לוגו
חזון האדם
מיקום ביצירה:
0%

 

אִימְרֶה מַדַּץ'

אחד המעטים, שהעמיקו בשאלה האיֻמה של “מאין ולאן”, הציצו לתוך פרדס-הצער המסֻבּך, נפגעו עד כדי זוב דם — ויצאו בשלום.

יצאו בשלום והאצילו משלומם הטרַגי על תקופתם התוססת ועל הדורות שאחריהם, אשר אפשר הרחיקו ללכת בדרך מסֻכּנת זו ואפשר גם הרחיבו את רשות-ההגיון שבשאלה זו — אבל לידי דבר אחד לא הגיעו — לידי טרַגיותם של הראשונים.

ובעוד שלהם, לאחרונים, היה כל הענין ענין לפילוסופיה והגיון, לשאלה מתּימַטית כביכול, — אצלם, אצל מַדַּץ' וחבריו, היתה זו שאלה לירית, כואבת וּמְעַנָּה: טרַגדיה.

שאלת-חייהם הַסֻּבּיֶקטיבית.


ומעטים הם בתולדות הספרות העולמית, שהגורל מדד להם את סאת עולם-הבא במדה קמוצה, כמו לו, למַדַּץ'.

ומפליא הדבר: אין שפה תרבותית, שלא יהא מתֻרגם בה ספר זה, אפילו תרגומים אחדים בשפה אחת — ועם-כל-זה לא נתנו לו תולדות הספרות את מקומו הראוי לו. בזה מרגיש כל קורא, הלומד ספר זה באהבה ובלי הסכמות.

ושאלתו הראשונה של קורא כזה היא: מדוע אין שמו של מַדַּץ' הולך ונִזכּר ביחד עם שמות מחבּריהם של פויסט וקין? —

האם גם זה תלוי במזל?

אפשר.

התקופה, אשר מַדַּץ' הופיע בה, היא אותה תקופת התסיסה הידועה. תסיסת חייה של אירופה, חייה הפוליטיים, האקונומיים, ועל יסוד זה — גם תסיסתה

הרוחנית הגדולה. ברתיחה כבּירה זו של עמים תקיפים וכבּירים כמעט שנעלמו העמים הקטנים עם כל כאבם ואסונם גם-יחד.

וגורל זה עבר גם על ספרותם, שרק כעבור הזעם התחילו פה ושם יחידים להוציא לאט-לאט את המֻּבחר שבּה מקרן זויתו הנשכחה לאור עולם.

ובשכחה זו מֻנַּחַת הספרות הַמַּדיארית הקלַסית עד-היום.

הגורם לזה הוא — שפתו הזרה של עם קטן זה, שאין לה שום קרוב וגואל בין הלשונות האירופיות. וככה — כל התרגומים של ספר זה נעשו מתוך כלי-שני, מתוך תרגום גרמני, שנעשה על-ידי סופר הונגרי. תרגום זה שִׁמש מקור לכֻלם. כמעט לכֻלם: משום שרבּים מהם השתמשו בכלי שלישי ואפילו רביעי.

וכל הקורא בספר זה דפים אחדים יראה מיד את האסון, שתרגומים מתוך תרגומים ותרגומי-תרגומים גורמים לה ליצירה כזו.


אין מטרתי כאן לדבּר על פּרובּלֶמת הספר בפרוטרוט. כל מה שהייתי אומר בנדון זה, היה כעין פֵּרוש לא-יצלח לפילוסופיה לירית זו, המחבקת עולמות בכל חלק וחלק שבּה. ואם התרגום בעצמו לא יספיק — והלואי שיספיק למסור לכל-הפחות את המינימום שביצירה זו — הרי כל פֵּרוש למוֹתר הוא.

ומה שיש לי להעיר בזה, הוא דבר, שכּל קורא יִתָּקל בו בפתחו את הספר: הצורה המשֻׁתּפת לפויסט ולקין. מובן, ששני ספרים הללו השפיעו גם על מַדַּץ' במדה ידועה, אבל לא יותר משהשפיע עליהם, על גֶּטה ובירון — ספר איוב. אלא שהפרובלֶמה שלו יותר משהיא פסיכולוגית-יחידית, פסיכולוגית היסטורית היא.


לוציפר, סמל הכֹּח הרע והמתנגד, הבּא להעביר את בחיר-היצורים על דעת יוצרו — מפיל תרדמה על האדם, אחרי שגֹרַש מגן-העדן, ומראה לו בחלומוֹ את כל תפקידיו שעתיד הוא, האדם, להופיע בהם במשך כל חיי-אנוש על ארץ. הוא מראה לו את כל האידיאלים, שעתיד הוא לחפּשׂ אותם, להלחם בעדם ואחר-כך — להתאכזב בהם ולבַקש לו חדשים תחתיהם.

הוא מראה לו את תפקידו בתור משתוקק לממשלה (פרעה), בתור גבור-המולדת הלוחם לעמו (מילטיאדס), בתור איש שטעה בכל אלה ורואה חיים בתענוגות (סַבגוֹלוּס הרומאי), בתור פָּרש-הנצרות (טנקרֶד במסעי-הצלב), בתור חוקר-המדעים (קֶפלר), בתור גבור החֹפש העולמי (דנטון). אחר-כך מראה הוא לו את ארץ-ההתקַימות של המשטר הסוציַלי, את חלומו המקֻים של פוריֵי: את הַפַלַּנְסְטֵר עם כל “אשרו” האֻמלל. האדם הולך ותועה מתשוקה לתשוקה, הולך וטועה בכל אידיאליו והולך ורואה, איך כל אידיאל אינו יפה אלא לפני התממשותו; ולא רק משום שההמון הגדול, האנושות האֻמללה, שעל מזבחה הוא מקריב את עצמו, הוא-הוא השופך לו את הַקִּתּוֹן על פניו, אלא גרוע מזה: האדם-בעצמו רוח הפכפכך בו מתחִלת ברִיָּתו: בועט הוא באידיאל שלו ומבזה אותו עוד ברגע הראשון להתקַימותו.

הגיע יאושו לידֵי כך, שחפץ הוא להֵחלץ מתוך רשותה של האדמה עצמה! להִמָּלט מתוך כבליה הצרים ולחיות ברחבי העולמות, שהוא משיג אותם ברוחו ושכלו. ולוציפר ממלא את רצונו זה בחפץ-לב: נושא אותו אל מעֵבר לעולם זה. ולשוא מתרה בו רוח-האדמה:

נַסֵּה נָא — וּמַפַּלְתְּךָ בָּאָה! —

לוציפר מסית אותו דוקא לנסות. אלא ששם, על הגבול הנורא בתחום רשותה של האטמוספירה המחיה — מחנק יאחזֶנו והוא אנוס לשוב אל קִנו, אל מקור מחצבתו, האדמה, שממנה לו הכֹּל, לא רק חֹמר גופו, אלא גם הרוח שלו. כן: הרוח באנוש, אותו הרוח, שבּו הוא חי ש"י עולמות רחוקים וקדושים, גם הוא אינו אלא הרכּבה דקיקה ועדינה של יסודות האדמה הגסה.

כל זה מכניס בו באדם עצבון נורא, יאוש-עולמים תוקף אותו, ונוסף על זה זוכה הוא לראות את האחרון שבבני-אנוש על הפּלַנֶּטה האמללה ההולכת וקופאה, זוכה הוא לראות את יורשו, העתיד לשֶׁבת על כס-הרוח — את האֶסְקימוסי האמלל, הצודה דגים וכלבי-ים מתוך הקרח המכסה את גן-העדן שמלפנים: את אדמת קו-המשוה, שהשמש הגוססת אינה עוצרת כֹּח להפרות אותה בחֻמה ולחַיות אותה — — אסקימוסי שפל זה עם “השקפת-עולמו” המדוּדה מוציא אותו מדעתו ומסבלנותו וביאושו זה אינו מוצא אלא דרך אחת להצלת האנושוּת העתידה: לשָׁרש עץ-חיים רך זה בעודו באִבּוֹ! למות! להמית את-עצמו — הלא לזה ודאי יש לו זכות — ויחד עם מיתתו — את כל האנושוּת העתידה לצאת ממנו. ראשון הוא עלי-אדמות — וִיהי גם האחרון! — והנה חוה מקיצה משנתה הארֻכּה ומגַלה לו סוד, סוד כל אֹשר וצער על-אדמות, סוד כל החיים ועתידם, סוד כל מלחמת ההויה הגדולה: היא הרה ללדת.

לבשורה זו עומד האדם כנדהם וכעבור רגע מרגיש הוא הרגשה עצומה ונצחית, הרגשת נצחונו של בן אלהים חיים, של האדם, על כל ספקות ויסורים, על כל מה שחולף ועובר ועל כל העלול להציב גבולות לחיי האדם וכֹחו. בבטחון עליז ומאֻשר שב הוא אל אלהיו ושׂם פעמיו לדרך העתיד הנצחי — —


אִימְרֶה מַדַּץ' נולד בשנת 1823 בעיר קטנה בהונגריה, למשפחת אצילים. בימי נעוריו נתיַתּם מאביו וחי עם אמו החולה מחלת-הרוח. את למודיו גמר באוניברסיטה בבודפּשט. בתור ריבולוציונר לאֻמי הושׂם בכלא על-ידי הממשלה האוסטרית ובמשך ימי שבתּו בבית-האסורים עזבה אותו אשתו, שאהב אותה במדה בלתּי-מצויה, ותִּנָּשא לאיש אחר. מכאן השקפותיו בנוגע לָאִשה (חוה, האשה, אינה סובלת עם האדם ואינה משתתפת בצערו הנצחי, בה-בשעה שאהבתו אליה היא-היא הנותנת לו כֹח להִלחם לכל אידיאל ואידיאל שלו). כשיצא מבית-הכלא, נבחר, בתור דבּרן מצֻין, לצִיר בית-המועצות.

בין יצירותיו הרַבּות כדאי להזכיר את שיריו הדרמתיים: “שֵׁם טוב ומדות טובות”, “קוֹמוֹדוּס”, “המלכּה מריה”, “איש ואשה”, ו“משֶׁה”. יצירה זו אחרונה היתה כעין תשובה על השאלה: מדוע לא הראה לו לוציפר לאדם את המחוקק האלהי משה? — התשובה אינה ברורה כל-צרכּה, אך מרמזת היא, שהמשורר ראה את משה למעלה מכּל אותם האידיאלים של האדם, שהאנושוּת טעתה בהם בדרכּה דרך תועים ונכשלים. ויצירה זו משמשת כעין הכרעה לצד השקפת-עולם אופטימית אחרי “חזון האדם” המלא יאוש. — כיוצא בה היא גם הדרמה הלירית שלו “חלום הקסמים”, שהוא חפץ בה, כביכול, לרַפּא את הפצעים של “הטרגדיה העולמית” בהתולו הרך והעליז. —

“חזון האדם” הֻצג בפעם הראשונה על הבימה בבודפּשט בשנת 1883 ומאז כמעט שאין בימה קלַסית בעולם, שהצגת שיר דרמתי זה לא תהא נכנסת לתוך תעודותיה הספרותיות והתּיאטרליות החשובות ביותר.

מדץ' מת בשנת 1864.

החשובה בכל המסות שנכתבו על יצירה זו היא ספרהּ של הסופרת ההולנדית וַלִּיש “טרגדית האדם”, אשר תרגמה גם את “חזון האדם” הולנדית.


אביגדור פוֹיֶרשטֵין

תל-אביב, תרפ"ב.

 

מחזה ראשׁוֹן

בשמֵי-ערבות, אלהים יושב על כסאו וסביבו נגֹהות-הוד, צבאות מלאכים

כורעים לפניו וארבעת שרי-הפנים1 עומדים על הכסא. נהרה.


עדת מלאכים

הַלְלוּ אֶת אֲדֹנָי בְּרַחֲבֵי עוֹלָמוֹ,

אֶרֶץ בָּעֹמֶק וְשָׁמַיִם בָּרוּם,

אֲשֶׁר בְּמַאֲמָרוֹ בָּרָא אֶת כָּל-אֵלֶּה

וּבְרוּחַ-פִּיו יַחֲרִיב אֶת כָּל-הַיְקוּם.

כִּי הִנֵּה הוּא הַכֹּחַ, הַחָכְמָה וְהָאשֶׁר,

וַאֲשֶׁר חָלַק לָנוּ אַךְ צִלּוֹ הַמְּעָט;

הַלְלוּהוּ בַמְּרוֹמִים עַל חַסְדּוֹ הַגָּדוֹל,

הַמַּפְלִיא לַעֲבָדָיו וּמְשָׁרְתָיו לָעַד.

הִתְגַּלֵם הָרַעֲיוֹן הַגָּדוֹל וַיֶּהִי

וַיְבַצַּע אִמְרָתוֹ בְּתִפְאֶרֶת וָזִיו,

וְעַתָּה הַיּוֹצֵר מְחַכֶּה לְשִׁיר-שֶׁבַח

מִפִּי כָל צִבְאוֹתָיו הַחַיִּים מִפִּיו.


עליון

הִנֵּה כִי כֵן. הַמְּלָאכָה כָלָתָה.

יְסוֹבֵב הַגַּלְגַּל וְהַיּוֹצֵר יָנוּחַ;

וְעַד אֲשֶׁר יִשָּׁחֵת אוֹפַנּוֹ הָאֶחָד

רִבֹּאוֹת שְׁנוֹת-עוֹלָם תַּחֲלֹפְנָה בָרוּחַ.

הִנָּשְׂאוּ-נָא אֵפוֹא, שָׂרֵי עוֹלְמוֹתַי,

וְשִׂימוּ פַעֲמֵיכֶם לְדֶרֶךְ אֵין-סוֹף,

אֶתְעַנְגָּה הַפַּעַם עַל יְפִי-פִלְאוֹתֵיכֶם

בְּעָבְרְכֶם לְפָנַי הִתְגַּלְגֵּל וָסֹב.


שרי-כוכבים, שונים בגדלם, בתארם ובצבעם, עוברים לפני הכסא ומעיפים כוכביהם בעלי כדור אחד ובעלי שני כדורים, שביטים וגלגלי-אֵד שונים.

שיר שׂרַפים בקול דממה דקה.


עדת מלאכים

מַה-גֵּאֶה וְנִשְׂגָב זֶה כַּדוּר-הַלַּהַב,

הַהוֹלֵךְ וְקָרֵב אֵלֵינוּ מִשָּׁם;

וְהוּא בִּבְלִי-דַעַת אַךְ שָׁרֵת יְשָׁרֵת

קְבֻצַּת כּוֹכָבִים בְּאוֹרוֹ הֶחָם.

שָׁם כּוֹכָב קָט בָּהִיר יְנוֹצֵץ בְּרַעַד,

לְאוֹר נֵר אֲדַמְדַּם יֵחָשֵׁב מִפֹּה,

וְהוּא עוֹלָם גָּדוֹל וּרְחַב-הַיָּדַיִם

וְחַיִּים וְאַהֲבָה מִתְנוֹסְסִים בּוֹ.

שָׁם שְׁנֵי כַדּוּרִים נִלְחָמִים בְּזַעַף

הָלֹךְ וְהִתְנַגֵּשׁ, הָלֹךְ וּבְרֹק —

וְזֹאת הַמִּלְחָמָה אֶת דַּרְכָּם תָּסֹלָּה

לָרוּץ בִּמְסִלּוֹתָם בְּמִשְׁטָר וָחֹק.

וּפֹה, הוֹי, מַה-נּוֹרָא, חִישׁ יָבֹא הָאֶחָד

וְיִרְעַשׁ בְּזַעֲמוֹ, יִתְגָּעֵשׁ כַּחֵץ —

וּבְחֵיקוֹ שָׁם חַיִּים בְּשָׁלוֹם וּבְנַחַת

יְצוּרִים עַלִּיזִים וְדוֹרוֹת אֵין-קֵץ.

וְשׁוּר — שָׁם הַכּוֹכָב הַתָּם וְהֶעָנָו,

זֶה כּוֹכַב-הָאַהֲבָה, הַמְשׁוֹטֵט בָּרָמָה:

תְּהִי יַד אֲדֹנָי עָלֵיהוּ לְנָצְרוֹ,

לְהָאִיר אוֹר- תִּקְוָה בִּלְבַב בְּנֵי-אֲדָמָה.

פֹּה אַלְפֵי עוֹלָמוֹת חֲלִיפוֹת יִבֹּלוּ

וְשָׁמָה — רִבֹּאוֹת יִוָּלְדוּ לַבְּקָרִים:

לְהוֹלְכֵי בְגָאוֹן אֵלֶּה יִרְמֹזוּן,

וְאֵלֶּה — לָאוֹבְדִים, לְלִבּוֹת נִשְׁבָּרִים.

כִּי הִנֵּה שָׁם יָבֹא הַשָּׁבִיט הַנּוֹרָא

בְּלִי-חֹק, וּבְלִי-מִשְׁטָר וְשֹׁאָה סְבִיבֵיהוּ.

בְּשָׁאוֹן וָרֹגֶז לְהַחֲרִיב עוֹלָמוֹת — —

אַךְ, שׁוּר, יַד אֲדֹנָי לִנְתִיבוֹ תַטֵּהוּ. —

הָהּ בֹּאָה, הָרוּחַ הַצָּעִיר, גַּם-אַתָּה,

אַתְּ אֶרֶץ נוֹלֶדֶת בְּרַעַשׁ הַסּוּפוֹת,

סוּת אֵבֶל וְאוֹרָה חֲלִיפוֹת תִּלְבָּשִׁי

וְדֶשֶׁא וְשֶׁלֶג צַח תַּעֲטִי לִתְקוּפוֹת.

הֲיִי בְרוּכָה, אֲדָמָה, לְעוֹלְמֵי-עוֹלָמִים

וּלְכִי-נָא בְדַרְכֵּךְ עַד בִּלְתִּי שָׁמָיִם.

בְּחֵיקֵךְ הַצַּר שָׁם יַעַרְכוּ מִלְחָמָה

רַעֲיוֹנוֹת נִשְׂגָּבִים — הַיֵּשׁ וְהָאָיִן.

וְאִם כִּי הַטּוֹב וְהָרַע בָּךְ חֲלִיפוֹת

וְאֵלֶּה מוּל אֵלֶּה בְּזַעַם נֶעֱרָכִים —

גַּם אוֹרֵךְ, גַּם צִלֵּךְ מֵאֵת אֲדֹנָיִךְ,

זֶה חַסְדּוֹ וַחֲרוֹנוֹ לְנֵצַח-נְצָחִים! —


> >שרי הכוכבים נעלמים

גבריאל

הַמְמַדֵּד בְּזֶרֶת רַחֲבֵי אֵין-הַסּוֹף

וְיִכּוֹן בְּתוֹכָם חֹמֶר כָּל-סְגֻלָּה,

הַבּוֹרֵא בְחֶפְצוֹ כָל חֵפֶץ וֶעֱזוּז

וְיוֹצִיא כָל-רָצוֹן מִכֹּחַ לִפְעֻלָּה:

קָדוֹשׁ אַתָּה, הָרַעֲיוֹן!


משתחוה.


מיכאל

הַמְּאַחֵד בְּכֹחוֹ כָּל חוֹלֵף וְקַיָּם,

הַמַּצִיב גַּם גְּבוּלוֹת גַּם מֶרְחָב אֵין-סוֹף.

הַכּוֹלֵל אֵין-חֵקֶר וּזְמַנִּים גַּם יָחַד.

וּמֵקִים דּוֹר-נֶצַח מִבְּנֵי בֶן-חֲלוֹף:

קָדוֹשׁ אַתָּה, הַכֹּחַ!


משתחוה.


רפאל

הַמַּאֲצִיל מֵאָשְׁרוֹ לְכָל בֶּן-תְּמוּתָה

בְּחָנְנוֹ בְּבִינָה הַחֹמֶר הַמֵּת,

הַמְּשַׁתֵּף יְצוּרָיו לְחָכְמַת הַיּוֹצֵר

וְיַּעֲלֵם לְגֹבַה אֵין מָקוֹם וָעֵת:

קָדוֹשׁ אַתָּה, הַמֵּטִיב!


משתחוה.


דממה


עליון

וְאַתָּה לוּצִיפֶר2, מַה-תֶּחֲשֶׁה דוּמִיָּה,

הַאִם הַלְלֵנִי לְשׁוֹנְךָ קָצָרָה,

אוֹ מַעֲשַׂי מֵאִתְּךָ רָצוֹן לֹא יָפִיקוּ?


לוציפר

וּמַה-זֶּה יָפִיק רָצוֹן מֵאִתִּי? —

אוֹ אוּלַי זֶה — שֶׁחֳמָרִים אֲחָדִים

שׁוֹנִים בְּכֹחָם וּבִתְכוּנַת רוּחָם,

אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתָּם עֲדֵי הִתְגַּלוֹתָם,

וְלוּא גַם יְדַעְתָּם — שַׁנּוֹתָם לֹא יָכֹלְתָּ —

מָצָאתָ וַתַּעֲשֵׂם מַעֲשֵׂה כַדּוּרִים,

הַסּוֹחֲפִים וְדוֹחֲפִים אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ —?

וְתוֹלָעִים אֲחָדוֹת, הַקָּמוֹת לִתְחִיָּה,

עַד אֲשֶׁר יַגִּיעַ תּוֹרָן הַקָּצוּב

וְהַכֹּל יִתְקָרֵר וְיִוָּתֵר אַךְ גֹּלֶם —?

יוֹם יָבֹא וְסוֹדְךָ הַקָּדוֹשׁ יַגִּיעַ

לְאָזְנֵי בֶן-הָאָדָם קְצַר-שֵׂכֶל הַלָּז

וּבְמַתְכֹּנֶת זוֹ יַעֲשֶׂה מַעֲשֶׂיךָ גַּם-הוּא.

הִכְנַסְתָּהוּ בְמַצְרֵף חֲרָשְׁתְּךָ הַגָּדוֹל

וַתִּתֵּן לוֹ לַעֲשׂוֹת מַעֲשֵׂי-תַעְתּוּעִים,

מַרְבֶּה לַהַג כַּיֶּלֶד וְעוֹשֶׂה עַצְמוֹ אֱלֹהִים —

אָכֵן לַשָּׁוְא יַעֲלֶה עָשָׁן בְּאַפֶּךָ,

אַחֲרֵי הַקְדִּיחוֹ תַבְשִׁילְךָ הַקָּדוֹשׁ! —

אוֹ מַה-יֵשׁ תִּקְוָה מִבּוּל-טִיט שֶׁכָּמוֹהוּ?

וּמָה בִכְלַל תַּכְלִית הַיְּצִירָה הַזֹּאת?

שִׁיר-תְּהִלָּה כָתַבְתָּ לִכְבוֹדְךָ הָרָם

וּבִמְכוֹנַת-זִמְרָה רְעוּעָה שַׂמְתָּהוּ,

וְאַתָּה כֹה תֵשֵׁב וְתַקְשִׁיב הַתְּהִלָּה

חֲדָשִׁים לַבְּקָרִים וְחוֹזֵר חֲלִילָה —

הַאֻמְנָם זֶה יָאֶה לְיָשִׁישׁ כָּמוֹךָ,

לְהַשְׁלוֹת אֶת נַפְשׁוֹ בְּשַׁעֲשׁוּעֵי יְלָדִים?

אֵיךְ נִיצוֹץ-אֵשׁ טָמוּן בְּרֶגֶב טִיט-יָוֵן

יְחַקֶּה אֶת יוֹצְרוֹ בְּצַלְמוֹ הַגֹּלֶם —?

הַחֹק וְהַחֹפֶשׁ פֹּה נֶצַח נִלְחָמִים

וִיפִי הוֹד-הַשַּׁלְוָה פֹּה יֶחֱסַר לְעוֹלָם!


עליון

רַק תְּהִלָּה יָאֲתָה לִי וְלֹא בִּקֹּרֶת.


לוציפר

מַה-שֶׁאֵין בְּקִרְבִּי — תֵּת בַּל אוּכָלָה.


הוא מורה במלאכים


הַגְּדוּד זֶה הַשָּׁפָל לְמַכְבִּיר יוֹדֶךָּ,

וְנָאֶה לָהֶם לְהַרְבּוֹת לְךָ שֶׁבַח,

מִמְּךָ הֵם נוֹצָרוּ, כְּצֵל מִן הָאוֹר,

אַךְ לֹא כֵן אָנֹכִי, הַחַי מִדּוֹר-דּוֹר.


עליון

אִי לְךָ, עַז-נֶפֶשׁ! וְלֹא יְלִיד-חֹמֶר אָתָּה?

וְאַיֵּה אֵפוֹא הָיִיתָ עַד-הֵנָּה, אֱמֹר?


לוציפר

כָּאֵלֶּה אֶת נַפְשְׁךָ גַּם אֲנִי אֶשְׁאָלָה —


עליון

מֵעוֹלְמֵי-עוֹלָמִים אָנֹכִי הִנֵּנִי,

וַאֲשֶׁר זֶה יָצַרְתִּי — בִּי חַי מִקֶּדֶם.


לוציפר

וְלֹא הַרְגֵּשׁ הִרְגַּשְׁתָּ הָרִיק בְּרַעְיוֹנְךָ,

שֶׁהִכְבִּיד אֶת אַכְפּוֹ עַל כָּל הֲוָיָתְךָ

וַאֲשֶׁר הַכְרֵחַ הִכְרִיחֲךָ בְּרִיאָה לִיצוֹר?

לוּצִיפֶר שְׁמוֹ שֶׁל הָרוּחַ הַלָּזֶה,

הוּא רוּחַ הַכַּחַשׁ מִקַּדְמֵי דוֹר-דּוֹר.

אָכֵן, נִצַּחְתַּנִי, יַעַן זֶה הוּא גוֹרָלִי,

לִנְפֹּל בְּמִלְחַמְתִּי הָעֲרוּכָה מֵאָז —

אַךְ קוֹם אָקוּם מֵחָדָשׁ בְּכֹחִי הָעָז.

הַחֹמֶר יְלִידְךָ — אַךְ לִי הַמֶּרְחָב,

בִּמְקוֹם שָׁם הָאוֹר הַצֵּל לֹא יֵעָדֵר,

וּבְחֵיק אשֶׁר הַתּוּגָה אִוְּתָה לָשֶׁבֶת;

תִּקְוָה וָשֶׂפֶק יַחַד נִצְמָדִים

וּבְעִקְּבוֹת הַחַיִּים כָּרוּךְ הַמָּוֶת.

וַאֲנִי, שֶׁלִּי נִתְכְּנוּ כָל הָעֲלִילוֹת,

הֲיָאֲתָה לִי אֵפוֹא לְתַנּוֹת לְךָ תְפִלּוֹת?


עליון

הוֹי, קוֹשֵׁר קֶשֶׁר, סוּר מֵעַל פָּנָי!

לְשִׂימְךָ לְאֶפֶס יָכֹלְתִּי הַפָּעַם —

מִבֵּין כָּל הָרוּחוֹת אָרוּר הֱיֵה

וּבֵין סִיגֵי הַחֹמֶר הִלָּחֵם בְּזָעַם;

וְגַלְמוּד בְּתוֹךְ הַמִּלְחָמָה הַזֹּאת

יְהִי לְךָ לְעִצְבוֹן-לֵב שִׁבְעָתָיִם,

כִּי שָׁוְא לְךָ הִתְקוֹמֵם נֶגֶד הַטּוֹב

וְיָכֹל לֹא תוּכַל לְאֵל-הַשָּׁמָיִם!


