רקע
דוד בן־גוריון
תכנית פעולה ציונית ויהדות אמריקה
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: מהד' ב, תל אביב: הוצאת מפלגת פועלי ארץ-ישראל; תש"י 1950

בועד הפועל הציוני, ירושלים, 15.10.42


לאחר שמסרתי בהנהלה דין וחשבון מאנגליה ואמריקה קיבלה ההנהלה את ההחלטה הבאה פה אחד:

„ – – ההנהלה מאשרת את קו המדיניות הציונית, כפי שהוגדר על־ידי שליחיה בכינוס כל ציוני אמריקה במאי 1942 (ועידת בילטמור) הקובע:

סדר העולם החדש עם בוא הנצחון, על יסודות השלום והצדק והשויון, לא יתכן בלתי אם תיפתר בו שאלת חוסר־המולדת של העם היהודי פתרון מוחלט.

והדורש:

א. לפתוח שערי ארץ־ישראל לעליה יהודית;

ב. למסור לסוכנות היהודית השלטון על העליה לארץ ולהעניק לה כל הסמכות הדרושה לפיתוח הארץ ובנינה, לרבות פיתוחן של כל אדמות־הבור הבלתי־נושבות;

ג. לכונן את ארץ־ישראל כקומונוולט יהודי מעורה במבנה הדימוקרטי החדש של העולם“.

המלה „קומונוולט“ היא מלה אנגלית. תרגומה בלאטינית הוא רספובליקה. תיתכן רספובליקה שאינה קשורה עם שום מדינה אחרת, כמו הקומונוולט של קרומוול, ויש שהיא קשורה ליחידה ממלכתית גדולה יותר כמו הקומונוולט של אבסטרליה, שהיא עצמאית לגמרי, אבל היא גם משולבת כחבר שווה בקומונוולט הנקרא „בּריטיש קומונוולט אוף ניישנס“. מכיון שלא נמצאה לנו מלה מקובלת בעברית, אנחנו משתמשים לצרכי ההחלטה במלה האנגלית.

וזה המשך ההחלטה:

„ההנהלה מציינת ברצון שקו זה נתקבל בועידות של ציוני אמריקה, דרום־אפריקה, אנגליה, קנדה וארצות אחרות.

ההנהלה מציעה לועד הפועל המוצמצם לאשר החלטה זו של ההנהלה“.

 

משמעותה של ההחלטה

עכשיו אני רוצה להגיד שהחלטה זו אין בה משום ניסוח המטרה הסופית. לא התכוונו לנסח את המטרה הסופית, אין אנו חושבים שזה בסמכותנו ושיש עכשיו צורך בכך; אין גם ניסוח של פּרוגרמה אידיאולוגית, אלא פשוט זה ניסוח של כיוון מדיניותנו בתקופה זו: מה שנגיד לעולם, למדינאים באנגליה, באמריקה, בקנדה, בדרום־אפריקה; מה שנגיד לערבים; מה שנגיד לעם היהודי, בין זה העומד לפי־שעה מחוץ לתחומי התנועה הציונית ובין זה העומד בתוכה, כלומר: מה הוא תוכן בירורנו, הסברתנו ודרישתנו הפוליטית בזמן הזה, כלפי עתידנו הקרוב למחרת הנצחון.

אנחנו רואים בהחלטה זו ניסוח של שלב מדיניותנו בתקופה זו, ולא פירוש למַה שהיה עד עכשיו, או ניסוח העתיד להיות, אלא בשלב זה בעולם, ביהדות, בארץ־ישראל אנו מגדירים את מחוז חפצה של מדיניותנו.

הכוונה העיקרית של מדיניות זו היא עליה רבתי של יהודים מיד לפתיחת האפשרות הראשונה לעליה ומפעלי בנין רחבי מידה בארץ־ישראל שיקלטו את העליה. לפי הכרתנו, גם העליה הגדולה וגם מפעלי הבנין הגדולים בחקלאות, בחרושת, בים ובאויר, מחייבים משטר מיוחד לו; כי בזה שישנו בארץ בתקופתנו, דברים אלה – עליה כזאת, מפעלי בנין כאלה – בלתי־אפשריים. זה מחייב משטר מיוחד, חוקי קרקע, חוקי מים, הגנה, מכס, בריתות מסחריות ועוד ועוד, אשר בעיקר יהיו מכוונים לאפשר עליה גדולה ולהכשיר בנין הארץ בקנה־מידה רחב ובקצב מהיר

אולם לכך נחוץ לא רק משטר הבנוי על חוקים וסדרים, אלא גם מגשימי החוק. מחוקקיו ומבצעיו, המוציאים את החוק מהכוח אל הפועל, צריכים להיות מכוונים לתכלית זו ולהיות בכל לבם לעליה זו, למפעלי־בנין אלה, לקליטת העליה.

