שהעלים במזיד מאשתו את הסיבה האמיתית שבגללה נשאר בעיר. המסכנה, כל כך שמחה שהוא מוצא עניין בלימודיו, עד שהוא מבקש להישאר גם בשבתות. קור הרוח שבו הצליח להונות את הרב ואת אשתו – תומכי לימודיו הנאמנים – הפתיע אפילו אותו עצמו. והוא נחרד כשחשב לאן מסוגלת לדרדר אותו אהבתו האסורה.

כל השבת הסתגרו בחדר, וכישצאו ביום ראשון, עשו דרכם בחשכת ההשכמה. בחיפזון כזה נהגו עד שפקיד הקבלה נתעורר ושאל אם קרה איזה אסון במשפחה. אוויר ההרים הצלול וערפילי הבוקר החורפי הוליכו את הקולות. והם שמעו את המואזינים הקוראים מעל צריחי המסגדים. ואת קול הפעמונים של יום ראשון מעל למגדלי המנזרים; ורק מתוכו חילחלה כמו ממבוע שאינו יבש, המנגינה המתפתלת של ‘יד ענוגה’; שרוטה וחבולה יצאה מפיו של הצייר רב⁻המכאובות גרשוני, מכילה בתוכה את כל הקולות הנישאים מעל אתרי הקדושה בירושלים. זמרור המואזינים היה בה, ודנדון פעמוני הכנסיות נשתרבב בה, וניגון החזנים הספרדים בבתי הכנסת שבעיר. והוא פלט “הוי אמא” צווחני כזה, שמאירה הסתובבה ושאלה אותו מה קרה. “כלום כלום” פיזם את הוי אמא, “איש לא העז געת בה. איש לא העז מלבדי, הוי אמא, וגם אני לא אצא מכך נקי.” והוא המשיך לנדנד לה עד שירדו ליד תחנת האוטובוס שמול ביתה.

היא סירבה להזמנותיו לשוב אל פגישות הלימוד ברובע היהודי. וסירבה גם לבוא ולשמוע את הנביאים החדשים של גוש אמונים וגם את נביא הזעם האופנתי של השמאל, ישעיהו ליבוביץ', לא רצתה לשמוע. “כולם מתחזים” ביטלה אותם. “כולם דרשנים חובבים.” קור הרוח המדעי שלה ביתר את הבטלנים והמשתמטים מעיון רציני במקורות. בבוז האקדמי שלה כינתה אותה “נוכלים פשוטים המוליכים שולל נערות טיפש עשרה. ובחורים מבולבלים כמוך,” שכחה להוסיף. היא קלטה במעומעם מקצת ממה שעבר עליו במלחמה. היא לא עודדה אותו לספר; אבל גם לא הפסיקה אותו כשהתחיל, וגם לא עצרה בו כשהפליג והתלהב, משחיר משחור את ימי האימה במוצבים המופגזים, ומקדיר עוד יותר את החורף הקשה שעשה במובלעת הסורית. “לא, אמר לה, חרף כל מאמציו, אפילו בירושלים אין הוא מצליח לשכוח את המלחמה הארורה”.

לפעמים, כשנחו לאחר שהתעלסו, ביקש ממנה שתקרא לפניו משהו בקולה המגרגר – העמוק – הקול האופייני של קרייניות החדשות שברדיו, נמוך ברור ומדויק, ומעורר אותו מאד בשעות מסוימות; אבל יובש דיבורה עוד לא היה מקצועי, והיא בחלה בכל תרגילי הלשון שכפו עליה ובשינוני המבטא המעליבים שנאלצה לחזור עליהם בלי סוף. היא סיפרה לו על הקורס הקצר שעברה, כיצד להפוך לקריינית משובחת, כשחיפשה משרה קלה שתממן את לימודיה; והוא נתעורר מעומקי קולה המגרים, וכשבעל אותה בכוח ובפראות, והיא גנחה, עצר וביקש שתגנח למענו בקולן המרטיט של קרייניות החדשות. והיא הדפה אותו ממנה. “סוטה שכמוך,” ניתקה ממנו ופרצה בצחוק לעגני. “שיתבייש, לאיזה סממנים מגונים הוא נזקק כדי להגיע לסיפוקו. בושה, הוא מתנהג יותר גרוע מהסוטים המשתמשים באביזרי המין המגעילים. ובכלל, מה קרה לו בימים האחרונים? גולם כפרי מגושם שכמותו? הוא שכח מרוב תאווה ומתח איך מתנהגים עם אשה, איך מתנהגים כמו בן⁻אדם?” ושעיה חשב, טוב שלא הכירה אותו בימי המלחמה. שבועות של התנזרת מאונס והקשבה להוטה לסיפורי החברים הפכו אותו לחיה תוקפנית. והוא נעלב מעט מדבריה, מפני שהיה בטוח שהשיל כבר מעליו את סימני התנהגותו הגסה, וההפך לסתם גבר מתבגר, אדם מהיישוב.

 

ה.

מאירה עצמה לא החשיבה בכלל את הפרק הקצר של עבודתה ברדיו. והוא נזכר בדבריה, כשנתקל, לאחר כמה שבועות של לילות אהבה שעשה אצלה, במנהגיה הנוקשים. בתחילה התפלא לשמוע אותה מדברת בזלזול מתנשא על מקצוע הקריינות מלא היוקרה. “כולם שם חובבים” אמרה בלשונה המוכרת, “ומתנפחים,” זרקה במרירות “נדחקים כחרקים ורומסים כמו חיות. ומשתלטים כמו הגרועים שבבני האדם. מעט מאד אנשים תמצא ביניהם. קח לדוגמה את בני המחזור שלי. נדיבות לא נמצאה שם וגם לא חברות.”

ובעיקר היה לה צר על חברותיה שהתקשו להתמודד עם המועמדים לקריינים: צעירים שאפתניים ורדודים שאינם מתחשבים בזולתם. “בנות נהדרות הולכות שם לאיבוד.” והיא ברחה מהאולפנים מיד כשהוצעה לה משרה של מזכירה מדעית לפרופסור הנודע. לשמש אצלו היה לה כמו לשמש בקודש.

מיני מנהגים מוזרים היו לה שהוא עייף למנותם: תה הצמחים שהקפידה לשתות, עם תחליפי הסוכר הצבעוניים, הצמחונות הסלקטיבית שלה, שעוררה זעם וגיחוך במזנון של אולפני השידור – מערך מסובך של היתרים ואיסורים שהקיפה בו את עצמה. משום כך נטה להקל בדיעותיה הקטלניות על עובדי הרדיו. הוא לא אבה להיסחף אחרי הקיצוניות שלה, ולא אחר הכשרות החלקית והמסובכת שהנהיגה במטבחה, ולא אחר איסוריה לאכול במטבחים של אחרים. האם מפני שהם כשרים מדי לטעמה, או דווקא מפני שאינם כשרים? היא אותתה לו באותות ברורים שכבר כמעט אימצה את מנהגי הדת; ומצד שני גילה פן משמח אצלה, נהנתני וחושני שהפתיע אותו בעזותו: איזו מציצה פראית ויניקה קודחת מתענוגות הגוף, עד שהכבידה עליו לפעמים. והוא שאל את עצמו לאן היא ממהרת? כאילו קצבה לעצמה סך מוגבל של ימי הנאה מותרים. שאחריו התחייבה לפני מישהו שהוא לא ידע מיהו, שהתנזר מכל הנאות העולם הזה ותקדיש, לא רק את נשמתה אלא גם את גופה לשירות המדע. והוא תהה בפני מי התחייבה. בפני אנשי החבורה שלה, או אולי בפני המורה העלום בעצמו? היא לא הביאה על גופה בושם, ולא רחצה בסבון ריחני. ולא סבלה שום ניחוח מלאכותי. “אח, הכימיקלים האלה,” ביטלה בזלזול, “נזקם מרובה מתועלתם. וזו סתם אחיזת עיניים. כיון שאת ריחות הגוף האמיתיים אי אפשר להסתיר.” וכמה קל לרמות את החושים המנוונים שלנו. היא לא הצטבעה ולא שמה פוך על עיניה ועל לחייה, ומיעטה מאד לענוד תכשיטים. “מה רע בצבעו האמיתי של הבשר?” שאלה אותו, והוא שפונק אצל אשתו העדינה בשלל ניחוחי בשמים ובהקפדה יתירה על רעננות ונקיון, פשוט לא הסתגל לטבעיות הנוקשה שלה.

רכותה של אשתו, נוחותה, הכביסה הריחנית שלה, מגע אצבעותיה הנעים – כל אלה חסרו לו מאד. הוא לא הצליח להתרגל לריחות גופה העזים של מאירה, טבע ראשוני שאסור לגעת בו. הוא לא סבל את צבע בגדיה התחתונים ולא את מצעיה שלא תמיד היו טריים כאשר הורגל. משטר הסיגוף שכפתה גם עליו במטבחה, הסבונים הגסים שהניחה במקלחת, המגבות העבות והמחוספסת שלה, הקניטו אותו, ולעיתים גם מילאו אותו מרירות חשאית. איזו מין אשה מצא לעצמו? הרי שיגעונותיה אינם פחותים משלו? והוא ידע שיום אחד לא יוכל עוד לעצור, וכל טענותיו ישטפו ממנו בקילוח חזק.

לילה אחד גשום וקר התחשק לו פתאום להשכיב אותה על הריצפה. לפרקד אותה בכוח, עד שחריצי המרצפות יוטבעו בבשרה. ככה בנהמה, כמו זוג פראים קמאיים. להתפתל ולצווח על הריצפה.

“נשכב על השטיח, ביקשה מאירה, נורא קר בבית.” הוא משך אותה אל השטיח הקטן וקרב אליהם את התנור החשמלי. כיבה את האורות והפשיטה בלי סבלנות. גופיהם העירומים נצבעו בזוהר אדמדם, והם נראו כמו שני פראים קדמונים השקועים בטקס פולחני במערה חשוכה. בחוץ טרפו גיזיזי הברד את עלי הדולבים שליד הבית, והשמיעו שאון עמום בתריסים ובמרזבים. והיא לא נזהרה ובעטה בשוגג בתנור, נכוותה וצרחה מתחתיו; וכל המשגל הקמאי, בתחתית המערה הקדומה, שגיונו בן הרגע התגלגל בהגשת עזרה ראשונה עלובה. והוא הרים אותה מצווחת על כפותיו ונשאה אל המיטה ממש כמו בסרטים, וסייע לה בהרגעת הכוויה שעל רגלה. והכל השתבש בן רגע. הכל נהיה מגעיל לפתע, כל כך שקרי ובהמי ולא נכון, עד שרצה להטיל עליה את כיסוי המיטה, ולנוס עירום אל המעון. חשוף ועריה בלי בגדיו, ללא מעילו וללא המטרייה. לחצות את הלילה הסוער, להישטף בגשם הקר ולהיטהר בדקירות הברד הסוחף. ולהתנקות סוף סוף, ברוח המקפיאה מכל התועבה שגופו טבול בה.

שום דבר לא יעצור בעדו. איש לא יחסום בפניו את דרך המנוסה והתשובה. אפילו שיצטנן ויחלה, ואפילו שירד שלג פתאומי, מתנת החורף הירושלמי הקשה – אותו שלג תלוי ומאחר שטרם ירד על העיר. אדרבא, השלג הקפוא ייטיב עם בשרו הלוהט. הוא יתמרק בפתיתי השלג. והוא יתפלש בהם עד קיפאון, עד שימחה מעליו את כתמי החטא הלחים והדביקים.

שיטות הספר הפתוח שלה גם הן עיצבנו אותו. אם הייתה נזכרת ברעיון חשוב בשעת לילה מאוחרת, בעוד היא דבוקה אליו בלחלוחית אהבתם, לא התעצלה: הייתה מזנקת עירומה מהמיטה, מטה את גופה בהטיות של צניעות שפשוט הצחיקו אותו, מה יש לה להסתיר ממנו? “ממי את מסתתרת, שאל אותה פעם, מהשכנים? מהפרופסור הנכבד?” היא מיהרה אל חדר העבודה ורשמה את הערתה בספר הפתוח. “אסור להחמיץ אף ניצוץ של השראה. אתה צריך לדעת זאת בעצמך. הרי גם אתה אמן. גם אותך פוקדת לפעמים ההשראה. לפעמים מתחוורת האמת הגדלה בריצה קטנה של אמצע הלילה.”

והוא היה טועה בלילות, ומבלבל בין החדרים כשהיה קם להשתין בבית הקר. בחושך נתערבב עליו סדר הכניסות מרוב חדרים שגר בהם, והוא לא מצא את בית השימוש. החליק ונכשל באסלה ומחץ את מצחו אל הצנרת הצוננת. והוא גישש בידיו אחר הקירות המוכרים מביתו שבשפילה. אבל כשטעה ונכנס לחדר העבודה, זעמה עליו ולא רצתה לסלוח. גם את פרטי מחקרה לא אהבה לפרט לפניו. ולא הסכימה לקרוא בקול רם פרקים שסיימה כתיבתם, כאילו חששה מתחרות סמויה ביניהם, וכאילו חשדה בו בריגול מדעי. “אני מרגל מדעי, את השתגעת?” כעס עליה כשסירבה להראות לו מאמר משלה שנדפס בכתב עת מדעי חשוב, “נכון שאני חקלאי מגושם, איכר חשדני שעלה העירה, אבל לא יותר.” “זה אנגלית, זה קשה בשבילך.” ניסתה להתחמק ולא נתרככה גם כשהציע לה להיעזר בחוש הלשוני המושחז שלו. חושו של משורר שכבר יצאו לו מוניטין, כדייקן וחף מזיופים. ורק המבקרים הסומים והאווילים סירבו לשבח את שיריו. אין דבר, עוד תבוא שעתו להיפרע מהם. “גם הגולם הכפרי שלך עשוי להביא איזו תועלת.” נזף בה. אבל היא לא מצאה שום מקום להתבדחות.

מחוץ לדלת דירתה התנכרה לו במופגן, וזה הרגיז אותו כהוגן. המחוות האינטימיות שביניהם נעלמו. ומאירה הכט יצאה בחליפת עבודתה השמרנית, העלתה על פניה הבעה מרחיקה. היא הבהירה לו שלא תשנה ממנהגיה הקבועים למענו: לא את סדרי מטבחה ולא את סדרי מיטתה ולא את הליכותיה עם גופה. הוא נעלב והעמיד פני כלב אסופי שהובא מהרחוב. והוא השתומם איך הצליחה להפוך את היוצרות. מי בחר במי? היא בחרה בו או שהוא בחר בה? והוא חש שהוא גומל לה חסד – גבר שמתדפק על גופה הדחוי של רווקה מזדקנת שלא חשה איך היא מעלה את חמתו. והוא השתדל שאכזבתו לא תפרוץ מתוכו. האם היא לא תקנה לעצמה מנהגים רכים יותר? חביבים יותר?

וכשנכנס לדירתה היא ישנה או עבדה, ובדירה שרוי בלגן שקט והוא הוקסם מהשקט; הרחוב היה חרישי ורוח החורף לא ייללה באשנביה. חמימות שקטה עמדה בדירה, מלווה בריחות של שיירי מאכלים. והוא דימה לשמוע את צריחות השמחה של הילדים, שהיו מקדמות את פניו. והוא דימה לשמוע שאון צחוקים מחדר הילדים. וצעצועים מזנקים אליו בפראות מן הרהיטים. והוא התגעגע לכדורים הנשכחים שמתחת למיטות. איך אפשר לחיות בבית שאין בו צעצוע אחד? ואיך אפשר לחיות בבית שחסר בו ריחם המטרף של הילדים? ואיך אפשר ללא כתמי הקיר התמידיים שלהם, טביעות כפותיהם הזעירות?

טענותיה ומענותיו לא איחרו לבוא, מיעוטן בשיחות טלפון הקצרות שביניהם, ורובן נטענו בעל פה בהטחות ישירות באולם הקריאה של מדעי היהדות, ובקפטריה של בית הספרים. זירה נהדרת מצאו להם לקרבות המילוליים שלהם המכאיבים. “אבל תבין, טענה כנגדו, איך אתה מרשה זאת לעצמך? נפתחתי אליך הרבה יותר משנפתחתי לאחרים. אתה פשוט נרקיס סתום, לא מפותח, מאוהב בעצמך אטום לזולת ולא מסוגל להבין אשה.” בקפטריה אמרה לו, לאחר לילה מאכזב, שבו הבטיח לה הרבה יותר משקיים, “אהה, גם אתה? גם אתה אחד מהאלה?” והיא סובבה את אצבעה על מצחה בתנועת מקדחה, כלומר גם אתה אחד מאלה בעלי המחשבות, הלא יוצלחים שאינם מסוגלים להביא אושר לאשה, מאותם שנטפלים אליה תמיד. “אלוהים, איזה מזל מחורבן נדבק אלי, כי הסוף תמיד, שאני נוחלת מהם אכזבות.” הוא לא ידע למה באמת ציפתה ממנו: למתנות, לכסף, לתכשיט נחמד? ברור שהייתה שמחה על התשורות הקטנות, אבל היא לא נתנה ולא ביקשה. ומדוע באמת שלא יביא לה פעם פרחים מהחממה שבקיבוץ, או אפילו עט כדורי מהודר, שלא תחמיץ אפילו רגע אחד חולף של השראה לילית?

על הכסף לא דיברו ביניהם. היא הניחה שיש לו סכומים קטנים לרשותו. היא ידעה על מענק הספרים הנדיב שהמיר בלילות הגנובים במלון האהבה הירושלמי. והיא דאבה על כך בדיוק כמוהו. היושר שלה היה בסיסי ומוצק, ושום דבר לא היה עשוי לכופפו. היא חיה בצימצום כה בולט עד שהיה צר לו עליה. הרהיטים הדלים שבדירה גם הם לא נקנו כחדשים. אביה התקין למענה מדפי ספרים מלוחות משומשים. הכל היה מיושן אצלה, אפילו המדרכה השחוקה, שהובילה אל ביתה מתחנת האוטובוס. והוא השתומם, שכונה חדשה כבישים חדשים, אבל הבתים הקטנים כבר נראים כל כך מיושנים, ואינם מצטרפים לחגיגת ההתחדשות הירושלמית שמסביב. המרזבים שעל הגגות כבר מחוררים, והתריסים שעל החלונות מבוקעים וכשמתגברת הרוח מקרקשים התריסים והחלונות הרפויים ברחוב הקטן שלה. כאילו עברה שם להקת מתופפים בדרכה אל מרכז העיר.

הוא שם לב שלפגישות הרשמיות של המרצים בפקולטה יצאה בלבוש נאה. היו לה גם חליפות יותר טובות בנוסח הישן אי שם בארונותיה. ואולי גם החזיקה לצורך הפגישות הללו תכשיטים מעטים ותליונים. הוא התקשה לצייר לעצמו כיצד היא נעה, מהודרת וחופשייה במסיבות הקוקטייל של החוג, על פניה חתומה הארשת הנזירית המחמירה שלה. היא הפיקה בוז מתנשא לדרשני הרחוב, למתחזי המדשאה המשתזפים שבקמפוס, ולקופי הבמות ואולמי ההרצאות. כל המוקיונים שנאספו בירושלים משבעת קצווי עולם היו “גועליים” בעיניה, רק להטות לבבות תמימים הייתה עורמתם מספקת, הם לא עמדו ברמה המדעית הנדרשת. הוא שמע את קולה הביקורתי מתנשא מעל ההמולה של מסיבת המרצים. “ואין להם שום הוכחה לדבריהם המאוששת כראוי.” “סינדרום ירושלים” המאיים הוא שהפיל חללים באלפי עולי הרגל והצליינים מכל הדתות שהתכנסו בעיר. היא שמה לצחוק את נואמי הרחוב, גידפה את המתגודדים והצעקנים,והביעה שאט⁻נפש מכורזי עצמם, המתנבאים בחוצות, ומאלה השמים עצמם משיחים חדשים. היא דיברה בגנותם ממש כאילו היה לה אחד מהם חבוי בביתה, נסתר מתחת למיטתה.

אבל הייתה לה יראת כבוד עצומה לפרופסור המפורסם, ראש החוג שלה, אף על פי שגם הוא נתפרסם לאחרונה בחזיונות המפוקפקים של דרשנות משיחית. היא עצרה לידו במסיבת הקוקטייל, עיניה אורות ולחות וכולה התגמדה בפניו. כאילו לא חלפו עשר שנים מאז הייתה התלמידה המעריצה שלו. הוא לא הבחין בה כלל בשנה הראשונה ללימודיה; וכאילו שבה והתייצבה אצלו לרשותו הגמורה, וחזרה להיות מזכירתו המדעית המסורה. וכאילו תרוץ תֵּכָף ומיד להביא לשולחן עבודתו את הספרים שביקש מספרייתו העצומה, שהוא עצמו כבר לא זכר היכן הניחם. “האם שכח הפרופסור איך רצה למענו לבית הספרים המרוחק בקור ובגשם? איך מיהרה קצרת נשימה בשביל ספר שנתגלה אצל מוכר הספרים שבשכונה החרדית? האם שכח כבר הפרופסור הנכבד איך נשאה את הספרים תחת זרועה ומיהרה לדלג מעל המדרגות? והאם שכח שירושלים כולה עשויה מדרגות? ואיך רץ לקראתה בקוצר רוחו, בגרביו העבות לרגליו, מדשדש על השטיח. והושיט אליה את ידו לקבל את הספרים הרטובים?”

היא עצרה אז את נשימתה ואזרה אומץ שלא ידעה מאין זומן לה; והצביעה בפני המלומד הדגול, במורך אך בעיקשות, על התגלית הקטנה שלה. הפרופסור חיכך את רגליו זו בזו ונשא אליה עיניים שאיזה נצנוץ חלף בהן. שמע את בקשתה ולא הפסיקה בקוצר רוחו הידוע, הניח לה לסיים דבריה, שלא באו אלא לשמו ולשם כבודו. ומאותו היום נשתנה מזלה בחוג לטובה, והריהי בדרך למעלה גבוהה, שאם לא יצוצו במהלכה מכשולים בלתי צפויים, ואם לא יתנכלו לה קנאים מרושעים שהאקדמיה מלאה בהם, סופה שתביא אותה בעוד עשרים שנה לאקדמיה הישראלית למדעים.

שעיה בן⁻יוסף גיחך לנפשו כששמע את סיפורה פעם ועוד פעם, ובכל פעם הוסיפה פרט שלא סיפרה לו מקודם. גם דמותו של הפרופסור נתחלפה בדמיונו. האם היה זה גרשום שולם עצמו? שאת אמרותיו השנונות היו הידידים הטובים שלהם, אלה ששידכו ביניהם אגב משחק, מיידים זה בזה בקפֶטריה? או אולי המורה הזעפן, איש המסתורין,המתראה כאדם פשוט? מהנדס אפור או רואה חשבון קטנוני? אבל כל אלה שמקיפים אותו יודעים שהוא רק מסתתר. ורק מעמיד פני צנוע מרוב ענווה. אותו איש ירושלמי רגיל שהעולם עוד ישתאה אליו.

