רקע
דוד בן־גוריון
שליחות ודרך
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: מהד' ב, תל אביב: הוצאת מפלגת פועלי ארץ-ישראל; תש"י 1950

בועידה החמישית של מפלגת פועלי ארץ־ישראל, כפר ויתקין, 25 באוקטובר 1942


 

א. תנועתנו במבחן

הציבור שנתכנס בועידה זו הטיל על עצמו זה קרוב ל־40 שנה שליחות גדולה וכבדה, שאין מָשלה בדורנו – להעמיד את עצמנו, ללא תנאי וללא שיור, במחשבה ובמעשה, בגוף ונפש, לכל ימי חייו, עד רגעו האחרון, ועד בכלל, לרשות ההגשמה המתמדת של חזון הגאולה האנושית והיהודית, הציונית והסוציאליסטית, של עמנו במולדתו, כחלק אורגני של חזון הגאולה האנושית והסוציאליסטית של כלל העולם. ואנחנו התכנסנו הפעם מפני ששליחות זו הועמדה במבחן קשה. כל הקשיים והפגעים, החיצוניים והפ­נימיים, שהיו כרוכים תמיד במילוי שליחותנו, הגיעו עכשיו לשׂיאם. ואם מתיחות רצוננו, אם מאמצנו המחשבתי והמוסרי, אם כושר ליכודנו ואחדותנו הפנימית, אם התגייסותנו החלוצית לכל החזיתות בארץ ובסביבותיה, – אם אלה לא יגיעו אף הם לשׂיאם – עלולים אנחנו להיכשל וליפול בנופלים.

ובמבחן איום זה עלינו קודם כל לראות ראיה אכזרית את המציאות שלנו האיומה על כל סכנותיה. מציאות זו אפשר לסכם בשתי מלים: הכל בסכנה. חירות המין האנושי, קיומו הפיסי של עמנו, ראשית המולדת שיצרנו, נפש תנועתנו – הכל בסכנה.

היטלר ובני בריתו כבר שיעבדו יותר מהחלק החמישי של הגזע האנושי בעולם – באירופה, באסיה ובאפריקה, ועוד ידם נטויה. יותר משליש העם היהודי נתון במחנה־הסגר נאצי, רבבות מוצאים להורג בחשכת יערות, בדרכים, בקרונות סגורים, וכל השאר מופקרים לרעב, לדבר, למגפות, לעבדות, לחלול צלמם האנושי והיהודי. צבאות הנאצים אינם רחוקים משערי הארץ, והסכנה לישוב אינה צפויה דוקא מצבאו של רומל באפריקה הצפונית. אפשר לפלוש גם מסוריה וגם מעיראק, דרך קאוקאז ותורכיה.

„הספר הלבן“ עומד בתוקפו, ומשטר של איבה וזלזול כלפי היהודים במולדתם מתהולל בארץ כאילו לא היתה מלחמה בעולם, שבה העם היהודי שותף לאנגליה, לאמריקה, לרוסיה ולשאר העמים הנלחמים מלחמת חיים ומוות, כאילו אינה קיימת כלל העובדה המשוועת שהישוב היהודי בארץ הוא היחידי בכל החבל הגדול הנקרא בשם מזרח תיכון, העומד בגוף ונפש לימין אנגליה ובני בריתה בהיאבקות גורלית זו. יש ונדמה, שלא הבטחת הנצחון בשביל אנגליה ובני־בריתה במלחמה נגד היטלר, אלא הבטחת קיומו של „הספר הלבן“ וגזילת זכותנו למולדת למחרת המלחמה – היא הדאגה הראשית של אלה אשר בידם הופקד בשעה זו השלטון בארץ.

ובפנים – סביבנו ובתוכנו – השתוללות יצרי־הרס ופירוד מעמידה בסכנה את היסוד ואת השורש, שבו תלוי הכל: את נפש הציונות והישוב ואת נפש תנועתנו. ואם זו תיפגע ותיכשל – יכשל הכל: המפלגה וההסתדרות, הישוב והציונות.

ראיה זו של המציאות מחייבת אותנו למאמץ עליון, לעקשנות נואשת בהמשכת האבקותנו להקמת צבא יהודי, לריבוי היחידות הצבאיות שלנו, לגיוס כל בחור שיצלח לצבא, לעמידה על נפשנו ללא כל דיחוי וללא כל פשרה בפני כל אויבינו ובפני כל צוררינו; להרחבה בלתי פוסקת של עמדותינו הקיימות בכפר ובעיר, לכיבוש עמדות חדשות בהתישבות החקלאית, בחרושת, בים – תוך סערת המלחמה; לתכונה נועזת וריבולוציונית לקראת העתיד, למחרת הנצחון, שלא תקופח גאולתנו ושחרורנו אנו ביום הגאולה והשחרור. ולשם כל אלה – חישול אחדותנו הפנימית והגברת זיקת כל אחד מאתנו לכלל, והשלטת מרותו של הכלל על כל אחד מאתנו.

 

ב. דרכנו גזורה

עלינו להבהיר מחדש את דרכנו תוך המציאות החדשה, והדבר אינו כל כך קשה, כי דרכנו גזורה. לנו אין ברירה של הרבה דרכים. באמת אין לנו כל ברירה. הדרך שבה הלכנו כל השנים האלה, מהרגע שהטלנו על עצמנו, זה קרוב ל־40 שנה, את השליחות הזאת, הדרך בה הלכנו לפני המלחמה העולמית הראשונה, בשעתה ולאחריה, הדרך בה הלכנו בימי המהומות שבישרו את בוא המלחמה, – בדרך זו נלך גם להבא, מבלי לסטות ימינה או שמאלה. כי אין לנו דרך שניה. היטלר לא השאיר לנו שתי ברורות; „הספר הלבן“ לא השאיר לנו שתי ברירות; חורבן היהדות בגולה לא השאיר לנו שתי ברירות; מילוי שליחותנו אינו משאיר לנו שתי ברירות.

לא שאין בכלל ברירות ואין בכלל הרבה דרכים, ישנן וישנן. לצרפת במלחמה זו היו שני דרכים, זה שבחרו בו פּטן ולאוואל וזה שבחר בו דה־גול. לעם הנורבגי היו שני דרכים, זה שבחרו בו נציגיו והרוב הגדול של העם הנורבגי, שנלחם גם כשלא היתה לכאורה שום תקוה לנצח, להתקומם לאחר התבוסה, להמשיך את המלחמה גם בגולה, והדרך השני שבחר קויסלינג.

גם לנו יש שני דרכים – גם בגולה וגם בארץ. יש ברירה של הרכנת ראש, של השלמה עם עבדות, של כניעה בפני כל שליט, של התרפסות בפני כל תקיף ואלים, של נשיקת השבט; ויש ברירה של פעולה במחתרת, של שמירה על הצלם האנושי והיהודי גם בגיטו של היטלר. יש ברירה של „סטרומה“, של העפלה בהמון, של תל־חי וחניתא, של אבטו־אמנציפציה ומדינת־יהודים. יש ברירות לתועי־דרך – לציבור זה שהטיל עליו את השליחות הגדולה הזאת, לו אין שתי ברירות, יש לו רק דרך אחד, והוא גזור מראש. כי אין הרבה דרכים מוליכים ליעוד ההיסטורי שלנו, אלא הדרך בו הלכנו עד היום.

 

ג. לדמותו של ציבורנו

מהו טבעו של ציבור זה שנתכנס כאן ושהוא נפוץ בכל כפרי ארץ־ישראל ועריה ובכל מחנות הצבא היהודים בערבות מצרים ומדבריותיה ושאר ארצות המזרח התיכון?

השליחות שהטלנו על עצמנו, לא מתוך כפייה חיצונית אלא מתוך גזירת המצפון שלנו, עיצבה את דמותנו־אנו. אפשר לציין בקצרה חמישה־ששה קוים, שאינם ממַצים אמנם את הדמות הזאת, אך הם מתוים הדרך שנגזרה עלינו.

עצמאות מוסרית

לא היינו יכולים לקחת על עצמנו, ולא היינו יכולים למלא את השליחות ההיסטורית אילמלא היה לנו ציבור, אשר כבש לעצמו את העצמאות המחשבתית והחירות המוסרית. הדרך הכבושה והסלולה של שתי התנועות אשר מתוכן יצאנו, ואשר אותן מיזגנו בחיינו ומעשינו – הדרך הכבושה והסלולה של התנועה הציונית ושל התנועה הסוציאליסטית, לא היתה הדרך שבה הלכנו אנחנו. הוטל עלינו לכבוש לנו דרך משלנו, כי השליחות שנטלנו על עצמנו לא הניחה לנו להסתפק בפרוגרמות ובהלכות ובאידיאולוגיות. אנחנו חיפשנו דרך להגשמה. והתורות המקובלות לא הוליכו להגשמה. הן חסמו בפנינו אפשרות הביצוע. לכן סטינו מן הדרך המקובלת ופילסנו לעצמנו נתיב צר, שבו צעדנו – קודם בודדים, עד שהרחבנו אותו במאמצים בלתי פוסקים למען ילכו בו מאות ואלפים ורבבות. ואנחנו מאמינים שבדרך זו ילכו מאות אלפים ומיליונים. אנחנו לא נפחדנו מבני־סמכא גדולים ומקובלים, שמות נערצים בציונות ובסוציאליזם, אשר לעגו לנו ולמעשה המשונה אשר התחלנו לעשות שלא „ככתוב“. המורים הגדולים אשר לא למדנו מהם, – גם הלילינבלום׳ים וגם הקאוטסקי׳ם – לא השתעבדנו להם, כשראינו תורתם חוסמת לנו את הדרך להגשמה ולמילוי שליחותנו. את אשר הקימונו בארץ מבחינה ציונית לא תמצאו בשום ספר של התורה הציונית, אשר נכתב לפנינו ובשעתנו; ותנועת הפועלים אשר הקימונו בארץ היא לא הסוציאלדימוקרטיה הגרמנית ולא הקומוניזם הרוסי ולא הליבוריזם הבריטי, אלא תנועת הפועלים הארצישראלית, וכך היא תהיה גם להבא, אם תהיה נאמנה לשליחותה, ואם תקיים את עצמאותה המוסרית והמחשבתית, שהיא תנאי למילוי שליחותה.

קביעה עצמית

והדבר השני המציין את ציבורנו: ראית עצמו ומפעלו כמטרה ולא כאמצעי, החשבת עצמו ושליחותו, אם כי קטנה היא ומצערה, בתוך עם עני ודל שאין לו מעמד בעולם, ובארץ קטנה ונידחת, שאינה קובעת את גורל האנושות. העזנו להחשיב את מפעלנו כמטרה לעצמה, באותה מידה שגדולים ותקיפים, אדירים ורבים החשיבו את מפעלם הם. לא ראינו את עצמנו עובדים בחלל ריק, מנותקים מן האנושות. להיפך, הרסנו בלבנו ובמחשבתנו את הגיטו, גם הגיטו הישן, החמרי והגופני, וגם הגיטו החדש, הרוחני והמוסרי; הגיטו של העומדים בשתי רגליהם בתוך עמם בגולה, והגיטו של הפורשים, המתבוללים בארצות אירופה ואמריקה, הגיטו של עבדות מתוך דיכוי והגיטו של עבדות מתוך חירות כביכול; ציבורנו אנו פרץ והרס את כל הגיטאות, מחוצה לנו ובתוכנו, אלה שזרים ואויבים הקימו סביבנו, ואלה שהיהודים עצמם הקימו בנפשם ובלבם. את ציבורנו אנו הקימו יהודים בני־חורין ואנשים בני־חורין, שאין כל מחיצה וקרע בין יהדותם ואנושותם.

אנחנו ראינו את עצמנו חלק של האנושות, שלובים בגורלה, תלויים בגורמים עולמיים. אבל עם היותנו מעטים ראינו את עצמנו כבעלי־זכות שווה בכל, בטרם שאחרים הכירו בזכותנו, – ואולי עוד יעברו דורות עד אשר יכירו בזאת – ונתנו לעצמנו שיווי־זכויות מלא, שווה לזה של כל האדירים והתקיפים בעולם. ואנחנו מודדים לפי מצבנו אנו וצרכי מפעלנו ושליחותנו – ואין שום מידה אחרת בשבילנו.

למדנו מנסיונות של אחרים, ומכשלונות של אחרים; למדנו מהם מה לעשות ומה לא לעשות; אבל את דרכנו אנו קובעים בעצמנו, והקביעה היא אך ורק לפי צרכינו אנו. לא קיבלנו ולא נקבל שום „שולחן ערוך“ – בין אם נכתב ע׳׳י בני עמנו בדורות אחרים ובין אם נכתב ע״י מנהיגי גויים אחרים. בעצמנו נכתוב את המגילה הקטנה של חיינו, של יצירתנו ומלחמתנו, כפי שגזר עלינו הגורל והיעוד שלנו, שאין מָשלו.

אנו סומכים על עצמנו

והדבר השלישי – אורינטציה. מלה זרה זו שאיני יודע אם כל אלה המשתמשים בה, משתמשים בה תמיד כהלכה –אינה מהגה אותנו ממסילתנו. האורינטציה שלנו היא על עצמנו. אנחנו יודעים שיש עולם גדול ותקיף, לרוב אויב וזר לנו, כמעט בכל מחנה. אנחנו יודעים שיש בחוץ גורמים העלולים להכשיל ולהפריע, וגם העלולים לסייע ולעזור – יש לפעמים גם כאלה, – ואנחנו נאבקים בראשונים ומסתייעים באחרונים, אולם תמיד אנחנו רואים במרכז את מפעלנו אנו ואת גידול כוחנו בעבודה, במשק, בתרבות, בהגנה, בצבא ובארגון, בישוב ובעם ובמעמד הממלכתי. בזאת אנו רואים את תמצית התורה הציונית שלנו, את תמצית התורה הסוציאליסטית שלנו.

אנחנו כפרנו וכופרים בתורת הגיטו וההתבוללות האומרת כי אנו אפס וכוחנו אפס. אנחנו יודעים – אולי יותר מכל חלק אחר בעם היהודי – את חולשתנו, את נחיתותנו המדינית והכלכלית. לא היינו מגיעים להכרת שליחותנו, אילמלא היינו ממצים את ידיעת אסוננו וחולשתנו עד תומה. אולם יחד עם זאת ידענו שאנחנו דבר־מה, שאנחנו אנשים בעלי רצון ויכולת, בעלי משקל־מה. אנחנו רואים את דרך גאולתנו אנו – כיהודים וכפועלים, כציונים וכסוציאליסטים – לא רק במה שיתרחש אצל אחרים, אלא קודם כל ובעיקר במה שיעלה בידינו אנו לבצע, – בכוח עצמנו אשר ילך ויגדל עם הכרת כוחנו ועם הרצון להשתמש בו לשם תקומה וגאולה.

אנחנו ידענו שאפשר להפוך גם מצוקה, אסון וקטסטרופה, ממקור של ירידה, התנוונות וחורבן למקור התעלות ויצירה ושחרור. התורה הציונית שלנו היא: לצקת את האסון היהודי בדפוסי גאולה; התורה הסוציאליסטית שלנו היא: לצקת את השיעבוד המעמדי בדפוסי שחרור עצמי.

צבא מגשימים

והדבר הרביעי המציין ציבור זה היא החלוציות ותביעה מעצמנו. היתה לנו הכרה עמוקה ששליחותנו אינה לא הלכה ולא פרוגרמה, אלא מעשה־הגשמה, היאבקות מתמדת על סדן־היצירה ובשדה־המערכה; לא הכרזות והפגנות – לא הכרזה על ציונות ממלכתית ועל סוציאליזם מהפכני, אלא גיבוש כוח יהודי, גרעין אחרי גרעין, בנין נדבך אחרי נדבך, גיבוש כוח פועלים – בעבודה ובמשק, בארגון ובתרבות.

מעולם לא תפסנו את המרובה בפינו – לא בציונות ולא בסוציא­ליזם, ולא תבענו אותו מזולתנו, כאופוזיציות בציונות ובהסתדרות. את כל כובד התביעה הפנינו כלפי עצמנו, לא בזנו לקטנות וגם לא נרתענו מגדולות.

ראינו את שליחותנו, שהיא קשה מאין כמוה, שהיא רבת תלאות. ראינו את כל חיינו – לפני היטלר ולפני המהומות ובשנים כתקונן, כמערכה כבדה, כי אנחנו ילדי אסון וקטסטרופה, והיינו מגויסים תמיד. לזאת קראנו בשם חלוציות.

