רקע
דוד בן־גוריון
שלוש חזיתות
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: מהדורה שנייה; [תל אביב]: מפלגת פועלי א"י; תש"י

במועצת מפלגת פועלי ארץ-ישראל, תל-אביב, 8 באבגוסט 1947

בפתיחה לבירורים במועצה אתחיל בחזית שנראית בעיני כמרכזית ומכרעת, אם-כי אינה אקטואלית בשעה זו, או נדמה לנו שאין היא אקטואלית: חזית הבטחון, שהיא חלק מהחזית הערבית.

זה כתשע שנים כאילו שורר שקט בחזית זו. הערבים למדו את הלקח של מהומות 1936/39: הם ראו שהנסיון להשבית עבודתנו ולהחניקנו – נכשל. הם סבלו מבחינה כלכלית לא-פחות, אם לא יותר, מאתנו. הם נפגעו מהטירור של המופתי יותר מאתנו. הרוגיהם עלו פי-כמה על הרוגינו. הם ראו שפעולתנו לא נפסקה, ולא עוד אלא שנתרחבה – וכבשה שטחים חדשים. הם למדו לכבד את כוחנו ואת התמדתנו. תשע שנים היה שקט.

ובתוכנו השתררה הרגשה של שאננות, שקט ובטחון. אבל בינתיים חלו שינויים העלולים לשים קץ לשקט – מחר או מחרתיים, ושאלת הבטחון תעמוד במרכז חיינו וקיומנו.

חזר המופתי. והוא חזר לא כפליט – אלא כדבּר וחולש על ערבי ארץ-ישראל, בין אלה הרוצים בו ובין אלה שאינם רוצים בו. וראינו את כוחו בחרם, כשכל ערבי ארץ-ישראל, לרבות הקומוניסטים הערבים, החרימו על-פי פקודתו את ועדת האומות המאוחדות. והוא חולש לא רק על ערבי ארץ-ישראל, הוא מכתיב במידה רבה את המדיניות הארצישראלית של כל מדינות-ערב.

חל שינוי שני: המדיניות האנגלית לא רק שממשיכה ב“ספר הלבן”, אלא מגייסת את העולם הערבי והמוסלמי נגד הציונות.

חל שינוי שלישי: קמה, לא בלי הדרכה אנגלית, ליגה של מדינות-ערב, והתוכן העיקרי, אם לא היחיד, של טיפולה המשותף הוא – מלחמה בציונות.

ולבסוף, גורם רביעי: נדמה שהארץ עומדת על סף הכרעה פוליטית. ולקראת הכרעה זו יתגייס כוח ערבי על-מנת להשמיד את הישוב או להחריבו.


*

ועלי להציג שאלה אכזרית: המובטח קיומו של ישוב זה? איני מתכוון הפעם לקיומו הכלכלי, אלא לקיומו הפיסי. אין זו שאלת החיים של שש מאות אלף יהודי ארץ-ישראל בלבד. גם זו בלבדה היא שאלה רצינית למדי. אבל זוהי שאלה הרבה יותר חמורה.

ולמען אבהיר לְמָה אני מתכוון אשאל שאלה שניה, ואף היא אכזרית. אילו חלילה היה ישוב זה נשמד – הן נשמדו בימינו ששה מיליון יהודים, – האם מוכשר עדיין העם היהודי להקים מחדש ישוב כזה? אפשר לענות בשאלה: מה נשתנה? מדוע לא יוכל העם היהודי להקים שנית ישוב כזה, לאחר שהראה כבר את יכלתו בהקמתו פעם אחת? אבל טענה זו היא מופרכת, כי מאז החל העם בבנין הישוב נחל עמנו שתי מכות אנושות המחבלות את יכלתו – ואין להתעלם מתוצאותיהן.

המכה הראשונה: ניתוק היהדות הרוסית. קשה לתאר גודל האבידה שאבדה לבנין ארץ-ישראל מאז 1918 ועד היום. די לזכור את תפקידה של היהדות הרוסית, לא ברוסיה בלבד, אלא בכל רחבי הגולה, ביצירת הספרות העברית והיהודית, בהקמת תנועת-פועלים יהודית, בבנין תנועת חובבי-ציון והציונות, בעליה החלוצית מימי ביל"ו ועד העליה השניה – ועד בכלל, בטיפוח ההתישבות היהודית בארץ. האם היה קם מה שקם בארץ – בלי השתתפותה הנאמנה של יהדות רוסיה עד שנת 1918? ויהדות זו עדיין מנותקת, ואין אתנו יודע כמה זמן ניתוק זה ימָשך.