הוא תיעב את נימת המורה הידענית שהייתה שוזרת בדבריה, והוא תהה אם הבחינה בה בכלל. והוא פקפק אם הבדילה בינו לבין תלמידי החוג שלה המנדנדים. היא טענה שהוא סמכותי מדי בשבילה, לגמרי לא מתאים לרוחה העצמאית, שחושלה על סדנם של גדולים ממנו; ויותר גרוע, שאינו מוכן עדין לקבל סמכותה של אשה. כנראה שאישתו הרגילה אותו לסמכות גברית בלעדית ומצחיקה. אבל שלא ישכח, היא אינה נכנעת כמו אשתו. היא אשה עצמאות ומנהלת מסלול מדעי מבטיח. עליה לא יצליח לרכוב כמו שהוא מורגל לרכוב על האשה שבבית. ושלא יתלונן על תלמידיה, כי אינו טוב מהם. והכל היה ברור לה מההתחלה. אבל מעבר להתחלה לא הרחיקו הרבה. וכל מה שעשו וכל מה שנגעו, קיוו והתאכזבו, לא היה אלא ההתחלה. כמה מתק יכולים היו לשבוע וכמה דבש אהבים ללקק, וכמה יין עילוסים היו מרבים ללגום וכמה און יכול היה לשפוע אל תוכה, אילו רק היו זוכים לחצות את קו ההתחלה.

 

ו.

בבית⁻הסופר החדש חגגו ערב של קריאת שירים. משוררים תל⁻אביביים נודעים הואילו לעלות לירושלים, ובמודעות הבטיחו שיהיה מעניין. הוא הזמין אותה והיא נענתה להזמנה. באוטובוס איטי ומסורבל נסעו לרגלי החומה, התחככו באבנים ברובע היהודי המתחדש. בתום הערב הייתה מאירה נסערת מאד מדברי המשוררים, מהתגרויות המנחה השחצני ומנוהגי האינטימיות הלבבית של הקהל הקטן. מהשאלות הנוקבות, מהתשובות המתנשאות ומליל הסערה החורפי. בדרך חזרה הסכימו לשוב לדירתה ברגל, “בתנאי שלא ירד שלג.” הלילה היה קר מאד ועננים כבדים כיסו את העיר. מפעם לפעם ירד גשם דקיק, וכשהרוח הסיטה את הטיפות מול פנסי הרחוב, יכלו לדמות שהם נעים בתוך מסכי שלג. הם הלכו לאיטם ברחובות מוכי הרוח. לא היו עוברים ושבים על המדרכות, ומתחת לעצים הסתחררו מפלי עלים. חלונות רפויים קיקשו בבתים העזובים, וצליל מרוחק ולא מזוהה נישא מתוך העננים. והוא תהה אם לפני השלג אפשר לשמוע איזו יבבה שמבשרת על בואו, כמו היבבה שהקדימה את פגזי המרגמות בחורף הארור שלפני שנתיים.

הרוח הירושלמית הסתחררה מסביבם ונשפה בכל מקום נשיפות ראשונות של פרידה. שניהם חשו בנשיפות הפרידה ושניהם שתקו. התכרבלו בתוך מעיליהם והחרישו. והוא חשב עד מתי תתארך השתיקה ביניהם? ומי יפתח ראשון בטיעוני התחמקות וטרוניות? מי יסתכן בגילוי לבו ומי יפול בפח הסנטימנטלי? וכשיצאו מרובע התפר שבין חלקי העיר וירדו דרומה, אל השכונה שלה, שבאמת היא חדשה, אבל כבר בלתה, ונראית כמו שכונה ישנה, עלה בו זיכרון נושן.

המראות שראה סביבו בדרך הליכתם העירו בו את זכר המראות הנושנים. זיכרון ליל השלג הראשון שלו, מלפני שנים רבות, כשיה חייל צעיר ומאוהב ללא תקנה בעיר המחולקת. השלג הפתיע את מחלקתו בלילה שבו תפסו את חוות הלימוד הנטושה שליד ארמון הנציב. פרץ אז סכסוך לא מובן עם מטה המשקיפים של האו“ם. והם נשלחו בדחיפות לכונן ריבונות צבאית, קצרה אבל מופגנת, בבניין הענק העזוב. בלילה עוד התגבר השלג, ולבוקר מצאו עצמם שישה חיילים מבולבלים נצורים בחומת שלג עבה. הוא לא הצליח לעצור בנערים. הם פרקו מעצמם כל משמעת צבאית, השתוללו והתגוללו בשלג בשמחת ילדים תמימה, והוא ננזף בטלפון, ואחר כך גם נינזף בחומרה בעל⁻פה; משום שהפקיר עמדה חשובה ומשום שכמעט גרם לתקרית עם משקיפי האו”ם ומשום שלא השתלט על עדת הפוחחים שלו, שהשלג המפתיע הפיח בהם רוח ילדות רחוקה.

הוא זכר את הקור הצובט, את הבגדים הדקים שכלל לא חיממו ולא הגנו מפני הרוח החודרת, ואת מאמצי השווא שלו להתחמם. ואחר כך עבר על איסור נוסף והתיר להם לכרות ענפי אורן שבור, שמהם הבעירו מדורה מאולתרת. הפיח זיהם את המדרגות והשחיר את רצפת החדרים הריקים. אבל הם יכלו סוף סוף להירדם אחרי יום ולילה מקפיאים וחסרי שינה. ומאז נותרו בליבו געגועים חריפים אל השלג בירושלים.

“איפה טעינו?” שאל, “ומה יועילו זכרונותיו מימי הנעורים הרחוקים? מה השתבש בינינו, מאירה?” סְתָו קצר וחורף אחד בירושלים, וזה סוף הסיפור? והוא נזכר שמאירה שאלה אותו איך זה שדווקא הם נתדבקו ביחד? מתוך כל קהל הסטודנטים העצום, המתהלך בקמפוס השוקק, דווקא אנחנו? ואיך זה שמזלה המחורבן תמיד מתעתע בה וגורר אותה ליחסים עם גלמים כמוהו? איכרים מגושמים והססנים, או מרצים דקיקים ונלהבים? והיא סובבה את אצבעה כקודחת בתוך מצחה. אבל מה שלא אמרה לו ושתקה נשמע כך, אתה ישבת לך כל כך בודד, גולם מסוגר שכמותך, כבד וחשדני ונע כטירון מובהק ליד השולחן שבאולם הקריאה. מרחוק אפשר היה להבחין שאתה כאן חריג, חריג לגמרי. אינך סטודנט וגם אינך מרצה, ואינך שייך בשום דרך לעולם הזה, שאולם הקריאה הוא בית גידולו. וגם אני הייתי בודדת. מכאן תמיד מתחיל המזל לבגוד בי. איש אחד, שאהבתי לפניך, עזב אותי בלי להודיע ונסע בחיפזון לחוץ לארץ; ואיש אחר, שחיזרתי אחריו כמה שנים, נתקע בתל⁻אביב.

ואני עקבתי אחריך כמה ימים, ערכתי לך בדיקה נוספת, כי לא סמכתי על ההמלצות של ידידינו הטובים – חסידי שולם ובובר שהכירו בינינו. כי מה פירוש פנוי, ומה פירוש פנויה? “הפירוש המדויק,” אמרה מאירה, “למדתי להיזהר באף פניה של הגדרה חמקמקת זו. וכך גילגלתי את הדברים, שייראו כאילו יש להם קצב מקרי.” פגישה אקראית באולם הקריאה, הרמת גבה, השתוממות קלה, אה, שוב נפגשים? ואמירת שלום רפה. ואחר כך פגישה מקרית בשביל הקיצור היורד אל השער המזרחי. נענועי ראש לשלום מרחוק. וכמה מלים שאינן מצטרפות למשפטים. “ולבסוף תפסתי אומץ, וניגשתי לשולחנך הפנוי כן, השולחן היה פנוי אמיתי. כן, תפאורה רומנטית, אחר הצהרים השמש האירה בחוץ בזהב סתוי, ובקפטריה של בית הספרים התכוננו כבר לחופשת החג של סוכות. מובן שעכשיו אני מצטערת על היוזמה המיותרת שלי. אבל לא יכולתי לעצור בעד עצמי.”

נשיפות הרוח הקרה התגברו. הגשם הצליף בפניהם והיה ברור להם שזה הסוף. אין מה לעשות. והפרידה שלהם כבר קרובה ואי אפשר לעצור בעדה. עוד פגישה ייפגשו ועוד אחת. ומפעם לפעם תהיה אהבה דלילה יותר: חזרות על לילות הלהט, בלי הלהט שבהם. וחיקויי החיבוקים הראשונים, המטורפים, ללא הטירוף שבהם. יש רגעים כאלה שהעתיד מתגלה לפתע בבהירות צבעונית מדהימה. כל רגע חזוי בו, וכל מהלך וכל אכזבה ומפח נפש. והוא כבר פזל אל המשוררת שישב לידה בעת קריאת השירים, אשה נעימה, שידיה מחוספסות וצפורניה שחורות מלכלוך, אבל מגופה עלה ריח טוב. לא רק למאירה יש מזל מחורבן, חשב לעצמו. במחסה בתי הקומות של הרחוב הראשי הוקל לשניהם מלחץ הרוח. ומאירה הודתה לו על שהזמין אותה. “כן, היא בהחלט נהנתה בערב. גם מההרצאה המלומדת של המנחה השחצני וגם מקריאת השירים המתגרה.” והיא דנה אתו בפירוט בסגולות המנחה וביתרונות המשוררים. וחילקה ציונים מחמירים, אך הוגנים לאנשי הספרות שעלו מתל⁻אביב. הם עשו טובה לעכברי החומות של ירושלים, התקועים בחוריהם מעבר להרי החושך. ומרוב אבנים ובנייה חדשה אינם רואים את צמיחתה הפראית של הספרות התל⁻אביבית – עכברים מבוהלים שלא ידעו כיצד להתייצב מול שחצנותם הרומסת של האורחים. הערב הכירה באמת משוררים עכשויים להוטים להתפרסם, שביטלו בהבל פיהם את המשוררים שקדמו להם – משוררי העיר הזאת, צנועים ואפורים – ואת כל שאר המשוררים שבארץ.

“כשהדפסנו את שירינו אצל אהרון אמיר ב’קשת', היינו הרבה יותר צנועים,” הזכירה לו. “ולמסיבות של קוראים, או להופעה בפני קהל שוחר שירה, איש לא הזמין אותנו.” “הימים השתנו,” השיב שעיה, “והזמנים התחלפו. את שוכחת שהייתה מלחמה שזעזעה גם את המשוררים. קחי את העיר המחולקת הזו, שעכשיו נאנסה להתחבר. המחדל הכאוב הוליד זעזועים קשים, והמשוררים הם שבישרו עליהם. וזוהי רק דוגמה אחת. אי אפשר לדרוך על מדרכות ירושלים מרוב אבק הקדושים שהצטבר עליהן.” “לא הלילה, העירה מאירה, הלילה שטף הגשם את כל הקדושה ממדרכות ירושלים.”

“את מבינה מאירה, גם המשוררים רוצים לקחת חלק בבניה המטורפת הזו.” ובפרץ געגועים שהעיר בו ליל החורף הסוער, אמר שכשישב בעיר הזאת בנעוריו, ושירת בה ובגבולה המפותל, הייתה באמת קטנה וללא מוצא. אבל הייתה גם חילונית יותר והרבה פחות קדושה. בין האמנים הירושלמים נולדה ופרחה אז בוהמה שתיינית ונהנתנית, שלא נפלה מהבוהמה שבתל⁻אביב. פרחי משוררים ולוויניהם שרצו בכל בית קפה, היה אוויר אחר אז בירושלים. וגם החיילים הצעירים, שהציצו במורך אל חבורות הבליינים שקנו להם שם, הרגישו עצמם שותפים זוטרים לחִנְגָּא המשותפת.

“היכן טעינו מאירה? איפה שגינו? ומדוע ניתנה לנו שהות כל כך קצרה? איך נגררנו גם אנחנו אל המחדל שאין לתקנו?” וכמו דקירה פנימית מכאבת חלפה בו הרגשה כבדה של החמצה. ויחסי אהבה אל האשה הקשה והמעוררת הזו, שלא מוצו. ואפשרות מבטיחה לשוטט עמה חבוק ונכרי על מדרכות הספרייה בלונדון, שאבדו – אותה הספרייה שבה נתגלה לה כבחזון יעודה המדעי ששינה את כל חייה.

הוא הופתע כשגילה שמאירה החכמה והקשוחה מתמכרת לאמונות טפלות. הוא מצא בדירתה ועל שולחנה סימנים מובהקים. ניחושים בקפה, מריטת עלי פרחים והצצה כפייתית בלוחות אסטרולוגיים. כמה פעמים הסיטה את שיחתם לאמונתו הרופפת בגלגל המזלות, רפיפות הראויה לגנאי. “בן איזה מזל הוא? ובאיזו שעה בדיוק נולד לפני ארבעים שנה?” הוא רגז ולא השכיל להבין איך אשה כמוה, משכילה ולוחמנית, מתמכרת לשטויות. איך אקדמאית כמוה, הלועגת בלי חשך לדרשנים החובבים, איך היא מתפנה לעסקי הבלות? והוא ניסה למשוך אותה בלשונה כדי לשמוע אם יש קשר וקרבה בין משיכתה לאמונות ההבל, ובין הפולחן הסודי של חבורתה. אבל היא הדפה את גישושיו, והוא לא הצליח לתפוס אותה בחולשתה אפילו פעם אחת. ומה יתרונו, שהוא בן נאמן למזל הנאמנים? אילו ידעה כמה מכבידה עליו לפעמים הנאמנות שירש מהכוכבים.

לפני שנים גבר עליה יצר הסקרנות, והיא נטלה חופשה קצרה מלימודיה והתמחתה אצל מורה ידועה בקריאת קווי כף היד. לילה אחד,כשהייתה שרועה מתחתיו מנהמת מתאוה ששככה, נטלה את כף ידו ונשקה לה. היא ליקקה אותה וניקתה אותה משכבת החטא שעליה, ואז עיינה וניחשה בקווי כף ידו. לפתע התכווצה תחתיו נחרדה. “נבואה קשה אני רואה, המהמה בקול הגרגור הקרייני שלה, נבואה נורא מפחידה. אולי לא אגלה לך? למה לי להפחיד אותך?” הוא חש בחזהו את הריטוטים שהעלה קולה העמוק, וגרונה שהיה מלופף בידו השנייה הרעיד. “קו החיים שלך נפסק באמצע. אני חוששת מתאונה קשה, או מהתקף לב פתאומי. אני נורא מפחדת.” והיא כבשה פניה בחזהו, ונשקה לשערות שדגדגו את לחייה. “הייתה לך תאונה קשה?” והוא השיב, שאם לא ניקח בחשבון כמה פגזים שהתפוצצו בין רגליו, על התל ההוא שבמובלעת הסורית, ואם לא נחשוב שהג’יפ שלו התהפך פעם לתוך תעלה מלאה מים בין מצבורי הבזלת, הרי שלא קרתה לו שום תאונה רצינית. “והתקף לב, חקרה, אתה בטוח שהלב שלך בריא?” והוא השיב שאם לא ניקח בחשבון את רגעי הפחד הנוראים שבאו עליו בתוך הבונקר הסורי בעת התקפת הנגד, רגעים ששְׂעַר ראשו הלבין בהם, כפי שהיא יכולה לראות בעצמה, והוא הרגיש שעוד מעט ייגמר, הרי שלא זכור לו שום התקף לב. אבל לב חולה ודאי יש לו. שהרי איזה לב בריא היה נכנס לפרשיית האהבים עם מנחשת העתידות? זו השכובה מתחתיו ומעוררת בו דחף, שאינו ניתן לכיבוש, לבעול אותה בכוח עד שתגנח בקול הקריינית המשגע שלה.

מאירה נאנחה ואמרה “ברוך השם, עדיין לא, אם כך כל החיים עוד לפניך. ומה שאתה חייב לעשות, אתה חייב להשגיח היטב על עצמך. כי קו החיים שלך נקטע באמצע חייך.” והוא התגלגל מעליה מבוהל, מפני שתחזית מחרידה כזו, עדיין לא חזו לו בחייו. אבל היא התכרבלה בחיקו, וריככה את קולה שנשמע כמו קולה של מטפלת, הרוכנת לרצות ילד מבוהל. “אני מקווה שזה לא יקרה בקרוב. אבל רגע, אין לך מה להתאבל. ואני רואה שאתה תתאושש במהירות לאחר האסון. אתה תבריא לחלוטין, וחייך יהיו מתוקים יותר מאשר לפני כן, ואתה תאריך ימים טובים ובריאים.” והיא התייחמה עליו, ונדחקה מתחתיו. והתמסרה לו ברכות נעימה. עד שחשב שחבל שאינו מתבשר ממנה בכל לילה בשורות כל כך נעימות ומפחידות.

מאום לא היה יכול לעצור את הסדק המתרחב ביניהם – גם לא לילות חשקים מתחת לחלון המואר באור אדמדם של התנור החשמלי, וגם לא סערות החשק הפתאומיות, שבאו בעקבות חרדת הנטישה והפרידה – לאט לאט התרחב הסדק. והוא רצה להספיק ולראות שוב את השלג בירושלים, לסגור מעגל שנפתח בלילות השכוחים של נעוריו. הוא זינק עירום אל החלון לראות אם כבר החל לרדת שלג, היא נאנחה שחורף קר כזה כבר איננה זוכרת. ויש לה מזל, שגופו התנורי מחמם אותה, כי אחרת היו מבצבצות בקצות אצבעותיה בועות הכפור המכאיבות, כמו הבועות שהכאיבו לה בחורף הגורלי של חייה על מדרגות הספרייה הקפואות, כשחייה השתנו לחלוטין ברגע קצר ומהמם. הוא הרגיש שהם הולכים ומתרחקים. היא נזהרה ותחמה בדיוק את גבולות כניסתו לחייה, וגם הוא הקפיד להיזהר, ולא היה נדיב כמו שהיה בימים הראשונים. ואם היה שואל אותו מישהו, לפני שהסתבך בפרשייה עם מאירה, האם אפשר לסבול מיחסים שהונחו בחוץ? היה משיב בשלילה גמורה. הוא לא האמין שאפשר ככה להמשיך. אבל כשהגוף עירום, הנפש גם היא חסרת הגנה. ומשהו נפרץ בהם. בשניהם, בלילות הקור שבהם התחפרו בתוך עצמם וניסו לשווא להיכנס זה לתוך עורה של זו.

שיחתם הפכה דלגנית, מתחכמת ומתמחה בעקיפות. אולי משום כך נהיו יותר סלחניים, פוגעים פחות ויותר מפויסים. הוא לא מנה לפניה את חולשותיה, מתוך הרשימה המוכמנה שאתו; והיא חדלה לפרט באזניו מדוע הוא מאכזב אותה בכל מפגש שביניהם. ורק כשטעה ושאל אותה, בלי שום כוונת זדון, על ילדותה הרחוקה שבשכונת הפועלים, היא נשברה ופרצה בבכי מר, והוא ראה לידו ילדה קטנה וכואבת, שהניחה לו לחסות עליה. היא נתנה את אגרופיה הילדותיים בתוך כפות החקלאי הגסות שלו, וזכר בתו עלה מלפניו: לילות הבכי שלה, נסיונות ההרגעה שלו וניחומיו. הוא זכר איך ליטף את אגרופיה הקטנים. געגועי פתע הבזיקו בתוכו ומחצו את לבו בכאב.

אפילו פאריס לא הייתה רחוקה דיה מאמא שלה. ואפילו בלונדון לא הצליחה לנתק את כבלי טינתה לאמה. לפעמים הייתה רדופת הרגשה שאמא שלה תמיד בעקבותיה. בכל מקום, ואפילו כאן, במיטתה, שמצעיה לא כובסו כבר ימים. והוא ליחש מילות ניחומים סתמיות שעלו בראשו, מאלה המלים שהיה מגייס בשביל בתו הבוכייה, ומצא עצמו שר בקולו האבהי, שעד עכשיו הסתיר אותו ממנה, “הוי, יד ענוגה הייתה לה, איש לא העז געת בה, לא בה ולא בלבבה.” גרשוני רב⁻המכאובים תיבל בתערובת המזרחית שלו מכל הקולות שחברו בירושלים; מזמרור המואזינים הצעקני, מדנדון פעמוני הנוצרים הקצוב, ומניגונם המשעמם של החזנים הספרדים, המסלסלים בשירתם. באוויר ההרים הצלול והקר של ירושלים פרצו מתוך פיו ונשתפכו המנגינות, בחדר המואר באורו הסמוק של תנור החשמל הזעיר. וכשרצה לבדח אותה לפני השינה, אמר לה שהעבודה עם המורה יכולה לרפא אותה אחת ולתמיד משנאת אם חולנית. והיא לגמרי לא משועשעת, התנפלה עליו, ודחקה את אגרופיה הילדותיים בתוך צלעותיו ואמרה “שלפעמים הוא באמת כסיל אמיתי.” ומדבר ממש שטויות. ושום מזל מגלגל המזלות לא יגלגל אותו למזל טוב יותר. ורק שלא יפתיע אותה, ושלא ילקה באוטם הלב, ושלא יתפגר חלילה הלילה במיטתה.

 

ז.

על נסיעות בילוי לא היה מה לדבר. הן היו מסובכות מדי וגם מעוררות חששות. היא לא רצתה להתגלות, ולו במקרה, כמי שמבלה בעיר החוף המושחתת. והוא פחד שיזוהה באקראי על ידי אחד מהחברים הרבים שעשו איתו בחזית הצפון – כמה אנשים פגש בחפירות ובשיירות, ממש קשה להאמין – שלא להעלות אפשרות גרועה מזו, שיזוהה על ידי אחד מחברי קהל קיבוצו, מאלה המזדמנים בכל שני וחמישי לעיר הגדולה. למרות חששם, נפגשו פעם ופעמיים בתל⁻אביב. לרשותה של מאירה עמדה דירה פנויה של דודה רחוקה, שכבר מזמן החליפה את מקום מגוריה, ובינתיים עד שתסתיים מלחמת היורשים, הסכימו במשפחה שתשמש את מאירה.