ערך־האדם

והדבר החמישי – ידענו ערך האדם. הבינונו, אולי יותר מכל חלקי העם היהודי, אולי יותר מכל חלקי תנועת הפועלים בעולם, להעריך משק ועבודה, ארגון וכלים ומכשירים, והקימונו את אלה בקנה־המידה הקטן שלנו, אולי יותר מאשר זה הוקם באיזה מקום שהוא בעולם, אבל ידענו כי המכשיר העיקרי, הראשי שלנו, זהו האדם. לא משק ולא אורגניזציה, לא אינסטרומנטים ולא כלים, אלא האדם החי, היוצר, העובד והנאבק, הוא האמצעי והוא גם המטרה, הוא הראשית והוא התכלית.

האדם לא היה בשבילנו מספר, פנקס חבר, חומר לסטטיסטיקה; גם לא „רובוט“ העושה את מלאכתו על פי גזירה מגבוה, מאת השליט – יהי השליט אשר יהיה – אלא אדם בן־חורין היוצר מתוך רצונו, מתוך חירות פנימית וגזירת מצפון, לעצמו ולחבריו. ראינו בו איש חי. באדם היחיד ראינו עולם מלא עם כל יצריו ומאווייו וסבלותיו וצערו ויכלתו. ועליו הושתת המפעל שלנו, ועליו עומדת שליחותנו.

משום כך – חירוּת לאדם, כבוד לאדם, זיקה לאדם, לכל אדם בתוכנו, לכל חבר, וזיקה הדדית ודיון הדדי והכרעה משותפת, כלומר חברות, לא פורמלית, לא אורגניזציונית בלבד, אלא חברות שבלב, יסוד אנושי עמוק ביותר, המקשר אחד לחברו, בעבודה ובמלחמה, לחיים ולמות.

ערך הכלל

ויחד עם ערך האדם ידענו את ערך הכלל, כלל האנושות, כלל האומה, כלל המעמד. ידענו שלא נבצע את שליחותנו ביחידות, כל אחד לנפשו. וכשם שלא הפכנו את האדם למספר וליחידה סטאטיסטית, כן לא הפכנו את הכלל למסגרת אורגניזציונית ותיאורטית נבובה מתוכן חי; כלל האומה וכלל המעמד הם בשבילנו הממש הגדול בחיינו, מציאות קיימת מחייבת וקובעת, מסגרת־חיים ושותפות־פעולה, אחריות הדדית וערבות הדדית, וכל ימינו חתרנו ואנחנו חותרים – ואם נהיה נאמנים לשליחות נוסיף לחתור – לגבש את הכלל, לחשל את כוחו של כלל המעמד, כלל האומה, כחלק של כלל האנושות, חלק שווה.

לא סיסמה ולא הפגנה היה בשבילנו הכלל, לא דגל שמנפנפים ביד בשעת הפגנה פומבית, וזורקים לתוך פינה חבויה בכל ימי־המעשה, אלא בלבנו נשאנו אותו. הוא לא היה בשבילנו אובייקט תיאורטי אלא סובייקט חי. למענו ובתוכו ובשמו ומטעמו פעלנו ועשינו את אשר עשינו.

ובתוך ציבור הפועלים ובתוך העם השקענו את מיטב יכולתנו להגדיל את כוחו של הכלל ולהטיל את מרותו על היחיד.

חתרנו לגבש אחדות מכסימלית בציבור הפועלים: במפלגות שלנו כאשר היו עדיין רחוקות וזרות זו לזו, בהסתדרויות החקלאיות אשר הקימונו, בהסתדרות הכללית החקלאית הראשונה, בהקמת הסתדרות העובדים, באיחוד בגולה בין מפלגות ארץ־ישראל העובדת, באיחוד מפלגה זו. וכלל האומה היה בשבילנו דבר חי ומחייב. לא ראינו עצמנו כבן חורג או כצד יריב, אלא עצם מעצמו ובשר מבשרו של העם. את מלאכתנו בארץ ראינו כמלאכת שותפים, כשותפות בין חלוצי העם והמוניו. הציונות היתה לנו מאמץ לאומי מכוון לגאול את העם כולו, – לא גאולה של חלק ולא גאולה חלקית, אלא גאולה מלאה ושלמה. ותנועת הפועלים לא חתרה בציונות לשלטון, אלא לשירות נאמן של העם, והיא חתרה ללכד את הקטעים והפיזורים לחטיבה מאוחדת ורבת־יכולת, להגביר את שלמותה ואחדותה וכושר פעולתה של התנועה הציונית. לשם כך הקימונו קואליציה רחבה, ועוד ידנו נטויה להביא תחת דגל התנועה הציונית כל אותם חלקי העם אשר עדיין רחוקים ממנה, לשם ביצוע השליחות שלנו, אשר לא תיתכן בלי כלל־האומה.

ולתנועה, אשר זוהי דמותה וזוהי שליחותה, יש רק דרך אחת – בגולה, בהסתדרות, בישוב, בציונות, בתנועת הפועלים; לא היתה ואין שום דרך אחרת. ואף לאלה המתימרים לחלוק עלינו, אין כל דרך אחרת, עד כמה שדרך פירושה דרך של הגשמה ועד כמה שהם שותפים למפעל הציוני והסוציאליסטי שלנו בארץ. יש להם סיסמאות ונוסחאות אחרות אשר העתיקו ושאלו מכל קונטרס וחוברת שהגיעו לידם, לפעמים על שגיאות־הדפוס שבהם, אולם המעשה, המעשה שיש בו משום מפעל־חיים – אינו אלא המעשה אשר למדו מאתנו. ולמען עצמם הם עושים את אשר אנו עושים, ורק בהבל פיהם הם נפרדים ושונים מאתנו.

 

ד. מדיניותנו במלחמה

בימים כתיקונם – לגבי העולם הכתוב מדבר, כי לגבנו אנו אין ימים כתיקונם – היינו שקועים בראשנו ורובנו במפעל־הבנין והיצירה. מפעל זה הוא גם עכשיו מרכז חיינו. אולם המלחמה ו„הספר הלבן“ ערבבו את הפרשיות, ובשעה זו עומדת ההיאבקות המדינית בראש דאגותינו, ויש להבהיר מחדש את דרכנו – לאור המציאות המשתנית והתמורות החיצוניות הממשמשות ובאות.

גם כאן אין לנו הרבה ברירות, וכל מצב מתחדש גוזר עלינו ברירה אחת ויחידה – כל זמן שנשאר נאמנים לשליחותנו, כפי שנווכח אם נבדוק את דרכנו לאור המלחמה וצרכיה ולאור הנצחון וצרכיו.

במלחמה זו אין לעם היהודי כולו, ופחות מכל לנו בארץ, שום ברירה אחרת – מלבד השתתפות מכסימלית במלחמה נגד האויב הגדול ביותר שקם לנו ולאנושות גם יחד. הקמת צבא יהודי בכל מקום וארץ שדבר זה יתכן, ובראש וראשונה כאן, בארצנו, זהו ראש מאוויינו וצרכינו החיוניים כל עוד היטלר קיים בעולם. וסכנת פלישה נאצית צפויה לארצנו. כאשר רוצים לשעבד את כל האנושות, באשר רוצים להשמיד את האומה היהודית בכל העולם, אין ליהודים ברירה. וכאשר היטלר רוצה – הוא עדיין רוצה, ועוד היכולת בידו, ואל נשעה רק לטלגרמות האחרונות מן החזית – לכבוש את הארץ ולו רק לזמן מה, ולעשות בנו את אשר הוא עושה ביהדות פולין, עלינו להתכונן בתמצית יכולתנו, וכל בחור ובחורה הנתבעים לגיוס ואינם נענים, הם – ביודעים או שלא ביודעים – בני בריתו של היטלר.

ואנו לא נלחם בהיטלר, ולא נגן על ארצנו רק בתוך תחומי הארץ הזאת. אין לנו ברירה. לא אנחנו קובעים את האיסטרטגיה העולמית, אפילו לא של ידידינו, וודאי לא של היטלר. לא אנחנו נגיד להיטלר: אתה תבוא רק עד שערי הארץ ולא תוסיף, כי שם אנחנו נעמוד ולא ניתן לך ללכת. מבין מתנגדינו בכוח הסיסמה יש אומרים: ארץ־ישראל היא מקום חיותנו, ורק פה נגן על עצמנו. זוהי ציונות של הבל; ההגנה על הארץ אינה נתונה בידינו, ובכל מקום – במצרים ובלוב, גם בפרס ובתורכיה אם יהיה צורך בכך – נצטרך לעמוד בפני האויב האיום והנורא של האנושות ושל העם.

אין לנו ברירה. אין אנו קובעים את האיסטרטגיה במלחמה זו, ואנחנו יודעים שלא נוכל תמיד לסמוך על כוונות בני־בריתנו (וביחוד, שאינם כלל מכירים בנו כבן־ברית) במלחמה זו. אבל היטלר לא חיכה במלחמתו נגדנו עד שתקום מדינה יהודית, והצבא היהודי ימצא בידי ממשלה יהודית. גם אילו קם דבר זה – לא היינו יכולים לבדנו לקבוע את דרכי האיסטרטגיה, כי בכוחנו אנו בלבד לא היינו יכולים למגר את היטלר, ובלי בני ברית גדולים וכבירים לא היינו יכולים להגן על ארצנו בפני פלישה נאצית. זוהי עובדה לא נעימה – אבל שומה עלינו ראיה אכזרית של המציאות.

והמציאות של גרמניה נאצית אינה מניחה לנו אפילו ברירה חפשית של בני־ברית. לא בנו תלוי הדבר מי ילחם בהיטלר ומי יעשה אתו ברית. יוסף סטלין לא שאל אותנו אם לכרות ברית עם היטלר ואם לא. ולא מתוך החלטתנו אנו נלחם העם הרוסי בנאצים. הבל־פיהם של מעתיקי־נוסחאות אינה משנה עובדות־מציאות. וכשכל קיומנו עומד בסכנה חמורה, עלינו לראות את העובדות כמו שהן. עם כל דלות עמידתנו ככוח לוחם לא נוכל להשתמט מהקרב ולא נמיט את החרפה על הדורות הבאים שיסופר להם כי יהודי ארץ־ישראל, חלוצי העם היהודי, לא השתתפו בהשמדת היטלר ולא הגנו על עצמם במקום שההגנה היתה דרושה.

פחות מכל רשאים אלה, אשר בימי הויכוח על „מדינה יהודית או מנדט בריטי“ התנגדו למדינה יהודית בחלק מן הארץ ונלחמו על מנדט בריטי בכל הארץ – פחות מכל אחר רשאים חסידי המנדט הבריטי להשתמט מחובת־המלחמה באמתלא שהמפקדה העליונה אינה בידינו ואין לסמוך על כוונת שליטים זרים.

עלינו להלחם בכל יכלתנו ביחידות יהודיות בכל מקום שיש בו הגנה על ארצנו, והמקום הטוב ביותר הוא מחוץ לתחומי הארץ.

לא נשב בחיבוק ידים עד אשר היטלר יבוא חלילה הנה, ולא נסמוך אך ורק על צבא אנגלי, אבסטרלי, פולני, יווני וכו׳, שהם ימנעו פלישה נאצית. אין לנו ברירה. והלואי שבכוחנו ובכוח שאר בני הברית לא נצטרך להגן על הארץ בתוך גבולותיה. והלואי שהגדודים היהודיים ירדפו אחרי צבאות הנאצים לא רק בלוב, אלא יגיעו עד שערי ברלין, ויהיו הראשונים אשר יכנסו לתוך ברלין הנכבשה.

 

ה. עמידה בפני „הספר הלבן“

גם „הספר הלבן“ בשעת המלחמה אינו מניח לנו ברירה. לנו – לשליחי גאולת העם במולדת – אין ברירה. לא נשלים ולא נרכין ראש, גם אין לנו שום אשליה. בתקופת המלחמה עם היטלר לא תימצא שעת הכושר להכריע עד היסוד את „הספר הלבן“ ולהעבירו מן העולם. אולם גם בימי המלחמה בהיטלר שומה עלינו להפר עד כמה שאפשר את המזימה, למרות הכל ועל אף הכל. נמשיך ונגביר את העליה ואת ההתישבות, נרחיב את תחומי ארץ־ישראל העברית ונשמור על זקיפות־הקומה של הפועל היהודי, של הישוב והתנועה הציונית פה ובעולם.

המלחמה בהיטלר היא עכשיו מרכז הכל – גם ברחבי האנושות, וגם ברחבי היהדות; ומלחמה זו מונעת מאתנו לפי שעה את המאבק המכריע ב„ספר הלבן“, אולם היא מסייעת לנו בהתנגדותנו לו, כי מדיניות „הספר הלבן“ עומדת בסתירה גלויה לצרכי המלחמה – וצרכים אלה הם לא רק שלנו, אלא גם של אנגליה ואמריקה ובני בריתן.

„הספר הלבן“ בא בעקבות הכניעה הכללית אשר נכנעה ממשלת צ׳מברלין ומקדונלד לטירור הפוליטי של היטלר וסוכנו בארץ. באירופה המרכזית הוסגרה אז צ׳כוסלובקיה, פה הוסגרנו אנחנו. בצ׳כיה ביקשו לפייס את היטלר, בארץ זו – את המופתי. אולם לא רק היהודים והצ׳כים סבלו – סבל גם העם האנגלי עצמו, והוא נתבע כעבור שנתיים לשלם ביוקר בעד החטא והעוורון והפחדנות של שליטיו. השלום שהביא צ׳מברליין ממינכן לא הובטח. היטלר והמופתי לא נתפייסו, והעם האנגלי נדרש לעמוד על נפשו, ואז הרחיק את הצ׳מברלינים והמקדונלדים מהממשלה. אולם יד העם האנגלי קצרה באימפריה. רק האיים הבריטיים נתונים לשלטון הדימוקרטי שהתפתח באנגליה, כאשר לא התפתח בשום ארץ אחרת. ומחוץ לדומיניונים – שאף בהם קיימת דימוקרטיה מעולה, ולפעמים אף עדיפה מזו שבאנגליה, – הרי כל האימפריה נתונה לשלטון ביורוקרטי של פקידים קולוניאליים שאינם אחראים אלא לעצמם ולמשרד המושבות. משטר קולוניאלי זה עומד ללא שינוי – גם כשבלונדון מתחלפות ממשלות תחת לחץ דעת הקהל באנגליה.

ועם בוא המלחמה לא נשתנה כלום בארצנו; ולא צרכי המלחמה אלא מדיניות „הספר הלבן“ ורוחו קובעים את המשטר בארץ. למלחמה דרושים חיילים יהודים במספר גדול והולך, דרושים עובדים יהודים במספר גדול והולך, דרוש משק יהודי מתרחב וגדל בלי הפסק גם בכפר וגם בעיר, דרושה אספקה יהודית, דרושה מלאכה יהודית – למעלה ממה שיש בעין בארץ, וזאת אומרת דרושה עליה והתישבות, ודרוש שיתוף היהודים במאמץ המלחמתי מתוך יחסי כבוד והוקרה, מתוך יחסי־ברית, כי בכל המזרח התיכון זהו הישוב היחיד המזדהה כולו עם הלוחמים בהיטלר, הוא גם הישוב היחיד במזרח הקרוב שיש ברשותו כוחות מדעיים ומשקיים הדרושים למלחמה זו.

ובניגוד לצרכי־המלחמה עושה המשטר הקיים בארץ כל אשר ביכלתו לעכב ולקצץ את גידולנו ואת שיתופנו – ונוהג ביהודים לא כבבני־ברית אלא כבאויבים כביכול. ובאמתלא של צנזורה מלחמתית הוא מדכא כל הבעה חפשית של הישוב היהודי.

אולם לנו אין ברירה. אנו לא נחליש את המאמץ המלחמתי שלנו, לשם החשת העזרה המכסימלית לבני הברית הנלחמים בהיטלר – עזרה לאנגליה, לרוסיה ולאמריקה, לכל העמים הלוחמים בהיטלר – נחתור בכל האמצעים והדרכים אשר בידינו, להרחיב את משקנו בכפר ובעיר, להגדיל את הישוב, להעלות בשעת המלחמה עובדים ולוחמים נוספים; גידול כוחנו המשקי והצבאי הוא צורך חיוני של מלחמה זו. והוא יכול להיות גם מפריע – לא בעולם כולו, אבל בפינה זו של העולם, בחזית המזרח התיכון, ולשם עזרה לאנגליה ובני בריתה הלוחמים עשה נעשה זאת – ולא נשעה ל„ספר הלבן“ ולא ניכנע לו.

עזרה למלחמה והתנגדות ל„ספר הלבן“ – זוהי דרכנו בשעת המלחמה.