לאחר החלטה זו, שנתקבלה פה אחד בהנהלה, אולי כדאית הסברה קצרה על הציונות והיהדות באמריקה – – –

 

הציונות באמריקה

מרכז הכובד של הפעולה המדינית הציונית הוא בשעה זו באמריקה. בסוף המלחמה תמלא אמריקה תפקיד מכריע, ואולי קובע. כוח אירופה ידולדל, וקיומה יהיה תלוי במשך כמה שנים בעזרה הכלכלית של אמריקה. גם סידור הענינים המדיניים יהיה תלוי בהשתתפותה האַקטיבית של אמריקה בשעת המלחמה ובסדרי השלום; אולם יהי אשר יהיה תפקידה של אמריקה בענינים העולמיים, בענינינו אנו היא יכולה ודאי למלא תפקיד מכריע.

התנועה הציונית באמריקה במשך עשרים השנים האחרונות עמדה בעיקר על הציונות הקונסטרוקטיבית. היא עזרה לבנין הארץ, ולא היתה מעונינת באותה מידה בעבודה הפוליטית ולא עסקה בעבודה תרבותית ביהדות אמריקה. שני אלה הם הליקויים העיקריים בפעולתה של התנועה הציונית באמריקה.

והדבר השני המציין את הציונות באמריקה הוא שהיתה מצומצמת במשך עשרים השנה האחרונות בחוג אחד של יהדות אמריקה – במעמד הבינוני והנמוך. היא לא נשענה לא על המוני הפועלים, לא על האינטליגנציה, המהווה כוח גדול וחשוב באמריקה, ולא על עשירי ישראל, שהם תופסים מקום חשוב. אין זאת אומרת שלא היו קצת פועלים בתנועה הציונית, או אחדים מבין האינטליגנציה או מבין עשירי ישראל, אבל שלושה גושים אלה היו מחוץ לתנועה הציונית הרשמית, וזה בא כתוצאת הפילוג בשנת 1921 1. צמצום בסיסה הסוציאלי של התנועה הציונית והצרת היקף פעולותיה בשטח הכספי־הכלכלי בלבד התישו את כוחה של התנועה בשטח הפוליטי. באמרי זאת איני מזלזל בחשיבותה של עבודת הבנין. אילו הסתפקנו בתקופת בין־הזמנים, בין שתי המלחמות העולמיות, כשכל העולם נתערער ונידלדל, בפעולה מדינית ולא היינו מקימים דבר מה בארץ, אולי היתה הסופה המתחוללת עכשיו בעולם מוחקת אותנו מעל פני הארץ.

אבל כרגע הגיע הזמן, שחשוב לא סכום הכסף הנשלח מאמריקה לארץ, אלא התרומה שהקיבוץ היהודי הגדול בעולם, אשר נמצא בדרך מקרה היסטורי מוצלח בארץ הגדולה הממלאת תפקיד עולמי, יביא להיאבקותנו המדינית: אם הציונות האמריקנית תצליח לרכז סביבה את כל העם היהודי בשביל פתרון ציוני של שאלת העם היהודי מיד לאחר המלחמה ואם על־ידי כך תוכל להשפיע על האומה ועל הממשלה האמריקנית שתפעל לטובתנו.

עם בוא המלחמה לא היתה התנועה הציונית מוכנה לתפקיד זה מיד, מפני הצמצום שלה. קרה כך שגם התפקיד הקונסטרוקטיבי לקרנות נהפך לענין מיכני. יש קופת־צדקה בכל עיר, וביחוד לאחר שהמגבית המאוחדת התמזגה עם מגבית הג׳וינט, יש מנגנון פקידותי המטפל בעניני המגבית; גם פקידים לא־ציונים, בעיקר פקידי הג׳וינט, אוספים כסף. ברוב המקומות אין גם צורך לאסוף כסף, כי ישנה הקרן, ובאמת הציונות נתרוקנה כמעט מכל פעולה ממשית. תיאור זה אינו כולל ענף אחד הגדול ביותר של התנועה הציונית – „הדסה“, שלה מפעל מסוים משלה בארץ. ואם כי תחילה היה מצומצם, כאילו פילנטרופי, אבל הענין הקונקרטי שבמפעלה קירב אותה יותר לארץ־ישראל, וביחוד לאחר שהתחילה לטפל בענין עלית הנוער, מפעל שהוא עצמו נפח בה נשמה ציונית חדשה ונתן לה סיפוק גדול מאד. על כן משמשת „הדסה“ במידה רבה מפתח לציונות האמרי­קנית. ואם כי אינה משמשת כוח מנהל, ואינה יכולה להדריך את התנועה כולה, אבל בלעדיה, ובניגוד לה, כמעט שאי־אפשר לעשות דבר בתנועה הציונית האמריקאית.

כשבאתי בפעם הראשונה לאמריקה, היה נראה לי – מהסתכלות במצב הענינים בעולם, בארץ, ובאנגליה, – כי הדבר העיקרי, שיש לתנועה הציונית העולמית ולתנועה הציונית האמריקאית לעשות הוא, להחדיר לתוך התנועה הציונית האמריקאית הכרה פוליטית ואינסטינקטים פוליטיים, ולהקנות לה פרוגרמה פוליטית וקו מדיני – ולא לעתיד לבוא, כמטרה סופית, אלא תכנית־פעולה פוליטית לתקופה זו.