הדירה הייתה בבית קטן, ברחוב צדדי לא הרחק משפת הים. וההמולה העצומה של המרכז המסחרי החדש, למרות שהיתה קרובה והתנהלה במרחק של כלום מהדירה, לא הגיעה עדיהם. כמו הפוגות קצרות ומתוקות בתוך זרם של צער ואכזבה קרבה, כך היו להם הנסיעות לתל⁻אביב. הם נסעו בנפרד ובשעות שונות. כדי שלא יזדמנו חס ושלום למושב אחד באוטובוס הצפוף היורד מירושלים.

ופעם אחת, באביב המוקדם נסעו לתל⁻אביב וירדו אל החוף. בירושלים שרר עוד חורף גמור. בלילות היה קר, וההסקה במעון טרטרה והרעימה כמו באמצע החורף. הם חלפו מתחת לכיכר העמוסה והתנחלו בחולות הצחים שמתחתיה. החוף היה נקי, שטוף ברוח ורחץ בגשם. ובין מגדלי בתי המלון החדשים נפערו שמי אביב חמימים, שמיים גבוהים וריקים, המעוררים לכמיהה לא ברורה ולהשתוקקות עזה לנסיעות רחוקות.

הוא משך אותה אל הים הקריר. אל בין המשוגעים הבודדים שרחצו והתעמלו על החוף. והם שחו מעט עד שהכריע אותם הקור. הם הקיפו וחמקו מסביב לשובר הגלים שניזוק בסופות החורף האחרון. על האבנים הענקיות,שהובאו מהמחצבות שבהרים, עמדו דייגים כמאובנים. במשך שעות עמדו ולא נעו,כפופים ומקושתים כלפי דכי הגלים. הם צפו בהם ממרחק, כשעלו להתייבש מתוך הגלים, כמו חודים של שעון שמש ניצבו, לרגליהם הדליים, בידיהם החכות והשמש סובבת סביבם במעגל. והוא קינא בשלווה הבלתי מופרעת שלהם, והוא קינא בחייהם המוכפפים לחוק הים, ולא לגחמת נשים חולפת.

החול שנשטף מגופם כשיצאו לנוח העיר בהם זיכרונות רבים. גופם נשטף וכוסה שוב בחול, והגומות השקועות של צורת אבריהם, שהותירו בחול הדביק, הזכירו להם ימים רחוקים. מעטה החול החם והמדגדג, מתנות הים הפזורות על החוף, שיירי פירות שהרקיבו, מוטות מכורסמים מכוסי חלודה, הכל הכל ריגש אותם וטילטל אותם לימי הילדות הרחוקים. חוסר הדאגה של המתרחצים, כאילו כל חייהם עוברים בחופש הגדול, הכובד של החיים הממשיים הנותר למעלה ברחוב, והקלות המשוחררת שבמזח ועל הרציפים – הכל כמו שהיה לפני שנים.

הוא נזכר משום מה בעגלות הקטנות של מוכרי התירס החם, בילדים השזופים והזריזים שהשכירו כסאות נוח למתרחצים.הוא זכר ילד אחד שנשא מעליו כיסא ענק כפול מקומתו. פלגי הזיעה שירדו על גבו, שפתיו החשוקות ממאמץ ושריריו המשתרגים נראו לו בבהירות, כאילו ראה אותם רק אתמול; והוא התעורר ושורר למאירה את שיר מוכרי הגלידה שזכר מילדותו, ממש באותה הנעימה ובאותן המלים שנקלטו בזיכרונו והיא צחקה והתכרבלה אצל ערימת החול שלו. ומשום מה זכרה את שיעורי השחייה השנואים שלה, את הנזיפות שחטפה מהמורה הייקה הקפדן, ואת פחדה שלא התגברה עליו, מבוגדנותו האורבנית של הים. היא לא הייתה מושכת בבגד הים המיושן שלה. גופה נראה עייף ומבוגר מדי לשעשועי החוף של מקדימי הקיץ. וכדרכה הצליחה להיראות צנועה ורכוסה, אפילו כשהייתה כמעט עירומה. בשכונת הפועלים, שגדלה בה, הקפידו מאד על הצניעות. שעיה בן⁻יוסף השתכר מריח הים ומריח המרחבים המלוחים שצרבו את גרונו. למרות שהתמוגג לשעה קלה מזיכרונות הילדות שתקפו אותו, ואפילו שכח את חששו המתמיד שמא ייתקל במי ממכריו, שמא יתגלה סיפור ניאופיו. ימים ראשונים של אביב מוקדם התפרצו, והוא כבר ידע שימי אהבתם הולכים ומתקצרים.

מתמיד באו עליו התגלויות בחוף הים, הקישור הנפלא, הבלתי אמצעי, עם הכוחות הכי חזקים של הטבע, הוא שעשה: הרוח הלחה שאינה חדלה לרגע, גושי המים המלוחים העצומים, דכי הגלים וכרבולות הקצף המבעבעות, זירה מיוחדת במינה, שעוררה אותו מתמיד לחזות אסונות הנסתרים עדיין מעבר לאופק.

בערמומיות של מאהב מנוסה תילל את גופה בחול החמים, ובערמומיות של חושק ליטף את עורה מתחת למסך החול שעירם על ירכיה. וכשחש שהגיעה השעה לגילוי הלב העז ושאל אותה “אז מי הוא המורה שאת מכורה לו? אולי גם לי מותר לדעת, ואולי גם אני אצטרף סוף סוף? ומה אתם עושים שם, בקבוצה של בני הבחירה, חברייך הטובים?” אבל היא הבחינה במלכודת שטמן לה. והיא הבחינה באצבעותיו הרכות המשוטטות על פנים רגליה. והיא לא הסירה את אצבעותיו המיטיבות, אלא נאנחה ואמרה, שהיא מוכנה להשיב תשובה מלאה, אבל רק לאחר שהוא יעבור תקופת הכנה מתאימה. “מה זה, עוד פעם טירונות?” שאל, “מה זה, שוב בחינות כניסה?” והיא אמרה “מה חשבת שתצא בזול?” שיחות ארוכות וקריאה שקדנית בכמה ספרים שהיא מוכנה להשאיל לו. ועוד תנאי אחד. “מהו התנאי?” תנאי קשה שהיא חוששת שלא יוכל לעמוד בו. “בבקשה, בבקשה, הפציר בה, מהו התנאי?” “ובכן, אמרה לאיטה, תוך שהיא פושטת את רגליה ומנערת מעליהן את גבב החול המדגדג, בתנאי שהוא ייפתח, בתנאי שישבור בעצמו את שבעת המנעולים הצרים על נפשו, בתנאי שיפרוץ מעצמו את הסכרים הסוגרים אותו. וממלאים וטוענים אותו במתח בלתי אפשרי.” והוא נזכר בציירת האמריקאית הצעירה, שנתלתה על צווארו בפגישתם האחרונה, מרוחקת ממנו, מנוכרת וכבר אינה ניתנת לפיתוי, מבוגרת ושקולה, ושונה לגמרי מהילדה שהכיר בקיץ המטרף בצריפה. והיא אמרה לו באותה הנעימה של מאירה, שעליו למהר ולהתייצב לטיפול פסיכולוגי דחוף, לפני שיפוצץ את עצמו מרוב המתח הכלוא, שטען בתוכו, ולפני שתעוף נשמתו בסערה מתוך גופו.

והוא לא חדל להשתומם, כשזרזף גרגרי חול על גופה. איך הגיעו השתיים, שלא התראו מעולם, להסכמה מלאה על טירופו הכלוא.

בערב לאחר שנחו בדירת הדודה ולאחר שרחצו, ולאחר שגם אותה טימאו במשגלם, כמו שטימאו כבר כמה חדרים בחורף האחרון, הוא משך אותה אל הנמל העזוב של יפו. הם הזמינו שולחן במסעדה המפורסמת שעל שפת המים. ירדו במדרגה וישבו דבוקים כמו זוג נערים. חומה עוד לא נפוג ועלתה ממנה רכות נעימה. נדחקו זה לזו וצפו בשתיקה בדייגים המתקינים עצמם לדיג הלילי. הם הזמינו דגים וגם שוחחו מעט עם הדייגים. הצד האחר שלו, הצד המעשי והנמרץ, שמאירה כלל לא הכירה, התגבר עליו. הוא גרר אותה למסעדה ממש בעל כורחה. הסרחון הרתיע אותה. דחו אותה הדגים המפרכסים שזכרה את עווית זימיהם מהאמבטיה שבבית דודתה. והיא לא אהבה לראות איך קוטלים אותם באכזריות קרה. על אף שהדירה עצמה מבשר, התירה לאכול דגים. אלא שאף פעם לא נתנה דעתה כיצד הם ניצודים וכיצד הם מפרפרים וכיצד הם מתים. לא רצתה לדעת כיצד מכינים אותם לבסוף לשולחן הסעודה. הספיקו לה מראות השבי באמבטיה שראתה בילדותה. שעיה דווקא גילה ענין במראות הנמל: גלילת הרשתות הקצובה על התופים המזמזמים, כפות התפיסה החסונות, המצופים השבורים והדליים המטפטפים, הזכירו לו את עבודתו לשעבר, בבריכות הדגים של הקיבוץ, אז, כשעוד היה איש צעיר ובריא: שולחנות המיון שלידם היה מתיש עצמו עד חשכה, חליפות הגומי של הדייגים, המתמלאות בזיעת היום הנצברת.

הו, איזה סחף פתאומי של זיכרונות אחז בו. והוא נפתח וסיפר למאירה על ימי הדיג הקשים שעשה בברכות הטובעניות: איך היה משכים ואיך היו סוגרים את כיס הרשת על הדגים המצופפים. כיצד היו מתאכזרים ומשפדים את צבי⁻המים על חודי דוקרני הברזל, בכוונה הגביר את קולו, כדי שהדייגים שליד הסירות ישמעו את סיפורו: כיצד היו משחררים ומטילים אל המים את האמהות הזקנות, שמשקלן הגיע לחמישה⁻עשר קילו ויותר, הדייגים השמיעו שריקת התפעלות והוא התעודד מהקשבתם. בפרץ של התלהבות גוברת סח לה על המיון הממושך ועל ההעמסה המפרכת ועל הדגים שחמקו אל הנחל שזרם מתחת לבריכות, ואפשר שנסחפו אל הים והגיעו לימה של יפו, ואפשר שניצודו ברשת של דייגי הנמל ואולי הם הדגים שאכלו זה עתה.

הדייגים צחקו, ואחד מהם נענה לו ונגרר לשיחה גברית וישירה בעסקי הדייג; והוא התגאה בעצמו, והתגאה בעברו הגופני והחזק, והתגאה גם באשה היושבת לצידו, שחומה טרם פג. הוא ידע שיש יפות ממנה ויש גם צעירות ממנה; אבל מה שהוא עשה בה רק לפני שעה בדירת דודתה העזובה, לא היה מבייש אפילו דייגים חסונים אלה. והוא נשא אליה עינים בורקות והתמלא ביוהרה בצד האפל שלו, שהבריק לרגע קצר מבין השנים האפורות. וקירב אותה לכתפו ואימץ אותה בתנועת חסות בוטחת. ועוד רגע היה נפתח ומשתחרר, ומספר לדייגים באותה הלשון הישירה והגברית איך גילגל אותה מתחתיו על הרצפה, בבית הישן שברחוב הקטן, ואיך עשה, דווקא ובכוונה זדונית להרגיזה ופיזר את ליח אהבתם על המיטה ועל הריצפה ועל המגבות, ממש כמו שניתז אל פניו מעטה הקשקשים הדביק של הדגים ליד שולחנות המיון.

ובדיוק באותו הרגע, כשהתבוננה בו בפליאה, כאילו צפתה בו לראשונה, נזכר איך ראה אותה באחד הלילות הקרים בדירתה הקטנה. הוא שכב במיטה מכוסה, הרביעייה האהובה של מוצרט התנגנה כרגיל מעל התקליט, והוא התבונן בה כשהעמידה את קרש הגיהוץ, כשחיממה את המגהץ החשמלי, וכשגיהצה את חצאיות החורף השמרניות שלה. הזמן שבחדר, שבין מיטתה לבין קרש הגיהוץ, התגבש וקפא. החלל שביניהם יצא אל מחוץ לרהיטים ומחוץ לרחוב. חום ביתי נעים נשב מהחלוק של מאירה. והוא חייך לנפשו, כי ידע באצבעותיו כל פיסת עורה שמתחתיו. מהדירות הסמוכות עלו קולות של ילדים משחקים, ומן האשנב שמעל למטבח, שאותו לא סגרה אף פעם נשבה רוח שורקנית. והוא גילה שהוא זוכה למראה שלא מהעולם הזה. התגלות ביתית שצמחה לפתע מקרש הגיהוץ, מרשרוש החצאיות ומזימזום המגהץ. הוא תמך את ראשו בכפו. הסתכל אליה, אל מעבר לבועה שביניהם המופקעת מהזמן ושאל את עצמו ‘באמת היינו יכולים לחיות יחד? באמת היינו יכולים להיות משפחה? האם יכולתי, לו רציתי, לעזור לה בעבודות הבית? לשכב ולהתבונן בה כך עד קץ הימים. לחוש שמה שאני רואה יתגשם בעוד המון שנים, ולחשוק בה מההתחלה, חשק איטי וחצים. חשק ביתי המטפס מכפות רגליה אל מעלה גופה. בשעה שהיא רוכנת עטופה בחלוקה המיושן ומגהצת.’ והוא רותק למראה שעה ארוכה. לזה התכוונו הסופרים הגדולים שאמרו רגע קצר וחומק של האושר? הוא לא העז לעשות תנועה מפריעה. בחשאי שאל את עצמו אם כך נראה האושר, ואפילו האדים העולים מהחצאיות, הנמיכו את קול אִוושתם לכבוד השעה ההיא, שהוא ידע שלא תשוב לעולמים.

הוא הנמיך את מבטו אל שולחן הדגים והבחין שנפשה של מאירה כבר מזמן יצאה משם. הוא הבין שלעולם לא תוכל להינתק מחיי הספרים שלה, מהתמכרותה הגמורה למחקרה ומתגליות הנייר שכל כך שימחו אותה. גם לה הייתה אולי שעה של הצצה חטופה ואסורה לתוך עתידה, אבל מה שראתה לא דמה בכלל למה שהוא ראה. והוא הצטער שלא סיימה לאכול את מנת הדג שלה. וחבל שהכל מסתיים ככה עצוב ובלי שום שמה. לא נעם לו, כשהבין, שגם היא גילתה שהוא לא יוכל, ממש כמוה, להינתק ממשפחתו ומאדמת הקיבוץ שלו ומאשתו שהייתה אסורה באזכור ביניהם, וגם מילדיו לא יוכל להרחיק, ולא יוכל להתפטר מאיזו משיכה לא נשלטת ומתפרצת לגילוי מן העבר של חיי המעשה שלו. וגאוותו על חייו האחרים, המעשיים והחזקים, סתם גאוות שווא היא. ופרידתם היא פשוט בלתי נמנעת. הוא התבסם מעט משיחת הלב הגלויה שניהל עם הדייג בנמל ומריחות עולם העשייה, עולם הכוח הגופני, שנפתחו לו לשעה קצרה ביפו. עברו ניעור בו, בעוצמה ובחיוניות והוא חש שעדיין לא הזקין ממש – כוחו עוד עימו לחדש את חמדת הנעורים שחלפה, לצאת שוב בהשכמת הבוקר אל בריכות הדגים המהבילות ולחזור רק עם רדת החשכה, ולהיאבק כל היום במים הקרים ובכובד הרשתות המלאות ובקינטורי הבחורים הצעירים, שרק אתמול סיימו את שירותם הצבאי. אילו היו יודעים הבחורים איזה מהלך צעיר ומכלה⁻אונים ניהל בחורף האחרון עם האשה שלצידו, שאינה צעירה כבר, ויפה לא הייתה מעודה; אבל יש בה כוח חושני סתום שמושך בו. והוא נהנה לשכב עימה אפילו בצהרי היום, על ריצפת המקלחת, ליד אמבטית הקרפיונים, בדירת דודתה המוזנחת.

הם עלו לאיטם במדרגות הכורכר אל ראש הגבעה של יפו. ומשם צעדו צפונה, אל העיר. הנמל הישן הבהב מתחתם באורות צבעוניים, והעלה ריחות עשן דלוח. והוא יכול לחוש את מגעם הכבד של המים המשחירים. מי הים של תל⁻אביב שמשמאלם, נמהלו במי הבריכות שבקיבוץ, ואלה נמהלו במים הכהים של נמל יפו העזוב שמאחור. והוא חש שעברו נשטף ממנו כמו שנשטפו ממנו ימי נעוריו, וכמו שהחליקו מגופו החלומות הרחוקים שחלם כשהיה עדיין איש צעיר.

"כל אלה עשתה לו המלחמה? כל אלה עשו לו הזיכרונות הקשים מתחנות האיסוף הגדודיות, שאפילו בשנתו אינו יכול לשָכחן? למה עליו לצפות כעת, עם פרידתו מאשה זו? והוא פנה אל מאירה ושאל שלא לעניין, “ואת הנעורים, אפשר להחזיר שם אצלכם?” אגב הליכתם כבר נכנסו אל הרחובות המוארים, ומרגעי הקרבה שבנמל, רגעים שלא ישובו עוד, לא נותר הרבה. והיא לא נלכדה גם בפעם הזו שהייתה כמעט האחרונה, וסתמה לו כדרכה, ביובש ובתקיפות. הדגים שהוגשו במסעדה פשוט הגעילו אותה, ומה שעורר בה בחילה זה השם המזויף פירות הים, שבאמת אינם אלא שבלולים ורכיכות מגעילים ומעוררי סלידה; ועל העבודה ועל המורה לא יזכה לשמוע ממנה, כי אינו רוצה להכשיר את עצמו. ומי שאינו מתאמץ, יסתפק, בבקשה, בשיריים, ויציץ במחילה בחרכים כמו נער מתבגר. והיא פנתה לאחת החצרות, לחפש ברז מים, לשטוף מידיה את צחנת הדגים שדבקה בהן.

 

ח.

במפתיע הגיע לשעיה בן⁻יוסף צו⁻קריאה לשירות מילואים פעיל. ארבעה שבועות מלאים וארוכים. שירות מייגע, סיורי גדר יומיים ומארבי לילה במוצבים הגבוהים והקרים בצפון רמת הגולן. אותה הארץ המוכרת, שהיה לו יחס משונה אליה. מצד אחד רגשות כעס וזיכרונות קשים מתחנות האיסוף, שבהן עמס ערימות של נפגעים, בימים הראשונים של המלחמה, ומצד שני חש משיכה סתומה למרחבים העצומים, לאופקים הנפתחים מן התִּלִּים הגבוהים, שמח לפגוש חיות בר שלא הכיר מארץ השפלה ולזהות פרחים ועצים שהיו קרובים, אבל גם רחוקים. כשקיבל את צו⁻הקריאה הוא נזעק ונעלב, ובטלפון גידף באוזני מאירה את השליש הגדודי המנוול שהבטיח ולא קיים.

“הרי רק בקיץ האחרון נשבעו לו באופן חגיגי במטה החטיבה, שלא יקראו לו לשירות במשך שנה שְׁלֵמָה. כיוון שלא חס על כוחו, ולא חס על זמנו והתנדב ברוח טובה לשירות מיוחד, שמעבר לזמן הקצוב.”

הוא נענה להפצרות מפקדיו בחטיבה, שחרף גילו ומצב בריאותו, שידלו אותו להתייצב לאימון החשוב שבסיני.

“לנסיון של ותיקים כמוך אין תחליף,” החניפו לו. “והרוח שאתם, אחרוני הוותיקים ביחידה, מקרינים על הצעירים, שווה חודשים רצופים של שירות.” אבל השירות היה לו קשה ומטריד. חולות רפיח הרותחים, הלחות הכבדה שבלילות, המיטה הצבאית שטופת הזיעה, שוב לערוך מסעי ניווטים בלחץ קשה של זמן. וכל העת דופקים על גבו ומריצים אותו קצינים חדשים ושאפתנים, שהגיעו זה עתה מהצבא הסדיר והוצבו ביחידה שהוחלט להצעירה. הם לחצו בלי הרף בתרגילי הלילה וצפצפו על חוסר השינה. כאילו בילו כל חייהם שנת לילה מבריאה.

אבל שעיה התהלך בהרגשת עייפות שלא חלפה. בחילה קלה אחזה בו, וכובד בלתי צפוי העיק על רגליו. והוא נכשל לגמרי כשרצה להוכיח לצעירים המוכשרים הדוחקים אותו מאחור, שגם הוא ובני גילו היו שווים פעם משהו.

מאירה יעצה לו להיפגש עם דקן הסטודנטים, שיצא לו שם של אב רחום המשתדל מאד בשביל תלמידיו; ובעיקר אמרו שהפך הרים כדי להקל על הסטודנטים ששבו משדות הקרב. והוא קיבל את עצתה, וטרח להגיע ללשכת הדקן שבקמפוס.

“סופר של ספר אחד,” אמר לעצמו כשהופתע וזיהה את שמו של הדקן על שלט הלשכה. סופר לשעבר, שהוא קרא עוד בנעוריו את ספרו היחיד. ספר חביבי, הכתוב בנוסח ישן ומתקתק, על הווי השומרים במושבה נידחת שבגליל התחתון, נערות יפות ותמימות, המפריחות את שמלות הכותנה שלהן ברכיבה נועזת על סוסי השומרים, מארבי פתע, יריות באפלה ופציעה קשה. והחלמה בחיקה של נערה יפה, ואהבה גנובה הנלגמת מלוא החופן. נחישות וגבורה בלילות האש ומרדפים צמודים אחרי הפורעים – שכנינו הבוגדניים ולבסוף רומנטיקה אפילה במרומי הגרנות שטרם הובערו. וקורי השחר העולים מהשומר ונערתו המקופלת אצלו בציפיה חרישית: מתי כבר יעלה השחר?

“אותו האיש, אותו הסופר,” אמר לעצמו כשנכנס ללשכתו.

אבל הספרות העברית דהרה כבר כברת דרך עצומה מאז והותירה את השומרים הרומנטיים ואת נערותיהם הענוגות הרחק מאחור. מפגרים ומדדים על סוסיהם העייפים, ללא אוכף וללא רסן. וכלביהם הנאמנים שמאז, הם היחידים ההולכים אחריהם. הוא גדש בספר מלוא הטנא ז’אנר ואביזרים ופרטי הווי מיגעים מהזמנים הטובים שחלפו. אבל לנער סקרני ושוחר קריאה, כמו שהיה, הביא הספר כמה רגעים של כמיהות בוסר. האיש לא התגאה במעשה הנערות שלו והשתדל להצניעו ככל שיכול. ושעיה ישב מולו, מכיר ואינו מוכר וגילגל עם הדקן שיחה נעימה ומלאת הבטחות, שאפילו אחת מהן לא התמלאה. בקול נרגז אמר למאירה,

“תארי לעצמך שספרו היה מהספרים הראשונים שהורשיתי לשאול בספריית הבוגרים שבקיבוץ. איזה כתבן כפוי טובה.”