 

ו. מה נשתנה במלחמה זו

מלחמה זו אינה התגוששות סתם של שתי קבוצות, של מדינות ומעצמות: היטלר, יפאן ואיטליה והגרורים אחריהם, מצד אחד, ואנגליה, רוסיה, אמריקה ובני בריתם, מצד שני. מלחמה זו היא מלחמת אזרחים בשטח עולמי. לא כמלחמות האזרחיות שהיו בתחומי ארץ אחת, אלא מלחמה אזרחית בתחומי כדור הארץ. ולא רק גורל עמים ומדינות, אלא גורל משטרים יחתך במלחמה זאת. בשעה זו העיקר הוא למגר את היטלר, העיקר הוא הנצחון, אבל נצחון בלבד על היטלר אינו פותר עדיין כלום בשבילנו, לא כיהודים ולא כפועלים.

מה תהיה דמות הנצחון ומה יהא מקומנו בנצחון זה? – גם בסערת המלחמה לא נוכל להתעלם משאלות אלו. ואני לא אנבא (הנבואה ניתנה לשוטים). איש אינו יכול לראות מראש ההשתלשלות של מלחמה זאת ואיך יפול דבר, כי אין אולי איש בעולם היודע לאמיתם את יחסי הכוחות של כל אחד מהעמים הלוחמים ושל שני הצדדים יחד, ומהו באמת המצב החמרי והרוחני, ומהו הרצון ומהי היכולת של כל אחד מהצדדים. ואם גם יודעים זאת, אינם יודעים כמה גורמים סמויים מהעין הפועלים בשעה זו במחשכים ובמחבואים.

מלחמה זו – ואולי כל מלחמה – אינה משחק שאח־מאט שכל הלוח וכל הכלים וצעדיהם האפשריים ידועים וברורים – וגם כשרון המשחקים נתון מראש. איש אינו יודע איזו אפשרויות צפויות לעולם במלחמה זו, כשם שאיש לא ראה מראש כיצד תיגמר המלחמה אשר התחילה ב־1914.

דבר אחר כמעט ברור: לאחר המלחמה הזאת לא ישוב העולם להיות מה שהיה לפני 1939.

ביחס לשאלה הגדולה, שאלת גורלנו ומעמדנו לאחר הנצחון, אין אנחנו רשאים לחשוב במושגים שנשתמרו לנו מן העבר בין שתי המלחמות העולמיות. המסורת הפוליטית שהיתה נקוטה בידינו טעונה בדיקה לא משום שנתברר לנו שהיא היתה פסולה בשעתה, אלא מפני שאנחנו חיים בעולם משתנה, ועלינו לבחון את מדיניותנו לאור הצרכים החדשים, לאור האפשרו­יות החדשות ולאור הנסיבות העולמיות המשתנות והולכות.

ואין לערבב הגדרת מדיניות ציונית בהגדרת מהות הציונות או בניסוח המטרה הסופית. לא המהות האידיאולוגית של הציונות טעונה עכשיו בירור חדש, ואין אנו נתבעים דוקא עכשיו, בשעת מלחמה והרס, לנסח מטרה סופית, אם בכלל אפשר לנסח ויש ממש בניסוח מטרה סופית. אולם שומה עלינו לברר את התפקידים האקטואליים של המדיניות הציונית בתקופה הזאת, כי שלושה דברים נשתנו עכשיו, ובקביעת מדיניותנו עלינו לקחת בחשבון את שלושתם: א) שינויים במערכת הכוחות בעולם; ב) שינויים במשטר הממלכתי בארץ; ג) שינויים במעמד העם היהודי.

 

ז. מערכת הכוחות בעולם

במלחמת העולם הראשונה נפלו שלוש: תורכיה ששלטה כאן 400 שנה, גרמניה שהתנשאה להשתלט בארץ זו, ורוסיה – מולדת הקבוץ היהודי הגדול שבדורותינו, – שלושתן נפלו ונוצחו. אמריקה, הגדולה שבארצות המנצחות, נרתעה אחרי המלחמה ההיא ופרשה שוב לקרן זויתה, – אמנם קרן זוית די גדולה. אנגליה וצרפת יצאו מהמלחמה ההיא כשהן מחזיקות בהגמוניה. צרפת באירופה, ואנגליה – בשאר חלקי העולם (מחוץ לאמרי­קה); ואנגליה גם שליטה בארץ זו ככובשת וכבעלת מנדט.

במלחמה זו נפלה צרפת, וגם אם תשוב – בודאי תשוב לתחיה לאחר המלחמה, אחרי מיגורו של היטלר, לא תשוב יותר להגמוניה באירופה וספק אם תקיים כמקודם את האימפריה שלה.

אנגליה מילאה במלחמה הזאת, אחרי מפלת צרפת, תפקיד מכריע לא רק לעצמה אלא לאנושות כולה. אחרי תבוסת צרפת וכניעתה נשארה אנגליה בודדת במערכה, כמעט בלי נשק ובלי צבא, אבל בעמידתה האמיצה הצילה את העולם. אילמלא גבורת העם האנגלי ב„מערכה הבריטית“ לא היו אולי העמים האחרים העומדים עכשיו בשער מגיעים עד הלום.

עכשיו ממלאה תפקיד זה רוסיה ושוב – כמעט היא לבדה, ועל ידי כך היא הולכת ונעשית לגורם עולמי. אולם קשה להניח שרוסיה לבדה תמגר את היטלר. לפי שעה אין הרוסים נלחמים על אדמת פרוסיה, ואינם צרים על ברלין ומינכן, אלא כל הארצות הבלטיות שנספחו לרוסיה בהתחלת המלחמה, כל פולין, אשר חלקה הגדול נכבש קודם בידי רוסיה, כל אוקראינה, חלק מרוסיה המרכזית, חלק גדול של קאוקאז – כל אלה הם בידי הנאצים.

גבורת העם הרוסי עד עתה היתה גבורת־התגוננות דיפנסיבית. אמנם בגבורה זו הכריעה רוסיה את נפוליון בשנת 1812, אבל לא תמיד חוזרת ההיסטוריה על עצמה. יש עוד יפאן, והיא שומרת עדיין על חוזה אי־התקפה עם סטאלין, אבל חוזה כזה היה גם להיטלר; וגם אם יפאן לא תתקוף את רוסיה, קשה להניח שהיטלר ימוגר וישמד רק ע״י דיפנסיבה רוסית על חופי הוולגה.

ובלי ספק שמור תפקיד גדול, ואולי מכריע, לארץ גדולה אחרת שלפי שעה כוחה במלחמה עדיין לא מורגש – זוהי אמריקה.

ושוב, מלחמה זו אינה דומה לזו שקדמה לה. אז נלחמה אמריקה רק בחזית אחת, בחזית האוקינוס האטלנטי, באירופה, ויפאן היתה אז בעלת ברית; עכשיו נלחמת אמריקה בשתי חזיתות: באוקינוס האטלנטי ובאוקינוס הפאסיפי; אבל יש באמריקה כוחות אדירים כאשר אינם בשום ארץ אחרת. והכוחות האלה, האינדוסטריאליים והצבאיים, מתגייסים, ויש להניח שהשלב הקרוב במלחמה יהיה שלב אמריקני, ואם גם אמריקה לא תהיה המכריע היחיד, ברור שהיא תהיה כוח אדיר בהכרעת המלחמה הזאת.

 

ח. אורינטציה פוליטית

והמדיניות הציונית אינה יכולה להתעלם משנויים אלה במערכת־הכוחות בעולם וטבעי הדבר שנתעוררה אצלנו מחדש שאלת האורינטציה.

כשהייתי עכשיו באמריקה בא אצלי אדם אחד ואמר לי: עד עכשיו היתה לנו אורינטציה בריטית, אבל אנגליה יורדת מעל הפרק ככוח עולמי. לא היא תהיה בגמר מלחמה זו „בעלת־הבית“ במזרח הקרוב. על אמריקה אין להשען. ביהדות האמריקנית, ההשפעה היא רק לעשירים, והללו הם אנטי־ציונים, והממשלה האמריקנית תתחשב בדעתם. יש מעכשיו רק סיכוי אחד לציונות – הסוביטים.

„אבן מאסו עד עכשיו – היתה לראש פינה“. בהסתדרות העובדים ראינו עד עכשיו אסון ציוני. ראינו שהציונות נעשתה כלי־שרת בידי הפועל היהודי. ההתישבות הציונית היתה כמעט כולה התישבות סוציאליסטית – ונלחמנו נגד שעטנז זה. עכשיו – עם שינוי מערכת־הכוחות בעולם זוהי הצלת הציונות. בעתיד הקרוב יהיה במזרח „כל השלטון לסוביטים“. ובכוח ההסתדרות, ככוח מפעל העבודה בארץ, נרכוש את לבם. המדיניות הציונית צריכה עכשיו לפנות למוסקבה. ואתה מה לך בוושינגטון?

האיש שאמר לי זאת הוא חבר הנשיאות של המפלגה הרביזיוניסטית הקוראת לעצמה בשם: „הסתדרות ציונית חדשה“, מי שהיה יד ימינו של ז׳בוטינסקי באמריקה. אם מנהיג רביזיוניסטי אומר כך, לא יפלא אם האופו­זיציה בתוכנו מעוררת מחדש שאלת האורינטציה.

למה מתכוונים כל אלה שלועסים כל כך הרבה את המלה הזרה אורינטציה? הטעינו ב„אורינטציה“ הפוליטית שהיתה לנו עד עכשיו? מה צריכה להיות „האורינטציה“ שלנו מכאן ואילך?

המערערים על האורינטציה המדינית שלנו מתכוונים במלה אורינטציה לאדריסה של בעל־ברית פוליטי. וטענתם היא בערך זו: לאנשי מפלגת פועלי א״י היתה אורינטציה כוזבת. סבורים הייתם שהאדריסה היה אנגליה. והנה – האדריסה האנגלית הכזיבה. האדריסה האמיתית היא בכיסנו.

בטרם נבדוק את האדריסות החדשות – נבחון את „כשלון“ האורינטציה הישנה. פועלי א״י סמכו על עצמם, אולם הם ידעו שאינם פועלים בחלל ריק, וארץ־ישראל אינה מונחת בקופסתם, והיהודים מפוזרים בין הגויים, והעולה לארץ זקוק לפספורט ולויזה, ויש ארצות שאינן נותנות ליהודי לצאת, ויש ארצות שאינן נותנות ליהודי להיכנס, ויש ארצות הדוחקות רגלי יהודי, – והפעולה הציונית נזקקה ל„אדריסה“ – ומאחרי מלחמת־העולם הראשונה היתה האדריסה – אנגליה. לא היתה אדריסה אחרת, לא לנו ולא לאחרים – כי שוב לא היתה ברירה. גם לחכמים שלאחר מעשה המלגלגים עכשיו על אדריסה זו, – לא היתה כל אדריסה אחרת.

אמנם היו מיד לאחר המלחמה הקודמת חברים אשר נפרדו מאתנו אז – פועלי־ציון שמאל – בגלל „האדריסה“. הדבר היה בשנת 1920 בווינה. הללו האמינו אז שיש בידם אדריסה בטוחה יותר; פרשי בוּדיוני הגיעו עד פרברי ורשה, והחברים זרובבל וניר ועוד חברים טובים, אשר עמדו יחד אתנו על ערישׂת תנועתנו בגולה, נחלקו עלינו ונתפרדו בגלל אורינטציה. אנו היינו בעיניהם כעיוורים, שאינם רואים את המתרחש בעולם וקשורים רק לכוחות־האתמול. והם כאנשי המחר הלכו מאתנו, הלכו מההסתדרות הציונית, ועזבו את המפעל אשר טיפלנו בו מטעם כל העם היהודי – כי כלל־ישראל נפסל, לאחר שבוּדיוני הגיע עד פרברי ורשה.

עכשיו, לאחר עשרים ושתים שנה, אפשר להוציא משפט חותך וניצח על המחלוקת של הימים ההם בדבר „האורינטציה למחר“ – כי עשרים השנים שעברו בינתים היו „המחר“ של שנת 1920, שבה נפלג „הימין“ ו„השמאל“ בתנועת פועלי־ציון. איזו „אורינטציה“ היתה מרחיקה־ראות, פוריה, קולעת ומכוונת לתכלית ואיזו היתה עיוורת, עקרה, מחטיאה את המטרה; זו הריאקציונית שיחד עם מפעל־הפועלים העצמאי דגלה בכלל ישראל והשתתפה בהסתדרות הציונית וראתה באנגליה את האדריסה הפולי­טית – או זו „הריבולוציונית“ אשר ב„התבדלות הפרוליטריון“ ראתה את המלה האחרונה של מלחמת־המעמדות העקבית וגילתה את האדריסה הבטוחה והנאמנה במוסקבה.

תארו לעצמכם מה היה אילו במלחמה זו, מלחמת היטלר, ו„הספר הלבן“, וצבאות רומל, והמתכחשים היהודים לא היו מוצאים בארץ בשעה זו אלא את „המפעל“ של פועלי ציון שמאל, של שתי המפלגות של פועלי ציון שמאל – את העתונים שלהם ואת הקלובים שלהם, ואת הסניפים שלהם בארץ, ולא היה כאן כל סימן למפעל הזה, אשר בעלי האורינטציה „הריאקציונית“ ו„הבטלנית“ הקימו מאז ועד היום הזה, את העבודה העברית בחקלאות ובבנין ובחרושת ובים, את הסתדרות העובדים, את ההתישבות העובדת, את יצירת ההון הלאומי, את משק הפועלים וארגונו העָנֵף, את המפעל התרבותי העשיר שלנו, את תנועת החלוץ, את עמדות הפועל היהודי בישוב ובציונות, – מה היה מעמדנו כיום הזה לקראת המחר? מה היה כוחנו וערכנו, כוחו וערכו של הפועל היהודי, כוחה וערכה של הציונות, אילו לא היו קיימים כל המעשים והמפעלים אשר נפסלו בשעתם על ידי האורינטציה „הריבולוציונית“?

לא. האורינטציה שלנו לא היתה מוטעית. אליבא דאמת, כשרצו החברים „הריבולוציונרים“ האלה לבוא לארץ פנו אף הם לאותה אדריסה. הם לא הלכו לציר הסוביטי שיתן להם ויזה לארץ־ישראל, ראשית מפני שזה לא היה בכוחו, ושנית – מפני שהוא היה נגד עליתם לארץ, עליה יהודית לארץ היתה פסולה. ו„השמאל“ שלנו פנה לאותה האדריסה שאנחנו פנינו אליה – לאדריסה הבריטית.

אנחנו פנינו לאדריסה זו לא בשביל איש בודד, לא בשביל קבוצה קטנה, אלא בשביל המוני עם ישראל. פנינו יום־יום לקונסולים, למושלים ולממשלה, ואין לנו כל יסוד להתחרט על כך ולהצטער. אנחנו גאים על המעשה אשר עשינו תוך כדי „אורינטציה“ זו.

ואם אורינטציה פוליטית פירושה פעולה מתמדת לרכוש דעת קהל, הרי גם עכשיו, כאשר דברים רבים וגדולים משתנים במערכת־הכוחות החיצוניים – נמשיך בפעולה בבריטניה; ואם גם אזני הממשלה תהיינה אטומות נפנה לעם האנגלי, כי באנגליה אפשר לדבר לעם גם בלי הסכמת הממשלה. ויהי מה שיהיה אחרי המלחמה הזאת, ואם גם שינויים עצומים עלולים להתחולל – העם האנגלי אחרי נצחון זה יהיה גורם חשוב, ועלינו לרכוש ידידים בתוכו. המעשה אשר עשינו באנגליה לא היה לשוא.

אין לנו הרבה ידידים כווג׳ווד וכווינגייט בתוך עמים אחרים. והיה כדאי לרכוש ידידים כאלה ועלינו להוסיף במלאכה הזו ויהיו השינויים כאשר יהיו.

 

ט. אורינטציה על כוחות-המחר – מהי?

אולם הפוסלים את האורינטציה שלנו אומרים: אנחנו איננו מתכוונים לאדריסות פוליטיות אקטואליות. אנחנו מתכוונים לדינמיקה היסטורית ולראית כוחות־המחר. אתם בניתם על כוחות האתמול, ואינכם רואים את כוחות המחר. ויש להזקק לטענה זו.

אנחנו עומדים על סף שינויים ותמורות בעולם, ואולי לא רק בגבולות של מדינות, אלא גם במשטר פוליטי וסוציאלי, ויש לברר שאלה זו לגופה. והדבר הראשון שעלינו להגיד הוא: כוחות המחר – פירושם לא ארץ מסויימת, אחת ויחידה. כוחות־המחר נמצאים בכל ארץ שבעולם, באמריקה, באנגליה, ברוסיה ובהודו, והספקולציה של אותו חבר הנשיאות העולמית של המפלגה הרביזיוניסטית על מדינה אחת בלבד היא משחק של קוביוסטוס, המעמיד את כל הונו על קלף אחד.

