רקע
שלום עליכם
כוכבים תועים
שלום עליכם
תרגום: ק. א. ברתיני (מיידיש)
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
שפת מקור: יידיש
פרטי מהדורת מקור: תל-אביב: דביר; תשנ"ב 1992

 

חלק ראשון: שחקנים

פרק ראשון: הציפור פרחה לה

ביום א' עם אור בוקר – בשלהי הקיץ היה הדבר – התעוררה לאה אשת-החזן לפני כל בני הבית. היא נזכרה שיום א' היום, יום שוק. הטילה מבט בחלון והבחינה שהיום כבר בעיצומו, אמרה לעצמה: “אוי, מכה ניחתה עלי!”… התלבשה במהירות, נטלה ידיה, בלעה “מודה אני”, חטפה את הסל ויצאה בפחז כאילו עומדת היא להחמיץ מי יודע איזה יריד.

בחוץ עמד בוקר נעים. השמש הקיצה בחום ובלהט והשקתה את הולנשט בקרני הפז שלה. כדג במים חשה עצמה לאה אשת-החזן כשהגיעה אל השוק. והשוק שנערך בהולנשט היה עצום! המולדובנים הובילו הנה תוצרת חלב של כבשותיהם, שפע של ירקות ופרי האדמה מן המקשאות! תירס, מלפפונים ירוקים בזיל הזול. ומה גם בצלצלים ושום צעיר ושאר ירקות. מכל המינים הללו קנתה אשת-החזן קמעה-קמעה מלוא הסל. ודגים שלח לה אלוהים – מציאה כשרה! אף לא חלמה על דגים. אך הם באו לקראתה. תארו לעצמכם דגים – רק קוראים להם “דגים”. דגיגים קטנטנים, קיפרינוסים, אדרות, לעס בשתיקה ופלוט ביריקה, וזולים כל כך, שבושה היא, בחיי, לספר: איש לא ירצה להאמין… כן, שוק מוצלח היה לה, ללאה אשת-החזן. מן הרובל האחד והיחיד, שנשאה עמה, נשאר בידה עודף ניכר להביא הביתה. אם כן, יש לקנות לחזן מתנה – עשיריה של ביצים טריות. “ישראלי ייהנה מן הביצים. הן יספיקו לעשר מנות של גוגל-מוגל, שהרי ‘ימים נוראים’ ממשמשים ובאים – כלום ראית כדבר הזה!… מה גם סוכריות שצריך להביא לבת. רייזל אוהבת דברי מתיקה, ממתקים, מיני לקיקה, שיבוא עלי מה שעלול לפגוע בראשה – איזו ילדה היא! ולוואי שהייתי מסוגלת לקנות לה זוג נעליים חדשות; הישנות כבר נקרעו, ראויות לכפרות”…

במחשבות כאלה הסתובבה אשת-החזן שעה ארוכה בין החנויות, עד שהרובל כולו נמס אצלה תחת האצבעות כשלג. רק אז נרגעה והלכה הביתה.

משניגשה לביתה שמעה כבר מבחוץ את החזן מסלסל את קולו בגרון: “מי-י-י בא-א-אש ומי-י-י-י במים!”… קולו, המצלצל אליה זמן כה רב, לא נמאס עליה מעולם. ישראלי החזן מתקין מבעוד מועד “ונתנה תוקף” חדש לגמרי לראש-השנה. ישראלי החזן אינו נמנה עם גדולי החזנים, ששמם נודע בעולם, אך אצלו בהולנשט הוא גדול למדי. העיירה לא תחליף אותו, היו בטוחים, בגדול שבחזני-המקהלה1 ולא ימסרו אותו למקום אחר תמורת מיליון! אף-על-פי-כן אין דבר נוגע לדבר. לולא עסק ישראלי החזן גם בקצת מלמדות, היה נאלץ לתלות את שיניו על-גבי קורת הגג2. למזלו הוא בעל-תנ"ך נאה ובעל-לשון-קודש חריף, ונוסף לזה בירכו אלוהים ביד נאה לכתיבה; אי לכך יש לו כעשרה תלמידים מבני עשירי העיר (ובנו של הנגיד בֶּנִי ראפאלוביץ' הוא מבחירי תלמידיו). שתי פרנסות אינן דבר של מה בכך. נכון, אמנם לפרקים מן החזנות ומן המלמדות גם יחד חסר אצל ישראלי החזן כסף לשבת, אבל מרעב כבר לא ימותו. מצוקה כזאת כבר ניתן לסבול.

כשבאה הביתה שטופת-זיעה עם סל מלא מן השוק, לא יכלה לאה אשת-החזן להבין למה אינה רואה את הבת ואינה שומעת את קולה. רגילה היתה שבבואה מן השוק מוצאת היא את הבת לבושה, רחוצה ומסורקת, קופצת לקראתה, הופכת את הסל ומחטטת: “אמא, מה הבאת לי?” – חכי, הנהר אינו בוער, אתן קודם לאבא את כוס הציקוריה שלו, כלום ראית כדבר הזה?"…

הנה כך רגילה היתה אשת-החזן. ואילו עתה דממה בבית, דממה מוזרה, אין רואים את רייזלה ואין שומעים אותה, על-אף הדלת הפתוחה. משמע, ישנה היא עדיין?… והחזן אינו פוסק מסלסוליו ומהפלגותיו, עד לדקה שבאוקטבות בבכי: “הה, מי-י-י באש ומי-י-י במים!” ושוב − “מי-י-י בא-א-אש ומי ב-מי-י-י- ים!”

דממה. על בהונות רגליה נכנסת לאה אל הבית, מעמידה את הסל בפינה, וכדי שלא תפריע את עבודת בעלה, החלה מדברת אל עצמה תוך התחככות בתנור: "חושך אפף אותי! עדיין ישנה היא?… לְמה שמסוגלת נערה! הנה יבואו התלמידים ל’חדר‘, והיא תסתובב עירומה לעיני הנערים כולם… כסבורה היא, שילדה היא עדיין… ישראלי!… ישראלי?… לא, אין הוא שומע… הוא משתולל הבוקר ב’באש’ וב’במים', אבינו שבשמים!.. מישהו עשוי לחשוב שגודשים שקים מלאים מן החזנות הזאת, ולבסוף הולכת רייזל בנעליים קרועות ומעוקמות, שיבוא עלי מה שעלול לפגוע בעצמותיה… עד מתי תישן, רעם הממני! צריך להעיר את הילדה, כלם ראית כדבר הזה!…

במלים אלו ניגשת לאה בחופזה אל החיץ, המחלק בסדין את החדר לשניים, מצותתת רגע, מרימה את המסך אט-אט בשתי אצבעות, מתבוננת במיטה, מטילה מבט על החלון הפתוח, עומדת רגע בלא מלים. חשה כאילו קלע מישהו אבן ללבה, מסובבת את ראשה אל הבעל:

“ישראלי!”…

המלה נורתה בקול כזה, שישראלי הפסיק מיד את זמרתו והפנה את ראשו אל אשתו:

“מה יש, לאה?”

“איפה רייזל?”

“מה פירוש, איפה רייזל? וכי אין היא ישנה?”…


*

כעבור חצי שעה כבר ידעה כל העיר על אסונו של החזן, והקהל החל לבקר כדי להיוודע פרטים, זה נכנס וזה יוצא.

"מה נשמע? אכן איננה?.. איך יתכן?.. איך קרה הדבר?..

כל הבוקר היתה העיירה כמרקחה: “שמעתם? נעלמה בתו של החזן!”… "מה פירוש?, היכן היא?… “אבדה, כאילו צללה במים”…

והחזן עצמו, מה מתחולל בו? אין הוא בוכה ואין הוא מדבר. עומד הוא באמצע הבית כגולם ומסתכל בעיני כולם. נראה שניטלו ממנו הדיבור והשכל… אבל אשת-החזן מתרוצצת כמטורפת על-פני העיר, פוכרת את ידיה, הולמת בראש עצמה, מרעישה את העולם: “בתי! ילדתי! עיני בראשי!”… אחריה הולכים נשים ואנשים, עוזרים לה בחיפושיה, כבר היו בכל קצות העולם: מעבר לגשר, בבית-הקברות, בכל גני המולדובנים ועל-יד הנהר – אַיִן!

את אשת-החזן הביאו הביתה תמוכה תחת הזרועות, מתה-למחצה. הבית היה מלא אנשים. הכול דיברו על האסון שפגע בביתו של החזן. אחדים גוללו את המסך, הציצו במיטה ובחלון הפתוח ושאלו כאילו את עצמם:

“זהו הפתח שבעדו פרחה לה הציפור?”…

בשעת אסון כזה עדיין נמצא בהולנשט איזה חידוד…


פרק שני: היא מתעלפת

עיירה יהודית, עניה ככל שתהיה, כורח הוא שיהיה לה רוטשילד משלה.

הרוטשילד של הולנשט הוא בֶּנִי ראפאלוביץ'.

לספר לכם על רוב גודלו ורוב עושרו דבר מיותר הוא. די, נדמה לי אם נתאר לכם את מעמד שולחנו בלבד. אצל בני יושבים אל השולחן כל יום לא-פחות מעשרים וכמה אנשים: בנים ובנות, חתנים וכלות – כולם יפים, בריאים, בריות מדושנים עם פיות שמנים, ואם זקנה אחת, המנענעת בראשה “לא-לא”, ומינקת אחת, לבנה כלחמניה של קמח מנופה, בעלת לחיים אדומות, ובחור אחד קופאי, קרוב משפחה. שמו של הבחור שמחה, וכינויו “ששון ושמחה”, לא מחמת היותו יצור שמח, אלא אדרבה – דווקא משום שמטבעו בחור עגום הוא, בעל מרה שחורה, פועל בעצלתיים. הוא עצמו שחור, מבריק, בעל עיניים בולטות, אפו סתום כמעט תמיד, ובגללו קשה לו לבטא מ“ם ונו”ן. שפתו העליונה עבה קצת ומצומחת שיער בשפע.

לשאר הנפשות של משפחה זו עוד תהיה לנו הזדמנות להתוודע. אך בדרך כלל עלינו לומר, שזהו בית נגידי, שמח, חי, ומחשיבים שם את האכילה. שם, משמגיעה שעת הארוחה, מתעוררת המולה כזאת ורעש כזה וקשקוש כזה של כפות ומזלגות, עד שאתה עלול ליהפך לחירש. בראש השולחן יושב כמלך בעל-הבית עצמו, יהודי בסראבי בעל בטן של ממש. ובעל זקן שהצטמח לכל רוחב פניו הכהים המבריקים; זקן המסרב לנוח כאצל כל הבריות, אלא הוא מוצלף ימינה ושמאלה – ונסה לעשות לו משהו!

בני הוא אדם שבאוכלו אוכל הוא. שתי עבודות בבת-אחת – זאת שונא הוא, אין הוא רוצה לדעת בשעת מעשה מה נעשה בחוץ. הוא עצמו מדבר מעט, אבל אם הזולת מדבר – לא איכפת לו. לעתים רחוקות מאוד, כשקמה המולה גדולה מדי ליד השולחן, גוער הוא בחבורה:

“שקט, ממזרים, מוטב שתעיינו ב’סידור' ותדעו מה הוא אומר!”…

פירושו של דבר, שיסתכלו בקערה ויידעו מה אוכלים. הרגל הוא אצלו שידבר במוסווה, בלשון סגי-נהור. למשל, סוס הוא אצלו “בחור”, כסף הוא “חרסים”, אשה היא “אסון”, בן הוא “קדיש”, בת היא “אבעבועה”, לחם הוא “חוט”, בית הוא “עליית-גג”, חדר-שינה הוא “חור”, וכן הלאה. מלשונו של בני ראפאלוביץ' ניתן להתקין מילון שלם.

את המקום בקצה השולחן תופסת אשתו של בני, ביילקה, יהודיה קטנטונת, חלשלשה, חרישית. אין שומעים אותה ואין רואים אותה. אתה מביט בה ונאלץ לשאול את עצמך: "יצור זה הוא שהביא לעולם כנופיה כזאת… אף-על-פי-כן, אל דאגה. אשה קטנטונת זו נושאת על עצמה את הגלות של הבית כולו, בכל מקום מצויה היא, וראשה כואב על הכול. לה עצמה אין צורך בדבר. החיים כולם הם הילדים. על המקום בראש ויתרה לטובת האם הישישה, המנענעת בראשה “לא-לא”… האם הישישה הזאת נבראה כנראה להזכירנו, מה סופו של אדם. כבר איבדה כמעט את כל החושים, ולא נותר לה אלא דבר אחד – עין חדה: הכול תופסת היא בראיה לפני הזולת. איש, חוץ ממנה, לא הבחין שבין בני הכנופיה המסובים לשולחן חסר צעיר הבנים – לייבל. הזקנה הבחינה בכך ראשונה והחלה להקיף בעינה החדה את כל השולחן ולנענע בראשה: “היכן הוא לייבל?”

אחריה נוכחו הכול לדעת, שלייבל איננו והחלו לחפש אותו בכל הפינות:

“היכן הוא לייבל?”

ככל שהיה ביתו של בני משונה בגודלו, עוד לא קרה שיחסר איזה צאצא ליד השולחן. נתכעס האב והוציא צו:

“להביא את ה’חזירון' מן ה’עדר'!”

בלשונו של בני היה הפירוש: להביא את “בן-הזקונים” מן ה“חדר”. ונשלח שליח ל“חדר” של ישראלי החזן להביא את לייבל הביתה לאכול ארוחת-ארבע.

המסובים כבר הגיעו למנה האחרונה, לתירס הטרי, כשחזר השליח ובפיו הידיעה, שלייבל לא היה כלל היום ב“חדר” של ישראלי החזן, ואצל החזן ואשתו אירע, לא עלינו, אסון. הילדונת שלהם, הבת היחידה, אבדה הלילה, אין יודעים לאן נעלמה…

כפצצה ניחתה הידיעה על הראפאלוביצ’ים. ובני המשפחה כולם נשארו יושבים ליד השולחן, מחליפים מבטים זה עם זה. מה חשב כל אחד באותו רגע, קשה לדעת. כל אחד לחוד הסתיר את מחשבותיו לעצמו. הזקנה בלבד היתה רגילה להביע את כל מחשבותיה בקול רם, בהנעת ראש:

“הסתכלו-נא במגירת השולחן. הייתי מוכנה להישבע, שהלילה כחצות שמעתי שמישהו מטפל שם באפלה, בה בשעה שהבחור הזה (היא הצביעה על “ששון- ושמחה”) נחר כל כך שמסוגל היה להעיר איזה מת”…

זקנים הם בעלי חלומות פרועים! מה פירוש “ששון-ושמחה” נחר? ואם זבוב יחלוף, כלום לא יתפסו באוזניו – הוא ששנתו כה קלה?! – אף-על-פי-כן נאלץ הקופאי המנומנם להטריח את עצמו מן המקום, ניגב בכפות ידיו השחורות המבריקות את שפתו העליונה המצומחת שיער בשפע, הוציא במחילה, מכיס מכנסיו צרור מפתחות גדול ולאט, לא בפזיזות, פתח את המגירה האמצעית של שולחן האלון, הציץ פנימה ונשאר עומד כמשותק. עיניו הבולטות המנומנמות נזדגגו לחלוטין, לא היה מסוגל להוציא חצי הגה. בא בעל-הבית ועזר לו.

“מירקה, השמיעני לשונך!” הרעים בני בקולו על הקופאי עד כדי כך, ש“ששון-ושמחה” נתרטט וחיש מהר הגיב, מסתבך קמעה בלשון ומאנפף בחוזקה:

“הנה כאן היו אצלי המפתחות כל הלילה, אתם שומעים או לא, בכיס המכנסיים, שינה לא נפלה על עיני, ולא רשרוש קל, שמעו-נא, והמגירה עכשיו ריקה, כאילו מוכנה שתירקו לתוכה. כל המזומנים, אתם שומעים או לא, אף לא סימן מהם!”…

אחרי המלים האלה פלט מישהו ליד השולחן קריאה חרישית, התכופף ונפל מתעלף.

זו היתה הקטנטונת, החלשלשה, החרישית – ביילקה.


פרק שלישי: הולנשט כמרקחה

הולנשט הומיה. רותחת. גועשת. הולנשט כמרקחה.

דבר של מה בכך?! – ביום אחד חדשות כה רבות: שתי שערוריות בבת-אחת! ואילו שערוריות! וצירוף כה משונה: הנערה של החזן העני עם הנער של הנגיד – סמיכות פרשיות, מה?!

והולנשט ניגשה לעבודה. חנוונים סגרו חנויות, מלמדים פיזרו “חדרים”, בעלי-מלאכה סילקו מספריים ומגהץ, נשים נטשו תנורים, והכול יצאו העירה, התכנסו בקבוצות-קבוצות והציפו את הרחובות – והמראה היה כשל שבת בצהריים. והפליגו במימרות ובדעות ובסיפורי-מעשיות על-גבי סיפורי-מעשיות, שאי-אפשר להעלות את כולם על הנייר. משום שעל כל סיפור-מעשה שהשמיע אחד, היו לשני שלושה אחרים. התערב שלישי וקיצץ כנפיהם, ששניהם בהמות הם; אין הם יודעים מי הולידם. אלא שהמגרעת היא, שיש עוד אחד, האומר שגם השלישי אינו יודע יותר ממת. הנה, הניחו לו, והוא יספר לכם דבר נאה!

וההפלגה היא לסיפור-מעשה ארוך, אפילו יפה מאוד, אך בנוי על סברות עצמיות, על-פשט ועל-פי היקש. נראה שאין הקהל מרוצה מסיפור זה בשלימות. על-פי ההיגיון, אמנם דבר-שכל הוא, אלא מה? אין הוא מתקבל כל כך על הדעת… עד שמתפרץ עוד אחד, דווקא צהוב-עור וטרוט-עיניים, ופורץ לו איכשהו דרך כלשהי ומציג קושיה חמורה:

“שמעו-נא, בני ישראל, מה שאשאל אתכם: אמרו לי, בבקשה, מהו שגרם לשני החבר’המנים שייעלמו דווקא אתמול, במוצאי שבת, באותו לילה ממש שנסע תיאטרון-יידיש מכאן?”

“אם כן, מאי קא משמע לן?”3

“משמע – כלום אין לכך שייכות לתיאטרון-יידיש ולשחקנים היהודים?”

“אתה חולב את העז ועליית-הגג רועדת.”4

הקהל פורץ בצחוק, והצהוב טרוט-העיניים חש עצמו נעלב:

“יכולים אתם לצהול עד להתפקע. אם חכמים אתם כל כך, ענו לי על קושיה נוספת שאשאלכם: מה היה להם, לשחקנים, לעשות בשבוע שעבר אצל ישראלי החזן? אולי אינכם מאמינים לי, הטריחו עצמכם ושאלו-נא את החזן עצמו.”

“הנה נלך מיד ונזרה מלח על פצעיו”.

“אל נא תדברו איפוא דברי שטות ותנו להוליככם בדרך. שאלו אותי ואמור אומר לכם מה עשו השחקנים אצל ישראלי החזן. נודע להם, אתם מבינים, שלישראלי יש נערה, הנערה יפה, היודעת לשיר יפה, והוא הרי עני הוא, החזן משמע. הציעו לו שימסור אותה להם, את הנערה משמע, שהם בתיאטרון יעשו אותה לאדם נכבד… יהודים! זה מתקבל על טעמכם?”

“אכן, מתקבל, אך מה תעשה עם בנו של בני ראפאלוביץ'?”

“אכן, רע לי. ראשי כמעט מתבקע מרוב מחשבות. אם אחשוב שהבחורון של בני ראפאלוביץ‘, הלומד אצל ישראלי החזן ב’חדר’, היה ‘מחותן’ עם בת החזן – איך מגיע זאטוט כזה לדברים כאלה?…. אם אומר שהנערה הוליכה אותו בדרך חלקלקות בהסכמת אביה ואמה – הרי מכירים אנו כולנו את ישראלי החזן שאין הוא, נדמה לי, אדם כזה. אלא אם כן אשת-החזן? זה דווקא, רואים אתם, ניסיון של מהלך ראוי. כלום מקשים על אשה?”…

“הסו, ילדים, גוּבֶּרנאטוֹר יֶדיט (מושל המחוז נוסע)!” התפרץ אחד בעל-השכלה, בהצביעו על מפקד המשטרה שחלף כחץ מקשת בכרכרה חדשה חורקנית עם פעמוניות רבות ושני סוסונים לבנים, שהקהל הכירם מיד, הלוא הם סוסיו של ראפאלוביץ'. ליד מפקד המשטרה, נפחד עד לאימת מוות, ישב יחיאל הכליזמר, שניגן כל הזמן בשביל חבורת השחקנים בתיאטרון.

כרכרה זו עם סוסיו של ראפאלוביץ' ויחיאל הכליזמר העלו מיד את מניותיו של היהודי הצהוב טרוט-העיניים לרמה כזאת, שמבלי משים החלו זזים ומתקרבים אליו עוד ועוד ומקשיבים לדבריו, המתקבלים הן על הטעם והן על השכל, ואכן יש בהם ממש.

משעלו על הדרך הנכונה ומצאו בתיאטרון-יידיש את המפתח האמיתי למאורע המשונה הזה, עוזבים אנו את יהודי הולנשט עם סיפורי-המעשיות שלהם – שיחדדו להם את מוחותיהם – וחוזרים אנו לזמן קצר לפני-כן, כשתיאטרון-יידיש אך זה הגיע להולנשט – זו הפעם הראשונה מיום שהולנשט היא עיר, ובסראביה – מחוז.


פרק רביעי: לץ גדול

כבר לפני שלושה-ארבעה שבועות היו מסיחים בהולנשט שעומד להגיע תיאטרון-יידיש, אך איש לא פילל שבהולנשט יהיה הדבר: “הבלים”, אמרו זה לזה יהודי הולנשט, גם זה דבר – שחקנים, קומדיאנטים, מי זקוק להם?"…

אי-אפשר לומר שיהודי הולנשט מפונקים כדי כך, שגדלו על תיאטרון. אדרבה, יש להודות שבעצם לא ראו תיאטרון מעולם, ואין הם יודעים במה אוכלים אותו. אך מצד שני, היכן כתוב שהכול צריך לראות במו עיניים? ולשם מה נתן אלוהים שכל לאדם? יהודי מבין, תודה לאל, דברים גדולים מזה, יהודי איננו גוי…

יום אחד, בבוקר לא-עבות, הגיע להולנשט איזה ברנש, לבוש במעיל צהוב-אדמדם-ירוק כהה-כחול, כובעון שחוק על ראשו ומזוודה פרומה בידיו, והודיע שבא הנה לשכור את התיאטרון. נתכנסו האנשים במרוצה לראות את הפלאים. לא משום שהברנש עצמו היה בו מן הפלא – זהו עניין בפני עצמו – אלא סתם, סקרנות היתה לראות מה יעשה.

הברנש, נמוך-קומה ובעל פנים מגולחים מלמעלה עד למטה, העיף זוג עיניים ממזריות בעיר הולנשט וביהודיה, והפליט אל הקהל אמירה בקול צרוד, והכובעון השחוק הפליג אצלו למעלה ולמטה:

“משמע, היתכן שאדם הראשון לא ערך מעולם את השבת אצלכם?”

כמדומה, מה יש בזה מן המיוחד? כמה מלים שגורות ביידיש. לא כן? הייתם צריכים לראות מה פעלו מלים ספורות אלו. כרסו של כל אחד נצבטה לו, ממש כמו בצבת, והקהל פרץ בצחוק. האיש כאילו נבהל תחילה מיהודי הולנשט, השתתק לרגע, הביט בהם כבמשוגעים, ונתן להם שיצחקו קצת. וכששבעו מצחוק פנה אליהם ברצינות גמורה, כי הרגיש זה כבר, במסעו בדרך, שקיבתו ריקה והוא חש עילפון מתחת ל“טלית-קטן”:

“אמרו לי, יהודי החביבים, אין אתם יודעים היכן יכולים להשתיק את הרעב?”

דומני, שוב מלים שכיחות מאוד. אבל הוא אך ביטא אותן והאנשים פרצו בצחוק כזה, עד שממש אחזו במותניהם וגעו בצחוק. זה כבר חרה לו, לברנש, והוא פנה אליהם ביתר רצינות:

“איני מתכוון להתלוצץ, אני מתכוון בפשטות – ליטול משהו לזרבוב.”

יותר מזה לא היה נחוץ. מהמלים האחרונות קיבל הקהל לא-פחות מעווית בקרביים.

כעבור חצי שעה כבר חזרה הולנשט כולה על המלים הללו: “ליטול משהו לזרבוב – חה-חה-חה!”

“לץ גדול!” אמר הקהל וניגב את הדמעות שביצבצו מרוב צחוק. “לץ גדול משונה במעיל משונה, בכובעון משונה, ובלשון משונה. יכולים למות מצחוק!”…

והלץ הגדול חיפש וחיפש עד שמצא את שלו. אכסניה לא ממדרגה גבוהה, אבל במחיר נוח…

לאחר שעשה הכרה עם דג מלוח של קֶרץ' וקינח בשתיית כוס יין בסראבי, הדליק הברנש שלנו סיגריה נאה, החליף דברים עם בעלת-הבית, אשה שחרחורת חיננית, נֶחה שמה, רצה לדעת אם יש לה בעל, אם אלמנה היא, ואולי גרושה, או סתם אשה? נחה נחנקה כדי שלא לפרוץ בצחוק, ונפנתה מן השלומיאל. והשלומיאל לקח את המקלון, הזיז את הכובעון השחוק על המצח, הכניס את הידיים לתוך הכיסים והפליג בטיול על-פני העיר, ובו-בזמן גם סייר וחיפש איזה מקום נאות בשביל התיאטרון.


הוא לא הלך לבדו. ליוותה אותו כנופיה שלמה של הוללים, יחפים, אבל חובבי תיאטרון-יידיש. הם הלכו בעקבותיו עד שהגיע לחצר. כאן ראה דיר ריק, סככה עצומה, רחבה, עם גג של פח.

“הנה, את הדיר הזה ברא אלוהים בששת ימי בראשית למען תיאטרון-יידיש!” אמר לעצמו ונכנס לחצר.

זו היתה חצרו של בני ראפאלוביץ‘, ובה שכן הדיר של בני ראפאלוביץ’.


פרק חמישי: שני מכתבים

הולנשט לא נצטרכה לחכות זמן רב ל תיאטרון-יידיש. כשרק התפשר הלץ הגדול עם בני ראפאלוביץ' בדבר השימוש בדיר, כתב אל אנשיו מכתב, שאנו מוסרים בדייקנות, מלה במלה, ככתבו וכלשונו:

ידידי הכאביב אלברט אני כותב לך מכתב ובא לאודיאך שאני בהולנשט בבסראביה איירה קטנה כפיאוק ואנשים חאיות הזוללים מאמאליגה וסובעים יין כמאיים אבל “מוישה” יילך לטיאטר שייקח אוטם הרואח וטיאטר סאחרתי מוטר לו לאאמוד בלונדון ובבמה יש לו שעפשר לאאסות שם סיבוב במיגררט ומצופה בברזל מאאכלה תבו לשם ולא גשם באאל הטיאטר שמו בעני מפותם בכסף כסאק במוץ בכל זות באאלאן הוא הדאוואר-אכער לקאבייל מיקדאמה אמרתי לו שיאמטין אומייד לאגיא אלי בימים אלה קאדאחאט בדואר ואכסאניה מאצאטי דאפקה אגונה ובאלאטבאיט מזוזונת אכול ושטיי וקאבייל לאאנאאטחה וקרדיט ככל שטירצה אלקיין אל תייה אידיוט אל טאאסה שהיוט ארוקוט שלאך טייקף טפאורה אים מודאוט ומאשקיין כל מה שיש לך וסא לחאן אים כל החדר לימאנישם לא לדחוט את הדאוואר מיטקארווים שלושט השבועות עם טישאת הימים אז נאמוט בראאב ורישיון להסיק קאן קאל קמו אייצל הוצמאך בעסאר צלי אל קייווה רייקה טידרוש בישמי בישלומו של אוצמאך הרואך באביו ואאסיי כאוויווי סיבוב אייליי לדיראטי שם שחחטי טאחאט המיטה נאאליי-באית שלי עם כמה מאחזות מצונזארוט ושלאך אליי למאנישם קאכאל אמוקדאם מודאוט ואל טייא משוגה שאני לו שולייאח מיווראק, כי רחושי לא אולה על עסרים קופיקוט מזויינות עם חור ממני ידידחה הדורייש בישלומו של כל אחד בניפראד ברוב ידידוט

שולם-מייאר מוראבצ’יק

כעבור כמה ימים קיבל שלום-מאיר מוראבצ’יק זה תשובה – מין מכתב כזה:

ידידי הנאאלה שולם מייאר שיוסיף רושכה לאמה נחוץ איא לך לאחטוף מבריינדלה קוזאק אסארא קארבן ולומאר שזה אל חשבוני אייזה חשבונוט, מאמזר, יש לי עם בריינדלה קוזאק הלאאקה כולא אוהבט אוטה כחאב איינאים בשל הכאראדה שהיא חריידה על פרוטה ועל הכסכונוט שהיא כוסחת ואאשר לטפאורוט שאתה קוטייב אייני מייווין או שאטה אוסה אצמך פייגר או שאטה באמאט בעהיימה קימדומה שיודייא אטה יאפה שהטפאורות קוואר ניטמאשקנו מיזמאן ומינאין לי הכסף ליגאול אוטן, קשרישיון לא רוצים קאן לאטייט אף לא במיליון ואת מיאט זיאווי ויאאלומיי לא אמאשקיין הם לא נירכשו לי ביקאלוט אלא אים קיין יאכטמו לי חוזים בראכל ביטכה אנאקיטה ולא יאזקירו אוד בולים וחאלוקים אריי לך שוטאפים אוצמאך גם הוא שוטאף לי לטיאטר לא יאגיא אוצמאך ליכאך שאחאלייק אימו לאחאצאים אל אף שהם מיאיימים אליי שעוסים לאאקה ליחוט שיאאסו באצלאאוט שיירדו לאאדאמה אני שולייאח לך מודאאוט ותוצי מייאד אישור לישמונה אצאגוט אים בנפיס ומה אתה קוטייב לי גאנאוו היטנאצלוט שרחושך עסרים קופיקוט עם חור איין אתה כולה לימאשקיין את השאאון קמוני כל אחד הו באאלאן אלי כולאם על קטייפאי רוצים טאפקידים רישונים וכשמאגיע לכלאל מאאסה איין איש בבאיט אכשאוו אני עוסה את הניסאיון האכרון טיצלאך לי ביסאראביה אריי טוב אים לא האקו רוש באקיר ואני מוכאן לינסוע לרומאניה וליארקיב שם ‘חדר’ שאלוהים והבריוט ייסמעכו וגם לאיפאטייר בו-באזמאן מהניטפלט שלי החולירה וביינטאים הוכיין שם כל מה שצאריך אך אל תאאסה אוצאוט גידולוט שם שמור על הקיס אנו נוסעים לישם כולאנו מירצשם לישבת ובמוצאשבת אוסים חאזארא וביום א' אומדים ליסאחייק ולידיאטחה שנאאליי-באייט שלך אים המאחזוט המיצונזארים קוואר מונאחים מיזמאן אל האשפה ביחאוויט ראוו ואיחוליי אושר ידידכה המנאהייל

אלברט שצ’ופאק


פרק שישי: קהל-הצופים ההולנשטי

שיכורים שזה זמן רב לא טעמו את הטיפה המרה, רעביו שזה זמן רב לא הביאו אוכל לפיהם, אינם צריכים להתנפל על מאכל ומשקה בתשוקה כזאת כפי שהתנפלו ההולנשטאים על תיאטרון-יידיש.

לקראת ההצגה הראשונה היתה לא רק חצרם של הראפאלוביצ’ים מלאה מפה לפה – הרחוב כולו היה צפוף מאנשים, עד שלא ניתן להטיל ביניהם תפוח. היו סקרנים מאוד להביט על התיאטרון, לפחות מבחוץ. להיכנס פנימה כבר היו בעלנים5 מעטים, בשל כמה סיבות: ראשית, הדבר צריך, כך אומרים, לעלות כסף, וכסף בהולנשט הוא דבר יקר. שנית, לא כל אחד יכול להרשות לעצמו ללכת לתיאטרון. זה יאה לנשים צעירות, לבחורים ולבחורות, אבל לא לאנשים הגונים, ליהודים מזוקנים, שהם כבר אולי אבות לבנות בוגרות שהגיעו לפרקן. והרי קיים היצר-הרע, שלא ייזכר ולא ייפקד, והוא לוחש סוד באוזן: “מה איכפת לך, רֶבּ יהודי, אם תציץ מרחוק דרך סדק קטן, לפחות, ותראה משחק של תיאטרון-יידיש ?”…

אלא שאנשים שהיו להוטים להציץ דרך סדק קטן נתאספו בהולנשט קצת יותר מדי. הם היו רבים כל כך, עד שהנהלת התיאטרון נאלצה להשתמש כנגדם, למן הערב הראשון, באמצעי קיצוני של “וזרקתי”. זוהי מין מכונה, המתיזה מים קרים על הקהל, וזה פועל מצוין, אלף פעמים טוב יותר מן הטובה שבמשטרות. זה טוב וזה עולה בזול.

את האמצעי “וזרקתי” המציא מיודענו הטוב שלום-מאיר מוראבצ’יק, “הלץ הגדול”.

מהו בעצם תפקידו של שלום מוראבצ’יק זה בתיאטרון – כבר אמרנו. הוא לא-כלום והכול. הוא מנהל-חשבונות, וקופאי, ומבקר-הכרטיסים, והממונה על הכרטיסים, ולעתים לחשן, ואם חסר שחקן הוא גם שחקן. לומר עליו שהוא שחקן גדול אי-אפשר: אין זו האמת ולעולם לא תהיה האמת. לעומת זה הוא “איש”6 ישר, מסור למנהל ומשרת אותו בנאמנות, ככלב. המנהל אלברט שצ’ופאק, שבקרוב נערוך היכרות קרובה יותר עמו, מיטיב לדעת זאת, ולפיכך הוא סותם בו את כל החורים, ובכל מקום שבו אתה זז, הרי לך שלום-מאיר ושלום-מאיר. בהכנסת אדם בלי כסף לתיאטרון, בשובר-כניסה, גם כן שלום-מאיר. ומיוחסים שמציידים אותם בשוברי-כניסה לתיאטרון יש, בלי עין הרע, לרוב בהולנשט.

ראשית חוכמה – בני ביתו של בני ראפאלוביץ', עשרים וכמה נפשות. בני הוא אמנם יהודי עשיר. ואולי אין הוא ירוד כדי כך שלא ישלם, אבל גם הוא צודק: מה משמע, שישלם בעד כניסה לדירו שלו?

בערב הראשון, כשנפתח התיאטרון, צעדו לתוכו הראפאלוביצ’ים עם כל הכנופיה, עם הקופאי קרובם, עם המינקת ועם יתר ה“אנשים”, ותפסו את כל המקומות בראש, שתי שורות-הספסלים הראשונות. ניגש אליהם שלום-מאיר ורצה לפתוח בשיחה על כרטיסים. תחילה מיאן ראפאלוביץ' אפילו לענות לו. ניסה שלום-מאיר לסבר את אוזנו בקולו הצרוד, שהם תפסו את כל המושבים המשובחים. רק אז העניק לו בני מבט מעין אחת ואמר לו בלשון סגי-נהור, במסווה:

“שא מכאן, ‘הלץ הגדול’, הולכותיך הקצרות, כי הנה חוטף אתה מריחה על לוח האטריות המקולף שלך, או שאתן הוראה שהקשקשנים יפתחו בעבודתם, ותיעשה ממך מאמליגה”…

אחרי מענה-לשון כגון זה הבין שלום-מאיר, שכאן לא יוכנס כסף. לשווא הוא טורח, והזמן אינו עומד. התיאטרון פתוח והקהל מתרבה והולך, ועל-פי-רוב בשוברי-כניסה. יחיאל הכליזמר עצמו ניצל מספר ניכר של שוברי-כניסה. שלום-מאיר לא שיער שכליזמר יהיה, בלי עין הרע, בעל משפחה כזאת! ומה בדבר שאר הכליזמרים? ומה בדבר ספר? ומה בדבר נגר? נפח? חייט? סנדלר? כולם עובדים מסביב לתיאטרון. ולכולם יש, ברוך השם, אשה וילדים, ולכולם מגיעים שוברי-כניסה. ומה בדבר בעלת האכסניה, ששלום-מאיר כינה אותה בשם “מזוזונת”? מה חטאה אם יש לה שתי אחיות צעירות יותר ואמא זקנה, חירשת כקיר? לא די שהיא מכלכלת אותן, צריכה היא גם לשלם כסף בעדן לתיאטרון? אכן, זהו היושר? או, למשל, שמעון-דויד העגלון וחיים-בר העגלון, שעזרו בהסעת התפאורות מתחנת הרכבת? נשמתם עשויה נעורת?… בעת חלוקת שובר-הכניסה, מותר לו למנהל, אלברט שצ’ופאק, לנהוג כמטורף, לחרוק בשיניו, לחבוט בגוף עצמו ולהיטלטל, מותר לו אפילו לחטוף מיתה משונה – שלום-מאיר שומע לו כמו לשלג דאשתקד, למי שצריך לתת שוברי-כניסה – יתנו, ומי שיצטרך להיכנס לתיאטרון סתם כך – ייכנס.

אי-אפשר לריב עם הקהל.


פרק שביעי: עיניים

אל יתמיד הקורא בטעותו ואל יחשוב שכל קהל-הצופים ההולנשטי מורכב אך ורק ממחזיקי שוברי-כניסה. יש כאלה שמישכנו את הרובל האחרון, שכר עמלם הקשה, או סתם חטפו גמילות-חסד לכמה ימים אצל ידידים וקנו כרטיסים לילדיהם.

תיאטרון-יידיש – איך לא נותנים לילד ללכת לתיאטרון-יידיש? כלום יש תענוגות אחרים בהולנשט? כן, אך מה לעשות אם בכל זאת אין כסף, ולשדוד אין ממי, והילד מתחנן, גווע לנגד עיניך, מתעלף מכיסופים ללכת לתיאטרון, ממש עד כלות הנפש?

ניקח לדוגמה, את רייזל, בתו של ישראלי החזן. במה גרועה היא מנערות אחרות? עליך להיות בעל לב של טאטארי שלא תרחם על בת כמו רייזל, ובפרט שרייזל בת-יחידה היא לאביה ולאמה, שהיו מוכנים ללכת ברגל עשר פרסות ובלבד שיידעו כי ישיגו מה שהבת צריכה. אך, מעשה שטן, דווקא באותם ימים שהתיאטרון עמד להיפתח, לא היה לישראלי החזן מאין להשיג אפילו קופיקה7 אחת: לא מחזנות, לא משכר-לימוד. אכן, משהו כמו לחלוב אבן. לאה אשת-החזן טילטלה עצמה, המסכנה, לכל עבר. אין – אפילו תשטח עצמך בתחנונים. ידברו פיות הרשע כאשר ידברו. אומרים שאשת-החזן מפנקת את בתה יותר מדי, שלאה מאכילה אותה בסוכריות, קונה לה נעליים של נגידות…

נו, אכן כך, ינסו קודם להיות כמוני, אם לבת-יחידה, ובת-יחידה כה מוצלחת כמו רייזלה שלי – יבוא עלי מה שעלול לפגוע בפניה – וידברו אחר-כך על נעליים ועל סוכריות, כלום ראית כדבר הזה?

כך טענה לאה אשת-החזן לעצמה ומצאה תחבולה. (מה אין אֵם עושה למען ילדה?) כיוון שאצל בעלה לומד לייבל, הבן הצעיר של הנגיד, וכיוון שכל ה“חתונה” מתקיימת בחצרו של בני ראפאלוביץ' – הרי זה כמאמר הבריות, סיר כשר וכף כשרה;8 ניסתה איפוא לירות באמצעות בעלה, שיאמר ישראלי ללייבל, שלייבל יאמר לאמו, שאמו תאמר לאביו, שיתנו הוראה להכניס את רייזל חינם אין כסף לתיאטרון.

אלא שהתוכנית לא יצאה אל הפועל. ישראלי החזן, לא די שעני הוא, אלא שהוא, נוסף לכל הצרות, גם דל גא. אין זה נאה לו, אומר הוא, להיות קבצן ולקבצן אצל תלמידיו. מחתה לאה את פיה ותפסה את הבחור של בני ראפאלוביץ' בפינה ופנתה אליו בדברים אלה:

“לייבל, בקשה לי אליך.”

בקשה?… לייבל נשאר על עומדו: אליו? אל לייבל? בקשה?… מששמע מפי לאה את הבקשה עד סופה, הוסיפו לחייו האדומות סומק והוא הבטיח לה, שידבר בהחלט עם אמא, שאמא תדבר עם אבא – טפו! לייבל הסתבך. בקיצור, יהיה בסדר.

ובשעת מעשה נפגשו עיניו הגדולות, היפות, הרכות, הנעימות של לייבל עם עיניה השחורות-הצועניות של רייזל, שלהטו, הביטו בו מרחוק בתודה ובשמחה. נדמה היה לו, שעיניה מדברות, אומרות לו: “אתה בחור נחמד. אתה, אם רק תרצה שאהיה בתיאטרון, כבר אהיה. אני יודעת זאת”…

והוא השפיל את עיניו.

ובאותו יום עצמו, אחרי הארוחה, הביא לייבל ל“חדר” את הידיעה הטובה, שכבר דיבר עם אמא, ואמא כבר דברה עם אבא, אבא אמר שתבוא (משמע רייזל) היום לפנות ערב לביתם, אז תיכנס עמם כולם לתיאטרון.

כששמעה מלים אלה, הסמיקו פניה השחורים-חינניים הצועניים, ועיניה העמומות-שחורות הצועניות נדלקו. היא לפתה את אמה בחיבוק והעתירה עליה נשיקות. אחר-כך התחילה לשיר ולרקוד ולהסתובב ורצתה למשוך גם את אמה לריקוד ולסיבוב, אמרה לאה בצחוק:

“השתגעת, על שונאי ייאמר? מוטב שתחפפי את הראש, תתלבשי ואקלע את שערותיך, הרי את באה לבין הבריות, כלום ראית כדבר הזה?”…

לפנות ערב הוליכה אותה לאה עצמה אל ביתם של הראפאלוביצ’ים, מסרה אותה לידיה של ביילקה ראפאלוביץ' וביקשה שתשגיח עליה.

“עליך לדעת שהיא בת-יחידה אצלי, משמע אחת ויחידה.”

ביילקה בחנה את נערתו של החזן בעלת העיניים השחורות הצועניות, ונראה שמצאה חן בעיניה.

“אל תדאגי,” אמרה לאשת-החזן. “היי בטוחה, כמו בתנו שלנו.”

אשת-החזן הלכה לה לביתה.

לא טוב הרגישה בת החזן אצל בני ראפאלוביץ', בבית העשיר בין בני הכנופיה. לא טוב, משום שכולם “אכלו אותה בעיניהם”. הבית עצמו דווקא מצא חן בעיניה מאוד, גם האנשים. אך המבטים שמכוונות אליה עיניים כה רבות! לכי ועני לכל אחד: “מה שמך?” “בת כמה את?” “את כבר יודעת להתפלל, לקרוא, לכתוב?”…

רייזל לא תיארה לעצמה מעולם בית כזה, בית גדול כזה, בית יפה כזה, ובו חדרים כה רבים, מיטות, שולחנות קטנים, כיסאות, מראות וצעצועים. מה גם השולחן עם הרבה כוסות וכוסיות וספלונים עם תחתיות וכפיות וכל מיני פירות וריבות, ריבות לאין שיעור! והמהומה כאן מסביב לשולחן, הצעקות, החדווה, פרצי הצחוק – הנה, זהו בית של נגיד, של עשיר!..

רייזל ידעה שלייבל הלומד אצל אבא שלה ב“חדר” הוא בנו של נגיד, שאבא ואמא שלו עשירים הם, גדולי העשירים שבעיר. אבל מה פירושו של “גביר”, של “עשיר” – זאת עדיין לא הבינה כראוי. שנגיד דבר טוב הוא וקבצן דבר רע – זאת שמעה מפי אמא שלה אלף פעמים. “למשכן את הדלות ובלבד שתהיה נגיד”, “הנגיד בר-מזל הוא”, “לנגיד טוב אפילו בעולם האמת” – זאת היא שומעת מפי אמא כמעט יום-יום למן הילדות. אך טעמו של דבר הרגישה רק עתה, בשבתה כאן היום ליד השולחן הגדול, העשיר, הערוך, השמח הזה. ומעולם לא התחשק לה בעוז כזה להיות עשירה כמו ברגע זה, ורגש של קנאה –רגש חדש – התגנב זו הפעם הראשונה לתוך לבה. ועיניה השחורות-הצועניות הלוהטות נפגשו עם עוד זוג עיניים מוכרות, גדולות, יפות, רכות, נעימות, שהביטו בה בביישנות, אבל בחום ובידידות. ונדמה היה לה שהעיניים מדברות אליה. הן אומרות לה: “מוצא חן בעיניך אצלנו? אני נהנה מזה שמוצא חן בעיניך. אני נהנה מזה שטוב לך”… הלב זז בקירבה, והיא חשה שפניה בוערים.

והיא השפילה את עיניה.


פרק שמיני: המסך עולה

בשעה מוקדמת התכנס הקהל ההולנשטי אל ההצגה הראשונה ומילא את התיאטרון. היה חשש ( מי יודע מה עלול לקרות) שמא, חלילה, יבואו באיחור. צפופים ראש אל ראש עמדו. והיושבים ישבו זה בחיקו של זה. מאושרים היו רק מי שבאו ראשונים: הם תפסו את הטובים שבמושבים, אלה שבראש, והדבר חרה, כמובן לאלה שבאו אחריהם. הם שילמו כסף, מזומנים, בעד מושביהם – ומושבים אין! פרצו “ויצעקו” ומהומה – כמעט הרסו את התיאטרון. למרבה המזל רמז שלום-מאיר (בכל מקום – שלום-מאיר) ליחיאל הכליזמר שיתן ניגון של שמחה. מששמע הקהל את הכליזמר הבין שהמשחק כבר מתחיל, אז כבר ישב לו איכשהו והשתרר שקט.

אלא שהקהל טעה טעות חמורה. המוסיקה נפסקה זה כבר, והמסך עדיין מורד לגמרי, ומעבר למסך נשמעים קולות, צעקות, קללות, הלמות קרדומים ופטישים, משהו מתחולל שם, אך לא יודעים מה. הקהל יושב על סיכות. ובעיקר הנוער – הוא פורץ מגדרו. היו רוצים שיגיע הרגע ויראו כבר מה יהיה כשיורם המסך.

בין בני הנוער שציפו בהתלהבות להרמת המסך היה זוג צעיר, שני בני-נעורים יפים מאוד, בחורון בר-מצוה בעל עיניים גדולות נעימות ונערה שחרחורת כבת ארבע-עשרה חמש-עשרה בעלת עיניים שחורות-עמומות צועניות וגומות-חן בלחיים. הם ישבו דבוקים זה לזה, על-אף היותם ממעמדות שונים. הוא – בנו של הנגיד ראפאלוביץ'. היא− נערתו של החזן העני.

מי הושיב את הזוג הזה סמוך כל כך זה לזה? ואולי הם עצמם התיישבו כך?.. במהומה כזאת מי משגיח בהם? מי חושב עתה עליהם כשכל העיניים מופנות לשם, אל המסך, המסך, המסך! והנה יושב לו הזוג המאושר הזה, לייבל ורייזל, זה לצד זה בפעם הראשונה בחייהם. בקירבה כזאת. ניתן לומר שזו היא הפעם הראשונה בחייהם שהם רואים זה את זה כראוי. כלומר, הם רואם זה את זה יום-יום אצל אבא של רייזל, אצל ישראלי החזן ב“חדר”, אבל איזו ראיה היא זו? בא לייבל ל“חדר”, הרי זה ללימוד או לכתיבה. אין פנאי ואין מקום לנהל שיחות עם נערה, ובפרט עם נערתו של הרבי, שיש לה אמא שתחיה, ואמא משגיחה על הבת. אמא יודעת להשגיח. היא שומרת על צעדיה, אין היא נותנת לבתה שתשאף את ריח דל“ת אמותיהם של נערי ה”חדר" ושלא תציץ אפילו לפינתם:

"אין לנערה מה לעשות בין נערים, כיוון שנערה היא נערה, ונערים הם נערים – כלום ראית דבר כזה!…

כך אומרת לאה אשת-החזן. ולאה, אם היא אומרת− הרי זה אמור. אפילו להרים את הקול, להשמיע איזה פזמון, אין לאה מרשה כל עוד הנערים ב“חדר”. ולרייזל דווקא קול ערב והיא דווקא אוהבת לשיר פזמונים. וכשפורצת לפעמים רייזל בזמרה, מקשיבים הנערים המתבגרים בלבבות המתרככים עד כלותם. וכשהם באים אחר-כך הביתה, נזכרים הם בשוכבם במיטה, בקולה של רייזל, נאנחים חרש ונרדמים, והם חולמים אחר-כך על “נערתו של הרבי”…

אם לא את כל הנערים המתבגרים פקדה רייזל בחלום, הרי פקדה לא-פעם את בנו של בני ראפאלוביץ'. לא-פעם שקע לייבל בהרהורים בשעת הלימוד, ומחשבותיו נסבו על רייזל. לא-פעם החזיק לייבל לפניו את הגמרא וראה אך ורק את רייזל…

ועתה היא כה סמוכה אליו, עד שהוא לא רק רואה אותה, אלא גם שומע אותה – הוא חש בה, הוא חש בה… הוא שומע הלמות-לב: טיק-טאק! ואין הוא יודע לבו של מי הוא – שלו או שלה, או לבבות שניהם הם הדופקים ביחד? קרוב לוודאי לבבות שניהם כיוון ששניהם מביטים זה בזה, וכשנפגשים מבטיהם, משפילים הם שניהם את העיניים, ושניהם היו רוצים להגיד משהו, לומר משהו, ולדבר אין הם יכולים, לא הוא ולא היא. אין מלים!..

ולייבל נזכר כמה פעמים חיפש אמתלה לעמוד קרוב לרייזל, לשמוע את קולה, לדבר עמה לפחות שלוש מלים. ומופיעה פתאום אמא שלה אף היא באמתלה – ורייזל איננה… גם רייזל נזכרת כמה פעמים זרקה מבטים לעבר תלמידיו של אבא, תמיד חיפשה ביניהם את נערו של הנגיד, לא משום שהוא בן של נגיד, אלא משום שאבא שלה מחשיב אותו יותר מכל התלמידים. הוא מנבא לו –וישראלי החזן מבין גדול הוא בטיבם של הבריות – שכאן “גדל והולך איזה כֶּלִי”9… שומעת זאת לאה אשת-החזן ומפרשת על-פי דרכה:

“ומה? נגיד בר-מזל הוא לכל דבר, אפילו לילדים, כלום שמעת כדבר הזה!”.

ובשבתו סמוך כל-כך לרייזל, חורה לו ללייבל, שדווקא עתה אין מלים בפיו לומר לה. וגם רייזל אינה יודעת אם לדבר אליו. ומה ואיך תדבר עמו?.. ושניהם חושבים זה על זה ושותקים… פתאום מתחילות המנורות לכבות ובתיאטרון נעשה חושך. אות הוא שתיכף יתחילו… ונשמעים כל מיני קולות מן הקהל:

“או-או-או-או!”

“בדיוק חושך מצרים!”

“אי-אי-אי,רגלי!”

“כך נאה, מי אשם לך? יש לך רגל מיותרת? תשאיר אותה בבית!”

“שקט יהיה, ייכנס הרוח באבי-אביכם!”

הקהל נעשה ער, שמח, לייבל אינו מבין איך ומתי קרה הדבר, אך ידה הקטנה של רייזל – יד רכה, חלקה, חמה – צצה בתוך ידו. רגע קל מחזיק הוא את ידה הקטנה בתוך ידו. אחר-כך לוחץ הוא את ידה, כאילו רצה לומר לה: “מרוצה?”… והיא עונה לו בלחיצת ידו, שפירושה הנדרש הוא: “מאוד!”

והמסך עולה.


פרק תשיעי: בגן־עדן

אם התיאטרון היידי-הגרמני10 היה לדידם של יהודי הולנשט סתם תענוג שנפל עליהם משמים, הרי לגבי הזוג הצעיר, נערו של הנגיד ונערתו של החזן, הוא היה גן-עדן. גן-עדן מאלוהים, שלא כל אדם זוכה להיכנס לתוכו בקלות כה רבה. הם, בן הנגיד ובת החזן, הצליחו יותר מכל האחרים. ערב-ערב הולכים הם לתיאטרון, תופסים את הטובים שבמושבים, רואים ושומעים שפע של חידושים, שמעולם לא חלמו עליהם.

עולם מלא, עולם חדש, ראו לפניהם. עולם שבו מחליפים אנשים את לבושם, מתחפשים, מסתובבים, מדברים מלים מוזרות, חציין יידיש וחציין גרמנית, שרים ורוקדים ומעמידים פנים, עד שעליך להתגלגל מצחוק או להימוג בבכי.

וכל זה עושים בני-אדם? בני אדם רגילים?

לא. אין אלה בני-אדם רגילים כמו, למשל, אני ואתם. הללו הם או לצים, רוחות, שדים, או מלאכי שמי מרום. עמידתם, הופעתם, הליכתם, דיבורם – כל תזוזה שלהם מלאת חן היא, מלאת כישוף. והכל מסביב כישוף הוא. והם עצמם, לייבל בן הנגיד ורייזל בת החזן, הוקסמו למן הרגע הראשון שהורם המסך, כושפו, הועברו לעולם אחר, לעולם של לצים, רוחות, שדים ומלאכים… וכשירד המסך – חדל הכישוף. אין לצים, אין רוחות, שדים, מלאכים. שוב בני-אדם ככל בני-האדם הרגילים. שוב העולם הקודם, הישן, והם חשים כאילו זה עתה היו ברקיע השביעי ופתאום הורידו אותם אל הארץ. והם מצטערים צער רב שכה מהר הורידו אותם אל הארץ. והם מתנחמים בזה, שהנה שוב מורם המסך, והם שוב יהיו שם, בשמים, בגן-עדן. וכך מחר, וכך מחרתיים, וכך כל הימים.

ילדים מאושרים!

כמה נערים יש בהולנשט המקנאים בלייבל, שבחצר של אבא שלו מתרחשת כל השמחה הזאת! כמה נערות יש בהולנשט המקנאות ברייזל, שבזכות אמא שלה התגנבה אל החלונות הגבוהים, אל הראפאלוביצ’ים. ומה משנה לעשירים כאלה, אם אדם נוסף הולך אתם לתיאטרון?

“בתי נשאה חן אצל הנגידים, בלי עין הרע, ובלבד שלא יקולקל לה”…

כך מתפארת אשת-החזן לפני שכנותיה. וכדי שלא יחשבו כי קיבצנה טובה בשביל בתה, מקדימה היא בדרך דיפלומטית:

“איך מגיעה, למשל, רייזל שלי אל הנגידים? הנה תשמעו. אני הולכת סתם כך בשוק. פוגשת בי ביילקה, כלומר הראפאלוביצ’ית. ‘בוקר טוב’, ‘שנה טובה’. ‘מה נשמע?’ ‘מה נשמע אצלכם?’ ‘אל תשאלי, מהומה אצלי בחצר, תיאטרון שלם. שמחה רבה. חג לכנופיה שלי. אצלם זה חידוש גדול. כן, ומה שלום שלך?’ ‘תודה, בסדר.’ ‘אומרים שהיא אצלכם מוצלחת?’ ‘תודה, איני מתלוננת.’ ‘למה לא תשלחי אותה אלי?’ ‘תודה, מה תעשה אצלכם?’ ‘היא תכיר את נערותי ואגב תלך עמן לתיאטרון. מה איכפת לך?’ ‘תודה, אם היא רק תרצה, ודאי שאשלח אותה’”…

במיומנות כזאת הצטדקה אשת-החזן, אפילו בדתה שקר גדול ובלבד שיהיה תירוץ, כי מה לא עושה אֵם למען בתה?

לא משום שרוצים אנו לקחת את אשת-החזן תחת כנפינו, אלא משום שאיפתנו לאמת נאלצים אנו לומר מיד איך היה הדבר, שהרי עם סתם בן-אדם לא היתה אשת-החזן שולחת את בתה לתיאטרון. אך עם הראפאלוביצ’ים – בבקשה, מדוע לא? בכבוד, אדרבה, שיראה העולם עם מי נפגשת בתה… ולמחרת ההצגה ציפתה לאה אשת-החזן להזדמנות לשאול ושוב לשאול את בתה לעיני זרים:

“במה איפוא כיבדו אותך אתמול אצל הנגידים?”

או:

רייזל! באיזו שעה הולכת את היום אל הנגידים?"

או:

“כששוב יזמינו אותך, בתי, אצל הנגידים לאכול ארוחת-ערב, אל תסרבי עוד. למה להתבייש, כלום ראית כדבר הזה?”

שטויות!

הבת אף לא עלה בדעתה לסרב. רייזל חשה עצמה באותו בית עשיר יותר ויותר בת-בית. כל פעם שהלכה לשם, היתה שרויה במצב-רוח חגיגי, ולבה מלא חום, כמו שהולכים אל ידיד טוב וקרוב לשם איזו חגיגה מכובדת.

ואין פלא בדבר. כל פעם שבאה רייזל לשם, היתה בגדר אורחת. בית הראפאלוביצ’ים הגדול המאיר והעשיר קיבל תמיד את פניה של רייזל בת החזן בידידות, שמחה, צחוק, המולה ושאון. וכל פעם היו הולכים עם כל הכנופיה לתיאטרון, תופסים מקום בראש, וכל פעם הסתדרה ישיבתה שם ליד בנו של בני ראפאלוביץ', ליד לייבל… וכל פעם, עם הרמת המסך והשתררות החושך בתיאטרון, היתה ידה בתוך ידו. וכל פעם כמו ריחפו שניהם באוויר, הרגישו שצמחו להם כנפיים והם נישאים אל על לשם, לשם, בגובה רב, לרקיע השביעי, לגן-עדן.


פרק עשירי: בחזרה מן התיאטרון

מן התיאטרון חוזרת בתו של החזן הביתה, מלוהטת, בפנים סמוקים, בברק מיוחד בעיניים ובלב מלא, עולה על גדותיו, ונדמה לה שעוד מצלצל באוזניה דיבורם של אנשים-מלאכים,מעורב בנגינת כליזמרים ובצחוקים המהדהדים של הראפאלוביצ’ים. והיא נזכרת בדברים שאמר לה בן הנגיד, לייבל, חרש, כמעט לתוך אוזנה, ובשעת מעשה לחץ את ידיה:

“הרי מחר תבואי שוב?”…

“איזו שאלה?”

כך ענתה לו, לא במלים, אלא בלחיצת יד, כמו תמיד.

הדבר היה ביציאה מן התיאטרון. הקהל נדחק בסכנת נפשות עד להיחנק, כמו תמיד. יהודים אוהבים להיות ראשונים בכניסה, ואוהבים להיות ראשונים גם ביציאה. הם נדחקו כדי כך, שלייבל ורייזל חשו עצמם לרגע כאדם אחד וכמעט נשאו אותם מתוך התיאטרון.

בחוץ לילה מכוכב, לילה מחיה נפשות, מאותם לילות-קיץ חמים ומאירים בבסראביה, כשלא מתחשק כלל ללכת הביתה לישון. לישון בלילה כזה הרי זה באמת חטא לאלוהים. העיניים מביטות למעלה, אל השמים. אל הירח. אל הכוכבים. הנשמה חורגת – אין לדעת לאן. הלב נמשך – אין לדעת למה. מורגשים געגועים מוזרים – אין לדעת על מי… דממה בהולנשט ושקט. התקררה האדמה לאחר שקיעת השמש הבסראבית. שקע האבק, שעמד כל היום כעמוד, וכבר ניתן לנשום, ורוח קלילה נושבת מאי-שם, מביאה עמה דרישת שלום מן הגנים והשדות הבסראביים, שאינם מדיפים ריח של בשמים, אלא ריח של תבואה, של תירס, של תפוחים ושל אגסים. ונשמע חליל של רועה, המוליך אי-שם את הצאן למרעה. החליל נשמע בקושי, קולו מתנמך והולך עד שהוא גווע.

ויהודים חוזרים מהתיאטרון, מתיאטרון-יידיש. וכשיהודים חוזרים מהתיאטרון, הרי יהודים הם החוזרים ולא גויים. והם מדברים, צועקים ומניעים את הידיים. אחד מוסר למשנהו מה שראה בתיאטרון ומה ששמע. ולכל אחד נדמה שמה שהוא ראה, ראה רק הוא, ומה שהוא שמע, שמע רק הוא. וחוזרים ומזמרים את הפזמונים של התיאטרון. בקול רם ביותר מדברים בני-הנוער. ומקדימים בריצה הקטנים. והולנשט מתעוררת משינה, מופר הלילה השקט, ליל-הקיץ היפה, החם, המאיר, אך לא לזמן רב. יהודים באים הביתה, קוראים קריאת-שמע, מכבים את העששיות ושוכבים לישון – לילה טוב!

בבית קטן, ב“רחוב אלוהים” (שם גר ישראלי-החזן) עדיין מבצבץ אור. החזן ואשתו כבר מתכוננים ללכת לישון, אך הם מחכים לבת שתבוא מן התיאטרון, אז ילכו לישון…

ישראלי-החזן, עדיין גבר צעיר, נאה למדי, ששערות-משי שחורות לו, בטלית-קטן לבן, יושב הוא לבוש-למחצה, מנפנף על עצמו בכיפה וקורא קריאת-שמע. לאה אשת-החזן אף היא פשטה כמעט את רוב בגדיה. צלו של שביסה הלבן, המתאים כל כך לפניה החמורים ולעיניה השחורות הזועפות, מטיל את צלו על הקיר הלבן, שחלקו התחתון צבוע בצהוב. היא חיכתה עד שתשוב הבת בשלום מן התיאטרון, ועתה לא הניחה לה ותבעה שתספר לה: “אילו ‘קואומדיות’ שיחקו שם הערב? מי היה מן המכרים? מה הגישו אל שולחן הנגידים?”…

ועוד דברים משמיעה אשת-החזן מעל ראשה של רייזל ומסיימת במלים אלה:

“לא כן? וכי איני מבינה היכן כן והיכן לא? לפעמים צריך להיות כן, ולפעמים צריך להיות לא. כלום שמעת כדבר הזה?”…

רייזל אינה שומעת אלא שקול אמא מצלצל באוזניה, ודיבורים, דיבורים נשפכים, ואבא קורא קריאת-שמע ומנפנף על עצמו בגלל החום – ואיזה ניגוד! כאן – ושם… כאן, לעומת האורה, החדווה והידידות שם!.. ובכלל, מה צר המקום וחשוך ועצוב כאן לאחר הערב שבילתה, קודם אצל הראפאלוביצ’ים, בבית הגדול היפה, המאיר והעליז, ואחר-כך בתיאטרון, בגן-עדן, ואחר-כך בלכתה מן התיאטרון הביתה בליל-הקיץ החם היפה, מלא האור והמכוכב הזה!..

ולאה אשת-החזן עדיין משתפכת בדיבורים, אלא שהיא תופסת את עצמה, כי נדמה שהיא מאריכה קצת בדיבור, ואכן אין השעה מוקדמת, והיא משסעת את דברי עצמה:

“רעם הממני! תשעה קבים של שיחה… הגיע הזמן לישון, ואני מבלבלת לך את הראש, וכי שמעת דבר כזה! הנה מכבה אני את העששית, בתי. לילה טוב, שנת בריאות!”

“לילה טוב!” עונה לה רייזל ומתחפרת במיטה, מתכסה מעל הראש, עוצמת עיניים, והמחשבות מתעוררות ונושאות אותה מ“רחוב אלוהים” בחזרה לשם, לשם, לגן עדן.


פרק אחד-עשר: אורחים נעלים

ראשונה גורשה מגן-עדן בת-החזן רייזל. הנה מה שאירע לה.

בבוקר לא-עבות אחד, כשהיה החזן בבית-הכנסת, אשת-החזן בשוק, ומן התלמידים עדיין לא היה ב“חדר” איש, ישבה לה רייזל ליד החלון הפתוח שמעל מיטתה, עודה עירומה-למחצה, בשערות לא-קלועות, תופרת בחוט ומחט תפר שנפרם בחולצתה ושרה לה מתוך “שולמית”11 את הפזמון בעל הלחן היפה, ששמעה בתיאטרון:


הגדי נסע לירידים,

וגם אתה תסחר

בצימוקים ובשקדים

נומה, בני היקר.

“בראבו, חתלתולה, בראבו!” קרא קול צרוד מאחורי גבה של רייזל ישר לתוך חלונה.

זה היה לא אחר אלא מיודענו הטוב שלום-מאיר מוראבצ’יק, “הלץ הגדול” של התיאטרון היידי-גרמני.

שלום-מאיר מוראבצ’יק, שכידוע לנו מוטלות על שכמו אלפי עבודות שונות בתיאטרון, נושא גם את עול המשק. עם בוקר אור, כשכל התיאטרון עדיין ישן, הולך שלום-מאיר וסל בידו אל השוק לקנות משהו ל“ילדים” (כך הוא מכנה את שחקני התיאטרון) לשם ניקור. בינתיים, כיוון שהוא עובר לאורך “רחוב אלוהים”, תופסת אוזנו שמישהו שר פזמון מוכר של התיאטרון שלהם. ובטעם כזה, במתיקות כזאת, בלבביות כזאת, שהוא נשאר “מסומר” למקום. התחשק לו לראות מי שר יפה כל כך. ניגש אל החלון וראה נערה שחרחורת, כמעט ילדה, דם וחלב, שקועה בעבודה. גרם לו הדבר “זעזוע” ולא יכול להתאפק והתחיל למחוא כף לזמרת הצעירה: “בראבו! בראבו!”

הזמרת הצעירה נבעתה מאוד, כנראה, ממחיאות הכפיים. הסודר האדום הקטן שכיסה את כתפיה הילדותיות היפות, גלש קצת למטה וחשף לרגע לעין הזר את עירום בשרה, שכבר נראה נערתי יותר מילדותי, ודבר זה הגביר את חשקו של שלום-מאיר שלנו לעמוד כאן תחת החלון ולנאום עוד כדרכו:

"ציפור קטנה, מדוע נבהלת כל כך? קול יש לך, עלי לומר לך, מתוק כסוכר. שלוש פרימדונות ראוי להן שתהיינה כפרתך, כה יתן לי אלוהים אושר והצלחה. ופרצוף יש לך – הלוואי שנה כה טובה עלי… הס! אם טרם ניטשטשה דעתי עלי, הייתי אומר שאת מוכרה לי. הייתי מוכן להישבע שראיתי אותך עם הזאטוט של הראפאלוביצ’ים על כסא אחד בתיאטרון. שאם לא כן – שתצאנה עיני מחוריהן. אהא! לא כן? הנה הסמקת! יותר מן הסודר… צחקי, צחקי, ילדונת. כשאת צוחקת את יפה עוד יותר. גומות החן נעשות אצלך גדולות יותר והשיניים הקטנות הלבנות מתאימות עד מאוד לשערותיך השחורות ולעיניך הצועניות הקטנות, כה יתן לי אלוהים אושר והצלחה…

לא נוסח השמאלץ ולא לשון ההלצה של ברנש זה, שרייזל עדיין הבינה כה מעט, הפחידו אותה, אלא זה שהיא כמעט עירומה-למחצה, וכאן עומד זר, גבר, תחת חלונה. "ואם אמא תופיע, מה היא תגיד?… ורייזל קמה בחופזה והגיפה את החלון. − − − − − − − − − − − − − − − − − − − − − − − − − − − − − − − − − − − − − − − − − − − − − − − −

באותו ערב, כשבאה רייזל עם הראפאלוביצ’ים אל התיאטרון, בירך אותה שלום-מאיר מוראבצ’יק בעיניו הממזריות בלא מלים, ורייזל הסמיקה, כחמה בשקיעתה בבסראביה… אחר כך, בהפסקה הראשונה כשיחיאל הכליזמר מנגן ניגון יהודי, מפגין מה שהוא יודע, והקהל מפצח אגוזים תורכיים, אוכל אגסים קטנים ומדבר וצוחק וחוזר על מה ששיחקו על הבימה מלה במלה, הבחינה רייזל, שאותו ברנש מצביע מרחוק עליה למנהל התיאטרון. ומנהל התיאטרון, אדם גבוה בצילינדר גבוה וביהלומים גדולים עד למאוד על כל האצבעות כמעט, עומד מרחוק ומטיל עליה מבטי עיניים – קטנות, אדומות, נטולות גבות, ובפניה של רייזל שוב הוצתה אש בהירה…

למחרת, מששילח ישראלי-החזן את ה“חדר” לארוחת-צהריים, והוא עצמו אך זה נטל ידיים וישב עם לאה ועם רייזל אל השולחן, נפתחת הדלת ונכנסים שני אנשים: שלום-מאיר, “הלץ הגדול”, ומנהל התיאטרון היידי-הגרמני. שניהם היו מגולחים-רעננים וספוגי בושם של סבון “פאטשולי” ואו-דה-קולון “ורה-ואיולט”. המנהל היה מעונב בעניבה נהדרת, שסיכת יהלומים נעוצה בה. כמעט כל אצבעותיו ניצנצו אצלו ביהלומים, ועל שרשרת-הזהב הגדולה של השעון תלוי היה תליון כבד, מסיבי. לוח התליון היה משובץ ברוב אמנות יהלומים לבנים, ספירים כחולים, רובינים אדומים ואזמרגדים ירוקים, שהיוו כתר לשתי אותיות גדולות, קלועות זו בזו:A ו-S. כך קישטו האבנים היקרות את השם בעל המוניטין: אלברט שצ’ופאק.

כל האבנים הטובות הללו בטבעות הזהב ובתליון המסיבי, התלויים על המנהל, יש להן מה לספר ולספר!.. אך כיוון שממהרים אנו לחזור אל סיפורנו, לא נתעכב כאן. נמצא, מן הסתם, הזדמנות לא אחת להיפגש עם אדם זה ברומן שלנו. אך בקיצור מוכרחים אנו לומר – ושיישאר בינינו – שלשווא מפגין הוא את כל החפצים היקרים הללו, שיחשבו כי מתנות הם מאת קהל-הצופים, “שלל שחקנים” של התיאטרון, לא. את כל אלה רכש קמעה-קמעה לעצמו, קנה בכספו שלו, שהשתכר ב“כשרות”, בזיעת אפם של כמה עשרות אנשים עניים, רעבים תמיד… אלברט שצ’ופאק נוקט דרך, שלפיו אין להאמין לאיש, אף לא לאשת-חיק. כיוון שכך נושא הוא עמו את כל רכושו ביהלומים, כך, מבינים אתם, בטוח הוא כלפי עצמו ונאה הוא כלפי הבריות…

משראה אורחים כה נעלים, קם החזן ממקומו. לאה אשת-החזן נשאה אליהם שני כיסאות וביקשה שיישבו, ורייזל – אך מוטב שנניח לה: עוד רגע והיא תישרף!..

“בחורים ברוכים, לעזאזל שלוחים… איך אומרים אצלנו?” אמר המנהל אלברט שצ’ופאק, ונעמד כחצוב על אבן, לא לכאן ולא לכאן. המזל הוא ששלום-מאיר יושב מן הצד (עליו לחלצו מכל הצרות!). שלום-מאיר הזדחל והשמיע בקול צרוד בלשון הפרחים שלו:

“ברוכים היושבים, ישבתם לאכול, אכלו לבריאות, לעסו ובלעו ואל תפריעו לעצמכם. אנחנו בני-אדם פשוטים, יהודים פשוטים כמוכם. כך סבור אני עקרונית. זהו בעל-הבית שלי, המנהל של התיאטרון היידי-הגרמני, ואני אצל כבודו העלי שבמכתש, הלב שבחזרת והברכה האחרונה. שם כבודו הוא אלברט שצ’ופאק ושמי שלי שלום-מאיר מוראבצ’יק. עתה, לאחר שכבר עשינו הכרה, כלומר מקרוב, יכול אני ליטול עמכם מעט יי”ש אם הוא מצוי אצלכם בבית, ולא – שלחו ויביאו. וקנח נקנח באמת במה שאתם מקנחים. אני רואה שאתם לועסים סלק עם שזיפים, מין מאכל שלא אכלתי, שלא לשקר, כמאה שנים בוודאי, כה יתן לי אלוהים בריאות והצלחה"…


פרק שנים-עשר: ישראלי-החזן מסלסל בגרונו

כל אותה שעה שהשמיע שלום-מאיר את דרשתו, והחזן ואשתו וגם הבת הקשיבו לו, ישב המנהל של התיאטרון היידי-גרמני אלברט שצ’ופאק ליד שולחנו של החזן בשפתיים חתומות, שיחק בתליון, ניצנץ בכל היהלומים והדיאמנטים שעל אצבעותיו, ולא הסב את עיניו הקטנות, האדומות, חסרות הגבות, מנערתו של החזן.

אחרי האוכל, לאחר שכבר השמיע שלום-מאיר דברים למכביר, פינתה אשת-החזן את השולחן והחזן סיים את ברכת-המזון, מצא המנהל אלברט שצ’ופאק שכבר מותר לו להשמיע איזו מלה ושאכן הגיע הזמן לגשת אל העניין שלשמו באו. הניף קודם את הצילינדר מעל ראשו, חשף קרחת גדולה, החליק מסביב את השערות המשוחות בשמן, ניגב את הזיעה מעל מצחו והשמיע דיבורים.

מטבעו אדם זה הוא יהודי שתקן, אך לאחר שהוא כבר פותח בדיבור, קשה לעצור בעדו. לשונו מתחילה להתפתל בפיו, נושאת אותו השד יודע לאן, ותכופות בא לו להגיד לא מה שרצה. שלום-מאיר מוראבצ’יק, יד ימינו ושלישו, כבר מכיר את מחלתו זו, והוא משסע אותו למן ההתחלה ומוסיף לדבר במקומו על כל השאר בלשונו שלו:

“מבין הוא, חזן יקר,” כך החל שצ’ופאק את שיחו, "המעשה הוא כך, ישמע-נא, אני עצמי הייתי לפנים ‘משורר’ קטן אצל חזן, כלומר, נשאתי את מי השופכין, כלומר שרתי, ישמע-נא, קול, היינו קול סופראנו, אמיתי, וקיבלתי סטירות, כלומר עזרתי ליד התיבה, עד שנעשיתי בעצמי איזה מין, כלומר אדם בפני עצמו, בחתונות ובחגיגות ברית-מילה, ובפדיון הבן שרתי לי, ישמע-נא, ‘כל מקַדש’,12 אכן חיבור של עצמי, שחיברתי בעצמי, אילו ראית ספר שלם מודפס בשירי, כלומר, עם הפורטרט בראש הספר, אז יש שם ‘כל מקדש’, ישמע-נא, פותח אני כך (שר, מרעיד קולו):


כל מקדש – ציפקלה אשתי,

שביעי – שהשבץ יפגע בך,

כראוי לו – הלילה הזה!…

אלברט שצ’ופאק, כפי הנראה, נכנס לתפקיד. הוא עמד לשיר “כל מקדש” באופן אחר לגמרי, אך שלום-מאיר אותת לו בעוד מועד ברגלו תחת השולחן, כי מוטב שיפסיק. והוא עצמו החל בפה-הקדוש שלו להסביר לחזן לשם מה, בעצם, באו לכאן:

כיוון שהם שמעו על ישראלי החזן כבר קודם לכן, לפני שחשבו בכלל על נסיעה לבסראביה, שהוא זמר מפורסם, וכיוון שמוסיקה היא פרנסתם, כלומר, בעצם, פרנסתם היא התיאטרון, ותיאטרון ומוסיקה הרי הם כאח ואחות או כבעל ואשתו, על כן כדאי הוא ומן היושר, שהחזן “יאמר” להם משהו…

“משהו מיוחד, ישמע-נא, משהו של דבר-מה, יהודי, מפולפל!” הוסיף אלברט שצ’ופאק, סימן באצבעותיו וחייך בשפתיו הקפוצות-למחצה, ופניו הקמוטים המגושמים נתקמטו עתה עוד יותר.

ישראלי-החזן הבין מיד מה מבקשם ממנו. תחילה כאילו סירב, הניח שיבקשו, העמיד פנים: “שטויות! אין זו האמת! הקהל אוהב להפריז!… והוא עצמו כבר התכונן לכוונן את הכלי. (היכן ראיתם שחזן או שחקן יסרב כשמפצירים בו?) אחר-כך קם מן השולחן, ניגב את שפתיו, השתעל עד ניקוי גרונו, תיקן את ה”כלי", שאל כדי לצאת ידי חובה:

“אז מה, למשל, ‘אומר’ לכם?”

ובלא לחכות לתשובה מתחיל הוא “לומר” דבר, כמובן מימים-נוראים, מסלסל בגרונו, מתרומם לגובה ניכר ויורד עד לנמוכה שבאוקטבות, ושוב למעלה, ושוב למטה, מתפתל ומסתלסל, ומסתלסל…

האורחים הביטו זה בזה בלי לומר דבר, רק קרצו בעיניים, הניעו את השפתיים, התענגו כעל מאכל טעים, או כעל גביע יין טוב, ובכך עוררו אותו יותר משהיו עושים אילו העתירו עליו את המחמאות הגדולות ביותר. ראשו של החזן המסכן כמעט הסתחרר. אם כך הדבר, הרי יש להראות להם למה הוא מסוגל! והוא החל לשיר עוד דבר ועוד דבר, ולבסוף רצה “לומר” להם דבר חדש לגמרי, אכן “קומפוזיציה” משלו, אך שלום-מאיר נטל אותו בשרוולו:

"אל-נא תתרעם, חזן יקר, אתה שר במתיקות כזאת, שכל חזני-המקהלות של העולם כולו עם משורריהם ומפזמיהם ראוי להם שיהיו כפרת הקטנה שבאצבעותיך. האמינה לי, אילולא היה עלינו עול התיאטרון, עם חזרות, עם שחקנים ועם נגעים וצרות, לא היינו צועדים צעד אחד מביתך עד לאחר שמיני-עצרת. לא היה נמאס לנו לעולם לשבת כאן אצלך ולשמוע את ‘דבריך’, כה יתן לי אלוהים אושר והצלחה. אלא שהחיסרון הוא – פרנסה! אין פנאי, אתה מבין אותי. מחר אנחנו מציגים מחזה חדש ‘קוני למל’… אולי יש טעם בכך שלפני פרישתנו תכבד אותנו בקינוח קטן?…

החזן נשאר עומד כמבולבל:

“דהיינו, באיזה קינוח, למשל, נכבד אתכם?”

“הנה באיזה קינוח קטן!”

ושלום-מאיר מוראבצ’יק הורה באצבעו על בת החזן. שכל אותה שעה לא הסירה עיניה ממנו. כששמעה דיבורים כאלה נשארה רייזל, המסכנה כמאובנת, והחזן ואשתו פערו פה וזקפו אוזניים. אז רצה המנהל לפתוח בדיבור, אך שלום-מאיר אותת לו מתחת לשולחן והחל בעצמו להיטיב הסברו למה הכוונה:

“כסבורים אנו, מבין אתה, שהיא, הבתונת שלכם, כלומר, ‘תאמר’ לנו משהו. יש לה, כך אומרים, קול נעים, והיא שרה, אומרים, פזמונים – ששלוש-עשרה פאטי, ושבע-עשרה נלסון13 ראוי להן שתהיינה כפרתה”…

“מנין לכם שבתי שרה שירים?” לא יכלה עוד אשת-החזן להתאפק, ונשימתה של רייזל המסכנה נעצרה. היא חיכתה שהנה-הנה יספר את המעשה איך שוחח עמה רק אתמול תחת החלון, ולאמא שלה אף לא הזכירה את הדבר!.. היא כבר תחטוף מאמה את הפסק הראוי!.. אלא ששלום-מאיר תפס בעיניו הממזריות שרייזל מחליפה צבעים מהתרגשות, לפיכך עשה תפנית כעל צלחת:

“מעשה יפה, אבל קצר! מנין יודעים אנו שלבעלך, עד מאה ועשרים, יש ‘גרון’ עם ‘קאלוואטורה’,14 שראוי לבוא ולשמוע כחידוש? זה חמש-עשרה שנים שאנו נוסעים על-פני העולם עם התיאטרון היידי-הגרמני ולא שמענו מעולם שקיימת עיר ושמה הולנשט. ובכל זאת הרי עיניכם הרואות! וכי דבר קטן הוא – ‘ישראלי ההולנשטי’? הרי שמעו מלא עולם! נו, מה תאמרי על כך חזנית חביבה?”


לאשת-החזן אין מה לומר על כך. לגביה אין זה חידוש, ששם בעלה מלא עולם, אך שבתה תקום עתה פתאום ותשב כאן ותשיר לפני שני גברים זרים לחלוטין – מותר לכם לומר מה שתרצו, אך על-פי שכלה הנשי יוצא, היא עצמה אינה יודעת איך תקרא לזה:

“סתם ככה פותחת נערה בשיר, לא כלום, פתאום טִיץ טאבִּי דוּרֶן15 הפקר-בצלים? נערה איננה נער. נער הוא נער, ונערה היא נערה – כלום ראית כדבר הזה?”…


פרק שלושה־עשר: בת־החזן שרה “ריבונו־של־עולם”

לא כך נראה הדבר בעיני ישראלי-החזן. הוא תפס את הדבר בכל הפשטות. אמת, אשתו אולי צודקת בטענתה ש“נער הוא נער, ונערה היא נערה”. אף-על-פי-כן, פעם ביובל, למען אורחים כאלה, מה יזיק, למשל, אילו “אמרה” משהו יחד עם אבא? ואגב, לו לעצמו התחשק עוד לשיר מעט. חזן, כשהוא שר והולך, הריהו כגשם. כשהוא מתחיל לרדת, יורד הוא…

וישראלי החזן מציץ בלאה אשתו בלשון בקשה, כמי שאומר: “מה איכפת לך, למשל, אם הבת ‘תאמר’ משהו?”… אשת-החזן מבינה את מבטו של החזן, כיוון שתקף אותו יצא-הרע של שירה, הרי זה אבוד!.. ענתה לו אף היא במבט, שממנו הבין כאילו התכוונה לומר: "חשקה נפשך מאוד? מילא, אם לך ניחא, גם לי ניחא, כלום שמעת כדבר הזה?…

וישראלי החזן נעשה עליז. הוא משתעל עד ניקוי הגרון, מכוון טון ואומר לבת:

“אם הם מבקשים ש’נאמר' משהו, אי-אפשר להיות גס-רוח וצריך ‘לומר’ משהו! הקושיה היא – מה, למשל, ‘נאמר’ להם? אולי נשיר להם את ‘ריבונו-של-עולם’? אה? הבה נשיר להם את ‘ריבונו-של-עולם’… את ‘תאמרי’ ואני אלווה אותך באוקטבה התחתונה… נו, רייזל, התחילי: לה-לה-לה-לה!”

רייזל היתה מרוצה שתקרית יום אתמול עברה בשלום, והיתה מוכנה לשיר, אפילו מתוך הכרת-תודה בלבד. ובפרט שלמן ילדותה אהבה לשיר, והיא אוהבת עד עתה. ימים שלמים לא נמאס עליה לשיר, לולא אמא שאסרה עליה את הדבר. כל אימת שרייזל מרימה את קולה, גוערת בה לאה:

"שקט, רייזל, אמרתי לך כמה פעמים. כסבורה את, שילדונת קטנה את? בחורה, בלי עין הרע. כלום שמעת כדבר הזה?…

“בחורה?” פורצת רייזל בצחוק, ולאה עצמה אף היא צוחקת. אך אין היא מניחה לה לשיר, אלא אם כן לפעמים עם אבא ביחד, וגם זאת − כשאין איש שומע…


ורייזל נעמדה ליד ישראלי החזן, ידיה שלובות לאחוריה, עיניה נשואות אל התקרה, ובקול חלק, ערב, צלול-מתכתי, בדומה לכינור, הפיקה ניגון עצוב יהודי- טהור בנוסח תפילתי, שנשמעו בו גם קינה, גם תרעומת, גם תחינה, גם דמעות:

ריבונו־של־עולם!

ריבונו־של־עולם!

אתיתי – באתי אליך

בקוב־ל־נה.

אוי, אלי, לומר באמת לך

ובאמו־נה:

עד מתי אגורש ככלב

מתוך המלו־נה?

כלום לא די עוד, לא די

במרור וב־ע־נה?

אין כוח לסבול, לשאת עוד,

אין ישע ואין הג־נה.

די כבר פגעים, ודי כבר

מרור- ולע־נה.

איין כוח לסבול, לשאת עוד,

אין ישע ואין הג־נה.

שני האורחים, המנהל ושלישו, ישבו כמכושפים. שניהם הביטו זה בזה פעורי-פה והיו מלאי- התפעלות. אך השירה נגמרה מהר מדי. חסרו להם מלים. שלום-מאיר אף הצטעק בקולו הצרוד: “בראבו! בראבו! ביס!” אך הבין מעצמו שקריאת “בראבו! בראבו! ביס!” נשמעת כאן כלעג. שהרי הלחן עצוב מדי. המלים קדושות מדי. קול הכינור הזה ערב מדי, ונשגבת ויפה מדי היא הזמרת, שבעצם עדיין ילדה היא…

ואלברט שצ’ופאק, מנהלו של התיאטרון היידי-הגרמני?

קשה לדעת מה התחולל בנשמתו של יהודי זה… הוא שלף מתוך כיסו האחורי מטפחת משי מבושמת בשפע ומחה את הדמעות שביצבצו בעיניו הקטנות האדומות, נטולות הגבות…

נראה שבאדם מכווץ ומיובש זה עדיין הולם לב יהודי, וזורם בו דם חם ודופק בו עורק. רגש הרחמים טרם מת אצלו, כנראה, אם עדיין מזילה עינו דמעה על צרות יהודים, שניחתו על עם בגלותו, והובעו במלים כה פשוטות ובלחן כה פשוט ונוגע ללב, העלול לזעזע אפילו אבן…

ואולי גורמת לכך הנערה השחרחורת, בעלת היופי הנשגב, בגומות-החן שבלחייה ובעיני-הצוענית השחורות היפות שלה ובקול-הכינור המתוק כסוכר שלה, הנשפך ישר מתוך הנשמה אל הלב ונהפך לשמן טוב, הנמס בכל האיברים?.. מי יכול לומר זאת? מי יכול לדעת…

הקורא, המכיר כבר את מנהל התיאטרון היידי-הגרמני שלנו מן הפרקים הקודמים, יודע איזה דברן הוא אדם זה. עתה, אחרי ה“ריבונו-של-עולם”, קפץ ממקומו, ניגש אל החזן, תפס בשתי ידיו את ידו שלו ובדמעות בעיניו מסוגל היה להשמיע רק מלים ספורות:

"שלא יהיה שמי אלבְּרֶט (נחוץ מאוד העיר, שהוא עצמו אינו מסוגל לעולם – אל תהיה לכם כחרפה הזאת – לבטא כראוי את שמו, ו“אלבֶּרְט” מתקבל תמיד אצלו “אלבְּרֶט”).

“שמעו-נא, שלא יהיה שמי אלבְּרֶט!”

זוהי הגדולה שבמחמאות ששמע מישהו מפי אלברט שצ’ופאק, מנהלו של התיאטרון היידי-הגרמני.


פרק ארבעה-עשר: אלברט שצ’ופאק יוצא מכליו

אילו הסתפק מנהל התיאטרון היידי-הגרמני, אלברט שצ’ופאק, רק במחמאה (“שלא יהיה שמי אלבְּרֶט”), היה הכול עובר יפה ונעים, והכול היו מרוצים, כל אחד על-פי דרכו: האורחים היו מרוצים, משום ששמעו “ריבונו-של-עולם”, שלא כל אדם ולא כל יום זוכים לשמוע כמוהו. רייזל, נערתו של החזן, היתה מרוצה מ“הופעתה” הראשונה לפני אנשים זרים. החזן היה מאושר, שבתו מצאה חן בעיני אורחיו. (איזה אב אינו מאושר בהצלחתו הראשונה של יוצא חלציו?) מה לכם עוד? אפילו לאה אשת-החזן, שלא יכלה לסבול שבתה תרים את קולה לפני גברים זרים, היתה הפעם נרגשת כל כך, עד שמבלי משים נפלטה מתוכה אנחה חרישית:

“ילדה, הלוואי שאהיה כפרת עצמותיה!”…

אלא שגרם המזל, שעל-פני השמים הבהירים הללו תגיח עננה והשמחה כולה תושבת. ובשל מי? דווקא בשל מנהלו של התיאטרון היידי-הגרמני ובשל לשונו, לא עלינו, שהיא אצלו בגלות. כשהוא יוצא מכליו אין זה דבר של הלצה.

אם מרוב התפעלות, אם משום שהעסק דרש ממנו, אלברט שצ’ופאק שוב הופיע בלשונו, ובשעת מעשה שיחק בדיאמנטים וביהלומים שעל אצבעותיו:

“אי, איזה קולון! אי, איזה גרונון! אי, איזה פלא קטן ונפלא! נו-נו! ישמע איפוא, חזן חביב. הוא יושב כאן בהולנשט זו, ישמע-נא, פינה נידחת, בור, מה? מי? משתכשך בבוץ ויודע רק תירס, מאמליגה, ‘כל מקדש’, הֶ –הֶ… רחמנות, ישמע-נא, על יהלום כזה, מה יהיה בה כאן, המסכנה, כלומר הבת, אני יודע? נדמה לי, שלא יהיה שמי אלבְּרֶט!”…

מדיבורים אלה הבינה לאה אשת-החזן שהוא מדבר על “תכלית” לבת, והיא קטעה אותו מיד כמו בסכין חדה:

“אל תספור שיניים בפי הזולת – לילדתי יש, עד מאה ועשרים, מי שישבור את הראש בשבילה”…

אלברט שצ’ופאק לא הבין, כנראה, את החידוד, ושמא העמיד פנים כלא מבין והפליג הלאה אל עניינו, פנה אל החזן בלבד, אף לא הביט אל אשתו:

“אז מה רציתי לומר לו, חזן חביב? כן, בעניין זה שאתם אנשים עיוורים, מותעים כאן, פאנאטיזמה, אני יודע מה? עולם! איזה עולם! אצלי, כמדומה, יראה, ישמע-נא, ילדים… זהב! ילדות – שנה כזאת עלי! בובות! מלפפונים קטנים! פרימדונה – גם היא בת לאב מכובד. לא פרצופון כשל בתו, לעומת זאת איזה קולון, ישמע-נא, לאופרה הגדולה ביותר! אילו נכנסה אלי, בתו משמע, אז אני יודע? כעבור שלוש-ארבע שנים, ישמע-נא, הנה בכובע כזה!”…

ובדברו הראה שצ’ופאק בשתי ידיים איזה כובע מלא זהב היתה מכניסה להם, אילו נכנסה בתם לתיאטרונו.

קשה לומר אם הבינה אשת-החזן את הדברים כראוי. אבל היא הבחינה שאדם זה בארובתו הגבוהה, בזרבובו המגולח המגושם, מדבר על איזה שידוך מוזר בשביל בתה ומציע לה דברים המעוררים בחילה לשומעם… ונתעוררה בה ה“אמא”; אמא שנבראה “להגן ולחסות על ילדתה כעל אישון העין”; אמא שבקושי זכתה לראותה עומדת על רגליה; אמא החרדה לה כמו לכלי-זכוכית עדין, יפה ויקר – והיא לא רצתה להתעמק בחקירות יתירות וקטעה שוב את דבריו בחדות רבה אף יותר:

“לא יזכו לכך שונאי! מה סבורים אתם, שממוצא חייטים אנו, או סנדלרים, שנניח לדמנו להתגלגל בין שחקני-פורים, אקטורים, קומדיאנטים, ארחי-פרחי?.. כלום שמעת כדבר הזה?”…

נראה שמלים חמות ספורות אלו, שהשמיעה לאה בנשימה אחת, לא העלו ניחוח באפו של מנהל התיאטרון היידי-הגרמני, ומסתבר שהיטב חרו לו. פרצופו המקומט המגושם הצהיב והוריק פתאום, וזיעה כיסתה אותו. שפתיו הקפוצות המשונות החליפו את מקומן זו על זו, ועיניו הקטנות, נטולות הגבות, התמלאו דם. אלברט שצ’ופאק מוכן היה להעניק לאשת-החזן מנה כיאות לה. איזו חוצפה של אשה לדבר כך עמו, עם מנהלו של התיאטרון היידי-הגרמני!

אלוהים יודע לאיזו שערוריה היו מגיעים… אלברט שצ’ופאק אינו אוהב לערוך חקירות ארוכות. אצלו זה אחת מהשתיים: “או לחלק סטירות או לחטוף סטירות”… למרבה המזל היה כאן שלום-מאיר. שלום-מאיר מכיר את בעל-הבית שלו, איזה מין ציפור הוא; ועד כמה שאפשר אין הוא מניח לו להסתבך בשערוריות. הוא הולך על-פי דרכו, שאין צורך לחלק סטירות ואין צורך לחטוף סטירות. דעתו היא, שבלשון רכה תמיד טוב יותר… משך איפוא את אדונו בשרוולו ואמר לחזן:

“זוגתו שלו צודקת בהחלט, שכה תהיה לי שנה איזו אשה יש לו, חוץ מן הצבע השחור… אלא מה? חיסרון אחד: היא קצת רתחנית מדי. היא לא הבינה מה שאמר כאן המנהל. הוא דיבר סתם בעלמא, שיש כל מיני פרנסות בעולם. כל אחד משבח את פרנסתו. איך אומר אדוני: כל כלב בעל-בית הוא ליד ביתו, וכל חזיר סבור שביצתו עמוקה יותר… וליותר מזה לא התכוון, חלילה, לא כלפי הגברת ולא כלפי בעלה, ולא כלפי בתכם. נכנסנו הנה, חוזר אני ואומר, רק בגין החזן, לשמוע אותו שר, כה יתן אלוהים לכולנו אושר והצלחה. היינו מוסיפים לשבת ולשבת, אך אין רצוננו להפריעכם. אגב, רואה אני שנאספים כבר אליכם הממזרים ל’חדר', אדוני צריך לשבת אל העבודה, כמו שהוא אומר: התורה אין כמוה סחורה, צימוקים ושקדים… שלום שלום ותהי לכם דרך-מגררת טובה.”16

“בראש לתוך האדמה וברגליים אל הדלת!” כיבדה אותם אשת-החזן בברכה, כשכבר היו האורחים מעבר לסף. ואל הבת אמרה:

“כבר יכולה את, בתי, לומר ברכת-פרידה לתיאטרון-יידיש. כבר לא תציצי לשם, כל עוד איני שוכבת בבית-הקברות!”…

את הגדולה במנות היה חוטף בעלה (לאה אשת-החזן, כשהיא כועסת, הרי זה סכנת נפשות!), אך למזלו של החזן כבר ישבו התלמידים מסביב לשולחן מול הספרים הפתוחים. ישראלי החזן עצמו הרגיש בעצם לא כל כך בנוח אחרי השיחה עם האורחים הלא-קרואים, אך אזר אומץ, העמיד פנים עליזים, חיכך יד ביד והאריך בניגון הגמרא:

"אתם זוכרים, ילדים, שוב, למשל, איפוא אנחנו עומדים? כ- -ן..


פרק חמישה-עשר: אדם חדש − הוצמאך

בחצרו הגדולה, הרחבה, של בני ראפאלוביץ' שוררת שמחה. הדיר שבו משחק תיאטרון-ייידיש, לעולם אינו נעול, לא ביום ולא בלילה. עם בוקר מתעוררים שם החיים. בני-אדם נכנסים ויוצאים, אלו לכאן ואלו לכאן. נגרים מתקנים ספסלים, צבעים מציירים תפאורות, סבלים נושאים תיבות, מביאים חומרי עץ, גוררים קרשים, אין הפסק להלמות פטישים, תקיעת מסמרים, קליעת חבלים, ותמיד נשמעים שם קולות, קריאות, המולה.

תכופות יותר ורם יותר מכל הקולות והקריאות נשמע קול אחד, קריאה אחת: “הוצמאך!”

“הוצמאך! יקח אותך הרוח!”

“הוצמאך, העיניים הלכו לך לאיבוד?”

“הוצמאך, זוז!”“הוצמאך, תחזיק! הוצמאך, עמוד! הוצמאך, רוץ! הוצמאך! הוצמאך ! הוצמאך!”

“מי הוא הוצמאך זה?” חושב לייבל בנו של בני ראפאלוביץ', ולפני שעליו ללכת ל“חדר”, מטיל הוא מבט לתוך הדיר. לייבל כבר יודע מי הוא הוצמאך זה.

גבוה, רזה, חולני, משתעל, קצר-נשימה, שפניו מחוטטים- לבנים, אפו מחודד, ראשו מחודד, אוזניו מחודדות, ועיניו גם הן מחודדות, רעבות, דוקרניות. עיניים חדות – הנה זהו הברנש…

שמו, בעצם, הוא הולצמאן, אבל מנהל התיאטרון, אלברט שצ’ופאק, הכתיר אותו למן היום הראשון בשם “הוצמאך” – וכך נשאר שמו עד היום הזה.

בעיני לייבל מצא הוצמאך זה חן למן הרגע הראשון שעשו הכרה. ואת ההכרה עשו מבלי שיוצגו זה לפני זה, בבלי גינונים ובלי חוכמות. והמעשה שהיה כך היה:

הוצמאך ראה יום אחד את לייבל עומד ליד דלת הדיר, קשר אתו שיחה מרחוק:

“יוֹלָד,17 מה אתה עושה כאן?”

“לא כלום.”

“את מי אתה מחפש?”

“אף אחד.”

“מי אתה?”

“בנו של בני ראפאלוביץ'.”

“אז מדוע אתה עומד כבנו של קבצן ליד הדלת? בוא הנה, בחורון! סיגריות אתה כבר מעשן? או עדיין לא?”

“עדיין לא.”

“אבל אבא שלך מעשן? אחיך מעשנים, ייכנס הרוח באביהם? נו, הרי אתה יכול להביא לי סיגריות.”

למחרת בא לייבל מתנשם, מיוזע, סמוק. הוא הביא מלוא הכיס סיגריות, ובשעת מעשה הסתכל לכל עבר. באצבעותיו המחודדות גרף הוצמאך חיש את הסיגריות שהוטלו לכיס בערבוביה והכניסן לתוך כיסו, לא חלילה כגניבה, אלא כשי ממכר טוב, לא עיוות פניו ואף לא אמר תודה, הצית סיגריה, שאף לתוכו ופלט דרך האף המחודד עשנשן דק, השתעל ואמר:

“מי מעשן אצלכם סיגריות מהודרות כאלה?”

“אחי המבוגר,” עונה לו לייבל חרש, בקושי נשמע קולו.

“ייכנס הרוח באבי אחיך המבוגר, הוא יודע מה צריך לעשן!” עונה לו הוצמאך דווקא בקול רם. “אמור-נא, ציפור-שיר יקר שלי, מה, למשל, אוכלים אצלכם בבוקר עם הקפה?”

“מה אוכלים? פעם כך ופעם כך. לפעמים אוכלים חמאה, גבינה, לפעמים ביצה, רקיקים, עוגיות-חמאה”…

“הנה-הנה,” משסע אותו הוצמאך, לזה מתכוון הפסוק! תביא חכם שלי, כמה עוגיות-חמאה, אבל טריות, אתה שומע מה שאומרים לך? טריות!".

את המלה “טריות” מכריז הוצמאך בקול רם כל כך, עד שלייבל נתקף רעדה. חושש הוא שמא יישמע.

בכל זאת ציית לו ולמחרת בבוקר הביא בכיסו כמה עוגיות-חמאה טריות, רועד מפחד שמא ייתפס, חלילה… ובטרם הספיק להביט סביבו, כבר דחס אותן הוצמאך אל גרונו וחיש-מהר בלע אותן.

“גלולות!” אמר לו הוצמאך וליקק את פיו כחתול אחרי סעודה, ובשעת מעשה עישן סיגריה משל אחיו של לייבל, שנהנה מהן כדי כך שציווה להביא לו סיגריות נוספות.

ולייבל מביא לו עוד ועוד, וכתמורה יש לו כניסה חופשית לתיאטרון לא רק בערב, בעת המשחק, אלא גם ביום, בעת החזרות והאימונים, ואפילו לשם, אל מעבר למסך, אל מאחורי הקלעים, מקום שנפשו של לייבל נמשכת אליו כל הזמן, שכה רצה לראות מה נעשה שם.

ומה ראה שם לייבל! עולם מיוחד במינו. עולם שבו מחליפים בני-אדם את לבושם, מתחפשים, מורחים וצובעים את עצמם, ויוצאים משם ליצים, שדים, רוחות ומלאכים. והחיים שם כמו בגן-עדן, תמיד צוהלים, עליזים. זה רוקד וזה שר, זה מנפח מלוא לסתותיו, זה שותה מתוך בקבוק – בוק-בוק-בוק, וזה מעשן סיגריה בשקט, שפוף על ארבעותיו בפינה, שלא יראה אותו המנהל ויקבור אותו באדמה… מנהל כעסן! הכל רועדים מפניו כמפני מלאך-המוות, והכול לועגים לו, מתלוצצים על חשבונו, שולחים לשון לעברו מאחורי גבו ומחקים אותו בהליכתו ובעמידתו ובישיבתו ובדיבורו ובנצנוצו ביהלומים – “מזיקים” שכמותם!

המיטיב מכולם לחקותו הוא הוצמאך. הוא מחקה כל אדם במיומנות כזאת, שאפשר לפוצץ את הבטן מרוב צחוק. בריה עליזה הוא הוצמאך! אין לייבל מבין מנין לו לאדם זה עליזות כה רבה? דומה שאין איש עמל כמו הוצמאך, אין איש רץ כמוהו, אין איש מתייגע כמוהו, אין איש סובל רעב כמוהו, אין איש משתעל כמוהו, ואין איש חוטף מכות, סטירות ונגיחות מכל אחד כמו הוצמאך, ואין איש נוח תמיד לצחוק כמו הוצמאך זה. הנה זה עתה תפס אותו המנהל בצווארונו והשליכו מן המלתחה: “הוצמאך! יקח אותך הרוח!” והנה כבר עומד הוא מאחורי גבו של המנהל רכון מעט, ראשו הקטן מוטה הצידה, שפתיו הקטנות קפוצות, ואם תסתכל בו מפנים, תראה פרצוף מגושם בעל עיניים קטנות – אלברט שצ’ופאק על קרביו ועל כרעיו!

נו, אפשר לשנוא אדם כזה?


פרק שישה־עשר: הוצמאך כותב מכתב

“חכה-נא, אתה, תיש-של-אצילים! הרי לומד אתה ב’חדר', ואתה יודע בוודאי לכתוב היטב? הבא-נא לכאן עט ודיו, דף נייר עם מעטפה… ובול בשבע קופיקות!”

כך אמר הוצמאך לידידו הצעיר לייבל בבוקר בהיר אחד, תוך כדי צחצוח מגפיהם של כל שחקני התיאטרון.

כל הדברים המנויים למעלה נמצאו כעבור דקות מספר בדיר, כלומר בתיאטרון, מעבר למסך, מאחורי הקלעים.

על תיבה הפוכה, ליד שולחן תלת-רגל, ישב בנו של ראפאלוביץ', לייבל, וכתב מכתב. מולו על הארץ השתרע הוצמאך, סיגריה בין שיניו, המיש הצידה את המגפיים לצחצוח, השתעל פעם בפעם והכתיב:

"כתוב כך, נשמה שלי:

אל אמי האהובה היקרה שרה-ברכה שתחיה! ואל דודי הנעים זלמן שיחיה! ואל אחותי האהובה היקרה זלאטקה שתחיה! ואל כל קרובי הנעימים שיחיו!

"גמרת, חביבי? סע הלאה:

ראשית באתי להודיעכם על שלומי הטוב, שאני, ברוך השם, בריא לגמרי, כן אני מאחל לכם מעומק לבי לעולם ולתמיד, בכל עת לשמוע מכם – אמן.

"הצגת, חתלתולי, את המלה ‘אמן’? אם כן, אני אוהב אותך. שפשף הלאה:

ושנית באתי להודיעך, אמי האהובה והיקרה, שאנו נמצאים בבסראביה, ארץ של תירס, מאמליגה ונשים שמנות. ואנו משחקים כל הלילות תיאטרון, ואני בא להודיעך שאני כבר משחק את התפקידים הראשיים ואחרי החג מתחילים אנו לשחק על-פי בולים, כלומר חלקי הכנסה. בינתיים אני שבועי, כלומר אני מקבל למשך שבוע, היינו כל שבוע אני מקבל תשלום. לא כל כך הרבה, שהראש יתקשה מזה, אך תודה לאל, ובלבד שלא לעבוד חינם. אני יודע שלפי העבודה שלי אני שווה הרבה יותר, ואולי אף הייתי מקבל יותר, אלא שיש אצלנו אחד ממזר, שלום-מאיר שמו, שלום-מאיר מאלוהים, ראוי הוא שיהיה כפרתך וכפרת זלאטקה וכפרתי. זהו כלב, שבעצמו אוכל מכות וגם לאחרים אינו נותן. ואני שולח לך שלישיה של רובלים ומבקש אותך, אמי האהובה, שלא תהיה לך תרעומת על שאין זה שלוש מאות. זה כל מה שיש לי, ועשי לך משהו לחג, איזה דבר נחוץ, ולזלאטקה תקני נעליים למען השם, בלי שום תירוץ, ותאמרי לדוד זלמן שלא יבלבל לי את המוח בעניין הגיוס, שיקבר הגיוס באדמה! כבר מזמן אין לי מה לדאוג בעניין הגיוס, ועל כך אני חייב תודה לו, לדוד זלמן… ואני מבקש, אמי האהובה, כשתכתבי לי מכתב, שיכתוב לי אלי המלמד דרך אגב מתי יש לי יום-זיכרון.18 אשתקד הוא חל בדיוק ביום ג' של חול המועד סוכות. וכתבי לי אם עדיין את במקום העבודה הישן, ולמען השם נעליים לזלאטקה, וחדשות אחרות אין לי עוד לכתוב לך, והיי שלום, אמי האהובה, ממני בנך, המאחל לך כל טוב ואושר לעולם ולתמיד בכל עת לשמוע ממך, אמן!

"ועתה, קטני הכרסתן, הנח לי, תן את העט, שאשכיב את אבא.

והוצמאך חפת את שרוול יד ימינו עד המרפק וניגש למלאכה, והציג כמה מגרפות וכמה מרדים ושאל את כתבו, את לייבל:

“וכי אין זה נקרא הֶרשׁ-בֶּר הולצמאן?”

לייבל עיין היטב בהיֶרוגליפים אלה וחיפש ארוכות ולא יכול למצוא לא צבי (הרש) ולא דוב (בר) ולא שום חיה אחרת.

“שפיפוני היקר! מה אתה מתבונן כל כך?” אמר הוצמאך לידידו הצעיר, ללייבל, ופנה שוב לעבודתו הקודמת, לצחצח את המגפיים. “עיני הרואות שכתב-ידי מצא, כנראה, חן בעיניך? את זה למדתי בעצמי, טיפשון, בעצמי מראשי. כל מה שאני יודע הוא מעצמי. הכול אומרים, שאילו היו מלמדים אותי, היה לי כתב-יד יפה מאוד. אבל איך? כשהתייתמתי בגיל כה צעיר, ואמא שלי נעשתה משרתת, ואותי לקח הדוד זלמן אליו לעבודה. הוא חייט, מטליא, קלקלן משמים, אבל להכות הוא יודע כבעל-מלאכה טוב. אז יום אחד, בשבתו ליד החלון, רמז לי במגהץ ישר ללב. מאז אני משתעל… לקחה אותי אמא מן הדוד הרוצח ומסרה אותי לקלקלן אחר. אלא שבגלל המגהץ, שבו כיבד אותי הדוד, לא הייתי מסוגל לשבת בעת העבודה. נמלכה אמא בדעתה ומינתה אותי לריש-דוכנא19 אצל מלמד-דרדקי, לרחוץ ילדים קטנים, לומר אתם ‘מודה אני’, לשאת בשבילם את הארוחה ל’חדר'. מילא, לשאת ארוחות זה דווקא עבודה לא-רעה: אתה יכול לחטוף לקיקה, טעימה, הרחה. אבל החיסרון הוא שצריך לטרוח ולשאת את הילדים על הכתפיים בימי בוץ, ומנין לוקחים כוח לכך? והנה, בעזרת השם, בא לעירנו במסעו תיאטרון-יידיש. תיאטרון-יידיש – היתכן? העולם כולו רץ לתיאטרון, ואני אשב בבית? חדרתי לשם, מן הסתם, ככה, בלי כרטיס. למזלי קרה, שלמנהל, אכן לשצופאק, התחשק לעבור בין הספסלים, משמע, לבדוק את הכרטיסים. תופס הוא אותי, מן הסתם, קוטף לי אוזן כדבעי ומשליך אותי החוצה. לא היה זה אולי אסון, לולא תלש מעלי את הכובע. איך אני יכול לבוא הביתה בלי כובע? אמא תספר לדוד, והגזלן יהרוג אותי! המתנתי כראוי בחוץ בקור העז, עד שהתפזר הקהל, אז התנפלתי לפני המנהל, כלומר שצ’ופאק, בכיתי, התחננתי, נישקתי את ידיו שיחזיר לי את הכובע, סיפרתי לו את האמת כולה, שאני בסך הכול נער יתום ויש לי דוד רוצח… הוא מקשיב לי, כלומר שצ’ופאק, מתבונן בי מכף רגל ועד ראש בעיניו הקטנות, שייצאו לו מן הצד השני, ואומר לי: 'יתום אתה, אומר הוא, ואין לך מקום מגורים? אולי תיכנס אלי לתיאטרון? אעשה אותך, אומר הוא, לשחקן”…


פרק שבעה־עשר: חידושים איך אדם נעשה קומיקן

הוצמאך נתקף שיעול. הוא מפסיק לרגע את צחצוח המגפיים, מצית סיגריה, יונק כמה פעמים, ומספר הלאה לידידו הצעיר חידושים איך נעשה שחקן.

אתה סבור, מן הסתם, חכם בלילה, שאמא היתה מרוצה שקיבלתי משרה כזאת? לא מניה ולא מקצתיה. ולא כל כך אמא, כמו הדוד זלמן. ‘אם יסע מכאן עם השחקנים, יפסיק מיד לומר קדיש, הגנב הזה!’… כך רצה הדוד לשכנע את אמא. אך מי לי דוד? מה לי קדיש? אם פתע פתאום נעשיתי כה מרומם? תאר לעצמך שדבש לא ליקקתי בימים הראשונים. שצ’ופאק החל ללמדני פרשת בלק באופן שונה לגמרי. קודם כול כיבד אותי בכמה מכות כפולות-שמונה בשל צחצוח המגפיים. ‘הנה כך, אומר הוא, מצחצחים מגפיים.’ והוא נוטל את המברשת מידי ומראה לי איך אוהב מגף שיצחצחו אותו. אחר-כך החל להריץ אותי ככלב טוב, משתמש בשליחויותי כדי כך, שרק בראש של מיניסטר יכול אתה להיות בכל מקום ולעשות כל דבר. ואם משהו לא כל כך בדיוק, אז אתה תיכף מקבל מכות. הנה כך טבעו של יהודי זה, שתיבשנה ידיו הקטנות! עובר חודש ושניים ושלושה וארבעה – את הבימה איני רואה בעיני. גוואלד, מה יהיה בסופי? לשם כך הפקרתי את עצמי?.. אם לשאול אותו, מתי תעשה היכרות ביני לבין הבימה, הרי מפחד אני ממכות. להתלונן לפני השחקנים, הרי יש ממזר ושמו שלום-מאיר, המביא הכול לאוזניו, שתתקוף הכולרה את שניהם! בקיצור, אין מוצא, צריך לחכות קצת ולסבול, שיסבול הוא, כוונתי לשצ’ופאק, עד שייבש! אני מחכה שנה, אני מחכה שנתיים – חיכיתי עד שהצלחתי. קרה מעשה, אירע נס מן השמים."