וכנאלץ למורת רוחו לצאת לשירות בגולן, אמר לה שהוא מצטער על כל דקה שבילה בקריאת הספר; וכשטילפן אליה מהמוצב, חש בנוסף לכל התחושות הרגילות שנלוו לשירות המילואים, גם רגש קנאה מוזר, רגש חדש, שלא ידע בשנים הקודמות. האם באמת קינא לה? האם לא השלים עם מחזריה האחרים? האם לא ידע על פגישותיה? ולא רק בהיעדרו, אלא גם בימים ששהה בירושלים? כי מאירה לא סיפרה לו כל מה שעשתה בחייה, ובית המדרש שלו לא צפה על חלונות דירתה שבשכונה הדרומית. ויש שעברו ימים ואפילו שבוע, עד שהתראו, ולא הוחלפה ביניהם שום מערכת הבטחות, ולא נערכו שום הסכמים מחייבים. בקצרה, הוא לא קשר אותה אליו אפילו ברצועה דקה.

היא רמזה לו לא פעם על מחזרים מזדמנים שהיו לה. ולא מזמן סיפרה לו באי רצון על יחסים קצרים אבל מספקים מאד, שהיו לה עם בחור צעיר שחשק בה. ספק סטודנט בחוג, ספק קבלן בניין שנקלע לקמפוס. הוא לא הבהיר לה עד לכתו מי היה באמת. היא סיפרה איך התגלגלו הדברים, ואיך לא הניח לה מחנופות ושבחים שעות ארוכות. רווקה מזדקנת שכמוה, לא יכלה לעמוד בפני החנופות שלו. הוא שיבח את הרצאותיה, את דרך לימודה וגם את חצאיות החורף המיושנות שלה, ששעיה לא סבל. בכל מה שהיה עליה, מצא טעם מיוחד. והוא החניף לה כשציין כמה יפים התלתלים המונחים על אוזניה. היא הסמיקה לפניו כמו נערה, ואיבדה את מגיניה בפני דיבוריו המתוקים. ושעיה תאר לעצמו איך האשה הבודדה מסמיקה מהנאה ואיך מתמוטטת חומת ההתנכרות שלה. אבן אחר אבן. ובאמצע היום, נתקפו בחשק עז, והוא חטף אותה במכונית הקבלנים הגדולה שלו. והם התגלגלו כמה שעות על המיטה המוכרת לו, מתחת לחלון הקטן, שאינו נסגר היטב. היא לא יכלה לעמוד בפני הצעיר הנעים ושופע האון, שבא לביתה כאלמוני והסתלק ממנה כאלמוני. סיפורה נשמע לו בדוי, והוא חשש שבדתה אותו למענו. “אבל לשם מה נזקקה לבדות אותו, הרי לא נאבקה על לבו?”

הוא התקשר אליה מהמוצב המרוחק ודימה בקנאתו לשמוע קולות חומקים ומהוסים של מאהבים אלמונים. השפופרת הצבאית המעוכה מלאה בצלילי מדוחים וצחוק מאהבים עצור, והוא נרעד וחשד בכל אנחה ובכל זמזום שעלה מהמכשיר. הוא טִלְפֵן לביתה בכל שעות היממה, ותמיד מיהרה להשיב על צלצוליו. ואפילו לפנות בוקר, בתום משמרתו בעמדת התצפית. בקול הקריינית העמוק שלה, נהמה לו:

“בוקר טוב,” ולא הרשתה לעצמה שום גילוי של חיבה ולא התפרצה ולא הזדעקה, ולא כינתה אותו אפילו פעם אחת בשם חיבה. והוא גילה כמה יכול הגרגור המהמה שלה להיות מרוסן ומרוכסן.

גם כשפרצו ביניהם המריבות הקולניות הראשונות, לא הזכירה את אשתו – לא לטובה ולא לרעה. היא הייתה הגונה כשהכירה אותו, ונשארה הגונה גם כשהפסידה אותו. והוא זכר לה לטובה, כמו שזכר את שאר התכונות טובות שלה. וגם אחרי שנפרדו לא שכח את מחוות ההגינות שלה. לא הוסכם ביניהם שבקשר הזה אין נוגעים, אבל היא הקפידה מעצמה שלא לגעת באשתו, כאילו הייתה איזו נכות סמויה או פצע שלא מדברים עליו במשפחה. היא הבינה שהוא קשור לאשתו בקשר מאד עמוק ומאד מסובך, ולא רצתה לרדת לעומק יחסיהם. די היה לה ברגעי הנדיבות שלו ובלילות הטובים שבילו ביחד. היא הרגישה שאין לו תחליף לקשר עם אשתו, ולבד מהפגישה הראשונה בביתה, שבה עוד הייתה לה איזו תקווה, ידעה שגם הוא יביא עליה בסוף מפח⁻הנפש שהייתה רגילה בו.

הוא סיפר לה בהשתאות על המשכתבת חמת⁻המזג שהכיר במערכת הירושלמית, ואיך רצתה מיד בלילם הראשון להפקיד בידו מפתח לדירתה. אבל הוא התבייש וחש חוסר נוחות ודחה אותה בעדינות:

“עוד לא הרווחתי את המפתח,” אמר לה, “יש לי עוד עבודה קשה. יותר מאוחר כשנראה איך היחסים בינינו מתקדמים.”

אבל היחסים לא התקדמו, והיא לא שבה להזכיר את המפתח. למען האמת כלל לא נזקק לדירה נוספת בירושלים. חדרו הקטן שבמעון הסטודנטים הספיק לו לגמרי, כיון שבא לירושלים מוכה בהלם מתמשך שמאז המלחמה, ורצה להתחיות בעיר הקדושה חיי רוח ונפש חדשים, ולהיפטר מסבל הזיכרון הכבד שנשא עליו. הוא לא עלה לירושלים מביתו הרחוק שבשפלה, רק כדי לטבול בקערת ענק של תענוגות הגוף; וגם החדרון הזעיר שהועמד לרשותו באדיבות המנהל הנדיב, היה מעין דירה שנייה. דירה רוחנית, מוצנעת וגנובה מעט, שהוארה בזוהר החטאים האפל שנפל עליו בעיר, מפני שבית משפחתו שבקיבוץ נשאר כל העת בסיסו היחיד, וכל השאר היו מגורי ארעי מתחלפים.

מאירה לא הציעה לו מפתח לדירתה וגם לא הסכימה שיבוא במפתיע. היא התעקשה שיערוך תמיד תיאום מוקדם לפני בואו, ואז התעורר בו שד הקנאה הרדום. והוא שאל: “למה להפתיע, את מי אני אפגוש כאן מלבדך?” אבל הוא קצץ את ראשו ואמר: “שד שב בנחת.”

מפני שאין לנו שום זכות שבעולם לקנא לאשה זו, מפני שחיי החוקרת השקדנית אינם יכולים להיפרץ בכל שעה, ומפני שכיבד את זכותה הפשוטה, שהייתה שווה לגמרי לזכותו שלו, לנהל את חייה הפרטיים כרצונה, מפני שבחייה אין מהלכים כפויים כמו בחייו, המונחתים עליו בחטף, כמו צו⁻הקריאה המרגיז, שדקן הסטודנטים הנעים שכח לבטלו, וכמו השירות המאוס במרומי הגולן, שלא הצליח לחמוק ממנו. בימים שישב במוצב שיחזר את שיחתו עם הדקן, וניסה להבין היכן טעה, כי האיש גילה הבנה לבקשתו וגם שיבח אותו בפנים קורנות מנחת:

“או, הנה מצאנו דוגמה ראויה לחיקוי. יהודי שכבר אינו צעיר כל כך, ועומד בפתח שנת הארבעים שלו, ובכל זאת מצא לו כוח להינתק מביתו וממלאכתו, עם של לומדים אנחנו צריכים, עם לומד ומלמד,” הטיף לו בפניו העגולות. יפה עשה שעלה לירושלים לחטט בישיבותיה ולנקר בחצרותיה ולחבוש את ספסלי הקמפוס, אפילו כשומע חפשי שבחפשי. מתהום המשבר של המחדל ושל יום הכיפורים הנורא, “רק דבר אחד יש בכוחו לחלצנו, עם לומד המתמכר ללימוד תשתיות חיותו, ומה דעתו על הכיתות החדשות הנבנות באוניברסיטה המפוארת שלנו שבהר הצופים? ומה דעתו על כיסאות הפלסטיק הנוחים? ומה דעתו על הספרייה הישנה, המחדשת כקדם את ימיה הטובים?” ואת שאר נאומו כבר שכח. וכשיצא מלשכתו שאל את עצמו היכן כשל? ואיך זה שמרוב כוונות טובות יצא הכל לרעה? הוא התאכזב מטוב ליבו המפורסם של הדקן. ואמר לעצמו, כיוון שנהג בו כך, הוא הפסיד גם את הקורא האחרון של ספרו היחיד והנשכח, שהעלה אבק וכורסם בשיני העש על המדף שבספריית הקיבוץ.

לילה אחד בתוך סופת גשם פראית שב אל המעון בשעה מאוחרת. בקומת השירותים עמד ענן כבד של ריחות ארוחת הערב החריפה – ריח של מרק עגבניות חרוך ומאכלי בשר מתובלים, ומחדר הכביסה הסמוך נדפו ניחוחות של אבקות כביסה לימוניות. במסדרונות כבר היה חשוך, הוא טיפס בכבדות במדרגות. מבעד לחלונות הגדולים זהר מסך הגשם, והרוח הילילה באשנבים, במסדרון המגורים טעה בכניסה לחדרו ופתח את דלתה של שכנתו: בחורה מצוינת, שלמדה אצל טובי המרצים לשירת ימי⁻הביניים, לפעמים נפגשו בארוחות הערב החמות, והיא ציטטה לפניו ממה שאמר היום הפרופסור פגיס ומה שאמר אתמול הפרופסור פליישר, ואיך חלקו עליהם חבריה, הסטודנטים העירניים. הוא הפתיע אותה ואמר לה שהפרופסור פגיס כתב גם ספרי שירה מצוינים.

“באמת? לא ידעתי בכלל שהוא משורר. הוא כזה איש נחמד.” ושעיה קונן על התלמידים המסורים מסוגה, שיכולים לכלות ימים ולילות במחלקת כתבי היד העתיקים, לפענח איזו שורה מחוקה של משורר ספרדי נשכח, אבל לא שמעו ולא קראו את שיריו הכואבים של הפרופסור שלהם.

בחדרה היה חשוך והרוח טילטלה בחוזקה חלון שלא היה מחוזק. והוא התקרב אל המיטה, כי היה בטוח שזה חדרו וזו מיטתו, ולפתע הבחין בה, שוכבת מכווצת כילדה, מוצצת בשקיקה את אגודלה. הוא נעצר נדהם. לא די שאינו בחדרו, אלא שנזרק לפתע אל חדר הילדים הרחוק שבקיבוץ, אל בתו הישנה שזכרה עלה מלפניו, שוכבת מכווצת, מכוסה בשמיכת החורף החמה. הוא הסתחרר לשנייה והתישב על הכיסא, על בגדיה ועל הגרביים שלה ועל כובע הצמר שלה, שהיה רטוב לגמרי מהגשם הכבד.

והוא נזכר איך חזר לילה אחד מהמובלעת הסורית באמצע החורף, באמצע המלחמה, דילג על ביתו ומיהר אל בתו שבבית הילדים, עושה דרכו ברחיפה, מעל למדרכות מוצפות המים. הוא נזכר איך מצא אותה שוכבת בדיוק כמו הסטודנטית הרכה שלפניו, מכווצת כולה ומוצצת בשקיקה קולנית את אצבעה, וכמו יד קשה וקרה סטרה לו על מצחו וקראה: “היכן הפקרת את יקיריך? לאן אתה ממוטט את עולמך ועולמם? תראה לאן חייך מידרדרים.”

הוא ישב עוד דקות ארוכות נבוך כולו ומלא ברגשי אשם אבהיים לפני מיטתה של הסטודנטית, ואחר כך נשם עמוקות, וקם בחשאי, והיטיב את שמיכתה על גופה, מנע עצמו בקושי מלנשק לה נשיקת לילה טוב, והוא נסוג אחור אל הדלת, וחזר ותקע עיתון מגולגל בחלון המקרקש שלה, שלא תעיר אותה סופת הגשם שבחוץ. ורק כשנכנס לחדרו ופשט את בגדיו, הרגיש שמכנסיו נתרטבו לגמרי מכובע הצמר שלה, שהיה ספוג מים. למחרת השתוקק לספר למאירה מה שקרה בלילה. הוא פגש אותה בקפטריה של בית הספרים, אבל ריח דירתה עלה מלפניו, ריח שאין בו שום זכר וסימן לחיתולי תינוקות, ולא לבגדי ילדים המתייבשים כל החורף מול התנור. והוא ישב מולה אילם כמעט, והאזין לדבריה המפכים ביובש על המאמר החדש שלה, שנדפס בכתב העת היוקרתי. וכשהניעה ידיה אל הצלחת ואל המאכלים, חשב לעצמו שכבר למד לפענח כמה מהאותות הקבועים של שפת הגוף שלה. כשחשקה בו, היו אישוניה מתרחבים ומתרככים, וקול המיית הגרגור שלה העמיק, והיא העבירה יד חופזת משערו אל סנטרו, תמיד בסדר הזה, ותמיד מלמעלה למטה, פרעה את שערו המקליש, שכבר חשב לצבוע אותו לא פעם, וצבטה צביטה אחרונה בסנטרו, מקפלת את חוד הסנטר פנימה, כלפי הצוואר, והוא ידע שעכשיו היא תתחמם ותיפתח לו, ותהיה רכה ונעימה וצייתנית. וכשרצתה לדחותו ולהרחיקו, ליטפה בתנועות תכופות את ידיו, איגרפה אותן, הניחה אותן בחיקה, אבל נשארה מסוגרת ורחוקה.

ממש כמו בשעה הזו, שהיא ישובה מלפניו ומשיחה אתו בשקט ובדייקנות על חידושי מחקרה, והוא עדיין רועד ועצמותיו עודן משקשקות. והוא טרם נרגע מהזעזוע שעבר בלילה, בחדרה של הסטודנטית שכנתו, מהמראה המכווץ שלה ומקול המציצה השוקקני של אצבעה, מי היא הילדה המכוסה בשמיכת החורף העבה, לא ידע לבטח גם עכשיו. האם היא שכנתו, הסטודנטית לשירת ימי⁻הביניים? או בתו המכורבלת שהשאיר אחריו בביתו הרחוק?

 

ט.

בליל פורים הוא הוזמן לחגיגה המסורתית בביתו של הרב הצעיר, בחורבתו המשתקמת בלב הרובע היהודי הנבנה. הוא הפציר במאירה שתבוא אתו, היא נטרדה, “מה יהיה שם? ומה כדאי לה ללבוש? לא נהיה יוצאי דופן בחגיגה, החילוניים היחידים?” הוא הרגיע אותה ואמר שישנם עוד תלמידים של הרב שאינם שומרי מצוות, וביניהם גם מעריצים שלו על תלמודו העמקני. היא התרגשה מעט מהזמנתו, וגם מחוסר הידיעה כיצד לנהוג בבית הרב, וגם מזה שכבר זמן רב לא הורגלה ביציאות מביתה. “שנים שכבר לא יצאה לבלות,” אמרה לו. “מאז ימי הקורס ברדיו.” אפשר לומר שמאז ימי חניכותה השובבים עם חבורת הקרייניות הטירוניות. נכון שאז היו ימים עליזים, שהתמשכו כל הקורס כולו, עד שפרשה ממנו במפתיע, סמוך לסיומו, כדי לשמש אצל הפרופסור הנודע. הימים ההם זכורים לה כמסיבה אחת ארוכה, והאמת היא שלא נוח לה לצאת לבדה. אנשים תמיד לוטשים עיניים, כשגברת יושבת לבדה, או סתם נטפלים אליה ומציעים הצעות מגוונות, שהיו מקפיצות אותה בזעם. את הקשרים המזדמנים שהיו לה עם גברים לא רציניים, כמוהו למשל, חלפה מחשבה מהירה בראשו, את הקשרים המזדמנים, שקדה להסתיר, בעיקר מפני שחששה שחייה האקדמיים ייפגעו, ושמה הטוב בחוג ובפקולטה יוכתם.

היא נרתעה מהעיר, שנעשתה אלימה בלילות. ירושלים תפחה וצבתה בשנים האחרונות, והמלאה בהמון אדם; יהודים ומוסלמים, ונוצרים ומטורפים שאף פעם לא חסרו בה, אבל כעת העזו והופיעו גם במקומות מכובדים, אפילו בתחנת האוטובוס לקמפוס נתקפה חששות – ביחוד בערבים – כשנאלצה להמתין לבדה, כיוון שאיחרה בשל עבודתה. ואף על פי שהייתה עירונית כל חייה, היה בה חוסר ביטחון משונה, שגרם לו לרחם עליה. והוא הציע שתלך לקורס להגנה עצמית, שתוכל להתגונן אם תותקף. מה זה פה קיבוץ? רגשה עליו, מה אתה חושב שאנחנו עוד בגרעין הנח"ל? היה פרק מוקדם בתולדות הוריה, ישיבה קצרה בקיבוץ שנסתיימה ברע. והוא תהה מנין לה החוצפה ללגלג על ימי הקומונה הראשונים של הוריה בעמק הירדן? ומנין לה העוז וההומר לגחך על שיגעונות הנעורים של אמא שלה, שלא רצתה לפרט מה היו בדיוק, בהכשרה בפולין, ובחווה החקלאית? ומה קרה למשפחתה במושבת הפועלים של ילדותה?

בערבים הסתגרה בביתה, והגל העצום של אמונה משיחית גואה שהציף את ירושלים, פסח עליה. שמחת הגאולה העצומה, שפקדה את הישיבות הלאומיות שבעיר, לא הגיעה אליה. היא התבצרה במבצר הרוח שלה. חיה את חיי החוג והפקולטה, התמסרה למחקר מדעי ושקעה בלשונות הקדם, והייתה משוכנעת לגמרי בצדקתה.

במסיבה בילו יפה למדי, ובעיקר נהנו לראות את השמחה המשוחררת הפורצת מהתלמידים הדתים, הצעירים המסורים, שגם היו לנים לפעמים על גג ביתו של הרב. הוא שמע את שבחיהם של האיש הצעיר והמבטיח, שזכה לשבת בחברותא לפניו. על הגג פרשו מזרונים, ושקי השינה שלהם היו מגולגלים בפינה. ירושלים נקנית בלילות של חוסר שינה, על ריצפה קשה, בתנאי מחסור של נוודים. ככה קונים חזקה על המולדת העתיקה. הם דיברו לפניו על מקוריותו הסגולית ועל המעמקים הבלתי משוערים שדלה מתוך הכתובים. האיש הזה מיועד לגדולות, אמרו החוגגים מסביב. והוא תהה למה הם מכוונים. בעוד עשר שנים אמרו החוגגים הנרגשים, נשב כולנו בבתינו שביהודה ובשומרון, על כל הר ועל כל כיפה, ומתחת לכל נחל ומעיין. שמחת פורים עצומה תבקע בעוד עשר שנים מהערים והעיירות היהודיות, שיקומו וישגשגו בארץ ההרים העוינת שסביב לירושלים. לחגיגה הוזמנו גם כמה חילוניים כמוהם, חלקם בעל כורחם, כיוון שהיו בעלי חוב לרב בעל הפנים המאירות, כמו שעיה למשל שהמיר במרמה את מענק הספרים, בסוף שבוע גנוב ומלא חטאי תאווה, במלון האהבה הירושלמי החדש, שבשטח המפורז לשעבר; ומהם שנתכנסו כאן מפני שנפשם צמאה לשמחה יהודית אמיתית. הדיכאון והקדרות שבשפילה, זכר המלחמה הכואבת, נמאסו עליהם. והם עלו לירושלים, והם פגשו בעיר יהדות אופטימית ומתפרצת, שהמלחמה רק חיזקה בה את אמונתה, לא נהי ונכאים וגריסת המחדל הנורא כל היום וכל הלילה, אלא תקוות זוהרות וכוננות עליונה להסתער על ההרים הריקים, ולהפריח אותם כשם שהפריחו הראשונים את ביצות עמק הירדן. הם ניהלו שיחות מועילות עם אנשים צעירים ונחמדים, נעו בקלילות לאורך הכתלים, וטעמו מעט מתקרובת החג. הוא הפציר במאירה והם שתו מעט מהיינות המשמחים, ולא הגזימו כמו העולזים המתגודדים סביב רבם האהוב. ממש כמו נערים מתבגרים, בסגנון מאולץ ובמופגן, שתו הרבה יותר ממה שיכלו להכיל, והם השתטו שמחים ומרקדים ולא חששו להיראות בגילופין, וכשיצאו אל החצר להשתין מעוצר משקאות הבריחו את שכניהם בהיתולי הפורים, ואז פרצה מפיהם שירה אדירה, הנשים נסוגו לחלק האחורי של החדר ונזהרו שלא לחצות איזה קו דמיוני ששורטט על הריצפה, הנוער הדתי לאומי החוגג הקרין סביבו חוצפה וביטחון, וקרא תיגר על העולם כולו. שעיה לא יכול שלא להבחין בהתגרותם, כאילו היו חגיגות הפורים מעין טקסי חימום והלהבה של תנועת הנוער, שבסופם עומסים כולם את שקי השינה על שכמם ויוצאים אל הלילה ואל הקור, לכבוש בסערה התנחלות חדשה, בעוד עשר שנים, שמע בלי הרף משיחים סביבם, ינהיג הרב החביב שלו את קהילת שילה, ותלמידיו ינהיגו את הקהילות הפורחות של תקוע ושל יריחו ושל קדום, ושל כל שם ובן⁻שם, המצוי על גבי המפות, או שעודנו נחבא במוחות הקודחים של המשיחים החדשים הללו.