אין בידינו גורל הארץ ההיא, ולא ב„אורינטציה“ שלנו על ארץ זו או אחרת תלוי פרצופה, עתידה ומעמדה של איזו ארץ. אין בידינו לגזור על רוסיה יחסה למפעל הציוני. בתקופה שבין שתי המלחמות היו הציונות ומפעלנו בארץ פסולים בתוך רוסיה; בשנות המהומות נתמך סוכנו של היטלר בארץ – המופתי הירושלמי – על ידי המפלגה הקומוניסטית. רציחות יהודים הוכרזו כמעשה ריבולוציוני. יש חברים המסבירים את איבת הסוביטים למפעל הציוני בפחד מפני אינטרוונציה, בהתבודדותה־מאונס של רוסיה. אפשר לשאול: מה ענין פחד האינטרוונציה אצל תמיכה בטירור של המופתי? גם עובדת־ההתבודדות מפוקפקת. כמה שנים היתה רוסיה הסוביטית חבר בְחֶבֶר־הלאומים, וחבר חשוב ורב־השפעה ואקטיבי, מעורב בפוליטיקה עולמית – וגם בימים ההם נמשך יחס־האיבה לציונות. אבל בירורים אלה הם ענין להיסטוריה ולא לפוליטיקה. תמיכה במופתי שייכת לעבר, ואין הכרח שיחס זה יתמיד. התנהגותה של רוסיה הסוביטית בעניני חוץ לפני מלחמה זו אינה מחייבת ואינה קובעת את התנהגותה בענינים אלה בשעת מלחמה זו ולאחריה. ועינינו לעתיד. רוסיה יכולה להתיחס לציונות גם בחיוב. ומשום כך שומה עלינו לעשות הכל למען הסביר את מפעלינו ומאויינו הציוניים לממשלה הסוביטית. רק אויל משועבד ליום־אתמול לא יראה את הצורך המדיני לקשור ככל האפשר קשרי־הבנה את רוסיה ואין כל צורך באורינטציה על כוחות המחר לשם כך. הקשרים עם רוסיה הכרחיים מפני שני טעמים: א) ארץ גדולה זו היא עדיין מרכזת בתוכה את הקיבוץ היהודי הגדול ביותר באירופה, ובעקבות מלחמה זו יתכן שמספר היהודים ברוסיה יגדל וירבה. ניתוק היהדות הרוסית מהציונות ומהמפעל הארצישראלי היה האסון הגדול ביותר שבא עלינו עם גמר מלחמת העולם הראשונה, ואין להחמיץ שום הזדמנות ואין לזלזל בשום סיכוי להתקשר שוב עם מיליוני היהודים הרוסים. ב) מדינה זו נעשית שוב גורם פוליטי עולמי, ויתכן שבעקבות המלחמה הזאת יעלה משקלה הפוליטי בעולם, והבעיה היהודית והארץ־ישראלית היא בעיה בין־לאומית, והציונות אינה רשאית להתעלם משום גורם בין־לאומי, ופחות מכל מגורם בין־לאומי בעל משקל עצום כרוסיה הסוביטית.

ותנועתנו לא התעלמה אף פעם משני שיקולים אלה, ועוד הרבה שנים לפני המלחמה חיפשנו דרך לרוסיה – גם ליהדות שברוסיה וגם לממשלה הרוסית ולמפלגה השלטת בתוכה, והלכנו למוסקבה עוד בטרם גילו מבקרי־האורינטציה את האדריסה החדשה. אף פעם לא פסקנו לדפוק על דלתות רוסיה. בהדרכת מפלגתנו ועל ידי אישי מפלגתנו ניסתה ההסתדרות להתקשר עם רוסיה, ושתי משלחות הלכו למוסקבה, בשם ההסתדרות, ואם לא יספו – אין זאת מפני שאנחנו התעייפנו, אלא מפני שאין ללכת לרוסיה בלי ויזה, ומתן הויזה לא היה בידינו. אך אם הדרך לרוסית היתה סגורה, אין זו גזירה שהיא תהיה סגורה לעולם, ורוסיה עכשיו משתפת פעולה עם העולם האנגלו־סאכסי, ונחטא לציונות, ונחטא לשליחות תנועתנו, אם לא נעמוד על המשמר. דרך כל סדק ננסה לפלס דרך גם ליהדות הרוסית וגם לממשלה הרוסית.

עד עכשיו לא הצלחנו להגיע לשליטי רוסיה, ורק יכולנו לבוא בדברים עם כמה מצירי ברית־המועצות מחוץ לרוסיה. ואם לא נענינו עד עכשיו – אל נתיאש. מערכת הכוחות בעולם משתנה וגם היחסים בין עמים אינם קופאים על שמריהם.

אולם כל הויכוח על האורינטציה מצד האופוזיציות השונות בציונות ובהסתדרות מסלף את עצם המובן ההיסטורי של בעיית האורינטציה. אומרים לנו: נכון הדבר, שהיה הכרח באורינטציה על אנגליה, ויתכן שהכרח זה ימשך. אולם תנועה סוציאליסטית אינה מתחשבת רק עם כוחות המציאות כפי שהם, אלא מכוונת פעולתה כלפי כוחות־המחר, ואת כוחות־המחר לא ראיתם עד היום ואינכם רואים גם עכשיו, ומשום כך האורינטציה שלכם פסולה.

אופוזיציה זו אינה מבינה טיבה ומשמעותה של אורינטציה על כוחות־מחר. אורינטציה כקו־מדריך לגבי כוחות־המחר משמעותה שאנחנו נפעל ונחיה כך שלאחרים תהיה אורינטציה עלינו. אורינטציה על כוחות־המחר פירושה שאנחנו נפעל ונחיה בכיוון כזה שאנחנו בעצמנו נהיה כוח־המחר, שאנחנו ניהפך לאדריסה ואחרים יפנו אלינו.

נפגשתי עם שני שליחים של המדינה הסוביטית בלונדון ובוושינגטון: עם מאיסקי וליטוינוב. לא הלכתי אליהם לספר להם על התפעלותה הרבה של מערכת „השומר הצעיר“ או של פועלי ציון שמאל מכיבושי רוסיה הסוביטית. לא אמרתי אף מלה על המבנה הסוציאליסטי של מדינת הסוביטים. הנחתי הנחה פשוטה שגם מאיסקי וגם ליטוינוב יודעים יותר ממני על הנעשה באמת ברוסיה ואינם זקוקים להמלצתי אני. ידעתי שלמען תבין הממשלה הסוביטית לנו דרוש שאספר להם מה אנחנו עושים פה וכיצד אנו נעשים לכוח־המחר, וזאת אשר ספרתי להם. לא הכחדתי דבר אף לא הוספתי נופך כלשהו לאמת כמו שהיא. תארתי את מפעל ההסתדרות, והסברתי שהסתדרות משונה ויחידה־במינה זו לא נגזרה על פי הגיזרה הקומוניסטית, אף לא על פי הגיזרה הסוציאלדימוקרטית או הגיזרה הלייבוריסטית. כי אנו פועלי ארץ־ישראל דו­מים אך ורק לעצמנו. סיפרתי להם שגירשנו את הקומוניסטים מההס­תדרות, לא בגלל דעותיהם. להיפך, הסתדרותנו פתוחה לכל עובד באשר הוא עובד, בין ריביזיוניסט ובין קומוניסט, כי אין אנו בודקים בדעות – והיה זמן שגם ריביזיוניסטים וגם קומוניסטים היו חברים להסתדרות. הוכרחנו להוציא את הקומוניסטים אך ורק בגלל מעשיהם שסתרו את מעשה ההסתדרות ומשמעתה. סיפרתי על השליחות הציונית שהפועל בארץ הטיל על עצמו, ועל השותפות הלאומית שהוא מקיים בחייו, ביצירתו ובמלחמתו, ואיך היא רוצה להגשים את חזונו הציוני־סוציאליסטי.

ושליחי הסוביטים שמעו את הדברים האלה בענין רב, וגם ביקשו ממני להמציא להם חומר בכתב למען יגישו זאת לממשלתם במוסקבה.

דיברתי אתם לא רק על העבר אלא גם – וזו היתה תכלית שיחותי – על העתיד. כי כל מה שעשינו עד עכשיו בארץ אינו אלא תכונה לעתיד הקרוב: תכונה לקליטת עליה המונית, עליה של מיליונים, מתוך מטרה כפולה שהיא אחת:

„א. כחלק מהתנועה הציונית העולמית לבצע את הריכוז הטריטוריאלי של העם היהודי במולדתו ולהקים בארץ מדינה יהודית עצמאית, מתוקנת ומתקדמת, מושתתת על משק בריא בחקלאות וחרושת, ביבשה ובים, ומוכשרה לקלוט עליה יהודית גדולה, ועל ידי זה להמציא פתרון של קיימא לבעיה היהודית, בעיית חוסר־מולדת, מעמד של מיעוט, ומבנה כלכלי פגום של המוני ישראל בארצות הגולה.

ב. כחלק מתנועת הפועלים העולמית לבצע בארץ־ישראל מדינה סוציאליסטית מתוך השתתפות במלחמת מעמד הפועלים לביטול הרכושנות והקמת חברת־עובדים סוציאליסטית בעולם כולו“1.

גם מאיסקי וגם ליטבינוב נתרשמו מהדברים ששמעו על מפעלנו בארץ, והם לא ביקשו ממני להמציא להם את המאמרים שכתבו אנשי השומר הצעיר בשעתם על זינובייב, כשזה עמד בראש הקומאינטרן, ולא על טרוצקי שעמד בראש האינטרנציונל הרביעי, שנתמך על ידי „השמאל“ שלנו, וגם לא מה שהם כותבים עכשיו על סטאלין. הם פשוט לא התענינו בכך. אולם הם ביקשו תזכיר וספרות על ההסתדרות ועל המפעל ההתישבותי שלנו…

­## י. דרכנו – ליהפך לכוח המחר

ההיסטוריה שלנו אינה מתחילה מבקורים אצל עסקני פועלים של אומות אחרות. ואת האורינטציה שלנו לא קבענו לאחר שנתגלו לאופוזיציה אדריסות חדשות. מאז היותנו לתנועה היתה לנו אורינטציה אחת ויחידה, והיא קבועה ועומדת, ויהיו השינויים בעולם אשר יהיו. והאורינטציה היא – להיות כוח המחר של העם היהודי ושל ארץ־ישראל.

אורינטציה זו החלה לפני כארבעים שנה במלחמ­תנו על עבודה עברית, ובה חלקנו על אלה שקידמונו – ראשוני החלוצים שהניחו היסוד להתישבותנו המחודשת בארץ. אלמלא הם לא היינו אולי אנחנו זוכים לבוא הנה, אבל הם ניסו לבנות מולדת על כוחות־אתמול: על הכסף ועל הקנין. ואנחנו אמרנו: רק על עבודה תכון ארץ־ישראל, ועשרות שנים נלחמנו על עבודה עברית – מתוך אורינטציה על כוחות מחר. בהיאבקות זו על עבודה עברית היתה יותר הבנת העתיד וכוחות־חמחר מכל התרועה הגדולה ששמענו בועידת ההסתדרות השנה מפיות אלה שגילו פתאום ומחדש את כוחות המחר.

והאורינטציה על כוחות המחר נמשכה במאמצינו אשר לא נסתיימו – ואולי הם רק בראשיתם, למען התישבות עובדת בעזרת הון לאומי. בהתישבות זו הקימונו כוח־המחר. היה זמן שאישים כברוכוב מצד אחד וכאהרונוביץ מצד שני, לא הבינו מה צפון ב„אורינטציה“ זו. אולם חבריהם של ברוכוב ואהרונוביץ לא נשמעו לתורה שעלינו להישאר רק פרולטרים טהורים בארץ. בסג׳ירה ובדגניה, בכנרת וכפר־גלעדי, הונחו יסודות ראשונים למפעל ההתישבותי הגדול של ההון הלאומי וחלוצי־העבודה, והוקם כוח התישבותי פועלי, עברי, ציוני, סוציאליסטי, המעורר עכשיו השתוממותם והתפעלותם גם של שליחי הלייבור הבריטי, וגם של הקומיסרים הסוביטיים הרוסים וגם של מנהיגי הפועלים באירופה ובאמריקה – לא פחות משל כל יהודי וציוני נאמן ונבון.

תיירים רוסים שנקלעו אלינו בשנים האחרונות לא האמינו למראה־עיניהם שמפעל התישבותי נאדר כזה הוקם בלי מדינה ובלי מהפכה; הם לא הבינו שגזירת המצפון החלוצי אינה נופלת מכוח־הכפיה של מדינה, ולא העריכו את המהפכה הפנימית שחוללנו בנפשנו, ושאינה נופלת בעומקה ובפאתוס שלה מכל מהפכה חיצונית שחלה באיזה משטר שהוא.

ובמפעל החיאת הלשון העברית שלנו – גם בו היתה לנו אורינטציה על כוחות המחר. רצינו להנחיל לפועל היהודי את כל הירושה הגדולה של דורות עמו ולעשותו לנושא של הרנסנס היהודי, לכוח היוצר בתרבות ובחינוך ובעיצוב הדור הצעיר.

ובהקמת הסתדרות העובדים, בניגוד למושגים המקודשים אשר הביאו הנה מפ״ס ופועלי־ציון שמאל, השומר הצעיר וציונים „כלליים“. בהקמת ההסתדרות – אשר לא היתה דוגמתה בשום ארץ אחרת במבנה ובצירופה ובתפקידיה – היתה אורינטציה על כוחות המחר.

ובחישול האחדות שלנו בגולה ובארץ, בהריסת מחיצה אחרי מחיצה בין חלוצי העם והעבודה, באיחוד של פועלי־ציון וצעירי־ציון, באיחוד של פועלי־ציון והבלתי מפלגתיים ב„אחדות העבודה“, באיחוד של „אחדות העבודה“ ו„הפועל הצעיר“ במפלגת פועלי א״י – היתה אורינטציה על כוחות המחר. כי רצינו לגבש כוח מלוכד אחד, אשר ישא בשליחות העתיד.

והוא הדין במפעל ההגנה והגיוס. ובמפעל הליכוד הציוני והקמת הקואליציה הציונית הרחבה – בכל זה היתה אורינטציה על כוחות המחר: לרכז סביבנו וסביב מפעלנו החלוצי מכסימום של ציונים ומכסימום של יהודים. עד אחרון הנסיונות שאנחנו עושים בציונות וביהדות ללכד כוחות גדולים בשביל מפעל הגאולה והתקומה – זוהי אורינטציה על כוחות המחר, ולא הימנונים, טובים או רעים, אמיתיים או כוזבים, על מה שקורה במקום אחר, כי אנחנו צריכים להיות כוח המחר, אשר לאחרים תהיה אורינטציה עלינו, בשעה שיפנו לארץ הזאת.

זוהי האורינטציה שהיתה לנו כארבעים שנה וממנה לא נסטה, לא ימינה ולא שמאלה.

 

יא. אורינטציה ערבית

מתרברבי האורינטציות מאשימים אותנו לא רק באורינטציה על כוחות האתמול בלבד, אלא באורינטציה חד־צדדית ביחס לכוחות אלה. לא די שלא ראינו כמותם את כוחות־המחר, אלא שגם בכוחות־האתמול לא ראינו את העיקר – את הערבים. והרי בכל כינוס ציוני או הסתדרותי, מעל עמודי „השומר הצעיר“ ו„בעיות היום“ מגלים אדריסה חדשה זו. ואנחנו המסכנים העושים במלאכה הזאת זה קרוב לארבעים שנה, ואשר הקימונו את אגודת הפועלים הערבית הראשונה בארץ והוצאנו את העתון הפועלי הערבי – אולי הראשון בעולם – לא ידענו כל השנים הרבות האלה את האדריסה הערבית עד שבאו עורכי „השומר הצעיר“ וגילו לנו „אמריקה ערבית“.

אמנם מגלי האדריסה הערבית לא מצאו לפי שעה אלא את האדריסה של מגנס וקלווריסקי. הללו הם בלי ספק אנשים חשובים – אבל משום־מה אין הערבים רואים בהם את באי־כוחם. וכל אלה התובעים מאתנו הסכם עם הערבים, הצליחו עד עכשיו להקים הסכם בין בנטוב ומגנס, שיש צורך בהסכם עם ערבים.

