רקע
יוסף זליגר
משה הקטן
mנחלת הכלל [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: לאה זליגר, ירושלים; תר"ץ

בבית קטן ונמוך ברעמסס בארץ גֹשן ישבו מסביב לשֻלחן עמרם בן קהת ואשתו יוכבד, בתם מרים קטנה בת תשע שנים, ובנם אהרן, ילד בן שש שנים, ועל ברכי עמרם משה הקטנטן בן שלש שנים, בכל הבית מוסך רוח עצב וכֹבד ראש. עיני עמרם היו שקועות בעיני משה הזַכות והתמימות והמשוטטות מאביו לאמו ומאמו לאביו ומהם לאחותו וממנה לאחיו וחוזרות חלילה חליפות.

“אבי היקר”, שאל הילד את אביו בהתרפקו על לבו ובהשתעשעו בזקנו למה היום כל כך שקט בבית, למה כֻלכם מחרישים? אֹהב כל כך, אם הנך מספר למרים מזקנותינו שרה ורבקה, אשר היו כל כך צדיקות וטובות. אתמול שמחתי כל כך, כאשר שאל אהרֹן אותך על האורחים, אשר הביא זקננו אברהם אל ביתו. ספר נא גם עתה, אבי יקירי". פתאום קפץ משה מעל ברכי אביו וירץ אל אמו ויחל להתחנן: “אמי, למה זה תבכי? מה לך? כואב לך דבר? תני לי את כאבך”. וברגע הזה נהפכו עיני יוכבד לעינות מים ודמעות חמות זלגו מהן בלי הפיגות, עד אשר נרטבו פני משה הקטנטן וכלו רועד, מבלי לדעת פשר דבר, גם מרים ואהרֹן בכו לקראת אמם; הם ידעו את הצרה העתידה לבא עליהם עוד ביום ההוא.

כאשר ראה משה, כי אמו איננה יכולה לענותו מרֹב בכי ואנחה, פנה שוב אל אביו בשאלתו להגיד לו את סבת היגון הנורא המלא את הבית – והנה גם על לחיי אביו שני נחלי דמעות מעיניו ועד זקנו. כאשר לא ידע מה לעשות, עמד בפנה ויתפלל: “אנא ד' אלקי אבותינו אלקי אברהם אלקי יצחק ואלקי יעקב, רחם נא על אבי הצדיק ועל אמי הטובה והסר מהם את יגונם ושמח את לבם לדבר ביניהם ואתנו דברים יפים בפנים שוחקות כתמול שלשום”. ככה שנה משה את תפלתו פעמים רבות והוריו הרפו מעט מבכיָם ויקשיבו לקול תפלתו.

“השמעת עמרם”, אמרה יוכבד לאישה “בן סגֻלה, בן פלאים נתן לנו האלקים, שמע נא, איך הוא שופך את נפשו לפני ד' והיום יאֹבד לנו, לא נראהו עוד למחר ולא למחרתים, ומי יודע, אם בכלל עוד נראהו, ואף אם נראהו, מי יודע, אם נשמח בו? שמה אל מקום הרשע יוּבל בננו הטוב בעוד שעות”. “אמנם כן”, ענה אחריה עמרם “מי יודע, אם לא יקרעו שם החרטומים הכלבים את לבו העברי מקרבו וישימו תחתיו לב מצרי קשה כחלמיש ומי יודע, אם לא יִוָסף גם הוא על שונאינו להתאכזר על אחיו ולגזֹר עליהם גזרות קשות. עתה ארבע שעות ביום; בעוד שעתים כחצות היום יבואו שוטרי פרעֹה לקחתו אל חצר המלכות.”

עוד שפתי משה נעות בתחנה ואזניו לקחו שמץ דבר משיחת הוריו והוא רץ אל אמו ויסתר את פניו בחגורתה לאמר: “אמי הטובה, אותי יקחו ממך, מכם? אנה? אל אנשי רשע? לגוים? אנכי לא אלך, לא ארצה ללכת, אנכי אבכה; אנא אמי, אבי, אל תתנוני! אנכי אֹהב כל כך את אבי ואת אמי, את אחי אהרן ואת אחותי מרים. מי הם אלה, אשר יקחוני? אלה העומדים בסכינים וצועקים על אחינו העובדים לשום לבֵנים כל היום? אלה הרעים, הרשעים, אצלם אשב אנכי? לא! הסתירוני נא, שם בארון, במטה, תנוני בידי אחד מבני ישראל להחביאני, ואך לא אל המצרים הרעים, המכים את אחינו הטובים”.