הממשלה המסוכסכת והחלשה של השמאל השנוא קרסה סוף סוף, העם הכניס לה את הסטירה הנדרשת. ועכשיו יש לנו הבטחות חדשות, ממשלה חדשה ונועזת, נוער דתי לאומי מתחדש, וארץ שנבקעו אופקיה. מן הקרשים שהופלנו אליהם במלחמת יום הכיפורים, נקום חזקים ונלהבים. השילוש הקדוש של ארץ ישראל עם ישראל ותורת ישראל, הזכיר לשעיה את השילוש הנוצרי, העתיד המבטיח הקיש בכל הכוח בחדר החמים, המלא אנרגיה מתפרצת. תורה אחת לנו, עם אחד אנחנו, וארץ אחת תהיה לנו. הוא נחרד והתרחק כשגבו אל הקיר, והוא השגיח בחבריו החילונים הנסוגים כמוהו. חרדה סתומה ומנקרת אחזה בו. לאן תוביל אותם התלהבותם המסוכנת? לאיזה מרחץ דמים נורא הם יגררו את עצמם ואת הנערות הפורשות מהם, המפצחות ללא הרף גרעיני חמניות, מרכלות בהתלהבות שאינה נופלת מריקודי הבחורים? להיכן תוליך אותנו שמחת פורים המחריד? איזה אסון ינחת עלינו בעוד עשר שנים, בשל הבחורים המצוינים הללו?

הוא אחז בידה והם מיהרו לצאת אל הלילה הקר. הייתה כבר שעה מאוחרת בליל החורף הבהיר, והוא נמלא בחרדות סתומות, הם הלכו לאורך הרחובות הריקים צלופי הרוח. מבתים רבים עלה אור ונשמעו מצהלות החוגגים; אותם השירים, אותה השמחה, אותה רוח ההתנבאות, ואותה הנכונות הקנאית, לצאת עוד הלילה, מיד עם תום החגיגות, לארגן שיירות ארוכות שבהן עוטים הגברים דובונים ומכתפים את רובי הקלשניקוב מתגנבים אל ההרים הריקים הקוראים להם אל מרחץ הדמים שלא יפסח על אף בית, על אף חצר. אם בתוך עשר השנים שאהבו להתנבא ולהתקשט בהן, ואם לאחריהן, שהרי העולם לא יבוא לקיצו בעוד עשר שנים. המועקות הכבידו על ליבו, והרוח הסועה, שגרפה אותם בכיכרות, לא הצליחה לפזר אותן. בדרך הליכתם נאחזו ונתקלו והתחבקו לרגע חטוף. ואחר כך מיהרו והתרחקו שוב. לו נדמה פתאום שהם נשואים כבר זמן ארוך. רצה לומר משהו אבל היא הקדימה אותו. הלילה היא הכירה אותו כמכר ישן. מיד כשיצאו מהחגיגה המפחידה אצל הרב שלו שהתעלם ממנה כאילו לא באה עמו, באדיבות התעלם ממנה, ממש כאילו היו נשואים. הוא החוויר והחל לשבח בקול רם את מעלות הטלפתיה, המקרבת רחוקים ומשווה מעמקים ומוציאה לאור את השחור המצטבר שבנפש פנימה; וכבר גלש והפליג לשאר ענפי הנפש, שלא זכו להיקרא מדעים. תופעות הרוח השונות שעוד לא נמצא להן הסבר, הוא נרגש ואמר, “קחי את החמומים מבית הרב. הרי כביכול הכל נוטה לטובתם, פורים שמח ונהדר, שמחה רבה וסיפור על נס נצחי שאינו מרפה מעם הבחירה, ומציל אותו כל פעם מקוצצי נפשו הזוממים לכלותו. אבל תראי איך הכל נהפך, מכוח התלהבותם הקנאית של הצעירים המשובחים.” והוא הרגיש משבים קרירים ואפלים של חרדה מתרוצצים סביב הקירות, ומי נתן להם רשות לסכן את עצמם? ומי הרשה להם לסכן את זולתם? ידיו רעדו והוא תקע אותן בזעם לכיסיו. רק שלא יחזרו אליו סימני ההלם המתמשך מהמלחמה, רק שלא יעוטו עליו דווקא עכשיו המראות הקשים שראה בנקודות האיסוף של הנפגעים.

מאירה הקשיבה ואחזה בידו “אין צורך להגזים בלי גבול, ואין הכרח להתרגש שוב מהמראות הישנים.” היא העלתה כמה השערות משלה, איך התערבות הכוחות שאין להם הסבר בחייה שלה. והוא ניצל את הרגע וחקר אותה על העבודה ועל החוג הפנימי, על האסיפות המסתוריות ועל המורה זורק המרה – כל אלה תרופות שווא לחרדת יום הכיפורים. ידיו אמנם רועדות, אבל שכלו נשאר יציב וכאן בעיר הוא פוגש אנשים שידיהם יציבות להפליא, אבל שכלם רועד בעווית, היא דחתה אותו בקרירות.

“אין חצאי מהלכים בדרך שאתה מנסה לקצר. או שתחליט להשקיע ולהתאמץ, או שתחדל להטריד בקושיות הילד שלך.” ליצנים אינם מורשים להתקרב אל בני העלייה שבחוג הנבחר. והוא התפרץ עליה, “מה זה אצלכם, מסדר הבונים החופשיים?” ואילו ידעה בכמה שירים הוא מנסה להשקיע ולהתאמץ, ואינו מעלה אלא טיוטות עלובות. בדירתה גיששו כמו גורים עיוורים ברעבונם אחר גופם. והוא ציין לעצמו שלמרות שהייתה אשה חופשיה ועצמאית, ולמרות שחייתה עם כמה גברים, לא חידשה לו הרבה במיטה. שמרנות טבועה הייתה בה וצניעות חתומה. תנוחות שגרתיות עם התלהבות מרוסנת, ואיזו מידה של ריחוק ששמרה כל העת. היא ביקשה ממנו שיטיב את משכבו, או שירכך את תנועותיו, בלשון יבשה כמו שביקשה ממנו כוס תה ועוגיות צמחים. והיא ליוותה את תנועותיה בפרשנות קצרה. או, טוב, ככה טוב יותר. או, זהו, עכשיו אני מרגישה אותך באמת. או אולי תוסיף כרית מתחתַי, כדי שארגיש הכל.

הוא הקשיב לה משתומם ומשועשע. הנוסח המרוכסן שלה משך אותו. והיא הגתה אותו בהמיה העמוקה, בקול הקריינית המושך. תוך שהוא דש במוכניות נעימה בגופה, השתדל למלא את בקשותיה היובשניות; ואז היה נאחז געגועים לא מוסברים לאשתו, והוא דימה לעצמו כיצד התלהטה והסמיקה, וכיצד אבד לה כושר הדיבור, וצרידות משונה עצרה אותה, וכיצד הייתה נשנקת נשימתה, והוא דימה לעצמו איך הייתה סוגרת עיניה בכוח, ומתרכזת בגופה כבפולחן כאילו ירדה עד לקצוות הרחוקים שלה, ואחר כך נכרכה עליו, כולה חום ורכות לחה, התרפקה עליו עד שמאליהן צצו ועלו המלים המזולזלות כל כך, הבלתי נשכחות של שיר השירים.

אבל מאירה הייתה אשת העולם ולא האמינה בכל החידושים האחרונים שבידע האהבה. היא בזה למציצנים המציפים את שבועוני המין, את הקולנוע ואת מסכי הטלוויזיה. כעסה על אשת הנשיא, שרצתה לשמח את החיילים בחזית, בירחון הפריצות הנודע. היא לא האמינה בחידושי החנויות לאביזרי המין, ולעגה לנשים הנזקקות לחפצים מגושמים כדי להגשים את משאלותיהן הכמוסות, “העיקר באהבה, אמרה לו פעם, שהגבר והאשה השוכבים יחדיו, אינם חיים רק למען עצמם, ולמען הנאת הרגע שלהם. העיקר באהבה, שהם יודעים לשרת בגופם רעיון שהוא גדול משניהם, ויותר עמוק מזיווגם. ויותר עליון וקדוש מהנאות הגוף.” היא הזכירה לו את אספות ההסברה המינית, בימי נעוריו הרחוקים בקיבוץ, כשקמו חברות חשובות ומחנכות נכבדות, והטיפו להם, לבני הנוער המועדים למעוד, שלא ההנאה עיקר, אלא ההרגשה והידיעה שהם הופכים ברגע המרטיט של המגע המיני, למבוגרים אחראיים, וברוכים יהיו המצטרפים למשפחה הגדולה של האדם הבונה את עתידו. ואוי אוי להם, אם ישקעו ביוון ההנאות ובמצולות התענוג. והוא לא ידע אם לגחך, או להתעצב, או להתכעס, על הנשים שהפקיעו את גופן ואת הנאתן מעצמן ומבן⁻זוגן; אלו שהפקידו את העונג ביד רעיון גדול ומשמשיו והקדישו עצמן כביכול, למהות גדולה ועצומה מגופו הקטן והשביר של האיש ששכב לצידן.

לאחר ששכבו, הוא חש רעב, ושאל אותה אם יש משהו לאכול. והיא ירדה מהמיטה נעלבת, עטתה את חלוקה המיושן ואמרה, “מה אתה חושב? שאני לא מסוגלת כבר להאכיל את הגבר שלי?” וטרחה זעומה ליד הכיור, והכינה להם ארוחה חטופה של פירות מיובשים עשבי משקה ולחם מחיטה מלאה. והוא דילג אל השולחן, ואפילו לא לבש את תחתוניו, התעלם בכוונה מזעמה וקִנטוריה, גידף את מאכלי הבריאות שערכה. וכשנכנסה להתרחץ, פשט על מכריו הנאמנים. על צנצנת הדבש שהחביאה בארונה ועל חפיסת חלבת השומשומין שמצא מאחורי ספלי החרסינה. אתה כמו ילד קטן ולקקן נזפה בו. ממש ילד מפונק ואנוכי. והוא חשב שאילו היה מציע לה סכום כסף קטן הייתה מתנפלת עליו מגרשת אותו מדירתה. להאכיל מאהב שקדני היא מוכנה עד קץ הימים, אבל להאכיל גבר מפונק, ילד מגודל כפוי טובה ובעל הרגלי מנצל, אינה מוכנה, ישרנות כל כך חמורה הייתה בה, שהוא ידע שהייתה נעלבת עד עמקי נשמתה, אילו היה מציע שיסייע לה בקניית מצרכים. והוא נזכר, כשבילו בגניבה במלון האהבה המרוחק, והיא חיטטה למקור כספו הוא הרגיע אותה שהכסף כשר למהדרין, ומוצאו מבית רבני נכבד; אבל היא לא נחה, ובדקה מניין משך את התשלום למלון.

והוא נזכר בגעגועים באשתו. היא הכירה בחולשותיו הרבות והשלימה איתן, ולא הייתה מנקרת אותו אחר כל פשע קטן. והיא ידעה עוד מנעוריו איזה מאכלים חביבים עליו. וכשהיה קם מעליה בתום משכב מלאה, הייתה מגישה לו ממה שאהב; ומאליו, מבלי שהצליח לעצור בעצמו, החל לפזם בקולו המיוסר של הצייר מהמוזיאון. גרשוני המצריד, שהחלה אותו חודשים ארוכים, משעת בוקר עד שעת ערב מאוחרת.

“הוי אמא, את כל לבה נתנה לו, הוי אמא, את כל לבה מסרה לו. ואת מטבחה ואת מיטתה ואת המפתח לדירתה הקטנה.” הוא סב סביב דלת המקלחת הסגורה, ושורר לתוכה בהתגרות ישירה. “את שומעת מאירה, סגרי לרגע את המים הזורמים. הוי הוי, את כל לבה מסרה לו?”

והוא הציק לה והטריד אותה עד שיצאה מהמקלחת ורדפה אחריו, מצליפה בו בחלוקה המיושן.

 

י.

לפני הפסח תקף את מאירה בולמוס של נקיון. שעיה ישב על השולחן במטבחון ולגלג עליה. “שגעון הקירצוף של בנות ישראל, מורשת אמהות מכבידה. שגעון של נשים, אין לך מה לעשות? הדירה תודה לך אם תחדלי להטריד אותה.” ומאירה פלטה ברוגזה, שנמאסו עליה כל הגברים הנצלנים.

“תציק תציק, אמרה, תצחק ותלגלג, אבל כולכם בטלנים וחסרי מצפון.” והיא פרצה בשטף וידויים, שטף קולני שלא שמע ממנה קודם לכן על המרצים הצעירים שעברו דרך החוג. ממזרים שאפתנים, שניצלו את בדידותה, הציעו לה קודם את עזרתם בתיקונים קטנים ובצביעת המשקופים; ואחר כך הציעו לה את אהבתם והישלו את עצמם שהיא טרף קל ולבסוף סילקה אותם בבושת פנים. אף אחד מהם לא היה רציני. מאירה התיזה עליו מים וסבון וגירשה אותו מהשולחן.

“הם היו בדיוק כמוך. תובעניים, קצרי רוח ובורים, ונצלנים כמובן, שלא אשכח, מוצצי הנאות קלות, כמו כל הגברים שהכרתי.”

מה שהכעיס אותה בהם, הייתה הבורות המסותרת שלהם, כביכול בעלי תגליות בכתבי יד שאיש לא פיענח לפניהם, ובאמת עצלנים פשוטים שלא למדו דיים, אבל העמידו פנים שהם מבינים גדולים ממנה במקצוע. הם הראו לה בדרכם הגסה, שהיא דבקה בנושנות, ויש לה להתחדש כמוהם, לקרוא מה כותבים באוניברסיטאות הידועות שבעולם. “ולהתעדכן, כל בוקר, כל העת להתעדכן.” הם מאלה שכל יום בילו שעות בעידכונים, ולא נותר להם זמן לחדש בעצמם." העירה בזעם.

היא קוננה באוזניו על דור המרצים שפוחת והולך. רק לפני כמה שנים עוד היו מתפוצצים אולמות ההרצאות הגדולים, בעת שגרשם שלום וישעיה תשבי המנוחים היו עומדים ומרצים. היא זכרה איך עמדו על בימת העץ הקטנה והיפנטו את קהלם. “והיום, אל תשאל. היום ריקים גם חדרי ההרצאות הקטנים של מדעי היהדות. שממה יבשה ובצורת רוחנית פשו במדעי היהדות.”

ואפילו הכוכבים מחוץ לארץ, כוכבי הדרשות הציבוריות מקנדה וארגנטינה, לא הצליחו להלהיב את קהל השומעים. מה הפלא, רבנים צעירים ותוססים, מלוקקים ונוטפי מתק, העשויים בנוסח המטיפים הנוצריים הממוסחרים. הם הובאו ארצה, בהשתדלות מיוחדת, על ידי הפרופסורים המשעממים של מדעי היהדות; פשוט, כדי שלא לבייש את הריהוט החדיש, וכדי שלא להביך את ציוד ההגברה המשוכלל, וכדי שלא ירוקנו שלטונות האוניברסיטה את קופת החוג. הוא נזכר בשאלתו של הדקן המשתדל למצוא חן.

“נו, ראית את חדרי ההרצאות המפוארים שהתקנו בהר⁻הצופים? ומה דעתך על תכנון חלוקת האור, בתוך החללים? שרק לא נבייש את הקמפוס החדש, שעיני כל התפוצות נשואות אליו בגאווה בתקווה.”

הצביעות שגילה הדקן קוממה אותו, כיוון שגם פטור לימודים קטן, וקיצור שירות של סטודנט, לא הצליח לסדר בשבילו.

ושעיה בן⁻יוסף אמר שאין כאן בכלל מה להתפלא, מפני שהנוער הטוב, קהל התלמידים המשובח, זוחל על סלעי המולדת באישון לילה, מתחמק בעורמה ממשמרות הצבא ומקים היאחזויות של אוהלים מתחת לכל עץ רענן.

“לאן נעלמו המאזינים הטובים?” שאלה אותו מאירה, “אותם שהיו בולעים כל מלה מפיו של שולם, כאילו היא חלת דבש מתוקה? אותם שהיו צובאים על הפרופסור תשבי, בצאתו את אולם ההרצאות, מתלווים אליו במדרכות הקמפוס, ואינם חדלים מלשתות בצמא את דבריו – דברים איטיים של מרצה עייף ומרוקן – צרים עליו מול סורגי השער, ואינם מניחים לו, עד שנכנס למכונית.” כן, במו עיניה ראתה פעם הצגה שכזו. “להיכן נפוצו אותם סקרנים לבביים?” שאלה אותו, “תמימים שסברו באיוולתם, שבהשראת שולם הגדול, תנוח גם עליהם דעת הקבלה, וגם הם יזכו בידע נסתר של מכמני יהדות המעמקים, אותם מאמינים פשוטים ונלהבים, שנדלקו בסקרנות מכלה, לדעת פרטי פרטים של תככי החוגים הפנימיים שבפנימיים?”

“אמרתי לך היכן הם,” אמר שעיה. “צאי לגבעות יהודה בלילות ותמצאי אותם. מבחר הנוער שלנו, הבחורים המצוינים שאין כמותם.” ולהיכן גזו אותם בריונים בעיני עצמם, בעלי תאוות מודחקות וטעם משובח, שלא יכלו להסתפק בסרטים המלוכלכים המוקרנים במרכז העיר, ונדחקו לשמוע ולנטף ריר, כיצד חגגו משיחי השקר וחסידיהם, באורגיות אדירות, את המצווה הבאה בעבירה והיכן עוד אפשר למצוא את המוני המורים בחופשה, הפנסיונריים המסורים, עקרות הבית ובעלי מלאכה, שהשביתו מלאכתם והצטופפו בצילם של המורים הגאונים הללו, מטים אוזנם כאפרכסת, לשמוע ולא לאבד טיפה, מהחלק הכי חסוי הכי כסוי של קורות היהודים בעת החדשה, להיכן נעלמו כל אלה?

והוא הוסיף לה מעל השולחן, “יש עוד שלא מנינו מאירה, יש עוד,” שלא לדבר על התמהונים הוותיקים, חובשי הברטים השחורים, וּמְפַפֵּי מקטרות החרס, שהיו מתיישבים בכיסאות הקרובים לבימה עוד משעות הבוקר המוקדמות, שְׂעָרָם המכסיף מתבדר מתחת לכומתות המתנדבים הרפובליקאים, הם לא שיננו את שירת תור הזהב, כשלחמו בספרד הרחוקה, עד שפונו מברצלונה, ושלא לדבר על הצעירים האמריקאים, יהודים חרדים ומודרניים, שנושאים תינוק על גבם במנשא⁻הגב ותינוק פועה על חזם במינשא⁻החזה. ושלושה קטנים נוספים נשרכים אחריהם ומושכים בציציותיהם הארוכות. ושעיה כבר צחק ואמר, “ואפשר להוסיף את מי שהיו זקני מפא”י החשובים, שהיו נכנסים להרצאות ברגע האחרון, לבושים בחליפות ‘ספארי’ קיציות, כאילו היו פקידי מימשל בדימוס, באפריקה המזרחית, אח, המדים לשעבר, של מפא“י לשעבר, של ימי הזוהר שחלפו, בגבעת רם לשעבר.” והם נאנחו ביחד בדואט מתואם של קינה. “היכן הם הימים היפים של מדעי היהדות? לאן נעלמו הויעודים המרגשים והמסעירים, שעליהם ניצחו הפרופסורים הגדולים, כאילו היו במאי סרטים הוליוודיים? והיכן הן סערות הפולמוס הרעשניות, שהחרידו במשך שעות את כתלי הקפטריה הקטנה של בית הספרים?” ולרגע קצר קירבה אותם הקינה קרבה מפתיעה. הוא שיער שהיו סטודנטים שקירבה ואחר כך התאכזבה מהם. ומה לא עשתה כדי לקרבם; פתחה להם את ספרייתה העשירה, הראתה להם ממצאי מחקרה החדשים. ואפילו גילתה לכמה מהם, תגליות כמוסות שטרם פירסמה ברבים – לאחדים גם פתחה את ביתה לביקורים חברתיים – ועם אחד או שנים מהם גם שכבה. והם היו ילדים נצלנים, שהתחנפו אליה כשהיו זקוקים לה, ומה שעניין אותם באמת היה “מה היא תוכל לעשות לקידומם בפקולטה?” הם היו בטוחים שהם העושים לה טובה גדולה, למלומדת המאופקת, הרווקה המזדקנת, שלשמרנותה יצא שם בחוג ללשונות קדם. הם פשוט ניסו לסחוט ממנה טובות הנאה: כספים לבילוי, ספרים להשאלה והשתדלות בשיפור הציונים; אבל גם הם לא הצליחו להסיט אותה ממסלול היושר הנוקשה. עד מהרה עמדה על מניעיהם, וגירשה אותם מביתה. “כן,” היא הודתה בפניו כיוון שהייתה ישרה בלי פשרות, “כן, היו לה כמה לילות טובים איתם.”

אחרי הכל, שלא ישכח, אנשים צעירים תוססים ומלאי אונים שהווית הבאשה של האקדמיה עוד לא סירסה אותם. היא הבחינה בכזב שבהם והתרחקה מהם, וכעת הוא רשאי לכנות אותה מלומדת בעסקי גברים, לא פחות משהיא מלומדת בתורת לשונות הקדם; אבל היא לא טעתה עוד, ולא כשלה יותר, ואת האנשים המכוערים למדה לזהות מרחוק, ואת הנצנים היא יכולה להריח מהפגישה הראשונה.

“כן,” הודתה, “משהו חשוב למדה על בשרה, לקח לא נעים, שהיא לא תשכח אף פעם.” שעיה חזר וישב על השולחן במטבחה הצר, והשקיף ממרחק על האישה הטורחת בקרצוף שלפני הפסח. הוא שתק ולא התערב בדבריה, וחשב כמה קשה לאשה שאפתנית שכמוה לפלס את דרכה במבוכי החוג, לבדה כמעט תמיד, נוקשה שאינה מתפשרת, ועצורה כמו קנה יבש. כמה התקשתה להשיג קביעות, ובאילו קשיים עלתה לה ההתקדמות בדרגה. היא התלוצצה, חגורה בסינר הבישול שלה, מנטפת מים וסבון, ואמרה לו “שבעוד עשר שנים,” הו כן, את הפזמון הזה, “בעוד עשר שנים,” הוא שמע מאז שהגיע לירושלים. “ובכן בעוד עשר שנים, ממש באותו הזמן שהרבנים הצעירים שלמד מפיהם, ינהלו קהילות מתנחלים לוחמניות על הרי יהודה, היא תגיע למעלת פרופסור, ואם לא עשר, כי אז שתים עשרה שנים.” היא הזהירה אותו לבל יעז להצטרף אל העולם האקדמי, המייבש כל טיפת לחלוחית של חיים. והוא אמר, “אני? השתגעת, הרי לא השלמתי אפילו את נייר העבודה שהטיל עלי המורה שלי.”