אנחנו לא ראינו בהקמת ליגה יהודית להתקרבות לערבים את הדרך להבנה יהודית־ערבית. את הדרך להסכם ערבי חיפשנו בקרב הערבים ובשיחות עם הערבים. זה כאחת עשרה שנה, מיום שתנועתנו נרתמה בעול הפעולה המדינית של ההסתדרות הציונית, לא פסקו מאמצינו להבנה הדדית בינינו ובין שכנינו הערבים. את האדריסה הערבית חיפשנו לא בקרב אנשי „האיחוד“ ו„הליגה“ – אלא בקרב מנהיגי הערבים בארץ ובארצות השכנות. ובירושלים ובשכם, בבירות ובדמשק, בבגדאד ובקהיר, נזדמנו עם נציגי הערבים למפלגותיהם ולארצותיהם; וגם ללונדון ולגנף הלכנו להיפגש עם מנהיגי ערב. – וההסכם טרם קם, כי להסכם דרושים שני צדדים ומנהיגי הערבים סרבו להכיר בזכות העליה העברית ובזכותנו למולדת, ואנחנו לא היינו ולא נהיה מוכנים לוותר על זכות זו – להסכם החד־צדדי של בנטוב ומגנס אין אנו מיחסים כל ערך וממש.

אולם סירוב הערבים להכיר בזכות העליה לא שינה את „האורינטציה הערבית“ שלנו – כפי שאנו גורסים את מושג ה„אורינטציה“: לפעול ולחיות בארץ באופן כזה שלערבים תהיה אורינטציה עלינו.

אין אנו רואים דרך להסכם עם ערבים על ידי הנמכת קומתנו היהודית והציונית, או על ידי הורדת דגלנו והסתרתו – כאשר עושים בנטוב ומגנס.

אולם אין אנו מתעלמים אף לרגע מהעובדה שיש ערבים בארץ זו ובארצות השכנות, ובכל אשר אנו עושים – יום־יום, בחיינו ממש, אנו פועלים באופן כזה שלא יפגע במשהו האינטרס הערבי האמיתי, אלא להיפך, ביצירתנו המשקית, במלחמתנו על תנאי־עבודה הוגנים, במפעלי הבריאות, במוסדות המדע, בדרכי ההגנה, אנו פועלים באופן כזה שהערבים יכירו במאוחר או במוקדם שלא כוח אויב מזיק ומתנכר קם בארץ על ידי העליה וההתישבות היהודית אלא – בן־ברית מועיל ונאמן, וכל מה שיגדל כוחנו, כל מה שירבה מספרנו, כל מה שיתרחב משקנו – תקדים הכרה זו לחדור ללב הערבים. מתוך המגע הממושך שלנו עם ערבים למדנו שרק בשני דברים יאותו לנו הערבים:

א. כשיווכחו שאין למנוע את גידולנו ועצמאותנו;

ב. כשיראו שמפעלנו עלול להיות לברכה גם להם, גם בארץ וגם בארצות השכנות.

ושני דברים אלה גם יחד ילמדו הערבים לא ממאמרי „בעיות היום“ ו„השומר הצעיר״, אלא מעובדות חיות וממשיות, וכלפי יצירת עובדות אלה מכוונת „האורינטציה הערבית“ שלנו.

בשנות המהומות והטירור, שקדמו למלחמה זו, הועמדה „האורינטציה הערבית“ שלנו במבחן קשה. נעשה נסיון נועז ונואש להשמידנו, בחסימת דרכים ובסגירת החופים, בשריפת שדות ובעקירת עצים, בטירור וברצח, ובחרב וברעב. והמערכה נמשכה חדשים ושנים. והיו יהודים טובים שנפחדו ונרתעו והציעו כניעה, והיו יהודים טובים אחרים – ולאו דווקא רביזיו­ניסטים – אשר נתבלבלו ונטרפו ודרשו נקם: מה הם שופכים דמי־נקיים – אף אנו כך.

תנועתנו לא נפחדה ולא נתבלבלה. התגוננו, עמדנו בשער, עשינו שמות בטרוריסטים וכנופיות הרוצחים. לא הפסקנו ולא האטנו את מפעלנו. וגם לא שפכנו דמי־נקיים ולא נהגנו בערבים כאשר הם נהגו בנו. בנינו נמל עברי, הקימונו בן־לילה משקים חדשים, קיימנו תחבורה, התמדנו בעליה, וגייסנו כוח לוחם יהודי כאשר לא היה בארץ זה אלף ושלוש מאות שנה, והראינו לערבים – לא במאמרים ולא בהצהרות, אלא בעובדות ובמעשים – שאין אנו נרתעים ממפעלנו הציוני גם כשחרב חדה מונחת על צוארנו, אולם גם הוכחנו שאין אנו משתמשים לרעה בכוחנו ובנשקנו – גם כשהפרובוקציה נגדנו עברה כל גבול.

לא קל היה הדבר. התנהגות זו של גבורה מוסרית ופיסית כאחת דרשה מאמץ נפשי גדול, ורצון נאמן לקיים יחסים אנושיים עם שכנינו הערבים, אולם עמדנו במבחן הקשה. מאז הרימונו דגל העבודה והשמירה העברית התכוננו לכך, ו„האורינטציה הערבית“ שלנו לא הכזיבה.

_____

בחיינו, בעבודתנו ובמלחמתנו על ערכי־יסוד ציוניים וסוציאליסטיים צרורה ה„אורינטציה“ שלנו, כלפי העולם הגדול וכלפי שכנינו הערבים.

האורינטציה שלנו אינה תלויה באופנה הפוליטית ובידיעות משדה־הקרב אף לא בקורי־ספיקולציות ופרוגנוזות על מה שאחרים יעשו או צריכים לעשות, ומשום כך לא הכזיבה אף פעם.

אין בידינו לגזור על רצון אחרים, ואין אנחנו מוכנים לקבל גזירות זולתנו. אולם יש בידינו לעצב את דמותנו, חיינו, מפעלנו ושאיפתנו בצורה כזו שכל ישר ונבון וצודק מחוצה לנו ידע להעריך את החיוב והברכה הצרורים במפעל חיינו, ובדרך זו, ורק בדרך זו, נרכוש בני־ברית וידידים היום ומחר, פה ושם. זאת אשר עשינו, וזאת אשר נעשה.

 

יב. חשיבותה של אמריקה

אולם העולם מחוצה לנו עומד עכשיו בסימן של שינוי־מערכות.

ובמערכת־הכוחות בעולם, אולי השינוי הגדול ביותר המתחולל לעינינו – מלבד זה שבמעמדה של רוסיה הסוביטית – הוא הופעתה של אמריקה ככוח המרכזי, אם לא המכריע, במלחמה ובנצחון.

ביכולת האינדוסטריאלית, הכספית והצבאית אין דומה עכשיו לאמרי­קה, ויכולת זו במלוא המשקל הולכת ומגייסת מיום ליום. קרוב הזמן שכוח עצום זה יהא מורגש בחזיתות המרובות – ואולי גם במרכזים המדיניים. בארץ גדולה זו נמצא הקיבוץ היהודי הגדול ביותר, שאמנם כוחו והשפעתו בחיי המדינה הענקית מוגבלים ומצערים למדי, אבל זהו הכוח היהודי הגדול ביותר שיש לנו מחוץ לארץ־ישראל, ותפקיד המדיניות הציונית בשעה זו הוא לחשל את ההכרה הציונית ביהדות אמריקה, ולגייס את כל היכולת הציונית והיהודית לשם רכישת דעת הקהל והממשלה באמריקה לפתרון הציוני גם של הבעיה היהודית וגם של הבעיה הארצישראלית – עד בוא הנצחון.

ולשם טיבו של פתרון זה עלינו לעמוד בעין פקוחה על השינוי, שחל מצד אחד במשטר בארץ ומצד שני במצב העם היהודי בגולה.

השאלה העיקרית העומדת לפנינו היא לא: מה נעשה לאחרים – לערבים ולאנגלים, לרוסים ולאמריקנים, אלא מה נעשה לעצמנו, ליהודים, ומה נעשה לארץ הזאת.

את המעשה הזה ידענו כציונים זה כמה שנים, ואם השאלה נשאלת מחדש, אין זאת אלא באשר הציונות אינה דוגמה מיטפיזית או תיאולוגית, אלא היא תנועת חיים של אומה הרוצה לגאול את עצמה. ותנועת־חיים אינה חיה מחוץ לזמן ומקום. וההיסטוריה אינה קופאת על שמריה, והתנאים משתנים, והשינויים מחייבים בירור הדרך מחדש.

 

יג. מה נשתנה בארץ?

הדבר אשר נשתנה בארץ הוא: בסוף המלחמה הקודמת ניתנה הארץ תחת משטר של הצהרת בלפור. היה ויכוח כל השנים בינינו ובין הממשלה האנגלית מה היה פירושה של הצהרת בלפור, מהי המשמעות של המנדט. היה ויכוח בינינו ובין האנגלים לא רק על פירוש המשמעות, אלא גם על המשמעות המוסכמת, אם היא מבוצעת כהלכה ובאמונה או לא. אולם עם שני הויכוחים האלה היה בארץ משטר של הצהרת בלפור ומנדט.

מה היה פירושו של משטר זה? בהצהרת בלפור ובמנדט היו גלומים שלושה עקרונים:

א) הכרה בעם היהודי ובזכות העם היהודי למולדתו, ולא רק בזכות יהודים בלבד.

ב) הכרה שארץ־ישראל, בתוקף ההיסטוריה שלה ומצבה הנוכחי מצד אחד ובתוקף מצוקת היהודים וקשריהם לארץ מצד שני, נועדת לא רק לישוב הקטן הנמצא בה כיום, אלא גם לעם היהודי כולו העומד לשוב אליה ולחדש בה חיי־מולדת.

ג) שיבת ישראל למולדתו עומדת תחת חסות בין־לאומית ומוגנת במשפט בין־לאומי.

אפילו הצהרת בלפור לא היתה הכרזה חד־צדדית של ממשלה אנגלית. לפני מתן ההכרזה היה משא־ומתן מצד אחד בין נציגי העם היהודי ובין הממשלה האנגלית, ומצד שני בין הממשלה האנגלית ובין הממשלה האמריקנית ויתר בני הברית של אנגליה במלחמת העולם הראשונה. ואשר למנדט – הרי אפיו הבין־לאומי טבוע במהותו וקיומו. לפי המנדט שלטה אנגליה בארץ כשליח חבר־הלאומים ומטעמו, למען בצע את התפקיד המיוחד הגלום במנדט: שיבת ישראל למולדתו.

מה קרה במשך עשרים וחמש השנה שלאחר מתן הצהרת בלפור – ליהודים, לארץ ולשליח האנגלי?

היהודים עלו והתישבו – והצליחו. הארץ נתבעה ונענתה. השליח האנגלי התחייב והכזיב.

עשרים השנים שבין שתי מלחמות העולם היו שנות דלדול ונישול המונים ברוב ארצות תבל, שנות משבר פוליטי, סוציאלי ומוסרי, שנות זעזועים ממושכים וערעור היסודות, שנות ריאקציה ותלאות. ובתקופה זו הוקם על ידינו בארץ קטנה והרוסה זו מפעל קונסטרוקטיבי לתפארת – מפעל חקלאי, חרשתי, תרבותי וחינוכי, שלא קם כמוהו בימינו בשום ארץ אחרת, והודות למפעל זה קלטה ארץ קטנה זו עולים יהודים יותר מכל ארץ אחרת.

ולא מדינה וממשלה הקימו את המפעל הזה, אלא עם אומלל, מפוזר ומפורד, הגמול זה מאות בשנים מעבודה, מקרקע, מחיים ממלכתיים, מעצמאות. בלי שלטון, בלי סמכות, בלי מסים, בלי נסיון – בנה העם היהודי משק עצמאי בעיר ובכפר, יצר תרבות לאומית עצמאית והניח את היסוד לעצמאות ממלכתית.

בניגוד להצהרת בלפור הגבילו את עליתנו והתישבותנו רק לחלק המערבי של הארץ, ואין עדות יותר נאמנה וניצחת לרעיון הגלום בהצהרת בלפור מהשוואת המצב בעבר־הירדן, שבו נאסרה לפני שעה התישבותנו, ובארץ־ישראל המערבית.

בסוף המלחמה הקודמת היו בעבר־הירדן 300.000 תושבים. כעבור עשרים שנה, בראשית מלחמה זו, הוא מונה אותו מספר תושבים. הדלות והשממה בעבר ההוא עומדות בעינן. בכל שנה נזקק עבר־הירדן לתמיכת הקופה הבריטית, אם כי השירותים הממשלתיים הם ירודים לאין ערוך לעומת השירותים במערב ארץ־ישראל.

בחלק המערבי של הארץ היה הישוב בסוף המלחמה הקודמת כ־600,000, הוא מגיע עכשיו למיליון וחצי, ואין בכל המזרח הקרוב משק כל כך תרבותי ומודרני ושירותים ממלכתיים כל כך מעולים כבארץ־ישראל המערבית.

ועדיין הישוב של מיליון וחצי – גם הערבי וגם היהודי – תופס פחות משליש משטח הארץ (המערבית). כשמונה עשר מיליון דונם עומדים עדיין בשממתם.

השטח שבו נאחז עד עתה הישוב היהודי תופס רק מיליון וחצי דונם, החלק השמונה עשר של א״י המערבית – ובשטח זה נקלטו חמש מאות אלף איש.

וחצי המיליון שהקים את המפעל הזה אינו מורכב מילדי פלא. לא התלקטו בארץ רק עילויים, בעלי כשרון יוצא מן הכלל. הצעירים והצעירות מעיירות פולין וליטא וגליציה ורומניה ואמריקה ואנגליה וגרמניה – לא היו עילויים. הם בשר מבשרו ועצם מעצמותיו של הנוער היהודי. והיהודים שבנו כאן בתי־חרושת אינם עילויים במקצועם. יש אלפים ורבבות כמותם בכל התפוצות. להיפך, המומחים הגדולים והאורגניזטורים הגדולים והטכנאים הגדולים לא הגיעו הנה, הם נשארו שם.

ונשאלת השאלה: מדוע הצלחנו אנחנו, היהודים, ומדוע נכשלו הם – האנגלים? מדוע הצליח המפעל מטעם העם היהודי, ומדוע נכשלה השליחות מטעם חבר־הלאומים?

על כשלון שליחות זו העידה ועדת־פּיל, בהוציאה בשנת 1937 פסק־דין, שאין המנדט בר־ביצוע. פסק־דין זה נתאשר על ידי הממשלה האנגלית, ובצדק אמרה ועדת־המנדטים שאם ממשלת־המנדט טוענת שאין המנדט בר־ביצוע, הרי טענה זו גופה עושה את המנדט לבן־בלי־ביצוע. ואם למישהו עדיין היתה אשליה בדבר כשרון הביצוע של המנדט – ולכמה מטובי הציונים היתה אשליה זו גם לאחר הכרזת ועדת־פּיל, – בא „הספר הלבן“ משנת 1939 והעמיד אותם על טעותם.

בספר זה הכריזה הממשלה האנגלית לא רק שאין היא מסוגלה לבצע את שליחות המנדט – הקמת „הבית הלאומי״, אלא שעצם הקמת הבית הלאומי לא תיתכן, כפי שעלה במחשבה בהצהרת בלפור ובמנדט, ועל היהודים נגזר להשאר מיעוט גם בארץ מולדתם, ועל ארץ־ישראל להיות ארץ ערבית, חלק מהארצות הערביות השכנות.

זהו הנסיון השני, לאחר חורבן הארץ על ידי הרומאים, לגזול מהעם היהודי את זכותו למולדת. מתוך אי־רצון לבצע את השליחות אשר קיבלה על עצמה – לסייע לשיבת־ציון – באה הממשלה האנגלית בימי מינכן לידי כפירה בשליחות עצמה ולידי סתירת הרעיון והיעוד שהיה גלום בשליחות.

והאנגלים נכשלו בארץ לא מפני שהיו שונאי־הציונות או שונאי־ישראל, אלא מפני שלא היו יהודים.

האנגלים היו העם המיישב הגדול והמצליח ביותר במאות־השנים האחרונות. אפילו ההתישבות הספרדית הגדולה ששינתה את פני העולם החדש והקימה את התרבות הלאטינית־הספרדית בכל ארצות אמריקה הדרומית והצפונית עד מקסיקו, ועד בכלל – לא תשוה להתישבות הבריטית, אשר התפשטה בכל כנפות הארץ, במזרח ובמערב, בדרום ובצפון – באפריקה הדרומית, בניו־פונדלנד, בקנדה וארצות הברית, באבסטרליה וניו־זילנד. לאנגלים יש נסיון שאין דוגמתו בהנהלת ארצות שלא מבני גזעם בכל פינות כדור הארץ, ואף במקום אחד בעולם לא נכשלו במידה כזו כאשר נכשלו כאן בארץ.