 

על הקו המדיני

אז שהיתי באמריקה חדשיים–שלושה. עשיתי מאמצים רבים להקנות להם את ההכרה כי קודם כל יש צורך בפעולה פוליטית – גם בזה היה ויכוח עם טובי הציונים, ואחר־כך – מה צריכה להיות תכנית הפעולה הפוליטית. העמדתי אותה על שלושה דברים: א) התנגדות ל„ספר הלבן“, עד כמה שזה יתכן לעשות באמריקה, ותיתכן עבודה רבה מאוד; ב) הקמת צבא יהודי; ג) כינון ארץ־ישראל כקומונוולט יהודי לאחר המלחמה, בתור פתרון לשאלת מצוקת היהודים בתקופה זו.

ענין הנחלת הקו המדיני נתקל בהתנגדות, ועוד יותר – תוכן הקו. היה דיון רציני, אם לעשות באמריקה פעולות נגד „הספר הלבן“, כי לא רצו להכביד על האדמיניסטרציה באמריקה המסייעת לאנגליה; היו מוכנים לנהל פעולה פוליטית, אבל לא נגד האדמיניסטרציה. אפילו בימי „פּאטריה“, היה ריב גדול עם הרוב של הועד לשעת חירום, עם טובי אנשינו בוושינגטון. במשך הזמן נוצרה הבנה גדולה יותר, כי הם ראו, שאנחנו לא פחות מהם – במידה שהבעתי את דעת ארץ־ישראל, – מלאים השתוממות למעשי הגבורה של העם האנגלי, אשר לפי הכרתי הציל את האנושות, וכי כל מחאותינו נגד האדמיניסטרציה אינן באות מתוך איבה לאנגליה, וּודאי לא מתוך איבה לאמריקה; הרי גם באנגליה גופה ישנה דימוקרטיה, ובודקים את מעשי הממשלה אפילו בשעת המלחמה. אם הממשלה עושה משגה, יש חופש הביטוי ויש חופש הבקורת, וציוני אנגליה, שהם בודאי פטריוטים טובים מאוד, לא נרתעו לבקר באופן חריף מאוד את מעשי הממשלה.

סיבוכים גדולים יותר היו בענין הצבא היהודי. היה דיון בלונדון על יחידה יהודית של יהודי הגולה. אם כי רבים תמכו בזה, והיתה מסורת של הגדוד היהודי הראשון במלחמה הקודמת שבא מאמריקה, שגם ברנדייס, שלא היה חשוד ביותר על אי־פטריוטיות אמריקנית, וגם וילסון תמכו בזה, אבל מאז חלו שינויים רבים – הפחד מפני אנטישמיות גבר לאין ערוך, ולפי שעה אין בקרב הציונים אדם ממשקלו של ברנדייס, שיכול לפסוק מה זאת אומרת להיות אמריקני טוב.

אולם, לאחר כניסת אמריקה למלחמה, כשענין הגיוס בגולה נצטמצם, והגדוד היהודי נעשה אפשרי רק בארץ־ישראל, התאחדה התנועה הציונית בסעיף זה, והוא הדין בנוגע לסעיף השלישי: קומונוולט יהודי.

היו בירורים רבים. התחלתי ב„הדסה“. ידעתי שזהו המפתח. התנועה גדולה, והיא קרובה יותר למעשה לארץ־ישראל, וההתענינות בעניני הארץ גדולה פה יותר מאשר בשאר החוגים וגם ההססנות היתה כאן רבה יותר, אולם גם „הדסה“ בועידתה היא וגם הציונים הכלליים (פירוש הדבר באמריקה – הגברים) קיבלו את הפורמולה הזאת של התפנית הפוליטית: כינון ארץ־ישראל כקומונוולט יהודי, ובמאי שנה זו נתכנסה ועידה של כל ציוני אמריקה, ושם נתקבלה פרוגרמה זו פה אחד.

 

תכנית בילטמור

תכנית זו של ועידת „בילטמור“ היתה לנחלת התנועה הציונית האמריקאית. באותה החלטה יש פסוק חריף על „הספר הלבן“, אמנם, לא חדש, כי הוא לקוח ממכתב הסוכנות היהודית לארץ־ישראל לנציב העליון:

„הועידה מביעה את התנגדותה הבלתי־משתנית ל„ספר הלבן“ של 1939 ומצהירה, כי אין לו כל תוקף מוסרי או חוקי. „הספר הלבן“ מתכוון להגביל, ובעצם הדבר לבטל, את זכותם של היהודים לעליה ולהתנחלות בארץ־ישראל, והוא, כדברי וינסטון צ׳רצ׳יל בבית־הנבחרים במאי שנת 1939 – „מעשה הפרה וביטול הצהרת בלפור“.