והוצמאך נתקף שיעול לזמן ממושך ומקלל את השיעול בקללות נמרצות: “שתחול כולרה על השיעול. מיתה משונה! אבדון!”…

לאחר שכילה את השיעול ואת הקללות, מתנשם הוא, יונק כמה יניקות מן הסיגריה, פונה אל המברשות ומוסיף לספר:

"היה אצלנו שחקן אחד, מאהב, כינויו היה אוּכוואטבֶּקֶר, מאהב יקר, יוצא מן הרגיל, שיחק את התפקידים החזקים ביותר, והיה נוכל – הגדול, הגיבור והנורא! בחור יפה היה, בריא, בעל כתפיים, ועצמות, וקול היה לו של ברזל, קול גרוני אמיתי, ולשון היתה לו, וגרמנית דיבר – מאהב שלא קם כמוהו! מה עושה הריבונו-של-עולם? בא, מן הסתם, אוכוואטבקר זה ונופל למשכב כביכול וממהר למות דווקא באמת לאמיתה. מילא, מת – מת. ברוך דיין אמת. אך מה עושים בלי מאהב? מודעות כבר הודבקו. הקופה מכניסה כסף, תובעים כרטיסים, אכן כמו להכעיס. שצ’ופאק שלי – הנה-הנה חוטף הוא מיתה משונה. ‘הוצמאך – פנה הוא אלי – תוכל לשחק מאהב?’ – ‘אח, אומר אני, למה לא?’ והתחלתי להתאמן בתפקידי. שיחקו חתיכה רצינית מאוד: דורה, או הקבצן העשיר של שקספיר, משופר ומוצג על-ידי אלברט שצ’ופאק, כך, אמנם כתוב היה במודעות! כשהגיע זמן המשחק, איפרו אותי יפה למדי והעלו אותי על הבימה כמאהב, ‘רודולף’, חפוף-ראש, מגונדר, בלחיים צבועות ובשפמפם שחור, והלבישו אותי במקטורן חדש, במכנסיים חדשים, וזוג מגפיים, מגפיים שלמים – אני אומר לך ‘רודולף’, כזאת שנה עלי! ומה אאריך בדברים, ציפור-שיר יקר שלי? הרוח יודע את הקהל! למן הרגע הראשון שהופעתי על הבימה, לפני שפתחתי את הפה – התחילו לצחוק, ועדיין צוחקים! וביחוד כשניגשתי אל הפרימדונה, אל דורה משמע, והתחלתי להטיל מגלב, כלומר לשחק את תפקידי. אחזתי בידה ואמרתי לה בגרמנית עמוקה, בדיוק כמו אוכוואטבקר, זכרונו לסרחה: 'הו, ילדה חביבה! מוכרחים אנו להתחתן, כי אחרי החתונה עזה האהבה יותר מלפני החתונה'… קם שאון שארך אולי חצי שעה. סבור הייתי שיהרסו את התיאטרון! ככל שהגברתי את משחק תפקידי, כן גבר והלך הצחוק. אכן, השבץ תקף אותם!.. בקיצור, בקושי החזקתי מעמד עד שנפל המסך. אחר-כך כולי מזיע פניתי ללכת לאשר יוליכו אותי העיניים, בקושי הזזתי רגליים, לא ראיתי את הנעשה מסביבי, אך הרגשתי שאני בידיו של שצ’ופאק כי שמעתי סטירות לחי, כאילו חוטבים עצים: ‘ממזר! למה לא אמרת לי קודם שאתה קומיקן?!’ שכה אדע עליו ושכה יידע הוא על שתיים וחצי נשותיו, ריבונו-של-עולם, אם אפילו התחלתי להבין מה פירושו של קומיקן! וכך התחיל אצלי מאז מהלך, והתחלתי להטיל מגלבים, משמע התחלתי לשחק את התפקידים הקומיים הגדולים ביותר, קודם ‘שמנדריק’, אחר-כך ‘צינגיטאנג’, אחר-כך ‘קוני למל’20, אחר-כך את נוח השיכור ב’הכינורון של דוד‘, ואפילו את פפוס ב’בר כוכבא’.21 ואפילו את טעמו של זליקל מנגן ב’בלימלה' של לאטיינר22 טעמתי פעם. אני, כשמתייצב אני ב’מזל טוב': חתן-כלה, מזל טוב! הנה אעשה לכם הפתעה, אינקביזיציה, קומפדריציה, דוללה-שהלה! סיללה-שהלה! – נופלים הבריות על הבטן ומתים!.. ולא כל שכן כשאני מופיע בקפוטה קרועה ורוקד ‘ריקוד של חסידל’:


אני לי חסידל,

אגילה ואשישה,

אני לי חסידל,

בלי שום מאידך־גיסא.

אני לי חסידל,

כזה לי חסידק,

וככה אזמר לי:

הופ − צ’יק − צ’אק! –


ואז נעשה התיאטרון כולו כפרתי. איני צריך להתפאר לפני סנאי שכמוך, אך יכול אני להשתבח, תודה לאל, ששמו של הוצמאך נודע בעולם. החיסרון הוא שלא כל ערב נותנים לי להופיע על הבימה, ומי כסבור אתה? שצ’ופאק! בחור מרושע ומר, ישאהו הרוח! אין הוא נותן תפקידים, יתן לו אלוהים מחלות לכל החורף! את התפקידים הטובים ביותר הוא לוקח לעצמו, כי אם מוחאים כפיים, חלילה, למישהו אחר, נתקף הוא במחלת הנפילה, פרא-אדם כזה הוא… שיאריך לחלות כשם שאאריך לצחצח את מגפיו! אך אל תחשוש – לכול זמן. אם ירצה השם, אחרי החג עושים כל השחקנים יד אחת – לעבוד על-פי בולים, כלומר חלקים בהכנסה. ולא – אנו עוזבים אותו לכפרות ועושים לעצמנו להקה לחוד. היינו עושים זאת מכבר, לולא ממזר זה, שלום-מאיר – כולרה שכמותו – טפו!"…

כך מסיים הוצמאך את הביוגרפיה שלו ביריקה על המברשת ומתחיל לצחצח את המגפיים בכל כוחותיו.


פרק שמונה־עשרה: לייבל מראה מה הוא מסוגל

הביוגרפיה של הוצמאך מצאה חן בעיני לייבל עד לאין שיעור. ולא רק הביוגרפיה של הוצמאך, אלא כל מה שבמשך הזמן ראה ושמע כאן. וכל מה ששייך לתיאטרון יקר היה וקדוש לגיבורנו הצעיר.

פגישותיו של גיבורנו הצעיר עם הוצמאך היו תכופות למדי, כמה פעמים ביום. עם בואו מן ה“חדר” הביתה לאכול היה מעשהו הראשון של לייבלה להציץ קודם כול לתוך הדיר, לראות מה נעשה שם. השכים קום – התגנב לתוך הדיר, והביא להוצמאך משהו ללעוס. והוצמאך הרי נמצא תמיד בדיר, שם הוא אוכל, שם הוא חי, שם הוא ישן.

“תיאטרון אסור שישאירו אותו בדד. בתיאטרון צריך מישהו להימצא תמיד. וכי דבר קטן הוא – תפאורות, תלבושות, קפלטים! והרי שצ’ופאק לא יפקיד את רכושו בידי איש מלבדי.”

כך מתפאר הוצמאך לפני ידידו הצעיר, לפני לייבל, וככל שחולפים הימים, כן נעשית ידידותם של השניים קרובה וחזקה יותר. הוצמאך. מצא לפני מי להשמיע את שֵׂיחוֹ, לשפוך את לבו המר. מצא חן בעיניו הזאטוט (לייבל) עם עיניו היפות, הרכות, הטובות, הרציניות, לבד מזה שהוא מגיש לו כל פעם דברים טובים מעל השולחן ותומך בו בסיגריות.

“קשה ומר, ציפור-שיר יקר שלי”, כך קובל הוצמאך לפני ידידו הצעיר, “להשיג את פרוסת הלחם, כשעליך להיות קומיקן אצל ברנשים כשצ’ופאק, שיזרעו אותם בצפיות ושיעלו דלילים; שנים קצוצות יש לנו מנבל זה עם היהלומים הגדולים, שתושבת לו, ריבונו-של-עולם, ההנאה מהם!”.

הוצמאך נתקף שיעול ומוסיף לדבר:

“תאר לעצמך שגם מאתנו הוא חוטף צוננים ורותחים. כל יום ב' ויום ה' אנחנו זורקים לרגליו את הגט ומאיימים שננטוש אותו ונקים תיאטרון בעצמנו. ולולא שלישו, שלום-מאיר זה, שתבוא עליו מחלה נסתרת, היינו מבצעים את הדבר זה כבר; אך יחטוף את שניהם שר-היער! 23 ובלבד שאני יודע את שלי, שאני, בעזרת השם, שחקן יידי, אם גם קומיקן”

הוצמאך עוטה סבר-פנים רציני מאוד ונראה כקומיקן עוד יותר משהוא באמת. לייבל מסתכל בו בהבעת כבוד רב, והוצמאך הקומיקן ממשיך:

“כשמגיע, שומע אתה, הערב, ואך עולים על הבימה, נעלמים כל הצרות וכל היסורים, כעשן. על הבימה אני אדם אחר לגמרי. מה לי שצ’ופאק? מי לי שלום-מאיר? שישקעו באדמה הם ועצמותיהם! כשאני נמצא על הבימה, איני רואה איש לפני עיני. רואה אני רק עששיות רואה אני, וראשי אנשים רואה אני, קרחות, מגבעות, כובעונים וכובעים, ושום דבר אחר. מי דומה לי אז? אביך עם הכרס הגדולה! הנה, למשל, דרך דוגמה, אם יתן לי את הדיר הזה עם החצר כולה, עם כל עושרו, הכול הכול מסביב, ויאמר לי, למשל, שאוותר לו על הבימה ללילה אחד – פְּשעפּראשאם פּאנא!”24

הנה כך מתפאר הוצמאך לפני ידידו הצעיר, לפני לייבל, וידידו הצעיר לייבל מסתכל בעיניו ובולע, בולע כל מילה.

והוצמאך אינו פוסק מהתפארות:

“או, למשל, כדומה, נאפּשליקלאד25 שימלאו לי את האורווה הזאת בזהב ויוסיפו לי גם את בת-המלכה לאשה, ובלבד שאטוש את הקומיקניות ואלך לשרת אישהו בחנות, או להתמנות לבעל-מלאכה, אז אירק במציע על מלוא פניו! אתה שומע, קטני, אתה עדיין תינוק בחיתוליו, ציפור-שיר יקר שלי, ועדיין אינך יודע איזה יצר-הרע הוא התיאטרון, איך הוא מושך, מושך כמגנט, לכל הרוחות!”

“בדיוק כמוני!” מתמלט מפי לייבל בשעה שהוצמאך מצית סיגריה, והוא מתוודה לפני ידידו הוצמאך, שגם אותו מושך התיאטרון. זה כבר הוא מושך אותו, מאז שעמד על דעתו. עוד אז, כשלא ידע כלל שקיים תיאטרון אי-שם בעולם, כבר שיחק עם חבריו “מכירת יוסף”, “יציאת מצרים”, “על הר סיני” וכדומה דברים מן החומש, שהם עצמם המציאו ב“חדר”. ולייבל מספר לו איך משחקים אצלם ב“חדר”:

“אני נכנס, למשל, אל ארמונו של פרעה מלך מצרים, מתייצב לפניו, הנה כך, ואומר לו (לייבל משלב את ידיו על הלב ומדבר תחילה חרש, אחר-כך בקול רם יותר ויותר, בלהט-אש עולה ועולה): 'שמי משה בן עמרם… שלוח אני אליך, אדוני המלך, מאת אלוהי ישראל, אלוהי אברהם, יצחק ויעקב, ששמו אהיה אשר אהיה, שתשלח את יהודיך מארצך, ממצרים. עד מתי, עד מתי? מה אתה נטפל אליהם? למה אתה מענה את נפשותיהם? למה אתה שוחט את ילדיהם ורוחץ בדמם, רשע מרושע שכמוך?! רוצח! גזלן! יודע אתה עם מי אתה מתנצח? (לייבל מרים את ידו) הנה מרים אני את יד ימיני לשמים ומראה לך את כוחי!”…

עיניו של לייבל נדלקות באש. הלחיים לוהבות, הפנים זוהרים, והוצמאך מתמלא התפעלות ומשסע אותו באמצע:

“תפקיד חזק!” מכריז הוצמאך ותופס את ידידו הצעיר בכתפיו ומתחיל לטלטלו, “תפקיד חזק! שתתפוס אותי מיתה משונה אם יאמר מישהו עליך שאינך שחקן! שחקן אמיתי, כשם שאני יהודי, שחקן מלידה על הבימה! יודע אתה מה שאומר לך, זאטוט?”…

הוצמאך אינו יכול להוסיף ולדבר. השיעול מחניק אותו. תפס בשתי ידיו בול-עץ, השתעל קודם כדבעי והמטיר קללות לכל עבר:

“שתבוא קללה על שיעולי, ריבונו-של-עולם! שיעבור יחד עם קוצר-נשימתי לשלום-מאיר, והדקירות שדוקרות אותי באחד הצדדים אני נותן כשי לשצ’ופאק לקראת החג”…

לאחר שהתנשם ונח מן השיעול, שוב מתעורר הוצמא וחוזר אל הטון הקודם:

“אתה יודע, ילדון, מה שאומר לך?”

לייבל מסתכל בעיניו, מה יאמר לו הוצמאך.

“הנה מה שאומר לך, ציפור-שיר יקר שלי, אני במקומך הייתי יורק על הכול. את אבא עם פיו השמן הייתי משלח ל’חדר'; מוטב שילחץ שם על הספסל. את הגמרא הנשכנית הייתי מגרש, את הרבי החזן הייתי מצווה לשיר ‘ומפני חטאינו’26 ואני עצמי הייתי”…

כאן באים שחקנים בחבורה לערוך חזרות ומשסעים את השיחה בנקודה הנכונה.


פרק תשעה־עשר: עין רואה

לעולם לא היו מבחינים בבית הראפאלוביצ’ים שהסיגריות אוזלות ומישהו מוציא מן הבית חתיכות גדולות של מאפה-חמאה וחסר תמיד סוכר בקופסה, לולא האם הזקנה, המנענעת בראשה “לא-לא”, בעינה החדה, המביטה ורואה ממרחק פרסה. זקנה זו הבחינה זה כבר, שאישהו בבית יושב גנב. החלה איפוא לעקוב, לרחרח, לבלוש, והיא הצליחה, תודה לאל. היא כבר יודעת מעשהו של מי הוא. “זה הימח-שמו-ניק הקטן, לייבל!”…

רק דבר אחד מוקשה בעיניה: “לשם מה נחוץ לו לנער מאפה-חמאה, סוכר וסיגריות? ולאן הוא נושא אותם? כלום ל’חדר'? למי? לחברים? ואולי באמת לרבי עצמו?”… והזקנה החלה לעקוב והבחינה, שהשכם בבוקר, כשהכול עדיין ישנים, מקיץ הוא, הכול-בויניק,27 מקצר בתפילה ונעלם… “לאן? מה יש לו לבחורון לעשות בשעה כה מוקדמת ב’חדר', כשהרבי עצמו עדיין ישן?”…

והזקנה עושה עצמה כמיתממת, יושבת כאילו לפני “קורבן-מנחה”28 עבה, מתפללת חרש ומנענעת בראשה “לא-לא”, והעין מביטה ורואה הכול… אך חומק לייבל מהבית, וכבר נמצאת הסבתא הזקנה מאחוריו, והיא מביטה אחריו מעל המרפסת ורואה איך הוא מתגנב לתוך הדיר, “מה יש לו, למשל, לזאטוט כזה, לעשות בדיר?”…

למחרת חוזר המעשה. הזקנה אינה רוגעת. העין מביטה, הלב רותח, הראש מתנענע “לא-לא”, והמוח פועל, השבח לאל – היא כבר יודעת הכול: “הכול-בויניק התיידד עם אחד משחקני-הפוריים, הלנים בדיר – חבורה נאה, לוכדי-כלבים עירומים, יחפים ורעבים, אל אחטא בשפתי!”…

עתה לא נותר אלא דבר אחד: מה לעשות? לומר לעכברוש – למה אתה סוחב? לאן אתה זוחל? –תיכף ומיד יציית לה?! ילדים בימינו − שלא ייזכרו ולא ייפקדו – כלום יודעים הם לחלוק כבוד לאמא זקנה הקרובה לגיל שמונים? אלא מה עושים? לומר לכלה? אללי, ביילקה גם היא אמא! לכאורה נפש טובה, נשמה רכה… אך מה לי רכותה, מה לי טוב-לבה, אם הילדים מטפסים על ראשה, עושים כרצונם, גדלים פרא! “לא-לא”, אם לומר, יש לומר לבן, לבֶּנִי… בני הוא אבא, עד מאה ועשרים, ואבא איננו אמא, אבא גוער בילדיו, מתכעס, נותן מכה, או אפילו משכיב ומלקה, שיידע הנער בפעם הבאה…

כך הירהרה הזקנה לעצמה וכך אמנם עשתה. וביתר שאת. להלשין, להשמיץ – כל זה עדיין מעט הוא. צריך לתפוס אותו, את הגנב בקלקלתו, ואדרבה, שיראו הכול איך אמא, נפש טובה, מפנקת ילדים, מאבדת אותם, מקלקלת אותם!


פרק עשרים: הוכנסה בו תולעת

בשקט ובמיומנות ביצעה הזקנה את המעשה. במיומנות כזאת שעוף לא ידע. בסודי-סודות, על בהונות, ריכלה חרש באוזנו של בנה, בֶּנִי, מה עושה בן-זקוניו, לאן הוא הולך ומה הוא נושא ועם מי הוא נפגש… בני האזין לה, הסב אליה את פניו המזוקנים, הציץ באמא הזקנה בעיני עגל ואמר בלשונו בקיצור ובנחרצות:

“פרה טסה מעל הגג והטילה ביצה”…

פירושו של דבר צריך היה לרמז, שאין הוא מאמין, אין בני יכול להאמין בדבר כזה מצד בן-זקוניו. לייבל הוא הטוב, השקט, המוצלח מבין כל ה“בנים”. בני איננו למדן מופלג, או כפי שהוא מעיד על עצמו: לא “יודע-נגן” גדול, אך הוא שומע מה שהעולם אומר. והעולם אומר שלייבל גדל להיות איש בין אנשים. זה לא כבר נפגש עם ישראלי-החזן, רבו של לייבל, ושאל אותו: "לאן מגיע שם החזירון שלי בכר המרעה? הניח לפניו ישראלי-החזן רשימה, שראשו החל להסתחרר. החזן אמר לו, שהנער איננו נער רגיל, שמשהו מוכרח לצמוח ממנו, משהו כזה, משהו, משהו… את השאר כבר משלים החזן בתנועת ידיו, ובני כבר מסיים במקומו:

“ידית לדלת או יתד לעגלה, או אולי יום אתמול?”

ובלבו עולה בני וצומח, מתרחב יותר משמתארך. לעת זקנתו בירך אותו אלוהים בבן, נחמד כזה, מוצלח כזה!… והוא מסתכל בו ונהנה ומהרהר: מה יוכל להיות בסופו? אולי רב? ואולי גדול מרב? מי יודע? מי יודע? אולי בזכות בן זה יועד לו לקנות שם בעולם? עד עתה ידעו רק כאן בהולנשט שקיים יהודי בעל-בית, בני. אבל אחר-כך יידעו זאת בעולם כולו. מכל פינות העולם יבואו אליו הנה, להולנשט: “זה אתה, אביו של לייב ראפאלוביץ' המפורסם?” ואז יענה להם: “לייב ראפאלוביץ' המפורסם הוא בני.”

חלומות זהב כגון אלה חולם בני ראפאלוביץ' בהקיץ – והנה באה הזקנה ו“מכניסה בו תולעת”, שתכשיט זה, יקר-מציאות זה, הוא בסך הכול, הרוח יודע מה, גנב, גנב פשוט! ובני מתקצף, מגורה כדוב ומתהלך כל היום מרוגז, שופך כעסו על ה“אנשים”, או על אשתו, על ביילקה.

ביילקה כבר מכירה את בני לפני-ולפנים, פונה היא אליו בשאלה אגב עוברה על-ידו:

“מה כבר קרה?”

הוא אינו עונה.

“בעל-הבית בלע חתול”, אומרים עליו ה“אנשים”.

“אבא קם על צדו השמאלי,” אומרים הילדים, ובבית מהלכים הכול על בהונות, אין יודעים ממה ומאין – אבל נודף ריח של אבק-שריפה…

בלילה על משכבו מתגלגל בני מצד אל צד, גונח ונאנח כשור כבול, אינו מסוגל לעצום עין.

“אוי תולעת! איזו תולעת! באו ורוצצו לי את כל המבצר!”

רגע קל הוא קם מן המיטה. מתחשק לו לנפץ משהו, לשבור, לרוצץ לחתיכות, להשליך לכל עבר, להפוך הכול להר!… קמעה-קמעה נרגע הוא. אולי כל זה “עורבא פרח”… אולי נראה לזקנה פגר של עז כאילן של אגסים?

ובני נרדם, ישן שינה ערבה ונוחר באופן איום.


פרק עשרים ואחד: נתפס גנב

כשאלוהים עצמו עדיין ישן, כבר עומד בני ראפאלוביץ' על רגליו.

בני, כשהוא קם בבוקר, נוהג לעטות חלוק קל וזוג נעלי-בית כבדות ומסומרות והוא יוצא קצת לחצר אל המיקנה ומעיף מבט אם הכול במקומו. בני שונא ש“מקמטים לו את הכיפה” ו“שורקים לו על עבות-העגלה”, בלשונו פירוש הדבר, ששונא הוא אם אין הכול בסדר ואם אין מצייתים לו. חומרי העץ צריכים להיות מנויים. החצר – מטואטת. האשפה – צבורה, ואפילו הבהמות צריכות להיות כל אחת במקומה.

“קצבית שמנה! ושוב את מתארחת אצל הרבנית? חג שמח לשתיכן!”

כך שוטח בני את טענותיו לפני הבהמות, שמהן אחת היא באמת שמנה, כרסתנית, פרה שובבה, והשניה שקטה, חלקה, בעלת פרצוף תם וירא-שמים כשל רבנית! והוא חוטף מקל ומכבד את שתיהן. אך יותר מכות מקבלת הקצבית, ובני מסביר לה על-פי שכל מדוע:

“הציגו לפניך קערה? – טחני. למה את זוחלת לתוך הסיר של בעלת-בית זרה?”…

מן הבהמות הולך הוא אל הסוסים ומשוחח גם אתם בלשון סגי-נהור:

שמע-נא, אתה, החכם מן ה’מה נשתנה'! אם תיטפל אל הבחורים, אספר לך מהו פירוש רש“י על הפסוק ‘יַבֶּבָּה’”29

והסוסים אינם מבינים כלל את לשונו של בעל-הבית (ראשי סוסים!), מפנים אליו את זרבוביהם החינניים ומסתכלים בו בעורמה מיתממת, כמי שאומר:

“מה דעתך על שיבולת שועל?”…

בעל-הבית מטיח את מרפקו באחד מהם, בשני – דגדוג לאורך הצוואר, לשלישי ליטוף על רעמתו, ופונה ללכת אל הפועלים לגעור בהם במולדבית: “לעזאזל!” – פתאום מביא המזל הרע את הזקנה, המנענעת בראשה “לא-לא”. היא קורצת אליו בעינה החדה: “הנה הוא, התכשיט, בכיסים מלאים” − ונעלמת.

בני נזכר במה שסופר לו על בנו, והולם פוקד את לבו. מוכן היה שכל ה“נזיד” יהיה שקר. רגע אחד מתחשק לו פשוט לנופף ביד על כל המעשה: “דברי הבל! יערות שוממים, תעלולי נשים, רכילויות של סבתות!” אך מאחר שראה את הבן הולך בצעדים מהירים אל הדיר, כבר נדלקת אש בלב האב על בנו – מה לו ללכת, לחזירון צעיר כזה, בשעה כה מוקדמת אל השחקנים? והוא קורא לו אליו בקולו החזק הרועם.

לייבל, שהלך שקוע בעסקיו, קלט את קולו של אביו, נשאר עומד במבוכה: ילך או לא? אבל אבא אם הוא קורא, הולכים.

“לאן כה מוקדם?” שואל אותו האב.

לייבל לא פילל לפגישה כזאת, שב ושואל הוא את אביו:

“מוקדם?”

“ומה? מאוחר עכשיו? לאן אתה הולך, למשל?”

“וכי לאן עלי ללכת?”

“אני יודע לאן עליך ללכת? הרי זהו שאני רוצה לדעת ממך.”

לייבל לא הספיק אפילו, המסכן, לבדות איזה מקום שיתקבל על הדעת, עומד הוא ומביט כאשם בעיני אביו.

“למה אתה נועץ בי את רואותיך? לא הכרת אותי? או מה? כבר התפללת? או עדיין לא?”

“כן… לא… כלומר, כן.”

לייבל הסתבך, והאב כעסו גובר והולך:

“התפללת או לא התפללת? עלי לדעת, לאן הגעתי עמך!”

זיעה קרה מכסה את לייבל:

“כן, עדיין לא, כלומר עדיין לא התפללתי. זהו שרציתי. זהו שהתכוונתי ללכת ואכן הלכתי לבית-הכנסת להתפלל.”

לאב הוקל מעט על הנשמה. מרוצה היה מאוד אילו היתה זו אמת; אלא שרואה הוא לפי עיני הבן כי שקר הוא, שקר! והוא מתרתח על הבן, על הטוב שבכל ילדיו!.. הוא ניגש וקרב עוד אליו, רואה איך הוא מחזיק את ידיו בשני הכיסים. אם כן, נראה שיש אמת בסיפורה של הזקנה, שהוא נושא ומעביר את כל הבית?.. והאב פולט אמירה אליו:

“הראה-נא מה מידלדל שם אצלך. אתה נראה לי מנופח מאוד!”..

למכה כזאת לא פילל לייבל בשום פנים ואופן. הוא נשאר עומד מוברג למקומו ואינו מסוגל להניע איבר.

“אינך רוצה להראות! איאלץ לנסוע בעצמי ישר לתוך תרמיליך בעשר אצבעותי,” כך אומר האב ונוסע בידיו ישר לתוך הכיסים, ומתחיל לערוך חיפוש ומנער מתוכם אוצר שלם של כל-טוב: עוגיות-חמאה טריות, פרוסות חלה, תה וסוכר, וסיגריות למכביר, וחצי קורקבן של אווז צלוי בתוך כל זה.


פרק עשרים ושניים: פסק נורא

אי-אפשר לומר על בני ראפאלוביץ' שהוא אב קפדן. בני ממעט בדרך כלל להתערב בענייני ילדיו. את הבית מנהלת אשתו, ביילקה. הוא, בני, יודע דבר אחד בלבד: “צריך לשפוך שיבולת-שועל”. בלשונו הפירוש הוא, שיש לתת כסף להוצאות. ובני נותן כמה שצריכים. אין הוא מתמקח, אין הוא שואל מעולם על מה – אין זה עניינו. גם הילדים יכולים לעשות כרצונם, לנגוס זה לזה את האף – אפילו זה איננו מעניינו. אלא אם קורה, שאיזה ילד עושה מעשה, שהאב כבר נאלץ להתערב – או-אז נפתחים השמים! ענן מכסה את הבית כולו, רעמים וברקים וברד. הכול מהלכים שמוטי-ראש, מסתתרים בפינות – ויותר מכול סובלת המסכנה, אשתו של בני, ביילקה הקטנטונת, החלשלשה, החרישית.

בני לא הסתפק בכך שהנחית על בן-הזקונים המוצלח מיד, ברגע הריתחה שתי סטירות לוהטות על שתי הלחיים, עד שניצוצות ניתזו מעיניו. הוא אחז בידו, הוליכו לתוך הבית, כינס את כל הכנופיה והכריח את התכשיט היפה שיספר לפני בני-הבית כולם מה עשה ולמען מי נעשה גנב… אך זה בלבד אף הוא היה מעט מדי. בני פסק, שאת הבחור יש להלקות ב“חד-גדיא”30

כל מה שהתחננה לפניו המסכנה, ביילה החלשה, כי מוטב שיחתוך את בשרה לחתיכות ולא יבזה כל כך את הנער! כל כמה שהבית כולו עמד לצידו של לייבל, רצה לתרץ שלא עשה עוול כה גדול! כל כמה שלייבל עצמו התחנן, נשבע, נשק את ידי אביו – לא נסתייע הדבר!

בני אמר: להלקות ב“חד-גדיא” – הרי זה דבר אבוד!


פרק עשרים ושלושה: אחרי ההוצאה לפועל

בערב, כשנח בני מכעסו ולבו נתרכך (תמיד כך: כל אב, לאחר שמצליף הוא בילדו, מתרכך לבו!), הוציא פקודה לכנופיה שילכו לתיאטרון, ואף-על-פי שאחרי ההוצאה לפועל של העונש הנורא על לייבל, לא התחשק לאיש בבית הראפאלוביצ’ים ללכת לתיאטרון, אם אבא אומר ללכת – הולכים.

התיאטרון (כלומר הדיר) היה גדוש כתמיד, הכליזמרים ניגנו, השחקנים שרו. הקהל פיצח אגוזים תורכיים, הרעיש וצהל כתמיד. רק לייבל, המסכן, ישב כזר, בעיניים מיובשות תועות-מבט, ובלב בער גיהינום. מעולם לא דימה לייבל לעצמו ביזיון כזה, שנער כמותו, כבר בחורון בר-מצווה, הטוב שבתלמידי ה“חדר” והאהוב שבילדי הבית, יידון לטיפול מאוס כזה מצד אביו – ולעיני כול!… כל זה אירע במפתיע, שאף לא הספיק להביט סביבו. ורק אז, כשהדבר בוצע, התעוררה בגיבורנו הצעיר מחאה עצומה, סערה של ממש. אלא שזו היתה מחאה של תולעת חלשה כלפי ענק חזק, מחאה העלולה להתבטא רק בדמעות. ולייבל בכה בכי תמרורים, בכה בדמעות שליש.

לא לבדו בכה לייבל. סיעה אותו אמא. ביילקה המסכנה, לא היו בפיה מלים לנחם את בן-הזקונים, אהובה מכול; היא נישקה וליטפה אותו, ובלעה את דמעותיה, לא סרה ממנו כל היום. ל“חדר” כבר לא הלך לייבל באותו יום. ליד השולחן אמנם ישב, אך באוכל לא נגע. באותו יום שרר שקט מוזר אצל הראפאלוביצ’ים ליד השולחן. עיני כול היו מושפלות, כל אחד לתוך צלחתו, רק הזקנה היתה היחידה שהסתכלה בכל בני הבית בעינה החדה, כרוצה לומר: “לתלישת כוסמת צריך להריץ את כולם אחד-אחד”…

"בּוּנֶה דימיניאצֶה (בוקר טוב), אמר בני ראפאלוביץ' לכל הכנופיה, כשראה שרק הוא ליד השולחן אוכל ושותה. “למה נעמדתם שקועים בבוץ עם השוורים? משחו את אופני העגלה וסעו הלאה!”

אך הפעם לא עשתה שפת הסגי-נהור של בני רושם כמו תמיד. בשקט גמרו את האכילה, בשקט התפזרו מן השולחן, איש-איש לפינתו… הכול הרגישו מה נושא עתה לייבל בוודאי בלבו, והכול התפלאו שלייבל הולך אתם לתיאטרון.

אך בעצם לא ידע איש מה מתחולל בלבו של לייבל. בשעה שהכול הביטו לבימה איך משחקים (וגם לייבל בתוכם), היו מחשבותיו רחוקות מכאן. הרוח הצעיר לא רגע, הראש הצעיר פעל ועיבד תוכנית איך גומלים לאבא בעד ביזיון שלא נשמע כמוהו, איך נוקמים בעד המלקות. “לא נורא, המלקות יירפאו,” מהרהר לייבל, “אך לאבא יעלה הדבר ביוקר”… הו, הוא כבר יודע מה לעשות!… לא לשוא התקשר עם אדם כמו הוצמאך. אתמול קיים אתו שיחה רצינית. הוצמאך אמר לו גלויות, כדרכו, (הוצמאך אינו אוהב לדבר בלשון סגי-נהור):

“שוטה בן-נקר! נקר את כיסיו של אבא, תוציא מטבע ראויה לשמה ושב אתנו לנסיעה. אנחנו נוסעים מכאן במוצאי-שבת, ואתה תהיה שחקן, ואיזה שחקן – שאם לא כן אמות במיתה משונה הנה כאן במקום שאני עומד!”…

מה שהוצמאך ביטא בקול רם, חשב לייבל שלנו חרש בלבו, אך עצם הרעיון “לנקר את כיסיו של אבא” העלה בו רעד. “היתכן, הרי פירושו של דבר פשוט לגנוב! להיות גנב!”… כך חושב לייבל. נו, ומה שהוא נושא כל הזמן בשביל הוצמאך – ארוחות בוקר וצהריים וסיגריות לעישון – האם אין זו גניבה?.. “לא,” מתרץ לייבל לעצמו, “אין פירושו גניבה. ההוא רוצה לאכול, חולק הוא עמו לחצאין. ההוא רוצה לעשן, מביא הוא לו סיגריות – מה מגיע לו בעד זה? אבל כסף? לגנוב כסף מאבא?”… כך חושב לייבל אך הוא מתבייש לומר להוצמאך שהוא מפחד לגנוב –והריהו מוצא תירוץ אחר: מה יאמר אבא?

“כלום ישתוק אבא?” אומר לייבל ושיניו נוקשות בפיו זו לזו.

“מנין יידע, בהמה?” אומר לו הוצמאך.

“הוא יבחין שאינני ויסע אחרי.”

“אז יבזוק מלח על זנבך. אתה יודע שאנו נוסעים עד לבוקרשט הרחוקה, בהמה? אתה יודע עד כמה רחוקה בוקרשט, סוסוני? או שאינך יודע יותר משיודע מת?”

"אני יודע איפה בוקרשט. ברומניה. אני גם יודע שרומניה לא רחוקה מכאן, " ענה לייבל.

“אם כן, למה אתה מדבר, חכם עתיק? אתה רק עובר במסעך את הגבול, ולאבא שלך אין עוד שליטה עליך. לא לאבא, לא לאמא, לא לאיש. אתה משלח את כולם לעזאזל! אתה מהלך על-פני בוקרשט, ידיך בכיסים, ומציג אצבע משולשת לעולם כולו. אתה ציפור חופשי. אתה מבין מה שמדברים אליך? או מי-מה?”

לייבל מבין יפה. מדוע לא יבין? אך כיוון שהוצמאך הזכיר לו את אמא, נאחז הוא במחשבה אחת:

“ואמא?.. אמא שלי? איך היא תישא זאת?”…

“נו, אם כך, לך אל אמא שלך, הסתתר תחת סינרה, פעוטי, ושתיתן לך תופין”…

לייבל מסתובב ומחפש תירוצים. הוא רוצה, הוא גווע, הוא מתעלף מחשק לנסוע עם השחקנים. מה עשוי להיות טוב מזה?.. אך הוא מפקפק, שוקל בדעתו…

אך כל זה היה קודם, לפני ההוצאה לפועל, לפני הפסק הנורא. עתה, לאחר בזיונות כאלה שהסב לו אבא – על הכאב אין מדברים, העיקר הוא הביזיון! הביזיון! – עתה כבר דיבורים אחרים. עתה כבר לא ייעצר לייבל מפני כל דבר. לא איכפת לו אף מה שאמא תזיל דמעות. שתבכה. למראה דמעותיה יבכה כל הבית ויקונן. ואפילו אבא עצמו ישנה את טעמו לטוב. לא נורא. בזמן הראשון יצליף אמנם, וישליך, אחר-כך יתחרט! הוא יכה על חטא! ובאין רואים יבכה חרש ויחפש אותו ויקרא לו: “היכן אתה, לייבלה יקירי, יקירי?” הוא לא ירצה להתנחם, כמו יעקב אבינו, כשהביאו לו את כותונת-הפסים המגואלת בדם ואמרו לו שיוסף בנו טרוף טורף. חיה רעה אכלתהו… או כמו דוד המלך. שהביאו אליו את הבשורה הנוראה, שמת בנו האהוב אבשלום.

“מת?.. הס!” אולי תוכנית טובה היא למות?.. למות! למות! צריך לשכב ולמות!"


פרק עשרים וארבעה: לייבל בהלוויית עצמו

תוכנית המיתה נראית לגיבורנו הצעיר כטובה ביותר בשעה זו. הוא מדמה אפילו לעצמו שהנה-הנה כבר מת הוא. איך וממה מת — אין הוא עצמו יודע, ובלבד שמת. והנה שוכב הוא, בנו של בני ראפאלוביץ‘, מת, קר, על האדמה העירומה, מכוסה שחורים. למראשותיו דולקים נרות. הבית כולו עומד מסביבו, פוכר ידיים ומבכה. אמא שוכבת מתעלפת ורופאים משיבים את רוחה. הנה השיבו את רוחה, והנה שוב מתעלפת היא… ואבא? אבא הולם בשתי ידיו על ראשו וצועק: גוואלד, זה הוא עצמו, בני ראפאלוביץ’, במו ידיו הרג את הילד, את היפה, את הטוב, את האהוב שבילדים!.. ואפילו סבתא, סבתא הישישה, המנענעת את ראשה, בוכה ושוטחת טענותיה לפני ריבונו-של-עולם, למה לא לקח אותה במקום את הסיח הרך, הכבשה החפה מפשע, שעל-פי יושר צריך היה, כמדומה, עוד לחיות ולחיות?.. גם המינקת שבביתם חובטת ראשה בכותל ובוכה… וסתם נשים, זרות לחלוטין בכלל, שאין הוא מכיר אותן ויודע עליהן, עומדות מעליו ושופכות, שופכות דמעות.

אך הנה מתחילה ההלוויה. הלוויה יפה עשירה! הולנשט כולה נתכנסה להלווייתו של לייבל ראפאלוביץ'. ובכי, יללה, קינה עד לשמים. בעיקר הנשים. מיללותיהן ומצריחותיהן אפשר להתחרש.

“הס, נשים, הסו! פנו דרך! תנו מעבר לשמשים!”…

ומבקיעים להם דרך השמשים עם הכלים31 עם כל החברה-קדישא, ומעלים אותו, את לייבל, על המיטה, ונושאים את הבר-מינן הצעיר מן הבית, ואמא מתעלפת, ואבא מכה בידיו על ראשו, והקופסה מצלצלת בנוסח מעורר זוועה: “צדקה תציל ממוות! צדקה תציל ממוות!

בשקט, בראשים מורדים, הולך הקהל אחרי מיטתו של לייבל, וגם לייבל עצמו. דבר תמוה! לא איכפת לו כלל! אדרבה, הוא מרוצה שמת

והוא נהנה שכה יפה הלווייתו. כל המכרים ישנם. כולם, כל ה"חדר”, כל חבריו, עם הרבי, ישראלי החזן, ולאה אשת-החזן, והבתונת שלהם רייזל…

“רייזל!.. איפה רייזל? מה מתרחש עם רייזל? מדוע לא באה היום? דווקא היום?.. כל יום לפנות ערב היא באה אל ביתם והולכת עמם לתיאטרון, היום לא… מדוע זה? מדוע?”…

לא עוד מוות, לא עוד הלוויה, לא עוד “צדקה תציל ממוות” — רייזל עלתה במוחו וגירשה את כל המחשבות והרעיונות האחרים.



פרק עשרים וחמישה: דמעות

אחרי ביקורם של המנהל ושלישו לא רצתה כלל לאה לחתור לשורש הדבר, מה רוצה יהודי גלוי-ראש ועטור-יהלומים זה ולאן הוא מכוון את ירייתו. היא בירכה אותו לאחר צאתו מביתם שישבור את קרקפתו, והתבטאה בבהירות רבה ובחדות:

בתה לא תוסיף עוד ללכת לתיאטרון-יידיש, אפילו יתהפך העולם, אלא אם כן היא, לאה, לא תהיה עוד בין החיים!..

“מה השכל?” הפליט החזן מלים מבלי משים. קטעה אותו לאה:

“השכל, רוצה אתה לדעת? השכל — שכל פשוט הוא. אדם צריך להיות מחונן בחוליה שביעית ויבין היכן כן והיכן לא. לפעמים צריך להיות כן ולפעמים לא — כלום שמעת כדבר הזה?”

מה בעצם התרחש כאן — לא הבינה רייזל כראוי. אך הסיקה מדברי אמא שבא הקץ — מן התיאטרון יכולה היא להיפרד. היא כבר מכירה היטב את אמא שלה. מלה של לאה מלה היא. קשה להביא אותה לכך. אך כיוון שהשמיעה את מלתה ואף צירפה אליה שבועה, יכולים כבר לבוא כל מלכי מזרח ומערב — לא תשנה את דעתה! כל דבר שבעולם ניתן להשיג אצל אמא שלה, אבל לא שתפר את דברה… ולבה של רייזל נעשה כה שמם, כאילו שקעה השמש בשבילה בעצם יום בהיר, וחושך השתלט. נטלו ממנה משהו, בכוח עקרו מתוך ידיה. ומחנק תקף אותה לבכות, אבל הבליגה במשך כל היום, התאמצה: “אז לא תלך לתיאטרון. היכן כתוב שצריך להיות כל ערב בתיאטרון?”… אך כשהגיע הערב, החזן שילח את ה”חדר”, אשת-החזן הדליקה את העששית העשנה, ו”רחוב אלוהים" עטה צעיף כהה, לא ידעה רייזל למצוא לה מקום מרוב געגועים. נשמתה כמהה ולבה נמשך לשם, לתיאטרון. ולא כל כך לתיאטרון כמו לראפאלוביצ’ים, לביתם העשיר, הזוהר, העליז, עם האנשים השמחים, הטובים, החביבים… והיא נזכרת באותן מלים ערבות, שלייבל אמר לה אז בצאתם מן התיאטרון: “מחר את באה שוב?”…והיא נזכרת איך אחר־כך, בבוקר, כשבא לייבל ל“חדר”, רענן, בריא, יפה ונקי כתמיד, קראה מרחוק בעיניו הטובות, היפות, הרכות, את אותן המלים: ”היום את באה שוב?"… והיא ענתה לו מרחוק גם היא במבט: “ודאי שהיום אני באה שוב — איזו שאלה?” והשפילה את עיניה, כדי שאמא לא תראה כי מביטה היא לשם, אל תלמידיו של אבא. אמא אינה אוהבת שהיא מביטה לשם, למקום שהנערים לומדים… הו, אמא! היא סבורה באמת שהנערים מעניינים אותה… לא מניה ולא מקצתיה!.. אך בין הנערים יש אחד, נערו של הנגיד — לייבל שמו — אוי, איזה נער הוא!.. לא מפני שהוא נערו של הנגיד, אלא משום שהוא טוב כמלאך, מלאך אלוהים! הו, מה יודעת אמא איזה נער הוא זה, איזה בית אצלו, אילו אנשים הם!?

כך היתה אז רייזל חושבת לעצמה ומצפה שיעבור היום ויבוא הערב, אבא יפזר את ה“חדר”, היא תלבש את שמלונת-השבת היחידה שלה, תטיל על עצמה את הרדיד האדום, חיקה את שמשיית הכותנה עם הפיפים, שאמא קנתה לה (אילו היו לה גם נעליים חדשות!), תלך לשם,

אל הבית הגדול, הזוהר, העשיר, העליז, בין האנשים ההם, העליזים, הטובים, החביבים, ויחד אתם תלך לערב שלם בתיאטרון — בגן-עדן. ולפתע פתאום — הרי לכם הפיכה! רוח רע הביא אותם לכאן ורוח רע דחף אותה להתייצב לשיר לפני אנשים זרים ומשום כך היא מגורשת מגן-העדן שלה!..

ורייזל נופלת בפניה על המיטה ומתחילה לבכות. ארוכות-ארוכות בוכה רייזל על ימי חייה, על מזלה הרע ועל האסון הגדול-הגדול שאירע לה. ותוך כדי בכייה שומעת היא שמאחורי המסך תלחש אבא עם אמא, רבים חרש, כנראה, בגללה… היא שומעת את קול אמה: “כשאומרים לא — אז לא, כלום שמעת כדבר הזה?”.. ורייזל מתחילה לבכות ביתר עוז. ניגש אל מיטתה שמאחורי המסך אבא שלה, ישראלי החזן, בצעדי חרש, רוכן מעליה, מלטף את שערותיה, מדבר אליה חרש, שלא תשמע לאה, קורא לה כשמות הכי ערבים: “רייזל”, “רייזלה” ו”רייזניו", מבקש שתפסיק את הבכי ומבטיח לה את כל הדברים הטובים: מחר תקנה לה אמא כותנה לשמלה, אריג צמר לחולצה, יקנו לה נעליים… נעליים חדשות… רייזל מגבירה את בכייתה, עד שלאה, ששמעה את הכול, תופסת את ראש עצמה ומתחילה לצעוק: “הנה היא תולה את עצמה! הנה היא דוקרת את עצמה!”… מתחנן אליה החזן שיהיה שקט, אחרת ייזעקו לכאן אנשים!.. שמעו אצל השכנים שאצל

אשת-החזן פרצו צעקות, רצות הנה כמה שכנות ולרגע קמה מהומה: “אלוהים עמך, לאהניו, מה קרה?” "לא כלום, לא כלום.” “מי זה צעק כל כך אצלכם?” “צעק? נדמה לכם. צחקנו כך.” “צחקתם? צחוק יפה!” “לא מוצא חן בעיניכם? אז למה באתם?” “מתוך ידידות, לאהניו, מתוך ידידות. שמענו צעקות, וחשבנו ששוחטים זה את זה אצלכם “.”ששוחטים זה את זה אצלי? שיישחטו שונְאַי מאלוהים!”… נשמעת דפיקת הדלת בכוח כזה, שהחלונות רועדים. “בראש אל הכותל!” אומרת להן לאה בליווי תפילה ארוכה, ומסיימת: ”ידידים, כלום שמעת כדבר הזה”?

כל זאת שומעת רייזל בשוכבה אצלה במיטה מאחורי המסך, ומבכה חרש את ימיה, את מזלה הביש, שנולדה להורים עניים, שאין באפשרותם אפילו לקנות לה נעליים, ועליה לבלות את עולמה כאן בחושך, לאור עששית עשנה, ולשמוע את גידופי אמא עם שכנותיה, המתקוטטות יומיום ומתפייסות, ומחר שוב יתקוטטו, מן הסתם, ויתפייסו — וכך יומיום… ושם? הו, שם אורה, שם שמחה, שם צוחקים, שם חיים. ואיך חיים?.. עתה הם בתיאטרון. לאן הגיעו? בעצם האמצע, ואולי כבר בסוף. הנה מורד, מן הסתם, המסך והקהל מוחא כף וצועק: הוצמאך! הוצמאך! חסידל! הוצמאך!“… הקהל צועק עד שמופיע הוצמאך, מיוגע, מיוזע, מרוח בגיר, ורוקד בפעם השלישית ”חסידל”. הכליזמרים מנגנים, הקהל מלווה במחיאות כפיים קצובות והוצמאך שר:

אני לי חסידל,

אגילה ואשישה…

בפזמון עליז זה נרדמת רייזל.

פרק עשרים ושישה: דליקה ב”רחוב אלוהים"

השעה היתה כבר הרבה אחרי חצות, כשנשמע משתי הכנסיות:

בום! בום! בום!

בום! בום! בום!

בהולנשט, כששומעים שלוש פעמים ”בום!”, אות הוא שפרצה דליקה. ואם דליקה בהולנשט, מתרוצצת ומתכנסת כל העיר. עוזרים להוציא מן הבתים, מצילים את הנפשות. ודווקא הכול בעצמם. שהרי אין כבאים בהולנשט. על-כן מתחילים ריצה ודוחק כאלה, שכמעט בשביל זה בלבד כדאי להיות נוכח בשעת דליקה בהולנשט. מתראים עם קהל רב. שומעים חדשות. וששון ושמחה.

בבית ישראלי החזן היתה זו אשתו לאה ששמעה ראשונה את הצלצלה. דמעות בתה לא הניחו לה להירדם. ואף-על-פי שרייזל עצמה זה כבר שקעה באותה שינה ערבה, שרק ילדים תמימים יודעים אותה, לא היתה לאה מסוגלת לעצום עין. היא התחרטה, כאילו היו כלבים מתגרים בה, מדוע צריכה היתה לחרוץ החלטה במלה ולהישבע?! מחשבות שחורות ורעיונות אפלים זחלו אליה כזבובים עקשניים והטילו אותה חליפות מקור לחום. כל פעם שעצמה עין, דימתה שהנה קופצת רייזל בעד החלון ורצה אל הנהר — על שונאי-ציון ייאמר — להטביע את עצמה… והאם המסכנה מתיישבת ומאזינה באפלת הלילה: ”הילדה ישנה"… יורקת היא שלוש פעמים, שוב היא שוכנת ובאנחות מתאמצת היא שמא בכל זאת תירדם. פתאום שומעת היא שלוש פעמים ” בום!” ועוד פעם שלוש פעמים ”בום!”, מציצה היא בחלון ורואה חטיבת רקיע אדומה, קופצת היא מן המיטה, מעוררת אט-אט את בעלה, שלא ייבהל!

“ישראלי! ישראלי! קום, אלוהים עמך, לא-כלום, רטיבות.”

"רטיבות? היכן רטיבות”?

ישראלי מקיץ מבועת, ולאה מרגיעה אותו:

"אל תיבהל, זה אמנם ברחובנו, ב’רחוב אלוהים', אבל זה רחוק, רחוק מכאן. אני חוששת שמא זו הדירה השלישית מבנציון השוחט, "אומרת לאה ומביטה בחלון. “אוי, רעם הממני! בוא הנה, ישראלי, מה אתה אומר? הדירה השלישית מבנציון, לא רחוק מבית-הכנסת, לא כן?”

ישראלי מתבונן בעד החלון:

הדירה השלישית, אומרת את? חושש אני שמא זו הדירה השניה."

“עולמי חשך! ישראלי, מהר התלבש. אבד, חלילה, בית-הכנסת! מה נעשה?.. מהר, ישראלי, מהר יותר, אך קח עליך עטיפה שלי, שלא תצטנן בגרונך, מהר, מהר יותר!”

לשווא מריצה אותו לאה עד שבירת המפרקת. ישראלי עצמו כמעט כבר מוכן. הוא ככר נטל ידיו, חטף והעלה את הקפוטה על עצמו (את עטיפת אשתו סירב לקחת, חם בחוץ), ורץ כחץ מקשת להציל את בנציון השוחט, להציל את בית-הכנסת.

להציל בשעת דליקה — ישראלי החזן הוא אחד הראשונים בהולנשט. אם רק יש לו סיוע מצד מישהו, דלי מים, סולם, פטיש, חבל, או משהו בדומה לכך, קופץ הוא לתוך האש, במסירות-נפש ממש. ברגיל ישראלי הוא דווקא אדם עדין, רוחניות, זבוב, אך משמגיע הדבר לדליקה, נעשה הוא גברתן, גיבור, גיבור שבגיבורים. לנפץ עשר שמשות ולפצוע עד רם את הידיים — אלה בשבילו דבר של מה בכך. לטפס על הגג עד כדי סכנת נפשות — לא-כלום. לאה יודעת זאת. ואין היא מניחה לו ללכת לבדו. היא הולכת אחריו. ובפרט עכשיו, שזה קרוב כל כך לבית-הכנסת!.. “אך מה עושים עם הילדה?” אומרת לאה לעצמה, ניגשת אל רייזל, מתבוננת איך היא שוכבת מגולה, ומאזינה איך היא ישנה שיבה עמוקה; מכסה היא אותה בכסת, אומרת חרש: “נרדמה, המסכנה, בלבושה, עצמותי תחת עצמותיה”… וקמה ללכת אל הדליקה רק כדי להעיף מבט, מבט אחד, חצי-מבט — ומיד לחזור.

מיד לחזור? — סתם דיבור. איך יכולים לסור מן הדליקה, כשהאש מתפוצצת ומשתלחת מגג אל גג? אמנם עד לדירתו של בנציון השוחט המרחק עדיין רב, ואל בית-הכנסת בוודאי ובוודאי. דולק לעת עתה ביתו של אשר האופה (היכן אשר והיכן בית-הכנסת?) — ואם כן? אשר איננו

יהודי? אמת נכון, אשר עצמו אשם. כמה פעמים נאמר לו שעליו להיזהר עם המרישים32 ושינקה את הארובה לעתים קרובות יותר, שאם לא כן יפרוץ אסון בגללו. וכי מציית אופה? אז הגיע לסוף המשחק! תחטוף שנה טובה את האופה, דירתו כבר אבודה, היא דולקת מכל צדדיה, דולקת כנר. אך מה לעשות עם השכנים? סביב-סביב בתי יהודים, כולם קש ושחיפי עצים, וסמוכים זה אל זה. רוח קלה אחת — אהא, וכלה ‎הרחוב כולו, “רחוב אלוהים”.

והקהל החל לפעול למען הבתים שמסביב לאשר האופה. רצו להביא דליים, הביאו קרדומים, נשאו חבלים, גררו סולמות. וישראלי החזן עלה על גגו של משה-בר הקצב, ומשם נתן הוראות כמפקד כבאים מיומן, שיגישו לו עזרה, מכיוון שתיכף תיפגע דירתו של הקצב, ואחרי הקצב בא שמואל הרב, ואחרי הרב רבי שמואל בא נוח הדיין, ואחרי נוח הדיין בא בנציון השוחט, ואחרי בנציון השוחט בא בית-הכנסת — לא לשווא קרוי הרחוב “רחוב אלוהים”.

אלא שיותר מדי גדולה היתה ההיזעקות עם הצעקות והשאון, משניתן יהיה להקשיב לקולו של ישראלי החזן מעל גגו של משה-בר הקצב.

“אוי ואבוי לי,” צעקה אליו אשתו לאה מרחוק ונופפה ידיה אליו. “מה אתה עושה, גזלן? אתה תשחט, חלילה, את קולך בלי סכין, ‘ימים-נוראים’ ממשמשים ובאים!”…

וישראלי החזן — כאילו ניחש. לא הספיקו להוציא את מעט האביונות משכניו של הקצב, והאש כבר הטילה את עצמה מביתו של אשר האופה ישר לדירתו של משה-בר הקצב ונשמעה זעקה בין הקהל:

“החזן! החזן!”



פרק עשרים ושבעה: שלום־מאיר מדבר בלשון סתרים

מה נטפלו, למשל, לבתו של החזן, לרייזל? לקחו נערה והשכיבו אותה אצל בני ראפאלוביץ' בחצר, על בולי העצים. ונשים מסתובבות לכאן ולכאן, נשים רבות לאין שיעור. הנשים ניגשות מדי פעם אל העצים שעליהם שוכבת רייזל כפותה, רוכנות, מתבוננות ושואלות זו את זו: “דליקה פרצה?” — “דליקה, דליקה”…

מה פירושו של דבר? האם כבר מתכוננים לשרוף אותה? מדוע?.. היא רוצה לקום, ואינה יכולה. כפותה היא בידיה וברגליה, היא שומעת את נפץ העצים מתחתיה. על העיניים הולמת אורה אדומה. היא אוזרת את כל כוחותיה, מנתקת את החבלים ו… מתעוררת — היא בביתה,

במלוא לבושה, על המיטה. היא מצותתת — ריצה ושפע דיבורים: דליקה… דליקה"… היא מטילה מבט בחלון — הרחוב כולו מוצף אודם. הרקיע מואר באש בהירה, ואנשים רצים. רייזל קוראת לאמא, קוראת לאבא — אין איש. מה פירושו של דבר?.. עוד רגע — ורייזל כבר בחוץ.

מוקסמת נשארת רייזל על עומדה ליד הדלת. בזרוע קטנה עירומה מחפה על עיניה הרדומות-למחצה. הצעיף האדום גלש משערותיה הבלתי-קלועות למטה-למטה. מתחת לשמלונת הלבנה נשקף זוג נעליים שחוקות. מראש ועד כף רגל מוצפת היא באורו האדום-בהיר של הרקיע, והנערה מתחילה לזהור ביופי חדש של אש… אך מי יקבל על עצמו, מי יעז לתפוס ולצייר את התמונה הזאת, את הנערה הזאת השחרחורת הזוהרת כאש, בשערה הסתור ובלחייה הקטנות, הכהות החינניות, שקלטו את צבע הרקיע האדום-בהיר, עיניה הקטנות הצועניות-הלוהטות העצומות-למחצה, שנדלקו והן מאירות מתוך פרצופה היפה, הכהה, נסוך-האש, כשני כוכבים של רקיע-הלילה האפל? והיכן לוקחים צבעים לצייר את “-רחוב אלוהים” בליל-קיץ חם ושקט זה, המחופה ברקיע אדום-בהיר, המאיר את העיר והבתים הקטנים ואת פני האנשים, הרצים ומתאספים ביחד, צועקים ושואגים, מנופפים ידיהם ונראים מרחוק כשדים מחוללים?…

"ערב טוב, חתולונת! בודדת פתאום? מחכה לאמא! מיהרה, מן הסתם, אל הדליקה? כל העיר שם. מששמעתי על דליקה ב’רחוב אלוהים' אמרתי תיכף לעצמי, צריך ללכת ולראות מה לפי הלשון לא קשה היה להכיר, כי זה היה יד-ימינו ושלישו של אלברט שצ’פאק, מכרנו הטוב שלום-מאיר מוראבצ’יק.

הפעם דווקא לא נבהלה רייזל מפניו. אדרבה, היא שמחה למראה אדם מוכר: אולי יודע הוא מי נפגע בדליקה.

שלום-מאיר אינו יודע לומר לה אצל מי הדליקה.

“שכך יידעו אותי בי”ת וגימ”ל ודלות. וכי הבדל גדול הוא: ברל או שמרל? יוקל או תודרוס? אני רואה שרצים, גם אני רץ. מוטב שתאמרי לי נערונת, מה קרה שאתמול לא היית אצלנו בתיאטרון? חיפשתי אותך, ציפורת, בעיניים, ליד אותו ילד, היושב אתך תמיד, ולא יכולתי למצוא. חשבתי שאת חלילה, לא בקו הבריאות, או איזה אסון?”

רק עתה נזכרה רייזל איזה יום עבר עליה ואיזה לילה של יסורים, רוגז ודמעות…ואין היא יודעת בעצמה מה היא עושה, אך היא בוטחת באדם זה, מספרת לו בקיצור את האמת כולה, שאמא היא שלימדה אותה לקח, אין היא יודעת מדוע. אולי משום ששרה לפניהם יחד עם אבא את “ריבונו של עולם”…

“זה הכול? אמונות תפלות של יהודים, חה-חה-חה!” פורץ שלום-מאיר בצחוק צרוד דק, עובר תיכף לנימה רצינית, וכמצטער נד הוא בראשו ונאנח: ”אוי ואבוי למצב, שיהלום כזה צריך להתגלגל כאן, בבוץ ההולנשטי, בין חיות, שאינן מבינות איך להעריך אותו, ואצל הורים קנאים, שבעצם אינם יודעים היכן מצפה האושר ליוצא חלציהם"…

רייזל נושאת את עיניה אליו: מה בעצם כוונתו של אדם זה?

שלום-מאיר ממשיך, והכול בלשון סתרים:

“למן הרגע הראשון ששמעתי אותך שרה, הנה כאן — את זוכרת פעם בבוקר? — את שרת ‘צימוקים ושקדים’ שרת — אמרתי מיד: ‘הנה זוהי הפרימדונה האמיתית מארץ הפרימדונות’, כה יתן לי אלוהים אושר והצלחה.”

רייזל עדיין אינה מבינה אותו כראוי. הוא מוסיף לדבר:

ו"ביחוד כשהתייצבת לשיר עם אבא את ‘ריבונו-של-עולם’, אמרתי: “אלוהים בעצמו ברא את הנערה הזאת בשביל התיאטרון שלנו!'”

"אני?…

יותר אין בכוחה של רייזל לבטא ברגע זה, והיא מרגישה, שכל הדם מציף את פניה.

"אמרתי זאת מיד למנהל שלנו. אסור, אמרתי לו, להרשות

שפרימדונה-זהב כמוה תלך לאיבוד. צריך, אומר אני, לחלץ אותה בכוח. "

“בכוח?”…

רייזל נדהמת עד מאוד — ושלום-מאיר עושה את שלו, מדבר בלי הפוגה:

"אלא מה? איך מניחים למטיל-זהב כזה שיתגלגל בבוץ? איך מניחים שכישרון כזה ילך לאיבוד. אני מתאר לעצמי את הופעתך הראשונה אצלנו על הבימה בתפקיד ‘בלומהלה’ או ‘שולמית’ או ‘שפת קודש’ בשמלונות קצרות ובנעליים קטנות, ואת מתחילה לשיר בקולך הערב את שירי גולדפאדן, פיינמאן33 או לאטיינר, הרי, שומעת את, כל התיאטרון נותן את עצמותיו כפרתך! או נאמר שהתחפשת לנער בשערות שחורות מקורזלות ואת מביטה כלפי מעלה בעיניך, עיני אש צועניות, ומזמרת ‘חמיטות כוסמת חמות’,34 הנה כך, למשל (שלום-מאיר שר חרש בקולו הצרוד-למחצה ‘חמיטות כוסמת חמות’ ומביט על רייזל כדי לראות איזה רושם עשה עליה(:

הנה אני רואה ברחוב הולל,

אינו עושה דבר הוא,

הולך בטל ומעולל,

רק מה שלא מותר הוא.

האם חולה הוא כמוני לעמול

בזיעת הדם לטרוח

לקרוא, לצעוק בקול גדול

חמיטות חמות, חמיטות בזול.


“מובן שאת בקולך העדין ובפיך הקטן, כשאת מניחה את חמיטות הכוסמת הללו, הרי כל הקהל חוטף מיתה משונה בו במקום. אולי תאמרי שלא, נשמתי שלי?”

שלום-מאיר מוראבצ’יק תופס שדבריו אינם נידפים ברוח, אז ניגש הוא אליה קרוב מאוד, מלטף קלות את ידה הקטנה ופונה אליה בקולו הצרוד:

“שומעת את, ציפורת שלי, מותר לך להודות לאל שנפגשת עמי. הפרימדונה העכשווית שלנו אף היא בת לאב מכובד, גם היא מן המעמד העני, כמוך, מעיירה קטנטונת היא, מפולין. עליה להודות לי על היותה שחקנית אצלנו בתיאטרון. אני הוא שעזרתי לה לברוח. סיפור נאה הוא. לא נורא, כדאי לך לשמוע. אביה עצמו הוא בסך הכול”…

— — — — — — — — — — — — — — — — — — — — — — — — — —

חבל. שלום-מאיר מוראבצ’יק אנוס להפסיק את הסיפור על הפרימדונה. הוא רואה מרחוק, לאור שמי האש, מתוך הרחוב השני נגזרת דמות והיא-הולכת ישר הנה, אל ביתו של החזן. אין זה יאה לו עוד לעמוד כאן עם נערתו של החזן. הדבר עלול להזיק לתוכניתו, שכבר עובדה בראשו, כשעמד בחוץ. נפרד הוא מרייזל בלחיצת יד, מטיל אליה ‎כמה מלים חורזות אבל סתומות:

אם תהיי חכמה ילדונת,

‎תהיה לך גם שמלונת…‏

‎— — — — — — — — — — — — — — — — — ——‏ — — —

‎הדמות שנגזרה והלכה מתוך הרחוב השני, לא היה אלא גיבורנו הצעיר ברומאן, בנו של הגביר ראפלוביץ', לייבל.



פרק עשרים ושמונה: חמש-עשרה דקות הפסקה

השארנו את גיבורנו הצעיר, את לייבל, הולך אחרי הלוויית עצמו, היינו יושב בתיאטרון ומהרהר איך מת ואיך מצטערים הכול על מותו בלא עת, מכנים אותו ומלווים אותו למנוחת עולמים. התמונה מצטיירת לו בצורה בולטת-חיה כל כך ועצובה-מרגשת כל כך, שלבו נלחץ, והוא מרגיש על שפתיו טיפות מלוחות חמות — דמעותיו שלו. לייבל מבכה את לייבל. ובשבתו בתיאטרון אין הוא שומע ואין הוא רואה מה מתרחש על הבימה, ומתעורר הוא רק כשמתחולל רעש נורא, צחוק וצעקה: “הוצמאך! הוצמאך”…

רעש זה מעיר את גיבורנו הצעיר מחלומותיו העצובים ומחזירו אל עולם החיים, שבו עולצים יהודים בתיאטרון-יידיש, נהנים, צוחקים, צועקים ורועשים, שואבים בכל כוחם.

“חמש-עשרה דקות הפסקה” — כך כתוב במפורש במודעות של התיאטרון. אך כל הקהל כבר יודע (אין מרמים יהודים), אילו חמש-עשרה דקות הן.

“שיצוצו בהם חבורות כמספר הדקות שמעל לשלושים!” כך אומר הקהל ההולנשטי. והקהל עוזב את המקומות התפוסים ויוצא החוצה, מי לשיחה קצרה, מי לשאוף מעט אוויר, ומי למשוך לתוך התיאטרון קרוב-משפחה או מכר בלי כרטיס, ומי שחומק אל מאחורי הקלעים.

יש בהולנשט אנשים, שבשעת ההפסקה מתגנבים הם לשם, אל מאחורי הקלעים. מובן מאליו שאדם ישר, בעל-בית הגון, אינו עושה כדבר הזה. לשם חודר או כליזמר, או בעל-מלאכה, או סתם איש-הפקר, שאין לו מה להפסיד בהולנשט. לשם חומק תכופות, כידוע לנו, בנו של בעל-הבית, לייבל, דרך דלתית מיוחדת, שרק למענו פתוחה היא.


ובכל פעם שלייבל נכנס לשם הוא חש את עצמו כבעולם אחר. בשעת צעידה על קרשי הבימה המתנודדים גרמה לו שאין הוא הולך, אלא שוחה, מרחף, נישא באוויר. ובראותו את המתחפשים, השחקנים והשחקניות המשוחים בגיר, אין רצים הם, איך רוקדים הם, איך תוך כדי ריקוד חוטפים הם אכילה, שתיה, זמרה, נדמה לו שהוא אחד מהם, ומבלי משים מחקה הוא את הרגליהם, את לשונם ואת תנועותיהם והעוויותיהם, וכשהוא בא למחרת ל”חדר", מראה הוא לחבריו פעלולים כאלה, שהם מקנאים בו בשל זה יותר מאשר בשל היותו בנו של הנגיד.

הפעם, כשנכנס לייבל אל מאחורי הקלעים, לא היתה דעתו נתונה לא לבימה, לא לשחקנים ולא לפעלולים. הוא עבר על-פני הפרימדונה בעלת העיניים הגדולות הכחולות המפורכסות בשפע וטבעות הנחושת הגדולות, המידלדלות מעל אוזניה. הוא עבר בריצה על-פני שאר השחקנים, שנגסו כולם מתפוח אחד ו”מתו" בשעת מעשה מרוב צחוק. דעתו של לייבל לא היתה נתונה עתה לדבר. הוא חיפש בכל הפינות את הוצמאך.

את הוצמאך קשה היה להכיר בלבושו של קבצנזון (באותו ערב הציגו את המחזה המפורסם “קבּצֶנזון את הוּנגֶרמאן”35 (

לבושו של הוצמאך היה מורכב מזיג קרוע ומרוט, צילינדר קמוט

ושחוק, נעליים קרועות מאוד על רגליו שמתוכן בלטו בהונותיו, זוג מכנסיים שכולו טלאים, ובין הטלאים — קלף, האס בריבוע.

אותו אס בריבוע עורר אצל הקהל בהולנשט פרצי צחוק כה רבים, שלמן הרגע הראשון שהופיע קבצנזון (הוצמאך) על הבימה ועד לסוף המערכה הגיע הציבור עד לאובדן חושים. לקחת ולהטליא, במחילה מכבודכם, זוג תחתונים ישנים באס בריבוע — זוהי המצאה שבהולנשט לא היתה עולה על דעתו של איש אפילו כעבור אלף שנים! הקהל היה בטוח שזוהי המצאתו של הוצמאך (אנשים תמימים!), לכן ערכו הפעם תשואות כאלה להוצמאך חביבם, שמנהל התיאטרון היידי-הגרמני, אלברט שצ’ופאק, ששיחק את תפקידו של הונגרמאן, כמעט התפקע מקנאה.

לעומת זה היה הוצמאך ברקיע השביעי. הוא הרגיש שהלילה משחק הוא משחק אלוהי, שהערב “כולם כפרתו”.

משראה את לייבל מסתובב מאחורי הקלעים, הבין שאותו הוא מחפש, את הוצמאך, מן הסתם, כדי להודות לו על משחקו הערב, ואולי הוא מביא לו דברים טובים. קרא אליו הוצמאך בשמחה:

“איי, ילדון! את מי אתה מחפש? את יום אתמול? למה אין רואים אותך, נשמה שלי”?

"לייבל ניגש אל ידידו, מבקש שירכון אליו, הוא צריך לומר לו משהו מפה לאוזן.

“סוד לכל ברוד?”36 אומר הוצמאך ורוכן לכל אורכו אל לייבל, כמעט נשבר לחצאין.

מששמע את הסוד, מתיישר הוצמאך, בעיניו המחודדות נדלקת אש קטנה והוא טופח על גבו של לייבל:

"כך אני אוהב אותך! כך אתה מאנשי שלומי! אלא מה? המלים

שלי! מזמן אמרתי לך, שמקומך הוא כאן. שאם לא כן, אספה במיתה משונה!"…

באותו רגע צץ מאחורי גבו של הוצמאך הונגרמאן (אלברט שצ’ופאק(.

"איזה מקום? מי מתפקע? התפקע, הוצמאך! "

מששמע את קול המנהל, פונה הוצמאך אליו ברעדה. אלא שהוא מתאושש מיד ומורה באצבעו על לייבל:

“הוא אומר, ילדון זה, שמישהו תפס שם מקום בתיאטרון בלי כרטיס!”…

לשמע המלים "בלי כרטיס”, מתמלא המנהל כעס וחימה. אין אלברט

שצ’ופאק מסוגל לשמוע מלים אלה, כשם שאין גנן מסוגל לשמוע שאומרים לו: “חזיר בגן”…

“שלום-מאיר! היכן הוא שלום-מאיר? כולרה!” מצטעק שצ’ופאק ומחפש בעיניו את לייבל. אבל לייבל כבר איננו.



פרק עשרים ותשעה: נקמה! נקמה! נקמה!

באותו לילה גיבורנו, ניתן לומר, כמו לאחר מרחץ. והוא נרדם כשבמוחו תוכנית מוכנה ומעובדת של נקמה, נקמה, נקמה! לנקום צריך, לנקום! ללמד את אבא לקח, לגמול על המלקות, ועל הביזיון, ועל הכול, ועל הכול!…

לא הרבה היה לייבל לחשוב. מה יש כאן לחשוב? נדמה היה לו שזה כה פשוט, על דרך הטבע פשוט, שפשוט מזה, כמדומה, לא יתכן.

הנה התוכנית כולה לפניכם על כף היד:

בלילה, כשהכול יירדמו, יקום הוא אט-אט ריגש על בהונותיו אל מיטת הקופאי. לייבל ישן עם הקופאי באותו חדר. והקופאי ששון-ושמחה הוא בחור שאוהב לישון. ששון-ושמחה אמנם מתפאר ששנתו קלה כל כך, שהוא שומע זבוב במעופו. אך הכול יודעים, שאם ששון-ושמחה נרדם, יכול אתה לשאתו החוצה יחד עם המיטה, והוא לא ישמע, אלא אם כן תשפוך עליו דלי מים.

עם זאת מותר לבטוח בששון-שמחה באשר לקופה. ראשית, הוא איש מן המשפחה, קרוב-משפחה לבני ראפאלוביץ'. אחיין או בן-דוד. ושנית, הוא סתם בחור ישר, מסור, ושומר על הקופה, כלומר, השולחן, שבו מונח הכסף, ככלב שמירה. את מפתחות המגירות הוא נושא עמו בכיסי המכנסיים, וכשהוא שוכב לישון, אין הוא שוכב לפני שהוא בודק מסביב את כל החלונות ואת כל התריסים, אם מוגפים הם כראוי, מטיל מבט גם מתחת למיטות, אם לא חמק לשם גנב בעור מועד, וכשהוא מתפשט, מניח הוא את מכנסיו למראשותיו. ואת בנו של בעל-הבית, את לייבל גם השכיבו מולו על מיטה — אז מה יש לו לפחד?

את הקופאי הזה שלח אלוהים עצמו ללייבל, כדי שיוכל להוציא את המטבע, כפי שלימדו ידידו הוצמאך. הוצמאך לחש לו סוד, "נחוצים ‎מצלצלים, מצלצלים! וככל שירבו המצלצלים, כן ייטב הכול!…‎‏ולייבל, שעיבד את תוכניתו האמורה, כבר שיווה לנגד עיניו איך הוא משיג את המצלצלים אצל הקופאי מן הקופה. ששון-ושמחה ישן כהרוג, נוחר כשור שחוט, והוא, לייבל, עומד בלילה האפל מעל מיטתו וחושב איך שולפים את מכנסיו של הקופאי מתחת למראשותיו. לאט-לאט מכניס הוא יד אל מתחת לכר, מושך קודם מכנס אחד, אחר-כך עוד אחד ומשיג את צרור המפתחות. בחשאי, על בהונות, ניגש הוא אל השולחן, נח אחרי כל פסיעה, שלא להישמע, והלב פועם — סכנת נפשות. יותר מכול מפחד לייבל מפני הסבתא הזקנה, הישנה בחדר הסמוך. לזקנה יש דווקא שינה קלה ועין חדה המסוגלת לראות מבעד לקיר, כפי שהממושקף רואה בעד משקפיו. בלב פועם ובידיים רוטטות הוא פותח את המגירה… מכניס אט-אט את היד ומוציא חופן מלא של שטרות כסף (“ככל האפשר יותר שטרות כסף,” אומר הוצמאך), ואט-אט מניח הוא את המפתחות עם מכנסיו של הקופאי במקומם, והוא עצמו חומק החוצה… שם כבר מחכה לו ידידו הוצמאך בעגלה מוכנה לנסוע לתחנת הרכבת… וכדי שלא ירדפו אחריהם חיש מהר המציא לייבל תחבולה יפה יותר. הוא יחליף את בגדיו בלבוש זר, ואת בגדיו שלו יניח על שפת הנהר — שיחשבו שהטביע את עצמו… אז יחפשו אותו, מן הסתם, במים, יחפשו ויחפשו ולא ימצאו… יישבו אז “שבעה” אחריו…יבכו ויקוננו עד שישכחוהו, מן הסתם… וכעבור זמן רב, למשל עשר או

עשרים שנה, כבר יהיה אז לייבל שחקן נודע, מפורסם, להקה תהיה לו משלו ויסע מסביב לעולם וישחק בתיאטרון. או-אז יסור מתוך סקרנות גם להולנשט לשחק בתיאטרון, וישכור, באמצעות איזה אדם, דווקא אצל אבא שלו את הדיר הזה, יכניס את כל העיר לתיאטרון בלי כרטיסים — אדרבה, שיראו מה זה משחק! וכשיורם המסך, יופיע על הבימה עם כל הלהקה. כולם יהיו לבושים בהידור, והוא, כלומר המנהל, יעמוד באמצע טובל בדיאמנטים וביהלומים, כמעט כמו שצ’ופאק… וכשרק יופיע על הבימה, יכירו כולם, מן הסתם, שזה הוא, לייבל. אמא תתעלף בוודאי. ואבא יצעק בקולו הרועם: “לייבל!” ומכל הצדדים תפרוץ חדווה: “לייבל!”

“לייבל! לייבל! לייבל!”

— — — — — — — — — — — — — — — — — — — — — — — —

לייבל פוקח את עיניו, והוא רואה שהקופאי עומד למדאשותיו.

“ששון-ושמחה! מה קרה?”

“מה ‘מה קרה?’ ראית שלאדם תהיה שינה כה עמוקה? מעוררים אותו ומעוררים, והוא אינו מתעורר. קום, דליקה.”

“מי דולק? איפה דליקה?”

“ב’רחוב אלוהים'. הכול רצו אל מקום הדליקה. התלבש. כבר עברה שעה ועוד מצלצלים בכל הפעמונים. נדמה לי שאפשר להעיר מת.”

כך טען ששון-ושמחה הקופאי אל לייבל, ואילו אותו עצמו העיר בקושי ופקד שלא יעז לעזוב את הבית.

אך קל מאוד לומר “לא לעזוב את הבית”. איך יכולים לשבת בבית, כשבחוץ משתוללת דליקה! והקופאי הנאמן, ששון-ושמחה, יצא יחד עם לייבל רק לרגע קל, רק להציץ איפה בוער. וכשיצא החוצה וראה את הרקיע הנסוך באש ושמע את ה“בום” של הפעמונים, נישא מבלי משים לשם, כשם שנישאו הכול באותו לילה, חוץ מלייבל.

את לייבל נשא הרוח למקום אחר. הוא פנה ימינה, להציץ קודם ל“חדר”, לישראלי החזן, לדפוק על החלון, להעיר אותם, שמא ישנים הם עדיין ואינם יודעים על הדליקה ב“רחוב אלוהים”.

אך קודם שהגיע לייבל אל ביתו של החזן, כבר ראה מרחוק, לאור הרקיע המואר באש בהירה, את רייזל בת הרבי עומדת ליד הדלת, ובסמוך אליה איזה אדם שנפרד ממנה, פונה שמאלה ואץ-רץ. החל גם לייבל לרוץ, כדי להתקרב אל ביתו של ישראלי החזן.



פרק שלושים: לילה קסום

ואם יחיה גיבורנו אפילו מאה שנים, כלום ישכח את ליל הדליקה ההוא ב”רחוב אלוהים?"

בטובות וברעות ביותר שבשנותיו המאוחרות, ועד היום, כשהוא

נשאר בורר עם עצמו, נעים לו לשכב בעיניים עצומות ושוב ושוב לחוות

אותו לילה קסום, מאושר, יפה. שלא יישכח, כשרץ רדום-למחצה לראות בית מי עולה באש ב”רחוב אלוהים".

הרקיע כולו, עד מלוא ראות העין, נצבע באודם כמו בדם. לאן נעלמו הכוכבים? ב של האודם הזה הסתתרו אישהו ונעלמו. מקצהו השני של הרחוב נישא שאון רחוק. נשמעה המולת אנשים, נביחת כלב ונפץ גגות בוערים. על-פני האורה האדומה השתקפו מרחוק הרבה דמויות שחורות. עטופה בענן אדום עמדה לעיניו בת הרבי, שנראתה כנסיכת-לילה קסומה יפה. מעולם לא התנוצצו כך שערותיה השחורות. מעולם לא להטו כך לחייה האדומות-כהות. מעולם לא להטו כך עיני-הצוענית הגדולות שלה, כבלילה זה. ונדמה היה לו שהיא עצמה כולה אש, שהנה-הנה היא ממריאה ונעלמת יחד עם הכוכבים אי-שם באורה האדומה של לילה קסום זה. והוא מרגיש שהוא נמשך אליה עוד ועוד.

ורייזל זיהתה אותו כבר מרחוק. היא מביטה על סביבותיה, אם אין איזה אדם זר שיראה אותם. לא. אין איש זר שיראה אותם. אין איש. הכול נמצאים במקום הדליקה. כל העיר שם.

היא פוסעת שתי פסיעות לקראתו. במלים קצרות מוסרת היא לו איך התעוררה… היא יחידה בבית… הכול נמצאים במקום הדליקה… “ביתו של מי בוער”?

“ביתו של מי? גם אני איני יודע. אותי העירו ואמרו שדליקה מתחוללת ב’רחוב אלוהים', ורצתי ישר לכאן.”

רייזל מסתכלת בעיניו:

“ישר לכאן? למה דווקא ישר לכאן?”

“אני עצמי לא יודע למה ישר לכאן, כי אילו היתה דליקה לא ב’רחוב אלוהים', גם אז הייתי קודם כול רץ ישר לכאן”…

הוא נעצר. הוא מרגיש שפלט מלה מיותרת, והוא מסמיק… רייזל אינה מסירה עיניה ממנו. הו, איך הוא נראה יפה ברגע זה לאור האש! באיזה חן לוהטות לחייו! ועיניו הגדולות הרכות מביטות עליה בקירבה כזאת, בחביבות כזאת, כאילו הוא ממש קרוב-משפחה, אח מבטן ומלידה.

לייבל חוזר בו ומסביר למה היה רץ קודם לכאן: “בלילה כזה!… וסתם, מה יש לו לעשות שם, במקום הדליקה? מה לא ראה? איך בוערים בתים ב’רחוב אלוהים'? שיבערו. שיבער הרחוב כולו, ואפילו העיר כולה. מה זה נוגע לו? עתה אין הוא משתייך עוד להולנשט. אין הוא הולנשטי עוד. עוד יום. עוד יומיים.”

הוא אוחז בידה:

“תיתני לי את ידך בתקיעת-כף, שיישאר הדבר בינינו? או אומר לך משהו!”

ולייבל לוחץ את ידה הקטנה בידו הגדולה החמה, כמו אז בתיאטרון.והוא אומר לה חרש וברצינות' ונימת געגועים נשמעת בקולו:

“אני נוסע מכאן.”

היא זוקפת עליו את עיני-הצוענית הגדולות שלה:

“לאן?”

לאן? הוא עצמו עדיין אינו יודע לאן. אך שהוא נוסע — זה בטוח כשם שעתה לילה במלוא עולם, כשם שאלה הם שמי אלוהים.

שניהם נושאים עיניהם לשמים. ורייזל מרגישה שמן הבשורה נעשה

לה קר. היא מתקרבת אליו בתזוזה, מתבוננת בו ומאזינה לו איך הוא

מדבר ברצינות כזאת. נדמה לה שהוא גדל פתאום, נעשה מבוגר. היא שואלת אותו, וקולה נשמע רועד:

"לזמן רב? "

“לזמן רב! מה פירוש לזמן רב? לתמיד, לתמיד.”

“לתמיד? פירושו של דבר שלא נתראה עוד לעולם?”

“לעולם לא.”

לייבל רואה בהשתקפות האורה האדומה שפניה הכהים היפים של רייזל מחווירים, והוא שוב אותו את ידה ונדמה לו שאצבעותיה כאילו התקררו פתאום, והוא מצטער על שהוא נוסע מכאן. אלא שאין בידו לעזור. הדבר כבר נעשה — ואיך לשנות! והוא גומר בדעתו לגלות לה את סודו, סודו הקדוש, לאן הוא נוסע ובשל מי הוא נוסע… ורייזל מביטה לתוך עיניו, מאזינה לו ופולטת אנחה קלה.

לייבל מסתכל בה כרוצה לומר: “את לא רוצה? תתגעגעי? אמרי: תתגעגעי”?

רייזל מסמיקה: ”לא. לא זאת. לא זאת! היא רק מקנאה בו. הנה, למשל, הוא רוצה לנסוע מהבית, קם הוא ונוסע. ואילו היא, תנסה, למשל, לקום ולנסוע — איך יכולה היא? ולנסוע מכאן היתה אולי רוצה גם היא, רוצה מאוד. כסבור הוא שרק לו יש צרות מהבית, מההורים? אוהו, אילו ערכו חשבון, יתכן שלה יש אותן צרות כשלו, ואולי אף יותר…"

והיא מספרת לו הכול. מספרת לו על כל שעבר עליה באותו יום ובאותו לילה. ואת השיחה שקיימה זה עתה עם האדם הצרוד, שמכנים אותו בהולנשט "הלץ הגדול”. ועל דברי המנהל היא מספרת לו. הכול היא מספרת לו. הכול.

לייבל עצמו אינו יודע איך נהיה הדבר. אך זוכר הוא, ששניהם ישבו על סף דירתו של ישראלי החזן וידה הקטנה הילדותית היתה בתוך ידו. והוא ליטף את ידה הקטנה הילדותית בידיו, ופעם אחת הגיש אותה אל שפתיו החמות ונשק ונשק את קצות אצבעותיה. והיא לא המישה ממנו את ידה הקטנה, אך הביטה עליו מפוחדת בעיניים גדולות-גדולות. ועיני-הצוענית השחורות הגדולות שלה להטו והתנוצצו באור האדום של ליל-הקסם היפה הנדיר הזה.

איזה כוח הושיב כאן בקירבה כזאת, בצמידות כזאת, את שתי הנפשות הצעירות הילדתיות-התמות? איזה כרת אילץ את שניהם לשפוך זה לפני זה את מה שמתחולל בקירבם? איזה כוח עשה אותם בבת-ראש כה קרובים, כאילו היו מיודדים אלוהים יודע ממתי?

לא כוח אחר, אלא אותו כוח נסתר מופלא של אותו לילה אלוהי-נפלא.

זה היה לילה קסום.



פרק שלושים ואחד: כוכבים אינם נופלים — כוכבים תועים

מה שסיפרה רייזל ללייבל באותו לילה קסום, בשבתם בשניים על סף דירתו של ישראלי החזן, היה חדש בשבילו. חדשה משמחת, מהנה עד מוזרות. דבריה נמסכו כשמן ישר ללבו. קולה נשמע באוזניו כמוסיקה יפה עד מאוד באותו לילה מוזר-נפלא, קסום-אלוהי. ”אח! הוא מצטער שלא ידע זאת קודם. טוב שסיפרה לו, טוב שהוא יודע. עתה רואה הוא שאצבע אלוהים היא. עתה רואים שהדבר מיועד מראש; יועד להם, כנראה, שיהיו צרות לשניהם יחד, שבאותה מידה יסבלו בגלות הולנשט, אבל באותה מידה ייגאלו שניהם מגלות דומה. שניהם באותה מידה יעקרו את עצמם מכאן, מהולנשט זו, הצרה, השוממת, האפלה. ושניהם באותו זמן ינהרו לשם, לשם, לעולם חדש, לעולם גדול, מלא אור. הו, שם יתחילו בשביל שניהם חיים חדשים, חיים חדשים מאירים ומזהירים. הם ילכו שניהם בדרך אחת, הם ילמדו שניהם דבר אחד. הוא — לשחק, היא — לשיר. ושניהם ייעשו מפורסמים בעולם — הוא במשחק, היא בזמרתה."

ולייבל נותן לה את ידו וקורא ללילה, לרקיע, לעדות: "הנה הלילה הזה, הנה הרקיע האדום המכוסה אש יהיו לעדות, שלעולם, לעולם לא ייפרדו זה מזה. על זאת הם נותנים שניהם את היד לתקיעת-כף, ואלוהים הוא עדם, שתמיד, תמיד יהיו ביחד, תמיד, לעד, לעד! מה שלא יארע להם ובכל מקום שיתגלגלו אליו — יהיו ביחד, תמיד ובכל מקום ביחד. ואפילו אז, כשיגדלו שניהם, יהיו מבוגרים, לא יפסעו פסיעה אחת זה בלי זה. לעולם לא. לעולם לא! שניהם יקשרו עצמם תמיד לאותו תיאטרון. שניהם יעשו אחר-כך סיבוב בעולם כולו. וכאשר יגיעו לכך, יבואו, מן הסתם, גם לכאן. בלי שום תירוץ. כאורחים יבואו אל אבא-אמא שלהם… ייוודע הדבר לעיר, יתכנסו בריצה למראה הפלאים — לראות את בנו של בני ראפאלוביץ' זאת כמו של ישראלי החזן… אה, מה טוב יהיה אז! הכול יקנאו בהם, ירוצו אחריהם, יצביעו עליהם: ‘הנה הזוג המאושר, המאושר!’ והם הרי יהיו או כבר חתן וכלה… מה פתאום חתן וכלה? לא, לא חתן וכלה אלא איש ואשתו, חה-חה… שהרי חתן וכלה הם מזמן… כבר מן הערב הראשון, כשהושיבו אותם לראשונה בתיאטרון. "

“את זוכרת כשהושיבו אותנו בפעם הראשונה בתיאטרון? חה-חה”…

"איזו שאלה, אם היא זוכרת?.. היתה רוצה לשבת כך תמיד, כי מה יכול להיות יותר טוב וחביב ומתוק מתיאטרון, מתיאטרון-יידיש? "

“הו, ריבונו-של-עולם! כאילו נדברו שניהם! האין זר אצבע אלוהים? כלום אין זה מוכיח שאלוהים עצמו ריחם עליהם, שאלוהים עצמו הביט ממרום עליהם ושלח לכל אחד בנפרד שליח אחר, גואל אחר: לה — את השלומיאל שלום-מאיר, ולו — את הוצמאך”…

ולייבל מספר לה מעשה יפה, את כל המעשה איך עשה הכרה עם אדם זה, הוצמאך. איך התיידד עמו, עד שנעשו נפש אחת, ואיך תפס אותו אביו והעניש אותו בצורה מכוערת, ואיך הבטיח לעצמו לנקום, לגמול, להתחשבן בעד הביזיון…

ואת כל תוכנית הנקמה שעיבד, ואפילו איך יוציא את ה”מצלצלים" — הכול מוסר הוא לה בפרטי-פרטים. אין הוא חושש מפניה. מה לו לחשוש? הוא יודע ומרגיש, שהוא והיא הם החל מהלילה כאדם אחד, כירון שהם נקשרו זה בזה בתקיעתיכף. ידה בידו. ואלוהים הוא עדם. אלוהים הוא במרום, שם, ברקיע, אבל הוא שומע, אלוהים שומע הכול, הכול…

ועיני שניהם מביטות למעלה, אל הרקיע. והרקיע כבר איננו אדום כמקודם. הדליקה קטנה והולכת מרגע לרגע. הרעש והמהומה — שוככים. והנה שוב הופיעו כוכבים ברקיע העמוק של ליל סוף-הקיץ החם והיפה יופי אלוהי. תחילה כוכב אחד. אחר-כך — עוד אחד ועוד אחד. ולאחר מכן — כוכבים רבים, רבים לאין שיעור. והם מתחלפים הכוכבים. כוכב אחד לכאן, אחר לשם. אחד למטה, שני למעלה. הם נופלים, נופלים.

“ראה-נא איך נופלים הכוכבים,” אומרת רייזל ללייבל וקולה רוטט, ולבה פועם.

לייבל פורץ בצחוק. “האם כבר מפחדת היא? לא צריך לפחד,” אומר הוא לה ומרגיעה, כאילו הוא מבוגר, אף-על-פי שבעצם היא מבוגרת ממנו בשנה. ”למה לפחד? כוכבים אינם נופלים, כוכבים תועים. כוכבים תועים"…

והוא מסביר לה כגדול, כאח מבוגר, איך תועים הכוכבים. הוא יודע. הרי לומד הוא ב“חדר”, על-כן הוא יודע. הטעם בעניין הכוכבים הוא זה: “כל כוכב הוא נשמתו של איזה אדם. למקום שהאדם הולך, הולכת גם הנשמה. לפיכך, נדמה לנו שהכוכבים נופלים.”

"כוכבים אינם נופלים, כוכבים תועים,” אומר לה לייבל שוב, בהביטו למעלה, אל הרקיע העמוק, המיטהר והולך מן האודם. רק קצה אחד, שם למטה, עדיין מכוסה מעט באודם הבהיר, המתבהר והולך ונעשה דליל עד שנמוג קמעה-קמעה. והדמויות השחורות, שהיו קודם דחוסות וצפופות כולן במקום אחד, מתחילות להתפזר קצת לכל עבר. וכבר נשמעים קולות קרובים. הבה תיכף, כמעט בלא רואים, יבואו ויראו אותם יושבים כאן ליד הדלת… על-כן צריך לקום, צריך ללכת… אף-על-פי שאין חשק…

“לילה טוב.”

“לילה טוב.”

ולייבל קם מעם סף הדלת ומתחיל ללכת לשם, לעבר הדליקה, אך ‎הוא נעצר. מפנה את פניו אל רייזל עוד פעם ועוד פעם:

‎“לילה טוב.”

“לילה טוב.”

‎עוד מעט והוא נבלע באפלת הלילה.



פרק שלושים ושניים: שבוע טוב

מוצאי-שבת.

הסתלקו כל הסימנים הטובים של שבת-קודש טובה וחביבה בהולנשט.

אין רואים עוד ב”רחוב הפריצים" את הבחורים הנחמדים והמושכים עם הנערות המקושטות בפאר, שטיילו שם במשך כל יום השבת, עד שעה מאוחרת לפנות ערב ודיברו רוסית (רוסית קלוקלת, מקולקלת, חבולה, ללא ידיים ורגליים, ובלבד שתהיה רוסית(.

אין רואים עוד ב”רחוב אלוהים" יהודים ונשותיהם. הגברים — לבושים בקפוטות של שבת, והנשים עונדות יהלומים באוזניהן (מסמרים — ובלבד שיהיו זגוגיות נוצצות(.

גם ילדי ישראל אינם נראים עוד בחוץ, משחקים במשחק חדש, ב”תיאטרון-יידיש". זה כבר הכניסו אותם אל הבתים. זה כבר שקעה השמש בכל הדרה וזיווה. כבה הניצוץ האחרון של יום-הקיץ הבסראבי היפה והחם ופינה מקומו לערב-הקיץ הבסראבי היפה, ההם והחרישי. פה ושם מבצבץ כוכב, קל ונוצץ ומחייך כלפי מטה, אל האדמה הכהה המאובקת.

נשים יראות-שמים אמרו זה כבר “אלוהי אברהם, אלוהי יצחק ואלוהי יעקב”,37 ונשמעו געגועים חרישיים מוזרים על ”שבת-קודש החביבה המסתלקת לשם”… ושלהביות צהובות נראו מכל החלונות.

יהודים יראי-שמים זה כבר ערכו “הבדלה”. אחרים אף שרו “המבדיל” עם הפזמון ”אליהו הנביא” ועם יתר ה”זמירות למוצאי-שבת". ואחרים עדיין עומדים בעצם האמירה, הזמרה והבמבום של "אל תירא עבדי יעקב…ונשמעים געגועים גם באמירה זו. ומתגנב טון עצוב בזמרה העליזה הזאת38

קשה, קשה מאוד להיפרד מהנשמה היתירה![^39] קשה. קשה להיפרד מבת-המלכה היפה האהובה שבת!

“שבוע טוב! שבוע טוב!” אומר ישראלי החזן באנחה עמוקה לאשתו ולבתו מיד לאחר ההבדלה, ומתחיל לומר "ויתן לך”39 ' בדרך יפה, בקול רם, ובעל-פה, מלווה באצבעו. הוא מסתכל “שבוע טוב ושבוע טוב ושבוע-של-מזל!” עונה לו לאה באנחה ואף לא מתכוונת אליו. היא מסתכלת רק בבת, ברייזל, היושבת מהורהרת איכשהו באופן מוזר בפינה.

“ובכמה מהרהרת הילדה עכשיו, יבוא עלי תחת ראשה!” כך חושבת לאה ולבה כואב על בתה.

לאה מתחרטת זה כבר על שנהגה בבת ברוגזת-יתר, בחומרת יתר…

“ביחס לבת-יחידה, ביחס למפונקת, אסור ככה… היא יודעת זאת היטב, שאסור אלא שעתה כבר לאחר מעשה. אינה יכולה לחזור בה… ובפרט עכשיו — ודאי שלא. אין תיאטרון עוד. הם כבר נוסעים מכאן, כך אומרים, הלילה, ‘לכל השנים הטובות’ (כוונתה היא דווקא ‘לכל השנים הרעות’… אך למה תקלל יהודים בהתחלת השבוע?)”…

צר לה קצת ללאה על שנוסע התיאטרון מהולנשט, וקצת מרוצה היא:

פחות רעש בעיר — מתנחמת היא — הולנשט הסתפקה עד עתה בלי תיאטרון-יידיש, ותסתפק, מן הסתם, גם להבא, כלום שמעת כדבר הזה?.. והילדה תשכח, מן הסתם, שהיה אי-פעם תיאטרון בעולם… ילדה היא ילדה. היא תקנה לה זוג נעליים חדשות, ויתרפאו כל הפצעים…ובפרט אם להוסיף לכך סוכריות, מארמלדות וכדומה דברים טובים, אם תביא לה מחר, אם ירצה השם, מן השוק… אוי, רעם הממני! מחר יום א', יום-שוק, כמעט יריד, ולה אין עדיין אף מטבע שחוק. צריך להטריד את ישראלי, שבוע כזה ממשמש ובא, כלום שמעת כדבר הזה? "

מחשבות כאלה נושאות את אשת-החזן שלנו לצורכי-חול כאלה, עד שהיא שוכחת לרגע את קיפוחה של רייזל.ורייזל? רייזל, תנו לה מנוח. רייזל איננה. רייזל רחוקה, רחוקה מכאן…

כלומר, לפי שעה עדיין היא כאן, אך היכן תהיה מחר? מחר? מחר..?הו, זאת אין איש יודע, שום איש, רק הם שניהם. כלומר, היא ולייבל…ועוד שני אנשים יודעים את הסוד! מנהל התיאטרון היידי-גרמני וה”איש" שלו, שלום-מאיר… הנה, שלום-מאיר זה נדבר עמה הבוקר, כשהכול היו בבית-הכנסת, שאחרי חצות, עם הישמע שתים-עשרה פעימותיו של השעון, היא… הו, היא כבר יודעת, היא כבר יודעת מה! ורק היא והוא, ולא עוד, לא עוד!

והיא נהנית מזה שהיא יודעת דבר שלאמא שלה אין מושג עליו… כך יאה לה! כן! שלום-מאיר צודק. הוא אומר: “לא היתה צריכה לנעול נערה בבית, בודדה-יחידה, להחזיק אותה כציפור כלואה בכלוב. בלי רגע של חופש. לא להרים את הראש! לפני זרים אל תשירי! לתיאטרון אל תלכי? לשם אל תביטי! שם אל תעמדי!.. מה מעמדך? מכורה לאבא ואמא? שפחה אַתְּ אצלם? או מה?”.. כך אומר שלום־-מאיר, והוא צודק, צודק מאוד!.. אם ירצה השם, מחר בבוקר, כשאמא תקום ותראה ש”הציפור התעופפה מן הכלוב" — הו, היא תתחרט! הו, היא תבכה!..אך אז יהיה מאוחר מדי. אז יהיה לה שבוע טוב. שבוע טוב ושבוע-של-מזל!…

כואב לה הלב רק על אדם אחד, על אבא. “אבא המסכן — עליו יש לרחם… הוא אוהב אותה כל כך. אליו היתה תמיד כה קרובה. לא כילדה אל אביה, אלא כמעט כאחות אל אח. מי ישחק עמו בסביבון בימי החנוכה? מי יגנוב ממנו בליל הפסח את האפיקומן מתחת לכר? מי יתלוש למענו ירק לשבועות? מי ילך עמו בשמחת-תורה לבית-הכנסת? ומי ישיר עמו זמירות?..”

ורייזל נזכרת איך זה לא כבר היתה שרה במוצאי-שבת יחד עם אבא את הפזמון "אליהו הנביא” וסתם שירים יהודיים ודברים שלימד אותה אבא, ואמא היתה בשעת מעשה מפיחה את אש המיחם הקטן ומכינה תה.

שיר אחד היו שרים כמעט מדי שבוע במוצאי-שבת, כשטוב היה לבו של החזן עליו. שם השיר “משיח” ויש לשיר אותו חציו יהודית וחציו גויית40. החזן אליה ביידיש, ורייזל אליו ברוסית:

הוא: מה יהיה אז?

היא: קוניץ (סוף) למר גלותנו.

הוא: לאן ילכו היהודים?

היא: מי פוידיום [אנחנו נלך] לארצנו.

הוא: מה יהיה שם?

היא: שם נאידיום [נמצא] גואלנו.

הוא: מי זה יהיה?

היא: נאש [שלנו] משיח צדקנו.

הוא: ומתי זה יהיה?

היא: סקורו [מהר] במהרה בימינו.

שניהם (מהר):

יום גילה, יום דיצה,

יום דיצה, יום חדווה.

גילה, רינה דיצה, חדווה,

אהבה ואחווה!

ועוד הפעם:

יום גילה, יום רינה!…

“אולי כבר יספיק ‘גולה אחרונה’”?41 מתערבת אמא מאצל המיחם הקטן “מוטב שנשתה כוס תה כל אחד. כלום שמעת כדבר הזה?”

הו, מה טוב, מה רב האור, מה רבה השמחה! ונדמה שזה עתה היה הדבר, ובכל זאת - כה מזמן, כה מזמן, אלוהים יודע מתי?.. ועצבות נוראה, שחורה, אופפת אותה. ולבה כבד. מחנק בגרונה. אין היא עצמה יודעת מה אתה. הנה-הנה תפרוץ בבכי… רואה האב שהיא יושבת בדד ומודאגת כלשהו בפינה, ניגש הוא אליה תוך כדי שירה, מלטף את שערותיה השחורות המבהיקות ורוכן אליה:

“מה לך, בתי”?

“לא-כלום… שבוע טוב!”

והיא נופלת בראשה החם על חזהו של החזן, מתרפקת עליו, מנשקת ומחבקת.



פרק שלושים ושלושה: יצר-הרע של כסף

בני רפאלוביץ' אף הוא ערך הבדלה.

אצל בני נערכת ההבדלה בכל הדר ה“טקס”. כשעורך בני הבדלה צריכה כל הכנופיה להיות סביבו, והכול צריכים להשיב ”ברוך הוא וברוך שמו, אמן”. אשתו, הילדים, האם הזקנה, והבחור הקופאי, והמינקת והטבחית — כולם, כולם.

וההבדלה שבני עושה היא הבדלה יוצאת מן הכלל. הוא מתחיל דווקא בקול רם, נהדר, בניגון עצום. אך כשהוא מגיע ל”עזי וזמרת יה" וקצת הלאה, הוא מסתבך בקריאה ומבליע חטיבה שלמה תחת האף, עד שהוא מבקיע לו שוב בחזרה איזו דרך, קורא שוב בקול רם "בן תהיה

לנו" (ודווקא בבי"ת),42 ואחר-כך שוב מנמיך את קולו בכמה טונים עד שמסיים ומותח: “בין קודש ל-חו-ו-ל”. עונים לו הכול באותו ניגון: “א-מ-ן-!” אז מכבה הוא את נר ההבדלה, גודש את כיסיו לשבוע שלם43 ואומר בקול האריה הנוהם שלו: “שבוע טוב, שנה טובה!”

כך עורך בני הבדלה.

לאחר שסיים את ההבדלה רומז הוא לקופאי שימנה את פריון השבוע וירשום בפנקס את החשבונות. והקופאי, ששון-ושמחה, מפשיל שרווליו, מוציא את המפתחות מכיסי מכנסיו, פותח את מגירת השולחן האמצעית ומתיישב למנות את הכסף בארשת רצינית, בכוונה ובלהט.

ראשית כול מופיעים על השולחן שטרות הכסף, חבילה אחר חבילה. הקופאי ששון-ושמחה מומחה למניית כספים. כל פעם יורק הוא על הבוהן, והשטרות שבידיו משמיעים פצפוצים, עפים, מזהירים כנגד העינים. קודם הולכים אצלו “המיוחסים”, המֵאוֹנִים הכבדים, או כפי שבני מכנה אותם, ”הסדינים", אחר-כך הולכים שטרות העשרים וחמישה הלבנים העדינים, אחר-כך — העשיריות האדומות כאש עם החמישיות הכחולות. ואחריהם באים “הזאטוטים”: שלישיות ירוקות דהות ויחידות צהובות מרופטות שמספרן לאין שיעור.

בשעה שמונה הקופאי את המזומנים, יושב לייבל שלנו מרחוק מעל סידורון פתוח, אומר חרש כאילו “ויתן לך”, מתנועע ומדפדף דף אחר דף, ומסייע למנות את הכסף. הוא מונה ומונה ואינו מספיק לגמור. כל זמן שהטיפול היה בשטרות הגדולים, עדיין יכול לעקוב אחרי המהלך, אך כשהגיעו ל“קטנות” איבד את החשבון ושב לעיין בסידורון ולקרוא את “ויתן לך” באותו ניגון עצמו כמקודם. אך חבילות השטרות עומדות לפני עיניו ואינן נותנות לו מנוח. והוא שואל את עצמו: “איפה יהיו כל חבילות הכסף היפות הללו הלילה בחצות? — איפה? אצלו, אצלו, אצלו”!


*

והוא נתקף צמרמורת, והוא מתחיל להתנועע ביתר עוז ולומר את “ויתן לך” עוד ועוד ביתר רעננות.

השניים, בני והקופאי, שקועים כל כך בעבודתם עד שאינם רואים כלל את לייבל ואינם שומעים את קריאתו. לעומתם אמא (ביילקה( היושבת מן הצד — היא רואה ושומעת איך לייבל אומר, איך לייבל מתפלל, נהנית היא ומאחלת לעצמה, “מזל, נתיך זהב, איזה ילד הוא זה.”

הכאב הגדול, שנשאה עד עתה עמוק בלבה, החל כבר להגליד קמעה-קמעה. והיא מהרהרת לעצמה: “במה. בעצם, חטא הילד? בזה שנתן לשחקן עני וחולה את ארוחתו, צריך להעניש ככה את הילד — לבזות אותו בזיונות כאלה?.. אילו רצה בני להסתכל בו בעיניה שלה…תהיה היא כפרת פניו המאירים!”…

אך בני. כמו להכעיס, אינו רוצה לראות ולשמוע. הוא שקוע במניית הכסף. סיימו את מניית השטרות וניגשו למטבעות הכסף. באשר למטבעות הכסף מומחה הוא ששון-ושמחה למנייתן עוד יותר ממניית השטרות. הוא מונה את מטבעות הכסף בתלוליות, והן גדלות אצלו והולכות: הנה אחת, הנה שתיים, שלוש, חמש, עשר, ועוד ועוד ועוד. התפטר ממטבעות הכסף וניגשו למניית הפרוטרוט המעט. והפרוטרוט עף בידי הקופאי במהירות עצומה. מצלצל ונעלם בין אצבעותיו, כמו בידי קוסם. “אתם נחוצים כמו לכפרות” — חושב לייבל. אין לו צורך בפרוטרוט, אין לו צורך במטבעות כסף. איפה יחזיק אותן? לו די באותן חבילות שטרות, שאבא מחזיק בידיו… ולייבל מביט בעין אחת ורואה איך אבא משתעשע בכסף. בני מחזיק כל חבילה לחוד, ממשש אותה, מלטף ומוסר לקופאי במספר, וזה מחזיר אותה למגירת השולחן, כל חבילה במקומה. מובן שקודם את המיוחסים, את המאונים, ואחר-כך את הקטנים, ולאחר מכן את מטבעות הכסף והפרוטרוט.

ולייבל מביט בעין אחת בסידור ובשניה — לשם, לשם, לתוך מגירת השולחן, לחבילות השטרות. לשם כל מחשבותיו ומעייניו. שם הוא בכל תקוותיו ובכל הווייתו ובכל נפשו.

שכסף הוא יצר-הרע זאת שמע לייבל פעמים הרבה מפי הרבי ומסתם יהודים מבוגרים. ושיצר-הרע של כסף גדול הוא לאין שיעור, גם זאת שמע.. אך את טעמו חש רק כאן ברגע זה. הוא הרגיש שיצר-הרע של כסף כבש אותו בכפותיו ומחזיק בו חזק-חזק! ולייבל ידע שלשווא עמלו, הוא כבר לא יחמוק מידיו של היצר-הרע. ואין הוא אפילו מנסה. אדרבה, הוא מתפלל לאלוהים שיצליח בעבירתו. שאם, חלילה, לא…אם, חלילה, תופסים אותו — אוי ואבוי — שלא תבוא כלל השעה!..הרי אז הוא אבוד, אבוד משני העולמות! הוצמאך נוסע מכאן. התיאטרון נוסע מכאן. והוא?.. ורייזל?.. הסוף לכל חלומות הזהב!… הסוף…

“טפררררו, מזל טוב! באו ‘המחותנים’ בעגלותיהם לפנות את הדיר מן ‘הזוהמה היהודית’.”

כך אומר בני בלשון סגי-נהור שלו וקם ממקומו.

הקורא, המכיר כבר את לשונו של בני ראפאלוביץ', צריך להבין מאליו ש“המחותנים” פירושם העגלונים ו”הזוהמה היהודית” פירושה “תיאטרון-יידיש”.



פרק שלושים וארבעה: ברוך הבא, שמעון-דויד העגלון

אילו יכול, היה בני מכה את עצמו הרבה. עד כדי כך כועס הוא על עצמו, מדוע להוט היה אחר הפרוטות המעטות ומסר דיר כה נקי, כה מצוחצח לתיאטרון-יידיש. “אילו כינסו אורווה מלאה של חזירים, לא היו, לדעתי, מזהמים את החצר כפי שזיהמו אותה במשך השבועות המעטים”… בני עצמו אינו יודע מדוע, אך כשם שיהודי כשר שונא חזיר, כך שונא הוא את “מתקיני נעלי-הלכש”44 (כך כינה את השחקנים), ויותר מכול אין הוא סובל את ”הנאו הזקוף בלבוש השרד” עם ”לוח-האטריות המגורד" (כוונתו למנהל אלברט שצ’ופאק(.

ניתן לומר שהשניים, בני ראפאלוביץ' ואלברט שצ’ופאק, שבאו זה את זה למן הרגע הראשון שהכירו זה את זה. שניהם הביטו זה על זה לא באופן אחר אלא מלמעלה למטה. כינויו של שצ’ופאק בפי בני לא היה אלא “מרטוטר”, ובפי שצ’ופאק לא היה כינוי אחר לבני אלא "טבור בסראבי”. לפיכך קל להבין כמה מרוצה היה בני כשיצא לחצר וראה את שמעון-דויד העגלון מגיע אל השער בכרכרה גדולה, בעגלה ובכרכרה נוספת, ומאחור עגלה גדולה גבוהה, שכינויה בסראביה “הארבה”. ובני החל להחליף דברים עם העגלון בלשונו:

“ברוך הבא, בא גד, אורח, שמעון-דויד! אמור-נא לי, רחימאי, כמה אתה מקבל, למשל, אצל ‘לובשי קרעים’ אלה בעדר זה שאתה מסיע מכאן את ה’פגר'?”

“‘אשרי האיש’ — אוי ואבוי לעגלון!” עונה לו שמעון-דויד בפסוק מתהילים ומתלונן לפני בני עד כמה קשה היא פרנסה זו. והוא מחשב על אצבעותיו, אצבע אחר אצבע:

“בהמה צריכה לאכול, וצריך לשכור אנשים לעבודה, ושעורה עולה ביוקר, ואת העגלה צריך למשוח בזפת, וגם גוי צריך להחזיק, והגוי טבעו לגנוב”…

משראה שהנה כך לא יתפסו לפי תנועת אצבע, הניע שמעון-דויד את ידו וסיים בפסוק מתהילים:

“‘בימינך נצח’ — בראש לאדמה!”

שמעון-דויד העגלון בעל-בית הוא יותר משהוא בעל-עגלה. יש לו בית משלו, שלושה זוגות סוסים, ילדיו לומדים ב“חדר”, והוא עצמו גם כן יודע-ספר קצת, בקי בעל-פה בכל ספר תהילים, והוא ממטיר פסוקים, מנצל את ה“תהילים” המסכן על כל צעד ושעל.

עם שצ’ופאק התנה את השכר על־פי קבלנות. כלומר, אין זה עניינו: עליו להעביר בשבילו לפּאלֶשְׁט אל תחנת הרכבת במוצאי-שבת, מיד לאחר ההבדלה, את כל תיאטרון-יידיש עם השחקנים, עם התפאורות, עם “הכול בכול מכול שֶׁקֶל', ועם שחר, ”כלחוך השור”, הוא מביא אותו אל תחנת פאלשט, וזאת בלי כל תירוץ, אפילו יפלו אבנים מן השמים, ומשם — ברכי נפשי הללויה - יכול הוא אפילו לנסוע במגררת לארץ-ישראל”…

כך אמר שמעון-דויד עצמו. ושמעון-דויד אם אומר הוא, הרי זה אמור.

הגיע מוצאי-שבת — ושמעון-דויד איננו. זה כבר נראו כוכבים על-פני הרקיע ושלהביות בחלונות. ועגלה אין רואים עדיין. שלח שצ’ופאק אליו את הוצמאך בתביעה. מצא הוצמאך את שמעון-דויד מעל סידור גדול אומר “ויתן לך” בקול רם.

ר' שמעון-דויד, נו?"

הורה לו שמעון-דויד ביד אחת על פיו, ובידו השניה על הסידור ואמר: “נו-נו.”

זה היה רמז לכך, שקודם שיסיים שמעון-דויד את ה”ויתן לך" אין מה לדבר. ישב לו בינתיים הוצמאך לעשן סיגריה, ושצ’ופאק יצא שם מעורו מקוצר-רוח. מעולם לא היה אלברט שצו’פאק עצבני כל כך כמו במוצאי-שבת זה. הוא ניהל שיחת חשאין והתלחש עם שלום-מאיר, הלקה וטילטל את עצמו ממקום למקום, התקוטט עם כל השחקנים והשחקניות, ויותר מכול נפל, כרגיל, בחלקו של תרנגול-הכפרות הוצמאך. הוא ציווה עליו, וקילל אותו היטב בשעת מעשה, שבו-ברגע יביא אליו את העגלונים עם עגלותיהם, שאם לא כן לא יהיה שמו “אלבְּרֶט”!