המכה השנה: השמדת ששה מיליון יהודי אירופה.

ותארו לכם רגע, לוּ, חלילה, שתי העובדות הללו היו מתרחשות לא בזמן שנתרחשו, אלא בשנת 1880, למשל – האם היה קם הישוב הזה בארץ? ואילו היתה קטסטרופה גיאולוגית או פוליטית פוגעת בנו ומוחה את מפעלנו הארצישראלי מעל פני האדמה – אין יודע אם העם היהודי היה מסוגל עכשיו להקים מחדש מפעל זה. אין זו רק שאלת האמצעים הכספיים. נניח שהכסף הדרוש לכך ימָצא, – הימָצא גם הכוח החלוצי-אנושי הדרוש לכך? תולדות הישוב הוכיחו שלא עשרות המיליונים אשר הזיל אדם גדול ורב-אוצרות בשעתו – “הנדיב הידוע”, – אלא תנועה דלה וחסרת-אמצעים חוללה את הפלא ההתישבותי שלנו, באשר לרשות התנועה עמדו כוחות חלוציים. היקומו עכשיו בשרידי היהדות האירופית, פירורי היהודים בארצות-המזרח ובקיבוץ היהודי האמריקאי – כוחות-יצירה חלוציים אדירי חזון ורצון-הגשמה, שיתחילו מֶחדש את המפעל?


*

נוסף לשני השינויים הפנימיים חל גם שינוי חיצוני לא קל-ערך. בראשית בנין הישוב החדש היתה ארץ-ישראל פּרובינציה תורכית, ללא תביעה מצד עם ערבי וללא קיום מדינות ערביות. אמנם גם אז נגזרו גזירות נגד העליה וההתישבות היהודית – אבל השלטון היה רופף, רקוב וחסר-אונים, ובמאמץ לא-גדול אפשר היה להתגבר על הפרעותיו והגבלותיו. כרגע מוקפת הארץ מדינות ערביות עצמאיות, ובארץ גופה יש תנועה ערבית – פּרימיטיבית אמנם, מחוסרת תוכן חיובי, פורה וקונסטרוקטיבי, אבל חדורה לאומנות קנאית וצרת-עין המונהגת על-ידי תלמידי היטלר. אחרי נפילת המשטר התורכי באה הנה אנגליה של הצהרת-בלפור – עכשיו שולטת כאן אנגליה של באֶוין. להתחיל במפעל זה עכשיו לא היה כל-כך קל ובטוח, ושאלת קיומו של הישוב אינה שאלת קיומם של שש מאות אלף יהודים בלבד, אלא גורלו של הנכס ההיסטורי היחיד שהקים העם העברי בכל ימי גלותו והמשמש מסד ומנוף לכל תקוַת עתידו. ואבדן נכס זה עלול להיות אבידה לדורות.

הנשקפת סכנה לקיומו של הישוב? זוהי שאלה מכאיבה, אכזרית. ואל יאמרו לי שאין לשאול שאלות כאלו. יש ויש. סכנה זו קיימת – והיא תהיה חמורה ופטלית אם נסרב לראותה בעינים פקוחות ולהתכונן לקראתה בכל יכלתנו.