ויש סעיף על הצבא:

„בהיאבקות עם כוחות התוקף והעריצות, שהיהודים היו ראשוני קרבנותיהם ושמהם נשקפת עתה סכנה לבית־הלאומי היהודי, הכרח הוא להכיר בזכותם של היהודים בארץ־ישראל למלא את תפקידם במלחמה ובהגנת ארצם, על ידי כוח צבאי יהודי שילחם תחת דגלו והמפקדה הראשית של עמי הברית“.

בנוגע לסעיף ה׳, סעיף הקומונוולט, נוצרה אחדות כללית, – כרגע זו היא הפרוגרמה המוסכמת של ציוני אמריקה. יש אולי בודדים ובודדות המהרהרים בלבם אחרי סעיף זה, ואולי יש להם גם סימפטיה לפרוגרמות אחרות, אבל בדיון על הקמת ה„איחוד“, לרגל מאמר ד״ר מגנס ב„בעיות היום“2, לא היה אף אחד, לא בין הגברים ולא בין הנשים, וגם בין אלה הקרובים יותר לתפיסת הגב׳ סולד, – ואני מדגיש את תפיסת הגב׳ סולד,– שיגן על הצעה אחרת, בכל אופן לא בגלוי.

 

פרצופם של יהודי אמריקה

וכמה מלים כלליות בנוגע ליהדות אמריקה. יהדות אמריקה, עד כמה שאני מכיר אותה, שונה מכל קיבוץ יהודי אחר בעולם; היא דומה במקצת לקיבוץ היהודי בארץ־ישראל – זו היא יהדות של מעבר. ברוסיה, בתימן, בגרמניה היו קיבוצים יהודיים מושרשים מאות בשנים; יש אומרים אלפי שנים, יש אומרים שהיהודים קדמו לבוא לגרמניה לפני הגרמנים. הם היו מושרשים בשני דברים: בחוויה יהודית ובשכנות בארץ. השכנות בארץ היתה קבועה. גם הסביבה מחוץ ליהודים היתה מושרשת. אמריקה כולה היא ארץ של מעבר, והיהדות אף היא יהדות של מעבר. היא מאוד היולית, אינה מגובשת, עדיין רחוקה מבגרות, ולכן אין לדבר על פרצוף מסוים. וכשם שאי־אפשר לומר דבר מסוים על אמריקה כולה, כן על היהודים. יהודים תמיד דומים לגויים, אלא שתמיד מוסיפים נופך משלהם.

בזה יש גם חיוב. אין כאן הנוקשוּת, נגיד, של היהודי המתבולל בגרמניה (אני מדבר כמובן על גרמניה שלפני היטלר), אין גם הנוקשוּת הדתית המסולפת של „אגודת ישראל“, כן הדבר אצל האנטיציונים. זהו דונג שעדיין לא נתקשה. פה אפשר לצור ביתר קלות כל צורה, אבל יש בזה גם מן השלילה. הכל רך, כותבים על הדונג ונקל למחוק את הכתוב.

ביהדות רוסיה היו כל הזרמים שרשיים, הוא הדין בגרמניה. כאשר החלה המרידה הציונית בנשמת היהודי הגרמני העמיקו לחשוב, חרשו חריש עמוק מאוד בנפש ובמחשבה.

דברים אלה אינם באמריקה, ומשום כך יש צורך בהתמדה. אף פעם אי־אפשר להגיד שהמלאכה נשלמה. אם אינך ממשיך – הכל עלול להחרב.

והציבור מורכב מאלפי־אלפים ציבורים: „לאנדסמאנשאפט“ים, גילים שונים, יוצאי גרמניה שהגרו לאמריקה בתקופות שונות, – „יחוס“ מיוחד הוא להימנות בין יוצאי גרמניה שהגרו בשנת 1848, – יוצאי רוסיה הממשיכים גם באמריקה לדבר רוסית וכו׳ וכו׳. רבים ההבדלים בין החלקים השונים. אציין רק ארבעה גופים, המהווים מבחינה פוליטית את יהדות אמריקה. אמנם הם אינם מייצגים את כל יהדות אמריקה. היהדות האמריקאית מרובה מאלה, היא מסובכת, מורכבת, אבל מבחינה מדינית יש למנות רק ארבעה גופים עיקריים אלה, וכאשר ארבעת הגופים האלה פועלים פעולה פוליטית במאוחד, מקובל לחשוב שיהדות אמריקה פועלת. כך חושבים גם ביהדות האמריקאית וגם מחוצה לה.

 

ארבעת הגופים העיקריים של יהדות אמריקה

ארבעת הגופים האלה הם: א) הקונגרס היהודי, ב) בני ברית, ג) ועד הפועלים היהודי, ד) הועד היהודי האמריקאי (אמריקן ג׳וּאיש קומיטי).