לוציפר

לֹא כֵן, עַל נְקַלָּה דָחֹה לֹא תִדְחֵנִי

כִּכְלִי אֵין-חֵפֶץ בּוֹ, שֶׁלְּמוֹתָר לְךָ הָיָה:

שֻׁתָּף אָנֹכִי לְמַעֲשֵׂי בְרֵאשִׁית

אֶת חֶלְקִי לִי תֵנָה.


עליון

וִיהִי-נָא הַפָּעַם!

הַבִּיטָה לָאָרֶץ, שָׁם בְּתוֹךְ הָעֵדֶן

שְׁנֵי עֲצֵי-תִפְאֶרֶת עוֹמְדִים בַּגָּן,

הֶחֱרַמְתִּים גַּם שְׁנֵיהֶם — וְהָיוּ לָךְ.


לוציפר

קָפַצְתָּ יָדֶךָ. וַהֲלֹא אֲדוֹן-כֹּל הִנֶּךָּ —

וְאוּלָם הֵן רַב לִי בְּקֶרֶן-זָוִית זֹאת,

בָּהּ יִתְקַע אָהֳלוֹ הַכַּחַשׁ הָאַבִּיר

לַהֲרוֹס מִשָּׁם אֶת עוֹלָמְךָ הַכַּבִּיר.


הולך.


עדת מלאכים

סוּרָה מִפְּנֵי אֵל, הַמְאֹרָר לְכָל דּוֹר —

הַלְלוּיָהּ, עוֹשֵׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה וָאוֹר!


 

מחזה שׁני

בעדן. בּתָּוֶךְ עומדים שני העצים, עץ-הדעת ועץ-החיים. האדם וחוה באים וסביבם חיות שונות מתהלכות בשלום, נהרה. שיר שׂרָפים נשמע בדממה.

יום בהיר.


חוה

הֶאָח, מַה-יָּפִים, מַה-נְּעִימִים הַחַיִּים.


האדם

וּנְעִימָה מֵהֶם — הַמֶּמְשָׁלָה עַל כֹּל.


חוה

לָדַעַת, כִּי יֵשׁ מִי יַשְׁגִּיחַ עָלֵינוּ,

וּלְהַכִּיר אַךְ תּוֹדָה עַל חַסְדּוֹ הַטּוֹב

לַמַּעְתִּיר עָלֵינוּ כָּל-אשֶׁר וְכָל-יֹפִי —


האדם

הָעַבְדוּת, כְּמוֹ אֶחֱזֶה, מַשָּׂא נַפְשֵׁךְ בְּחַיַּיִךְ. —

צָמֵאתִי, חַוָּה — הַבִּיטִי-נָא וּרְאִי:

הַפֵּרוֹת הָאֵלֶּה מַה-נֶּחֱמָדִים לָעֵינָיִם.


חוה

הָבָה, אֶקְטָף-לִי אֶחָד מֵהֵמָּה —


קול אלהים

חִדְלוּ, אַל תִּגְּעוּ בָם! — הִנֵּה כָל-הָאָרֶץ

לָכֶם נְתַתִּיהָ — וּמֵאֵלֶּה הִשָּׁמֵרוּ,

רוּחַ זָר שׁוֹמֵר אֶת פִּרְיָמוֹ הָרַעֲנָן

וּמוֹת יָמוּת הָאִישׁ, הַטּוֹעֵם מֵהֵמָּה.

הִנֵּה שָׁם הַגֶּפֶן, טוֹבָה הִיא לְמַאֲכָל

וּבְצִלָּהּ הַנָּעִים הַמְּנוּחָה לָכֶם נָעֵמָה,

שָׁם תּוּכְלוּ תָנוּחוּ מִשְּׁרַב-צָהֳרָיִם.


האדם

קוֹל מוּזָר וְנִפְלָא — וְגַם נוֹרָא הִנֵּהוּ —


חוה

מַדּוּעַ-זֶה יָפִים הָעֵצִים הַשְּׁנָיִם,

אוֹ מַדּוּעַ רַק-הֵמָּה קְדוֹשִׁים הִנָּמוֹ?


האדם

וּמַדוּעַ כֹּי כְּחֻלִים הַשָּׁמַיִם מִמָּעַל?

וּמַדוּעַ-זֶה יָרֹק הַדֶּשֶׁא פֹה מִתַּחַת?

בְּמֻפְלָא אַל-נָא נִדְרשׁ — נֵלְכָה מִזֶּה.


הם יושבים להם בצל.


חוה

שְׁכַב-נָא בְּחֵיקִי וְרוּחַ עָלֶיךָ אַשִּׁיבָה.


סער מתחולל בין העצים. לוּציפר מופיע מבין הענפים.


האדם

הָאִשָּׁה! — מָה רַעַשׁ זֶה? לֹא שָׁמַעְתִּי כָמוֹהוּ.

כְּמוֹ אוֹיֵב מִסְתַּתֵּר הִשְׂתָּעֵר עָלֵינוּ —


חוה

חַלְחָלָה אֲחָזָתְנִי, וְגַם קְהַל הַשְּׂרָפִים

חָדַל מֵהַנְעִים זְמִירוֹתָיו לְפֶתַע —


האדם

וְאָנֹכִי — בְּחֵיקֵךְ פֹּה זְמִירוֹת אַקְשִׁיבָה.


חוה

וַאֲנִי — עֵת תֵּעָלֵם הָאוֹרָה מִמָעֵל

מֵעֵינֶיךָ, הָאָדָם, לִי אוֹרָה שׁוֹפָעַת.

אוֹ אֵיפֹה-זֶה יָכֹלְתִּי הֱיוֹת בִּלְעָדֶיךָ,

אַתָּה אֲשֶׁר תְּשׁוּקָתְךָ יְצָרַתְנִי וָאֶהִי.

כַּשֶׁמֶשׁ הַמּוֹשֵׁל בְּיִפְעַת אוֹר-זָהֳרוֹ,

וּלְבַל גַּלְמוּד יִתְהַלֵּךְ בְּרַחֲבֵי הַיְקוּם,

יָצוּר אֶת דְּמוּתוֹ עַל טֹהַר הַמָּיִם

לְשַׂחֵק בָּהּ מִשְׂחַק אֲהָבִים וְרֵעוּת,

וְיִשְׁכַּח בְּחַסְדּוֹ, כִּי צַלְמוֹ הוּא זֶה,

צֶלֶם אוֹר פָּנָיו, אֲשֶׁר עִמּוֹ יַחַד

יִחְיֶה, יִתְנוֹצֵץ — וְיִהְיֶה לְאַל.


האדם

אַל-נָא, רַעְיָתִי, כָּאֵלֶה תְדַבֵּרִי.

כִּי מָה הוּא הַקּוֹל, אִם שׁוֹמֵעַ אֵין לוֹ?

מַה-קֶּרֶן הַשֶּׁמֶשׁ — וְלֹא יְחַבְּקֶנָּה הַצֶּבַע

וּמַה חַיַּי, אִם גָּלְמִי לֹא יִפְרַח בְּתוֹכֵךְ,

אַתְּ הֵדִי וְיִפְעָתִי, לִיקַר הַתִּפְאֶרֶת,

בָּה אַתְנֶה אֲהָבִים עִם נַפְשִׁי אָנִי?


לוציפר

מַה-זֶּה אַקְשִׁיב פֹּה לְמִשְׂחַק-עֲגָבִים זֶה?

אָסוּרָה-נָא חִישׁ, לְבַל תְּבֹאֵנִי כְלִמָּה,

וְרוּחִי הַקַּר וְהַשּׁוֹקֵל בְּדַעַת

לְשַׁעֲשׁוּעֵי-יְלָדִים פֶּן ילֵךְ פֹּה שׁוֹלָל —


שיר-צפור נשמע מבין העצים.


חוה

שְׁמַע-נָא, הָאָדָם — הַגִּידָה לִי הַפָּעַם,

הֲתָבִין לְרוּחַ שִׁיר-אַהֲבָה הַלָּז?


האדם

אֲנִי — לְקוֹל מַשַּׁק הַנַּחַל הִקְשַׁבְתִּי

וָאַאֲזִין כָּמוֹהוּ לְלַחֲשׁוֹ גַם-הוּא —


חוה

מַה-נִּפְלָא גַם נָעִים, מַחְמַד-לְבָבִי,

הַקּוֹלוֹת מָה רַבּוּ — וְאַחַת הַשִּׁירָה —


לוציפר

מַה-זֶּה אֶתְמַהֲמֵהַּ? — הָבָה, אָסוּרָה,

נִשְׁבַּעְתִּי הַשְׁחִיתֵם — יִשָּׁמְדוּ הַפָּעַם! —

— אַךְ הִנֵּה הַשֶּׂפֶק לְשָׂטָן עַל דַּרְכִּי:

מִי זֶה יוֹדֵעַ, אוּלַי לַשָּׁוְא לִי

לְצוּדֵם בְּרֶשֶׁת הַתְּבוּנָה וְהַגֵּאוּת,

וּבְתוֹכָם בְּנוּיָה עִיר מִקְלָט: הָרֶגֶשׁ,

שָׁמָה יִמָּלְטוּ עֵת רוּחָם תִּתְעַטֵּף

וּלְעִתּוֹת בַּצָּרָה בָּהּ כֹּחַ יַחֲלִיפוּ. —

אַךְ — מַה-זֶּה אָפוּנָה? — הַמֵּעֵז יַצְלִיחַ!


רוח משתער בין העצים. לוציפר מופיע לפני האדם וחוה הנבהלים. הנהרה שוקעת. לוציפר צוחק.


מַה-זֶה תִּשְׁתּוֹמֵמוּ?


אל חוה המנַסה להמלט


חַכִּי-נָא, אֵשֶׁת-חֶמֶד!

תְּנִי נָא לְהִתְבּוֹנֵן אֶל יָפְיֵךְ רֶגַע —


חוה עומדת, לאט שבה רוחה אליה. לוציפר לעצמו


דֻּגְמָתֵךְ אֵשֶׁת-פְּתַיּוּת, הַמִּשְׁתּוֹלֶלֶת לַחֲנוּפוֹת

כֵּן תִּפְרֹץ לָרֹב —


בקול


נִפְחַדְתָּ, הָאָדָם?


האדם

הֲמִפָּנֶיךָ, צֶלֶם נִבְזֶה?


לוציפר

לעצמו


אָב נֶאֱמָן הוּא גַם הוּא

לִבְנֵי-תְמוּתָה הָאֲנוּשִׁים, אֲשֶׁר גֵאוּת לְבוּשָׁם!


בקול


שָׁלוֹם לְךָ, אָחִי!


האדם

אֱמֹר, מִי אָתָּה?

הֲמִגְּבֹהִים בֹּאֲךָ אוֹ מִשְּׁאוֹל מִתָּחַת?


לוציפר

כְּחֶפְצְךָ אָתָּה. הֵן לָנוּ אַחַת הִיא.


האדם

לֹא יָדַעְתִּי, כִּי יֶשְׁנוֹ עוֹד אָדָם זוּלָתִי.


לוציפר

לֹא כֵן, אָחִי, רַבַּת לֹא יָדַעְתָּ עֲדֶנָּה,

וְגַם יָדֹעַ לֹא תֵדָע. אוֹ אוּלַי זֶה קְרָצְךָ

הַיָּשִׁישׁ הַתָּם מֵחֹמֶר גַּס וְנִבְזֶה,

לְבַעֲבוּר יְחַלֵּק עִמְּךָ אֶת עוֹלָמוֹ?

אַתָּה תְשַׁבְּחֵהוּ וְהוּא יְכַלְכְּלֶךָ

וְיֹאמַר: קְחָה זֹאת וּמֵאֵלֶּה הִשָּׁמֵרָה

וּכְבֶן-בָּקָר עַל דֶּשֶׁא בְחַיּיֶךָ ינְחֶךָּ

וְלָמָּה לְךָ אֵפוֹא לִפְקוֹחַ עֵינֶיךָ?


האדם

אֶת עֵינַי לִפְקוֹחַ? — וְהַאִם עֵינַי עֲצוּמוֹת?

הַאִם לֹא אַבִּיט בְּאוֹר שֶׁמֶשׁ מְבֹרֶכֶת

וּבְשִׂמְחַת הַחַיִּים הַמְּתוּקָה לֹא אֶרְאֶה,

וּבְחֶסֶד אֱלֹהִים וּבְטוּבוֹ אֵין-חקֶר,

אֲשֶׁר עַל רַחֲבֵי-אֶרֶץ לְמוֹשֵׁל שָׂמָנִי?


לוציפר

כָּמוֹךָ תִּתְחַכֵּם גַּם הַקְּטָנָה בַתּוֹלָעִים,

הַמְכַרְסֶמֶת אֶת פְּרִי הָעֵץ מִפָּנֶיךָ;

וְכָכָה גַם הַנֶּשֶׁר הַמִּתְנַפֵּל עֲלֵי-צִפּוֹר,

אוֹ מַה-זֶּה יַשִּׂיאֲךָ לְהִתְגָּאוֹת עֲלֵיהֶם?

הַנִּיצוֹץ זֶה הַקָּט, הַמִּתְנוֹצֵץ בְּקִרְבְּךָ,

אַךְ זִיק הוּא מֻצָּל מִכֹּחַ אֵין-חֵקֶר;

כְּמוֹ גַל-הַמַּיִם, הַנִּשָׂא בְדָּכְיוֹ

וּמַבְרִיק לִרְגָעִים, וְאַחַר יִשָּׁפֵךְ

וּבְשִׁפְעַת הַנָּהָר יִהְיֶה לָאֶפֶס — —

אָמְנָם יֵשׁ דָּבָר, וְהוּא — הַמַּחֲשָׁבָה,

אֲשֶׁר תְּחִי בִּבְלִי-דַעַת בִּלְבבְךָ הַתָּם

וַאֲשֶׁר לְאֵל-יָדָהּ לָתֵת לְךָ הַכֹּל:

לָדַעַת לְהַבְחִין בֵּין טוֹב וּבֵין רָע,

לְהִגָּמֵל חִישׁ מַהֵר מִשְּׁדֵי הַהַשְׁגָּחָה

וּלְהַטּוֹת גּוֹרָלְךָ לַאֲשֶׁר תַּחְפֹּצָה —

אוֹ אוּלַי טוֹב לְךָ לִהְיוֹת זְבוּב אַשְׁפָּה

לִחְיוֹת שַׁלְאֲנָן בְּחוּגְךָ הַשָּׁקֵט

וּבְחֹסֶר כָּל-תְּבוּנָה לְהֵאָסֵף לָעַד?

בְּחֵיק הָאֱמוּנָה הַמְּנוּחָה נָעֵמָה

אַךְ נִשְׂגָּב מֵאֵלֶּה — עֹל חַיֵּי בֶן-חוֹרִין!


האדם

נִשְׂגָּבוֹת לִי תְמַלֵּל — רֹאשִׁי סְחַרְחַר —


חוה

וּלְאָזְנַי כֹּה יִנְעֲמוּ דְבָרֶיךָ הַחֲדָשִׁים —


לוציפר

אַךְ הַתְּבוּנָה לְבַדָּהּ הֲלֹא מִצְעָר הִנֶּהָ,

כִּי מַה-יָּכִילוּ יָמֶיךָ, יְמֵי-טְפחוֹת אֵלֶּה?

הָרוּחַ הַכַּבִּיר, הַמּוֹלִיד מִתְּבוּנָתְךָ

מִפְעָלִים כַּבִּירִים — הוּא הָאַלְמָוֶת,

וּשְׁנֵי אֵלֶה כְמוּסִים בָּעֵצִים הַשְּׁנָיִם,

גַּעַת בָּם לֹא יִתֵּן לְךָ אֵל-שָׁמָיִם.

נַס-נָא וֶאֱכֹל מֵהֶם וְהָיִיתָ כָמוֹהוּ —

וִיפִי חֵן עֲלוּמֵיכֶם לֹא יַעֲלֶה בְתֹהוּ!


חוה

אָכֵן אַכְזָרִי הוּא אֱלֹהַּ יוֹצְרֵנוּ!


האדם

וְאִם עָקֹב תַּעַקְבֵנִי?


הנהרה מופעת מעט.


מקהלת שׁמים

אוֹי וַאֲבוֹי לָךְ, תֵּבֵל,

רֶשֶׁת כַּחַשׁ קַדְמוֹנִיּוֹת פְּרוּשָׂה לְרַגְלָיִךְ!


קול אלהים

הִשָּׁמֵר לְךָ, הָאָדָם! —


האדם

וּמָה הַקּוֹל הַזֶּה שֵׁנִית?


לוציפר

אֵין דָּבָר, רוּחַ קָרָה עָבְרָה בֵין הָעֵצִים.


מלחש

הֱיוּ לִי לְעֵזֶר,

יְסוֹדוֹת אַדִּירִים,

לָצוּד לִי הַפַּעַם

אֶת בְּחִיר-הַיְצִירִים!


סערה, הנהרה שוקעת


שְׁנֵי עֵצִים אֵלֶּה — לִי הֵם גַּם-שְׁנֵיהֶם!


האדם

וְאוּלָם — מִי אַתָּה? — מִי אַתָּה, דַּבֵּרָה! —

דְּמוּתְךָ הֲלֹא כִדְמוּת אַחַד הָאָדָם.


לוציפר

שׁוּר — שָׁם הַנֶּשֶׁר יַמְרִיא בַשָּׁמָיִם,

וְהִנֵּה — הַחֲפַרְפֵּרָה בָאֲדָמָה חוֹתֶרֶת;

אִישׁ-אִישׁ וּמֶמְשֶׁלֶת חוּג-אָפְקוֹ הַקָּט —

וּמִמְּךָ הֵן מֶמְשֶׁלֶת הָרוּחַ שָׂגָבָה,

וְלָכֵן הָאָדָם לְךָ נַעֲלֶה עַל הַכֹּל.

הֲלֹא גַם לַכֶּלֶב הַכֶּלֶב לְסֵמֶל

וּלְכָבוֹד לְךָ יַחֲשׁוֹב עִמוֹ הִתְרוֹעֵעַ;

אַךְ כָּמוֹךָ, הַמַּבִּיט עָלָיו בִּשְׁאָט

וְעָלָיו הִתְנַשֵּׂאתָ הֱיוֹת לוֹ לְמֶלֶךְ,

לַחֲרוֹץ מִשְׁפָּטוֹ לְשֵׁבֶט וּלְחֶסֶד.

כֹּה נִבָּטִים אֵלֶיךָ גַּם-אָנוּ בְּנֵי-רוּחַ,

בְּנֵי עוֹלָם-הַכֹּחַ, הַגֵּאִים עַל כֹּל.


האדם

וְאַתָּה — אֶחָד מֵהֵמָּה אָתָּה?


לוציפר

אָמְנָם כֵּן, הֶעָרִיץ בְּגִבּוֹרֵי הַנֵּצַח.

אֶת הָאֱלֹהִים לִימִין כִּסְאוֹ נִצַּבְתִּי

וְחֶבֶל לִי נָפַל בִּכְבוֹדוֹ הָרָם.


האדם

וְלֹא טוֹב לְךָ שֶׁבֶת בִּמְרוֹמֵי אוֹר-עַד,

וּמַדּוּעַ-זֶה יָרַדְתָּ אֵלֵינוּ הַשָּׁפֶל? —


לוציפר

הֱיוֹת שָׁם לְמִשְׁנֶה לִי הָיָה לְזָרָא,

לְזָרָא חַיֵּי-נֹעַם הַמְּלֵאִים נְהָרָה,

נִלְאֵיתִי לְהַקְשִׁיב מַקְהֵלַת יְלָדִים אֵלֶּה

הַמַּרְבָּה בִתְהִלָּה וְלֹא תֵדַע כָּל צָרָה.

לִקְרָב אֶשָּׂא עֵינַי, לִבִּי לְמִלְחָמוֹת

הַמְאַזְּרוֹת כֹּחַ-עַד וּבוֹרְאוֹת עוֹלָמוֹת,

בָּהֶן שָׂגְבָה הַנֶּפֶשׁ עַד-בְּלִי-דָי —

מִי לוֹ לֵב אַבִּיר — יָבֹא אֵלָי!


האדם

וְהֵן אֱלֹהִים לְפֶשַׁע לִי יְחַשֵּׁב

וְיָדוֹ תְבֹאֵנִי, אִם מִדַּרְכּוֹ אָסוּרָה.


חוה

מַדּוּעַ יְיַסְּרֵנוּ? — הֲלֹא אִם הוּא הִתְוָה

הַדֶּרֶךְ, בָּהּ נֵלֵךְ לְפָנָיו כְּחֶפְצוֹ,

הֵן יָשָׁר יְצָרָנוּ לָלֶכֶת נְכוֹחָה

לְבַל רוּחַ-עִוְעִים מִדַּרְכּוֹ תַטֵּנוּ.

אוֹ לָמָה הִצִּיבָנוּ עַל עֶבְרֵי פִי-פַחַת

הַלְהַכּוֹתֵנוּ בַסַּנְוֵרִים וּלְהָדְפֵנוּ הַתְּהוֹם?

וְאִם גַּם הַחֵטְא הוּא מַעֲשֵׂה-יָדֵיהוּ,

כְּסַעַר הַמַּרְתִּיחַ בְּאוֹר-יִקְרוֹת-הַשֶּׁמֶשׁ —

מִי יִקְרָא לוֹ עָוֹן בִּגְלַל רַעֲמוֹ הֶעָז

וְלָזֶה יִקְרָא קֹדֶשׁ עַל אוֹרוֹ הָשָּׁלֵו?


לוציפר

אַךְ הִנֵּה הָאֵם לַמִּתְחַכְּמִים הֹפִיעָה! —

בְּעִקְבוֹתַיִךְ, אֲחוֹתִי, עוֹד רַבִּים יָבֹאוּ

וּבִדְרָכִים לַאֲלָפִים יַחֲזִיקוּ אַחֲרָיִךְ;

מַרְבִּיתָם — שִׁגָּעוֹן יַכֵּם וְיִרְדְּפֵם הַשְּׁאוֹלָה

מֵהֶם — עֹרֶף יִפְנוּ לַעֲזוֹב הַמַּעֲרָכָה

וְאֵין אֶחָד מֵהֶם יַשִּׂיג מְבֻקָּשׁוֹ.

לָכֵן חִדְלוּ לָכֶם מֵהִתְחַכֵּם הַפָּעַם,

הֵן רִבְבוֹת פָּנִים לְכָל דָּבָר וָחֵפֶץ,

וְלָמָה-זֶה תִּשְׁתּוֹלְלוּ בְּרָב עִנְיָן וָחֵקֶר

וְקָצְרוּ יְמֵי חַיֵּיכֶם מֵהַשִּׂיג מְאוּמָה —

הַמֶּחְקָר הוּא קֶבֶר כָּל פֹּעַל וֶעֱזוּזּ.


חוה

אֲנִי עַל-כֵּן אֶקַּח מִפְּרִי עֵצִים אֵלֶּה.


האדם

מְאֵרַת-אֱלֹהִים עֲלֵיהֶם —


לוציפר צוחק


וְאוּלָם — קְחִי-נָא.

וִיהִי אֲשֶׁר יִהְיֶה עִמָּנוּ הַפָּעַם —

וְהָיִינוּ כֵאלֹהִים יוֹדְעֵי טוֹב וָרָע!


חוה לוקחת מפרי עץ-הדעת ואחרי טָעמה תתן גם לאדם


חוה

וּבְחֵן-עֲלוּמֵינוּ כֹּה נִשָּׁאֵר לָנֶצַח!


לוציפר

סוּרוּ-נָא הֵנָּה — הִנֵּה עֵץ-הַחַיִּים,

מַהֲרוּ-נָא חִישׁ!


מוביל אותם אל העץ השני, אך כרוב-אש חוסם בעדם את הדרך


הכרוב

סוּרוּ מִפֹּה, חַטָּאִים!


קול אלהים

אַלְלַי לְךָ, הָאָדָם, עָזֹב עֲזַבְתָּנִי,

אֶעֱזָבְךָ גַּם אָנֹכִי — מַה-תִּסְכֹּן בִּלְעָדָי!


חוה

אָבָדְנוּ —


לוציפר

נִבְעַתֶּם?


האדם

זָר לִי כָל פָּחַד.

צְמַרְמֹרֶת הַבֹּקֶר הִיא אַחֲרֵי הַחֲלוֹם — —

הָהּ, נֵלֵךְ מִפֹּה,אִשָּׁה, פֹּה יִשְׁכֹּן צַלְמָוֶת —

אַחַת הִיא לְאָן — לֹא אוּכַל פֹּה לָשָׁבֶת —


מקהלת שמים

שְּׂאוּ קִינָה וּנְהִי וְסִפְדוּ בִילָלָה,

הַשֶּׁקֶר כִּי גָבַר וְהָאָרֶץ אֻמְלָלָה;




 

מחזה שׁלישׁי


כר נרחב ונאֶה מחוץ לעֵדן. אֹהל-עץ קטן נטוע. האדם תוקע באדמה יתדות לגדר וחוה עושה לה גן-לוציפר.


האדם

הִנֵּה, זֶה לִי. תַּחַת כָּל-הָאָרֶץ

יְהִי לִי הַכַּר הַזֶּה לַאֲחֻזָּתִי לָנֶצַח.

בְּכֹחִי אֶנְצְרֵהוּ מִתִּגְרַת חַיְתוֹ-יַעַר

וּבְיָדִי אֶאֶנְסֵהוּ לָתֵת לִי כָל-יְבוּל.


חוה

וַאֲנִי — גִּנַּת-פְּרָחִים לִי הִנֵּה אֶטָּעָה

לְמִקְדַּשׁ-הָאַהֲבָה — וְכָכָה אֲחַדֶּשׁ-לִי

גַן-עֶדְנִי אֲשֶׁר אָבַד וְיָפְיוֹ כְמִקֶּדֶם.


לוציפר

אָמְנָם נְצוּרוֹת דִּבַּרְתֶּם הַפָּעַם:

קָדְשֵׁי-הַמִּשְׁפָּחָה וּמִשְׁפַּט-הָאֲחֻזָּה

לְרוּחַ הַחַמָּה יִהְיוּ פֹה עַל-אֲדָמוֹת

וּמִקִּרְבָּם יִוָּלֵד כָּל-עֵדֶן וְכָל-תֹּפֶת.

שְׁלוּבֵי-זְרֹעַ כֹּה יֵלְכוּ וְגָדְלוּ

וְהָיוּ לְמוֹלֶדֶת וְלַחֲרשֶׁת-הַמַּעֲשֶׂה,

מוֹלִידֵי בְתֵבֵל כָּל נֹעַם וְתוֹעֶלֶת

אַךְ בְּעֶצֶם פִּיהֶם פְּרִי-בִטְנָם יֹאכֵלוּ —


האדם

דְּבָרֶיךָ לִי חִידוֹת. — דַּעַת הִבְטַחְתָּנִי

וָאַקְרִיב בַּעֲבוּרָה אֶת קָדְשֵׁי הָרֶגֶשׁ

לַעֲלוֹת לִגְדֻלָּה וְלוּ גַם בְּרָב-עָמָל —

וְאַיֵּה כָל-אֵלֶּה?


לוציפר

וְעוֹד לֹא תַרְגִּישָׁה?