מראשית התישבותנו החדשה, זה כשבעים שנה, היינו נתקפים על-ידי הערבים – ועמדנו בפני ההתקפות. אבל משהו נשתנה מאז – ונתחייב בנפשנו אם נמשיך בשיגרה המחשבתית ובהרגלי הראִיה הישנה. נשתנו המניעים של ההתקפות, היקפן, אמצעיהן, ויש לקח של היטלר. והערבים (והתורכים) ידעו מלאכה זו עוד לפני היטלר. נשמדו הארמנים, נשמדו האשורים. ואין להישען על מציאות צבא אירופאי, כלומר בריטי, בארץ זו. לא תמיד שבענו נחת מצבא זה – ואף-על-פי-כן יש אולי הרגשה, שכל זמן שצבא זה נמצא פה לא יתכן שיקרה פה מה שקרה בגרמניה ובפולין. ואיני רוצה עכשיו לברר את השאלה אם יש לסמוך על מגינים אלה או לא. אבל יתכן הדבר שצבא זה יסתלק מכאן – ברצוננו או לא ברצוננו, ויווצר חלל. אמנם ידוע שמשרד-החוץ אין לו כל רצון להסתלק מכאן – ובאֶוין ישלים עם יציאה מהודו ובורמה ומצרים ובלבד שישָאר בארץ. אבל יש דברים שחזקים גם מבאֶוין. יתכן שבאֶוין יסתלק או יסולק, יתכן שהצבא יסתלק – גם אם באֶוין לא יסולק, ואנחנו נעמוד פנים אל פנים עם הערבים. ופירוש הדבר – לא רק בפני כנופיות ערביות אלא בפני צבא ערבי. אמנם, אין זה צבא משובח, משופרא-דשופרא, אבל זהו צבא – ויש לו ציוד צבאי, גם מכונות-יריה, ותותחים, וגם – בארצות אחדות, – אוירונים ומפציצים.

אין ברצוני להלך אימים. אבל נתחייב בנפשנו אם לא נעֵז לראות מציאות קשה ומרה – כמות שהיא. אין זו שאלת קיומנו אנו – אלא שאלת קיום מפעל ההצלה והגאולה של העם היהודי כולו, זוהי שאלת תוחלתם ועתידם של כל שרידי העם היהודי בעולם.

מדינות-ערב הכריזו עלינו חרם כלכלי. המדינות הללו הן חברות באומות המאוחדות, והחרם מתנגד לצ’רטר של האומות המאוחדות. בריטניה היא ממיסדי האו“מ ומחמשת ה”גדולים“, היושבים ראשונה במלכות, ואף-על-פי-כן הודיעה הממשלה הבריטית בתעודה רשמית שנתפרסמה זה לא כבר: אנו לא עשינו ולא נעשה כלום נגד החרם, באשר לחרם יש סיבות פוליטיות. ו”החרם" אינו המלה האחרונה של צוררינו בארץ זו ובארצות השכנות. ועלינו לשאול את עצמנו: הנוכל לעמוד?

אנו מעטים. אבל יש לנו יתרונות לא-קטנים, מוסריים ואינטלקטואליים, וחשיבותם לא-קטנה, גם לגבי מבחן של כוח. אולם יתרון זה יעמוד לנו – אם נתכונן, ונתכונן לקראת כל אפשרות, לקראת כל סכנה, ונתכונן במלא היכולת והתנופה והזריזות, אם נראה בתכונה זו את הבעיה המרכזית, את התפקיד המרכזי, תפקיד שבו תלוי הכל. בשתי השנים הקרובות צריך תפקיד זה להיות הרעיון המדריך את כל הליכותינו כלפי חוץ וכלפי פנים, הוא גם צריך לקבוע את מבנה התקציב הציוני והישובי ואת ארגוננו הפנימי.

יש לנו מסגרת אחת בישוב שאין בה הבדלים אידיאולוגיים ומפלגתיים, מעמדיים ועדתיים, שאין בה ימין ושמאל, פועלים ובעלי-בתים; עובדה זו בלבד משַוה למסגרת זו חשיבות יחידה במינה. בפילוגים ובפיצולים האוכלים את ישובנו – זהו נכס יהודי כללי שאין ערוך לו. למסגרת זו נתכנו עכשיו עלילות! נכשיר אותה בעוד זמן ליעודה הגדול והמכריע.


*

– – – ומכאן לחזית השניה – החזית האנגלית. “המלחמה המתועבת נגד היהודים”, כפי הגדרתו הקולעת של צ’רצ’יל, הולכת ונמשכת ולא עוד אלא שהיא מחמירה. והשלב החדש – מלחמה מתועבת בהעפלה, ובמלחמה זו משתמשים בהשמצה ובסחיטה פוליטית. מתארים את ההעפלה כמסחר-עבדים וכספסרות-דמים ולוחצים בכל האמצעים, הכשרים והפסולים, על מדינות אירופה. – ולא רק במערב אלא גם במזרח; בבלגיה וביוגוסלביה, באיטליה ובפולין, – שיהדקו את הבלוקדה הבריטית נגד נדחי ישראל ושארית הפליטה באירופה ויסתמו את כל נמלי הים התיכון בפני המעפילים.