אומר מלים אחדות על כל אחד ואחד. קודם כל עלי לציין דבר מעציב במיוחד בשבילי: בין ועד הפועלים היהודי, המייצג את הפרוליטריון הסוציאליסטי, ובין הועד היהודי האמריקאי, המייצג את עשירי ישראל באמריקה, יש קירבה נפשית גדולה מאוד, כי לשניהם יש גישה פילנטרופית לצרכי היהודים, והם גם תלויים זה בזה במידה רבה. הועד היהודי האמריקאי – אלה הם 250 יהודים שכל אחד מושרש בחיים האמריקאיים, במשטר האמריקאי. לרבים מהם משקל מיוחד. אין להשוות את זולצברגר3,למשל, ליהודי סתם באמריקה, כי מי שיש בידיו „ניוּ־יורק־טיימס“, העתון הגדול ביותר באמריקה ובכל העולם כולו, אינו סתם אחד היהודים. ובכל זאת אלה הם יחידים, ואמריקה היא ארץ דימוקרטית במובן הפורמלי, ויש בחירות. אדם אינו יכול להתנשא, לשלוט, אלא הוא צריך להיבחר, ונחוץ המון להישען עליו, ומשום כך זקוק הועד היהודי האמריקאי לועד הפועלים היהודי, כי לאלה יש המון. מאירך גיסא יודעים כי „אמריקן ג׳ואיש קומיטי“, והמנהיגים העומדים בראשו, יש להם ערך פוליטי, ועל ידי יהודים אלה אפשר להשיג דבר־מה; ויש גם תסביך נחיתות של יהודים, אותו תסביך נחיתות שהציונות ניסתה לעקור אותו, ולא הצליחה בכל. התנועה הסוציאליסטית ניסתה אף היא לעקור אותו, וגם היא לא הצליחה בכל, ואם גם היו באמריקה סוציאליסטים נלהבים – פגה התלהבותם. ויש תסביך נחיתות, ביחוד אם היהודים העשירים הם קרובים למלכות, ולרוב הם קרובים למלכות בין אם היא דימוקרטית ובין היא ריפובליקנית. המלכות באמריקה זהו אדם אחד. כך הוא על־פי הקונסטיטוציה, הוא נבחר, הוא מנהיג, ועל־פי רוב היהודים יש להם זיקה לאחד כזה. אין בין העשירים היהודים והפועלים היהודים ניגודים מעמדיים ממש, כי עשירי ישראל מעסיקים פועלים לא־יהודים, ודוקא בעניני הפועלים היהודים הם פרוגרסיביים מאוד. שיף במפעליהם היה המתווך בשעת שביתה גדולה, והפועלים סמכו עליו. העשירים היהודים עשו את כספם בעיקר מפועלים אמריקאיים.

בני ברית“ היה מתחילתו ארגון של יהודי גרמניה, כלומר, מתבוללים שהמשיכו את התבוללותם הגרמנית באמריקה. לא היתה התבוללות באוכלוסית אמריקה, אלא התבדלות. אמנם באמריקה אין היהודים הללו יכולים להיות חלק של העם הגרמני, אבל הם אומה בפני עצמה. על היהודים האחרים הביטו כעל זרים להם ונזהרו לא להיגעל ממגע אתם. במשך הזמן התעשרו רבים מיהודי רוסיה ונכנסו לאט לאט לחוגים אלה וקשרו אתם קשרי מסחר, ואחר־כך גם קשרי משפחה. „בני ברית“ היה אורדן שכל סנוֹבּ רצה להיות בו. במשך הזמן נעשה יותר המוני, יותר ציוני. נשיא „בני ברית“ – מונסקי, ציוני, – עסק בזמן האחרון בשתי פעולות בעיקר: מלחמה באנטישמיות – והיהודים באמריקה שרויים יותר מכל היהודים בפחד מפני אנטישמיות – ובעבודה תרבותית יהודית. הם הקימו „קרן הלל“, קרן לתרבות בשביל הסטודנטים. יש באמריקה עשרות אלפים סטודנטים יהודים ורובם הגדול במחיצת „בני ברית“. אמנם הם אינם מפיצים הרבה תורה, אבל הם עושים דבר מה. ואילו היו הציונים עושים זאת מתוך הדרכת האידיאל הציוני, היו מצליחים ונעשים כוח גדול.

ועד הפועלים היהודי – דיברתי קודם רק על ציונים כלליים. עלי לתקן את הכלליות הזאת, כי התמונה בפרטיה היא אחרת, ואני מדבר מבחינת הפעולה הציונית עכשיו. מגבית־ההסתדרות עשתה שירות עצום לתנועה הציונית. היא רכשה חלק גדול של הפועלים המאורגנים, ביחוד של מנהיגי הפועלים המאורגנים באגודות המקצועיות. אלמלא היא, היינו עומדים בפני מצב, שתנועת הפועלים המאורגנת, זו שהגורמים החשובים ביותר מכירים בהם: הציבור היהודי וגם ה„בריטיש לייבור“ – היתה עלולה להיות אַנטי־ציונית, ומבחינתנו היה הדבר נחשב לקטסטרופה.

הודות למגבית חונכו הפועלים בחיבה להסתדרות, אחר כך בחיבה לארץ־ישראל, ולבסוף גם בחיבה לציונות, הם נעשו ציונים בכל – מלבד השם.