האדם

כֵּן, אַרְגִּישׁ: מֵאָז עֲזָבַנִי אֱלֹהִים

וּכְלִי-רִיק הִצִּיגַנִי, גַּלְמוּד עֲלֵי-אֶרֶץ,

עֲזַבְתִּיו גַּם-אָנִי וָאֱהִי לִי לֵאלֹהִים

וְכָל עֲמַל-יָדִי לִי הוּא בְמִשְׁפָּט —

זֶה כֹּחִי הַפַּעַם וְזֹאת גְּדֻלָּתִי!


לוציפר

לעצמו


תּוֹלַעַת גֵּאָה! רָם לִבְּךָ הַפָּעַם;

נִרְאֶה, מָה עֻזְךָ בִּבְרוֹק עָלֶיךָ רָעַם! —


חוה

וְאָנֹכִי — רַק אַחַת רָצוֹן תַּשְׂבִּיעֵנִי:

כִּי אֵם אָנֹכִי לְתֵבֵל-יָהּ רַבָּתִי!


לוציפר

לעצמו


אָכֵן רַעְיוֹן נִשְׂגָּב הוּא בְלֶב-אִשָּׁה הַתָּמִים,

לְהָקִים זֶרַע-עֹנִי וּמְלֵא-חַטָּאת לְעוֹלָמִים!


האדם

וּמַה-זֶּה אוֹדֶה לוֹ? אוֹ אוּלַי יֵשׁוּתִי?

אִם תִּשְׁוֶה אֶת עֻלָּה — הֵן-הִיא פְרִי עֲמָלִי.

לְגִימַת-הַמַּיִם אֶת גְּרוֹנִי כִּי הֵשִׁיבָה

וְהָיָה זֶה שְׂכָרִי בַעֲבוּר צִמְאוֹנִי;

וּבְצַד כָּל נְשִׁיקָה — הֲלֹא גַם מְחִירָהּ

בְּרוּחַ-הָעִצָּבוֹן, הַכָּרוּךְ אַחֲרֶיהָ.

וְלוּ גַם אֲזִקֵי הַתּוֹדָה הַמְאַסֶּרֶת

נָפְלוּ מֵעַל נַפְשִׁי וּבֶן-חוֹרִין הָיִיתִי

לְהַטּוֹת אֶת גּוֹרָלִי וְלַהֲרוֹס כְּאַוַּת-נַפְשִׁי

אֵת אֲשֶׁר בָּנִיתִי כִמְגַשֵּׁשׁ בָּאֹפֶל —

לָזֶה אוּלַי גַּם יָדְךָ לְמוֹתָר הִנֶּהָ

וּמִכֹּחִי לֹא יִבָּצֵר לְבַצַּע כָּל-זֹאת.

וְהֵן אַתָּה גַם מִכְּבָלַי לֹא הִתַּרְתָּנִי,

הַמַּכְפִּישִׁים אֶת גָלְמִי בַעֲפַר אֲדָמָה זֹאת

מַרְגִּישׁ אָנֹכִי, מִבְּלִי דַעַת כַּנּוֹתָהּ,

אֶת הַגָּדֵר הַסַּכָּה בְעַד נַפְשִׁי הַמִּתְקוֹמֶמֶת —

וְאוּלַי אַךְ שַׂעֲרָה הִיא — וְתִגְדַּל כְּלִמָּתִי —

אִם הַבֵּט אַבִּיטָה בְסוֹד הַמֶּרְחַקִּים:

כָּל חוּשַׁי בִּי יַעַמְדוּ מֵעֲשׂוֹת אֶת תַּפְקִידָם

וְנַפְשִׁי בִמְרוֹמֵי-הַטָּהֳרָה כִי תַמְרִיא:

הָרָעָב יְקַצֵּץ אֶת כְּנָפַי לְהוֹרִידֵנִי

אֶל רִגְבֵי-הָאֲדָמָה לִמְבוּסַת-רַגְלָיִם —


לוציפר

הַכְּבָלִים הָאֵלֶּה עָצְמוּ גַם מִמֶּנִי.


האדם

אִי לְךָ, אִם כָּכָה רוּחַ לֹא-עָז אָתָּה.

אִם קוּרֵי-עַכָּבִישׁ אֵלֶּה הַדַּקִּים-הָרַכִּים,

אֲשֶׁר לֹא יֵרָאוּ לִיצוּרֵי אַדְמַת-שָׁפֶל,

הַמִּתְהוֹלְלִים בְּרִשְׁתָּם בְּרֶגֶשׁ הַחֹפֶשׁ,

וַאֲשֶׁר אַךְ בְּחִירֵי-הָרוּחוֹת יַרְגִּישׁוּם —

יִתְיַצְּבוּ גַם נֶגְדְּךָ וְעָצְמוּ מִמֶּךָּ!


לוציפר

וְאָכֵן רַק זֶה הוּא הֶעָצוּם גַּם מִמֶּנִּי,

יַעַן רוּחַ הוּא כָמוֹנִי. אוֹ אוּלַי בִגְלַל זֶה

תַּחְשְׁבֵהוּ לַחֲסַר-אוֹנִים, עֵקֶב עֲשׂוֹתוֹ

אֶת מַעֲשֵׂהוּ בִדְמָמָה, נִסְתָּר מֵעֵינֶיךָ?

שָׁגִיתָ — הָרוּחַ הַמְקוֹמֵם וּמְהָרֵס

עוֹלָמוֹת אֵין-חֵקֶר כָּמוּס הוּא מֵעָיִן,

יַעַן לְמַרְאֵהוּ רוּחֲךָ יִתְבַּלָּע.

רַק מַעֲשֵׂה בֶן-תְּמוּתָה, שׁגְּבוּלָיו טְפָחוֹת,

יְצַלְצֵל לָאֹזֶן וִינוֹצֵץ לְעֵין כֹּל.


האדם

אִם כָּכָה, הַכְנִיסֵנִי בְסוֹד רוּחַ כָּזֶה

— רַק לָרֶגַע, הֵן יָדַעְתָּ אֶת כֹּחִי כִּי עָז —

אֲשֶׁר לְאֵל-יָדוֹ לְהַאֲצִיל עָלַי אֹמֶץ,

עָלַי, אֲשֶׁר בְּרִיָּה מֻשְׁלֶמֶת הִנֵּנִי.


לוציפר

“הִנֵּנִי” — רַעְיוֹן-רוּחַ. הָיִיתָ וְתִהְיֶה.

הַחַיִּים הֵם הֲוָיָה וַאֲבַדּוֹן בְּלִי-הֶרֶף —

אַךְ שׁוּר-נָא מִסָּבִיב וּרְאֵה בְעֵין-רוּחַ.


האדם

כל מוצא-פיו יֵרָאה לעין


מַה-זֶּה הַזֶּרֶם, הַמְפַכֶּה פֹה מִסְּבִיבִי

וּבְכֹחַ מִתְגַּבֵּר קוֹלֵחַ מַעְלָה-מָעְלָה,

שָׁמָּה יִפָּרֵד וְלִשְׁנֵי צִירֵי-הָאֲדָמָה

יִשְׂתָּעֵר כְמוֹ-סָעַר?


לוציפר

זֶה הוּא הַחֹם

הַמַּשְׁפִּיעַ רוּחַ-חַיִּים בְּאַפְסֵי-הַקֶּרַח.


האדם

וּנְהַר דִי-נוּר זֶה, הַסּוֹעֵר וּמִשְׁתַּפֵּךְ

וְכִמְעַט יִשְׁטְפֵנִי בְזִרְמוֹ כִּי עָז,

וּבְכָל זֹאת אַרְגִישָׁה אֶת חַסְדּוֹ הַמְחַיֶּה —

מִי הוּא זֶה? מַה יֶּה? — רֹאשִׁי סְחַרְחַר —


לוציפר

זֶה הוּא הַחַשְׁמַל —


האדם

הָאֲדָמָה תִרְגַּז תַּחְתָּי —

אֲשֶׁר לְמֻצָּק וְלִבְלִי-תֹאַר חָשַׁבְתִּי,

לְחֹמֶר חַי רוֹתֵחַ הָיָה הַפָּעַם.

הַנִּלְחָם בְּאֵין-מַעֲצוֹר לִלְבּוֹשׁ צוּרוֹתָיו

פֹּה בִדְמוּת גָּבִישׁ וְשָׁם בִּפְנֵי צִיץ — —

אוֹי לִי, בַּהֲמֻלַּת-נֶצַח הַסּוֹעֶרֶת הַזּאֹת

מָהוּתִי הַמֻּגְבֶּלֶת מַה-דְּמוּת לָהּ וָעֵרֶךְ?

וּמַה-יִהְיֶה גּוֹרָלְךָ אַתָּה, הוֹי גָּלְמִי,

שֶׁבְּתֹם נַפְשִׁי בָטַחְתִּי בְּחֹסֶן כֹּחוֹתֶיךָ,

בְּחָרְשִׁי לִי גְדוֹלוֹת בְּתִקְווֹתַי הָעֲצוּמוֹת?

הוֹי גֵּוִי — אַתָּה הַיֶּלֶד הָרַעֲנָן וּרְוֵה-דֶשֶׁן,

מְקוֹר כָּל שִׂמְחָתִי וְאֵידִי גַם-יָחַד,

הַלְקֹמֶץ עֲפַר-אֶרֶץ תִּתְפּוֹרֵר בִּן-לַיְלָה

וְיֶתֶר חֲלָקֶיךָ, אֲשֶׁר אַךְ זֶה רֶגַע

עוֹד פָּרְחוּ רַעֲנַנִּים, דְּשֵׁנִים וְעַלִּיזִים,

לְמֵי-שֶׁפֶךְ יִהְיוּ וּלְרוּחַ נוֹשָׁבֶת,

שֶׁיַּחַד עִמָּדִי יִהְיוּ כְלֹא הָיוּ? —

בְּכָל הֶגֶה-פִי וּבְכָל מַחֲשֶׁבֶת-מֹחִי

חֵלֶק מִנִּי-חַיַּי יְאֻכַּל בְּכָל-רֶגַע.

כָּכָה אִשָּׂרֵף. — וְאוּלַי זֶה רוּחַ הוּא,

הַמַּצִּית בְּקִרְבִּי הַתַּבְעֵרָה הַזֹּאת,

לְהִתְחַמֵּם לְאוֹרִי וּלְדִשְׁנִי הַלּוֹחֵשׁ? — —

הָלְאָה, חָזוּת קָשָׁה, פֶּן אֶשְׁתַּגֵּעַ! —

וּבֵין מְאַת יְסוֹדוֹת אֵלֶּה לַעֲמֹד בְּמַעֲרָכָה

וּלְהַרְגִּישׁ, כִּי עָזוּב וּבוֹדֵד-עַד הִנֶּךָּ,

הוֹי, מַה-נּוֹרָא הוּא! — מַדּוּעַ-זֶה וְלָמָה

הִשְׁלַכְתִּי בִשְׁאָט-נֶפֶשׁ אֶת טוּב הַהַשְׁגָּחָה,

אֲשֶׁר הִרְגַּשְׁתִּיהָ וְכַבְּדָהּ לֹא יָדַעְתִּי,

שֶׁבִּינָתִי לָהּ תַּעֲרוֹג — וְאוּלָם לַשָּׁוְא?!


חוה

כּן, כֵּן. כָּמוֹךָ אַרְגִּישָׁה גַם-אָנִי.

עם חַיַּת-הַיַּעַר כִי תֶאֱסֹר מִלְחָמָה,

אוֹ גַנִּי אִם אֶעֱבֹד בְּעָמָל וָכַעַס,

לְרַחֲבֵי תֵבֵל אָז אֶשָּׂא שְׁתֵּי עֵינָי —

אַךְ אֵין שְׁאר-בָּשָׂר בַּשֶּׁפֶל, בָּרוֹם,

וְאֵין רֵעַ נֶאֱמָן לְנַחֵם אוֹתָנוּ —

לֹא כֵן הָיָה אָז בִּימֵי-קֶדֶם הַנְּעִימִים!


לוציפר

הֲלֹא, אִם כֹּה קָטְנָה נַפְשְׁכֶם הַפָּעַם,

וּבְאֵין יָד מְטַפַּחַת כֶּעָלֶה תֶחֱרָדוּ,

וְכָכָה תִשְׁתּוֹקְקוּ לָעַבְדוּת הַבְּרוּכָה —

אֵל עֶלְיוֹן אַחֵר תֵּת אוּכַל לָכֶם,

הַטּוֹב שִׁבְעָתַיִם מִן הַזָּקֵן הַלָּז.

בֵּין צְבָא-הַשָּׁמַיִם מִכְּבָר יְדַעְתִּיהוּ:

אֶת שַׂר-הָאֲדָמָה הָרַךְ וְהֶעָנָו. —

הוֹפַע-נָא, הָרוּחַ,

בֹּא, אַל תְּאַחֵר,

הַכַּחַשׁ לְךָ קוֹרֵא,

אֲנִי וְלֹא אַחֵר! —


להבות-אשׁ מתפרצות מן האדמה; תימרת-ענן עולה וממעל לה קשׁת-צבעים.

רעם וברק.


לוציפר נרתע לאחור

מִי אַתָּה, הֶאָיֹם? — לֹא אוֹתְךָ קָרָאתִי!

רוּחַ-הָאֲדָמָה רַךְ הוּא וְעָנֹג —


קול רוח-האדמה

אֲשֶׁר בִּצְבָא-שָׁמַיִם רַךְ הוּא בְעֵינֶיךָ,

בְּמֶמְשַׁלְתּוֹ-הוּא עָצוּם הוּא לְאֵין-חֵקֶר.

הִנְנִי לִדְבָרֶיךָ, יַעַן שׂוּמָה עָלַי לִשְׁמֹעַ

בְּקוֹל רוּחַ כָּמוֹנִי. אַךְ דַּע-לְךָ עַתָּה,

כִּי כֹחֲךָ לְהַחֲרִיד לֹא כֹחֲךָ לִמְשׁוֹל.

דְּמוּת עַצְמִי אִם אֶלְבַּשׁ — וְכָרַעְתָּ לְרַגְלָי

וּשְׁתֵּי תוֹלָעִים אֵלֶּה תִהְיֶינָה לְאַל!


לוציפר

אִם כָּכָה, אֱמָר-נָא: אֵיךְ יִקְרַב הָאָדָם

לִכְבוֹדְךָ הָרָם לְשִׂימְךָ לוֹ לְאלֹהִים?


קול רוח האדמה

בְּהִפָּרְדוֹ לַחֲלָקָיו בְּמַיִם, בַּעֲנָנִים,

בְּגַן-פְּרָחִים וּבְכָל אֲשֶׁר יַבִּיט וְיִשְׁתַּפֵּךְ

בִּתְשׁוּקָה בוֹעֶרֶת וּבְרוּחַ מִתְעַלֶּה —


נעלם


נימפות3 מרהיבות-עין ממלאות את הגן ואת המעין.


חוה

הַבֶּט-נָא — יְצוּרִים פֹּה בְּצַלְמֵנוּ אֲנָחְנוּ.

אֵיךְ מְאִירִים אֵלֵינוּ פְנֵיהֶם בְּחֵן. —

לֹא עוֹד גַּלְמוּדִים וַעֲזוּבִים פֹּה אָנוּ!

רוּחַ אשֶׁר וָעֵדֶן יָפִיחוּ אֵלֶּה בְחַיֵּינוּ,

הֵם יְעוֹדְדוּנוּ עֵת בֶּעָמָל נִתְיַפֵּחַ

וּבְשֶׂפֶק אַכְזָרִי יְאַזְרוּנוּ עֵצוֹת.


לוציפר

כֵּן, מְקוֹר הָעֵצוֹת הַיְצוּרִים הַלָּלוּ,

לָכֶם, מַחֲלִיטֵי-מַעַשׂ, בְּרֶגַע תִּשְׁאָלוּ! —

יְצוּרֵי-חֶסֶד אֵלֶּה, מֶתֶק כָּל לֵב נַעֲנֶה,

שֶׁלְּפִי מִשְׁאֲלוֹת-פִּיכֶם יִתְּנוּ לָכֶם מַעֲנֶה.

בְּבַת-צְחוֹק-חֵן נִבָּטִים עַל נֶפֶשׁ מְטֹהָרָה

וּלְאִישׁ נִדְכֶּה וּשְׁחוֹחַ — מֶבָּטָם אֵימָה מָרָה.

בְּאַלְפֵי פָנִים שׁוֹנִים יִתְהַלְּכוּ סְבִיבֵיכֶם

וּבְרִבְבוֹת חֶזְיוֹנוֹת יִשְׁתַּקְפוּ בְלִבְבֵיכֶם,

צֵל-מַרְגֹּעַ הֵמָּה לְחוֹקְרֵי חֵקֶר-עוֹלָם

וּמַשְּׂאַת-נֶפֶשׁ יָפָה לְלֵב בּוֹעֵר לְעוֹלָם. —


האדם

מַה לִּי וּלְמִשְׂחַק-תַּעְתּוּעִים הַלָּזֶה,

הַמְעַוֵּר אֶת עֵינַי וּלְעָמְקוֹ בַל-אֵרֵד?

רַק חִידָה נוֹסֶפֶת עַל יֶתֶר חִידוֹתָי. —

לָמָה תוֹלִיכֵנִי שׁוֹלָל, הָהּ לוּצִיפֵר,

הֲבִינֵנִי חֵקֶר-דָבָר כַּאֲשֶׁר הִבְטַחְתָּנִי!


לוציפר לעצמו

הוֹי, מָרָה תִהְיֶה עוֹד אַחֲרִית תְּבוּנָתְךָ

וּלְחֹסֶר-דַעַת תָּשׁוּב תַּעֲרֹג עוֹד פָּעַם!


אל האדם


לְאַט לְךָ, הֵן יָדַעְתָּ, כִּי עָלֶיךָ הִלָּחֵם

וּבְזֵעַת-אַפַּיִם לְהַשִּׂיג רֶגַע-נָחַת.

רַבַּת עוֹד עָלֶיךָ לִדְפֹּק עַל הַשַּׁעַר

וְרַבַּת לְהִוָּאֵשׁ עַד תָּבִין אֶת כֹּל.


האדם

נָקֵל לְךָ חַכּוֹת וְעוּץ אוֹתִי עֵצוֹת,

שַׁעֲרֵי חַיֵּי-עוֹלָם לְפָנֶיךָ פְּתוּחִים;

וַאֲנִי מֵעֵץ-הַחַיִּים הֵן טֶרֶם אֶטְעָמָה

וְיָּמַי יְמֵי-טְפָחוֹת מְאִיצִים בִּי חִישׁ!


לוציפר

כָּל חַי לְמִינֵהוּ: קִצְבָה אַחַת לָהֵמָּה.

הָעֵץ בֶּן מֵאָה שָׁנִים וּזְבוּב בֶּן יוֹם אֶחָד,

כָּל אֶחָד מֵהֶם חוֹשֵׁב, אוֹהֵב וּמִתְעַלֵּס,

וְכִכְלוֹת גְּמוּל תִּקְוָתוֹ יִפֹּל לְמַעֲצֵבָה.

לֹא הַזְּמַן הָעוֹבֵר — אֲנַחְנוּ הַמִּתְחַלְּפִים,

וְאֶלֶף שְׁנוֹת-עוֹלָם כְּיוֹם-אֶתְמוֹל כִּי יַעֲבֹר.

אַל תִּירָא, גַּם-אַתָּה פְקֻדָּתְךָ תְּמַלֵּא;

רַק בְּאַחַת אַל תַּאֲמֵן, כִּי עָצְמַת הַגֶּבֶר

בְּחֹמֶר-טִיט זֶה כְּלוּאָה הִיא לָנֶצַח.

רָאִיתָ קַן-הַנְּמָלִים וּנְחִיל-הַדְּבוֹרִים:

שָׁם רִבְבוֹת עֲמֵלִים שׁוֹרְצִים בִּבְלִי-דַעַת

מְמַהֲרִים בַּעֲמָלָם, תּוֹעִים וְנִכְשָׁלִים —

וְאוּלָם כֻּלָּם יַחַד, כְּגֶבֶר מֻצָּק אֶחָד,

וּבְרוּחַ מוֹשֵׁל יַחְדָּו חַיִּים וְעוֹשִׂים חַיִל

וּמְטְּרַת הֲוָיָתָם לֹא תִשָּׁאֵר מָעַל,

עַד יַגִּיעַ תּוֹרָם — וְכֻלָּם יִגְוָעוּ.

כָּכָה גַּם גֵּוְךָ, אִם גַּם יֵרֵד דּוּמָה,

בְּאַלְפֵי צוּרוֹת שׁוֹנוֹת יָשׁוּב לִתְחִיָּה

וְגַם מִבְּלִי יָחֵל אֶת הַכֹּל מֵרֵאשִׁית.

חֵטְא כִּי חָטָאתָ — בְּבִנְךָ יָשׁוּב גְּמוּלְךָ,

וּמַחְלָתְךָ הָאֲנוּשָׁה — בּוֹ הִיא נִמְשָכֶת.

וַאֲשֶׁר בְּזֵעַת-אַפְּךָ הִגַּעְתָּ פֹּה בַחַיִּים

לְאַלְפֵי שְׁנוֹת-נֶצַח לְךָ יִהְיֶה, לִצְמִיתוּת.


האדם

זֶה מַרְגֹּעַ-נֶפֶשׁ לְזָקֵן בָּא בַיָּמִים;

וְאוּלָם אַחֶרֶת הִיא תְשׁוּקַת לֶב-הַנֹּעַר:

לָשִּׂים עַיִן חוֹדֶרֶת בְּמֶרְחַקֵּי הֶעָתִיד —

מַטְּרַת כָּל-עֲמָלִי הַרְאֵנִי-נָא הַפָּעַם!


חוה

וְלִי גַם לִי הַרְאֵנִי בְּאַלְפֵי צוּרוֹת אֵלֶּה,

מַה-גּוֹרַל חִין-יָפְיִי וְאִם עֶרְכּוֹ לֹא יֹאבַד?


לוציפר

וִיהִי כֵן. אֶת נַפְשְׁכֶם בְּתַרְדֵמָה אָלִיטָה

וּגְלוּיֵי-עֵינַיִם בְּעֲתִיד-עוֹלָם תַּבִּיטוּ,

בִּתְמוּנָה וּבַחֲלוֹם שָׁם תִּרְאוּ אֶת כֹּל;

וְאוּלָם בַּמִּלְחָמָה, לְבַל תַּעַזְבוּ הַמַּעֲרָכָה,

בִּרְאוֹתְכֶם עַל דַּרְכְּכֶם אֲבַדּוֹן וַאֲנָחָה

וּמַטְּרַת כָּל-עֲמַלְכֶם אֵיכָכָה תֵרֵד שְׁאוֹל,

וּלְבַל תִּפֹּל עֲלֵיכֶם רוּחֲכֶם הַצְּעִירָה —

אֶת שְׁמֵיכֶם הַקּוֹדְרִים בְּקֶרֶן-זִיו אָאִירָה:

כָּל תְּשׁוּקָה וְאוֹר מַתְעֶה מִתְגַּלֵּם בִּכְשָׁפֶיהָ — —

וְהַקֶרֶן הַזֹּאת ­— הַתִּקְוָה הִנֶּהָ.


בתוךְ-כדי-דבור הוא מוליךְ אותם האֹהלה ומפיל עליהם תרדמה.



 

מחזה רביעי

בְּמִצְרָיִם. אולם גדול פתוח. האדם, בתור פרעה מלךְ מצרים, צעיר, יושׁב על כסאו. לוציפר – בתור משׁנה למלךְ. מאחריהם עומדים רואי פני המלךְ ביראת-הכבוד. לאחור – עבדים עמֵלים בבנין ועליהם נוגשׂים, הרודים בם בשׁבטיהם. יום בהיר.


לוציפר

אֲדוֹנֵנוּ הָרָם! – עַמְּךָ הַנֶּאֱמָן,

הַמַּקְרִיב אֶת דָּמוֹ לִכְבוֹדְךָ בְּשִׂמְחָה,

שׁוֹאֵל בְּלֵב נִפְעָם: מַה-זֶּה הַגּוֹזֵל

מְנוּחַת לֵב פַּרְעֹה עַל כִּסְאוֹ בְלִי-הֶרֶף?

לָמָּה זֶה תַשְׁבִּית יוֹם-יוֹם אֶת שְׂשׂוֹנְךָ

וַחֲלוֹמוֹת-עֲדָנֶיךָ בְּלֵילֵי שַׁלְוַת-קֶסֶם,

וּמַדּוּעַ לֹא תִתֵּן לְהָפִיק זְמָמְךָ

בִּידֵי עֲבָדֶיךָ, הַנְּתוּנִים לָזֶה?

הֵן כָּל כָּבוֹד וִיקָר וְכָל עֶדְנֵי תֵבֵל,

שֶׁנֶּפֶשׁ בֶּן-אֲדָמָה הָכִיל יְכוֹלָה,

לְנַפְשְׁךָ נָפְלוּ חֶבֶל בַּנְּעִימִים.

לְךָ הֵנָּה מִסְכְּנוֹת רֹב אַרְצוֹת-שֶׁפַע,

שְׂדוֹת פִּרְחֵי-שָׂשׂוֹן לְךָ יִתְּנוּ רֵיחַ

וְאֶת פִּרְיָם הַדָּשֵׁן לְךָ הֵם יִגְמֹלוּ;

אֵלֶיךָ שְׁדֵי רְבָבוֹת נְשֵׁי-חֵן יִרְעָדוּ:

לִבְנַת-הַבָּשָׂר בְּעֵינֶיהָ הָעֲיֵפוֹת,

הָרַכָּה הָעֲדִינָה כַּחֲלוֹם-קֶסֶם צֳהֳרָיִם,

וּשְׁזוּפַת-הַיְצוּרִים בִּשְׂפָתַיִם בּוֹעֵרוֹת

וּבְעֵינַיִם יוֹקְדוֹת אֵשׁ תַּאֲוַת-נְצָחִים –

כֻּלָנָה לְךָ הֵן. גוֹרָלָן: הֶרֶף-עֵינְךָ,

וְכֻלָּנָה תַרְגֵּשְׁנָה, כִּי רַב לָהֶן בַּחַיִּים

אִם אוֹתְךָ רַק הִרְווּ עֶדְנֵיהֶן רֶגַע.

האדם

כָּל זֶה אֶת נַפְשִׁי לֹא עוֹד יְשַׁעֲשֵׁעַ.

כְּמַס עוֹבֵד לִי יָבֹא, בְּלִי יְגִּיעַ-כַּפַּי,

וְלֹא פְרִי-עֲמָלִי וְכֹחַ-יָדִי הִנֵּהוּ. –

וְאוּלָם בְּמִפְעָלִי4 זֶה עַתָּה הַחִלּוֹתִיו,

אֲדַמֶּה, מָצָאתִי אֶת הַדֶּרֶךְ הַנְּכוֹנָה,

בָּהּ אֵלֵךְ וְאֶעֱלֶה לִגְדֻלָּה הַפָּעַם.

מְלֶאכֶת מַחֲשַׁבְתּוֹ הִיא פְאֵר-הַתּוֹלָדָה,

הַמֵּקִים אֶת זִכְרִי לְדוֹרוֹת עוֹלָם.