"מה קורה למנהל שלנו,” שוחחו השחקנים בינם לבין עצמם בדיר מאחורי הקלעים.

"אל תיגעו בו, הוא משוגע. ה’מנהלת' באה מחר בבוקר. "

“מנין לך?”

"היה מברק. "

"וכי מציית שצ’ופאק לאשתו? "

“וכי יש אשה לשצ’ופאק”?

סברה היא, שיהודי כשצ’ופאק יש בו כוח לשלוש נשים.”

“שמעתי שאת זו גירש בגט.”

“לא דובים ולא יער.”

“אז למה רוקד הוא מסביב לפרימדונה?”

“לפרימדונה הניחו. הפרימדונה מצפצפת על כולכם!”

"בריינדלה קוזאק! איזה מליץ יושר את? "

"אולי תבלע כפית של אילמות? "

“או, מוטב, מיתה משונה?”

איפה? כאן בבסראביה? או שם, ברומניה?"

“הסתכלי בפניך שבראי, קופה!”

“אולי די בהשחזת הלשונות הקטנות?”

"בסיכום, איפה אנחנו עומדים בעניין נשיו של שצ’ופאק? "

“הסו, ילדים, נדמה לי שנוסעים.”

“נוסעים! נוסעים!”

“ראם-טאראראם! טאראראם!”

“הֶרְצוּם-פֶּרְצוּם! פֶּרל-וֶורל-וֶרְצוּם!”

“שפשף וצחצח.”

“צחצח, צחצח, צחצח.”

“צחצח בנאמנות!”

וחבורת השחקנים והשחקניות כולם, מששמעו שנוסעים, התעוררו כאיש אחד ובשירה צעדו זה אחר זה מן הדיר אל החצר החוצה — “לקבל את פני החתן”.



פרק שלושים וחמישה: שמעון-דויד העגלון מפקד

לכבוד תיאטרון-יידיש הביא שמעון-דויד העגלון חבורה שלמה של עגלונים מצליפים, צעירים וזקנים, כולם במגפיים גדולים, משוחים כראוי, וכולם שוטים ארוכים בידיהם — כמעט כל ה“בורסה” ההולנשית. כאן היו: נוח ברינזה — עגלון בשכמיה קרועה ובמצנפת קטיפה. נחמן קוקוש — יהודי כעסן, הנראה כתרנגול. יאנקל מטומטם — בחור מנומנם ששפתיו אדומות. גצי גאלאגאן — בחור גבוה, בעל עין אחת. הניך קוסטיי — עגלונון קטן, אך חזק. וקארפה מונדזיוק — גוי מולדובני בכובע פרווה — אף הוא היה בתוכם. קארפה המולדובני הנמיך את הכובע, תחב והאחיז את כנפות חמילתו45 ונעמד למשוח את האופנים, וחבורת העגלונים ניגשו לעבוד במרץ ובכל הכלים: לארוז תפאורות, לשאת מן הדיר תיבות וארגזים, חבילות וצרורות, להטעין על העגלות, לא היטו אוזן כלל לשחקנים ולשחקניות, שהלכו אחריהם וביקשו שישאו בזהירות, לאט, במתינות.

כגנרל עמד על העגלונים שמעון-דויד ונתן הוראות, התרגז וחתך נתחי תהילים, מעורבים במולדבית:

“שמע-נא, 'קאלבון46: חסר דעה שכמוך, ‘על-כן יאבדו דרך’ — עצור את העגלה, שאם לא כן חוטף אתה מכה לפיך, ‘כי יבער כמעט אפו’ — ואז יישמט לך האף!”…

חבורת-העגלונים והמצליפים אינם נבהלים ביותר, כנראה, מפקודותיו של שמעון-דויד ומן התהילים שהוא אומר. שהרי המצליפים, בה בשעה שהם עובדים ונושאים את החבילות, מחליפים מלים ופתגמים ביניהם, מדברים וצוחקים, משוחחים על אכילה בלשון עגלונים:

"אמור לי, בחור מטומטם, היית רוצה עתה איזו לביבת תירס עם שומן אווזים לראשית השבוע? "

“לך מכאן, עיוור שכמוך, עם לביבת התירס שלך! מתחשק לי דווקא לאכול פרפרת עם חומוס!”

“ולקנח בוודאי ברבע הליטר של משרת ענבים, חה-חה?”

“או בתירוש טרי?”

שומע זאת שמעון-דויד, גוער בהם בקול רם:

"‘למה רגשו גויים’ — מה פתאום מרבים אתם דברים על אכילה,

ממזרים? הנה אתן לכם משרת ענבים, אז יהיה לכם ‘כצנה רצון תעטרנו’ — ביצול לתוך הגרון!"

צעקותיהם וצחוקיהם של המצליפים והפקודות והקללות של שמעון-דויד העגלון נשפכים יחד ומתערבים ברעש ובהמולה של השחקנים והשחקניות, המתרוצצים כמשוגעים, צועקים ורועשים זה על זה וכולם על הוצמאך:

“הוצמאך, יקח אותך הרוח!”

הוצמאך, לך! הוצמאך, עמוד! הוצמאך, החזק! הוצמאך, לכאן! הוצמאך, לשם!"

והוצמאך המסכן נושא על כתפיו הרזות והחדודות את כל גלות

התיאטרון, מקבל את כל הקללות, מטלטל את עצמו לכל עבר, נושא

וגורר ומשתעל, וידיו אינן נשמעות לו, הואיל ומעל ראשו עומד, טובל

ביהלומים, המנהל של התיאטרון היידי-הגרמני, אלברט שצ’ופאק, ורודף אותו על צוואר ומקלל אותו ועושה אותו כעפרא דארעא.

אך כלום שומע הוא עתה מה שאומר המנהל? “ילך לאבדון באדמה עם עצמותיו”. שרק יעבור בשלום המעשה אשר יזם; שרק ישיג הקטן הלילה את אוצר הכסף, או כבר יהיה גימ”ל![^48]

“הקטן” — כוונתו ללייבל, שהוא מחפש בעיניו ואינו יכול למוצאו. הכול נמצאים בחצר, כל צאצאיו של ראפאלוביץ'. הבנים והבנות, הכלות והחתנים, והמינקת, והקופאי, שלייבל כינה אותו “ששון-ושמחה”, ואפילו ”הזקנה" יצאה לחטוף מבט בעינה החדה, איך אורז התיאטרון את רכושו, ודרך אגב גם להשגיח שבין הן ולאו לא יטילו משהו על-פי טעות לתוך העגלה… לייבל לבדו איננו כאן. והוצמאך נפלה רוחו משום שאינו רואה את הקטן. “מי יודע מה קרה — חושב הוא לעצמו — אולי התחרט הסנאי הקטן על כל התוכנית?.. פנים יפים יהיו להוצמאך בעיני עצמו. טיפש בין טיפשים יהיה אז. מצחצח נעליים יישאר אצל שצ’ופאק. ואולי יתחתן עם כולרה זו, אתל-דבורה. יבוא אובדן על כולם, ריבונו-של-עולם, עוד הלילה! שלא יישארו בחיים לפני שיסעו מכאן! וכאשר יסעו מכאן ישברו מותניים וירכיים בדרך הישרה ולא יישאר בחיים עד שיבואו למקום שאליו הם נוסעים!”…

“הוצמאך מה אתה רוטן שם, איזו שנה שחורה?”

“איני רוטן. אני לומד את תפקידי.”

“מצא שעה נכונה ללמוד תפקיד. שתישרף, אידיוט! לך לשם!”

"אמן. גם אתם. אני הולך! אני הולך!” אומר הוצמאך ומשתעל ומביט סביבו לכל עבר, מחפש את לייבל.


פרק שלושים ושישה

שלום-מאיר מוראבצ’יק נושא נאום

לשווא התאספה באותו מוצאי-שבת כל הולנשט מסביב לחצרו של הנגיד, כדי ללוות את תיאטרון-ייידיש בכבוד כראוי. שלום-מאיר אמר להם כמה פעמים במלוא החומרה, ואפילו קילל באבי-אביהם, שלשווא מחכים הם — מחכים הם לשווא, כיוון שצריך עוד לארוז ולארוז. אלא שחובבי התיאטרון ההולנשטים לא רצו לשמוע ולא לראות. הם ידעו על-פי שֵׂכֶל שדברים בטלים הם: לכול בא קץ. האריזה סופה להיגמר. התיאטרון מוכרח לנסוע אל מחוץ לחצר בלי שום תירוץ. שטויות! איך נוסע תיאטרון ועוזב את הולנשט סתם כך, בלי כל סיבה, ומחצית העיר לא תלווה אותו?

דבר זה דווקא לא נעם למנהל התיאטרון היידי-הגרמני שלנו ולשלישו שלום-מאיר מוראבצ’יק. לשם התוכנית הגדולה שתיכננו זקוקים היו דווקא לההיפך, שקהל זר לא יהיה נוכח בשעה שיסעו מכאן. אך מה לעשות? מה אומרים להם? שלום-מאיר ככר אמר להם די והותר. להתקוטט עם עיר שלמה אי-אפשר. גזירה שמא תפרוץ שערוריה. והם צריכים, אדרבה, שיהיה שקט, שקט גמור… מוכנה להם מלאכה עדינה ב”רחוב אלוהים", חתיכת עבודה הראויה להתכבד!..

מצא שלום-מאיר תחבולה. (בכל זאת דיפלומט!) הוא מטפס על עגלה גבוהה ומופיע לפני הקהל בדרשה, אכן בנאום של ממש:

“קהל נכבד! גבירותי ורבותי! בשם המנהל של התיאטרון היידי-הגרמני ובשם הלהקה כולה יש לי הכבוד למסור לכם, קהל נחמד, את תודתנו העמוקה עד מאור בעד האהדה שהפגנתם כלפי התיאטרון שלנו. כל זמן שהותנו בעירכם לא היה התיאטרון — מותר לי לומר זאת בגאווה — אף פעם ריק. ולא רק בפנים, אלא אפילו בחוץ היה גדוש. זה מוכיח שאתם יודעים להעריך אמנות, ותיאטרון-יידיש בעל ערך הוא בעיניכם. מחובתי לבקש את סליחתכם על התייחסותי הלא מנומסת כלפיכם, כלומר בלשון יידיש, מבקש אני מכם מאה פעמים סליחה, על כך שהייתי מתייחס אל מישהו בגסות, קיללתי באביו, השלכתי מן התיאטרון או התזתי עליו מים קרים. אדם איננו מלאך… איני יודע איך אתם— אך אני מבטיחכם, שהתיאטרון שלנו לא ישכח לעולם את הולנשט שלכם. קהל נכבד! התיאטרון שלנו עומד לנסוע מכאן, ואולי לזמן ארוך. לכבוד רב היה לנו, אילו יכולתם ללוותנו אל מחוץ לעיר. אך מצטער אני מאוד לומר לכם, שלא כולכם תוכלו לעשות זאת, כיוון שלפני הנץ השחר לא נזוז מן המקום. אם באמת רצונכם לגרום לנו הנאה, לכו עתה הביתה לישון, ואם ירצה השם, מחר כאור היום תבואו לכאן, אז תהיו וִילְקוֹמֶן (ברוכים הבאים).”

רושם נאומו של שלום-מאיר ושל ה“וילקומן” הגרמני שלו עבר כל גבול. “הקהל הנכבד” פרץ בתשואות עצומות לנואם. קריאות “בראבו” אין קץ הופנו לעברו. ב”בראבו" בלבד לא היה די, לכן החלו לצעוק “הידד”. גם ב”הידד" לא הסתפק הקהל, או החלו לצעוק ולקרוא להוצמאך: ”הוצמאך!" “חסידל!” “הוצמאך! הוצמאך!”

שוב עלה שלום-מאיר על הבימה והתנצל לפני “הקהל הנכבד”, שלשוא צעקתם והמולתם: הוצמאך לא יופיע עתה עוד ו”חסידל” לא ישיר. התיאטרון סגור.

השאון לא התמעט מחמת הצהרה זו. אדרבה, קריאות “הוצמאך” ו“חסידל” גדלו וחזקו בחמישים אחוז.

שלום-מאיר ראה שבמלים רכות לא יצליח. לפיכך החל להשתמש באמצעי הישן שלו, שעזר לו בכל מצוקותיו, באמצעי “וזרקתי”, היינו להסיר את המכסה מעל התפאורות ולהוציא מביניהן את המזרקה ולהפעיל זרם מים קרים על ”הקהל הנכבד". אמצעי מצוין! כעבור שתי דקות פונה השטח, ומן “הקהל הנכבד” לא נשארה אפילו נפש אחת.

רק אז המתין שלום-מאיר מוראבצ’יק כשעתיים, וכשהשתרר בעיר שקט גמור, אסף המנהל שצו’פאק את כל הלהקה והזמין גם את יחיאל הכליזמר עם כל חבורתו והלך עמם למרתף ליטול כוסיות יין ולקנח בחומוס מיובש, לטעום חיים כמצוות אלוהים.

הלהקה לא יכלה לחדול מהתפעלות, מה זה שמנהלה נעשה פתאום פזרן כזה? "אכן, איזה דוב התפגר ביער!”… מפעם לפעם ציווה להגיש עוד ועוד, בעצמו שתה ובלשונו הלא-מסודרת ביקש שהקהל ישתה:

“מה אומר לכם, זהו יין. שמעו-נא ילדים, שתו ושפכו!”…

בעת השתיה-כדת חמק שלום-מאיר מוראבצ’יק מן החבורה, השאיר את כל החבריה במרתף, והוא עצמו מיהר כצל חרישי ל”רחוב אלוהים".



פרק שלושים ושבעה: פחדי־שווא

יצחק, בשעה שהוליך אותו אברהם אבינו לעקדה, ודאי שלא רעד כשם שרעד גיבורנו הצעיר, המסכן. כשישב באותו מוצאי-שבת בעגלה עם ידידו הוצמאך ונסע אחר אל תחנת הרכבת בפּאלֶשט, ומשם לאוּנְגֶן אל הגבול הרומני. והוא רעד פשוט משום מי יודע מה עלול לקרות, אולי רודפים אחריו ותופסים אותו ומחזירים אותו להולנשט ומנערים אצלו…הה! לייבל חרד אפילו ממחשבות על כך. מוטב שימות לפני זה. מוטב שיוטל חי לתוך הנהר…

ולייבל מאזין למרוצת הסוסים, לגלגול האופנים, ולטלטול העגלה. ונדמה לו שמישהו רודף אחריו. והוא מרגיש שכל איבריו רוטטים מפחד. מפחד? ואולי זה רק מעצם הנסיעה “היפה”? אוי ואבוי לשניהם, לו ולהוצמאך! — הם יושבים בעגלה יפה, שהנשמה עלולה להיטלטל מתוכה. זו היתה המצאתו של שלום-מאיר שיושיבו את הוצמאך למעלה-למעלה בראש עגלת-הסולמות עם המטען — שלא יקרה, חלילה, פגע לתפאורות.

אלא שהפעם כבר ציית הוצמאך לשלום-מאיר ולמנהל, עם התפאורות שלהם ועם כל התיאטרון שלהם, בדיוק כמו לשלג דאשתקד. בשבתו כאן על העגלה כבר היה הוצמאך מנהל, בעצמו היה בעל תיאטרון משלו, עם להקה משלו ועם תפאורות משלו. אצל הוצמאך, מבינים אתם, נמצאת בחזה מין חבילה המחממת וצורבת אותו, משלחת חום לכל פרקיו וממלאת את לבו בגדולה שבשמחות…

את החבילה הזאת מסר לו בחשאי, דווקא כאן בשבתם על העגלה, ידידו הצעיר לייבל, וידיו של לייבל היו קרות בשעת מעשה ורעדו, ושיניו נקשו, והוא עצמו ניטלטל כמו בקדחת.

“כמה יש, חביבי?” שואל אותו הוצמאך חרש, דבוק אל אוזניו, שלא ישמע העגלון הנוסע אתם, אך הוא משער לפי החבילה שכאן בוודאי ממון רב.

“אני עצמי איני יודע,” עונה לו לייבל בלחש על אוזנו, והוצמאך מרגיש שמפיו של לייבל פורץ חום.

“למה אתה רועד, חתולון? קר לך?” שואל אותו הוצמאך בנאמנות של אח מבוגר.

“ח-ח-ם לי!” עונה לו לייבל ושיניו נוקשות זו לזו.

“כך? ח-ח-ם לך?” מחקה אותו הוצמאך. “חום רע קפץ עליך. הנה אלביש אותך, חביבי, בגלימתי, ואתה תיהנה. גלימתי מחממת כמו אם.”

והוצמאך מתנפל ומתיר חבילת בגדים ומושך משם בגד ישן, סמרטוט שבסמרטוט.

למה נראה לו לכנות את הסמרטוט הזה בשם כה מרומם? יתכן שלפנים, כששייך היה לשצ’ופאק, היה זה באמת מין מלבוש, שאפשר לכנותו גלימה, אך יש לחשוש שהדבר היה משכבר הימים בוודאי באותם הימים שהמנהל שלנו, אלברט שצ’ופאק, טרם היה מנהל, אלא סתם שחקן. ואולי היה הדבר בימים ששצו’פאק שלנו היה, רחמנא ליצלן, מסתובב בחתונות, בבריתות ובטקסי פדיון-הבן ושר ”כל מקדש“… על-כל-פנים, כשנתן שצ’ופאק את הבגד הישן הזה לקומיקן הוצמאך, חזר כמה פעמים ואמר, שהוא נותן אותו כשי לתמיד, היינו מתנה. ודווקא לא התעצל וכינס את כל השחקנים להראות להם ”איזו מתנה מוכן הוא, שצ’ופאק, חה-חה, לתת.” והחל להקיף את הוצמאך מכל צד, להתענג וליהנות ולהתפאר בנשימה אחת:

“היה פעם, שמעו-נא, דבר יקר, מעיל עליון עם צווארון יקר של קטיפה אמיתית ושכמיה מעליו היתה, שמעו-נא, שקניתי, משמע, מוכנה כמציאה במחיר גניבה. תענוג היה להביט, בלי שרוולים, חֶה-חֶה, שלאיהיה שמי אלבְּרֶט!”…

בעיניו האדומות חסרות הגבינים נראתה דמעה. ואילו הוצמאך לבש את המלבוש היקר הזה בו במקום, מאחורי גבו של שצ’ופאק, החל לחקות את שצ’ופאק עם פניו המגושמים הקמוטים המבקשים רחמים, עם פיו הקטן הקפוץ ועם עיניו הקטנות הדומעות — אך בכישרון כזה שלא ניתן להכיר מי מן השניים הוא שצ’ופאק ומי הוא הוצמאך.

אף-על-פי-כן היתה גלימה זו להוצמאך, אכן, כאם נאמנה. היא היתה לו מעיל-גשם ומזרן וכסת, ושמיכה וחלוק, וכל מה שאתם רוצים. וגם עתה שימשה אותו כדי לעטוף את הילד הקטן הזה, הרועד כשה כשר. והוצמאך רוכן אל הילד הקטן ולוחש לו על אוזנו ומנחם אותו, כפי שמנחמים ילד:

“למה תירא, טיפשון? עד שאתה מתבונן סביב, כבר אנחנו בפאלשט! שם אנו יושבים לנו ברכבת ועם אור-יום אנחנו כבר על הגבול, באונגן. ומאונגן ליאס אין יותר ממחצית השעה של נסיעה, כך שעד שיתפסו בבית מה קרה, כבר נהיה רחוק-רחוק!”…

מתוך מחשבה עליזה זו פורץ הוצמאך בצחוק חשאי, משתעל ומקלל את השיעול בקללות נמרצות.

אך לייבל אינו שומע מה שהוצמאך מדבר אליו. לייבל רועד. הוא מוכן להישבע שמישהו רץ אחרי העגלה ונושם בכבדות: “הא-הֶ! הא-הֶ! הא-הֶ!” ועל-אף הפחד הגדול משרבב הוא ראשו מתוך הגלימה, מביט אחורה ורואה — את כלבם הזקן טרקוש!.. “איך הגיע הנה טרקוש? נוסע בוודאי מישהו מן החצר וטרקוש רץ לפניו”… כך חושב לעצמו לייבל ומתכסה זיעה קרה. ובטרם הספיק להציץ שוב אחורה, רואה הוא שמישהו מאחור רץ בקשקוש ובשריקה ובצליפת השוט. ”אבוד!" חושב גיבורנו הצעיר וכבר מוכן הוא לכול. אך הסוף מתברר כיום אתמול שעבר. זהו שמעון-דויד העגלון, הדוהר מאחור בעגלת-הכילה שלו, והוא פונה אל המצליף שלו בשפתו, חצי-מולדבית חצי-יידיש, וגם לשון-קודש באמצע:

"‘וחלקלקות’ — עדיין משתרך אתה, מאגאר47 שכמוך, מלאך מנומנם

שכמוך! ואני כסבור הייתי שאתה יותר ממחציתך בפאלשט. בְּרֶא,48 תן

לסוס המשתגע רמז בצדו האחד, או בקנה השוט על הרגליים, משום

שהוא הולך שלא כרדאקו49”!

ושמעון-דויד אינו מחכה עד שההוא יעשה כך ומצליף בעצמו על הרגליים של הסוס המשתגע ואומר למצליף:

“בְּרֶא! כשתבוא לפאלשט, תאמר ליתר החבר’ה, שציוויתי לרעות את הסוסים ולנסוע חזרה הביתה, לא לחכות לי. אתה שומע מה שמדברים, או שאתה ישן? דיו, ילדים, דיו-דיו!”

כך מסיים שמעון-דויד בצקצוק אל סוסיו ומתחיל להפנות את העגלה ימינה, וגיבורנו הצעיר מנגב את הזיעה ומודה לאלוהים, שרגע הפחד עבר בשלום, והוא משרבב אט-אט את הראש מתוך הגלימה ומציץ בעין אחת אחורה. מתוך כילתו של שמעון-דויד מבהיק זוג של עיני-צוענית שחורות לוהטות מוכרות היטב. לייבל מתרומם ממקומו, פורץ מתוך הגלימה ומבלי משים פורצת מתוכו צעקה: ”רייזל!”… אך בטרם תגיע המילה לכילתו של שמעון-דויד, כבר הסתובב ההוא ובקשקוש ובשריקה ובצליפת שוט פונה הוא לדרך אחרת, כאילו התכוון לנסוע חזרה. עד מהרה נעלמה הכילה, משאירה אחריה אבק סמיך עם ריח סוסים מעורב בריח של זפת.



פרק שלושים ושמונה: קושיות וקושיות וקושיות

“אדם הנתון בפחד, מדמה לעצמו כל מיני דברים, שלא היו ולא נבראו.” כך חושב לעצמו גיבורנו הצעיר בשבתו עם הוצמאך על העגלה, על-גבי התפאורות. “איך נולד בו הרעיון, שבכילתו של שמעון-דויד יושבת רייזל? אילו היתה זו רייזל, נשאלת השאלה: למה פנו עמה לשם, לדרך אחרת? כלום אין הם נוסעים לאותו מקום?”…

שאלות כגון אלו שואל לייבל את עצמו ומפנה את ראשו ומציץ שוב לשם, למקום שבו נעלמה כילתו של שמעון-דויד, והוא פוגש את עיניו של ידידו טרקוש, הוותיק והנאמן, הרודף עדיין אחרי עגלתו בלשון שלוחה. ”איזה כלב טיפש!" חושב לייבל, ולבו נלחץ, והוא מרחם על כלבו הזקן הנאמן טרקוש, הנשאר בדד, המסכן. “והסייח המסכן — חושב הוא — כלום אינו נשאר בדד, בודד לעצמו?”

“שתבוא כולרה על שניהם!” אומר הוצמאך.

“על מי תבוא כולרה?” שואל לייבל משתומם.

“על מי? אכן על שצ’ופאק שלי ועל הממזר שלום-מאיר, איך שהם השתרעו בכילתו של שמעון-דויד, באמת כמו אצל אביהם בכרמו.”50

לייבל מסתכל בהוצמאך ביתר השתוממות. הוא לא ראה, כמדומה, בכילתו של שמעון-דויד, איש מחוץ לרייזל. מה מתחולל כאן?..

והוצמאך דואג לעניינו. אותו מעניינים שצ’ופאק ושלישו שלום־-מאיר. הוא מדבר כאילו לעצמו:

“דבר אחד איני מבין, אף אם תערוף את ראשי! איזה שד גרם לכך שפנו לחזור? צריך לשאול את ההוֹץ51 המנומנם. איי, דוד! קום לסליחות!” אומר הוצמאך אל המצליף. “אל תכעס שהפסקתי את שנתך הערבה. אין אתה יודע לומר לי, למשל, לאן פונה הדרך ההיא, ששמעון-דויד שלך אך זה הסתובב אליה?”

“הֶ? הכביש ההוא?” עונה לו המצליף ומסב את פניו המנומנמים, “באותו כביש נוסעים כשרוצים לנוֹבוֹסֶלִיץ.”

“לנובוסליץ דווקא?”

“הֶ! לנובוסליץ.”

“מה לנובוסליץ ולנו? כלום נוסעים אנו לנובוסליץ? הרי נוסעים אנו לאונגן.”

“הֶ? אנו נוסעים לפאלשט נוסעים אנו.”

“אני יודע,” אומר הוצמאך, ”שלפאלשט. פאלשט היא התחנה שממנה נוסעים ברכבת לאונגן. אונגן היא הגבול הרומני. ואילך נובובליץ היא גבול אחר."

המצליף שוב מתעורר כמתוך שינה.

“הֶ? גבול אחר — אתם אומרים? כן, גבול אחר.”

“אם כן, מה אתה אומר, נובוסליץ?” שואל אותו הוצמאך בכעס.

“הֶ? הכביש, אומר אני, הוא לנובוסליץ. באותו כביש, אומר אני, נוסעים כשרוצים לנסוע, אומר אני, לנובוסליץ.”

“לנובוסליץ? מה לנובוסליץ ולנו? כלום נוסעים אנו לנובוסליץ? הרי נוסעים אנו לאונגן,” צועק עליו הוצמאך בכל כוחו.

“הֶ? אנחנו נוסעים לפאלשט נוסעים אנו.”

“אַה, שאבן תפגע כך ותהרוג! אני אומר לו אונגן, אומר הוא לי `פאלשט! ואתה לך ונהל שיחה עם עגלון!”

הוצמאך פולט יריקה לעבר המצליף ואומר בלחש ללייבל:

“הנה לך טיפש!”

אך לייבל אינו שומע אותו. ראשו של לייבל פועל ומציג קושיות על-גביקושיות, ועיקר הקושיות: מה קורה עם רייזל?

“אתה יודע מה שאומר לך, ציפור-שיר יקר שלי?” פונה אליו הוצמאך, ”חושש אני ששצ’ופאק שלי והממזר שלום-מאיר שכחו דבר-מה בתחנה וחזרו להולנשט. אך נשאלת השאלה (כאן מזיז הוצמאך את הכובעון כלפי מעלה ומדבר כאילו אל עצמו): למה אמר שמעו-דויד לשאר העגלונים, שלא יחכו לו? לא כל כך חלק הפסוק (הוצמאך מחליק בידו על פניו כאילו מזוקן הוא). על-כן עלינו ללמוד את הפשט, שיהודי זה צודק (הוא מצביע על המצליף), כלומר, שהם אכן נסעו לכל הרוחות בכביש המוליך לנובוסליץ. אי, הקושיה (זאת אומר הוצמאך בניגון הגמרא ולוחץ בבוהן) — אי, הקושיה מהי? למה שילחו את כל הלהקה עם התפאורות אל הגבול הרומני, והם עצמם השתגעו, שהשיגעון יישאר בחלקם, והפליגו הרוח יודע לאן"?

הוצמאך נשאר יושב רגע, בוהנו מורם, מבלי להוציא הגה, ואחר-כך

עונה הוא לעצמו באותו ניגון של הגמרא:

"תיקו — נשארת הקושיה! "



פרק שלושים ותשעה: הולנשט אינה ישנה

מכל יהודי ה ולנשט, שרגשו ואיבדו את עשתונותיהם בשל המעשה הבלתי-מצוי של שני הבורחים, נערו של הנגיד ונערתו של החזן, היה רק אדם אחד, שנשאר שקט, לא בכה, לא נאנח, לא גנח, אלא החל לפעול כנחוץ.

זה היה הנגיד עצמו — בני ראפאלוביץ'.

בני ראפלוביץ', כשרק עלה בידו להיוודע מן ההמולה כולה ומן הבהלה, מה מתרחש כאן, אמר קודם כול שיהיה שקט. והיה שקט. אחר-כך הוציא פקודה לרתום סוסים ולהביא הנה את ה“כפתור”. בלשון סגי-נהור של בני הפירוש היה — את מפקד המשטרה, שבני היה מדבר אתו בגוף שני.

"קח כמה שאתה רוצה, אמר לו בני, “הפשט אותי עד לכותונת והבא לי לכאן את הילד שלי”…

כמעט אין ולהאמין אין משתנה אדם במשך יום אחד, כפי שהשתנה בני ראפלוביץ'! הלחיים האדומות-תמיד נעשו כחלחלות וכאילו רזו באחת ושופו. העיניים תעו לכל עבר, כתרות אחד מישהו. אפילו הבטן, שהיתה כרגיל עבה ועגולה כתוף, נעשתה באחת נפולה כלפי מטה. אין זה אותו בני כמימים ימימה. אין הוא צועק, אין הוא זורק, אין הוא שובר כיסאות. בפסיעות חרישיות פוסע הוא בתוך הבית לכאן ולכאן, אפל כצל, אף לחצר אינו רוצה לצאת, אינו רוצה לראות אורו של עולם. ופה שוכבת ביילקה אשתו, חולה מאוד. היא סובלת ממום בלב. והרופא אומר, שצריך להרגיעה… להרגיעה? במה יכול בני להרגיעה לאחר שמחצו את ראשו בבול-עץ, נטלו ממנו את היפה, את הטוב, את האהוב ואת היקר ביותר?

“קח כמה שאתה רוצה,” שב ואומר הוא ל“כפתור”, “הפשט אותי עד לכותנת, ובלבד שתביא אלי לכאן את הילד שלי”…

ה”כפתור” מביט בבני. מעולם לא ראה אותו נרגז כמו עכשיו. הוא מרחם עליו והוא מניח את ידו על כתפיו ומנחם אותו:

בּוּדיֶט חאראשוֹ!" כלומר, יהיה בסדר. ”פּריקאז’י, בני, קידוש," כלומר, צווה להגיש משקה.

במרץ רב ניגשת הרשות אל העבודה — לחקור, לגשש, לבלוש, לחתור אל שורש הדבר, עד המקור הראשון. הם הלכו על־פי דרכם, שאשם בכל דבר הוא ה“שֶׁלְמָא” (הנוכל), החזן. הוא יודע בלי ספק לאן נעלם הזוג, אלא שהוא מעמיד פני תם. ישב-נא כמה שעות בצינוק, יעשה מעט הכרה עם העכברים, עם הפשפשים ועם שאר בעלי-החיים, או-אז יחדל מלהעמיד פני פגר, שאינו יודע מה לומר… ולא חסר הרבה שיקחו את ישראלי החזן ויובילו אותו אל המקום הטוב, לולא לאה אשת-החזן בראש-הגבר שלה.

לאחר שעבר הנחשול הראשון מעל ראשה, נפקחו עיניה של לאה אשת-החזן ובשכלה שלה תפסה, שהדבר קשור בתיאטרון היידי-הגרמני. יש לה לכך אלפי אלפים של סימנים וראיות. מי עשוי עוד לדעת כפי שיודעת אמא? לבה של אם חש. היא הרגישה, רעם המם אותה, למן הרגע הראשון, כששני השלומיאלים ההם (שצ’ופאק ושלום-מאיר) עברו על מפתנה, שהם דורכים בדמה. גוואלד! איפה היו עיניה? ממש סנוורים, עין הרע, עונש משמים על עוונותיה הגדולים, הגדולים!…עכשיו הכול ברור לה. ברור כשמש. באסונה נוטלים רבים חלק — אנשים רבים. הראשונה היא “וצדקתך” זו, נחה, בעלת האכסניה, ושתי אחיותיה הקטנות המופקרות, שעם כל אחד ואחד לחוד הרי חה-חה-חה, חה-חה-חה… השלומיאלים התאכסנו שם, היו עמן ביחסי חלב ודבש. הן בוודאי יודעות הכול, הכול… ומה בדבר יחיאל הכליזמר? מה סבא עמם נוכל זה כל הלילה אצל הניך המוזג במרתף? והניך המוזג עצמו — אף הוא "צדיק בפרווה”52. כלום לא ברחה לפני שלוש שנים בתו הבכורה עם מזכירון המשטרה? היא תלך להישבע בספר-תורה שלכל אלה יש חלק באסונה! מדוע לא נטפלים אליהם במקום להיטפל לשווא אל בעלה, שהוא נקי מכל חטא, כלום ששמעת כדבר הזה?

בכך גאלה אשת-החזן לא רק את עצמה ואת בעלה, אלא, ניתן לומר, פתחה לרשות את המוח, נתנה נשק ישר לידיים, נתנה נרות לחפש את האמת.

מובן שאת כל המנויים למעלה תפסו חיש מהר והחלו לדרוש מהם דין-וחשבון. הם אמנם נבהלו מאוד, פחדו מעלילה, חלילה, אך נפטרו בבעתה בלבד, תודה לאל. הרשות לא דרשה אלא לשמוע מה יש להם לספר על שחקני תיאטרון-יידיש ועל הזוג שברח. ולמרבה המזל היה להם, אכן, מה לספר ולספר.



פרק ארבעים: עדים על־גבי עדים

ראשון הופיע על הבימה הֶניך המוזג, יהודי בא-בימים, לבן כיונה, אך לחייו אדומות, רכות כשל אברך, ובטן אף היא הגונה, בסראבית. הניך איננו בעל שכל חד, אלא שמעלה אחת לו: הוא דובר אמת, לעולם לא יספר לכם דבר שאינו יודע, ופזמונות לא יבדה. החל איפוא לספר את האמת לאמיתה, כלפני אל עליון. מעשה שהיה כך היה:

“במוצאי-שבת - כך נוהג הניך זה כמה וכמה שנים, מיום שנעשה מוזג — לוקח הוא נר ויורד למרתף אל היין, לראות מה מצב היין, איזה יין טעון עוד תסיסה ואיזה יין יש לסנן; לאיזה יין יש להוסיף מתיקות, ולאיזה יין, להיפך, יש להכניס חריפות, כי מתוק למדי הוא. ויש גם יין שצריך לחלקו בבקבוקים ולפוקקם, שלא יעלה עובש, ויש, להיפך, יין שצריך להשאירו עד שיקבל טעם משלו עם מתיקותו וחריפותו, שהרי מהו בכלל ההיגיון של היין…”?

כאן צריך היה לקטוע את דיבורו של המוזג, שלא את ההיגיון של היין רוצים לדעת, אלא דבר אחר. הקהל אומר, שכל הלילה סבאו אצלו שחקני התיאטרון.

מששמע את המלה “סבאו” פרץ הניך בצחוק: ”חה-חה-חה, סבאו? הכול נקרא סבאו! יפה סבאו! יהודי סובא! מעשה שהיה כך היה: הוא עומד במרתף על העבודה, כלומר על היין, באים ואומרים לו, ששחקני תיאטרון-יידיש באו לשתות יין. סילק הצידה את כל העבודות. כסבור היה שכאן ישתו שתיה כדת, ויין יישפך. הסוף היה שמכל שתיית היין נשתו כשני ליטרים וחצי מהיין האדום וכליטר מהיין הלבן. רק דיברו על יין. וכלל נקוט בידי הניך, שהמדבר ביין אינו שותה יין. והשותה יין אינו מדבר ביין…"

“כל זה אמת.” עצרו בער המוזג וביקשו כי מוטב שיספר מה יודע הוא על הזוג שברח.

מסתבר שעל הזוג שברח יודע הניך כמוהם. כלומר, מעשה שהיה כך היה: “כשקם בבוקר, ירד קודם אל היין שבמרתף”…

“די ביין!” אמרו לו להניך המוזג וניגשו לחקור את יחיאל הכליזמר.

יחיאל הכליזמר הוא יהודי בעל בלורית יפה, שטבעת כסף עבה על אצבעו, חובש מגבעת גבוהה ועוטה גלימה, אך קצת לא-בריא הוא, כלומר, סתם ככה הוא אפילו במצב לא-רע, אבל תמיד הולך הוא בתחבושת על צווארו ומדבר בצרידות איומה. יחיאל רוצה להאמין שהצרידות נגרמה לו מהכינור, אך חבריו למקצוע אומרים שלא דובים ולא יער. הגורם הוא שאין הוא בוחל במה שאסור. יש לו "חיבורים” עם כל נשות העיר הצעירות — נוכל, אומרים הם, שישמרנו אלוהים! אשתו, תארו לעצמכם, חנה-פרל, מכירה אותו עם כל מהלכיו ועם כל הלצותיו ותרמיותיו. אך חנה-פרל איננה כזאת. היא שונאת שערוריות. ברור שרק עד גבול מסוים. אדם אינו עשוי מברזל, ולכל אחד יש מרה. לפיכך יש (תכופות למדי) שהיא מתחשבנת עמו, כמובן, באין רואה. חנה-פרל איננה כזאת. היא שונאת שערוריות…

עתה כבר אין להתפלא שיחיאל נבהל כל כך, כשהחלו לחקור אותו ודרשו שיספר את כל האמת שהוא יודע על התיאטרון. יחיאל השתעל, סירק את הבלורית והתייצב לספר.

יחיאל, כשהוא רוצה, יודע הוא לדבר. הרוח הרע לא חטף אותו. אך הפעם לא הצליח. אולי מפני שחנה-פרל עמדה מן הצד. הוא הסתבך בלשונו: “חזרות ובחינות, בחינות וחזרות, תזמורים עם פרטיטורות, פרטיטורות עם תזמורים — ומחוץ לזה לא היה לו עסק עם איש, לבד מתווים, חזרות, תזמורים, תזמורים, חזרות, תווים. ואם אומרים חבריו הכליזמרים שהיה מחותן קרוב לפרימדונה, יש לירוק עליהם מלוא הפנים, זה שקר וכזב, כזב ושקר, אף לא מלת אמת, הכול שקר, לא דובים ולא יער”…

“חאראשו,” קטעו את דיבורו באמצע, ”אוֹצֶ’ן חאראשוֹ! (טוב מאוד)." בדבר מחותנותו לפרימדונה ישוחחו עמו אחר-כך. לכול זמן. אולי יהיה ידידותי כל כך ויספר מה הוא יודע על הזוג, שהלילה, כך סבורים, ברח עם שחקני תיאטרון-יידיש?

על כך ענה יחיאל הכליזמר בשבועת אמונים, שאין הוא יודע דבר על כך. “אף דבר לא?” “אף דבר לא” “לא לחלוטין?” ”לא לחלוטין." “אף לא כהוא-זה?” "אף לא כהוא-זה.” “אולי משקר אתה?” ”שאספה במיתה משונה! שאיהפך להר! שתקפוץ לי”… “הס, די, מספיק!”

יחיאל הכליזמר סבור היה שכבר פטור הוא ומשוחרר. במקום זה ציוו להכניסו לחדר מיוחד, לנעול אותו בבדידות ולבקשו שיישב שם עד שישובו ויקראו לו כשיהיה צורך בו. ובינתיים נפנו לטפל בנחה בעלת האכסניה ובשתי אחיותיה הצעירות, ואז פרצה שערוריה נוראה.

כפי שזוכרים קוראינו מראשיתו של הרומאן שלנו, נחה היא, על-פי הגדרתו ותעודתו של שלום-מאיר מוראבצ’יק, ”בעלת-בית כזית, מזוזונת"… קשה לומר, מדוע התרעמה נחה כל כך כשנלקחה לחקירה. האם משום שהיתה, המסכנה, נשמה כשרה כדי כך, שאין היא יכולה להרשות שיפול עליה, חלילה וחס, רבב קטן, ושמא מחמת דבר אחר. אבל כשנשאלה מה יודעת היא על הזוג שברח, נפתח אצלה מעיין של קללות, והיא הרימה קול זעקה, שקשה היה להשתיקה. אש וגופרית שפכה על שונאיה, שאינם מפרגנים לה את פרוסת-הלחם, ועל כל אלה המבקשים את דעתה! “שפיהם, ריבונו-של-עולם, יתעקל הצידה! שלשונם תשותק! שיֵלכו על קביים! שיאבדו את אבא-אמא! שלא יובאו לקבר ישראל! שיחזרו על הפתחים עם בני-בניהם לדורי-דורות, אבינו שבשמים, אבא מתוק, אהוב, לבבי, נאמן!”…



פרק ארבעים ואחד: כשמן על־פני המים

אולם קללותיה של נחה לא הועילו כלל. הודיעו לה בחומרה ובאופן נחרץ: אם תאמר מה שהיא יודעת, הרי טוב. אם לא, תלך למקום שבו יושב הכליזמר… נבהלה נחה וסיפרה ככל שהיתה מסוגלת ברוסית, והשאר ביידיש, מעשה שלם:

“היא עצמה, כלומר נחה, אשה אלמנה בסך הכול, ומחזיקה אכסניה. חה-חה, כביכול, גם זו אכסניה. דיר, אורורה, יום אתמול שעבר. מזמן היתה סוגרת את האכסניה הזאת, אך מה תעשה, שבעלה, עליו השלום, השאיר לה פצצה”…

הרשות נבהלה:

“איזו פצצה?”

“כוונתה — לדירה כוונתה, בית — חורבה, שאין איש רוצה לקנותה, אלא אם כן חינם. כל מי שבא לראות את הדירה טוען, שהדירה עשויה אולי להיות איכשהו לשימוש, אילו עמדה, לפחות, בשוק. כלומר, שאקח את הדירה על הראש ואעביר אותה לשוק?”…

“לא, לא זאת. את הדירה השאירי לפעם אחרת. את, יקירה, ספרי לנו מה את יודעת על השחקנים היהודים, שהתאכסנו אצלך.”

נחה לא הרגישה את עצמה נעלבת מאוד שקטעו את דבריה ממש בהתחלה, והחלה לספר על השחקנים.

"במוצאי-שבת זה, את סיימה את אמירת ‘אלוהי אברהם’ וניגשה להרתיח את המיחם בשביל השלומיאלים, אכן, משמע, בשביל השחקנים, ניגש אליה ‘הלץ הגדול’, הוא שקוראים לו שלום-מאיר, ואומר לה, לנחה משמע: ‘מה את רוצה בעד בורנס53 פרוות-החתול הישן ובעד סודר-חורף שלך?’ מציצה היא בו כבמטורף: ‘שלומיאל שכמוך, אומרת היא, למה לך סודר-חורף נשי ובורנס פרװת-חתול בקיץ?’ אומר הוא לה: ‘מהי דאגת סבתא שלך? מי ששואל, מן הסתם, נחוץ לו.’ מה לומר לכם, הוא נטפל אלי כקרצית —מה שחלמה בליל אמש והלילה — על ראש שונאיה! והיא הולכת ונושאת אליו את בורנס פרוות-החתול הישן עם סודר-החורף. אומר הוא לה: ‘מה מבקשת היא בעד הסמרטוטים?’ אומרת היא לו: ‘ממה נפשך, אם הללו סמרטוטים הם, למה אתה קונה אותם?’ אומר הוא: ‘מהי דאגת סבתא שלך?’ קמה היא, מן הסתם, ונוקבת לו מחיר. מתכעס הוא: משוגעת את או חסרת דעה? 'אומרת היא לו: ‘השתגע אתה ותיטרף דעתך בעד כל היהודים!’ מתחילים להתמקח ולריב. הוא אליה — ‘סמרטוטים ישנים’, היא אליו, — ‘אל תקנה’. הוא אליה — ‘מזוזונת’, היא אליו — ‘לץ גדול’. וכך שעה ארוכה עד שהגיעו למיקח השווה והופיע הכסף. לאחר שקיבלה את הכסף מהרהרת היא: ‘ריבונו-של-עולם! לשם מה נחוץ לאדם זה בורנס נשי ישן וסודר-חורפי? ולפתע פתאום לפני הנסיעה? מה פתאום יין, לפתע פתאום לפני היציאה לדרך?’ ומסתמא החלה לבלוש בעיניה אחר מה שיארע כאן. בינתיים הגיעו גם השלומיאלים האחרים מן התיאטרון, שתו תה והחלו לשלם לה דמי אכסניה, שתעלינה בהם חבורות ומכות כמספר חצאי הרובלים שתלשו מידיה! אחר־כך הלכו להניך לשתות יין. שכה תדע ארוחת-ערב רעה. מה זה עניינה? שישתו לבריאות. השתיה איננה על חשבונה. היא טרודה בעניין אחר: היא מוגיעה את מוחה בשל הבורנס והסודר — לשם מה קנה השלומיאל אצלה פתאום בקיץ סודר-חורפי עם בורנס חם, ונוסף לכך גם נשי? יתירה מזו, אילו נטל את הסודר והבורנס וארז אותם יחד עם שאר החפצים לדרך, היתה סבורה, יידע אותו הרוח, שאולי רוצה הוא להביא למישהו מתנה מהולנשט. אם כן, כמעט היא מצטערת על שקיבלה מחיר כה זול, שתפגע בו מכה! ומה מתברר לבסוף? הוא נוטל את הסודר ואת הבורנס ואומר לה: ‘יהיו תלויים אצלך על הקיר עד הרגע האחרון!’ אתם שומעים מלים? ורק בשעה מאוחרת, כבחצות, הוא בא,

השלומיאל, לוקח את הסודר ואת הבורנס וקם ללכת. שואלת היא אותו: ‘לאן?’ עונה הוא: ‘מהי דאגת סבתא שלך?’ אומרת היא: ‘בראש אל האדמה!’ ורוצה ללכת לישון, ואינה יכולה. איך יכולה היא לשכב לישון, אם השלומיאלים נמצאים אי-שם, לכל הרוחות, אצל הניך במרתף ועליהם עוד לבוא ולהיפרד. אורחים, שהתאכסנו זמן כה רב…איך נוסעים מכאן בלי ברכת-פרידה? כך הווה. השעה היתה כבר הרבה אחר חצות, היא מציצה החוצה — אהא! עגלת כילה, שניה, שלישית.

מי שם? אכן הם, השלומיאלים, כל החבורה. נוסעים משמע. ‘היו שלום’ — סעו לשלום'. היא מתבוננת בכילה השלישית, האחרונה מאחור, אצל שמעון-דויד העגלון, בפנים, בראש, יושב הקוף, המנהל שלהם, וצמודה אליו איזו נקבה, עטופה בבורנס-החתול הישן שלה ובסודר-החורף שלה. פנים אין רואים, רק עיניים… עיניים מוכרת! ריבונו-של-עולם! מי היא זאת? את כל הנקבות שלהם היא מכירה לפי הפנים. לכלוכיות, מכוערות. טפו! אחת מכוערת יותר מחברתה, ואילו זו נראית יפה למדי. היינו, את הפנים אין רואים, רק העיניים — עיני-צוענית שחורות — מוכרות העיניים, מוכרות. מי זה יכול להיות?.. אילו עצרו השלומיאלים לרגע קל, לפחות, היתה כבר מגלה מי היא. אך לא ארך אף רגע, הנה הגיעו הנה, אמרו ‘היו שלום’ ואינם עוד. כל הלילה התגלגלה מצד אל צד, לא יכלה להירדם: ‘גוואלד! גוואלד! מי היא הנערה בעלת העיניים הצועניות המוכרות?’ רק בבוקר, כששמעה את המעשה, מה שמתרחש בעיר, תפסה בראשה, קראה אליה את שתי האחיות הצעירות: ‘תנו לי ללעוס קש וכנו אותי עגלת־בקר!’…

“בקיצור, שמים וארץ נשבעו, כנראה, שדבר סתר לא יהיה, והאמת תצוף כשמן על-פני המים. שכה יתן לה אלוהים הצלחה, היא ידעה מראש שכך יהיה. כי מדוע לא קרה הדבר עם אחיותיה הצעירות? כלום לא היו אחיותיה הולכות כל לילה אל התיאטרון? למה לא קרצו אחיותיה עין אל השלומיאלים, כמו הכתונת של החזן”?…

היאלמי, פרוצה!!" נשמעה פתאום צעקה פרועה, וכחיה פראית מגורה מיהרה לאה אשת-החזן אל נחה בעלת האכסניה. האם המסכנה היתה מוכנה לדרוס את האשה הזאת על דבריה האחרונים… למרבה המזל הפרידו בעוד מועד בין שתי הנשים הללו, שלולא כן היתה מתרחשת שואה.

“קדימה! סעו והביאו אותו, את החזירון!”…

ולקופאי הורה לחוד שלא יקמץ ויתן כמה שנחוץ. ואם יצטרך עוד, שיכתוב ויקבל עוד… וניירות נתן להם, מסמכים חתומים, שלפיהם, יכולים, לפי הצורך, להחזיר את הבורח כבול בשלשלאות.

“אך מוטב בדרכי נועם”" ציווה בני לאנשל פעמים מספר. וכשהיתה המשלחת מוכנה ממש, הינו, כשכבר ישבו אנשל והקופאי בכרכרה, והסוסים נעתקו ממקומם, צעק אחרהם בני:

“זכרו-נא, בדרכי נועם, בדרכי נועם!”…



פרק ארבעים ושניים: המשלחת בחיפוש אחר הבורחים

על־פי החקירות והעדויות נקבע רק דבר אחד ונחתם פרוטוקול – ש“בנו של בני ראפאלוביץ‘, לייב, בן ארבע־עשרה, ובתו של החזן, רייזל ספיבאק, בת חמש־עשרה, ברחו במוצאי־שבת, אור לים א’, עם חבורת שחקנים יהודים לעבר הגבול הרומני, ובנו של בני ראפאלוביץ' הנ”ל, לייב, לקח עמו מקופת אביו בני ראפאלוביץ' הנ“ל סכום כסף של כך וכך”…

כיוון שכך יש לרדוף אחריהם בלי שהיות, אולי עוד ישיגו אותם וייתפסו.

והוחלט לשלוח אחריהם אנשים, במוקדם ככל שניתן – וכך אמנם עשו.

משלחת זו היתה מורכבת משניים: הקופאי של ראפאלוביץ' ששון־ושמחה, והשני – בנו של ראפאלוביץ', אנשל.

אנשל בחור סקרני הוא בן עשרים ושתיים, מטופח, לבן, חלק, בעל שפתיים אדומות כדובדבנים, זקנקן יפה מסופר בעיגול, שערות שחורות מסולסלות ומבהיקות.

אי־אפשר לומר שלאנשל מוח מטומטם, אך הוא לא רצה לא ללמוד, לא לכתוב, ואפילו תענו אותו בעינויים קשים.

“איוואן! מה יצא ממך?” טען כלפיו אביו. “לוכד כלבים? או מוביל דובים? שתדע לפחות לומר קדיש אחר אבא ואמא שלך. הבה, סע אחרי. נו, פָּשׁוֹל,54 יתגדל ויתקדש”…

כאן כבר לא יכלה ביילקה הקטנה להתאפק ונאלצה להתערב:

“משוגע, על שונאי ייאמר! איזה קדיש פתאום? הרי חיים אנו עדיין, כמדומה?”

“איזו טיפשה את!” השיב לה בני, “מותר לך כבר למות, עד שהבּוּר יידע לומר קדיש.”

המסקנה היתה, שבני הוציא את אנשל מן ה“חדר”.

“ללמוד אינך רוצה, לומר קדיש אינך יודע, דע לפחות לרעות חזירים.”

פירושו של דבר היה, שרוצה הוא לעשותו בעל־בית. ואנשל אמנם התכונן להיות בעל־בית. ידע לרכוב היטב על סוס, למד לדבר מולדבית כמולדובן אמיתי, גילה מבינות בתירס, ובמבט אחד תפס כמה חומר לבניה עשוי כל עץ לספק וכמה לבעירה. במלה אחת – אנשל הפגין את כל סימניו של בעל־בית, של סוחר.

הנה, זה לא כבר שידך בני את בנו, הבטיח נדוניה ונתן לו כלה, ירקרקת, לא יפה, מאוד לא יפה, אבל ממשפחה נעלה בעיר בלץ. החתן, אנשל, כשראה את הכלה, נקדחו לו עשרה חורים בלב, אך לומר דבר לאבא – פחד. בני רצה מאוד להתחבר למשפחה בעלת יחוס, וכשבני רוצה דבר – מי יאמר לו לא?

ברוח נכאה חזר אנשל הביתה מבלץ. אלא שנרגע עד מהרה, מצא נחמה במינקת שבביתם, בריאת גוף ויפה… אמנם, המינקת מחתה נמרצות, נשבעה שתערוך לו שערוריה עצומה בכל העיר. אך מה איכפת לבנו של נגיד העיר? ובפרט בחור כמו אנשל, שכמעט אין נערה בעיר שלא סטרה לו. אילו ידע זאת בני, היה מחולל מהומה. אך מי יספר לו על מעשים כאלה? כשמתעוררת איזו שערוריה, משתיק אותה אנשל בעוד מועד, שלא יגיע הדבר לידיעת אבא.

רק אדם אחד בבית הראפאלוביצ’ים יודע על כל הצרות והאסונות – ושותק; נושא את הכאב בתוכו. זוהי האם, המסכנה, הקטנטונת, השקטה, החלשלשה, ביילקה.

ביילקה הקטנטונת נושאת על כתפיה החלשות את כל הגלות של הבית הזה. פניה לוהטים מבושה בשל אנשל שלה. היא קוברת את עצמה באדמה, אבל מה יכולה היא לעשות? מתפללת היא לאלוהים על בנה, שישלח לו איזה זיווג הגון, שיתחתן, כי בגיל חמש־עשרה שש־עשרה כבר החל לבצבץ אצלו זקנקן, ולמן גיל שמונה־עשרה באות צרות על־גבי צרות…

בחור כזה הוא אנשל, בנו של בני ראפאלוביץ', שנשלח על־ידי אביו לרדוף, להשיג, לתפוס ולהחזיר את הבן שברח. הוא צירף אליו את הקופאי ובידו סכום־כסף ניכר וציווה:

“קדימה! סעו והביאו אותו, את החזירון!”…

ולקופאי הורה לחוד שלא יקמץ ויתן כמה שנחוץ. ואם יצטרך עוד, שיכתוב ויקבל עוד…וניירות נתן להם, מסמכים חתומים, שלפיהם יכולים, לפי הצורך, להחזיר את הבורח כבול בשלשלאות.

“אך מוטב בדרכי נועם,” ציווה בני לאנשל פעמים מספר. וכשהיתה המשלחת מוכנה ממש, היינו, כשכבר ישבו אנשל והקופאי בכרכרה, והסוסים נעתקו ממקומם, צעק אחריהם בני:

“זכרו־נא, בדרכי נועם, בדרכי נועם!”…


פרק ארבעים ושלושה: המשלחת פועלת בכל מאמצי כוחה

אנשל ראפאלוביץ' והקופאי ששןו-ושמחה, כשבאו ליאס, עד שהתבוננו סביבם, כבר לא מצאו איש מלהקת השחקנים. נאמר להם, שכאן, אמנם, הסתובבו כמה צעירים במגפיים מעוקמים ובפרצופים מגולחים. משמע — שחקנים יהודים, אך לאן נעלמו — אין יודעים. מכאן למדה המשלחת שיש לנסוע הלאה. ולא השתהו הרבה והחלו לנסוע הלאה-הלאה, עד שבאו לבוקרשט.

כשבאו לבוקרשט הוכיח אנשל לקופאי והסביר בדרך ההיגיון, שצריך לעצור במלון הגון.


"ממה נפשך,” אמר, “זה עולה כסף כה רב, יעלה עוד. ובפרט שאבא הורה כמאה פעמים ‘לא לקמץ בכסף, ואם יצטרכו עוד, ישלח עוד’.”

חוץ מזה צריך לדעת, שזוהי הנסיעה הראשונה מהבית, והנסיעה הראשונה אל עיר גדולה כבוקרשט. הו, אנשל חש זה כבר כיסופים מוזרים לעולם החופשי הגדול וחלם על כרך גדול יפה. אך למן היותו לחתן לנערה הירקרקת, המיוחסת, מבלץ, הבטיח לעצמו, שאחרי החתונה, כשיהיה קצת חופשי יותר, יחמוק פעם לבוקרשט היפה, לראות עולם ומלואו ולהתהולל כראוי…

עכשיו, כשכך התגלגלו הדברים והוא שוהה בבוקרשט כבר לפני החתונה, וכסף יש, והוא עצמו גם חופשי, הרי הסיר כשר והכף כשרה.

אלא שיש שעטנז אחד: הקופאי. אך ראשית, מי מציית לו? ושנית, גם ששון-ושמחה אינו אלא בשר-ודם, והוא בחור, ונוסף לכך ”איש”, ואם לבנו של בעל-הבית ניחא, גם עליו חביב הדבר…

הם עצרו באחד מרחובות בוקרשט היפים ביותר, ”סטראדה פּוֹדוּל מוֹגוֹשוֹיֵי" במלון ”דאצ’ה" המפורסם.

מפורסם הוא המלון בכך, שבעת המלחמה הרוסית-תררכית התגורר שם, כך אומרים, אוסמאן פאשא הנודע. ועוד מפורסם המלון בקפה-שאנטאן שלו, ”פאראדיסול”,55 ששם שרה הזמרת הרומניה המפורסמת מארינסקו-מילאנסקו את שיריה הרוסיים הידועים: ”דוּיוּאט ויֶטרי בּוּיניֶה“, ו”יא חוֹצ’וּ ואם ראסקאזאט, ראסקאזאט”…56

להתאכסן במלון שבו נמצא קפה-שאנטאן מפורסם כזה ששמו פאראדיסול", כלום אין זה גן-עדן?.. אמנם, במקום שיש גן-עדן, שם פושטים את העור ועולה כסף. והקופאי ששון-ושמחה, כששמע כמה דורשים בעד חדר, תפס את ראשו בידיו. אך אנשל הרגיעו:

“טיפשון, כשנוסעים בעסק כזה אי-אפשר לחיות כחזירים”…

נמלך הקופאי בדעתו: ”אם זה מקובל על בנו של בעל-הבית, ניחא גם לו. הרי איננו אלא ‘איש’." והשניים החלו לנהל חיים במלוא ההנאה. משסקרר את שני ה“רוסים” וראו איך הם ממירים מאון אחרי מאון, נראו השניים במלון כשני אילי-הון, שזה עתה נפלה בחלקם ירושה גדולה, ובאו לכאן להתענג עליה. לכן כיבדו אותם בשבוע הראשון בחשבון כזה, שהקופאי ששון-ושמחה נתקף בשבץ. אך אנשל שב והרגיעו במלים:

“שוטה שבשוטים!” אמר לו. “מי מדבר היום על כסף? כאן לא מדובר בכסף, כאן מדובר באדם. הלוואי שנצליח, שנמצא את שאנו מחפשים”…

והם ניגשו לעבודה במרץ רב: שכרו מרכבה בתשלום לפי שעה, לסייר את כל הרחובות, את כל הגנים, המוזיאונים, הגלריות, התיאטרונים, הקפה-שאנטאנים והקאבארטים. אנשל הלך לפי הבנתו, ששחקנים נמצאים רק במקומות כאלה. ”קפה-שאנטאן ותיאטרון הם כאחות ואח." אנשל לא היה מבוגר כל כך כשם שהיה בקי-ורגיל, וששון-ושמחה לא פסק מלהתפעל איך יודע, בלי עין הרע, אדונו הצעיר הכול כ”זקן ורגיל", ובכל מקום שהוא בא, מתמצא הוא כמו אצלו בהולנשט.

יותר מבכל מקום נהנה אנשל לבלות בקפה-שאנטאן “פאראדיסול”. אמר אנשל לקופאי:

“לא יהיה שמי אנשל, אם לא נתפוס אותם כאן, במקום הזה… נתיישב שם בפינה ליד השולחנון ההוא. שם מצוין. משם ניתן לראות הכול.”

אנשל צדק: שם מצוין. משם ניתן לראות הכול: המוסיקה, הבימה, הנבלניות הלבושות כולן לפי דוגמה אחת — שמלות אדומות קצרות, עם אימרה של גדילי זהב; מגפיים גבוהים שחורים, משורכים עד למעלה; כובעונים קטנים אדומים, מצופים פה ושם בזהב וכולם שמוטים הצידה. אנשל מזמין משהו לאכול ולשתות. שניהם מקנחים בהנאה רבה. מצב-הרוח טוב. חגיגי. מלא אור. מלא חיים. אנשים באים ויוצאים. הכול נוצץ. הכול צוהל. ושירה נישאת על־פני האולם ונמסכת בכל האיברים. שירה מתוקה כמתוך גרונותיהן של נשים רבות-רבות. קשה להכיר שאין זו שירת בני-אדם, אלא נבלים הם המנגנים; שהקולות המתוקים אינם יוצאים מגרונות חיים, אלא ממיתרי נחושת, מכלי עץ, מנבלים. אנשל מתבונן בכלים האלה, בנבלים השרים, והוא שואב נחת מן הנבלניות, המנגנות על כליהן, פורטות באצבעותיהן הדקות על מיתרי הנחושת, מצרפות נענועי ראשיהן ומחייכות בעיניהן. אל מי מחייכות הן? האמנם אליו, אל אנשל משמע?

"ראה-נא איך הן מחייכות, ראה-נא, ראה!” אומר אנשל אל הקופאי ותוקע לו אצבע בשרוולו.

אלא שאין הדבר חודר לראשו של הקופאי. ששון-ושמחה יושב כמו על קוצים. היה מעדיף לישון עתה, וההוא מבלבל את ראשו בנבלניות…אבל הנה מופיעה על הבימה מארינסקו-מילאנסקו המפורסמת, טובלת ביהלומים, ומתחילה לשיר: ”יא חוצ’ו ואם ראסקאזאט, ראסקאזאט"… והקהל שבאולם ממהר ללוות “קאק מי ס’נים פּוֹשלי גוּליאט, פּוֹשׁלי גוּליאט”57… ובאולם גדל האור יותר, והקהל נעשה שמח עוד יותר, תענוג! גן-עדן!



פרק ארבעים וארבעה: הם כבר על הדרך הנכונה

הנה כך עשתה המשלחת את שלה בנאמנות, לילה-לילה, עד שאירע מעשה.

הדבר היה בערב יפה בקפה-שאנטאן “פאראדיסול”. שני נוסעינו, אנשל ראפאלוביץ' וששון-ושמחה הקופאי, ישבו ליד השולחן שלהם, שתו “דולצ’אצה” — מים עם ריבה — ושמעו מוסיקה.

אנשל היה הפעם שמח וטוב-לב וחגיגי. וששון-ושמחה היה להיפך, כמו תמיד, מודאג מאוד. לבו פשוט כאב על הכסף היורד לטמיון. אין הוא יודע לשם מה “יושבים בבוקרשט ומחפשים את יום אתמול שעבר, וקרבונים58 עפים כמו זבל — אוי ואבוי - מה ייצא מכל זה?”…

ששון-ושמחה הוא, כידוע לנו, דווקא למרות שמו, אדם בעל מרה שחורה. הכול לדידו חשוך הוא, עצוב ועטוף בצעיף שחור. וכאן “מנסרת המוסיקה, והקהל נהנה, ממש תענוג של מרחץ! זוללים, סובאים, מבזבזים קרבונים. לגביהם, כנראה, ממון — שיממון! — מה חסר להם? כאב ראש!”…

במחשבות עצובות כאלה יושב הקופאי העגום שלנו ומציץ בינתיים בעיניו הנפוחות על הבימה, שם מופיעות ראשונות הנבלניות, אחר-כך בריות משונות אחרות, כל מיני נקבות: נקבות לבושות בצורה מוזרה ונקבות לבושות-למחצה, ונקבות שכמעט אינן לבושות… ולבסוף, למשל, כמין לפתן, מופיעה מארינסקו-מילאנסקו המפורסמת… היא נוצצת בעיניה וביהלומיה, ושרה: “יא חוצ’ו ואם ראסקאזאט, ראסקאזאט”… וההתעוררות גדלה באולם, ואנשל עוזר לה וממשיך:

קאק מי ס’נים פושלי גוליאט"… מסתכלת היא באנשל מעל הבימה וקורצת אליו. מתמלא אנשל שמחה ומחזיר לה קריצה. ותיכף עם סיום “מספרה” עוברת היא ליד השולחנון שלהם, אנשל קם ממקומו. היא ניגשת. מפנה הוא מקום לה בינו לבין הקופאי (זו הפעם הראשונה כה קרוב). נשמע רשרוש של בגדי המשי שלה וריח ניחוח של מי בושם חריפים, המגיעים אל אפו הסתום של ששון-שמחה, ומשום שהוא (האף) אינו רגיל לריחות כאלה, אין הוא יכול להתאפק ומתחיל להתעטש. אומר אנשל: “הלוואי שתגדל!” אין ששון-ושמחה יודע לאן יחמוק עם אפו, שפתע פתאום פרץ בעטישות.

“דוֹמנוּלֶה,”59 אומרת בינתיים מארינסקו-מילאנסקו וטופחת על ידו של אנשל ומנצנצת בכל היהלומים. ”פרומרס דוֹמן כמוך שותה דולצ’אצ’ה? "

בלשוננו פירושו: "בחור יפה שכמוך שותה מים מתוקים? "

נשאלת השאלה: איך יכול אדם לעמוד בניסיון? איך לא יימס לבו של אנשל כשלג ממחמאה כזאת? ואנשל קורא למלצר ומביט על מארינסקו-מילאנסקו כמי שאומר: ”מה שאלתך, נסיכה יפה?“… הנסיכה היפה חושקת ביין שמפניה. אנשל אומר שיגישו יין שמפניה ומביט בה כמי שאומר: “מה שאלתך עוד, נסיכה יפה?” והנסיכה היפה חושקת בפסיונים צלויים לקינוח. אנשל נותן הוראה להגיש פסיונים ומביט בעיניה: “מה עוד חשקה?” חשקה — ליקר. והיא עצמה כבר נותנת הוראה להביא ליקר, מן המשובח: ”שארטרז” או “פפרמינץ”. חוזר

אחריה אנשל: ”שארטרז" ו“פפרמינץ”. ו”אננסים," אומרת היא להגיש.

אומר המלצר שאננסים אין. אזלו. מתכעס אנשל: "איזה תירוץ הוא, אזלו? אומרים אננסים, אז אננסים, א-לה-דראקו![^62] מושך ששון-ושמחה בשרוולו ומביט עליו בעיניו הנפוחות: ”גוואלד, זה יעלה הון תועפות!”… פורץ אנשל בצחוק: “בהמה! אתה רואה את היהלומים? אתה יודע מה שוויים של יהלומים אלה…”?

לא. ששון-שמחה אינו יודע מה שרויים של יהלומים אלה. אך הוא יודע דבר אחר. הוא יודע שכבר עולה השחר בקופתם… הוא אמר כבר הבוקר על כך לאנשל. גער בו אנשל: “בהמה! למה אתה שותק? כתוב הביתה שנחוץ עוד, וישלחו עוד”…

ששון-ושמחה הוא אדם כזה, שכאשר מצווים עליו שיכתוב, הוא כותב. ”ומה אכתוב?” שואל הוא את אנשל.

“כתוב שעלינו על דרך המלך. אנחנו טורחים, עושים הכול. לא ישנים בלילות. נוסעים לכל מקום ומחפשים. ואנשים טובים מסייעים בידנו. אלא שהדבר עולה כסף. ערימות של כסף. מפני שאיש אינן מוכן בחינם… על-כן, שישלחו כסף נוסף. ולמען השם, בכל המהירות. ושיהיו בריאים ויברכו בשמנו. וכולי וכולי…”

לאחר שנשלח המכתב הזה, הרגיש אנשל טוב יותר. הוא הסיר הר מעל ראשו. והקופאי העצוב, להיפך, התעצב עוד יותר: "אוי ואבוי, מה יהיה הסוף?”… ובינתיים מזמין אנשל עוד יין. הוא מוזג לכל שלושת הגביעים, שותה לחיי מארינסקו-מילאנסקו ומשתדל שגם הקופאי ישתה לחיים. "אין זה נאה לשבת כגולם של חומר”… אנשל עושה הכול כדי לפזר את מחשבותיו הנוגות, וכך הוא ממשיך וממשיך עד שהקופאי המדוכדך מתעורר בכל זאת. וככל שמצב-רוחו משתפר מתחיל מצחו להבריק, שפתו העבה המצומחת שיער מתרוממת, ומופיע עליה מעין חיוך. עפעפיו הנפוחים המנומנמים נדבקים והוא מלקק את פיו — סימן שהוא כבר בגילופין.

כמעט ניתן לומר, שזו הפעם הראשונה שששון-ושמחה הוא במצב של ששון ושמחה. על שניהם, על אנשל ועל הקופאי, קפצה פתאום שמחה, נחת, חדווה. לשניהם נעשה טוב — עד אין קץ. מרוב נחת התחבק אנשל עם מארינסקו-מילאנסקו כמו עם אחות מלידה, ועל ששון-ושמחה קפצה שמחה. הוא החזיק את הגביע שרוקן והתגלגל מצחוק עד סכנת מחנק. ופתאום פסק מצחוק. עיניו הנפוחות המנומנמות נעשו פתאום עירניות ונצמדו אל הדלת וקפאו. והוא עצמו, הגביע בידו, נשאר קפוא.

מה קרה? — הוא ראה באותו רגע ליד הדלת שני אנשים שזה עתה נכנסו. אחד מבוגר, השני צעיר יותר. נדמה היה לו שהבאים מסתכלים בו, ובאנשל, וזזים אחורה אל הדלת. אך עד שהסב ששון-ושמחה את הראש אל אנשל והצטעק: ”הוא כאן, כמו שאני יהודי!" — כבר לא נשאר מן השניים ההם אף לא סימן…


*

לשווא החל ששון-ושמחה לרוץ אחריהם, כמשוגע, בחוץ. לשווא נשבע בכל השבועות שבעולם, שכה יזכה לראות את מי שחביב עליו, שיראה אצל עצמו כל-טוב, כשם שראה במו עיניו את לייבל שלהם זה עתה כאן, ליד הדלת! אנשל לא האמין לו. אנשל טען שחלום חלם. האשם בכך הוא היין, יין שמפניה. חה-חה!



פרק ארבעים וחמישה: הציפורים משירות את נוצותיהן

לא. ששון-ושמחה לא טעה. שני האנשים שנכנסו לקפה־שאנטאן "פאראדיסול” ושבו וברחו משם, אכן היו אלה שהוטל על המשלחת למוצאם. אלה היו לייבל ראפאלוביץ' שברח ומכרנו הוותיק והטוב הוצמאך (כך נכנה אותם כל הזמן, כל עוד לא שינו את שמותיהם.)

שני גיבורים אלה שלנו אף הם לא עשו דבר בעת הראשונה, רק הסתובבו וסקרו את בוקרשט הגדולה והיפה. גם הם אינם אלא בשר-ודם, ובוקרשט היא עיר שיש מה לראות בה, בפרט למי שנשמה ועין של אמן לו, והוא מתכונן להיות מנהל תיאטרון, יש בבוקרשט מה ללמוד, במה להתמחות.

“צריך ללמוד את אמנות הבימה, ציפור-שיר יקר שלי,” טען הוצמאך אל ידידו הצעיר. “צריך לבקר בתיאטרונים ולראות בכל מקום שהוא ולהתחיל באיזה עסק, לפתוח בעצמנו איזה תיאטרון. אין זה עניין ותוכנית, נשמה שלי, לחיות מן המוכן. אין זו תכלית לבזבז את הקרבונים — צריך לחשוב על פרנסה”…

פשוטים מדי, פרוזאיים מדי, נשמעו דבריו של הוצמאך באוזני גיבורנו הצעיר לייבל. נפשו של לייבל יצאה לבימה, אך לא לשם פרנסה. למשהו נעלה יותר נמשך, שטרם הבינו כראוי. יקר היה לו כל יום, כל רגע. הוא היה נהנה אילו יכול הוא עצמו להיות על הבימה, מאופר ומשחק… משחק… משחק… אבל אם הוצמאך אומר שיש ללמוד את אמנות הבימה, יודע הוא מה שהוא אומר. ושניהם ניגשו ללמוד את הקשור בבימה מאל”ף עד תי"ו.

התחלתם היתה דווקא מעשית מאוד: תחילה באזורים ובשכונות הדלות ביותר התבוננו בבתי-הקפה ובבימות הזולות ביותר. אחר-כך הלכו ועלו עוד ועוד, ביקרו בתיאטרונים נהדרים, בימות ואריאטה,60 וקפה-שאנטאנים. בכל מקום מצא הוצמאך משהו, ליקק משהו, ומכל מוסד למד משהו.

“נו, ציפור-שיר שלי, התבונן אין מסדרים אצלם את הבימה! אתה רואה תלבושות? אתה רואה בגדים? אתה רואה נעליים? אתה רואה גרביים? ייכנס הרוח באבי אבות הכסף! לא לחינם אומר הפסוק: כסף וזהב מטהרים גם ממזרים.”

“מטהרים חזירים,” מתקן אותו לייבל.

"יהי כן,” מוותר לו הוצמאך וממשש את כיסו הצדדי. “יאק רֵידֶלֶה, טוֹ, רֵידֶלֶה, אַבִּי דוֹבְּרֶה מֵינֶלֶה61 טוב שחמקנו לתוך עיר כזאת. הדבר יהיה לנו לתועלת. הנה תראה איזה ‘חדר’ ארכיב, אם ירצה השם. עולם ומלואו יקנאו בי. הרוח ייכנס אז באביו של שצ’ופאק.”

באופן אחר לגמרי למד לייבל את הפשט. כל שחקן שראה על הבימה אכל אותו לייבל בעיניו, בלע כל מלה והרגיש שגם הוא עצמו שם על הבימה. הוא נישא באוויר, נמשך כמו בצבת, פניו להטו, עיניו להטו, בגרונו חש דגדוג, ולא עשה דבר אלא נאנח.

"מה לך, חביבי?” שואל אותו הוצמאך. “עדיין מפחד אתה שמא יזהו אותך? שאחלה, אם מישהו יאמר עליך כי אתה הוא אתה!”

כך ניחם הוצמאך את ידידו הצעיר, והצדק היה עמו. קשה היה לזהות את לייבל. כמעט לא היה אפשר לזהות את שניהם. עד כדי כך השתנו. הציפורים השירו מעליהן את נוצותיהן הישנות ונתחדשו מראש ועד כף-רגל.

הם אך באו לבוקרשט, התגלח הוצמאך, הורה לגלח את כל פניו, רק להשאיר פיאות-לחיים זעירות, ששיוו לו, לפי דברי הראי, חן רב מאוד. אחר-כך נכנס לחנות בגדים גדולה והתלבש בבגדי מלכות על-פי הז’ורנל האחרון: קנה לו צילינדר גבוה, מקלון יפה בעל גולת שנהב, נעלי לכה וכפפות צהובות.

“הֶ? מה אתה אומר עכשיו, ציפור-שיר יקר שלי? האם יאמר מישהו שזה הוצמאך?”

"אף לא אדם בעולם!” אמר לו לייבל ושבע נחת מן הידיד המחודש.

לייבל נהנה באמת, שהוצמאך נשתנה כדי כך. לא פחות נהנה הוצמאך מלייבל, שפשט את הקפוטה הקטנה ההולנשטית והסיר את

הכובעון ההולנשטי, והכניס אותו לתוך מיקטורן וכובעון קטן וקנה גם לו מקלון וכפפות צהובות.

“שכה יאריך שצ’ופאק לחלות אם אתה הוא אתה!” אמר לו הוצמאך, בסוקרו את ידידו מפנים ומאחור ומכל הצדדים. “ושנה כה טובה תבוא עלי כשם שאתה בחורון יפה, ולא בחורון, אלא בחור של ממש, כשם שאני יהודי!”…

ושניהם הרגישו באותו יום כה קלים, כאילו לא דרכו על האדמה, אלא נישאו באוויר.



פרק ארבעים ושישה: הולצמאן – רפאלסקו

פעם אחת, כשעדיין שכבו במיטות, התמתחו וחילצו את עצמותיהם על-אף השעה הלא-מוקדמת, שהיתה קרובה לצהריים, פונה הוצמאך אל לייבל ואומר:

“אולי כבר מספיק, נשמתי שלי, להתגלגל כאן? צריך לקום וללעוס משהו, לשתות כוס קפה תורכי ריחני ולחמניות טריות, ייכנס הרוח באבי אבות הכסף!”

ושניהם קמים, מתרחצים, לובשים את הבגדים החדשים ומכינים עצמם לעבודה, כלומר, להלך על-פני בוקרשט, לסקור את כל חפצי-היקר המוצגים בחלונות. רק לסקור, להתבונן, לא לקנות, חלילה. חבל על הכסף. “אין זה כסף גנוב אצלם,” אומר הוצמאך. אחר-כך יזדרזו להיכנס למסעדה לטעום משהו. הוצמאך כבר רואה את כל המאכלים שיוגשו, והוא מלקק את פיו בעוד מועד (הוצמאך הירבה כל כך לרעוב בחייו, עד שככל שירבה עתה לאכול, נדמה לו כאילו לא אכל…). אחרי האכילה ינוחו קצת (הוצמאך הירבה כל כך לעמול בחייו, עד שככל שירבה עתה לנוח, נדמה לו שאין זו מנוחה…). וכשיבוא הערב ילכו ויטיילו עד לתיאטרון, ומשם לאיזה קפה-שאנטאן – “ללמוד מוסיקה, אמנות ותיאטרון”…

לאנשים המתאמנים במוסיקה, באמנות ובתיאטרון הרי הזמן הנכון ביותר לכך הוא רק בערבים. ואגב, בני-אדם כהוצמאך ולייבל הרי מוטב להם שיסתובבו פחות ככל שניתן בשעות היום בחוצות העיר. לייבל אומר שהוא מוכן להישבע כי אתמול ראה מרכבה שטסה ועברה, ובה ישבו אחיו המבוגר אנשל יחד עם הקופאי שלהם ששון-ושמחה.

“הנח, שפיפון!” לעג לו הוצמאך, “אתה חולם על אחים וקופאים. שטויות! אפילו באו לכאן, טיפשון, הרי צריכים הם להיות פיקחים ומנוסים כדי כך שיכירו ויזהו אותך, ובפרט אותי! עכשיו יודע אתה מה עוד חסר לנו?!”

“מה?”

“שמות חדשים.”

“דהיינו?”

“דהיינו, אני שוכב ומהרהר כל הלילה מה יהיה, למשל? הרי לא נהלך תמיד בטלים בלי כל עבודה ונאכל מן המוכן. סוף כל סוף נגיע למשהו, נרכיב ‘חדר’, ניסע לאיזו עיירה של יהודים ונשחק בתיאטרון. נו, תאר לך איזה שם ניתן לשנינו, שבשום פנים לא יוכלו לדעת מי אנחנו. מילא אני מציג על השלט את שמי האמיתי: הולצמאן, ברנארד הולצמאן, איש לא יידע בשום אופן מי הוא ברנארד הולצמאן, כשהכול ידעו עד כה רק הוצמאך והוצמאך.”

“אמנם צדקת!” עונה לייבל. “אכן הולצמאן יפה יותר מהוצמאך.”

“אתה רואה? אך מה אעשה עמך, נשמתי שלי? תאר לך שאנחנו מתחילים לערוך סיבוב בעולם ובאים לעיר שבה מכירים את אבא שלך. אתה מבין או לא? למה לי ששמך יהיה ראפאלוביץ'?”

“אלא מה יהיה שמי?”

“מה יהיה שמך? הרי זהו העניין שאינו מניח לי לישון. כל הלילה אני שוכב ומהרהר ומהרהר. מנצנצת בי מחשבה כזאת: למה לא יהיה שמך רומני, ויסתיים ב’אסקו‘, כנהוג בכל השמות כאן? למשל מרגוליס – מרגולסקו; חזנוביץ’ – חזנסקו; רפאלוביץ' – ראפאלסקו. אתה מבין, לייבלה? אנחנו באים במגענו לאיזו עיר, אני מזמין הדפסת מודעות גדולות: “התיאטרון היידי-רומני הראשון של ברנארד הולצמאן והשחקן היידי-הרומני הראשון ראפאלסקו מבוקרשט”. איך מוצאת חן בעיניך, ציפור-שיר יקר שלי, המצאה כזאת? הוצמאך הוא בעל מחשבות טובות, לא כן? מה?”

מובן שההמצאה נראתה מאוד ללייבל כמו כל מה שידידו הוצמאך ממציא. והוצמאך עצמו מרוצה כל כך מהמצאתו, עד שהוא תופס את יד ידידו הצעיר ויוצא בריקוד עמו, מלווה בלחן מתוך “המכשפה” – “הוצמאך איש עיוור הוא”:

הוצמאך איש עיוור הוא!

מה כאן הרבותא?

על-כן אמרו, במטותא:

הוצמאך איש עיוור הוא!

למן היום שלייבל מכיר את הוצמאך, זוכר הוא אותו כאחד מאותם אנשים עליזים, שאינם מתעצבים לעולם. תמיד שמחים. חיים ורעננים אפילו ברעים, בקשים ובמרים שבעיתות חייהם. אך טוב-לב ועליז כמו עכשיו לא ראה אותו מעולם; החיים ממש ניתזים מתוכו. שיעולו כמעט נפסק ונדירות מאוד הקללות הנפלטות מפיו, אלא אם כן הוא נזכר בשצ’ופאק או בשלום-מאיר מוראבצ’יק. אז מוכרח הוא לצרף “כולרה” או “מיתה משונה” או סתם “מחלה”…

“זכור איפוא, ציפור-שיר יקר שלי, אין שמי עוד הוצמאך, שמי הולצמאן ושמך מה הוא?”

“ראפאלסקו,” אומר לייבל.

“הנה כך אני אוהב אותך, חתלתולי.”



פרק ארבעים ושבעה: משנה מקום – משנה מזל

באותו יום, עם רדת הערב הלכו גיבורינו הוצמאך ולייבל ראפאלוביץ', או כפי שכבר כינו את עצמם, הולצמאן וראפאלסקו, על-פני בוקרשט, לא “להתאמן באמנות, במוסיקה ובתיאטרון”, אלא סתם כך, לשם טיול. הם כבר למדו למדי את העיר הזאת, הם כבר ראו כל מה שראוי לראות בכל המקומות, שבהם “פורחים מוסיקה, אמנות ותיאטרון”. תוך כדי טיול תעו והגיעו לרחוב היפה “סטראדה פודול מוגושיי” וראו לפני עיניהם פנס עצום באותיות חשמל גדולות: פאראדיסול".

“פאראדיסול? – פאראדיס פירושו, נדמה לי גן-עדן. אולי נחמוק, חביבי, לרגע לתוך גן-עדן זה, הא?”

כך אמר הוצמאך לידידו הצעיר ולא עלה על דעתו לחכות לתשובה, שהרי אצלו השיג תמיד מה שביקש. לדידו של לייבל ראפאלסקו, הוצמאך או הולצמאן, הוא כאלוהים, ודברו של הולצמאן – תורה היא – ושניהם ירדו לגן-העדן.


אומרים אנו “ירדו”, כיוון שהכניסה לגן-עדן אינה כה קלה. לפני שמגיעים לגן-עדן נחוץ לעבור קודם שבעה מדורי גיהינום. תחילה צריך להצטייד בכרטיסי-כניסה – זהו הנוהג בכל גני-העדן שבעולם הזה. אחר-כך צריכים היו לפנות שמאלה, לעלות כמה מדרגות צרות, שם מוסרים לשומר את המעיל העליון ואת המקלון, והוא תובע תשלום בעד זה. אחר-כך שבו וירדו כמה מדרגות ונכנסו למסדרון רחב מואר היטב, ושם, כשהראו את כרטיסי-הכניסה, נפתחו לפניהם שערי גן-העדן האמיתי.

בכניסתם הלמה בפניהם תאורה בהירה של הרבה נורות-חשמל צבעוניות, והם ראו לפניהם קהל מגוהץ לעילא, גברים ונשים, יושבים מסביב לשולחנות שיש, אוכלים ושותים וצוחקים וצוהלים – כראוי לגן-עדן.

לאווירה עליזה קפה-שאנטאנית זו כבר היו, בעצם, גיבורינו רגילים קצת. עם זאת לא במידה שיוכלו לגשת ישר לאיזה שולחנון, לתפוס מקום ולצלצל ולקרוא בניגון “מל – צר!” כפי שעושה ג’נטלמן של ממש, מבקר תמידי במקומות כאלה… לא הבגדים החדשים ולא השמות שהחליפו יכלו לעשותם כה מהר נעדרי-פרובינציאליות. העיירה הקטנה עוד היתה נסוכה על פניהם במידה מספקת, והיא נשמעה מהם על כל צעד ושעל. אם כן, אין פלא בכך שנעצרו לרגע על סף גן-העדן, לא לכאן ולא לכאן, סקרו את הקירות המוארים, את התקרה המצוירת יפה, את היציעים המרופדים בקטיפה אדומה, את שולחנוני-השיש הלבנים, ועל כולם – את הקהל המגוהץ לעילא, החי והעליז.

“ייכנס הרוח באבי אבות הכסף!” אמר הולצמאן לידידו הצעיר וכבר רצה לגשת לאחד השולחנונים לתפוס מקום, אך לייבל תפס פתאום את יד ידידו ובקושי השמיע את פחדו:

“הנה הם!”

“מי?”

“אחי אנשל!”…

“הנח, הנח, שפי”…

הולצמאן רצה כנראה לומר "שפיפון, כדרכו. אך כשנשא את עיניו לשם, למקום שהורה לו ידידו הצעיר, ראה בפינה מבודדת, ליד שולחנון העמוס כל-טוב, את שני הברנשים, שאנו מכירים. הדבר היה ברגע המעניין ביותר, כשאנשל (הוא זיהה אותו) התחבק באורח כה אחאי עם הזמרת המפורסמת מארינסקו-מילאנסקו. והוא הבחין באדם נוסף, איזה בחור בעל שפתיים עבות שאחז במותניו והתגלגל מצחוק.

מהר, חיש מהר מכפי שניתן לדמיין, פנו גיבורינו לדרך. שתיים-שלוש דקות, בערך, לא היה בכוחם להוציא הגה מהפה. כמעט ניטל מהם כוח הדיבור, כל כוחם נכנס לרגליהם והם נישאו כעל גלגלי גומי. רק ברחוב השלישי, כשנתערבו בקהל העוברים-ושבים הצפוף וראו שהם כבר מחוץ לסכנה, פרץ הולצמאן שלנו בדיבור רחב כדרכו:

“אחיך המבוגר הוא, כנראה, קונה הגון! כדאי כבר שייכנס הרוח באביו של אחיך המבוגר! ומי הוא הבחור בעל השפתיים העבות?”

“לא זיהית אותו?” אומר לו לייבל ראפאלסקו, שיניו נוקשות זו לזו. “הרי זה הקופאי שלנו, ששון-ושמחה”…

כאן מישש הולצמאן באופן אינסטינקטיבי את כיסו, ורק אז החל להרחיב צעדיו.

“אה, הלוואי שייהרג מרעם! אתה יודע מה שאומר לך, ציפור-שיר יקר? איני שואף כלל להיפגש עמם כאן… וגם אתה, מן הסתם, לא?.. אם כן, נעזוב אותם כאן בבוקרשט, ינוחו להם ב’גן-עדן', ואנחנו ניסע לנו הלאה.”

“לאן?”

“למקום שישאונו העיניים, ככתוב בפסוק: משנה מקום – משנה רקיק.”

“כתוב: משנה מקום – משנה מזל',” מתקן אותו לייבל ראפאלסקו.

“יהי כפי שאמרת. העיקר הוא שעלינו לחוש מכאן מוקדם ככל שניתן. אמנם, אני שומע להם כמו לרב בחול-המועד של פורים, וגם אתה כך, מן הסתם. אך סתם, איני רוצה להיפגש עמם. איני אוהב את אנשי הולנשט שלך, אל יעניש אותי אלוהים על דברי. שמע בקולי, חביבי, הבה נחיש פעמינו. או – הס! אתה יודע מה? הנה נוסעת מרכבה, הבה נעלה עליה ונבקש שיצליף על הסוסון שירוץ – ייכנס הרוח באבי אבות הכסף.”


*

לא עברו יותר משעתיים וגיבורינו האמיצים כבר ישבו בקרון של רכבת מהירה, הרצה ישר מבוקרשט לבודפשט. וכיוון שהלילה היה קריר ולבושים היו קיצית מדי, הוציא הולצמאן את מלבושו הידוע הקרוי גלימה ועטף בה את ידידו הצעיר לייבל ראפאלסקו:

“התעטף, ציפורי, יפה-יפה, שאם לא כן תאחז אותך רעדה. איך אומר אתה, כתוב: משנה מקום…?”

“משנה מקום – משנה מזל.”

“מלת חוכמה, כשם שאני יהודי!” אומר הולצמאן, תופס בכיס החזיה, פורץ בשיעול ומקלל את שצ’ופאק ואת שלום-מאיר בקללות נמרצות.



פרק ארבעים ושמונה: בגליציה

אף-על-פי שגיבורינו, הוצמאך ולייבל ראפאלוביץ', שינו את שמותיהם והם קרויים היום ברנארד הולצמאן וליאו ראפאלסקו; אף-על-פי שהם השתנו בכול עד לבלי הכר – חששו בכל זאת להסתכן, להיות בקירבת הולנשט, והם יצאו מרומניה לבוקובינה ומבוקובינה לגליציה, השתרכו עם להקת שחקנים שהרכיב הולצמאן, מעיר לעיר לשם הופעות-אורח62 בהצגות. במודעות היה מודפס באותיות גדולות: “הלהקה הנודדת המפורסמת של הולצמאן את קומפ.”, ובאותיות גדולות עוד יותר – שמו של השחקן המפורסם: “ליאו ראפאלסקו מבוקרשט”.

מי הוא ראפאלסקו זה? מה הוא מוצאו? – זאת ידעו לא רבים. אך הכול שמעו שיוצאת במסע להקה יהודית עם אחד ראפאלסקו, שמספרים עליו פלאים בעיתונים, לפיכך כדאי לראותו. כי לפי מה שהעיתונים כותבים, הוא איזה קוסם “ההופך שלג לחמיטות גבינה”. לא רק יהודים, אלא גם נוצרים גמרו עליו את ההלל (ואם נוצרים משבחים, הרי אין כבר ספק בדבר!). הם אמרו עליו וכתבו על כך בעיתונים, שעולה הוא כשני לזוננטאל, לבארנאי, לפוסארט, לאירווינג, לרוסי63 ועוד שמות בדומה להנ"ל והלכו לראות את הקוסם הצעיר והתפעלו מן הכוכב הנוצץ שהופיע בשמי תיאטרון-יידיש.

במה, בעצם, שבה השחקן הצעיר הזה את לב הקהל? על-פי כותבי רשימות הביקורת של הימים ההם, רק בדבר אחד: “שהוא בכל מקום ותמיד פשוט רציני, תמים בפשטותו, אמיתי כאמת עצמה, טבעי כטבע”.

“כל הלהקה הנודדת היהודית,” כותב אחד המבקרים, “אינה שווה יריה של אבק שריפה. תיאטרון-יידיש בלי ראפאלסקו הוא, ככל תיאטרוני-יידיש, באלאגאן, משחק-פורים, עלטה, מוות, בית-קברות. ולמן הרגע שמופיע על הבימה ראפאלסקו, מתמלאות כל הפינות אור, וחום וביתיות, והכול חי, הכול נע. אין זו בימה עוד, ולא תיאטרון. אלה הם החיים עצמם.”

כך כתבו עליו המבקרים. והקהל? מה אמר קהל הצופים? הקהל היהודי, שעד היום אינו מפונק ביותר בתיאטרון, ולא במחזות טובים, ולא בשחקנים נודעים, רץ כמו לפלאים לראות את הכוכב העולה, את הקוסם הזה ראפאלסקו. שמו מצור על התיאטרון, התכתשו על כרטיסים והשמיעו תשואות אין קץ. ואף-על-פי שהקהל רץ לא משום טעמו והבנתו אלא משום ש“העולם איננו משוגע”, בכל זאת הרגיש כל מי שישב בתיאטרון, שהוא רואה לפניו משהו חדש, איזה כוח לא-מצוי, עוצמה נסתרת החורגת מן הרגיל. מופיע לפניכם אדם, המדבר במלים פשוטות, כנדמה, פשוט כל כך, טבעי כל כך, בלי קישוטים, נוגע הוא בכל נימיכם, מעורר בכם מחשבות נסתרות, הרגשות רדומות, וצינה קלה חולפת על בשרכם, ואתם מרגישים אתו יחד, אתם חיים עמו, ואינכם מסוגלים לנתק את עיניכם ממנו.. וכשהוא עוזב את הבימה – פורץ מכם מבלי משים קול צעקה: “בראבו!”

כיוון שכך אין פלא שהקהל סקרן לדעת מי הוא קוסם זה, שחקן צעיר זה. מה מוצאו? היכן למד את מקצועו? מנין לו הכוח העצום הזה? מה מראהו בחיים, לא על הבימה? מה שמו האמיתי? ולא חשוב כל כך מה שהקהל היהודי תאב לדעת! ככל שעמלו הסקרנים לחטט ולרדת לשורש הדבר, לא עלה בידם אלא זאת: שם השחקן המופלא הוא ליאו ראפאלסקו, מוצאו מרומניה, מבוקרשט, הוא עדיין צעיר למדי, בן שמונה-עשרה או תשע-עשרה – ויותר מזה לא ידעו.

יותר מכול הצליח השחקן הצעיר, הכוכב העולה, ראפאלסקו, בבירת גליציה, בלמברג.

בלמברג קיים זה כבר תיאטרון-יידיש. בעל התיאטרון הזה, כלומר היזם, הוא אדם ידוע, שעלינו לעשות הכרה עמו. שמו מוזר: גצל בן גצל.

גצל בן גצל, מנהלו של התיאטרון בלמברג, הוא מנהל ככל המנהלים של תיאטרוני-יידיש, המזינים את הקהל על-פי רוב באותם מחזות קורעי-לב ובטרגדיות מרגשות, ששמותיהם משונים-מוזרים, כמו למשל:

“שמינדר בגץ על האוטו-דה-פה”, “אינקביזיציית הדמים בימי סובייסקי”, “איזבלה, קרעי לי את הכותונת”, וכדומה פנינים דרמטיות שחיברו אותן בין-השמשות “מזיקים” כגון שצ’ופאק ושלישו שלום-מאיר מוראבצ’יק.

גצל בן גצל אינו נוטה לרפרטואר החדש ולמחזות מודרניים. רק בזמן האחרון החל להציג לפעמים מחזה ספרותי, כגון “חינקה פינקה”, “שלמה גורגל”, “קפוץ למיטה”, "וולוולה אוכל לפתן". אך לא תמיד אפשר להציג מחזות ספרותיים. אסור לפנק יהודי. כל דבר שיתנו לו, ילקק הוא את האצבעות כמשהו מוצלח, ימחא כף בכל כוחו.

מיד לאחר הפגישה בין שני מנהלינו התבטא הולצמאן, שיוקל בן פלקל זה – כך כינה אותו – יכול להיות כפרה בעד הקטנה בציפורניו של שצ’ופאק. הוא הודה שמעודו לא נתקל בבול-עץ כזה. להעביר את העיר למברג ממקומה למקום אחר קל בהרבה מלהשיג משהו מן השפיפון הזה.

אבל הולצמאן עצמו גם הוא עקשן גדול. עתה כבר אינו מעוניין כל כך בפרנסה כמו ביוקרה. הוא הניח לבול-עץ הזה, הנצלן הזה, לסחוט אותו והסכים לתנאים שעם אדם אחר לא היה נוהג כך בשום אופן, אלא אם כן יצא תחילה מדעתו.

כששני הצדדים כבר חתמו על החוזה לשלוש ההצגות הראשונות והלכו למסעדה לטעום משהו, שאל הולצמאן את גצל בן גצל ברצינות גמורה:

“אמור לי, יוקל בן פלקל היקר שלי, האם לא קורה אצלכם בלמברג שתועה הכולרה ובאה להתארח אצלכם?”

“עד עתה שמר עלינו אלוהים. וכי מה?”

“חבל. אזי עשוי היה להיות שמץ של תקווה להיפטר ממך”…

אף-על-פי-כן אין זה משנה. באו למסעדה יהודית, שתו כוס יין טוב וקינחו בכבדי אווזים ובדברים נוספים והציתו סיגריות זולות “טראפיק”, ושני המנהלים התבדחו בידידות. אך כשהגיעו לתשלום בעד הארוחה, גילה פתאום גצל בן גצל כביכול שאין עמו אף פרוטה ורצה לחמוק אט-אט מן המסעדה. עצר בעדו הולצמאן:

“פאני דרקטור![^67] למה תטריח את עצמך? דרקטור, שתיאטרון-יידיש לו בעיר גרמנית, אין זה יאה שישתמש בדלת האחורית.”

אך לא רק במלים יפות הציק לו הולצמאן. הולצמאן ידע שאחרי ההצגה הראשונה ינחית – באמצעות ראפאלסקו – מכת-מוות על המנהל, וזה יזכור את הדבר לאורך שנים. ואכן הולצמאן לא טעה.

כמו בכל מקום כך גם בלמברג כבש ראפאלסקו בהופעתו הראשונה את לב הקהל. שוחרי-התיאטרון בלמברג, שלא היו שונים כל כך מ הקהל ההולנשטי, לא ידעו למסור דין-וחשבון לעצמם במה, בעצם, הצליח כאן כל כך ראפאלסקו זה. כמדומה, כה פשוט, כה לא מסובך, שחקן רגיל למדי, בלי זמרה, בלי ריקודים, רק במילים בלבד, ובשקט כזה, חרש בנעימות – ועם זאת כל כך לא-רגיל! כל פסיעה, כל זיזה, כל מלה שלו – הכול כה פשוט וטבעי, ומדבר הוא לא כמו מעל בימה, בכלל לא כשחקן, אלא ככל אדם, כמוני וכמוכם, ועם זאת – איזה דבר מוזר הוא! – מתחשק לראות רק אותו ולשמוע רק אותו, משום שכל השאר נראים לעומתו כבובות, כמאנקינים, כמקלות חיים.

“מי הוא הברנש הזה?” שאל וחקר הקהל.

“תדע עליו הרוח הטובה! איזה ראפאלסקו מבוקרשט.”

הדבר היה בערב הראשון. בערב השני היה התיאטרון מלא מפה לפה, ולהצגה השלישית כבר לא ניתן להשיג כרטיסים ועמדו בצפיפות איומה, כך שגצל בן גצל כבר משחר אחר הולצמאן ומבקש ומשיג בקושי את הסכמתו להישאר עם להקתו לשלוש הצגות נוספות.

הדבר יותר מבטוח ששני המנהלים רצו להיפטר זה מזה מהר ככל האפשר. אך כשני דיפלומטים מובהקים, היה לכל אחד דרך אחרת לרמות את משנהו ולהוליך אותו שולל.


פרק ארבעים ותשעה: הנריאֶטה שוואלב

כדי לראות איך הקהל השוטה נמשך כצאן אליו, אל התיאטרון, ומשלם פרוטות טבולות-בדם בעד ביקור חד-פעמי, כדי לראות ולשמוע את “הבחור הריק”, היה צריך גצל בן גצל להיות חזק מברזל! חרה לו כל גולדן שנכנס לקופה, אף-על-פי ששלושה רבעים מן ההכנסה היו שלו, של גצל בן גצל. כגזלן ישב ליד הקופה והסתכל איך השתגע הקהל ומכה זה את זה בשל כרטיסי-כניסה – אולי יודעים אתם למה?"… וכשכבר נמכרו כל המקומות וגם כל מושבי-התוספת, והתיאטרון הקטן התמלא מפה לפה, כעופות בכלוב, עד להיחנק – אז משתוקק גם גצל בן גצל שלנו לראות מתוך סקרנות “ממה נהנים יהודים טיפשים”.

והוא מעיף מבטו אל מאחורי הקלעים והוא רואה שוב לפניו רק את “היהודים הטיפשים” המלקקים את האצבעות, הנהנים ומוחאים כף “בראבו”. אין הוא יודע ממה הוא נתקף סחרחורת. לא מן המשחק, את המשחק אין הוא רואה כלל, רק מן האולם הגדוש. ונשימתו מתקצרת. למן היותו מנהל, אין הוא זוכר אולם כה מלא… ואם, אכן, זה רק בשל הבחורון מבוקרשט, יש לעשות כדי לקחת אותו אליו בלי כל תירוץ… אבל איך עושים זאת? לגשת אליו ישר ולהציע לו מחיר שהרוח יקח אותו – ואם טיפש זה יספר זאת למנהל שלו, הרי תפרוץ שערוריה. רשע מרושע הוא הולצמאן זה. ליפול לתוך פיו אין הוא משתוקק… לא, גצל בן גצל יש לו תוכנית. הוא יירה באמצעות אדם שני, באמצעות הפרימדונה החדשה שלו – הנריאטה שוואלב.

מי היתה הנריאטה שוואלב זו, ומהו סיפור הפיכתה לפרימדונה – כל זה ניתן לספר בקצרה:

באחד הימים הבחין המנהל גצל בן גצל אצלו בתיאטרון בנערה בלבוש פשוט, בעלת “גזרה נהדרת וקומה מלאת-הוד”. כך התבטא המנהל עצמו, והוא התחיל לעקוב במבטו אחרי הנערה: תופרת – לא תופרת, שמא משרתת – לא משרתת, אלא שיפה היא מאין כמוה.

“אילו קיבלתי נערה זו אלי לתיאטרון, אני עושה אותה לפרימדונה,” אמר גצל לאחד מנאמניו. “אולי תוכל להיוודע היכן היא משרתת?”

“יפהפיה זו?” ענה לו ההוא. “היכן היא משרתת איני יודע, אך את אחיה אני מכיר, שוואלב שמו, חיים-איציק שוואלב. הוא רוכל-סיגריות, נושא סיגריות למכירה.”

“השוטה ההוא בעל הפרצוף האדום? היתכן, הרי רק לפני שבוע סטרתי לו כהלכה וזרקתי אותו מן התיאטרון, שיחדל מהרגלו לזחול אל מאחורי הקלעים ולכבד את השחקניות בסיגריות, בשעה שיש לתת את הדעת למשחק.”

“ומה בכך? אדרבה, היוצא לנו מזה שאתם מכרים ותיקים; אם רצונך בכך, יכול אני לנסות דברים עמו.”

“מהיכי תיתי, אבל דבר כך, שההוא לא יבוא בדרישה מופלגת. אתה מבין מה שאומרים לך?”

“אלא מה? איני מבין? וכי מה אני, איזה כלונס?”

אחרי השיחה הזאת הובאה הנריאטה שוואלב (אז היה עדיין שמה פשוט יינטל) אל ביתו של המנהל גצל. אחיה, חיים-איציק שוואלב, עדיין חשש להסתכן אחרי המכות שספג מן המנהל, לכן שלח פנימה את אחותו, והוא עצמו נשאר בחוץ.

הדבר היה בשעת אחר הצהריים; המנהל קיבל אותה ברגליים יחפות וביקש ממנה לשבת. לא רצתה. היא יכולה לעמוד. שאל אותה: “היכן את משרתת?” התפארה שיש לה משרה טובה מאוד, “טובה וקלה”. “כמה את מקבלת?” היא מקבלת בסך הכול חמישה-עשר גולדן בחודש, חוץ מלבנים. בעד לבנים יש לה עוד עשרה גולדן. ועוד נוסף לה מן הצד לפעמים, ארבעה, לפעמים שישה ולפעמים כל השבעה.

“כמה זה איפוא בסך הכול?”

“חשב.”

המנהל ברגליו היחפות קם לחפש עיפרון ופיסת נייר. הוא שאל אותה מה יהיה, אילו הציעו לה מלכתחילה חמישים לחודש? על כך אמרה לו: חמישים הם משכורת יפה. אך הדבר תלוי – בעד איזו עבודה.

“שום עבודה לא, רק לשחק בתיאטרון. מה שמכם?”64

“של מי? שלי ושל אחי?”

“לא. שלך, רק שלך.”

“שלי בלבד? לי קוראים ינטל, ושם משפחתי שוואלב.”

“ינטל? פויה. איזה שם זה ינטל? – ינטל? הנריאטה הוא שם הרבה יותר יפה. הנריאטה שוואלב. יש לך את אומרת אח? היכן הוא אחיך?”

“הוא בחוץ. הנה כאן ליד הדלת.”

“אה?.. שלחי אותו הנה אלי, אמרי לו שאני מבקש שייכנס. אנחנו כבר נתפשר.”



פרק חמישים: חיים-איציק שוואלב

המנהל גצל בן גצל טעה טעות גסה. כסבור היה שעם אחיה של ינטל יתפשר חיש מהר. חיים-איציק נתגלה כאדם שלא בקלות ניתן לכובשו. ונוסף לכך היתה עוד צרה: רוכל-הסיגריות נמשך מאז ומתמיד לתיאטרון. ואתה לך ותהיה נביא ונחש מראש שבחיים-איציק עב-הכרס וקצר-הרגליים הזה שוכן שחקן נסתר! לך ונחש שבפנים אדומים אלה משתקפת נשמה עדינה הכמהה לתיאטרון, למוסיקה ולכל דבר יפה!.. לא בכדי התלבט רוכל-הסיגריות תמיד מאחורי הקלעים, מחלק כשי את עשיריית הסיגריות האחרונה לשחקנים, ובלבד שיתנו לו, לפחות, לחטוף מבט מרחוק איך עושים תיאטרון. אין אתה מסוגל להכיר נשמתו של אדם, ולא תמיד מותר להעריך אדם על-פי מראה פניו.

כששמע חיים-איציק שוואלב מפי המנהל גצל בן גצל מה שמבקשים מאחותו, אמר לעצמו: “עתה הגיעה העת”… והוא התמלא אומץ והציג לפניו סעיף חמור: “הוא מוסר לו את אחותו להיות שחקנית בתנאי שהוא מקבל גם אותו כשחקן.”

“איזה שחקן אתה בפנים כאלה?”

חיים-איציק לבו נקרע. לא אדם אחד אמר לו שפנים יש לו כשל ריקן ועיניים כשל גזלן בדרכים. השפיל את עיניו ושאל חרש:

“וכי איזה פרצוף לי?”

“פרצוף של… בעצמי איני יודע איזה.”

חיים-איציק התאנח:

“כלום כך אני יוצא אל הבימה? הרי יאפרו אותי (רוכל-הסיגריות נשא את עיניו אל המנהל). כסבור אתה, שאיני בקיא בעניינים אלה? אני אף שיחקתי פעם.”

“איפה שיחקת?”

“איפה שיחקתי? עם שחקני-פורים שיחקתי. כלומר, גם עתה כשמגיע פורים. אדרבה, ינסה מישהו להציג המן כמוני!”

עיניו הגזלניות של חיים-איציק נדלקו, אבל המנהל משסע את דבריו:

"יתכן מאוד. יתכן. ומה בדבר הכרס הענקית?

חיים-איציק חוטף מבט על כרסו התפוחה ורגליו הקצרות:

“אני אהדק את עצמי מלמטה, אצמצם. אתה חושב שאיני יודע כלום? ראיתי אצלכם מאחורי הקלעים אותם דברים כמו אצלנו, שחקני-פורים”…

המנהל גצל בן גצל, אין זה נאה בעיניו שמשווים את קלעי התיאטרון שלו לשחקני-פורים, והוא משסע אותו:

“ומה תעשה בדבר הלשון?”

“נדמה לי שלשוני כלשון כל בני-אדם.”

“נדמה לך, ובלבד שלא תשרוק.”

“מי שורק? וכי שורק אני?”

“אלא מי שורק? אני?”

“סתם נטפל אתה (רוכל-הסיגריות קם בפנים אדומים נוראים). היה איפוא בריא ושלם. כיוון שאיני יאה לך כשחקן, גם אחותי איננה שחקנית לך.”

דבר לא הועיל. המנהל גצל בן גצל רצה מאוד באחותו כשחקנית ונאלץ לקבל אותה יחד עם אחיה רוכל-הסיגריות, ויחד עמם קנה לעצמו צרה ולא מ“מפטיר”.65 מילא הנריאטה, שלא הפגינה כה מהר כישורי בימה יתירים, וקול משוכלל עדיין לא היה לה – לה יש, לפחות, “גזרה נהדרת וקומה מלאת-הוד”, אך מה לעשות עם בול-עץ כמו רוכל-הסיגריות? אילו, לפחות, הסכים להיות גולם, ניצב בתיאטרון, אז יקחהו השד. יעלה עשרה גולדן לשבוע בגין אחותו. אבל הוא נמשך דווקא אל הדוכן, דווקא אל הבימה ודווקא אל הטובים שבתפקידים, הטרגיים שבהם. אך מה אין עושים למען הפרנסה? עסקיו של גצל בן גצל הם בזמן האחרון גרועים. הקהל אינו בא לתיאטרון, אלא אם כן תסחב אותו לשם בכוח. ואם שחקנית כהנריאטה שוואלב ב“גזרה נהדרת ובקומה מלאת-הוד” לא תשפר את מצב העסק, סימן הוא שאין אלוהים בעולם…

כך אמר גצל בן גצל והזמין הדפסת מודעות ש“בקרוב באה אלינו זמרת מפורסמת מבואנוס איירס, שבקומתה הקסימה את כל העולם”. את השם הנריאטה שוואלב לא היה לו יאה להציג בשל אחיה שוואלב, שאתמול עוד הסתובב עם תיבת סיגריות ואילו את העיר בואנוס איירס המציא גצל רק משום שרחוק ממנה אין.

באותו זמן החלו לעשות את הנריאטה לשחקנית ולזמרת, לאמנה בתפקידים, לחזור עמה על שירים ישנים-נדושים, ללמדה כמה קופלטים66 דו-משמעיים – והעיקר, לימדו אותה כיצד להתלבש כך שתהיה לבושה ולא-לבושה, עירומה ולא-עירומה… וכשהוציאו אותה אל הבימה, עוררה תדהמה כזאת שמעל ליציע צעקו: “סנונית! ציפורת! חתולונת! חתולון!” ועוד שמות חיבה כאלה… המנהל גצל בן גצל רווה נחת, נהנה עד מאוד.

לעומת זאת נחל אחיה חיים-איציק בזיונות למכביר. “חילול-השם הוא להעלות ברנש שכמותו על הבימה,” אמר לחברי הלהקה, והכול הסכימו עמו.

אך עלינו להעיר, שלא צדקו בכול. חיים-איציק עמל בזיעת-אפיו ואת תפקידו ידע בעל-פה ללא פגם. אבל מה שיצא אצלו, כפי שאומרים השחקנים, “מקומט מן הפה כאילו לעס אותו עגל” – הרי זה מין מבטא אצלו, במה הוא אשם? כן נטפלים הם אליו בטענה איך הוא עומד ואיך הוא צועד. וכי אשמתו, במטותא מכם, אם הליכתו היא כזאת מלידה? לעומת זאת הוא מרגיש את עצמו חזק בתפקידים הטרגיים ביותר. אם מזדמן לו לשחק בתפקיד של רשע, של עריץ או של רוצח, אז הוא ממש מסוכן. עיניו הגזלניות מתמלאות דם כעיניו של רוצח בדרכים, והפנים האדומים, הנראים תמיד כשל נווד, נעשים איומים. לא בכדי הצליח כל כך בתפקיד המן, כששיחק, אלוהים ישמרנו, עם שחקני-פורים.



פרק חמישים ואחד: הרבה חושקים בפרימדונה

לכל נחוץ מזל. חיים-איציק שוואלב איננו, חי נפשי, טרגיקומיקן גרוע כל כך. יש בעולם רבים-רבים גרועים ממנו. יש קומיקנים הסבורים שהם טרגיקונים טובים למדי, וטרגיקונים הסבורים שהם קומיקנים מצוינים – ואף-על-פי-כן לא-כלום, והעסק מתגלגל. “אתם שומעים, בלי מזל מוטב שלא להיוולד כלל,” כך אומר חיים-איציק עצמו. הוא יודע שחבריו השחקנים הם שונאיו בנפש. אילו יכלו, היו מטביעים אותו בכף מים. הם לועגים לו, מכנים אותו “יולד” ו“כלונס” וסמרטוטר" ו“בול-עץ” ועוד כינויים נוצצים כאלה. איש אינו מחבב אותו. אך יותר מכול שונא אותו מנהלו של תיאטרון-יידיש בלמברג.