לרגל האסון שקרה את יהדות פולין, באו הרבה מנהיגי „בונד“ לאמריקה, והם באו בלהט האנטיציוני שלהם ובשנאתם לארץ-ישראל. מכיון שמפלגת „פועלי־ציון“, חברי למפלגה, עשו לדעתי חטא שלא יכופר שעזבו את ועד הפועלים היהודי, נשאר מקום בלתי־מוגן להתקפת כוחות אנטיציונים. ואם כי השפעתם בציבור היא אפסית, והם אינם מבינים את המנטליות של הפועל היהודי באמריקה, ליבו בקרב מנהיגי ה„ארבייטער־רינג“, חבריהם ב„בונד“ לשעבר, את הנימה האנטיציונית. מנהיגים בונדיסטיים אלה התבצרו במשרות, מהווים חלק במנגנון הממלא באמריקה תפקיד גדול.

ועד זה מחולק לשני אגפים: אגף אנטיציוני, המורכב מהפקידים והאגף הציוני – מנהיגי האגודות המקצועיות.

הועד היהודי האמריקאי – אם כי הוא במהותו רחוק מתפיסה ציונית, איננו אירגון אנטיציוני. להיפך, מבחינה פוליטית היה הועד הזה תומך באופן רשמי במדיניות הציונית, בהצהרת בלפור ובמנדט, ושנה שנה, באסיפות הכלליות שלו, היה מקבל פה אחד (ההחלטות בועד זה מתקבלות כרגיל פה אחד, כי אין נוהגים לחלוק על דעת נשיא הועד) החלטה לטובת הבית־הלאומי ותמך בדרך־כלל בתביעות המדיניות של ההסתדרות הציונית. אפילו בשעת הויכוח על החלוקה והמדינה היהודית נקט הועד היהודי האמריקאי עמדה ציונית גמורה. הוא אמנם התנגד להצעת פּיל, אבל ההנמקה בהתנגדות זו היתה ציונית גמורה: לא התנגדות למדינה יהודית, אלא התנגדות למדינה קצוצה. בועד טען יחד עם ברנדייס המנוח, שאנגליה התחייבה לעם היהודי הרבה יותר ממה שמציע פּיל, ויש לעמוד על מלוא ההתחייבות.

הועד מורכב מחברים אינדיבידואליים וקולקטיביים. „הדסה“, למשל, היא חברה קולקטיבית. בין חברי הועד הבודדים יש גם אישים ציוניים. יש בתוכו גם בודדים המתנגדים לציונות בכל תוקף, אולם הועד בכללו לא היה אף פעם אנטיציוני. יש להצטער על כך שביסוד הסוכנות המורחבת לא דאגו לכך, שהועד בשלמותו יצטרף לסוכנות, והסתפקו רק באישים אחדים. אמנם, באותו זמן היו אלה האישים המרכזיים של הועד היהודי האמריקאי, אבל ההצטרפות האישית לא הטילה על הועד כל התחייבות קולקטיבית, והכשלון של הסוכנות היהודית היה נעוץ קודם כל בחוסר מסגרת ארגונית של ה„לא ציונים“ באמריקה. ועד זה יכול היה להיות המסגרת היעילה ביותר של החוגים ה„לא־ציוניים“ בסוכנות המורחבת, והוא נשאר באופן רשמי מחוץ לסוכנות.

על הקונגרס היהודי אין צורך להרחיב את הדיבור. זהו סניף של הקונגרס היהודי העולמי, ובאמריקה הרכבו כמעט מזדהה עם התנועה הציונית.

 

הועד המשותף של יהודי אמריקה

הצרכים המדיניים שלנו בתקופה זו חייבו איחוד היהדות האמריקאית או בהמוניה או בארגוניה, סביב תכנית ציונית מדינית. היה אולי זמן – זה היה מיד לאחר המלחמה הקודמת – שאפשר היה לרכז את היהדות בהסתדרות הציונית גופה. זו היתה דרכו של ברנדייס המנוח, וכמעט שהצליח בדבר. יתכן, שאילו לא בא הפילוג בשנת 1921, היתה ההסתדרות הציונית מייצגת את היהדות האמריקאית. דבר זה לא ניתן להיעשות עכשיו. אבל ניתן להיעשות, לדעתי, משהו דומה לזה מבחינה פוליטית: הנחלת תכנית ציונית־מדינית לכל יהדות אמריקה.

כשבאתי לאמריקה מצאתי ועד משותף, מורכב מציונים ולא־ציונים, שהוקם על ידי ד״ר וייצמן כבא־כוח הציונים ול. שטרוק כבא־כוח הלא־ציונים באמריקה. הועד היה צריך לדון על עניני הגולה וארץ־ישראל, והיה מורכב מעשרה ציונים: וייז, ליפסקי, חברות של „הדסה“, חברי „פועלי־ציון“, „המזרחי“, המהווים את החטיבה הציונית כיחידה אחת, ועשרה לא־ציונים, – נציגי שלושה גופים: אמריקן ג׳ואיש קומיטי, „בני ברית“, וועד הפועלים היהודים – גם הם כחטיבה אחת, אבל לא אחידה, כי ביניהם יש גם „ציונים“ וגם „לא־ציונים“.