אֵין אָסוֹן וָפֶגַע, אֲשֶׁר יוּכַל יַכְחִידֶנוּ –


לוציפר

וְאִם אֶל-נָכוֹן מְאֻשָּׁר. הִנֶּךָּ, הָאָדָם,

בְּחֶזְיוֹנוֹתֶיךָ אֵלֶּה – שִׂים יָדְךָ עַל לִבֶּךָ!


האדם

לֹא וָלֹא, אֵיזֶה רִיק לֹא-יְבֻטָּא אַרְגִּישָׁה. –

אַךְ אַחַת הִיא לִי, הֵן לֹא אֹשֶׁר בִּקַּשְׁתִּי,

כִּי אִם כָּבוֹד וִיקָר – וְאֵלֶּה מָצָאתִי.

וְרַק הָאֲסַפְסוּף לֹא יַרְגִּיש בְּעִצְּבוֹנִי,

בְּחֶמְלָתוֹ עָלָי – אָהֹב לֹא יֶאֱהָבֵנִי.


לוציפר

וְאִם בָּאָה הָעֵת וְתַשְׂכִּיל לָדַעַת,

כִּי כֹּל זֶה הַכָּבוֹד אַךְ מִשְׂחַק-תַּעְתּוּעִים הוּא?


האדם

הָיֹה לֹא תִּהְיֶה.


לוציפר

וּבְכֹל זֹאת?


האדם

אָז אָמוּת

וּלְתֵבֵל כֻּלָּהּ אֶשְׁלַח קִלְלָתִי הָאַחֲרוֹנָה!


לוציפר

לֹא תָמוּת, וְאִם גַּם שִׁבְעָתַיִם שָׁגִיתָ;

אַךְ תָּשׁוּב וְתִשְׁגֶּה עוֹד חֲדָשִׁים לַבְּקָרִים.

הנוגשים מכים את אחד העבדים קשה. הוא בורח ובא אל האולם, מתנפל לרגלי הכסא ומתעלף.


העבד

הוֹשַׁעְנָא, אֲדוֹנִי! –

מבין העבדים נמלטה חוה, אשת העבד המכה, וביללה נופלת על צוארי בעלה.


חוה

לַשָּׁוְא תִּפְנֶה אֵלָיו;

אֲשֶׁר בִּמְרִי מַכְאוֹבְךָ חֶבֶל לֹא לָקַח

לֹא יָבִין צַעֲרֶךָ. רָפֶה קוֹל הַשֶּׁבֶר

וְהַכִּסֵּא גָבֹה. מַדּוּעַ אֵלַי לֹא תְשַׁוֵעַּ,

אֲנִי אֲחַבֵּשׁ פְּצָעֶיךָ ובְרֹךְ-גֵּוִי אֶסְפֹּג

אֶת כָּל מַכּוֹתֶיךָ.


האדם

אל השוטרים הביאם לקחת את העבד ואשתו

הַנִּיחוּ לוֹ וָלֵכוּ!

השוטרים הולכים

מַה-מּוּזָר הָרֶגֶשׁ הַחוֹדֵר אֶל לְבָבִי,

מִי הִיא זֹאת הָאִשָּׁה וּמַה-יָפְיָהּ הֶעָז,

בּוֹ תֶאֱסֹר אֶת פַּרְעֹה הָרָם כְּבִכְבָלִים

וְלַעֲפַר הָאֲדָמָה, לְעַצְמָהּ תִּשְׁפְּתֵהוּ -?

הוא קם


לוציפר

גַּם זֶה הוּא אַחַד הַכְּבָלִים הָעֲדִינִים

אֲשֶׁר בָּם רְקָמְךָ אֲדוֹנֶיךָ לְלַעַג,

לְבַל תִּשְׁכַּח מָהוּתְךָ, מָהוּת הַתּוֹלַעַת,

עֵת בִּגְאוֹן-עֻזְּךָ בַּמְּרוֹמִים תַּמְרִיא.

הַחוּט זֶה הֶעָדִין – הֲתִרְאֶה מַה-כֹּחוֹ?

חָלָק הוּא מִתָּפְשׂוֹ וּבִגְלַל זֶה לְנַתְּקוֹ

גַם מִמֶּנִּי יִבָּצֵר-


האדם יורד מעל כסאו

וְכָזֹאת גַּם אַל תַּעַשׂ,

כַּאֲשֶׁר יִפְגַּע בָּנוּ, כֵּן יִנְעַם לַנָּפֶשׁ.


לוציפר

וְאוּלָם לֹא יָאֶה, אֲשֶׁר מֶלֶךְ וְחָכָם

יְהִי תַחַת עֻלּוֹ.


האדם

וּמֶה עָלַי לַעֲשׂוֹת?


לוציפר

פֹּה עֵצָה רַק אַחַת: בִּינָתְךָ הַקָּרָה

תְּכַחֵשׁ בּוֹ בְּזָדוֹן, בַּחוּט זֶה הַדַּק,

וְכֹחַ וָחֹמֶר בְּלַעַג לוֹ יִלְעָגוּ –


האדם

גַּם כַּחַשׁ גַּם לַעַג מִמֶּנִי נִבְצָרוּ.


חוה

הוֹי וָהוֹי, שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי, דָּמֶיךָ נִגָּרִים!

כְּרֶגַע אֲחַבְּשֶׁךָ – הֲלֹא יִכְאַב לְךָ, לִבִּי?


העבד

הַחַיִּים לִי לְמַכְאֹב, עוֹד מְעַט וְיַעֲבֹר.


חוה

אַל לָךְ! – וְלָמָה חָיִיתָ עַד-הֵנָּה,

אִם כָּעֵת תָּמוּתָה, כַּאֲשֶׁר מְצָאתָנִי? -


העבד

וּמָה חַיֵּי הָעֶבֶד? – לַעֲבֹד בְּפֶרֶךְ,

לְמַעַן אַדִּיר-הַכֹּחַ. וְאַחַר תִּתּוֹ עֻלּוֹ

עַל צַוְּארֵי בְנוֹ – יָמוּת. רִבּוֹא בְעַד אֶחָד! –


האדם

הָהּ, לוּצִיפֶר, שְׁמַע, נוֹרָאוֹת זֶה יְדַבֵּר.


לוציפר

דִּבְרֵי גוֹסֵס הֵמָּה, הַהוֹזֶה תַעְתּוּעִים.


האדם

וּמַה-זֶּה יְדַבֵּר?.


לוציפר

מַה-לְּךָ, פַּרְעֹה?

אָמְנָם, חֵי נַפְשִׁי, גַּם זֶה עִנְיָן רַב,

עֶבֶד עוֹד אֶחָד מִנִּי אֶלֶף לְךָ אָבָד!


חוה

לְךָ מִסְפָּר רֵיק הוּא – וְלִי תֵּבֵל מַזְהֶרֶת.

אוֹיָהּ לִי, אוֹי לִי, מִי יֶאֱהָבֵנִי מֵעָתָּה?


העבד

לֹא אָנִי. שִׁכְחִינִי-נָא, הָאִשָּׁה, לָנֶצַח.

הוא מת.


האדם

אָנֹכִי אֶאֱהָבְךָ. – הָסִירוּ אֶת הַמֵּת.

קוּמִי-נָא, הָאִשָּׁה, מְקוֹמֵךְ פֹּה עַל-יָדִי:

אָנֹכִי – הַמֶּלֶךְ לִגְבוּרוֹת-עַד הִנֵּנִי

וְאַתְּ מְלֶכֶת כָּל-יֹפִי. שׂוּמָה הָיְתָה עָלֵינוּ

לְהִפָּגֵשׁ הַפָּעַם –


חוה

הוֹי, פַּרְעֹה הָרָם!

יָדַעְתִּי, מִצְוָתְךָ הִיא גּוֹרַל הָעֶבֶד,

אֲנִי לֹא אֶמָּנַע, אַךְ אַחַת אֲבַקְּשֶׁךָ,

תְּנָה לִי רֶגַע קָט – וְאַחַר צַו עָלָי.


האדם

אַל-נָא תֹּסִיפִי – וַאֲהָה, הַאִם לָנֶצַח

לֹא תֵרוֹם מֶמְשַׁלְתִּי מִמַּעַל לַצָּו?

חוה

רַב לְךָ, הוֹי פַּרְעֹה, אִם פְּקֻדָּתְךָ

לֹא תִפְגַע בִּי כַּחֵץ. אַל-נָא תְקַנֵּא

לְדִמְעַת בַּת-עֵינִי, הַנִּגָּרָה לַמֵּת.

מַה-יָּפֶה הוּא מֵתִי, אֵלִי, מַה-יָּפֶה! -

מתנפלת על המת.


האדם

מֵת – וְיָפֶה. מַה-מּוּזָר הֵפֶךְ זֶה.

הַשַּׁלְוָה הַזֹּאת הִיא לַעַג לְכָל-עֲמָלִי,

אוֹ בַת-צְחוֹק-חֶמְלָה לִגְאוֹנִי הַיָּהִיר –


לוציפר

עַבְדְךָ הַמּוֹרֵד הוּא, הַמְאַמֵּץ אֶת לִבּוֹ

לֵאמֹר: שׁוּר, גָּבַהְתִּי עֲלֵי-כְבָלֶיךָ.


האדם

לַמֵּתִים שָׁלוֹם – וּבִרְכַּת-גִּיל לֶחָי! –

דִּמְעוֹתַיִךְ הוּא לֹא יַרְגִּישׁ, וַאֲנִי לִבִּי קוֹדֵר

בִּלְעֲדֵי בַת-צְחוֹקֵךְ.

נושאים את המת, האדם מרים את חוה אל הכסא.

שְׁבִי לִשְׂמֹאלִי, הָאִשָּׁה.

זעקת-שבר נשמעת מבין העבדים. חוה מתחלחלת.

מַה-לָּךְ יָפָתִי?

חוה

הֲשָׁמֹעַ לֹא תִשְׁמַע

אֶת אֶנְקַת הָעָם?


האדם

כֵּן. זֹאת לִי רִאשׁוֹנָה -

זִמְרָה לֹא-נְעִימָה. אַךְ אַל-נָא לָהּ תַּקְשִׁיבִי.

נַשְׁקִינִי וְשִׁכְחִי תֵבֵל וַהֲמוֹנֶיהָ!

אל לוציפר

וְאַתָּה הַשְׁקִיטָה נָא אֶת קוֹל-הַיְלָלָה.


לוציפר

אֵין לְאֵל-יָדִי. זֶה מִשְׁפַּט הָעָם,

יַחַד עִם עֻלּוֹ נָפַל לוֹ לְחֶבֶל.

שוב יללה, חוה משמיעה קול-נאקה. האדם קם.


האדם

כָּאֹב תִּכְאֲבִי, חֶמְדָּתִי, וּמִמֶּנִּי יִבָּצֵר

לְהָקֵל מַכְאוֹבָיִךְ. זַעֲקַת-הַשֶּׁבֶר

כְּרַעַם כִּי תָבֹא דֶּרֶךְ לִבֵּךְ הָרַךְ,

אַרְגִּישָׁהּ, תֵּבֵל כֻּלָּהּ לִי קוֹרְאָה לְעֶזְרָה!


חוה

יַסְּרֵנִי, הוֹ פַרְעֹה, אַךְ סְלַח לִי הַפָּעַם,

הַיְלָלָה הַזֹּאת חֵץ שָׁנוּן הִיא לִי.

יָדַעְתִּי גַם יָדַעְתִּי, שִׁפְחָתְךָ הִנֵּנִי

וּמַטְּרַת כָּל חַיַּי לְהַנְעִים לְךָ חַיֶּיךָ

וְזוּלָתְךָ, אֲדוֹנִי, הַכֹּל פֹּה אֶשְׁכָּחָה:

הָעֹנִי, הַגְּדֻלָּה, הַחֲלוֹם – וְהַמֵּת,

לְהַמְתִּיק לְךָ בַּת-צְחוֹקִי וּשְׂפָתַי לְהַלְהִיב.

וְאוּלָם הָעָם, יְצוּר רִבְבוֹת הַזְּרוֹעוֹת,

אֶת קוֹלוֹ כִּי יִתֵּן לְמַכָּתוֹ הָאֲנוּשָׁה:

כְּאֵבֶר-יַד פָּצוּעַ, מִתְיַפֵּחַ בִּכְאֵבוֹ,

אָנֹכִי, בַּת הָעָם, הַקְּרוּעָה מִגֵּווֹ,

אֶת מַכְאוֹבוֹ, הוֹ פַרְעֹה, שִׁבְעָתַיִם אָחוּשָׁה!


האדם

וְעִמֵּךְ גַּם אָנֹכִי. רִבּוֹא בְעַד הָאֶחָד –

הֵן כֹּה יְדוֹבֵב מֵתֵךְ.

חוה

פָּנֶיךָ קָדָרוּ,

הוֹי פַּרְעֹה הָרָם. וַאֲנִי זֹאת הֲסִבּוֹתִי.

גָּרְשֵׁנִי מֵעַל פָּנֶיךָ, אוֹ הוֹרֵנִי אֶת דַּרְכִּי,

אֱטֹם הָאָזְנָיִם -


האדם

הֵיטַבְתְּ אַתְּ לְהוֹרוֹת,

יַעַן לִמַּדְתִּנִי לִפְקֹחַ הָאָזְנָיִם. –

בַּל אוֹסִיף עוֹד שְׁמֹעַ! – הָעָם זֶה הַמְּדֻכָּא

יֵצֵא לַחָפְשִׁי! – מַה-בֶּצַע בְּכָל כְּבוֹדִי,

הַמַּכְתִּיר אֶת רֹאשִׁי, רֹאשׁ גֶּבֶר יָחִיד,

בְּאָבְדַּן הָרְבָבוֹת וּבְאֶנְקַת מַכְאוֹבָם,

וְנֶפֶשׁ זֶה הַיָחִיד הֵן נַפְשָׁם גַּם הֵמָּה.

שִׁבְעָתַיִם יְבֹאֵנִי כְאֵב וָעֹנֶג אַךְ פָּעַם! -


לוציפר

רוֹדֵף קָדִים אַתָּה, הֵן הָאֲסַפְסוּף

לוֹ תְעוּדָה רַק אַחַת בְּכָל יְמֵי חַיֵּיהוּ:

לִמְשׁוֹךְ בְּטַחֲנַת כָּל מִשְׁטַר וָסדֶר

לָזֶה אַךְ נוֹצָר. שַׁלְחֵהוּ לַחָפְשִׁי

וַאֲשֶׁר הִשְׁלַכְתָּ אַתָּה – הוּא לֹא יִמְצָאֶנוּ

וּלְמָחֳרָת יְבַקֶּשׁ-לוֹ אֲדוֹנִים חֲדָשִׁים.

אוֹ אוּלַי תְּדַמֶּה, עַל עָרְפּוֹ יִשָּׂאֶךָ,

לוּלֵי אֶת טוֹבָתוֹ יִרְאֶה בְשֵׁבֶט בְּעָלָיו

וְלוּ לֵב מִתְבּוֹנֵן יִשְׁכֹּן בְּקִרְבּוֹ?


האדם

וּמַדּוּעַ זֶה יֵילִיל מָרָה, כְּאִלּוּ עַבְדוּתוֹ

לוֹ תֵצַר?

לוציפר

כֵּן, תֵּצַר וְאִם לֹא יֵדַע מָה.

יַעַן לְשִׁלְטוֹן יִכְמַהּ כָּל בֶּן-עָפָר.

זֶה הוּא הָרֶגֶשׁ וְלֹא אַחְוָה קְדוֹשָׁה.

הַמַּזְעִיק אֶת נֶפֶשׁ הֶהָמוֹן הַגָּדוֹל

אֶל דֶּגֶל הַדְּרוֹר! – וְגַם זֶה לֹא יְהִי לוֹ

לְהַכָּרַת בִּינָתוֹ, כִּי אִם יְלִיד חוּשָׁיו

הַמַּרְהִיב אֶת לִבּוֹ לְכָל עִנְיָן חָדָשׁ

וּלְכָל דָּבָר הַמְהָרֵס כָּל-יֵשׁ וְכָל-קַיָּם.

בְּאֵלֶּה מְקַוֶּה הוּא לִרְאוֹת, אֵיכָכָה

יָקוּם חֲלוֹמוֹ לְאֹשֶׁר בְּחַיָּיו:

הָעָם – תְּהוֹם רַבָּה, וְכָל קֶרֶן מְאִירָה

לֹא תָבֹא אֶל-תּוֹכָהּ. חֹשֶׁךְ יְכַסֶּנָה,

וְאַךְ גַּלֶּיהָ נוֹצְצִים עַל פָּנֶיהָ הָרוֹתְחִים

וְאַחָד הַגַּלִּים – גַּם-אַתָּה הִנֶּךָ.

האדם

וּמַדּוּעַ זֶה אָנֹכִי?

לוציפר

אוֹ אַחֵר דּוֹמֶה לָךְ,

שֶׁרֶגֶשׁ-הָעָם לְהַכָּרָה בּוֹ עָלָתָה,

וְהַמֵּעֵז לַעְפִּיל עַל כִּסְאֲךָ אָתָּה

לְהִתְקוֹמֵם לְגִבּוֹר-הַחֹפֶשׁ בָּאָרֶץ.

וְאוּלָם הֶהָמוֹן בּוֹ מְאוּם לֹא יַרְוִיחַ.

אֶת שְׁמוֹ רַק יְשַׁנֶּה – וְיִשְׁתַּחֲוֶה לוֹ מֵחָדָש!

האדם

אָרֹךְ הוּא וּפְתַלְתֹּל שְׁבִיל מְזִמּוֹתֶיךָ

אֲשֶׁר אוּלַי גַּם מִפְלָט מֵהֵנָּה אָיִן.

לוציפר

יֵשׁ וְיֵשׁ מִפְלָט. תְּנָה-נָא הַפַּעַם

טַבַּעַת וְשַׁרְשֶׁרֶת לִבְחִירֵי-עָם כָּאֵלֶּה,

תֵּן לָהֶם פַּאֲרֵי-הוֹד וֶאֱמֹר: הֵן אֲשִׂימְךָ

לְרֹאש רְבָבוֹת אֵלֶּה בְּתוֹר אָדָם הַמַּעֲלָה –

וְשָׁמְעוּ לָךְ; וְעַל הָעָם בִּשְׁאָט-נֶפֶשׂ יַבִּיטוּ

וּלְךָ יִסְלְחוּ סָלֹחַ,כִּי גַם לָהֶם בָּזִית.

האדם

בְּמַדּוּחֵי-שָׁוְא כָּאֵלֶּה אַל תְּנַסֵּנִי,

הָלְאָה כָל עַבְדוּת! קְרָא לָהֶם דְּרוֹר!

לֵךְ וֶאֱמֹר לָהֶם – וְאוּלָם מַהֲרָה חִישׁ,

לְמַעַן אֲאַחֵר לְהִתְעַשֵּׁת הַפָּעַם!


לוציפר (לעצמו)

הִסָּחֶף-נָא בְּגַלֵּי הַגּוֹרָל מֵעָתָּה

וְהַאֲמֵן, כִּי הַנַּעֲשֶׂה הוּא חֶפְצְךָ אָתָּה! -


האדם מורה אל הפירמידים והבנינים

וּמִפְעָלִי זֶה – בַּחֲצִי-מְלַאכְתּוֹ יִשָּׁאֵר,

לְמוֹפֵת לְכָל מַעְפִּיל בְּמֶרְיוֹ אֶל עָל,

וּלְחִידַת הַכֹּחַ וְהָרִפְיוֹן גַּם יָחַד! –

בחוץ קול ענוֹת שׂמחה, העבדים נפוצים, לוציפר שׁב.

שְׂמַח-נָא, הָעֶבֶד, הַגְּדֻלָּה לְךָ נִכְנָעַת,

וְאוּלָם אַל תַּאֲמֵן, כִּי חֹזֶק יָדְךָ הוּא!

חוה

הִנָּחֶם-נָא הַפַּעַם, שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי,

הֵן מַה-בֶּצַע בִּכְבוֹדְךָ וּבִיקָרְךָ הַקַּר,

הַזּוֹחֵל בֵּינוֹתֵנוּ כְּפֶתֶן מְלֵא-אֶרֶס?

האדם

אַךְ נִשְׂגָּב הוּא -

חוה

שְׁכָחֵהוּ. הַזְּעָקָה נֶאֱלָמָה,

בַּל תּוֹסִיף לְהַשְׁבִּית עוֹד עֶדְנֵי אַהֲבָתֵנוּ.

וְעֵת בְּחֵיקִי פֹה תֵשֵׁב מַה-מִּנְךָ יַהֲלוֹךְ?

האדם

מֶה חָשֹׁךְ הוּא, הָאִשָּׁה, חוּג-עֵינֵךְ, מַה-צָר! –

וְזֶה הוּא הַמּוֹשֵךְ לְבָב הַגֶּבֶר הַגֵּאֶה.

הַחֻלְשָׁה הָעֲנֻגָּה הִיא חֲשׁוּקַת הַכֹּחַ.

בְּאַהֲבָה גְדוֹלָה פִּי שִׁבְעָה-שִׁבְעָתַיִם

יְחַבְּקוּ הַהוֹרִים פְּרִי-בִטְנָם הַחוֹלֶה.


חוה

אוּלַי, הוֹ פַרְעֹה, לְמַעֲמָסָה לְךָ הִנֵּנִי

בְּדִבְרֵי לַהַג אֵלֶּה, הַמְיַגְּעִים אוֹתָכָה.

וְאוּלָם מָה אֶעֱשֶׂה, אִם לֹא חָכַמְתִּי יוֹתֵר.

האדם

וְגַם אַל תְּבַקְשִׁי לָךְ כָּל חָכְמָה, יָפָתִי,

רַב לִי בְחָכְמָתִי-אָנֹכִי לְבַדָּהּ.

לֹא כֹחַ וּגְדֻלָּה אֱלֵי-חֵיקֵךְ יִמְשְׁכוּנִי

וְגַם לֹא הַחָכְמָה, אֲשֶׁר בִּכְתָב לוּחוֹתַי

פִּי שִׁבְעָה אֶמְצָאֶנָּה, אָתְּ – רַק דַּבֵּרִי,

הַשְׁמִיעִינִי אֶת קוֹלֵךְ הֶעָרֵב כֹּה לָאֹזֶן,

יִרְעֲדוּ-נָא גַלָּיו עַל-פְּנֵי לִבִּי הָרוֹעֵד.

אַחַת הִיא מַה-תֹּאמֵרִי. וּמִי יִשְׁאַל שָׁאֹל

לְדִבְרֵי הַצִּפּוֹר, הַמַּנְעֶמֶת זְמִירוֹת,

וּבְכָל-זֹאת אֶת קוֹלָּה בְּרַעַד נַקְשִׁיבָה.

אַךְ לְפִרְחִי הֲיִי לִי, לְשַׁעֲשׁוּעִי הַנֶחֱמָד,

חֲסַר-תּוֹעֶלֶת, אַךְ יָקָר – וְזֹאת תְּהִלָּתֵךְ.

אל לוציפר

וּבְכָל זֹאת – תְּשׁוּקָתִי תְּעִירֵנִי מִשִּׁכְּרוֹנִי,

אוּלַי נִבְעָרָה הִיא, אַךְ מַלֵּא-נָא אוֹתָהּ:

תֶּן-לִי מְעוּף-עַיִן מְלֵא עֹז בַּעֲתִידִי,

לְהַבִּיט לְרֶגַע בִּשְׁנוֹת-אֶלֶף וְלָדַעַת,

מַה שְׁמִי וְזִכְרִי –


לוציפר

הֲלוּם-הַשִּׁכָּרוֹן,

הַאִם לֹא תַּרְגִּישָׁה בַּת-רוּחַ קַלִּילָה

טוֹפַחַת עַל פָּנֶיךָ – וְנֶעֱלֶמֶת לָהּ חִישׁ?

שִׁכְבַת-אָבָק דַּקָה תִוָּתֵר בִּמְקוֹמָהּ –

הָאָבָק כַּעֲבִי-זֶרֶת יִהְיֶה בְעוֹד שָׁנִים,

לִתְקוּפוֹת הַזְּמָנִים – יִגְדַל לְאַמָּה

וְכַעֲבוֹר אַלְפֵי דוֹרוֹת – הֵיכָלְךָ יְכַסֶּה

וְזִכְרְךָ יְקַבֵּר בְּתוֹךְ עַפְרוֹת-הַחוֹל.

גַּנֵּי-חֲמוּדוֹתֶיךָ לִמְעוֹן תַּנִּים יִהְיוּ

וּבְעַרְבָתָם יִשְׁכֹּן עַם שָׁפָל וָנָד –

כל דברי לוציפר יֵרָאו לעין

וְכָל זֶה לֹא מַעֲשֵׂה סַעֲרוֹת אֵיתָנִים,

לֹא גַעַשׁ הָרֵי-פְרָצִים הַמַּרְקִיד שְׁמֵי-עַד,

אַךְ רוּחַ-שְׁפָיִם הַמְלַטֵּף אֶת פָּנֶיךָ –

האדם

חִזָּיוֹן נוֹרָא -

לוציפר

אַל תִּירָא, רַק רוּחֲךָ יֹאבַד,

גֵּוְךָ הֶחָנוּט יִשָּׁאֵר עַד הָעוֹלָם

לְיַלְדֵי בֵית-הַסֵּפֶר, הַתְּאֵבִים לְרַאֲוָה,

וּפָנֶיךָ הַנַּעֲוִים לֹא עוֹד יְסַפֵּרוּ,

אִם גֵּו מוֹשֵׁל הִנֵּהוּ אוֹ עֶבֶד עֲבָדִים –

הוא בועט ברגליו בגוף חנוט, אשר הופיע בינתים לפניהם, הגוף מתגולל לאט לאט מעל מעלות הכסא.

האדם נרתע ממקומו

חָזוּת שְׁאוֹל וַאֲבַדּוֹן! הָלְאָה, גֶּשׁ הָלְאָה!

לַשָּׁוְא כָּל-עֲמָלִי וְכָל-תִּקְוָה פֹה מֵאָפַע -

וְעוֹד אָזְנַי תְּצִילֶּנָה: רִבּוֹא בְעַד הָאֶחָד!

רִבֹּאוֹת אֵלֶּה אֲנִי אֲגַדְּלָה הַפַּעַם,

בִּמְדִינַת בְּנֵי-חוֹרִין – רַק בָּהּ יַעֲשׂוּ חָיִל!

יֹאבַד הַיָּחִיד עַל מִזְבַּח הַלְּאֹם כֻּלּוֹ,

הַמֵּקִים עַם שָׁלֵם מֵאַלְפֵי יְחִידָיו!


חוה

וְאוֹתִי, אַהֲבָתְךָ, הַכְמוֹ-כֵן תַּעֲזֹבָה?


האדם

הָלְאָה גַּם אַתְּ, גַּם כִּסְאִי, הַכֹּל! –

הוֹלִיכֵנִי, לוּצִיפֶר, לְמַטָּרָה חֲדָשָׁה,

הֵן מַרְבִּית עִתּוֹתַי אָבְדוּ לִי עַד-כֹּה

בְּדַרְכִּי הַנְּלוֹזָה –

הולך וחרבו שלופה בידו.

חוה

אוֹבֵד כָּל-תִּקְוָה, מַלְכִּי, כִּי תָשׁוּבָה,

לִבְּךָ עַל לִבָּתִי פֹה יִמְצָא מַרְגֹּעַ –


האדם

כֵּן, כֵּן, אָחוּשָׁה, גַּם אוֹתָךְ, הָאִשָּׁה,

אָשׁוּב אֶמְצָאֵךְ עוֹד צְרוּפָה וּמְטֹהָרֶת.