הוא שאל אותה מפני מה חדלה לכתוב שירים? ומפני מה לא השיבה למכתבי ההפצרה של עורך ‘קשת’? ומפני מה עקבה, בעיני קנאה צורבות אחר המשוררת זלדה וחבורת ‘אומרות השיר’ שנקבצו סביבה? בעת שהיא עצמה לא קיימה את האיסור שאסרה עליו, ושקעה בעולם האקדמי בכל גופה ונפשה. וכך הפכה למשועבדת גמורה של נהלים ושל תככים, עד שסברה לעיתים שהתרגלה, והם פשוט גורמים לה הנאה.

לקראת החג סגר את חדרו שבמעון וירד אל ביתו שבשפילה. החקלאי שבנשמתו, שהיה רדום מאז תום הקרבות, ניעור בחוזקה, ימים תמימים הסתובב בארץ הפרדסים האביבית, ולא שבע מריח ההדרים המשכר, אדמת החול האדומה שתחת רגליו, נדרכה ברכות ונענתה כמורגלת משנים לצעדיו, לא כמו המדרכות הקשות והעוינות של ירושלים האבנית. קור מצמרר חלף בו, כשהלך בצל שדרות הברושים. הוא נזכר באבק המתמיד והבלתי נראה של ירושלים, הנוחת על שיחי הגינות ועל צמרות האילנות. הוא נזכר ביובש הפוצע שלה, הסודק את העור; וברוח שלה, המטרידה והמרגיזה, שאינה חדלה כל היום. לרגעים שכח שהוא רק ירד לחופשת חג מהקמפוס, הוא שב לביתו אחרי היעדרות ארוכה. הכל נתערבב עליו בתוך ענן ההדרים הסמיך, ימי הרעה שעשה במובלעת הסורית, הבזלת הקירחת ומרחביה השנואים, ושבילי הבטון של ירושלים, המסולעת בשכונה הדרומית החדשה, שכבר בלתה ונראתה כאילו בנו אותה לפני שנים רבות. והוא חש שרק כאן, בצל העמוק והריחני של הפרדסים, נישלים ממנו כל פחדיו ומצוקותיו, ומזכרות הרעה, שנשא על גופו ממלחמת יום הכיפורים, נושרות ממנו. רק כאן נשכחו המראות הקשים שראה בחפירות ובבונקרים המופצצים. ורק כאן הונח לו סוף סוף ממתח החיים הכפולים, שניהל באחרונה עם המרצה ללשונות המזרח הקדום מאירה הכט.

הוא לא מיהר לשוב אל המעון, גם כשתמו ימי הפסח. געגועים אכלו אותו, מוסר כליות כרסם אותו, ועייפות מצטברת מלימודיו שיתקה אותו. כששב העירה, טילפן אליה כדי לחבר מחדש את הנתק שנותק בימ החג. היא חלתה ולא השיבה על קריאות הטלפון, והוא נבהל וטִלפֵֹן אליה מכל מקום ובכל שעה. וכשלא השיג אותה, התגבר על סלידתו וצילצל אליה באמצע הלילה, כמו בימים ששירת במוצב, אבל לא הייתה תשובה. הוא עשה ימים ארוכים בספריות, והיה עסוק מעל לראשו בהגשת העבודה שעליה התחייב למרצה הנכבד. וגם בשובו לשעות קצרות אל המעון, טרח להשלים את עבודתו ולא התפנה לבקרה. כמעט שלושה שבועות חלפו עד שנפגשו שוב. לגמרי במקרה ראה אותה יורדת במדרגות בגינה הפנימית המקורה שמתחת לבית הספרים, חיוורת וחלושה בירכה אותו לשלום.

“מה קרה, למה לא ענית לטלפונים?” הוא לא ידע שהייתה חולה, שהותקפה בחום ושילשולים, שעברו עליה ימים קשים. שמע את כעסה המובלע ושגה ושאל “מי טיפל בה בימי חוליה.” “ההורים כמובן, ההורים הנאמנים והדחויים שלה.” שהייתה מקפיצה אותם תמיד בלי שום שאלות.

“ובשביל מה יש חברות?” ניסה לפייסה. אבל היא לא התפייסה. “אל תצחיק, חברות, כן יש חברות, אבל לכל החברות יש ילדים קטנים. ויש להן גם בעלים גדולים המתנהגים כמו ילדים.” נזפה בו נזיפה סמויה. והוא ריחם עליה, רווקה מזדקנת, שאפילו שהיא חולה אין מי שיטפל בה, והיא נאלצה להזעיק את הוריה הקשישים מהעיירה הרחוקה שבצפון.

ההרים שסביב המעון כבר כוסו בפריחת אביב מתפרצת, ובימים נשבו רוחות נעימות שלאחר הפסח. והוא נרשם לאיזה סופשבוע של עיון, שארגנו הסטודנטים מהחוג לשירת ימי הביניים. הוא נתקף בחרטה ורצה לפצותה, והזמין את מאירה, “בואי נרד ונחלים יחד בעיר המרפא תל⁻אביב.”

היו לה כמה עניינים דחופים לסדר בתל⁻אביב, והם הצליחו לבלות עוד יומיים בעיר החטאה. הו, איזו עיר נוחה לחטאים היא תל⁻אביב, אין צורך להתחבא, ואין צורך להתחמק כל העת ממכרים, וגם הרוח והקור אינם רודפים אחר הגב כל היום. והם הרבו לחטוא בסוף השבוע ההוא, בסגנון שירת ימי הבינים, השתמטו מהרצאות ומהסיורים המודרכים, התחמקו מהסעודה המשותפת עם משוררי תל⁻אביב, ולא באו לקריאת השירים הדרמטית, שקראו הסטודנטיות הנרגשות מול השקיעה, על הטיילת של חוף הים.

“את הדרשנים המקצועיים הללו כבר שמעתי אלף פעמים,” אמרה. “ואני מכירה את נופת הצופים שלהם בעל פה, ‘אני במערב, לבי במזרח’,” ציטטה בלעג, כאילו אפשר לראות את ספרד משפת ימה מכוסת האובך של העיר העברית הראשונה, כאילו שומעים את ‘תור הזהב’, כשעומדם מול הגלים ומקשקשים על חלומות באספמיה שבקצה השני של הים, הסטודנטים הממושמעים שאלו מדוע הוא מסתגר עם האשה שאיתו, והוא הסביר שהם עמיתי מחקר. והיא ירדה איתו מירושלים כדי לסייע לו בהשלמת נייר עבודה דחוף. הוא חייב להגיש את הנייר בהקדם, כדי שלא יחמיץ את המילגה שהוא כה נזקק לה. הוא נדהם מקלות השקרים שלו עצמו, מזרימתם החופשית, ומכושר ההמצאה שלו. הצעירים רק הנידו בראשם ולא חקרו יותר מדי. ייתכן שהבינו. גם להם היו צרות משלהם, ועולם מלא תככים משלהם. לשניהם היה ברור שיום פרידתם מתקרב. עוד כמה ימי אושר מורעבים, עוד ירידה אחת לתל⁻אביב, ועוד כמה לילות לבנים מוטרפים. הוא ציטט לפניה מתוך המחקר שקרא לאחרונה, מחקר חדשני על משך חיי האהבה. “שנתיים ימים היא מידה הכרחית למיצוי אמיתי של אהבה, לא יותר אבל גם לא פחות. ושבע שנים הזוג האוהב לא יפזול לצדדים. ושוב מחזור של שנתיים לוהטות עם האהוב החדש, ושבע שנים יציבות מַחֲרוֹת אחריהן. ואחר כך משבר חדש וחוזר חלילה עד הַזִּקנה.”

“כמעט כמו מחזורי המלחמות הפוקדות את הארץ,” אמר. בכל שבע, או עשר שנים, הוא מכין עצמו מאליו; מתכונן לשיירות הטנקים החוסמות את הכבישים, להתחמשות החפוזה במחנות המאולתרים ולחפירת בתי הקברות הארעיים. ולמה שיסתיר ממנה? כן, הוא מכין עצמו גם למבול השירים הנוסע בעקבות שיירת הדמים, מבול של היגדים נרגשים ושל הבעות בוסר הנדפס במוספי העיתונים, וכמה מועטים ודלים עד כאב הם שירי האמת, השירים המדויקים, המכאיבים בשל דיוקם פי שבעה.

מחזוריות נוראה שיש הכרח גמור להפסיקה. אבל מה כוחו לשנות סדרי עולם קבועים? הרי גם לאהבתם המוזרה לא מלאו שנתיים. ואם לדייק, הרי שאפילו שנה אחת לא החזיקה מעמד. שום אהבה לא מוצתה בזמן קצר כל⁻כך; ואין אהבה בעולם שיכולה להתמצות בפחות משנתיים. הרי הוא מביא לה נימוקים משכנעים מתוך המחקר החדשני. אפילו לא יום אחד יותר, אבל גם לא פחות. ובפיו נותר הטעם המר והחמצמץ של מה שהסתיים בתל⁻אביב. והוא ידע שידו קצרה מלהאריך את מה שנגזר שיהיה קצר, וידו קצרה מלהושיע לעצמו. אילו יכול היה לשבור את חוקיות הדמים של המחזוריות הנוראה, האם היה מוותר על שנת אהבה אחת, ואולי על כל שבע השנים? אילו רק היה מבטיח לו מישהו, שמראות הזוועה מתחנת האיסוף הגדודית לא ישובו עוד לבעתו. והוא שב מתל⁻אביב, וטעם ההחמצה שבפיו לא התפוגג ימים רבים.

 

יא.

אחרי הפסח עמד בהבטחתו והביא אותה לביקור ראשון ב’סטודיו' שלו; כך כינה את החדרון הדחוק שהוקצה לו במעון הסטודנטים. הוא החליט שזה יהיה הסטודיו שלו, כמו שיש לכל אמן חופשי המכבד את עצמו. דירה מסודרת כבר הייתה לו, בלב המדשאות של הקיבוץ הירוק, במרחק שלוש שעות נסיעה מירושלים, ודירת לילה זמנית העמידה לרשותו מאירה. הוא הוציא אותה אל המרפסת התלויה הפונה לרוח צפון. “עכשו רק רגע שקט בבקשה,” ציטט לה שורה של המשורר המוכר, רק רגע של דממה. אולי נזכה לשמוע את יללות התן של גרשוני המייבב. היא השתוממה והוא הסביר שכל יום, אבל כל יום, במשך החודשים האחרונים, מתנה הצייר רב⁻המכאובים גרשוני את סבלו ישר אל מרפסתו. מחצר המוזיאון שעל הגבעה גורפת הרוח את קינת התן המזרחית שלו, ישר לתוך הסטודיו שלו, לתוך השירים הנכתבים, והוא נשבה בקסם הנוגה והמתוק של המנגינה, שיש בה כל צלילי ירושלים באריזה אחת: זמרור המואזינים מהמזרח, דינדון פעמוני המנזרים מהצפון, וניגון החזנים בבתי הכנסת של הספרדים מקצה המערב. הם שתקו והקשיבו, אבל הרוח הקלה איחרה להגיע והצלילים נשתהו, ואולי טעה לגמרי, ותערוכתו השערוריתית של גרשוני ננעלה כבר מזמן? ואפשר שרק הזיכרון המתעתע שלו שיטה בו על המרפסת התלויה? והוא חיבק את כתפיה והרכין את גווה אל הגינה שמתחת למרפסת. “אם אין גרשוני התן לענותך, אהיה אני התן למכאובייך במקומו. הוי יד ענוגה, ומתוקה הייתה לה, כמו היד הקטנה שלך, ואיש לא העז געת בה, הוי אמא.” וכאן קפץ ורקע לפתע ברגליו, כאילו היה מחולל דבקה מזרחי, “הוי אמא, להכות בכוח לשעוט בקרקוש העקבים החסונים. לזנק בראש חבורת המרקדים, לנפנף במטפחת ולשאוג. הו אמא הו אמא הו אמא. את כל לבה מסרה לו.” והמרפסת התלויה נרעדה תחתיהם מהולם עקביו.

מאירה נחלצה מידיו ואמרה “השתגעת שעיה או מה?” והוא השיב “בואי תיכנסי, בואי תראי את אוסף הספרים שלי.” הוא העלה איתו מהקבוץ מעט ספרים שאהב ולא אבה להיפרד מהם, והוסיף עליהם אחדים שקנה בזול בפינת המציאות של חנות הספרים שבקמפוס. על קירות החדר הסדוקים, שתווי הבלוקים הישנים נצטייר בהם מחמת הסיד שנשר, תלה כמה רישומי פחם של דקלים בנגב, שקיבל מגרפיקאי ידיד. ועל שולחנו הקטן נערמו הקלטות של שירי מלחמת העולם השנייה, שהיטיבו כל כך לעורר בו את ההשראה, אותה השראה שנזקק לה באופן נואש, כדי לדייק ולא לזייף בשירי המלחמה שכתב.

“מה את משתוממת על השירים, והרי גם את מוטרפת על הרביעיות של מוצרט. הרי בעצמך ביקשת פעם שנתאים את תנועותינו במיטה לקצב הרביעייה.” היא הסמיקה, “משוגע לא כאן, מה איתך? איך אתה מדבר?” והיא שלחה מבטים חוששים לעבר המסדרון. מי יודע כמה יינזק שמה הטוב, במאורת הפריצים הדחוקה, אפילו מעבר לקירות הדקים של מעון הסטודנטים העלוב.

הראה לה את השולחן שעליו כתב, את מנורת הקריאה ואת המחברת הפתוחה תמיד, שרשם בה כמה אתחלות לשירי הזיכרון. כמה שנים כבר חלפו מההלם הראשון של המלחמה? אבל הוא נתקע בשלו, כתיבת שירי זיכרון מהקרבות. הוא לא הצליח להיחלץ מהמלכודת שטמן לעצמו, וזה היה מעין גלגל חוזר: קודם שחזר בכתיבה ראשונה את ימי הבהלה, ימי הבלימה והפריצה, מתוך קריאה ותיקונים נתעוררו בו זיכרונות קשים מאלה, ולא הונח לו מלחצם, עד שלא הוסיף עליהם שירים אחרים, שהעירו בו את זכר השעות הרעות ההן. ואלה הזכירו לו את החברים שלא שבו משם. ואז להכעיס, צימצם ודייק יותר. אי אפשר לכזב, או למרוח, כשהכתוב עוסק בחברים שאינם, להכאיב, ירד לחטט עמוק יותר בתוך פצעו, ניסה להגיע עד מקור הסיוטים שנצברו בתחתיות הנפש.

“את רוצה לשמוע סיפור עצוב?” והוא סיפר לה שלא מזמן נודע לו לגמרי במקרה, שחיילי השריון הצעירים חונים במחנה שליד חושניה. כן, ממש ליד המסגד הלבן שנותר לבדו מחורבות העיירה, ושם הם נוהגים לציין את סיום הקורסים שלהם. כן, אותו מסגד בודד המלבין מטיח בתוך ענן בזלת מאפיר, כמו עין הרואה את העפר, את החורבות, את המתים ואת הזמן הממהר לחלוף, בדיוק היכן שנחת מטח פגזי המרגמה בתוך זחלמי המחלקה שלו, מתייצבת סמלת חמודה, סמלת החינוך המסורה, ובפניה הרציניים היא קוראת לפני שורות השריונאים הצעירים את השיר צובט הלב שכתב על המסגד, על גושי העפר הנדים ברוח, על מכונאי הטנקים שנרצחו במחנה חושניה באכזריות. והיא משביעה את החיילים המרוגשים מול הסתווניות העולות כל שנה בַּסְּתָו מתוך האפר בצבעי סגול וורוד, פרחי התקווה והזיכרון. הוא התאפק והסתיר את הרעד שאחז בידיו. הוא דבק בנימה יבשה ומרוחקת, שלא תסגיר את מה שבלבו.

“מה דעתך, מאירה, בואי נעשה אמנות במשותף. מה דעתך להקליט למעני את שירי המחזור הנפלאים בקול הקריינית הנהדר והעמוק שלך? אני בטוח שגם את תתרגשי שוב, ממש כמו סמלת החינוך בעלת הפנים הקודרים.”

טיוטות השירים שביקשה לראות, לא נשמרו אצלו. רעיונות ראשונים ומהלך העבודה שהתעניינה בהם, נהג להשמיד. “אצלי אין טיוטות,” ציטט לה שוב ממה שאמר המשורר הידוע ההוא בריאיון לעיתון, “אצלי אי אפשר לעקוב אחרי התפתחות השיר.” ובאמת ביקש לומר לה שהוא משמיד מיד כל נייר שאין בו שלמות, לשם מה לשמור רסיסים לא מעובדים? למי יש עניין בחומר הגלם שהוא פולט? השירים שלו נולדו במעמקים האפלים של התת⁻מודע, וכשהבקיעו משם, גררו עליהם שריון⁻גוף דבוק, אפוד⁻מגן צמוד של מלים נכונות שאינן בנות החלפה. היא התרשמה מגילוי ליבו. עיניו נצצו והוא ידע שהיא חשה בגלים העוברים בגופו. איך הזניחה מתוך החלטה ברורה את חיי הזוהר של קריינית ברדיו? וגם לו עצמו נגרם נזק עקיף, כיוון שיכולה הייתה לקרוא לילות שלימים מתוך שיריו ישר אל תוך המיקרופון, שכל העם יהיו שומעים את הקולות. ולמה בחרה דוקא בחיי שולים של חוקרת בלשונות עבר, מדע שכמעט אין לו דורשים?

“רחמנות על הקריניות הזוהרות שברדיו,” אמרה. אצלן כל החיים הם כיסוי. חיי זיוף והעמדת פנים ריקה." ובאמת מה שראתה שם היו חיים מלאי תככים, נסיונות קידום נואשים, וענייני סרק הנידונים כמו שאלות שאין עמוקות מהן.

“ובחיי האקדמיה שלך אין תככים? אין נסיונות קידום נואשים?” “כן, יש,” היא לא הכחישה. “אבל אפשר להיקלע לפינה שקטה בתוך המולת המחקר, למקום שלא צריך לבעוט ולהיבעט בו כל הזמן, והתככנות מצטמקת לממדים נסבלים.” היא לא סבלה בכלל מחיי הריקנות המכבידים כשהכשירה עצמה לקריינית, מפני שעולם המחקר הגן עליה. הם נכנסו אל החדר והוא סגר את דלת המרפסת. זימרת הענות היומית של גרשוני כבר לא תכרסם את לבו. " דמי לעצמך שהנחתי את הרביעייה של מוצרט על הפטיפון." הוא כִחכח בגרונו וגרגר מעט מים מהכיור. “תיכף תשמעי” אמר לה. העביר ידו על קפל מכנסיו המהוהים, החליק את שולי מעילו הקל, ושלח רגל שמאלו מעט לפנים, וכמו בדיקלומי הנוער בשנים הרחוקות קרא לפניה משיריו החדשים שטרם נמסרו לדפוס. “את מאזינה כעת לקריאת בכורה עולמית של השירים.” והוא קרא ברגש ובמוסיקליות סוחפת משירי הזיכרון. היא נתרשמה מאד ודמעות בלתי צפויות עלו בעיניה. “זה כלום, אמרה זה מהרביעייה של מוצרט האלוהי.” הוא הקשיב בשקט לשתיקתה. ואחרי רגע התעשתה ואמרה שהשירים מדויקים ומעודדים את הנפש. גם לה היה איזה בן דוד רחוק שלא שב מהגולן, אבל לטובתו עליו להרפות כבר מהכתיבה הכפייתית שלו. עליו להתרחק מזכרי הקרב לטובת אמנותו, להניח מאחורי גוו את עיסוקו האובססיבי במראות הנופלים. עליו להגביה מעל שדות הקטל שבמובלעת הסורית, הגיעה שעתו להמריא ולפרוש כנפים. ימי הפריצה שלו כבר ניצבים ועומדים לפתחו. ואם ידבק בנושנות, ידחה את פריצתו.

ישבו בחדרון המאפיל ולא העלו אור במנורות. מגבעת המוזיאון גלשו לחדר קולות המבקרים, מצהלות ילדים משחקים בגן הפסלים, וקול הכרוז המתכתי המודיע על אירועים, אבידות ומכירות מוזלות. היא התבוננה בו בשקט ואמרה שערב אחד בדירתה כבר ראתה את ההבעה הזו שעל פניו.

“כן,” התעורר, “איזו הבעה?”

“ההבעה המנותקת הזו אמרה. שהיא כבר מעבר לרחמים העצמיים שלך.” הוא הופתע והיא ציינה שבאותו ערב שִׁרבט בחיפזון על גליון נייר שמצא בשולחנה. “שיר קצר כתבת, כמו השירים שקראת לפני.” “כן נכון, אמר, במלחמה התרגלתי לכתוב על חפיסות ריקות של סיגריות, אפילו על אריזות תחמושת קרועות.” על פניו היה נסוך זוהר מיוחד בעת שכתב את השיר. האם לא עיוות את פרצופו? האם לא הבחינה באגלי זיעה נסתרים המתגלגלים במורד רקותיו? האם לא שמעה אותו חורק בשיניו? היא חייכה אליו נבוכה. “אפשר להפסיק אם זה מרגיז אותך.”

“לא אדרבא, תמשיכי בבקשה.” למה כעס, הרי לא חשד בה שהציצה בו בכוונה? הוא התיישב אל שולחנה, והוא ששכח אותה ואת כל מה שסביבו. שעיה נפגע מהתצפית המדויקת שערכה בו בשעה אינטימית כזו. “האם לא הריחה את חילוף החומרים המואץ שלו? לידיעתה, בשעת כתיבה מאומצת השליטה על אברי הגוף נחלשת.”

נעלבה וקמה ממקומה מרעידה. לא אדרבא, אידיוט וחמור שכמותו. היא רצתה לומר שהוא היה נאה מאד בעיניה, באותו הרגע הקסום של כתיבתו. אלוהים, כמה רגישות יתירה יש במשוררים האנוכיים, עד כדי טירוף, נעולים מאחורי שבעת מנעולי האגו שלהם, אטומים בלי שום מידה. “פסיכיאטר דחוף אתה צריך. ולא מאזינה אוהדת כמוני. אל תספר לי על סמלת החינוך ואל תבלבל לי עם קריאת הבכורה העולמית. רוץ מהר אל רופא הנפש הקרוב. גולם כפרי ומגעיל שכמוך.”

ברגע אחד קלקל כל מה שביניהם. הוא ניגש אל החלון ופתח גם את דלת המרפסת. זהרורי שמש אחרונים האירו את הגבעה המסולעת, את קיר האבנים שמעבר לרחוב. שמשות רחוקות אי שם בדרך לבית⁻לחם נצנצו כאילו היו פנסים מאירים. בעיתונים כתבו שגרשוני הקיף עצמו בתלוליות של חול וקבר עצמו בתוכן, הערים על עצמו דיונה מלאכותית ותקע בה ענפי דקל. עירום ועוטה מריחות בוץ התפאר שהכניס את המזרח לתוככי המוזיאון. “אני המזרח,” הצהיר הצייר הצהרה חשפנית ומתגרה. ושעיה חשב, מילא אתה המזרח, אבל דווקא למילותיו הידועות של זלמן שניאור? דווקא המשורר האשכנזי הגנדרן הזה? רודף הנשים הלהוט? מה לו ולצייר רב⁻הייסורים? הוי אמא, את כל לבה מסרה לו. אתה חייב להגביה מעל השדות השרופים שאיש אינו זוכר אותם מלבדך. הגיעה שעתך לפרוש כנפיים. כמה עוד תתבוסס במיץ הזיכרונות?