מיד לאחר בואי לאמריקה הוזמנתי לישיבת הועד הזה. באותה ישיבה דנו בשאלה „אקטואלית“ זו: מהו המושג „עם יהודי“. ברור, שהדעות נתחלקו באופן קיצוני, והישיבה עמדה להתפוצץ. התערבתי ופניתי לנאספים בהצעה שלא יתווכחו על שאלות אידיאולוגיות מופשטות, שמן ההכרח מפלגות את היהודים, לא רק בין ציונים ובין לא ציונים, אלא גם בין הלא־ציונים בינם לבין עצמם, ואולי גם את הציונים בינם לבין עצמם. הסברתי כי לא תיתכן שום אחדות ישראל על יסוד פילוסופיה מופשטת, ואין לנו צורך באחדות אידיאולוגית. הדבר הנדרש מאתנו הוא – תכנית פעולה משותפת לתקופת המלחמה ולאחריה, גם בשביל הגולה וגם בשביל ארץ־ישראל, על אף הניגודים האידיאולוגיים.

שני הצדדים קיבלו הצעתי וניסחתי טיוטה ראשונה של תכנית זו. בדיונים על עניני הגולה לא נתקלו בקשיים מיוחדים, וכולם הסכימו שיש לדרוש שיווי זכויות וריהאביליטציה של החיים הכלכליים שנהרסו. כשהגיעו לסעיפים הארצישראליים – נתעורר ויכוח רב. התכנית הארצישראלית היתה בנויה על יסוד החלטות בילטמור. חברי הועד הבלתי־ציונים לא גילו התנגדות – אבל הציגו שאלות: מה זאת מדינה יהודית? הזוהי מדינה, שאין בה לא־יהודים, או שללא־יהודים אין בה שיווי זכויות? מה יהיה מעמד הערבים? מה היא יכולת הקליטה? רק איש אחד מהלא־ציונים – צביון מסופרי ה„פאָרווערטס“ – הציע הצעה אלטרנטיבית. הוא נשען על השומר הצעיר בארץ והציע ארץ־ישראל כמדינה דו־לאומית, אבל גם הוא, לא פחות מאנשי השומר הצעיר, לא יכול היה להסביר, מהי כוונתו במדינה הדו־לאומית.

בחרו בועדה מצומצמת, שלושה שלושה מכל צד, שינסו להגיע לידי עמק השווה, אולם הדבר לא זז.

נראה היה לי שיש לעשות מאמץ מיוחד לרכוש את האישים המרכזיים הקובעים דעת הועד, ובחרתי בשני אנשים: בנשיא החדש של הועד היהודי האמריקאי, שנבחר במקומו של שטרוק שנפטר בינתיים, ובחבר שני, שבחיים היהודיים אינו תופס אמנם מקום מרכזי, אולם במדיניות האמריקאית יש לו מקום בין 3–4 האנשים רבי־ההשפעה ביותר, מחוץ לנשיא ארצות הברית עצמו.

הסברתי לשניהם – לכל אחד לחוד, – מה עשינו עד עכשיו בארץ, מה המעשה אשר עשינו בשביל העם היהודי, מה יש לעשות לאחר המלחמה, ומה הם התנאים הכספיים־משקיים ומדיניים־ממלכתיים הדרושים למען שארץ־ישראל תיענה במלוא אפשרויותיה להמוני ישראל לאחר מלחמה זו, ושניהם הבינו, העריכו והסכימו לקומונוולט יהודי.

אולם היו״ר של הועד היהודי האמריקאי עורר שאלה זו: האין מדינה יהודית פוגעת במעמד האזרחי של יהודי אמריקה? הוא דרש להבהיר בנוסחה מסוימת שיהודי אמריקה אינם שונים מכל אזרח אמריקאי אחר בכל הנוגע לזיקה לאמריקה.

ליהודים רבים באמריקה יש עדיין הפחד שמא לא יראו בהם אזרחים אמריקאים גמורים, אם הם יהיו קשורים עם ענינים יהודיים עולמיים. משום כך מתנגדים רבים לציונות. אבל גם אלה שאינם מתנגדים, ואפילו כמה וכמה ציונים, חוששים לסתירה שבין היות יהודי ובין היות אמריקאי. ההתבוללות האמריקאית שונה מבחינה חשובה מההתבוללות בארצות אירופה. העם האנגלי, הצרפתי, הפולני – זהו קודם כל מושג אֶתני־היסטורי, ולא רק מושג ארצי־מלכתי. בני עם מסוים באירופה שותפים למסורת לאומית, תרבותית, אֶתנית, פוליטית ולרוב גם דתית. באמריקה הולך ונוצר מושג חדש של עם. לא העבר, לא הלשון, לא הגזע והלאום, לא הדת. כל אמריקאי הוא מהגר, או בנו של מהגר, או נכדו של מהגר. המשותף הוא האזרחות האמריקאית. ההתמזגות החדשה בלשון ותרבות עדיין לא הגיעה לגמר בישולה. הזיקה האזרחית־הממלכתית היא משום־כך העיקר. ומשום כך גדול הפחד מהמלה „לאומיות“, שבלשון האנגלית יש לה הוראה כפולה: נתינות וזיקה לאומה (המלה „ניישון“ פירושה לא רק אומה, אלא גם מדינה). והפחד של כמה יהודים מהמלה „ניישונל“ אין לשער. אם יהודי מודה בקשר לאומה (ניישון) היהודית – הרי אזרחותו האמריקאית מפוקפקת, כי לאזרחות (נתינות) קוראים ניישונליטי. ואיך אפשר ליישב זיקת יהודי לארץ־ישראל ואמריקה כאחת?