האם רק מתוך רצון רע? בלי ספק, לא תמיד היה רצון טוב במשרד המושבות. לא כל הפקידים בארץ התיחסו בחיוב למנדט ולהצהרת בלפור, והיו גם פקידים אנטישמיים – אולם אין שחר להאשמה סיטונית של הפקידות. היו ויש ביניהם בעלי־כשרון וידידים טובים למפעל. ואם לא נקח בחשבון את השליטים והפקידים מתקופת „הספר־הלבן“, הרי היו בארץ נציבים כסמואל, פּלומר, ווּקופּ, ומזכירים ראשיים כדידס וקלייטון, שאין להאשימם לא בחוסר כשרון ולא בחוסר הבנה ויחס חיובי.

השליחות נכשלה – מפני שהיא קשה כקריעת ים־סוף לגויים. מבלי שהממשלה תזדהה זהות גמורה עם העולים והמתישבים, ועם בנין הארץ והקמת המולדת על ידי העם האחר בעולם הנטול מולדת – בלי הזדהות זו במחשבה ובהרגשה, במעשה ובמסירות, לא תצליח הממשלה ולא תבצע את הדבר, כי קשה הוא מאין כמוהו.

שליחות זו קשה מאין כמוה. ויזכור כל אחד את קשייו הוא מיום הכנסו ל„החלוץ“, ויש בינינו כאלה אשר לא זכו להיות אפילו ב„החלוץ“. כי עדיין לא היה „החלוץ“ בעולם. יש לי חבר שלא יוכל לציין בביאוגראפיה שהוא היה חבר ל„החלוץ“. אבל הוא בא לארץ עוד לפני, ואני מכיר אותו מהעיירה שלי. הוא לא היה עובד אדמה מנעוריו ולא היה איש שדה. הוא היה בן חנווני יהודי בפלונסק, ממשפחה של חסידים וקנאים אדוקים. והוא בא לארץ לפני שלושים ושמונה שנה ונעשה לאחד הפועלים החקלאיים הטובים בארץ ויסד משק חקלאי, את המשק הפועלי החקלאי הכי גדול בארץ, והוא, מבלי שלמד את הספרים של חכמי הכלכלה הגיע לרעיונות כלכליים פורים ומפרים, אשר היו כתובים וגם לא היו כתובים בספרים ההם, והוא ידע לאחד חקלאות עם תעשיה ולהקים קבוצה גדולה (המלה קיבוץ עוד לא היתה). והאיש הזה כאשר התקרב כמעט לגיל ששים, החל ללמוד מלאכה חדשה: להיות נהג. לא באשר בחל בחקלאות וברח מהשדה, אלא משום שראה שיש היטלר בעולם וארץ־ישראל בסכנה וחשב שאם הוא כבר עשה פעם איזו שליחות, איננו בן־חורין שלא להשתתף במלחמה הזאת; אבל לא ידע אם יצלח לעבודה הזאת של מלחמה, ולמד נהגות וראה שיוכל לעשות גם עבודה זאת בגילו זה, והתנדב לצבא. הוא עכשיו במחנה־צבא ואינני רואה אותו באולם הזה, אבל הוא אתנו. כולכם שמעתם את שמו: שלמה לביא מעין־חרוד.

ויש בינינו אדם אשר לכאורה אין לו יד ושם במדיניות הציונית, וכאשר ההיסטוריה תכתוב על פעולותיהם של המדינאים שלנו, לא יבוא שמו בתוכם, כי הוא לא היה מעולם במחלקה המדינית ואיננו מתיצב לפני מלכים ולפני קומיסארים ולפני פרזידנטים. אבל לפי עניות דעתי הוא אולי המדינאי הגדול המתהלך בתוכנו, כי הוא האיש העושה את המפעל המדיני הכי גדול בארץ – מפעל ההתישבות, – שמו אברהם הרצפלד. ואני יכול לקרוא בעוד שמות – יהושע חנקין, ד״ר א. רופין. הללו פעלו ועשו גדולות לא באשר היה להם שלטון וכוח ואמצעים וסמכות, אלא באשר היה להם חזון, יעוד, שליחות־חיים של תקומת עמם ומולדתם.

תשאלו אותם, כמה צרות, תלאות, עיכובים, מכשולים, פגעים ומניעות היו להם במפעל זה, כמה קשיים היו למתישבים עצמם, איך השיגו תקציבים, איך השיגו אדמה, איך השיגו מתישבים. וכשהיה מתישב – לא היה קרקע, כשהיה קרקע – לא היה כסף, כשהיה כסף – היה מונח בקופסה זרה שאין להשיגה, וכשהשיגו את הכסף – לא היה מספיק.

אבל היו להם ולמתישבים גם יחד צורך עמוק, צמאון גדול לקרקע ולמולדת, והיתה אמונה בכוח עצמם, והיה רצון בל־יחת, והיתה יכולת של יצירה, יכולת גנוזה שזר לא ידע, והיתה נכונות חלוצית לשאת הכל ולסבול הכל, להתגלגל בצריפים ואהלים – ועדיין זכור לנו זמן כשלא היו אפילו צריפים ואהלים, אלא „חושות“ מיותשות ומפושפשות ונרפשות, ולפעמים גם אלה לא היו.

ואתם רוצים שפקיד חקלאי אנגלי, אדם ישר והגון, שאינו שונא שלנו ואינו שונא לציונות, אשר עשה חקלאות, ועשה לא רע, בהודו ובקניה ובמקום אחר, אתם רוצים שהוא יעשה את מלאכתו של הרצפלד? הוא איננו יכול להיות הרצפלד! זהו לא ענין חייו, וזה לא ענין אחיו ואחיותיו, ולא ענין עמו. הוא איננו יודע מה שנעשה בנפשנו, הוא אינו יודע את הצרכים, הצמאונות והמאוויים שלנו. הוא רואה אותנו לפי מושגיו. והמושגים שלו אינם מושגים של אדם ברברי, אלא של אדם בן־תרבות – אבל זר לנפש החלוץ והעולה היהודי, זר למשאת נפשו והוי־חייו, ואינו מסוגל להבין אדם כיחזקאל ניסנוב2, אשר לא ימסור הפרידה שלו אפילו אם יהרג, לא מפני שהפרידה יקרה מחייו, אלא מפני שהאמין כי המעשה אשר הוא עושה בפרידה חשוב מחייו, וכדאי למסור עליו את חייו. הפקיד האנגלי לא יבין לנפשו של לביא, אשר אחרי מפעל־חיים חקלאי מבורך של ארבעים שנה הלך בשנתו הששים ללמוד נהגות על מנת להתנדב לצבא. הוא לא יבין לנפשו של החלוץ הצעיר מאמריקה, בן הארץ החפשית והגדולה והעשירה, שאין בה רדיפות של יהודים – ואף על פי כן יש בה בקרב הנוער צמאון למולדת עברית ומאוויים עמוקים לבנות במו ידיו עתיד עמו – והריהו עוזב את אבא ואמא, ואולי גם אהובתו, ובא לאפיקים או לעין־השופט ונדבק במפעל חייהם של אנשי ביל״ו, בוני הישוב ופועלי ארץ־ישראל.

היתכן, שאנגלים (או אמריקנים או רוסים או איזו אומה שהיא בעולם) יעשו שליחותם של יהודים אלה? והן זה היה דבר המנדט: לסייע להקמת מולדת עברית, ולא לנהל מדינה בנויה על תלה. מלאכה זו יודעים האנגלים לעשות – בכל אופן עשו זאת הרבה־הרבה שנים, בהרבה־הרבה ארצות. אפילו יהודי אנגלי יודע לעשות זאת, ונמצא יהודי אחד שמלך (בבחינת מלך־משנה) בימינו על מדינה של שלוש מאות וחמישים מיליון איש, שמו היה רופוס אייזיקס, שנקרא אח״כ לורד רידינג. אולם נמצא סופר אנגלי פיקח ואנטישמי, וצ׳סטרטון שמו, אשר כפר באפשרות התגשמותה של הציונות, ונימוקו אתו: הציונות – אמר בצדק – היא בנין מדינה, ואין יהודים מסוגלים לבנין מדינה. היהודים מוכשרים להוציא מתוכם מושלים ומיניסטרים ומשנים־למלך – אבל אלה אינם בונים מדינה. הם רק מנהלים אותה – כשהיא בנויה כבר. בוני המדינה הם אך ורק שואבי המים וחוטבי העצים, – והיהודים אינם מסוגלים להיות שואבי מים וחוטבי עצים. צ׳סטרטון דן על פי הנסיון שלו, והיהודים שהוא הכיר באנגליה לא היו ביניהם עוסקים במלאכות כגון אלו. אולם מתוך הנוער החלוצי היהודי ומתוך המוני ישראל קמו „שואבי־מים וחוטבי־עצים“ לבנות את מדינת־ישראל – אבל זר לא הבין זאת, וזר לא יכול להזדהות עם מפעל־חייהם ושליחותם של חוטבי־עצים ושואבי־מים אלה, ומשום כך נכשל המנדט – כי היה בידי זרים.

_____

והשאלה העומדת על הפרק עכשיו היא לא מנדט בריטי או מנדט אמריקני, כאשר הציג את השאלה ידידנו הטוב והנאמן יאשיהו ווג׳ווּד; השאלה העומדת על הפרק עכשיו היא: במקום מנדט בריטי, אמריקני, רוסי, בין־לאומי – יקום מנדט יהודי.

השינויים שחלו בארץ ובמשטר שלה מזמן הצהרת בלפור ועד היום הזה, המבחן שבו עמדנו אנחנו, הארץ והשליטים הזרים, מחייבים דבר אחד: מסירת „המנדט“ על הארץ לעם היהודי עצמו. הקמת שלטון יהודי למען בצע את דבר העליה וההתישבות ובנין הארץ. ורק העם היהודי בעצמו, בלי מלאך ובלי שליח, יוכל לבצע את דבר הקמת המולדת העברית שהוכרז בהצהרת בלפור והוכר ואושר במשפט הבין־לאומי בתעודה הנקראת מנדט ארצישראלי.

 

יד. מה נשתנה ביהדות?

והדבר האחרון – והעיקרי – המחייב בדיקת מדיניותנו הציונית וקביעת דרך חדשה – היא מצוקת ישראל וחורבן יהדות אירופה ועקירת מיליוני יהודים, שהגיעו לשיאם במלחמה זו ויחייבו מאמץ עליון ודחוף להצלתם וגאולתם: טרנספר מהיר של המוני ישראל למולדת.

אתם זוכרים שבסוף המלחמה הקודמת נמצא בתוכנו אדם גדול אחד, אשר אמר: נביא מיד לארץ חמש מאות אלף יהודים! תהיה עבודה או לא תהיה עבודה – נביא חמש מאות אלף יהודים! זה היה נורדוי. הדבר לא יצא לפועל. ולא מפני שאנגליה הפריעה. היא לא הפריעה אז. היה זמן שבארץ הזאת היה כמעט שלטון של יהודים: נציב עליון יהודי, מחוקק יהודי, מנהל עליה יהודי, מנהל מסחר ותעשיה יהודי. אמנם, לא בשליחות העם היהודי אלא בשליחות עם זר (וזהו הבדל גדול!), אבל אז גם העם הזר והממשלה הזרה לא צמצמו ולא כבלו את העליה היהודית. הארץ היתה פתוחה, אפילו הגבלה לפי יכולת הקליטה של הארץ עוד לא היתה. היא הומצאה רק בשנת 1922, והמצאה זאת לא נכנסה למנדט. הוכרז אז שהעליה שלנו היא בזכות ולא בחסד. והארץ היתה פתוחה. ואף על פי כן לא באו חמש מאות אלף יהודים, לא באו גם חמשים אלף יהודים. בשעת המלחמה היתה עליה חשובה של מתנדבים: הם באו במדי־צבא מאמריקה, מארגנטינה, מאנגליה. זאת היתה העליה הגדולה הראשונה לארץ. והם באו לא רק להלחם, אלא גם להשתקע בארץ, אבל הם היו רק אלפים אחדים, והעם לא זז.

ואנחנו מפה פנינו בקולות קוראים. ויהודים יכלו לבוא, אולם נענו רק מתי מספר של חלוצים. היהודים לא רצו לבוא. גם הציונים לא רצו לבוא. כנראה האמינו, שהם יעשו את מלאכת הציונות במוסקבה ובוורשה, בניו־ יורק, בברלין ובבוקרשט. היו סבורים, שבכל־זאת שם טוב יותר ובטוח יותר. הם ראו את מצבם איתן, אם כי היו גם אז פרעות ורדיפות, כי הרי הוכרז על שיווי זכויות אזרחיות, ובכמה ארצות ניתנו גם זכויות לאומיות. והיהודים היו מעורים בגלות, לא עירוי של עם במולדתו, אלא עירוי של עם בגלות: כל יהודי ישב בעיירתו, בחנותו ובבית מלאכתו, בביתו, בדירתו, עם אחיו, עם משפחתו ובני עיירתו שהוא הכיר. היה איזה קיום, והם חשבו כי הוא יספיק לחייהם ולבניהם, ולא מיהרו לבוא לארץ־ישראל. אלא כאשר גדלה המצוקה והחל הנישול, והנייר של שיווי זכויות לא הועיל – החלו לבוא.

מה יהיו פני יהדות הגולה באירופה אחרי מלחמה זו? זוהי הנקודה המרכזית בבחינת דרכה של הציונות, ובנקודה זו חייבת הציונות לרכז כל מחשבתה, עיונה, מרצה, כוחה הפוליטי, הארגוני והמוסרי. האסון האיום אשר קרה את יהדות אירופה בימינו אלה מחייב חיפוש אדריסה, לא אדריסה של ערבים או אנגלים או אמריקנים או רוסים – אלא אדריסה לעם היהודי, אדריסה למיליונים שנעקרו במלחמה הזאת עקירה גמורה, אשר גורשו מארצותיהם שישבו בהן: מהולאנד ומצ׳כיה ומבלגיה, מספרד ומבסארביה ומפינה אחת בפולין לשניה. אמנם, אין יודע כמה יהודים ישארו אחרי המלחמה הזאת באירופה הנאצית; אין יודע כמה עוד ישמדו לפני גמר המלחמה הזאת אחד־אחד. זוהי תעלומה איומה, תעלומת זוועה, שקשה להעלות אותה על הדעת, אבל מה בצע אם נסתתר ממנה.

אם לא תהיה חלילה שארית, מחוץ ליהודי אמריקה ורוסיה הסוביטית, יתכן שלא תהיה עליה יהודית לאחר מלחמה זו, ועתידנו אנו בארץ יהיה מעין עתיד יהודי תימן ואשורי עיראק ויהודי גרמניה לפני היטלר – אין הבדל בין ארץ לארץ. בכל מקום שמספר היהודים הוא מועט – דינם לשמד פיסי או רוחני, להתנוונות לאומית או אנושית. ליהודים מעטים בלבד אין קיום מבלי שיפגע צלמם האנושי או היהודי או שניהם כאחד. אבל נקווה שתהיה שארית, שלא כולם יכּרתו. מה יהיה גורל אלה אשר ישארו לפליטה? יתכן שהם יהיו מיליונים, הלוואי שהם יהיו מיליונים.

לפני צאתי מלונדון אמר לי אחד המדינאים הבריטיים – חבר הממשלה, לא מידידינו, שהוא בדק ובירר בקרב הממשלות של מזרח אירופה ודרומה ונתברר לו שעם תום המלחמה יעמדו המנצחים (אנגליה ובני בריתה) בפני שאלת־יהודים איומה, ויהיה הכרח למצוא מקלט ליותר משלושה מיליונים. גם המדינאים האמריקנים בוושינגטון סבורים שבעיית הפליטים היהודים לאחר מלחמה זו תגע בהרבה מיליונים.

עוד אין אנו יודעים עוצם החורבן של יהדות אירופה, והכיבוש הנאצי במדינות אירופה טרם חוסל, אולם יודעים אנו שמה שקרה עכשיו עוד לא קרה להמוני ישראל אף פעם. נהרס עד היסוד גם הקיום הגלותי. כל רכוש היהודים נחרב ונשמד. יהודים נעקרו מבתיהם, עיירותיהם, פרנסתם – ונכלאו בגיטאות, במחנות הסגר ובלהקות עובדי פרך.

אמנם, לא רק יהודים נהרסו. גם עמים אחרים סבלו וסובלים: פולנים וצ׳כים וצרפתים ואחרים.