יום אחד פלט המנהל גצל בן גצל מלה בנוכחותו של חיים-איציק:

“מופלא! נדמה לך טבעי – אח ואחות מלידה. אם אחת ילדה אותם. ועם זאת, את הנריאטה אני אוהב אהבת נפש, ואותו, את הנווד, איני מסוגל לראות!”…

חיים-איציק לא היה זקוק ליותר מזה. הוא יודע זה כבר, שהמנהל, כמוהו ככל השחקנים, מחבב את אחותו הרבה יותר משהוא מחבב אותו. לפיכך מסתכל הוא בשבע עיניים ומשגיח שהנריאטה תתנהג בהגינות, כנערה ישרה. פירושו של דבר היה, שלפני קהל הצופים מותר לה שתופיע אפילו עירומה, על הבימה מותר לה לרקוד, לקפוץ ולהתעמל בצורה שגעונית, אך יותר מזה – לא להעיז! לשם כך אח הוא, ואח נאמן. “אפילו נאמן מדי”… זאת ידעו הכול. ומי שלא ידע, הודיע לו חיים איציק כך שההוא יזהיר כל אדם: “יד יש לו לשובר-העצמות הזה, שטוב כי תיבש בו ביום!”

כך שוחחו בין השחקנים, ועם זאת לא נמנעו כולם, למן הקטן שבחבורה ועד למנהל, גצל בן גצל, להתקרב אל הפרימדונה הנריאטה שוואלב.

כן. הנריאטה שוואלב כבר פרימדונה היא. הפרימדונה הקודמת נאלצה מסכנה, לפנות לה בביזיון ובכאב-לב את מקומה, רק מכיוון שהנריאטה שוואלב יפה ממנה, אף-על-פי שהקודמת מיטיבה לאין שיעור לשיר וגם לשחק. אך מה לעשות? בעלות פנים יפים ממלאות את הגדול בתפקידים כיום בכל מקום, אפילו בפאריס, כך אומרים. עולם כזה נעשה עתה, ואין אפשרות לשנות.

איך שיהיה, ינטל שלנו, או הנריאטה שוואלב, היא כבר הפרימדונה של תיאטרון-יידיש בלמברג. ואי-אפשר לזהות את ינטל שמאז. מותר לכם, לא נורא, לבוא ולראות איזו מגבעת היא חובשת; פאנאמה אמיתית עם נוצות בת-יענה. לא מזויפות, חלילה, אלא אמיתיות. ונוהגת היא כנסיכה ממש. להופעות-הבנפיס שלה כבר אין היא מקבלת תפוחי-זהב, כבימים הראשונים – לא. אלא דווקא מתנות של ממש, תשורות ששוויין עשרים גולדן ועשרים וחמישה גולדן, ולמה לא כל השלושים? מספרים שהנריאטה כבר מחזיקה משרתת, המשמשת אותה ונושאת אחריה את מלבושיה לתיאטרון.

אמנם באין רואים מתייצבת הנריאטה יחד עם המשרתת ומכבסת ומגהצת את כל הלבנים.

אמנם היה מעשה שלהנריאטה אבדו צווארון דק וכותונת קלה, ששוויים לא עלה על קרונה וחצי, הרימה הפרימדונה שלנו קולה על המשרתת, שהיא גונבת ממנה, והדבר חולל שערוריה. השתיים לא התייחסו בכבוד זו אל זו. הנריאטה האשימה את המשרתת שהיא מחותנת קרובה לאחיה שוואלב. חרה הדבר מאוד למשרתת והיא האשימה את הנריאטה בדברים חמורים מזה – והדברים הגיעו כמעט עד למהלומות. המזל היה שהגיע האח והדבר הסתיים בכך, שהצווארון והכותונת נמצאו אצלו, אצל שוואלב, בין העתקי התפקידים ובין התווים. איך נתגלגלו לשם? שיידע אותם השד!

פרצה המשרתת בבכי; שאל שוואלב וחקר מה פתאום פרצה ביללה. סיפרה לו המשרתת מה שאחותו אומרת עליו.

התעורר בשוואלב שלנו חיים-איציק לשעבר, והוא…

לא. אנחנו עוקפים את התמונה הזאת בשתיקה גמורה. למי זה נוגע איך חיים שחקנים בינם לבין עצמם?



פרק חמישים ושניים: פוליטיקה של אחורי הקלעים

“זקוק אתה לגנב, הורד אותו מעל עמוד התליה.”

בפתגם זה השתמש המנהל הנודע של התיאטרון בלמברג, גצל בן גצל. הוא הזמין אליו את “הנווד”, אחיה של הפרימדונה, איזאק שוואלב (אין שמו עוד חיים-איציק), והסתגר עמו אצלו בחדר וקיים עמו שיחה אינטימית בארבע עיניים.

שוואלב שיבח באותו יום עד מאוד באוזני אחותו את השחקן הצעיר מבוקרשט. הוא החל לשכנעה, שעליה לנהוג קירבה וידידות רבות ככל האפשר כלפי ראפאלסקו זה, אף-על-פי שפרחח צעיר הוא.

“את מבינה, הנריאטה? צריך לסחרר אותו, את הפרחח, שלא יוכל בשום אופן לנסוע מכאן – הדבר יהיה לטובת כולנו… מהי הטובה – אל תשאלי אותי. אחר-כך תיווכחי. ואת השאר עליך להבין בעצמך, אם יש לך מוח בקודקודך”…

אך תורתו של שוואלב הייתה לשווא: הפרימדונה שלנו החלה לטפל בבחור הזה, בעל העיניים התמות המהורהרות והשער הבלונדי היפה, לא משום שהתפעלה ממשחקו, אלא פשוט מחמת כעסה. חרה לה, להנריאטה, שרגילה היתה שהכול יהיו כפרתה, שהבחור נוהג בה ריחוק, כאילו אין הוא מבחין בה כלל. לכן השתמשה בכל האמצעים שבידי אשה יפה להקסים את זה שהיא רוצה להקסים… הסתובבה סביבו, שרה ורקדה בלי הרף. היא אותתה לו בעיניה, בתנועות חן ובשפתיה. לצורך ושלא לצורך היתה צוחקת בלי הרף, כדי להראות לו את שיניה הקטנות הלבנות. כדבורה מסביב לדבש, כזבוב מסביב לנר, כעטלף בערב קיצי חם, זימזמה וניצנצה אל מול עיניו. אך הכול היה לשווא, לשווא! כאילו חזרה הפרשה העתיקה-עתיקה של אשת פוטיפרע ויוסף, אך לא פשוטה כמסופר בחומש, כיוון שהנריאטה לא היתה אשת פוטיפרע, וראפאלסקו לא היה יוסף הצדיק… הכול, פרט לראפאלסקו, היו מעוניינים שבין הזוג יתקשר רומאן כלשהו, ולכל אחד היתה כוונה מיוחדת.

המנהל גצל בן גצל מגמה אחת היתה לו: הוא רצה לפתות את הבחור מבוקרשט, באמצעות הפרימדונה, ולהעבירו אל התיאטרון שלו, כיוון שסגולה טובה הוא לקופה…

הפרימדונה הנריאטה עצמה ניגשה אל המלאכה, ניתן לומר, יותר בגין ספורט, להוכיח מה מסוגלת פרימדונה יפה להשיג. “היתכן? היתכן? ‘יוֹלְדִים’ כה רבים מוכנים להתפגר במיתה משונה למענה, והיא אינה יכולה להתגבר על פרחח כזה? יוצא שלא היא, לא עיניה היפות, לא גבות המשי שלה, לא שערה המיוחד במינו, לא גזרתה, לא קומתה, לא מגבעתה, לא נוצותיה, לא-כלום, אין להם ערך כהוא זה? אם כן, הרי קץ העולם הגיע!” והיא ניגשה למלאכתה ביתר מרץ.

לאחיה שוואלב היתה זווית-ראיה אחרת: לו פשוט נראה השידוך. הגיע הזמן שיפסיקו כל ה“יולדים” הללו לרקד סביב אחותו, ויחדל הוא לשמש לה שומר חינם ושובר עצמות… כבר הגיע הזמן שהנריאטה תתקשר בבן-זוג לנישואים, כי טיפשונת בעלת פרצופון יפה, כאחותו, יכולה ליפול, השד יודע לתוך ידיו של מי? לפיכך נדבק שוואלב היטב קודם כול אל המנהל הולצמאן, קנה מקום אצלו קצת בדרך החנופה וקצת באמצעות ארוחה על חשבונו – והם נעשו נפש אחת.

הולצמאן, שפיקח הוא ככולם יחד, ואולי אף יותר מזה, ראה היטב מה שנעשה כאן, והוא צחק מכל הקנוניה. נראה שהוא הרחיק לראות מכולם. הוא רצה להעביר אליו את הפרימדונה היפה הזאת עם אחיה שוואלב ועם עוד כמה “משוררים” מתיאטרונו של גצל בן גצל. למה לא? למה יישאר “יוקל בן פלקל” זה עם עוזריו?.. ואגב, הבה נספר את האמת כולה, היתה לו ציפיה כלשהי לגבי הנריאטה עצמה – אולי תתרגל אליו, אל הולצמאן משמע, ובמרוצת הזמן – כלום מקשים על מעשה? – הרי לא יישאר רווק לעד… ומה בכך שהיא עתה קצת קרירה כלפיו, הרי יש עצה: "הצגת-בנפיס קטנה, מתנה קטנה, ושוב הצגת-בנפיס, ושוב מתנה, העיקר, שתהיה תמורה לכך – ייכנס הרוח באבי אבות הכסף.

כך חשב המנהל שלנו הולצמאן והיה מרוצה מאוד, שיפהפיה זו מתחנחנת אל ראפאלסקו שלו. רק דבר אחד לא יכול להבין: מדוע בורח הוא, צעיר טיפש זה, מן הפרימדונה הנריאטה שוואלב?.. ומה בכלל קורה לו כאן בלמברג, שכל כך שקוע הוא בתוך עצמו ונראה מודאג מתמיד?..



פרק חמישים ושלושה: בריינדלה קוזאק

בערב הראשון, כשבא הולצמאן עם להקתו להופעת-האורח הראשונה בתיאטרונו של גצל בן גצל בלמברג, ראה מאחורי הקלעים דמות מוכרת בעלת קומה נמוכה. וכיוון שאחורי הקלעים בתיאטרון-יידיש שבלמברג אינם מוארים, כך אומרים, עד היום בחשמל (רק עששית עשנה אחת שם מדיפה אד מסוכן), לא יכול לנחש מי היא. רגע אחד דימה שהוא מכיר אותה. אחר-כך חשב שרק נדמה לו. אך הדמות המוכרת ניגשה אליו מקרוב, פתחה את פיה לצחוק. סימן הוא שגם היא הכירה אותו. משהתקרבה אליו יותר, התבונן בה כראוי וניתר לאחוריו:

“בריינדלה קוזאק?!”

“הוצמאך?!”

“ש-ש-ש… אל יידע איש שאנחנו מכירים זה את זה… אוי ואבוי לי, מה אתך? הרי שמנת ועבית! את עובדת כאן, אצל יוקל בן פלקל זה? מזמן? והיכן שצ’ופאק שלנו? והממזר שלום-מאיר מוראבצ’יק? תבוא הכולרה על שניהם ביום אחד!”…

“אמן!” אמרה לו בצחוק הדמות ששמה בריינדלה קוזאק. וכיוון שצילצלה הפעמונית והשחקנים התכוננו, והבימאי האיץ מאוד, כי הגיע הזמן להרים את המסך, כי הקהל יהרוס את האולם, נאלצו השניים להיפרד עד אחרי המערכה הראשונה, והם נדברו ביניהם שאף ציפור לא תדע שהכירו זה את זה לפנים…

והולצמאן הלך אל ידידו הצעיר ראפאלסקו, שהיה בחדר המלתחה, ולחש סוד באוזניו, שזה עתה נפגש עם שחקנית של שצ’ופאק, גברת צ’רניאק, או בריינדלה קוזאק, ששיחקה לפנים יחד עמו. הוא זוכר אותה, מן הסתם, מהולנשט, נמוכה ועבה קצת… והזהיר את ראפאלסקו כמה פעמים, שבפוגשו את האישה כאן מאחורי הקלעים, יעמיד פנים כאילו הוא רואה אותה בפעם הראשונה.

חדר המלתחה, שהשחקן הצעיר החליף שם את בגדיו, לא היה מואר יותר מאחורי הקלעים. נוסף לכך עמד ראפאלסקו באמצע איפורו מול מראה מפויחת וסדוקה. לפיכך לא יכול הולצמאן להבחין איך השתנה כליל ידידו הצעיר. רגע אחד לא היה מסוגל לדבר. נעתקה נשימתו. אחר-כך שאל כאילו באדישות את הולצמאן, מבלי שהפסיק להתאפר מול המראה הסדוקה:

“מה היה שמה, אתה אומר?”

“בריינדלה קוזאק.”

“בריינדלה קוזאק? המ… איני זוכר אחת כזאת… תעשה לי, מן הסתם, הכרה עמה… איך נראה לך איפורי היום?”

“האיפור מצוין… מיד לאחר המערכה הראשונה יציגו אותך לפני כל השחקנים ומן הסתם גם לפניה. תעמיד פנים שאתה רואה אותה בפעם הראשונה. אתה מבין? כי לשם מה לנו שיידעו כאן מי ומה ומתי?.. אתה מבין או לא?”

הוא מבין. למה לא יבין? מה השעה? כבר הגיע הזמן? הופעתו של מי? שלו? אחת-שתיים-שלוש!

“ברגל ימין!” אומר הולצמאן ומתקן לו את הקפלט.

משחקו של ראפאלסקו באותו ערב היה רע, רע מזה שהיה אי-פעם. כלומר, בעיני הקהל שיחק היטב, מצוין, נהדר, על כך העידו התשואות הסוערות וקריאות ה“בראבו” של הקהל שליוו את מחיאות הכפיים, שנערכו לאורח מבוקרשט. אבל ראפאלסקו עצמו היטיב לדעת ששיחק הערב כסנדלר… צריך לקטוע את ידיו ואת רגליו ולמוסרו לשירות בצבא. הרבה מילים השמיט. הרבה מלים הוסיף. ללחשן לא הקשיב. זייף מאוד-מאוד. בקושי ובעמל רב סיים איכשהו את המערכה הראשונה. בקושי פרץ לו דרך בין הקהל, שכמו להכעיס השתגע וסירב להפסיק את הקריאות: “רא-פא-לס-קו! רא-פא-לס-קו!”… הוא מתנפל אל המראה הסדוקה. עיניו צורבות. וכל בשרו, כך הוא מרגיש, לוהט. בחדר המלתחה צפיפות איומה, סיכה לא תוכל להחדיר. כל להקתו של גצל בן גצל התכנסה כאן. הם מברכים את השחקן-האורח, מי בקנאה סמויה, ומי בכנות. מציגים אותם לפניו אחד-אחד. ונדמה לו לפי פרצופיהם, שאין הוא רואה לפני עיניו אנשים, אלא חיות ועופות. אחד דומה מאוד לעז, אחר נראה כתרנגול. ביחס לאחת היה מוכן להישבע כי חתולה היא. עיני חתולה ירוקות, ומתלקקת כחתולה…

ראפאלסקו זיהה מיד את בריינדלה קוזאק. ובריינדלה קוזאק אף היא זיהתה אותו, אף על פי שגדל והיה מאופר. היא ראתה אותו כמה פעמים עם הוצמאך אז בדיר, כששיחקו עם שצ’ופאק בהולנשט. האם זה הוא באמת?… א-א-א?! כברק חולף רעיון במוחה וכברק מוארת לפניה שורה שלמה של צירופים, שזה עתה נולדו אצלה. בתוך המהומה קוראת היא להולצמאן הצידה:

“זהו ראפאלסקו שלך מבוקרשט, חה-חה? הרי זהו נערו של בעל הבית בהולנשט”…

“ש-ש-ש,” פונה אליה הולצמאן ודורך על רגלה. “אף לא מלה עוד!.. מוטב שנדבר על משהו אחר.”

“על מה, למשל?” אומרת היא לו ומביטה אל עיניו המחודדות וחושבת: “מה שנעשה מבן-אדם! לכי ונחשי שזה אותו הוצמאך שציחצח את מגפיו של שצ’ופאק וחטף מכות ככלב של אטליז”..

“אז איפה עתה, לכל הרוחות, שצ’ופאק? ושלום-מאיר מוראבצ’יק? ושאר הקשקשנים?” שואל הוא אותה בנשימה אחת. ואין היא יודעת על מה לענות קודם, כיוון שקודם שהיא עונה על שאלה אחת, הוא מקדים ורץ בשבע-עשרה שאלות אחרות. והכול על רגל אחת. ראשו עסוק רק בשצ’ופאק ובשצ’ופאק, ואילו היא היתה רוצה לדעת דבר על הבחורון… ועיני שניהם מופנות למקום אחד, לשם, אל ראפאלסקו… “יותר מדי קהל מסביב לבחורון – חושב הולצמאן – להשאיר אותו לבדו בין שחקנים-זאבים כה רבים סכנה היא”..

ובדברו עם בריינדלה קוזאק אין הוא מסיר עין מראפאלסקו. ואם כי שורר חושך ניכר, הוא מתבונן ורואה איך הכול נדחקים אל האורח, אל “השחקן הצעיר מבוקרשט”. כל אחד חושק לראותו מקרוב, ללחוץ את ידו, לשמוע מלה מפיו. אך השחקן אינו נוטה כל כך לשיחה. הוא מחפש מישהו בעיניו. את מי? את הקטנטונת, העבה קמעה, הקרויה צ’רניאק, או בריינדלה קוזאק. והוא רואה אותה עומדת עם הולצמאן בפינה ומדברת, והוא רוצה לגשת אליה, אך הוא מתאפק. רגע אחד נדמה לו – שהנה משליך הוא מעליו את האיפור ורץ אליה: “האם לא ראית אחת בשם רייזל? שמעת עליה? את יודעת, מן הסתם, למי אני מתכוון. הוא בתו של החזן בהולנשט”… ולא רק חרש, באוזניה בלבד יאמר זאת, אלא יקרא בקול רם, שהכול ישמעו. הוא מרגיש שהמלים עומדו בגרונו, הן מדגדגות אותו, הן מחניקות אותו. וכאן מהמים לפני עיניו פרצופים של חיות ועופות, שאין הוא רוצה לראות, והוא שומע מלים, מחמאות, שאין הוא רוצה לשמוע. ובין כל אלה נדחק אליו אחד, קטנטן במשקפי זהב, בעל קרקפת משולשת-קצוות ושיניים לבנות גדולות ומשונות, הגדלות זו על זו. פניו מאירים, עיניו נוצצות דרך המשקפיים, והוא נדחק בכל כוחו דרך כל הקהל. השחקנים והשחקניות מבחינים בו מרחוק: “ילדים! דוקטור לוויתן הולך!”… וכשהוא מתקרב נסוגים הם, מפנים לו דרך ומכריזים בקול:

“יולדים, פנו דרך לדוקטור לוויוס!”



פרק חמישים וארבעה: דוקטור לֶוויוס-לוויתן

הולצמאן, שלא הסיר על הזמן עין מן הבחורון, מראפאלסקו, הביט במשך כל שיחתו עם בריינדלה קוזאק לשם, למקום שבו נמצא הבחורון. והוא אך הבחין מרחוק שאיזה איש-מן-הצד נדחק במרץ ישר אל ראפאלסקו, עוזב הוא את בריינדלה קוזאק ומופיע בין השניים ומביט בעיניו החדות-המחודדות על איש זה: “למי אתה צריך? מה אתה צריך?”

האיש-מן-הצד, משראה את המנהל המהודר בעל פיאות-הלחיים, שולף כרטיס ביקור: “דוקטור לוויוס”.

הולצמאן מטיל מבט על הכרטיס וסוקר את דוקטור לוויוס בעל הקרקפת משולשת-הקצוות והשיניים הלבנות הגדולות, הגדלות אצלו זו על זו, והוא חושב: “איזה בן-אדם הוא זה?” קורא לו אחד השחקנים הצידה ולוחש לו סוד על אוזנו, שזהו דוקטור לוויוס, שהם, השחקנים, מכנים בשם “דוקטור לוויתן”. הוא רופא מפורסם, מלומד גדול, מצנאט ידוע וחובב גדול של תיאטרון-יידיש, ונוסף לזה הוא גם עשיר גדול, ויש לו כמעט חצי מיליון…

לא התואר “דוקטור” ולא הכינוי “לוויתן”, ולא מה שהוא מלומד ומצנאט וחובב תיאטרון-יידיש, שבו את לבו של הולצמאן שלנו, כשם שמשכה אותו המעלה האחרונה, שהדוקטור הוא נוסף לכול עשיר גדול, אולי בעל חצי מיליון. תיכף ומיד לאחר ששמע את המילים “יש לו כמעט חצי מיליון” טילטל את עצמו אל הדוקטור המלומד, המצנאט והחובב, וערך לו מין “בואי בשלום”67 וברוך-הבא כה רחב, עד שלדוקטור עצמו וגם לסובבים אותו היה הדבר, בשעת מעשה, קצת לא-נוח.

דוקטור לוויוס, או “לוויתן”, פנה בנימוס רב אל הולצמאן בגרמנית, בחושפו בה בשעה את השיניים המוזרות, הגדלות אצלו זו על זו, ושאל אותו אם הוא, אכן, האימפרסאריו של השחקן-האורח המפורסם.

יתכן שאת המלה “אימפרסאריו שמע האימפרסאריו שלנו (אל יהא לו הדבר לחרפה) בפעם הראשונה בחייו. נראה שלא עמד כראוי על משמעותה, כיוון שענה לדוקטור לוויוס שלא לעניין. ודיבר אליו הולצמאן בגרמנית יותר מביידיש, היינו, יותר משהשתמש בקמצים השתמש בפתחים. הוא אמר לו, שהוא עצמו, כלומר הולצמאן, הוא רוסי, מ”ראסייה" משמע, אך הבחורון מוצאו מבוקרשט..

משנוכח דוקטור לוויוס שהאימפרסאריו קצת כושל בדיבור גרמני, החל לדבר עמו ביידיש. ואיזו יידיש! הרבה יהודים דוברי יידיש היו מאחלים לעצמם דיבור יידי כמו זה של דוקטור לוויוס. אך חסרונם של יהודי גרמניה הוא בזה – שתיכף מופיעים הם לפניך בגרמנית שלהם ומטמטמים לך את המוח…

כששמע שדוקטור “לוויתן” מדבר יידיש “ככל האדם”, כלומר שהלשון איננה עוד בגלות, השיב הולצמאן שלנו את נפשו ופרץ בדיבורים לאין קץ, וסיפר על רוב גודלו והתפאר לפניו, שהוא, הולצמאן, הוא שעשה את הבחור לאיש. איך היה הדבר? זה היה בבוקרשט… שיחק בתיאטרון… עשה הכרה עם בעל-מלאכה עני… ראה אצלו בן צעיר, אף הוא בעל-מלאכה… והוא מצא חן בעיניו למן הרגע הראשון. אז אמר לאב, לבעל-המלאכה: ‘את הבחור הזה שלכם אני מוכרח לעשות ארטיסט’ מסתכל בעל-המלאכה בו: ‘מה זה ארטיסט? איזו מלאכה היא?’ חה-חה!"…

הולצמאן פורץ בצחוק אמיתי וטעים כל כך, עד שדוקטור לוויוס סבור שזוהי האמת לאמיתה (גרמני נשאר גרמני!), והוא מסתכל בפיו ובולע כל מילה.

הולצמאן שלנו, המסכן, הרחיק כל כך, עד שהגיע עד למלך קרל של רומניה… איך היה נחלץ מן המלך קרל – רק אלוהים שבשמים יודע. מזלו היה, שבאותו רגע בא לכאן הבימאי, מיוזע, מעלה קצף:

“כל החלומות הרעים והאיומים! שם הורסים את התיאטרון לשברים, והם – לא כלום! מתלקקים כמו בשבת אחרי הסעודה!”..

לגבי הולצמאן קיים הדבר, פשוט כמשמעו, מצוות רחמים. הוא נשם לרווחה. הסוף. התפטר מאסון. הרי לכם פתאום המלך קרל של רומניה! מאין הופיע והתגלגל על ראש שמחתו?



פרק חמישים וחמישה: מי ברכב ומי ברגל

הופעת-האורחים הראשונה של הלהקה הנודדת “הולצמאן, ראפאלסקו את קומפ.” הסתיימה בתיאטרון-יידיש בלמברג באותה הצלחה כבכל מקום. את המסך כבר הורידו והעלו ושוב הורידו, ועדיין לא נפסקים קולות הקהל: “רא-פא-לס-קו! רא-פא-לס-קו!” – השחקנים כבר הסירו את זקני הפשתן המודבקים, כבר מחליפים את בגדיהם, האחד מחפש צווארון, האחר – נעל שניה. ובשעת מעשה שרים או מחליפים מימרות מפולפלות. ושם, באולם, עוד נשמע: " רא-פא-לס-קו! רא-פא-לס-קו!"

“שתצעקו בשל כ-אב שי-נ-יים!” ממשך בקריאתו שחקן בעל פנים כמושים, העמל ואינו מסוגל, למרות מאמציו ללבוש את המיקטורן. הבטנה של השרוול הקרוע אינה מאפשרת.

“שאוסיף?” שואל הבימאי בפנים אדומים ומיוזעים את הולצמאן ואוחז בשתי ידיו את חבל המסך.

“מספיק בעד הפרוטות הכשרות שלהם!” אומר הולצמאן שאינו סובל גינונים המוניים. אך ההתחכמויות אינן עוזרות. האורח מבוקרשט נאלץ, לפחות עוד פעם אחת, להופיע לפני הקהל. והמסך מורם בפעם האחרונה, וראפאלסקו מופיע וקד, והקהל שואן בכל זאת כמקודם: “רא-פא-לס-קו! רא-פא-לס-קו!”

“די. איני מופיע עוד!” אומר ראפאלסקו כילד גחמן, ומשליך מעל עצמו את הקפלט, תולש את השפמפם, ומשפשף את הפנים החלקים, הרעננים, הלבנים, הצעירים, היפים, שסביבם שיער בלונדי יפה גולש אל הצוואר הלבן כשיש. השחקנים מתבוננים בו מקרוב בעיניים סקרניות משתוקקות ומקנאים בו בכול: בשל הצלחתו היוצאת מן הכלל, בשל התנהגותו השקטה, ובשל התשואות הסוערות והמפתיעות של הקהל, שהשתגע. ובשל הפנים החלקים, הצעירים, היפים, הרעננים הם מקנאים בו, ובשל שערו היפה הבלונדי הפזור ובשל צווארו הלבן כשלג… הם מקנאים בו ואינם מבינים, במה, בעצם, הצטיין כאן שחקן צעיר זה. ומהי הצעקה הזאת – “ראפאלסקו! ראפאלסקו!” קודם, לפני עלותו על הבימה הם ציפו ממנו – הם עצמם אינם יודעים למה. כסבורים היו שישמעו אלוהים יודע איזה קול-ארי. כסבורים היו שיראו משחק, שהקירות ירעדו. ולשון, ומלים, לא מלים רגילות ישמעו מפיו. ולבסוף – מי? מה? למי? אף לא שמץ מזה. הוא מופיע כאדם, עומד כאדם, ויושב והולך ונוהג על הבימה בשקט, בנחת ובפשטות, כאדם רגיל ופשוט. חה-חה – זה קרוי משחק? הוא אף אינו מדבר כשחקן אלא כאדם פשוט ורגיל! למה נהנה כל כך הקהל, לכל הרוחות? מה הם הופכים את העולם ה“יולדים”. כבשים! בהמות! חמורים!..

לכול בעולם בא קץ. אפילו הקריאות לשחקן שיופיע על בימת תיאטרון-יידיש מגיעות לקיצן. כשראה שאין המסך מורם עוד, התחיל הקהל סוף-סוף לעזוב את התיאטרון. המנורות החלו לכבות, עוד דקות מספר והתיאטרון ריק.


רק אדם אחד נשאר לחכות ליציאת השחקנים – דוקטור לוויוס, או כפי שכינוהו השחקנים, “דוקטור לוויתן”. הוא הזמין את שתי הלהקות ללכת ביחד מיד לאחר ההצגה לבית-קפה לבלות על חשבונו.

אלא ששחקני למברג מכירים את המצנאט הזה. הם יודעים ש“דוקטור לוויתן” איננו בעל יד רחבה כדי כך, שיבזבז בגין שחקנים יהודים. דוקטור לוויוס פזרן הוא באשר למלים טובות, למחמאות, לכול, אבל רק עד לכיס, עד לארנק הכסף. מכאן ואילך – אף לא פסיעה.

אלא שאם דוקטור לוויוס פזרן היה באשר למלים טובות בכלל, הרי את גיבורנו הצעיר כיסה במטח מחמאות מלמעלה עד למטה. דוקטור לוויוס, כמצנאט אמיתי, רץ אחרי כל מערכה אל ראפאלסקו בחדר המלתחה שלו. הוא חיכך את ידיו זו על-גבי זו, הזיע, חשף את כל שיניו, שגדלו אצלו באופן מוזר זו על זו, והודה לאורח הצעיר ולאימפרסאריו הולצמאן כמעט בדמעות בעיניים. אחר המערכה השלישית התלקחה בו התפעלות כזאת, עד שחיבק את השחקן הצעיר והתנשק עמו. אחר-כך קרא למנהל הולצמאן הצידה וטען אליו בחום וכל הזמן הורה בידו על לבו, כמי שאומר: “עלי ועל צווארי – על אחריותי”…

כשראה שה“גרמני” הוא “כפרתו” של הבחורון, העלה הולצמאן במחשבתו: “שהקיר”ה הדייטש68 ירצה, לפחות, להגיש שי ראוי לשמו… שישלוף כמה אלפי קרונות… או – הס – שירצה להצטרף להולצמאן כשותף, וישכרו ביחד תיאטרון, ודווקא תיאטרון ראוי לשמו, עם פרימדונה ועם כל חפצי הלוואי… או שיאמר: הא לך; לך העניק אלוהים אוצר – ראפאלסקו; לי נתן אלוהים כסף. הבה נעשה שותפות… למה לא? כלום מקשים על דוקטור מצנאט, חובב תיאטרון-יידיש, שרכושו מגיע כמעט לחצי מיליון?"…

אך לא כך היה הדבר לגבי ראפאלסקו. התשואות המהדהדות של הקהל והמחמאות של דוקטור לוויוס לא סיחררו את ראשו של גיבורנו הצעיר כדי כך, שישכח לרגע את בריינדלה קוזאק, שהיא כאן היחידה העשויה למסור לו דרישת שלום מבתו של החזן, מרייזל.

רייזל! רייזל! בכל מקום שהוא נמצא, בכל דבר שהוא עושה – עומדת לנגד עיניו רייזל. והיום – בהירה מתמיד. והוא שומע איך פועם בו הלב עוד בטרם ישמע משהו עליה… והוא מסתכל סביבו ומחפש את הקטנה, העבה קצת, המכונה “בריינדלה קוזאק”. הנה היא כאן בין כולם. מביטה עליו באופן מוזר וחודרת לתוכו בעיניה, כאילו יודעת היא דבר-מה… לבושה היא באופן מוזר, בגלימה אדומה, אדומה ורחבה. והיא עצמה נראית קצת מוזרה, כאילו הנה-הנה יוצאת היא בריקוד קל. דמותה היא כשל חביונה. רגליים מעוגלות, עבות קצת, קצרות קצת. ידיים – סופגניות. עיניים לא גדולות, יפניות, אבל עם גבות עבותות מאוד. ופנים דווקא לבנים ועגולים כצלחת, כלבנה. וכל הזמן מחייכת היא, חושפת פה גדול ובו שיניים לבנות בריאות. אתה מציץ עליה, וככל שלבך מר, מוכרח אתה לחייך. דמות מוזרה מצחיקה, “בריינדלה קוזאק” זו!

בכל זאת נראתה ברגע זה בעיני ראפאלסקו נאה וחיננית. מה גדול היה חשקו של גיבורנו ברגע זה, שכל השחקנים משתי הלהקות ייבלעו למשך זמן קצר באדמה או ילכו לכל הרוחות, כדי שיישאר בשניים עם הדמות המגוחכת הזאת וידבר עמה על רייזל, על רייזל, על רייזל… אבל, ממש מעשה-שטן, כאילו שכרו אותם, שיעמדו כולם סביבו, ויביטו כולם עליו, ויחכו כולם לו, לו בלבד, עד שיהיה מוכן ללכת עם כולם ויחד עם דוקטור לוויוס לבית-קפה. ובינתיים משוחחים ומפטפטים וצוחקים.

חבורה עליזה.

“למה זה נמשך אצלך היום כל כך?” אומר הולצמאן לראפאלסקו ועוזר לו להתלבש וכורך את צווארו בעטיפה שלא יצטנן. והם יוצאים החוצה וכל הקהל אחריהם, ברעש ובמהומה ובצחוק, כילדי “חדר” שזה אתה שוחררו מלימודים.

בחוץ לילה מכוכב חרישי. ליד דלת התיאטרון עומדת מרכבה וסוסים – דבר לא-רגיל בתיאטרון-יידיש בלמברג. חבורת השחקנים נשארת על עומדה: “למי המרכבה? למי הסוסים?” – דוקטור לוויוס הוא שהזמין מרכבה בשבילו ובשביל השחקן-האורח ראפאלסקו וכמובן האימפרסאריו שלו הולצמאן. וכל השלושה יושבים במרכבה. הולצמאן אינו מסוגל להתאפק ומוכרח לומר: “יכנס הרוח באבי אבות הכסף!”… דוקטור לוויוס אומר לכל הקהל: “אם כן, רבותי, לבית-הקפה ‘מונופול’?”

הקהל מביט ומקנא בראפאלסקו המאושר. הם אומרים זה לזה בצחוק קל ובפסוק:

“מי באש ומי במים”..

“פירוש רש”י: מי ברכב ומי ברגל"…



פרק חמישים ושישה: הוא מרים כוס לחיי הכוכבים התועים

כשנכנסו שחקני שני התיאטרונים לבית-הקפה “מונופול”, הם הקימו רעש כזה והתיישבו מסביב לשולחנות ברחבות כזאת, כאילו התכוננו לשתות ולאכול עד גמירה כל מה שנמצא בבית הזה. עד מהרה צמחו כמתחת לאדמה שני מלצרים בזיגים קצרים, ואפיהם שמיים-ארוכים אמיתיים, ונעמדו ללא אומר משני צידי האורחים שזה עתה נכנסו. כמי שאומר: “מה מבקשים האדונים?” הסתבר שה“אדונים” עדין אינם מבקשים דבר. הם מחכים לכמה אנשים. ולפי שעה החלו להתלוצץ דווקא על ה“אנשים” שהם מחכים להם, ויותר מכול נפל בחלקו של “דוקטור לוויתן”. אחד חיקה אותו, איך הוא מחזיק את ידיו בכיסים, מביט מעל משקפיו ומדבר ומתיז בשיניו. שני חיקה אותו איך הוא מוחא כף לראפאלסקו בידיו וברגליו ובכל איבריו. שלישי הראה איך חטף ותפס את הבחור לנשקו, ואיך הבחור נבהל, המסכן. וכל החבריה געתה בצחוק.

שחקנים הם בדרך כלל עם עליז. לא בכדי מכונים הם אצלנו “לצים גדולים”. אם יש סיבה, ואם אין סיבה – הם צוחקים. אומר מי מהם איזו הלצה פיקחית – צוחקים השאר; אם אומר הוא דבר שטות – על אחת כמה וכמה שצריך לצחוק.

"ה’לוויתן' שלנו מרצה לפניהם שם, מן הסתם, שיעור ב’אמנות' "…

אכן, כאילו היו נוכחים שם. דוקטור לוויוס הורה מלכתחילה לעגלון שלא יוביל אותם ישר לבית-הקפה “מונופול”, אלא יערוך תחילה תיור קטן סביב העיר, לשאוף אוויר צח. מצנאט, שממון רב לו, אינו נוהג בנימוסיות רבה כלפי שחקנים עניים, שהם, נוסף לכך, שחקני יידיש. דוקטור לוויוס הורגל לכך, ששחקן יעמוד לפניו רתת. כוחו של כסף. הוא אך נכנס לבית-הקפה, וכל חברי הלהקה קמו על רגליהם כאיש אחד, ובארשת כבוד פינו לו מושב בראש, והוא מתיישב בו בהרגשת אדם היודע את מקומו. לעומת זה הוא מושיב לימינו את השחקן-האורח ראפאלסקו ואת האימפרסאריו הולצמאן לשמאלו, והישיבה נעשתה תיכף ומיד חגיגית, ומצב-הרוח מרומם. דוקטור לוויוס צילצל, ושני המלצרים בזיגים הקצרים ובאפים השמיים הארוכים צצו ועלו כמתוך האדמה, מיהרו אל דוקטור לוויוס והביטו בעיניו בארשת-כבוד רבה ובסקרנות, כאילו מי יודע איזה ערך יש – לגביהם, לגבי בית-הקפה ולגבי העולם כולו – למה שדוקטור לוויוס עומד לומר להם. שני המלצרים התכופפו קצת לעברו, ידיהם מסולקות אחורה, נשימתם עצורה ככל שניתן לעוצרה אצל אדם חי הנאלץ לנשום. אלא שדוקטור לוויוס לא מיהר לבטא את מה שהיה לו לומר. קודם החליק על קרקפתו משולשת-הקצוות, קימט את מצחו, עצם את עיניו למחצה והביט מהורהר מעל משקפיו בנקודה אחת, כאדם העומד לפתור בעיה עולמית. המלה נאמרה. דוקטור לוויוס מבקש את המלצרים, שיואילו להביא בירה, לכל אחד קובעת בירה, ונקניק כשר לקינוח.

שני המלצרים הזדקפו, ופנו בחיפזון כה רב ובפנים כה זוהרים, כאילו רצו להביא לעולם כולו את הבשורה, שמישהו, מכר קרוב, גילה את הקוטב הצפוני, או, לפחות, שיחררו את מישהו ממאסר.

הבירה הוגשה, הנקניק הכשר התקבל בכבוד, פונה בשבילו מקום נקי, ודוקטור לוויוס קם, כנשיא, ובחיוכון מתוק, שנשפך על שפתיו העבות ועל שיניו הלבנות הגדולות, שצמחו אצלו באופן מוזר זו על זו, הרים כוס-ברכה ונאם נאום ארוך, מבריק.

דוקטור לוויוס דיבר, כמובן, גרמנית תיקנית, כיוון שאם המעמד הוא רשמי, מוכרחים לדבר גרמנית. בקיצור נמרץ מוסרים אנו את כל התוכן.

דוקטור לוויוס סקר קודם כול בקצרה את תולדות התיאטרון בכלל, איך התפתחה האמנות אצל כל העמים בארצות השונות, מימיו של שקספיר הגדול ועד היום. מובן מאליו שבכך הוכחה ידענות עצומה, ושמות של ספרים ושל מחברים נשפכו כברד על ראשיהם של השחקנים הרעבים שקרצו קריצה נכלולית לעבר הבירה התוססת המקציפה וחייכו בידידות אל הנקניק הכשר, שהדיף ריח ניחוח של בשר מעושן עם ניחוח עדין מאוד של שום גרמני. אחדים כבר החלו קמעה-קמעה להשתדך לקובעות הבירה, כיוון שלפי “הסקירה הקצרה” הזאת חישבו ומצאו שעד שדוקטור “לוויתן” יסיים את דבריו על שקספיר יכולים הם לחסל שלוש פעמים את הבירה ואת הנקניק הכשר.

אבל דוקטור לוויוס עצמו הבחין, כנראה, שב“סקירתו הקצרה” הרחיק לכת במקצת, לפיכך ניתר במיומנות משקספיר ישר אל “אבי הבימה היידית”, אל גולדפאדן ואל הנוהים אחריו, עד שהגיע בשלום אל השחקנים של תיאטרון-יידיש בלמברג ואל השחקנים של כל התיאטרונים, התועים ונודדים מעיר לעיר ונושאים את דגל האמנות היהודית. אחד השחקנים התועים החשובים הללו, אמר הנואם, הוא האורח הצעיר מבוקרשט, המאסטרו שכבר יצאו לו מוניטין, האמן ברוך-הכישרון ראפאלסקו, שיש להם הכבוד לברכו, כאן בחוג הצר של השחקנים.

“שחקן צעיר זה, גבירותי ורבותי,” פנה דוקטור לוויוס אל השחקנים, בהצביעו על ראפאלסקו, “שחקן צעיר זה הופיע לעינינו באורח בלתי-צפוי, כמו שמופיע לפעמים ברקיע כוכב תועה נוצץ מאיר, באורח בלתי-צפוי לאסטרונומיה. באורח בלתי-צפוי כלל תעה ובא אלינו כוכב תועה זה ראפאלסקו והאיר את כל הרקיע של בימת-יידיש שלנו. אבל לא לאורך זמן, גבירותי ורבותי, לצערנו רק לזמן קצר, ככל הכוכבים הגדולים התועים, שהנה הם מופיעים והנה הם נעלמים… אני מרים את הכוס, גבירותי ורבותי,” סיים דוקטור לוויוס את נאומו, “אני שותה לכבוד כוכבינו התועים היהודים. נרימה!”

שחקני שתי הלהקות נענו ב“נרימה” משולש, הודו לנואם במנה גדושה של מחיאות כפיים, וניגשו לכלות את הבירה ואת הנקניק הכשר.

לחיי כוכבינו התועים!" חוזר ואומר לו דוקטור לוויוס עם לגימת הבירה האחרונה, מצלצל אל המלצרים, משלם ונפרד מכל הקהל עד להצגה השניה, עד מחר.

“להתראות.”

“ברוך שפטרנו!” אומר אחד מן החבריה, כשדוקטור לוויוס כבר נמצא מעבר לדלת.

“לכל דבר יש סוף,” ממהר לתמוך בו שחקן אחר.

“אין דבר נצחי תחת הירח, כמאמרו של דון פדרו.”

“יולד! איזה דון פדרו? כך אמר משה רבנו.”

“אתה מתכוון לשלמה המלך?”

“יהי שלמה המלך. ילדים, לעבודה! הזמן אינו עומד.”

והקהל קם מן השולחנות ונכנס כמטייל לשם, אל החדר הצדדי המסוגר, שבו ניתן לשחק קצת בקלפים.



פרק חמישים ושבעה: אצל הקלפים

שחקני הלהקה כשהם מתכנסים לשם, לחדרון הקלפים של בית-הקפה “מונופול”, כלום יודעים הם איך ולאן חולף הזמן?

כשמתיישבים לשחק מוכרח מישהו להיות תרנגול-כפרות, שרוב ההלצות וחלקן הגדול של הקללות נופלות על ראשו.

על-פי-רוב תרנגול-הכפרות הוא שוואלב, מיודענו הטרגיקון איזאק שוואלב.

הפעם התלהט שוואלב אצל הקלפים יותר מתמיד. “חתול חצה את הדרך לפניו”. הקלף לא צלח בידו, ממש לך והתאבד. השניים, גם הוא וגם אחותו, הפרימדונה הנריאטה שוואלב, לא פסקו מפריטת כסף ושניהם היבהבו כאש להבות…

הפסדיה של אחותו חרו לו יותר משלו. אז החל להטיף לה מוסר בנוכחות כולם ואמר שהיא “שורפת כספים”. אמרה היא לו, שאת כספה שלה היא שורפת, ולא את שלו. אמר הוא לה: “כבסי לבנים”… אמרה היא לו: “גלגל סיגריות”… אמר הוא לה… אמרה היא לו… – מלה למלה, והמצב נעשה רציני. הקהל מתערב. רבים מצדדים בפרימדונה, אך יש אחרים, המצדדים באח, מוחים על העוול שנגרם לו. הוא מתרגז עוד יותר ואומר, שאין לו צורך במליצי-יושר ואין הוא מבקש לטיפתו של איש. פורצת שמחה והצחוק גואה.

קמעה-קמעה נגררים למשחק גם שני המנהלים: גצל בן גצל וברנארד הולצמאן.

בתור מנהלים יושבים השניים תחילה סתם ככה. הם עוקבים אחרי משחקה של החבריה. מעניין לראות מי יזכה ומי יפסיד. אחר-כך מצטרפים אף הם למשחק, לא כדי לזכות, חלילה, אלא סתם, לשם מראית-עין. סקרנים הם לראות הקלף של מי הוא שיזכה? וכנהוג לגבי קלפים של ארעי, הם מפסידים. רוצים הם להחזיר את ההפסד, אך שוב מפסידים הם. אז מתחילים הם להתלהט – וכך משתקעים כולם במלאכה ואינם רואים את המתחולל סביבם, פרט לשלושה דברים: את הבנקאי, את הכסף ואת הקלפים.

קלפים עפים, פנים מתלהטים. עיניים דולקות. כסף מצלצל. קריאות גואות. תולשים מתוך הידיים. מתכתשים בשל קלף. מי שצוחק ומי לא. מי שמרוצה ומי לא. אך הכול עצבניים, מוכנים לדרוס זה את זה, לבלוע חיים.

רק שני אנשים לא לקחו חבל בבכחאנליה של הקלפים. אלה היו גיבורנו הצעיר ראפאלסקו ובריינדל צ’רניאק, או, כפי שהיא מכונה, “בריינדלה קוזאק”.

לא מחמת שהשניים רחוקים, חלילה, מקלפים. אדרבה, על בריינדלה קוזאק אומרת החבריה, שהיא “גוברת בקלפים על שלושה גברים”. “לזכות אצלה בפרוטה, אומרים הם, הרי זה כמו לחלוב יין מקיר”… “בריינדלה קוזאק, כשהיא זוכה, אומרים הם, חוטפת היא את הכיפה עם האגוזים – ונעלמת”. כך אומרים השחקנים. ובריינדלה עושה את שלה – אם היא זוכה, הריהי מסתירה את הזכיה עמוק בכיס. רואה היא שהקלף אינו מביא לה הצלחה, מפסיקה היא את המשחק. אדם כזה היא בריינדלה קוזאק.

גם ראפאלסקו אינו בוחל בקלפים. אדרבה, ניתן לומר שהוא מחבב מאוד מאוד את המשחק. אלא מה? משחקו הוא מסוג אחר לחלוטין. אותו אין מעניינים כל כך ההפסד או הזכיה, כשם שמעניין המשחק גופו. בשבילו תהליך המשחק כשהוא לעצמו הוא רב-עניין.

“חה-חה! כבר בפעם החמישית אני מהמר על מלך פיק, ולו תאמרו שזכיתי פעם אחת!”

או:

“חה-חה! מה תאמרו על זה? שוב הפסדתי!”

השניים, ראפאלסקו ובריינדלה קוזאק, רק חיכו עד שגברה ההמולה כדי כך, שהשחקנים כולם נעשו מהופנטים. אז פנו הצידה ונתקשרה ביניהם שיחה אינטימית: “נדמה לו, אם אין הוא טועה, שראה אותה לפנים בהולנשט?”… “לא, אין הוא טועה.” פניה של הגברת צ’רניאק מסמיקים, ושפתה העליונה מתחילה להזיע. “היא הכירה אותו מיד, אף-על-פי שגדל… נעשה גדול. אולי יישבו לרגע קל?”

והם מתיישבים לחוד ליד שולחנון, והשיחה מתגלגלת ומתגלגלת: הולנשט… תיאטרון… להקה… שצ’ופאק… והוא פונה אליה בשאלה

“והיכן הוא עכשיו, שצ’ופאק זה?”

“שצ’ופאק, היכן הוא? אֶהֶ-אֶהֶ! (היא מניעה את שתי ידיה) זכרונו לסרחה”…

ראפאלסקו מתעורר באחת:

“מת?”…

מאדאם צ’רניאק פורצת בצחוק מכל הלב, חושפת את כל שיניה:

“חה-חה-חה, שצ’ופאק מת!? לא אדם כזה הוא שצ’ופאק שיעשה שטות שכזאת. הוא דווקא בריא בכל איבריו. אך ראשו באדמה, הא, באדמה! נוסף למה שטרוד הוא תמיד בנשים – שצ’ופאק זה מתיר לעצמו להיות בעל לשלוש נשים, ולוואי שיהיו לו שלוש מורסות בגרון – קיבל מכה מן הצד שיזכור אותה לאורך ימים, ויש לקוות לאלוהים, ששצ’ופאק לא ימהר כל כך לקום בתחיית-המתים.”

מאדאם צ’רניאק זזה וקרבה אליו ומספרת לו מקרב לב, בחום ובידיים על שצ’ופאק. עד כמה הוא, המסכן, נתון בצרות, בצרות גדולות, וכי דבר קטן הוא? אדם הוציא כסף רב, נתן את רכושו בעבוט ומכר את כל אוצר היהלומים הקטן שהיה לו! ומי שמכיר את שצ’ופאק עם יהלומיו, יבין זאת… ולמען מה! – למען נערה, שנחלם לו במוחו, כי תהיה ברבות הימים תכלית חסכונותיו, תכשיטיו והכול בכול מכל כול. פרימדונה אמורה היתה להיות אצלו, פרימדונה שאחר-כך יעשה בזכותה – ולוואי שתיעשה לו מורסה – רכוש גדול… ולבסוף, הרי יש אלוהים בשמים. מה עושה אלוהים? אירע מעשה והנערה עשתה הכרה אישהו בקונצרט עם מארצֶ’לה אֶמבּריךְ, הזמרת הנודעת במלוא העולם, ומארצ’לה אמבריך זו שומעת את זמרתה, ומיד היא כרוכה אחריה, ונוטלת אותה אליה ומכניסה אותה לקונסרבטוריון בווינה. נו, כלום לא יחטוף שצ’ופאק זה מיתה משונה, כשמאבדים פרימדונצ’יקית כזאת, שבזכותה עשוי היה לעלות מעלה-מעלה? אי, איזו פרימדונצ’יקית! שצ’ופאק מחפש מוצא! נערה זהב… עדיין ילדה… דם וחלב… יפה כאור היום, ושרה היא – שכלים כל הקיצים… רוזה שמה. רוזה ספיבאק.

“רייזל?”



פרק חמישים ושמונה: תהיה יפה מי שתהיה – היא פיקחית

בריינדל צ’רניאק, היא בריינדלה קוזאק, מששמעה את קריאתו של ראפאלסקו “רייזל”, לא יכלה עוד להתאפק. היא מחאה כף וחילקה מחמאות לעצמה:

“אוי, אוי! נו?.. תהיה יפה מי שתהיה – אני פיקחית!”…

כן, אכן מותר לה להתפאר שיש לה עין, ואיזו עין! מיד, ברגע הראשון, כשראתה מאחורי הקלעים את “ליאו ראפאלסקו מבוקרשט”, עלה מיד בדעתה שזה “הוא”… זה שראתה אותו יחד עם הספיבאקית. ולא פעם אחת ראתה אותו, אלא כמה פעמים, הרבה פעמים. ותיכף החלה לחטט בזכרונה: “ריבונו של עולם! היכן ראתה אותו יחד עם רוזה ספיבאק? – נו, ברור שבתיאטרון בהולנשט! רק היום הובהר לה הדבר כאור היום. כיוון שכך, נפתרו לה כמה דברים. ראשית, כבר מוצדק הוא שרוזה ספיבאק עשתה מאמצים כה רבים… הו! למען בחור כזה מותר, חי נפשי, לכלות בגעגועים. אח, אילו ידע איך התגעגעה עליו רוזה!”…

“התגעגעה?”

ראפאלסקו מרגיש שנשימתו נעצרת, ומאדאם צ’רניאק הולמת על ידו: “ראה-נא איך הוא מעמיד פני תם! המסכן! צעירון כזה וכבר יודע להעמיד פנים. אי, אי, אי! התגעגעה – שואל הוא! לא כל הגעגועים דומים אלו לאלו! דעכה כנר. הנערה לא היתה מסוגלת למצוא לה מקום… מנין היא יודעת זאת? חה-חה, מעשה יפה! היא ורוזה הרי היו כשתיים שאינן נפרדות, כאחיות, כאחיות מלידה… כלום היה דבר שרוזה לא גילתה לה? והיכן לא היו? כצוענים השתרכו עם שצ’ופאק, ולוואי שישתרך לכל הרוחות, ריבונו-של-עולם, מעיר לעיר, ממדינה למדינה. במקום ששהו ביום לא לנו בלילה. לשהות במקום אחד לא היה נוח לו – בשל נשותיו, שרדפו אחריו להשיגו. כל פעם, כל פעם, נוספת לו אשה חדשה, שתיתוסף לו מכת מצרים. ולהקה היתה לו אז – ולוואי שתהיה לו שנה כזאת, כלונס אחד ארוך ממשנהו. לולא היא, בריינדל צ’רניאק, במשחקה ורוזה ספיבאק בזמרתה, מותר היה לו לקחת תרמיל ולחזור על הפתחים, או סתם לאבד את הראש. על שתיהן, ניתן לומר, נשען כל התיאטרון, ובעיקר על זמרתה של רוזה ספיבאק. וזו היתה זמרה! ואלה היו שירים!”… מאדאם צ’רניאק היתה הראשונה שניבאה כבר אז, שהנערה תהיה ברבות הימים גדולה ומפורסמת, כיוון שהיא, מאדאם צ’רניאק, מבינה מובהקת בעניינים אלה… “מה שכבר הספיקה לראות בחייה – אוי, אוי, אוי! לרוזה עצמה אמרה לא-פעם, שלא כאן מקומה. איש לא היה מסתכן כמוה לדבר עמה בגילוי לב, ולפני שום אדם לא היתה רוזה מגלה את לבה כפי שגילתה לפניה, משום שאיש אינו מכיר כמוה את שצ’ופאק, ימח-שמו… והיא ידעה במה זה כרוך. גלמודה… עדיין צעירונת… דם וחלב… לפני הבריות היה המצב כאילו רוזה ספיבאק קרובת-משפחה היא של שצ’ופאק, אחיינית שהביא אותה מוורשה. אחיינית מוורשה? חה-חה! זאת יוכל לספר לסבתא שלו, לא לה! היא, בריינדל צ’רניאק, הריחה מיד שרוזה אחיינית היא כמו שהיא עצמה מלכה, אך אם הוא רוצה אחיינית, יחטוף אותו הרוח – שתהיה אחיינית… והיא החלה לעקוב, לבלוש, לחקור אצל שלישו של שצ’ופאק, שלום-מאיר שמו, ראפאלסקו בוודאי זוכר אותו?” “הוא זוכר אותו יפה. למה לא יזכור אותו, לץ גדול?”…

“לץ גדול?” תופסת אותו בריינדלה קוזאק בדבריה, “נווד, גנב, נוכל מטבעו, כל-בו גדול יותר מבעליו. ככלב נאמן מסור הוא לשצ’ופאק, שיידע הרוח את עצמות שניהם, מהו שמחזיק אותם תמיד יחד, את השניים? במקום שאין זורעים אותם, שם הם צומחים ועולים”…

ואין היא פוסקת מלהמטיר עליהם אש וגופרית, וגיבורנו הצעיר בולע, בולע כל מלה. היה רוצה לשמוע מפיה דבר-מה המתייחס לרייזל, והיא מקשקשת על שצ’ופאק ושוב על שצ’ופאק, אלא שהיא עצמה כבר רואה שהיא מגזימה בשצ’ופאק, והריהי קוטעת את דבריה ואומרת: "כן, היכן אני עומדת? שוב בעניין רוזה ספיבאק… היא באה אליה יום אחד, כלומר רוזה, ושואלת אותה אם היא יודעת לנחש בקלפים. מה פתאום? כן, לדעת היא יודעת, אלא שיש אחת נחשנית, זורקת היא קלפים ומנחשת לפיהם באופן מצוין… מתנפלת רוזה על צווארה: ‘נשמה שלי, לבי שלי, חביבה שלי’, שאוליך אותה אל הנחשנית… לא, היא רוצה מיד… מה לוחץ עליך, ציפורת?.. כך היא רוצה. נערה גחמנית היא ספיבאק זו, אש-להבה… פתאום פורצת היא בבכי, כובשת ראשה בכר. לא לאכול, לא לשתות, שום דבר לא. ולפעמים לופתת היא אותך לריקוד באמצע היום. ‘לפתע פתאום? מה את, משוגעת, מטורפת?’ ויש שהיא פורצת בשירה והיא שרה ושרה, כמוה כזמיר. נערה גחמנית היא ספיבאק זו…

"בקיצור, היכן אני עומדת? כן, הולכות הן אל הנחשנית. באות אליה – מכשפה פיקחית, ערמומית. מסתכלת היא בעיניה, מניחה בסדר את הקלפים, ומתקבל לב – פירושו של דבר ‘אהבה’… ויהלום – ‘אביר בלונדי’. ושישיה, כל פעם שישיה אחרת – כלומר ‘דרך’… ‘אהבה’, ‘אביר בלונדי’, ‘דרך’. טוב, ואין היא מסירה עין מעליה, הנחשנית, ומפרשת לה ש’האביר הבלונדי' מהרהר בה כל הזמן, כל הזמן… יומם ולילה הוא חושב רק עליה, הבלונדי, יומם ולילה. הוא שואף אליה, אל רוזה משמע, בכל כוחותיו, בגופו ובנשמתו… רוצה הוא, אומרת היא, להיפגש עמך. הוא משתוקק, הוא מתעלף ואינו יודע כיצד… מפני ששניכם, אומרת היא, ב’דרך', כל הזמן בדרך, תמיד-תמיד בדרך… את לכאן, הוא לשם. הוא לכאן, את לשם… אתם אוהבים זה את זה, אומרת היא, הוא – אותך, את – אותו. ואתם נישאים, אומרת היא, זה לזה, שואפים, נמשכים, אבל תועים, אתם תועים… אתם תועים ככוכבים, אומרת היא, ככוכבים בשמים…

“ועוד דברים אמרה לה המכשפה ואמרה ואמרה. אך אין היא זוכרת עוד מה… היא רק זוכרת, שבצאתן מן הנחשנית נפלה רוזה על צווארה והחלה לחבקה ולנשקה ולבכות משמחה… ‘נערה גחמנית’, חשבה אז לעצמה, ‘נערה גחמנית’… עכשיו כבר נפתרו לה דברים רבים,” מסיימת בריינדלה קוזאק בניגון, ועל פניה העגולים נסוך חיוך של שביעות רצון.



פרק חמישים ותשעה: מתחשק לו לשיר

השעה כבר היתה לאחר חצות כשסיימו סוף-סוף השחקנים משתי הלהקות את משחק הקלפים והתפזרו, זה לכאן וזה לשם, מי בחרטה ומי בכעס; מי מרוצה ומי מודאג, ומי אכן כועס כראוי על עצמו ועל הזולת ועל העולם כולו.

כמו להכעיס לא נמצאה שום כרכרה ברחוב, וגיבורינו הולצמאן וראפאלסקו נאלצו להשתרך במחילה, כמו כולם על-פני רחובות למברג מבית-הקפה “מונופול” עד לאכסניה שלהם.

היה לילה סתווי, אחד הלילות שאומרים עליהם: “לא חורף, לא קיץ, לא חם, לא קר”. נשאלת השאלה, מדוע איפוא מצב-רוחו של גיבורנו כה טוב, כה נעים, כה שמח? מדוע מחייך אליו הרקיע כל כך? מה קורצים אליו כל כך הכוכבים? מה שרים הרחובות? מדוע ריחני הלילה כל כך? מדוע נושא אותו הרוח אל על? מדוע מתחשק לו היום לשיר? מדוע מתחשק לו לחבק את ידידו אהובו היקר ולהתנשק עמו דווקא כאן, באמצע הרחוב?

“לא, הוא מוכרח לחבקו, את הולצמאן, הוא אוהב אותו, כן, אוהב אותו!”

ההוא מסתכל בו כבמשוגע:

“מה קרה לך היום, ציפור שיר יקר שלי?”

הולצמאן אינו מסוגל לסלוח לעצמו על שהפסיד הלילה כקלפן של ממש. הרוח הרעה נשאה אותו שיוסיף סכום ל“בנק”. יצר-הרע, לכל הרוחות. ראה קערה מלאה ונתקף חשק. יבוא הרוח באבי אבות הכסף… תחילה דווקא זכה – חטוף איפוא את הכיפה עם האגוזים ולך הביתה, בעל-שחין שכמוך – לא, מתחשק לו עוד ועוד. האדם עיניו גדולות, תאוותניות, ונוסף לכך לא יכול לסרב למנהל גצל.

“שתבוא עליו כולרה עם השיעול שלי ביחד.”

סימן רע: הולצמאן, אם הוא משתעל ומקלל את השיעול, סימן שאין הוא עליז. אבל ראפאלסקו עליז. עליז? מאושר. גם לא מאושר. אין מלה מתאימה. ברוך יהיה הלילה הזה! ברוך יהיה העולם הזה. העולם היפה האהוב הזה! לאורך כל הדרך מבית-הקפה “מונופול” עד לאכסניה אינו פוסק מדיבור, מצחוק, משירה. “מה קרה עם הבחורון?”… המנהל הולצמאן מציץ בפניו – הפנים זוהרים, העיניים נוצצות. “נראה שמחמאותיו של דוקטור לוויתן בלבלו את ראשו כראוי”…

אל האכסניה הגיעו בעלות השחר, צילצלו הרבה עד שנפתחה הדלת. מתפשטים כדי לשכב לישון, וראפאלסקו אינו פוסק מדיבור ומצחוק. נדמה לו, להולצמאן, שידידו הצעיר מדבר היום דיבורים מוזרים. מלה אינה נדבקת אל מלה… “לא. נראית לו, אומר הוא, העיר למברג! למברג היא עיר נעימה, שם נעים – למברג. והאנשים – אנשים זהב, אומר הוא. והתיאטרון, אומר הוא, אף הוא נראה לו. והשחקנים – אנשים מצוינים כולם.”

“והמנהל גצל בן גצל?” משסע אותו הולצמאן.

“למה לא? אדם נעים מאוד הוא גצל זה.”

"שנה כזאת תחול עליו, נוסף לשחור! ממהר להשלים הולצמאן ורוצה לכבות את האור. הגיע זמן לישון. אבל ראפאלסקו אינו מרפה ממנו. הוא רוצה עוד לדבר מעט.

“משוגע, על ראש שונאי? הנה הבוקר בא.”

“עוד קצת,” מתחנן ראפאלסקו ומצטחק לעצמו.

שואל אותו הולצמאן.

“על מה מתחשק לך לדבר?”

רוצה הוא לדבר קודם על דוקטור לוויוס.

“מה יש לדבר על דוקטור לוויוס? מצנאט ‘דייטש’, שתשעה קבים של שיחה לו”…

“לא, הוא רוצה לשמוע מה חושב הוא על וינה? על נסיעה לווינה? אה, לווינה!”…

מה יחשוב הולצמאן על וינה? איך יכולים לעזוב את כל העסקים ולנסוע פתאום לווינה? מה יש להם, כסף גנוב? או מה? שיתן דוקטור לוויתן כסף להוצאות – אין הוא חולה, הוא בעל כספים, חצי מיליון, ואין הוא פטור מלהשתתף בהוצאות.

ראפאלסקו שוקע במחשבה: “השתתפות? הוא בלי ספק יתן. למה לא יתן? בן-אדם-זהב הוא הדוקטור. זהב ולא דוקטור. דוקטור יקר כיהלום.”

“הכול לגביך אנשים-זהב. כולם – יהלומים! בינתיים צריך לישון, לישון, לישון!”

הולצמאן מותח את צווארו הארוך מן המיטה, נושף, מכבה את האור. עוצם את עיניו, מתכוון להירדם, אך ראפאלסקו אינו מניח לו:

“הקטנטונת הזאת, העבה קצת, בריינדלה קוזאק, נכון שהיא נחמדה?”

הולצמאן מתעורר, נשען על המרפק החד של ידו המיובשת הקשה ומביט בעיניו החדות לתוך החושך, הנחתך בפס כחול דליל של השחר.

עד אותו רגע כמעט שכח הולצמאן את בריינדלה קוזאק. עתה נזכר הוא שישבה כל הזמן בפנים עם הבחורון – על מה יכלו לשוחח?.. “מי יודע?.. קיימים בעולם הרבה קופצנים, ממזרים… לא, אין הוא יכול לסלוח לעצמו על ששקע כל כך במשחק הקלפים עם החבריה, ושכח לחלוטין להשגיח על הבחורון. בפעם הבאה לא יעשה עוד כדבר הזה.”

הולצמאן אינו מסוגל עוד לישון. הוא משתעל ושואל את ראפאלסקו בקול ער-למחצה, על מה בעצם שוחח שם כל העת עם בריינדלה קוזאק זו.

קולו של ראפאלסקו מרגיע אותו: “על מה ידברו? על לא-כלום. לא-כלום בהחלט. סתם כך שוחחו. פיטפטו. פיטפטו סתם.”

“בכל זאת?”

ראפאלסקו מוסר לו את תוכן פטפוטיהם. הוא בודה לו פזמונות, יום אתמול שעבר, וצוחק מעצמו שנפלטים מתוכו שקרים כאלה בקלות כזאת, ממש כשמן. וככול שהוא מרבה לבדות, זה נעשה עגלגל וחלקלק.

ראפאלסקו מרגיש שהוא אומר מה שלא נחוץ, לפיכך קוטע הוא את דברי עצמו:

“בריינדלה קוזאק זו, חי נפשי שהיא נחמדה ונפש טובה. אדם ללא מרה. וכנראה שחקנית הגונה, משחקת בוודאי יפה מאוד. כל השחקנים משחקים כאן באופן מצוין. מה? לא כן?”

איש אינו עונה לו. נראה שהולצמאן כבר ישן. כן, הוא כבר ישן.

הולצמאן ישן שינה קשה. משהו זז אצלו פנימה בחזה מפעם לפעם, מתגרגר ופורץ משם למעלה דרך הגרון ואינו מתנחר כלל. גרגור פנימי זה אינו מניח להולצמאן שלנו לישון. הוא פורץ בשיעול מפעם לפעם, משתנק בשיעול ומקלל מתוך שינה: “כולרה”… מסתובב לצדו השני, נרדם ושוב מגרגר, עד שהשיעול מעיר אותו שוב לרגע, מקלל הוא אותו בכולרה ושם ונרדם.


*


איך יכולים לישון בלילה כזה? – אין ראפאלסקו מבין. לילה מוזר. חורפי-למחצה, אך לילה נעים. “ברוך יהיה הלילה הזה!”… והוא מתנער מעל משכבו. הוא פותח את החלון. רוכן במחציתו מעל לחלון החוצה ושואף אל תוכו את האוויר הצח מלוא ריאותיו. במבט אחד מקיף הוא את הרקיע כולו. כבויים הכוכבים. בצד תלוי ירח חיוור מכוסה באדים, נוטה לשקוע. הנה-הנה הוא נעלם. הכחול הלילי-למחצה מתחיל להאפיר, להיות שחריתי. עד שאתה מסתכל סביבך, כבר יתעורר היום השואן. לגיבורנו זה היינו-הך: שיהיה לילה, שיהיה יום. אם יש לאלוהים עולם כזה, כה יקר, כה נחמד, עולם כה מתוק! ברוך יהיה העולם הזה! איך יכולים לישון, אם כה טוב על הנשמה? איך יכולים לישון, אם הלב כה מלא, ומתחשק לשיר?

מתחשק לו לשיר, לשיר…



פרק שישים: דיפלומטים

הולצמאן הריח באפו הרגיש המחודד, שמנהל התיאטרון בלמברג, יוקל בן פלקל זה, הטיל עין על הבחורון שלו. הולצמאן הוא בעל עין חדה, ברוך השם, הוא ראה שהכול מרקדים סביב ראפאלסקו שלו ומסתכלים עליו כחתול של שומן, אך העמיד פנים כלא רואה. “רקדו, ילדים, רקדו; אתם מרקדים בחתונת עצמכם”… כך חשב הולצמאן שלנו ועשה “מהלך אחר מהלך”.

ראשית חוכמה, עשה קנוניה עם אחיה של הפרימדונה, שהסתובב משום-מה הרבה סביב הבחורון והיה מחייך לעברו, ומראהו כשל פני גוי מת לפני שטוהר. תארו לעצמכם, שאנשים ערמומים כ“כרסתן שוואלב”, היה הולצמאן מסוגל להכניס לכיסו הקטן, לא אחד, אלא עשרה.

יום אחד הזמין הולצמאן את הטרגיקון איזאק שוואלב למזללה ועל כוס בירה החל לשבח אותו לאין קץ, איחל לעצמו שנות מזל מרובות כשם ששוואלב עולה במשחקו על כל חבריו. “שכה ירבה לחלות המנהל שלו, יוקל בן פלקל, כשם שראוי הוא שיהיה ללהקה טרגיקון כשוואלב.”

בדברים אלה קנה הולצמאן מיד את שוואלב. הוא לחץ בדיוק במקום הכואב. ושוואלב התוודה לפניו, בסוד כמובן, שזה כבר היה נוטש את הנצלן הזה, אך ראשית, קשור הוא בחוזה לשלוש שנים נוספות. ושנית, “אין מצלצלים”. אילו היה לו כסף – אהה – היכן היה נמצא עתה! שכה יאריך להירקב גצל בן גצל, כשם שלמברג היתה אפילו מסתכלת בו. כבר היה מוצא לאן לנסוע עם פרימדונצ’יקית כאחותו. לונדון, כך אומרים, היא עיר גדולה קצת יותר מלמברג, הא?

“קצת, קצת,” מוסיף לו הולצמאן ומקנח בבירה.

“נו, ותיאטרון יש שם, אומרים, קצת יותר יפה, הא?”

“אני סבור כך,” מסכים עמו הולצמאן ולוגם לגימה.

לא. יותר יפה. אח יש לו שם לשוואלב. אף הוא מגלגל סיגארים.

כלומר, לפנים היה מגלגל סיגארים. היום הוא כבר “ביזנסמן”. זה לא כבר שלח את הפורטרט שלו: בחור בעל כרס כזאת, עם שרשרת זהב, עם טבעת יהלומים – לבלי הכר שזה הוא. הוא כותב לו, משמע האח, שיבוא, למען השם, עם אחותו ללונדון, אז יידעו מה הם חיים עלי-אדמות!

הולצמאן מאזין לו: “שתחול עליו שנה כזאת כשם שחכם הוא אחיו. וכי להולצמאן לא מתחשק לסור לזמן קצר ללונדון עם הבחורון שלו? זה כבר נמשך הוא ללונדון עיירה נחמדה, אומרים, היא לונדון זו. הוא מרגיש ששם אתה יכול להגיע לגימ”ל. העיקר הוא להרכיב ‘חדר’ כראוי. הוא יודע מה חסר לו. ללהקה שלו חסר רק טרגיקון לכל התפקידים החזקים, וכן פרימדונה יפה – שניים אלה, אילו השיג אותם, אז יבוא הרוח באבי אביו של העולם."

כעבור חצי שעה, כשהשניים, הולצמאן ושוואלב, נפרדו והלכו מן המזללה, ובפיהם שני סיגארים עבים, הם לחצו ידיים באופן מוזר, ובאופן מוזר חייכו זה לזה, כאנשים המבינים זה את זה על-פי דיברתם וקשרו ידידות שאינה דבר של מה בכך.


*


כשראו איך ה“קליפה” (הולצמאן) התחבר איכשהו יותר מדי ל“כרסתן” (שוואלב), הביאו חברי הלהקה את דבר הפגישה ישר אל אוזנו של מנהלם: “כך וכך, איציקל שלנו הוא מקורב יותר מדי לקשקשן מבוקרשט”…

המנהל גצל בן גצל שמע את הדברים כתם, כאילו הצהיב והוריק והתרגז מאוד על הנווד, וציווה לקרוא אליו את רוכל-הסיגריות שוואלב.

משנכנס שוואלב, סגר המנהל את הדלת ואת החלונות, התבונן מסביבו וקיים אתו שיחה ארוכה, אינטימית, בארבע עיניים, וחרש-חרש: “הקושיה? אולי מצותת מישהו מעבר לדלת? עולם של אנשי-מרמה, סכסכנים, בטלנים”…

לאחר השיחה החרישית הזאת, כשיצא שוואלב מלשכתו של המנהל, היו פניו לוהטים כבשריפה והזיעו כמו ביבר.69

“נראה שקיבל מנה יפה!” חשבו חבריו. אך הם טעו טעות גדולה.



פרק שישים ואחד: הולצמאן עושה מהלך אחר מהלך

שחקני התיאטרון של למברג עמדו לפני מלאכה חדשה. הם הוגיעו את מוחם: מה פתעום נעשה המנהל הבוקרשטי כה מקורב לבריינדלה קוזאק שלהם? וכדרכם החלו להתלוצץ על הזוג הזה, לחדד לשונותיהם ולהפריח זה אל זה חידודים עוקצניים:

“החיים אצלם כמאחורי בית-המרחץ.”

“התבוננו יפה אם אין כאן סיוג.”

“מזל טוב, בשעה טרופה.”

“יתן אלוהים בקושי.”

“שירוו שניהם מתחת.”70

מי יכול להעלות על הדעת שהולצמאן חותר, באמצעות היפהפיה הזאת, אל הפרימדונה הנריאטה שוואלב? אדם צריך היה להיות מחונן באפו של הולצמאן ובחוש הריח שלו, כדי שבזמן קצר למדי יריח שבריינדלה קוזאק היא הטוב שבשליחים למטרה זו. והוא ניגש אל המלאכה בחוכמה, בכישרון ובמרץ, בחשק כראוי.

ההתחלה היתה, כרגיל, בשיחה. טיול, ביקור בביתה – מכרים ותיקים. ככל שהמשיכו התחזקה הנימה הידידותית. “הוא נהנה לראותה. רק חבל ששצ’ופאק איננו כאן.”

“מה היה מתרחש אילו היה?” שואלת היא אותו ומביטה אליו בעיניה היפניות הקטנות ורוצה לנחש מה כוונתו.

“היה, לפחות, סופג מיתה משונה.”

“אמן, הלוואי, ריבונו-של-עולם, מפיו אל אוזני אלוהים!”…

כמעט-כמעט רצתה לומר “מפיך” – וחזרה בה. כל כך לא נוח לה לפנות אליו בלשון “הוא”! “ריבונו-של-עולם, כיצד יכול אדם להשתנות! אילו היה כאן שצ’ופאק ומטיל מבט ורואה מה נעשה מהוצמאך שלו, היה באמת סופג מיתה משונה”…

כך חושבת בריינדלה קוזאק ומסתכלת בהולצמאן ואינה יכולה לחדול מלהסתכל. היא מאזינה לדבריו ואינה יכולה לחדול מלהאזין. אין זה אותו אדם. חי נפשי, אין זו כלל אותה לשון. הוא מדבר פתאום על “תכלית”, על “עסק”, על “הון”. הוצמאך וה“הון” – חה-חה!.. הוא מתפאר שיש לו, ברוך השם מעט כסף… “אין הוא קפיטליסט גדול, אומר הוא, אבל עם שצ’ופאק יועל להשתוות. ההוא יש לו יהלומים, ולו יש מזומנים. מטבע מזומן, אומר הוא, יקר הוא מכל היהלומים, ייכנס הרוח באבי אבות הכסף”…

“יניח לו לשצ’ופאק!” קוטעת אותו בריינדלה קוזאק, “כיום כבר יש לו עוגמת נפש ולא יהלומים.”

“לא אאמין בכך עד שאראה במו עיני, ולא אשקוט עד שיצחצח שצ’ופאק את מגפי. שתבוא עליו כולרה יחד עם שיעולי!”

כשמדבר הוא בשצ’ופאק, מתרגז הוא, וכשהוא מתרגז, פורץ הוא בשיעול. לאחר שהשתעל, מכניס הוא את אצבעותיו לחזיה, פוסע לכאן ולכאן ברגליו הארוכות הדקות על-פני חדרונה של מאדאם צ’רניאק, מביט למטה אל קצות אצבעותיו ואינו פוסק מלהתפאר לפניה מה יש לו ומה הוא רכושו. ופתאום נעצר הוא באמצע הצעידה ומתחיל להצטדק לפניה מאין בא לו הכסף. פשוט, הרוויח וצבר, חסך והסתיר. “לא נורא, הוא התייגע וסבל דיו עד שהגיע לקצת תכלית. וכדאי שאלוהים כבר יעזור לו.”

“אמן, הלוואי, למה לא?” מוסיפה לו מאדאם צ’רניאק. “אין היא מבינה מה יש כאן להצטדק. כלום ביזיון הוא להיות בעל כספים? ביזיון הוא אם אדם הוא כתריאלי, דלפון, חוזר על הפתחים, כמו כל שאר היולדים הללו, המסתובבים, במחילה מכבודו, בלי תחתונים, ויודעים רק לשחק בקלפים, לעשות מעשי נוכלים, לחטוף גמילות-חסד שלא על מנת להחזיר!.. אין היא סובלת את מראם של הללו, רק משום שממון אצלם הוא שיממון… אצבעות דלילות… פיִ-פוּ-פָא… מה יש? אי-אפשר להיות שחקן טוב ולשמור על פרוטה? מהו אדם ללא כסף, שלא נדע? מה?”

“כגוף בלי נשמה,” ממהר הוא לסייע לה ומצטרף למנגינתה. הוא זוכר עוד מימי שצ’ופאק, ש“צרור” היה לה תמיד. החבריה היו משיחים, שבריינדלה קוזאק זו מפוטמת היא בכסף כמו בשנים. החיסרון הוא, טענו הם, שאין אלוהים עושה נס, שתבלע אותה האדמה כמו את קורח, והם יירשו אותה!..

הנה כך מתגלגלת ביניהם שיחה ידידותית-אינטימית, עד שעולים אט-אט וקמעה-קמעה לדברים חשובים, והוא מקיים אתה שיחה בדבר תכלית, עסק, תוכניות לעתיד: “עד מתי צריך להיות נע-ונד, מכור לחיה כמו יוקל בן פלקל זה? כלום אין זה הגיוני יותר אילו היתה הולכת, למשל, עמו, עם הולצמאן יד ביד? שני אנשים כמוהם, אכן מסוגלים לתקן משהו, לחדש משהו בעולם, הא? שני אנשים כמוהם, חי נפשי, כלבים מלומדי-שוט, הם כבר יודעים את שורש הרע… ואיך עושים כסף – אין צורך ללמדם. צריך לדעת לעשות כסף, והעיקר צריך לדעת איך לצבור כסף. להשתכר פרוטה לא קשה כשם שקשה לשמור על הפרוטה. יותר מדי יש החושקים בפרוטה, מה?”…

“יותר מדי חושקים,” מסכימה עמו בריינדלה קוזאק.

וכך משתלשלת שיחתם, אינטימית ועסקית, עד שהוא מגיע עמה אל העניין האמיתי הלוחץ עליו – אל הפרימדונה.

“צריך להעביר במלקות,” אומר הוא לה, “מיוקל בן פלקל זה את העֶגלה היפה.”

“את העֶגלה היפה, חה-חה?” חוזרת אחריו בריינדלי קוזאק, ועל פני-הירח העגולים השמנים נמסך חיוכון שמן, והוא מגלה לו את שיניה הלבנות. נראה שמרוצה היא. ראשית, משום שניחשה למי הוא מתכוון. שנית, משום שקרא לפרימדונה בשמה האמיתי, ושלישית, היום היא סתם מרוצה מהשיחה כולה… והולצמאן חודר לתוכה בעיניו המחודדות ומסביר לה, ספק ברצינות, ספק בהיתול, את הטעם לשם מה צריך להעביר את העגלה היפה.

“פרימדונה יפה, מבינה היא, ולו גם עגלה, טובה היא לפרנסה.”

“טובה לפרנסה, חה-חה!” מסכימה עמו בריינדלה קוזאק.

“סגולה מהרבי,” מוסיף הולצמאן, ספק ברצינות ספק בהיתול.

“סגולה מהרבי,” מהנהנת לו בריינדלה קוזאק ומעיפה לו בגנדרנות מכה בידה הקטנה, הקצרה והעבה. ופני-הירח השמנים שלה מזיעים מרוב תענוג. ועיניה היפניות הקטנות מתקטנות עד כדי כך, שכמעט אינן נראות כלל.



פרק שישים ושניים: הרומנים של בריינדלה קוזאק

מה יכלה להיות לגבי בריינדלה קוזאק משמעות הרמז של הולצמאן “ללכת יד ביד”? ואיך לא תשמח על כך נפש גלמודה, נודדת, תועה, הנעה-ונדה שנים כה רבות מעיר לעיר, מארץ לארץ, מתיאטרון לתיאטרון?.. כשהיה הולצמאן אצל שצ’ופאק ושמו היה אז הוצמאך, היה המצב שונה לחלוטין. ועתה, כשהוצמאך הוא כבר הולצמאן והוא כבר מנהל תיאטרון משלו, והשיג אתרוג נחמד כמו הבחורון ראפאלסקו, שהכול מתכתשים בגללו, והוא גם בעל הון קטן – הרי זה באמת דבר שונה… הם שניהם, אם ילכו, כמאמרו, יד ביד, ובידה עולה גם להעביר אליהם את “העֶגלה היפה” הנריאטה, והם מפליגים בנסיעה כל הארבעה עם הפרימדונה ועם הבחורון על-פני העולם – או-אז הרי באמת “שתחול עליה שנה כזאת”.

במחשבות ערבות כגון אלה ניגשה בריינדלה קוזאק שלנו אל המלאכה בשכל ובטעם, כדיפלומט אמיתי. והדבר עלה בידה, תודה לאל, באופן הנהדר ביותר. הטיפשונת הנריאטה בעלת הפרצופון היפה התפתתה והאמינה בכל ההצלחות והזכיות שהציעה לה. בעיקר שבתה מאדאם צ’רניאק את לבה בזה, שכך תהיה קרובה לבחורון, לראפאלסקו…

הנריאטה זוקפת עליה את עיניה הכחולות היפות ומסמיקה כסלק. בריינדלה קוזאק מבחינה בכך ומקדימה אותה: “אין היא מבינה מה יש כאן להתבייש; הרי זה דבר המתרחש עם כל אחד… אין צורך להכניס לה אצבע בפה, היא עלולה לנגוס… כלום אין היא רואה שהנריאטה היא כפרתו והוא כפרתה?”

הנריאטה בוערת באש להבה. “הוא כפרתה? מנין לה?”

“הו, היא כבר יודעת. מאדאם צ’רניאק יודעת הכול. אין דבר שמאדאם צ’רניאק אינה יודעת. אין דבר שמאדם צ’רניאק אינה מסוגלת לעשות. יבקשו אותה כהלכה, והיא תעשה הכול כהרף-עין. חת-שתים-שלוש – ושוברים צלחות!”

“בריינדלה! ליבתי! אהובתי!” נפלה הנריאטה על צווארה וכבשה את פניה הבוערים בגלימתה האדומה של מאדאם צ’רניאק.

לא בכדי יש לה לפרימדונה כינויים יפים, כגון “עגלה יפה”, “טיפשונת” ו“דייסת כוסמת”. נראה שהנריאטה קיבלה על עצמה להוכיח לעולם, שיש לה פרצופון יפה ושכל כלשהו אין. בריינדלה קוזאק מסוגלת היתה להכניס אותה לכיס הקטן, לקנות ולמכור, תריסר שלם של נערות טיפשות כמו פרימדונה זו של התיאטרון בלמברג. אח! מי שלא ראה את בריינדלה קוזאק באותה עת, לא ראה מימיו אדם מאושר ממנה. לכל בריה יש כוכב בשמים, ולכל בריה מיועד זמנה. הגיע גם זמנה של בריינדל צ’רניאק, היא בריינדלה קוזאק, שאף היא תתעלה ותצליח. הגיעה העת שגם לבה יתעורר מתנומה מתמדת, יתחיל לדפוק ולפרפר בהרגשה חמה של אושר אמיתי.

אלא שהחיסרון כולו הוא, שאין זו הפעם הראשונה אצלה, אין זה הרומאן הראשון, ונדמה שלא האחרון…

כמה פעמים כבר נכוותה בחייה! כמה מכות כבר חטפה מ“גברים רמאים, מושחתים, מרושעים” – וטרם למדה לקח.

היתה תקופה ששצ’ופאק זקוק היה ללטיפותיה, אז השתדך אליה, והיא האמינה לו – ואחר כך תלשה את שערותיה… עד היום אין היא מסוגלת לשמוע את שמו, ועם זאת היא מזכירה אותו שלוש פעמים ביום.

אחרי שצ’ופאק, חייך אליה שלישו של שצ’ופאק, מכרנו הטוב שלום-מאיר מוראבצ’יק, הלץ הגדול.

ברנש זה נכנס, כמאמר הבריות, במגפיים לתוך לבה. אמרו שהעניינים הרחיקו כדי כך, שחסרה רק חופה. ואת זה לא רצה שלום-מאיר מוראבצ’יק לא לשמוע ולא לראות. שחקן מטבעו הוא אדם השונא חופות. נערה, כלה, טיול, מתנה, ארוחת ערב, הלצה, ריקוד קל – הכול, ובלבד שלא תהיה חופה: “הטובה שבחופות היא הרעה שבמיתות”…

הרומאן של בריינדלה קוזאק עם שלום-מאיר מוראבצ’יק הסתיים ככל הרומאנים שלה, שלפניו ושלאחריו. כלומר, התחיל בגמילות-חסד ובעוד ובעוד, והסתיים בשערוריה חרישית, בכאב בלב ובשנאה לכל “הגברים הרמאים, המרושעים”. אבל איזה פצע אינו מגליד במשך הזמן? כספי גמילות-חסד שנטל שלום-מאיר מוראבצ’יק ממנה, נשארו אצלו, ומאדאם צ’רניאק נשארה מאדאם צ’רניאק (את השם “מאדאם” הוסיפה היא עצמה מחמת גיזרתה המכובדת ומחמת שנותיה…).


אך את תקוותה טרם איבדה. במוקדם או במאוחר יבוא בכל זאת הגבר שיידע להעריך את שווייה. הוא מוכרח, מוכרח לבוא ביום מן הימים. היא תכניס אותו אליה. תפתח לפניו את ארגזה. והוא יראה את אוצרותיה. הוא יראה לבנים, הוא יראה בגדים, הוא יראה תכשיטים. כל זה מוכן בשבילו… בשבילו… והוא עדיין אינו יודע!.. ואת לבה תפתח לפניו. את נשמתה תחשוף לפניו. אח! אולי אין היא יפה כאחרות, אולי אין היא צעירה כאחרות. אך איזו נאמנות, איזו אהבה רוחש לב כזה! אלו מסירות זכה והתקשרות כשרה חבויות בנשמה כזאת!..

הולצמאן הוא שעלה בגורלה של מאדאם צ’רניאק. הולצמאן הוא שהשתכן בלבה, שלט שם כמלך ופקד עליה כל עוד היה לו צורך בה. ואחר-כך, כשהגיעו הדברים למשהו ממשי, התברר שלא הבינו זה את זה. מה משמע, בעצם, ללכת יד ביד?.. אצלו היה המשמע שיש להם חלק בעסק, שתהיה שותפה ללהקה – מהיכא תיתי, למה לא? שתשקיע כסף, אח! בכבוד גדול!..

כסף תשקיע?.. חלק יהיה לה?.. כלום לכך התכוונה מאדאם צקרניאק???..

גברים רמאים, מרושעים! בריינדלה קוזאק המסכנה!



פרק שישים ושלושה: הולכים לביקור

ערב אחד, באמצע ההצגה, בין ההפסקות, ניגש המצנאט הלמברגי, דוקטור לוויוס-לוויתן, אל המנהל ברנארד הולצמאן וברוב נימוס הזמין אותו יחד עם המאסטרו הצעיר ראפאלסקו אליו לארוחת צהריים. “הוא מקווה,” כך התבטא דוקטור לוויוס בחיוך נחמד וגילה בשעת מעשה את שיניו הגדולות המוזרות, “הוא מקווה שלא יסרבו לו.”

“לסרב לארוחה כזאת?” פלט הולצמאן מבלי משים, תוך קריצה לראפאלסקו, שמשמעה היה: “מה דעתך על ‘דייטש’ טיפש כזה?” – “חס ושלום! אדרבה, בכל הביזיון, כלומר, בכל הכבוד!”

להולצמאן שלנו היה הביקור הזה חג גדול, מרומם. חג שיש להתכונן אליו. “יחטוף את זה הרוח עם העצמות! ממה נפשך, אם הולכים אל מצנאט כזה לארוחה, יש ללכת כבן-אדם.”

והוא מיהר אל בין החנויות וקנה במיוחד חליפה חדשה, קילל את עצמו ואת הגרמנים של למברג, התמקח עד לפרוטות, ובסופו של דבר רכש במיקח השווה, ניתן לומר, מציאה.

“שכה יאריך לחלות המנהל יוקל בן פלקל כשם שניתן אצלנו למצוא חליפה כזאת במחיר זה. מה אתה אומר, חביבי?”

“מציאה של גנב.”71

“אולי לא?”

“למה לא?”

“אז מה אתה צוחק?”

“ומה? שאבכה?”

“מי אומר לבכות? אח, שוטה בן פיקהולץ!” אומר הולצמאן ושניהם פורצים בצחוק מכל לב, ושניהם מתחילים להתכונן לביקור הנעלה. הולצמאן יושב כדי לגלח על רגל אחת את פניו הנוצצים הצהובים-ירוקים, בהשאירו לנוי שתי פיאות-לחיים. פיאות-הלחיים אכן תאמו מאוד את לסתותיו הרזות הנפולות ואת צווארו המתוח, שנשקף מתוך צווארון זקוף, לבן כשלג, ובו עניבה מעונבת במיומנות. זוג נעלי לכה חדשות עם שרוכים רחבים וצילינדר מוחלק נוצץ שעל ראשו המחודד הוסיפו יתר חן לקומתו המחודדת, כדי כך שידידו הצעיר ראפאלסקו לא יכול להתאפק והשמיע לו מחמאה, שהוא נעשה צעיר ויפה מיום ליום. “יפה יותר – אפשר, אבל צעיר יותר – אלוהים יודע,” אומר לו הולצמאן ברצינות ממש ומרכין ראשו אליו:

“אתה רואה, ציפורי שערות שיבה? שתבוא כולרה על שצ’ופאק, על כך חייב אני תודה לו.”

גם ראפאלסקו התלבש לקראת הביקור על-פי הז’ורנל האחרון. ידיו הגדולות הלבנות והיפות מאוד זהרו מתוך הסמוקינג, שנראה עליו קצת קצר מדי וצר מדי, משום שראפאלסקו עמד אז בגיל הצמיחה והגידול. החושן72 היפה הרחב, הלבן כשלג, זהר מתוך החזיה הגזורה והתחרה בצוואר הלבן היפה. כל דמותו הפגינה צעירות ורעננות כה רבות, עד שהיה ממש תענוג להסתכל בו. לא בכדי השליכה הפרימדונה הנריאטה שוואלב את כל מחזריה וחתניה והחלה “לכבוש את התינוק הזה”, ש“או לב טאטארי לו, או עיניו אינן במקומן, או עדיין מלפפון ירוק הוא.”

הנריאטה שוואלב, שרגילה היתה שהכול “יהיו כפרתה”, לא יכלה להבין מה קורה עם הבחור הזה. היתכן שהיא, הנריאטה, נמצאת תמיד לנגד עיניו, מתלבשת למענו – זה לא כבר התקינה לעצמה שמלת קטיפה “רפורמה”, מעוטרת בפרווה – עושה כל מה שביכולתה, עמלה בכל כוחה, והוא – לא-כלום! בחור משונה הוא, איזה פרא-אדם! הנה הוא שמח, קופץ, רוקד ושר… והנה הוא מתעצב, מהלך כמלאך שקוע בחלומות… “צריך לקחת את הבחורון בידיים!”

הבחורון (ראפאלסקן) אף לא זכר את הפרימדונה שוואלב. ראשו ולבו וכל כולו היו רק במקום אחד – בווינה. בלילה בחלום וביום בהקיץ ראה לפניו את וינה, ורק את וינה. וינה היא כעת בשבילו גן-עדן, שאליו כמהה נפשו. בווינה היו לנגד עיניו רק שני אנשים, שמשכו אותו אליהם כמגנט: “להתראות עם השניים ואחר-כך למות!”..

שרייזל נמצאת עתה בווינה, זאת יודע הוא מפי בריינדלה קוזאק. שימצא אותה, מן הסתם, בווינה – בזה אין ספק. השאלה היא רק אם תכיר אותו. והיא עצמה, איך היא נראית? ואיך תהיה פגישתם הראשונה? ומה אומר לה קודם כול? הוא לא יודיע לה שזה הוא; לא, שהיא עצמה תזהה אותו.

והיא מזהה אותו. מזהה מיד. והם נופלים זה על צווארו של זה. ודיבורים אין. אפסו המלים, פרט לשתיים: “רייזל” ו“לייבל”…

אל כל חלומות-הזהב הללו ניתוסף עוד חלום – זוננטאל… קשה רק לומר איזה משני החלומות הקסים אותו יותר. מי מהשניים תופס מקום רב יותר בלבו. רייזל, אלוהותו? או זוננטאל, האל עצמו?.. הנה הוא בא לווינה. יודעים אתם מה היא וינה? במה וינה מצטיינת? וינה היא העיר שבה שוכן זוננטאל, ומה היא וינה בלי זוננטאל?..

בלב דופק דורך הוא על סיפו של זוננטאל זה.

בפנים של מלאך ובחיוכון של השמש בבוקר קיצי יפה מסתכל בו אלוהי השחקנים ואמני הבימה, זוננטאל הגדול. נוטל את ידו ומוליכו אליו, אל החדרים הפנימיים ביותר של הארמון היפה הנהדר והוא מושיבו בכורסה מולו. והוא בוחן אותו במשחק. והוא משבח אותו כל כך, עד שראשו נתקף סחרחורת: “לא… לא בתפקידים כאלה עליו להופיע,” אומר לו זוננטאל עצמו באותה נעימה ובאותה לשון, שדוקטור לוויוס אמר לו בערב הראשון של היכרותם. “לא. כישרון ברוך-אלוה צריך להפגין את כוחו בתפקידים קלסיים יותר, רציניים יותר.” ושוב אותן מלים עצמן שאמר לו דוקטור לוויוס, ממש מלה במלה.

“דוקטור יוליוס לוויוס” קראו שני גיבורינו מעל שלט קטן על שער גדול וגבוה של חצר נהדרת בעלת סורגי ברזל ועלי לבנה גבוהים, שמביניהם נראה בית-חומה מוצק לבן, בית עשיר, המביט עליכם בנימוס וברצינות, ונדמה לכם שכאילו הוא אומר לכם: “כאן טוב. כאן נוח. כאן שקט.”

“ייכנס הרוח באבי אבות הכסף,” לא יכול הולצמאן להתאפק, גרף את חוטמו לתוך מטפחת מאוושת חדשה ומשך את חוט המצילה.



פרק שישים וארבעה: המצנאט הלמברגי

כשנכנסו האורחים המוזמנים, הולצמאן וראפאלסקו, אל דוקטור לוויוס, כמעט לא הכירו אותו. לאן נעלם החיוך הרחב על פניו הידידותיים? לאן נעלם שטף דיבורו נטול האתנחתות. כאן הוא איכשהו רציני, מיושב, חמור ומאופק יותר. והוא נעשה איכשהו קטן ונמוך בראש. לא עוד המצנאט שבתיאטרון, כלל וכלל לא דוקטור לוויוס שברחוב.

אין לומר שדוקטור לוויוס לא קיבל את פניהם בידידות. אדרבה, הוא עצמו עזר להם לפשוט את המעילים העליונים, הוליך אותם אל לשכתו המפוארת, הגדושה בספרים מן הרצפה על לתקרה. הושיב אותם בשתי כורסות גבוהות רכות ובנימוסיות פתח בשיחה עמם על דברים לא-מעניינים: איך נראית להם העיר? מה דעתם על מזג-האוויר ועוד דיבורים אפסיים יבשים מסוג זה, שאדם משתמש בהם כדי לצאת ידי חובה בבית אריסטוקרטי כלשהו, כשאתה מוזמן רשמית לארוחת צהריים, והשולחן עדיין אינו מוכן, ואתה מוכרח לשבת ולרעוב, ואין על מה לדבר. בעל-הבית מסתכל בך כמו במכת מצרים האחת-עשרה, והוא חושב: “איזה אורח משעמם הוא, אתה נאלץ לטפל בו כבתינוק”… והאורח מסתכל בבעל-הבית ושואל את עצמו: איזה רוח הביא אותי לכאן, שארעב? כלום אין בביתי ארוחה חמה, לכל הרוחות?"… מצב-רוחך משתפר קצת רק משקם בעל-הבית פתאום, מזמין אותך לשולחן הערוך ומציג אותך לפני עקרת-הבית, הלבושה מחלצות ומחייכת בידידות, ומושיבים אותך בראש, לימין עקרת-הבית המגונדרת, המחייכת בידידות, ומוזגים לך את הכוסית הראשונה, ומזיזים אליך את הקינוח, ומאכלים נשקפים מן הצלחות ומחייכים אליך ומדיפים ריחם עליך, ואתה מתחיל סוף-סוף להיכנס לתפקידך.

לאחר שבילו כחצי שעה בשיחות-הבל יבשות, קם דוקטור לוויוס יחד עם אורחיו המוזמנים, הוליך אותם דרך שורת חדרים גדולים וגבוהים, מפוארים עשירים, מקושטים ברהיטים, במסכים כבדים, במראות גבוהות נוצצות, והביאם לשולחן הערוך. אך במקום עקרת-בית מגונדרת, מחייכת בידידות, מצאו בראש השולחן בריה זקנה אפורת-שיער, בעלת פנים מקומטים, שהזכירה תחמיץ שפעולתו גאתה.

“אמא יקירה שלי,” אמר להם דוקטור לוויוס, לאחר שניגש אליה ונשק את ידה.

“אמא יקירה”, אשה בקפלט, בשמלת משי, עונדת עגילי יהלומים ופנינים גדולות, זיכתה בקושי את שניהם במבט. המבט היה קר כדי כך, שנקרש בתוכם חלב אמם. “מכשפה זקנה” – אמרו עיניו המחודדות של הולצמאן לידידו הצעיר. ושניהם, מורעבים כראוי, ישבו אל השולחן, לא הניחו שירבו לבקשם והתחילו לשכך את רעבונם, בסוקרם בשעת מעשה את דוקטור לוויוס. הם לא פסקו מלהסתכל בפרצופו, שקיבל כאן שוב חזות שונה לחלוטין. איכשהו הסתמן איזה חיוך על פניו, אך החיוך נראה כאיזו העוויה של אדם, הצריך לשבת כשהנה-הנה עומדים לעקור לו שן. הנה הוא אוזר את כל כוחו, מפשיל ראש, עוצם עיניים ופותח את פיו: “הא לך, הא לך, חלוץ, עשה מה שאתה רוצה”…

כך נראה הדוקטור. ו“אמא יקירה”? היא, כך נדמה להם, חשבה: “לשם מה הביא הנה את השלומיאלים?”… לא. לא היה שום נושא לשיחה. והדברים שדיברו לא התקשרו זה בזה. לולא נקישות המזלגות והסכינים על הצלחות, ניתן היה לשמוע כל בליעה, שבה כאילו נחנקו אורחינו. בהידור כזה עברה הארוחה חרש. והיו באמת תענוג ושמחה כשקם דוקטור לוויוס מן השולחן, נשק לידה של “אמא יקירה” ונכנס שוב עמם ללשכתו.

כאן פתח בעל-הבית מגירה של המכתבה היפה והוציא שלושה סיגארים שונים משלוש חפיסות שונות. עיניו החדות של הולצמאן העריכו שהסיגארים הם משלושה סוגים שונים: “טובים יותר, גרועים יותר, איומים”. מבין ה“טובים יותר” נטל בעל-הבית לעצמו, מה“גרועים יותר” נתן לראפאלסקו, ומה“איומים” הגיש להולצמאן.

בעת ההצתה התברר שהולצמאן מתמצא בסיגארים, כיוון שפניו התעוו והוא הרגיש מחנק עד כדי שיעול. לולא בא הולצמאן הנה במטרה מסוימת ולולא היתה לו ציפיה מסוימת, הֶ-הֶ-הֶ – היה מצנאט זה מקבל מנה בעד הכבוד שהוא מעניק. הולצמאן לא היה מתעצל ושואל אותו היכן השיג “סיגארי סרחון” כאלה, סוג סיגארים שמוכרים אחד-אחד בקרונות רכבת ויוצרו להרעיל זבובים. אך כיוון שהביקור היה לשם מטרה מסוימת, אזר הולצמאן כוח ועישן את הסיגאר מסוג גימ"ל, השתעל עד מחנק, ונוסף לכך גם שמע מפי המצנאט הזה הרצאה שלמה על “אמנות”, שההוא החל להשמיע מחדש לפני ידידו הצעיר ראפאלסקו.

“שוב הפזמון הזה. גועל נפש,” הירהר הולצמאן. “שוב אמנות, ושוב פעם אמנות, ותפקידים קלסיים. וגם וינה. אצלנו בווינה… וזוננטאל – זוננטאל שלנו… בקושי הבין את דבריו של הגרמני, והבחורון הטיפש הזה מביט אל פיו, סבור שזוהי ‘תורה משיניים’.73 מעשה שיימשך עד מחר. צריך להיכנס במוט-העגלה לתוך הגזוזטרה, אז יבוא הקץ.”

“תסלח לי, ר' ‘דייטש’, אני חי וקיים74 פשוט ואיני מבין חוכמות. אתה אומר שאסור לו לבחורון לשחק בתפקידים החזקים שעד כה, שעליו ללמוד. את וינה, אומר אתה, הוא צריך לראות. מהיכא תיתי, אולי אתה צודק. אך נשאלת השאלה, איך תעבור החתולה את המים? שמעת, מן הסתם, את הפתגם, ‘כשאין אצבעות – אי אפשר להציג אצבע משולשת’?”…

יחד עם מלים אלה קרץ הולצמאן בעין אחת לידידו הצעיר שיבוא לעזרתו.

אך ראפאלסקו – או שלא הבין או שהעמיד פנים שאינו מבין – לא בא לעזרתו. תקוותיו של הולצמאן מהמצנאט היו לשווא… והמצנאט הזדרז לקום ממקומו כאילו נכווה:

“סליחה! אתה מתכוון למכתב שהבטחתי, המיועד לידידי זוננטאל? תיכף ומיד. רגע אחד.”

לשווא ניסה הולצמאן להרגיעו שאת עניין המכתב ניתן לדחות לאחר-כך, לשווא חזר הולצמאן כמה פעמים על שלו, לשווא רמז לו רמזים ברורים, ש“הנסיעה עלולה להיות יקרה מאוד”, ש“החוט לא יספיק”, ש“יש להם פרוטות ספורות”. דוקטור לוויוס היה חירש לגבי כל הרמזים הללו, חירש כקיר.

משראה שהעניין הוא בכי רע, ניסה הולצמאן להשתמש בדיבורים ברורים. ואכן, רק ניסה. בטרם פצה הולצמאן את פיו לדבר על כסף, כבר מסר לו הדוקטור את המכתב הערוך, לחץ את היד, צילצל לשמש והצביע על שני ה“אדונים”, שהם רוצים ללכת, קם ובנימוס רב ליווה אותם עד הדלת:

“היום היא הצגת-האורח האחרונה שלכם. היום נתראה בתיאטרון. ודאי שנתראה, ואז נדבר על הכול. אַדְיֶה, להתראות.”



פרק שישים וחמישה: הצגת-אורח האחרונה בלמברג

ההצגה האחרונה של הלהקה הנודעת מבוקרשט עברה ביתר הצלחה, ביתר הידור והברקה לעומת ההצגות הראשונות. הצגה נדירה, מוצלחת, שעלתה יפה. כל השחקנים היו במקומם. הבימאי לא הצטרך להזיע. המנצח לא נאלץ “לחטוב עצים”. הלחשן היה בטל ממלאכתו. הכול הלך חלק כעל חמאה. שחקני שתי הלהקות כאילו תיאמו ביניהם את זמרתם, ומעל כולם ריחפה בהודה ושלטה רוחו של האמן הצעיר.

ראפאלסקו עצמו הרגיש, שבערב זה הוא אצלו בבית. ככל שהמחזה היה אפסי וטיפשי באופן משונה, הורגש בכל זאת שהמשחק הוא של אנסאמבל נדיר. אסתטיקנים אמיתיים נהנו. מבינים פחות אף הם התפעלו מאוד. והקהל הרב יצא מכליו והרס את התיאטרון: “רא-פא-לס-קו! רא-פא-לס-קו!”

וראפאלסקו נענה לקהל והופיע שוב ושוב ושוב, ולא לבדו, אלא עם הפרימדונה הלמברגית, שחילקה עמו את נצחון הערב הזה. כל פעם שנטל ראפאלסקו את ידה, הרגישה רטט חולף על בשרה: "הבחור הוא שלי… הוא כבר ילך אצלי ל’חדר' "… כך חשבה הנריאטה שוואלב וחייכה חיוך רחב בכל שיניה הלבנות ובכל אבני-החן המזויפות, שקנתה בזמן האחרון.

תוך הסתכלות בה נהנה מאוד גם אחיה הטרגיקון. לפני ברנש זה נפתח מכרה של זהב, וכל ההצלחות באו באחת. ראשית, הוא נפטר ממוצץ-הדם הזה גצל בן גצל. שנית, תקע לו המנהל הולצמאן יד, שהם נעשים שותפים ופותחים יחד תיאטרון תחת שמות שניהם: “הולצמאן, שוואלב את קומפ.”. וכמה שווה העובדה שהוא נפטר מחטוטרת על גבו – כוונתו לאחותו ינטל, היא הנריאטה, שנדמה לו כי סיחררה כראוי את ראשו של הבחורון. “שידוך לא רע,” הירהר בינו לבין עצמו ובשתי ידיו ניגב את פניו הסמוקים. “חברי הלהקה יתפקעו ויתפוצצו מקנאה, והמנהל שלי, יוקל בן פלקל בכינויו של הולצמאן, יותקף, אם ירצה השם, בשבץ יפה”…

“למה אתה מביט כל רגע בסדק ואת מי אתה מחפש?” אמר שוואלב לשותפו החדש הולצמאן, שהסתובב מאחורי הקלעים בפיזור-נפש והביט כל הזמן אל האולם, חיפש מישהו בעיניו.

“את יום אתמול,” ענה לו הולצמאן ולא פסק מלהביט אל השורות הראשונות.

הוא חיפש את דוקטור יוליוס לוויוס, שהבטיח להם לבוא לתיאטרון אל ההצגה האחרונה – ולא בא. את הולצמאן שלנו הרגיז המעשה כל כך, עד שכל הערב לא פסק מלקלל בכולרה ובכף-הקלע ובקללות אחרות את כל הדוקטורים ואת כל הגרמנים ואת כל המצנאטים במלוא עולם.

“את מי אתה מברך בתיאבון כה רב?” היו השחקנים תאבים לדעת.

“נזכרתי בדודי, חייט היה, וכל ימיו קבצן, אף-על-פי שהיה נוטל יתור75… הוא כבר בעולם האמת, זכותם של מכנסיו המטולאים תעמוד לו.”

אך בעיני השחקנים לא התקבל התירוץ על הדעת. הלכו והביאו את העניין לאוזני המנהל שלהם, שכאן הדברים אינם כה חלקים, שה"קשקשן מבוקרשט (הולצמאן) איכשהו מסובך בהתנהגותו, נבוך משמע בדיבורו – מה פירושו של דבר?

גצל בן גצל הקשיב להם בעיניים מושפלות ובקושי הבליג על חיוך:

“מסובך ונבוך?” חשב לעצמו גצל בן גצל. “בהמות של ממש אתם! מסובך ונבוך יהיה רק מחר כשיצטרך לנסוע מכאן… מחר תראו דבר יפה”…


*


ביום המחרת אכן אירע דבר יפה. דבר שלא אירע בלמברג למן היות למברג לעיר, למן קיומו של תיאטרון-יידיש שם, ולמן היות גצל בן גצל למנהל שם. פירקו לו את כל ה“חדר”, אימללו אותו… הוציאו ממנו במרמה את הפרימדונה – פרימדונה כזאת! – ובתוך כך נטלו ממנו גם את אחיה, הנווד, ועוד שחקן אחד, בני גרגרת, לחשן מוצלח! ואפילו מאדאם צ’רניאק, היא בריינדלה קוזאק, נעלמה עמם לכל הרוחות!

“מה עושים עכשיו?” קבל עתה גצל בן גצל המסכן ובכה לפני שארית הפליטה מקרב השחקנים, “אלא אם כן תקום ותסגור את התיאטרון, או שתשכב ותמות במיתה משונה!”

“אין דרך אחרת!” ניחמוהו השחקנים שנשארו, ולעת עתה פנו אל בית-הקפה “מונופול” ומרוב כאב-לב שיחקו בקלפים. ומנהל התיאטרון הלמברגי נטל רגליו על כתפיו והפליג אחרי הבורחים לווינה ולבוקרשט, ומשם, אם יהיה צורך, יסע הלאה. “שלא יהיה שמו גצל בן גצל, אם לא ישיג ויתפוס אותם! אלא אם כן אין אלוהים בעולם.”



פרק שישים ושישה: קורות-חייהם של השוואלבים


השותפות של שותפינו הנודעים, הולצמאן את שוואלב, נחתמה למזל-טוב בעיר העליזה היפה וינה באורח חגיגי.

הדבר היה באחד מבתי-הקפה-והאוכל של וינה, הרחוקים מן הקרויים “דרגה ראשונה”, אך בכל זאת ניתן לבלות שם די יפה בחדר צדדי, על כוס בירה פילזנית ונקניקיות טובות.

התכנסו לשם שותפינו השניים ביחידות ונדברו ביניהם על כל הפרטים, עיבדו את כל התנאים, סעיף אחר סעיף:

1) הולצמאן ושוואלב מייסדים תיאטרון בשם “הולצמאן, שוואלב את קומפ.”.

2) מנהלי התיאטרון יהיו שניהם: הולצמאן ושוואלב.

3) שני המנהלים מכניסים לשותפות: שוואלב – את אחותו הנריאטה כפרימדונה, והולצמאן – את השחקן המפורסם ליאו ראפאלסקו כמאהב ראשי.

4) כל הרווחים שיהיו אחרי ניכוי ההוצאות מתחלקים בין שני המנהלים לחצאים, חצי שלי וחצי שלך.

5) לשחק בתיאטרון אין המנהלים חייבים, רק השחקנים עצמם, אלא אם כן קורה שאחד השחקנים חולה כדי כך שאינו מסוגל להופיע על הבימה. אז מגיע שכרו של כל חולה למנהלים.

6) כל השחקנים עובדים על בסיס בולים. פירושו של דבר מה שנשאר רווח נקי מן הערב, נוטלת לעצמה קודם ההנהלה את המחצית, והמחצית הנשארת מתחלקת לשחקנים חלק כחלק, לכל אחד על-פי ערכו, פרט לראפאלסקו ולפרימדונה, המקבלים כל אחד שני חלקים.

7) בשום פנים ואופן אל להם לשחקנים לדעת מהו הרווח של ההנהלה, או, חלילה, ההפסד.

8) הקופאי של העסק יהיה…

כאן התגלעה מחלוקת קלה בין המנהלים: כל אחד מהשניים רצה, כמובן, להיות קרוב אל הצלחת. אך סכסוך זה יושב חיש מהר על-ידי המצאתו של הולצמאן: ליד הקופה צריך לשבת שוואלב, מפני שהוא קצת כבד-תנועה; אך תמורת זאת יהיו כל ההוצאות, הכספים, החשבונות והחישובים בידי הולצמאן.

ועובדו עוד כמה סעיפים קטנים לא-חשובים ביותר, וכולם בנימוס, בשכל ובסדר. כיצד לעבד סעיפים – את זה צריך לשאול את הולצמאן. לשם כך היה לו רבי טוב – שצ’ופאק, ימח שמו וזכרו!

לאחר שהכינו את כל הסעיפים צילצל הולצמאן וביקש להביא לו עט ודיו וגליון נייר כדי לחתום על החוזה, והוא אמר לשותפו בידידות גלויה:

“נו, להתיישב ולכתוב!”

“אני?” ענה לו שוואלב בתמימות ודחה מלפניו את הדיו והעט. “מימי לא החזקתי, כשם שאני יהודי, עט ביד.”

“אכן, באמת?” שב ושאל אותו הולצמאן, מעמיד פנים תמהים. “איך יתכן שאין אדם יודע לכתוב כמה שורות, לפחות בלשוננו, כוונתי יידיש פשוטה?”