מאירה קמה אחריו ויצאה למסדרון, והוא מיהר אחריה. היא נזכרה בנשף הסיום של מורי החוג. כל המורים הוזמנו; הפרופסורים הבכירים ראשי החוג, והמרצים הזוטרים. היא לא יכלה לנסוע לנשף בבגדיה המקומטים שהתלכלכו על המרפסת התלויה; והוא התלווה אליה, כמו צל מרוחק, אל דירתה. אולי יתקנו אצלה מה שקילקלו אצלו. כל זה באשמת הסטודיו, באשמת גאוותו המיותרת. “אמן חופשי,” כמה התייהר בפניה, גם הוא כבר סיים לימודיו ברוב החוגים שלקח, ורק בחברותא שבבית הרב המשיך לבקר. “לימוד התורה אין לו גבולות,” אמר הרב. גם בסדנה של הפרופסור הנכבד, כבר נערכו הפגישות האחרונות של המקורבים. המורה הדגול התעקש לקיים את שיעוריו ברוח מודרנית של סדנה קבוצתית נעימה, אבל מרוב עיסוקים התפנה למקורביו רק ביום ששי, לפני הצהרים. ובגמר השיעור שעיה נאלץ לרוץ לתחנה המרכזית כדי שלא לאחר את האוטובוס האחרון. הוא כבר החל להיפרד מהסטודנטים שכניו למעון, ולא שכח שיש לו עוד להיפרד מהטבחית החביבה ומאיש האחזקה המסור שהיה מתעכב בחדרו, בתירוצים של כלום, רק כדי לשמוע ולהשמיע, ולהאריך בספורי המלחמה האחרונה. הוא החל לארוז את הספרים שרכש בשנה האחרונה, את כלי המיטה ומצעי החורף, ואת ערכת הקפה שלל הסורים שליוותה אותו בנדודיו. גם הוא הכניס את המזרח לתוככי המעון, אבל בלי התפארות השווא של הצייר המעונה.

נשף סיום של מורי החוג היה אירוע רשמי למחצה, כל אנשי הפקולטה התייצבו שם. ומאירה אמרה שאפילו ראשי ועד העובדים של האוניברסיטה לא יחמיצו מפגש מכובד שכזה. הם הופתעו כשראו כמה מן המרצים מעונבים ומכופתרים. בהזמנה הודגש במפורש מסיבת גן פתוחה. ועם כניסתם אל האולם שמעל לחצר החגיגית שבקמפוס, הרגיש באחת שטעה טעות משפילה. ולפתע גם חש בחושי המשורר המושחזים שלו, שמאירה מתביישת בו בפני חבריה לפקולטה. הוא קלט זאת מתנועותיה הראושונות. ומההססנות הכפויה שבדיבורה, ומהמבטים הרדופים ששילחה סביבה. הדם פרץ לו לראש. טוב שרק נכנסו ולא הרחיקו. חרון פתאומי תקף אותו. אינו שייך לחוג שלה. אינו שייך לאקדמיה שלה. אינו חלק מעולמה. כפרי מגושם שנדחק למסיבת גדולים. איכר חשדני שידיו מחוספסות, ויש לו הילוך מתנדנד. ומעולם לא ענב לצווארו עניבה. הוא נמלא בזעם על עצמו, יהיר ומנוסה שחשב את עצמו. איך נפל בפח בגלל חרמיה של האשה? איך לא ניחש שיום יבוא וגם הוא יחטוף בפרצופו? בחיוך מריר נזכר בפרשייה שהייתה לו עם המשכתבת חמת⁻המזג. פעם אחת נפגש איתה במוזיאון, בתצוגה חשובה שלא רצה להחמיץ, הם התחבקו והוא מיעך את שדיה. היא מיאנה, ונחלצה מחיבוקו ונשמטה ממנו. היא התרחקה והוא רדף אחריה כלא מבין. היא משכה אותו לאיזה מחסן צדדי ושם נענתה לחיבוקיו. “מה קרה לה, למה סירבה פתאום?” והיא הסבירה שמצלמת האבטחה הייתה מכוונת ישר עליהם. יש לה מכרים בין עובדי הבניין, והיא דאגה לשמה הטוב. “חסרים מציצנים חולניים בשירותי האבטחה? ומי יערוב לה שלא ירוצו ויגלו מה שראו בחדר התצוגה?” בהנאה כפולה ומכוונת צבט באחוריה מיעך את שדיה והפשיל את שמלתה. היא הסמיקה והתנשפה בקול. והוא ראה איך שלחה מבין זרועותיו מבטים מלאי חשש אל התיקרה והקירות, שמא מציצה עליהם העין הסודי.

הסיפור שנזכר בו לא פיזר את כעסו, והוא החליט לנטוש את הנשף הפתוח מיד. התחמק ממאירה ויצא וירד לאיטו בשבי הקיצור הרגלי שהיא הראתה לו. השביל המשופע גלש במדרון אל השער המזרחי. הוא נדר לעצמו שלא יתפתה עוד פעם ולא יושפל עוד פעם. עלבון כבד תסס בתוכו. היא התביישה בו? אפילו את תלמידיה לא הייתה מביישת ככה. מה יש בו שראוי לבושה? עד כדי כך חשובים לה מעמדה וקידומה וכבודה האקדמי? ותחושה מציקה לא הרפתה ממנו, כאילו תכננה מאירה את כל ההשפלה, כאילו רצתה להעמידו פעם אחת על ההבדלים ביניהם, שאין שום טעם להכחישם. והוא ראה בהזמנה החטופה צעד ראשון שעשתה כדי לקרב את פרידתם. וכשירד מהקמפוס וטיפס אל המעון, קילל אותה בליבו בלשון השוק הגסה שלמד מחייליו. “הלוואי ולא תגיע למעלת פרופסור. לא בעוד עשר שנים ולא בעוד עשרים שנה. והלוואי ואיש לא יזמין אותה להצטרף לאקדמיה הישראלית למדעים.” וכשהתקרב למעון, וריח התבשילים המוכר עלה באפו, נמלא שמחה פשוטה ומרגיעה וידע בבטחה גמורה שיחסיהם המעוותים קרובים להסתיים.

 

יב.

החמסינים הראשונים הקדימו ונפלו על העיר. וריח הקיץ כבר נישא בערבים, ברוח הגולשת מגבעת המוזיאון. הוא טִלְפֵּן אליה מהקמפוס, ואפילו לא ציפה שתרים את השפופרת. אבל כששאלה “מי מדבר?” נפלט מפיו “מאירהל’ה, לא התכוונתי.” והוא נאלם מרוב תדהמה כשהשיבה “שעיה’לה גם אני לא.” אז התעשת והזדעק לתוך הטלפון. “מה אמרת? תחזרי שוב על מה שאמרת.”

והיא נהמה בקול ההמיה הגרגורי שלה “שעיה בוא, אני מחכה.” הוא צעק מבולבל “אני בא מאירה, אל תסגרי ואל תזוזי מהבית.”

פרץ החוצה ושעט כמו סוס מיוחם דרך הגינות, חצה את המדשאות והניס את העורבנים המלקטים בדשא, ורץ עד לרחבת החניה. מה פתאום צעק לה אל תסגרי? הוא השתגע לגמרי. עצר מונית בתנועה אלימה, וטס בדהרה לדירתה הצרה. כן, ככה התפייסו. ואחר כך חשב כמה פשוט היה הכל, אילו רק השמיעו מעט כינויי חיבה בטלפון, אילו רק היו נוהגים לפי עצתה של חוקרת משך האהבה, וממצים את פרק הזמן ההכרחי, של האהבה הקצובה שהוקצה להם.

כאילו לא אירע כלום המשיכו בשיחה שלא נגמרה בתום ביקורה בסטודיו, היא קינאה באמנים ולא טרחה להסתיר את קנאתה. “במה יש לקנא באמנים?” הוא לא הבין. “בחופש שלהם,” אמרה, בחירות שהם נוטלים לעצמם, ביכולת שלהם לחרוג מכל חובה, ומבלי שיהרגו עצמם אחר כך, כדי לסתום את הפערים. והוא אמר “שטויות מאירה, האמיני לי אין מה לקנא.” אמן חופשי, גבר פנוי, פריצה מדהימה מהמקומי אל הארצי, מה כל אלה אם לא סתם קישקושים? החברים הטובים שלהם פשוט שיחקו בהם. הפגישו אותם ושידכו אותם כאילו היו כלי משחק לשעשע את נפשם. אמן חופשי הגיע לירושלים; והוא פנוי להיכרויות ומחפש בעיקר חוקרת מזדקנת המכורה לעיסוקה וחיה לבדה, היא לא בחרה להיקרא פנויה, וגם לא נראה לה שמשחק הידידים היה מרושע מדי; אבל בימי נערותה עשתה כמה ניסיונות אמנותיים שלא עלו יפה. ציירה מעט ציורים מקולקלים וכתבה מעט שירי בוסר עגבניים. זכרה את המורה לספרות בבית⁻הספר התיכון, ואת חוג הבנות שכינסה בביתה. כבר אז קירבו אותה הגדולים. לצייר למדה אצל המורה הזקן לציור, שרק לאחר מותו קראו הבנות בכיתה איזה אמן גדול ולא ידוע היה. היא ביקשה לחזק את דבריה וציטטה בעל פה ממכתבו המפציר של עורך ‘קשת’. לפני שסגר את כתב⁻העת ופרש לעסקים פרטיים. באחד המוספים קראה דברי שטנה שקוממו אותה. איזה למדן מבובל, נער שחצן וריקני, האשים את אהרן אמיר שאיבד את חוש הברירה שלו, שחדל להקפיד עם משתתפי כתב⁻העת, ושהדפיס מכל מה שהביאו לפניו עלמות ארוכות רגליים ויפות קיבורת. הם צחקו כאילו סיפרה בדיחה. “דווקא קיבורת מכל המלים שבמילון. ומה פירושה של קיבורת?” והיא אמרה “כן, בגלל המלה הזו אני זוכרת את כל העניין. קיבורת, לא פחות ולא יותר.” אבל את מכתבו שתשמור בידה היטב. מפני שיום עוד יבוא, וערכו בשוק יהיה רב מאד. באחרונה השתפר טעמה הספרותי והיא התאהבה בשיריה של זלדה. המשוררת הירושלמית העלומה, שסיפרו עליה בעיר שהיא דתייה ואדוקה אבל בדרך מיוחדת משלה, והוא אמר: “איזה עולם קטן.” גם האמריקאית שלו מברוקלין חשקה לתרגם משיריה של זלדה, והוא לבושתו, לא ידע על מי היא מדברת. מסביב לזלדה נתקבצה חבורה מעולה של מעריצות. ירושלמיות, לובשות לבן ושומרות מצוות. היו גם שמועות שאינה רוצה לחזור עליהן. אבל הוא הבין למה כיוונה. “אהבת נשים אסורה ומרומזת?” “שטויות,” התנערה בתוקף מגירסת העיתונים הזדונית, איזה שטויות שהקנאים ממציאים." הן פשוט מעדיפות חברת נשים. גם היא, אילו רק הונח לה מהצורך הדוחק שלה בגברים, הייתה מעדיפה חברת נשים. ובלילות היא חולמת להסתפח אל חבורת המנגנות המקיפות את זלדה, להתמרק למענן ולהתבשם למענן, להבהיק מניקיון וללבוש כולה לבן, להתקדש לקראת כתיבת השירים וקריאתם. והוא חשב שלא היה מזיק אילו מירקה קצת יותר את הדירה.

היא חולמת להתייחד לכבוד סיעת העלמות האווריריות העוטפות את המשוררת הנחבאת; לשבת לפניה, כמו אחת מאלף בנותיה שלא היו, להרכין את ראשה ולהצטרף לקולה, קול עדין וחכם שזועק את ענות האשה ואת קיפוחה בידי גברים אלימים ודורסניים. ובאשר לאהבת הנשים המדוברת, הרי ששעיה כבר טעם מבשרה וידע עד כמה חביב עליה גופו של הגבר. היא נזפה בו בלשון חיבובים ופרעה את שערו המקליש וצבטה את סנטרו כלפי מטה, והוא ידע שעוד רגע אישוניה יתרחבו ויתרככו, וצחוק מקוטע ועצבני ישור משפתיה, והיא תגרגר אצלו ותהמה, והוא ישקע בה עד תחתיותיה. עד למקום שממנו בוקע קול הקריינית הנמוך והמטרף שלה. היא הכתה קלות על ידיו ואמרה “שעיה אל תחטוף. המתן עוד רגע, עוד לא גמרתי,” אשה שטעמה לא גבר אחד ולא שניים, אלא שלא היו עצלים כמוהו, שקועים עד עיניהם באגו של עצמם, מופרשים ומנותקים מאחורי שבעה מנעולים, שאינם מתפנים לעולם כדי לתת גם משלהם לזולתם; ולא רק כדי לקחת, ואז התפשטה ובאה אליו. והם התפייסו וגופיהם התפייסו, כשבחוץ מיללת השרקיה ומקישה ברחובות. מייבשת את שרידי החורף ומבשרת על שובם של ימי החום.

סִקְּרֵן אותו לדעת אם המורה זעוף הפנים מעדד כתיבת שירים אצל תלמידיו. ומה אומרים חבריה בקבוצה המסורים לעבודה? ובכלל, האם יש להם טקסי פולחן קבועים משלהם? מתי קמים, מתי אוכלים, מתי קוראים? באמת הם מנהלים חיים סודיים כמו שקרא באיזו כתבה בעיתון? מאירה הלעיגה על בורותו, סקרנות זולה כמו שלו יאה למציצנים לרכלנים ולכותבי רומנים. וככה לא יוכל ללמוד שום דבר, אם לא יעז לשבור את מחיצות האגו המנופח שלו, לא יוכל להיכנס לעורם של אחרים. וכפי שכבר למדה להכירו, בחודשי הטירוף הקדחתני שלהם, העניין פשוט לא בשבילו. ואפילו עורך ‘קשת’ כתב לה במכתבו שיש תשתית נסתרת לשיריה, שנפערים בהם תהומות ומעמקים שנובעים מהשקפה מיוחדת. “האם אינה, במקרה, אשה שומרת מצוות?” ובכלל, נשים הכותבות שירה הן מופלאות בעיניו. ועוד נשים השוקעות בשירת אמונתן העמוקה. היא הוזמנה לשיחה עם העורך במערכת בתל⁻אביב, אלא שהייתה שקועה בלימודיה ובעבודת המחקר שלה, ולא הצליחה להתפנות. חבל, היא הפסידה את המעודד החשוב של שירתה, משום שכעת חדלה לכתוב, וגם כתב⁻העת כבר פסק מהופעתו, וחייה נשתנו וקיבלו מפנה לכיוון אחר לגמרי. “תאר לעצמך,” אמרה, שהיא מסוגלת היום להינות מהיובש הנפלא שבמלים. “קיבורת, מה, ארוכת רגליים?” והוא לא התפלא כי כבר מזמן גילה את הצד היובשני שבה. אבל הצטער כמוה ששירתה נדחקה חוצה לחייה. ונותרה לו תקוותה, ששירה אינה מתכלית, היא רק נדחקת לשולי הנפש, אבל הידחקות זמנית בלבד, עד שתשוב ותקרא לעלות, כשיגיעו ימי מצוקה שלא תוכל להם בלי לכתוב שירים.

וכשישבה מולו וראתה איך הוא רץ בכתיבתו, על כל חתיכת נייר שמצא, חשה לרגע שגם היא יכולה. ועשתה שטות גדולה כשהפסיקה. ובגללו, כן, התמלאה ביטחון מחודש. שניהם הבינו שלא יהיה מנוס משיחה אחרונה ביניהם. שיחה קשה, שיש להתפלל שלא תהיה מלווה בעלבונות, שמחת ההתפייסות הקצרה חלפה. שניהם ידעו זאת ושניהם חששו לשגות. היא חששה שמא יתרגז ויטיח בה עלבונות גלויים, והוא חשש מהעלבונות הסמויים של אשה מאוכזבת. היה ברור להם מיד שהם מוכרחים להיפגש לשיחה אחרונה. אי אפשר לנהל אותה בטלפון. אי אפשר לצעוק שוב, לטעות שוב. ולא לשמוע את נימות הקול, אחר⁻כך תטפול עליו שאמר זה וזה, שטעה, ששגה ושסילף.

היא הציעה שייפגשו בקפטריה של בית הספרים, היכן שנתראו לראשונה. אבל הוא העדיף דווקא את ההמולה הרעשנית שבבניין המנהלה. המסעדה הפתוחה לציבור אינה מעוררת סקרנות מיותרת. היא הסכימה והם נדברו להיפגש.

שום משחקים לא התנהלו ביניהם מי ישלם על מי. מראשית פגישותיהם שילמו כל אחד על שלו. כך היה בתחילת הסתו שעבר, וכך נמשך בחורף הארוך וכך ייגמר לפני חג השבועות. הוא חזה שיחה קשה פנים אל פנים, עם התפרצויות שלא יוכל למנוע, של גסות אלימה מצידו. הוא לא רצה לפגוע בה, אבל הודה בחולשותיו, נקמנות מכוערת שעלתה מתוכו כבר הביכה אותו פעם, לפחות היו דבריו ישירים ובלי התחמקויות. היא אמרה שנשאר ילד, הזקוק לחסות תמידית והערצה יומיומית. חרף גילו, חרף כרסו, חרף שערו המקליש וגופו המזדקן. “ומי זה בכלל מתפנה ללימודים בגיל ארבעים? מה הוא חושב,” שאלה, “שהוא רבי עקיבא?” גם בשיריו מצאה את הנעימה הנסתרת שלו, המתחננת לאהדה. וגם בחיי האהבה שלו, שלא שבעה מהם הרבה אושר.חיים מופרעים, אנוכיים ולא בשלים. והוא אמר ששבע כבר בחייו מהטפות של צדקנים, ורק השבוע הציק לו סדרן העבודה שבקיבוץ, והאשים אותו שמאז המלחמה הוא רק מתחמק ומשתמט, וכבר רבים בקיבוץ שאלו מה קרה לו? מתי יפשוט את מדי המקונן המקצועי ויחזור לדפוסיו הישנים? ומתי ישוב ליטול חלק בעומס הפרנסה המוטל על החברים? והוא כמעט שכרע על ברכיו לפני הסדרן, וכמעט שהתחנן לפניו שיקצה לו עוד כמה שבועות פנויים, כדי שיוכל להשלים את ניירות העבודה שהבטיח למוריו. שומע חופשי כשהיה, כמעט כמו הפנסיונרים, שרידי המתנדבים לבריגדה הבינלאומית. הוא שגה והתחייב לסיכומים והבעת רעיונות לפני הפרופסור שלו. האם גם הם בזקנתם שרויים עדין בהלם המתמשך של הנסיגה מטרואל? מהפינוי של ברצלונה? האם נגזר עליו שישכים לקמפוס מבעוד חשיכה ויתהלך כמוהם במסדרונות? יקדים לשיעורים, יטריד את המרצים ויבלבל בין חדרי ההרצאות? האם גם אליו יגשו הסטודנטיות הרחומות ויוציאוהו בעדינות ממבוך הבניינים? האם גם הוא לא ישכח לעולם את המלחמה שלו? אבל סדרן העבודה לא הבין לאיזה סטודנטיות רחומות הוא מתכוון, ולא ידע על איזה עבודות סיכום הוא מדבר, ורק רטן “בסדר בסדר, עוד כמה ימים תתפרפר, ואז נשים עליך יד, עד שתתגעגע לימים שלפני המלחמה.” והוא אמר טוב תודה עוד כמה זמן הכל ישוב ליושנו. ועייפות כבדה ירדה עליו. לשם מה עליו להיאבק עם כל האנשים? הרי לא ייתכן שיהיה גם חקלאי מגושם וגם יחבוש את כסאות הפלסטיק בקמפוס החדש, איכר חשדני גולם כבד ומיוגע, שמאלץ עצמו לטרוח עד כלות הנשימה בממלכה שלעולם לא תהיה שלו. חברים של מאירה מהחוג ללשונות הקדם חלפו במסעדה ההומה, העיפו בהם עין משועממת, הנידו לה ראשם לברכה ויצאו. והיא התעצבנה על כיסאה. היה לה מאד לא נוח לשבת מולו, ולהישפד מול עיניהם המצליפות

“אבל מאירה זה לא בזדון. זה לא כדי להרע לך. זה בגללי, אני פשוט שיכור ללא תקנה מירושלים.” “מה איכפת לי השיגעונות שלך?” והיא עקצה אותו במרירות ואמרה שהלם הקרב שלו כבר חלף מזמן, “לא חלף התנצל, רק התחלף בראשו בהלם שגרמה לו העיר.” “או שעיה, בלי סיפורי מעשיות בבקשה.” היא קראה מאמרים רבים על התופעה של שיכרון⁻ירושלים. התופעה המפחידה שרופאי הנפש הכירו סוף סוף בקיומה. הוא פשוט עוד אחד מצבא המטורפים הפושט על העיר, מופרעים שזנחו מאחריהם את חייהם הקודמים, קונים סנדלים גסים ושלמת בד פשוטה, הוא גיחך אבל לא הפסיק אותה, אדרבא, נשמע איך היא מתארת את מחלתו. “צליינים דפוקים כמוך, עולים לירושלים ומקווים להיוושע בה, מצפים להתחיות באבק הקדושה שלה.” אותו כיסוי אפרפר הנוחת על גינות הוורדים בקרית הממשלה ובשדרות. “ומה קורה להם?” מחלתם עוד מתגברת, שגעונם מתחזק והם לוקים בתסמונות הכי קשות של סינדרום ירושלים.

"לא לי אתה זקוק, "גערה בו, “לרופא נפש אתה זקוק. לא לירושלים אתה צריך, לטיפול דחוף אתה צריך. ולטובתך,” זרקה לפני שהלכה, “אל תדחה את הטיפול.אחרת באמת תינזק.” והיא סבה בכעס, ולא המתינה עד שיפנה את המגשים עם כלי האוכל, כיוון שהנער הערבי המנקה כבר דחק עליהם, הניף אליהם מפיות ומטליות שיסתלקו מהשולחן, וכשהפנה מבטו לרגע, כבר לא ראה אותה. פשוט איבד אותה בצפיפות של שעת הצהרים הסואנת, במסעדה של בניין המנהלה, בדוחק הרגיל של אמצע היום.