ההעפלה היא עכשיו נקודת-המוקד של מערכת העם היהודי. איני יודע הרבה מערכות בהיסטוריה האנושית כהתמודדות זו בין אהבת-ציון לבין הצי הבריטי. מצד אחד – עקורי-ישראל חסרי-כל, אשר שכלו באירופה הנאצית את הוריהם, ילדיהם, אחיהם ואחיותיהם, אשר עברו כל מדורי הגיהינום והעינויים במחנות-הריכוז – ולא נשאר להם אלא רצונם לחירות ואהבתם לציון, ומצד שני – הצי האדיר של בריטניה והמשטרות של כל מדינות אירופה, הסוגרים בפניהם הדרך למולדת. לפני שבוע הגענו לשיא של המערכה הטראגית והגדולה הזאת – ל“יציאת אירופה תש”ז", ונדמה שנזדעזע קצת המצפון העולמי. אבל היש בכוחו של זעזוע זה לשנות את המצב? אל נזלזל בכשרון-ההשמצה של מכונת-התעלומה הבריטית, ולא בשנטז' הפוליטי של משרד-החוץ המתגבר בכל מדינות הים-התיכון, ואין זה מן הנמנע שיסגרו בפנינו את הנמלים ודרכי-המעבר. מאמין אני שנפרוץ לנו דרך – אבל אסור לסמוך רק על כוח ההעפלה.

הגיעה השעה שנערער על עצם קיומו של שלטון בריטי בארץ. לא מספיק לפסול את “הספר הלבן”. עלינו לתבוע את חיסולו וסילוקו של השלטון הבריטי מהארץ – ללא כל דחיות. שלטון זה אין לו יסוד חוקי והצדקה פוליטית. הוא לא נבחר על ידינו, הוא לא נבחר על-ידי הערבים. אין לו כל סמכות ויפוי-כוח מתושבי הארץ. הוא היה פעם שליחו של חבר-הלאומים, ותנאי שלטונו וסמכותו נקבעו במנדט; הוא הפר את המנדט הזה, ובזה עקר את היסוד המשפטי לקיומו בארץ, ומאז שלטונו כאן נשען על כוח ואלָמוּת בלבד. אם השלטון הבריטי אינו כפוף עוד למנדט – אין לו שום זכות להישאר בארץ.

כנראה שאף הממשלה האנגלית בעצמה הרגישה שאינה יכולה להוסיף לשלוט בארץ, לאחר ערעור המנדט, בלי סמכות בינלאומית, והביאה את שאלת ארץ-ישראל בפני האומות המאוחדות; עלינו לתבוע איפוא מהאומות המאוחדות חיסול השלטון הבריטי וסילוקו.

איני יכול להבטיח שנמצא אוזן קשבת – אבל איש אינו יכול להגיד שהיא תהיה אטומה. כי אין כל טעם, אין כל יסוד להמשכת השלטון הבריטי. אם אנגליה טוענת זה עשר שנים שהמנדט אינו בר-ביצוע, כלומר שאין היא רוצה ואין היא יכולה לבצע את המנדט – הרי עליה להסיק את המסקנה המוכרחה: להסתלק מהשלטון בארץ. ועלינו להגיד זאת בלי שנאה ובלי מרירות כלפי אנגליה, אבל בבהירות ובפשטות – לאנגליה עצמה ולאומות המאוחדות.

ועם סילוק המנדט והשלטון הבריטי – עלינו להתנגד לכל מנדט ושלטון זר אחר, בין של מדינה יחידה, בין של מספר מדינות. נכיר פעם באמת הפוליטית – בין שהיא נעימה ובין שהיא מרה: מלאכתנו לא תיעשה על-ידי אחרים. מלבד הנסיון הקצר – משנת 1917 עד שנת 1937 – של אנגליה אין אנו יודעים אף דוגמא אחת בהיסטוריה העולמית שאחד העמים יקח על עצמו את העוֹל והטורח לשלוט באחת הארצות על-מנת שעם אחר יבנה ויתישב באותה ארץ למען היות בה רוב. אם טוב הדבר או רע – עלינו להעמיד על שכמנו אנו את עול עלייתנו, התישבותנו – וחידוש מולדתנו.