“מנין?” הצטדק שוואלב במלוא הרצינות לפני שותפו. וכיוון שכבר הגיע לכוס הבירה השלישית, חשה עצמה לשונו כאילו הותרה, והוא פרש לפני הולצמאן קורות-חיים נאים למדי, שאנו מוסרים כאן בקיצור נמרץ:

“הוא עצמו נולד, אינו יודע היכן, וגדל כיתום – אינו יודע ממי. כלומר, בעצם היו שלושה יתומים: הוא ואחיו הבכור, ניסל שמו, זה שהוא עתה בלונדון, ונוסף לכך אחות קטנה, ינטל, היא הפרימדונה המכונה עתה הנריאטה, התגלגלו הם, משמע כל השלושה, כל אחד על אשפה אחרת, עד שריחמו עליהם אנשים טובים ואיכשהו שמו אותם זה לכאן וזה לשם. אותו ואת אחיו ניסל מסרו לאופה, שיעסקו במכירת כעכים מאפה-ביצים. לא היתה העבודה לטעמם, לפיכך פנו לגלגול סיגארים. בסיגארים מרוויחים יותר, כלומר גם בסיגארים אתה מקבל מכות מצרים. המזל היה, שהוא, איזאק שוואלב, כישרון היה לו מאז ומתמיד למשחק. משהגיע חג הפורים היה צובר זהב… הם בשניים, היו מכסים איכשהו את הוצאותיהם. כלומר, עירומים ויחפים היו, וגם רעבים, אבל כלפי חוץ הציגו אצבע משולשת. רעים היו הכאבים שלאחר הלידה, כלומר האחות הקטנה. מה לעשות בנערה? מסרו אותה להיות משרתת לשרת באיזה מקום תמורת פת לחם, ובלבד להיפטר מחטוטרת על הגב. אלא שהיו להם צרות עמה, צרות על-גבי צרות. כל שלושה שבועות החליפה את מקום העבודה. משום שלמן ילדותה היתה, לרוע המזל, נערה מוצלחת. כלומר, לא כל כך מוצלחת בשכלה כמו ביופיה. ובעלי-הבתים רובם טבע כזה יש להם, שכה תבוא מגיפה עליהם, כשהם רואים נערה יפה, נעשים הם כפרתה… אילו היה, לפחות, האח הבכור ניסל בבית, היה מתחשב עמם ביושר. הם כבר היו דואגים למחסורם של בנים ובני-בנים. כיוון שאחי ניסל – אתה רואה אותי? כלב אני בהשוואה עמו! אלא שהתחשק לו, משמע, להפליג לכל הרוחות, ללונדון ודווקא ברגל, והבטיח לכתוב מכתבים כל שבוע. ולבסוף – מי? מה? – נסע לו ושכח את ה’הֱיֵה שלום'. ומתי נזכר לכתוב? הֶט-הֶט! כשהוא, איזאק שוואלב, כבר נעשה שחקן של תפקידים טרגיים חזקים, ואחותו הקטנה – פרימדונה אצל יוקל בן פלקל. נו, נשאלת השאלה: מתי היה לו לשוואלב, הפנאי ללמוד כתיבה?”

לאחר ששמע את הביוגרפיה המעניינת הזאת מפי שותפו גלוי-הלב נאלץ הולצמאן שלנו להודות שהוא צודק בהחלט. “הוא עצמו, כלומר הולצמאן, יודע לכתוב, בעצם, רק בשעה שאין איש רואה. אך אם רוצים לשוחח על כך מצד שני, לשם מה בכלל לכתוב?” – ובהשמיעו מלים אלה קרע הולצמאן את גליו הנייר החלק לשניים ואמר לשותפו:

“בראש לאדמה עם כל הניירות והכתיבות! ‘לא השטר משלם אלא האדם משלם’. נושיט יד זה לזה לשם תקיעת-כף, שכל מה שנדברנו הוא קדוש וטהור. נשתה עוד כוס בירה ונתנשק בפיותינו: לחיים! יתן אלוהים במזל ובהצלחה!”

“לחיים! לחיים! יתן אלוהים בהצלחה ובכל-טוב.”

“אמן!”

“אמן, אמן.”



פרק שישים ושבעה: הביקור הראשון אצל זוננטאל הגדול

עם בואם הביתה, מבוסמים קצת, לא סיפרו שותפינו לאיש שהתקשרו בהסכם לשם עסק רציני. הם רק החלו לחקור את העיר וינה ולחפש אולם מתאים לתיאטרון-יידיש. אך חיש מהר נוכחו לדעת שעמלם לשווא. וינה איננה עיר ויהודי וינה אינם יהודים. “יהודים – כך אמר הולצמאן – היכולים להתקיים בלי תיאטרון-יידיש, יהודים הרצים לשמוע את זוננטאל או מסתפקים בקאבארט, או סתם באיזה מרזחון, שבו מתכנסים על כוס בירה, מעשנים סיגארים ומאזינים לשיר ‘חווה’ או ‘יום שישי בערב’, ומוחאים כף ומלקקים את האצבעות – יהודים כאלה כדאי לתלות על עץ או להרוג ברובה.”

כך שטח הולצמאן את טענותיו ב“מענה לשון” משלו ונדבר עם שותפו שוואלב, שיירקו על וינה המגוהצת ומוטב שיפליגו חזרה אל הפרובינציה, אל העיירות הקטנות של גאליציה הברוכה, בוקובינה, רומניה, במקומות שיהודים עדיין לא ליקקו מעץ-הדעת, הקהל רץ ומתכנס לראות שחקני-יידיש, כשם שמתקהלים, למשל, להסתכל בדוב, בפיל או בקוף…

הדבר היחידי שעדיין עיכב את הולצמאן בווינה היה זוננטאל. “שחקן שהוא בעל מיליון משלו, ראוי שלמענו יבלו יום מיותר בווינה.” כך אמר הולצמאן, לא משום שהוא מתפעל ממיליונים. “חס וחלילה! מהו מיליונר לגבי הולצמאן? הוא כבר ראה בחייו מיליונרים. כבר דיבר עמם, נסע עמם באותה מרכבה, ואם רצונכם בכך, כבר סעד עמם ליד אותו שולחן.” (רמז לדוקטור לוויוס-לוויתן בלמברג.) הולצמאן, מבינים אתם, טעמו עמו, ששחקן כזוננטאל, שעלה בידו להגיע למיליון, לא לבזבז אותו, לא להוציאו על שיכר ולא להפסידו בקלפים, סתם ראוי שיבואו להסתכל בו.

והולצמאן ריענן את לבושו, החליק את הצילינדר, קנה לו כפפות חדשות וסוכך חצי משי, נטל עמו את המכתב שנתן להם דוקטור לוויוס-לוויתן ואמר לבחורון:

“נו, ציפור-שיר יקר שלי! ברגל ימין”…

אפילו שוואלב השותף הזדרז לומר, שגם הוא היה חושק להתלוות בדרכם לזוננטאל. “הואיל ומדובר הוא בשותפות, הרי טבעי הוא.” אבל הולצמאן קיצץ את כנפיו: “לא להעיז! מסחר איננו אחווה. שותפות אמנם שותפות היא, אך צריך לדעת מי מתאים למה.” שוואלב לא הבין את ההתעקשות: “מה יש? זה יעלה ביוקר, אם ילכו שלושתם? הוא ינגוס לו חתיכת זוננטאל?” – הסביר לו הולצמאן על-פי שכל: “כל אדם צריך לדעת את מעמדו. הנח לחזיר להיכנס לבית, והוא יטפס על השולחן”… זה כבר חרה קצת לשוואלב והוא רמז להולצמאן שלא ישכח, שראשית, הפרימדונה הנריאטה שוואלב היא אחותו, והוא, שוואלב, אחיה הוא… אז התרגז הולצמאן, מצדו, פרץ בשיעול והתחיל פתאום לדבר עמו בלשון-הקודש: “לא מעוקצך ולא מדובשך – אל תזחל אל עלית-הגג שלי ואל תחרבן על הסולם”…

לא ראפאלסקו ולא הולצמאן לא יכלו להבין מדוע זוננטאל גדול כזה אינו שוכן בבית-חומה משלו, אלא במלון. מילא, אחד משלנו, המתגלגל על כל האשפות, עושה הכרה עם כל התרנגולות, הברווזים, עקרות-הבית והפשפשים – הרי אנו שחקנים יהודים מסכנים, אבל זוננטאל? בווינה? היתכן? ושוב, היתכן?"

אלו היו טענותיו של הולצמאן בנסיעתו עם ראפאלסקו ברכב הדור למדי אל זוננטאל. אך משהגיעו אל המלון המפואר, שהתגורר בו זוננטאל, וצעד לקראתם איזה בן-אדם לבוש מדים עם כפתורי זהב, שינה הולצמאן מיד את דעתו ואמר לידידו הצעיר ראפאלסקו: “ייכנס הרוח באבי אבות הכסף!” ולבן-אדם בעל כפתורי הזהב הודיע שהם רוצים לראות את זוננטאל. כפתורי הזהב סקרו את שני הברנשים מלמעלה למטה והודיעו להם שאת זוננטאל אי-אפשר לראות. “למה, למשל?” “מפני שזוננטאל אינו מקבל”. “מה פירוש אינו מקבל?” את השאלה הזאת השאירו כפתורי הזהב ללא מענה, וכבר פנו ללכת משם. אמר הולצמאן בגאווה שיש להם אל זוננטאל מכתב מאישיות רמת-מעלה מאוד, שרכושו לא פחות אולי מזה של בעליו. אל יחשוב שהם מי יודע מי: ראשית, גם הם עצמם שחקנים…

אז אחז הולצמאן בצילינדר שלו ושלף כפפה אחת ומיד שוב העלה אותה וכיבד את בעל כפתורי הזהב בטפיחה על הגב. כפתורי הזהב נבוכו קצת מיחס זה, נטלו מהם את המכתב, עלו למעלה, הניחו למבקרינו לחכות רגעים לא-מעטים על המדרגות וירדו חזרה בהודעה ברורה, שזוננטאל מבקש מאוד סליחה. הוא עובד עתה בלימוד תפקיד חדש. אם רוצים הם דווקא לדבר עמו, יכולים הם לבוא הערב לתיאטרון, מאחורי הקלעים, בין המערכות…

יותר לא ניתן להוציא מאדם זה, אף לא מלה. שכן, בטרם פצו פה לדבר, הראה בעל כפתורי הזהב למבקרינו, שבאחוריו עונד הוא כפתורי זהב כמו לפניו.


*


“מה שחלמתי הלילה ושלשום וכל הלילות השנה יחול על זוננטאל יחד עם דוקטור לוויתן ועם כל המצנאטים שבכל העולם! אבל מה, ציפור-שיר יקר שלי? שי”ן פתח – שא!"

כך אמר הולצמאן לראפאלסקו בדרכם הביתה, ופני שניהם להטו כאש.



פרק שישים ושמונה: תקוות-שווא

משחזרו מן הביקור הנעלה כספוגי-מלקות, התקבלו מכרינו ב“ברוך הבא” של חבורת השחקנים, שפגשו אותם, וב“שלום-עליכם” נרחב:

“נו?”

“מה, נו?”

“מה נשמע אצל זוננטאל הגדול?”

“מה יישמע?” מתח הולצמאן את דבריו והעמיד פנים אדישים-תמימים. “תארו לעצמכם שזהו זוננטאל ואין שני לו.”

והולצמאן אזר כוח והחל לקשקש בקומקום, לספר על חידושים אצל זוננטאל, איך הוא חי בהידור ואיזה אדם נהדר הוא ואיך קיבל את פניהם וכיבד אותם בתה, בבירה ובסיגארים. “כל סיגאר בעובי כזה!”

והולצמאן הראה בשתי הידיים באיזה גודל הם הסיגארים, וביד אחת נכנס ישר לתוך פניו הסמוקים של שוואלב. שוואלב, שהוא, כידוע, מומחה לסיגארים, לא יכול להבליג והעיר, שסיגארים בגודל כזה, כפי שאומר הולצמאן, אינם קיימים כלל בעולם, שהרי מי כמוהו בקי בסחורה זו, שכל ימיו סחר בה?

“אכן, חבל, חי נפשי,” קטע אותו הולצמאן. “שפנית לא למלאכתך. ולוואי שהיית נשאר במקצוע הסיגארים שלך, או-אז היתה הבימה היהודית נשארת בדחליל אחד פחות”.

תשובה זו היתה קצת חריפה מדי לשחקן כשוואלב, ופניו הסמיקו עוד יותר והוא החל להזיע. אלא ששוואלב לא היה אדם שיחוש את עצמו נעלב קשות וירחש שנאה לאורך זמן. לפיכך אין להתפלא שעד מהרה השלימו ביניהם, וסוכם בו במקום שבערב ירכשו תא בבורג-תיאטר76 וכולם יחד ילכו לשמוע את זוננטאל; היינו – כולם יחד סתם דיבור הוא. ילכו רק חמישתם: שני המנהלים, ראפאלסקו והנריאטה ובריינדלה קוזאק.

“ושאר החבריה?”

“ושאר החבריה,” פסק הולצמאן, “אינם חולים לשבת בבית וללגום תהילים. ובלית ברירה, אם בכל זאת מתחשק להם, יכולים הם לטפס, במחילה, למעלה-למעלה ביציע העליון. אז, ראשית, יעלה הדבר בזול, ואגב, יהיו קרובים לאלוהים.”

הקיצור, הולצמאן שלנו לא גילה כל סימן של אי שביעות רצון. אדרבה, באותו בוקר היה ער ודברני מתמיד, העווה את פניו בהעוויות שונות, ליווה את עצמו בזמרה קלה ובריקוד קל, משל פקד אותו אושר.

שונה לגמרי נראה המבקר השני, ליאו ראפאלסקו. עד כמה שהיה הולצמאן ער ושמח, היה הוא מודאג ועצוב והסתובב ככרות-ראש. כל מחשבותיו המתוקות הסתיימו בלא-כלום, ומכל חלומות-הזהב שלו נשאר יום אתמול שעבר.

חלומו הראשון היה פגישתו בווינה עם בת החזן, רייזל, היא רוזה ספיבאק, שבגללה לא ישן בלילות… והחלום השני היה – קבלת-הפנים שיעניק לו זוננטאל הגדול.

לשווא כה נמשך לווינה, אל הזמרת המפורסמת מארצ’לה אמבריך, שאצלה גרה רייזל שלו, היא רוזה ספיבאק. אחרי שאלות וחקירות נודע לו רק דבר אחד: שמארצ’לה אמבריך וגם רוזה ספיבאק אינן נמצאות בווינה. מאדאם צ’רניאק, שערבה לו קודם כי רוזה נמצאת בלי שום ספק בווינה, והבטיחה לו למצוא את רוזה ולזמנו עמה בלי שום תירוץ, השתנתה איכשהו בווינה והחלה לדבר עמו בשפה אחרת. כל פעם היתה באה אליו בחדשה אחרת: תחילה סיפרו לה, שרוזה נפרדה ממארצ’לה אמבריך ונסעה מכאן לברלין עם איזה שחקן… אחר-כך הביאה ידיעה, שרוזה בפאריס בקונסרבטוריון, לומדת על חשבונו של גבר עשיר, מצנאט, ז’אן רשקו, נוצרי, שהתאהב בזמרת היהודית עד ש… אחר-כך באה בגלימה אדומה, קראה לראפאלסקו הצידה ולחשה סוד באוזנו, שיודעת היא ברורות, כי רוזה ספיבאק היא עתה בלונדון, מופיעה בקונצרט יחד עם כנר מפורסם, בחור יהודי, גרישה סטלמאך, ששמו הולך לפניו. ואומרים שגרישה סטלמאך זה הוא חתנה, או כבר התחתן עמה…

“שקר וכזב!” נפלטה מבלי משים קריאה מפיו של ראפאלסקו.

“מהו שקר וכזב?” חזרה ושאלה אותו מאדאם צ’רניאק והטילה בו מבט מעיניה היפניות הקטנות, ועל פני-הירח הלבנים שלה הופיע חיוכון, שהשתפך עד לפיה הגדול בעל השיניים הלבנות והחזקות.

אח! לולא התבייש, היה ראפאלסקו מרים את ידו על מכשפה זו – עד כדי כך נראתה לו מאוסה ברגע זה עם פניה העגולים, עיניה היפניות הקטנות וגיזרתה הרוקדנית בגלימה האדומה, אם כי זה לא כבר נשאה חן כה רב בעיניו!… לא, אין זו בריינדלה קוזאק כפי שהיתה, בהחלט לא!



פרק שישים ותשעה: האיש יצא מדעתו

התא שתפסה החבורה שלנו בבורג-תיאטר של וינה הכיל חמישה אנשים שונים, וכל אחד מן החמישה הגיב על ההצגה ועל הופעת זוננטאל הגדול לפי דרכו.

ראשו של הולצמאן נתון היה כולו לקהל ולתפאורה. “זהו תיאטרון!” אילו עזר לו אלוהים שיהיה לו, כדומה למשל, בעוד שלוש שנים תיאטרונון כזה, או-אז היה מראה לעולם מי הוא הולצמאן. או-אז היה נכנס הרוח באביהם! שהרי בל נשלה את עצמנו: הבנה יש לו להולצמאן לא פחות מאשר לגרמנים האלה. כסף מעט אף הוא מצוי. וכוחות, ברוך השם, אינם חסרים. דבר אחד בלבד – איפה לוקחים אצלנו קהל כזה?..

ועיניו של הולצמאן גולשות מעל התא אל האולם, על ים הראשים המבריקים של הקהל המהודר והנוצץ, שמילא את התיאטרון הנהדר. ומפיו ניתקת קללתו הרגילה – “כולרה”, שתבוא לא יודעים על מי: אם על הגרמנים, שגדשו את התיאטרון, או על היהודים, שאינם מעדיפים ללכת לתיאטרון-יידיש, שהוא, הולצמאן, התכונן להקים כאן, בעיר ארורה זו. “פויה!” אמר הולצמאן לעצמו. “צריך לברוח מכאן מהר ככל שניתן לאיזו עיירה אי-שם, לעיירה יהודית. כפרה כל הקהל המקושט הזה עם ראשיהם החלקים הגלויים בעד יהודי אחד מהולנשט.”

כמעט כך חשבה גם מאדאם צ’רניאק, אבל באופן אחר. בריינדלה קוזאק למדה במשך הזמן הקצר להכיר את הולצמאן ואת שאיפתו, שהיתה גם שאיפתה שלה. היא רק ציפתה לרגע המאושר, כשיצהיר לפניה הולצמאן שהוא כבר מוכן ללכת עמה “יד ביד” באמת לאמיתה, כלומר, ממש להעמיד חופה. או-אז – הו, אז יעמידו שניהם תיאטרון כזה, תיאטרון כזה!..

ומחשבותיה תופסות ונושאות אותה לרגע הרחק-הרחק מכאן. אי-שם בעיירה יהודית בגאליציה או בבוקובינה. שם היא כבר רואה עצמה בתור “גברת הולצמאן”, אשתו של המנהל הולצמאן. הם כבר, בעזרת השם, בעלים של תיאטרון משלהם, עם תפאורות משלהם, עם להקה משלהם, מורכב משחקנים שכולם מפורסמים. ביניהם הבחור הצעיר ראפאלסקו, והפרימדונה הנריאטה, שכבר אין שמה הנריאטה שוואלב, אלא הנריאטה ראפאלסקו… “כן, הנריאטה ראפאלסקו! לכך כבר תדאג היא, מאדאם צ’רניאק, שהשידוך יהיה שידוך. וכשיהיה השידוך שידוך, יפסיק הולצמאן להסתכל בפרימדונה כחתול על שמנת, ויפסיק להשתוקק לציפורים, תבוא עליו מכה!”…

בריינדלה קוזאק היתה עוקבת בעיניה היפניות הקטנות אחר כל צעד וכל שעל של הולצמאן, והיטב ראתה איך הוא רוקד סביב הפרימדונה שוואלב לא כפי שרוקדים מסביב לפרימדונה… “צריך להשתדל ולקשר את הריבה הטיפשה הזאת יפת-התואר עם הבחור המוזר, ומהר ככל שניתן”… כך אמרה לעצמה והחלה לפעול בכל הכלים. קודם כול להוציא מראשו של הנער המוזר את הנערה רוזה ספיבאק, שישכח אותה, ואחר-כך לפנות אל אחיה של הפרימדונה, לנווד, לפתוח את מוחו שיפעל כי אחותו יפת-התואר תתחתן עם שווה לה במעמדה (ומה יכול להיות שווה יותר מזוג זה?) ותפסיק לבלבל את הראש לאנשים המתאימים לה כקדחת…

ובריינדלה קוזאק מטילה מבט על הנווד, המביט אל הבימה ונפשו נמצאת מי יודע איפה. “כוס בירה עם נקניקיה אולי היו רצויים עתה מאוד,” חושב איציק שוואלב, והמחשבות נושאות אותו אל המזנון, אל השולחנות הקטנים המכוסים בלבן, אל הבקבוקים והכוסיות, אל הצלחות והמזלגות, אל כל הדברים הטעימים… ובשעת מעשה הוא מעמיד פנים כאילו הוא שקוע מאוד במשחק וכאילו מתפעל הוא מזוננטאל הגדול, עד שהרוח חוטפת אותו מכאן!

גם אחותו, הנריאטה, מביטה אל הבימה ועסוקה בעצמה. היא התקשטה הערב, שממש תענוג לראותה. הסתרקה אצל ספר לפי האופנה האחרונה, לבשה את היפה בשמלותיה וענדה על עצמה את כל אבני-החן האמיתיות והמזויפות. לא כל כך בגין זוננטאל הגדול התקשטה כך, כמו למען ראפאלסקו הצעיר, שלפי שעה אין הוא עדיין כולו שלה; אך קיימת תקווה ש… הו! סמכו עליה, הנריאטה יודעת. הנריאטה כבר בקיאה בדברים אלה. תחילה צריך לענות קצת את הבחור… שיעלה לו הדבר בקושי… ואחר-כך, כשיבוא אליה, ככל אלה שבאו אליה, וילחך את העפר שתחת רגליה… אז כבר תדע מה עליה לעשות…

אבל מה מתחולל בו עתה?.. הנריאטה מתבוננת בראפאלסקו – אין להכירו כלל. למעלה ממחצית גופו רכון מן התא החוצה, הוא כולו שם, על הבימה, והוא שקוע כל כך במשחק, שאין הוא רואה ואין הוא שומע איש חוץ מזוננטאל, זוננטאל הגדול. והוא רועד בכל גופו, ופניו להבה, ועיניו בוערות. והוא פוכר את אצבעותיו, ומדי פעם פורצת אנחה מלבו. הנריאטה מביטה בו ואינה מסוגל להבין מה מתחולל בו. אף לרגע אין הוא מנתק את מבטו מן הבימה. אדם יושב עמה באותו תא – איך אין משמיעים אפילו מלה אחת? איך אין מעניקים לזולת אף חצי מבט? שתיגמר כבר המערכה, והיא תעצור בעדו, היא תאמר לו, היא כבר תאמר לו ש… הס! הנה הסתיימה המערכה הראשונה, וראפאלסקו יוצא בכלל מדעתו. בדמעות בעיניו החל לוחץ את ידו של כל אחד לחוד, מהולצמאן עד בריינדלה קוזאק. וכשהגיע אל הטרגיקון שוואלב חיבק אותו ונשק לו:

“הנה מה פירושו של משחק! הנה כך צריך לשחק!”

הנריאטה שוואלב עמדה מן הצד, התבוננה בו ואמרה לעצמה:

“לא. הבחור פגוע בשכלו… האיש יצא מדעתו”…



פרק שבעים: אותו בעל-חלומות שהיה

עם סיום המערכה הראשונה החל הולצמאן לדון עם הסדרנים הראשיים של הבורג-תיאטר בדבר כניסה אל מאחורי הקלעים אל זוננטאל. התברר שזוננטאל יכול לקבל רק אחד מהם, את הצעיר יותר, שעליו כותב לו דוקטור לוויוס מלמברג.

“בוקר טוב, שכנתי, אני מביא צנון… מה שחלמתי אתמול והלילה”77

כך פצח הולצמאן בלשונו, אך נאלץ תיכף לעצור, כיוון שראה לפניו את כל השחקנים וביניהם הפרימדונה שוואלב ובריינדלה קוזאק. בור אילו נפתח, היה קופץ לתוכו בעודו חי. הוא התבזה לעיני חברי הלהקה, שהחליפו מבטים בלא מלים, ובפרט לעיני שותפו שוואלב, שהביט עליו במבט ערמומי, כאומר: “היתכן, איך זה? אחרי סיגארים כאלה?”… ובינתיים אין הלילה עומד במקום אחד, הרגעים קצרים, וראש-הסדרנים מחכה. נטל הולצמאן את ראפאלסקו והוליכו הצידה ולחש סוד באוזנו, שאך היום נודע לו כאן בתיאטרון דבר חדש: “זוננטאל זה בן יש לו, ‘תכשיט’, שראוי הוא שיפקדוהו צרות ארוכות ושנים קצרות; כל-בויניק של ממש! ‘קדיש’ זה אינו חדל מלחתום על שטרות, ואבא שלו אינו חדל מלפרוע.”

“לכן עליך להשתדל,” הטעים הולצמאן בכל איבריו המהודרים, “שלא יהיה מה שהיה עם המצנאט הלמברגי, שיחטוף אותו הרוח! שתדבר אליו דברים ברורים על עניינך – ואל תיתן שיירקו לך לתוך הדייסה! כי אם אדם כבר אוכל חזיר, כדאי שהשומן ייזל על הזקן… הבנת?”

אך אז קרה דבר עם גיבורנו הצעיר, שהולצמאן לא האמין למראה עיניו ולא למשמע אוזניו. קשה לומר מה קרה: או משום שהולצמאן כה הציק לו ברמזיו על הדברים הברורים, או משום שנעלב מאז הבוקר, מאחר שזוננטאל סירב לקבלם בביתו, ואולי היה סתם נרגש – אבל בשעה שהיה ראפאלסקו מוכן, כמדומה, ללכת עם ראש-הסדרנים אל מאחורי הקלעים, הסתובב פתאום אל הולצמאן ואמר לו בקיצור נמרץ:

“לא, איני הולך.”

“הא? מה?”

“איני הולך.”

“מה פירוש, אינך הולך?”

הולצמאן שיפשף את עיניו והחל להסתכל לאור החשמל הבהיר בפניו של ידידו הצעיר – מה קורה לו? איך אפשר שהבחורון לא ירצה לציית להולצמאן? זה היה ה“לא” הראשון ששמע מפיו אי-פעם. ב“לא” זה, ובכלל בנימה שבוטא ה“לא”, היתה החלטיות כזאת ותקיפות כזאת, שהולצמאן כבר לא שב לשאול אפילו – מדוע “לא”. הוא רק הסתכל שוב בעיניו מן הצד ונבהל והשתומם. ברגע זה עלול היה הולצמאן להרגיש כמעט מה שהרגיש בלעם, כשאתונו שמתחתיו נעשתה בעלת-דיבור והחלה להשמיע מלים כבן-אדם.

“לא אז לא,” אמר לראפאלסקו כאילו בחיוך, שלא תאם את חזותו עכשיו.

אפשר לומר שברגע זה זז הולצמאן באחת, הזדקן בכמה שונים. אפו המחודד נתמתח בצורה מוזרה, כתפיו המחודדות התכופפו באופן מוזר, ותקף אותו מחנק עד כדי השתעלות. בינתיים נשמע צלצול הפעמון, המודיע שהסתיימו רגעי ההפסקה, והקהל החל מתיישב במקומותיו בתיאטרון, וגם שני גיבורינו פנו אל תאם.

בצאתם מן התיאטרון נאספו יחד כל שחקני הלהקה, שזה עתה הורכבה, " הולצמאן, שוואלב את קומפ.": החמישה מן התא, וגם השאר, שישבו ביציע; עתה צעדו על-פני רחובות וינה ודיברו כולם יחד, ובידיים, על-פי הנוהג. מסרו זה לזה את הרושם שעשה עליהם התיאטרון הווינאי, הביעו דעה, מתחו ביקורת. ובתוך כך השתדל כל אחד לשכנע את חברו, הניע ידיו במרץ, צחק, רעש והמה. תכופות למדי נשמעו מלים, כגון “דחליל”, “יולד”, “בול-עץ”, “קרן-שור”, “מטומטם”, “יורק יתדות”, “ממלל תהילים”, “זולל תפודים” וכדומה כינויים מפולפלים משונים, שניתן לשמוע בין שחקנים יהודים. אל מי כוונו הכינויים המפולפלים הללו, קשה לומר. אך היה שמח. הקריאות התפזרו הרחק משם. הצחוקים הרחיקו עוד יותר. נראה היה כאילו זרם של אנשים חדשים בעלי לשון חדשה פרצו לתוך חיי היומיום הווינאיים, ולא גרמני אחד, סבור אני, נעצר והסתכל בפליאה בחבורת אנשים אלה, שבהתנהגותם הבלתי-שכיחה הרעישו לא רחוב אחד בעיר השקטה האינטימית, מכנסת האורחים הזאת.

רק שתי נפשות לא לקחו חלק בהמולה הזאת. אלה היו המנהל הולצמאן והשחקן הראשי ראפאלסקו. שניהם היו עסוקים במחשבותיהם וברגשותיהם. הולצמאן, שהלך יד ביד עם בריינדלה קוזאק, כאילו הקשיב לפטפוטיה ובשעת מעשה חשב על הבחורון, שזו היא הפעם הראשונה שאמר לו “לא”. והבחורון הלך שלוב-זרוע עם הפרימדונה שוואלב. היא דיברה אליו וצחקה, ניצנצה בעיניה והבריקה בשיניה הלבנות, והוא העמיד פנים כשומע, ענה מלה אחת לעומת עשר שלה, אבל נשמתו היתה רחוקה מכאן. הוא ראה את עצמו על הבימה בתפקידו של זוננטאל, והוא הבטיח לעצמו: “ששמו לא יהיה ראפאלסקו, אם לא ישחק ביום מן הימים כמו זוננטאל.”

ובעל-החלומות הצעיר שלנו החל לחלום על גן-עדן חדש, חלומות חדשים, איך מתפעל העולם ממנו, והכול אומרים פה אחד, שעוד מעט והוא יעלה על זוננטאל. איך הוא מוזמן לווינה, לבורג-תיאטר, להצגות-אורח. איך זוננטאל, זוננטאל הגדול, יושב באולם ככל האחרים וצופה במשחקו. איך מתפעל זוננטאל, עף אל הבימה, מחבק ומנשק אותו ומודה בקול רם לפני כל העולם, שהיכה אותו, ניצח אותו, השחקן הצעיר – ראפאלסקו…



פרק שבעים ואחד: שניהם צחקו

הלילה ההוא היה לילה קשה להולצמאן שלנו. זמן רב לא יכול להירדם. לבו היה כבד עליו כאבן. מחשבות הסתבכו בו, מחשבות כבדות, עצובות: “מה קורה לו, לבחורון?” הירהר לעצמו, השתעל והתגלגל מצד אל צד. “אשמה בכך העיר הזאת, שתישרף. למן היום שבאו לווינה נעשה הבחורון אדם אחר. נעשה גחמני כבן-יחיד. צריך לברוח מכאן מהר ככל האפשר”…

כך פסק הולצמאן, מאס בה, בווינה, עם אנשיה. העיר היפה העליזה נראתה לו כהה, חשוכה, עגומה, והאנשים– מאוסים, מזויפים, מרושעים. וכל מה שהעלה לנגד עיניו באותו לילה נראה לו גרוע משהיה וגרוע מכפי שעלול היה להיות. כל תוכניותיו נמוגו באחת כעשן. האנשים שבטח בהם רימוהו באופן מאוס ובגדו בו. הדבר הגרוע ביותר, שממנו פחד תמיד, קרה: מכל עבר שמים מצור עליו, אורבים לנפשו. רוצים ליטול ממנו, לגזול, את כל רכושו. רוצים לעקור ממנו, מתחת לאפו, את ראפאלסקו.

“צריך להשגיח על הבחורון,” חושב הולצמאן, “צריך לשמור עליו כעל בבת-העין… יותר מדי מקנאים… מי יודע מי עלול להוליכו באיזו דרך? מי יודע מה הן מחשבותיו של שוואלב זה ומה הן מחשבות לבה של אחותו הנריאטה? ואיזה נחש מקנן בחזה של בריינדלה קוזאק?.. אדם יחידי בין זאבים כה רבים!”…

והולצמאן מתיישב על מיטתו, נשען על מרפקו החד, משתעל ארוכות ופונה בדיבור אל ידידו הצעיר, השוכב מולו על המיטה:

“ראפאלסקו, אתה ישן?”

“לא. מה יש?”

“ניצנץ בי רעיון.”

“דהיינו?”

“אתה שומע איך אני משתעל?”

“נו?”

“סבור אני שבא הקץ. צריך להתכונן לדרך. לצוות את הפרוטות המעטות וללכת למקום שבו מצוי אבא שלי, עליו השלום”…

גם ראפאלסקו מתיישב על המיטה, מביט על הולצמאן בעיניים מפוחדות גדולות.

“אתה משוגע, או חסר דעה? או מדבר מתוך חום?”

הולצמאן מרוצה שראפאלסקו נבהל כל כך; הוא פורץ בצחוק, מתחיל להשתעל ולקלל:

“טיפשון שכמוך! שיחלה ראשו של שצ’ופאק כמספר השנים שעוד אחיה, אם ירצה השם. אני רק סתם מפטפט כנגד זה, שאני רוצה להזמין את אמא שלי מארץ השממה יחד עם אחותי הצעירה, אולי אשתעל פחות”…

והולצמאן פורץ בשיעול ממושך, מתנשם, מסתובב בפניו אל הקיר ונרדם. והוא חולם שאין הוא נמצא בווינה, אלא בלמברג. הוא מטייל ברחוב קרל-לודוויג ורואה מרחוק את מנהל התיאטרון של למברג, גצל בן גצל, ההולך יד ביד עם הבחורון. הם חולפים על פניו ואף אינם מזכים אותו במבט. והוא קורא לבחורון, קודם חרש: “ראפאלסקו”… מי-מה? ההוא אינו שומע! שוב: “ראפאלסקו!”… ככל שהם מרחיקים הוא מגביר את הקריאה עוד ועוד: “רא-פא-לס-קו! רא-פא-לס-קו!”… הלה מסרב אפילו להפנות את ראשו, כאילו אינו מכיר אותו!.. הולצמאן אינו מסוגל עוד להבליג. מכאב לב שכזה עלולה המרה להתפוצץ אצל הטוב באנשים. “אה! יהיה מה שיהיה – הוא יגש אל הממזר הזה, אל יוקל בן פלקל זה, יתפוס אותו חיש מאחור בעורפו החזירי ביד אחת, ובשניה יעיף לו סטירה על פיו חת-שתיים-שלוש, הנה כך – טראך – טאראראך!”

מת-למחצה קופץ ראפאלסקו מעל משכבו ורץ אל מיטתו של הולצמאן ורואה לפניו תמונה כזאת: שולחנון-הלילה שלמראשותיו של הולצמאן מונח על הרצפה הפוך וכרעיו כלפי מעלה, יחד עם קנקן מים שבור, כוס רסוקה, מנורה הפוכה מעוקמת, והשעון – שעון הזהב של הולצמאן, שקנה זה לא כבר בווינה – מונח גם הוא רצוץ בין ההרוגים.

“מה קרה?” שאל ראפאלסקו את הולצמאן.

נבוך מעט מביט הולצמאן בעיניים תועות אל ראפאלסקו, המתאפק בקושי שלא לצחוק, ואל החורבן שחולל.

מרוצה שהחלום אינו אלא חלום, אמר לידידו הצעיר בשמחה כדרכו:

“גזלנים, כנראה, הופיעו בחלומי, לכל הרוחות. ראה-נא איזה נזק! כולרה שתפקוד אותי הלילה!”

ושניהם אחזו במותניהם ופרצו בצחוק. זמן רב מאוד צחקו. צחקו בכוח רב, צחקו כל כך, עד שדפקו על דלתם מן החדר הסמוך וביקשו שיפסיקו את הצחוק.

שניהם צחקו, אבל צחוק אחד לא דמה למשנהו. אחד צחק בתענוג, מכל הלב. והשני צחק רק כדי לצאת ידי חובה והירהר בשעת מעשה: “לא, אין זה הבחורון כבימים עברו. אפילו הצחוק שהוא צוחק איננו הצחוק שהיה… צריך להשגיח עליו… צריך להזמין את אמא ואת האחות הצעירה… צריך לברוח מווינה למקום שהפלפל השוחר צומח”78



פרק שבעים ושניים: “אדם בעל-השכלה”

האיש המשכיל היחידי בלהקת “הולצמאן, שוואלב את קומפ.” היה הלחשן בני גרגרת, זה שהולצמאן פיתה אותו שיעבור אליו מהתיאטרון הלמברגי. המנהל גצל בן גצל התפאר לא אחת, כי לאיש אין לחשן כמוהו, כי לחשנו הוא, מבינים אתם, “אדם בעל-השכלה”. ואכן, מהאי טעמא, כיון שהוא “אדם בעל-השכלה”, העביר אותו הולצמאן אליו יחד עם הפרימדונה. הולצמאן כאילו התנצל לפני עצמו: “בעצמי איני יודע, לכל השנים השחורות, איזה צורך יש לי באדם כזה, שבמבט ראשון אין הוא שווה יותר מפרוטה. אבל מה מפריע, יחטוף אותו הרוח, ‘אדם בעל-השכלה’ ירוויח תמיד את פת לחמו”…


הולצמאן צדק. למראית-עין לא היית נותן פרוטה בעד אדם כזה: בחור שחרחר, רזה, צנום, “בעל אף מארץ האפים”, שצוואר לו דק ופיקה גדולה בגרונו, ובעת דברו מהלכת הפיקה למטה ולמעלה, כאילו הוא בולע. לבוש קרעים ובלואים, כובעון שחוק, ושערו על ראשו – עגלת שחת. אילו היה מושח את שערו במשהו, או לפחות סורק אותו יומיום, ניתן היה אולי לסבול. אבל הלחשן שלנו איננו אדם המטפל בשטויות כאלה. “אדם בעל-השכלה” יש לו עיסוקים אחרים. כיוון שכך, יש לסלוח לו על צווארונו המלוכלך והעניבה המוזרה, שקשה לנחש איך נראתה כשנבראה. אם תצרפו את כל אלה, תוכלו לתאר לעצמכם את היצור המשונה בכיעורו, שהולצמאן אמר עליו מיד – מובן שמאחורי גבו – שמיאוס הוא לאכול פרוסת לחם בחברתו של שלומיאל זה. ועל-אף היותו “אדם בעל-השכלה” הכתיר אותו הולצמאן כל פעם בשם חדש: תחילה “שלומיאל” אחר-כך “יצור”, ואחר-כך “קוני-למל”.

זה הכלל: ככל שאדם משכיל יותר, כן פשוט הוא בעיני עצמו. לפיכך, כנראה, לא נעלב הלחשן שלנו והעמיד עצמו לשירותו של כל אחד ועשה למען הולצמאן כל עבודה מפרכת. הולצמאן הלך, מבינים אתם, על-פי דרכו, שאדם, אפילו משכיל הוא כאלף שדים, אם אך הוא מועסק אצל הזולת, ובכך פרנסתו, עליו להרוויח את פרוסת לחמו. “וכי הוא עצמו, הולצמאן, איננו בן לאביו? אף-על-פי-כן יאה היה לו לפנים, לא היום חלילה, לעבוד במקום שלושה, לעמול כשד, לאכול מכות ולצחצח את מגפיו של שצ’ופאק, ימח שמו וזכרו במקום שהוא נמצא אישהו!”

כך התנצל הולצמאן בלבו, ולחשננו המסכן, ה“אדם בעל-השכלה”, נשא את עול הגלות בחשאי, מעולם לא התאונן, לפני שום איש לא גילגל בלשונו, כאילו כך צריך להיות.

אבל אין לך אדם שאין לו שעה משלו, מזל משלו, כוכב משלו במרום. הגיעה גם שעתו של ה“אדם בעל-השכלה” שלנו, שכוכבו יתחיל פתאום לזרוח וירומם בעיני כול, ואף בעיני הממונה עליו, הולצמאן.


הדבר היה בימים שהלהקה " הולצמאן, שוואלב את קומפ." עזבה את “וינה הארורה” ויצאה לשוטט על-פני העולם, “לשחק תיאטרון” על-פי “הנוסח הישן”: אופרטות, מלודרמות, מחזות נדושים שיגרתיים, “כמצוות אלוהים”.

ויהי היום, באחת החזרות, משהגיעה שעת הופעתו של ראפאלסקו – והילד איננו, המאהב הראשי איננו. היכן הבחור? מחפשים אותו שעה, שעתיים. ראפאלסקו איננו, וגם ה“אדם בעל-השכלה” איננו.

אם לא נתקף אז הולצמאן שבץ – הרי זה נס משמים. דמיונו החל לפעול והוא החל להעלות השערות, כל אחת נוראה מחברתה. אחרי ה“לא” ששמע מפי הבחורון אז בבורג-תיאטר, הכול אפשרי… כך חשב הולצמאן, ועווית תקפה אותו וטילטלה אותו עד לגובה הבתים. מאדאם צ’רניאק נבהלה מאפו המחודד שהתמתח באופן משונה על הפנים הנפולים, כמו אצל בר-מינן, ומעיניו המחודדות שכבו בבת-אחת; החלה לטפל בו, לדבר על לבו, לבקש שישכב לרגע והיא תשים לו אספלנית במי-חומץ. אז קיבלה ממנו אספלנית, שתזהיר מפניה בנים ובני-בנים. מה שהזדמן לפיו אמר לה. הוא רק שאל אותה למה תוחבת היא את לשונה למקום שאין צורך בה? וכינה אותה “בריינדלה קוזאק”, “פנים מאירים”, “חצי ירח”, “מאזפה”79 ועוד כינויים יפים כגון אלה, שבזמן האחרון כבר הורגלה מאדאם צ’רניאק לשמוע מפיו ולשתוק. וכי יכלה לעשות יותר מכל הנשים המסכנות, המאוהבות עד כלות הנשמה? מוחות את העינים – ושיהיה שקט… בינתיים באו בריצה והביאו בשורה: “מזל טוב! האבידה נמצאה!” – “איפה? איפה?” – “באכסניה הסתגרו שניהם, ראפאלסקו עם הלחשן, בחדר מיוחד וקוראים ספר.”

הולצמאן חטף את הצילינדר עם המקלון, וחי בקושי בא בריצה, מתנשם וחוור: "מה קרה? – “מצאנו, מצאנו אוצר!”…

וראפאלסקו מחבק את הולצמאן, כורך את ידיו על צווארו ומנשק: “אוצר! אוצר!” הולצמאן מסתכל בו כבמטורף: “איזה אוצר? איזה אטריות?” “אוריאל אקוסטה”,80 אותו מחזה שראו את זוננטאל הגדול משחק בו בווינה, נמצא אצל הלחשן מתורגם מלה במלה ללשוננו, ליידיש! הסוף – ראפאלסקו אינו משחק שום תפקיד חוץ מ’אוריאל אקוסטה'. הסוף – לא אופרטות, לא מלודרמות, לא פורים-שפיל, לא עוד, לא עוד!"…

כפי שהולצמאן עמד בצילינדר ובמקלון, כך צנח על כיסא שבור ונשטף זיעה קרה: “אלו מלים הן אלה? איזו לשון? איזו שפה נעשתה שגורה בפי הבחורון? ומה פירוש, שלא ישחק עוד באופרטות? והיכן הוא, הולצמאן, המנהל? כלום דעתו איננה דעה עוד? ומה יהיה גורל התפאורות? הבגדים? התפקידים? המחזות? התווים? המודעות? מה נעשה כאן? קץ כל העולמות”…

והולצמאן היה מוכן אז לשסע את הלחשן לשניים. הרי לך פגע כזה על הראש – “אדם בעל-השכלה”!



פרק שבעים ושלושה: איזו חתולה אוכלת את החמאה

מאז החלה פרשה ושמה “אוריאל אקוסטה”.

בכל מקום, בכל עיר שבאה אליה הלהקה “הולצמאן, שוואלב את קומפ.” היו מציגים לאחר שתיים-שלוש הצגות את “אוריאל אקוסטה”. ואחרי הצגה אחת של המחזה נאלצו להציגו עוד פעם ועוד פעם. במקומות אחרים דרשו מלכתחילה שלא להציג שום אופרטה, אלא את המחזה הזה בלבד. למשל, בפאריס, שהלהקה הופיעה שם שתים-עשרה פעם, לא הציגו כל מחזה אחר, אלא את “אוריאל אקוסטה” בלבד. והיה כמאמרו של הולצמאן, “חושך ואפלה!” הרסו את התיאטרון מרוב התפעלות. בעיתונים – כך מסרו להולצמאן – השוו את ראפאלסקו לכל גדולי השחקנים, וניבאו שיעלה על זוננטאל הגדול ועל כל הכוכבים הנוצצים במלוא עולם.

ודאי שהולצמאן שלנו נהנה מאוד, נעשה רחב יותר מגבוה, ושבע נחת, שסמרטוט שבסמרטוט, שלא יעניש אלוהים בעד דיבורים אלה, כמו המחזה “אוריאל אקוסטה”, מכניס לקופה כסף רב, כמעט כסכום שמכניסה הטובה שבאופרטות, אף-על-פי שאין במחזה לא ריקודים, לא זמרה, לא פזמונים עליזים. "עולם משונה נעשה, עולם הפוך, לכל השנים השחורות. מוסר של ‘צאינה-וראינה’81 טוב בעיניהם מפזמונים. משוגע-למחצה כאוריאל אקוסטה על הבימה חביב עליהם מן היפה שבפרימדונות! לך ותבין… אך שוב אותו עניין: יהיה המקור אשר יהיה, ובלבד שתהיה פרנסה.


“תבוא בריאות על השלומיאל הזה, על הלחשן, שחיטט ומצא את הספר הזה. הרי אומרים ‘אדם בעל-השכלה’, חה-חה, אם כן, אין להתפלא! צריך לתת לו במתנה חליפה ישנה, שילבש קוני-למל זה צווארון לבן ועניבה חדשה, ובו-בזמן יקצץ קצת בשערות ראשו – הוא כבר נראה כסגן-כומר בעיירה קטנה, לכל הרוחות!”

כך אמר הולצמאן לעצמו והעלה ללחשן את משכורתו, חלק לו את הכבוד הראוי ופסק מלכנותו "שלומיאל, “יצור”, “קוני-למל” ועוד כינויים כאלה. “ברצון האל יורה גם מקל” – אמר הולצמאן וסילסל את שפמותיו המחודדים כלפי מעלה, בדומה לווילהלם השני, או הסתובב, ידיו בכיסיו, הפגין את שרשרת-הזהב הכפולה שעל החזיה הלבנה והודה לאלוהים, שהוא, ברוך הוא, קידם את מעמדו בלי מצנאטים ובלי שחקנים נודעים, שילכו לכף-הקלע שם כולם יחד עם שצ’ופאק, ימח שמו וזכרו…

דבר אחד חסר להולצמאן שלנו: עקרת-בית. כלומר, אם רצונכם היתה לו גם עקרת-בית, ונוסף לכול גם בחינם. הרי היא מאדאם צ’רניאק.

היא ניהלה את כל משק-הבית, שמרה על כל פרוטה, השגיחה על הבית, היתה נאמנה לו ככלב. תיקנה לו את הלבנים, שקדה על תיקון הגרביים, לפעמים בישלה איזה תבשיל ולפעמים הכינה לו “גוגל-מוגל” – שלא ישתעל כל כך. המצב הרחיק כדי כך, שחבורת השחקנים החלו, שלא בנוכחותה, לקרוא לה לא מאדאם צ’רניאק או בריינדלה קוזאק, אלא – “מאדאם הוצמאך”. מזל הוא שהולצמאן לא ידע על כך, שאם לא כן, היה סובל מעוגמת-נפש כפולה: ראשית, משום שעוד זוכרים את שמו מאז, ושנית, שמציעים לו שידוך כה מאוס. הולצמאן חושק בשידוך אחר. הולצמאן רוצה נערה, ודווקא יפה. “הנה, למשל, ‘אתרוג קורפו’82, כגון הפרימדונה הנריאטה. מדוע לא? במה אין הדבר מתקבל על הדעת? אולי אין היא חכמה ביותר, אבל יפה היא, עד שהרוח חוטף אותו. החיסרון הוא שהיא קצת עירנית מדי. מסתובבת כחזן בשעת ‘נעריצך’… אבל זה רק עכשיו, לפני מתן-תורה. הוא רק יענוד לה את הטבעת – אֶה-הֶ! אז ילמד אותה פרשת בלק, יאמן אותה בהלכות דרך-ארץ כמצוות אלוהים”.

יום אחד, הדבר היה בשבת בצהריים – התלבש הולצמאן כטרזן. בזמן האחרון החל בכלל להתגנדר מאוד. “התלבש כמו לפגירה”83 – אמרו עליו השחקנים. התגלח למשעי, סילסל את שפמותיו כלפי מעלה, ריסס עצמו בבושם, לקח את המקלון והציע לפרימדונה שתלך לטייל עמו קצת. סקרה אותו זו מראש עד כף-רגל וסירבה לו כמו למת: “כשתתגעגע עליו תשלח לקרוא לו”… הולצמאן נשאר כמולקה ומחה את שפתיו.

בפעם השניה פתח שיחה עמה בפשטות על-דבר חתונה. כבר הגיע הזמן, אמר לה, שתפסיק לקפוץ פי-פו-פא, וצריך להרהר על תכלית… ענתה לו הנריאטה אפילו בגסות רבה, לא כפי שעונים למנהל: "מה לו להטריח את מוחו בדאגה לאחרים? מדוע לא יחשוב על חוטמו המהודר, מצמיח קוץ ודרדר?… את החרוז בלע הולצמאן ושאל אותה: “מנין לה שאין הוא חושב על עצמו? אולי חושב הוא להיות חתן בקרוב?” “האמנם, באמת?” שבה ושאלה אותו בצחוקון מחוצף. “חתן של מי, למשל? חה-חה-חה – של מלאך-המוות?”…

הולצמאן שלנו החל לעקוב, לחקור, מי כאן ביניהם השטן המקטרג, עד שעלה על הדרך הנכונה. בריינדלה קוזאק באה לעזרתו. היא האירה את מוחו והוכיחה לו שהוא טיפש גמור. “עם עיניו,” אמרה לו, “אינן מאחוריו, אלא מפניו, עליו לראות בעצמו איזו חתולה אוכלת את החמאה”…

בכך ציננה מאדאם צ’רניאק מעט את לבה אחרי לילות נדודים ודמעות. בריינדלה קוזאק כבר לא פחדה מאיש. לה היה ברור כשמש, שהשידוך בין הפרימדונה לראפאלסקו הוא דבר בשל, שאם לא היום אז מחר – האבעבועה עומדת להתפוצץ, ואז – ברנארד הולצמאן הוא שלה. אין ספק בדבר.



פרק שבעים וארבעה: הולצמאן מקבל אורחים

רמזיה של בריינדלה קוזאק, שבין הפרימדונה שוואלב לראפאלסקו מתקיים רומאן, היו בשביל הולצמאן שלנו כמכת בול-עץ על הראש, משום שלבד מזה שבבוקר לא-עבות אחד מאבד הוא “אתרוג קורפו” כזה, ניפץ לו הדבר את אחד ממיטב חלומות הפז שלו, הפר את תוכניתו החשובה מאוד, הנהדרת, שעליה בנה בניין שלם.

תוכנית זו נולדה אצלו באופן פתאומי בבוקרו של יום לא-עבות אחד, על-ידי מכתב שקיבל מהבית, מאמו, האלמנה שרה-ברכה. אנחנו מביאים את המכתב הזה מלה במלה, ככתבו וכלשונו:

אל בני האהוב הנאמן הרשבר הולצמאן נ"י,

אני כותבת לך הרשבר חביבי הנאמן מכתב באמצעות בנו של אלתר המלמד, איציק, שראשית, אני, ברוך השם, במיטב הבריאות, יתן אלוהים לשמוע ממך אותו דבר, ולהבא לא יותר גרוע, אמן. והשנית, כותבת אני לך הרשבר חביבי הנאמן שזה זמן רב לא קיבלתי ממך כל מכתב, איני יודעת עוד מה להרהר. ואני מבקשת ממך הרשבר חביבי הנאמן שתכתוב לי על בריאותך ומה מעשיך ואחותך זלאטקה שתחיה דורשת בשלומך. היא בלי עין הרע נעשתה ריבה. אילו ראית אותה לא היית מכיר אותה עד כדי כך גדלה, בלי עין הרע, ויפה היא, בלי עין הרע, כיום בהיר. לא שאני אומרת זאת משום שאני אמא שלה אלא הכול אומרים זאת, כשאני מציצה בה כואב לי הלב, הגיע הזמן לחשוב מהי התכלית לשבת יומם ולילה עם המחט ולתפור חולצות זרות, צריך לחשוב על שידוך, חתנים יש לי בשבילה אלף במקום אחד אך טובים הם כולם לשריפה, אחד הוא בנו הצעיר של יוסל הנגר, פישל, השני הוא עוזר לקצב, ראובן שמו, אומרת היא שאינה רוצה בו, היא אומרת שריח עור של בהמות נודף ממנו, ויוסל בן הנגר הוא דווקא כפרתה אבל הוא נבל נוכל השד יודע מה, אין לו אפילו זוג מגפיים כראוי והוא מסתובב לפני העיניים כסביבון. כבר רמזתי לו כמה פעמים שישכח את שם בתי, שאם לא כן אגרש אותו, אך הבחורים בימינו גרועים מחזירים, אתה מגרש אותם מן הדלת, זוחלים הם פנימה בעד החלון, ודאי אילו היה כאן דודך זלמן עליו השלום היה מתחשבן אחרת עם חברה’מן שכזה, מה יכולה אני לעשות, בל אחטא בלשוני אשה אלמנה ובנוסף לכך עניה? אילו יכולתי לתת לה נדוניה לסתום פיו של חתן במאה וחמישים קרבונים היתה כבר כלה! בחתנים אין מחסור, שכה יחסר לי כל-טוב, אלף במקום אחד, כיוון שהיא נעשית יפה יותר מיום ליום, אילו ראית ריבה בלי עין הרע לא היית מכיר אותה. היא דורשת בשלומך ברוב ידידות, ואני מבקשת אותך הרשבר החביב והנאמן שלי שתכתוב לי מיד, למען השם, מה מעשיך, והעיקר על בריאותך, שאיני יודעת כבר מה להעלות בדעתי, והיה בריא כפי שמאחלת לך אמך המקווה לשאוב ממך רוב נחת.

שרה-ברכה הולצמאן


מכתב זה חדר לראשו של הולצמאן שלנו, ובפרט המלים “ריבה בלי עין הרע לא תכיר אותה”. ולא חדל לנקר במוחו רעיון כזה: “אם אכן כזאת היא כפי שאמו כותבת, היה אולי כדאי, שתבוא הזקנה עמה הנה, תעשה הכרה עם הבחורון. אולי תמצא חן בעיניו. כלום מקשים על עובדה? אז שוברים צלחות, כותבים תנאים ותיכף ומיד, חת-שתיים-שלוש, ארבעה מוטות – וחופה! ואז מפגין הוא כלפי העולם כולו אצבע משולשת – ונאמר אמן”…

והולצמאן מסתגר בסודי-סודות עם הלחשן והוא מכתיב לו תשובה לאמו בזו הלשון:

לאמי היקרה הצנועה מרת שרה-ברכה שתחי' ולאחותי היקרה הצנועה מרת זלאטקה שתחי'. הנה תדעי לך, שאני, ברוך-השם, במצב בריאות הטוב ביותר ואיני משחק עוד, ברוך-השם, תיאטרון יש לי כבר, ברוך-השם, תיאטרון משלי עם להקה משלי ואני מרוויח, תודה לאל, ממון יפה, ואני חי כבן-אדם ומתלבש כבן-אדם, ויוצא כבן-אדם, ויש לי, ברוך-השם, שם כלשהו בעולם. רק דבר אחד, שאני נע-ונד ואין לי בית. לכן החלטתי, אמי היקרה, שלא תעשי שהיות ארוכות, תקחי את זלאטקה ותבואי עמה הנה אלי. אז תהיי עקרת-הבית ותרווי נחת בימי זקנתך. מספיק לך כבר לעמוד ליד תנורים זרים. הגיע הזמן שתתני מנוח לעצמותיך הזקנות ושתטעמי טעם חיים. ואשר לזלאטקה אין לך לדאוג, יש לי בשבילה שידוך יפה קצת יותר מיוסל בן הנגר ואפילו מן הקצבון ראובן. השתדלי, איפוא, אמי היקרה, למען השם, מיד עם קבלת המכתב הזה, אל תעשי שהיות, תקחי את זלאטקה ותבואי הנה אלי, אל בנך ברנארד הולצמאן,

מנהל התיאטרון “הולצמאן, שוואלב את קומפ.”


מששלח את המכתב החל הולצמאן לצפות מיום ליום לבוא האורחים. אך ציפייתו היתה לשווא. במקום האורחים המוזמנים מקבל הוא מכתב מאמו, ש“את מכתבו קיבלה ושהיא, תודה לאל, במיטב הבריאות, וגם זלאטקה במיטב הבריאות, ריבה בלי עין הרע אילו ראה אותה לא היה מכיר אותה, ואשר למה שכתב שתבוא אליו, היתה היא בלי ספק טסה אליו, אילו היו לה כנפיים, אך איך תוכל לבוא, אם הנסיעה עולה בכסף רב, הוצאות של שני אנשים, ומה בדבר הגבול, אילו היה לה מה שצריכה לעלות הנסיעה ברכבת בלבד, היתה משיאה מזמן את זלאטקה. אשר לחתן אין לה כל דאגה, אלף במקום אחד, ריבה בלי עין הרע אילו ראה אותה לא היה מכיר אותה”… וכן הלאה.


זה הרגיז את הולצמאן כל כך שחיש מהר שלח לה כסף וכתב לה במלים חריפות, שתיכף ומיד תבוא, שלא תעז לחשוב אף רגע על שידוך, אלא לקחת את זלאטקה ולבוא, למען השם, תיכף ומיד!

אחרי המכתב הזה נשלח עוד מכתב ועוד מכתב, עד שבאה ישועת השם. פעם אחת, בערב של שלהי הקיץ – בתיאטרון של עיירה קטנה בגליציה קרה המעשה, רגע לפני הרמת המסך, נשמע רעש בחוץ. מה קרה? איזו אשה עניה עם נערה שואלות על הולצמאן ופורצות אל התיאטרון מבלי לשלם, ואין מניחים להן להיכנס.

“ייכנס הרוח בעפר אביכם! ממזרים, הרי אלה הם אורחי!” נצטעק הולצמאן על חבריו ורץ החוצה.

“אורחיך? אם כן, מגיע לך מזל-טוב, ינעמו לך אורחיך!” ענו לו חבריו והלכו אחריו להסתכל באורחיו של הולצמאן.



פרק שבעים וחמישה: בריינדלה קוזאק המסכנה

בחוץ היה ליל-אלול קריר ובהיר. הירח טרם יצא מאוהלו להאיר את הארץ. אך הכוכבים, שהחלו להופיע אחד-אחד, די היה בהם לפזר את חשכת הלילה, כדי שאפשר יהיה, ככל הניתן, לראות את דמויות אורחיו של הולצמאן.

ראשונה נזדקרה לעין יהודיה גרמית, רזה, יבשה, גבוהה, שדמתה לסוסה מיוגעת כחושה. לבושה קרעים ובלואים ועמוסה במצעים – כסתות, כרים, שמיכות – וסתם סמרטוטים ישנים, הסתכלה בעיני כל הסובבים, חיפשה, מי כאן, בין החבריה הוא בנה? על-ידה, כמו סייח, צמודה אל סינרה, עמדה נערה צעירה, כמעט ילדה, בלחיים רעננות לוהטות, באפון מחודד ילדותי ובגבות עבותות מעל עיניה הביישניות, שהיו מושפלות אל האדמה. לבושה היתה בשמלת כותנה פשוטה וחולצה דקה בצבע בז', מעליה מעילון צהבהב נושן, שלא רוכס כראוי והבליט צורות מעוגלות – סימנים שכאן כבר עומדת לא ילדה אלא נערה מבוגרת.

השחקנים שחמקו לרגע החוצה כדי להסתכל באורחיו של הולצמאן, הניחו לזקנה, שזיהתה סוף-סוף לפי העיניים מי מהם הוא בנה, נפלה עליו בבכי ובקול גברי שטחה לפניו “מענה לשון”: “אוי, רעם הממני! אוי, מכה פגעה בי! פצעים וכאבים פקדו את אמא! אתה הוא באמת, הרשבר? בני היקר!”


השחקנים העדיפו להתבונן בנערה הצעירה, שעמדה מן הצד במעילונה הצר וחיכתה לאחיה.

חיננית באופן מוזר נראתה להם הבריה הלבושה בפשטות, בעלת הלחיים האדומות כאש, כמו אפרסקים, והגבות העבותות שמעל לעיניים המושפלות. כל קומתה דיברה על צעירות, על רעננות ועל תום. איש מן החבורה לא השמיע הגה, פרט לשוואלב, שותפו של הולצמאן, שאמר באנפוף כמתוך בטן עבה: “איזה תפוח – עלי ועל ראשי!”

הלצה זו של איזאק שוואלב חלפה הפעם עם הרוח, כאילו איש לא שמע אותה. במקום שמסתובבים תמיד רק פנים נבולים, קמוטים, צבועים, שיניים תותבות, ריסים צבועים, שיער מזויף, שדיים מוגבהים במחוך באורח בלתי-טבעי, וחיוכון מזויף מלאכותי על השפתיים הצבועות – כשרואים במקום כזה פנים רעננים וקומה רעננה, רעננה ובריאה וטבעית, כשם שאמא ילדה אותה – נשארים עומדים פעורי-פה, סוקרים, מתבוננים ומתפעלים. ונזכרים שאתם עצמכם הייתם אולי לפנים צעירים ורעננים וטבעיים, כשם שאמא ילדה אתכם…

אך למרות הרושם הטוב שעשתה, כנראה, אחותו של הולצמאן על כל השחקנים, הולצמאן הרגיש עצמו לא כל כך בנוח. לא נאה היה לו, שאליו, אל מנהל הלהקה, “החי כבן-אדם, מתלבש כבן-אדם ויוצא כבן-אדם”, באו אורחים, אם ואחות צעירה, הנראות כמו קבצניות. וכאן, כמו להכעיס, התכנסו כל חברי הלהקה, עומדים ומסתכלים על פלא-הפלאים שלו. חרה לו הדבר, והוא גער בשחקנים, הכפיש את שמם בעפר, ויחד עם זה הראה לאורחיו, שהוא, הולצמאן, בעזרת השם, בעל-בית, מנהל תיאטרון, והחבריה מתייראים מפניו. ולא רק בשחקנים גער ולא רק אותם גידף. הולצמאן, כשהוא רוצה, יכול גם להמטיר על שותפו, על שוואלב, גידופים לאין סוף. לפיכך הצטעק גם עליו:

“שמע-נא, אתה, שור-של-מים, כרסתן, גרון טרף, גם אתה כאן יחד עם כל היולדים?”

בתוך דקה לא נשאר מכל החבריה אף שריד ופליט. את הבימוי לערב זה מסר הולצמאן לשותפו שוואלב, והוא עצמו טיפל באורחותיו עם הצרורות, הכסתות, הכרים, השמיכות והסמרטוטים והלך עמן אל האכסניה שלו.


*


ביום המחרת אחרי ההצגה כינס הולצמאן את כל חברי הלהקה והגיש בירה לכבוד האורחות, שכבר היו לבושות חגיגית. הזקנה, בעטיפת הצמר השבתית שלה, נראתה כסוס זקן מתחת לשביס. והאחות זלאטקה, חפופת ראש ומסורקת, הקסימה את הכול לא כל כך בלבושה כמו בלחייה הרעננות, בגבותיה העבותות, בשיניה הקטנות ובעיניה הביישניות.

“תפוח!” שב ואמר איזאק שוואלב, והפעם פרץ כל הקהל בצחוק.

שתיים בלבד לא צחקו. לפי מצב-רוחן לא נטו לצחוק. אלו היו הפרימדונה שוואלב ומאדאם צ’רניאק (בריינדלה קוזאק). כל הבוקר היו השתיים במצב-רוח רע, נזופות באופן משונה. הנריאטה שוואלב היתה סתם בלתי-מרוצה שיש עוד נערה יפה בעולם, וכעסה על ראפאלסקו המטיל מבטים לעבר הינטה (יֶנְטֶה – אשה קרתנית ורכלנית [הקלדנית]) מן העיירה הקטנה, שידיה אדומות ואפונה מחודד… בנערה זו ראתה הנריאטה מתחרה. ככל שהרבתה לחפש בה מגרעות, לא מצאה אצלה כל חיסרון, פרט לידיה האדומות ולאפונה המחודד קצת. והדבר הרגיז אותה עוד יותר.

אך אם הנריאטה שוואלב לא היתה מרוצה מאורחותיו של הולצמאן, צריך לומר שעל מאדאם צ’רניאק היה פשוט רחמנות להביט. על פני-הירח העגולים שלה צצו כתמים אדומים ובעיניה היפניות הקטנות נתלו דמעות, אף-על-פי ששמרה על גאוותה וזקפה את צווארה וכאילו היתה מחייכת.

מאדאם צ’רניאק המסכנה הרגישה שבא הקץ לשבע שנותיה הטובות, שעוד מעט ויטלו ממנה את המפתחות וימסרו אותם, מן הסתם, למכשפה הזקנה, שאיחלה לה בלב שלם קץ מהיר ומיתה קלה.


מאדאם צ’רניאק כבר מכירה טעמה של גלות. אין זו הפעם הראשונה שמשליכים אותה החוצה ככלי אין חפץ בו, כשמלה ישנה שיצאה מן האופנה, או פשוט כדבר שכבר נמאס. “הוצמאך הרמאי הזה – כך חשבה לעצמה – יעמיד בקרוב פנים של פגר. הוא ישכח כל מה שדובר בינינו, וכשאזכיר לו, ישקע בשיעול כמחצית השעה”…

בריינדלה קוזאק המסכנה! קרה בדיוק כפי שניבא לה לבה. הולצמאן הוא אדם השונא גינונים. אצלו ההחלטה היא חת-שתיים-שלוש. הוא אף לא אמר לה תודה על ניהול משק הבית, שעסקה בו עד עתה, ועל שהשגיחה על בריאותו, ועל שום דבר. וכשראה בבוקר שהיא עומדת לומר לו דבר, לפת את לוח לבו והחל להשתעל ארוכות עד שכמעט ניתר ממקומו.

חרש, בלי ברכת פרידה, עברה מאדאם צ’רניאק עם חבילותיה לדירה חדשה. אף לא הזילה דמעה. ארזה את התיבות, התעודדה, הטילה על עצמה את הגלימה האדומה, ובחיוך בשיניה הגדולות ובריקוד קל, כדרכה, עזבה את דירתו של הולצמאן לתמיד.

“אני מוכרחה לנקום בהוצמאך זה. אלא אם כן אשכב באדמה ועשבים יצמחו עלי,” ניחמה את עצמה בריינדלה קוזאק בלכתה לבדה ברחוב אחרי העגלה, עטופה בגלימה האדומה.



פרק שבעים ושישה: הוא מלמד אותן דרך-ארץ

בימים הספורים הראשונים, כל עוד היו שרה-ברכה ובתה זלאטקה בחזקת אורחות אצל הולצמאן, נהג בהן מנהג אורחים. השתדל שיאכלו וישתו וירגישו בנוח. אף לרגע לא סר מהן. הוא הראה להן את רוב גודלו ורוב עושרו. נטל אותן כל ערב לתיאטרון והושיב אותן בראש, בשורה הראשונה. זלאטקה היתה, כמובן, ברקיע השביעי מן ההצגות, עד שסחרחורת היתה תוקפת אותה. ואפילו שרה-ברכה הזקנה, שמטבעה שנאה תיאטרון, כשם שיהודי כשר שונא בשר חזיר, נענתה לבקשתם, הביטה בעין אחת אל הבימה ובשניה אל הקהל, צחקה בקול רם, וקיללה ברוח טובה את השחקנים בחלל התיאטרון כולו: “שלומיאלים לכל הרוחות!” או: “כל כאבי על ראשם!” או: “אה, שברו לכם את המותניים ואת הירכיים!” – עד שהולצמאן נאלץ לרמוז לה מעל הבימה, בעיניו ובתנועות ידיו שתשתתק: “ש-ש-ש!” בקיצור, האם והבת טבלו בדבש ובחמאה.

אולם אחר-כך, משפג חום הכנסת-האורחים, החל ללמד את אורחותיו דרך-ארץ: איך ללכת, איך לעמוד, איך לשבת בתיאטרון, איך להתנהג “בין הבריות”. על ידיה של אחותו זלאטקה העלה כפפות, שלא תיראנה באדמומיתן, קנה לה כובעון בעל נוצה ארוכה, כמעט כמו לפרימדונה, והלביש אותה כ“נסיכה”.

אי-אפשר לומר ש“בגדי הנסיכה” אלה גרמו הנאה רבה לזלאטקה. אדרבה, היא הרגישה לחוצה בהם, מכווצת וכבולה. היא חשה בראשה, הכול הסתחרר לנגד עיניה, והיא דימתה שאפה איננו במקום וכל אדם מבחין בכך… בחפץ-לב היתה שבה ולובשת את שמלת הכותנה והחולצה בצבע בז' ונועלת את נעליה המרופטות. היא איחלה לעצמה שתזכה בנוחות, כשם שחשה באותן נעליים הרבה יותר נוח מאשר בחדשות בעלות העקבים הגבוהים, שהולכים עליהן כעל גדעי אלון, אך מה תעשה, אם האח מצווה?…

והולצמאן סקר את אחותו בלבושה החדש, השווה אותה לפרימדונה שוואלב ומצא שאין היא נערה מכוערת כלל, אלא מה? היא קצת פרועה, ביישנית ושתקנית מדי. צריך “לשכללה”, להפוך אותה לבן-אדם, לעצב אותה, לעשות אותה דברנית יותר, חיה, בקיצור – לעשותה “עלמה תרבותית”… יחד עם זה מטיל הוא מבט על הבחורון, המדבר עם זלאטקה, וזלאטקה משפילה את עיניה ומסמיקה כסלק. רומז אליה הולצמאן בגבותיו, שתוריד את ידיה ותרים את עיניה. מזה מסמיקה זלאטקה עוד יותר, והולצמאן מתרגז עד מאוד, וכשהוא נשאר לבדו עם אחותו, מתנפל הוא עליה ככלב: "מה את מפחדת להביט ישר בעיניים, כלום גנבת דבר-מה?… או: “ראה-נא אלו ידיים”…

ואל האם הזקנה החל לפנות וללמדה הלכות דרך-ארץ, רצה להלבישה קצת, שתהיה “ככל בני-האדם”. אין זה יאה לו, כך הסביר לה על-פי שכל – שאמא של המנהל תהיה לבושה כתרנגולנית… יותר מזה לא נחוץ היה. שרה-ברכה היא יהודיה פשוטה, אך כנה: מה שעל מרתה הוא גם על שפתיה. היא שמעה את דבריו וענתה לו בקולה הגברי, שאם אין היא מוצאת חן בעיניו בשביסה ואם אין אמו העניה יאה לו, יכולה היא לגרום לו נחת-רוח, לסובב את מוט העגלה ולנסוע עם הבת הביתה, אפילו היום.

ומבלי לחשוב הרבה, מטפלת הזקנה ברצינות ממשית בחבילות, בשמיכות, בכרים ובכסתות, ואומרת לזלאטקה:

“בואי, בתי! מה נסתובב אנחנו, התרנגולניות, כאן, בין פריצים ופריצות גדולים כאלה? אנחנו עלולות, חלילה, ללכלכך את בגדי-הפריצים שלהם”…

מובן שהולצמאן חזר בו מיד, נשבע לאמו בכל השבועות שבעולם, כמעט בכריעת ברך לרגליה, עד שהשיג ממנה הבנה ש“מה שדיבר הוא נבח”.

צרות רבות למדי עברו על הולצמאן שלנו אחר-כך, כשהחליט להפוך את אחותו לשחקנית. כסוסה סרבנית נזדקפה שרה-ברכה הזקנה: “לא ולא! מוטב שתחטוף מיתה משונה ולא תיתן שבתה תרקוד עם כל השחקנים על חבל, אלא אם כן בשעה שיניחו חרסים על עיניה!”84 בקיצור, לא בדברי נועם ולא במלים קשות. הולצמאן טבל בזיעה קרה, עד שהחל להשתעל בדם…

משראתה דם, נבהלה הזקנה: “אוי ואבוי לה! מכה הלמה בה! רעם המם אותה!” והיא נתנה את הסכמתה בתנאי, והבן נאלץ להישבע ולתת תקיעת-כף לפני שני עדים, שקודם יחתן את זלאטקה. הוא התחייב שלא יאוחר מחצי שנה יתנו לה חתן ויעמידו חופה, כמצוות אלוהים…



פרק שבעים ושבעה: “טרטל מרטל”

בצ’רנוביץ, בירת בוקובינה, באמצע השוק, בחלונות הפונים אל החנויות, עומד בגאווה וברחשי-כבוד לעצמו מלון גדול, “התרנגול השחור” שמו, והוא מצפה לאורחים. ולוואי שיעזור לו האל: מן התיאטרון הנודד " הולצמאן, שוואלב את קומפ." לא יוכל “התרנגול השחור” לעשות גדולות. כל הלהקה תופסת בסך הכל שלושה-ארבעה חדרים, והם אוכלים במסעדה יהודית, וגם לא כולם, מפני שלא לכל אחד יש במה לשלם. ובפרט בסוף החודש, כשבאים “הימים הלא נקיים”85, או-אז חיים מזה שמתאמנים בתפקידים, עושים חזרות ומשחקים ב“טֶרטל-מֶרטל”. זהו משחק-קלפים, שיש בו כל המעלות: אין צורך בהבנה מיוחדת, אין צורך במספר מסוים של אנשים למשחק ויכולים לשחק ככל שרוצים, אפילו בעמידה. לפיכך, אכן, מחבבים אותו שחקנים, כליזמרים, זבנים, ובכלל אנשים שאין להם פנאי ורוצים לחטוף משחק על רגל אחת.

בחדר שהחבריה משחקת ב“טרטל-מרטל” סמיך עשן הסיגריות כדי כך, שאין רואים מי נמצא שם, אף-על-פי שהשעה שעת יום והשמש זורחת. בראש השולחן, מעל לצלחת גדולה, יושב הבנקאי. הפעם הבנקאי הוא שותפו של הולצמאן, איזאק שוואלב, אדם מגולח בעל פנים אדומים מאוד, הנראים כאילו קילפו מהם את עורם, ונוסף לכך הוא מרוגז והוא מתכעס מאוד. הוא מסדר את הקלפים, טור אחר טור, ונקבר “כמו קורח”. כל קלף כמעט מכה אותו כחיה רעה. ולבד מזה שהוא נאלץ לשלם לכל אחד פי שניים, פי שלושה, פי ארבעה ופי תשעה, עוד מקללים אותו ככל שהוא יכול לספוג. מכל הצדדים פושטים אליו ידיים, ופתגמים וקללות עפים מעל ראשו.

“שוואלבּלה!! שני כתרים, שני פצעים לך בפניך האדומים!”

“לכאן, שוואלבלה, בעד המלכה פיק – פי ארבעה!”

“שוואלב, אני מוכרח להפשיטך היום עירום, כשם שאמא ילדה אותך!”

“שוואלב, אצלי תהיה שותת ליטרה של דם!”

“את המוות תקבל ממני, שוואלבלה, את המוות!”

“אהא, ממזר שכמוך! אתה מוכה! הוצא את המעות!”

וככל שמרבים לקלל את שוואלב, כן מתרגז הוא, וככל שהוא מתרגז, כן מפסיד הוא ומתלהב ובוער “כגג של קש!”

“כולרה! חדל! מסור את הבנק לאחר. אתה רואה, בעל-שחין, שאין הקלף משחק לך.”

כך מייעץ לו הולצמאן, כשותף וכידיד, וחוטף גערה קשה משותפו המרוגז איזאק שוואלב: “זוז מכאן, כלב קצר-נשימה, רווק זקן שכמוך, מי שואל אותך עצות?”…

והבנקאי שוואלב בוער וטורף את הקלפים ומביט בעיניים מודלקות אדומות לתוך הצלחת ורואה שבקופה “עולה השחר”, הכסף נעשה דליל ופוחת והולך. אז מטריח הוא את עצמו באנחה אל כיס החזיה, ושולף משם ארנק שמן, ובקהל גוברת ההתעוררות:

“אתה נוסע לקשנב,86 איציקל? סע, סע, גנב, והיקבר תשע אמות באדמה.”

כך אומר אחד השחקנים הכחושים, שפיקה חדה בצוארו, ואחותו של המנהל, זלאטקה הולצמאן, פורצת בצחוק. מסתכל בה כל הקהל, היא מתביישת ומסמיקה עד לקצה אפונה, כמעט נשרפת היא. מרחם ראפאלסקו עליה ומציע לה לקנות בשותפות קלף “אס צלב”. “היום מצליח ‘אס צלב’.” מסמיקה היא עוד יותר ומביטה בו בעיניים מביעות תודה, ולבה כמעט מתמוסס. “אח, אילו רצה, למשל, לגשת אליה, לעמוד על-ידה. קרוב”… כך מהרהרת לה זלאטקה, וראפאלסקו, כאילו ניחש את משאלתה, ניגש אליה. נעמד על-ידה קרוב. כמעט מרגישה היא את ריח שערותיו הבלונדיניות, שהיא ממש משתגעת מהן. “אלוהי! האם יש בעולם עוד מלאך מן השמים כמו הבחור הזה עם שערותיו הארוכות הבלונדיות ועיניו הרכות היפות? לא. אין, לא היה ולא יהיה!”… כל אימת שהיא עומדת קרובה אליו, חשה היא כי לבה כמעט צונח בה והיא מאבדת את עשתונותיה, אינה יודעת באיזה עולם היא נמצאת, וכל חפץ שהיא מחזיקה נופל מידיה. מבחינה בכך אמה שרה-ברכה ואומרת לה בקול רם: “מה אתך, בתי?” – מסמיקה היא עוד יותר ומקללת את עצמה. ועם זאת היא מאושרת כשהיא עומדת בדל"ת אמותיו של בחור יפה זה בעל השער הבלונדי הריחני. ועל אחת כמה וכמה כשהוא גורם לה אושר גם במבט, ואפילו במבט אחד מעיניו הבהירות הטובות והיפות, הזוהרות כרקיע ומחממות כשמש!.. ומה איכפת לה אם העיניים מביטות בה כבכל אדם אחר? ובלבד שהרקיע יפה וזך, ובלבד שהשמש מאירה ומחממת…

הבנקאי איזאק שוואלב מכר למעלה ממחציתה של חפיסת הקלפים והוא גורף את הכסף שהוטל אל תוך הצלחת, ואט-אט מתחיל הוא לשלוף מתוך חפיסה אחרת קלף אחר קלף, והקהל מתבונן בעיניים תאוותניות איך נופלים הקלפים, והשאון גובר, וקללות עפות, וצחוקים עולים לשמים, ושוואלב מזיע ומשלם כסף. נפלט “אס צלב” בשורה הרביעית. פורצת זעקה: “למי ‘אס צלב’?.. ראפאלסקו! וכי למי ה’אס צלב'?”..

“ראפאלסקו! למה אתה שותק? קח כסף!”

“אנחנו זכינו,” מבשר ראפאלסקו לזלאטקה. וזלאטקה היא ברקיע השביעי. לא כל כך בשל הזכיה כמו בשל העובדה שראפאלסקו מדבר עמה, עם זלאטקה… ראפאלסקו מראה לבנקאי את הקלף, והחברה מקנאה בו: “הוא מצליח! נו-נו! הרי לכם מוצלח! מישהו עבר על-ידו בדליים מלאים”87… והשחקנים שופכים את מר-לבם על ראשו של שוואלב הבנקאי:

“שוואלבלה! ‘אס צלב’… שלם פי ארבעה… תן כסף, איציקל, תן-תן!”

“אני נותן, אני נותן!” אומר הבנקאי ומונה מן הצלחת לתוך ידו של ראפאלסקו פי ארבעה, ובתענוג, כיוון שאין ראפאלסקו דומה לאחרים. ראפאלסקו אינו מתפעל כשהוא זוכה, אינו רועש ומקלל כשהוא מפסיד. ראפאלסקו הוא בכלל אדם אחר, לא דומה לאחרים. את ראפאלסקו אוהבים כל השחקנים והשחקניות, ללא יוצא מן הכלל. ויותר מכול אוהבת אותו – אחותו של המנהל הולצמאן, זלאטקה המסכנה.



פרק שבעים ושמונה: מברק מלונדון

זלאטקה, אחותו של המנהל הולצמאן, היא עצמה אינה מרוצה ממה שקרה. בכלל אינה יודעת מה מתרחש בה. משרואה היא את ראפאלסקו, מאבדת היא את שפיות דעתה. אין היא שולטת בידיה וברגליה. ועל אחת כמה וכמה בתיאטרון על הבימה, כשהיא רואה רק אותו, שומעת רק את דיבורו – מאבדת היא את עשתונותיה כל כך, שהיא חשה כי יכולים להסיר אותה מעל הבימה. לא-אחת גוער בה קשות אחיה המנהל (הולצמאן הוא בימאי מחמיר אפילו כלפי אחותו שלו). הוא אומר לה בנוכחות הכול:

“נו, היום שיחקת, זלאטקה, ממש כפרה אמיתית!.. ידיים ורגליים צריך לקטוע לך בעד משחק כזה!”…

זלאטקה עצמה יודע שיש לקטוע את ידיה ורגליה בעד משחק כזה. אך במה אשמה היא שבכל זאת התאהבה באין אומר בבחור היפה הזה, בעל השערות הבלונדיות הארוכות הריחניות והעיניים הבהירות הרכות הטובות? והתאהבה בו למן הרגע הראשון, כשבאה לכאן עם אמה העניה… למה בכלל היתה צריכה לבוא הנה? מה חסר לה שם בבית המכורה, בעיירה הקטנטונת? למדה לתפור חולצות וכבר התחילה מעט-מעט להשתכר. לא, התחיל האח לשלוח מכתבים בזה אחר זה, וכסף שלח להן – שיבואו, למען השם, שיבואו! נו, הן באו. ותיכף ומיד לקחו אותה לעבודה, תחילה כסוברטה88. הלבישו אותה בשמלונת קצרה ונעליים צרות, עד שהעיניים יוצאות מן הראש. וכן צבעו את לחייה באדום, מתחת לעיניים משחו בשחור, ולימדו אותה איך לעמוד, איך ללכת, איך להסתובב, איך למצמץ בעיניים. ומי לימד אותה כל אלה? אחיה שלה!.. כך קבלה לפני אמא שלה. אמרה לה האם: “יהיה זה בעיניך, בתי, כאילו את משרתת אצל זרים ואומרים לך לטפס על עליית-הגג – אז היה טוב לך יותר?” אחר-כך רצה אחיה לעשות אותה פרימדונה – והרי אין לה קול לזמרה. היה האח כעוס עד מאוד – חיקה בעיוות את זמרתה: “את צורחת, אחותי, כחתולה שדורכים על זנבה”…


נשמתה הוארה קצת רק כשנתן לה אחיה ללמוד את תפקידה של יהודית ב“אוריאל אקוסטה”. ולא מפני שתפקיד יהודית מצא חן בעיניה, אלא משום שאת תפקיד אוריאל אקוסטה משחק הבחור הזה, היפה, בעל השערות הבלונדיות הארוכות והעיניים הבהירות הרכות הטובות ששמו “ראפאלסקו”. אח! איזה שם יפה! ראפאלסקו, ראפאלסקו… בגינו בלבד כדאי לסבול כאן, ללמוד תפקידים ולחזור כתוכי על מלים משונות שאינה מבינה אותן כלל. ולהופיע כל ערב על הבימה, שרק אלוהים יודע את האמת כמה היא שונאת זאת. הו, היא שונאת את הבימה, את התיאטרון, את השחקנים. היא שונאת את כל החבורה. ויותר מכל היא שונאת את שותפו של אחיה, איזאק שוואלב. אין היא מסוגלת לראות את פניו האדומים, כאשר הוא מתגנב אליה מאחורי הקלעים, באין רואה, הוא נטפל אליה, צובט אותה, קורע ממנה נתחי בשר ועוד שואל אותה אם היא אוהבת אותו: “תפוחון שלי! את אוהבת אותי, תפוחון?”… זלאטקה שותקת: “שכה יאהב אותו אלוהים, את הפנים האדומים הנפוחים!”… כך אומרת זלאטקה לעצמה ובורחת מפניו. היתה בורחת לקצה עולם, אך מפחדת היא מאחיה. היתה יורקת על התיאטרון, אך צר לה על ראפאלסקו, זה בעל השערות הבלונדיות הארוכות והעיניים הרכות הטובות. אח, ראפאלסקו! ראפאלסקו! שם מתוק אהוב זה נמצא תמיד על שפתיה. שם מתוק אהוב זה מופיע בחלומה. ולא-אחת, כשהיא שוכבת בלילה במיטה, מחבקת היא את הכרית הקרה למראשותיה, לוחצת אותה אל חזה הנערתי החם ונזכרת בתפקידה, תפקיד יהודית, כמדברת אל עצמה: “מה יכול לעצור בעדי שלא אלחץ אותו בחום אל חזי?” והיא לוחצת את כרית-המראשות אל חזה הנערתי החם ובשפתיה הנערתיות החמות היא מנשקת אותה בחושך ולוחשת חרש את השם המתוק האהוב: “ראפאלסקו! ראפאלסקו!”…

בבוקר, כשאמא מעירה אותה, הדבר הראשון העולה בראשה הוא – ראפאלסקו המתוק האהוב. עוד מעט תשוב ותראה אותו. עוד מעט תשוב ותהיה עמו יחד בחזרות. עוד מעט תשוב ותעמוד יחד עמו על הבימה, וברגש שרק היא יכולה לדעת, תהיה על-ידו קרובה-קרובה. היא תבלע את מלותיו, את מלותיו המתוקות האהובות: “יהודית! יהודית! בדמעות לוהטות כתוב על כל עלעל של פרחיך מה שנעשינו זה לזה”… ולבה מתחיל להלום מבעוד מועד: “ראפאלסקו! ראפאלסקו!”

וכשהיא רואה אותו, מאבדת היא את עשתונותיה, ידיה ורגליה אינן נשמעות לה, והיא מחליפה צבעים. היא מסמיקה, מעווה את פניה ומסתירה אותם – שאיש לא יראה.

איש מן החבורה לא הבחין בכך, עד כדי כך היו שקועים בקלפים. רק הולצמאן, הרואה אפילו מבלי להביט ושומע מה שאין אומרים – הוא רואה הכול, הוא שומע הכול ומהרהר לעצמו: “בלי עין הרע, הבחורון הולך ל’חדר'… אם נהיה ראויים לאלוהים, נושיט, אם ירצה השם, בקרוב אצבע משולשת לעולם, ונאמר אמן.”

“שור-של-מים! למה נעצרת? תן קלפים!” אומר הולצמאן לשותפו.

“אני נותן! אני נותן!” עונה לו שוואלב ומחלק קלפים, פניו לוהטים כל העת. באותו רגע נשמעת דפיקה בדלת: חת-שתיים-שלוש. “להיכנס!” נשמעים כמה קולות ביחד – ונפתחת הדלת – מברק. “למי המברק?” “לאיזאק שוואלב”. “מאין המברק?” “מלונדון”. “איזה מברק?” “חכו, תנו לו לקרוא.” “כלום יודע שוואלב לקרוא? דברים כאלה הם לא בשבילו.”

ואיזאק שוואלב מחלק קודם את כסף הבנק למשחקים, והדבר נמשך זמן רב, שהרי עליך להיות בעל ראש של מיניסטר כדי לזכור מי סיכן כמה כסף, בשעת מעשה נוחתות קללות למכביר על ראשו של הבנקאי, ומלים מפולפלות וחידודים עפים, כרגיל, באוויר.

לאחר שחילק את הכסף חומק שוואלב לרגע מן החדר עם המברק אל בעל המלון, שיקרא לפניו מה כתוב שם, וכל הקהל נשאר במתח. מה הם הסודות שיש לשוואלב להסתיר משותפו הולצמאן? יותר מכול מתוח הולצמאן עצמו. לא יאה לו סתם המעשה שהנה נשאר הוא כאן יושב עם כולם כמולקה, ואש בוערת בו על האיש הגס שהתקשר עמו. “שתבוא כולרה על מגלגל הסיגארים!”… אך הנה שב שוואלב בפנים זוהרים ופונה אל כל הקהל:

“ילדים, אנו נוסעים ללונדון!”

קשה לתאר מה שהתחולל בין השחקנים, כששמעו את הבשורה הזאת. אחד קפץ על השולחן, הרים את יד ימינו:

“אי, לונדון! לונדון! לונדון! תחי לונדון!”

שני חבט על שוקיו:

“מזמן נמשך אני ללונדון, יקחני הרוח!”

שלישי, שחקן ארוך כחוש, שמכנסיו משובצים, מתמתח לכל גובהו, מכניס ידיו לכיסי מכנסיו, לוטש עיניו עד מאוד ופותח בדיבור אנגלי ובניגון: “או יס-יס, מאי דיר מאי ביר, מאי קייק מאי סטייק, מאי רינג מאי קינג!” רביעי מעיף חבטה על גבו של החמישי ויוצא בריקוד קל סתם, ומלווה אותו בזמרה צרודה של פזמון גויי, אלוהים יודע מאין בא לכאן: “אֵי, בּוּב טוֹ נֶמָא, טאי פוֹיֶחאב דוֹ מלינא.”89

“הסו, ממזרים!” הצטעק הולצמאן, כאדם המרגיש שהוא הבעלים, והוא הולם באגרופו על השולחן. “ראה-נא איך השתוללו! צהלה על סבתם! אף טיפה של דרך-ארץ אין לפני מבוגר, שתבוא מורסה בגרונכם! פצע בפניכם! כולרה על כתפיכם!”

ואל שוואלב הוא פונה:

“הבה, שוואלבלה, הראה את המברק!”

“להראות את המברק?” אומר לו שוואלב והוא חוכך בדעתו. “להראות לך את המברק? כן, אלא מה? וכי לא אראה לך? אראה לך, אראה לך. לא תיכף. אחר-כך. קודם עלי לספר לך משהו. בוא ניגש, אם רצונך בכך, למרתף. שם אראה לך.”

ושוואלב מפנה פניו אל החבורה:

“מי הולך עמי אל המרתף?”

“מה פירוש מי? כולנו!”

“אל המרתף! אל המרתף!”

קם שאון ודחק בין החבורה, ועוזבים את “התרנגול השחור” וכולם הולכים אל המרתף.



פרק שבעים ותשעה: במרתף

בעצם אין זה מרתף אל בית, ולא בית אלא מסבאה, ולא מסבאה אלא מסבאונת. אבל בצ’רנוסיץ מכנים את זה בשם “מרתף”. כשאומרים למישהו “הולכים אנו למרתף” – כבר יודע הוא שהכוונה למאיר בֶּשֶלס. זה שמו של בעל המרתף על שם אביו בֶּשֶל, עליו השלום (גם הוא היה מוזג).

הנה, למרתף זה נכנסו שחקנינו, הזמינו, מי איזה לפתן, מי איזה צלי חמוץ עם מלפפונים קטנים ומי מלפפונים קטנים בלבד – הכול לפי מצב כיסו אחר ה“טרטל מרטל”, ושוואלב הזמין יין.

“היום הוא יום הכוסיות שלי.”

מכוסית המוסקאט הראשונה, שנטל איזאק שוואלב, הותרה לשונו והוא התחיל לספר לשותפו את כל המעשה מהחל ועד כלה, ואת האמת לאמיתה. כה יעניק לו אלוהים אושר כשם שלא יעלים ממנו דבר כהוא זה. למה לו לשקר, אם הוא יכול ללכת בדרך האמת? הרי זה שישים ושש90 פתוח. הוא, איזאק שוואלב, כבר הבחין מזמן שהוא מיותר אצלו, אצל הולצמאן, מיותר לחלוטין. אף-על-פי-כן העמיד פנים כלא יודע והחזיק את עצמו בשקט. בשביל מי? בשביל אחותו, הפרימדונה. אלא שלא מזמן החלה גם הפרימדונה עצמה כאילו לצאת מן האופנה. למן הזמן שהשליכו את מיטב האופרטות לטובת “אוריאל אקוסטה” ועוד דברי הבל כמוהו, החלה פרשה ששמה ראפאלסקו ושוב ראפאלסקו ושוב ראפאלסקו. מילא, הוא עצמו, כלומר שוואלב, לא איכפת לו כלל; אוריאל אקוסטה – יהי אוריאל אקוסטה. אבל האחות, מה לעשות עם האחות? גם היא, אומרת היא, רוצה תשואות. נמלך איפוא בדעתו וכתב מכתב אל אחיו ניסל ללונדון ותיאר את כל המעשה, כך וכך. הוא, איזאק שוואלב, נוהג כך תמיד. יש לו בעיה – הריהו כותב מכתב לאחיו ניסל בלונדון; “שוטה בן פיקהולץ!” כותב לו אחיו ניסל מלונדון. “עד מתי תשתרך משמונין לבונין? מוטב, כותב הוא, שתיקח את אחותך ותבואו שניכם ללונדון. יש לי כאן בשבילכם עסק – זהב. יש לנו כאן, כותב הוא, תיאטרון – צעצוע, ‘פאביליון-תיאטר’ קרוי הוא אצלנו. איזה תיאטרון! והשחקנים הם אחד-אחד: דחלילים, קלחים, בולי-עץ – ובכל זאת גורפים הם זהב ביעים. כיוון שהקהל כאן, כותב הוא, אינו מפונק. מה שנותנים לו אוכל הוא ומלקק את האצבעות. כבר דיברתי עם מי שנחוץ והם אומרים: יבוא-נא אחיך הנה עם האחות הפרימדונה, ואנחנו נשתמש בהם מיד. שמענו עליה, הוא אומר, קראנו בעיתונים. שמועות טובות מגיעות רחוק.” ועוד ועוד כותב הוא אחיו ניסל מלונדון. הולך הוא, משמע איזאק שוואלב, ומרביץ מכתב ללונדון: כך וכך; לנסוע אין זו חוכמה גדולה; צריך לדעת אל מה נוסעים: תנאים, ערבות, חוזה… שוב מקבל הוא תשובה מאחיו ניסל שבלונדון: “בהמה שכמוך, כותב הוא, אם אני אומר לך לבוא, עליך לבוא. מן הסתם יש כבר כל מה שנחוץ: תנאים, ערבות, וחוזים.” הולך הוא, איזאק שוואלב, ומרביץ מכתב נוסף כך וכך: “יש לי כך וכך והאחות כך וכך – שישלח מברק. אז יבואו תיכף ומיד.” והנה מתקבל עתה המברק הזה.

“נו, מה תאמר על אחי?” אומר שוואלב לשותפו ומציג לעברו את פניו האדומים.

“מה אומר?” עונה לו הולצמאן כאילו באדישות ומביט בקצות אצבעות. “כבר אמרתי לך מזמן שאחיך הוא בחור בן-חיל, שאינך שווה את סולייתו. ודאי שטוב להיות בצ’רנוביץ כשיש לך אח בלונדון. מה יש לדבר? אבל מה? הייתי מאוד חושק לראות את המברק.”

שוואלב גמע מתוך הכוס:

“וכי יודע אתה לקרוא?”

“אין לי צורך לקרוא. אני רוצה רק להציץ.”

“מה לא ראית? מברק ככל המברקים!” אומר לו שוואלב ומראה לו את המברק לאור החלון. וטרם הספיק שוואלב להביט סביבו, כבר היה המברק בידיו של הולצמאן.

רגע לאחר מכן זה נקרא מזכירו של הולצמאן, ה“אדם בעל-השכלה”, והנה מה קרא במברק: “אם לבוא, אז רק עם ראפאלסקו.”

*

המנהל הולצמאן לא בא בטרוניה אל שותפו, אף לא אמר לו מלה אחת. הוא רק לקח את המברק ומרח בו מריחה הגונה על פניו האדומים מלמעלה עד למטה.



פרק שמונים: מי הוא האדם?

הלהקה הנודדת הנודעת " הולצמאן, שוואלב את קומפ." כבר מוכנה לעזוב את צ’רנוביץ ולנסוע הלאה לערוך גלות של תיאטרון.

ניסל שוואלב כבר הספיק אפילו לשלוח מלונדון עיתון ביידיש, שבו הופיעה בעמוד הראשון מודעה רחבה למדי באותיות ענקיות צעקניות:


!! סנסיישן!!

!!! חדשה מרעישה!!!

ליאו ראפאלסקו, הסטאר היידי הגדול ביותר

שהפתיע את כל העולם – בקרוב בלונדון

בפאביליון-תיאטר


כבר התחילו לארוז לשם יציאה לדרך. נשארה רק הצגה אחת בצ’רנוביץ, הצגת-אורח של ראפאלסקו. להצגה זו התכונן הנוער בצ’רנוביץ ובראשו האיגוד האקדמי. הכרטיסים נמכרו עד אחד באמצעות הצעירים. אנשים צעירים שמו פניהם לצ’רנוביץ מן העיירות הקטנות שבסביבה, שתיאטרון-יידיש לא תעה אליהן מעולם, למן אדם הראשון ועד היום.

אולם גדוש מפה לפה הוא ערובה להצלחה. ובפרט לשחקן כראפאלסקו, שכמעט לכל הצגה נדלק באותה אש, כאילו עולה הוא בפעם הראשונה על הבימה ורוצה להראות לקהל את שיש לו להראות. זה כבר לא חש ראפאלסקו בנוח כמו בערב זה. הוא אזר את כל כוח כשרונו הפורח והפעם יצר ב“אוריאל אקוסטה” פילוסוף בודד, חרישי ונהדר, ממש שפינוזה. ראפאלסקו עצמו לא התכוון לכך, אלא שהדבר נעשה מעצמו, באורח אינסטינקטיבי. בטבעיות בלתי-רגילה הקרויה ניצחון: שלא המנצח את הזולת הוא הגיבור אלא מי שמסוגל להתמודד עם עצמו ולנצח את עצמו.

יתכן שאישהו במקום אחר לא היה המשחק הזה מוצא חן כל כך, כפי שמצא חן בצ’רנוביץ, כיוון שבהצגה נכחו “היסודות” הנלחמים בחשאי עם החושך. אבל גיבורים נסתרים אלה מנצחים רק לעתים רחוקות, ותכופות נופלים הם כמנוצחים, כמו שנפל אקוסטה. התיאטרון פשוט קרס מרוב תשואות ומחיאות כפיים אדירות. הנוער הלומד נשא על כפיו את ראפאלסקו, המטיר עליו פרחים, הגיש לו מתנות, שחבורת השחקנים התבוננה בהן, והולצמאן החביאן. כמה צעירים קראו איגרות-ברכה, שאיש לא האזין להן, פרט לקבוצת סטודנטים – בקיצור: זה היה ניצחון מזהיר, המתרחש לעתים נדירות אפילו לשחקן מפונק כמו ראפאלסקו.

בתום המערכה הראשונה הבחין הולצמאן, העומד על המשמר ומשגיח, בין הנוער האוהב להידחק מאחורי הקלעים, באיזה אדם מוזר, מגודל-שיער, בעל פנים מוכרים ומנומנמים ועיניים בולטות. אדם זה לא מצא חן בעיני הולצמאן למן הרגע הראשון שראה אותו. לא מצא חן בעיניו שהוא חודר ישר אל מאחורי הקלעים, נדחק ורוצה לפרוץ דווקא אל ראפאלסקו. ביקש אותו הולצמאן שימחל לו ויפנה חזרה: “דוד.” אמר לו בשפה רכה, “אל תהיה זה שצורח וזוחל למקום אסור”… בפעם השניה – שוב אותו דבר: האדם המנומנם בעל העיניים הבולטות נדחק אל ראפאלסקו, והולצמאן מרחיקו בכמה עקיצות: “יהודי הוא חזיר. אומרים לו לאן אתה זוחל, מעמיד הוא פני פגר.” אחרי המערכה השלישית תפס אותו הולצמאן כשכבר עמד על סף הדלת, במרחק שני צעדים מראפאלסקו, תפס אותו מאחור בצווארונו ופשוט השליך אותו משם בלי גינונים ובירכו ב“כולרה בצד השמאלי של הבטן לו ולכל הבטלנים, המסתבכים בין הרגליים, השד יודע למה!”… ורק מאוחר מאוד, לבסוף, לאחר שהחליפו השחקנים את בגדיהם, הבחין הולצמאן באותו אדם מנומנם, שבכל זאת חמק ונכנס אל ראפאלסקו, ישר אל המלתחה שלו. כנמק מגורה קפץ הולצמאן לשם. אך לפני שהספיק לתפוס אותו בעורפו, כבר היה האדם מחובק עם הבחורון ושניהם התנשקו והתחבקו כשני אחים מלידה.


הולצמאן פתח את פיו ופקח את עיניו ונשאר עומד כקפוא. אילו בא אביו מעולם האמת לא היה משתומם יותר. הולצמאן נראה ברגע זה כגוש של חומר, כפסל לא-גמור, שהפסל התכוון לגלם בו אימה, אך הדבר לא עלה בידו. פניו המחוטטים המתוחים היו מצחיקים באופן משונה ועיניו המחודדות אמרו:

“יהודים! נתחו אותי לנתחים! השליכו את בשרי לכלבים! אך אמרו לי: מי הוא הברנש, המתנשק עם הבחורון?”…



פרק שמונים ואחד: האם נפטרה

מי זוכר את הקופאי של בני ראפאלוביץ‘, את הבחור המנומנם העגום בעל העיניים הבולטות מהולנשט, שמכנים אותו בשם “ששון-ושמחה”? – זה היה האדם שהתנשק עם ראפאלסקו. איך הגיע לצ’רנוביץ? מאין ולשם מה? מה נשמע בהולנשט? מה שלומו של בני ראפאלוביץ’ ושל כל המשפחה? מה שלומו של ישראלי החזן ושל לאה אשת-החזן ובתם רייזל? – על כל אלה היה לששון-ושמחה מה לספר לראפאלסקו במשך הלילה כולו.

השניים, כשיצאו מן התיאטרון ובאו אל המלון “התרנגול השחור”, נכנסו לחדרו של ראפאלסקו ושאלו את הולצמאן אם אפשר להניחם לבדם.

“הו, בביזיון הגדול ביותר!” אמר הולצמאן, מיצמץ בעיניו המחודדות על השפיפון העגום בעל העיניים הבולטות, הניחם לבדם, נתן הוראה בקול רם שאיש לא יעז להיכנס, חלילה. והוא עצמו, אל ייחשב לו הדבר לחרפה, התיישב בחדר הסמוך, בדיוק מאחורי הדלת, היטה אוזן וצוטט כראוי, לא החמיץ מלה מן השיחה שהתגלגלה בין האדם המזוקן והמנומנם מהולנשט ובין הבחורון.

שמע-נא, לייבניו נשמתי, מה שאספר לך," כך התחיל ששון-ושמחה בקולו המונוטוני, אך הפעם קצת ער יותר מתמיד. “יש לי מה לספר לך ולספר; שלושה ימים ושלושה לילות, אתה שומע או לא, הם מעט מדי. ראשית הולנשט, אין זו הולנשט של פעם. אודסה, ורשה, פאריס! והאנשים – לא אותם האנשים שהיו. ועל כך למי יש לנו להודות? רק לתיאטרון-יידיש– אתה זוכר? למן אותו תיאטרון השתנה הכול אצלנו. הכול, אתה שומע או לא, השתנה! מה השתנה – איני יודע, אבל השתנה… וביתכם ודאי וודאי. מביתכם נעשה תל ועפר. קודם בעל-הבית, אבא שלך משמע. לאחר שנעלמת אז, באותו מוצאי-שבת – אתה זוכר?– אמר אחת ולא ישנה: שימצאו אותך ויחזירו. חי או מת, אך יחזירו! הפלגנו שנינו, אני ואחיך אנשל, אתה שומע או לא, על-פני העולם הגדול לחפש את יום אתמול… ועל-פי החקירה והעדים צפה האמת כשמן על-פני מים, שאין זה אלא מעשהו של שצ’ופאק, ולא היתה לו דרך אחרת לשצ’ופאק אלא רומניה. על-כן פנינו גם אנחנו לרומניה. כך היה. באנו, אתה שומע או לא, ליאס, מתחילים אנו לשאול יהודים, האם לא ראיתם כאלה וכאלה שחקנים יהודים שלומיאלים, לצים גדולים, אחד בעל פנים מגושמים קמוטים, השני בעל עיניים ממזריות, שבהליכה מרקד הוא? נודע לנו, אתה שומע או לא, שראו הרבה שחקנים שלומיאלים, לצים גדולים, וכולם בעלי פנים מגושמים ועיניים ממזריות. אבל מה? אם הם רוקדים בהליכה או הולכים בריקוד – זאת, אומרים הם, שכחו להבחין. אם ירצה השם, בפעם הבאה, מבטיחים הם, אתה שומע או לא, ייטיבו להתבונן. מה אתה אומר על כומתות מולדביות כאלה? שמע-נא מה שהיה אחר-כך. משראינו שביאס הוא יום אתמול שעבר – רע, מה לעשות? הפלגנו, אתה שומע או לא, הלאה והלאה עד שבאנו לבוקרשט. בשעת הנסיעה אומר לי אחיך אנשל, ששמו לא יהיה אנשל אם לא יתפוס אתכם. אומר אני: ‘הלוואי, אומר אני, מפיך לאוזני אלוהים!’ וכך היה. באנו לבוקרשט, ואחיך, משמע אנשל, החל, אתה שומע או לא, קצת לבלות – שישמור אלוהים את כל היהודים! כסף הרי נתנו לנו מלוא הכובע – מה איכפת לו? באיזה תיאטרון שיהיה, באיזה בית-קפה, באיזו מסבאה, אתה שומע או לא. אני טוען אליו: ‘אנשל, אומר אני, בשם אלוהים, אומר אני, מה אתה עושה, אומר אני, אתה שורף, אומר אני, כסף!’ אומר הוא לי: ‘אין זה עסק של אבא שלך, שתוק.’ רע, מה עושים? אני שותק. עובר יום ושניים ושלושה, הכסף נמס כשלג, עוד מעט וכסף אין. אומר הוא: ‘כתוב לאבא, שישלח כסף.’ ‘טוען אני: אנשל! בשם אלוהים, אומר אני, מה תהיה, אומר אני, התכלית?’ אומר הוא לי: ‘אין זה עסק של אבא שלך, אומרים לך לכתוב – כתוב!’ רע, מה עושים? אני כותב. יושבים אנו כך פעם אחת באיזה תיאטרון או מסבאה, המכונה ‘פאראדיז’. משחקות נערות, רוקדות ושרות, ואיזו אחת ששמה מארינסקו-מילאנסקו, אפילו נקבה כהלכה, אתה שומע או לא, וצועניה טובה לתבוע כסף (כאן הורמה שפתו העליונה של ששון-ושמחה כאילו לצחוק מעט– זו הפעם הראשונה באותו לילה). אני מביט, אתה שומע או לא, ליד הדלת עומדים שני אנשים מוכרים, לבושים בגדי-חג. אני מתבונן – הייתי מוכן להישבע שזה אתה, לייבל, משמע. ‘כן, זה הוא, חושב אני לעצמי, זה הוא, כשם שאני יהודי!’ ואני קם וקורא לאחיך אנשל: ‘אנשל, אומר אני, אתה רואה, אומר אני, הוא כאן, אומר אני.’ אומר הוא: ‘מי?’ אומר אני: ‘לייבל.’ אומר הוא: ‘אתה חולם, אומר הוא, אתה ישן.’ בין כה וכה, עד שהתחלתי לרוץ ועד שזזנו, כבר, אתה שומע או לא, לא היה איש! רע, מה עושים עכשיו? בינתיים מתקבל מכתב מהולנשט, שאמא שלך חולה מסוכנת ושאנשל יסע הביתה מהר ככל שניתן. אומר אני לאנשל: ‘נוסעים אנו?’ אומר הוא: ‘כתוב מכתב שאנו כבר בדרך הנכונה, שישלחו עוד כסף.’ אומר אני: ‘אנשל, אומר אני, בשם אלוהים, אומר אני, או שאנו נוסעים הביתה, או שאנו נוסעים הלאה. ממה נפשך’… אומר הוא לי: ‘אין זו דאגת סבתא שלך. אומרים לך כתוב, עליך לכתוב!’ רע, מה עושים? קם אני וכותב, אתה שומע או לא, מכתב להולנשט, אל אבא, משמע, מובן בדרך מוסווית: ‘כך וכך, כותב אני, הוא המצב, עליכם לדעת, כותב אני, שנסיעתנו, כותב אני, היא לשווא, לך חפש את יום אתמול, הדבר רק עולה כסף רב לשווא, ואין אנו עושים דבר. ומה שכתבתי לכם עד כה, כותב אני, שהופכים אנו עולמות, כתבתי רק משום שאנשל, כותב אני, אמר לי כך לכתוב. מה עלי לעשות, כותב אני, אני הרי רק אדם אני! אומרים לי לכתוב, כותב אני. על-כן, כותב אני, אל תוסיפו לשלוח כסף עוד, וכשתפסיקו לשלוח כסף, כותב אני, נהיה מוכרחים סוף-סוף לשוב הביתה.’ כך כותב אני להם בלשון מוסווית. וכי מה יכולתי לעשות? אמור, אולי איני צודק? שמע-נא הלאה. לא עוברים, אתה שומע או לא, יותר משמונה ימים, מקבלים אנו מברק לבוקרשט, קצר אבל טוב, בסך הכול שלוש מלים: ‘שוב הביתה. אמא על סף המוות’”…

אך ביטא ששון-ושמחה את המלים הללו, תפס אותו ראפאלסקו בשתי ידיו:

“הא? מה אתה אומר? אמא?”…

“שיהיה לי גן-עדן מלא אור. אלא מה? וכי יכול היה להתרחש אחרת? דבר קטן, איך היא סבלה! הרי גם כך היתה, במחילה, עור ועצמות, בקושי רב התקיימה בה הנשמה, והשפע הרב עם ההידור שנהנתה מהם אצל אבא שלך – גם זה עליך לזכור. והנה פצצה אחר פצצה. איני יודע את מי אהבה יותר, אותך או את אנשל? כל עוד שהה אנשל בבוקרשט, היתה לה תקווה שיחזור יחד אתך. אך לאחר שנודע לה, אתה שומע או לא?”…

לא. ראפאלסקו לא שמע עוד. הוא נפל על זרועו כנפול בתפילת תחנון,91 הסתיר את ראשו ופרץ בבכי וביבבה כתינוק. ששון-ושמחה נבוך. לנחם, להשיח את הלב, לומר מלה טובה – לכך לא נוצר. החל לפכור את ידיו ולדבר אל עצמו: “רע, רע! מה לעשות?” בינתיים נשמע קול בכיו של ראפאלסקו בשאר החדרים והאנשים באו בריצה, קודם הולצמאן, ואחר-כך שרה-ברכה הזקנה ואחריה זלאטקה, וקמה בהלה ורעש ומהומה.

“מה יש? מה קרה?” פרצו כל השלושה בשאלות.

“אמי מתה!” פרץ ראפאלסקו ונפל על צווארו של הולצמאן בבכי. לא יכול הולצמאן להתאפק ועיווה את פניו כאשה העומדת לבכות. למראה פניו פרצה גם זלאטקה בבכי, ושרה-ברכה הזקנה פכרה את ידיה והחלה לייבב וליילל בניגון כ“מענה לשון”92

“אוי לי ואוי לפצעי, רעם הממני! אם לילדים, מסכנים, יונקי-שדיים, ציפורים קטנות! מי יזון אותם? מי ישגיח עליהם? ראשו של מי יכאב על היתומים הגלמודים, שנשארו כעל המים? שהרי כל עוד אמא היא אמא, אבא הוא אבא, ואם אמא מסתלקת, מוטב שלא לחיות עד אז”…

“שקט יהי! באיזו יללה פרצה!” התנפל הולצמאן על אמו וגער בקול רם על הקופאי המזוקן העגום בעל העיניים הבולטות על שהביא את הבשורה הרעה לבחורון.

“דחליל מרוט שכמוך! מי ביקש ממך? מי משך בלשונך? בשורות כאלה מבשרים באמצעות גוי”…


ששון-ושמחה נשאר יושב כמולקה, וראפאלסקו עמד לצידו על העוול שגרמו לו. הוא רמז שששון-ושמחה הוא אורחו, והוא רוצה שיניחו לו הלילה, רק הלילה… הולצמאן הבין את הרמז, ואף-על-פי שלא התחשק לו להשאיר את הבחורון לבדו עם “הדחליל המרוט”, אבל איך יתרץ את הדבר? עתה שנים אחרות הן מאלו שהיו. עתה, כשראפאלסקו אומר, הרי זה אמור… והולצמאן מביט בעיניו ומכלה את כל מר לבו באם ובאחות:

“מי ביקש מכן לבוא הנה, איזו שנה שחורה? מי שלח לקרוא לכן, מי? ראה-נא, השתפכו ביללה כזאת! מי ביקש מכן שתהיינה אמהות-מקוננות, מי?” כך חזר הולצמאן ושאל וגער בהן – והוא עצמו חמק אט-אט מן החדר, שב והתיישב במצב הקודם, מעבר לדלת, מטה אוזן. וראפאלסקו נשאר שוב עם ששון-ושמחה בשניים, והוא מבקש את הקופאי שימסור לו את כל הפרטים עם כל הזוטות – איך מתה האם? ומתי מתה? ואם נפגשו עוד לפני הקבורה? ואיך היתה הלוויה? הכול נאלץ ששון-ושמחה לספר לו, ולא פעם אחת, אלא פעמים אחדות, פעמים רבות!