במדרגות ירדו מולו סיעות של סטודנטיות רעננות, צחות גופן הכתה על פניו. חרמן זקן ומתוסכל שכמותו, ולא צליין אובד, שמאז שעלה לירושלים מפתיעות אותו נשותיה בחמדנותן, אבל מה שהחוקרת החדשנית באהבה לא מצאה במחקרה, הוא יכול להוסיף לה מניסיונו המריר. כאיש שהתנסה באהבה שזמנה ההכרחי לא מוצה. יש ריח רע העולה מתחמיץ האהבה שלא בשלה, הוא אינו בא לערער על קביעותיה למשך האהבה הנחוץ. אם אמרה שנתיים לפחות, ודאי נתוניה עמה; ואם אמרה מחזור של שבע שנים, ודאי אספה מספרים שאינם מאפשרים שום טעות. אבל מה עולה לאהבה שלא קיבלה את המשך המינימלי שלה? כמה חודשים הוא חי עם מאירה הכט? מאז הְַּסָתו, נאמר, שמונה חודשים בקירוב. אפילו פחות משנה אחת. ואם נקטעה כאן אהבתם, הרי שתמשיך ותתסוס ותפעפע במסתרים, כמו שמפעפע ומתבשל התחמיץ שבקרקעית האסם. וכיוון שלא יהיה לה די אוויר לנשימה, וכיוון שהיא תילכד תחת לחץ הימים והשכחה, הרי שתמשיך ותבעבע במעמקים, מתחת לעומס העבודה והמרחקים. בקצוות של תחתיות הנפש תצבור חום ותצבור לחות ולחץ, עד שאיזה שסתום שבנפש יפקע, וריחה הרע ינדוף למרחקים.

“פנוי ופנויה מאימתי נחשבים?”אמר לעצמו בלעג, מאותו יום שעשו עצמם טיפשים, ונתנו עצמם למשחק בידי ידידיהם הטובים. אוהבי גרשום שלום ומעריציו, ומהדירי הפילוסופים הייקים הנשכחים. ולרגע הבזיק לו שאולי גם הם חברים בחוג הסודי שלה? ואולי המורה הזעפן, מנהיג החוג המצטנע, גלגולו האחר של הפרופסור המנוח, אולי הוא שנתן את ההוראה להפגישם? האיכר החשדני שבתוכו אינו מוצא מרגוע מחשדיו. והוא מתחיל לבעבע בלחץ. וסופו שגם ממנו יעלה ריח רע.“נחכה ונראה,” אמר לנפשו במדרגות היציאה מהבניין. ניתן לזמן לחלוף ולנפש להירגע. ואז נראה אם באמת חידשנו משהו בתחום המחקר החלוצי של משך האהבה ההכרחי.

 

יג.

חג השבועות כבר היה קרוב. אוויר העיר התחמם, ובכל רחבי הקמפוס נערכו נשפי סיום. פרידות מלאות צער ולילות מלאי הבטחות. שעיה ישב עוד שעה ארוכה על הספסל שבחזית בניין המנהלה, בשדרת הדולבים חלפו לפניו מתעמלים ומשחקי טניס נרגשים, ורוחצים מקדימים מבריכת השחייה. על המדשאות היו שרועים סטודנטים עצלים. הם שכבו בערבות על הדשא, דבש זרם בעצמותיהם, והם התקלפו מבגדיהם וזרקו אותם על תיקי הספרים, הוא ישב לבדו בצל הבניין, התגונן מֵהַשַּׁרְקִיָּה התוקפנית וניסה לעשות סדר בחייו ובמחשבותיו. הוא קפץ נטול נשימה ממקומו, כשנדמה לו שמאירה עזבה את הבניין. הוא הופתע כי חשב שהלכה כבר מזמן. האשה שיצאה מהפתח דמתה לה מאד, לבושה כמוה בקפדנות שמרנית, שלא התחשבה בחמסינים שנפלו על השדרות ועל העיר, והיא נראתה לו מבוגרת בהרבה מגילה. הוא רצה לרוץ אחריה, אבל היא נכנסה בזריזות למכוניתה והוא ידע שטעה בה. אילו רק לא השתדלה לתקן אותו כל הזמן, אילו רק חדלה מלשפר אותו בכל פגישה, אילו הייתה מסתפקת בכשף החושניות שהטילה בו – חושניות מפתה דווקא מפני שהייתה כרוכה ברוחניות הסגולית שלה – הצירוף של חושניות שהקרינה, ורוחניות קלילה שעטפה אותה, שיגע אותו לגמרי – אולי לא היו נפרדים היום פרידה כל כך סופית, אבל להמשיך ככה, כמו שחיו לאחרונה, היה בלתי אפשרי.

הוא לא שכח גם את מזלה המחורבן, אותו מזל שקוללה בו והתלוננה עליו, שגרם לה להיתקל דווקא בפנוי מדומה כמוהו: בן נאמן למזל הנאמנים שבלוח המזלות, מטופש עד כמה אפשר להיות נאמן בלי לרצות. רק מפני שנולד ביום מסוים בחודש מוגדר. עד שהוא ישכח אשה שאהב, יחלפו יובלות. “הוי אמא, את כל לבו מסר לה, עד הסוף, ללא שיור, את כל כולו.” למעט סטיות שלא ידע שהן קיימות בתוכו. כל יום משעה עשר בבוקר עד אחת בצהריים, ומשעה ארבע אחרי הצהריים עד שבע ורבע בערב, זמרתו החודרת של הצייר גרשוני פשטה על נשמתו. צייר משונה שגם הוא לקה כנראה בשיגעונם של עולי הרגל לירושלים. יד ענוגה שהסתלסלה שעות באוויר הפעמונים הצלול. תלולית העפר ענפי הדקל התקועים בדיונת החול המלאכותית, כמה נלעג כל זה וכמה כואב. לרגעים נדמה לו שגם הדלת בחדרו חורקת את “יד ענוגה.” וגם האסלה הסדוקה מורידה את מימיה בקול הלחן המזרחי. באמת היו יכולים להזדקן ביחד? הוא נזכר במשאלה הדחויה שלו, בדירתה בחדר הקטן אל מול הלהבה המדומה של התנור החשמלי. היא רכנה עליו וייבשה בנעימות את זיעת האהבה שלהם, ונשקה לכל שריר רפוי שבגופו; והוא שאל את עצמו “באמת היינו יכולים לחיות יחד? באמת היינו יכולים להסיע תינוק בעגלה?”

הוא קם מהספסל וצעד במשעולי החצץ החורקניים. בדולבים הזקנים כבר ליבלבה ניצת האביב החדשה, הוא דמיין לו את גופה העירום בעת שהשתוללו במיטתה, פעם, כשהיה נער צעיר, ואך למד את גופה של אהובתו, נתקף בפחד מעודף האושר שנחת עליו. במין חוש שהתחדד בשל התרגשותו הבחין בסכנה שיש בעודף הטובה שהשפיעה עליו האשה הצעירה, איש לא ידרוש זאת מידיו בבוא העת? איש לא יאמר לו היית מאושר מדי? ובאמת אין שום עונש מצפה לאלה החוטפים ונהנים? כמה אפשר ליטול מהשפע הזה ולא לשלם? הוא דמיין לו את שדיה המוצקים, ואת הפטמות החמימות שלה, שנחו כל כך תמימות בידיו, ניכר שלא נשכו בהן פיות מוצצניים של תינוקות רעבתניים, הוא דימה להעביר את ידו על משי הקטיפה שלהן, וברך בלבו שלא כורסמו לפניו, בחיכם של יונקים שאי אפשר להשביעם. הוא דמיין לו את בטנה השטוחה, שמשכה אותו דווקא משום שלא בלתה בתהליך האמהות, היא לא נתמתחה ולא התרפתה, אחרי היריון ממושך ולידה נכאבת, ולבסוף דמיין לו את הישבן שלה, התפוח והעסיסי, שהוא אהב ללוש אותו ולחרוש בו בחוזקה, על כל אלה הוא מוותר? ככה בקלות כזו, בלי מרדפים? ומדוע אינו ממהר אחריה במדרון אל השער המזרחי? תינוק אולי לא היה מרכך אותה, אבל היה עושה אותה קפדנית פחות, ובעד כל התענוגות היתרים סופנו לשלם.

הוא ידע שלא רצתה תינוק ממנו. וגם הכיר לה תודה שהזהירה אותו מפני היריון בכל פעם. אבל לא יכול לעצור בגיחוכו, אל מול הסטודנטים הזורמים במתיקות עצלנית בשדרה. דרכה המסורבלת והצדקנית להוכיחו על פריצותו. איך אמרה לו בקור רוח יובשני, “זה בסדר, אתה יכול להתפרק בפנים.”

כאילו הייתה נוזפת בו, והוא כמעט שהתפרץ בצחוק. וכשפלט בלי משים, משולהב בייחומו, “מי לעזאזל לימד אותך להזדיין ככה?” היא נתאבנה תחתיו, נשימתה נעצרה וגופה נתקרר באחת, והיא הרחיקה עצמה וביקשה בקול חרישי שלא יעז, אבל שלא יעז, לדבר עוד פעם ככה אתה. והוא נבהל ואמר “בסדר מאירה, זה קורה כשמתחממים.” והיא זעמה, “לא איתי, עם מי שאתה רוצה, ועם מי שאתה רגיל. אבל לא איתי.” ובשארית הלילה טרח לפצותה בעדינות מוגזמת, שרק החריפה את כישלונו. היא לא נתרצתה והוא חש באיומיה. שאלה נכונה, למה דוקא אליה נטפלים הגברים המופרעים האלה? איזה מזל מחורבן נדבק אליה? והיא סובבה את אצבעה כקודחת בתוך מצחו, ונשקה לו מבעד לידה המאוגרפת.

לרגע דימה שלא אותו ליטפה. גבר לא צעיר משמין ומצחין, שעיר ודביק מזיעת ייחום מוגברת; אלא ילד שלא יהיה לה לעולם. לא בו היא גערה ולא ממנו מנעה את עצמה; אלא מתינוק שרצתה בו כל כך ולא נתגשם לה. הוא הרחיק את דמותה ממנו, כי ידע עד כמה שנאה רחמים, ומה שבא על כל אחד בחייו, אותו הוא חייב לשאת, בלא עזרה ובלא גניחות, ביובש בענייניות ובלי היסטריה מיותרת. ואם נקבע שזהו משאה היא תשא בו, בלי עזרתך המיותרת שעיה בן יוסף. והוא נאנח על החצץ שבשדרה, כי היה צר לו לפתע עליה. והוא שכח שאינו מהלך לבדו מתחת לדולבים בקמפוס ההומה של גבעת רם. נבהל, הסתכל לצדדים אל החולפים על פניו, אם לא נתמלטה ממנו אנחה כבדה שנשמעה.

כן, הוא הודה שהיא ריתקה אותו. היה בה צד ניסתר שלא פיענח והיא שמרה עליו בקנאות. כמובן שלא התכוון ברצינות, כשחקר אותה על הכינוסים החשאיים של החבורה, וכמובן שלא התכוון ברצינות כששאל אותה על סדר העבודה המיסתורית, ועל סולם המעלות של המורים, שניהלו עבור החבורה תורה שאסור לגלותה ודאי שרק העמיד פנים כשדרש ממנה הבהרות: מי היא דמותו המאירה והשתלטנית של המורה הזעפן. אותו איש ירושלמי שהיא האמינה בו בלהט, והייתה משוכנעת לגמרי שבעוד עשר שנים יצא שמעו בכל הארץ, ובעוד עשרים שנה, כשחבריו הטובים והחמומים מהחברותה ינהלו את ערי יהודה הפורחות, יצא שמעו בכל העולם.

אלא שלפרקים חש שהכל נשמע כמו בדיחה לא מוצלחת, גם השפויים שבאנשי ירושלים כמהים להצלה? הנגע פשט גם בין אנשי המדע והאקדמיה? אם כך מה יתרונה על בחוריו הטובים מהרובע היהודי? אבל לדמותו של המורה הייתה מסה אמיתית ומשקל אמיתי בתוך נפשה, עד שדימה לילה אחד שהם שוכבים שלושה במיטתה.

כן, הוא החמיץ את יחסיו עימה, ואילו לא היה מאוחר מדי היה מנסה לתקן, ומתחיל שוב מהפגישה הראשונה – מאותו הרגע הבלתי מושג בקפטריה של בית הספרים. ידידים משותפים הכירו ביניהם. הוא היה פנוי וטיפש. והיא הייתה רעבה לאיש, אבל להמשיך ככה, כמו שחיו לאחרונה, היה בלתי אפשרי.

ירד לאיטו בשביל הקיצור בתוך חורשת האורנים. השרקייה העזה חשפה את המסלע הלבן שמתחת לְרֶפֶד המחטים העבה, והוא גלש במדרון על הסלע החלקלק. בחללים שבין האורנים שרקה הרוח המזרחית, והזכירה לו את נהי התמרורים שמירר את חייו בחודשים האחרונים. יום יום, בוקר בוקר, ערב ערב, עד שבע ורבע בדיוק, עד שהיו ננעלים שערי המוזיאון מאחורי אחרון המבקרים, כאילו ניחש גרשוני את פרשת אהבתם העצובה, וליווה אותה מיומה הראשון ועד לרגע פרידתם במוסיקת רקע בלתי נשכחת. הוא חשד בצייר המתפרסם שלא שר בעצמו בכל יום, ולא זימר מחדש מול הקהל העוין המלעיג עליו, אלא הקליט את שירו בנוחיות בחדר האמבטיה התל⁻אביבי שלו. והוא חירף את מערכת ההגברה המשוכללת שרכש המוזאון לפני זמן קצר, המנהל התפאר בפני העיתונאים שכל העיר תשמע ותתחלחל ממה שיתרחש על גבעת המוזיאון, והוא צדק, עד שאוזניו נסתתמו מחמת שצדק כל⁻כך. שיחתם המרירה עברה שוב בראשו, כמו בסרט הקלטה. במה מצאה לה להאשים אותו? באיזה פרטים שוליים נאחזה? ומה לכל אלה ולהחמצת הקשר ביניהם? היא טענה שמצידה נתנה לו הכל, אז את כל לבה מסרה לו. הניחה לפניו את כל חייה. והוא נסוג ונאטם מאחורי שבעת מנעולי האגו שלו. עיוור לגמרי לנתינתה. נכון, העלה נימוק ששכח על מדרגות המסעדה, נכון, אבל מהם כל חייה? חיים דחוקים של חוקרת, חיים משעממים של מרצה בחוג ללשונות שמיות עתיקות? נניח שיוכח בעוד עשר שנים שכולם טעו בה והוא טעה בה, ונניח שכל העולם ישתכנע איזו מדענית יסודית היא, וכמה מעמיקה, ואפילו תפתיע ותגיע למעלת פרופסור, ובכן מה יש בכך? ולא היה מוכן לשמוע איך היא מתפארת וחוזה שבעוד עשרים שנה, כן, יזמינו אותה לאקדמיה הישראלית למדעים, והלא שניהם ידעו בכמה יגיעות עלה לה קידומה, באילו קשיי קשיים. נכון, היא נפתחה אליו והוא נאזק באזיקי הביטחון שלו. ובכן מה, כיצד עליו להיחלץ מהם? הוא הפיק רק הנאות מהקשר שלהם, והוא חשש להתחייב בכלום. הוא שמע את עלבונה, וידע שאינה יכולה לשכוח איך נרתע ממנה בעת מחלתה. ובכן מה, בכמה נשים חולות עליו לטפל? איזו אהבה דמיונית מולכת בראשה? ומדוע היא מזלזלת באהבה הדמיונית שלו? כאילו לא ידע משנות נישואיו שיש גם מחלות בעולם. וגופה, אותו הגוף שהוא דש בהנאה, הריהו גם חולה לפעמים וזקוק נואשות להשגחה ולטיפול. מה איתה, באמת לא הבחינה עם איזה איש יש לה עסק? כיוון שדווקא עליו הכבידו יותר התנאים שמבחוץ, פנוי ובודד, מוכן להסתכן בחיי אהבה חולפת עם המרצה הירושלמית המיוחדת, “אבל בבקשה, לא להיגרר להגזמות מאירה.” שהרי לא הוא בחר בה, אלא היא בחרה בו. היא ידעה שלא יוותר על אשתו. והיא ידעה שלא יוותר על ילדיו. כל זה לא היה בכלל נושא למשא ומתן. גם היה לה ברור שלמענה לא יצא מהקיבוץ, אף על פי שכאן הוא אשם בעצמו במעט, כיוון שרמז לה כמה פעמים, שמאז המלחמה ומה שבא עליו לאחריה, שקל להסתלק מהקבוץ, לצאת לבדו ולהתחיל חיים חדשים היכן שלא יהיה, לצאת מהקיבוץ ולהפוך את מזלו, גם על ירושלים חשב, העיר המחולקת והזרה שכל כך אהב בנעוריו. ועוד מחשבות התרוצצו בראשו המבולבל.

“אבל תגידי מאירה, מי צריך חקלאי בדימוס בירושלים? ומה הוא יודע לעשות? להניח מעט קווי מים, לגזום עצים ולנכש עשבים רעים? מזה אפשר לחיות?” היא הציעה שיהיה גנן ומעצב גינות, והוא נתרתח מחימה. “מה גנן, איזה גנן, מה היא מעלה על דעתה, שיגרוף את הטינופת מהחצרות של הירושלמים הַשְּׂבִעים?” וכשיצאו לטייל בגאיות שמדרום לעיר ראתה את מטעי השזיפים העלובים, ושאלה אותו לתומה אם לא יוכל לנהל את חוות השזיפים ולהפריח את הגנים המוזנחים? הוא השתגע ממנה. מושגיה על החקלאות היו כשל ילדה. ורק בקושי עצר בעצמו שלא יסטור לה. יש גבול גם לצחוק שאפשר לעשות מגולם כפרי כמוהו, הוא חצה את חורש הארזים והקיף את חלקת הערערים שליד השער המזרחי. וכשעלה בשביל אל המעון, חשב שאולי באמת צריך היה להצטרף לצוות הבוטנאים, מגדלי עצי המחט, הרי נסיון יש לו בשפע, והבחנה דקה בצמחים יש לו הרבה יותר משיש לו בנשים. ואת אדמת ירושלים המסולעת, אם יוכרח, ילמד גם לאהוב במשך השנים.

שניהם שמחו כשהציעו לה מהמוסד שלה חופשת מחקר פתאומית בחו“ל. חוקר נכבד ומפורסם, שביקר בארץ, קרא את מחקריה האחרונים, התלהב וביקש במיוחד להזמינה לכינוס ועידת ההכנה למפעל המילון העולמי שהקים, מילון כולל וחדשני ללשונות הקדם. ולאחר הכינוס גם השתדל להכין לה כמה חודשי הרצאות במכוני המחקר שבאוניברסיטאות הגדולות. היא גילתה נדיבות ולא התנפחה בחשיבות מיותרת, ונפרדה ממנו בטלפון של המעון לפני נסיעתה. היא לא התפארה ולא אמרה כמה צדקה וכמה הוא טעה בה. הצעקות שקראו בשמו הדהדו במסדרונות הריקים. הצעירים כבר ארזו ועזבו אחד אחד. והמעון כמעט שנתרוקן. בבקרים הגיעו צבעים וזגגים וזפתי⁻גגות לתקן מה שקלקלו הצעירים הנלהבים ולהכין את הבית לשנה הבאה. בבניין נשארו הטבחית ואיש האחזקה, ומלבדם לא מצא ממי יש לו להיפרד. הוא נכנס למטבח בוקר אחד, מה שלא העז לעשות בכל חודשי שהייתו במעון, כדי להיפרד מהטבחית שהיטיבה עם ארוחותיו, הטבחית, אשה חכמה וכבר לא צעירה, אמרה לו, שאלמלא היא חוששת לכוח זיכרונה שנחלש, הריהי בטוחה שכבר ראתה אותו פעם, והוא מזכיר לה עד דמעות לוחם צעיר מהאצ”ל שהיה עמה בימים הרחוקים של ארבעים ושמונה. והם ישבו במטבח והיא הגישה לו מטעמי פרידה וגילגלו בעלילות הנשכחות של האצ"ל. “בימי נעוריה הרחוקים לא היו מחדלים נוראים כמו במלחמה האחרונה, בושה ממש בושה. אתה כותב שירים נכון?” שאלה, “יופי, אפשר לראות?” וכשנתן לה במתנה את ספרו הדק, שמחה ואמרה “נהדר שיהיה בשביל הנכדים.” הוא שתק ולא אמר כלום. אבל תהה, איזה נכדים יש לה, שישמחו לקרוא על תחנות האיסוף הגדודיות, על הבזלת השרופה ועל פגרי הטנקים?

איש האחזקה הצמא לסיפוריו היה עסוק. והוא השאיר לו פתק של פרידה במשרד. גל מרעיש של נעורים שטף את המסדרונות, כשהמזכירה הכניסה את הקבוצה החדשה והתוססת, וערכה לה היכרות ראשונה עם הבניין. וכשעלה לחדרו במדרגות העזובות, נזכר שמאירה הבטיחה ונשבעה לו ששוב לא תיפול בפח ולא תתקשר לעולם עם אחד כמוהו, מסובב ושיכור, שהמלחמה וירושלים ושִׁבְעַת מנעוליו הפכו אותו לבלתי אפשרי. והוא נטל מדוכדך את המחברת משולחן התה שבחדרו, וירד במדרגות החירום, יצא אל הגן העירוני הפורח שמתחת לגבעת המוזיאון. במעבה השיחים התקוטטו בקול צרחני עורבנים דלגנים. השרקייה נחלשה במקצת, ובפאת מערב כבר הופיעו כתמי עננים קלים, שבישרו על שינוי קרוב במזג האויר, הוא לא הציץ בשעונו. הוא נגמל מהצורך בשעון, כי כבר היה מתורגל ומיוסר להפליא, וידע לבטח שמה שהוא שומע מעבר לחומת המוזיאון, זהו קולו של הצייר המתייסר גרשוני, זועק מתוך הדיונה המלאכותית שערם על עצמו. “הוי אמא, יד ענוגה הייתה לה, הוי אמא, את כל לבה מסרה לו.” והוא, מה הוא מסר לה? לבד משיברון⁻לב חולף, ולבד מכמה חודשי תשוקה מטרפים, ולבד מהידיעה המרגיעה, שגם לבה השבור וגם גופה הלוהט מתאווה, יימוגו עם רוח הקדים היבשה וייהפכו לזיכרון.