וְאָז – לֹא בְמִצְוַת הַמֶּלֶךְ תְּחַבְּקִינִי,

אַךְ כְּבַת-חוֹרִין – בְּאַהֲבַת עֶדְנֵי-נֶצַח.

הולך.

לוציפר

וּמַה כָּל הַחִפָּזוֹן – עוֹד תַּשִּׂיג הַמַּטָּרָה,

בְּטֶרֶם עוֹד קִוְתָה נַפְשְׁךָ הַנִּמְהָרָה,

וּבְהַכֵּר שִׁגְעוֹנְךָ, עוֹד תִּבְכֶּה, תָּהִימָה

וַאֲנִי אָז אֶצְחָקָה –

בֹּא, נֵלְכָה קָדִימָה! -


 

מחזה חמישי

באתונה. מגרש-העיר ובאמצעו קתדרה. בצִדה בית-תפלה פתוח ובו פסלי אלילים, כותרות-פרחים ומזבח. חוה בתור אשת שר-הצבא מִלְטִיַּאדֵס5 עם בנה קִימוֹן6 באה, בלוית עבדיה ושפחותיה הנושאים קרבן, אל בית-התפלה. על-פני המגרש מתהלכים בני-דלת-העם לבושים קרעים. בֹקר מלא זהר.


חוה

הֵנָּה בֹא, הֵנָּה, בְּנִי מַחְמַד-נַפְשִׁי,

הַבֵּט, בָּאֳנִיַת-שַׁיִט פֹּה נָסַע אָבִיךָ

לִשְׂדֵה-הַמִּלְחָמָה בְמֶרְחַקֵּי הָאָרֶץ,

שָׁם יִשְׁכֹּן עַם גַּס, הַמִּתְקוֹמֵם עָלֵינוּ

לָשׂוּם אֶת צַוְּארֵי עַמֵּנוּ בָעֹל.

הָבָה, נִשְׁפֹּךְ שִׂיחַ, בְּנִי מַחְמַד-נַפְשִׁי,

יָגֵּנוּ אֱלֹהֵינוּ עַל מִשְׁפַּט אַרְצֵנוּ

וְיָשִׁיבוּ אֶת אָבִיךָ הַגִּבּוֹר בְּשָׁלוֹם.

קימון

וְלָמָה זֶה הָלַךְ אָבִי לְמֶרְחַקִּים

לְהָגֵן עַל עַם זֶה הַשָּׁפָל וּמוּג-לֵב,

בְּעוֹד אִשְׁתּוֹ הַיָּפָה פֹּה קוֹדֶרֶת תִּתְהַלֵּךְ?

חוה

אוֹי לִי, אַל תַּחֲרֹץ אֶת מִשְׁפַּט אָבִיךָ,

עַל בֵּן כָּזֶה רוֹבֶצֶת מְאֵרַת-אֱלֹהִים;

רַק אִשָּׁה אוֹהֶבֶת תּוּכַל הִתְמַרְמֵר

עַל מִפְעֲלֵי אִישָׁהּ, הָעוֹשֶׂה גְדוֹלוֹת,

אֲשֶׁר אִם לֹא יַעֲשֵׂן וְהֵמִיט חֶרְפָּה עָלֶיהָ.

וְאָבִיךָ כֵּן עָשָׂה, כַּאֲשֶׁר נָכוֹן לַגָּבֶר.

קימון

וְלֹא תִירְאִי פֶּן יִפֹּל, כִּי חַלָּשׁ הוּא אָבִי?

חוה

לֹא, לֹא, בְּנִי, אָבִיךָ יִנְחַל כָּבוֹד;

רַק אַחַת הִיא, אַחַת, אוֹתָה יָרֵאתִי:

אֶת עַצְמוֹ לֹא יַכְנִיעַ אָבִיךָ - -

קימון

אֵיכָכָה?

חוה

מִלַּת-אֵיתָנִים לָהּ לְנֶפֶשׁ הַגֶּבֶר:

הַחֵשֶׁק לִגְדֻלָּה -; נִרְדָם הוּא בָעֶבֶד,

אוֹ לְעָוֹן יִתְנַוְנֶה בְאָפְקוֹ הַצָּר.

וְאוּלָם הַחֵרוּת, אִם בְּדָמָהּ תְּנִיקֵהוּ,

אָז יֵלֵךְ וִישַׂגְשֵׂג לְהוֹד מִדּוֹת הָאֶזְרָח

וּמִמֶּנּוּ יִוָּלֵד כָּל נִשְׂגָּב וְכָל יֹפִי,

אַךְ אִם יִגְבַּר מִדַּי, עַל אִמּוֹ יִתְקוֹמֵם,

יִלָּחֵם בָּהּ, עַד יִפֹּל אֶחָד מֵהֶם חָלָל –

זֹאת הַתְּשׁוּקָה אִם בְּאָבִיךָ תִּתְגַּבֵּר,

בָּגֹד כִּי יִבְגֹּד בְּאֶרֶץ-מוֹלַדְתּוֹ:

אֱקָבֵהוּ לָנֶצַח! –

נִתְפַּלֶּל-נָא, בְּנִי.

הם נכנסים אל אולם בית-התפלה, בין כה וכה וההמון הולך ורב על המגרש.

אחד העם

אֵין שְׁמוּעָה מַבְהִילָה וְאֵין כָּל דָּבָר חָדָשׁ;

כְּאִלּוּ צִבְאוֹתֵינוּ אוֹיֵב לֹא יִמְצָאוּ

שני

וְגַם פֹּה עַל הָעִיר תַּרְדֵּמָה נְסוּכָה,

כְּאִלּוּ אֵין אִישׁ חוֹרֵשׁ מְזִמּוֹת כְּקֶדֶם,

מְזִמּוֹת, אֲשֶׁר תָּקֹמְנָה וְתִהְיֶינָה לְמַעֲשֶׂה

בְּעֶזְרַת גְּרוֹן הָעָם הַנִּשְׂגָּב וְחֶפְצהוּ –

מֵעֲלוֹת הַשַׁחַר אֶתְהַלֵּךְ פֹּה בַחוּצוֹת

וְאֵין מִי שֶׁיִּקְנֶה אֶת קוֹלִי הַפָּעַם –

אחד העם

חַיֵּי-שִׁמָּמוֹן. מֶה עָלֵינוּ לַעֲשׂוֹת?

שלישי

מִי יִתֵּן וְהָיְתָה שַׁעֲרוּרִיָה קְטַנָּה -

בינתים העלתה חוה אשׁ על המזבח, רחצה את כפיה והתכוננה להקריב קרבן. שׂפתיה פותחות בשׁיר-תהלה, האובד לרגעים בתוךְ שׁאון ההמון, המגרשׁ נמלא אזרחים ועם רב; שׁני דֵימַגוגים מזדקרים על הקתדרה.

דימַגוג7 ראשׁון

גֶּשׁ הָלְאָה! הַמָּקוֹם הַזֶּה לִי הוּא!

מוֹלַדְתֵּנוּ בְסַכָּנָה, אִם אֲנִי לֹא אֶתֵּן קוֹל

דימַגוג שני

דְּבָרֶיךָ יְסַכְּנוּהָ! רֵד מִזֶּה, בֶּן-שֹׁחַד!

ההמון צוחק ומוחה כף.

דימַגוג ראשׁון

וְאַתָּה נְקִי-כַפַּיִם, יַעַן אֵין מִי יְשַׁחֲדֶךָּ! –

אֶזְרָחִים! בְּלֵב נִשְׁבָּר אֶשָּׂא דְבָרַי,

יַעַן וּבְיַעַן הֲלֹא יִכְאַב לְלֵב בָּר

לְהַשְׁפִּיל הוֹד-גְּאוֹנִים – וַאֲנִי עָלַי שׂוּמָה

לְהָבִיא בְמִשְׁפָּט גֶּבֶר הוּקָם עָל,

מֵרִכְבּוֹ הָרָם –

דימַגוג שׁני

יָפֶה הַחִלּוֹתָ, נָבָל!

פָּאֵר-נָא בְהֶמְתְּךָ, שֶׁלְּקָרְבָּן הִקְדַּשְׁתָּהּ

בִּפְרָחִים לְתִפְאָרֶת -

דימַגוג ראשׁון

גֶּשׁ-הָלְאָה, רֵדָה!

מתוך העם

לָמָּה זֶה נַקְשִׁיב לְאִישׁ-לַעַג זֶה נִבְזֶה!

גוררים את הדימגוג השׁני.

דימַגוג ראשׁון

לוּ גַם יִכְאַב לִבִּי, לֹא אֶכְלָא שְׂפָתַי,

יַעַן אוֹתְךָ, הוֹי עַמִּי הָרָם וְהַנִשְׂגָּב,

גַּם עַל שַׂר-צְבָאֲךָ פִּי-שִׁבְעָה אֲכַבְּדֶךָ!

דימַגוג שׁני

אֶת הָאֲסַפְסוּף זֶה הַבּוֹגֵד, הָרָעֵב וְהַשָּׁפָל,

הַמְחַכֶּה כְּכֶלֶב נִבְזֶה לִפְתוֹתֵי אֲדוֹנָיו

מִתַּחַת לְשֻׁלְחָנוֹ?! – הוֹי, אַתָּה מוּג-הַלֵּב,

בְּטַעַמְךָ הַנִּשְׁחָת קַנֵּא לֹא אֲקַנֵּא!

מתוךְ העם

הָלְאָה מִזֶּה, הָלְאָה! בּוֹגֵד הוּא גַם הוּא!

מוסיפים לגררו ולהכותו. חוה מַקרבת שתי יונים ולבונה על המזבח.

חוה

אַפְרוֹדִיטֵי8 הַקְּדוֹשָׁה! קַבְּלִי-נָא בְרָצוֹן

עֲשַׁן קָרְבָּנִי זֶה וְהַקְשִׁיבִי לִתְפִלָּתִי:

לֹא זֵר-דַּפְנָה אֲבַקֵּשׁ עַלרֹאשׁ אִישִׁי, לֹא זָיִת,

עַל לִבּוֹ, לֶב-גִּבּוֹרִים, הַשְׁרִי-נָא שְׁלוֹם-בָּיִת! –

בעשן הקרב מופיע אֵירוס9 בבת-צחוק על פניו; הַחֲרִיטות10 אופפות אותו ומפזרות עליו שושנים. דממת-קֹדש.

השׁפחות

שְׁמַע-נָא בְּקוֹלָהּ! –

אירוס

בִּרְכַּת לֵב טָהוֹר

עָלַיִךְ, אֵשֶׁת-חֵן -

החריטות

וּמַחֲסֵה הַחֲרִיטוֹת

עַל רֹאשֵׁךְ הַיָּפֶה! -

השׁפחות

הַלְלוּ אַפְרוֹדִיטֵי!


דימגוג ראשׁון

הָעָם, שְׁמַע הָאַשְׁמָה: מִלְטִיַּאדֵס הַגֵּאֶה

בָּגַד בְּמוֹלַדְתּוֹ

דימגוג שׁני

שֶׁקֶר בְּפִיךָ!

הַקְשִׁיבוּ לִי, אֶזְרָחִים, פֶּן תְּאַחֲרוּ הִתְעַשֵּׁת

וּתְבֹאַתְכֶם כְּלִמָּה!

אחד העם

רֵד מִשָּׁם, חֲסַר-בֹּשֶׁת!

סוחבים אותו אל-תוך המון העם.

דימגוג ראשׁון

נִטְעֵי נְעוּרֶיךָ, עָם בְיָדוֹ נְתוּנִים,

בִּתְנוּפַת יָד אַחַת הוּא כָבַשׁ אֶת לֶמְנוֹס,

וְעַל פַארוּס אָזְלַת יָדוֹ – יַעַן לָקַח שֹׁחַד!

שלישי מן העם

מוֹת יָמוּת הַבּוֹגֵד!

אזרח ראשון

הָרִימוּ-נָא קוֹלְכֶם!

וָלֹא – אָז עַל שְׂכַרְכֶם לַשָּׁוְא אֵלַי תָּבֹאוּ!

הקרבן נגמר, האלילים נעלמו.

חוה מקשיבה לשאון העם

וּמַה-קּוֹל-עֲנוֹת זֶה? הָבָה נִרְאֶה, בְּנִי.

קימון

עַל בּוֹגֵד בְּעַמֵּנוּ חָרְצוּ מִשְׁפַּט-מָוֶת.

חוה עולה במעלות הדביר

בִּי יֶחֱרַד לְבָבִי, עֵת עֵינַי תֶּחֱזֶינָה

עַם רָעֵב מֵבִיא אֶת גְּדוֹלָיו לְמִשְׁפָּט.

עֵת בְּתוֹךְ אַשְׁפָּה יְחֻלַּל כָּל טָהוֹר,

הָעֶבֶד לוֹ יִלְעַג וְיִשְׂחַק לְאֵידוֹ,

כְּמוֹ יַחְפֹּץ לְהַצְדִיק אֶת חֶלְאָתוֹ הוּא -

שׁני מתוךְ העם

לֹא אוּכַל צְעֹק, אֲדוֹנִי, גְּרוֹנִי הַנִּחָר.

אזרח שׁני נותן לו מטבע

הֵא לְךָ צֳרִי לִגְרוֹנְךָ הַנִּחָר!

שׁני מתוךְ העם

וּמֶה עָלַי לִצְעֹק?

אזרח שׁני

מוֹת יָמוּת הַבּוֹגֵד!

שׁני מתוךְ העם ועמו ההמון

מוֹת יָמוּת הַבּוֹגֵד!

חוה

וּמִי בֶּן-מָוֶת זֶה?

דימגוג שני נגש אל חוה

וּמִי הוּא, אִם לֹא אִישׁ-הַמִּדָה הָרָם,

הָעוֹלֶה עַל בְּנֵי-עַמוֹ – וְזֶה כָל עֲוֹנוֹ!

חוה

הֲמִלְטִיַּאדֵס יָמוּת? – הוֹי אֵלִים אַדִּירִים! –

וְגַם אַתָּה, הַשָּׂב כְּרִיסְפּוֹס, אֲשֶׁר מִבּוֹר-הַכֶּלֶא

הוֹצִיאֲךָ אִישִׁי – הֲגַם אַתָּה נִזְעָקְתָּ?!

כריספוס

סִלְחִי לִי, גְּבִרְתִּי, וְאוּלָם מִשְּׁנֵינוּ

רַק אֶחָד יוּכַל לִחְיוֹת – שְׁלֹשֶׁת יְלָדַי יְכַלְכֵּל

הַמְצַוֶּה לִי זֹאת –

חוה

אוֹי לְךָ, כְּרִיסְפּוֹס,

אִם גּוֹרָלְךָ הַקָּשֶׁה כָּכָה יְנַבֶּלְךָ!

אָמְנָם לְךָ יְסֻלַּח, אִם לַלֶּחֶם תִּרְעָב –

וְאוּלָם אַתָּה, תֶּרְזִיטֵס? – וְאַתֶּם פֹּה, כֻּלְכֶם,

אֲשֶׁר בִּימֵי-שָׁלוֹם שַאֲנַנִּים תָּנוּחוּ

בְּצֵל כַּנְפֵי אִישִׁי, הַמְגָרֵשׁ אוֹיְבֵיכֶם

מִשַּׁעֲרֵי הָעִיר – הוֹי עַם לֹא יֵדַע תּוֹדָה!

תֶּרזיטֵס

הָהּ, גְּבִרְתִּי, נַפְשִׁי עָלַי תֶּאֱבַל,

אוּלָם מַה-נַּעֲשֶׂה וְזֶה דְבַר הָעָם!

וּמִי יַשְׁלִיךְ מִנֶּגֶד אֶת כָּל אֲחֻזָּתוֹ

וְיָעֵז לְהֵאָבֵק עִם זֶרֶם הַגַּלִים?

דימגוג ראשׁון

וּבְכֵן, הָבָה נַכְרִיזָה אֶת מִשְׁפַּט הָעָם -

לוציפר, בתור איש-צבא, בא בחפזון ופניו נבהלים.

לוציפר

בְּשׂוֹרָה רָעָה בְּפִי! הָאוֹיֵב בַּשָּׁעָר!


דימגוג ראשׁון

הַאֻמְנָם אֱמֶת בְּפִיךָ? וְשַׂר-צְבָאֵנוּ הַגִּבּוֹר

הֵן לְמַחֲסֶה לָנוּ!

לוציפר

הֲלֹא הוּא הָאוֹיֵב! –

הַקֶּשֶׁר, פֹּה קְשַׁרְתֶּם, לְאָזְנָיו הִגִּיעַ

וּבְצֶדֶק הִתְלַקַּח חֲרוֹן-אַפּוֹ הָעָז –

וְעַד כֹּה וָכֹה תְדַבְּרוּ – וְהִנֵּה הוּא בָא!

דימגוג שׁני

זֹאת הֲסִבּוֹתֶם לָנוּ, אַתֶּם הַבּוֹגְדִים!

מתוךְ העם

דָּמָם בְּרֹאשָׁם! – יְחִי שַׂר-צְבָאֵנוּ! –

אַלְלַי לָנוּ! – נוּסוּ בַאֲשֶׁר תָּנוּסוּ!

כֻּלָּנוּ אָבָדְנוּ –

דימגוג ראשׁון

לֹא נֹאבַד, בֹּאוּ כֻלְּכֶם

לְבָרְכוֹ בַשָּׁעַר!

חוה

הוֹי אֵלִים אַדִּירִים!

הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר גְּזָלְךָ מִיָּדִי, הוֹי אִישִׁי

דִכְּאָנִי – אַךְ כִּפְלַיִם תְּדַכְּאֵנִי אַתָּה

בְּהַצְדִּיקְךָ אֶת הַמִּשְׁפָּט – וְלוּ גַם נִצַּלְתָּ לִי.

אחד העם

תִּפְשׂוּ-נָא אֶת אִשְׁתּוֹ! וְאִם יָדוֹ תְּהִי בָנוּ

וְלָקַחְנוּ אֶת נַפְשָׁהּ יַחַד עִם בְּנָם!

חוה

הֵן תֵּת אֶתֵּן נַפְשִׁי בַעֲבוּרְךָ, הוֹי אִישִׁי,

וְרַק מְאֵרַת אַרְצֵנוּ לֹא תִרְבַּץ עַל בְּנִי –

קימון

לִי אַל תִּפְחֲדִי, אִמִּי, בֹּאִי-נָא עִמָּדִי,

הַמִּקְדָּשׁ יִהְיֶה לָנוּ לְמַחֲסֶה מִכָּל רָע!

נמלטים מתגרת ידי העם אל-תוך המקדש; שתי נימפות סַכּות את דרך העם אליהם בעטרת-שושנים וההמון נרתע לאחור. מרחוק נשמע קול חצוצרות, ההמון נמלט בזעקות-שבר. הנימפות נעלמות.

לוציפר משפשף את ידיו בצחוק פרוע

צְחוֹק נִפְלָא! – מַה-נָּעִים לְרוּחַ תְּבוּנָה קָרָה

לִלְעֹג עַל לִבּוֹת מִתְפַּקְּעִים בְּעֵת-צָרָה!

בראותו את בית-התפלה רוחו סר

רַק חֲזוֹן יְפִי-עוֹלָמִים, הַמִּתְחַדֵּשׁ לִרְגָעִים,

אֶת רוּחִי לֹא יַרְגִּיז בְּכָל-עֵת וּבְכָל-שָׁעָה!

צְמַרְמֹרֶת תַּעֲבְרֵנִי בְמֶמְשַׁלְתּוֹ הַמוּזָרָה;

עַל זִמַּת הָעֵירוֹם יִקְסֹם טֹהַר-בֹּשֶׁת

וּבְשׁוֹשַׁנָּיו הָעֲדִינֹות וּנְשִׁיקַת שְׂפַת-הַתֹּם

קַדֵּשׁ יְקַדֵּשׁ כָּל חֶלְאָה וְחַטָּאָה

וְהַגְּזֵרָה הַקָּשָׁה בְּהוֹד-נֶצַח יְפָאֵר - -

מַדּוּעַ כֹּה תְאַחֵר מַלְכוּתִי הַפָּעַם:

מִפְלֶצֶת זוֹ אֲיֻמָּה, זַעֲוַת שֶׂפֶק-עוֹלָם,

לְגָרֵשׁ כָּלָה-כָלָה אֶת הַקֶּסֶם הַלָּזֶה,

הַמְעוֹדֵד אֶת הָאָדָם חֲדָשִׁים לַבְּקָרִים,

עֵת נָכוֹן הוּא לַתֹּפֶת בְּמִלְחַמְתִּי הָעֲרוּכָה -?

אַךְ הָבָה, נִרְאֶה-נָא, אִם בֹּא יָבֹא הַמָּוֶת

וּבִכְנָפָיו הַשְׁחוֹרוֹת תִּתְלוֹנֵן הַבֶּהָלָה,

אִם מִשְׂחַקְכֶם זֶה, מִשְׂחַק אוֹר-תַּעְתּוּעִים,

לֹא יָעוּף אָז בִּן-רֶגַּע כַּחֲלוֹם חֶזְיוֹן-לָיְלָה!

האדם בתור מִלטיאדס, בראשׁ גדוד מזֻין, מוּבל פצוע, ההמון והדמַגוגים מתחננים לפניו.

מתוך העם

יְחִי גִּבּוֹרֵנוּ! – חוּסָה-נָא, אָדָם-הַמַּעֲלָה!

האדם

וּמָה הִיא חַטַּאתְכֶם, כִּי תְבַקְּשׁוּ סְלִיחָה?

וּמַה יוּכַל יְבַקֵּש הַגִּבּוֹר אֶת הַחַלָּשׁ? –

אַךְ – הֵן אִשְׁתִּי וּבָנַי לִקְרָאתִי לֹא יָצָאוּ.

הֶהָיְתָה יַד אִישׁ לְרָעָה בָהֵמָּה?

חוה באה

הוֹי מִילְטִיַּאדֵס! מַדּוּעַ זֶה שַׁבְתָּ

וְהֵן גַּם אֵשֶׁת-חֵיקְךָ לְבֹאֲךָ לֹא תִשְׂמָח -?

תָּמְכֵנִי-נָא, בְּנִי – אִמְךָ מִתְעַלָּפֶת,

הָהּ, גַּם שֵׁם טוֹב לֹא יַנְחִילְךָ אָבִיךָ!

האדם

מַה-זֹאת? לֹא אָבִינָה, הָעָם יְבַקֵּשׁ סְלִיחָה,

אִשְׁתִּי תָאֹר אוֹתִי וּלְבָבִי זָב דָּם - -

חוה

וְיֶתֶר עַל דָּמְךָ זָב דַּם לִבִּי וְהַמּוֹלֶדֶת;

אוֹ לָמָה זֶה שַׁבְתָּ בְּרֹאשׁ זֶה הַגְּדוּד?

האדם

הֲאִם לֹא יָאֲתָה לִי לִוְיַת-הַתִּפְאֶרֶת?

שַׁבְתִּי עִם גְּדוּדִי יַעַן פִּצְעִי הָאָנוּשׁ

לֹא יִתֵּן לִי לְהוֹסִיף וּלְמַלְאוֹת תַּפְקִידִי,

וָאָבֹא לְהָשִׁיב הַפַּעַם אֶת שִׁלְטוֹנִי

בְּיַד שׁוֹלְחַי, בִּידֵי עַמִּי הָרָם וְהַנִּשְׂגָב

וְלָתֵת חֶשְׁבֹּון לְפָנָיו עַל מִפְעָלָי.

אל גדודו

לְכוּ לָכֶם הַבַּיְתָה, עֲמִיתַי לִגְבוּרָה,

רְאוּיִם אַתֶּם כֻּלְכֶם לִמְנוּחַת שְׁלוֹם-בָּיִת;

וְגַם אָנֹכִי אֶת חַרְבִּי, פַּלַּס אַתֵּינֵי11,

עַל מִזְבְּחֵךְ אָשִׂימָה קֹדֶשׁ לֵאֱלֹהִים,

מעלים אותו על מעלות-המקדש. אנשי-צבאו נפוצים.


חוה נופלת על צוארֵי אישָׁהּ

הוֹי מִילְטִיַּאדֵס, הֲיֵשׁ אֹשֶׁר כְּאָשְׁרִי,

כְּאֹשֶׁר אֵשֶׁת-חֵיקְךָ, הַגֶּבֶר הַנַּעֲלֶה.

הַבֶּט-נָא בְּבִנְךָ, אֵיךְ יִדְמֶה לְךָ בְּיָפְיוֹ,

מָה רַעֲנָן הוּא וָרָם!

האדם

נְעַמְתֶּם לִי, יַקִּירַי!

קימון

אֲנִי הֲלֹא יָדַעְתִּי, אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אָבִי

נָכוֹן הוּא וְיָשָׁר -

חוה

אַל-נָא תַכְלִימֵנִי

וְעָלַי זֹאת לָדַעַת הֵיטֵב מִמֶּךָּ.

האדם מסיר את חרבו

אֶת חַרְבִּי זֹאת, בְּנִי, הַקְדֵּשׁ תַּקְדִּישׁ אָתָּה.

קימון חוגר את החרב

שִׁמְרִי, בַּת-אֱלֹהִים, הַחֶרֶב זוֹ הַיְקָרָה,

עַד אָשׁוּב אֵלֶיהָ, לִי אוֹתָהּ לָקַחַת!

חוה

וְאֶת מִשְׁנֵה-קָרְבָּן זֶה תְּקַדֶּשׁ-נָא בִלְבוֹנָה

הָאֵם הַמְאֻשָּׁרָה – הַשְׁקִיפִי-נָא, פַּלַּס!

נותנת לבונה על המזבח


דימגוג ראשון

הֵן אָמֹר אָמַרְתִּי, כִּי בוֹגֵד הִנֵּהוּ!

כִּי שִׁחֲדוֹ דָרְיָוֶשׁ12 – וְהַפֶּצַע הַזֶּה

מַסְוֶה הוּא עַל לִבּוֹ – לֹא אָבָה הִלָּחֵם!

מתוךְ העם

מוֹת יָמוּת הַבּוֹגֵד!

האדם

מָה רַעַשׁ זֶה בַחוּץ?

חוה

נוֹרָאוֹת יְדַבְּרוּ שָׁם, הוֹי מִלְטִיַּאדֵס,

לְבוֹגֵד בַּמּוֹלֶדֶת יִתֶּנְךָ הֶהָמוֹן.

האדם

עֲלִילַת-צְחוֹק הִיא! בּוֹגד? אֲנִי הַמְנַצֵּחַ

עַל-יַד מַרַתּוֹן!?

חוה

אוֹיָה לִי, כִּי כֵן הוּא;

אֶרֶץ-הַזְּוָעוֹת הִיא, שֶׁבְּשׁוּבְךָ פֹּה מָצָאתָ.

דימגוג ראשון

מַה-תִּתְמַהְמְהוּ לְתָפְשׂוֹ?

ההמון מתפרץ אל המקדש ובתוכם גם לוציפר.

חוה

הַמִּקְדָּשׁ, מִלְטִיַּאדֵס,

הוּא יָגֵן עָלֶיךָ – אַל תָּסוּר מִזֶּה!

מַדּוּעַ הֱפִיצוֹתָ אֶת גְּדוּדְךָ כֹּה חִישׁ,

וְלֹא שִׁלַּחְתָּ בָאֵשׁ מְעָרַת-פָּרִיצִים זֹאת?