פרק שמונים ושניים: חדשות מהולנשט

כל הלילה לא נפלו חבלי שינה על עיניהם. ששון-ושמחה סיפר חדשות מהולנשט, וראפאלסקו האזין לקולו המונוטוני, שנשמע והמה כפעמון סדוק ונמשך ונמשך כדבש סמיך בלי הרף ובלי מעצור, קטוע מפעם לפעם ב“שמע-נא הלאה” ו“אתה שומע או לא” ו“רע, מה לעשות?” גם הולצמאן, המסכן, לא הלך לישון. לא יכול להינתק מן הדלת. לא יכול אפילו לקום מעל הכיסא, שמא ישמעו שם חריקה. היו רגעים שהולצמאן קילל את עצמותיו: כמו להכעיס הרגיש כל הזמן מחנק עד לשיעול. כבש את השיעול בכל כוחו וישב, ובעינויים קשים, והקשיב כמו ראפאלסקו לחדשות מהולנשט.

באותו לילה קלטו, ניתן לומר, השניים, ראפאלסקו והולצמאן, חדשות מהולנשט יותר מבכל השנים שהם נעים-ונדים בעולם הגדול.

ראשית, על בני ראפאלוביץ‘. אוי ואבוי – מה שנעשה מביתו של ראפאלוביץ’! חורבן, הפיכה. הדבר התחיל באשתו של בני ראפאלוביץ', ביילקה, הקטנטונת, החרישית. ביילקה החלשלשה הלכה וגססה כנר. חרש, מבלי להתאונן לפני איש, הסתלקה מן העולם שבו סבלה כל כך בשל ילדיה, לא ידעה טעמו של יום טוב. ביילקה החרישית רצתה למות בחשאי, כשם שהיתה בחיים. על-כן לא רצתה לומר לאיש מה מצבה. וכשהורע מצבה והכול הבחינו בכך, שלח בני סוסים לכל עבר והביא את הטובים שברופאים; הוא הפך עולמות, אמר שיפשיטו אותו עד הכותונת, ובלבד שביילקה תחלים. אך הדבר כבר היה מאוחר מדי. כפקעת של חוטים או כילדונת קטנה שכבה ביילקה הזעירה, החרישית, במיטתה הגדולה בשפתיים צמודות מאוד ובלחיים לבנות-לבנות ונפולות מאוד. גלמודה בקיטון הגדול במיטה הגדולה, באין איש לצידה. בני היה עסוק עם הרופאים. הבנים המבוגרים – בענייני העסק. הבנות – בענייני המטבח. אנשל ולייבל אינם. רק בת-שבע, הצעירה בבנות, ישבה בפינה ובכתה חרש – שלא תעיר את אמא. האם כבר ישנה אז שינה עמוקה. עיניה העצומות נראו על רקע פניה הלבנים, הלבנים מדי, כשתי גומות שחורות. גבותיה הבלונדיות, שהיו לפנים יפות מאוד, שהתבלטו עתה על מצחה הצחור, המוקף בשוליים של מטפחת לבנה, הוסיפו לפניה הילדותיים ארשת ילדותית מהורהרת. יד אחת, יד קטנה ילדותית לבנה, לבנה מדי, תלויה היתה כלפי מטה מן השמיכה. הכול נראה כרגיל, כאילו שוכבת היא בתרדמה. שקט היה. לב שכה הרבה אהב וכה הרבה סבל בגלל זה, כבר פסק מאהבה, מיסורים ומהתרגשות. דממה היתה, דממה נוראה, קדושה. היתה זו דממת מוות. ביילקה מתה.

ביילקה מתה, וסבתא הזקנה, אמו של בני ראפאלוביץ‘, זו שמנענעת בראשה “לא-לא”– היא חיה! היא כבר סנילית ועיוורת בשתי עיניה, אבל היא חיה. ואתם לכו ושאלו שאלות!.. הצאצאים המבוגרים, הבנים והבנות, הכלות והחתנים עם הנכדים התפזרו, זה לכאן וזה לכאן. בני לא יכול מעולם לחיות בשלום עם הצאצאים, אך מיום מותה של ביילקה נעשה הוא – ישמרנו אלוהים!.. את אנשל חיתן, ואכן, בשידוך מבלץ. נתן לו אשה – כיעור, אבל מבית טוב. אלא שאסור לו לבוא, להופיע לנגד עיני האב. את מסעו לבוקרשט לא ישכח לעולם. אנשל גר בבלץ, הוא בעל חנות לטבק, למאחורקה. ונעשה, כך אומרים, מגושם, שממש אי-אפשר להכירו… בת אחת, האמצעית, פרל שמה, נפרדה מבעלה ויושבת גרושה. שניה לה, יוכבד, נישאה, להכעיס את אביה, לאחיו של יחיאל הכליזמר, אף הוא כליזמר. ורק את הצעירה, בת-שבע, שאמורה היתה ללמוד מיילדות, חיתן בני להכעיס, דווקא לו, משמע לשמחה הקופאי. (כאן משפיל ששון-ושמחה את עיניו ומתחיל להצטדק:) הוא מודה שזה כבר הטיל עין בבת-שבע, אך לא העז מעולם להציע דבר כזה, אף-על-פי שאם לחשוב על כך מצד שני, במה יחוס אחי הכליזמר יפה משלו? על-כל-פנים, ששון-ושמחה הריהו מן המשפחה, קרוב רחוק, ובכל זאת קרוב. בת-שבע עצמה לא היתה, ניתן לומר, כה מרוצה מהשידוך. אדרבה, היו ימים שהיא “בעטה”, “השתוללה”, העמידה פנים סרבניות, בכתה וחוללה מעשים, אמרה שתאבד את עצמה לדעת… לעצמו, לשמחה משמע, היה הדבר בניגוד לטבעו. בת-שבע נחמדה, אמנם, ניתן לומר הטובה מכולן; אך גם להידבק בכוח לא רצה. אבל בני ראפאלוביץ’ התעקש – ויהי מה… בקיצור, הם התחתנו – ולא-כלום, ברוך השם, כבר יש להם שני ילדים ובקרוב יהיה עוד אחד. וצפויים היו להם חיים לא רעים, לולא האסון החדש שפגע בהם"…

“איזה אסון נוסף?” שב ושואל ראפאלסקו, וששון-ושמחה ממהר להרגיעו:

“לא-כלום, לא-כלום, זה רק אופן דיבור – אסון. לאמיתו של דבר אין זה אסון כל כך. בעל-הבית, כוונתי לחותן שיחיה, כלומר אבא שלך, נעשה לעת זקנה, מחמת הצרות כנראה, אתה שומע או לא, ירא-אלוהים. אבל איך חושב אתה ירא-אלוהים? עד סכנת נפשות. הוא שקע ביהדות, אתה שומע או לא. יומם ולילה – רק מתפלל ואומר תהילים. מילא, התפילות ואמירות התהילים לא היו צרה כה גדולה לולא צרה גדולה מזו. איזו צרה? הרבי! בעל-הבית שיחיה, החותן משמע, נעשה פתאום חסיד של הרבי, להוט, חסיד נלהב, והחל לנסוע, אתה שומע או לא, אל הרבי. ולא רק לנסוע, אלא לשבת, לשכב, לא לצאת מחצרו של הרבי. קודם היה הרבי משטיפאנשט, רב מתתיהו. ועתה הרבי מבויאן. זה למעלה מחצי שנה שהשתקע בבויאן אצל הרבי – ואינו רוצה לנסוע הביתה. הוא בא לבויאן לקראת החג, ומאז – היו שלום עם הקפוטה! ראיתי שזה מעשה בלי סוף, אני כותב לו, לחותן משמע, מכתב אחרי מכתב: ‘גוואלד, חותני-חייתי, מה התכלית? הולכת לאיבוד שארית הנכסים!’ האם עונה הקיר? הוא יודע רק דבר אחד: שאשלח לו, אתה שומע או לא, שאשלח לו כסף מהבית. מה יש לי? באר? מעיין מים חיים? גם מעיין הולך ונדלה! ראיתי שהמצב רע – מה לעשות? נמלכתי בדעתי, אתה שומע או לא, ומיהרתי אל אבא בבויאן, להחליף עמו דברים. הרי אי-אפשר להפקירו… אך לך ודבר אל הקיר! אם ההוא שקע, לא עלינו, בדברים כגון: הרבי, הרבי, הרבי! לדבר עמו על הבית, על הולנשט – אי-אפשר. אין הוא רוצה להאזין. להזכיר לו את הילדים – אסור. ועל אחת כמה וכמה השם לייבל או השם אנשל – לא ייזכר ולא ייפקד. אנשל כינויו בפיו: ‘מלאך-המוות’. מלאך-המוות זה הוא ששחט את אמא. לולא אנשל ונסיעתו היפה לבוקרשט, לא היה החותן נשאר אלמן. הוא בטוח בזה כמו באור היום. ושמע הלאה. באתי לבויאן, אל החותן משמע, מצאתי אותו, על כל השונאים, במצב כזה. איני מסוגל להיזכר. הלב כואב. אילו ראית אותו – אף מחצית לא נשארה ממנו. הכרס תלויה, הלחיים נפולות. זקן ושב כדי כך שפרצתי בבכי. והוא – אילו, לפחות, שאל מה שלום הילדים. לא-כלום. לחלוטין. שאלך אתו אל הרבי, אתה שומע או לא, ותיכף ומיד. אחרת הוא לא רוצה. אני אומר לך, חזק מברזל. ללמוד לקח ומוסר מאדם זה. אני רוצה לפתוח בשיחה עמו על הבית, מהי התכלית? אין הוא מניח. מחר, אומר הוא, מחר. היום עליו להיות, אתה שומע או לא, אצל הרבי. וכך מיום ליום. בינתיים, כשאני יושב כך באכסניה, אני שומע שכמה צעירים משוחחים על צ’רנוביץ… על תיאטרון-יידיש… על הצגת-אורח של שחקן מפורסם צעיר מאוד מבוקרשט, דם וחלב, ושמו ראפאלסקו… השם ראפאלסקו, העיר בוקרשט, והמלים שחקן, צעירון, דם וחלב – אתה שומע או לא – חדרו לאפי: כלום אין זה לייבל שלנו? כך מהרהר אני לעצמי. משהו נדבק לי כאן: בוקרשט… ראפאלסקו… תיאטרון-יידיש… ואני חישבתי לעצמי כך: ממילא כרוך הדבר בהוצאות, יעלה עוד כמה מעות – אני מוכרח, אתה שומע או לא, להציץ בשחקן צעירון זה מבוקרשט. אך קודם צריך לדבר על כך עם בעל-הבית, סבור אני, עם החותן, לשמוע מה יאמר הוא. ממה מתחילים? מתיאטרון, מתיאטרון-יידיש בצ’רנוביץ… מששמע תיאטרון-יידיש – נעשה, מה לומר לך? יפים יותר טומנים באדמה. הוא החל לרטוט, תפס את המקל, אתה שומע או לא, ואמר שיפצח את ראשי אם אוציא מפי עוד מלה!.. רע, מה עושים? יצאתי לרחוב, שכרתי עגלה ושילמתי כסוחר מברוד.93 כי למה נרמה את עצמנו? אילו ידעתי, למשל, שהדבר יעלה לי מי יודע כמה, אפילו צריך הייתי ללכת ברגל איני יודע כמה – כמה שווה בעיני עצם הדבר שאני רואה אותך, תודה לאל, חי וקיים. ומה גם הכבוד שרכשת בתיאטרון, תאמין לי או לא? כשפרצו קריאות ומחיאות כפיים ‘ראפאלסקו!’ וכשנטלו אותך צעירים על זרועותיהם, עלו דמעות בעיני, כשם שאני יהודי! נזכרתי, אתה שומע או לא, הרי זה לייבל שלנו, זה שישן אתי באותו קיטון! מיטה כנגד מיטה!”…


כאן מחה ששון-ושמחה דמעה ופתאום התחלף קולו יחד עם פניו, והוא פונה אל ראפאלסקו בלשון חנפנית-ערבה:

"אתה זוכר, נשמתי-חייתי, איך היינו ישנים ביחד, מיטה כנגד מיטה באותו קיטון? את המכנסיים עם המפתחות הייתי מחזיק תמיד למראשותי… סבור אתה שלא שמעתי שמישהו עומד ליד מיטתי, ממשש את המכנסיים ומפשפש במגירת השולחן?.. שמעתי, שכה אשמע בשורות טובות. אבל לא יכולתי, אתה שומע או לא, לפקוח את העיניים… לאן נעלם הכסף… שאז… ממגירת השולחן?.. כוונתי, אצל מי נשאר? אצל ההוא, בעל הפנים המגושמים או אצל השחקן הקטן הרקדן, בעל העיניים הממזריות? או אצל הכולרה המחוטט, שלפנים היה שמו הוצמאך והיום כבר קוראים לו הולצמאן?…



פרק שמונים ושלושה: הרס ביתו של ראפאלוביץ'

אור היום החל להנץ. השוק בצ’רנוביץ, הנערך כל בוקר מול “התרנגול השחור”, כבר החל להיערך, הראה סימני חיים, ושני מכרינו הוותיקים, ראפאלסקו וששון-ושמחה, עדיין היו משוחחים. כלומר, ששון-ושמחה הוא שדיבר וראפאלסקו האזין במתח רב, קטע אותו לעתים רחוקות בקימה פתאומית ממקומו או בקריאה: “האומנם?” או: “מה אתה אומר?” או: “זה בלתי-אפשרי!”… ששון-ושמחה הבטיח לו, שכל מה שהוא מספר הוא תורת-אמת, נשבע ביהדותו – שכה יחיה עד שיחזור אל אשתו וילדיו, ועוד שבועות כאלה, כאילו ראפאלסקו אינו מאמין לו בלא שבועה. הדבר היה מצחיק כדי כך, שהולצמאן, שישב מאחורי הדלת בחדר הסמוך, מציץ בעד חור המנעול אל חדרו של ראפאלסקו ומאזין לכל השיחה, לא יכול להבליג על הצחוק והחניקו חרש. ומשהגיע הרגע, וששון-ושמחה שאל פתאום את ראפאלסקו על-דבר הכסף שאבד אז ממגירת השולחן בהולנשט, הצמיד הולצמאן שלנו בכוח את אוזנו אל הדלת, מתוך סקרנות לשמוע מה יענה לו על כך הבחורון. אך בשעת מעשה התנפץ הכיסא שעליו ישב הולצמאן, כך שכל השלושה נבהלו: ראפאלסקו וששון-ושמחה נבהלו סתם מן הנפץ, שבדממת הלילה נשמע חזק מפי שהיה באמת. והולצמאן נבהל שמא ייוודע שכל העת ישב מעבר לדלת וצותת לשיחת אנשים. אך הבהלה חלפה לאחר כמה דקות של שתיקה, והולצמאן יכול להישאר ללא הפרעה על משמרתו כמקודם. אך למרבה הצער לא שמע את המעניין ביותר. לא מפני ששמיעתו היתה גרועה, אלא מחמת סיבה אחרת: ראפאלסקו לא רצה פשוט לענות בעניין הכסף. הוא קם, הסתובב כמה פעמים בחדר לכאן ולכאן; אחר-כך עמד מלכת, ובמקום לענות לגיסו שזה עתה נולד על מה ששאל, העדיף לשאול אותו:

“ומה שלומו של הרבי שלי מאז, החזן?”

“הבחורון אינו טיפש כלל, חושב לעצמו הולצמאן, ההוא שואל אותו על כד, עונה הוא לו בחבית, פונה לעניינים אחרים – הרבי שלו, החזן. אם כן, מותר לי ללכת לישון, כי הנה הבוקר בא. שיחטוף אותו הרוח, את האיש המדוכדך. שתתגנב הכולרה לצידה השמאלי של בטנו!”…

במלים אלה פורש חרש הולצמאן שלנו אל מיטתו, מתפשט ומתכסה בשמיכה מעל ראשו ונרדם. והגיסים שלנו ממשיכים הלאה את שיחתם:

ששון-ושמחה: “על ישראלי החזן אתה שואל? אֶה-הֶ! מאושר, המאושר שבעולם!”

ראפאלסקו: “דהיינו?”

ששון-ושמחה: “דהיינו, ההוא עשיר הוא.”

ראפאלסקו: “עשיר? ישראלי החזן עשיר?”

ששון-ושמחה: “אדיר! אינו מלמד עוד, אינו חזן עוד, טֶה-טֶה-טֶה! לא אותו ישראלי שבעבר. ולאה אשת-החזן, אתה זוכר את לאה אשת-החזן? היא עונדת פנינים בימי חול, ולבושה, אתה שומע או לא, כעשירה, ומתפארת לפני כול בבתה. בכל מקום שהיא הולכת או עומדת – אז ‘רייזל שלי’ ו’רייזל שלי‘. ברייזל שלה כבר ריזלה את שכלם של הכול. דבר קטן – רייזל שלה? היום אין שמה עוד רייזל, היום שמה רוזה, והיא זמרת מפורסמת. בלונדון היא עכשיו. אתה עוד זוכר אותה או לא? זה לא כבר התארחה אצלנו בהולנשט עם כנופיית שחקנים גדולה. מלונדון באה, התרוצצה במרכבות ובאופניים, אתה שומע או לא, פי-פו-פא – בעסק גדול! מה שעלתה להם הנסיעה, מותר לנו לשנינו לאחל לעצמנו להשתכר. דבר קטן? אומרים אפילו, שחתן יש לה, ורכושו מיליון, אתה שומע או לא, מיליון שלם! הולנשט היתה בסחרחרת. ברחובות רצו אחריה. וכי זה דבר של מה בכך! ראשית, היא יפתה באמת, עד שקשה להסתכל בזיו פניה. גבוהה ויפה ובריאה, והיא שרה, אומרים שכלו כל הקיצים. ועוד: היא פשוט עשירה, עשירה בכספים. עליך להבין, בתו של חזן מרשה לעצמה, רוצה היא לקנות, אתה שומע או לא, את דירתנו, כלומר את דירת חותני, למען מי סבור אתה? למען עצמה? לא מניה ולא מקצתיה! – למען החזן. החזן עצמו דווקא לא רצה לראות ולשמוע. גם אשת-החזן סירבה. הם טענו למה להם כיפה כה גדולה? הם העדיפו לקנות את דירתה של נחה האלמנה. אלא שהבת, משמע רייזל, התעקשה, אתה שומע או לא, דווקא את דירתו של ראפאלוביץ’! ולא רק את הדירה, אלא את כל החצר עם הדיר עם כל הנכס רוצה היא לרכוש. למה לך עוד? אפילו את הכלב טרקוש, אתה זוכר אותו? גם בו חשקה. אם לקנות, אומרת היא, אז הכול בכול מכל כול. איזו שאיפה של בת חזן, הֶה-הֶה!”

זה היה צחוקו השני של ששון-ושמחה באותו לילה. אך משראה שאין ראפאלסקו מצטרף לצחוק, אדרבה, הוא שקוע בהרהורים באופן מוזר ואפילו מודאג, מצטדק ששון-ושמחה:

“לא הייתי מוכר את הדירה בשום פנים ואופן, אך אם אלוהים שולח קונה כזה! החלטתי, אתה שומע או לא, שתשלם היטב. אמור, אולי לא? מה אתך, לייבלה? מה פתאום השתנית?.. אולי מצטער אתה על שמכרנו את הדירה? האמינה לי, לייבל ליבתי, גם לי כאב הלב, לא פחות מאשר לך, אולי אף יותר. אך מה ניתן לעשות? אם העסק מתמוטט, בעל-הבית, כלומר החותן, רובץ אצל הרבי. הילדים התפזרו ונסעו אחד לכאן ואחד לשם, פזורים ומפורדים, אתה שומע או לא, על-פני שבעה ימים. מה נשאר בבית? רק סבתא זקנה, שהיא כבר סנילית, ובת-שבע שלי עם הילדים. את עצמי איני מעלה בחשבון… מה הם צרכי? אני, כפי שאתה רואה אותי, איני צריך דבר. אני חי, אתה שומע או לא, כפי שחייתי תמיד. אחר במקומי, הֶ-הֶ!”…

את ה-“הֶ-הֶ” מתח ששון-ושמחה בניגון ובתנועת יד. מה היה משמעו של הֶ-הֶ זה? ומה היה פירושה של תנועת היד? – קשה היה לנחש.



פרק שמונים וארבעה: הם אורזים לדרך

לשווא הצטדק אדם זה, ששון-ושמחה, לפני גיסו הצעיר; ראשו מלא-האדים של ראפאלסקו, לבו הדווי וכל כולו רחוקים היו מכאן. בלבול של רגשות נצטבר בלבו: יסורי-מצפון, געגועים, חרטה, סקרנות, אהבה – כל כך הרבה בבת-אחת לא חווה גיבורנו מעולם כמו בלילה הזה. בלילה אחד, ניתן לומר, איבד אב ואם, אחיות ואחים ואת כל בני הבית עם הבית כולו שבו נולד, עם העיר שבה גדל – הכול, הכול, מה שהיה יקר לו וחביב עליו, איבד באותו לילה, איבד לעד! והוא דימה, שכל מה שהיה לפנים קרוב לו, הוא עתה רחוק ממנו, רחוק מאוד, כאילו מפריד ביניהם עולם מלא, נצח. הכול נראה לו כחלום, הכול כהה, כעטוף בצעיף עבה ומכוסה ברקיע לילי מלא סודות. ורק כוכב קטן אחד זוהר מתוך הרקיע הכהה הזה, נוצץ ומאיר וקורץ אליו, מזמין אליו– הלוא היא רייזל…

וראפאלסקו שוקע בהרהורים על כל מה ששמע כאן והיה רוצה לדעת דבר אחד: מהו הטעם לקנות את ביתם למען הוריה? למה דווקא ביתם שלהם ולא בית אחר?.. איזו כוונה היתה לה בכך? האם אינו טועה? האם אין זה בגינו? האם כה יקר לה הבית, שבו נולד וגדל? האם טרם שכחה אותו? האם טרם שכחה את השבועה שנשבעה לו אז בהולנשט, בליל השריפה ב“רחוב אלוהים”, והעידה את השמים האדומים, העוטים אש – שתמיד, לנצח, יהיו ביחד, שמה שלא יארע להם ובכל מקום שיתגלגלו אליו, יהיו נשמותיהם ביחד. תמיד ובכל מקום ביחד!

והוא נזכר באותו ליל השריפה, באותו לילה קסום, באותו לילה יפה שלא כרגיל, מאושר, קסום ובלתי-נשכח, כשעמדה רייזל לפניו, עטופה בענן אדום, ונראתה כנסיכת-לילה קסומה יפה…

“טק, טק, טק!” נשמעת דפיקה על הדלת.

“מי שם?” שואל ראפאלסקו כמתעורר משינה.

“אני, ברנארד.”

נפתחת הדלת והולצמאן נכנס. יחד עמו פורץ זרם אוויר צח של בוקר שזה עתה עלה.

בכניסתו הטיל הולצמאן קודם מבט מעיניו החדות-מחודדות על הבחורון השוכב לבוש על הספה, פרוע-שיער כלשהו ומהורהר, אחר-כך על האורח המדוכדך, הנראה כשמש מנומנם בעונת הסליחות – והולצמאן נתקף חשק פרוע לתפוס את הכרסתן הבסראבי בעורפו האדום, להעיף לו חבטה ראויה לשמה מלפנים וכמה מהלומות נאות מאחור ולגלגלו מכל המדרגות לעזאזל. אלא שהולצמאן יודע מתי ואיפה. לא תמיד יש להניח ל“כוהן”94 שבו להתגלות… לפיכך הוא מבליג, מציץ קלות על המיטות שלא ישנו בהן ואומר כאילו בחיוכון:

“ראה-נא, כאילו לא ישנו?”

“לא ישנו,” עונים שניהם.

הולצמאן חש שאין זה הדבר שרצה לומר, והוא פונה אליהם שוב באותו חיוכון:

“אף לא שכבו?”

“אף לא שכבנו.”

“כל הלילה ישבתם ופיטפטתם?”

“כל הלילה.”

“המ… הגיעה השעה להתכונן לדרך,” אומר הולצמאן לראפאלסקו ומסתכל בעיניו.

“אני מוכן,” עונה לו ראפאלסקו, קם מהר מעל הספה, ופניו זוהרים מול השמש העולה, המביטה פנימה בידידות מבעד לחלון.

“בחורון נשאר בחורון – חושב לו הולצמאן – תודה לאל שלא עלה בדעתו לשבת שבעה אחרי אמו שמתה פתאום בעצם יום ד' של מוצאי-שבת. ומה היה עושה, למשל, אילו אמר ראפאלסקו שמתחשק לו לנסוע לבויאן אל הרבי, כדי להתראות עם אביו בעל-התשובה? או מה היה עושה אילו נכנסה בו רוח רעה – לנסוע להולנשט? כלום מקשים על הבחורון?”

כל הבוקר לא הסיר הולצמאן עינו אף לרגע מראפאלסקו ולא מאורחו. הוא עשה מעשהו במיומנות כזאת, שבכל מקום שהיו השניים, היה הוא השלישי. כל פעם היתה אמתלה אחרת. אבל טרחתו של הולצמאן היתה לשווא. ראפאלסקו עצמו חש הקלה בנפשו, כשגיסו שזה עתה נולד, ששון-ושמחה, ישב על העגלה, לאחר שהתנשק עמו וביקש למסור דרישת-שלום “בידידות רבה”.

“גם בשמי דרוש בשלום כולם,” קורא אחריו הולצמאן.

“בידידות רבה!” אומר לו ששון-ושמחה, מפנה את פניו המזוקנים המנומנמים מעל העגלה, הגדושה נוסעים ראש אל ראש. כך נוסעים “חובבי האמנות” שלנו כולם יחד אל המקום שממנו באו, בלבבות מרים. אלוהים יודע מתי בחייהם יזכו שוב לראות ולשמוע אמן אמיתי כראפאלסקו זה!..

“בשם אלוהי ישראל – בראש לתוך האדמה!” מברך אותם הולצמאן ופונה אל חבורת השחקנים: “ילדים, לעבודה!”

שחקני הלהקה מתחילים לארוז לדרך, ועליהם עומד הולצמאן המנהל, מזיז את הצילינדר לאחור, מנגב את הזיעה מעל פניו המחוטטים ומפקד עליהם, בדיוק כפי שלפנים, בימי שצ’ופאק, לא ייזכר היום, פיקדו עליו:

“לא כך, לא כך… תחילה את הארגז הגדול, אחר-כך את הארגז הקטן… הנה כך… גולם-של-חומר, למה נעצרת? קח אתה ימינה, ויקח הוא שמאלה – כוונתי להיפך: קח אתה שמאלה ויקח הוא ימינה… הנה כך… שמע-נא, אתה, ראש ולשון, מה אתה מביט עלי כאדם חוטא? מוטב שתראה איך אתה נושא את הכס של שלמה המלך – ולוואי שישאוך מכאן!.. לאט לך עם כתרו של נאפוליאון בונופארט! ממזר, אם אתה שובר לי את כתרו של נאפוליאון, אשבור לך את הראש!”…

כך מפקד הולצמאן, מאיץ ומקלל קללות נמרצות. על כל מלה שמישהו מוציא נמצאת אצלו קללה. למשל, אחד בא ומבשר לו שאזלו חוטים, עונה הוא לו: “חוטים אזלו, שתאזל מכם הנשימה!” “איפה אניח זאת?” – “הנח עצמך באדמה.” “אני חושב לקחת עוד עגלה” – “קח לך מיתה משונה!” “הוא אומר לתת לו עוד כסף” – “יתן לך אלוהים נשמה חדשה!”…

את אחד מהם כיבד הולצמאן בקללה חדשה-חדישה, אפילו קצת ארוכה מדי, אבל חריפה: “כמספר החורים שחוררו בכל המצות שבעולם מיציאת מצרים עד פסח של השנה, כן מספר האבעבועות שישתקעו, ממזר, בלשונך!”…

כמו להכעיס מביאה הרוח הרעה את האם הזקנה, שרה-ברכה, עם מצעיה.

“כבר? את כבר כאן עם הסמרטוטים הישנים שלך? תביאי אותי לידי כך, שאפרום כסת שלך ואפריח את כל הנוצות.”

“אדרבה, יעניק לך אלוהים רעיון כזה!” עונה לו האם הזקנה, היצור היחידי שאינו נוהג דרך-ארץ במנהל.

הולצמאן יורק, והזקנה סרה משם, אך חוזרת תיכף. מה עוד? היא רוצה שבנה ילך לאכול, ליטול משהו לפה: “הוא נראה גם בלי זה כשנה שחורה. כשם שהשדים אוכלים, כך הם נראים. עוד רואים את הלחיים כשנוקשות השיניים… כוח, אומרת היא, יש לחפש בקערה. אכילה – לגוף מועילה.”


נראה ששרה-ברכה הזקנה נטלה על עצמה לשפוך את כל הפתגמים העממיים, הקשורים באכילה. אבל היום אין הולצמאן שרוי במצב-רוח טוב, והוא קוטע את דיבורה:

“ראה-נא! הדברת פרצה מתוכה! יבוא פעם קץ, או לא?”

הולצמאן משתעל מרוב כעס, ושחקני הלהקה כמעט נחנקים מצחוק. לצחוק בקול רם מפחדים הם. הולצמאן מסוגל לגמול בעד צחוק שאנשים יכחילו מכאב.

לא. הולצמאן איננו עליז היום. לא עליז כלל. הנסיעה ללונדון היא כעצם בגרונו: “לא לבלוע ולא לפלוט”… הוא עצמו אינו יודע למה, אך לבו כבד עליו. בלילה חלם על נשים זקנות – “שיחול על ראשן!”…

 

חלק שני: נדודים

פרק ראשון: מיסטר קלאמר

ווייטצ’פל הלונדונית היא מין ברדיצ’ב או וילנה או ברוד, או שלושתן ביחד, ואולי דווקא ירושלים. בשום מקום אין הדופק היהודי הולם כמו שם, בשום מקום אין יהודי חש עצמו בבית כמו שם. המראה הוא מראה שלנו, הלשון היא לשון שלנו, הריצה, האיצה, הקריאה, תנועת הידיים – הכול כמו אצלנו. אפילו המסחר, הפרנסות – אותו דבר. כלומר, היהודים לא חוללו שום דבר חדש שם. הם מתפרנסים זה מזה, חוטפים זה מידיו של זה – מה אני אומר מן הידיים? – ממש את הנתח מן הפה. בקיצור, באת לשם, משמע באת הביתה. אינך צריך לדאוג ללינת לילה יהודית, לא לבית-כנסת יהודי, לא לארוחה יהודית. אשר לארוחות, יש להמליץ לפניך על מסעדה יהודית בלב לבה של ווייטצ’פל, בשם “קפה נאציונאל”. אין זו רק מסעדה יהודית, זהו מועדון יהודי, כי בכל שעה שתיכנס לשם, תמצא ערב-רב של יהודים, כל מיני טיפוסים שלבך חושק: סרסורי בורסה, דוקטורים לפילוסופיה, סוכנים-נוסעים, מיסיונרים, רוכלים, שחקנים של תיאטרון-יידיש, צורפים, פקידי משרד, עיתונאים, שחקני שח, זבנים, ציונים, טריטוריאליסטים95 וסתם צעירים שלא ידוע מי הם ומה הוא עיסוקם, אך צועקים הם ומהמים, צוחקים ומעשנים, והמועדון מלא בהם. אך יותר מכולם מעשן וצועק ומהמה בעל-הבית עצמו, מיסטר קלאמר, שיש לנו הכבוד להציגו.

מיסטר קלאמר הוא יהודי גאליצאי, אדם בר-דעת, בעל הדרת-פנים וזקן הרצל. משום כך הוא חושב שגבר יפה הוא וציוני. הוא עצמו נוטה לטריטוריאליזם, כלומר, גם אין הוא טריטוריאליסט; ובכלל, אין הוא אוהד חבורות ומפלגות. מחמת זה, מבינים אתם שמיסטר קלאמר הוא אפיקורוס מטבעו. אין הוא מאמין לאיש, אלא לעצמו. אך כשבאים ואומרים לו בגלוי שזקנו הוא כשל דוקטור הרצל, מבלי שתחסר אף שערה אחת, כבר הוא נרשם בין הציונים, אך בתנאי, שאם יצליח מיסטר זנגביל וימצא טריטוריה מתאימה ליהודים, אז אין לו למיסטר קלאמר כלום נגד זה. דוקטור הרצל ודאי איש גדול הוא, ג’נטלמן, אך גם מיסטר זנגביל איננו נער קטן. “לחיות ולתת לחיות” – זהו עקרונו של מיסטר קלאמר. בדרך כלל הוא אדם בעל עקרונות, וסבור הוא שמדבר הוא כטנגלי מלידה. נוסף על כך הוא רואה עצמו כלמדן, יודע-ספר, וחושב שאין דבר בעולם שאין הוא יודע עליו. את העסק, היינו את המסעדה, הוא שונא, כשם שיהודי כשר שונא חזיר. אין הוא מציץ אל השולחן שבפינה, אך משמגיע הדבר לחשבון, עושה הוא טובה ומקבל את הכסף – אם רק נותנים לו. עיקרון הוא לו: כל דיכפין ייתי וייכול – יהודים באים, אוכלים לשובע, שותים כרצונם ונוסעים להם לאמריקה – לך וחפש אותם. החיסרון הוא רק בזה, שהוא עצמו, משמע מיסטר קלאמר, מפרש כך את הפסוק. יותר מדי מדבר מיסטר קלאמר על עצמו, על ידיעתו את העולם ועל טוב-לבו. ובכלל, מיסטר קלאמר מדבר קצת יותר מדי. אך מדוע לא ידבר, אם עבודה אחרת אין לו? העבודה בעסק מוטלת על אשתו, מיסיס קלאמר, אשה שהוציאה את שנותיה ביגיעה ליד התנור, אשה משמימה וקודרת, שאינה רואה את שמי לונדון המפויחים והבכייניים, אלא בשבתות בלבד. באה שבת, חובשת היא את ה“הט” ולובשת את ה“דרס” הנאה ונעשית “ליידי”. אלא שגם אז היא דואגת שבעלה יקבל את ה“ברקפסט” ואת ה“דינר” בעיתם. אחרי האכילה מוכרח הוא לשכב מעט, לנמנם קלות, ואחר-כך יכולים אתם לראותו או מטייל במועדונו או יושב ליד שולחנון כאורח על כוס בירה וסיגאר, מתאונן על מזלו הרע: “אוי ואבוי לשנותי, אם אני, מיסטר קלאמר, נאלץ למכור אטריות! אך מה לעשות שמוכרחים לחיות? או כפי שהאנגלי אומר: ‘יו מוסט וורק פור יור ליבינג’.”96

לא. מיסטר קלאמר שונא את המסעדה. אינו יכול להסתכל בפרנסה זו. הוא אוהב יותר ענייני קהל, להתערב בחברות-הצדקה של לונדון, להביע דעות על המהגרים הרוסים, הקרויים בפיו לא אחרת אלא “הקאצאפים”97 או “השנוררים”. לדעתו, צריך לקחת את היהודים הרוסים ולתלות אותם על חבל אחד. אולי סבורים אתם שמיסטר קלאמר הוא, חלילה, אדם רע, או אולי סבורים אתם שיהודי אנגליה נושאים חן בעיניו יותר? אם כן, טועים אתם. מיסטר קלאמר, כשנחה עליו הרוח, עשוי לגדף באוזניכם (מובן שלא בנוכחות הנוגעים בדבר) את כל עשירי לונדון, את הלורדים היהודים, ולהכפיש אותם בעפר. מיסטר קלאמר הוא אדם שאפתן. אם אך תנסו לנגוע בו במלה, לא תינקו ממנו כל ימי חייכם. אלה שמכירים אותו, נזהרים, שאם לא כן, יתערב בין האורחים, יקפוץ פנימה פתאום, כשההם עומדים באמצע שיחה, להודיע שהוא משתמש ברשות הדיבור: “יהודים, תנו לי! אני אומר לכם בכנות, שכולכם אינכם יודעים מה דקאמרי הרבנית. דיבורים אינם עולים כסף, או כפי שהאנגלי אומר: ‘טוק איז צ’יפ’”… כך מסיים מיסטר קלאמר ואוחז בזקנו: “במה בעצם מדובר אצלכם, למשל?”…

יום אחד אירע מעשה. אל מיסטר קלאמר נדבק אדם מוזר ושכח אצלו חבילת כתבים, אוצר בלום… אך אנו מוסרים בלשונו של מיסטר קלאמר, איך הוא עצמו מספר על אדם זה, איך נפגש עמו ואיזה אוצר נפל במפתיע לידיו.

“חבילה זו שאתם רואים נשארה אצלי, ירושה של איזה שנורר, אחד השחקנים היהודים, קטנטן, צרוד, בעל עיניים ממזריות, שכה אדע עליו כשם שאני יודע מי הוא ומה הוא ומאין הוא! עיקרון הוא אצלי, אם הזולת אינו אומר לי, אין צורך – איש-איש וצרורו, או כמו שהאנגלי אומר: ‘סטיק טו יור גינס’98… הקיצור, שבועיים רצופים זלל וסבא אצלי, אמר שיש לו כאן שחקנית ידועה, המרוויחה מיליונים. והוא והיא, אומר הוא, ביחסים קרובים מאוד. אלא שקשה להבקיע דרך אליה. אבל כשרק יבקיע את הדרך, יומטר עליו כסף רב כמו גרגרי שעורים על חתן. אול-רייט! עיקרון הוא אצלי: אדם אומר – מהימן הוא, מן הסתם, או כמו שהאנגלי אומר: ‘סיאינג איז ביליווינג’99… יום אחד הוא בא אלי, שלומיאל זה, שאלווה לו כמה שילינגים. הוא צריך לנסוע ליום אחד לא רחוק מכאן, לברייטן – מקום קטן כזה, לא רחוק מלונדון, שנוסעים לשם אילי-הכספים וכל הלורדים. שם, אומר הוא, נמצאת הזמרת או השחקנית המפורסמת. ובשעת מעשה מוסר הוא לי איזו חבילה, או, כפי שהיא נקראת באנגלית ‘הנד בג’ – שאסתיר אותה, שאנעל היטב, כי שם נמצאים, אומר הוא, ניירות נחוצים, ששוויים, אומר הוא, מי יודע כמה. אול-רייט! עיקרון הוא אצלי: אדם אומר – מן הסתם הוא מהימן. איך אומר האנגלי: ‘סיאינג איז ביליווינג’… קם אני ונותן לו כמה שילינגים ונוטל ממנו את החבילה, את ה’הנד בג‘, ונועל אותה אצלי למעלה בשולחן הכתיבה. ואני מחכה לשנורר יום ויומיים ושלושה ימים ושבוע וחודש ושנה – כשם שאתם ראיתם אותו, כך ראיתי אותו אני, עד היום הזה, לך חפש אותו, או כפי שהאנגלי אומר: ‘קץ’ מי איף יו קן’… יום אחד אני נזכר ב’הנד בג' של השלומיאל. אני ניגש לטפל בחבילה, כדאי לדעת מה מצוי שם למזל-טוב. ואני רואה – כתבים ביידיש. אול-רייט, חושב אני. כל חלומותי הרעים – על ראשו! לשם מה הם נחוצים לי? מה אעשה בהם? מה ערך יש להם?… איך אומר האנגלי: ‘טראש מיט אולט!’”100

כך מספר מיסטר קלאמר על האוצר שאלוהים שלח לו, והוא מורכב מצרור כתבים כתובים ביידיש. וכיוון שלכתבים אלה יש שייכות קרובה לרומאן שלנו, מוסרים אנו כאן העתק נכון שלהם בתקווה שהקורא כבר ינחש בעצמו מי כתב ואל מי נכתבו.


פרק שני: צרור מכתבים: מכתב ראשון

אני כותבת לך מכתב, יקירי, ושאל אותי, לשם מה אני עושה זאת? וכי יודעת אני איפה אתה, ומה אתה, ומה קורה אצלך? אך תקווה יש לי, שאם לא היום, אז מחר – כל יום, כל שעה, כל רגע מקווה אני, אולי בכל זאת אדע איפה אתה. הבה אכתוב לך, לפחות, כל מה שקרה לי למן הרגע הראשון שעזבתי את הולנשט ועד היום. בשעה שאני כותבת לך, נדמה לי שאתה יושב על-ידי ואני מספרת לך ומספרת. ברור שלא אוכל לכתוב לך ולתאר היטב ובדיוק, כפי שהייתי מסוגלת למסור לך אישית, כי הרי מנין לי ידיעת הכתיבה? על מעט היידיש שאני יודעת עלי להודות לאבא שלי, החזן. הוא היה אומר לי תמיד: “כל הנערים יושבים וכותבים – כתבי גם את. מה איכפת לך, אם תדעי? זכרי, בתי, ביום מן הימים יהיה לך לתועלת!” היום רואה אני, עד כמה צדק.

מהיכן רוצה אתה, יקירי, שאתחיל לספר? מאותו מוצאי-שבת – אתה זוכר? אוי, אם לא מַתִּי מפחד באותו מוצאי-שבת, סימן הוא שאאריך ימים. עד שזכיתי לשמוע את השעון מצלצל שתים-עשרה, כמעט קפץ לי הלב החוצה. כל רגע היה לי כשעה. מה אני אומרת שעה? – שנה. וכשצילצל השעון שתים-עשרה, קמתי בשקט, פתחתי אט-אט את החלון והעפתי מבט החוצה – יום אתמול שעבר: חושך מצרים, אין איש… אלו דאגות לא עלו אז על דעתי? כל מחשבה רעה זחלה לתוך ראשי. יותר מכל חששתי לך, יקירי, אולי קרה לך משהו… אך הנה שמעתי שריקה, ועוד שריקה – כפי שנדברנו עם האיש הצרוד (זה שקוראים לו שלום-מאיר מוראבצ’יק)… הלב כמו שעון: טיק-טק טיק-טק. הידיים והרגליים רועדות. קור משונה תקף אותי. “רייזל, סגרי את החלון! רייזל, התכסי בשמיכה מעל לראש – ולילה טוב!” כך אני חושבת לעצמי רגע קל ונזכרת מיד במה שנדברנו… ואני נזכרת בשבועה שנשבענו ובתקיעת-הכף שלנו בליל הדליקה – אתה עדיין זוכר את ליל הדליקה?… ואני מתעוררת: “היו שלום, אבא-אמא! היי שלום, הולנשט! בפעם האחרונה דורשת בתו של החזן בשלומכם… כבר אין רייזל!.. עפה הציפורת מן הכלוב!” כך נפרדת אני מארבעת הקירות ונושקת לכרית שלמראשותי. והלב כואב ואני מרחמת על אבא המסכן: מה יאמר מחר בבוקר?… אך זה נמשך לא יותר מדקה, אולי פחות מדקה – ואני כבר מעבר לחלון, ברחוב. “רחוב אלוהים” מת. כשני צללים הולכים אנו שנינו, אני והצרוד. אני רצה והוא רץ אחרי. בקושי מתנשם הוא. ורק בקצה, ליד ביתו השרוף של האופה, נעצרים אנו שנינו, אני והצרוד. הוא מביט בי ואני בו. אחר-כך מצטחק הוא חרש בצחוקו הצרוד: “ילדה, אומר הוא, את רצה כל-כך מהר שבקושי תפסתי אותך.” והוא מתיר איזו חבילה. שם מונח איזה בורנס חתולי קרוע וסודר ישן. “מה זה?” “זה, אומר הוא, בשבילך, חתלתולה. החליפי את בגדיך, שלא יתפסו אותך, חלילה. אפילו יהיו להם שמונה-עשר ראשים – אותך הם לא יכירו. אבל צריכה את להתעטף כראוי בסודר, ציפורת. הנה כך. ואת צריכה להיות אילמת כדג. עד שנגיע לרכבת אסור לך להוציא מלה. שומעת את, חביבתי? אף לא הגה.”

תוך כדי כך באה עגלת-כילה רתומה לשלושה סוסים. הצרוד עוצר אותה. על הדוכן יושב שמעון-דוד העגלון – הכרתי אותו בחושך – ומתוך הכילה קופץ המנהל (שצ’ופאק), קצת מבולבל. הוא קורא לצרוד הצידה והם מתלחשים. מה – איני יודעת. אני רק שומעת שהצרוד צועק, כנראה על המנהל: “אידיוט!”… אני עומדת שקועה בדאגה, עטופת בורנס וסודר, ושני האדונים אינם פוסקים מהסתודדות. אחר-כך ניגשים הם אל העגלון, מורידים אותו מעל הדוכן, מוליכים גם אותו לאיזו התייעצות סודית – ועכשיו הם כבר מסתודדים בשלושה. “ריבונו-של-עולם! מה הם הסודות הללו?” העגלון, שמעון-דויד, שומעת אני, טוען כנגדם בלשונו המולדבית. אני תופסת מלים: “איזו סמיכות הפרשה! מצא לו נסיעה של מה בכך!… איפה פּאלֶשט ואיפה נוֹבוֹסֶליץ!”… האם לא אשליך מעלי את הבורנס החתולי הזה, חושבת אני לעצמי, ואעשה “ויברח” בחזרה הביתה, כל עוד אפשר? בינתיים שומעת אני קול צרוד: “מאדאם קאץ! מאדאם קאץ!”… למי הם קוראים? הם מתכוונים אלי, כנראה? הוא הכתיר אותי בשם חדש: “מאדאם קאץ”. “למה נעצרת? – פונה הוא אלי שוב – עלי, במחילה, מאדאם קאץ, לתוך הכילה”…

ושלושתנו מתיישבים בעגלה, אני והמנהל בראש הכילה, והצרוד – ממול. המנהל מדוכדך באופן מוזר. הוא נאנח, ונודף ממנו ריח של יין. הצרוד נותן פקודה לעגלון: “סע!” שמעון-דויד מצליף על הסוסים, ואנחנו נוסעים.

כמה נסענו כך איני יודעת. אך פתאום, שומעת אני, עוצר העגלון את הסוסים ב“טפררו” רחב – ואנחנו עוצרים בדיוק ליד ביתה של נחה האלמנה. “חושך אפף אותי! לא חסר לבגדי המשי שלי רק זה שנחה האלמנה תראה אותי כאן” – וכך היה. עוד אני מתבוננת סביבי וכבר עומדת נחה האלמנה ליד הדלת עם שתי אחיותיה הצעירות, כולן-עירומות למחצה. ושמעון-דויד מפליג בשיחה עם נחה האלמנה בדבר “חתולי הים” (כוונתו לשחקנים, כנראה), אם כבר נסעו כולם לפאלשט, ומתי נסעו? אגב, מזכיר הוא לה שני נוסעים שהביא אליה לא מזמן מן הרכבת, והיא, אומר הוא, אף לא ירקה לו ביד… על כך עונה לו נחה האלמנה, ששני נוסעים כאלה שהביא אליה לא מזמן מן הרכבת צריך לזרוע צפוף ולקצור ברווח. ובשעת מעשה מתבוננת נחה ישר בי, ביושבת בכילה… הייתי מוכנה להישבע שהכירה אותי… הנה-הנה פורחת נשמתי מתוכי, ואני מתעטפת היטב בבורנס ובסודר. עוד רגע ואחנק. שיאריך ימים הצרוד. הוא גער בעגלון והחל להאיץ בו נמרצות: “סע! סע!” ונפרד מנחה: “היי שלום! סעו בשלום!” שמעון-דויד חבט בשוטו – “היידה!” והריץ את סוסיו בכוח כזה, עד שנדמה לי כי הנה-הנה מושלכים אנו לכל עבר. “למה אתה עף כל כך? איזו שנה שחורה רודפת אחרינו?” – שואל אותו המנהל, ואפשר לשמוע ששיניו נוקשות בפיו. אך שמעון-דויד אינו עונה, הוא מצליף על הסוסים ביתר עוז. וחולף בי רעיון: אולי באמת רודפים אחרינו?.. אולי זה היה הסוד שלחשו השלושה ביניהם?.. ובעודי חושבת כך, רואה אני שיחד עם סוסינו רץ כלבכם טרקוש. זיהיתי אותו מיד. סימן רע – איך בא טרקוש לכאן?.. מן הסתם רודפים אחריך מתוך חצרכם, ויתפסו אותי… אבודה! אבודים אנו שנינו… אני אף מעלה בדמיוני איך תופסים אותנו, איך מובילים אותנו אחר כבוד חזרה העירה, ודווקא כפותים, ודווקא שנינו יחד… אולי טובה התוכנית – שאשליך את עצמי מן העגלה ואיהרג? שהרי במקום ביזיון כזה… “עצור! עמדו!” נשמעת קריאתו של שמעון-דויד. הוא נעצר שוב, כבר בלב שדה, ומשוחח עם עגלון שני במולדבית שלו. אני מתבוננת בעגלה השניה – עגלה גדושה בארגזים – ולמעלה, על הארגזים, יושבים שני אנשים. אחד הוא, נדמה לי, הוצמאך, והשני – אתה… מיד הכרתי אותך, יקירי, אף-על-פי שישבת עטוף, כמוני, באיזה מלבוש ישן. רגע דימיתי שאתה מסתכל בי, הנה קמת, הנעת ידך אלי וקראת בשמי, כמעט-כמעט קפצתי מעל העגלה. אך נראה שרק דימיתי כך, והדבר נמשך אולי חצי דקה, כיוון ששמעון-דויד הסב את העגלה כאלו אחורה, חבט בשוטו – ואנו נוסעים הלאה.

עברנו, תודה לאל, גם את הפחד הזה. עתה נשאלת השאלה, לאן אנו נוסעים? לאן נוסעים השאר? על שום מה המנהל כה מדוכדך? מה היה הסוד? ולמה קרא הצרוד למנהל בשם “אידיוט”? – כל זאת אכתוב לך במכתבי השני. עתה השעה מאוחרת. הגיעה השעה לישון. לילה טוב.


מכתב שני: ידידי היחיד,

הצרות שתיארתי לך במכתבי הקודם, וכל הפחדים והאימים שעברו עלי באותו לילה, הם זהב לעומת מה שעבר עלי לאחר מכן. הללו היו צרות ואסון וחיבוט הקבר וגיהינום וכל מה שאתה רוצה. שווה בנפשך, יקירי, שרק בשעה שעברנו את הגבול נודע לי, שלא דובים ולא יער – אין אנו כלל ברומניה, כפי שנדברנו קודם לכן. מה חשתי ומה חשבתי – כלום צריכה אני לספר ולתאר לך? אילו ראיתי לפני אגם מים, הייתי קופצת לתוכו. התחלתי להלום בידי על ראשי, לתלוש את שערותי ולבכות כשם שלא בכיתי מימי. נראה ששניהם, הצרוד והמנהל, נבהלו כהוגן מהתנהגותי. בזה אחר זה החלו להרגיע אותי במלים טובות. אך ככל שהרבו לדבר על לבי, כן הרביתי לייבב. קרעתי את בגדי, את הכותונת, רציתי לנפץ את החלונות. המנהל נבעת כראוי וברח. ואולי שילח אותו הצרוד חרש. נראה שהבין, כי אני מפחדת מפניו הקמוטים המגושמים של המנהל ומעיניו האדומות המזוהמות, חסרות הגבות…

כשנשארנו שנינו, אני והצרוד, זה הקרוי שלום-מאיר מוראבצ’יק, רק אז התחלתי לבכות. התחיל הוא לנחם אותי ולהישבע בחייו ובשם אלוהים שבשמים, שלא יאונה לי כל רע. נצמדתי אליו, התחלתי לנשק את ידיו – שיאמר לי את האמת, את האמת לאמיתה… והוא החל נשבע שוב שיספר לי הכול, לפרטי-פרטים, שאם לא כן – שיחול עליו כך וכך. הנה מה שסיפר לי, אני מוסרת לך את דבריו בקיצור:

אכן, אמורים היינו לנסוע לרומניה. אך ברגע האחרון שונתה התוכנית, אכן, בגלל המנהל. מנהל זה, מתברר, יש לו שתי נשים. לאחת מהן נתן גט פיטורין, אומר הוא, הוא יכול להעמיד עדים, אומר הוא, שזוהי האמת. אך היא, הגרושה, טוענת שזה שקר וכזב. רוצה השניה, כלומר הלא-גרושה, שיתן לה גט. והוא מסרב לתת לה גט. מדוע? הוא תובע ממנה שתחזיר לו את כל הכסף והתכשיטים והבגדים וכל הכספים שביזבז עליה – אוצר בלום. טוענת היא ההיפך: שתשקענה בו מורסות כפי שהיא הוציאה עליו הרבה יותר. מי מהם צודק – קשה לדעת. הצרוד אומר ששלושתם צודקים, וכיוון ששלושתם צודקים, אסור להפגישם זה עם זה. משום שזה עלול לגרום לאסון – אם יישארו כולם חסרי-חוטם, אומר הוא.

בינתיים קורה דבר. בימים האחרונים לפני הנסיעה מהולנשט מקבל המנהל מכתב מאת מכר, וממנו הוא למד שאשתו הראשונה, הגרושה, קיבלה ידיעה היכן הוא נמצא, והיא מתכוננת להתארח אצלו בהולנשט. נעכרה רוחו, כי היא מקימה בכל מקום שערוריות נגדו, עד שנאלץ הוא להימלט ממנה לקצווי עולם. זה כבר שאף להגיע לרומניה, לבוקרשט, אולם כשקיבל את הידיעה המשמחת הזאת, החל להתכונן, יחד עם כל הכנופיה, לדרך. סע, איפוא, קוני-למל, וסדר הכל בשתיקה! לא. הולך הוא, המנהל משמע, וכותב מכתב קודם אל אשתו השניה, הלא-גרושה: “תדעי לך, כך וכך, אני עומד לפני נסיעה לרומניה, כבר הגיע הזמן שנסתדר, לכאן או לכאן. רוצה את להיות עמי, יכולה את לבוא אלי ישר לבוקרשט.” מה עושה היא, הלא-גרושה, משמע? קמה היא וכותבת לו תשובה: “כך וכך בעלי היקר! קודם תעשה סוף עם אשתך הראשונה. אחר-כך תדבר עם השניה.” ועוד עומדת היא, הלא-גרושה, וכותבת מכתב אל הגרושה: “תדעי לך כך וכך, אם רוצה את לשים קץ לקשרים עם שצ’ופאק, השתדלי ובואי מהר ככל האפשר לבוקרשט”… קמה ההיא, משמע הגרושה, ויוצאת לנסוע לבוקרשט. נודע הדבר למנהל באמצעות איזה שחקן, שקיבל מכתב ממכרו, אף הוא שחקן. מתי מראה לו השחקן את המכתב? בדיוק חצי שעה לפני הנסיעה, במרתפו של הניך המוזג. זהו כל המעשה. וזה היה הסוד אז, במוצאי-שבת בחוץ, ועל-כן קרא הצרוד למנהל בשם “אידיוט”.

מעשה זה שסיפרת לי, אומרת אני לצרוד, הוא אפילו מעשה יפה, אבל קצר. ומה יהיה אחר-כך? אחר-כך יהיה טוב, אומר הוא. הנשים יקרעו שם בבוקרשט, אם ירצה השם, זו את שביסה של זו, ואנחנו כאן נשכור תיאטרון, אומר הוא, ונכתוב מכתב לחבריה, הם ביאס, אומר הוא, שמי שיש לו הוצאות הדרך יבוא הנה, ומי שאין לו חוטים, יישב שם, או ילך למקום ששבת-קודש הולכת. – ומה עם הוצמאך? אומרת אני. עונה הוא לי: “מה פתאום הוצמאך? התגעגעת אליו?”. “לא, אומרת אני, סתם כך. נזכרתי איך הוצמאך רוקד ‘חסידל’.” “שירקוד הוצמאך זה, אומר הוא, עם מלאך-המוות. לשם מה נחוץ לנו כלונס זה, בעל הרגליים הארוכות? קומיקן כמו הוצמאך, אומר הוא, נמצא בכל מקום.”

אתה מבין, מן הסתם, שמן הבשורה הזאת קפא בי חלב אמי… אך הבלגתי ככל שיכולתי, העמדתי פנים ידידותיים. לבי אמר לי, שבדברי נועם איטיב לעשות, ויש לעשות קנוניה עם האדם הצרוד. והתחלתי לבקש אותו ולהסביר לו, שכל עוד לא יבואו כל החבריה, לא אירגע. ואם הוא רוצה לעשות לי טובה, עליו להשתדל שיבואו כולם, ודווקא גם הכלונס הזה, “הוצמאך”. “אז, אומרת אני, ארגיש את עצמי כמו בבית, בהולנשט”… מביט הוא עלי וצוחק. והוא אומר לי: “טוב. הם כותבים תיכף מכתב שיבואו כולם, והכלונס הזה ‘הוצמאך’ שיבוא גם הוא, יחטוף אותו הרוח!” כך אומר לי הצרוד, משמע מוראבצ’יק, והוא מבקש אותי, שמה שאצטרך ובכל עת שאצטרך אפנה אליו – ורק אליו – והוא יספק את מחסורי… והוא רץ אל החנויות ומביא לי בגדים חדשים, חבילה שלמה, שאבחר לי מה שאני רוצה ומה שמתאים לי. ונעליים הביא לי שלוש פעמים, עד שבחרתי לי זוג לפי מידתי. התרחצתי והתלבשתי מכף-רגל ועד ראש. וכשהצצתי בראי לא הכרתי את עצמי. לאן נעלמו הדמעות? התעורר בי תיאבון לאכילה. ולא רק לאכילה – התחשק לי לשיר! והתחלתי להשמיע קולי כזמיר, כאילו חשתי בטוב כמלוא עולם.


מכתב שלישי

לפי כל מה שכתבתי לך במכתבי הקודמים סבור אתה, בוודאי, שכבר כלו צרותי הגדולות. לא, יקירי, כאן רק מתחילה פרשה חדשה של דמעות חדשות, געגועים, בזיונות, רוגז וכאב-לב, הכול במשקל כבד! בשנה שלוש מאות ושישים וחמישה יום. ביום עשרים וארבע שעות, בשעה שישים דקות. וכל דקה מביאה עמה יסורים חדשים וכאבים חדשים ועינויים חדשים… בסופו של דבר התברר שחייתי בטעות. חשבתי שלהיות שחקנית הוא דבר של מה בכך: מחליפים את הלבוש ועולים על הבמה – וזה הכול. לבסוף מתברר שעוד רחוקה הדרך לצחוק. צריך קודם לעבור בית-ספר, לעבור כל שבעת מדורי גיהינום. שחקנים, אומרים הם, אינם נולדים. פאטי, פאטי המפורסמת, אומרים הם, היתה מסתובבת בימי נערותה עם תיבת זמרה ושרה מתחת לחלונות… כך אילפו אותי המנהל (שצ’ופאק) ומגיני (שלום-מאיר), וכדי להרגיל אותי לבימה נתנו לי תחילה לשיר פזמונים ומזמורים ולימדו אותי לרקוד.

את הופעתי הראשונה על הבימה לא אשכח כל עוד אהיה בחיים. והופעתי בסך הכול בפזמון אחד. המנהל (שצ’ופאק) מתפאר שהפזמון – פזמונו, הוא חיבר אותו. הצרוד אומר: יירקי בפניו… מי הוא המחבר איני יודעת, אך תחילתו במלים:

ביום ששי בערב

כל יהודי הוא מלך

כל פינה זוהרת

המשפחה כולה צוהלת.

אבל העיקר איננו הפזמון, אלא השירה, ולא רק השירה, אלא האיפור, והלבוש. הלבישו אותי כאברך חסידי. הדביקו לי פיאות, הכניסו אותי למכנסי-אטלס גבריים, נתנו לי קפוטה של משי וכובעון על הראש. התזמורת ניגנה ואני שרתי את “ביום שישי בערב” וליוויתי את השירה בריקוד “פריילאכס”101 – ואז קם שאון כזה ומחיאות-כפיים, “בראבו”, שאלוהים ישמרנו! כסבורה הייתי, שהנה-הנה מתמוטטת התקרה מעלי. עד השמים עלו הצעקות: “ספיבאק! רוזה ספיבאק!” (כך כבר קרויה הייתי אז במודעות.) האדמה נבקעה תחתי, הקירות והמנורות התנודדו. לא ידעתי מה לעשות. המנהל מצד אחד והצרוד מצד שני החלו לדחוף אותי מאחורי הקלעים, שעלי לשוב ולהופיע לפני הקהל. הופעתי, והשאון גבר עוד יותר. נאלצתי להופיע שוב ושוב, לשיר “ביום שישי בערב” ולרקוד את ה“פריילאכס” פעם נוספת. רקדתי, והכול רקדו יחד עמי: התקרה, הקירות, המנורות, הקהל. וכשגמרתי, נפלתי מאחורי הקלעים כמו אלומה קצורה ופרצתי בבכי. “חתלתולה, את בוכה? לשמוח את צריכה. כלום יודעת את איזו הצלחה, איזו התלהבות, איזו הצלחה כבירה? פאטי היא כלב, כה יתן לי אלוהים אושר והצלחה”… כך ניחם אותי מגיני, הצרוד. והמנהל עמד מרחוק (מעולם לא הנחתי לו להתקרב אלי). הוא עמד ונהנה, שואב נחת עד אין קץ. על כך העידו עיניו המלוחלחות והצחוקון שלו, הנראה כאילו הוא בוכה ולא צוחק. “אוי, קופלטים, מתוקים כמו סוכר, שמעו, שאם לא כן לא יהיה שמי אלבְּרֶט” – לימלם בלשונו וניצנץ ביהלומיו.

מאז התחילה פרשת “רוזה ספיבאק”. לילה-לילה, לאחר ההצגה, נאלצו להגיש לקהל את “ביום שישי בערב” של רוזה ספיבאק ולסיים בריקוד קל. סברה היא שאת הלפתן אהב הקהל היהודי יותר מכל המאכלים המתובלנים של התיאטרון כולו. באוזני שמעתי שני יהודים בעלי-בתים מנהלים שיחה ביניהם בתיאטרון בקול רם שנישא בכל האולם: “מתי יבוא הסוף של הפורים-שפיל ומתי יגישו קצת רוזה ספיבאק?”… בזמן הראשון חשבתי שאשקע באדמה ממחמאות כאלה. לא, את זה צריך להבין, את זה צריך להרגיש!… את התבוננות הגברים בי מתחת למיקטורן!.. את הסקירה שהם סוקרים אותי, במכנסיים הגבריים, מכל עבר… עיניהם בשעת מעשה, עם המימרות שהם זורקים זה לזה… ומה גם המבטים הרעים של הנשים… ריבונו-של-עולם! כל המחלות שבעולם וכל הקללות הקיימות בעולם איחלתי לכולם. קיללתי את הגברים ואת הנשים ואת תיאטרון-יידיש ואת עצמי ואת יום היוולדי בעולם! אבל, עיניך הרואות, שעברתי את כל זה, ותודה לאל שעתה יכולה אני לספר לך על כך בשמחה. ויודע אתה למי עלי להודות? רק לך, יקירי, ידיד היחיד! משום שאף לרגע לא איבדתי את התקווה, שהנה-הנה אתה בא, הנה אני רואה את פניך המאירים, והנה אנו מחזיקים זה ביד זה ומפליגים אל העולם, כפי שנדברנו וגמרנו בתקיעת-כף… מגיני (הצרוד) דחה אותי מיום ליום, באומרו שהנה-הנה באים שאר החבריה ויחד עמם “הוצמאך שלי” (כך היה מתגרה בי)… אך עברו ימים ושבועות – מי? מה? אין רואים ואין שומעים!

היחידה שהופיעה מן ה“חדר” הקודם היתה מאדאם צ’רניאק, שחקנית מכוערת מאוד, דמות קומית, שקוראים לה “בריינדלה קוזאק”. אתה בוודאי זוכר אותה מהולנשט. קצרת-קומה, עבה, בעלת שיניים לבנות גדולות. ממנה נודע לי שמגיני (מוראבצ’יק) רימה אותי, רימה אותי באופן מכוער. הוא לא כתב כלל מכתב ליאס אל החבריה שיבואו. זה היה שקר, מתחילתו ועד סופו!… בריינדלה קוזאק זו סיפרה לי דברים, ששערות הראש סומרות לשמעם. את התפאורות, אומרת היא, אמנם הזמינו, אבל את השחקנים והשחקניות הפקירו בארץ זרה, אומרת היא, ללא שפה, ללא פרוטה לפורטה. לולא היא, היו גוועים שם ברעב. ככל שרק ניתן, אומרת היא, תמכה בהם. אחר-כך מכרו, אומרת היא, כל מה שהיה להם, והם התפזרו, נמסו, אומרת היא, כמלח במים. “ומה בדבר הוצמאך?” שואלת אני אותה… “הוצמאך, אומרת היא, כאילו נבלע באדמה”… וכך כל פעם היתה מספרת לי מעשיות נוראות על השחקנים המסכנים, איך רימו אותם, וכל פעם הטלתי שאלה: “ומה בדבר הוצמאך?” והיא היתה עונה באותם מלים: “הוצמאך נבלע באדמה.”

אולם פעם אחת פלטה בריינדלה קוזאק מלה, ששמעה מפי שחקן יהודי, ששמע מפי אדם אחר, אף הוא שחקן יהודי, שההוא ראה את הוצמאך עם בחור צעירון מסתובבים ברכב ברחובות בוקרשט… אתה יכול להבין איך הלם בי הלב, כששמעתי את המלים האלה!.. בזכות דברים אלה בלבד הייתי מוכנה לחבקה ולנשקה, ומאז נעשינו, אני ובריינדלה קוזאק, כשתי אחיות, ובעיקר יחסה שלה אלי היה באמת כשל אחות מלידה.

לבריינדלה קוזאק זו עלי להכיר תודה על הרבה-הרבה דברים. היא פקחה את עיני לראות מי הוא המנהל (שצ’ופאק) ומה הוא הצרוד (מוראבצ’יק) ולימדה אותי והבהירה לי מה עלי לעשות בעולם הזה. היא עשתה לי הכרה עם דברים, שלא היה מזיק אילו ידעתי אותם במועד מאוחר יותר… אך לה עלי להודות על כך שהצלתי את עצמי מתוך הבוץ בעוד מועד. היא היתה הראשונה שהוכיחה לי, כי מקומי איננו בין השחקנים… לולא היא, הייתי אולי משתרכת עד היום עם להקתו של שצ’ופאק בכל המקומות הנידחים. לולא היא, הייתי אולי מופיעה עדיין בכל המסבאות, לבושה במכנסיים גבריים ושרה “ביום שישי בערב” ורוקדת “פרילאכס”… – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – - –

יקירי, יקירי, כשאני נזכרת בזמן ההוא, פני מתלהטים מבושה גם היום, ואש הזעם בוערת בי. לא כל כך על המנהל שלי ולא כל כך על מגיני, שרצו להפיק ממני כסף רב ככל שניתן. זאת עושה גם עכשיו כל קבלן. לא. אפי חרה באותם יהודים שבעים, בעלי כרס שמנה, שהיו באים לשמוע אותי שרה “ביום שישי בערב” או להסתכל איך אני רוקדת “פריילאכס”, והיו נהנים, מתלקקים כחתול אצל השמנת, מרעישים עולמות, הורסים את התיאטרון: “ספיבאק! רוזה ספיבאק!” “חובבי תיאטרון-יידיש” – כך כינו עצמם, והיו באים לילה-לילה אל תיאטרונו של שצ’ופאק, מציצים מאחורי הקלעים: מתי כבר תופיע הנערה במכנסיים הגבריים?… אוי, “חובבי תיאטרון-יידיש” הללו! עם אחד מ“חובבי תיאטרון-יידיש” מוכרחת אני לעשות לך הכרה. וכיוון שעליו יש הרבה מה לספר, והשעה כבר מאוחרת למדי, נדחה זאת לפעם אחרת. לילה טוב, יקירי. נומה במנוחה ובבריאות!


מכתב רביעי

פעם אחת – הדבר היה ביום קיץ חם – היינו כולנו בחזרה. אז כבר התחלתי להכין את עצמי ל“תפקידים ראשיים”. באים ומספרים למנהל, שאיזה אדם שואל עליו. כל פעם שהמנהל (שצ’ופאק) שומע שמישהו שואל עליו, הוא מחוויר כקיר. כנראה, בשל עניין הנשים… מאדאם צ’רניאק, זו המכונה “בריינדלה קוזאק”, אומרת שלשצ’ופאק יש, תודה לאל, לא שתי נשים, אלא שלוש… הקיצור, הודיעו שמישהו שואל עליו. הוא בא מיד במבוכה והתחיל מחפש את יועצו: "שלום-מאיר! איפה שלום-מאיר, כולרה שכמותו?… אך אותו אדם לא יכול, כנראה, לחכות עד בוש, ופתאום צץ והופיע מאחורי הקלעים, והשניים התנפלו זה על צווארו של זה: “סטלמאך!”… “שצ’ופאק!”… ובתוך כך הופיע בריצה הצרוד והחלה התנשקות בין השלושה, צהלה, חג! אחים מלידה, שלא התראו עשרים שנה, אינם פורצים בשמחה כשם ששמחו השלושה. ובעיקר האיש ששמו “סטלמאך” – זה כמעט נמס כשלג מקרני השמש. מרוב תענוג, כנראה, שזכה לשוב ולהתראות עם שצ’ופאק ועם יד ימינו, שלום-מאיר מוראבצ’יק הצרוד.

יהודי נמוך-קומה, שחרחר, שעיר, כבר בא בימים, אך מפוטם ומטופח כראוי, בעל כרס עגולה, פנים צחים, עיניים דומעות וחיוכון מתוק כסוכר, הנסוך תמיד על מלוא פניו (האיש נראה מרוצה מעצמו, מאלוהים, מכל בני-האדם ומכל העולם) – זהו דיוקנו של האדם המכונה סטלמאך. מעלה אחת יש לו – אין הוא מתגאה. ואף-על-פי שהוא אומר על עצמו, שטוב לו לאין שיעור, בלי עין הרע, והוא, בלי עין הרע, עשיר מאוד, בכל זאת הוא פשוט וקטן בעיני עצמו. הוא שונא להפגין יהירות כמו אנשים אחרים, אומר הוא. הוא שונא להפגין גדלות כמו אחרים, אומר הוא. אדרבה, אוהב הוא לספר לכל אדם ובכל עת, כרצונו, את כל הביוגרפיה שלו. לא נמאס לו לחזור ולספר את הביוגרפיה שלו. הוא מדבר חרש, נשמע בקושי, באנחה קלה ובחיוך קל, מחליק בשעת מעשה על ידו, או מחזיק אותך בכפתורך, שלא תלך ממנו – והדברים נמזגים אצלו חלקים כל כך, כשמן מתוך חבית, ונקשרים ומשתלשלים אצלו זה בזה, באמת כאילו היו חידושים ונפלאות, סיפורי אלף לילה ולילה. איני יודעת אם אצליח, אבל אנסה למסור לך את הביוגרפיה שלו, ודווקא בלשונו.

הוא היה, שלא יקרה לו עוד, שלא יקרה לכם, שלא יקרה לאיש – כך מתחיל הוא לספר את הביוגרפיה באנחה ובחיוכון, ופניו זוהרים – הוא היה, שלא יקרה עוד, שלא יקרה לכם, שלא יקרה לאיש, יהודי עני, קבצן, דלפון, עני-ואביון, ונוסף לכך מטופל בילדים, ממש חסרה פרוסת הלחם. התגורר אישהו, בעיירה קטנה, מדבר, פינה נידחת, לא רחוק מברדיצ’ב, בעיירה ושמה מאכנבקה, או יאכנבקה (כבר שכחתי את השם) והתפרנס מתפירת כובעים, כומתות פרווה, לגויים. הייתי הולך חמישה קילומטרים ברגל עם הסחורה אל הירידים, אולי ארוויח מעט. המגפיים, שלא יקרה עוד, שלא יקרה לכם, שלא יקרה לאיש, היו קשורים בחבלים דקים – שלא ייפרדו הסוליות, חלילה. ופרוונת לבש, כולה כרשת, כולה חורים. הקרה בוערת, השלג חורק, הרוח מצליפה על הפנים, והלב מתעלף. ובבית, שלא יקרה היום, שלא יקרה לכם, שלא יקרה לאיש, שוכבת אשה חולה וילדים קטנים. הבכור טרם היה בן שש. הרשלה היה אז שמו. מקטנותו ילד מוצלח היה, זהב. יומם ולילה היה מסתובב עם שני מקלות ומשחק, ומשחק, ומשחק. “הרשלה מה אתה עושה?” – “אני מנגן, אומר הוא, בכינור.” יום אחד הולך אביו מתוך סקרנות ומביא לו כינור פשוט של גויים, שמחירו שלושה זהובים. ראה הילד את הכינור ופרץ בבכי. איפה ראה כינור? מי הראה לו איך צריך לנגן? שכך יידע הוא יחד אתכם טעמה של סעודת-ערב רעה כשם שידע הוא איך לנגן. הילד מעצמו התחיל מנסר, והוא ניסר וניסר עד שהחל לנגן. ורוצה הקדוש-ברוך-הוא לנהוג את עולמו כך, שבאותה עיירה גר גם פריץ. גראף או נסיך (איני זוכרת עוד בדיוק). העיירה היא, אכן, עיירתו. נודע לו שאצלו בעיירה נמצא, דווקא בביתו של יהודי עני, כובען, ילד-פלא – הוא מנגן בכינור – הפלא ופלא. מצווה הפריץ, מן הסתם, שיביאו אליו את היהודי עם הילד וכינורו. את הילד העלו על השולחן – והוא החל לנגן חת-שתיים-שלוש – הפריץ נעשה מיד כפרתו, והפריצה תפסה את הילד וחיבקה ונישקה אותו. והועלו על השולחן תה וקפה וקינוח: לחמניות, ביצים, ריבה – כל מה שמותר ליהודי לאכול. “שב,” אמר לו הפריץ. “שב, למה אתה עומד? וכי יודע אתה, אומר הוא, מה מצוי ברשותך? ברשותך מצוי, אומר הוא, אבן-יקר. אתה, אומר הוא, מיליונר. אלא מה, אומר הוא, אתה אדם פשוט, עיוור. אתה תהיה, אומר הוא, נבזה שבנבזים, אם תשאיר את הילד שיגדל סתם כך, לא תמסור אותו בעיר ללמוד, להתאמן במוסיקה!” אומר לו האב: “אדוני הפריץ! לך, כנראה, קל לומר – ללמוד מוסיקה! אני, שלא יקרה לי ושלא יקרה לאיש, יהודי עני, קבצן, דלפון, עני ואביון ומטופל בילדים”… אומר לו הפריץ: “אל תדאג. אתה רק תמסור אותו לידי ואהפוך אותו לאדם”… כך אומר לו הפריץ, והפריצה מניעה בראשה לאות הסכמה. אבל סטלמאך אף הוא איננו מאלה הנמכרים עשרה בפרוטה, והוא חושב לו: עד כה וכה, עד שיהפוך הפריץ את הילד לאדם, עלול הוא, האב, להישאר בילד אחד פחות, וכלל ישראל יישאר ביהודי אחד פחות… “לא, הפריץ חייתי, אין זו תוכנית, אומר אני. אתה צו לרתום בשבילי את הסוסים והלווה לי כמה קרבונים להוצאות, אז אמהר עם הילד לברדיצ’ב, עיר גדולה, בלי עין הרע, יהודים רבים, אנשים עשירים”…

וכך היה. הוא בא, למזלם, עם הילד לברדיצ’ב. הוא מסתובב עם הילד על-פני העיר, כרך גדול. החיים רותחים כמו בקלחת. יהודים מתרוצצים, מי לכאן ומי לשם, מבוהלים ונרעשים. איש אינו שם לב. הילד, המסכן, רוצה לאכול. וכמו להכעיס, בעונת הקיץ, תפוחים ואגסים ושזיפים בזיל-הזול. הילד חושק בשזיפים, ואין פרוטה לפורטה. מתחיל הוא לעצור אדם אחד, ושני, ומבקש עצה, לא יותר מעצה: “מה לעשות, יהודים, כך וכך: אבן טובה יש לי, אתם רואים, מיליון”… הם מביטים בו כבמשוגע: יהודי הולך לבוש קרעים, משתרך עם איזה ילד, עירום ויחף, ואומר שמיליון לו. מתחיל הוא להסביר להם, מספר מה שאמר הפריץ ורוצה להראות מה שהילד יודע – ופורצים הם בצחוק ומבטלים אותו ואת חלומותיו. חורה לו הדבר. הולך הוא אל הצעירים, אל אחד, אל השני, מספר מה שאמר הפריץ, והוא מתחנן שיתנו לילד לנגן, שיראו מה יודע הילד. שמעו את דבריו ואמרו לו: “ובכן, מה רצונך, רֶבּ יהודי?” מה ירצה? הוא רוצה, המסכן, כמה קרבונים, שיוכל לפחות לשוב ולנסוע הביתה… אומר לו אחד: “הס. אתה יודע מה? נסדר לכם קונצרט!” חושב לו האב: שכה יידע על סעודת-ערב רעה! שאלו אותו בחרם מה זה קונצרט? אבל הם אומרים קונצרט, יהי קונצרט…

בקיצור, הוא נשא חן בעיניהם. החברה שכרו אותם. הדפיסו מודעות והחלו להסתובב ולמכור כרטיסים – איש אינו קונה. רע! מה עושים? “אל תשים לב, אומרים הם, עד הקונצרט עוד רחוק הזמן.” הגיע ערב הקונצרט. כבר השעה שמונה, השעה תשע, תשע וחצי – אין איש. רק בסביבות אחת-עשרה התכנסו כמה אנשים, בקושי מניין. מעיפים מבט: הילד ישן. בקושי העירו אותו. העמידו אותו על כיסא. נו-נו! זה היה קונצרט! את הילד הקיפו, לחצו, נישקו, כמעט חנקו. אבל מה תועלת בכך? כשאין אפילו כסף לתשלום בעד האולם. חזרו אל האכסניה עייפים, רצוצים, רעבים. בעלת-הבית אמרת, שכבר מאוחר לאכול, ובעד מיטה לשינה, אומר בעל-הבית, יש לשלם מראש. רע ומר! שוטחים את הפרוונת על האדמה ושמים את האגרוף למראשות. הילד נרדם, ילד נשאר ילד – והוא, משמע האב, שוכב ומהרהר, המוח כמעט מתפרק. איך פורצים החוצה מן המקום הזה? הוא מרגיש, לבו אומר לו, שעל-ידו, כאן על הפרוונת הקרועה, מתגלגל, המסכן, רכוש גדול, מיליון. אך לך וצעק: “אני שלמה!”102 בהרהורים אלה הוא נרדם, משמע האב. והוא חולם חלום, חלום מוזר: בלב העיר עץ שזיפים. למעלה-למעלה, על צמרת העץ, עומד בנו ומנער, מנער את העץ, ומן העץ יש אליו, אל האב, נושרים… לא שזיפים, אלא – מיליונים! מיליון אחר מיליון! הוא, כלומר האב, מתכופף לארץ, מסתכל לכל העברים, מרים את המיליונים ותוחב לתוך הכיסים. הבן למעלה שואל אותו: “אבא, עוד?” – “עודף עוד!” עונה לו האב ואינו מתעייף מליקוט המיליונים. פתאום הוא שומע המולה מרחוק, שאון. “די לנער!” – אומר הוא לבנו ומתעורר – רואה הוא שליד ילדו על הארץ הוא שוכב, הפרוונת למראשות. הבית מלא אנשים. בעל-הבית חיוור כקיר, בעלת-הבית פוכרת ידיה ובוכה: “הפנינים שלה! הפנינים שלה!”… הוא קם מעל הארץ, רוצה ללכת אל הדלת, אומרים לו: “תסלח לי, רֶבּ יהודי, אנחנו נערוך קודם חיפוש אצלך” – “מה פירוש תחפשו?” “נפשוט עד עירום אותך ואת ילדך. אולי, אומרים הם, על-פי טעות נזדחלו אליך בלילה פניניה של בעלת-הבית!” – –


(נראה שכאן חסרים כמה דפים, כי בהמשך הסיפור נראה שסטלמאך עם ילד-הפלא שלו הם כבר בפטרבורג, והילד כבר קרוי גרישה ולא הרשלה והוא כבר מקבל מלגה.)

באנו לפטרבורג – העיר כמרקחה. מזה אל זה, מזה אל זה, כאן ארוחת-צהריים, כאן ארוחת-ארבע, כאן ארוחת-ערב, והילד – על כפיים נושאים אותו. בכל מקום שמתקיים נשף מחולות, קונצרט, ערב הופעות – שומעים רק “גרישה סטלמאך” ו“גרישה סטלמאך”. סטודנטים, פרופסורים, נוצרים, גברות – כולם פה אחד: “גרישה סטלמאך”. רתיחה בלתי-פוסקת. על כסף לא מדברים. אם מלגה, הרי זה דבר אחר. אמת נכון, המלגה עלתה לו בדם ובבזיונות ובריצות מזה אל זה. ובקושי ובצרות השיג אותה, ואף זאת – בזכות נוצרי, רשע, צורר יהודים – יש הרבה לספר. וכך חולפת שנה ועוד שנה. הילד גדל, ושמו גדל והולך. כבר אין, תודה לאל, מורה בשבילו. הסוף. כלו פרופסורים בפטרבורג. הוא עלה על כולם. מה יהיה הלאה? הגיע הזמן לחשוב על תכלית. מלגה לא יתנו לעד. הגיע הזמן שישתכר בעצמו. צריך לערוך כמה נסיעות לעולם הרחב. ומהר ככל שניתן, כיוון שכל זמן שילד-הפלא הוא ילד הריהו פלא, אך אם הוא גדל והולך מתוך מכנסיו, חדל הילד מהיות ילד, והפלא מהיות פלא. אלוהים יודע מה יהיה בסוף גידולו ובידיו של מי יפול… על-כן צריך להזדרז בעוד מועד… כך נמלך האב בדעתו, וכך אמנם היה. כלומר לא כל כך מהר נעשים הדברים כפי שהם נאמרים. לנסוע אל העולם הגדול – פירושו הוצאות כספיות, וכסף אין. מה לעשות? צריך למצוא עצה, למצוא שותף: הכסף שלו, הסחורה שלי… ואלוהים עזר לו. הוא מצא אדם מוכן לכך, גרמני ושמו שולץ, הלוקח אותם על חשבונו, ומה שיכניס יהיה: חצי שלי וחצי שלך. אלא מה? דבר קטן: הוא רוצה חוזה לעשר שנים. “גרמני! אתה משוגע או חסר דעה? איזה עשרות שנים? די בשנה אחת, שתיים, שלוש והסוף!” אפילו תחתוך אותו בגרזן, תפורר אותו לחתיכות. גרמני עקשן! בינתיים הזמן אינו עומד, ההוצאות שוטפות. מהבית כותבים שאשלח כסף. מכל הצדדים בעיות. חתמנו על חוזה עם הגרמני כדת וכדין לחמש שנים. והפלגנו בשעה טובה על-פני העולם. התחלנו לערוך קונצרטים זה אחר זה, זה אחר זה, ותודה לאל, זה עבר בהצלחה. בכל מקום שבאנו – התעוררות עצומה! לשמוע את גרישה סטלמאך – רצים כבשעת שריפה. אנשים – כחול על שפת הים, ככוכבים בשמים. עשירים, אדירים, נוצרים, שליטים – כזבובים, כזבובים נופלים הם, וכסף – כסף נשפך מכל הצדדים. קיים רק רוגז – על שנאלצים הם לחלק עם הגרמני! למה מגיע לו כסף כה רב? מה השקיע? את ירושת אביו? או איזו תורה רבה שהוא יודע? הוא, סטלמאך, כבר יודע, ברוך השם, את מלאכת הקונצרטים. עסק גדול! נוסעים לאיזו עיר, מודיעים קודם כול בכל העיתונים, כלומר משלמים בעד מודעות, והם מתחילים לקשקש ולחצצר: “גרישה סטלמאך נוסע!” “גרישה סטלמאך עומד להגיע!” “גרישה סטלמאך הגיע!”… שוכרים אולם תיאטרון, מדביקים מודעות, מדפיסים כרטיסים – ושלום על ישראל. אלא שהכאב גדול! הגרמני! חבל כל כך. אבל אם אתה כבר בתוך החבית, כלום מועילות הטענות? לא יועיל כלום! נחמה פורתא, שהנה-הנה עומדות להסתיים חמש השנים, ופוקע תוקפו של החוזה, אז ישלח את הגרמני לעזאזל – ואז מי ידמה לו? הסחורה שלו, הכסף שלו. – – – – – – – – – - - – –

כך מסיים סטלמאך זה את הביוגרפיה שלו בפנים זוהרים, מחליק על כרסו ושואל את שצ’ופאק מה נשמע אצלו ומה נשמע בכלל בתיאטרון-יידיש? משום שתיאטרון-יידיש הוא אצלו, אומר הוא, התענוג היחידי. הקונצרטים של בנו – זה עסק אצלו. וכשהוא רוצה להתענג, הוא הולך לתיאטרון, לתיאטרון-יידיש. הוא חובב מאוד תיאטרון-יידיש. ועל-כן הוא מכיר את כל השחקנים היידים. ומכאן גם ידידותו עם שצ’ופאק. הוא, אומר הוא, כשהוא בא לאיזו עיר, קודם כול מבקש הוא לדעת איפה יכולים לאכול מאכלים כשרים ואם יש תיאטרון-יידיש. דגים יהודיים ותיאטרון-יידיש – מה יכול להיות טוב מזה? עוד לפני שבא לכאן כבר שמע, אומר הוא, שאצל ידידו שצ’ופאק יש איזה דבר חדש. אחת, רוזה ספיבאק, שמשבחים אותה מאוד… “זו היא” – אומר לו שצ’ופאק ומורה עלי בעיניו האדומות חסרות הגבות. וסטלמאך מושיט לי יד חמה, יד רכה כמו כרית, ושעירה, בעלת אצבעות קצרות, עבות, שעירות, וכל פניו כמעט נמסים מתענוג. “האומנם, באמת? – אומר הוא – מי היא ומאין היא?” – “היא אחיינית שלי מוורשה, יתומה מאב ומאם” – מחטב לו שצ’ופאק שקר עגול ורוכס את שפתיו הקמוטות, מבלי שיעווה את פניו. “מסכנה!” אומר סטלמאך בחיוכון ובפנים מביעים רחמים, לוחץ את ידי, נפרד ומבטיח שיבוא בערב. הוא יבוא, אומר הוא, בלי שום תירוץ, לשמוע אותי שרה. “עם הבחורון?” – שואל אותו שלום-מאיר מוראבצ’יק. “ישמרנו אלוהים!” – עונה לו סטלמאך, ומטלטל את עצמו כאילו חש כוויה. “מה פירוש? גרישה שלי ילך לתיאטרון-יידיש? חה-חה-חה! אם אופיע עמו פעם אחת בין יהודים – אז בא הסוף. אבדה הפרה יחד עם החבל… לא מחמת שאיננו אצלי יהודי, חלילה. אדרבה. אלא מה? צריך להבין זאת. זהו חומר עדין (כאן מראה סטלמאך באצבעותיו העבות והקצרות איזה חומר עדין הוא). אתם משערים, אומר הוא, מה הוא מעמדו של גרישה שלי? גרישה שלי, כשהוא נוסע, אז רק במחלקה ראשונה, ששם אין יהודים נוסעים. והוא מתאכסן, אומר הוא, בטוב וביפה שבמלונות, וכשצריך ללכת לקונצרט – ויהי המרחק רק צעדים מספר – אז רק בנסיעה, ודווקא במרכבה מכוסה. אותו אי-אפשר, אומר הוא, לראות סתם כך, בלי כסף, חה-חה. אותו, אם רוצים לראות, צריכים קודם להגיע אל הגרמני, ואל הגרמני מתייחסים בנימוס ובדרך-ארץ, אף-על-פי שאותו גרמני הוא, בינינו לבין עצמנו, בסך הכל יהודי, אם גם שמו שולץ, אך אין הוא רוצה, אומר הוא, שיידעו… לא יאה לו… כשמישהו בא אלי, אומר סטלמאך, ורוצה לראות את גרישה שלי, לבקש איזו טובה, או סתם לעשות הכרה – אני שולח אותו אל הגרמני, חה-חה-חה, אל הגרמני”…

הנה, זהו סטלמאך, ולו אני מכירה תודה על כל הקריירה שלי ועל חיי כולם, אולי. אך כיוון שהמכתב כבר ארוך מדי, עברתי על המידה, דוחה אני את ההמשך לפעם אחרת. שלום ובריאות, יקירי!..


מכתב חמישי

ידידי היקר ביותר,

“חובב תיאטרון-יידיש”, מאיר סטלמאך, כמעט לא עזב את התיאטרון שלנו. ערב-ערב היה שרוי אצלנו, נכח בכל מחזה שלוש פעמים, הדבר לא נמאס לו. יושב היה אצלנו בראש, מתרווח בשורה הראשונה, חינם כמובן, הואיל ו“חובב תיאטרון” אינו משלם כסף. בתמורה היה מקדים תמיד למחוא כפיים ובעוז יתר, חזק יותר וממושך יותר. הוא היה מתפעל כמעט מכל שחקן, ואשר לי ולשירי – הוא היה, כדברי שלום-מאיר מוראבצ’יק, כפרתנו! בפעם הראשונה כל כך יצא מכליו, כששמע את “יום שישי בערב” שלי, רץ ועלה אל מאחורי הקלעים, ובדמעות בעיניו חיבק את המנהל (שצ’ופאק) והתנשק עמו.

המנהל שלי רמז כמה פעמים שהיה משתוקק לשמוע את גרישה מנגן. העמיד סטלמאך פנים כלא מבין ועבר לעניין אחר. אך רמזיו של שצ’ופאק היו עבים כל כך, שסטלמאך כבר נאלץ לצאת ידי חובה, וביום א' אחד הביא שלושה כרטיסים: למנהל, לצרוד ולי – לקונצרט של בוקר. ובשעת מעשה החל לתאר איזה קונצרט נהדר יהיה זה. זה יהיה קונצרט הקונצרטים: גרישה שלו ינגן, הגרמני ילווה, ומארצ’לה אמבריך תשיר. אולי רוצים אתם לדעת מי היא מארצ’לה זו? מארצ’לה היא, אומר הוא, פאטי השניה. מה אומר הוא, פאטי? עשר פעמים, אלף פעמים גדולה יותר מפאטי! בפעם הראשונה, כששמעה אותה פאטי שרה, אומר הוא, נפלה על צווארה ואמרה לה כדברים האלה: “אנחנו שני כוכבים. אני הכוכב השוקע, ואת הכוכב העולה” – ופרצה בבכי. מובן שעם מישהו אחר לא תופיע אמבריך זו בקונצרט בעד כל הון שבעולם, אבל עם גרישה – זה דבר אחר… והתחילה סדרה: “גרישה-גרישה, גרישה-גרישה”… כבר הייתי רוצה להגיע ולראות את גרישה זה, לראות ולשמוע, איזה מין גרישה הוא בעולם?

בעזרת השם הגעתי וראיתי ושמעתי. ועלי לומר לך, ידידי היקר, שראיתי לפני שני מיני גרישה. כלומר, ראיתי גרישה אחד ושמעתי גרישה אחר. הגרישה שראיתי ברגע הראשון צועד ועולה על הבימה, היה בחורון די מגודל, על-אף מכנסיו הקצרים, שמנמן, בעל לחיים תפוחות, פנים מנומשים ועיניים – רק סימני עיניים. בקיצור – בחורון רגיל, שאתה פוגש כמותו ברחוב וחולף על פניו כעל פניהם של אלף אחרים. הדבר היחידי שהזדקר לעיניים היו נעלי לאכה עם עניבות גדולות, נעליים שנראו גדולות קצת מכפי גילו – רגלו היתה גדולה מדי בשביל ילד-פלא – והצווארון הלבן המעוגל הקשור בסרט גדול, ששני חודיו תלויים למטה. שום דבר אחר שבו לא היה ראוי לתשומת-לב. לעומת זה, כשנטל את הכינור ומשך את הקשת על המיתרים למטה ולמעלה – נעלם הבחור בעל הלחיים התפוחות והפנים המנומשים, ובמקומו צמח אדם חדש, מראה אחר לגמרי. דמות אחרת. עיניים אחרות – עיניים גדולות, כחולות, עיניים שמימיות. דבר מוזר – היכן היו קודם, העיניים הללו?.. ואולי רק דימיתי כך? כי לאחר שחדל לנגן, והקהל החל לרעום כבטירוף, שוב עמד לפני אותו בחור שמנמן, בעל הצווארון הרחב ועניבות הנעליים. רגוע עמד לפני הקהל, שהרעיש את העולם, רגוע וקר כקרח. בקושי רב קד. אולי עשר פעמים קראו לו להופיע, ובכל פעם שיצא, דרך בעוז, צמוד לאדמה, אך קר ורגוע, כאדם הבטוח שמגיע לו…

מיד לאחר שסיים את נגינתו הופיעה הזמרת המפורסמת מארצ’לה אמבריך. את זמרתה מסרבת אני לתאר. מארצ’לה אמבריך, כשהיא משמיעה קול, נמסך הוא ישר ללב כמו שמן, ונמס בכל איבר. אתה מאזין ונעשה מכושף ומלא תמיהה: מנין החלקות הזאת, המתיקות הזאת והעוצמה הזאת? אין היא משקיעה שום מאמץ בזמרתה. זה מזדמר מעצמו. אתה יושב ושומע וסבור, שאין זה גרון המזמר, אלא כינור מנגן. מארצ’לה אמבריך, כשהיא שרה, שר עמה כל מי שמסביבה, כל העולם שר עמה. באותה שעה אתה שוכח איפה אתה בעולם, ואם קיים איזהו עולם, חוץ מזמרה יפה, חלקה, מתוקה, שמימית שכזאת. כך שרה מארצ’לה אמבריך! יכולה אני לומר, שהייתי באותו בוקר כאילו בערפל, כמו בחלום, כבעולם אחר. משום שמיד אחריה שוב הופיע הבחורון בעל הלחיים התפוחות והפנים המנומשים. הנה שוב העביר את הקשת למטה ולמעלה. הנה שוב החל כינורו להשמיע מלים, לשיר, לבכות, לבכות כאדם – והנה שוב קם ונעלם, ובמקומו כבר עמד גרישה אחר, קוסם עמד על הבימה, שהקסים ומשך אליו את כל התיאטרון. לא, איני מסוגלת למסור לך אפילו עשירית ממה שעבר עלי באותו בוקר, ואיזה קונצרט זה היה! קשה לי לומר מי מהשניים הצטיין יותר: גרישה סטלמאך או מארצ’לה אמבריך. תאר לעצמך, שהקהל לא חסך תשואות משניהם. אבל לי נדמה, שאותו קיבלו ביתר חום, העתירו עליו תשואות רבות יותר. הוא ניגן את הקטע האחרון שבתוכנית – והקהל כולו, כאיש אחד, פשוט השתגע. איך יכולים להאליה אדם במידה כזאת? אמת נכון, מה שניגן אחר-כך כהדרן היה דבר אלוהי, יותר מאלוהי…


מכתב שישי

ידידי החביב והאהוב מכול, במכתבי הקודם התחלתי לספר לך על היכרותי עם מארצ’לה אמבריך המהוללת והארכתי קצת בדבר הקונצרט. זה היה הקונצרט הרציני הראשון ששמעתי בחיי. אחר-כך כבר שמעתי קונצרטים רציניים וחשובים. אך את אותו קונצרט לא אשכח לעולם. אולי מפני ששינה אותי כליל, הציב מחדש את סדרי חיי, כפי שתראה בהמשך…

נולדת מחדש, מלאת מחשבות חדשות ותקוות חדשות, יצאתי עם הקהל מן התיאטרון. באוזני עדיין הידהדו הצלילים הערבים, האקורדים הקדושים, המזמורים השמימיים. לפני עיני לא ראיתי אלא את השניים: מארצ’לה אמבריך וגרישה סטלמאך. לא שמעתי דבר אחר, לבד משירתה ומנגינתו. רבים מבין הקהל נשארו עומדים בחוץ ליד התיאטרון לחכות, כנראה, לשניים. גם אני נשארתי לחכות. הגיעה מכונית, ונכנסו לתוכה שלושה אנשים: מארצ’לה אמבריך, גרישה סטלמאך והגרמני. אביו של גרישה, מאיר סטלמאך, עמד על-ידם, התכופף עד הקרקע וחייך במלוא פניו. הקהל ליווה אותם בתשואות מהדהדות ולא הפסיק, אפילו בחוץ, ממחיאות כפיים חזקות עוד יותר. השלושה הפליגו במכונית כבחלום, ואני נשארתי מוקסמת והבטתי אחרי השניים המאושרים שנעלמו. עלי להודות, שבאותו רגע התגנב אלי רעיון אווילי: “האם אהיה גם אני אי-פעם איזו מארצ’לה אמבריך? האם ילוו גם אותי אי-פעם בתשואות?.. עלי להבקיע דרך אל מארצ’לה אמבריך זו, אפילו יתהפך העולם!.. אני רוצה שתשמע אותי שרה – אולי תאמר לי מה עלי לעשות כדי שאהיה אחת מארצ’לה אמבריך!”…

ובתוך כך מגיע שומרי ומגיני – שלום-מאיר מוראבצ’יק. “אנחנו הולכים, אומר הוא, כולנו יחד לאכול ארוחת-צהריים.” “מי הם כולנו?” – אני והוא והמנהל (שצ’ופאק), וסטלמאך הזקן אף הוא הולך עמנו. שצ’ופאק הזמין אותו למסעדה יהודית לאכול דגים ממולאים עם חזרת. “חובב תיאטרון-יידיש” אוהב מאוד דגים יהודיים, ובפרט כשהזולת משלם!.. "סיר כשר וכף כשרה – חושבת אני לעצמי – צריך לבקש את ‘חובב תיאטרון-יידיש’ שיעשה לי הכרה עם אמבריך זו. אבל איך עושים זאת, כך שהמנהל שלי לא יידע?…

מובן ש“חובב תיאטרון-יידיש ודגים יהודיים”, אף-על-פי שהיה עסוק בדגים היהודיים ובחזרת היהודית עד שהחל להזיע, לא חדל בכל זאת מלספר נסים ונפלאות על גרישה שלו ועל מארצ’לה אמבריך. דבר קטן – מארצ’לה אמבריך! היא הזמרת היחידה המופיעה לפני הקיסר פרנץ-יוזף. עם שום אמן אחר לא תופיע בקונצרט, בעד מיליון אפילו, אך למען גרישה – בעצמה הציעה הופעה משותפת. והתחיל שוב פזמון: גרישה גרישה, גרישה גרישה!… אפשר לומר שהאיש שיכור או נגוע בשכלו, ושגעונו הוא – גרישה!

ציפיתי לרגע, שבו היו המנהל והצרוד עסוקים בתשלום בעד הארוחה, קמתי יחד עם סטלמאך מן השולחן כדי לצאת החוצה. ובשעת ההליכה אין הוא פוסק מזמרה: “גרישה – אמבריך, אמבריך – גרישה”. פתאום אני קוטעת אותו באמצע ואומרת: “פאני סטלמאך, בקשה לי אליך.” כששמע את המלה “בקשה” לא ידע סטלמאך את נפשו. הוא הצהיב והוריק פתאום, החיוכון סר מעל פניו, ועיניו התייבשו, קרות היו ומזוגגות. רחמנות היתה להביט עליו. “בקשה קטנה – מתקנת אני את עצמי – בקשה קטנה מאוד: אני רוצה שהיא תשמע אותי מזמרת.” מששמע מפי את המלים האלה, הוקל לו על הנשמה. פניו שוב השתנו. שוב נראה החיוכון. הצוהב והיירקון נעלמו, והלחיים שבו והסמיקו. “אח – פונה הוא אלי באנחה – למה לא? בכל הכבוד!”… “רק דבר אחד – אומרת אני חרש – העניין צריך להישמר בסוד. אסור שמישהו מאנשי יידע. הבנת?” “אני מבין, חביבתי, אלא מה, איני מבין? אני מבין היטב… אבל, אומר הוא, איך יגיע החתול מעבר למים?” והוא מהרהר רגע וטופח על מצחו: “הס! הוא כבר המציא: מחר בבוקר, אם ירצה השם, בסביבות אחת-עשרה, אבוא אליו, אל האכסניה, אז, אומר הוא, יהיה בסדר. שום ציפור לא תדע”…

להיות אצל סטלמאך באכסניה והדבר לא יוודע לאיש – זה קצת קשה. כלום מסיר שצ’ופאק את מבטו ממני? ויד ימינו, הצרוד, היה שומר את צעדי ככלב נאמן… מצאתי תחבולה: זקוק אתה לגנב, אתה מוריד אותו מעל עמוד התליה. הוא עצמו, שלום-מאיר מוראבצ’יק, הרי ביקש אותי פעם, כי כל מה שאצטרך ומתי שאצטרך, אפנה אליו, ורק אליו, והוא יעזור לי… נמלכתי בדעתי ובטחתי בו. אמרתי שאיני רוצה אלא דבר אחד, לשמוע מה אומרת זמרת מפורסמת על קולי. והדבר עלה בידי: “חתלתולה! – אומר הוא לי בלשונו – כלום יש, אומר הוא, דבר בעולם שיהיה לי קשה לעשות בשבילך? באש ובמים! שכה יתן לי אלוהים, אומר הוא, אושר והצלחה.”

אדם מוזר הוא, הצרוד! לבעל-הבית הוא מסור ככלב נאמן. למענו יניח שיקצצו לו את האצבעות, ולמעני, רואה אני, מוכן הוא לקנות אותו ולמכור אותו שלוש פעמים ביום. אדם מוזר!

למחרת בבוקר אחרי הקונצרט, בסביבות אחת-עשרה, כפי שנדברנו עם “חובב תיאטרון-יידיש”, אומר מגיני (מוראבצ’יק) אל המנהל (שצ’ופאק), שהוא צריך ללכת אתי לקנות אלו זוטות. “איזה זוטות פתאום?” – שואל אותו שצ’ופאק ומביט בי בעיניו האדומות הקטנות, חסרות הגבות. “סתם זוטות! עונה לו הצרוד. סמרטוטים, שטויות, דברי הבל.” אין שצ’ופאק מתעצל ושב ושואל אותו: “איזה סמרטוטים, שטויות, דברי הבל פתאום?”

“נודניק! פונה אליו מוראבצ’יק בנעימה גבוהה יותר, אומרים לך שנחוץ, מה זה עסקך?”…

דבר מוזר עם השניים הללו! נדמה, שבדרך כלל מקלל אותו המנהל, מריץ אותו ומשתמש בו כבמשרת, אבל אך מרים הצרוד קצת את קולו, רוכס הלה את שפתיו המגושמות ומשתתק. שאם לא כן, עלול מוראבצ’יק זה לערוך לו הצגה של בוקר, לצעוק עליו שהוא “אי-די-יוט” – עד שהחלונות מצלצלים. בקיצור, קמנו, אני והצרוד, והלכנו אל “חובב תיאטרון-יידיש”.

“ברוך הבא” רחב מאוד ערך לנו סטלמאך החביב, ביקש שנשב והתחיל לספר לנו, כמובן, תחילה על גרישה ואחר-כך על עצמו, כל הביוגרפיה שלו, שוב ושוב מהתחלה, מעשה של אלף-לילה-ולילה, ושוב במשך שלוש שעות. כאן בא לעזרתי הצרוד, קטע אותו באמצע ואמר שזמננו קצר, ורוצים אנו לראות את האמבריך… אז התעורר סטלמאך והחל מקרטע במקום אחד וללמלם בלשון: “איך עושים זאת? איך עושים זאת? עתה בדיוק יושב אצלה הגרמני, וגרישה שלו אף הוא שם… אין הוא יכול להיכנס עתה… הוא רוצה, אבל אינו יכול”… בעת מעשה נראה “חובב תיאטרון-יידיש” כה קטן, עד שהצרוד כבר לא היה מסוגל להתאפק והפליט: “אינך יודע מה לעשות?” "אדרבה, מה אפשר לעשות?, “סופגים מיתה משונה כאן במקום”… את המלים האלה קיבל, כנראה, סטלמאך כהלצה, כי אחז במותניו והחל לצחוק, אולי הוא צוחק עדיין. אלא שמגיני לא הניח לו להאריך בצחוק. “פאני סטלמאך! – פונה הוא אליו – שמע מה שאומר לך: תשליך את העמדות-הפנים הללו. מוטב שתאמר לנו: כן או לא. לגרישה שלך אל תחשוש. אנחנו לא ננגוס בו. והגרמני שלך מברדיצ’ב – שילך ישר לכף-הקלע. אנחנו מצפצפים עליו. רוצה אתה להיכנס עמנו, הרי טוב. ולא – ניכנס בעצמנו אל היפהפיה הזאת, וברגע זה, כה יתן לי אלוהים אושר והצלחה”…

כששמע דיבורים ברורים כאלה, השתנתה חזותו של “חובב תיאטרון-יידיש” שלנו, עד שהתייבשו שפתיו. הוא התיישב, קם, רכס את כל כפתוריו, רצה לחייך ולא הצליח, ושלושתנו נכנסנו לתוך סלון מרוהט ברוב הדר, מרופד בהרבה שטיחים. שם ביקש אותנו סטלמאך המתוק לשבת, והוא עצמו ניגש על בהונות רגליו אל דלתו של חדר אחר, היטה קודם אוזן ואחר-כך דפק באצבעותיו העבות הקצרות: “זה אני, אני, סטלמאך”… – – – – – – -– – - - - – – – –

כאן שוב נקטעים הדברים, ובמכתב לא-גמור זה נגמר, למרבה הצער, כל צרור הכתבים, שנפלו לידיו של מיסטר קלאמר בלונדון. ואין אנו יודעים איך קיבלה הזמרת המפורסמת מארצ’לה אמבריך את הגיבורה שלנו.

בכלל, יודעים אנו מעט ממה שהתרחש עמה לאורך הימים כולם. את השם “רוזה ספיבאק” אנו פוגשים רק כעבור זמן בלונדון ההומיה, בכל הרחובות, מודפס באותיות גדולות במודעות גדולות עד למאוד יחד עם השם “גרישה סטלמאך”…

זה היה בחלק העליון, האריסטוקרטי, של לונדון, הקרוי “ווסט-אנד”. גם בחלק התחתון של העיר, ב“איסט-אנד”, היו תלויות מודעות גדולות עד מאוד שהכריזו באותיות גדולות עד אימה, שבפאביליון-תיאטר היהודי יופיעו בפעם הראשונה בלונדון האורחים החשובים המוזמנים מן היבשת – “ליאו ראפאלסקו” המפורסם מבוקרשט והפרימדונה האהובה "הנריאטה שוואלב" מבואנוס איירס.

זו היתה, אפשרות לומר, הפעם הראשונה שנודדינו הצעירים, בנו של הנגיד ובתו של החזן, הזדמנו בעיר אחת, בפעם הראשונה מיום שעזבו את עיר הולדתם הולנשט והם נודדים ככוכבים תועים על-פני העולם הגדול ועורכים גלות של תיאטרון.


פרק שלישי: לא בשעה מוצלחת

לא בשעה מוצלחת הגיעה הלהקה הנודדת שלנו “הולצמאן, שוואלב את קומפ.” ללונדון. מנהל התיאטרון, ברנארד הולצמאן, חש כאילו נפל לבור חשוך או ליורה רותחת, שלא קל לטפס ולזחול מתוכה. הכל נראה לו פרוע, משונה עד מאוד. האנשים ולשונם נשמעו לו ממש מטורפים. הרעש, ההמולה והשאון לחצו על ראשו, והוא בחל בעיר ההומיה ובשמיה הזועפים והבכויים, ובכל המדינה האנגלית, שנמאסה עליו, אפשר לומר, למן הרגע הראשון שדרכה רגלו על אדמתה, ועד שעלה באפו ריח-הניחוח של ווייטצ’פל המזוהמת.

הגיעו ללונדון בעצם הצהריים ומצאו אפלה נוראה, חושך-מצרים. ממש עד כדי “וימש חושך”. לא די שאלוהים אירר אותה, נטל ממנה את השמש, בא הולצמאן וקילל אותה גם הוא בקללות – הלוואי שרק תיפולנה אל תוך המים. הוא איחל לה כמו היינריך היינה בשעתו: שיבלע אותה הים ויפלוט אותה בחזרה. ועוד הוסיף משלו: שתיעשה נציב מלח כמו אשת לוט בשעתה.

לא. הולצמאן שלנו חש עצמו רע מאוד-מאוד בלונדון. רע הרבה יותר מבעבר, שלא ייזכר, בהולנשט. לא בחינם היה מבולבל ועגום כל כך, כשהתכונן לנסוע מצ’רנוביץ עם הלהקה לכאן.

כבר הפגישה הראשונה היתה מלווה בצרות. את חברי הלהקה פגשו אחיו של שוואלב ועמו עוד איזה אדם, שניסל שוואלב הציגו לפני האורחים, קרא לו בשם “מיסטר הצ’קינס” ואמר להם ביידיש שהוא נוצרי. ולמרות היותו נוצרי הוא הבעלים והמנג’ר של הפאביליון-תיאטר היידי הגדול בלונדון. יותר מבעלים ומנהל נראה אדם זה בעיני הולצמאן כמוכר תפוחי-זהב או מי-קרח בתיאטרון בהפסקות שבין המערכות, “איזה שגץ סוסו – חשב לו הולצמאן – בעל בלורית מקוצצת ופנים מחוטטים מקולפים.”

לבוש היה מנהל זה במעיל מוזר, צמוד למותניו, שאינו תפור על-פי מידותיו, מכנסיים משובצים מופשלים, רחבים למעלה, צרים למטה, רכוסים על נעליים נוצצות גבוהות עקב. מתוך הצוואר האדום והצר בלטה פיקה חדה, שלא העניבה המהודרת ולא סיכת היהלום יכלו להסוותה. בעת הצגתו לפני האורחים שבאו, הושיט מיסטר הצ’קינס זה שתי אצבעות, גילה שלוש שיני זהב, ומנומנם פלט לא יותר ממלה אחת: “אול-רייט”. אחר-כך הפנה, במחילה, אל האורחים את החלק שנהוג להחזיקו מאחור, רמז למישהו באצבע אחת, ולמרבה פליאתם של כל חברי הלהקה הגיעה ברוב הדר מכונית. האדם הקרוי “מנג’ר” ושמו מיסטר הצ’קינס, קפץ לתוך המכונית ונעלם בערפל הסמיך, הכבד והאפור של לונדון.

שונה לחלוטין נראה אחיו של שותפו של הולצמאן – ניסל שוואלב. הוא נהג בחביבות רבה משל הבעלים שנעלם, מיסטר הצ’קינס. הוא דווקא נראה כבעל-בית של עירו, שלא רק התיאטרון הלונדוני, אלא העיר כולה וסביבותיה שייכים לו.

רחב ועבה כחבית, גבוה היה פי-שניים מאחיו. מגולח, סיגאר נצחי בפיו, כובעון נטוי הצידה, מרוצה מעצמו, מכם ומכל העולם, פקד בצחוק קולני על האורחים, כאילו באו אליו ולא אל התיאטרון.

קודם כול התחבק והתנשק עם כל אחד, לא פסח על איש, כאילו הכיר את כולם והיה מיודד עמם מי יודע כמה שנים. אחר-כך חטף והוריד במו ידיו את החבילות מן הקרון ובעצמו שכר מרכבה והחל לפקד על האורחים:

“אתה, איזאק, שב עם ראפאלסקו הנה כאן, בראש. את הנריאטה תדחק באמצע, הנה כך. ואני עם שותפך נתמקם ממול.”

בעת מעשה הניח בידידות יד עבה, עגולה ורכה על כתפו הרזה המחודדת של הולצמאן. המנהל שלנו הציץ בעין אחת על אחיו של שותפו, ובשניה על ידו של אחיו של שותפו: “חתיכת יד! מותר לה להצטמק ביום ה' הקרוב לפנות ערב… ומה הוא מפקד עלי כאן? לזה מצווה הוא לשבת כאן, לזה – שם, ואת הנריאטה לדחוק באמצע. והיכן אני?.. אני אומר לשותף שלי, שאני שונא דברים כאלה. צריך מלכתחילה, לפני הכול, לקצץ לראם הזה את כנפיו, שיידע לנהוג בדרך-ארץ… ל’דבר אחר' זה יש להוריד מיד חבטה על הזרבוב!”…

כך חשב הולצמאן שלנו לומר לו, אך במקום זה פונה הוא אל שותפו ואומר:

“אתה שומע, איציקל? ה’אחי' שלך גדל, בלי עין הרע, לגובה ולרוחב.”