“ומה תאמר על זה, עמרם, אולי באמת נעשה כן, נקח נא עצה מפי בננו החכם; האם לא צפנתי אותו כבר שלשה ירחים? ולמה לא ננסה כזאת גם עתה”? ומרים הקטנה נגשה אל אמה ותמח את דמעותיה מעל פניה ותאמר: “אל נא יפֹל לבבנו עלינו; ד' אלקי אבותינו, אשר מָשה את אחי היקר מתוך מים כבירים, הוא יצילהו גם מיד אבירים. אנכי אלך גם היום אחריו ואתיצב מרחוק על יד ארמון המלך וגם היום ישלח אלקי השמים את דבר ויחלץ את אחי מצרה ואולי אזכה גם היום להיות שליחה לפדות נפשו כמו לפני שלש שנים”.

“ומה תחשבי, יוכבד, מרים בתנו פתחה לפני ברגע הזה שערי תקוה; האם לריק עשה אל שדי אתנו חסד בימים הראשונים לימי חייו, כי לא שלטה בו יד מצרי להשליכו היאורה? האם מקרה היה, כי בהיות תבתו בתוך הסוּף, באה בת פרעה לרחֹ ולהצילו? הלא אותות ומופתים נעשו בו בתת האלהים בלב מרים ללכת שמה ולשמֹר עליו ובלב בתיה בת פרעה לדרֹש מינקת עברית? האם לא אצבע אלקים הוא, כי ילדה בת שש תדע להערים ולקרֹא אותך בתור מינקת? הלא כל הדברים האלה הנם רק עצות מרחוק של אל אלהי הרוחות, להשיב את בננו אל חיקנו”.

“אמֹר אֹמר לך, כי אף אם לא יושב בננו אלינו בקרוב, יש בזה איזו מחשבה עמֻקה של אל רחום וחנון לטובתנו ואולי גם לטובת כל עם ישראל הנאנחים והנאנקים תחת היד הקשה של פרעֹה מלך מצרים ונוגשיו הרעים והחטאים; לא בעבורי ובעבור ביתו לבד נעשו כל הנסים האלה, כי מי אנכי, אשר יעשה ד' אלקי השמים והארץ עמי אות לטובה? אינני ירא כלל, פן יאֹבד בנני היקר בגוים, פן יאַבד לב מתנה הנִתּן לו ממרומים, כי כן שמעתי מפי אבי קהת ואבי מפי אביו לוי בן יעקב, כי אין האלהים עושה נסים ללא תכלית. נצפה נא לרב חסד ואמת, כי יגאל את עמו בקרוב ויבחר את בננו זה להיות מלאכו להוציא את עמו מעבדות לחרות ומיגון לשמחה. אולי בעבור זה סבב את הדבר, כי יהיה בננו הטוב קרוב למלכות”.

“כן כן”, השמיע עתה אהרן את קולו “משה אחי הוא טוב ונעים, הוא לא יוכל להיות מצרי; ראו נא את עיניו הטובות והמאירות כשמש! האם תוכלנה העינים האלה להביט בזעם על בני ישראל רצוצים? לא, לא! הם לא יעשו אותו למצרי, הוא יעשה את כֻלם לעברים! הלא כאשר ראֲתו בת פרעה בפעם הראשונה, נהפך לה לב אחר ותחמֹל עליו ותּצילהו ותתנהו על ידך, אמי הטובה, אנכי אֹמר לכם, כי אם יהיה משה יקירנו בחצר המלך, יתחנן אל פרעה מלך מצרים, להסיר את העֹל מעל אחינו ולהיטיב אתם. האמנם משה”? “כן כן” אמר משה “אנכי אֹהב את אבי ואת אמי, את עמי ואת אלקי אבי לנצח”.1


  1. נדפס בשבועון “בת קול”גליון ח' לבוב תרע"ג.  ↩

המלצות קוראים
תגיות