בקושי־רב עלה בידי להסביר שיש כאן ערבוב של מושגים: שהמושג עם, אומה יהודית, אין בו משום זיקה אזרחית־ממלכתית, ובן עם יהודי יכול להיות אזרח אמריקאי או צרפתי. כמו שאירי יכול להיות אזרח אמריקאי או אוסטרלי – או אזרח אירלנד. ואם תקום מדינה יהודית בארץ־ישראל – רק תושבי המדינה (בין אלה שישבו בה מקודם ובין אלה שיתישבו בה) יהיו אזרחיה, ויהודי אמריקאי ביחס למדינה יהודית ימצא באותו המעמד של אירי־נוצרי באמריקה ביחס למדינת אירלנד. הוסכם שבתוך התכנית המסובכת יהיה סעיף מיוחד שיבהיר את ההבדל בין הזיקה הממלכתית־האזרחית של יהודי אמריקה ובין הזיקה המקשרת כל היהודים באשר הם. מאידך גיסא קיבל נשיא הועד היהודי האמריקאי וגם חברו את תכנית הקומונוולט היהודי בארץ. אולם נתגלו קשיים בקרב אחדים מחברי הועד. ההתנגדות נסבה על שני סעיפים של „בילטמור“ – פיקוח הסוכנות היהודית על העליה וקומונוולט יהודי. בין ראשי המתנגדים היה י. פרוסקוור. נפגשתי אתו והיתה בינינו שיחה ידידותית – אבל לידי הסכם גמור לא הגענו. הוא קיבל את הנחתי שיש המוני יהודים שהיו רוצים לעלות לארץ, שיש להם הזכות לעשות זאת, ושכל יהודי במידת יכלתו חייב לעזור להם בכך. הוא גם הסכים לכך, שאם המוני יהודים יעלו לארץ ויהווּ רוב, תקום מדינה יהודית, ואף־על־פי־כן לא ימנע את עזרתו מעליה גדולה. אולם הוא טען שתי טענות אלו: 1) למה לדבּר על מדינה יהודית? 2) כיהודי אמריקאי הוא רואה נזק בכך שיהדות אמריקה, כחטיבה שלמה, תדרוש מאנגליה זכות עליה או איזו דרישה אחרת. בדרישות פוליטיות מממשלה זרה איננו יכולים לתמוך כיהודים אמריקאיים, כי זה מערער את מצבנו באמריקה.

נפגשתי עם מנהיגי „בני־ברית“ והללו הביעו את הסכמתם המלאה לתכנית הציונית. יתר על כן: הם הבטיחו, שאם שאר הגופים לא יסכימו ויהיה צורך במלחמה פומבית, יצטרפו אלינו למלחמה.

אולם נראה היה לי, שמוטב למנוע מלחמה פנימית, אם אפשר להגיע לידי הבנה עם שאר הגופים, ואחרי נסיונות רבים אשר לא הצליחו, הגעתי לידי נוסח מוסכם עם נשיא הועד היהודי האמריקאי, שנתקבל גם בועד הציוני לשעת חירום פה אחד. הנוסח כולל גם קומונוולט יהודי. אולם היה צורך להוסיף ש„הקמת הקומונוולט היהודי לא תשפיע במשהו על הסטטוס הפוליטי והאזרחי של היהודים האזרחים בארצות אחרות“.

נוסף גם סעיף ש„ועדה מיוחדת תגדיר את הדרכים והשיטות המתאימות באופן הטוב ביותר להשיג את ביצוע המטרה שלנו בארץ“. ועדה מיוחדת של „אמריקן ג׳ואיש קומיטי“ אישרה את התכנית הזאת, אולם מיעוט קטן עם י. פרוסקוור בראשו הודיעו, שהם יפלגו את הועד, אם תכנית זו תתקבל. וכשנסעתי מאמריקה בספטמבר 1942 נשאר עדיין הענין תלוי ועומד.


  1. הכוונה לעזיבת קבוצת־ברנדייס את ההסתדרות הציונית לאחר שלא נתקבלו דעותיהם בועידת ציוני אמריקה בקליבלד. – המע'.  ↩

  2. נתפרסם בהמשכים בגליונות א, ב, ג, בחדשים יולי־ספטמבר 1941– המע׳.  ↩

  3. מיליונר ונדבן מפורסם, חותנו של פליכס ואַרבורג.  ↩

המלצות קוראים
תגיות