אבל יהיה הבדל יסודי בסוף המלחמה, לאחר שימוגר היטלר, בין היהודים ובין שאר העמים. הפולנים אשר גורשו מפולין והועברו לעבודות פרך בגרמניה, ישובו לארצם. היטלר גזל וחמס וגנב את בתי־החרושת והעבירם לארצו, אך את האדמה איננו יכול לגנוב. הם ישובו לכפרם ולאדמתם ולעירם. והפולנים לא רק שימצאו את אדמתם, אלא הם ימצאו גם ממשלה שלהם עם כוח ושלטון וסמכות ומעמד בינלאומי ויכולת כספית ותכניות להקמת ההריסות, והם יקימו את ההריסות. אמנם, לא ביום אחד, כי אין לשער כלל מה החורבן האיום שהמלחמה הזאת והיטלר עשו באירופה, בכל הארצות שבהן נטושה המלחמה. אבל יקימו את ההריסות. אולם לאן ילכו היהודים המגורשים העובדים בחפירות באוקראינה או בגיטאות ווארשה או בלובלין ובכל מחנות ההסגר שהיטלר אוסף בהם את נדחי ישראל?

ליהודים אלה לא תהיה אדמה ולא תהיה ממשלה; לא מולדת משוחררת תחכה להם בארצות אירופה ולא ממשלה משלהם תדאג לסידורם, לעירוים מחדש במשק. המוני ישראל אלה חסרי־כול יעגנו לחסדי ממשלות זרות – אם לא עוינות – ויקבלו קיצבה ויתפרנסו מתמחוי למען לא יגועו ברעב. לא יוכלו ליהנות מהזכויות השוות שהממשלות הגולות מבטיחות להם, גם אם זכויות אלו ירשמו בתום המלחמה על הנייר.

 

טו. מולדת ועצמאות לעם

והשאלה שהציונות חייבת עכשיו להציג לעצמה: המסוגלה ארץ־ישראל לשמש אדריסה להמוני ישראל אלה לאחר המלחמה?

זוהי שאלת השאלות של הציונות בשעה זו.

יש אצלנו אידיאולוגים האומרים: באידיאולוגיה הציונית אין שום דבר על פליטים יהודים. הציונות לא נוצרה בשביל פליטים. הציונות היא פרי המסורת שלנו והאהבה שלנו לארץ, פרי ההכרה והרצון שלנו להקים חיים שלמים ולחיות בכפר ובעיר, עם אוניברסיטה שלנו, ולדבר עברית, לפתח את תרבותנו ועצמאותנו וכדומה, אבל אין באידיאולוגיה הציונית דאגה לפליטים. אילו גם לא היתה צרת ישראל היינו ציונים. הציונות אינה זקוקה לצרת ישראל.

אינני יודע אם הציונות זקוקה לצרת ישראל, אולם יודע אני שצרת־ישראל זקוקה לציונות; הצרה האיומה שהעמדנו בפניה עכשיו אין לה תיקון לא בשיווי־זכויות, לא בהגירה מפוזרת, לא במדוחי־טריטוריות – אלא בארץ־ישראל.

הפתרון האפשרי לנדחי ישראל אינו אלא הפתרון האפשרי לנדחי פולין ונדחי צ׳כיה, ונדחי כל שאר העמים: מולדת ועצמאות; ארץ יהודית שתקלוט בלי כל הגבלות והפרעות ועיכובים את כל היהודים שירצו ויצטרכו לשוב אליה, וממשלה יהודית מצוידת בכל האמצעים והסמכויות – שלטון, כסף ומעמד בינלאומי, שתסדר את העליה וההתישבות הגדולה בקנה־מידה ממלכתי ובזמן הקצר ביותר, בהתאם להיקף הצרכים ודחיפותם לאחר המלחמה.

מה לנו הדיון המטפיסי בדבר האידיאולוגיה הציונית? מבחן הציונות הוא לא בניסוחה אלא בביצועה.

המוני ישראל ואומות העולם ישאלו את הציונות רק שאלה אחת ויחידה: אם יש בידה פתרון – מלא ודחוף – למצוקה הגדולה, כלומר אם ישנה אפשרות, ובאילו תנאים, שארץ־ישראל תקלוט במינימום של זמן מכסימום של פליטים יהודים.

לאן ילכו פליטי ישראל?

אומַר אפיקורסות ציונית: אילו אחרי המלחמה הזאת היו נפתחים לרווחה שערי אמריקה, היו אולי המוני ישראל נוהרים לאמריקה, ורק מיעוטם היו הולכים הנה. אבל שערי אמריקה לא יפּתחו. ארץ זו לא תפתח את שעריה אחרי המלחמה הזאת. היא נכונה לבוא לעזרה. היא יודעת שזאת לא פילנטרופיה, כי המצב בעולם קובע גם את מצבה. אמריקה תזיל מיליונים ומיליארדים לעזור לאירופה, אבל לא תביא לארצה את מיליוני הצ׳כים והסלובקים, ההונגרים והפולנים אשר גורשו ממקום למקום, ולא תתן להם לבוא לגבולותיה. והיא לא תעשה יוצא מן הכלל ליהודים. לא יפתחו שערים ואין שערים אחרים.

והתנועה הציונית והישוב היהודי בארץ חייבים תשובה ברורה: היש מקום בארצנו לפליטי־ישראל? הקיימת האדריסה של ארץ־ישראל – להמונים? ולא „אידיאולוגיה“ תענה על שאלה זו. השאלה מופנית לארץ – והארץ תשיב את תשובתה.

 

טז. יכלתה של ארצנו

לא ניעגן לספרים. תלי־תלים של ספרים נכתבו על ארץ זו בכל הלשונות, אולם את התשובה שאנחנו מבקשים נמצא רק בספר אחד – בספר החי אשר כתבו במשך ששים שנה שלושה דורות של שבי ציון, ממיסדי פתח־תקוה ועד עולי „פאטריה“.

ראינו את החולות ואת המדבריות ואת הטרשים ואת הביצות, והם עוד ישנם לרוב בארץ; וראינו מה שעשינו לחלק קטן של הביצות והחולות והטרשים והמדבריות האלה. בחלק קטן זה כינסנו חצי מיליון יהודים, בכפרים וערים שבנינו לעצמנו.

כינסנו חצי מיליון יהודים בקטע שהוא החלק השמונה־עשר של הארץ, ויש עוד כ־6–7 מיליון דונאם תפוסים בידי הערבים, ובאי־כוח מוסמכים ומוכרים של כל ערבי ארץ־ישראל הודיעו בועידת־לונדון ופירסמו ברבים שבכל ארץ־ישראל המערבית אין יותר משבעה מיליונים דונם אדמה ראויה לעיבוד – זאת אומרת שלמעלה מתשעה עשר מיליון דונם בארץ־ישראל המערבית (ששטחה הכללי הוא למעלה מעשרים וששה מיליון דונם) אין הערבים מעבדים אותם ואין הם מסוג­לים לעבדם, ורואים אותם כאדמה שלא תצלח לכל.

האם לא תצלח האדמה הזאת לנו? יתכן שחלק מאדמה זו באמת אינו ראוי לעיבוד, אבל אנו יודעים שחלק גדול מהאדמה אשר נתישבנו עליה – חלק מהשטח של מיליון דונם שאנו יישבנו עד עכשיו – היה לפני התישבותנו נמנה על קרקעות ש„לא יצלחו לעיבוד“, אדמות החולות במושבות יהודה והשרון, אדמות הביצות בשומרון והגליל העליון, אדמות הטרשים בהרי ירושלים והגליל, אדמות הערבה בנגב.

יכלתנו להפוך אדמה צחיחה ושוממה לאדמה פוריה ופורחת ויכלתה של הארץ הדלה והעזובה להיענות לעמל ומדע וטיפול נאמן ומסור – אינה סברה של הזיה או חלום, אלא עובדה חיה, ממשית, אדירה וניצחת, עובדה ששינתה את פני הארץ ופני הישוב, ויש בעובדה זו יותר לקח והגיון פוליטי מאשר בכל פלפולי ה„אידיאולוגיה“ הציונית, ועובדה זו אומרת:

ארץ־ישראל היא האדריסה לפליטי ישראל.

לערבים, כפי הודאת עצמם, לא יצלחו כשלושה־רבעים מאדמת ארץ־ישראל (בארץ־ישראל המערבית בלבד הכתוב מדבר) – ואם גם נניח ששליש או מחצית האדמה הפנויה באמת אינה ראויה לעיבוד (אם כי מי יוכל ועל יסוד מה לקבוע שיש אדמה לא ראויה לעיבוד בארץ זו) – יש מיליונים דונם של אדמת בור, לא נושבת, לא מעובדת, המחכים לגואלם.

 

יז. נבנה את ארצנו

בדרום הארץ בלבדו יש שטח רצוף אחד, למעלה משלושה עשר מיליון דונם, בלתי נושב ובלתי מעובד, זה שקוראים לו בשם נגב – כל השטח הרחב המשתרע מיריחו ועד עקבה, מים המלח ועד גבול מצרים. אפשרות העיבוד של כל השטח הגדול הזה תלויה בדבר אחד בלבד: במים.

יש סבורים שיש כאן מים גנוזים מתחת לקרקע, במעמקים, ויש צורך לחפור בארות ארטיזיאניות למען השקות אדמות הערבה. אבל עדיין לא נבחן ולא נבדק הדבר – ויתכן שהמים הגנוזים לא ימצאו. אבל כשאנו מַפנים מבטנו לצפון הארץ – מהירקון ועד הליטני – אנו מוצאים שפע גדול ורב של מים, והם משקים את הים התיכון – אולם הים התיכון אינו נצרך גדול כל כך למים ולנהרות המעטים של ארץ־ישראל. ויש מים שהם שוטפים לא לים התיכון, אלא לים המלח: הירדן, היבוק, הירמוק ומעינות רבים בני שם ובני בלי שם. וים המלח – אומרים – נזקק גדול למים. כי בתוקף היותו נמוך מאוד וסגור, כמויות ענקיות של מימיו מתאדות שנה־שנה, וים המלח הזה אם לא יקבל, איפוא, תוספת של מים – ייבש, ופועלי חברת האשלג, בחורי סדום והבחורים בצפון ים המלח, בודאי יצטערו על כך, אולי גם אנחנו עמהם. אם כי ההולנדים ייבשו ים שגדלוֹ הוא כמעט כמחציתה של ארץ־ישראל, אין אנחנו צריכים לייבש את ים המלח. יש בו אוצרות מינרליים והם יספיקו לתעשיה רבה, שתפרנס רבבות פועלים. אבל אנחנו אומרים: למה לתת את מי הירדן, הירמוק והיבוק המתוקים להתנדף בים המלח הזה? הן במים אלה אפשר להשקות את הארץ הצמאה בבקעת הירדן. בשביל ים המלח נוביל מים מים התיכון. לא בחביות נקח, כמו שעושים בהרבה משקים. יש מומחים שחפרו תעלות גדולות וארוכות מאות ואלפי מילין, לחבר שני נהרות רחוקים או שני ימים נפרדים או לחצות שתי ארצות דבוקות, ומומחים אלה אומרים שאין זה דבר גדול וקשה ביותר לחפור תעלה מים התיכון בארץ קטנה זו למען השקות את ים המלח כאוות נפשנו. – והרווח מתעלה זו יהיה כפול:

א) כל המים המתוקים מהירדן ואפיקיו יופנו להשקות את האדמה;

ב) יספקו כוח חשמל עצום וזול לארץ זו למען הסב גלגלי חרושת ענקית, כי פני ים המלח הם נמוכים, למעלה מאלף ומאתים רגל, מים התיכון, ומפל מים זה אפשר לנצל כמקור כוח אדיר. ומומחה חקלאי גדול באמריקה שביקר בארץ זו וחקר את אפשרויות פיתוחה ובנינה, חישב ומנה, שאם תיחפר תעלה כזו ויקום שלטון אשר יטיל על עצמו פיתוח הארץ בחקלאות וחרושת במלוא אפשרויותיה – אפשר יהיה ליישב עוד חמישה מיליונים יהודים, נוסף על מיליון ושמונה מאות אלף הערבים והיהודים היושבים עכשיו בארץ־ישראל המערבית והמזרחית.

עבודות ענקיות אלו – הובלת מימי הצפון לדרום הארץ; אגירת מי הגשמים בכפרים בכל מקום שזה ידרש ויתכן; חפירת תעלה מים התיכון לים המלח; התקנת השקאה בכל רחבי הארץ: בבקעת הירדן, בעמק החוף ובעמק יזרעאל ובערבות הנגב; יצירת חשמל בכוח מי הים התיכון אשר ינגרו לים המלח; הכשרת מיליוני דונם שוממים ופנויים בנגב, בחולות החוף, בהרי הגליל – להתישבות חדשה; אינטנסיפיקציה של החקלאות הקיימת ופיתוח רחב־מידות של חקלאות חדשה בשטחים הפנויים; הקמת תעשיה ענפה ומסועפת מונעת בכוח חשמל זול, הנוצר בארץ, אשר תנצל כל אוצרות הטבע הגנוזים עדיין בארץ זו וגם תשתמש בחמרים וגלמים שיובאו לארץ בשני ימיה – הים התיכון במערב וים סוף בדרום; בנין מאות ואלפים ישובים כפריים חדשים והקמת ערים חדשות בדרום; בנין נמל חדש במפרץ אילת והרחבת הערים הקיימות, – כל העבודות והמפעלים האלה ידרשו שלושה דברים: א) המוני עובדים, ב) כסף רב, ג) שלטון.

לאחר כל אשר עשינו בארץ בשטח החקלאות, החרושת, העבודות הצבוריות והים, לא יאמר איש – שאין אנו היהודים מסוגלים למלאכה כזו. עדים הכפרים שלנו, עדים בתי החרושת שלנו, עדים מפעל החשמל ומפעל האשלג, עדים עבודות „סולל־בונה“.

יהיה מחסור בפועלים יהודים? הגיטאות ימלאו את המחסור הזה. הפליטים לא יוכלו למלאכה הזאת? – מה שיכלו לעשות שטמפר3 וסמילנסקי4, לביא5, וברץ6, ז׳וכוביצקי7, ושנקר8, ומאות ואלפים שכמותם שעלו עד היום לארץ – יעשו רבבות ומאות אלפים ומיליונים אשר יבואו אחריהם – ולבאים תקל המלאכה, כי נסללה הדרך.

אף בארץ אחת בעולם לא נצטבר נסיון יהודי כה רב ועשיר בחקלאות ובחרושת, במלאכה ועבודה כאשר נצטבר בארץ קטנה זו. אף ארץ אחת בעולם לא נחקרה על ידינו ולא למדנו אותה במידה כזו כאשר אנו יודעים ארץ זו. ופה, ורק פה, הצלחנו להקים משק יהודי, כפרי ועירוני, בתוך טריטוריה יהודית, על עבודה יהודית ועל הנהלה יהודית – ויש לנו בתוך חמש מאות אלף ויותר היהודים שנתישבו כבר פה אלפי מדריכים ומחנכים לכל עבודה ומלאכה, בכפר ובעיר, ביבשה ובים, אשר יעמידו עצמם במסירות והתלהבות, באהבה ובאמונה לימין הבאים להורות להם הדרך בעבודה ובהתישבות, בסלילה ובבנין, בחקלאות ובחרושת, – דבר שלא יתכן בשום ארץ אחרת.

החרושת הצעירה הוקמה בארץ בלי סיוע רב מאת הממשלה, לפעמים אף מתוך הפרעות. בחקלאות לא עסקנו כמעט בגולה, אולם בחרושת יש לנו יד ושם בהרבה ארצות. היהודים בנו את החרושת הפולנית, מילאו תפקיד רב בהקמת החרושת הגרמנית והצ׳כית ויצרו ענפי חרושת חדשים באנגליה ובאמריקה. מדוע יבּצר הדבר מהם פה?

הדבר הראשון והעיקרי הדרוש למען נפתח את הארץ במלוא יכולתה ונקים משק גדול מחדש בכפר ובעיר שיקלוט עליה רבתי – הוא שלטון יהודי. שום מנדט, אם אפילו יפורש בו בבהירות המלאה ביותר דבר העליה וההתישבות היהודית ויחייב את הממשלה לסייע בכל כוחה לבנין הארץ על ידי יהודים, לא ישיג את מטרתו – אם ביצוע המנדט לא ימסר לידים יהודיות; הכוונה היא לא לפקידים יהודים ממונים על ידי ממשלה זרה ואחראים לפניה, אלא לשליחי העם העברי עצמו, לממשלה יהודית.