רַק כְּבָלִים לוֹ יָאוּ, לָאֲסַפְסוּף הַלָּזֶה,

הַמַּרְגִּישׁ בְּנַפְשׁוֹ, כִּי אַתָּה הוּא הַגָּדוֹל

הָעוֹלֶה עַל כֹּל יַחַד וְלִמְשָׁל-בּוֹ נוֹעַדְתָּ;

וּלְבַל יִפֹּל לְרַגְלֶיךָ יִשְׁלַח בְּךָ יָד –

דימגוג ראשון

הֲתִשְׁמְעוּ אֶת אֲשֶׁר דַּבֵּר תְּדַּבֵּר

אֵשֶׁת הַבּוֹגֵד?

חוה

זֶה מִשְׁפַּט הָאִשָּׁה,

לְהָגֵן עֳלֵי אִישָׁהּ וְאִם הוּא מְעַוֵּל,

אַף כִּי לְהַצִּיל בַּר-לֵבָב כָּמוֹהוּ

מִתִּגְרַת יַד רוֹדְפֵי-בְלִיַעַל כְּמוֹכֶם!

דימגוג ראשון

מַדּוּעַ זֶה יִתֵּן הָעָם הַנִּשְׂגָּב נַפְשׁוֹ

לְחֶרְפָּה וּנְאָצָה?

אחד העם

וְאִם אֱמֶת בְּפִיהָ?


אזרח ראשון

הַמַּחֲזִיק אַחֲרֵיהֶם בּוֹגֵד הוּא גַם-הוּא!

צַעֲקוּ, נִבְזִים, וָלֹא – בָּרָעָב תִּגְוָעוּ!

מתוךְ העם

מוֹת יָמוּת הַבּוֹגֵד!

האדם

כַּסִּי-נָא פְנֵי הַנַּעַר,

בַּל יִרְאֶה אֶת דָּמִי; - וְאַתְּ הָלְאָה מֵחֵיקִי!

לְבַל יַכֵּךְ הַבָּרָק הַמְפוֹצֵץ הַצּוּר.

אָמוּתָה לְבַדִּי – אוֹ לָמָּה לִי חַיִּים

בִּרְאוֹתִי, מַה הֶבֶל וְרִיק הוּא הַדְּרוֹר,

שֶׁכָּל יְמֵי-חֶלְדִי עַל מִזְבְּחוֹ הִקְרַבְתִּי!

דימגוג ראשון

וּמַה-תִּתְמַהְמָהוּ?

מתוך העם

מוֹת יָמוּת הַבּוֹגֵד!

האדם

עַם מוּג-לֵב זֶה – קֹב לֹא אֲקָּבֵהוּ,

לֹא בוֹ הָאָשָׁם, זֶה רוּחוֹ וְדַרְכּוֹ

לִהְיוֹת לְעֶבֶד מִתִּגְרַת יַד הָעֹנִי,

וְהָעַבְדוּת תַּשְׁפִּילֵהוּ וְתַעֲשֵׂהוּ כְלִי-מַשְׁחִית

בִּידֵי קוֹשְׁרֵי-קֶשֶׁר גְּאֵיוֹנִים אֲחָדִים,

רַק אֲנִי לְבַדִּי נוֹאַלְתִּי לְהַאֲמִין,

אֲשֶׁר עַם כָּזֶה לַחֹפֶשׁ יַעֲרֹג.

לוציפר לעצמו

עַל קִבְרְךָ כֹּה שַׁרְתָּ שִׁירַת-הַמַּצֵּבָה,

וְעַל קֶבֶר כָּל בֶּן-מִינְךָ, שֶׁיִּפֹּל לְמַעֲצֵבָה!

האדם

שָׂאוּנִי אֲלֵיהֶם – לֹא אֹבֶה הֵאָחֵז

בְּקַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ –

מורידים אותו מעל מעלות המקדש; הוא מוסר את חוה בזרועות שפחותיה.

הִנְנִי לְמִצְוַתְכֶם!

דימגוג שׁני

הָגֵנָּה עַל נַפְשְׁךָ, לֹא אָפְסָה עוֹד כָּל תִּקְוָה!

האדם

כִּפְלַיִם יֶאֱנַשׁ פִּצְעִי, דַּבֵּר כִּי אֲדַּבֵּר - -

דימגוג שׁני

עֲשׂה-נָא זֹאת הַפַּעַם, הֵן אַךְ לִפְנֵי רֶגַע

הָאֲסַפְסוּף הַלָּזֶה בַּעֲפַר-רַגְלְךָ הִתְפַּלָּשׁ!

האדם

הוֹי, זֶה הוּא הַדָּבָר; עַל-כֵּן הוּא לְחִנָּם;

אֶת בָּשְׁתּוֹ לֹא יִסְלַח הָעָם לְעוֹלָמִים!

לוציפר

הִתְפַּכַּחְתָּ, הָאָדָם?

האדם

הוֹי רַב מִדָּי!

לוציפר

וְנוֹכַחְתָּ, כִּי גָדוֹל הוּא חַסְדְּךָ לָעָם

בְּמֶמְשַׁלְתְּךָ עָלָיו מֵחַסְדּוֹ לָךְ?

האדם

יוּכַל הֱיוֹת. אַךְ מִגְעֶרֶת הִיא גַם שְׁנֵיהֶם;

הִיא הִיא הַגְּזֵרָה – וְאַחֵר רַק שְׁמָהּ.

אַךְ רַעְיוֹן-רוּחַ הוּא לְהִלָּחֵם בָּאֵלֶּה;

אַף-גַּם לֹא אֶלָּחֵם עוֹד. וּמַּדּוּעַ וְלָמָּה

יַעֲרוֹג בַּר-הַלֵּבָב וְיִשׁתּוֹקֵק אֶל-עָל?

יִרְאֶה-נָא חַיִּים וִיבַקֶּשׁ-לוֹ עֲדָנִים

לְמַלֵּא בָּם יָמָיו, יְמֵי חֶלֶד-טְפָחוֹת,

וַהֲלוּם שִׁכָּרוֹן יָחוּג לְאֶרֶץ-הָרְפָאִים –

לִנְתִיבֹות חֲדָשׁוֹת שָׂאֵנִי-נָא, לוּצִיפֶר!

אֶתְעַלֵּס בַּאֲהָבִים וּבִצחוֹק עַל פִּי אַבִּיט

בְּתֹם לְבַב-אֲחֵרִים וּבְצַעֲרָם הָאָנוּשׁ!

וְאַתְּ, אֵשֶׁת-חֵן, אֲשֶׁר – אֶזְכֹּר יָמִים מִקֶּדֶם –

גַּן-צְלָלִים לִי קָסַמְתְּ בְּמִדְבַּר-צְחִיחַ,

כְּאֵם זַכַּת-לֵבָב אִם תֹּאמְרִי אָמֹר

לְהָקִים אֶזְרָח נֶאֱמָן מִבְּנִי זֶה הָרַךְ:

פְּתַיָּה אַתְּ וּבְצֶדֶק תִלְעַגְנָה לָךְ עֲלָמוֹת,

הַקּוֹרְעוֹת בְּפוּךְ עֵינֵיהֶן בְּבָתֵּי הַמַּרְזֵחַ

וְעַל רֹאש גֵּיא-שְׁמָנִים תִּלְהַטְנָה לִנְשִׁיקָה;

שִׂישִׂי וְהִשְׁתַּכְּרִי וְכַחֲשִׁי בְּכָל קֹדֶשׁ - -

וְעַתָּה – לַמַּטְבֵּחַ! אִפָּקֵד עַל עֲוֹנִי,

לֹא כְעוֹשֶׂה נְבָלָה, אַךְ כְּלֵבָב תָּמִים,

שֶׂמַּשְׂאַת-נֶפֶשׁ יָפָה הוֹלִיכַתְהוּ שׂוֹלָל –

בינתים מביאים בול-עץ אל המעלות; אצלו עוֹמד לוציפר ובידו קרדם, האדם מרכין ראשו.


דימגוג ראשׁון

פְּגַע בּוֹ וְיָמוּת! תְּחִי הַמּוֹלֶדֶת!

לוציפר לוחש באזני האדם

צִיצֵי-כָבוֹד, הַאֵין זֹאת? – וּבְכֵן גִּבּוֹר-חַיִל

וְלֹא תַעֲבוֹר בָּךְ צְמַרְמֹרֶת מוּזָרָה מְעַט

לְרוּחַ כַּנְפֵי הַמָּוֶת הַהוֹלֵךְ וְקָרֵב? -

חוה

הָהּ, פַּלַּס! שָׁמֹעַ לֹא שָׁמַעַתְּ לִתְפִלָּתִי!

מן המקדש בא שר-המות הצעיר, מעיניו נשקף תֹם ובידיו אבוקה הפוכה למטה. הוא נגש אל האדם.

האדם

הִקְשַׁבְתְּ לְקוֹלִי, פַּלַּס – הֲיִי שָׁלוֹם, לוּצִיָה!

שַׁלְוַת-קֹדֶשׁ נֶצַח עַל לְבָבִי שָׁכָנָה - -

לוציפר

אֲרוּרָה אַתְּ, תֵּבֵל, חֲלוֹמוֹת-שָׁוְא וָקֶסֶם!

שׁוּב בָּאת וַתַּשְׁחִיתִי אֶת רִגְעִי הָרָם –

חוה

אָרוּר אַתָּה, הָעָם, בַּעַל נֶפֶש אַכְזָרִיָה!

אתֶ אָשְׁרְךָ הַטּוֹב כַּבֵּד לֹא יָדַעְתָּ

וּפִרְחוֹ הָרַךְ הָשְׁלַךְ כְּרֶגַע בְּאַשְׁפַּתּוֹת,

אַף כִּי לְנַפְשְׁךָ, עַם סוֹרֵר וּמֹורֶה,

לֹא יִנְעַם כֹּה הַחֹפֶשׁ כַּאֲשֶׁר יֵמַר לִי.


 

מחזה שׁשׁי

רוֹמא, אולם פתוח עם פסלי-אלילים וכלי-תפארת, בם יוֹקדים בשָׂמים. האולם נשקף אל הרי-הָאַפֵּנִינִים. באמצעו שֻׁלחן ערוך ושלשה אפריונים13. האדם, בתור סֶרגיוֹלוּס14, לוציפר בתור מִילוֹ, וקַטּוּלוּס, כֻּלם רודפי תענוגות, חוה בתור יוּלִיָּה, הִפִּיָּה וּקְלוּבִיָּה, כֻּלן נשים זונות מלֻבשות בגדי-זמה, עוגבות ומתהוללות לשכרון. על הדוכן שני לוּדָרִים מתנגחים, מסביב עומדים עבדים נכונים לצָו ומצדם מחללים בחלילים. ערב, אחר-כך לילה.


קַטּוּלוּס

הַבֶּט-נָא, סֶרְגִיּוֹלוּס, מֶה עָנָו הוּא וּמָהִיר

הַלּוּדָר הַזֶּה עִם תִּקְוַת חוּט-הַשָּׁנִי.

הִתְעָרֶב-נָא עִמִּי, כִּי הוּא יְנַצֵּחַ.

האדם

חַי הֶרְקוּלֶס, לֹא!

קַטּוּלוּס

מַה-לִּי וּלְהֶרְקוּלֵס!

מִי עוֹד בְּקִרְבֵּנוּ יַאֲמִין בֵּאלֹהִים?

אֱמֹר: חֵי יוּלִיָּה, וְהַאֲמֵן לְךָ אַאֲמִינָה.

האדם

וִיהִי כֵן!

לוציפר

בִּיסוֹד מוּצָק נִשְׁבַּעְתָּ הַפָּעַם!

בִּמְקוֹם הָאֱלִילִים תַּצִּיב לְךָ גִּלּוּלִים!

וְאוּלָם הֲבִינֵנִי שְׁבוּעָתְךָ בָּאֵר הֵיטֵב:

הַבְיָפְיָהּ נִשְׁבַּעְתָּ, אִם בְּאַהֲבָתָה הָעַזָּה:

אוֹ אוּלַי בֶּאֱמוּנָתָה הַגְּדוֹלָה אֵלֶיךָ?

קַטּוּלוּס

הֶבֶל הַיֹּפִי, וְלוּ לֹא יִהְיֶה הֶבֶל,

לִמְתֹעָב יִהְיֶה מָחָר, אֲשֶׁר הַיּוֹם יַלְהִיבְךָ,

וּבְחִנָּה הַמְּעַט מִזֶּה תַדִּיחֲךָ אַחֶרֶת

בְּקִסְמָהּ הֶחָדָשׁ, שֶׁכָּל יָשָׁן לֹֹא יַעַרְכֶנּוּּ.


האדם

בֶּאֱמוּנָתָה נִשְׁבַּעְתִּי, אוֹ מִי זֶה יְפַזֵר

חֲמוּדוֹת לָרֹב עַל רַעְיָתוֹ כָּמוֹנִי?


הִפִּיָּה

לְאַט לָךְ! וְהַיֵשׁ בְּכֹחֲךָ לְחַבְּקָהּ בְּלִי-מְצָרִים?

וְלוּ גַם יָכֹלְתָּ, אַתָּה, הַמִּשְׁתּוֹקֵק

לְתַעֲנוּגוֹת אֵין-חֵקֶר וְכָל זְנוּנֶיךָ לַשָּׁוְא,

יַעַן בְּכָל אִשָּׁה וְאִשָּׁה לֹא תַשִּׂיג

רַק אוּד אֶחָד מֻצָּל מֵאֵשׁ הַתַּעֲנוּגוֹת

וְסֵמֶל הַיֹּפִי וְהָעֵדֶן בְּלִי-הֶרֶף

כְּקֶסֶם לֹא-יֻשַּׂג אֶל-מוּל עֵינְךָ מְרַחֵף:

וּמִי זֶה יוֹדֵעַ – אִם הִיא גַם הִיא לֹא תִדַּח

מֵאַחֲרֶיךָ לְפֶתַע אַחֲרֵי חֲלוֹם-שָׁוְא?

לוּדָר אֶחָד בִּשְׂרִירָיו הַמְעוּכִים – –


האדם

אֱמֶת, אֱמֶת, אַל-נָא! הַרְפִּי-נָא, הִפִּיָּה.

מָה אֶעֱרוֹג לַעֲדָנִים בְּצִמְאוֹן-טַנְטַלּוּס15

וֶעֱזוּז-כֹּחַ הֶרְקוּלֵס מִמֶּנִי יִבָּצֵר –?

אִם כְּמוֹ פְּרוֹטֵיוּס16 הִתְחַלֵּף לֹא נוּכַל,

וְעֶבֶד רָשׁ וְנִקְלֶה, כִּכְלוֹת יְמֵי עֲמָלוֹ,

יִרְאֶה שְׁעַת-עֹנֶג, אֲשֶׁר לָהּ יַעֲרֹג

אֲדוֹנָיו הָרָם –? אוֹ אוּלַי הוּא הָעֹנֶג

רַק כּוֹס מַיִם חַיִּים לְנֶפֶשׁ עֲיֵפָה

וְסַם-מָוֶת לְאִישׁ, אֶל-תּוֹךְ גַּלָּיו יִתְנַפֶּל –


לוציפר

לֶקַח-מוּסָר נִכְבָּד בְּשֶׁבֶת תַּחְכְּמוֹנִי

בְּחֵיק יְפֵהפִיּוֹת בְּזֵר אֲשִׁישׁוֹת-יָיִן –

אַךְ הֲלֹא הִתְעָרַבְתֶּם? –


האדם

אִם אַפְסִיד אָנֹכִי,

אָז יוּלִיָּה לְךָ הִיא.


קטוּלוּס

וְאִם תִּזְכֶּה?


האדם

אָז סוּסְךָ

לִי הוּא.


קטולוס

וְכַעִבוֹר חֹדֶשׁ תּוּכַל תִּקָחֶנָה,

וָלֹא – אָז לְבָרוֹת לִדְגִתִי אַשְׁלִיכֶהָ.17


לוציפר

הַבִּיטִי, יוּלִיָּה, הַדָּג הַזֶּה מַה-שָּׁמֵן הוּא:

אִכְלִיהוּ, הֵן צֶאֱצָאָיו תְּפַטְּמִי בִבְשָׂרֵךְ–


חוה

וּבְשַׂר גֵּוְךָ אַתָּה הַאִם לֹא יָרֻם תּוֹלָעִים?

מִי אֲשֶׁר חַיִּים בְּקִרְבּוֹ יָגִיל וְיִתְעַלֵּס,

וְאִם לֹא יֵדַע גִּיל – יְמַלֵּא צְחוֹק פִּיהוּ!

שׁוֹתֶה.


האדם אל הלודר

חָזַק וֶאֱמָץ, עֶלֶם!


קטולוס אל השני

הֱיֵה גִבּוֹר-חָיִל!

הלודר השני, של קטולוס, צונח ונופל ומרים אצבעותיו ומבקש חנינה. האדם חפץ לתת לו חנינה, אולם קטולוס מעכב בעדו. הוא מקמץ את אגרופו ובאגודלו18 מורה כלפּי הלודר שלו,

אֵין חֶסֶד וַחֲנִינָה! בֶּן-רָקָב מוּג-לֵב!

עֲבָדִים לִי לָרֹב וְאֵין אֲנִי צַר-עָיִן.

וּמִי יִמְנַע הַפַּעַם מַחֲזֶה-שַׁעֲשׁוּעִים זֶה,

הַמְגָרֶה הַעֲצָבִים, מִכֶּן, נְשֵׁי-חֶמֶד,

הֵן עַז הוּא הַחֵשֶׁק לְמַרְאֵה דָם נִשְׁפָּךְ

וּמָתְקָה הַנְּשׁיקָה, מָתְקָה שִׁבְעָתָיִם.

בינתים נפל הלודר המנֻצח חלל.


האדם

סוּסְךָ לִי הוּא. בֹּאִי, יוּלִיָּה, חַבְּקִינִי.

הָסִירוּ אֶת הֶחָלָל! – הַמְחוֹלְלִים, הָבָה,

תְּנוּ לָנוּ עַתָּה יְפִי מִשְׂחַק-שַׁעֲשׁוּעִים!

רַב לָנוּ הַיּוֹם בָּאֵלֶּה –

מסירים את החלל ועל הדוכן מופיעים מחוללים.


קטולוס

בֹּאִי, קְלוּבִיָּה,

בֹּאִי-נָא גַם אַתְּ, הַבֵּט לֹֹא אוּכָלָה

בַּחֲבוֹק וּנְשׁוֹק אֲחֵרִים.


לוציפר

וַאֲנַחְנוּ, הִפִּיָּה,

הֲנַעֲשֶׂה גַם אֲנַחְנוּ כְמַעֲשֵׂיהֶם הֵמָּה?

אַךְ– לִקְקִי אֶת שְׂפָתַיִךְ, אִם רַעַל אֵין בָּהֵן

כֵּן, חֶמְדַּת-לְבָבִי, וְעַתָּה נִתְהוֹלֵל-נָא.


האדם

אַךְ מַדּוּעַ כֹּה יַךְ לְבָבֵךְ בְּקִרְבֵּךְ,

לֹא אוּכַל לֶנוּחַ עַל חָזֵךְ, יוּלִיָּה.

מתלחשים.


לוציפר

הַקְשִׁיבִי: עַל לְבָבוֹת מְדַבֵּר זֶה הַפֶּתִי!


קטולוס

הֵן תֵּדְעִי, יוֹנָתִי, לִמְאַהֲבַיִךְ לֹא אֲקַנֵּא,

כְּחֶפְצֵךְ עֲשִׂי עִמָּם וְרַק אֲנִי בַל-אֵדַע –

אִם נְשִׁיקָתֵךְ הַלּוֹהֶטֶת תָּמִיד לִי נְכוֹנָה.


קלוביה

מְאַהֵב נַעֲלֶה אַתָּה! לְחַיֶּיךָ אָרִיק כּוֹסִי.

שׁוֹתָה.

קטולוס

טוֹב טוֹב, קְלוּבִיָּה, רַק זְרוֹעֵךְ הָרַכְרַכָּה

וְשָׁדַיִךְ הָעֲנֻגִּים מֶנִּי אַל תִּמְנָעִי –

רְאִי, גַּם עֲטַרְתִּי מֵעַל רֹאשִׁי נָפָלָה –

אל המחוללים

הֶאָח, תְּעוּפָה נִשְׂגָּבָה הִיא בִמְחוֹלְכֶם!

אֵשׁ מְלֵאֲתִי תַאֲוָה וְחֵן וָהוֹד גַּם-יָחַד.


קלוּביה

אֲנִי אֶעֱצֹם עֵינֶיךָ, לְבַל תִּמְצָא שָׁמָּה

מַה-שֶּׁאֲנִי עֲמֵלָה לְהָפִיק מֵאִתְּךָ

וְאַף מִלַּת-חֵן יְחִידָה הַשֵּׂג בַּל אוּכָלָה.

מראה על לוציפר

טוֹב הַבֶּטְךָ שָׁמָּה בִּפְנֵי-זַעַף אֵלֶּה –

לָמָּה לוֹ לָזֶה עַלְמָה יְפַת-תֹּאַר,

אִם גַּם הִתְהַלֵּךְ אִתָּה עַל-נָכוֹן לֹֹא יֵדַע

וְיִתֵּן לָהּ לְהֵרָדֵם, וּבְפָנִים נֶחֱמָצִים

וְעֵינַיִם קְפוּאוֹת יִפְנֶה תָמִיד אַחֲרֵי

דִבְרֵי-גִיל אֲחֵרִים, וְלוּ גַם הַבְלֵי-שָׁוְא,

הָעֲלוּלִים לְתַבֵּל בָּם שִׂיחָתוֹ רֶגַע.


קטולוס

אָמְנָם כֵּן הוּא: פְּנֵי-זַעַף כָּאֵלֶּה

שִׁירַת אַלְפֵי לְבָבוֹת יָלִיטוּ בְמַשָּׁאוֹן:

הַמַּמְרֶה אֶת לִבּוֹ לְרִגְעֵי-עֹנֶג אֵלֶּה

וְלֹא יִתֵּן אֶת נַפְשׁוֹ הִסָּחֵף עִם הַזֶרֶם –

בַּמְּרֵעִים הִנֵּהוּ וְטוֹב לוֹ שֶׁבֶת בָּיִת.


הִפּיה

אַף אָמְנָם, חֵי נַפְשִׁי, כִּמְעַט יָרֵאתִי, פֶּן

הַמַּגֵּפָה הַשְּחוֹרָה, הָעוֹשָׂה שַׁמּוֹת בָּעִיר,

נְגָפַתְהוּ הַפָּעַם –


האדם

הָלְאָה חָזוּת קָשָׁה!

שִׁירוּ נָא עַתָּה שִׁיר-שָׂשׂוֹן בְּאָזְנֵינוּ!

מִי בָכֶם יוֹדֵעַ הַיָּפָה בַזְּמִירוֹת?


הִפִּיָּה מזמרת

לְיַיִן וּלְאַהֲבָה

הִתְמַכֵּר בְּתַאֲוָה,

בְּטַעַם חָדָש תַּמְתִּיק

כָּל כּוֹס וְכוֹס לַגְּרוֹן:

וְכַשֶּׁמֶשׁ עֲלֵי קֶבֶר

כֵּן עַל חַיֵּי גֶבֶר

יָהֵל הַשִּׁכָּרוֹן.


לְיַיִן וּלְאַהֲבָה

הִתְמַכֵּר בְּתַאֲוָה,

כָּל עַלְמָה וְעַלְמָה

תַכְּךָ בְּעִוָּרוֹן:

וְכַשֶּׁמֶשׁ עֲלֵי קֶבֶר

כֵּן עַל חַיֵּי גֶבֶר

יָהֵל הַשִּׁכָּרוֹן.


קטוּלוּס

נִפְלָא וְנֶחְמָד! וְאַתְּ, קְלוּבִיָּה, מַה-תֵּדָעִי!


קלוּביה מזמרת

עוֹלָם שֶׁל פְּתָאִים הָיָה מִלְּפָנִים:

עֶלֶם יְפֵה-תֹאַר בְּחָשְׁקוֹ לוֹ עֲדָנִים

הִתְגַּנֵּב אֱלֵי מִטַּת לוּקְרֵצִיָּה הַיָּפָה – 19

וַתִּיבַשׁ שְׂפָתָהּ וְדָמָהּ בָּהּ קָפָא,

אֶל בֵּית-הַמַּרְזֵחַ הִתְהוֹלֵל לֹא בָאָה,

אַךְ חֶרֶב-פִּיפִיּוֹת בִּלְבָבָה תָּקָעָה!


כֻּלם

שִׂישׂוּ וְשִׂמְחוּ, תֵּבֵל כִּי חָכָמָה,

נָגִילָה, כִּי אֲנַחְנוּ בָהּ נִחְיֶה בְיָד רָמָה!


קלוביה

עוֹלָם שֶׁל פְּתָאִים הָיָה מִלְּפָנִים:

בְּרוּטוּס20 לֹא יָשַׁב בְּאַרְמוֹנוֹ בַעֲדָנִים,

בְּחֶרֶב נְטוּיָה יָצָא לַמִּלְחָמָה

כְּאִיש-צִבִא נִקְלֶה – מַדּוּעַ-זֶה וְלָמָּה?

לְטוֹבַת הָעָם וּלְבִטְנוֹ הָרְעֵבָה –

וּבְּאֶרֶץ-אַשְׁמַנִּים נָפַל לְמַעֲצֵבָה!


כלם

שִׂישׂוּ וְשִׂמְחוּ, תֵּבֵל כִּי חָכָמָה,

נָגִילָה, כִּי אֲנַחְנוּ בָהּ חַיִּים בְּיָד רָמָה!


קלוּביה

עוֹלָם שֶׁל פְּתָאִים הֵיֵה מִלְּפָנִים:

שִׁגְעוֹן-עַד שָׁכַן בִּלְבַב כָּל הָאֵיתָנִים

וַיּאֹמְרוּ קָדוֹשׁ-קָדוֹשׁ לְכָל נִלְעַג בְּעֵינֵנוּ.

מְשֻׁגָּעִים כָּאֵלֶּה לוּ הָיוּ פֹה בֵינֵינוּ

וּפִנִּינוּ לָהֶם מוֹשָׁב בַּזִּירָה בֵין הַחַיּוֹת,

לָנוּ לְרַאֲוָה וּלְמַאֲכָל טוֹב לַאֲרָיוֹת!


כֻּלם

שִׂישׂוּ וְשִׂמְחוּ, תֵּבֵל כִּי חָכָמָה,

נָגִילָה, כִּי אֲנַחְנוּ בָהּ חַיִּים בְּיָד רָמָה!


לוציפר

הָאָח, קְלוּבִיָּה, הִכְרַעַתְּ אֶת הִפִּיָּה!

מִי יִתֵּן וְהָיִיתִי אֲנִי יוֹצֵר חֲרוּזִים אֵלֶּה.


האדם

וְאַתְּ, יוּלִיָּה, מַה-תֵּשְׁבִי קוֹדֶרֶת וְתֶחֱשִׁי?

הֵן סְבִיבֵךְ פֹּה הַכֹּל בְּשִׁיר יִתְהוֹלֵלוּ.

אוּלַי לֹא יִנְעַם לָךְ בְּחֵיקִי לָשָׁבֶת?