על כך עונה לו השותף, מביט על אחיו באהבה ובגאווה, פניו נוצצים כפשטידה שמנה, והוא מתפאר:

“‘גדל’ – אתה אומר? פְּחֶה! אצלנו כולנו בעלי קומה כזאת”…

“רואים זאת,” אומר הוצמאן, וחושב: “היכן הייתם בתקופת הכולרה הגדולה?”

כשם שנשאה הרוח את המלמד, כן חטפה המרכבה את אורחינו ונשאה אותם כחץ מקשת על-פני רחובותיה ההומים של העיר הסואנת. מנהלנו הולצמאן הרגיש כל הזמן שצר לו המקום. אי-אפשר לנשום ליד “שור-המים” – כך קרוי בפיו אחיו של שותפו, שלא חדל מלהנחית פקודות גם אחר-כך, כשכבר הגיעו אל המקום הנכון, בווייטצ’פל. שם הוריד אותם ניסל שוואלב, אחד-אחד, כמעט על כפיים נשא אותם, וכל אחד ואחד ב“הופלה” ובצחוקון, שניסר את לבו של הולצמאן.

לא. לא בשעה מוצלחת היתה כניסתו של הולצמאן ללונדון. לבו אמר לו, שכאן, באופק הצר של שמי לונדון האפורים, ישקע כוכבו, שעד עתה כה האיר וזרח… את כל לבו שפך כמו תמיד על ראשה של האם הזקנה, שרה-ברכה המסכנה, ועל אחותו היפה זלאטקה, וגם על השחקנים והשחקניות הצליף והתנפל, רב, רגז וקילל קללות כאלה, שאילו היה לו פנאי לכך, היה יכול הולצמאן לחבר ספר שלם מהן בסדר אל“ף-בי”ת.


פרק רביעי: איש רעים – ניסל שוואלב

מאכל ואדם, להבדיל – מזל אחד יש להם. פלוני נהנה מהם, פלמוני – לא. במידה שניסל שוואלב לא נשא חן בעיני המנהל הולצמאן, באותה מידה, אולי אף יותר, מצא מסילות ללבו של ראפאלסקו. הוא מצא חן בעיניו כבר בעצם העובדה שהוא נפש חיה, עליזה, בכך שהוא מדבר וצוחק בלי הרף ודווקא בקול רם, בחבטה על הגב, ועם כל אחד ואחד בלשון “אתה”. בקיצור, איש-רעים, וזהו זה.

גיבורנו הצעיר אהב מאז ומתמיד נפשות עליזות וחיות. הולצמאן עצמו, כשעדיין היה בהולנשט, ושירת את שצ’ופאק ושמו היה “הוצמאך”, אף הוא היה, כזכור לנו, בריה עליזה וחיה. רק עתה, משנעשה מנהל להקה משל עצמו, נעשה פתאום בעל-יסורים מדוכדך, החושד בכל אדם, שהוא משחיז את שיניו ומבקש לתפוס את הבחורון שלו (ראפאלסקו), כדי לאמלל אותו, את הולצמאן. כאן, בלונדון ההומיה, נעשו יסוריו ודכדוכו וחשדו עזים יותר, והיו לו סיבות מסוימות לכך, כפי שיתברר לנו. בעיני ראפאלסקו, הולצמאן איבד הרבה יותר משזכה. ככל שהרבה הולצמאן ללעוג לאחיו של שותפו ולקלל אותו, כן נמשך ראפאלסקו אליו, ולהכעיס את הולצמאן, נהפך לידידו הקרוב של ניסל שוואלב.

האיש הזה מצא חן בעיני ראפאלסקו למן הרגע הראשון, בזכות כל תנועותיו, מנהגיו ואפילו לשונו. ניסל שוואלב, כשהוא מדבר, חוטף הוא ומקדים מלה אחת לפני השניה, עד שבקושי מבינים אותו. וכיוון שמטבעו הוא שקרן לא קטן (הוא סוכן של איזו חברה, ורוב הסוכנים, יסלחו לי מאה פעמים, שקרנים גדולים הם), על-כן הוא נשבע כל הזמן בשבועות מוזרות: “כשם שאתה רואה אותי שוחה!”, או: “שכה יהיה לי הרכוש של כולם”, או: “אם אני משקר, שתיחנקו יחד עם השולחן!” ושבועות כגון אלה, שהוא מבטא במהירות כזאת, שאין די זמן לתפוס בשכל מה שהאוזן שומעת.

בימים הראשונים קיבל על עצמו ניסל שוואלב להראות לגיבורנו הצעיר מה פירושה של לונדון. הבטיח לו להוביל אותו בכל העיר במשך יום אחד.

אמת נכון, לראות את כל לונדון ביום אחד הרי זו לשון גוזמה. ובכן? וכי מחר איננו יום? ומחרתיים? העיקר הוא שניסל שוואלב מכיר את לונדון בעל-פה, וכשהולכים או נוסעים אתו לא משתעממים. פיו אינו נסגר. בכל מקום, בכל רחוב, כמעט ליד כל בית, יש לו סיפור לספר, מעשה או שערוריה. ולא סתם סיפור או שערוריה, אלא מעשה שהיה, שקרה לנגד עיניו, ותכופות בו עצמו – “כשם שאתם רואים אותו שוחה, ושכה יהיה לו הרכוש של כולם.”

ניסל שוואלב, כשהוא מספר לך דבר, הוא מהפנט אותך: הוא אוחז בידך, הוא תופס את דשך, מביט עמוק לתוך עיניך ומחדיר באצבעותיו לתוך לבך סיפור מעשה על כל פרטיו ודקדוקיו.

הנה, למשל, שמע דבר יפה: לא מזמן פגש ב“הייד פארק” אדם אחד, אדם גדול, כמעט לורד, והחליף עמו מלים קשות. הוא לההוא כך, וההוא לו כך, מלה כנגד מלה… ואף-על-פי שאתה בטוח שכל אותו סיפור הוא לא דובים ולא יער, ניסל מתלהט כל כך וצוחק בשעת מעשה בהנאה כה רבה, עד שבלי משים מתחיל אתה לחשוב בלבך: “שיידע אותו הרוח – אולי אמת היא?”

עם הציפור הזה התיידד גיבורנו הצעיר עד לשיתוף נפשות, היה עמו בכל חורי העכברים, ובראש ובראשונה בכל התיאטרונים, בתי האופרה ואולמות הקונצרטים. פנאי היה להם די והותר, כיוון שהלהקה האורחת “הולצמאן, שוואלב את קומפ.” היתה עסוקה בפאביליון-תיאטר לא יותר מפעמיים בשבוע.

עם ידידו החדש חש עצמו ראפאלסקו בלונדון כדג במים. היה חש הרבה יותר טוב לולא עלה בדעתו של ניסל שוואלב לקחת עמם גם את אחותו, את הפרימדונה הנריאטה שוואלב. ניסל רצה שגם אחותו תראה את העולם, תשמע מוסיקה. “לא נורא, זה יהיה לה לתועלת” – אמר, וכוונתו היתה אחרת. אחיו איזאק אמר לו כבר ביום הראשון, שצריך לקשור בצעיף את הבחורון עם אחותם הנריאטה, שאם לא כן, יחתן אותו התרנגול המתנשף (כוונתו לשותפו הולצמאן) לאחותו הצעירה… “למי? לענבה הירוקה הזאת?” התעורר ניסל שוואלב והחל לצעוד בצעדים רחבים על-פני החדר.

“ענבה ירוקה, אומר אתה? תפוח קטן!” אומר לו איזאק שוואלב ומעמיד מולו את פניו האדומים.

“לעס וירק!” עונה לו האח ניסל, ואינו פוסק מצעידה לכאן ולכאן בצעדיו הרחבים.

בראשו של ניסל – כך ניתן לראות – מתבשלת תוכנית חשובה, איזו קומבינציה.


פרק חמישי: אדם בעל קומבינציות

ניסל שוואלב הוא אדם בעל קומבינציות. לפי עיסוקו העיקרי נחשב הוא לסוכן, אך מזה בלבד אי-אפשר להתקיים בלונדון. צריך לחבל קומבינציות, לצרף צירופים, וניסל יודע לצרף הכול, כל מה שרק ניתן. והאמת מחייבת, שנשבח את הקומבינטור שלא בפניו, שכן צירופיו, אף שהם נראים מלכתחילה משונים ופרועים, מעוקלים, משוגעים ממש, מתגלים אחר-כך ישרים וחלקים, ממש מתבקשים מאליהם. ואם קורה לפעמים, שאין זה כה חלק – הרי אין הוא אלא בן-אדם, ובן-אדם טועה לפעמים.

ניסל עצמו מספר, שבקומבינציות שלו בילבל לא פעם את הראש למנהל של פירמה לא-אחת, שבר ירכיים ומותניים. אך אין לתלות את האשמה בו, והראיה – אילו שמעו בקולו עד הסוף, היה הכול מסתיים אחרת. החיסרון הגדול הוא בכך, שאין נשמעים לו. פשוט בני-אדם בהמות הם, אומר הוא, שוורים, סוסים, חמורים. איש אינו מבין בעסקים כמוהו, אומר הוא, אינו יודע קומבינציה מה היא…

פאביליון-תיאטר היידי, שנפל בידי נוצרי – אף זו היתה קומבינציה של ניסל שוואלב, ממש כמו הקומבינציה שקדמה לה, היינו שהעיתון היידי היחידי בלונדון, “דר יידישר קורייר”, ייצא לאור על-ידי נוצרי דווקא ולא על-ידי יהודי. מה הוא ההיגיון? כך רצה ניסל שוואלב, וכך היה.

אמת נכון, שהעיתון “דר יידישר קורייר” נראה כמטלית שמנגבים בה את הצלחות במטבח, והמו“ל הנוצרי, המסכן, ניזוק קשה. הוא הפסיד בעסק את כל הסטרלינגים שהיו לו. אילו היו לו עוד, היה מפסיד יותר. אך מי אשם לו? לא רצה לציית לתוכניתו של ניסל שוואלב – להדפיס את ה”דר יידישר קורייר" פעמיים ביום, כפי שעושים העיתונים האנגליים, בבוקר ובערב. ומה בדבר הקושיה של קל-וחומר: אם יהודי לונדון אינם רוצים לקנות את העיתון היידי פעם ביום, הרי פעמיים ביום ודאי שלא יקנו? והתירוץ הוא: אדרבה, כשידפיסו פעמיים ביום יקנו, מפני שירצו לראות מה, למשל, יכול עיתון יידי להדפיס פעמיים ביום? הסיפור איך נפל הפאביליון-תיאטר לידיו של נוצרי מעניין כל כך, עד שאנו מוסרים אותו לקוראינו בקיצור.

ניסל שוואלב, כמוהו כאחיו איזאק שוואלב, חובב-תיאטרון גדול הוא. זוהי, כנראה, אצלם, נטיה משפחתית. נוסף לכך היתה גם לו לפנים איזו שייכות לתיאטרון-יידיש, כפי שנראה להלן. לפיכך היה מאז ומתמיד אורח רגיל, ניתן לומר מבקר קבוע, כמעט תושב, בפאביליון-תיאטר היידי. אבל בשעה שהקהל היהודי הלונדוני היה יושב בתיאטרון כצאן ומאזין לכל השטויות המאוסות, ושמע את כל מיני הזמרה שאפשר להתעלף מהם, היה ראשו של ניסל עסוק בכל מיני קומבינציות. “למה, למשל, לא יהיה – כך חשב לו – לקהל היהודי הלונדוני תיאטרון יידי של ממש? ולא תיאטרון אחד, אלא דווקא שלושה: לדרמה לחוד, לאופרטות לחוד ולאופרות רציניות לחוד? בשלושה תיאטרונים כאלה אפשר לכבוש את העולם! לתיאטרון כזה כבר תבוא גם האריסטוקראטיה היהודית, ואף רוטשילד עצמו. העיקר – בית יפה ושחקנים הגונים. אז בית יפה יותר מפאביליון-תיאטר לא נחוץ – חדש אותו במקצת והוא ייהפך לגן-עדן. ושחקנים? מי דואג לשחקנים? והיכן אמריקה? כלום מעטים ה”סטארים" באמריקה? בכסף יכול אתה להביא הנה לא רק את אדלר מניו-יורק,103 אלא גם את שרה ברנאר מפאריס. ובלית ברירה יסתפקו בקשקשנים המצויים כאן בלונדון, בצירוף אחותו, הפרימדונה של להקת אחיו “הולצמאן, שוואלב את קומפ.”, והשחקן הצעיר ליאו ראפאלסקו מבוקרשט, ששמו הולך לפניו במלוא עולם.

הדבר היה בזמן ששני האחים היו בעצם התכתובת בדבר ביקור בלונדון להופעות-אורח. בזמן ההוא נטש ניסל שוואלב כמעט את כל עסקיו והתמכר כולו רק לשלושת התיאטרונים שלו. עפו מכתבים לאוסטריה, אל אחיו, מכתבים לאמריקה, מכתבים לרוסיה, ואפילו את יוהאנסבורג ובואנוס איירס לא שכח. הוא לא פסח על שום תיאטרון-יידיש ועל שום שם יהודי מפורסם. ומכל מקום התקבלו ידיעות שניתן להיות מרוצה מהן. נסללה איזו דרך. נותר רק דבר אחד לפריצה, רק דבר קטן אחד: היכן משיגים כסף?…

אבל אין הקומבינטור שלנו אדם הנעצר בחצי הדרך. ניסל שוואלב הוא אדם ההולך למישרין ובוחל בבררנות יתר, ונוסף לכך הוא גם בר-מזל. הנה תשמעו דבר יפה.


פרק שישי: הכול תלוי במזל

פעם אחת, ביום ערפילי עכור, כפי שקורה בלונדון, כשכל העיר נראית כמצרים בשלושת ימי החושך, כך שאף הפנסים הדולקים באמצע היום אין בכוחם לשמור על הולכי-הרגל שלא יתנגשו מצח במצח, פנה הקומבינטור ניסל שוואלב אל משרד “הצ’קינס ברוס, לימיטד” בסיטי של לונדון. שם יש לניסל שוואלב סוכנות ראשית של מכונות-תפירה, אופניים, מכוניות וכו'.

בית “הצ’קינס ברוס, לימיטד” שייך לשני אנגלים עשירים, האחים הצ’קינס, שאחד מהם, הבכור, מבלה כמעט את כל עיצוציו בשווייץ, מטפס על הגבוהים שבהרי האלפים ועדיין לא נהרג. והצעיר, זה שפגשנו בתחנת הרכבת, הוא מנהל העסקים.

ניסל שוואלב מצא אותו עומד ליד מכתבה גבוהה, עובר על דברי הדואר. תיכף לאחר ה“גוד מורנינג” ביקש אותו ניסל שוואלב שיניח את כל העסקים וישמע אותו: הוא הביא לו “ביזנס”, שרק אחת לשבע מאות שנה קורה מזל כזה.

הצ’קינס הצעיר הניח הצידה את הדואר, התישב עם סוכנו כיסא מול כיסא, הפשיל את מכנסיו המשובצים מעל לקרסוליו הכחושים, ובקרירות, ללא מלים, סימן שהוא מוכן לשמוע מהו אותו “ביזנס”, שרק אחת לשבע מאות שנה קורה מזל כזה.

בנאום ארוך, בלשון יפה מאוד, בצבעים רבים תיאר לו ניסל שוואלב את מצב התיאטרון היידי בכלל והפאביליון-תיאטר הלונדוני בפרט. אחר-כך פרש לפניו תוכנית שלמה על שלושה תיאטרונים: לאופרות רציניות, לאופרטות ולדרמות. ובתוך כך הפגין ניסל שוואלב התמצאות נדירה בנושאים הקשורים בתיאטרון, באמנות ובמוסיקה. אחר-כך הניח לפניו חבילה שלמה של מכתבים ומברקים משחקנים שונים בעולם כולו וגזירי עיתונים. כל זה תירגם לו מיידיש לאנגלית, ולבסוף הביא תחשיב מסכם: כמה סטרלינגים צריך להשקיע וכמה סטרלינגים זה יכניס.

על-פי חשבון ברור זה יצא שכעבור שנים מספר ניתן יהיה לרכוש לא רק את הפאביליון-תיאטר, אלא גם את הבית הזה, ועוד בית, ועוד שלושה בתים בסיטי של לונדון.

כל אותה שעה שניסל שוואלב דיבר, ישב מיסטר הצ’קינס וחשב, איזו שייכות, למשל, יכולה להיות ל“הצ’קינס ברוס, לימיטד” ולכל השיחה הזאת? דומה שלתיאטרון אין צורך לא במכונות-תפירה. גם לא באופניים. אלא אם כן המדובר במכונית. והאם צריך להרבות כל כך במלים בעניין מכונית אחת?

מיסטר הצ’קינס השקיף כל הזמן בעד החלון על הרחוב, אף-על-פי שלא נרה שם דבר, והקיש באצבע אחת על שלוש שיני הזהב שלו. הוא חיכה כל הזמן שהסוכן יסיים את דבריו סוף-סוף. וכשפרק הלה את כל דיבוריו, הפנה מיסטר הצ’קינס את פניו אל הסוכן והציץ בעיניו כמי שאומר: “ומה היוצא לנו מזה?”…

ניסל שוואלב הבין, כנראה, את המבט, והסביר לו בקיצור נמרץ מה הוא רוצה. רוצה הוא, מבינים אתם, שהוא, הצ’קינס, ייכנס לקומבינציה הזאת. בשעת מעשה התבונן ניסל שוואלב בפניו – איזה רושם עשתה עליו הקומבינציה?

אבל הפנים הצוננים האלה היו כספר חתום, ניתן לומר, ללא אות אחת לקריאה. קר היה שם כמו על פסגת המון-בלאן, ושקט כמו בים הקרוש.104 מיסטר הצ’קינס הסתפק באנחה, קם ממקומו וגירד באצבע אחת את הפיקה שבצווארו האדום, ובקול מנומנם אמר: “אול-רייט”, הושיט לסוכן שתי אצבעות של יד ימינו, וציווה שיבוא לקבל את התשובה למחרת בשתים-עשרה פחות רבע.

מהי התשובה שהשיב מיסטר הצ’קינס – כבר אין צורך שנאמר. רק אדם בר-מזל כניסל שוואלב יכול להצליח ולהחדיר קומבינציה פרועה כזאת.

אין צורך בשכל, אין צורך בידיעות, דרוש רק מזל!


פרק שביעי: המשפחה המוסיקלית

“הערב אנחנו הולכים אל החזן,” אמר יום אחד ניסל שוואלב לידידו הצעיר החדש, ראפאלסקו.

כששמע את המלה “חזן”, חש ראפאלסקו נגיחה בלבו וקם ממקומו. הרבי שלו מאז, ישראלי החזן מהולנשט, הופיע לנגד עיניו פתאום, ובלב דופק שאל את ידידו החדש:

“איזה חזן?”

“החזן הלומז’אי, זה שהיה עם הכנופיה שלו בתיאטרון. כבר שכחת?”

“א-א-א!” מותח ראפאלסקו, והוא נזכר, שלא מכבר בפאביליון-תיאטר, בין המערכות, הוליכו אליו אל מאחורי הקלעים איזה יהודי אדום-שיער, ומוך באוזניו. אחרי היהודי השתרכה כנופיה שלמה של ילדים, נערים ונערות. כמה ילדים היו שם – אין הוא זוכר, אך דבר אחד זוכר הוא, שאדומי-השיער היו רבים משחורי-השיער, ולכולם פנים צוחקים ועיניים ערמומיות.

בהציגו לפניו את הכנופיה הזאת, שיבח ניסל שוואלב את כל בני-המשפחה – ודווקא בנוכחותם – בתשבחות מפליגות, סיפר גוזמות, סיפורי מעשיות, שערוריות, ובחיפזון, פוסח על מלים, השמיע שבועות, כדרכו, אלא שבמהומה ששררה בפאביליון-תיאטר, נכנסו כל המעשיות האלה לאוזנו האחת של ראפאלסקו ויצאו מן השניה. ראפאלסקו כבר התרגל לכך, שעל כל אדם ואדם יש לניסל שוואלב איזה סיפור מעשה, וזה מוכרח להסתיים בשערוריה.

עתה, כשהוא הולך לשם לביקור, שב ניסל שוואלב ומספר לו איזו משפחה מוסיקלית נדירה היא: משפחה שכולם זמרים ומוסיקאים, למן האב החזן ועד לקטון הילדים, שטרם הגיע לגיל ארבע – כולם שרים וגם מנגנים בכל הכלים.

“כסבור אתה שמישהו לימד אותם? חה-חה! לחזן זה נולדים ילדים מוסיקאים מושלמים – שכה יהיה לי הרכוש של כולם!”

כך מסיים ניסל שוואלב וחומק עם ראפאלסקו לאיזו חנות יהודית ומזמין לחם ונקניקיות ורשאיות ומליחים “ועוד משהו”. ניסל שוואלב מתבונן במליחים ומתלקק.

“לשם מה זה פתאום?” שואל אותו ראפאלסקו בפליאה.

“כיבוד,” עונה לו ברצינות ניסל שוואלב. “הרי הם צריכים בוודאי לכבד אותנו במשהו, ואגב יטעמו משהו גם הם. אנשים עניים, קבצנים, חה-חה, ומה פירוש קבצנים? לולא תמכו בהם, היו הם, אם ירצה השם, גוועים ברעב כאן, בלונדון זו. דבר של מה בכך? בני-בית במספר כזה, בלי עין הרע? נקרנים רבים, ובעלי הכנסה, ברוך השם, אף לא אחד. אלא שכל זה הוא רק לעת עתה, כל עוד הילדים קטנים. כשרק יתחילו לגדול, ימלאו את הבית הזה בזהב, כשם שאתה רואה אותי שוחה… לאט לך, איך שאתה הולך. חשוך כאן וחלק מדי, ממש ‘וחלקלקות’. אתה עלול, חלילה, להישאר בלי אבא.”

כך אומר ניסל שוואלב לראפאלסקו ומצית גפרור אחר גפרור, ושניהם יורדים למרתף, או לסתם בור, ונכנסים למין דירה, שקשה לנחש היכן אתה נמצא בה, במטבח שאינו מטבח, במחסן שאינו מחסן, אלא שהוא רחב וארוך, ומיטות בו כמו ב“ביקור חולים”. על הקירות תלויים כל מיני כלי נגינה. באמצע החדר עומד פסנתר גדול משומש פתוח, וילדה קטנה אדומת-שיער בת שש או שבע ואולי שמונה (ניסל שוואלב אומר שטרם הגיעה לגיל ארבע – מילא, נעשה עמו חסד ונסכים), יושבת ומפיקה מן הכלי צלילים נוראים, על כל פנים, לא הצלילים שהילדה רוצה. אך יש לסלוח לכלי זקן זה, שכבר ניגן את שלו. אחר בגילו היה מתגלגל זה כבר לאיזו עליית-גג…

משראתה את האורחים שנכנסו, זונחת הילדה בת השש-שבע-שמונה, שטרם הגיעה לגיל ארבע, את הזקן, היינו את הפסנתר, ומתנפלת אל תוך זרועותיו של ניסל שוואלב בקריאה:

“הדוד ניסל בא! הדוד ניסל!!”

כמו על הבימה בתיאטרון החלו להופיע בזה אחר זה מאיזו דלת אחורית נפשות שונות: נערים ונערות. כמה אין לדעת, אלא שאדומי-השיער מרובים ביניהם משחורי-השיער; אכן, כל אלה שראפאלסקו ראה אצלו מאחורי הקלעים, כולם בפנים צוחקים ובעיניים ערמומיות. אחריהם צועד האב, החזן הלומז’אי עצמו, יהודי אדמוני, שכבר האפיר. בעוד שנה-שנתיים ובשערותיו לא יישאר שריד של אודם. עם זאת הוא יציב וזקוף ונקי למשעי. העיניים נוצצות והידיים, כמו אצל כל הרעבים, רועדות, אבל אסור שיעידו הפנים על מה שנעשה בחדרי הבטן…

“קודם נטעם משהו,” אומר ניסל שוואלב, מחכך יד ביד ומתלקק. “אני רעב עד מוות, כשם שאתם רואים אותי שוחה”…

ובשעת דיבור מתיר הוא את הצרורות עם דברי המאכל שקנה וניגש ראשון לעבודה בתיאבון רב, כאילו שרוי הוא אחרי צום.

“למה אתם יושבים כמו מחותנים בחתונה זרה?” גוער הוא בקול רם במשפחה המוסיקלית. ראשון קם ממקומו החזן הלומז’אי, בעל העיניים הרעבות והידיים הרועדות, ניגש כאילו סתם כך, לצאת ידי חובה. אם הלה מבקש, אי-אפשר לסרב בגסות… ואחריו כל כנופיית הילדים, שניתן מיד להבחין בתיאבונם שאיננו, תודה לאל, פגום. קמעה-קמעה נעשית האווירה חיה יותר, והעבודה מתנהלת בחשק רב, עד שראפאלסקו שלנו אף הוא נענה ליצר-הרע של האכילה.

“שב, קח, בצע, חתוך, לעס, אל תתבייש! אתה נמצא כאן בין אנשים משלנו, בני-בית,” מעורר בו ניסל חשק לאכול, והכנופיה מסתכלת בשחקן הצעיר בעיניים סקרניות ידידותיות, עד שהוא מתחיל להרגיש עצמו בבית, כמו בין אנשים קרובים. מנין צץ בו התיאבון פתאום? מדוע הוא חש עצמו כאן מוקף בחמימות ובחופשיות ובחִיות? איזו משפחה מוזרה היא, מוזרה מאוד!

במשך כל הסעודה לא פסק ניסל שוואלב מלהפיק דיבורים ופתגמים. לכל אחד יש לו מן המוכן פתגם מיוחד וכינוי מיוחד. ניסל שוואלב מדבר, והכנופיה מתגלגלת מצחוק, תוך כדי אכילה. רק האב, החזן הלומז’אי, עושה מעשהו ברצינות, מוחה כל רגע את שפתיו ומוסיף לאכול. לא, גיבורנו הצעיר, למן היותו לנע-ונד, לא חש עצמו בטוב כמו בקרב המשפחה הזאת. כל כך טוב, ונוח, וביתי, וחופשי וחי.

בגמר האכילה רומז ניסל שוואלב לחזן הלומז’אי, והחזן הלומז’אי מוחה את שפתיו כראוי, ומחליף את המוך באוזניו, נותן פקודה לכנופיה שיגשו אל הכלים, ויגישו לכבוד האורחים איזו חתיכת קונצרט.


פרק שמיני: נגנו לחתן משהו בכייני

“חתיכת הקונצרט” שהגישה המשפחה המוסיקלית לא היתה חתיכה, אלא קונצרט שלם, מיוחד במינו. אחד הקונצרטים שאי-אפשר לשכוח לעולם. חוץ מזה שכאן היו כל מיני כלים מוסיקליים: כינור, חליל, צ’לו, פסנתר, קונטרבס, מצילתיים, נבל ותוף. וחוץ מזה שהנגינה עצמה היתה אמנותית-נהדרת, בהרכב הטוב ביותר, הרי תזמורת משפחתית זו, שהורכבה מילדים ערומים-למחצה ויחפים לגמרי, נגעה ללב גיבורנו הצעיר עד דמעות. בהביטו על הלהקה הזאת, ברוכת הכישרון, אבל העניה, עולות בראשו כל מיני מחשבות. בכל נדודיו בעולם כבר ראה כשרונות רבים למדי, המתגוללים אצלנו באשפתות. איש אינו מתעניין בהם, איש אינו מחפש אותם. “אין, אין אצלנו מצנאטים,” חושב הוא, ונזכר במצנאט הלמברגי, בדוקטור לוויוס-לוויתן, שרכושו מגיע אולי לחצי מיליון. דוקטור זה הציג את עצמו בחובב אמנות, כמצנאט, אך כשהגיעו הדברים לידי מימוש, רק השמיע הולצמאן באוזניו דברים בעניין תמיכה, מיד השתנו פניו של הדוקטור. הוא הבטיח לבוא אל התיאטרון, ושלום-שלום, הוא לא נראה עוד. “אני – חושב לעצמו ראפאלסקו – כשרק אהיה עצמאי ואתחיל להרוויח, נוטל אני משפחה כזאת מתוך הביצה הזאת ונותן לה אפשרות לראות אור עולם.”

ראפאלסקו, כמו תמיד, שקוע בפנטזיות, שוזר חלומות זהב. והתזמורת היחפה אינה חדלה מלהפגין את פלאיה. בשעה שהלהקה מנגנת וראפאלסקו מתפעל ומפנטז, ניסל שוואלב יושב בפינה עם אמם של ילדים ברוכי-אלוה אלה, אשה שפאה נוכרית על ראשה, ומשום כך לא תאפיר לעולם, והוא מדבר ומספר ונשבע “כשם שאתם רואים אותי שוחה” ו“שכה יהיה לי הרכוש של כולם”…

כשנפרדו ניסל שוואלב וידידו הצעיר מן המשפחה המוסיקלית והלכו הביתה היתה כבר שעת ליל מאוחרת. ווייטצ’פל של לונדון עדיין היתה מוארת בכל הפנסים. אך חוץ משוטר גבוה בעל רגליים ארוכות לא פגשו איש. גיבורנו הצעיר, שמטבעו שתקן הוא, בעל אופי שקול, מדוד, זה כבר לא היה נרגז כמו בערב זה. הוא נעשה פתאום דברני. הוא טען באוזני ידידו החדש ניסל שוואלב והניע ידיו:

“היתכן? היתכן? ילדים ברוכי-כישרון כאלה, ידיים ברוכות כאלה, מתגוללים בביצה שכזאת, רובצים בבור שכזה? איך זה אפשרי, שבעיר כמו לונדון לא יימצא בין היהודים אפילו מצנאט אחד שיתמוך במשפחה המוסיקלית הזאת?”

“מה אתה מדבר, ילדון? מצנאט!” אומר לו ניסל שוואלב, וקולו מהדהד על-פני ווייטצ’פל בלילה זה. “הנה אספר לך מעשה יפה מזה, עד שתצא מדעתך! יש אצלנו אחד, שאתה קורא לו מצנאט. יהודי רוסי. היה לפנים, בלי עין הרע, אביון, היום הוא יהודי מיליונר, הלוואי ייאמר כך על שנינו. סטלמאך שמו של מצנאט זה.”

“סטלמאך?”

ראפאלסקו עמד מלכת. נדמה לו שכבר שמע את השם הזה, שיש לו שייכות לרייזל. אך אין הוא מסוגל להיזכר היכן שמע… כשרואה ניסל שוואלב שראפאלסקו עמד מלכת, הוא אומר לו:

“ראו-נא. עוד לא התחלתי לספר, והוא כבר יוצא מן הכלים. מוטב שתשמע את ההמשך. לא מזמן עשיתי הכרה עם סטלמאך זה בפאביליון-תיאטר. הוא מבקר תכופות בתיאטרון, חובב נלהב של תיאטרון-יידיש ומבין במוסיקה, הואיל ובנו, גרישה סטלמאך, כנר מפורסם, ילד-פלא. הוא כבר ניגן הרבה פעמים בחצר המלך. על-ידי הבן הוא התעשר כל כך.”

ראפאלסקו כבר נזכר מי הוא סטלמאך זה, ומה היא שייכותו לרייזל. והמעשה עם המצנאט, שניסל מספר לו עליו, מעורר בו עניין מיוחד, והוא שואל את ידידו החדש:

“ואיפה נמצא את אותו ‘זה’… אני מתכוון לכנר המפורסם?”

“אל תיחפז,” אומר לו ניסל שוואלב, עוד לא הגענו לבן, עדיין עומד אני אצל האב, כלומר אצל המצנאט, איך עשינו הכרה עמו. הכרה עשינו עם הדחליל הפרוע הזה במזנון, בין המערכות. אני רואה איזה יהודון מסתובב ולועס ומביט בי בעיניו. הוא בי, ואני בו. מלה כנגד מלה: ‘מאין יהודי? אתה, אומר אני, קצת מוכר לי’ ‘אני, אומר הוא, סטלמאך.’ ‘כך, אומר אני, אתה הוא, משמע, אכן סטלמאך עצמו? אמור-נא לי, אומר אני, מיסטר סטלמאך, מאיזה סטלמאכים אתה, בעצם?’… מסתכל הוא בי כמו חושם, ואומר לי בחיוכון כעוס קצת: ‘מה פירוש מאיזה סטלמאכים? לא שמעת, אומר הוא, מעולם את השם גרישה סטלמאך? חה-חה. יהודי, אומר הוא, יושב בלונדון ואינו יודע שיש גרישה סטלמאך בעולם, שכבר ניגן מי יודע כמה פעמים בחצרו של המלך’… ‘שיש, אומר אני, גרישה סטלמאך, המנגן בחצרו של המלך, ידע אני, אף-על-פי שאינני אורח תכוף, אומר אני בחצר. אך מה שייכות יש לו עמך?’ פורץ הוא בצחוק רם יותר ופונה אלי בגאווה: ‘מה לו ולי? חה-חה! אני אבא שלו.’ ‘מזל-טוב, אומר אני, אשרי הבן שיש לו אב כזה!’ וכך גילגלנו שיחה, כלומר, דיבר הוא, הלץ. הוא שונא שהזולת מדבר. הוא מעדיף לדבר בעצמו. ובפרט כשהוא מדבר בבנו, בגרישה שלו, לא יעצרו אותו עשרה סוסים. טראטאטא! טראטאטא! גרישה-מלך-קונצרט-מוסיקה… מעשה ללא סוף! אני קוטע אותו באמצע: ‘אני רואה, אומר אני, שאתה מבין במוסיקה וחובב מוסיקה. אם יש את נפשך לשמוע מוסיקה אמיתית, אוליך אותך למקום, אומר אני, ודווקא בלי כסף, ואז תשמע, אומר אני, מהי מוסיקה בעולם!’… אומר הוא לי: ‘אח, בכל הכבוד והתענוג. לי, אומר הוא, תיאטרון ומוסיקה ועוד דברים כאלה כה יקרים, שבשבילם, אומר הוא, אני מוכן ללכת שלושה מילים ברגל.’ ‘מצוין! – חושב אני לעצמי – אלוהים בעצמו שלח אותך אלי, כרסתן שכמותך! אולי מן השמים נגזר, שבזכותך תיוושע המשפחה העניה.’ בקיצור, קבענו יום, לקחתי את החברהמן והבאתי אותו אל החזן הלומז’אי. פעם אחת ושתיים ושלוש – סטלמאך שלי לא ידע את נפשו. הנה-הנה חוטף הוא מיתה משונה! כל פעם שהוא נכנס, לא מתחשק לו לצאת משם. יושב עם כולם ואוכל עם כולם ומספר ניסים ונפלאות על הצלחותיו של בנו, יציאת מצרים – שמים, היפתחו! נמלכתי בדעתי יום אחד, שאם אתה ידיד כזה אולי ראוי הוא, מיסטר סטלמאך, שתיתן דעתך קצת על המשפחה הזאת? ‘צריך, אני אומר בלשון רמז, לתקוע את הילדים המוכשרים האלה בקונסרבטוריונים, להפוך אותם לבני-אדם.’ מסתכל הוא בי כנדהם, ממצמץ בעיניו, אינו מבין, המסכן, במה מדובר… פונה אני אליו בדברים ברורים: ‘מיסטר סטלמאך, אומר אני, נחוץ כסף!’… כששמע את המלה ‘כסף’, נעשה סטלמאך שלי, מה אספר לך, חה-חה-חה? יפים ממנו קוברים באדמה, כשם שאתה רואה אותי שוחה! מה אומר לך? הוא נפרד חיש – ומאז אין סטלמאך! אני מחכה לו בתיאטרון ערב אחד, ערב שני, ערב שלישי – הציפור פרח לו. חושב אני לעצמי: ‘לשווא! אין נמלטים מידיו של שוואלב!’ חקרתי, מן הסתם, ומצאתי איפה יושב הוא, השפיפון הזה – ובצעדה ישר אליו הביתה. אני דופק בדלת ואני שומע קול מבפנים – אכן, קולו: ‘הביטה וראה, אם גבוה ועבה הוא, אמור לו שאינני בבית.’ באלו המלים, כפי שאתה רואה אותי שוחה! כששמעתי כך, איי! אתה רוצה לחמוק מתוך ידי, הדבר יעלה לך ביוקר."

כך מספר ניסל שוואלב ובודה איזה סכסוך עם שערוריה, שתי שערוריות, שלוש שערוריות, ואוחז בידו של ידידו הצעיר, והוא מתלהט ומתיז אש ומסיים כדרכו בצחוק רחב ובשבועה: “חה-חה… שכה יהיה לי הרכוש של כולם!”

כדי לצאת ידי חובה מעמיד ראפאלסקו פנים של מתפלא, אם כי, לאמיתו של דבר שמע מכל המעשה רק את הסוף: “חה-חה… שכה יהיה לי הרכוש של כולם!” ראפאלסקו חושב בשעת מעשה רק על דבר אחד, השם “גרישה סטלמאך” ניקר בראשו: איך זה? הרי גרישה סטלמאך זה הוא חתנה של רייזל!.. כיוון שכך, הריהו בדרך הנכונה… עתה נותר רק דבר אחד: לעשות הכרה עם גרישה סטלמאך זה.


פרק תשיעי: הם נוסעים לאמריקה

הקומבינציה הנהדרת של שלושה תיאטרוני-יידיש בלונדון, שהקומבינטור הגאוני ניסל שוואלב צירף, לא כולה יצאה אל הפועל.

לא רק שלושה תיאטרונים, כפי שתיכנן ניסל שוואלב, אלא אפילו הפאביליון-תיאטר לא הצליח ביותר. הקהל הלונדוני אמנם רץ לראות חידושים בהופעת ראפאלסקו המפורסם מבוקרשט והפרימדונה המפורסמת שוואלב מבואנוס איירס; התיאטרון אמנם היה מלא מפה אל פה, עד שלא היה אפשר להשליך לתוכו תפוח. אלא שהחיסרון הגדול היה בכך, שהקהל היה תמיד אותו קהל. אותה ווייטצ’פל עם תושביה, אותן נשים מעוברות עם אותם ילדים יונקי-שדיים, שקול יבבותיהם ממלא את האולם. אותם בחורים ואותן נערות, המשליכים זה על זה קליפות תפוחי-זהב ומדברים בקול רם וצוחקים בתענוג רב ונוהגים באופן ביתי-משפחתי, עד שהפאביליון-תיאטר נראה, להבדיל, כחצר בית-כנסת בעיירה קטנה ביום-חג חם בעת קריאת-התורה, ולאו דווקא כתיאטרון. היהודים מן ה“ווסט-אנד”, האצולה הלונדונית היהודית ובראשה הרוטשילדים, שעליהם הימר ניסל שוואלב כעל ארבעת האסים בחפיסת הקלפים, אף לא ריחרחו את ריחו של הווייטצ’פל-תיאטר, ואף לא יעשו זאת עד בוא המשיח. קרוב הדבר שרב אורתודוקסי אנגלי ישתמד ורברנד מודרני ילמד להתפלל, קודם שיהודי מן ה“ווסט-אנד” הלונדוני יירד לוויטצ’פל, אל השנוררים של תיאטרון-יידיש, שבו יהודים מדברים ביידיש, משחקים ביידיש, שרים ביידיש ורוקדים ביידיש.

בקיצור, העסק הלך לאו דווקא על הצד הטוב ביותר. את כל ההכנסות כילתה הלהקה הנודדת “הולצמאן, שוואלב את קומפ.” ולא היה במה לקיים את השחקנים המקומיים. הקפיטליסט, הנוצרי מיסטר הצ’קינס, כבר הגיע כמעט-כמעט לשורה התחתונה של סכום הסטרלינגים שהפקיר למען העניין, ומוכן היה לעצור באמצע העונה.

מובן שדבר זה הדאיג מאוד את הקומבינטור שלנו, ניסל שוואלב. גוי נשאר גוי. אין הוא רוצה להבין את שיטתו של שוואלב, שככל שגדל הראש – גדל הכובע, וככל שגדל הסיר – גדלה האש.

שוואלב טען שאסור לאדם לנפול ברוחו ואסור להיעצר. אדרבה, יש להגדיל את התיאטרון: להגדיל, להרחיב ולייפות. צריך להזמין את אדלר מאמריקה. צריך לארגן סיבוב על-פני אנגליה כולה. אין לקמץ בכסף. הוא הוכיח בחישוב, כשתיים כפול שתיים, שכל סטרלינג שמיסטר הצ’קינס משקיע עתה בתיאטרון, יכניס לו במשך הזמן שלושה סטרלינגים, עשרה, עשרים, הרבה לאין שיעור!

אבל מיסטר הצ’קינס לא רצה לשמוע על כל ההצלחות הללו. מיסטר הצ’קינס הלך, להיפך, בדרכו הגויית: “לס קריי – מור וול”,105 או בתרגום: “ככל שמתמעט הקהל, כן גדלה הסעודה”.

במלים רבות לא השתמש. ולהתגבר על עקשנותו של הסוכן הרתחן הזה לא ראה צורך. מיסטר הצ’קינס דווקא הקשיב לדבריו עד הסוף, הקיש בציפורנו על שלוש שיני-הזהב שלו והשקיף החוצה מבעד לחלון. וכשההוא סיים, קם באנחה, הושיט לו שתי אצבעות קרות ואמר לו בקרירות ובנמנום: “אול-רייט, מכאן ואילך – אף לא שילינג!”

מה יכול ניסל שוואלב לעשות? את ראשו היהודי לא ירכיב על האנגלי היובשן, ולהתאבד בשל דברים כאלה גם כן לא כדאי. “אֶט! השמים לא נפלו ארצה. אלוהים הוא אלוהים, ולונדון היא לונדון. אם לא זאת, תהיה איזו שנה שחורה אחרת”… כך אמר לעצמו ניסל שוואלב, וראשו הגאוני לא נח, עד שהמציא קומבינציה אחרת.

קומבינציה זו היתה כלולה במלה אחת, במלה אחת ויחידה. אבל מלה זו יש בה איזה כוח-משיכה, מין מגנט, מין קסם, שצריך רק להוציאה מן הפה, ומיד נעשה אצלנו המנומנם – ער, העצלן – חרוץ, וגדול האפיקורסים והספקנים המיואשים נעשה שופע אמונה ותקווה.

אמריקה – זו המלה.

אילו השתמשתי בהשוואות, בהקבלות, הייתי אומר, שאמריקה היא ים גדול, המושך אליו את כל הנהרות. חלום טוב שלא תמיד מתגשם, נקודה מרוחקת ביותר, שרחוק ממנה אי-אפשר לנסוע. תרופה אחרונה, שאם לא תועיל, כבר לא יועילו לך לא רופא ולא מכשף…

הקומבינטור הלוהט שלנו, ניסל שוואלב, נמשך זה כבר לשם, אל “ארץ-הזהב”. הוא חלם מילדותו, שהוא מוכרח להתעשר, ולהתעשר יכולים רק שם, בארץ הדולר. היו זמנים שאף חסך כסף לכרטיס-אוניה. אך כל מיני קומבינציות עצרו בעדו, וכל אימת שקומבינציה זו או אחרת התנפצה, נחפז ורץ להזמין “טיקט” באוניה הבאה, המפליגה לניו-יורק. אך בשעת הריצה למשרד הנסיעות מתעופפת אל תוך ראשו קומבינציה חדשה, והוא פונה אחורה וניגש למלאכה, עד שהוא נכשל, ושוב רץ הוא להזמין “טיקט”, ושוב פונה אחורה… וכך כבר כמה פעמים.

אך הפעם היתה זו החלטה נחרצת, ניצבת על קרקע של ברזל, ואפילו יפלו אבנים מן השמים. אלוהים עצמו ציווה כך. כל התנאים הצטרפו בזמן האחרון וריפדו לו את הדרך לניו-יורק.

תוכנית-הזהב לנסוע אל ארץ-הזהב נולדה למטה, במרתף, בחוד המשפחה המוסיקלית הידועה. החזן הלומז’אי קיבל בימים אלה מכתב מאמריקה, שיבוא, למען השם, עם כל הילדים, ויצפו אותם בזהב. אותו ואת הילדים. “שירה ומוסיקה הן דבר שבאמריקה חסר הוא, ועליה להזמין אותו מ’יורופ'. כל כליזמרון, כותבים לו עוד, שבבית היה מתהלך, במחילה, בתחתונים ובמגפיים קרועים, נעשה באמריקה, בשבוע השני לבואו, פרופסור”…

כשקרא לפניו החזן הלומז’אי את המכתב, התעורר ניסל שוואלב כנכווה, טפח על מצחו, וטפיחה שניה העניק לחזן על גבו!

“אנחנו נוסעים לאמריקה! שכך יהיה לי הרכוש של כולם, כשם שאנחנו נוסעים לאמריקה! יש לי, אתה שומע, קומבינציה, קומבינציה יקרה, שאין כמותה! מחר או מחרתיים נתראה, יהיה בסדר. גוד ביי!”

כעבור דקה כבר היה ניסל שוואלב ברחוב. עליז, שמח, מאושר, צעד בצעדים רחבים על-פני ווייטצ’פל; הכובעון מוטה הצידה והפה שורק איזה זמר. פילס לו בכתפיו הרחבות דרך בין הקהל הלונדוני הצפוף, הנישא כענן על שתי המדרכות, כמו זרם שאין לו ראשית ואין לו אחרית.

“איזו עיר!” חשב לו ניסל שוואלב תוך כדי שריקה. “הנאה היא, תענוג לחיות בעולם, שכה יהיה לי הרכוש של כולם!”…


פרק עשירי: גם חתול יכול לקלקל

הקורא זוכר, בוודאי, איך התייחס פעם המנהל שלנו, ברנארד הולצמאן, בצורה לא-הוגנת ולא-מקובלת אל בריינדלה קוזאק המסכנה. היא הבטיחה לעצמה ונשבעה באלוהים, שיום אחד עוד תזכה לנקום ב“דְרֶקטור” זה, שהרים יותר מדי את האף וכבר שכח, כלב זה, שלפנים היה שמו הוצמאך ונהג לצחצח את מגפיו של שצ’ופאק, עליו השלום. אך מה היה ביכולתה לעשות לו, המסכנה, נוודית עניה גלמודה, שלא נבראה אלא למען הזולת, על-מנת שתחילה ינצלוה ואחר-כך יעליבוה? היא, המסכנה, השתרכה ממושכות בעולם, ספגה עוד כמה מכות מ“הגברים הכוזבים הרשעים” – עד שהגיעה לאמריקה. ותודה לאל, אין היא מתחרטת על כך. כבר אין היא קרויה “בריינדלה קוזאק”, אלא שמה כמקודם “מאדאם צ’רניאק”. “יש לה ג’וב הגון”, כותבת היא במכתבה להנריאטה שוואלב באותיות גדולות עגולות-למחצה, הנראות ככעכים קלוים. “אמת נכון, כבר אין היא שחקנית, כיוון שכאן, במדינתו הברוכה של קולומבוס, כותבת היא, נהוג לכל מקצוע ‘יוּנְיֶה’. לשחקני-יידיש יש ‘יוניה’ משלהם, ולשחקן זר אין נותנים דריסת-רגל על הבימה. לעומת זה יש לה כיום ג’וב אחר, משרה אחרת, אף היא בתיאטרון-יידיש”… מהו אותו ג’וב לא כתוב במכתב. יש לה, תודה לאל, פרנסה יפה והיא מרוצה מאוד וכבר ויתרה על כל התקוות להחליף אי-פעם את אורח חייה, והיא מסיימת בברכה: “שתבוא מיתה עליהם, על כל הגברים, ובראש וראשונה על המנהל קצר-הנשימה. האם הוא חי עדיין?”…

"אין את יכולה לשער את שמחתי – מוסיפה לכתוב מאדאם צ’רניאק – כשנודע לי שאתם בלונדון, התחנה האחרונה לפני אמריקה. אח, מה טוב יהיה, חשבתי לי, אילו באת לכאן, לאמריקה! אפילו הרשיתי לי לגלגל שיחה עם כמה מנג’רס של תיאטרוני-יידיש כאן, והם היטו אוזן וביקשו איזה ‘פיקצ’ה’ שלך. הראיתי להם ‘פיקצ’ה’ שלך, והם כמעט חטפו מיתה משונה. הם ביקשו, ממש התעלפו מתוך חשק, לקבל את כתובתך. בוודאי יכתבו לך, ואולי כבר כתבו, מן הסתם, והזמינו אותך כפרימדונה. עצתי: אל תציגי תנאים ואפילו תשובה אל תשלחי, אלא תקומי ותבואי הנה בלי התחייבויות. עד מתי צריך לנדוד? לגבי שחקנים אחרים איני מתחייבת, כי העניין קשה בשל ה’יוניה‘. אבל ‘סטאר’ כמוך, או, למשל, כמו ראפאלסקו, אילו באתם, אז יותר מבטוח שהיו נושאים אתכם על כפיים. אבל מה? הדבר צריך להיות בסוד. חוץ ממך וחוץ מראפאלסקו, אסור שבן-אדם יידע זאת… ובעיקר – לא המנהל קצר-הנשימה, שיסבך את ראשכם ולא תדעו איך להתירו… זכרו איפוא, למען השם, לא לכתוב לאיש ולא לדבר עם איש, ובואו הנה. כבר אמרתי כאן לכמה אנשים שאתם עומדים לבוא, אז הם לא התביישו והדפיסו ת הידיעה בעיתונים יחד עם ה’פיקצ’ה’ שלך. אני שולחת את העיתונים, ודעי לך שיש לך כאן מעבר לים מזה, ידידה מסורה נאמנה,

ששמה בריינה צ’רניאק".

הנה כך חתרה בריינדלה קוזאק תחת שונאה-בנפש, הולצמאן. אך היא לא הסתפקה במנה יחידה זו. ליטול ממנו את הפרימדונה, זה מעט מדי. צריך לעקור מידיו את המשובח שבנכסיו, את היחיד המאפשר לו לראות עולם, את התרנגולת היקרה, המטילה לו ביצי זהב. בקיצור – צריך ליטול ממנו את הבחורון, את ראפאלסקו. מתחת לאפו ליטול אותו, כשם שנטל את הפרימדונה מגצל בן גצל בלמברג. כשם שנטלו משונאה השני, משצ’ופאק, את תרנגולת הזהב השניה, את רוזה ספיבאק.

כך אמרה לעצמה בריינדלה קוזאק. ואלוהים בכבודו ובעצמו בא לעזרתה.


פרק אחד-עשר: שניים ביריה אחת

בריינדלה קוזאק לא קראה בוודאי בכל ימי חייה ב“מולדת הישנה” אפילו עשירית ממה שקראה בזמן הקצר שהיא יושבת במדינתו הברוכה של קולומבוס. גם שם, בבית הישן, אהבה את המלה המודפסת. אבל מתי? פעם ביובל השיגה ספר, “רומאן מעניין ביותר”, ישבה עליו לילות שלמים ובכתה חרש, לבל יראה איש. כאן, במדינתו הברוכה של קולומבוס, פטור אתה מחיפוש אחר ספרים. אתה יוצא ל“סטריט”, נושאים לקראתך “פייפר”, ועוד “פייפר”. כל “פייפר” גדול כסדין, מחירו סנט והוא מלא בחלב-ציפורים. אוי-אוי, מה אין שם? הידיעות האחרונות-האחרונות מהבית ומכל העולם, והכול בכותרות יפות כל כך, שניתן לראותן ממרחק רב. ומה גם הרומאנים, המודפסים שם! בכל “פייפר” מופיעים תמיד שני רומאנים בבת-אחת במשך שנים, רומאן אחד יפה ממשנהו – גן-עדן אמיתי!

ב“פייפרס” אלה קראה בריינדלה שלנו פעם אחת באיזה ערב יפה, במדור “דרמה, אמנות, ומוסיקה”, חדשה, ש“ווסט-סייד” ניו-יורק, ב“אפ-טאון”, ברובע האריסטוקרטי, מחכים לשני אורחים מפאריס – שני “סטארס” גדולים: הכנר המפורסם בחצר המלך האנגלי, גרישה סטלמאך, והזמרת העולמית, העולה על פאטי, רוזאליה ספיבאק, שתהילתה מלוא עולם.

“רוזאליה ספיבאק?” קראה בריינדלה קוזאק וטפחה בשתי ידיה על שמלתה. “גוואלד! הרי זו רוזה, רוזה ספיבאק!”

מאדאם צ’רניאק היתה ברקיע השביעי. איך זה, רוזה, רוזה ספיבאק, עומדת לבוא! ובראשה החלו להינשא כמערבולת כל מיני מחשבות ודמיונות. אח! איזו שמחה תפרוץ כשתראה אותה רוזה. הן יפלו זו על צווארה של זו ויתנשקו – זהו סעיף אל“ף. אחר-כך תפתח בשאלות: מה שלומה? כבר מזמן היא במדינה הזאת? ובאיזה תיאטרון היא משמשת? מה הם התפקידים שהיא משחקת? הו, באילו תפקידים?… בתיאטרון היא משמשת, אבל תפקידים כבר אין היא משחקת. פה במדינתו הברוכה של קולומבוס, קיים “יוניה” לכל מקצוע. ה”יוניה" אינו מניח לשחקנים זרים לגשת… היא משמשת, אמנם, בתיאטרון-יידיש, אבל לא על הבימה. יש לה ג’וב אחר. היא מסרקת את ה“מיסיס”, מחליפה לה את ה“דרסס” – ומה בכך? ובלבד להרוויח ולעשות חיים.106 מה? לא כך? בוודאי, בוודאי! – תענה לה רוזה ותביט עליה בעיניה הצועניות הלוהטות, המושכות… מאדאם צ’רניאק מבינה את המבט. היא מכירה את הנערה מכל הבחינות. היא חושבת, מן הסתם, בשעת מעשה: "למה לא תעדיף מאדאם צ’רניאק להיות עמי?… בוודאי כך: היא צריכה לשמש אחרים, כשיכולה היא לקבל ג’וב אצל אנשים משלה, אצל ידידה, שהיתה לפנים עמה כאחות מלידה?…

כך בילתה בריינדלה קוזאק המסכנה כל הלילה בחלומות אושר עד כדי קדיחה. לא היתה מסוגלת לחכות עד אור הבוקר, העלתה עליה בחיפזון חלוק-לילה, התיישבה וכתבה מכתב אל “ליאו ראפאלסקו, פאביליון-תיאטר, ווייטצ’פל, לונדון” באותיות גדולות, עגולות-למחצה, הנראות ככעכים קלועים, בזו הלשון:

ליאו ראפאלסקו החביב שלי, בוודאי לא שכחת את המכרה הישנה של צ’רניאק, שפעם היתה נודדת יחד עמך, שימשה יחד עמך באותה להקה, חילקה יחד עמך שמחות ואנחות… הו, איזו תקופה מאושרת היתה אז! אף-על-פי שכולנו לא חסרנו צרות, איש וצרורו איש ומרורו… אך אל נדבר במה שהיה. מוטב שנדבר במה שקיים עכשיו. קראתי ב“פייפרס” כאן, שהלהקה שלכם נמצאת עתה בלונדון, ולך יש ה“סאקסס” הגדול ביותר. עד כמה גדולה היתה שמחתי תוכל לשער לעצמך מכך שישבתי תיכף לכתוב לך “לטר” ולשלוח לך ברכה חמה-חמה מן הארץ הרחוקה, שבה אני נמצאת ועושה חיים. איני מתחרטת שעזבתי את הולצמאן והלהקה, ואני מקווה לאלוהים, שגם להבא לא אתחרט. אמריקה היא הארץ האמיתית לתיאטרון-יידיש. אני חושבת, שאם תבוא הנה, לא יידעו איפה להושיב אותך. אמת נכון, שלא כל שחקן מתקבל כאן ברצון. כאן, במדינתו הברוכה של קולומבוס, קיימת לכל מקצוע “יוניה”. גם לשחקנים יש “יוניה”, שאינו נותן לשחקנים זרים גישה אל הבימה, אלא אם כן בא איזה “סטאר”. למשל, אילו באת אתה הנה, כי אז אין מה לדבר בכלל על “יוניה”. יש לי הוכחה לכך. ניסיתי להחליף שיחה עם “מנג’רס” של תיאטרונים, איך יהיה, דרך משל, אם “סטאר” כמו ראפאלסקו יבוא הנה להופעת-אורח, אז צחקו לי. “הלוואי, אומרים הם, שרק יבוא, והיו כאן משתמשים בו כבממתק!” אני מוסרת לך את המלים שלהם. אני מוצאת שלונדון אינה המקום הרצוי בשבילך. מקומך כאן, בארץ-הזהב, שבה תהיה לא אורח לרגע, אלא אחד ה“סטארים” הגדולים לעולם ועד, עם אלפים-אלפים מעריצים, ביניהם הראשונה אני –

ידידתך המסורה בריינה צ’רניאק.

כן, טוב, נזכרתי: סברה היא, שבימים אלה באה לכאן מפאריס ידידתי מאז רוזה ספיבאק – עוד לא שכחת אותה? ב“פייפרס” כאן, שמופיעה בהם גם ה“פיקצ’ה” שלה, אין היא קרויה עוד רוזה ספיבאק, אלא “מיס רוזאליה ספיבאק”, והיא יפה משהיתה. אני שולחת לך כאן חתיכה מה“פייפר” עם ה“פיקצ’ה” של רוזה ספיבאק, או כפי ששמה הוא עתה, “מיס רוזאליה ספיבאק”. ברור שמכתבי אליך צריך להיות סוד קדוש. אסור שציפור תדע. רק אני ואתה ואלוהים. אם תענה לי על מכתבי, אני שולחת לך את כתובתי.

בריינה צ’רניאק


פרק שנים-עשר: מה קורה לבחורון

בריינדלה קוזאק כיוונה היטב, וגם קלעה כלל לא רע למטרה. נוסף לכך זכתה בהצלחה גם מכיוון אחר. מכתביה אל הנריאטה שוואלב ואל ראפאלסקו הגיעו כשפאביליון-תיאטר עמד להיסגר, והלהקה “הולצמאן, שוואלב את קומפ.” עמדה להתפרק. חוץ מזה, במכתבה אל ראפאלסקו פקחה לו ממש את העיניים.

רק לפני ימים מספר, בטרם קיבל ראפאלסקו את המכתב, כשטייל עם הלחשן בני “גרגרת” בחוצות לונדון, הבחין באחד הרחובות ההדורים של הרובע האריסטוקרטי במודעה גדולה מאוד ועליה באותיות גדולות השם “רוזאליה ספיבאק” או “ספייבאק”, ועמו שם נוסף “גרישה סטלמאך”. משראה זאת עמד מלכת ולפת את חזהו.

“מה יש? אלוהים עמך!” שאל אותו הלחשן. “מה ראית? מודעה ישנה מימי חמלניצקי?”107

“עמוד עוד רגע, הבה נקרא מה כתוב פה,” אומר ראפאלסקו, והשניים נעצרים ולומדים מן המודעה, שלפני חודשיים-שלושה התקיים באחד ה“הולים” הגדולים של לונדון, קונצרט של שני מפורסמים: מיס רוזאליה ספיבאק ומאסטר גרישה סטלמאך…

סערה התחוללה בנפשו של גיבורנו הצעיר: היתכן? בזמן שהוא, ראפאלסקו, כבר היה בלונדון – איך יכול היה להחמיץ הזדמנות כזאת? להיות באותה עיר עם רייזל ולא לראות אותה? ומי יודע – אולי היא נמצאת גם עתה בלונדון?..

והוא החל לשאול, לחקור, אולי יוודע לו דבר.

הראשון שמצא כי כדאי לשאול אותו, היה ידידו החדש ומדריכו בלונדון, ניסל שוואלב. מובן שלא סתם כך ניגש אליו בשאלה מעין זו. ראפאלסקו ניגש לעניין מזווית אחרת לגמרי. הוא ביקש שימנה לו מי הם השחקנים, הזמרים והזמרות ששמע עליהם בחייו.

ניסל שוואלב, כאיש תיאטרון אמיתי, לא הניח שיפצירו בו ארוכות ותיכף החל למנות באצבעותיו רשימת שמות, אבל שפע כזה של שמות שניתן להשתאות ממנו.

אמנם, בין השמות האלה היו רבים “מן ההגדה”, כלומר כאלה שנולדו זה עתה אצל ניסל שוואלב, ממש ברגע זה. הסתבר שעם רבים מהם, מפורסמים, היה ניסל שוואלב בהיכרות קרובה, למשל פאטי… “הנח לפאטי!” קוטע אותו ראפאלסקו. “מוטב שתאמר לי אם שמעת אי-פעם את השם ספיבאק?”

“איזה ספיבאק? יש שני ספיבאקים.”

“שני ספיבאקים?” למכה כזאת לא פילל ראפאלסקו. והוא אומר לידידו:

“שמה רוזה, או רוזאליה ספיבאק.”

“חה-חה-חה!” הצטחק ניסל שוואלב בצחוקו הרחב, שעשוי היה להתפרש או שהוא מכיר את רוזה ספיבאק והיה מקורב אליה, או שאין כלל את מי להכיר.

אחרי הצחוק הזה הפליג בסיפור ארוך, שוב על פאטי: איך הכיר אותה, ואיך כמעט פרצה שערוריה אצלו עם נכד של פאטי…

"עם נכד של פאטי?,

“אוהו! ההיא יש לה כבר נינים וניני-ניני-נינים!”

באותו יום לא נח ראפאלסקו. אף לרגע לא היה מסוגל לשבת בבית. כל הזמן נמשך החוצה. כמעט לא שמע מה מדברים אליו.

“מה קורה לבחורון?” חקר הולצמאן את שותפו איזאק שוולאב.

“הרי הבחורון שלך הוא! ומה אתה שואל אותי?”

הולצמאן עזב אותו והלך אל אמא שלו.

שרה-ברכה התכוננה להיכנס למטבח, להכין ארוחת-צהריים. היא קטעה אותו:

“הנח לי עם הבחורון. עלי ללכת אל ה’קיצ’ן' למרוט שתי ‘צ’יקנס’ ולהכין ‘דינר’, והוא מטריד אותי עם הבחורון!” (שימו לב: הזקנה שרה-ברכה, ככל ששנאה את לונדון, כן נהנתה לטעום קצת אנגלית.)

הולצמאן ירק: “שוב את מדברת בלשון המלכה האנגלית?” והוא שאל את אחותו.

זלאטקה החווירה כמוות עד כדי כך, שהולצמאן כבר שכח את הבחורון וחרד על אחותו. “למה כה החווירה?”… הוא נעל את הדלת, אחז ביד אחותו, הסתכל עמוק בעיניה:

“זלאטקה, מה אתך?”

“לא-כלום,” ענתה לו זלאטקה המסכנה, צנחה בפניה על השולחן, והתייפחה כתינוק בדמעות חמות-חמות.


פרק שלושה-עשר: הלהקה החדשה

נציג הפירמה “הצ’קינס ברוס, לימיטד” בלונדון, שהסכים לקומבינציה של הסוכן ניסל שוואלב בדבר פאביליון-תיאטר היידי, עמד בדיבורו כאנגלי אמיתי. הוא ערך סך-הכול, חישב כמה סטרליניגים הפסיד בעסק. הוא כיבד את הסוכן ב“אול-רייט” קר ומנומנם, אך לא כיבד אותו, כמו תמיד, בשתי אצבעות קרות, אלא הפנה אליו, במחילה, את אחוריו, חמק לתוך מכוניתו – ונסע משם.

יתכן שבתקופה אחרת היה ניסל שוואלב מתייסר ומתעצב בלבו על כך, שאנגלי קר-מזג התעקש, זרע על תיאטרון-יידיש כמה מאות סטרליניגים, ולאה – אף לא צעד! לא. גוי איננו יהודי. יהודי, אילו נכנס בזחילה, כבר היה מוסיף לזחול: “ממה נפשך – או מוות או חיים”… מי הוא שבדה כי האנגלי מבין עסק מהו? אין הוא מבין כלל. כסבורים אתם שניסל שוואלב לא אמר לו זאת? אמר, כשם שאתם רואים אותו שוחה! “מיסטר הצ’קינס – אמר לו – שכה יחולו ברכות עלי, השכל שיש אצלי במגף השמאלי כמוהו כשכל שיש לך מתחת לכובע!… במלים אלה, חה-חה-חה, שכך יהיה לו הרכוש של כולם!”

כך התפאר ניסל שוואלב לפני ידידיו והחל לחבל קומבינציה חדשה שהמציא, ולדמיין בקול רם איך הוא בא לאמריקה עם להקה המורכבת מ“כל מאמינים שהוא”.108 הטובים שבשחקנים (הוא מתכוון ןראפאלסקו), הטובה שבזמרות (הוא מתכוון לאחותו, הפרימדונה), הטובים שבמוסיקאים (הוא מתכוון לחזן הלומז’אי ובני-ביתו). והוא, היכן הוא ניסל שוואלב עצמו? כסבורים אתם שכבר אין לו שייכות לתיאטרון-יידיש? אוהו! ועוד איזו שייכות! יש אומרים, שניסל שוואלב היה, שלא ייזכר היום, דווקא באותו פאביליון-תיאטר שבלונדון איזה “אשר” (סדרן):

“אצלכם הוא קרוי סדרן, אצלנו מכונה הוא ‘אשר’. מלאכתו, מבינים אתם, היא חיצונית יותר מפנימית. אלא שאי-אפשר להתקיים בלעדיו. הסרן, או ה’אשר‘, נמצא ליד עצם הכניסה לתיאטרון, מקבל את הכרטיסים, מורה על מקום הישיבה, משגיח על הסדר – בקיצור, על ה’אשר’ עומד בעצם כל התיאטרון, כמו שעל ה’פוליסמן' עומדת כל לונדון. נסה לסלק מלונדון את ה’פוליסמן' – אז שלום-שלום עם הקפוטה”…

כך אומר ניסל שוואלב עצמו בדרך משלו ומוסיף להצהיר:

“ואני, עליכם לדעת, הייתי ‘אשר’ – יחיד ומיוחד בין ‘אשרס’, אדם אחד על כל הפאביליון-תיאטר, כשם שאתם רואים אותי שוחה! אוהו! אצלי לא זרקו קליפות של תפוזים מן התאים, ויונקי שדיים באולם לא בכו אצלי. אם רק התחיל משהו – אז נטילה בצווארון חת-שתיים-שלוש, והחוצה! פעם אחת אירעה שערוריה מעין זו”…

וניסל שוואלב מפשיל שרוולים ומספר בלהט, כדרכו, איזו שערוריה אירעה. המעשה עשוי היה להיות מעשה יפה, אבל החיסרון הוא שהיה בו מעט מן האמת. את זה בדה ניסל שוואלב מתחילתו ועד סופו. משמע, הוא חיבר, ובשעת סיפורו הוסיף שבועה “שכה יהיה לו הרכוש של כולם, שאם לא כן – תיחנקו בשולחן הזה!”

תיכף לאחר השערוריה עובר שוב ניסל שוואלב לבוכניות-הזהב שלו בארץ-הזהב ומתאר את ההצלחות באמריקה בצבעים הבהירים ביותר. חייהם שם נראים בדמיונו כמין גן-עדן. דבר קטן – להקה של “כל המאמינים שהוא” (והוא מונה על אצבעותיו את כל הרשימה):

“מה ערכו של תיאטרון, אמרו בעצמכם, שיש לו תזמורת משלו, שחקנים משלו, מוסיקאים משלו, ‘אשרס’ משלו – הכול, הכול משלו! כל מה שמרוויחים, מתחלקים בו שווה בשווה. לא אחד מקבל יותר, אחד פחות – מעין קומונה! מה? לא כך?”

הואיל והשיחה הזאת התקיימה למטה, במרתף, אצל המשפחה המוסיקלית, היה החזן הלומז’אי הראשון שההצהיר, כי הוא מוכן לחתום בזה הרגע על חוזה לכמה שנים שרוצים, אפילו לעולם ועד. “בחוזה, אמר, מותר שיהיה כתוב במפורש, שילדיו חייבים לנגן בשעה הרצויה, במקום הרצוי, וכמה שרצוי, וברווחים שיתקבלו יתחלקו חלק כחלק”…

אבל כאן יצא איזאק שוואלב במחאה. הוא טען – ובשעת מעשה הזיעו פניו האדומים מאוד – שהתוכנית אינה צודקת ביותר. אי-אפשר להשוות את ראפאלסקו, למשל, אות את אחותו הפרימדונה, לכל מישהו אחר… נחוץ שיהיה איזה גבול, איזו מידה…

קפץ האח ניסל וחלק לאחיו איזאק מנה הגונה:

“אתה עבד אומלל! עבד אתה! השתעבדת לחלוטין בידי הקבלנים, אתה מבין אותי. התרגלת לנצלנים, כדוגמת גצל בן גצל, ברנארד הולצמאן ועוד כאלה. אך אני אינני גצל בן גצל ולא ברנארד הולצמאן, הרוכבים על כתפי אחרים. יש בו קודם כול יושר, צדק ואנושיות. אני מוכן, כשם שאתם רואים אותי שוחה, לעבוד באמריקה שנה ושנתיים ושלוש וארבע וחמש ושש ורק למען הזולת, שכה היה לי הרכוש של כולם!”…

מובן מאליו שניצח ניסל שוואלב. הרעיון של הקומונה התקבל ברוב גדול. וכך נוסדה להקה חדשה של אמנות, מוסיקה ותיאטרון.



פרק ארבעה עשר: הקפיטליסט

עתה נותרה רק בעיה אחת: איפה לוקחים כסף כדי להעביר את הלהקה החדשה לאמריקה? אבל השאלה הזאת נפתרה באופן הקל ביותר ובמהירות רבה מכפי שניתן לשער.

הקורא, המכיר כבר קצת את הקומבינטור הגאוני שלנו ניסל שוואלב, יודע שחסרון כסף איננו בעיניו בבחינת מניעה. העיקר הוא שהקומבינציה נכונה. “כסף, אומר הוא, היא הדאגה האחרונה. מעולם, אומר הוא, לא הלך לחפש כסף; כסף, אור הוא, מחפש אותו.” והפעם בא הכסף לקראתו באופן מופלא במיוחד.

הדבר היה ב“קפה נציונל”, אצל מכרנו הטוב מיסטר קלאמר.

מיסטר קלאמר הו, כידוע, ידידו של כל אדם וסתם אוהב הבריות, כפי שהוא מגדיר את עצמו. אבל בינו לבין ניסל שוואלב קיימת ידידות רבת-שנים. ניתן לומר, אהבה ותךיקה. לניסל שוואלב אין סודות מפני מיסטר קלאמר. את כל הקומבינציות שלו הוא מפקיד קודם כול באמונה בידי ידידו קלאמר, ורק אחר-כך הוא מגלה אותן לעולם כולו.

על כוס בירה גילהלו ניסל שוואלב את תוכניתו המצוינת בעניין הלהקה החדשה “מכל מאמינים שהם”, המוכנה לנסוע לאמריקה אפילו מחר, אלא דבר אחד מעכב – עדיין אין לו כסף לרכוש כרטיסי-אוניה, ולא להוצאות הסרך ולשאר הוצאות. דבר קטן, בלי עין הרע, כנופיה די גדולה!

בעוד ניסל שוואלב מדבר, ישב מיסטר קלאמר בעיניים עצומות והחליק את זקנו, המבליט דמיון כה רב בינו לבין תיאודור הרצל. אחר-כך, משסיים הלה, אמר לו מיסטר קלאמר בנחת:

“אול-רייט. אמור לי מיסטר שוואלב, יש לך מה להוסיף, או שזה הכול? אם זה הכול, רוצה אני להציג לך שאלה אחת בלבד: אילו נתתי לך, למשל, קפיטליסט, האם תסכים לחלק עמו את כל הרווחים מחצית כנגד מחצית?”

ניסן שוואלב הוא מטבעו אדם השונא לחשוב הרבה. דרך מחשבתו היא, כשאדם צד ארנבת ביער, אל לו לעמוד ולחשוב איזה צד לירות בה. פיף-פאף – והסוף. בכל זאת, כדי לצאת ידי חובה, גירד את מצחו, כאדם המשקיע כספים בעסק. לאחר שתיים-שלוש שניות של הרהור אמר נמרצות:

“בעונג רב, בכל הכבוד ובמיטב התודה.”

“אול-רייט”. תן לי איפוא את ידך, ושיהיה למזל-טוב ולברכה. הקפיטליסט שלך הוא – אני."

בתוך כך הורה מיסטר קלאמר בידו על עצמו וכיבד את ידידו בחיוכון מתוק-נחמד-נהדר ובו בזמן עטה ארשת של כבוד-עצמי כה רב, שאילו, למשל, היה לורד רוטשילד עצמו במקומו, לא יכול היה להיות לבבי-נחמד ונהדר יותר.

ניסל שוואלב נשאר יושב נדהם כדי כך, ששכח להושיט את ידו לשם תקיעת-הכף. הוא מכיר את מיסטר קלאמר לא שנה אחת, והוא יודע שהוא ציוני, וטריאוריאליסט, ואיש הקהל, ומתערב בכול, וידיד קרוב ובעל אכסניה, ובעל עצה, וכל מה שאתה רוצה, אבל שמיסטר קלאמר הוא קפיטליסט – זו בשבילו חדשה לא צפויה, שכמעט לא תיאמן. מיסטר קלאמר עצמו הבין, כנראה, את מחשבותיו של שוואלב, ובאותו חיוכון נהדר אמר:

“אל יפתיע אותך הדבר, שאני נכון לעסק כזה, איך אומרים: אתרוג עיוור.109 אבל איני טירון, כפי שאתה סבור. איני משקיע את כל הקפיטל שלי. את העסק שלי אני משאיר למיסיס שלי. כבר מזמן נמאסה עלי מכירת אטריות. כל אדם צריך לדעת את מקומו, למה הוא מוכשר, או כפי שהאנגלי אומר: ‘אוורי וואן אין איטס פלייס’110… מיסטר שוואלב, בן ידך, כל עוד איני מתחרט. העיקרון שלי הוא: אם אני עושה איזה דבר, שיהיה עשוי, או כפי שהאנגלי אומר: ‘איף יו וונט טו דו א טהינג’”111

באותו ערב היתה במרתפו של החזן הלומז’אי שמחה כזאת, שהשכנים, שכבר רגילים היו למוסיקה התמידית ולרעש התמידי ולמהומה של המשפחה המוסיקלית, רצו והתקהלו בחוץ והשקיפו למטה אל המרתף בעד החלונות הבלתי-מוולנים וראו אצל החזן הלומז’אי הרבה אורחים, יושבים ושותים, ואדם אחד, גבוה, שמן, עומד וכוס בידו, והוא “מספיץ'”. אחר-כך תפסו בני-הבית את הכלים, והגבוה השמן פשט את ה“ג’אקט” ויצא בריקוד בלהט כזה ובהתלהבות כזאת, כפי שעשוי לרקוד רק אב מאושר בחתונה של בת-הזקונים שלו.



פרק חמישה-עשר: הכלב ראוי למקל

הידיעה שפאביליון-תיאטר עומד להיסגר פגעה בהולצמאן שלנו ככדור של אקדח בלב, והוא התנפל על שותפו איזאק שוואלב על שהכניס אותו לבוץ. הניח אותו תקוע שם, לא לכאן ולא לכאן. הוא הכניס בו קללות ככל שרק יכול.

אבל איזאק שוואלב הוא בעל טבע נוח, אופי של זהב; כשמגדפים אותו, הוא שותק. מותר לך לומר לו דברי ביזיון מופלגים, והוא לא יניע לשונו. הוא מביט לתוך עיניך, כאדם שחטא, והוא שופע זיעה. אך הפעם לא יכול עוד לעבור בשתיקה, שהרי נגעו בכבודו של אחיו ניסל: הולצמאן כינה אותו בשם גנאי – ולמען אחיו ניסל יגיע עד שפיכות-דמים.

מורתח בגלל העסקים הלא-מוצלחים בלונדון, מרוגז מן העיר ההומיה המעוננת, מחשכיה וערפיליה, מבתי-החומה הקרים האפלים, מאנשיה הצוננים האפורים, ובכלל, מתרגז בגלל השיעול הישן, שהציק לו כאן, בלונדון, יותר מבכל מקום, לא פסק המנהל המסכן שלנו לנסר ולשייף את שותפו. לפחות שיכך את כעסו בקללותיו:

“מותר היה לה ללונדון זו שתשקע באדמה יחד אתכם לפני שבאתי הנה! מוטב אילו שברתי רגל אחת, או שתיהן וגם עורף וצוואר! לא הספיק לי שותף אחד, והנה נחוץ שיהיו שניים על ראשו!”

“למה אתה זורק בפני כל הזמן את עניין שני השותפים?” שואל אותו שוואלב.

“אלא מה? אם התיאטרון חדל להיות תיאטרון, הרי השותפות שלנו חדלה להיות שותפות. למה לי על צווארי שני אכלנים, כמוך וכמו אחיך?”

“באמת כך? ובכן, הלכה הסעודה!” אומר שוואלב וקם. “ממילא נוסעים אנו לאמריקה.”

“לאמריקה אתה נוסע?” הולצמאן מציץ לתוך עיניו. “סע לשלום! אפילו לתוך האדמה!”

שוואלב מתחיל ללכת ונעצר. הוא מפנה את פניו האדומים אל שותפו:

“אבל גם אחותנו נוסעת עמנו”…

הולצמאן סופק את כפיו, לופת כאילו את הלחי ומעוות את פניו:

“אוי-אוי! הנה אני קורע את כותונתי ומתיישב בלב ווייטצ’פל לבכות על מימך ועל שנותיך!”

בהיותו כבר ליד הדלת עונה לו שוואלב:

“אכן, כדאי לך לדעת, שתבכה, אם ירצה השם, בשתי עיניך, הואיל ועמנו נוסע עוד מישהו”…

אז מתכסים פניו של הולצמאן בכל צבעי הקשת. עיניו המחודדדות מתיזות אש:

“לא יזכה לכך אחיך, זה שור-הבר!”…

לכאורה אין עלבון גלום בכינו “שור-הבר”. כלום אין הולצמאן מכנה אותו יום-יום בשם “ראם” או “שור-מים”? אך לך ודבר עם אדם כמו איזאק שוואלב. כששמע את הכינוי “שור-הבר”, ניצתה בו אש. פניו הרגועים תמיד הוריקו. ברצח בעיניים ניגש קרוב-קרוב אל שותפו ואמר לו חרש אבל נחרצות:

“שמע נא, כולרה שכמוך! אם אתה מוציא מפיך עוד פעם את השם הזה על אחי, אני מבטיח לך, שתצא מתחת ידי מת!”

“מת?”

“מת! בר-מינן!”

הולצמאן לא נבהל, כנראה, משותפו שוואלב. הוא הצטחק והשתעל בשעת מעשה:

“אני? אני מידיך בר-מינן? חה-חה! פחה-חה-חה! בהמה!.. עד שתיגע נגיעה אחת בגופך הדובי, אני מבטיח לך, שאני מכה את זרבובך האדום ועושה ממנו חביתה!”

אין ספק שחלק גדול ממה שהבטיחו זה לזה היה מתקיים, הואיל ושניהם היו מהימנים מבחינה זו. אלא שהופיעה שרה-ברכה הזקנה בכתפיה הרזות, אבל רחבות הגרם, ועשתה פשרה: את הבן סילקה משם, את השותף השליכה החוצה, ואת הדלת נעלה.

לפני הולצמאן שלנו נפתח הגיהינום האמיתי. דברי שותפו חדרו עמוק בלבו: “אכן, כדאי לך לדעתי שתבכה, אם ירצה השם, בשתי עיניך, הואיל ועמנו נוסע עוד מישהו!”… מלים שקופות, דיבורים ברורים. כלום יש צורך לפרש אותם?

עתה כבר מובן לו למה מתהלך הבחורון כמו בעולם זר… האחים שוואלב התעו אותו מדרך הישר. האחות סובבה לו את הראש. הדבר ברור כשמש. יתכן שהבחורון עצמו אינו מרוצה. על-כן אינו מוצא לו מקום. וכי אין רואים זאת? הו! רואים זאת היטב.

“הוצמאך, שתישרף! היכן היו עיניך?”

כך אומר הולצמאן לעצמו ואינו מקמץ בקללות לעצמו. אך לא די בקללות בלבד. אילו יכול לסטור לעצמו, או מישהו אחר היה מוכן לשבור את עצמותיו.

“הוצמאך, אתה ראוי לכך!” מוסיף ואומר הולצמאן לעצמו בעודו צועד בחדר לכאן ולכאן כחיה שהתגרו בה, ומתיז אש מעיניו המחודדות. “קיבלת את המגיע לך. הכלב ראוי למקל.”

מרוב כאב וכעס על עצמו הופך הוא ברגלו כיסא, העומד בלתי-אשם ליד הקיר. לקול הדפיקה באה בריצה מן המטבח אמו שרה-ברכה בבהלה:

“מה קרה שוב? מה דפק כל כך, ששמעתי ב’קיצ’ן'?”

שרה-ברכה לא באה לבדה. בידיה החזיקה “צ’יקן”, כמעט מרוט. העוף טילטל אחורה את קודקודו החיוור-המת בעל הצוואר השחוט, והביט בעיניו החיוורות, העצומות-למחצה, כפי שנדמה להולצמאן, ישר אליו. הכול עליו! הכול עליו!

כעס תוקף אותו כדי כך שהוא מרגיש: הנה-הנה נקרע הלב לשניים. והוא מתנפל על הזקנה באגרופים חשופים ומצטעק בקול לא-לו:

“אל הקיצ’ן! אל הקיצ’ן! אל הקיצ’ן!”

שרה-ברכה הזקנה עומדת רגע, יורקת, ופונה וחוזרת אל המטבח עם העוף המרוט-למחצה.

“קיבלת את המגיע לך!” אומר שוב הולצמאן לעצמו. “הכלב ראוי למקל.”



פרק שישה-עשר: שואה קרובה

הולצמאן חש זה כבר, תיכף לאחר בואו לכאן – כי בעיר הארורה הזאת, על מחשכיה וערפיליה הנצחיים, ממשמשת ובאה עליו עננה כבדה. הוא רק לא ידע מאיזה צד תבוא השואה. מראש לא נראתה לו הקירבה היתירה שבין “שור-הבר” (ניסל שוואלב) ובין הבחורון (ראפאלסקו). אך מה יכול לעשות? הבחורון נעשה מגודל מדי ורציני מדי. אין להכיר אותו, מי פילל, למשל, שכבש תם זה, שזה לא כבר, נדמה, לא ידע לספור עד שתיים, לא ידע צורת מטבע, כמאמר הבריות, יישה פתאום איזו ישות בעלת-יומרה, בעלת עמדה רצינית, בעלת מהלך עצמאי, ובעלת השגות ושאיפות להשכלה, ללמוד שפה וכדומה?…

ומי אשם בכך, אם לא הוא עצמו, הולצמאן? השד השיא אותו לסחוב אליו אז, בלמברג, מן המנהל גצל בן גצל, יחד עם הפרימדונה, גם שני שלומיאלים: את בריינדלה קוזאק ואת הלחשן בני “גרגרת”, או כפי שהוא מכונה בין השחקנים “אדם בעל-השכלה”. מילא, בריינדלה קוזאק, כשרק ריחרח הולצמאן שהיא קרובה מדי לבחורון, מקיימת אתו שיחות סודיות, גירש אותה מיד והשתחרר משלומיאל אחד.

אך לא כך עם השלומיאל השני, עם הלחשן. ה“אדם בעל-השכלה”, שהיה בעל סודו היחידי של ראפאלסקו, חולל לו חורבן גדול מכפי שיכול לשער. ה“אדם בעל-השכלה” העביר לבחורון את כל השכלתו, כל מה שהיה ברשותו – ודבר זה שחט אותו, שחט בלי סכין. איך נראה עתה הוא, הולצמאן, המנהל, בעיניו של הבחורון שלו, כשהלה כבר יודע את השפה, כבר קורא ספרים, מדקלם את שקספיר בעל-פה, קטעים שלמים, וכבר חולם על עולם חופשי, אומר הוא, עם שמים חדשים. לך ונחש איזה עולם! אלו שמים! הוא מדבר עמו איזו לשון תורכית!.. על עצמאות מדבר הוא עמו ועל תיאטרון חדש מתוקן ועל “רפרטואר” חדש, מחזות חדשים, הכול חדש וחדש וחדש. ומה לעשות עם הישן? להשליך לכלבים? ומה ייצור את החדש?.. דיבורים משונים! וכל זאת טעם בגניבה מן ה“אדם בעל-השכלה” – שתבוא עליו כולרה בזה היום, ריבונו-של-עולם, יחד עם שור-הבר!

כך מסיים הולצמאן בברכה ושוקע בהרהור לרגע, ומחשבותיו העצובות האפורות-כהות תופסות אותו ונושאות אותו מן הבחורון אל אחותו, אל זלאטקה…

האחות! האחות! ממנה יש לו להולצמאן צרות למכביר. זלאטקה המסכנה, רואה הוא, דועכת בחשאי, כלה כנר – ומי אשם אם לא הוא, שוב הוא עצמו? מי הזמין אותה במכתב לכאן יחד עם האם הזקנה, לא הוא? מי ניתק אותה מביתה, מעבודתה, עשה אותה לשחקנית שתהיה נוודת, וטיפח בה אשליות, אשליות שווא?.. לשווא היה עמלו, לשווא ביזבז את כל מאמציו – השתדל שיתקרבו… היא והבחורון… חשב שזהו שידוך, ולבסוף… מה יהיה מצב אחותו, אם אכן יקום הבחורון בבוקר לא-עבות אחד ויסע לו, כפי ששוואלב אומר, לאמריקה?..

הולצמאן מתייסר, מעלה בדעתו את הרע מכול שעלול לקרות… אבל תיכף חוזר בו: “אֶט! שטויות! איך אפשר? איך יתכן שראפאלסקו ישליך אותם ויסע בעצמו, בלעדיו, לאמריקה הרחוקה? שטויות! שטויות! לבו טוב, אופיו רך ונפשו ישרה מכדי שיעשה דבר כזה… אם לנסוע, אז יסעו כולם יחד, אלא מה?”…

כך מתנחם הולצמאן, אך תיכף שוב מתעננות מחשבותיו: “השיעול, שתחול כולרה עליו ועל שור-הבר ביחד!”…

כן. בזמן האחרון החמירה מחלתו של הולצמאן כאן, בלונדון המשמימה, עד שאלוהים יודע מתי יוכל לנסוע נסיעה כה ארוכה. הרופאים מייעצים לו לחזור אם אפשר לשווייץ, לאיטליה… אוויר צח, אומרים הם, שמש חמה. חה-חה-חה, איזה טיפשים! שוטים! אידיוטים אמיתיים!.. איזו תועלת תצמח לו להולצמאן באוויר הצח ובשמש החמה, אני מבקש מכם מאוד, בלי תיאטרון ובלי בימה, חה-חה-חה?..

מרוב צרות, כנראה, מצטחק הולצמאן בחשק כה רב ונתקף בשיעול כה חזק, עד ששרה-ברכה הזקנה באה שוב בריצה מן המטבח, מופשלת שרוולים. הפעם כבר בלי “צ’יקן”, אבל תרווד גדול בידיה: “שוב השיעול הטוב?”…

משרה-ברכה נודף ריח בצל ופלפל. וזה מחניק את הולצמאן עוד יותר ומעורר את שיעולו. אבל הוא מתאמץ בכל כוחו. הוא עוצר בתוכו את השיעול ומתרגז על אמו, אומר לה ללכת אל ה“קיצ’ן”, בחזרה אל הבצלים, מעמיד פני צוחק, מעווה את פיו בצורה משונה, יורק לתוך המטפחת ותוחב אותה עמוק בכיסו – שלא תראה הזקנה שהוא יורק דם… לשווא! לא, את שרה-ברכה אין מרמים. אֵם היא ועין יש לה. היא רואה היטב את אסונה. והיא פוכרת את ידיה: “וי לה, שבץ פגע בה! שתסבול אמא ממורסה!” – בכוח משכיבה היא את הבן החולה במיטה ושולחת את זלאטקה שתיחפז ותקרא לרופא.

נבהלת, מודאגת וחיוורת עוד יותר מתמיד, וכמדומה בעיניים בכויות ונפוחות, חוטפת זלאטקה ולובשת את הבורנס הקצר ופותחת בריצה אל הרופא.

בלכתה על-פני הרחובות ההומים של לונדון חושבת זלאטקה בלבה: "דומה שגיהינום כזה, סוסים, חשמליות, מכוניות כה רבים רצים לכאן ולכאן – שמישהו ירחם עליה וידרוס אותה! ידרוס למוות!… -

*

את שמי ההולצמאנים כיסתה עננה – עב שחורה כבדה תלויה על ראשם. שואה קרובה בלתי-נמנעת.



פרק שבעה-עשר: נוסעי-אוניה מאושרים

כחיה ענקית נראתה על הים מרחוק האוניה הלבנה הגדולה “אטלנטיק”. בעקשנות משונה נישאה הבריה הזאת על המים, היכתה בכל כוחותיה, נאבקה עם הרוח, חצתה את הנחשולים הרעים של האוקיאנוס האטלנטי ושטה הלאה, הלאה, בדרך מסאותהמפטון לניו-יורק.

הנוסעים הנדהמים, שבתחילה היו מוקסמים מן המסע המפואר הזה ולא יכלו כלל להינתן מן היופי, מן הטבע האלוהי וגמרו את ההלל על פלאי אלוהים, המופיעים למכביר על-פני הים, החלו קמעה-קמעה להרגיש כמין עשן בראשם וחדלו מלהביט אל האינסופיות העמוקה הרחבה והגבוהה, המורכבת משמים ומים, ממים ושמים – בלי ראשית ובלי אחרית.

אחד-אחד החלו הנוסעים לפרוש לתאיהם, שם שכבו בראש כבד, כאילו עופרת יצוקה בו, כל איש על מיטתו, כל איש עם מחשבתותיו, עם רעיונותיו העצובים.

מעטים, מעטים מאוד, עדיין התאמצו, טיילו עוד לכאן ולכאן על הסיפון, או התכנסו בחבורה, שתו בירה בספלים גדולים ועישנו סיגארים עבים, שוחחו וצחקו בקול רם וסיפרו מעשיות, בדיחות, בדיחות, בדיות, יריד בשמים, כאילו לא בהם מדובר.

בין הנוסעים המאושרים המעטים היו אחדים מידידינו המוכרים: מיסטר קלאמר מלונדון, בעל זקן תיאודור הרצל, ושותפו ניסל שוואלב, הסוכן לשעבר, והיום בעלים, מנהל, קבלן, בימאי וקופאי בלהקת התיאטרון החדשה “קלאמר, שוואלב את קומפ.”.

כן, ידידי הקוראים, חסל סדר “הולצמאן, שוואלב את קומפ.”. זרקו את השם הולצמאן ובמקומו הציגו את השם קלאמר, דבר שלא הפריע לאיש, פרט להולצמאן. ואין הדבר צריך לעורר את תמיהתנו, העולם כולו איננו אלא צבא היוצא למלחמה – וצבא שלם לא ייעצר בגלל חייל אחד שנפל בדרך. יש לו, לנופל, ברירה: אם יתן לו אלוהים כוח, כי אז יקום, ואם לא – לא יקפידו על כבודו. ידרכו עליו במגפיים ובערדליים וידרסו וימעכו כדי כך, שאף תרנגול לא יקרא עליו. אמת נכון, הדבר עצוב למדי, אך מי אשם לו, להולצמאן, שהזניח את השיעול כדי כך, שעתה אין הרופאים מרשים לו לרדת מהמיטה; מודדים לו את החום, סופרים את הדופק, ומצווים שלא ידבר? – לא לדבר? מעשה יפה, אבל קצר! אם לא לדבר – מהו ההבדל בין אדם לבהמה? לא, דבר לא יעזור, ניאלץ להיפרד מהולצמאן שלנו לזמן-מה, לאחל לו רפואה שלמה וללכת עם הלהקה החדשה שלנו, הנוסעת באוניה מלונדון לשם, אל הארץ המושכת אליה את עיני כל העולם, מאז גילה אותה קולומבוס ועד היום, זה למעלה מארבע מאות שנה.

הזוג הנ“ל, מיסטר קלאמר וניסל שוואלב, ישבו כיונים ליד שולחנון, שתו בירה, עישנו סיגארים ודיברו ודיברו ודיברו. לא סתמו את הפה. על מה שוחחו? על לא-כלום. נראה ששניהם התחרו מי יגבר על מי בדיבור ומי יעלה על מי ב”בלוף".

מיסטר קלאמר סיפר מעשיות ישנות על “קפה נציונל” שלו, על השנוררים הרוסים ועל חברות-הצדקה הלונדוניות, שהוא, קלאמר, היה מאז ומתמיד חבר-כבוד בהן, וסתם מעשיות מן העולם הרחב, בדיחות מפולפלות במשל ובהלצה, “איך אומר האנגלי”.

אבל אצל ניסל שוואלב, המעשיות והבדיחות הללו אינן חדשות כלל. אדרבה, על כל בדיחה שמיסטר קלאמר מספר לו, אומר ניסל שוואלב שהוא כבר יודע אותה משכבר הימים. ולא רק יודע, אלא הוא עצמו היה בשעת המעשה. והסימן הוא – שאז כמעט פרצה שערוריה, הנה תיכף תשמעו.

וניסל שוואלב מספר איזו שערוריה, בלהט, כמובן, באש, והוא מסיים בשבועה: “כשם שאתה רואה אותו שוחה ושכה יהיה לו הרכוש של כולם.”

ונחשולי הים, שרדפו את האוניה משני עבריה כחיות פרא, מלווים את הדיבורים בדפיקות לפי הקצב, חורגים ומתרוממים מרגע לרגע, מתמודדים להצליף על הסיפון, להציף, להפוך, לבלוע את האוניה ואת כל אשר בה. אבל זוג האנשים שלנו אינם מוטרדים מזה: הם שותים בירה, מעשנים סיגארים, ומדברים, מדברים ומדברים לאין שיעור.

נוסעי-אוניה מאושרים!



פרק שמונה-עשר: בין מים לשמים

רק אדם אחד נשאר יושב על סיפון האוניה “אטלנטיק”. אולם הוא לא שתה בירה, לעא עישן סיגאר, רק ישב סתם או – ליתר דיוק, שכב לחוד, בודד על כיסא, עטוף באריג משבצות חם ומכוסה בשמיכת-מוך אדומה. זה היה נוסע צעיר מאוד, בעל פנים חיוורים נחמדים. הנחשולים האיומים, שנישאו כחיות פרועות משוסות משני עברי האוניה, הלכו והתפרעו, מרוגזים ומשוסים יותר ויותר.

נדמה היה, שאם לא נחשול זה, יגיע שני הנישא מרחוק, וינצח, יצליף, יציף, יהפוך, יבלע את האוניה ואת כל אשר בה.

על-פי חיוורון הפנים ניכר שהנוסע הצעיר סובל זה כבר ממחלת-ים שפקדה אותו. בעיניים פקוחות-למחצה שוכב הוא שרוע, את הראש מלא-האדים תומך הוא בשתי ידיו והוא מתבונן בשמים הקרובים, היצוקים יחד עם הים, עד שקשה להבחין היכן השמים והיכן המים. דומה, שהשמים בהירים, דומה שהשמש מאירה וזורחת. אין ענן ואין רוח – ומדוע כה סוער הים? על מה רוגז כל כך הזקן? מדוע הוא מטלטל כל כך את האוניה לכאן ולכאן, למעלה ולמטה? ואולי רק נדמה לו? אם כן, מדוע אין בכוחו להרים את הראש? להניע אצבע? מדוע חש הוא ברע מרגע לרגע עד כדי להתעלף? להתעלף? – לא. למות, למות, למות!

והוא מאמץ את ראשו מלא-האדים. הוא רוצה להיזכר – כמה ימים כבר נמצאים הם כך בין מים לשמים – ואין הוא מסוגל. הוא אף אינו מסוגל להיזכר מאין ולאן הוא נוסע. יתירה מזו: הוא אף שכח את שמו. שהוא קרוי ראפאלסקו – זאת הוא יודע. אך מהו שמו האמיתי – אין הוא יודע, אפילו את ראשו תסירו, אוי הראש! הראש!

“אתה חש לא-טוב, אולי תלך לשכב אצלך ב’קבין'? בוא.”

כך אומר לו ניסל שוואלב ורוכן מעליו ומביט במסירות לתןך עיניו. אבל ראפאלסקו מביט בו בעיניים שכאילו אינן מכירות אותו: מי אומר זאת? מיהו העומד מעליו? הוא רוצה להתיישב ואינו מסוגל. הוא אוזר את כל כוח זכרונו: ריבונו-של-עולם! מה מתחולל בו? היכן הוא מצוי בעולם? על שום מה אין הוא מסוגל להיזכר בשמו שלו? הרי קראו לו לפנים בשם – חבריו ב“חדר”, אחים ואחיות בבית. ואבא-אמא.. אבא-אמא? היכן הם עתה?..

“שמע בקולי. הגש לשפתיך כוסית קוניאק וייקל לך.”

ראפאלסקו אינו מבין כלל מי עומד מעליו. מי מביט לתוך עיניו? נדמה, אדם מוכר, עיניים מוכרות… ומי הוא האדם?.. מדוע כה כבד ראשו עליו? מי נאנח כך? – האוניה היא הנאנחת. מי שורק כך? - הרוח היא השורקת. והגלים רודפים זה אחר זה. הנה מתרוממים הם בגובה בתים, והנה נשפכים הם כמו חול לרסיסים קטנים. פתאום מתנפץ רעם, וברק עף לפני עיניו. חלומות! הרעם איננו רעם. הים הוא המדבר כך. הגלים הם הסואנים כך, מתרוממים ומתרסקים. הברק איננו ברק. הבוהק הוא של השמש, שנתן לקרן אור שתטבול במים המשתכשכים של הים הנרגז, המשתולל.

“שמע בקולי, מצוץ חתיכת לימון, ותחזק מעט את הלב”…

אהא! הוא כבר יודע מי הוא. זה הוא הולצמאן? ברנארד הולצמאן? ומדוע פניו כה אדומים ושמנים ורעננים? ביד אחת הוא מחזיק בקבוקון קוניאק ובשניה לימון, והוא מתחנן אל ראפאלסקו, שיטעם משהו:

“שמע בקולי, חתיכת לימון בפה, או תן לי את היד, הישען עלי, ואוליך אותך למטה, אליך, ל’קבין'… אה, מיסטר קלאמר!”

כך קורא ניסל שוואלב ומפנה את ראשו אל שותפו – מי? מה? יום אתמול כי עבר! מיסטר קלאמר כבר שם, במקום שנמצא איזאק, אחיו של ניסל, שם נמצאת אחותו הנריאטה, שם נמצאים כל בני משפחתו של החזן הלומז’אי. כל אלה שוכבים, כל אחד בפני עצמו, על מיטתו, ונאנחים, ונושמים בקושי. ורואים את מלאך-המוות פנים אל פנים. ורק אחד, ניסל שוואלב, עומד איתן על רגליו. ניסל שוואלב הוא היחידי מן החבורה כולה, מן הלהקה הנודדת החדשה, הנוסעת לאמריקה – האיש החי היחידי, שהוא רענן וער.

ונוהם הים, וסואנים גליו ופורצת סערה עם גשם ושלג. והרוח מצליפה על הפנים ומגרשת את שארית הקהל מעל הסיפון – חוץ מהדיילים והמלחם, שכבר התרגלו לתופעות כאלה, וחוץ מהקברניט שתחב מקטרת לתוך פיו והוא מביט בחיוך יבש על הים המרוגז כמו על קונדס שובב. ונישא היצור הלבן, הענקי, הקרוי אוניה, ושמו “אטלנטיק”, בעקשנות משונה, הלאה-הלאה, לתוך האינסופיות העמוקה, הרחבה, הגבוהה, המורכבת משמים ומים, ממים ושמים – בלי ראשית ובלי אחרית.



פרק תשעה-עשר: יד אשה

קמעה-קמעה החל להתעורר מחלום הבלהות, והאד החל אף הוא להתנדף אט-אט מראשו, ואז חש יותר משראה שהוא מופשט מבגדיו במיטה, בתא, ויד של מישהו מונחת על מחו, יד עדינה, יד חמה של אשה, אך ידה של מי, מי היא האשה – זאת לא ידע.

שהוא נמצא על המים – זאת הרגיש לפי ריחו החריף של הים הנרגז ולפי סאון הגלים, שבמשחקם כחיות פרועות לאור השמש, עדיין סערו, טילטלו את האניה בגובה בתים, דפקו באשנבו של ראפאלסקו – שיקום, ייצא אל הסיפון ויסתכל בפלאי אלוה: “די, כבר די לישון!” כך, דימה מדברים אליו הגלים, והוא אוזר את שארית כוח זכרונו, את מיט הזכרונות שלו, והוא חושב: "איך הגיע לכאן? דומה שה לא כבר היה על הסיפון, ישב בכיסא בנוח, התפעל מן הטבע האלוהי, התחמם בשמש המפנקת, שהתקפה בקצף הגלים המשחקים, המתרוצצים משני עברי האוניה, והביט לתוך האינסופיות העמוקה, הרחבה, הגבוהה, המורכבת משמים ומים, ממים ושמים – ללא ראשית וללא אחרית… הוא רוצה לשבת, אך מפחד הוא שמא ישוב ויפול. לפקוח כליל את העיניים – מפחד הוא, שמא יסתחררו שוב בראשו האוניה עם הים ועם העולם כולו, כמו עד עכשיו. והוא פולט אנחה כבדה: “אוי, הראש! הראש!”

“עדיין הראש?”… שומע הוא קולה של אשה, קול מוכר, אך אין הוא יודע מי היא. והוא חש ביד, יד אשה עדינה, חמה, המלטפת את מצחו, גורפת את שערותיו הפזורות כלפי מעלה – מי היא?.. ידה של מי?.. והוא נזכר שלפנים – אין הוא זוכר מתי – הרגיש בדיוק כמו עכשיו, יד אשה, שליטפה בדיוק כמו עכשיו את מצחו וגרפה את שערותיו למעלה.

אחותו של הולצמאן. זו היא זלאטקה…

הדבר היה באחד הימים, בשעות בין-הערביים. ראפאלסקו שכב על הספה בחדרו וחלם בהקיץ את חלומות-הזהב המתוקים שלו. חלומות-הזהב המתוקים שתמיד תופסת בהם מקום בראש בתו של החזן – רייזל.

איש לא היה אז בבית – נזכר – רק הוא וזלאטקה. מעולם לא היה לבו מר עליו כמו אז, בשעת בין-הערביים. געגועים מוזרים – זוכר הוא – התגנבו אז לנפשו ולחצו וכבשו ומשכו כבצבת. התחשק לו לבכות.

האם בכה? – אין הוא זוכר. הוא רק זוכר שזלאטקה הופיעה על-ידו וליטפה את מצחו, כמו שמלטפים עתה, ברגע זה, וגרפה את שערותיו הפזורות כלפי מעלה, כשם שגורפים עתה, ברגע זה. וחום מוזר השתפך לתוך כל איבריו. הוא הרגיש, כך הוא זוכר, יד חמה של אחות נאמנה, והוא רחש לה תודה לאין שיעור. הוא חיבק אותה – זוכר הוא – בידו, משך אותה אליו, הסתיר את פניו בחיקה ובכה, בכה זמן רב, שפך לפניה את מר לבו, הכניס אותה לקודש-הקודשים שלו, גילה לה את סודו הקדוש-קדוש. הוא סיפר לה, שיש אחת בעולם שהוא אוהב בכל מאודו, שלמענה הוא מוכן ללכת באש ובמים, שאינו מסוגל לשכוח לא בחלום ולא בהקיץ… “מה שמה והיכן היא?” – שאלה אותו אז זלאטקה חרש, וקולה – זוכר הוא – רעד, והיא עצמה רעדה בשעת מעשה. מה שמה – לא רצה לומר. אך היכן היא? אה-הא! אילו ידע היכן היא! אילו ידע, זה כבר לא היה כאן עם הלהקה הנודדת. לא היה נע-ונד כלל, כמו שהוא עכשיו. הוא היה עף אליה, לשם, היה עוזב הכול ונוסע אליה, כיוון שהבטיחו זה לזה בן-צדק לפני זמן רב, בימי הילדות, “שיהיו במקום אשר יהיו, ושיקרה בהם מה שיקרה – יהיו תמי ביחד, תמיד ולעולם!”…

לא. אין הוא יודע היכן היא. הוא רק יודע שהיא מפורסמת, שהיא גדולה, שהיא עשירה, זמרתה קנתה לה שם בעולם. “את השם פאטי שמעת? אז היא עולה על פאטי!” – “אין להשוות!”

כך, זוכר הוא, שיבח את רייזל שלו לפני זלאטקה, המטיר עליה שבחים, לא חסך צבעים בהירים. מן מלאך, מלאך אלוהים!.. והוא נהנה, זוכר הוא, שמצא לפני מי לשבח, להתפאר באהובתו. שהרי מי עוד ירצה להאזין לו כך, כמו זלאטקה זו? וכי אינו רואה שכל מלה שלו קדושה היא בשבילה, תורת משה? וכי אינו מרגיש אך דופק לבה? וכי אינו מרגיש איך איך מפרפרת היא בידיו כציפור.

מה שחוותה זלאטקה המסכנה בשעת מעשה, אין ראפאלסקו יודע. מה זה נוגע לו? העיקר הוא ששפך את לבו לפניה, שגילה לה את סודו והוקל לו בנפשו.

כשגילה לזלאטקה את סודו, גילה לה יחד עם זה גם מה שהוא חושב לעשות בבאות. הוא סיפר לה את כל תוכניותיו הכמוסות. איך ייפגש אי-פעם עם אהובתו והם יתאחדו ולא ייפרדו עוד. לעולם לא! ובשעת מעשה – זוכר הוא – חיבק את זלאטקה בשתי ידיו ולחץ חזק-חזק אל לבו וקיבל ממנה הבטחה, כי כאשר יתאחד עם רייזל שלו (בינתיים פלט מבלי-משים את שמה – מילא!), יטול אליו גם אותה, אל זלאטקה], הואיל והוא מרגיש, שזלאטקה נאמנה ומסורה לו, כאחות, כאחות מלידה.

“נכון שאת נאמנה לי כאחות?” אומר הוא לה ומחבק אותה בחמימות, וביתר חום משמחבקים אחות… אך זלאטקה שותקת. ראפאלסקו אינו מבין למה שותקת זלאטקה. מחבק הוא אותה ביתר חוזקה ושואל אותה למה אין היא עונה לו. כלום טועה הוא? כלום אין היא אוהבת אותו? “לא אוהבת?!”…

וזלאטקה מתנפלת עליו, מחבקת אותו ומנשקת, ודמעות נוזלות, נוזלות מעיניה.

“אז מדוע את בוכה, טיפשונת? מדוע את בוכה? מדוע את בוכה?”



מאז, זוכר ראפאלסקו, היה רוצה להישאר לבדו עם זלאטקה, לדבר עמה על רייזל. והדבר לא היה קשה לו, כי הולצמאן – כך נדמה לו – נקט את כל האמצעים שיישאר בתכיפות מירבית בשניים עם זלאטקה. כך היה נדמה לו. ואולי טעה? לא. אין הוא טועה. כי לשם מה היה הולצמאן פורש פתאום, משאיר אותו לבדו עם אחותו, חוזר, מציץ, לראות אם הם ישובים ביחד, ושוב הולך לו?.. הו, הולצמאן! הולצמאן! מה קשה היתה לו הפרידה מהולצמאן! מה קשה!..

“כבר הגיעה השעה לקום, יקירי! כבר נראית יבשה… בקרוב נהיה באמריקה, יקירי, יפה שלי, יקירי!”…

קול מוכר, קול אשה… מי מדבר מעליו?.. מי מכנה אותו “יפה”, “יקירי”?.. אך הוא עדיין מפחד להתיישב – שלא יפול אחורה. עדיין מפחד הוא לפקוח את העיניים – ששוב לא תסתחרר בראש האוניה, עם הים, עם השמים, עם העולם כולו, כמו עד עכשיו. והוא שוקע בתוך מחשבותיו, הכבדות כעופרת. והוא שוב חווה את הרגעים הקשים של פרידתו מהולצמאן. והוא מכה עצמו על-חטא.



פרק עשרים: היה שלום, ברנארד!

זה היה בבוקר, בבוקר קר מעונן של גשם וצינה ושל “פוג”, כשם שקורה בלונדון העשנה והבכויה.

חפציו של ראפאלסקו כבר היו ארוזים, והוא עצמו כבר היה מוכן לנסיעה, מוכן מכל הבחינות: אחרי שאכל, התלבש, הצית סגאר-הבאנה, הזמין “קב” ורץ רק לרגע – להיפרד מהולצמאן.

“ה‎‎‏‎‏ֱיֵה שלום, ברנארד!”

“סע לשלום”, ענה לו הולצמאן בעיניו, הואיל והדיבור נאסר עליו באיסור חמו. אח! אילו מותר היה לו להולצמאן לדבר, אילו יכול הולצמאן לומר לפחות משהו, משהו מפולפל – להתרגז, לגדף כראוי, כמגיע לו, לקלל נמרצות כפי שהוא יודע – כי אז הוקל לו לראפאלסקו בהרבה, כך נדמה לו. לא. הולצמאן רק תקע בו את עיניו החדות, המחודדות, ואוי – כמה עצבות, עצבות לאין קת היתה במבט הזה! והולצמאן רק הושיט לו יד יבשה מחודדת, וכפי שנראה לו לראפאלסקו, יד חמה מדי.

מעולם לא רצה ראפאלסקו למהר ולהיפרד מהולצמאן, כמו ברגע זה. והיתה לו האפשרות ללכת משם, לעלות על הקב" – והיה שלום… אך במקום שיפנה אל הדלת, שב והתיישב על כיסא ליד המיטה, שבה שכב הולצמאן מכוסה בגלימה המפורסמת וקדח. וריח תרופות חריף עמד בחדר, ריח של בית-מרקחת, של בר -בינן…

מאז התוודע ראפאלסקו להולצמאן,, לא מצא ותו במצב רע כמו הפעם. המוות נח על שפתיו, ניבט מבעד לעיניים המחודדות הכבויות, נמתח על אוזניו המחודדות-המתות, וריחף על-פני החדר כולו. ברגע ההוא תיאר לעצמו ראפאלסקו איך ישכב ידידו הולצמאן על הרצפה ורגליו בכיוון הדלת, מכוסה כולו בגלימה. הפנים המתות לא ייראו, רק קצות הרגליים יבלטו. ונר קטן יבער למראשותיו. ומשני עבריו על הרצפה יישבו האם שרה-ברכה והאחות זלאטקה, יבכו אותו, יפכרו את ידיהן ויקראו בניגון רשימה שלמה כ“מענה-לשון”: “בני רחימאי! אחי היקר, הנאמן! על מי אתה משאיר או-או-אותנו?”…

הוא זוכר אותו, את הניגון העצוב הזה מימי הולנשט – לאה אשה-החזן ביכתה באחד הימים את אמה הזקנה, שמתה בגיל שבעים וכמה. ונדמה לו שהוא מרגיש כאן את המוות, ריח של תרופות, של בית-מרקחת, של בר-מינן – ומתחשק לו ברגע זה רק לרוץ, לרוץ לכל מקום שבעולם.

אך במקום שירוץ הוא נשאר יושב, רוכן מעל הולצמאן ומדבר אליו בחום כזה, בידידות כזאת, והוא מנחם אותו ומבטיח לו, שמיד עם בואו לאמריקה, יכתוב לו מכתב, כל יום יכתוב לו מכתב. וכשרק יקום הוא, הולצמאן, ממיטתו – והוא יקום חיש מהר – יקח את אחותו ואת אמו ויסע ישר אליו לניו-יורק, יש אליו…

ראפאלסקו משפיל את מבטו אל חודי מגפיו. הוא חש כי פניו בוערים, מחמת השקר שהוא אומר, השקר הגדול! הולצמאן לא יחלים לעולם. לאמריקה לא יסע לעולם. גם אילו החלים והיה מסוגל לנסוע, לא היתה הלהקה החדשה מסכימה לקחת אותו עמה, לא אותו, לא את אחותו – הכל שקר, שקר וכזב! אבל ראפאלסקו החל לשקר והוא מוסיף ומשקר, בנשימה אחת. “ודאי שיותר הגיוני אילו נסעה האחות תיכף עם כל החבורה, אלא שאין היא יכולה. איך יכולה היא לעזוב את אחיה לבדו בלונדון?”…

הולצמאן תופס אז את ידו של ראפאלסקו ונדלקות עוניו המחודדות, ובחזהו פועל חרחור: “יתומה, מסכנה היא, יתומה”… יותר אין בכוחו של הולצמאן לבטא. דמעותיו חונקות אותו.