לא שלטון יהודי כמטרה – אפשר לפקפק אם שלטון בכלל הוא חלק מהמטרה הציונית, – אלא כאמצעי, אמצעי הכרחי ונאמן לביצוע דבר העליה וההתישבות הגדולה; שלטון על קרקעות פנויים ובלתי נושבים; שלטון על מקורות המים – מתחת לאדמה, מי־הגשמים ומים נוהרים (מעינות ונהרות); שלטון על עבודות ציבוריות; התקנת השקאה, יבוש, יעור, בניה, סלילת דרכים ויצוּר כוח וכדומה; שלטון על תחוקת עבודה ומכס; שלטון על בריתות מסחר, אשראי וחילופין; שלטון על בטחון פנימי, חינוך ותנאים סניטריים – ועל הכל שלטון מלא ובלתי מוגבל על עליה, ומעמד בינלאומי, אשר יאפשר קבלת מלווה למימון העברת ההמונים לארץ, תכניות התישבות לקליטת העולים – בהיקף מחויב המציאות החדשה.

 

יח. טרנספר יהודי לארץ

וכאן מתעוררת שאלה חמורה: לאחר מלחמה זו יחמיר לא רק ההיקף של בעיית־הפליטים היהודים, אלא גם דחיפותה. ולמען שארץ־ישראל תוכל לשמש כתובת נאמנה למצוקה הגדולה, לא די שתהא מוכשרת לקלוט המונים גדולים – אלא גם שתקלוט אותם בזמן קצר. מה בצע בעליה של שלושים, ארבעים או חמישים אלף בשנה – אם נעמוד בזמן המלחמה בפני בעיה של מיליונים אחדים? מה יתן ומה יוסיף לפתרון שאלת המיליונים, אם במשך עשר שנים יקלטו בארץ עוד חצי מיליון יהודים? ואיך יקום שלטון יהודי אם למשך זמן בלתי מסוים יהא רוב לא־יהודי בארץ?

מפעל ההתישבות החדשה נמשך זה למעלה מששים שנה. במשך שלושים השנים הראשונות העלינו כחמישים אלף יהודים. בסוף המלחמה הקודמת נמצאו בארץ חמישים ושמונת אלפים יהודים. בעשר השנים הראשונות לאחר המלחמה, משנת 1919 עד שנת 1929, גדל הישוב היהודי מ־60.000 ל־165.000 – גידול של 105.000. בעשור השני גדל מ־165.000 ל־500.000 – גידול של 335.000.

במשך כל השנים האלה ראינו בעליה מודרגת וגדלה את התהליך הטבעי והמוכרח של ההגשמה הציונית. מתוך הרגלי־עבר אנו מוסיפים לחשוב גם עכשיו על עליה מודרגת: מספר כזה של עולים בשנה א׳, מספר גדול קצת מזה בשנה ב׳, ושוב מספר גדול במקצת מזה בשנה ג׳ – וכך הלאה.

לאור המצב החדש ביהדות, לאור ההתפתחות המהפכנית של התחבורה לרגל המלחמה, לאור הנסיון של העברת אוכלוסין – ציוויליים וצבאיים, לאור הנסיון של עבודות ציבוריות ענקיות מבוצעות על ידי המדינה לא לשם ריוח פרטי, אלא לתועלת הכלל – עלינו לבחון ולבדוק אם מושגינו הישנים על עליה ממושכת הולמים את הצרכים והאפשרויות המתחדשים בעולם וביהדות.

בעקב המלחמה מעבירים ומעתיקים עשרות מיליונים של בני אדם – וגם אנשי צבא אינם אלא בני אדם – מארץ לארץ ומקונטיננט לקונטיננט, והסעת כל בן אדם שכזה מחייבת העברה של כבודה רבה וגדולה, גם של מכשירים וכלים וגם של מזון ואספקה. העברה ענקית זו מסתדרת על ידי המדינה מתוך צרכים מדיניים דחוקים (וצרכי מלחמה הם צרכים מדיניים). ואין כל יסוד – מחוץ לעצלות ואינרציה מחשבתית – להניח שאי אפשר להעביר רבבות ומאות אלפי אנשים ציוויליים בבת אחת, או במשך זמן קצר, אם יש צורך חיוני בכך ואם יש אמצעים כספיים וממלכתיים הדרושים להעברה זו.

בימינו, זה רק כעשרים שנה, בוצעה העברה ענקית כזו של קרוב לשני מיליון יוונים מתורכיה האסיאתית ליוון האירופאית, וההעברה לא נמשכה יותר משמונה עשר חודש. והשאלה נשאלה: מדוע יבצר מאתנו טרנספר מהיר כזה של המוני יהודים מגיטאות אירופה לארץ־ישראל?

אנו חיים בדור של מהפכות טכניות, והשם ההולם אותן הוא קפיצת הדרך והזמן.

עם פרוץ המלחמה באמריקה, כשמיעוט האניות נהפך לבעיה איסטראטיגית ממדרגה ראשונה, – היה האידיאל לבנות אניה אחת במשך שמונים יום. נמצא אדם אחד ושמו הנרי קייסר, לא מומחה לאניות, אבל איש חזון ורב־פעלים, שהציע לבנות אניה במשך 24 יום. כל אנשי המעשה והמומחים צחקו לו. אבל נעשה נסיון. קייסר התחייב להשלים אניה במשך 24 יום – ולא שמר על המועד המובטח: הוא השלים את האניה במשך 10 יום, ועוד ידו נטויה. הוא גם הציע לבנות צי אוירוני־משא שיעביר בן־לילה חצי מיליון אנשי צבא מאמריקה לאירופה או לשדה מערכה אחר, ויש יסוד להניח שגם מפעל נועז זה יבוצע.

מהפכות אגדתיות אלו אינן מצטמצמות בתחום התחבורה בלבד. דרכי־המלחמה גזרו על מדינות קפיטליסטיות הקמת משק תכניתי, לא רק בשטח ארצי, אלא בשטח בינלאומי. שיטת החכר־והשאל שנתחדשה באמריקה היא יותר ממתן עזרה כלכלית וצבאית לבנות־בריתה. זוהי התחלה של משק תכניתי עולמי.

מפעלי שיתוף ועזרה בינלאומיים בקנה־מידה עולמי, שאי־אפשר היה לחשוב עליהם לפני שנים אחדות, הולכים ומוקמים לעינינו ומשנים את כל מושגי המרחק והזמן.

ולא רק צרכי המלחמה בלבד. בימי שלום ביצעה ממשלת רוזבלט תכניות ענקיות של השקאה, יעור ותוצרת חשמל, והוליכה מי נהרות ומעינות במרחקים של מאות מילין להשקות אדמת מדבריות במערב אמריקה ובנתה סכרים אדירים שעלו במאות מיליונים דולרים למניעת שטפונות והתקנת השקאה ותוצרת כוח חשמל, ששינו פני שטחים רחבי־ידים שגדלם פי עשרה מכל שטחה של ארץ־ישראל.

אמריקה כבר מוציאה עכשיו כששים מיליארד דולר לשנה לצרכי מלחמה, והיא מתכוננת להוציא סכומים אדירים אלה גם במשך הרבה שנים לאחר המלחמה, כי יש הכרה כללית שהשכנת השלום והבטחתו תחייב מאמצים כבירים ותיכון ממושך לא פחות מסידור הנצחון והבטחתו.

עם תום המלחמה יהיו הלבבות והמוחות פתוחים לפתרונים נועזים. מיגורו של היטלר בלבד לא יפתור את השאלות הכאובות והמרובות שהטרידו את האנושות, – אם כי נצחון על היטלר, נצחון מלא ומוחלט, הוא תנאי קודם לכל. אפקי המחשבה האנושית התרחבו תוך כדי הרחבת ממדי המאמץ המלחמתי והתפשטותו על פני כדור הארץ. העולם שלאחר מלחמה זו לא ישוב להיות עוד העולם שלפניה. אין יסוד לאשליה הנאיבית שנתפסו לה רבים, שמתוך מלחמה זו יקפוץ עולם משוכלל ואידיאלי שכולו טוב. אולם המהפכות הטכניות והתמורות העמוקות ביחסי עמים, קנה־המידה העולמי של ההתגוששות, הערכים והענינים המדיניים והמוסריים הגדולים המונחים ביסוד מלחמת־עולם זו – פותחים אפקים לא שוערו לסידורים חדשים, וגם מייצרים מכשירי־ביצוע רבי־און שאי־אפשר היה להעלות על הדעת מקודם.

בתוך השאלות החריפות שלא ימצאו את תיקונן בנצחון בלבד, השאלה היהודית תהיה מן החריפות ביותר. היא תתיצב לאחר מלחמה זו גם ברקע ההיסטורי שלה – כשאלת עם מחוסר מולדת ועצמאות, וגם ברקע המציאותי החדש– כשאלת מיליוני פליטים חסרי־כל, שנעקרו ונהרסו תוך כדי המלחמה עד היסוד.

ופתרונה של בעיה כפולה וחריפה זו יחייב גישה חדשה ונועזת שתהלום את הצרכים הבוערים של המוני ישראל בגולה ואת האפשרויות הטכניות, הכלכליות והמדיניות של מפנה היסטורי גדול בעולם. הפתרון הנדרש, לא זו בלבד שיחייב אותנו לממדים כמותיים אשר לא הסכנו אליהם עד היום, אלא גם לדחיפות ומהירות ביצוע אשר לא ידענו, כי רק בממדים גדולים ובמהירות ביצוע יעלה בידינו לפתור גם בעיית הפליטים וגם הבעיה המדינית של הארץ. העברה מהירה של מיליון יהודים ראשון – כהתחלה של הגשמה מלאה ומהירה של הפתרון הציוני – מיד לאחר המלחמה, פותרת במחי־יד אחד כל הקשיים והסיבוכים המדיניים שגרמו לכשלון המנדט הבריטי. ואין שום מניעה כלכלית וטכנית– אם רק תהיה בידינו הסמכות הממלכתית והאמצעים הממלכתיים – לבצע העברה כזו, ותפקידה המרכזי של המדיניות הציונית כיום הוא לחתור לקראת סמכות ממלכתית זו.

לא הכרזה ולא נוסחא, אלא יצירת עובדה – צריכה להיות המטרה של מדיניותנו.

 

יט. שני הגורמים המכריעים

בימים כתיקונם היינו עמלים שבועות וחדשים בהקמת נקודה ישובית חדשה. בימי המהומות של 1936/39 למדנו להקים נקודה חדשה בן־לילה, פשוטו כמשמעו. מה שאפשר לעשות לנקודה אחת, אפשר לעשות לעשר, למאה ולאלף נקודות.

„סולל־בונה“ התקין על פי דרישת הצבא דרכים וכבישים לאורך מאות קילומטרים במשך זמנים קצרים למדי. מה שאפשר לעשות לצבא אפשר לעשות להתישבות.

לאשרנו יש לנו בארץ נכס כביר אשר לא יסולא בפז: נכס אנושי, אשר ידע לעשות כל עבודה ומלאכה ברשות עצמו. אילו היו לנו כל אוצרות קורח או כל זהב ארצות־הברית של אמריקה, לא היינו מסוגלים להקים עשר נקודות חקלאיות חדשות ולסול בעצמנו כבישים – בלי הנכס האנושי שעשינו בששים השנים הראשונות בארץ. אבל אם יותנו לכוח אנושי זה האמצעים הכספיים הדרושים והסמכות לעשות את המלאכה – אין מפעל חקלאי, חרשתי וציבורי אשר יבּצר מהם ולו גם בממדים הגדולים ביותר.

יש לנו ישוב חלוצי של רבבות, אשר באהבה ובהתמכרות ובהתלהבות שלא ידעה ההיסטוריה היהודית זה מאות בשנים, הקימו מפעל־תפארת מתוך קשיים והפרעות שנראו בזמנם כהררי הררים, ועוד לא מיצינו את כל החלוציות העצורה בתוכנו.

מחוסר מעשה גדול, הלהט הנפשי מתבזבז עכשיו בדברים טפלים וגם מזיקים. ניתן לפטיש את סדנו – ולהט היצירה יתלקח כאשר עוד לא ראינו. נקרא לחלוצינו לסול דרך לרבבות, מאות אלפים ומיליוני עולים – להכשיר ערבות־הנגב וגבעות־הטרשים בגליל, להשקות את בקעת־ירדן החררה וחולות־החוף הצהובים, להקים צריפים ושכונות, כפרים וערים לפליטת־עמנו – ויזנק מתוכנו מעין־פלאים של זרמי־יצירה אשר בכוחם יעתקו הרים, ימים יסוגו אחור ומי נהרות יעלו גבעות, ואדמת ישימון תתכסה דשא, וארץ הרים תרוה מים חיים, וכפרים רעננים יצמחו בערבות־שממה, אבק אנשים פליטי־גיטו ומחנות־הסגר באלפי אלפים יתערו שוב במולדתם כאומה זקופת־קומה וחברת־עובדים בת־חורין, שוות־זכויות במשפחת־העמים בעולם.

בנו תלוי הדבר.

אם נדע לגולל בפני העולם בתבונה, באמונה ובתוקף את המצוקה האיומה ללא נשוא של עמנו בגולה וגם את תיקונה המלא, המוחלט והמהיר במולדת, בכל שיעור־הקומה ההיסטורי של הבעיה ופתרונה; אם נביא לעם היהודי בכל התפוצות ולדעת הקהל העולמית את בשורת המפעל אשר עשינו בארץ ואשר יש בכוחנו לעשות; אם נגלה במחשבה ובמעשה את רצוננו הנחרץ ללא חת ורתיעה לפתוח את שערי המולדת לכל נידחי עמנו – ויהי מה; אם נודיע לאחינו הכלואים בגיטאות ובמחנות ההסגר, שלמענם הקימונו המַסד ואתם נשלים הבנין עד הטפחות, כי גורלם גורלנו ותקוותם תקוותנו; אם אנגליה ואמריקה ובני בריתן ידעו שכלה ונחרצה היא מהעם היהודי להקים את הריסות ארצו, לבנותה ולהיבנות בתוכה, ושרק על גויות בניו, על גויות החלוצים והפליטים, יכּון משטר הגוזל מאתנו הזכות למולדת ועצמאות; אם עמי הדימוקרטיה יראו שהיהודים מסתערים ומתפרצים לארצם, ויהיה המשטר אשר יהיה, וכי רבבות היהודים בארץ יעמדו לימין הפליטים, גם אם יצטרכו למסור את נפשם על כך, – קוֹם יקום דבר הגאולה. ודבר הגאולה יקום – כי בידינו אנו נבצע אותו. וזאת אשר נדרוש מאנגליה, מאמריקה, מרוסיה ומכל בני בריתן: תנו את דבר הצלת העם היהודי במולדתו בידי העם היהודי עצמו.

זוהי עכשיו תורת הציונות המדינית. זוהי בשורת ארץ־ישראל היהודית לגיטאות ולמחנות ההסגר.

מפעל שלושת הדורות יצק בלבנו אמונת־אומן שדבר־הגאולה אינו חזון־בדים ותעתועי־דמיון, כי הדבר קם ויהי במתכונת קטנה – וביצועו המלא אינו אלא הגדלת המתכונת. אמונה ובטחון אלה – על ידיעת הקשיים העצומים והנוראים העומדים לפנינו, – צריכים להיות שופעים בארץ ולהקרין את פני הגולה. זוהי ההצהרה שצריכה לצאת מפה לכל מחנות ההסגר והגיטאות. זוהי האמונה שבה נבוא לאומות העולם.

ואם ישאל השואל: מה נשתנה? מדוע יעלה בידינו הפעם דבר אשר לא העלינו על הדעת במלחמה האחרונה?

זאת התשובה: יש לנו עכשיו שני דברים שלא היו אז – ישוב גדול בארץ ואסון גדול בגולה.

בעולם שיקום על חרבות היטלר, הישוב היהודי בארץ – אם ירצה בכך – יחווה כוח מוסרי, מדיני והתישבותי, ששקול נגד כל כוח אחר בארץ ועולה עליו.

והאסון הגדול של עמנו בגולה – בכוח אידיאה גואלת אפשר להפכו למנוף עצום של גאולה. אסון של מיליונים – הוא גם כוח גואל של מיליונים. ודבר הציונות – אם אינו דבר־שפתים בלבד – הוא לצקת את האסון היהודי הגדול בדפוסי־גאולה אדירים.

בעבודתנו בארץ התקנו את האפיק שלתוכו יזרום בלחץ האסון רצון החיים והחירות והעצמאות של מיליונים יהודים במולדתם.


  1. מתוך התזכיר שהגשתי למאיסקי ב־13 לאוקטובר, שנת 1941, בלונדון.  ↩

  2. מאנשי „השומר“.  ↩

  3. ממייסדי פתח־תקוה לפני 70 שנה.  ↩

  4. אכר וסופר, מראשוני חדרה ורחובות.  ↩

  5. ממייסדי עין־חרוד.  ↩

  6. ממייסדי דגניה א׳.  ↩

  7. ממייסדי מגדיאל.  ↩

  8. בעל בית־החרושת „לודזיה“, מראשי התאחדות בעלי התעשיה.  ↩

המלצות קוראים
תגיות