חוה

נָעִים לִי מְאֹד; אִךְ סְלַח לִי, סֶרְגִּיּוֹלוּס,

עֵת רוּחַ עֹצֶב וְתוּגָה בִי יָסֹךְ הָאֹשֶׁר,

אֲדַמֶּה, אַךְ שָׁוְא הוּא הַצְּחוֹק אֲשֶׁר אֶצְחָק:

גַּם מֵרִגְעֵי-עֵדֶן הַמְתוּקִים מִכֹּל

יְבַצְבֵּץ רְסִיס מַכְאוֹב, הַכָּמוּס בְּקִרְבֵּנוּ.

אוּלַי זֶה נַרְגִּישׁ: כָּל רֶגַע-גִּיל הוּא פֶרַח

וְלָכֵן יִבֹּל –


האדם

הָהּ, גַּם אֲנִי כֵן אַרְגִּישָׁה –


חוה

אַף-כִּי בְעֵת שִׁירָה וְזִמְרָה אַאֲזִינָה,

לֹא מִלִּים מֻגְבָּלוֹת תַּקְשֵׁבְנָה אָזְנַי,

עַל זֶרֶם הַקּוֹלוֹת כָּאֳנִיָּה אָז אָחוּג

וְעַל כַּנְפֵי דִמְיוֹנִי בַחֲלוֹמוֹת-עֲדָנִים

אֶל מֶרְחַקֵּי הֶעָבַר חֶרֶשׁ אֲשׁוֹטֵט:

שָׁם – בְּצֵל-הֲדַסִּים בְּאוֹר-יִקְרוֹת-שֶׁמֶשׁ

כְּיֶלֶד תְּמִים-לֵבָב בְּתֹם הִשְׁתַּעֲשַׁעְתִּי

וַעֲתִידוֹת גְּדוֹלוֹת לְנַפְשִׁי צְפוּיוֹת – –

סְלַח לִי, כָּל אֵלֶּה הֵם חֲלוֹמוֹת-תַּעְתּוּעִים,

אַחַת לְךָ אֶשַּׁק – וְאָקִיץ מֵחֲלוֹם.


האדם

הָלְאָה הַשִּׁירִים! אֵין לִי חֵפֶץ בָּמוֹ!

כְּבָר בָּחֲלָה נַפְשִׁי בְמַמְתַּקֵי-עֵדֶן אֵלֶּה.

הָבוּ לִי מְרוֹרוֹת לִלְבָבִי הַמָּט,

יֵין-רַעַל לִי מִסְכוּ וְעֶכֶס-פְּתָנִים

עַל שְׂפָתַיִם אֲדֻמּוֹת! – וְשֹׁאָה עֲלֵי רֹאשׁי! –

המחוללות הולכות; מחוץ נשמע קול-יללה

מַה קוֹל-עֲנוֹת זֶה, הַבָּא בְעַצְמוֹתָי?


לוציפר

מְשֻׁגָּעִים אֲחָדִים מוּבָלִים שָׁם לַטֶּבַח:

חוֹלְמֵי חֲלוֹם-אַחֲוָה וְהוֹזֵי מִשְׁפַּט-צֶדֶק.


קטוּלוס

כֵּן יֹאבֵדוּ. וּמַדּוּעַ לֹא יֵשְׁבוּ שַׁאֲנָנִים

וּשְׁלֵוִים בְּבָתֵּיהֶם וּלְתֵבֵל לֹא יִשְׂחָקוּן?

מַדּוּעַ זֶה יִדְרְשׁוּ מִשְׁפָּטִים לֹא-לָהֶם?


לוציפר

לְאָח לוֹ יְבַקֵּשׁ הָרָשׁ אֶת הֶעָשִׁיר,

הַחֲלִיפֵם – וְהוּא יוֹבִילְךָ לַטֶּבַח מִיָּד.


קטוּלוס

נִלְעַג-נָא לַשִּׁלְטוֹן וְלָעֹנִי גַּם-יָחַד,

וְלַמַּגֵּפָה הָעוֹשָׂה שַׁמוֹת בִּרְחוֹבוֹת-עִיר,

וּלְכָל רָעוֹת אֱלֹהִים יִמָּלֵא פִינוּ שְׂחוֹק!

יללה נשמעת שנית.


האדם לעצמו

"עַל כַּנְפֵי דִמְיוֹנִי בַחֲלוֹמוֹת-עֲדָנִים

בְּמֶרְחַקֵּי הֶעָבַר חֶרֶשׁ אֲשׁוֹטֵט –

וַעֲתִידוֹת גְּדוֹלוֹת לְנַפְשִׁי צְפוּיוֹת – –

הֲלֹא כָכָה אָמַרְתְּ יוּלִיָּה? –


חוה

כָּכָה

בינתים היה ערב. לפני הדביר תהלוכת קבורה עוברת בחלילים, באבוקות

ובלִוְיַת מקוננות. דממה כבדה וקפואה נסוכה על המסֻבּים.


לוציפר

קָדַר פֹּה פִתְאֹם הַצְּחוֹק, כַּאֲשֶׁר אֶרְאֶה,

הַכְבָר אָפַס יַיִן וְאָזְלָה מַהֲתַלָּה,

עַד כִּי גַם לִי אִישׁ-הַזַּעַם רַב הוּא מִדָּי –?

מִי זֶה בְקִרְבֵּנוּ נִבְעַת לָפֶתַע?

אוֹי אוּלַי שָׁב מִדַּרְכּוֹ –


האדם זורק בו את כוסו

אִם כֹּה תַחֲשׁוֹב, אֱבָד! –


לוציפר

הִנֵּה, אוֹרֵחַ חָדָשׁ אָבִיא לָכֶם פֹּה,

אוּלַי הוּא יְחַדֵּשׁ שְׂשׂוֹנְכֶם הַפָּעַם.

עֲבָדִים, מְשָׁרְתִים! הַכְנִיסוּ אֶת הַהֵלֶךְ,

הַנּוֹסֵעַ שָׁם בַּחוּץ לְאוֹר הַלַּפִּידִים!

עָלֵינוּ לְכַבְּדֵהוּ בְּכוֹס יַיִן יָשָן – –

העבדים מביאים את המת בארון פתוח ומניחים אותו על השלחן. המלַוים

אותו נשארים לאחור. לוציפר מקבל את פני המת.

שְׁתֵה-נָא, עֲמִיתִי, הַיּוֹם לְךָ וּמָחָר לִי!


הִפִּיָּה אל המת

אוֹ אוּלַי לִנְשִׁיקָה צָמֵאתָ?


לוציפר

נִשְׁקִי לוֹ

וְגִנְבִי-נָא מִפִּיהוּ אֶת הַמַּטְבֵּעַ – 21


הִפִּיָּה

אִם אוֹתָךְ אֲנַשֵּׁק, מַדּוּעַ לֹא אוֹתוֹ?

מנשקת את המת על פיו; מבין המלַוים יוצא פֶטְרוּס השליח. 22


פטרוס השׁליח

חַכִּי! מַגֵּפַת-מָוֶת תִּינְקִי בִּנְשִׁיקָתֵךְ!

כֻּלם קמים ממקומם ונרתעים לאחור בפחד.


כֻּלם

הַמַּגֵּפָה – הַמָּוֶת – זְוָעָה – הָסִירוּ! –


פטרוס השׁליח

הוֹי, הַדּוֹר הָאֻמְלָל, עַם עִקֵּשׁ, מוּג-לֵב!

בְּעוֹד שֶׁמֶשׁ-הָאֹשֶׁר עָלֶיךָ זוֹרַחַת

כִּזְבוּב בְּאוֹר-צָהֳרָיִם – עַז-מֵצַח הִנֶּךָּ,

הָרוֹמֵס בְּרָגֶל-גַּאֲוָה צִדְקַת אֱלֹהִים חַיִּים;

וְאַךְ דָּפַק הַשֶּׁבֶר עֲלֵי-דַלְתוֹתֶיךָ

וְיַד-אֱלֹהִים בְּךָ נָגְעָה לְרָעָה,

כְּכֶלֶב תִּכָּנֵעַ וְרוּחֲךָ סָר מֵעָלֶיךָ.

הַהַרְגֵּשׁ לֹא תַרְגִּישׁ, כִּי כִלָּיוֹן חָרוּץ

יְבֹאֲךָ מִשָּׁמָיִם? – שָׂא עֵינֶיךָ וּרְאֵה:

הָעִיר כֻּלָּהּ תֵּשַׁם, זְהַב תְּבוּאוֹתֶיךָ

לִתְבוּסַת רֶגֶל הָיָה לְעָם זָר וְגַס-רוּחַ,

הָפְרַע כָּל מִשְׁטָר וְאֵין אִישׁ יִתֵּן צָו

וְגַם שׁוֹמֵעַ אָיִן – הַשֹּׁד וְהָרֶצַח

קוֹמְמִיּוּת יִתְהַלֵּךְ בְּאָהֳלֵי הַשֶּׁקֶט,

וְאַחֲרָיו – הַדְּאָגָה וַחֲרוֹק-הַשִּׁנָּיִם,

וְאֵין רַחֲמִים וַחֲנִינָה בְּרַחֲבֵי הַיְקוּם.

וְהֵן יִבָּצֵר מִמְּךָ לְהַחֲרִישׁ הַפַּעַם

בִּתְשׁוּאוֹת הַהוֹלֵלוּת אֶת קוֹל אֱלֹהִים,

הַהוֹמֶה וּמְעוֹרֵר בְּמַחֲשַׁכֵּי הַלֵּב,

הַקּוֹרֵא לְתוּשִׁיָּה וְאוּלָם לַשָּׁוְא –!

וְהֵן גַּם הַתַּעֲנוּגוֹת תְּשׁוּקָתְךָ לֹא יַשְׁבִּיחוּ

וְאַךְ גֹּעַל בְּךָ יְעוֹרְרוּ וְהָיוּ לְךָ לְזָרָא:

עֵינֶיךָ תְּשׁוֹטַטְנָה וּשְׂפָתֶיךָ אַט דוֹבֵבוֹת:

מֵאָפַע: הָאֱלִילִים כֻּלָם לֹא יוֹעִילוּ,

אֵין אֵמוּן בָּהֶם, עֲפַר-אֲבָנִים הֵמָּה.

פסלי-האלילים מתפוררים.

אֱלֹהֶיךָ נִתָּצוּ – וַחֲדָשִׁים שָׁוְא תְּבַקֵּשׁ

לְהָרִים אֶת נַפְשְׁךָ מִתְּהוֹם יְוֵן-מְצוּלָה.

הַבֶּט-נָא מִסָּבִיב, מַה-מַּשְׁחִית בְּעִירְךָ,

הַהֶרֶס הָעוֹלֶה עַל כָּל מַגֵּפַת-מָוֶת:

הַסְּרוּחִים עַל עַרְשׂוֹתָם יִתְנַעֲרוּ לַאֲלָפִים

וּלְעִיֵּי עַרְבוֹת תֵּבֵי 23 יָשִׂימוּ פַעֲמֵיהֶם

לְמַלֵּא שִׁמְמוֹתֶיהָ נְזִירִים פְּרוּעֵי-נֶפֶשׁ,

הָאוֹמְרִים מְצֹא שָׁמָּה דָבָר אֲשֶׁר יְגָרֶה

אֶת נַפְשָׁם הַקֵּהָה וּמֵאַשְּׁפַּתּוֹת יְרִימֶנָּה.

בָּא הַקֵּץ עָלֵיךָ, דּוֹר נִשְׁחָת וּמְתֹעָב,

לְהַכְרִיתְךָ מֵעַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה הַמִּטַּהֶרֶת!


הִפּיה מתעלפת על-יד השלחן

אֲבוֹי לִי, אַלְלַי! – צִירִים אֲחָזוּנִי –

זֵעַת-קֹר כִּסָּתְנִי – אֵשׁ-תָּפְתֶּה צוֹרָבֶת –

מַגֵּפָה – הוֹי, מַגֵּפָה – הוֹשִׁיעוּ – אָבָדְתִּי! –

וְאַתֶּם, אֲשֶׁר אֶת כֻּלְּכֶם הִרְוֵיתִי מֵעֲדָנַי,

הַאֵין אִישׁ בְּקִרְבְּכֶם לְהוֹשִׁיעֵנִי הַפָּעַם!


לוציפר

הַיוֹם לְךָ וּמָחָר לִי, חֶמְדָּתִי הַיָּפָה!


הִפּיה

אִם-כֵּן הֲמִיתוּנִי, וָלֹא – מְאֵרָתִי עֲלֵיכֶם!


פּטרוס השׁליח נגשׁ אליה

אַל-נָא תְקַלְלִי, בִּתִּי, סִלְחִי-נָא לַכֹּל –

הִנְנִי לְעֶזְרָתֵךְ בְּשֵׁם אֱלֹהִים חַיִּים,

בְּשֵׁם אֵל-הָאַהֲבָה, הַחַי בְּלִי-מְצָרִים.

הֵרוֹמִי-נָא אֵלָיו; וּבְמֵי-חַטָּאת אֵלֶּה

נַפְשֵׁךְ תִּטְהַר מִכָּל דֹּפִי וָחֵטְא

וְאַלָיו תִּכָּנֵף –

מַזֶּה עליה מי-קֹדש.


הִפִּיה

שָׁב רוּחִי, הּוֹי אָבִי.

מתה.


קטולוס הולך

וַאֲנִי כְּהַיּוֹם הַזֶּה לְתֵבֵּי אֵלֵכָה.

הוֹי, מַה-נָּקְטָה נַפְשִׁי בְחַיֵּי-פִגּוּל אֵלֶּה!


קלוביה

חַכֵּה לִי, קַטּוּלוּס, עִמְּךָ אֵלֵךְ אָנִי.


האדם שקוע במחשבותיו צועד לפָנים ואחריו גם חוה

וְאַתְּ, הוֹי יוּלִיָּה, מַה-תְּבַקְּשִׁי פֹה,

בִּמְקוֹם אֲשֶׁר הַמָּוֶת הוֹבִישׁ כָּל-שָׂשׂוֹן?


חוה

וְלֹא שָׁם מְקוֹמִי, בַּאֲשֶׁר הִנְּךָ אָתָּה?

הָהּ, סֶרְגִּיּוֹלוּס, כַּמָּה רְגָשׁוֹת נַעֲלִים

מָצָאתָ פֹּה בִלְבָבִי, לוּ לֹא רַק תַּעֲנוּגוֹת

וְעֶדְנֵי-שָׁוְא בִּקַּשְׁתָּ בְּקִרְבִּי כָל-הַיָּמִים!


האדם

וְכָאֵלֶּה גַם בְּקִרְבִּי. מַה-צַּר לִי עַל אֵלֶּה!

לָמוּת מוֹת-נְבָלִים כְּבֶן-בְּלִי-שֵׁם

וְלִסְבֹּל עוֹד מַכְאוֹבִים, הוֹי, אִם יֵשׁ אֵל חָי!

כורע ומרים את ידיו לתפלה

אִם יֵשׁ אֵל מֵשְׁגִּיחַ, מְרַחֵם וְכֹל יָכֹל,

עַם חָדָשׁ נָא יִבְרָא וּמַשְּׂאוֹת-לֵב חֲדָשִׁים;

יִסֹּךְ-נָא דַם טָהוֹר בְּגֵו הַדּוֹר הַנִּשְׁחָת

וְיִתֵּן מֶרְחַבְיָה לָאִישׁ, שׁוֹקֵק אֶל-עָל.

כָּל עֹצֶם יָדֵנוּ הֵן עָלָה בַתֹּהוּ

וְנִבְצַר מִכֹּחֵנוּ לְקוֹמֵם חֲדָשׁוֹת –

הַאֲזִינָה-נָא לְקוֹלִי, הוֹי אֵלִי הַטּוֹב!


באֹפק השמים מופיע צלב באור-נהרה; מעבר לֶהרים תימרת-עשן עולה מתוך הערים, שעלו באש. מעל הפסגות קרֵבים ובאים גדודי עַם פרא למחצה. ממרחק נשמע שיר-שבח בקול דממה דקה.


לוציפר לעצמו

הַמַּחֲזֶה הֵזֶּה יָבֹא בִי כְזָעַם:

אַךְ הֵן בְּבֶן-אֲדָמָה עָלַי לַעֲרוֹךְ קְרָב,

מַה-מֶּנִּי יִבָּצֵר – יָדָיו לוֹ רָב;

מַהֲתַלּוֹת כָּאֵלֶּה חָזִיתִי לֹא-פָעַם.

אוֹר-טֹהַר הַקְּדֻשָּׁה אִם נֶעְלַם בֵּינְתַיִם,

יִוָּתֵר צְלָב רוֹצֵחַ בְּשֵׁם אֱלֹהִים חַיִּים!


פטרוס השׁליח

שָׁמַע אֱלֹהִים לְקוֹלְךָ – הַבֶּט-נָא מִסָּבִיב:

הָאֲדָמָה הַנִּשְׁחָתָה מֵחָדָש תִּוָּלֵד.

צִבְאוֹת פְּרָאִים אֵלֶּה, עוֹר-דֻּבִּים מַלְבּוּשָׁם,

הַשּׁוֹלְחִים אֵשׁ מַחֲרֶבֶת בְּעָרֵי-תִּפְאַרְתֶּךָ,

וַעֲמָלְךָ, עֲמַל-תְּקוּפוֹת, הוּא לְמִרְמַס-עוֹלָם

לְפַרְסוֹת סוּסֵיהֶם, וְחָרְבוֹת בֵּית-תְּפִלָּתְךָ

לְאֻרְוָה הֵן לָהֶם – דָּם רַעֲנָן יִסְּכוּ

בְּעוֹרְקֶיךָ הַחוֹלִים, הַמְפֻנָּקִים לְקִפָּאוֹן;

וַעֲבָדֶיךָ הַמְזַמְּרִים לְךָ שִׁיר-תְּהִלָּה בַזִּירָה

בֵּין מַלְתְּעוֹת כְּפִירִים, הַטּוֹרְפִים אֶת בְּשָׂרָם:

מַשָּׂא-נֶפֶשׁ חָדָשׁ לְךָ יְבַשְּׂרוּ: הָאַחֲוָה,

וְלַיָּחִיד הַנִּדְכֶּה דְּרוֹר-עוֹלָם יִקְרָאוּ –

שְׁנַיִם אֵלֶּה יַרְגִּיזוּ עוֹלָמְךָ זֶה הַתֹּהוּ.


האדם

אָחוּשָׁה, הָהּ, לְאַחֶרֶת בִּי תַעֲרֹג הַנֶּפֶשׁ,

לֹא רַק לְהִתְפַּנֵּק עַל מִטּוֹת עֵדֶן-רֶפֶשׁ;

וְזֶרֶם דַּם-הַלֵּב הַנּוֹזֵל בִּמְנוּחָה

הוּא הֵמָּתוֹק בַּתַּעֲנוּגוֹת בְּתֵבֵל זוֹ הַבְּרוּכָה –


פטרוס השׁליח

וּתְהִי-נָא מַטְּרָתְךָ: כְּבוֹד-אֱלֹהִים חַיִּים,

וַעֲמַל שְׁתֵּי יָדֶיךָ. לַַיָּחִיד קֹרָא דְרוֹר,

לְהוֹצִיא לְמִפְעָל כָּל הַסָּפוּן בְּתוֹךְ נַפְשׁוֹ;

וּמִצְוָה לוֹ רַק אַחַת: הָאַהֲבָה לַכֹּל.


האדם

הָבָה אֶתְרוֹמֵמָה. נֵצֵא לַמִלְחָמָה

לַתּוֹרָה הַחֲדָשָׁה וַהֲרַת עוֹלַם-תִּפְאֶרֶת;

הוֹד מִדַּת-פָּרָשִׁים יְהִי פִרְחוֹ הָרַעֲנָן,

וְתִפְאֶרֶת-הַקֹּדֶשׁ סְבִיב מִזְבְּחוֹ הָרָם

יְהִי סֶמֶל-הָאִשָּׁה הַנַּעֲלֶה וְהָרַךְ.

הוא נשען על פטרוס והולך,


לוציפר

נִמְנָעוֹת בַּל-יֻשָּׂגוּ יַדִּיחוּךָ, בֶּן-אֲדָמָה,

נִכְבָּדִים הֵם כָּל-אֵלֶּה וּתְשׁוּקָתְךָ רָמָה,

לָאֵל יֵרָצוּ, יַעַן יְרִימוּךָ לִשְׁמֵי-רוֹם,

וְלִי נֶחֱמָדִים, יַעַן בָּם תִּהְיֶה לִקְשֵׁה-יוֹם!

הולך אחריו.


 

מחזה שׁביעי

בקונסטנטינופול. מִגְרָשׁ עם בני דַלת-העם אחדים. באמצע – ארמון הָאַפַּטְרֵךְ, לימין – בית –נזירות, ולשמאל – חורשה. האדם בתור טַנְקְרֶד 24, גבר מוצק ורענן, בְּלִוְיַת פרשים, בא בראש גדודי-הצלב השבים מאסיה בדגלים מתנופפים וקול תֻּפים חוגגים. לוציפר בתור סְגָנוֹ. ערב, אחר-כך לילה.


אזרח ראשׁון

הִנֵּה, עוֹד פַּעַם גְּדוּד-פְּרָאִים בָּא,

נָנוּסָה וְנִסְגְּרָה אֶת הַשְּׁעָרִים בַּעֲדָם,

לְבַל יִשְׁלְחוּ יְדֵיהֶם בְּחָמָס וָשֹׁד.


אזרח שׁני

תִּמָּלֵטְנָה הַנָּשִׁים! הַפְּרַאִים הָאֵלֶּה

יוֹדְעִים תַּעֲנוּגוֹת הַהַרְמוֹנִים לְמַכְבִּיר.


אזרח ראשׁון

וְנָשֵׁינוּ גַם-הֵן יוֹדְעוֹת מִשְׁפַּט הַמְנַצֵּחַ –


האדם

חַכּוּ, אַל תָּנוּסוּ! מַה-תְּפַחֲדוּ מִמֶּנּוּ?

וְלֹא תִרְאוּ בְעֵינֵיכֶם זֶה אוֹת-הַקֹּדֶשׁ,

הַקּוֹרֵא לְכֻלָּנוּ לְהִלָּחֵם שְׁכֶם אֶחָד?

בְּרִית אֱמוּנָתֵנוּ נָשָׂאנוּ לִבְנֵי-אַסִּיָּה,

אֶת תּוֹרַת הָאַהֲבָה לְרִבְבוֹת יוֹשְׁבֶיהָ,

לְהַאֲצִיל עֲלֵיהֶם מֵרוּחַ מְשֵׁיחֵנוּ,

עַל אַדְמָתָם עָמְדָה עֲרִיסָתוֹ הַקְּדוֹשָׁה –

וּבְלִבְּכֶם לֹא תִפָּעֵם רוּחַ הָאַהֲבָה?


אזרח ראשׁון

דְּבָרִים כָּאֵלֶּה שָׁמַעְנוּ לֹא-אַחַת

וּבָתֵּינוּ אָז הָיוּ לְמַאֲכֹלֶת אֵשׁ-שְׂרֵפָה!

נפוצים.


האדם אל הפרשׁים

אֵלֶּה הֵם פֵּרוֹת הָעָוֶל הָאֲרוּרִים,

אִם אַנְשֵׁי בְלִיַּעַל בִּמְזִמּוֹתָם הָרָעוֹת

יְנוֹפְפוּ הַדֶּגֶל הַקָּדוֹשׁ בִּידֵיהֶם

וְעַל לֵב הָעָם בַּחֲלָקוֹת יְדַבֵּרוּ,

וְכָכָה יִתְנַשְּׂאוּ לְהִשְׂתָּרֵר עָלָיו –

פָּרָשִׁים אַבִּירִים! כָּל-עוֹד זֹךְ-כְּבוֹדֵנוּ

מָגֵן לְנָשֵׁינוּ, וְתִפְאֶרֶת הַגְּבוּרָה

וּתְהִלַּת אֱלֹהִים חַיִּים, הַקְּדוֹשָׁה מִכֹּל,

תְּפָאֵרְנָה חַרְבֵּנוּ – שׂוּמָה עָלֵינוּ

תֵּת חַחִים בִּלְחָיֵי הַמִּפְלֶצֶת הַזֹּאת,

לְהַטּוֹתָהּ יָשָׁר, לַמְרוֹת רְצוֹנָהּ,

לְמִפְעָלִים כַּבִּירִים בְּישֶׁר וָעֹז.


לוציפר

שְׂפָתַיִם תִּשַּׁק, טַנְקְרֶד; וְאוּלָם מַה-תַּעֲשֶׂה,

אִם הָעָם בְּךָ לֹא יַאֲמִין, כִּי מַנְהִיגוֹ אָתָּה? –


האדם

בִּמְקוֹם הָרוּחַ, שָׁם הַנִּצָּחוֹן:

אֲנִי אַכְנִיעֵהוּ!


לוציפר

וְאִם רוּחַ גַּם בּוֹ?

הֲתֵרֵד אֵלֵיהוּ?


האדם

לָמָּה לִי לָרֶדֶת?

וְלֹא טוֹב הוּא וְנַעֲלֶה לַהֲרִימוֹ אֵלָי? –

בְּאֶפֶס רֵעִים לָסֶגֶת אֲחוֹרַנִּית

וְלַעֲזוֹב הַמַּעֲרָכָה – נִקְלֶה הוּא בְעֵינַי,

כַּאֲשֶׁר נִקְלֶה דְחוֹת אֶת-הַבָּא לְהִסְתַּפֵּחַ,

לְבַל יִפֹּל לוֹ חֶבֶל בִּכְבוֹד הַנִּצָּחוֹן.


לוציפר

הִנֵּה, כָּכָה יִקְטַן הָרַעְיוֹן הָרָם,

שֶׁקְּדוֹשֵׁי הַזִּירָה עַל מִזְבְּחוֹ הוּמָתוּ.

הֲזֶה הוּא דְרוֹר-הַיָּחִיד, הַשִּׁחְרוּר הָרָם?

נִפְלָאָה הִיא בְמִינָהּ הָאַחֲוָה הַזֹּאת!


האדם

אַל-נָא תִלְעַג לִי; וְאַל תְּדַמֶּה בְנַפְשְׁךָ,

כִּי הַתּוֹרָה הַנִּשְׂגָּבָה שָׂגְבָה מִבִּינָתִי;

מַטְּרַת חַיַּי הִיא. וַאֲשֶׁר בּוֹ זִיק כִּשָּׁרוֹן,

יָבֹא וְיִפְעַל וּבְחֵפֶץ-לֵב נְקַבְּלוֹ;

אִבְחַת-חֶרֶב אַחַת אֵלֵינוּ תְסַפְּחֵהוּ,

אַךְ עָלֵינוּ לִשְׁמוֹר אוֹצְרוֹת מַעֲרַכְתֵּנוּ

מִפְּנֵי הַמַּהְפֵּכָה הַתּוֹסֶסֶת עֲדֶנָּה.

מִי יִתֵּן, הוֹי מִי יִתֵּן וְתַגִּיעַ הָעֵת,

– וְאָז רַק אָז תָּבֹא כָל גְּאֻלָּה וּפְדוּת –

בָּהּ יוּסַר כָּל-גְּבוּל, יַעַן נִטְהַר כָּל-חָי.