“היה שלום, ברנארד!” אומר לו ראפאלסקו שוב, בפעם האחרונה, מרוצה שהוא כבר מעבר לדלת ואינו רואה עוד את הולצמאן המת-למחצה ואינו חש עוד את ריח התרופות החריף, את ריח בית-המרקחת, את ריחו של הבר-מינן… הוא מתבונן סביבו ומודה לאלוהים שברגע זה לא פגש לא את זלאטקה ולא את הזקנה שרה-ברכה. היכן הן?… שיחכה להן? לא. הוא ייטיב לעשות אם ימהר לנסוע. מתחשק לו לרוץ, לרקוד, אך הוא מתאפק, פוסע פסיעות איטיות, מתיישב לאט ב“קב” הגבוה, החוטף אותו ומוביל אותו מהר אל תחנת הרכבת. שם מוצא הוא את כל החבורה: שני האחים שוואלב עם האחות הפרימדונה והחזן הלומז’אי עם בני-הבית המוסיקלים… “למה כה איחרת. אנו עלולים להחמיץ את האוניה”…

רק כשהוא עומד על סיפונה של האוניה “אטלאנטיק”, והיא מפליגה במסאותהמפטון בנחת, בגאווה, בכבוד עצמי, בהידור, רק אז הוא נושם ביתר הרחבה. גם מזג האוויר יפה כאן. כאן אין העננים הקרים עם ה“פוג” הסמיך של לונדון הקרה. בידידות משקיפה השמש הנחמדה מן השמים הזכים. חרישי וחלק כזכוכית הוא הים. ומחליקה האוניה על-פני המים, בקושי נוגעת בגלים המתחילים להופיע, מתכופפים ומשתחווים, נוחים למראה, מוסרים דרישת-שלום מן הים הגדול הרחב, הנע ועומד במקום אחד מעולם ועד עולם. וחום נעים נמסך לוך כל איבריו של ראפאלסקו. הוא מרגיש את עצמו חופשי. הוא נודע לשם, לשם, אל אהובתו, אל אהובתו היחידה… אך פתאום מופיעה על-ידו הנראטה שוואלב, מהודרת כתמיד ומקושטת בכל יהלומיה האמיתיים והמזויפים, כתמיד, היא מושיטה לו יד, והם פונים לטייל על הסיפון. הנריאטה נתלית בזרועו; היא מסתכלת לתום עיניו וצוחקת בצחוקה הרועם, ההולם ומתגבר ומגלה לעיני כל העולם את שיניה הפניניות היפות. וכל הקהל מלווה בעיניו את הזוג הזה ורוצה לנחש, מי אלה: אח ואחות? חתן וכלה? ואולי בעל ואשתו?..

כך נפרד גיבורנו מידידיו, מידידיו הקרובים ביותר, מהולצמאן שהיה נאמן לו כאח, ומאחותו של הולצמאן, שהיתה מסורה לו כאחות, יותר מאחות… “היה שלום, ברנארד!” – זה כל מה שמצא ראפאלסקו לומר לידיו ברנארד הולצמאן.



פרק עשרים ואחד: נשיקה של ביש-מזל

אם כלפי אחותו של הולמאן נהג ראפאלסקו כאח, הרי לא ידע איך ינהג כלפי הפרימדונה שוואלב. מאז ומתמיד רקדה הנריאטה סביבו, התגנדרה, ערכה לו תכופות משחקי ברוגז. במעמקי לבה היטיבה לדעת שהוא קר כקרח כלפיה, אך לפני העולם התנהגה כאילו הוא מאוהב בה בכל נפשו, וכאילו היא כבר כלתו הבלתי-רשמית.

על כך ידעו הכול. אפילו שוחחו על שבירת צלחות ועל העמדת חופה. אבל איך עושים זאת? קיימת צרה ושמה הולצמאן. האחים שוואלב נוכחו לדעת, שכל עוד ראפאלסקו קרוב לידידו האימפרסריו, לא יניח הולצמאן שהבחורון יפול בידי אחותם. הם החלו לחפש אמצעים איך להיפטר מן ה“שלומיאל קצר-הנשימה” (הולצמאן). ואלוהים היה בעזרם. הם הצליחו מכל הבחינות, יותר משרצו. לא רק שלא היו צריכים לשדל את ראפאלסקו שיסע עמם לארץ-הזהב, אלא ראפאלסקו עצמו, כששמע שהם מתכוננים לנסוע לאמריקה כמעט פנה אליהם והודיע שהוא רוצה להצטרף אליהם. האחים שוואלב היו ברקיע השביעי: “נראה שהבחורון נתפס כראוי בטיפשונת שלנו!” – כך החליטו האחים הללו ביניהם. שוטים שכמותם! הם לא ידעו למי הם חייבים תודה. הם לא ידעו שאותה בריינדלה קוזאק, שהזמינה את אחותם הפרימדונה לניו-יורק, היא גם משכה לשם את ראפאלסקו, בגלותה לו ששם נמצאת עתה אהובתו, בתו של החזן מהולנשט. והאחים שוואלב נדברו, שמיד עם בואם לאמריקה, מעמידים “ארבעה כלונסאות” – ונגמר העסק. בינתיים צריך הדבר להיות בגדר סוד, אסור שציפור תדע.

ברור שלא על הכול נאסר לדעת את הסוד. יש כאלה שמותר לגלות להם את הסוד, ויש כאלה שאסור לגלות להם. למשל, מפני מידטר קלאמר, כידוע לנו, אין ניסל שוואלב שומר שום סוד. מיסטר קלאמר היה הראשון שניסל שוואלב גילה לו את התוכנית המזהירה. מיסטר קלאמר האזין לו, כדרכו, בעיניים עצומות, מחליק באבע אצבעות את זקן-הרצל שלו, וכשהשתתק הלה, אמר מיסטר קלאמר, שלו אין הדבר בגדר חדשה כלל, הוא יודע זאת מזמן, ואין לו שום התנגדות לשידוך, אלא זאת, שאסור להשהות את הדבר. חת-שתיים-שלוש, איך אומר האנגלי" “סלוֹאוּ אֶט סטארט פאסט אֶט אֶנד”.112 צריך למהר ככל שניתן, קודם לשבור צלחות ותיכף לאחר מכן להעמיד חופה, אז יהיה “אול-רייט”. כיוון שחבורת השרקנים (כוונתולשחקנים) הם עם, שפי-פו-פא!

מיסטר קלאמר שלף את ארבע אצבעותיו מתום זקן-הרצל שלו והניע אותן באוויר שלוש פעמים לכאן ולכאן – כדי להראות מהי חבורת השחקנים.

אותה דעה בעניין העמדת חופה הביע גם החזן הלומז’אי, שעמו הסתגר ניסל שוואלב למטה במרתף, בחדר מיוחד ובסודי-סודות מסר לו את תוכנית הזהב שלו. וכיוון שחדר זה היה ה“קיצ’ן” שאשת החזן הלומז’אי בישלה שם “דינר”, כבר פסק הדבר להיות סוד גם לגבי האשה וילדי החזן. כל בני-הבית כבר ציפו לזמן שישברו צלחות ויעידו חופה.

רק אדם אחד לא ידע ולא היה לו מושג מכל זה. זה היה ליאו ראפאלסקו. אף לא עלה במחשבתו במה מדובר. ראשו ולבו היו שם, במקום שנמצאת בתו של החזן, רוזה או רוזאליה ספיבאק, שאליה הוא שואףבכל מאודו, שאותה הוא רואה בחלום ובהקיץ, ושבגללה החליט לנטוש את מיטת-הדווי של ידיו הוותיק הטוב הולצמאן, אשר הפקיר עצמו למענו, ואת אחותו שכלתה כנר, לא יכלה אפילו להיפרד ממנו… הה! אלו מעשים רעים עשה בזמן האחרון – אין הוא יכול לסלוח לעצמו.

ובשכבו עתה אצלו ב“קבין”, כשהחל קמעה-קמעה להתאושש, חשב לעצמו: “איך יכול לרדת לשפל המדרגה, להתנהג באופן כה מכוער עם ידידיו הטובים, הקרובים ביותר, עם אנשים חפים ופשוטים?”

כקליידוסקופ, כפנורמה של כל מיני תמונות, אחת שחורה מחברתה, עוברים לפניו כל חייו עד עתה, ואין הוא רואה בהם אף נקודה בהירה אחת. רק אפלה, ק נבלה, רק פשע, פשע: מאבא גנב… מהבית ברח… את אמא הרג… להולצמאן שיקר… את זלאטקה רימה, רימה בצורה מכוערת, התחפש לאח, הבטיח לה אהבה, שבר לב צעיר ותמים… ועתה נוסע הוא לארץ לא-מוכרת לתמיד, לתמי! הוא שפל שבשפלים. ראוי הוא לשנאה, והוא שונא את עצמו בשעה זו, והוא מכה-על-חטא, והוא נמאס על עצמו, נמאס ומאוס! “אוי, הראש! הראש!”

כך שואל אותו קול מוכר, קול של אשה, היושבת ליד מיטתו, מניחה את ידה על מצחו, מלטפת אותו וגורפת את שערותיו הפזורות אל ראשו כלפי מעלה ומביטה לתוך עיניו בחום כזה, בחביבות כזאת ובידידות כזאת. מי היא? הוא מרגיש ריח של פודרה ובושם, מיני בושם מוכרים. הוא מוכן להישבע כי זו היא הנריאטה שוואלב. הוא פוקח עין אחת, שניה, ורואהלפניו פנים מוכרים מפודרים בלובן ושפתיים צבועות באדום. בן, זו היא הנרריאטה שוואלב; הפנים המפודרים הרחניים קרובים, קרובים מאוד אל פניו. עיניה מביטות עמוק לתוך עיניו, והשפתיים הצבועות באדום לוחשות אליו חרש מקרוב: “יקירי! יפה שלי! יקירי!”…

ברגע זה נשכח הכול, נשכח שזה עתה היכה-על-חטא. נשכח אפילו לאן ולמען מי הוא נוסע והיכן הוא. ומי הוא. והוא נדרך אל היד המלטפת אותו, ואל העיניים המביטות בו, ואל השפתיים הלוחשות: “יקירי! יפה שלי! יקירי!” עוד רגע, הווא מחבק אותה בידיו, עוד רגע – ושפתיה האדומות רוכנות אליו ביתר קירבה ומתמזגות עם שפתיו וגוועות בנשיקה ארוכה-ארוכה.

יש לחשוש שנשיקה זו לא תעבור בלא תוצאות לגיבורנו. זו היתה, אם לא נשיקה מחושבת, הרי נשיקה לצורך עדות, כי מדוע הופיעו פתאום דווקא ברגע זה מאחורי הדלת שלושה אנשים: ניסל שוואלב, מיסטר קלאמר והחזן הלומז’אי?..



פרק עשרים ושניים: אמריקה! אמריקה!

מכל ההנוסעים שהגיעו באותו יום לניו-יורק באוניה “אטלנטיק”, איש לא נדחק כל כך מהר אל היציאה, לא היה כה מודאג, לא היה עצבני-מרוגז, כה משוגע-אומלל, כמו אחינו בני-ישראל. והדבר קל מאוד להבנה: הרי חלק-הארי של הנוסעים היהודים הם מן הסוג הקרוי “מהגרים”. הרי אלה הם אנשים הבאים לאמריקה כדי למצוא בית חדש במקום הבית הישן, שנהג בהם באופן כה מכוער והשליך אותם החוצה ללא רחמים… והם מצפים לארץ החדשה כמו למשיח. וכולם מצטופפים כצאן. הלב דופק. הדופק מגיע למאה ועשרים. “ריבונו-של-עולם, אל חנון ורחום! מה מחכה להם כאן, בארץ הברוכה הזאת??”…

לעתים רחוקות-רחוקות מצוי ביניהם מי שאין לו בניו-יורק בן או בת, בעל או אשה, קרוב משפחה, ידיד, מכר, המחכה לו על החוף ומוכן לקבלו מן האוניה, כדי להקל עליו את העינוי הצפוי לו בתחנה הראשונה הקרויה בשם נאה: “אי הדמעות”.

זהו – לגבי המהגרים היהודים – מין אסון, חיבוט קבר, מעין קדם-גיהינום, שאנשים חוטאים מוכרחים למרק שם את נשמותיהם, כדי שיוכלו אחר-כך להיכנס לגן-עדן. לפנים היה קדם-הגיהינום הזה קרוי “קאסל גארדן”, היום הוא קרוי “אליס איילנד”. השם התחלף, אבל הצרות והיסורים, האנחות והדמעות, הבזינונות ושפיכות הדמים נשארו כמקודם, ויישאר, בעזרת השם, מן הסתם, גם להבא, כל עוד ישלטו בני-אדם בבני-אדם, כל עוד יוכיחו בני-אדם מפעם לפעם שעדיין מתגלים בהם תכונות של חיות…


*

בין כל יתר הנוסעים, שעלו על הסיפון כדי להסתכל על ארץ-הזהב, לעת עתה מרחוק, היו גם השחקנים הנודדים של להקתנו הנודדת “קלאמר, שוואלב את קומפ.”. תענוג היה לראות המהגרים העליזים הללו, שהתהדרו, כל אחד לפי טעמו ומעמדו, התכוננו לקבל את פני ארץ-הזהב של קולומבוס כראוי, בחגיגיות.

האחים שוואלב לבשו בגדי-החג היפים ביותר, קודם כול התגלחו היטב, לא הותירו חתימת שיער על הפנים – למה לי זקן? למה לי שפם? הכול חלק ונקי, כצלחת. אף-על-פי-כן היו לאחים פנים שונים. אחד (ניסל) נראה כגרמני, נקניקן, ביום א' הקדוש, והשני (איזאק) דמה לרב-טוראי רוסי, שזה עתה סיים את השירות ונשבע לעצמו שלא יוסיף לשתות יי"ש, אלא בירה בלבד.

מיסטר קלאמר, לעומת זה, עלה על שניהם. הוא סירק היטב את זקן-הרצל שלו ימינה ושמאלה, משהו בדומה לסקובלב.113 הכותונת הלבנה כשלג והעניבה מתחת לסמוקינג, הגזור לעומק, עשויות היו להוסיף לו חן של ג’נטלמן אמיתי, לולא הזכיר מראהו מלצר ראשי במלון מדרגה גבוהה. כשחלף במסעדה עם המראות הציץ על עצמו במראה, נעצר לרגע, כנראה מרוצה למדי. משוכנע היה שבכל האוניה הוא אולי היפה בגברים. ואדרבה, נראה מה תאמר ניו-יורק? אולי יש באמריקה יפים ממנו, ואולי לא?.. מיסטר קלאמר לא יכול להתאפק מלומר לעצמו בחיוכון צנוע:

“מיסטר קלאמר! אתה ‘אול-רייט’”…

שונה לחלוטין היה השותף הרביעי של החבורה הזאת. אנו מתכוונים לחזן הלומז’אי. החזן הלומז’אי, אף-על-פי שעזב את פולין לפני זמן רב, וא-על-פי שאין זכר לפיאותיו,, ואם תבטיחו לי שהדבר יישאר בינינו, אספר לכם סוד, שסברה היא שבמקום שמתחיל הזקן אצלו… אך למה לנו להשמיע לשון-הרע? בקיצור, הוא הוציא את הקפוטה החזנית השבתית הישנה עם אבנט המשי, את החזיה רכס עד למעלה, ואת פניו מתח כמתוך יראת-שמים, עד ששני השוואלבים ומיסטר קלאמר לא יכלו להתאפק ושלושתם ירו שאלה:

“מה זה?”

“אמריקה!” השיב להם החזן לא יותר ממלה אחת והסביר להם את הדבר: “אמריקה, מבינים אתם, אינה יורופ, וניו-יורק אינה לונדון. אמריקה היא מדינה של ממה-נפשך: אם שחקן אתה – היה שחקן, ואם חזן אתה – היה חזן. הבנתם?”

אם הבינו או לא – אין לדעת. אבל החזן הלומז’אי הלך בדרך המעשית: עד שיתחילו ילדיו להרוויח כסף באמריקה, עד שיתחילו השחקנים לגרוף זהב בארץ-הזהב, ימהר הוא ויעבור לפני התיבה (“ימים-נוראים” אחר כותלנו) לפני יוצאי עירו, יהודי לומז’ה, שהזמינו אותו הנה יחד עם בני-ביתו. תודה לאל, הוא חש עצמו עדיין במלוא כוחו. על הים לא איבד כלום מכליו. להיפך, הוא מרגיש שהמסע באוניה זיכך במקצת את קולו, וכבר מרגיש הוא דגדוג בגרונו, וסלסולים פוקדים אותו, וכל הבוקר הוא חש דחף לזמר, מן הרגע שהחלו לראות את היבשה מרחוק. בקיצור, החזן הלומז’אי חש את החזן שבו, ולכן התלבש כחזן והעלה על עצמו את פני החזן, כמו שיאה לחזן לפני “ימים-נוראים”.

גם אשת-החזן התלבשה חגיגית. למעלה, מעל לפאה הצהובה, מטפחת משי, קשורה בשני חודים, רק את שתי האוזניים חשפה לראווה. ראשית, למען יראו את עגילי-הכסף המוזהבים, המתנועעים אצלה עוד מימי חתונתה, ושנית, למה לא יבלטו, לפחות, מעט משערותיה הבלונדיות? וכי יודעת היא איזו מדינה היא אמריקה? מי יודע מה מתקבל שם יותר: צניעות או חציפות? אולי נחוצות שם שתיהן? כלום מקשין על אמריקה?..

לעומת זה, ילדיהם, בני-הבית המוסיקליים, לבושים היו בסגנון אירופי. כולם, מגדול ועד קטון, היו לבושים ילדותית: מכנגיים קצרים על ירכיים עבות, מותניות קצרות וכובעונים קטנים על השערות הארוכות. מכנסיים קצרים ושערות ארוכות – זה היה מראהו של כל “ילד-פלא” מפורסם: הוברמאן ופידלמאן, וגרישה סטלמאך, כל עוד ניתן להסתיר את הזקן והשפם, שבזמן מסוים הם מתחילים, כידוע, לבצבץ ולצמוח במהירות, עד כדי צורך לקצר, לגלח, ולעשות ככל העולה על הדעת!

איש כדרכו, אבל בני-הבית המוסיקליים היו מרוצים מן הנסיעה יותר מן השאר. להם ציפה בארץ-הזהב מה שלא ציפה לאיש. כשבישרו להם את הבשורה הטובה, שכבר נראית היבשה, מיהרו עולם לעלות על הסיפון, חיבקו זה את זה, הניחו יד על יד רעהו, וכולם יחד, כאילו נדברו תחילה, השמיעו פזמון אמריקני לפי קצב הגלים, שהלמו עתה בחרון מופחת, אך בקצב מוגבר:

“אמ-רי-קה! אמ-רי-קה!”…



פרק עשרים ושלושה: רגוע הוא הים

רגוע היה הים ליד חופי אמריקה, כשהיתה האוניה לא רחוק מניו-יורק. לא חרישי, אבל רגוע. הים הנרגז, כשהוא נרגע, מתנשם הוא כחיה ענקית. גדול הוא הים, כשהוא פורץ במשחקיו ומשתכשך בכל גליו. יפה הוא הים כשהוא נרגע, מלא-הוד, יופי טבעי.

שלל גוונים, כל הגוונים שבטבע הנדיב, השתקפו בו עתה להרהיב את עין הנוסעים שקמו לחיה, לגמול להם על הימים הקשים של הנסיעה המעייפת. ולבבות האנשים מלאו רחשי-תודה לטבע האלוהי והתפעלות מן העוצמה הנצחית, שבראה עולם כה גדול, כה יפה, כה נחמד, כה מתוק. הם סלחו לים, סלחו מכל לב, וכולם שוב נהרו אל סיפון האוניה, שוב החלו מתבוננים ומתפעלים ממעשי אלוהים, שוב היו מרוצים ושמחים, כאילו לא קרה דבר.

אבל אם כל האנשים שבהתקרבם לחופי ניו-יורק היו מרוצים, עלינו לומר על בני הזוג הצעיר, שעמדו חבוקי-זרועות על הסיפון, צמודים זה לזה, שזה היה זוג מאושר, אם לא המאושר ביותר שעל האוניה. על כל פנים, כך נראה הזוג. ויפה היה הזוג, יפה ורענן וצעיר ובריא ומאושר. עיניים רבות הסתכלו בהם וקינאו. זוג מאושר, מאושר!

מי היו בני הזוג הצעירים? מובן שהפרימדונה שוואלב עם אהובה ליאו ראפאלסקו, הם ולא אחרים. אם ראפאלסקו היה מאושר – אין אנו יודעים. אך שהנריאטה שוואלב היתה ברקיע השביעי – זה בטוח.

הנריאטה המאושרת, המאושרת – היא זכתה לכך! זמן כה רב היתה עסוקה בציד הבחור היפה הזה – למן היום הראשון שהכירה אותו בלמברג, עד לזמן האחרון בלונדון. ורק כאן, על האוניה, הצליחה. היא צדה אותו – הוא שלה, הוא שלה!..

איזה ניצחון הוא זה יודעת רק היא, ולא אחר. מעיניה קרן הניצחון הזה. פניה הזהירו מאושר, מאושר גדול ונעלה שאין כמותו. כל איבריה זעקו בקול אחד: “רואים אתם את הבחור היפה, בעל העיניים הטובות הרכות והתלתלים הבלונדיים היפים – רק אל תיתנו בו עין הרע – הוא שלי! שלי! שלי!”

והיא נשענת על זרועו חזק יותר ונצמדת אליו חזק יותר ומביטה מלמטה למעלה עמוק-עמוק לתוך עיניו, רוצה לפרש את האש הזעירה הבוערת בהן, רוצה לדעת במי הוא מהרהר עתה, במי? חה-חה. בה, מן הסתם, אלא במי? הבה, הטריחו עצמכם, טיילו ועברו מקצה האוניה ועד קצה, עברו בכל המחלקות ומצאו עוד נערה יפה כהנריאטה שוואלב, בעלת פנים כה צחים, שפתי דובדבנים כאלה, עיניים יורות זיקים כאלה, המביטות כאילו בקוצר-ראיה, שיניים פניניות כאלה, עד שבצוחקה, כל הגברים כאן הם כפרתה! אדרבה, מצאו עוד אחת כמוה באוניה, שהשמלה מונחת עליה באלגנטיות כזאת, ששערותיה מסורקות בהידור כזה, שכובעונה מתאים כל כך לשערותיה, וצווארונה כה חובק את צווארה, שהכפפה כה עוטפת את כף ידה הקטנה. ולמי תכשיטים כאלה? ואבני-יקר כשלה?

הו, יתכן שכאן על האוניה נוסעות גברות שיש להן אבנים יקרות יותר; למשל, אנגליה כחושה גבוהה זו, ששיני זהב לה, נושאת על עצמה תכשיטים – הנריאטה מותר לה לאחל לעצמה מחצית מרכוש זה: על הצוואר – פנינים, באוזניים – אזמרגדים, תליון של איזמרגדים, על כל האצבעות – יהלומים, ספירים, אבני-אודם ואיזמרגדים, איזמרגדים, איזמרגדים! אך מה הם פני הגברת עצמם? המסכנה! איך זה נראה עליה? איזה חן יש בזה? אילו היתה הנריאטה עונדת, למשל, את האיזמרגדים. הו! אבל איזמרגדים יהיו לה. יהיו לה. שרק יגיעו לאמריקה. שרק יספיקו להסתכל סביבם, איפה הם נמצאים בעולם. שרק יופיע ראפאלסקו על הבימה!.. שרק יופיע בכמה הצגות-אורח יפות, שיראה הקהל איזה אוצר הו – אז יהיו גם יהלומים וספירים, ואבני-אודם, ואיזמרגדים…

“מה אתה אומר על האיזמרקגדים הרבים?”

הנריאטה נצמדת אל ראפאלסקו ואינה מסירה מעל האנגליה את עיניה קצרות-הרואי, כביכול.

“איזה איזמרגדים?” שואל ראפאלסקו.

“מפוזר, עיוור! חה-חה. אינך רואה?”

לא. אין הוא רואה. לא אנגליה, לא איזמרגדים. הוא אף אינו מביט למקום שהיא מראה לו. איזה מלאך מפוזר. חה-חה!

הנריאטה צוחקת, לא מפני שזה מצחיק, אלא כדי להראות פעם נוספת את שיניה הפניניות. והיא מביטה בראפאלסקו במבטה החדש, שזה לא כבר התאמנה בו לפני הראי.

את המבט הזה אימצה לה בלונדון בזמן האחרון מגברת קצרת-רואי בעלת לורניטה. הגברת ההיא נראתה מושכת-סקסית, כשהשקיפה דרך הלורניטה כקצרת-רואי ביותר, עצומת עיניים למחצה ומכווצת גבות. הנריאטה חיקתה עד מהרה את הפוזה הזאת. היא התייצבה מול הראי, עצמה את עיניה למחצה וכיווצה את גבותיה – ומאז נעשה זה נוהג.

“ינטל, מה איתך?” תפס אותה אחיה איזאק בהיותם פנים אל פנים.

“וכי מה, איציק?”

“למה את מעווה פתאום את העיניים, כשאת מביטה?”

הנריאטה הסמיקה, שילחה את אחיה לאדמה, אך לא היתה עוד מסוגלת להביט אלא כאותה גברת קצרת-רואי עם הלורניטה.

היו ימים – לפני ימים לא-רבים – כשראפאלסקו לא היה שלה, רחוק היה מלהיות שלה. בדרכה עמדה זלאטקה, נערת-רקק זו בעלת האף המחודד. הנריאטה עצמה לא הבחינה בדבר, אבל האח איזאק והאח ניסל פקחו את עיניה… יותר מדי בוערות עיני הנערה כשהיא מביטה בו, אדומות מדי נעשות לחייה כשראפאלסקו מביט בה, ותכופות מדי נשארים הם לבדם בשניים… לכך הפנה את תשומת-לבה האח איזאק. יום אחד אמר לה: “בואי, טיפשונת, ואראה לך משהו”… והוא אחז בידה של הנריאטה והוליכה עד הדלת ואמר לה להציץ בעד חור המנעול. אך מה שראתה הנריאטה היה בדיוק ההיפך ממה שהתכוון אחיה. היא ראתה את ראפאלסקו מהלך בראש כפוף לכאן ולכאן ובפסיעות גדולות על-פני החדר, ידיו תחובות בכיסים, ונערת-הרקק בעלת האף המחודד יושבת על כיסא ובוכה… “אחיה – אמר להם אחר-כך – חולה מסוכן. הרופא אומר, שהולצמאן שרוי במצב מסוכן”… תירוץ בשביל נרות שבת" – הסיק איזאק שוואלב, שעקב אחריהם כמרגל אמיתי. כשהאח חולה מסוכן, צריכה האחות לשבת בחיקו של בחור זר ולבכות בדמעות?" – “אתה משקר ככלב!” הטיחה הנריאטה בפניו וטרקה את הדלת. אף-על-פי-כן חדרה התולעת עמוק ללבה, אוי, צרבה, צרבה! – תודה לאל, יצאה מן הגיהינום. עכשיו היא שרויה עמו בלבד. עכשיו אין עוד איש בדרך. אין איש, אין!..

הדבר הראשון שיקרה כשיגיעו לניו-יורק – כך גזרה הנריאטה בלבה – הוא להצטלם עמו בשניים בתנוחות שונות. תנוחה מספר אחת: שניהם הולכים לטייל, חבוקים חזק-חזק. הוא – במעילו העליון ההדור; היא – בנחש ענק על צווארה, הכובעון מוטה הצידה. תנוחה מספר שתיים: הם יושבים זה מול זה ליד שולחנון עגול; הוא אוחז את ידה הקטנה בידו ומביט הישר אל פניה, ואילו היא בעיניים עצומות-למחצה וגבות מכווצות עד מאוד, בדיוק כמו אותה גברת קצרת-רואי עם הלורניטה. תנוחה מספר שלוש: על רגע בהיר שני ראשים קטנים – ראשו שלו וראשה שלה – צמודים זה לזה. כאן כבר צריכות עיניה להיות פקוחות לגמרי ולהביט כלפי מעלה, כמדונה קדושה… תנוחה מספר ארבע… אבל איך מגיעים כבר, איך מגיעים כבר לאמריקה!

“רחוק עוד עד אמריקה?”

הוא אינו שומע. ראפאלסקו אינו שומע מה שאומרת לו הנריאטה, והיא חוזרת אל מחשבותיה בדבר הצטלמות תיכף עם בואם לניו-יורק. אחיה ניסל אפילו אומר, שדבר ראשון שיהיה בניו-יוק הוא – העמדת חופה. לולא התבייש, אומר הוא, היה מעמיד כאן על האוניה – “שכך יהיה לו הרכוש של כולם”. אבל הנריאטה אינה בדעה זו. להנריאטה מתחשק להיות קודם כול כלה, לפחות כמה שבועות. אין לה פנאי? היא ציפתה לכך זמן כה ארוך, מדוע לא תיהנה מתענוג כזה?..

“עוד רחוק עד אמריקה?” שוב היא שואלת אותו. אך הוא אינו שומע אותה. הוא, כנראה, בעולם אחר. כן, בעולם אחר. עוד מעט, עד שתפנה כה וכה, והוא כבר שם, במקום ששאף אליו כל הזמן, כמעט כל ימיו. הנה תיכף, עד שתפנה כה וכה, יראה את ההיא שלא שכח אף לרגע. איך תהיה פגישתם הראשונה בארץ הזאת לאחר שנים כה רבות? האם תכיר אותו? הוא אותה בוודאי יכיר. מצויה אצלו התמונה שמאדאם צ’רניאק שלחה לו זה לא כבר. היא מונחת כאן בכיס חזהו… והוא לוחץ בידו על כיס החזה. והנריאטה משוכנעת שלה הוא מתכוון. שהרי למי אם לא לה?.. היא נשענת עליו חזק יותר, קרובה מאוד, ומסתכלת בעיניו ומתרפקת עליו כחתלתול:

,תיכף נהיה באמריקה, מה דעתך?" שואלת היא בשלישית וסונקת באצבעה על אפו ומצטחקת: חה-חה-חה!

ראפאלסקו זוקף בה עיניו. אין הוא יודע מדוע היא צוחקת; קטעו לו את מיטב מחשבותיו… ברגע זה כבר שכח את זו העומדת שעונה על זרועו. אך היא הזכירה לו. והוא סוקר אותה מראשה ועד כף-רגלה ומהרהר בשעת מעשה: “לשם מה הפלירט הזה?.. מה פתאום התאהב לו בזאת לעת זקנה?.. מצרה אחת נחלץ ונכנס אל האחרת”…

ומבלי משים שוב עולה בדעתו זלאטקה במראה המלאנכולי התמידי שלה, בעיניה הנפוחות מבכי. ומבלי משים נזכר הוא בדבריו האחרונים, המחורחרים בקושי והמוחנקים של הולצמאן בשעת הפרידה: “יתומה… יתומה מסכנה”… היה רוצה לשכוח ואינו יכול; היה רוצה שכל עברו, כל שנותיו המעטות בנדודיו בעולם יישארו מעבר לים, בעולם הישן, כך שיבוא לארץ החדשה צח ונקי כנולך-מחדש בשנות ילדותו הטהורות, הזכות… אך כמו להכעיס אין הדברים נשכחים, וחודרות אל הראש דווקא המחשבות הגרועות ביותר, דווקא העצובות ביותר.

וכדי לגרש מעצמו את המחשבות והתמונות הללו משקיף הוא אל הים. שוב אינו מסוגל לנתק עיניו ממנו. כל הנוסעים שבו ועלו על הסיפון. שוב מהנים את עצמם במראה הים. שוב אינם מסוגלים לשבוע את הדרו וזוהרו. אין ערוך לגודלו כשהוא רוגז, ואין דומה לו ביופי כשהוא רוגע.

רגוע היה הים ליד חופי ניו-יורק. לא חרישי, אלא רגוע.



פרק עשרים וארבעה: החזן הלומז’אי בצרות

כידוע, אין הכניסה לגן-עדן קלה כל כך: תחילה צריך להיטהר, לעבור את כל שבעת מדורי גיהינום.

כמו שם, להבדיל, בגן-העדן העליון, בעולם הבא, כך גם כאן, בגן-העדן התחתון, הקרוי אמריקה. לא לפני כל אדם פתוחים השערים, ולא לכל אדם עולה הדבר בנקל.

אלה היודעים את הסוד – ומי אינו יודע אותו? – נוקטים בעוד מועד, עוד לפני נסיעתם מהבית, את כל האמצעים ודואגים להצטייד בכל הנחוץ. אף-על-פי-כן דופק הלב כבר במרחק קילומטרים רבים מניו-יורק. והלב מיטלטל בין חום לקור. והשיניים נוקשות זו לזו. ומפהקים בקדחתנות, ומתמתחים, ומתקשטים, וסוקרים זה את זה, ומתפללים לאלוהים, שלא להיכשל, חלילה, ושלא יהיה להם “טרובל” בשעת החקירה, שייטהרו חיש מהר, ויעברו את שבעת מדורי הגיהינום של “אי הדמעות” וייכנסו בשלום לשערי גן-העדן, הכוונה – לארץ-הזהב.

שחקנינו התועים, חברי הלהקה הנודדת “קלאמר, שוואלב את קומפ.”, לעגו לכל הטקס הזה. מציאה יקרה – אמריקה! הם היו יכולים להיכנס שלוש פעמים ולצאת ושוב להיכנס. “טיפשים, אומרים הם, בדו מלבם קשיים. אין כל קשיים. ובלבד שאדם יהיה בריא וצעיר ורענן ושמח ולבוש כאדם. וכשיש כמה שטרות כסף להראות ולקרוא במשם של כמה מכרים – הבל הבלים!”

מה, למשל, חושש מפני אמריקה ג’נטלמן כמו מיסטר קלאמר, הלובש סמוקינג הדור, ושאנגלית היא שפת-האם שלו? או ענק כמו ניסל שוואלב, מה יש לו לחשוש? או איזאק שוואלב? על כל המהגרים ייאמרו דברים כאלה!

על האמנים ראפאלסקו והנריאטה אין מדברים. לפני אנשים כאלה – צעירים, יפים, בריאים, לבושי-הדר – הרי פתוחים כל השערים וכל הדלתות. לא נותרו אלא החזן הלומז’אי עם בני-ביתו המוסיקליים.

יסורים יועדו להם! כלומר, גם במקרה זה עשוי היה העניין לעבור באופן חלק. הם כולם, תודה לאל, בריאים ושלמים בכל איבריהם, ויש להם, ברוך השם, תיאבון לאכילה – הלוואי שהיה להם תמיד מה לאכול. אך קרה לו לחזן אסון. והוא עצמו אשם בכך: צריך היה לדעת לפני-כן, שמטופל בילדים כמוהו, בלי עין הרע, צריך להידבר עם בני-לווייתו לפני-כן, שיספקו לו את מעט שטרות הכסף, שיהיה לו מה להראות, אם ישאלו אותו…

הו מצטדק שלא ידע. כסבור היה, אומר הוא, שאמריקה היא אמריקה. ולבסוף היא דווקא, אל יחטא בלשונו, מרושעת יותר מלומז’ה. כמה עניים, למשל, מגיעים ללומז’ה – וכי שואל אותם מישהו, אם יש להם כסף, אם אין להם כסף? דבר נאה!

החזן הלומז’אי הזיע הרבה, המסכן, יותר להבדיל, מאשר ליד התיבה בבית-הכנסת. תארו לעצמכם, עומדים ותופסים יהודי לפתע פתאום, ודורשים שיראה “מוני” איזה מן “מוני”? לדולרים כוונתם, דולרים אמריקניים, סטרלינגים אנגליים גם הם מתקבלים, ואפילו רובלים רוסיים, אומרים הם, מטבע הוא. ובלבד שיהיו. כך הסבירו לו אחר-כך, מאוחר קצת. עליו להראות מזומנים, כלומר שיש לו במה להתקיים בזמן הראשון ולא לנפול למעמסה על אחרים, זרים לו… “על זרים? חלילה!” החל החזן המסכן להצטדק, ככל שיכול, בחצי-אנגלית חצי-גרמנית. הוא הסביר בשתי ידיו, שאיננו כאן, חלילה, לבדו, אלא עם כנופיה שלמה, בלי עין הרע… אם כן, הודיעו לו, שיוכיח, במחילה, במה יפרנס את הכנופיה הזאת.

הקיצור, ככל שהוסיף החזן שלנו ודיבר, כן העמיק לנפול. כבר הגיעו הדברים לידי כך שיוליכו אותו אל אלה שהגיעו לפסוק: “השיבנו נאזאד”.114

לשווא היה גמגומו, המסכן, בחצי-אנגלית חצי-גרמנית, לשווא היו תנועות ידיו, רמזי גבותיו ופנייתו אל שותפו מיסטר קלאמר, היודע לדבר אנגלית.

מיסטר קלאמר העמיד פנים כמי שאינו רואה. מיסטר קלאמר מומחה הוא למתן עצות שם, בוויצ’פל, אצלו ב“קפה נאציונאל”, אבל לא כאן, בעת הירידה מן האוניה, על אדמת אמריקה, במהומה, בשאון של “השנוררים הרוסים הארורים”, שאפשר להשתגע ממנו! מיסטר קלאמר שלנו הפנה את גבו, החליק את הסמוקינג, פילג את זקן-הרצל לכאן ולכאן, כמו סקובלב, ונעלם, איך אומר האנגלי: “אַי דיסאֶואַוּ איט בֶּג אֶנד בֶּגֶדז'”.115 בלשון גויית שלו פירושו יהיה: “מויא חאטא ס’ראיו”116

המזל הוא שבאוניה היה גם שותף שני, ניסל שוואלב, אדם בעל קומבינציות. משריחרח מרחוק שהחזן הוא ב“טרובל”, הבין הקומבינטור הגאוני שלנו מיד מה מתחולל פה… קרא לאשת-החזן הצידה, הסתודד עמה רגע, קרץ חדות בעיניו וטיפל מעט בחזה שלה, אחר-כך רמז לה ולילדיה: “בואו!”

בזמן אחר ובתנאים אחרים, תארו לעצמכם, היה הקומבינטור שלנו חוטף גידוף נורא מאשת-החזן. אשת-החזן הצנועה-למחצה והחצופה-למחצה אכן נוסעת עם חבורת שחקנים לארץ הקרויה אמריקה. נכון. אך אסור לשכוח, שלעת עתה עין היא אצלו לא נערת מקהלה, לא רקדנית ולא זמרת ואף לא פרימדונה (כוונתה לאחותו הנריאטה), המתנשקת עם בחור זר (הכוונה לראפאלסקו), שעדיין אין יודעים אם חתן הוא לה או יום אתמול כי עבר… לעת עתה היא אשתו של החזן הלומז’אי בחופה וקידושין, וחברה’מן כניסל שוואלב צריך לדעת דרך-ארץ… אך עכשיו, בשעת בהלה, ונוסף לכך כששמעה שבעלה הוא ב“טרובל”, לא היה לה פנאי להביט סביבה. והנה נטל אותה החברה’מן שוואלב בידה, הוליך אותה אל השולחנון, וכאדם המיטיב לדבר אנגלית הופיע כמליץ יושר בעד החזן ואשתו וכל בני-הבית המוסיקליים, לאמור (אני מתרגמים בזה את לשונו):

“רבותי! התכבדתי להיות מיופה-כוח המציג לפניכם את אשת האדון הזה: כולם אינם יודעים אף מלה באנגלית. אתה רואים את הכנופיה הזאת? (הוא הורה ביד אחת על כל בני המשפחה) זוהי, בעזרת השם, משפחה של מוסיקאם, בעלי כשרונות כשרוניים. כולם, כפי שאתם רואים, למן האב ועד קטון הילדים, מרוויחים את פת לחמם, אפשר לומר, מטילי זהב. רק אחת, הנה זאת (הוא הצביע על אשת-החזן), היא היחידה שאינה מרוויחה כלום. היא רק אשה נאמנה לבעלה, אם לילדיה, עקרת-בית… וקופאית. כל הקופה נמצאת אצלה תמיד במקום טוב… להוציא סנט מידי האשה הזאת, שומעים אתם, קשה כקריעת ים-סוף!”…

אלה היו המלים שהשמיע לאדונים באנגלית, ואל אשת-החזן אמר ביידיש פשוטה:

“אשה! התירי, במחילה, את החזה והוציאי את הכסף!”

*

כשכבר הציגו רגל על היבשה, על אדמת אמריקה, רק אז ראה החזן הלומז’אי באיזו סכנה עמד ומאיזו צרה נגאל. התנפל בחיגוק על מגינו וגואלו, ככל שניתן לחבק אדם כניסל שוואלב, החל לנשקו ולחבקו ולחונקו ולהודות ו בדמעות:

“אבאלה! רחימאי שלי! אבא! הרי אתה יהודי חכם! שלמה המלך! מלאך אלוהים!.. איזה… איזה… בעצמי איני יודע מה!” ושוב רצה לתופסו ולנשקו.

“אבל די! די!” התחמק ניסל שוואלב מבין ידיו של החזן. “מה רוצה ממני היהודי? הוא עומד לחנוק אותי, יהודי זה, על אדמת אמריקה, שכה יהיה לי הרכוש של כולם!”



פרק עשרים וחמישה: ברוכה תהי הארץ!

באותו רגע מרגש, כשתפס החזן הלומז’אי את מגינו וגואלו לחבקו ולנשקו, והלה התנגד ונרתע ממנו בשתי ידיו, הבחין ניסל שוואלב בבריה שדמות נקבה לה, עטופה בגלימה אדומה, רחבת פנים כירח באמצע החודש, בעלת חיוך שמן ושיניים לבנות רבות.

הבריה – ראה – התנפלה תחילה על אחותו הנריאטה, אחר-כך התנשקה בתענוג עם אחיו איזאק, ולבסוף התנפלה על ראפאלסקו, חיבקה אותו בידיה העבות הקצרות והחלה לנשק ולחבק כאחות, כאם, כאם נאמנה.

“מי החיה הזאת?” פנה ניסל שוואלב אל החזן, אחר-כך אל החזנית, אך החזן ואשתו, הם עצמם היו בידיה של חבורת אנשים, יהודי לומז’ה ונשיהם. הללו התנפלו תחילה על החזן, אחר-כך על אשתו, אחר-כך על הכנופיה, חיבקו ונישקו ואימצו חזק-חזק אל הלב.

בין היהודים האלה היו כל מיני טיפוסים: כאלה שכבר “הצהיבו” באמריקה וכאלה שעדיין היו “ירוקים” לגמרי, לא איבדו אף סימן מצלם אלוהים, אפילו לא הסירו את המטפחת האדומה מעל הצוואר.117

גם הנשים היו מכל המינים: “יאנקיות” גמורות או למחצה, המכונות כבר “מיסס” ו“ליידי”, חובשות “הטס” גדולים על הראש, ובפיהן שיני זהב; ואחרות שאינן מסוגלות להיפרד מן הקפלט, שפסוקת לבנה באמצע ראשן, בדיוק כמו שנהוג אצלן בלומז’ה – “ינטה-מירל” אמיתיות…

כל הטיפסים המנויים כאן, הן ה“ירוקים” והן אלה שעברו את השלב הזה, הן ה“מיסס” והן ה“ינטל-מירל’ות” – כולם נהנו מאנשי-מכורתם, מן החזן הלומז’אי ומשפחתו. וכולם צעקו, רעשו והמו, טילטלו עצמם והניעו ידיהם – כאילו לא בניו-יורק הם, אלא באמצע הרחוב היהודי בלומז’ה.

יהודי לומז’ה ונשיהם התנפלו פשוט על אנשי-מכורתם, החזן הלומז’אי ומשפחתו המוסיקלית, ערכו בהם מעין פוגרום, גררו כל אחד אליו, מי ל“ברקפסט”, מי ל“דינר” מי ל“סאפר”. למען השם – אלַי. לא, טלַי! בלי שום תירוץ!

החזן הלומז’אי ובני-ביתו היו כמכושפים. כחלום נראה להם הכול. כי מיום שעזבו את לומז’ה, מיום שהם נודדים בעולם, וכל עוד התגוללו בווייטצ’פל שבלונדון, לא זכו בשום מקום לקבלת-פנים ולברום-הבא כמו כאן, על אדמת אמריקה, ואף בחלום לא ראו כגון זה. יתירה מזו: בלומז’ה עצמה לא נחשבו מעולם לאורחים כה רצויים כמו כאן, בארץ האושר והחופש, במדינת-הזהב של קולומבוס. אדרבה, שם, במכורה, בין קרובים, בין יהודים, היו לצנינים בעיני כול. גם בדרך זו רמזו להם לא-אחת שהם משפחה גדולה מדי. אפילו מיסטר קלאמר, שהוא כאילו אדם משלנו, ניתן לומר שותף, אמר להם כמה פעמים באוניה, אפילו בחיוכון מתוק, למה הביאו עמם את כל ה“סקארב”118 מהבית, ולא השאירו כמה ילדים בלומז’ה למזכרת?.. וכאן – הא לכם פתאום אורחים כה נעלים, כמיט נקרעים, מתכתשים בגינם! – ברוכה תהי הארץ! ברוכה תהי הארץ!

והחזן ואשתו מביטים זה על זה ומזילים דמעה. ובני-הבית המוסיקליים נהנים לאין שיעור. הם נישאים באוויר. לא יודעים למי לענות תחילה. הם יהיו, אם ירצה השם, בכל מקום. אלא מה? כלום שאלה היא? הם יהיו, אם ירצה השם, אצל כולם. אצל זה ל“ברקפסט”, אמל זה ל“דינר”, אצל זה ל“סאפר”. אדם אחד אינו מסוגל להיקרע לגזרים. נכון. אך בני-משפחה כאלה, בלי עין הרע. חה-חה-חה. לא נורא. אם ירצה השם, יהיה בסדר! בסדר!

ניסל שוואלב עומד ומתבונן בתמונה הזאת. לבו שש. מי כמוהו יודע כמה עניה ובודדה היתה המשפחה הזאת בלונדון. ופתאום התגלו להם ידידם כה רבים, ידידם טובים! ומה? כלום לא ידע שכך יהיה? שכה יהיה לו הרכוש של כולם, כשם שידע. לשם כך היא אמריקה. ברכה תהי הארץ! חבל רק שאין הוא פניו לגשת אל מכניסי-האורחים הללו, להודות להם בגין החזן הלומז’אי ובו בזמן גם להכיר אותם קצת יותר מקרוב ולערוך אתם שיחה על אמריצ’קה, יאנקי דודל, מדינתו של קולומבוס… חבל! ניסל שוואלב עסוק ברגע זה, השד יודע במה, באיזה פגע רע, איזו גלימה אדומה, שהתנפלה תחילה על אחותו, אחר-כך על אחיו, ועתה על ראפאלסקו – והיא מנשקת אותו ומנשקת ומנשקת. תחילה בלחי אחת, אחר-כך בשניה, אחר-כך בשפתיים, ושוב בלחי אחת, בשניה, אחר-כך בשפתיים. מעשה בלי סוף!

לא. ניסל שוואלב אינו מסוגל עוד לשאת זאת. ניגש הוא אל הגלימה האדומה, נוטל אותה מראפאלסקו:

“מי החיה הזאת?”

נראה שראפאלסקו עצמו נהנה מכך שגאלו אותו מן ההטרדה הזאת. תיקן את שערותיו הפזורות ואת הכובעון המקומט והריהו מציגם זה לפני זה:

“ידיד שוואלב… מכרתי הוותיקה בר… מאדאם צ’רניאק.”

כמעט-כמעט פלט ראפאלסקו את כינויה בפי כול: “בריינדלה קוזאק”.



פרק עשרים ושישה: בחצוצרות וקול שופר

הזמן שבחרה הקומונה האמנותית-המוסיקלית החדשה שלנו “קלאמר, שוואלב את קומפ.” לבוא לאמריקה, היה הטוב ביותר, הלוהט ביותר – הייתי אומר עונת-הקציר האמיתית ברובע היהודי של ניו-יורק, השקועה במהומה, ברעש, בטרדות, בעיסוקים ובביזנס.

הדבר היה באותו חודש, שבו לאחר שבועות מנונמנים של “ואקיישן” קיצי, מתחילים החיים היהודיים בארצות-הברית של אמריקה להתעורר משינה. כשהדופק היהודי בערים הגדולות מתחיל להגביר את הלמותו, כשהרחוב היהודי נעשה יהודי יותר מתמד. כשהמו"לים של עיתוני-יידיש כמעט מתפוצצים מרוב מודעות צעקניות ופרסומות ענקיות. על-פי-רוב אלה הן הודעות, המזמינות אתכם לבית-הכנסת, המדברות בחזנים, מניינים, שופרות, לולבים, אתרוגים, כרטיסי שנה-טובה, ועוד כיוצא באלה דברי קדושה. בקיצור – זו היתה עונת החגים, ערב ראש-השנה, עונה שניתן להעניק לה כותרת: בחצוצרות וקול שופר.

בדיוק כמו אצלנו, בעולם הישן, כך גם כאן, מעבר לים מזה, בעולם החדש, ימים אלה הם עונת-המעבר מן השנה הישנה אל החדשה, מן הקיץ אל החורף, עונה של חיסול כל הישן והמשומש, של צחצוח כל השחוק וחידוש כל הנובל, החלפת עובדים ואנשי שירות, של תיקון בגדים וחידושם ושל תיקון נעליים, של הזמנת מלמדים ו“חדרים”, של חילופי דירות, מה שקרוי שם “מובינג” מדירה אחת לדירה אחרת. בקיצור – העולם בכל מקום הוא אותו עולם.

“סיזן” מכונים שם הימים הללו.

“סיזן” היא מלה טובה, מלה יקרה, המלה החביבה והמתוקה ביותר בארץ זו של עבודה לכל אדם ואדם: לזה שמציע “ידיים” כמו לזה שמחפש “ידיים”; לזה שמזיע כמו לזה שמביא להזעה; לזה ש“ניקל” בשבילו הוא מטבע כמו לזה שבשבילו דולר הוא דבר של מה בכך; לזה שמבקש פת-לחם כמו לזה שמחפש תענוגות; לזה שמתייגע עם אשתו וילדיו אי-שם למעלה-למעלה, ב“טופ פלור”, או למטה ב“בייסמנט”, בלי אוויר ובלי אור, או כמו לזה שבילה כל הקיץ בקייטנות, שם זה נקרא “קטסקילס”,119 בילה ימים ולילות תמימים במשחקי ה“פוקר” או ה“פינוקל”, שהוא משחק של חידוד כמעט כמו ה“אוקה” או ה“סטוקאלקה” שלנו, או במשחק כזה, שאצלנו שמו “פלירט” ואצלם “פלוירט”, ועניינו פיתו של אשת הזולת בשתיקה, או בחילוף הנשים בפרהסיה, שלי ושלך ובמשותף, הפקר פטרוזיליה…

“סיזן” היא גם עונת המעבר, עונת ההתחדשות, ההתרעננות ותחיית התיאטרון בכלל ותיאטרון-יידיש בפרט. עיתונות-יידיש נעשית אז “ביזי”, עיתוני-יידיש יש להם אז מה לעשות.

תחילה מופיעים מאמרים קצרם בשם “חדשות מעולם תיאטרון-יידיש”. אלה הם, על-פי-רוב, שמועות מהלכות, ידיעות גנובות, שקרים תמימים מאחורי הקלעים, ורכילויות בדויות, שלא דובים ולא יער. למשל: מנג’ר של תיאטרון זה וזה יבוא בשבוע הבא מ“יורופ” עם הגדולות שבזמרות האופרה הפאריסאית. מנג' פלמוני פיתה והעביר אליו “סטאר” פלוני. פרימדונה זו וזו נוטשת את הבימה היידית ועוברת לאמריקנית. מחבר פלוני, שנעשה אלמותי במחזותיו המוסיקליים-הריאליסטיים-הדרמטיים, כתב בשביל ה“סיזן” שלושה מחזות ריאליסטיים-מוסיקליים-פטריוטיים-מלודרמטיים, העולים על כל מה שראו אי פעם ארץ הזאת. ובתוך כך מדגדגים “סטאר” זה או זה, צובטים את לחיה של פרימדונה זו או זו. מורחים את שפתיו של מנג’ר בתיאטרון זה וזה וזורקים חיוך לעבר מחבר זה וזה. בקיצור, כל אלה אינם אלא פטפוטים, שה“עיתונות” מתירה לעצמה בערב ה“סיזן”, כשהקיץ כבר עומד בשקיעתו.

אחרת נראית העיתונות כשה“סיזן” של התיאטרון כבר החלה והיא כבר במלוא מהלכה. אז, כשאתם פותחים עיתון יידי, מנצנצת לנגד עיניכם שורה שלמה של מאמרים צעקניים עם כותרות עצומות ושמות שונים. מבריקים לפניכם עמודים שלמים, שם קרויים הם “פייג’ס”, מלמעלה עד למטה באותיות של קידוש-לבנה, מלים יפות חלקות, משפטים רמים מצלתלים, הנמסכים כשמן ונקראים בקלות, כמים, ומדברים אליכם על תענוגות שמימיים, שמנג’ר זה או אחר הכין בשבילכם, ועל הנאה של גן-עדן אמיתי שתקבלו באותו תיאטרון. מאמרים שמנוניים-חלקלקים אלה מורכבים במיומנות כזאת, מסודרים בממזריות כזאת, שהקורא הפשוט התמים פוער את פיו ועיניו. אין הוא יודע אם זה מאמר ראשי של העורך עצמו, או כפי שמכנים זאת, “אדיטוריאל”, או שזה מן ביקורת, מעין הללויה, שיר-תהילה של מבקר-תיאטרון מתפעל. לעולם לא יעלה על דעתו, חלילה, שזוהי בעצם מודעת פרסומת ששולם בעדה היטב. שם זה מכונה “אדברטייזמנט”, “פייג'” ששכרו אותו בכסף מלא, כדי שמנהל התיאטרון יוכל לכתוב שם ככל העולה על רוחו. והוא מתופף שם את תהילת התיאטרון שלו, מצלצל ושורק ומחצצר בחצוצרות וקול שופר.

“רצונכם לראות משהו נעלה, משהו שלא ראיתם מעולם” – משתפך אחד בעיתון ושר כזמיר – “רצונכם לבלות לפחות שעה טובה אחת, שקטה, בגן-עדן, רצונכם לדעת מה פירושה של הנאה שמימית, רצונכם לשמוע את הד הזמר היהודי האמיתי, רצונכם לבכות מרה בדמעות יהודיות אמיתיות כמו ב’לבבות שבורים‘, רצונכם לצחוק בלבביות מהומור יהודי טבעי, מהלצה יהודית טהורה כמו ב’אול-רייטניקים’, רצונכם להשביע עיניכם בתמונות מודרניות עשירות ובתפאורות וסידורים פטריוטיים, כמום ב’הנקודה היהודית', רצונכם לראות רקדנים ורקדניות נפלאים שלא ראיתם כמותם עד כה – בואו וראו כל ערב והצגת בוקר במשך כל החג את ‘ארבעת הכלונסאות’ – האופרטה הטרגיקומית-המלודרמטית-הפטריוטית היפה והעשירה ביותר מכל מה שנראה אי-פעם על הבימה היהודית.”

“בין כל המחזות שבכל תיאטרוני-יידיש לקראת החג מזהירה ‘המנורה’ באור כה בהיר, עד שכל שאר המחזות, שהועלו אי-פעם מתכהים ואובדים לחלוטין” – כך מעיד בענווה מנג’ר של תיאטרון אחר. “‘המנורה’” – מוסיף הוא באותה פסקנות – “עומדת ביניהם כענק בין ננסים. כבר ראו דמעות בארץ הזאת. דמעות של ‘אלמנות’ נטושות ו’יתומות' אומללות. דמעות של ילדים אבודים ושל אפרוחים שנספו על הבימה. כבר ראו דם של בנות-ישראל שהתאמללו ושל נשים שנאנסו בפרעות של חיות-אדם. כבר שמעו צחוקים על בימות התיאטרונים שלנו, צחוקים טבעיים של הומור לבבי והלצה יהודית. כבר שמעו שירים ולחנים ערבים של פרימדונות מפורסמות. כבר ראו ריקודים של היפות ברקדניות עולם – אך דבר כל כך מפתיע-נעלה וקדוש-שמימי עוד לא שמעו ולא ראו בניו-יורק!”

מנג’ר של תיאטרון שלישי משתרע כבעל-בית בעירו ב“פייפר” שלו ומספר סתם מעשה, איך בילה הקיץ באופן נהדר בעת ה“ואקיישן” ב“יורופ”, נסע מעיר גדולה לעיר גדולה, ביקר בכל התיאטרונים, התבונן והיטה אוזן, כדבורה מצץ מעט דבש בכל מקום, ודבר זה העלה על דעתו את הרעיון להרכיב למען הקהל היהודי בניו-יורק מחזה-חג, שבו בזמן יקסים את קהל-הצופים בתלבושות לאומיות שטרם היו כמותן וימלא את הלב בגאווה יהודית אמיתית ובפטריוטיות. המחזה שיעצב את מיטב הטיפוסים היהודיים הלבביים של יהדות העבר העתיק יחד עם השודדים המודרניים של המאה העשרים. מחזה שיכיל נושאים תנ“כייים מובהקים, לחנים יהודיים לאומיים אמיתיים ושירים פטריוטיים עם החדשים שבריקודי הבלט הפאריסאי. בעמל רב ובכסף רב רב – כותב המנג’ר-הדרמטורג – עלה בידו להרכיב כל זאת; וכשאחר העמל והעבודה המייגעת וכן ההוצאות העצומות היה המחזה שלו מוכן, רק אז בא במבוכה – בגלל השם. חסר לו השם המתאים. תארו לעצמכם, שהדבר הקשה ביותר ביצירה מוסיקלית-דרמטית הוא לא כתיבת המוסיקה, לא פיתוח העלילה הדרמטית, לא עיצוב הטיפוסים, לא ציור התפאורה וסידור הבימה, אלא מציאת השם. דרמה מוסיקלית זקוקה לשם, שיצלצל כפעמון, שינגן ככינור, שישיר כפרימדונה. ותודה לאל – הוא מצא, שהשם הראוי ביותר לטרגי-קומדיה מוסיקלית-דרמטית ולאומית-פטריוטית ענקית כזאת צריך להיות לא אחר, מאשר ‘מוישה’.”



פרק עשרים ושבעה: “מוישה”

השם “מוישה” פופולרי מאוד בעולם תיאטרון-יידיש באמריקה.

“מוישה” הוא סמל של תמימות, פשטות וגסות.

“מוישה” הוא טיפוס של חי-וקיים פשוט שאין צורך להתייחס אליו בנימוסיות יתר. מותר לתת לו ללעוס שחת ותבן. לא נורא. “מוישה” יש לו קיבה טובה העשויה לשאת הכול.

חושבים – והדבר כמעט בטוח – שמחבר המלה “מוישה” הו, במחילה מכבודו, מי שכונה אבי תיאטרון-יידיש, גולדפאדן נוחו-עדן.

אני אומר “במחילה מכבודו”, משום שהמלה “מוישה” מלווה במלה נוספת, שאינה ניתנת להדפסה, וגדול המשוררים היידים-אמריקנים אינו מתבייש לחרוז אותה במלה “קדחת”.

אמנם, נמצאו שם אנשים שאינם מרוצים מהמלה. אחד אפילו התפרץ, ופתאום ביום בהיר אחד הופיע במחאה לוהטת ב“פְּרֶס” נגד חילול-השם מגושם כזה ונגד השמצת השם ההיסטורי הקדוש ביותר שיש לנו. משה, אך ללא הועיל. את המחאה קראו, צחקו כראוי, והשם “מוישה” נשאר עד עצם היום הזה לא רק שם, במדינתו של קולומבוס, אלא הוא התגלגל, יחד עם מלת הלוואי, גם לכאן, למכורה הישנה, כך שאם מישהו משחקנינו אומר “מוישה” כבר יודעים מה בא לאחר מכן…

בקיצור, מחבר המחזה הלאומי-הפטריוטי-המוסיקלי-הדרמטי, שהוצג לכבוד החג, היטיב לכוון בשם “מוישה” ועוד יותר היטיב לקלוע. בשביל הפרימדונה מצוי שם פזמון פטריוטי, שאין דומה לו בעולם. הפרימדונה שרה אותו בחן ובמתיקות, בלחן מענג-ערב, עד שהוא מתמוסס בכל איבר ומעורר תשואות אי קץ. הפזמון מושר לא רק בפי הפרימדונה לבדה. אלא התיאטרון עולו, יחד עם השחקנים והמקהלה והקהל הנכבד, מצטרפים אליה.

“מוישה” הוא שם הפזמון והוא מושר כדלהלן.

מופיעה הפרימדונה, דווקא נקבה יפהפיה ודווקא במדי קצין, והיא משלפכת במצו-סופרנו נעים מאוד:

הראיתם את מושה שלי, את מוישה?

מוישה? מוישה? מוישה?

דברים גדולים הוא עושה.

גוואלד, ילדי ישראל, מוישה –

הראיתם את מוישה שלי, את מוישה?

כאן שולחת הפרימדונה לעל עבר מבטים המחוונים אל הקהל המכובד היושב באולם, בתאים וביציע.

ומן הקהל המכובד, מן האולם, מן התאים או מן היציע עונה לה קול:

“שמי מוישה!”

עונה לו הפרימדונה באותו החן:

“לא! אינך מוישה שלי!”

עונה לה עוד מישהו, מן האולם, מן התאים או מן היציע:

“שמי מוישה!”

אז מסיימת הפרימדונה – והמקהלה והקהל המכובד עוזרים לה:

מוישה פה ומוישה שם –

בכל מקום הוא, מן הסתם.

אחרי שתיים-שלוש ההצמגות הראשונות נקלט הפזמון “מוישה” והתפשט בכל הרובע התשיעי של ניו-יורק והושר בבית וברחוב, ב“קיצ’ן” וב“שאפ”, בכל המסעדות היהודיות, ב“סטורס” וב“פקטוריס” – בכל מקום נשמע רק הפזמון “מוישה”, “מוישה”, “מוישה”. להצלחה גדולה מזו לא ניתן לצפות. כיוון שאם נקלט אצל הקהל המכובד פזמון מתוך מחזה לאומי-מוסיקלי-דרמטי-פטרויוטי, הרי זה הטוב בסימנים שהמחזה כולו יזכה בהצלחה, שיאריך ימים, אם ירצה השם. המנג’ר של אותו תיאטרון כבר יכול להיות בטוח ש“מוישה” שלו לא יוסר מן הרפרטואר כל עוד לא יימאס ל“מוישה” לשיר את “מוישה”… יבקרו המבקרים כאוות נפשם, יתלוצצו הפלייטוניסטים על מחזות-החג, יכנו אותם בשם-הגנאי, “השבוע הטיפש” – המנג’רים של התיאטרונים אומרים, שהם מיטיבים לדעת מה ש“מוישה” אוהב ומה שצריך לתת ל“מוישה”. ואם, אומרים הם, בודקים מי הוא שמקלקל יותר את טעם הקהל המכובד, התיאטרון או העיתונות – יואילו לדפדף, אומרים הם, בעיתוני אמריקה היידיים ויראו אלו רומאנים של “שונד”120 מדפיסים הם למען “מוישה”. ונמשך פולנוס לוהט בעיתונים. ומתחיל מאבק-דמים בין נציגי שתי המעצמות הגדולות של הגדולה בקהילות ישראל שבעולם, בין עיתונות-יידיש ובין תיאטרון-יידיש – והכול בשל “מוישה”. ו“מוישה” קורא מה שכותבים עליו בעיתונים – ומצפצף על הכול. וכי יש לו פנאי בארץ של “כארי אופ” ושל “הלפ יורסלף” להיעצר ולהתעסק בשטויות כאלה, בפילוסופיה? הקהל הטרוד, הנדהם והנרעש, העסוק והמבוזנס, העמל ומיוגע מעבודת יומו, ובקושי מגיע לערב, נוהר לרחוב היהודי ומצטייד בכרטיסים, וממלא את היציע ואת האולם ואת התאים, ובולע את הפזמון הפטריוטי-החינני-הערב “מוישה”, שהפרימדונה המפורסמת שרה בחן כה רב ותרה בעיניה את הקהל:

גוואלד, בני ישראל, מוישה –

הראיתם את מושה שלי, את מוישה?

והקהל המכובד מסייע לה:

מוישה פה, מוישה שם – בכל מקום הוא, מן הסתם.



פרק עשרים ושמונה: הקומונה מתפוררת

החג עמד בסיומו. “השבוע הטיפש” עם מחזות-החג המשונים כמעט חלף. תיאטרוני-יידיש של ניו-יוק כבר ניגשו לרפרטאר רציני של מחזות ספרותיים בלבד. במודעות הגדולות שברחובות ובעמוד השני של העיתונים היידיים כבר נראו השמות הנודעים של עולם התיאטרון האמריקני-היידי. ה“פרס” כתבה על דרמות חדשות, קראה שמות חדשים לדברים ישנים, שהועברו מעבר לים, מן העולם הישן, תפורים מחדש ברוב אמנות בצד ההפוך ומעובדים ברוב חריצות על-פי הנוסח האמריקני, מותאמים ומיוחדים כך שבשום פנים לא יכירו מהו מוצאם. בקיצור – היה אול-רייט.

ברצינות גמורה דיברו המבקרים על מחזות אלה, הקדישו להם עמודים שלמים והעניקו למחברים את הכינויים היפים וההדורים ביותר. לאחד קראו בשם זודרמאן, לשני – האופטמאן, את השלישי בירכו בשם איבסן,121 את הרביעי הכתירו בשם שקספיר – שקספיר היהודי, גדול אפילו משקספיר!..

מובן מאליו, שלא כל הרצנזטים היו בדעה אחת ולא כל הרצנזיות היו שוות. מאז ומעולם נחלקו הדעות בחריפות. מחזה שמבקר שיבח בעיתון אחד בהפלגה, רוממו עד השמים, ואת מחברו העריץ כאלוהים, נקטל בלא רחמים על-ידי מבקר בעיתון שני; הלה בוסס את המחזה ברגליו, הפך לעפר ואפר את המחבר, הוכיח באותות ובמופתים, שמימי גילוםי אמריקה על-ידי קולומבוס, לא נוצר עוד שונד-שבשונד כזה. בקיצור, ה“סיזן” היתה בזוהרה, ו“מוישה” עדיין שלט ברחוב היהודי. המנג’ר של אותו תיאטרון, שבו שיחקו את “מוישה”, טמן ידיו בכיסיו והתאונן שלא טוב, לא טוב: התיאטרון שלו קטן מלהכיל את כל הקהל הרוצה לבוא ערב-ערב לראות ולשמוע את “מוישה” שלו. ובתוך כך העמיד פנים של רוקפלר אומלל, שאינו יודע מה לעשות עם המיליארדים הרבים, הנופלים עליו כאבנים מן השמים.

ניתן לשער כמה קינאו בו המנג’רים של שאר התיאטרונים. לשווא היתה התרוצצות לכל העברים, לשווא הוציאו מן המקרר את מיטב הסחורה, של מיטב המחזאים בעולם. לשווא העידו בכתב על עצמם, שרק ביתם הוא “הבית האמיתי של הדרמה היידית”. “מוישה” טישטש את כולם, מחץ את ראשם, ניצח. בעלי-התיאטרונים המסכנים נתקפו ביאוש מר, והנה הופיע לפניהם מקור לתקוות חדשות של תחיה, מקור שפקח את עינים, החיה ממש את נפשם, כמעט השיב אותם ממוות לחיים.

מקור זה היתה הקומונה שלנו “קלאמר, שוואלב את קומפ.”

הלהקה הנודדת עדיין לא עשתה דבר בזמן הראשון לאחר שתעתה לניו-יורק, עדיין עמדה מרחוק והתבוננה והשתאתה מכל מה שמתרחש בתיאטרון-יידיש במדינתו של קולומבוס. אדם חדש, כשהוא מניח את כף רגלו במקום חדש בארץ זרה, דומה לשחיין במים לא-מוכרים. צריך קודם להתבונן מסביב, היכן אתה בעולם, להתבונן במידות, להאזין ללשון, להתאקלם.

אבל לשבת כך ארוכות, אין זו תכלית. שחקנינו מן הלהקה הנודדת “קלאמר, שוואלב את קומפ.” עלולים היו לכלות את מעט המזומנים שלהם, שמיסטר קלאמר הביא עמו מלונדון. עם כל סטרלינג שנאלץ מיסטר קלאמר להמיר לדולרים היה נאנח היטב-היטב ומזרז את שותפיו, מדוע אינם ניגשים לעבודה ביתר חשק. במלים רכות רמז, שהצרור שלו הולך ומתרוקן, ובקרוב-בקרוב, יהיה כמו שהאנגלי אומר: “נו פיי – נו שאור”, בלשוננו הפירוש יהיה: “ני מא פאפא – גי ליולי”122

מובן מאליו שרמזים ברורים כאלה לא היו נעימים כל כך לאוזניהם של שאר השותפים, ויותר מכול לא היו נעימים לראשה ומנהיגה של הלהקה, לניסל שוואלב. כל העיניים היו מוסבות לקובבינטור הגאוני, מה יבצע. איזו קומבינציה תיוולד אצלו, וניסל שוואלב לא נחל בושה בקרב שותפיו ואת המוניטין שלו לא ביזה. הוא רק ביקש מהם סבלנות והוכיח להם שכאן יגרפו זהב, יצברו הון, יעלו על ג’ייקוב שיף, יכניסו לכסם שלוש רוקפלרים, שכה יהיה לו הרכוש של כולם. אלא מה, ניסל שוואלב ראה בעינו הבדוקה, שלא כאן, במדינה הקרויה אמריקה, נכתבו חוקיו של העולם הישן; ומה שטוב בשביל “יורופ”, בשביל אמריקה אסון הוא. במוחו הקומבינטורי חישב, שאם יופיע עם כל הלהקה המאוחדת, כפי שסבר קודם, עלול הוא לנחול מפלה איומה ולשבור ירכיים ומותניים. הרבה יותר טוב בשביל הלהקה יהיה, אם תופיע כאן קמעה-קמעה, ביחידות. כלומר, החבורה אמנם יכולה להישאר כקומונה, אך היא צריכה להתפצל, יש לחלק את הכוחות לחתיכות-חתיכות, כך שכל אחד מהם יתפרסם, יעורר התפעלות ויגרום ל“סנסיישן”. בכך הוכיח ניסל שוואלב, שהוא איננו רק קומבינטור גאוני – אלא גם סוחר מעשי, או כפי שזה קרוי באמריקה, “ביזנסמן” טוב. הוא הולך, כפירוש רש“י, כדרך התגרים” – כלומר כדרך הסוחרים. סוחר מעשי, כשהוא מראה את סחורתו, מראה הוא קודם את הגרוע שברשותו, ואחר-כך את הטוב ביותר. תחילה דאג ניסל שוואלב לסדר את האחות הנריאטה, הפרימדונה, ואת האח איזק הטרגיקון.

באשר לאחיו איזאק, יש לומר, שהדבר לא הלך בקלות רבה כל כך. לבד מזה שאיזאק שוואלב לא היה מוכר בעולם התיאטרון הניו-יורקי כטרגיקון; לבד מזה שמבינים אמרו עליו, כי יאה לו יותר להיות “בּוּצֶ’ר” ולא שחקן, שיאה לו יותר להיות – חלבן או נושא חבית גלידה על הראש, במקום להיות “אֶקְטְר” ולשחק תפקידים טרגיים בתיאטרון – לבד מכל המעלות הללו, היה זה פשוט אסון בגלל ה“יוניונס” שבמדינת ה“יאנקים”. לשחקן זר אין נותנים קישה, ולך צעק חי-וקיים. לא היתה ברירה לאיזאק שוואלב אלא לקבל משרה אחרת לעת עתה, ג’וב אחר. באיזה ג’וב מדובר נראה הלאה. בינתיים הגענו לאחותו הנריאטה, הפרימדונה המפורסמת מבואנוס איירס.



פרק עשרים ותשעה: הכוכב מבואנוס איירס

בריינדלה קוזאק לא הגזימה במכתביה להנריאטה בכך שכתבה לה, כי באמריקה לא רק יתנפלו עליה כעל סוכר, אלא שהמנג’רס של תיאטרוני-יידיש יתכתשו זה עם זה בגינה כמו בגין אבן טובה. די היה שניסל שוואלב יופיע עם אחותו הנריאטה תחילה בתיאטרון אחד, אחר-כך בשני, כדי שימשכו את עיני כל הצופים שבאולם. הנריאטה היתה אז, ניתן לומר, במלוא פריחתה ובמלוא זוהר יופיה. נוסף לכך היתה לבושה בהידור, וכובעה היה מודרני-צעקני, ואבני-החן שלה, שרבות בהן המזויפות על האמיתיות, הוסיפו לה חן רב. ומשהוליך אותה אחיה אל מאחורי הקלעים והציגה לפני השחקנים והשחקניות, כבר ידעו באולם שזוהי פרימדונה מפורסמת, וכוכב חדש דרך בשמי הבימה היידית… מי היא ומאין היא – לא ידע עדיין איש. דבר זה נודע רק במאוחר, כשהופיעו בעיתונים תחילה מאמרים, אחר-כך מודעות באותיות קידוש-לבנ של חצוצרות וקול שופר, היינו, של הכרזות על כך שבתיאטרון זה וזה מופיע כוכב חדש מבואנוס איירס בשם הנריאטה שוואלב, שבחזותה הסימפאטית ובקומתה התמירה תבייש את כל היפהפיות שעלו אי-פעם לא רק על הבימה היידית, אלא על כל הבימות שבארץ הזאת ובעולם כולו. וכיוון שהמנג’ר כבר ייחד את דבריו ליפהפיות, כבר הרשה לעצמו להוסיף עוד כמה מלים על כך, שבתחרות היפהפיות, בפאריס קיבלה הנריאטה את הפרס הראשון.

די. מעלות אחרות כבר לא היה צורך למנות. התיאטרון כבר ממילא גדוש היה מפה לפה. הקהל בא לקבל את פניה של הכוכב מבואנוס איירס, היפהפיה המפורסמת, שקיבלה את הפרס הראשון. ונחוץ להוסיף, שהקהל המכובד, שהתרגל קצת שלפעמים יבלפו לו, כלומר יספרו לו על יריד בשמים, היה הפעם מרוצה עד מאוד וקיבל את הכוכב מבואנוס איירס בתשואות כה רועמות, שרק בתיאטרון-יידיש בניו-יורק ייתכנו כמותן.

נקל לשער באיזה טון דיבר ניסל שוואלב עם המנג’ר של התיאטרון כשבא אל ההצגה השניהלדבר בדבר התנאים וראה הודעה ליד הקופה: “הכרטיסים אזלו”. ניסל שוואלב כבר שכח, שאת המעשה בדבר הפרס הראשון בפאריס בדה המנג’ר מדמיונו, והוא החל לספר כדרכו נסים ונפלאות, איך קיבלה אחותו את הפרס הזה. איך שאר הנשים היפהפיות קינאו בה, לא פירגנו לה. איך ההנהלה עצמה היתה מרוגזת, כשנודע הדבר, כי היא יהודיה. איך כמעט נטלו ממנה את הפרס הראשון. המזל היה, שהוא, ניסל שוואלג, יצא להתריע, התכונן לערוך שערוריה, ולא רק רצה, אלא באמת ערך. הוא אמר להם כך וכך, זה וזה…

ניסל שוואלב נאלץ לקטוע את דבריו באמצע, כי הרגיש שברגע זה ממש דרך מישהו על רגלו, אבל חזק כל כך, כאילו היתה רגלו של הדורך זו של חייל מן הגווארדיה. לבסוף התברר שהיתה זו רגלה של בריינדלה קוזאק. היא זו שדרכה לו, כדי שיתאפק קצת. מה פתאום הופיעה כאן בריינדלה קוזאק? היתכן? הרי היא היתה הסרסורית האמיתית של הפרימדונה שוואלב. הרי היא שהביאה מלונדון את “הכוכב מבואנוס איירס”. אם כן, איך יתכן שידברו על תנאים – והיא לא תהיה בשעת מעשה? ניסל שוואלב לא התפלא אחר-כך, שבמעשיותיו הרחיק לכת מדי, הוא רק התפלא, מאין לנקבה רגל כה כבדה.

הנריאטה המאושרת! למן עלותה על בימת התיאטרון, למן היותה פרימדונה, לא זכתה בשום מקום לקבלת-פנים כמו עתה בניו-יורק. תשואות רועמות כאלה לא שמעה מימיה. לא. אלו לא היו מחיאות כפיים של בני-אדם. וכי מסוגלת ידו של אדם להפיק קולות רמים כאלה. כך רועמים רק כשטופחים על כרים, כשמכים על כסתות, כשמנקים אותן בקיץ באמצעות עישון אל מול השמש במקלות טובים. או, לפחות, כשנותנים בידו של מישהו שני גזירי-עץ ואומרים לו: “דפוק! חתוך! כתות בכל כוחך!”

לבסוף עלינו להודות ולגלות את הסוד, שלמעלה ביציע אכן היו אנשים כאלה עם “כלים” כאלה בידיהם, שעוררו את הסערה הזאת כל פעם שהופיעה הכוכב מבואנוס איירס על הבימה, או כשצריכה היתה לרדת ממנה. התיאטרון כמעט נהרס מרעימה כאת ומסערה כזאת. הקהל שלמטה הביט למעלה בפחד, רצה לדעת מאין באה ההתפרצות, וגם הוא עצמו עזר להרעים ולסעור. זהו טבעו של הקהל, שהוא זקוק רק לאות הראשון. ומי חייב לדעת מאין בא האות? מי, למשל, יעלה בדעתו, ששם אישהו יושבים אנשים ו“כלים” בידיהם, והם מוכנים לייצר הצלחה לפרימדונה, ובין הקשקשנים נמצא גם אחיה שלה?

כן, ראש וראשון בין הקשקשנים היה לו אחר, אלא מכרנו הטרגיקון איזאק שוואלב – וזה היה בעצם הג’וב שאחיו ניסל שוואלב הפקיד בידיו בתקופה הראשונה לשהותם באמריקה.

“סיק טראנזיט גלוריה מונדי”123 – אומר הפתגם הלטיני. ביידיש שלנו, אם נסתפק בתרגום חופשי במקצת, יהיה פירושו: הנה כך לפעמים טרגיקון נעשה קשקשן.



פרק שלושים: הזמיר הלומיז’אי

ההצלחה, ניתן לומר, האירה פנים לקומונה שלנו “קלאמר, שוואלב את קומפ.” מכל עבר. בו בזמן שה“כוכב מבואנוס איירס” דרך בשמי הבימה היהודית, נשמע ב“פרס” היידית קול-נגינה של “זמיר לומז’אי” שהעיתונים קלטו והפיצו בתופים על-פני אמריקה כולה.

הכול תלוי במזל. בלונדון רבץ חזן זה בפינה, התגולל במרתף, מת מרעב, שלא ייזכר היום, יחד עם כל בני משפחתו שלוש פעמים ביום. נאלצו לפנות אל חברות-הצדקה הלונדוניות ולהיזקק לעצות של אנשים טובים, כגון מיגטר קלאמר; ואילו כאן, בניו-יורק, נעשה מפורסם, צמח בשלושה ראשים לגובה, ושמו הולך לפניו מקצה העיר האחד ועד הקצה השני.

בכל העיתונים ובכל פינות הרחוב יכולתם לקרוא באתה “סיזן” יום-יום את המודעות הללו התוקעות בחצוצרות וקול שופר: “בואו הערב אל התיטארון שלנו לשמוע את הזמיר הלומז’אי שר כל-נדרי עם המקהלה שלו, שהמלך ג’ורג' התפעל ממנה!”

איך פתאום צץ החזן הלומז’אי בתיאטרון? ומאין הצטרף המלך ג’ורג' החף מכל פשע? ידינו הקורא אינו צריך להקשות קושיות כאלה. עליו רק להיזכר שהקומונה שלנו אינה מצויה ביהופץ, אלא במדינת-הזהב של קולומבוד, בארץ האושר הטובה החופשית, ששמה אמריקה.


*

אפשר לומר כל מה שרוצים על אחינו במדינת-הזהב: למשל, שהם קצת להוטים מדי אחרי ביזנס, שהם מתנפלים על החיים האמריקניים בקיקה נוראה, שהם מתאמרקים מהר, רוצים להיראות יותר אמריקנים מן האמריקנים עצמם, ועוד דברים כאלה, שלגבי מישהו הם בבחינת חסרונות, ולגבי אחר – מעלות. דבר אחד יש לומר לשבחם, שאת הפסוק הישן מתוך החומש הישן שלנו: “ואהבתם את הגר, כי גרים הייתם” – את הפסוק הזה אין הם שוכחים ולא ישכחו, אפילו כשיחדלו להיות ירוקים ויצהיבו לחלוטין. אילו ידעתי שלא יאשימו אותי בגוזמה, הייתי אומר, שבמצוות הכנסת-אורחים כל יהודי שם הוא כמעט בדרגת אברהם אבינו. אורח, ולא רק קרוב-משפחה, אך סתם בן-מכורה, הוא אצלם משהו יקר. כל יהודי אמריקני, שהוא עצמו היה שבע-סבל וטעם טעמם של יסורי מהגר, אם רק הצליח להגיע לאיזה מעמד, לא יירגע עד שיביא אחד-אחד את שאר בני-המשפחה מן הבית הישן. אילו רק יכול, היה, כמדומה, חושק שכל עיירתו, עם הרב ועם השוחט ועם החזן, הם וצרורותיהם יבואו אליו, אל הבית החדש המבורך. שיראו הכול איזה חיים הוא עושה במדינת-הזהב של קולומבוס, ושיעשו גם הם חיים.

אין צורך לחשוב, בכל זאת, שאנחנו נוטים לשבחים נעלים, למזמור-תהילה לאחינו האמריקנים ומציגים את כולם כצדיקים גמורים. בני-אדם הם תמיד ובכל מקום רק בני-אדם. בא איזה בן-עיר, מקבלים את פניו בהכנסת-אורחים נלהבת. לא יודעים באיזה מקום של כבוד להושיבו. שמחים בו, מתגאים בו. נותנים לו את הטובות שבעצות. מורים לו את הנכונה שבדרכים. תומכים בו תכופות בדולר מזומן, ככל שיכולים. כל זה רק בימים הראשונים. הזמן אינו עומד. פסוק יש להם, פסוק קשה: “טיים איז מאני” – זמן הוא כסף. עברו הימים הראשונים, אומרים לו: “עתה, מיסטר, לעבודה! הארץ פתוחה לפניך. לך, אחא, עשה חיים”…

והאורח החדש, לאחר שנח והביט סביבו, יוצא לרחוב הרותח ונשאר במבוכה.

מה קרה.

בארץ רבת-טרדות ושואנת זו של ה“הארי אפ”, שלאיש אין פנאי והכול עסוקים בה מבוקר עד מאוחר בערב, אם בא אורח, אל לו לחכות עד שמישהו יעצור אותו ברחוב, יתקע לו יד: שלום-עליכם, יכבד אותו בהרחת-טגק וישאל: “מה שמכם?” – הוא יצטרך לחכות לכך זמן רב. לא. זוהי ארץ של עמידה ברשות עצמך. ארץ, שבה כל אדם בעלים לעצמו. ארץ שהתקינה עיקרון של ברזל: “הלפ יורסלף” – עזור לעצמך. בלשוננו פירושו יהיה: “דוד, אל תעמוד בדרכי!” או: “דוד, חרוש באף, שנס מותניך!” או: “דוד, אם אין לך מה לאכול, אתה רשאי להתפגר”. לא. בארץ כזאת אל לך לחכות לכבוד ולצפות לניסים. עליך להטריח את עצמך, לעצור כל אדם ולפנות אליו בזו הלשון: “סר! אני זה וזה ויודע לעשות זאת וזאת – אולי יש לך צורך בידיים?”… ידיים – זה העיקר. לא אנשים, אלא ידיים. ידיים מציעות, ידיים מדברות, ידיים צועקות: "ידיים! ידיים! וככל שתגביר את הצעקה: “ידיים!” – ייטב לך.

אך אל תהיה תמים ואל תחשוב שנחוץ כי אתה עצמך צריך להסתובב ברחובות ולצעוק: “ידיים! ידיים!” לא. לשם כך קיימת ה“פרס”. עיתונים נוצרו לשם כך, והם משרתים את הקהל הרחב, והם נטועים וזרועים וגדושים ב“אדברטייזמנטס” תוססות ובמודעות צעקניות מלמעלה עד למטה, ואלו מדברות בעדן, מצלצלות, שורקות ומריעות בחצוצרות וקול שופר! ומי שרק רוצה לעשות חיים בארץ הזאת, ומי שרוצה להיות מובטח שלא יגווע חרש ברעב במדינת-הזהב החופשית של אמריקה – נאלץ לפנות לעזרת ה“פרס”, נאלץ – מרצונו או שלא מרצונו – להודיע על עצמו בכל העיתונים, לשבח את עצמו ואת סחורתו שהם לעילא ולעילא, לצלצל בכל הפעמונים, לצלצל ולהריע בחצוצרות וקול שופר!

את המצב הזה הבין מיד מנהיג הקומונה. הוא רחרח באפו ותפס בעינו, שאסור לעשות שהיות ארוכות, שצריך ליטול את המושכות ביד אחת, את השוט ביד השניה וקדימה! נוסף לכך שיחקה לו השעה ביחס לחזן הלומז’אי, הן מבחינת הזמן והן מבחינת המזל גרידא. הזמן היה, כידוע לנו, עונת החגים, כשחזנים באמריקה הם מטבע עובר לסוחר, והמזל היה, שבדיוק בבואם לניו-יורק נותרה “סוסייאטי” מסוימת ללא חזן. ואף-על-פי שסחורה זו נמצאת די והותר באמריקה, כך שלאחר המודעה הראשונה: “מחפשים חזן לימים-נוראים” הופיעו חזנים לאין ספור מכל המקומות, והחזן הלומז’אי שלנו נאלץ לעמוד בתחרות עצומה, אלא שהלומז’אים בני-עירו התערבו לטובתו, והחזן הלומז’אי שלנו נעשה אול-רייט.

אבל זה היה לא יותר מאינטרמצו, הקדמה לקריירה של הזמיר הלומז’אי. סוסייאטי אמריקנית זקוקה לחזן רק לימים נוראים. ומימים-נוראים בלבד אי-אפשר לעשות חיים. כאן הוכיח את עצמו הקומבינטור שלנו ניסל שוואלב וגילה את כשרון-היזם שלו. הוא שכר אולם והזמין מודעות בכל העיתונים" “אדם זמיר, גרון קלארניט. קול כינור. זהו החזן הלומז’אי המפורסם בכל העולם עם המקהלה שלו. הוא ישיר כל-נדרי במיוזיק הול זה וזה בליווי הלהקה שלו, שתנגן בכל הכלים, כפי שניגנו לפני המלך ג’ורג'”.

הקונצרט הראשון היה גם הקונצרט האחרון, כיוון שלמחרת בבוקר הסבו ניסל שוואלב שלנו עם שותף-הכספים שלו מיסטר קלאמר על כוס בירה וסיגאר-הבאנה עם המנג’ר של אחד מתיאטרוני-יידיש וחתמו על הסכם לשלושים הופעות, שבהן צריך החזן הלומז’אי ולהקתו לשיר כל ערב כל-נדרי באופרטה המפורסמת ששמה גם הוא “כל-נדרי”.

לאחר שנחתם ההסכם, והמנג’ר הניח אותו בכיסו הצדדי, התחרט תיכף מיסטר קלאמר על העסק והחל לייסר את השותף ניסל שוואלב שנחפז למכור סחורה כזאת בחצי-חינם. והראיה – לאחר כמה הצגות חתם אותו מנג’ר הסכם חדש על שלושים הצגות נוספות במחיר משולש בדיוק. הדבר הביא לידי כך, ששני השותפים, מיסטר קלאמר וניסל שוואלב, התווכחו בפעם הראשונה על אדמת אמריקה, החליפו ביניהם מלים חריפות, קראו זה לזה בשמות שונים, שאי-אפשר להעלותם כאן, כיוון שאינם יאים לג’נטלמנים כשניים הללו. חליפת-מלים כזאת עלולע היתה להיגמר בשערוריה מכוערת, משום שאחד מהם (ניסל שוואלב) כבר הכין מכות מזומנות ממש לשותפו (מיסטר קלאמר); המזל היה, שהחזן ואשתו התערבו והספיקו להפריד ין השותפים הניצים, באומרם שלפניהם עומדת עבודה חשובה מאוד, אולי החשובה ביותר:“לסדר” את ראפאלסקו. בינתיים ערכה אשת-החזן “סאפר” יפה מאוד לכל חברי הקומונה, הזמינה את מאדאם צ’רניאק (בריינדלה קוזאק) וכמה יצאי לומז’ה, שהבטיחו לבוא עם נשותיהם, לשהות איזה ערב במחיצת בן-עירם, הזמיר הלומז’אי, ולעשות הכרה עם בני-לווייתו, ולבלות קצת כמצוות אלוהים.



פרק שלושים ואחד: ביוגרפיה מוזרה

“לסדר” את ראפאלסקו לא היה קל כל כך, כפי שדימו לעצמם שותפינו חברי הקומונה. ראשית, למן בואם לאמריקה כמעט לא ראו את ראפאלסקו. ימים תמימים מתהלך הוא עם מאדאם צ’רניאק. “אולי יודעים אתם איזה עסקים יש לו עם חיה זו?” ­– וכשרד הערב, אין רואים אותו. הוא נמצא בכל מקום שמתקיימים בו קונצרטים, בכל התיאטרונים של ניו-יורק הגויית, האריסטוקרטית, הקרויה “אפ-טאון”, כאילו בא הנה אל הגויים, ולא אל היהודים, כאילו תיאטרון-יידיש אינו מעניין אותו. כאילו אין הוא עצמו שחקן יידי, כוכב תועה של תיאטרון-יידיש הנודד, ילד של הגיטו היהודי.

בזמן הראשון לא נתנו אנשי הקומונה שלנו את לבם לכך. צעיר – כך חשבו – בפעם הראשונה בארץ זרה, שיתבונן קצת סביבו. אבל במרוצת הימים החלו להביט בו בעין רעה, בודקים לאן הוא הולך ומה הוא עושה, והחלו להטיף לו מוסר, למה אין הוא מתבונן במי שנחוץ, למה אין הוא מתאמן בבימת-יידיש. בניו-יורק היהודית, הקרויה “דאון-טאון”, ולמה אין הוא מנסה לחטוף וללמוד משהו מה“סטארס” היידים באמריקה.

על כך ענה להם ראפאלסקו, שאת בימת-יידיש אין לו צורך ללמוד, הוא כבר מכיר אותה לפני-ולפנים, ואם לדבר על חטיפה ולימוד, הדבר אפשרי רק אצל אומות העולם, בתיאטרונים האמריקניים הגדולים.

אבל זה היה רק תירוץ בעלמא. ראפאלסקו היה עסוק בניו-יורק בביזנס שלו, כשם שייוודע לנו במהרה. אלא שחברי הקומונה לא יכלו להיות מרוצים מזה. הם רצו בהחלט שהראש-וראשון שבהם, ראפאלסקו, יופיע מהר ככל האפשר לפני הקהל הניו-יורקי, שיראה מי הוא ומה הוא.

מובן שניסל שוואלב עשה ככל שהיה ביכולתו. תחילה הביא לידיעת הכתבים של עיתוני-יידיש את הביוגרפיה של ראפאלסקו, בקיצור. הוא מסר לכל אחד בסוד, שמוצאו של ראפאלסקו הוא מן המיוחסות שבמשפחות היהודיות בבוקרשט, שאביו, סמיואיל ראפאלסקו, הוא אחד הבנקאים העשירים ברומניה, שקיבל אזרחות מידי המלך עצמו, אך הדבר עלה לו בהון תועפות! כבר בימי ילדותו הפגין ליאו הקטן כישורים שחקניים עצומים וחלם ללמוד “אמנות”, אלא שההורים הפנטיים לא רצו לראות ולא לשמוע. נמלך ליאו הצעיר והציג את עצמו יום אחד לפני מלכת רומניה, הסופרת הדרמטית המפורסמת כרמן סילבה…

“כרמן סילבה כותבת סיפורים” קוטע אותו הכתב. אך ניסל שוואלב אינו נופל ברוחו. הוא מוסיף לספר:

“אבל הרי היא מבינה בדרמה! ובכן הציג ליאו שלנו את עצמו לפניה וקרא כמה מונולוגים, אז יצאה המלכה מכליה, עד כדי כך ששלחה אותו ללמוד על חשבונה בגדול שבתיאטרוני רומניה. אבל ראפאלסקו הצעיר שאף תמיד לבימת-יידיש. ‘אני, אומר הוא, בן העם היהודי, ועלי, אומר הוא, לשרת את עמי, את שפתי, ולא זרים.’ ופעם אחת, בבוקר לא-עבות, הצטרף ללהקה-נודדת יהודית, שתעתה בזמן ההוא מעיר לעיר על פני רומניה. מנהל הלהקה ההיא היה שחקן נודע ודרמטורג מלומד בשם הולצמאן, ברנארד הולצמאן, המחבר המפורסם של המחזה הנודע ‘אוריאל אקוסטה’”…

כאן חייב היה הכתב להפסיקו:

“אקסיוז מי, מיסטר שוואלב, מחבר ‘אוריאל אקוסטה’ איננו הולצמאן, אלא קארל גוצקוב.”

אבל ניסן שוואלב איננו מאלה הנשארים במבוכה. הוא מצטדק:

“אני יודע שהמחבר הוא קארל גוצקוב, אבל הולצמאן הוא המתרגם ליידיש.”

“אַי בֶּג יוֹר פּארדון!” קוטע אותו שנית הרפורטר העקשן. “המתרגם של ‘אוריאל אקוסטה’ איננו הולצמאן, אלא יוסף לרנר.”

ניסל שוואלב חוטב הלאה:

“אני יודע שלרנר. לרנר היה המתרגם הראשון. אבל הולצמאן לא היה מרוצה מן התרגום הזה, קם יום אחד והתיישב ותירגם במשך לילה שלם את כל החיבור מחדש, במיוחד בשביל ראפאלסקו, והדבר עלה בידו מאוד. איש תירגם את ‘אוריאל אקוסטה’ כמו הולצמאן, ואיש לא שיחק את התפקיד הזה כמו ראפאלסקו. אתה יכול להבין זאת על-פי העובדה, שבווינה ראה פעם אחת זוננטאל, זוננטאל הגדול, את ראפאלסקו בתפקיד אוריאל אקוסטה, ופרץ בבכי כתינוק, ואמר, פעם אחת ולתמיד, די – הוא אינו משחק עוד את התפקיד הזה! ומה אתה חושב? הוא עמד בדיבורו: הוא לא שיחק אותו עד יום מותו – שכה יהיה לי הרכוש של כולם!”

הכתבים האמריקנים אינם ילדים פחדנים. הם יודעים מה זה בלוף. הם רק תיקנו במקצת את מה ששמעו מפי ניסל שוואלב; קצת השמיטו, קצת הוסיפו – והתקבלה ביוגרפיה נפלאה.

למחרת היום, כשפתח ראפאלסקו את העיתון, קרא את הביוגרפיה של עצמו בכותרת כפולת-שמונה באותיות גדולות:

כוכב חדש על הבימה היהודית!

כרמן סילבה יצאה מכליה!

המלכה מכתירה את הסטאר הצעיר!

זוננטאל שופך דמעות!

גיבורנו הצעיר נתקף בצחוק כזה שבקושי הצילו אותו.


פרק שלושים ושניים: ב“קיבצארניה”

“קיבֶּץ” היא מילה יידית-אמריקנית, שנולדה על אדמת אמריקה, בחוגי עיתונות-יידיש ותיאטרון-יידיש. כדי לתרגם את המלה הזאת עלי להשתמש בשורה שלמה של מלים ומושגים ולנסות לומר כך: לנהוג כקיבץ פירושו להחליף פתגמים עוקצניים, לרכל בנוכחות המרוכל, לדבר לשון-הרע באוזני המושמץ, לחדור לתוך עצמותיו של מישהו, לזחול לתוך גרגרתו של הזולת, להכות אל החומש, לנקוב אוזן, לפגוע בבבת-העין, לפזר מלח על הפצעים, לנקר את המעיים, לקרוע את העור, לפרום את העורקים, לעשות את המוות, לגרום אפיסת כוחות, לקבור תשע אמות באדמה, להכות כפרות במלים רכות, להוציא את הנשמה בנשיקה – הו! לשון יידיש שלנו עשירה דיה, ברוך השם. אבל המגרעת היא, שכל המושגים הללו, מקובצים יחד, אינם מגיעים למלה האחת והיחידה “קיבץ”, שרק על הקרקע האמריקנית המוצקה היחידה במינה, יכולה לבצבץ ולגדול. כיוון שכך, חושש אני שיקשה לי למסור לכם מה היא “קיבֶּצארניה”.

ה“קיבצארניה” היא מין מועדון או בית-קפה ברובע התשיעי של ניו-יורק, שבו מתאספים אינטלגנטים בעלי מעמד מסוים, שיש להם קשר לספרות, לתיאטרון ולפוליטיקה.

הללו הם ברובם אנשים ממחנות שונים ומכל מיני מפלגות. על-פי-רוב – יריבים, תכופות – מתחרים, וכמעט ללא יוצא מן הכלל – אויבים אכולי מרירות. המדובר הוא לא רק באויבים בנפש, השונאים זה את זה, ואינם מסוגלים להביט איש בפני רעהו, לשמוע את שמו. לא. אלה הם שונאים שרופים כל כך, עד שאם אחד מהם יעצום את עיניו, חלילה, ייצא השני במחול על קברו.

בזמן מסוים מתכנסים אנשים אלה אל הקיבצארניה, מתיישבים במקומותיהם המסוימים, כל אחד ליד שולחנו, מוקף באנשי מפלגתו ובאוהדיו, מזמינים משהו לטעום, מציתים סיגארים – ומתחילה קיבצאריה – משמע, כאילו דווקא ברוח טובה מתחילים להחליף משולחנון אחד אל משנהו מחמאות, עקיצות ודברי ליצנות, בדיחות ורכילויות, הלצות ופטפוטים, מכבסים זה את לבניו המלוכלכים של זה בדברי ביקורת קצת חריפים ומופרזים מדי, בתוספת גוזמות הומוריסטיות, ובתוך כך דורכים במקום הכאוב ביותר אצל הזולת, ורואים בהנאה איך הוא מחליף גוונים, מפרפר וכמעט נתקף בשבץ – וכל זה נעשה דווקא כאילו ברוח טובה, לשם בדיחות הדעת, ובחיוכון נחמד או בצחוק רועם.

הקיבצארניה היא מעין גיהינום חופשי, שבו אנשים נצלים ומיטגנים על האש, מין מרחץ-זיעה, שאנשים מלקים בו זה את זה במטאטאים קטנים. כאן, בקיבצארניה, נוצרות קנוניות, מייצרים חוות-דעת ומוניטין, קובעים קריירות של סופרים, שחקנים ואמנים. הקיבצארניה מביעה את דעתה ללא שהות בקיצור ובנחרצות, לטובה או לרעה. הקיבצארניה חורצת את גזר דינה – מוות או חיים. הקיבצארניה מטביעה את חותמה: “אול-רייט” או “לעזאזל”.

עתה, מאחר שכבר יודעים אתם מהי קיבצארניה, נבקש מכם להיכנס אתנו לרגע לשם.


*

הדבר היה ביום סתיו ערפילי, אחד מאותם ימים, שבהם השמים הלא-נראים של ניו-יורק – המוסתרים ברבי-הקומות הגבוהים המשונים, הקרויים שם “גורדי שחקים” וברכבות-המרומים של ברזל הקרויות “אלוויטרס”124 – והשמיים בכויים ועשנים ומזכירים את מראה השמים בלונדון.

והיה הדבר לפני ארוחת-הצהריים, בשעה שהעיר השניה בגודלה בעולם עומדת בעצם סאונה. הכול עסוקים – היינו, הכול רועשים, הכול עובדים, הכול רצים, הכול קונים, הכול סוחרים, הכול משוטטים – בקיצור, זוהי קלחת, והיא רותחת.

אף-על-פי שהשעה היתה שעת העבודה הרותחת, הקיבצארניה היתה מלאה מפה לפה. כל השולחנונים היו תפוסים, באין אפשרות להחדיר סיכה לשם. עשן כחול עמד בחלל האוויר – עד שהיה אפשר לחותכו בסכין. הכול דיברו, פיטפטו והרעישו. בקיצור, הקהל עמד בעצם העיסוק ב“קיבץ”…

ליד אחד השולחנונים ישבו שלושה אנשים, שתו והיו שקועים בשיחה עד שלא שמעו כלל שבדיוק ברגע זה הם נלעסים בפי כול, נעשים “מקובצים” על-ידי הקהל באופן הכי חריף. שלושת האנשים לא פסקו מלדבר ולספר על גדולתם, להתפאר ולהמטיר שקרים לכל עבר. מן השלושה שבחנו זה את זה בשקרים, שניים מוכרים לנו היטב מן העולם הישן, מלונדון.

הללו היו הטובים שבידידינו, מיסטר קלאמר וניסל שוואלב. עתה נשאר לנו רק לעשות הכרה עם השלישי, שאיננו לונדוני, אלא אמריקני אמיתי. שהוא אמריקני תוכלו להכיר ממרחק רב. מראה אחר, מבטא אחר, התנהגות אחרת. בה בשעה שהאנגלי הוא מודאג, מלנכולי, אחוז ספלין,125 האמריקני הוא מלא-חיים, יאנקי, עליז, בעל עיניים חדות ותנועות נעימות. יש לו שיניים תותבות, אבל של זהב.

האדם שאנו עומדים לתאר הוא מנג’ר של תיאטרון אמריקני-יידי, ושמו ניקל. ניקל הוא אחד האישים הפופולריים בניו-יורק היהודית. אחד מאותם אנשים טובים ונחמדים שבאמריקה הם מכונים “א גוד בוי”. בלשוננו יהיה הפירוש “ידיד נחמד”, או ידיד קרוב לעילא ולעילא! מזג טוב! את הכותונת שעל עורו מוכן הוא לתת. בכל עת תמצא חיוכון ידידותי נסוך על פניו העליזים הצעירים-תמיד. בכל עת יש לו בשבילכם מלה טובה. תכופות גם גמילות-חסד – אם רק יש לאל ידו. אבל לא בכל עת יש לו. תכופות קורה, שניקל עצמו מחפש גמילות-חסד. תמיד נצרך הוא. כיוון שהמיסיס שלו היא הלובשת את המכנסיים, היא הגבר. הכול יודעים זאת. אויביו המתחרים בו משתשמים בזה בקיבצארניה בכל הזדמנות. תארו לעצמכם, שהם מוסיפים לאמת פי-שלושה. אבל הוא לועג לסבתא שלהם. אילו רצה ניקל להיות מודאג מזה – עד היכן היה מגיע!

ניקל יודע, שהוא נחשב לגדול הבלופרים שבניו-יורק הגדולה.

ניקל יודע, שאם מישהו מספר גוזמה בקיבצארניה, שואלים אותו: “מי אומר זאת – ניקל?”

ניקל יודע, שהקיבצארניה בודה עליו דברים שלא דובים ולא יער.

למשל, מספרים שהוא, ניקל, כאילו התפאר שעבר יום אחד במכונית את מפלי הניאגרה על הקרח באמצע תמוז בקרה לוהטת.

אבל מילא, מה שהקיבצארניה יכולה לבדות! פטפטנים! בטלנים! שונאים! מתחרים! ומה הפלא? אדרבה, ינסה עוד מישהו מן המנג’רס של התיאטרונים להתפאר ב“סאקסס” כמו ניקל? ינסה עוד מישהו כמוהו, ניקל, לערוך מסע עם הלהקה ברחבי המדינה, ולהעלות פעמיים בשבוע אחד שתים-עשרה הצגות בשמונה ערים – מפילדלפיה עד שיקגו ובחזרה!

כך התפאר מכרנו החדש, מיסטר ניקל, לפני שני מכרינו הוותיקים, ניסל שוואלב ומיסטר קלאמר. וכל אחד ענה לו בסיפור משלו, לא התביישו, חלילה, מפני מסעו של ניקל ברחבי המדינה, ולהעלות פעמיים בשבוע אחד שתים-עשרה הצגות בשמונה ערים מפילדלפיה עד שיקגו ובחזרה.

ניתן לומר, שהשלושה התחרו ביניהם, מי יעלה על מי ב“בלוף” וב“הומבוג” (תרמית).


פרק שלושים ושלושה: “בלוף” ו“הומבוג”

“בלוף” ו“הומבוג” – גם הם מלים ומושגים אמריקניים לעילא, שלא ניתן לתרגמם בקלות לשפה אחרת. “לבלף” פירושו – לא רק לומר שקר גס, לגבב שקרים בעלמא, לבדות יריד בשמים, לספר דבר שלא היה ולא נברא, ללא כל מטרה, סתם לשם שקר – פוי, דבר זה שונאת אמריקה. שם זה קרוי בלשונם: “לקשקש בקומקום” –פשע מכוער ומטופש.

לא. לשם כך האמריקני הוא פיקח מדי, אנין-טעם מדי, וביזנסמן מדי. האמריקני, כשהוא שומט את הכובעון הצידה, תוחב את שני אגודליו תחת החזיה והוא מגלף לך שקר, הרי הוא עגול-חלק ומחוכם-תמים, והעיקר – שייך לעסק, ל“ביזנס”.

כל האנשים הנזכרים לעיל, היושבים בקיבצארניה ועוסקים ב“קיבץ”, אינם, חלילה, בטלנים, כמו אצלנו, “חכמי הלז’אנקה” המסוימים בבית-המדרש, שאין להם מה לעשות, ועל-כן יושבים הם ומשוחחים. לא. לעסוק ב“קיבץ” – דבר זה עצמו הוא מלאכה, עיסוק, או, כמו שקרוי שם, “ביזנס”.

ניסל שוואלב, מיסטר קלאמר וניקל, שישבו באותו בוקר, בקיבצארניה, שוחחו על ביזנס חשובים, ואכן, למען הביזנס בילפו. אבל שני הבלופרים הוותיקים, המוכרים שלנו מן העולם הישן, נאלצו להודות, כל אחד בלבו, שבהילכות בלוף רשאים הם להסיק את התנור אצל מכרם החדש. במעשיותיו ובהתפארויותיו היה כל הזמן משנה את הנושא לכיוון אחר, וכל כך בילבל את הראש והדהים את המוח, עד ששניהם נשארו חסרי אונים ונאלצו סוף-סוף להשתתק. הדיון היה בדבר עניין חשוב: זה עתה הזמין ניקל לתיאטרון שלו את הסטאר הצעיר המפורסם מבוקרשט, שמלכת רומניה הכתירה אותו כגדול הטרקיגונים בעולם.

ניסל שוואלב ומיסטר קלאמר, שניהם, משסעים איש את דברי רעהו, לא חדלו לספר גדולות וניסים ונפלאות על האמן הצעיר. בשעה שמיסטר קלאמר סיפר איך הפתיע ראפאלסקו את הקהל הלונדוני, הקסים אפילו אדם כמוהו, מיסטר קלאמר, שמעולם לא הלך לשמוע שחקנים מקצועיים של הפאביליון-תיאטר הלונדוני, קטע אותו ניסל שוואלב מדי פעם: “למה לך עוד? אנגלים אמיתיים, נוצרים, לא מצאו די מלים לשבחו. אירווינג, אמרו, כלב לעומתו, שכה יהיה לי הרכוש של כולם!”

אבל ניקל לא היטה להם אוזן. בה בשעה שהשניים בילפו, חייך הוא, חשף את שיני-הזהב שלו ובדה מעשיות חדשות ונפלאות חדשות עליו ועל להקתו, שתפסה מקום ראשון ב“יונייטד סטייטס אוף אמריקה”. אדרבה – אמר – שרק ינסה איזה תיאטרון-יידיש באמריקה להתפאר, שראו אצלו את ה“פרזידנט של היונייטד סטייטס” יושב באחד התאים ומוחא כף! דבר כזה יכול לקרות רק אצלו. אבל הוא, ניקל, זכה להציג את עצמו לפני רוזוולט, שלחץ את ידו לעיני כל התיאטרון וטפח על גבו: “ניקל, אתה אול-רייט!” ולעיני כול התיר טדי126 מעל עצמו את שעון-הזהב עם השרשרת והגיש לו כתשורה למזכרת… ובגמר מלים אלה שולף ניקל מהר שעון-פלדה משומש ומצטדק, שאת שעון-הזהב והשרשרת שהעניק לו הפרזידנט, אין הוא נושא עמו בימי חול. נוור.

כך מסיים ניקל ואיננו רואה מה שנעשה מאחור. מאחור יושבים חברה-לצים ועוסקים ב“קיבץ” על חשבון המנהל ניקל ולהקתו. לועגים לציפור הבוקרשטי שלו, ומחווים דעתם עליו בטרם ראו את משחקו. כאן, בקיבצארניה, כבר הכתירו את ליאו ראפאלסקו שלנו בכל מיני שמות, כמו למשל: “גרינהורן”, “עוף של זפת”, “חיים-יאנקל”, “רועה רומני”, “בחורון מסקרן” ועוד כינויים כאלה, שהוכיחו כי לאנשים יש בזה פניה מיוחדת.

הללו היו או חסידים של תיאטרונים אחרים, שלא עלה בידם לחטוף את ה“סטאר” הצעיר מבוקרשט, או נציגי ה“פרס” של המחנה השני, שלא יכלו לשאת את זה שהצד שכנגד הקדים אותם ושיבח את הכוכב העולה והעתיר עליו שבחים לאין קץ. ואולי היו אלה שחקנים צעירים מתחרים, היושבים במשך שנים בניו-יורק ומחכים עד שירחם עליהם אי פעם ה“יוניון” ויכניסם לחבורה – וכאן בא איזה פרחח, ילד, אחד ראפאלסקו, ונחטף כאבן טובה, זוכה לטוב שבחוזים, נישא עד לשמים בידי ה“פרס” – וכי אין המרה עלולה להתפוצץ. כלום לא יעסקו ב“קיבוצו” כל כמה שניתן?

לא. לא די לעסוק רק ב“קיבוצו”. צריך להשתדל לערוך קנוניה כנגד אי-צדק שכזה, צריך לדאוג לכך שה“גרינהורן” ינחל מפלה מכובדת, שבהופעתו הראשונה יתקבל בשריקות בצורה היפה ביותר. בקיצור – שיזכה למפלת המן ושיתעורר בו החשק לעזוב את מדינת קולומבוס ולחזור לבוקרשט, ומוקדם ככל האפשר.

הו! אמריקה היא ארץ ברוכה, היודעת לעשות הכול. כן, יכולים לרומם אדם על מקלות ולהושיבו ישר בשמים, ואם לא – אז ישר לשאול-תחתיה. נקודת ביניים, שביל זהב – זה לא קיים.

ראפאלסקו המסכן! הוא לא ידע כלל איזו הפתעה מחכה לו במדינת-הזהב. אך מה הפריע לראפאלסקו מה ששמע? הרי ראשו היה רחוק משם, בחלק האריסטוקרטי ביותר של ניו-יורק, ב“פיפת אבניו”.

שם התגוררה ומשם נודעה בכל אמריקה הזמרת המפורסמת של ה“גראנד אופרה” של פאריס, ושמה מיס רוזאליה ספיבאק.


פרק שלושים וארבעה: קצת על גיבורת הרומאן

הגיבורה שלנו, שבשנות נעוריה, כמעט בילדותה, תעתה עם הלהקה הנודדת של אלברט שצ’ופאק ובידרה את הקהל היהודי ב“עריכת-שבת”, ב“אוי, אוי, אוי חווה!”, ב“יום שישי בערב” ובעוד פזמונים יפים כאלה, לא העלתה בדעתה, שביום מן הימים יתנוסס שמה בראש השמות המפורסמים במלוא תבל; היא אף לא חלמה, נדמה לנו, שיום יבוא והיא תשתכן במערכת חדרים שלמה באחד המלונות העשירים ברחובות העשירים ביותר – “פיפת אבניו” – בגדולה ובעשירה מבין ערי עולם, בניו-יורק. או שתיסע במכונית משלה עם נהג שחור במושב הקדמי, שכתביהם של הגדולים שבעיתוני העולם יצורו עליה תריסרים-תריסרים, ויחכו שעות על שעות כדי לצלמה ולזכות לפחות בשתיים-שלוש דקות של שיחה עמה.

איך מגיעים לגבהים אלה? – שינוי כזה אינו מתחולל בן-לילה. אדם מפורסם אינו נולד בלילה אחד. חייו של כל מי שהתפרסם בעולם, יהיה זה שחקן, זמר, אמן, צייר, סופר, או מליונר מופלג, נראים לנו כעין מסלול במעלה ההר, מדרגה אחר מדרגה. הדרך ארוכה וקשה, ולא תמיד היא סוגה בשושנים – אלא על-פי-רוב בקוצים. אילו ניתן לשקול במאזניים את הצרות ועוגמות-הנפש שהזדמנו לגיבורה הצעירה שלנו, ואת דמעות-ה