איני יודע מה תהיינה מסקנות ועדת האו“מ והמלצותיה, ומה תחליט עצרת האו”מ. אולם יודע אני שני דברים, שאי-אפשר לעולם הרחב להתעלם מהם.

הדבר האחד הוא – שכאן בארץ יש ישוב יהודי השונה מכל ישובי-היהודים בארצות אחרות – כי הישוב פה הוא אומה, עם כל הסימנים המובהקים שיש לכל אומה עצמאית ומושרשת במולדתה. ושליחי 11 הארצות שנשלחו הנה מטעם האו"מ אי-אפשר שלא ראו עובדה בולטת ורבת-משמעות זו.

והדבר השני – התפרצות יהודי הגולה לארץ. יש המוני-ישראל שהעליה לארץ היא בשבילם שאלת-חיים. גם זאת ראו חברי ועדת האו“מ. אומות-העולם לא יתפעלו מנאומים ודקלומים של מטיפים ציוניים – חברי ועדת או”מ יודעים ודאי בעצמם מלאכת הנאומים והדקלומים, אבל אי-אפשר שלא יתרשמו מעובדת התפרצותם הנואשת של המונים מעפילים, המחרפים את נפשם על-מנת להגיע לחופי המולדת.

ואי-אפשר שהעולם לא יסיק משתי עובדות מכריעות אלו את המסקנות המוכרחות. אי-אפשר שלא יבינו שבארץ יש אומה יהודית אשר לא יתכן שאנגלים או ערבים ישלטו בה. אי-אפשר שלא יבינו שיש מעפילים יהודים ששום צי לא יעכב את התפרצותם לארץ. אלו הן שתי עובדות-ברזל המשמשות משען נאמן ביותר לתביעתנו הציונית בשעה זו. שתי עובדות אלו עלינו להגביר ולהאדיר במלוא יכלתנו – כי הן-הן גופי ההלכה והמעשה של הציונות. ובשעה זו יש להוסיף תנאי שבשורה הראשונה נדאג לצרכי הבטחון, כי בו תלוי הכל. זוהי כל התורה הציונית, לדעתי, בתקופה זו.


*

רק מלים אחדות על החזית השלישית – הבינלאומית.

העולם עכשיו, אומרים, מחולק לשני גושים, וכל אחד כאילו נתבע להגדיר עצמו לאיזה מן הגושים הוא שייך. ודאי שאין להתעלם מן הניגודים הקטנים והגדולים – ניגודי דעות וניגודי אינטרסים שבין מדינות שונות, אולם ב“פילוג העולמי” יש הרבה מן הניפוח המלאכותי ומשום תמרונים תכסיסיים של מדינאים שונים, אין עכשיו אף מעצמה אחת בעולם שאינה זקוקה לשאר המדינות, שאינה תלויה בשאר המדינות. אין אף מעצמה אחת בעולם השׂשׂה לקראת קרב, הרוצה במלחמה עולמית חדשה, שאינה זקוקה לשלום. ואל נמהר אנחנו לקבל גזירת פילוג עולמי, ואל ניחפז אנחנו להצטרף לצד זה או אחר.

בחילוקי-הדעות הקיימים בעולם, – וכל עוד העולם יהיה חפשי יתקיימו בו חילוקי-דעות, – יכול הפרט היהודי להצטרף לאיזו דעה שהיא, ולהימנות על מפלגה כראות עיניו. אולם העם היהודי כעם, כחטיבה לאומית-פוליטית, מודרך ע"י האינטרס ההיסטורי שלו – ועושה את חשבון עולמו – אינו מזדהה עם אחד הצדדים והצירופים והפיצולים העולמיים, אלא מאמין בעולם אחד ומאוחד, מסתמך על אחדות המין האנושי ושואף לשלום בין עמים ותומך בשלום בין עמים, גם כשבין העמים ובתוך העמים יש חילוקי-השקפות והתרוצצות-אינטרסים. אין העם היהודי מחויב ואין הוא רשאי להיות פּרו-או-אנטי מישהו, בעד או נגד איזה צירוף או קבוצת עמים, הקרובים קרבת גזע או השקפה. האורינטציה היהודית היא אורינטציה על שלום עולמי, על אחדות האומות, על תיאום בינלאומי. עצם פיזורנו בין האומות ומעמדה של ארץ-ישראל מחייב אותנו לאורינטציה זו. יש כששה-שבעה מיליון יהודים בגוש האנגלו-סכסי, וכשלושה מיליון יהודים בגוש הסוביטי. אין אנו היהודים תמימים במידה כזו שנראה צד אחד שהוא כולו לבן וצד שני שהוא כולו שחור. לנו יש נסיון רב-צדדי ומסורת היסטורית עתיקה, ואלה מכשירים אותנו לראות את הטוב והרע שבכל עם והם גם מצַוים עלינו אמונה בשלום עולמי ובאחדות המין האנושי. כאן יש נימוק נוסף להחיש עד כמה שאפשר את חיסולו וסילוקו של השלטון הבריטי בארץ. ממשלת “הספר הלבן” והתנגדותנו למדיניות המעל של צ’מברלין-באֶוין משַוה לנו כאילו נטיה אנטי-בריטית. עם חיסולו של המשטר הבריטי בארץ אנו משתחררים מנטיה נפסדת זו – כי אין לעם היהודי שום סיבה להתנגד לעם הבריטי, כשם שאין לנו שום סיבה להתנגד לעם הרוסי. שנאה לאיזה עם שהוא, זרה לנו ואסורה עלינו; נכיר בטוב ובחיוב שישנו בכל עם, נלמד מכל עם מה שכדאי, רצוי ומועיל ללמוד ממנו ונהיה אסירי-תודה על כל שירות רוחני, מדעי, תרבותי, אמנותי, פוליטי, שכל אחד מהעמים שירת את הקידמה האנושית, בדרכו בדרכו וברוחו המיוחדת.

העם היהודי לא יבָּנה מניגודים שבין עמים – אלא מהרמוניה בינ-לאומית. כל מלחמה חדשה – אנו נהיה קרבנותיה הראשונים. אין אנו גורם עולמי ניכר, ולא בנו תלוי שלום העולם, אבל במידה שהדבר תלוי בנו – נהיה לכוח המחזק את השלום בעולם ונקשור קשרי-ידידות עם כל עם גדול וקטן, במערב ובמזרח, בצפון ובדרום.

כחצי-יובל שנים היתה הציונות בנויה על אורינטציה אנגלו-צנטרית, ואין לה כל יסוד להתבייש על כך. אנגליה היתה הראשונה שהכירה בדורנו בקיומו של העם היהודי ובזכותו למולדתו ההיסטורית, והתחייבה לסייע בהקמת הבית-הלאומי של העם היהודי. עם ההתכחשות של ממשלת אטלי-באֶוין לעמדה זו נסתיים פרק זה במדיניות הציונית, ורק אנשים החיים בעולם שעבר זמנו מסוגלים עוד להתמיד באורינטציה אנגלו-צנטרית. אורינטציה ציונית בימינו אלה יכולה להיות רק אורינטציה על האומות המאוחדות.

גידולו החפשי של מפעלנו בארץ מחייב חיסול השלטון הבריטי בארץ – ועל חיסול זה עלינו לערוך מערכה ניצחת באומות המאוחדות. אבל אין אנו חייבים עם חיסול השלטון הבריטי בארץ להמיר את האורינטציה האנגלו-צנטרית באורינטציה אנטי-בריטית. נכיר בטוב שבכל אומה – ואין אף עם אחד שכולו או כולו רע, בדיוק כעם היהודי, ואת מבטחנו לעתיד נשים בעצמנו ובאומות המאוחדות. זוהי האורינטציה הציונית היחידה בתקופה שאנו עומדים בה. – בכנות ובתום-לב נבקש ידידות כל העמים ונרחש ידידות לכל העמים – וניתן יד להגברת כוחן וסמכותן של האומות המאוחדות.

המלצות קוראים
תגיות