וְאוּלָם אָפוּנָה, אִם בָּא יוֹם אֲשֶׁר כָּזֶה,

לוּ יַד-אֱנוֹשׁ חוֹלְלָה מִפְעָל זֶה הָרָם

וְלֹא מַעֲשֵׂי יְדֵי אֱלֹהִים קְדוֹשִׁים – –

הֵן תִּרְאוּ, עֲמִיתַי, אֵיךְ קִבְּלוּ פָנֵינוּ:

גַּלְמוּדִים אֲנַחְנוּ בִּתְשׁוּאוֹת הָעִיר!

אֵין דֶּרֶך אַחֶרֶת מֵהִתְאַסֵּף בְּמַעֲרָכָה

שָׁמָּה בַחוֹרְשָׁה – כְּדַרְכֵּנוּ בֵין הַפְּגָנִים

עוֹבְדֵי-הָאֱלִילִים; עַד יוּטַב מַעֲמָדֵנוּ.

חוּשׁוּ-נָא מַהֵר וְגַם אֲנִי אַחֲרֵיכֶם,

כָּל פָּרָשׁ וּפָרָשׁ עַל אֲנָשָׁיו יִפָּקֵד.

גדודי-הצלב צובאים למחנותיהם.


לוציפר

מַה-צַּר לִי עָלֶיךָ, שֶׁפְּרִי כָל חֲלוֹמוֹתֶיךָ

לֹא יִהְיֶה גַם הַפַּעַם רַק תַּפּוּחַ יְפֵה-מַרְאֶה

הַנֶּחְמָד לָעֵינַיִם וְתוֹכוֹ רִמָּה –


האדם

חַכֵּה!

הַהַאֲמֵן לֹא תַאֲמִין בְּכָל נִשְׂגָּב בָּעוֹלָם?


לוציפר

וְאִם אַאֲמִין, מַה-בֶּצַע, אִם עַמְּךָ לֹא יַאֲמִין:

מִגְדָּל מֵאִיר זֶה: חֶבֶר-הַפָּרָשִׁים,

אֲשֶׁר הֲקִימוֹתָ אֶל-בֵּין גַּלֵּי יָם זוֹעֵף,

בִּרְבוֹת הַיָּמִים יִכְבֶּה וְיֵהָרֵס לְמֶחֱצָה

וּלְצוּר-מִכְשׁוֹל יִהְיֶה לְֹנוֹסְעִים אַמִּיצֵי-לֵב,

הַנּוֹרָא מִכָּל שִׂרְטוֹן, שֶׁלֹּא הֵאִיר מֵעוֹלָם –

כָּכָה יָמוּת הַכֹּל, הַחַי וּמִשְׁפִּיעַ

בִּרְכוֹתָיו לַאֲלָפִים – נִשְׁמַת חַיָּיו תִּפְרַח

וְגֵווֹ יִשָּׁאֵר כִּנְבֵלָה מְלֵאַת-צַחֲנָה,

הַמְּפִיצָה מִקְּרְבָּהּ סַם-מָוֶת לְכָל עֵבֶר,

בָּעוֹלָם הֶחָדָשׁ הַפּוֹרֵחַ סְבִיבוֹ.

הִנֵּה, זֶה גוֹרַל כָּל אַנְשֵׁי-הַשֵּׁם מֵעוֹלָם

וּפְרִי-רוּחָם מֵאָז –


האדם

וְעַד יֵהָרֵס הַמִּגְדָּל,

אוֹר תּוֹרָתוֹ הַטְּהוֹרָה בַּלְּבָבוֹת תַּךְ שֹׁרֶשׁ

וְאֵין עוֹד סַכָּנָה –


לוציפר

הַתּוֹרָה הַמְהֻלָּלָה!

אִם לְפִי-מִקְרֶה בְּחֶלְקְכֶם נָפָלָה,

הֵן רֻבֵּי פֵרוֹשֶׁיהָ הֵם בְּעוֹכְרֵיכֶם:

תְּסַלְסְלוּהָ, תְּחַדְדוּהָ, תְּנַתְּחוּהָ לִנְתָחִים

וּבְאַלְפֵי אֳפָנִּים תְּבָאֲרוּהָ לִבְקָרִים

עַד תְּהִי לְשִׁגָּעוֹן אוֹ לִכְבָלִים עַל יְדֵיכֶם.

מֻשָּׂג דַּק-עַד-דַּק שְׂכְלְכֶם בַּל-יָכִיל

וּבְכָל-זֹאת רַק אוֹתוֹ תִרְדְפוּ אֵין-אוֹנִים

לַאֲסוֹנְכֶם הַגָּדוֹל, בְּנֵי-אָדָם גֵּאיוֹנִים.

הַבֶּט-נָא אֶל חַרְבְּךָ: לוּ תִגְדַּל מִן הַמִּדָּה,

אוֹ תִקְטַן כִּשְׂעָרָה – לֹא תְשַׁנֶּה תַפְקִידָהּ,

  • וְעַל זֶה נוּכַל לִשְׁפֹּט וּלְפַלְפֵּל עֲדֵי-עַד –

וְאֵיפֹה הַגְּבוּל הַמַּתְנֶה פֹה תְנָאי?

בְּרִגְשׁוֹתֶיךָ, אָמְנָם, הֵן תַּרְגִּישׁ מִיַּד,

אִם קָטְנָה אוֹ גָדְלָה בְּשִׁעוּר רַב מִדָּי – –

אַך מַה-לִי הַרְבּוֹת מִלִּים? כְּבָר רוּחִי יְגֵעָה,

שָׂא-נָא עֵינֶיךָ וְהָבִינָה דֵעָה –

אזרחים אחדים מופיעים עוד פעם.


האדם

יְדִידִים! אֲנָשַׁי עָיְפוּ, תְּנוּ-נָא מָקוֹם לָלוּן.

בְּעִיר בִּירַת-הַנּוֹצְרִים הַמְהֻלָּלָה, אֲקַוֶּה,

לֹא יָשִׁיבוּ אֶת פָּנָי.


אזרח שׁלישׁי

וּמִי זֶה יוֹדֵעַ,

אִם לֹא בְּכַחֶשְׁךָ בֵּאלֹהִֵים עַל הַפְּגָנִים עָלִיתָ?


אזרח רביעי

אֳמֹר, בַּמֶּה תַאֲמִין: בְּהוֹמוֹאוּסִיּוֹן,

אוֹ בְּהוֹמוֹיוּסִיּוֹן? 25


האדם

לֹא אָבִין לְרֵעֲכֶם.


לוציפר

דַּעְתְּךָ אַל תְּגַל וְזֶה עִקַּר הָעִקָּרִים!


אזרח רביעי

הַרְאִיתֶם אֵיךְ יְפַקְפֵּק? קְטַן-אֱמוּנָה הוּא!


מן העם

נִמָּלֵט מֵהֶם; – כָּל דֶּלֶת נִסְגֹּר בַּעֲדָם!

אָרוּר הַמְּבִיאֵם בְּצֵל קוֹרַת בֵּיתוֹ! –

נפוצים.

מן הארמון יוצא האפַּטרֵךְ בלבושׁ-תפארת עם לוית-הכּבוד ואחריו חבר כֹּהנים, המוליכים כופרים אחדים בכבלי-ברזל. אחריהם אנשׁי-צבא והמון-עם.


האדם

לִבִּי מִשְׁתּוֹמֵם! – אַךְ אֱמֹר-נָא לִי,

מִי הוּא הֵמּוֹשֵׁל, הַקָּרֵב שָׁם בְּגָאוֹן?


לוציפר

הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל הוּא: מְמַלֵּא-מְקוֹם הַשְּׁלִיחִים.


האדם

וְהָאֲסַפְסוּף הַלָּזֶה, יְחֵפֵי-הָרַגְלָיִם,

הַמְלַוִּים הָאַסִּירִים וּשְׂמֵחִים לְאֵידָם

וּמַסְוֵה-הָעֲנָוָה עַל פְּנֵיהֶם הַכּוֹזְבִים –?


לוציפר

נוֹצְרִים-קִינִיקִים 26, חֶבֶר כְּמָרִים.


האדם

בֵּין רֻכְסֵי קֶדֶם וּסְלָעָיו כְּתַבְנִיתָם לֹא רָאִיתִי.


לוציפר

עוֹד תִּרְאֶה. הֵן יָדַעְתָּ: לְאַט לְאַט תִּפְשֶׂה

כָּל צָרַעַת מַמְאֶרֶת. אַךְ הִשָּׁמֶר-לְךָ,

פֶּן תִּפְגַּע בִּכְבוֹד עַם זֶה, הַקָּשֶׁה בְמִדּוֹתָיו

וְעַל-כֵּן גַּם סְלֹחַ לֹא יֵדָע –


האדם

מַה-מִּדּוֹת

תּוֹכַלְנָה לְקַנֵּן בִּלְבַב לֹא-עָם זֶה?


לוציפר

מִדּוֹתָיו: הַסִּגּוּף וְהַדָּרַת-הֲנָאָה –

זוֹ מִדַּת רַבְּךָ, שֶׁמֵּת עַל הַצְּלָב.


האדם

הוּא – הֵן בָּזֶה טִהֵר תֵּבֵל מְעֲוֹנָהּ

וּמוּגֵי-לֵב אֵלֶּה אֱלֹהִים הֵם מְחָרְפִים

וּכְמוֹרְדֵי-אוֹר מַלְעִיבִים בְּחַסְדּוֹ הַטּוֹב.

אֲשֶׁר יִשְׁלוֹף חַרְבּוֹ עֲלֵי יַתּוּשׁ קָטָן

שֶׁלַּהֲרִיקָה עַל דֹּב לִגְבוּרָה תֵחָשֵׁב:

נִבְעָר הוּא מִדָּעַת.


לוציפר

וְאִם הַיַּתּוּשׁ בְּעֵינֵיהֶם

יֵחָשֵׁב לְדֹב? הִאֵין לָהֶם צְדָקָה לָזֶה?

וְהַאֵין לָהֶם הַצְדָקָה, בְּהִתְיַמְּרָם לְגִבּוֹרִים,

לְהַחֲרִים לְדֵרָאוֹן כָּל מִתְעַלֵּס בַּעֲדָנִים?


האדם

כְּטִימוֹתֵּיוּס 27 אַבִּיטָה וְהַאֲמֵן בַּל-אוּכָלָה.

עֵינַי תִּשְׁתּוֹמַמְנָה לְמַרְאֵה כָל-אֵלֶּה –


הוא נגש אל האפַּטרֵךְ

אָבִי! – מְקַנְּאֵי לַקֶּבֶר הַקָּדוֹשׁ אֲנָחְנוּ;

עֲיפִים מִן הַדֶּרֶךְ וְאֵין בֵּין יוֹשְׁבֵי הָעִיר

נוֹתֵן לָנוּ מָקוֹם לְהִנָּפֵשׁ מְעָט.

וְאַתָּה הֲלֹא תוּכַל לְהוֹשִׁיעֵנוּ הַפָּעַם.


האפַּטרךְ

לֹא עֶת-לִי עַתָּה, בְּנִי, לִקְטַנּוֹת כָּאֵלֶּה.

כְּבוֹד אֱלֹהִים וְאֹשֶּׁר הָעָם יְצַוּוּנִי

לַעֲשׁוֹת מִשְׁפַּט-צֶדֶק בִּמְכַחֲשֵׁי אֵל חָי,

הַפּוֹרִים כְּלַעֲנָה וְרוֹשׁ-פְּתָנִים לָמוֹ;

וְלוּ בְיָד חֲזָקָה נְבַעֲרֵם מִן הָאָרֶץ,

חֲדָשִׁים לַבְּקָרִים יָצִיצוּ מִן הַתְּהוֹם –

וְאוּלָם אִם אָמְנָם גִּבּוֹרֵי-הַצְּלָב אַתֶּם,

מַה-תַּרְחִיקוּ נְדוֹד בְּאַרְצוֹת-מֶרְחַקִּים?

אוֹיְבֵינוּ בְנֶפֶשׁ – בֵּינֵינוּ פֹה הֵמָּה,

הָבָה, קוּמוּ וְהַכְחִידוּ אֶת מוֹשְׁבוֹתָם,

אֶת נְשֵׁיהֶם וְטַפָּם וְזִקְנֵיהֶם גַּם-יָחַד!


האדם

הַאַף תִּסְפֶּה, אָבִי, אֶת הַצַּדִּיק עִם הָרָשָׁע?


האפַּטרךְ

צַדִּיק הוּא גַם הַנָּחָשׁ בְּעוֹדוֹ רַךְ וְקָטָן,

אוֹ אַחֲרֵי הִנָּתֵק שֶׁן-אַרְסוֹ מִפִּיו,

וְהַתָחוּס גַּם עָלֵיהוּ?


האדם

מַה-גָּדְלָה הַחַטָּאָה,

שֶׁחֲרוֹן אַף כְּנֵסִיַּת-הָאַהֲבָה הַגְּדוֹלָה

כָּכָה הִצִּיתָה הַפָּעַם!


האפַּטרֵךְ

לֹא, בְּנִי!

לֹא זֶה הוּא הָאוֹהֵב, הַחוֹנֵף לַבָּשָׂר,

אַךְ זֶה, אֲשֶׁר יָשִׁיב אֶת הַנֶּפֶשׁ הַתּוֹעָה

– וְלוּ גַם בַּחֶרֶב אוֹ דֶרֶךְ אֵשׁ-לֶהָבָה –

אֶל נֶפֶשׁ הָאוֹמֵר: "לֹא שָׁלוֹם הֵבֵאתִי,

אַךְ מִלְחָמָה עֲלֵי-אֲדָמוֹת!" – וְהַכּוֹפְרִים הָאֵלֶּה

אֶת הַהוֹמוֹיוּסִיּוֹן יְבַשְּׂרוּ בִשְׁעָרִים

בֶּאֱמוּנַת-הַשְּׁלשָׁה הַמְּלֵאָה סִתְרֵי-יָהּ,

וְלֹא הַהוֹמוֹאוּסִיּוֹן, שֶׁהַכְּנֵסִיָּה הַקְּדוֹשָׁה

אֶת אַדְנֵי אֱמוּנָתֵנוּ עָלָיו הִטְבִּיעָה.


כמרים

מוֹת יָמוּתוּ כֻלָּם! כְּבָר נָכוֹן הַמּוֹקֵד!


האדם אל הכופרים

וַתְּרוּ-נָא, עֲמִיתַי, עַל יוּד זוֹ הַקְּטַנָּהה),

הֲלֹא יָקָר הוּא הַמָּוֶת עַל מִזְבַּח הָאַהֲבָה

בְּמִלְחֶמֶת-הַקֹּדֶשׁ לְקֶבֶר מְשִׁיחֵנוּ.


זקן ממרא

אַל תְּנַסֵּנִי, שָׂטָן! בַּאֲשֶׁר יַחְפֹּץ אֵל

לְרַצּוֹת אֶת דָּמֵנוּ – שָׁם נָמוּת בַּעֲבוּרוֹ.


כֹמר אחד

הוֹי, חֲסַר-בּשֶׁת! בְּשֵׁם הָאֵל יְדַבֵּר!


הזקן

וְהֵן כְּנֵסִיַּת רִימִינִי28 תִּתְמֹךְ בְּיָדֵנוּ

וְעִמָּהּ גַּם אֲחֵרוֹת!


הכֹמר

דֶּרֶךְ-תּוֹעִים דַּרְכָּהּ!

וּבְנִיקֵיָה29 הֵן הוֹצִיאוּ מִשְׁפָּטֵנוּ לְאוֹר-עוֹלָם

וּבִכְנֵסִיּוֹת אֲחֵרוֹת מְזֻקָּקוֹת שִׁבְעָתָיִם.


הזקן

בַּקּוֹשְׁרִים הִנָּם! וְגַם בּשֶׁת לֹא יָדְעוּ

לְהִתְחָרוֹת אִתָּנוּ! אוֹ עֲנֵה לִי הַפַּעַם:

הֲיֵשׁ לָכֶם כְּנֵסִיָּה אַף אַחַת, בָּהּ יֵשְׁבוּ

כְּאַרִיּוּס30 מְחוֹקְקִים וְאֶבְזֵיבִיוּס הַשְּׁנָיִם31?


הכֹמר

וְהַיֵשׁ לָכֶם מְאוֹר-עוֹלָם כְּאַנַתַּסִּיּוּס32?


הזקן

וְאַיֵּה קְדוֹשֵׁיכֶם, עַל מִזְבַּחֲכֶם הוּמָתוּ?


הכֹמר

רַב הוּא מִסְפָּרָם מִמִּסְפָר קְדוֹשֵׁיכֶם!


הזקן

אוֹי לִקְדוֹשִׁים אֵלֶּה, אֲשֶׁר בְּאוֹר מַתְעֶה

הֱדִיחָם הַשָּׂטָן לַהֲמִיתָם מוֹת-נְבָלִים!

אָכֵן אֲנִי אוֹמֵר לָכֶם: אַתֶּם – בַּת-בָּבֶל

הַזּוֹנָה, אֲשֶׁר עָלֶיהָ נִבָּא יוֹחָנָן,

כִּי הִכָּחֵד תִּכָּחֵד מֵעַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה!


הכֹמר

וְאַתֶּם – הַתַּנִּין בַּעַל שִׁבְעַת הָרָאשִׁים,

הַשָּׂטָן, עָלָיו נִבָּא יוֹחָנָן הַקָּדוֹשׁ:

סוֹרְרִים, מְנָאֲפִים, צוֹרְרֵי הַמָּשִׁיחַ!


הזקן

רוֹצְחִים, פְּתָנִים, בְּנֵי-זְנוּנִים, שִׁכּוֹרִים!


האפַּטרךְ

הָלְאָה מִזֶּה, הָלְאָה! רַב מִדַּי הִתְמַהְמָהְנוּ:

עַל הַמּוֹקֵד כֻּלָּם, בְּשֵׁם אֱלֹהִים חַיִּים!


הזקן

לִכְבוֹד אֱלֹהִים חַיִּים – כֵּן דִּבַּרְתָּ, נָבָל,

לִכְבוֹד אֱלֹהִים חַיִּים נַקְרִיבָה דָמֵנוּ.

כְּחֶפְצְכֶם תַּעֲשׂוּ עִמָּנוּ, יַעַן גָּבְרָה יֶדְכֶם,

וֵאלֹהִים יִשְפֹּט אֶתְכֶם, אִם כֵּן עֲשִׂיתֶם.

סְפוּרִים יְמֵיכֶם, יְמֵי חַטַּאת-עוֹלָמִים,

וּמִדָּמֵנוּ אָנוּ דוֹר-קְדוֹשִׁים יָקוּם!

לֹא יָמוּת הָרַעְיוֹן! וְשַׁלְהֶבֶת-יָהּ הָעוֹלָה

לְאַלְפֵי דוֹרות תָּפִיץ אֶת אוֹרָהּ הָעָז –

בֹּאוּ, רֵעַי, נָמוּתָה מוֹת-קְדוֹשִׁים!


הכופרים

אֵלִי, אֵלִי, לָמָה עֲזַבְתָּנִי, רָחוֹק מִישׁוּעָתִי דִבְרֵי שַׁאֲגָתִי:

אֱלֹהַי, יוֹמָם אֶקְרָא וְלֹא תַעֲנֶה וְלַיְלָה וְלֹא-דֻמִיָּה לִי:

וְאַתָּה קָדוֹשׁ – – – (תהילים כ"ב).


הכמרים

רִיבָה ה' אֶת יְרִיבַי, לְחַם אֶת לֹחֲמָי: הַחֲזֵק

מָגֵן וְצִנָּה וְקוּמָה בְעֶזְרָתִי: וְהָרֵק חֲנִית וּסְגוֹר

לִקְרַאת רוֹדְפָי – – – (תהילים ל"ה).


בינתים הולכים כֻּלם. כמרים אחדים נכנסים אל בין גדוּדי-הצלב ובידיהם גליונות.


לוציפר

מַה-נֶּאֱלַמְתָּ כָּכָה? אֱמֹר, מַה-נִּפְעַמְתָּ?

חֲזוֹן-תּוּגָה הוּא לְךָ וְתִתְעַצֵּב עָלָיו?

יְהִי לְךָ לַחֲזוֹן-שַׁעֲשׁוּעִים וְיִמָּלֵא צְחֹוק פִּיךָ.


האדם

אֲבוֹי לִי, אַל תְּהָתֵל! הַעַל אוֹת-מִצְעָר אַחַת

אִישׁ כָּכָה יַשְׁלִיךְ אֶת נַפְשׁוֹ מִנֶּגֶד?

אִם כֵּן, מָה הוּא הָרָם וְהַנִּשְׂגָּב בַּחַיִּים?


לוציפר

מַה-שֶּׁהוּא לַאֲחֵרִים אוּלַי צְחוֹק-תַּעְתּוּעִים.

הַמַּפְלֶה בֵין שְׁנֵיהֶם הוּא כִמְלֹא-שְׂעָרָה,

רַק קוֹל הַבָּא מִקֶּרֶב חוֹרֵץ אֶת מִשְׁפָּטָם,

וְשׁוֹפֵט נֶעְלָם זֶה: הַסִּמְפַּתִּיָּה הִיא,

הַמְּרִימָה לִשְׁמֵי-עָל, אוֹ תְמוֹתֵת בְּלַעֲנָהּ –


האדם

הוֹי, לָמָּה תֶחֱזֶינָה עֵינַי בְּעָוֶל זֶה הַנּוֹרָא?

קְטָטָה כֹה קְטַנָּה בְּחֵקֶר אֱלֹהַּ:

מִיץ-רַעַל מְכַלֶּה, אֲשֶר נִסְחַט בְּעָרְמָה

מִלְּשַׁד זֶה הַפֶּרַח הַמְחַיֶּה אֶת כֹּל.

פֶּרַח רַעֲנָן זֶה – יְדַעְתִּי, גַּם יְדַעְתִּיו

בְּאִבֵּי אֱמוּנָתֵנוּ, בִּהְיוֹתָהּ עוֹד נִרְדָּפָה –

וּמִי הוּא הַמְעַוֵּל אֲשֶׁר שָׁלַח בּוֹ יָד?


לוציפר

הַמְעַוֵּל הַזֶּה הוּא – הַנִּצָּחוֹן בְּעַצְמוֹ,

הַמְפַזֵּר הַכֹּחוֹת וּלְאַלְפֵי דְרָכִים יַטֶּה.

רַק הַפַּחַד יְאַגֵּד וְיַעֲמִיד קְהַל-קְדוֹשִׁים

מְלַא כֹחַ כֹּל-יָכֹל – – בַּכּוֹפְרִים תִּרְאֵהוּ.


האדם

אָמְנָם כֵּן, אֶת חַרְבִּי הַשְׁלֵךְ הִשְׁלַכְתִּי

וְשַׁבְתִּי לְאַרְצִי, לְמֶרְחַקֵּי הַצָּפוֹן,

  • שָׁם בְּצֵל כֵּפִים וְיַעֲרֵי-עַד קְדוּמִים

הַתְּמִימוּת הַטְּהוֹרָה וּכְבוֹד בֶּן-הָאָדָם

עוֹד יִמְאֲסוּ בְרַעַל דּוֹר-חֲלָקוֹת זֶה –

לוּלֵא קוֹל מִקִּרְבִּי יִלְחַשׁ לִי בְלִי-הֶרֶף,

כִּי דוֹר-תַּהְפּוּכוֹת זֶה עָלַי לִבְרֹא מֵחָדָשׁ.


לוציפר

הֶבֶל וּרְעוֹת רוּחַ! יַעַן לַשָּׁוְא תַּעֲמֹל

לְהָרִים אֶת הַיָחִיד עֲלֵי זֶרֶם תְּקוּפָתוֹ;

הַתְּקוּפָה: נָהָר שׁוֹטֵף. הַסּוֹחֵף אוֹ מַטְבִּיעַ,

וְהַיָּחִיד לֹא מוֹשְׁלוֹ הוּא, אַךְ נִשָּׂא עַל גַּלָּיו;

וְהָרָשׁוּם לִגְאוֹן-דּוֹרוֹ בְּסֵפֶר הַזִּכְרוֹנוֹת,

לֹא בַאֲשֶׁר יָצַר חֲדָשׁוֹת וּנְצוּרוֹת,

אַךְ יַעַן הֲבִינוֹ אֶת דּוֹרוֹ עַד הַתְּהוֹם.

לֹא קוֹל הַתַּרְנְגוֹל יְעוֹרֵר אֶת הַשַּׁחַר,

הוּא אֶת קוֹלוֹ יִתֵּן, יַעַן נִרְאָה אוֹר.

וְאַלֶּה הַכּוֹפְרִים, הַמְמַהֲרִים כֹּה לַטֶּבַח

בֵין לַעַג וּצְחוֹק, בִּכְבָלִים עַל יְדֵיהֶם,

רַק צַעַד אֶחָד יִרְאוּ פוֹסֵעַ קָדִימָה,

וּבְעִקְּבוֹתָיו אַט יָנֵץ הָרַעְיוֹן הֶחָדָשׁ.

וַאֲשֶׁר צֶאֱצָאֵיהֶם יַחַד עִם הָאַוִּיר

יִשְׁאֲפוּ בְלִי-מֵשִׂים – הֵם יָמוּתוּ בַעֲדוֹ –

אַךְ רַבּוּ הַדְּבָרִים; הַבֶּט-נָא אֶל גְּדוּדְךָ,

מַה-לָּהֶם, לַכְּמָרִים הַמְגֹאָלִים שָׁמָּה?

מַה-לָּהֶם, כִּי נִזְעֲקוּ כְּרוֹכְלֵי-שׁוּק בַּשָּׁעַר

וַעֲוָיוֹת מוּזָרוֹת לְגוּפָם הַפָּרוּעַ?

הָבָה, נַקְשִׁיבָה.


כֹּמר אחד בין גדודי-הצלב המזדקרים אליו לשׁמוע לו

קְחּו-נָא, הָאַבִּירִים!

קְחוּ – נָא זֹאת הַתּוֹרָה, תּוֹרַת הַתְּשׁוּבָה!

צֳרִי-גִלְעָד הִיא לְנֶפֶשׁ קְשֵׁה-יוֹם,

בָּהּ תַּשְׁכִּילוּ לָדַעַת: הָרוֹצֵחַ וְהַנּוֹאֵף,

שׁוֹדֵד נַחֲלַת-יָהּ וְהַנִּשְׁבָּע לַשֶּׁקֶר

כַּמָּה שָׁנִים יִסְבֹּל יִסּוּרֵי גֵיהִנּוֹם!

בָּהּ תִלְמְדוּ בִינָה: בְּעֶשְׂרִים גֵרָה וָמַעְלָה

יוּכַל יִפְדֶּה הֶעָשִׁיר אֶת נַפְשׁוֹ הַחַטָּאָה

מִקְּשִׁי-עָנְשׁוֹ לְשָׁנָה – וְהַדַּל בִּשְׁלשָׁה!

וַאֲשֶׁר לֹא תַשִּׂיג יָדוֹ לְשַׁלֵּם מְאוּמָה

וְהֻכָּה אֶלֶף מַכּוֹת וַעֲוֹנוֹ יְכֻפָּר!

קְחוּ-נָא, הָאַבִּירִים, צֳרִי-גִלְעָד קָחוּ!


נושׂאי הצלב

תְּנָה הֵנָּה, תְּנָה הֵנָּה, אָבִינוּ הַקָּדוֹשׁ!


האדם

הוֹי, רוֹכֵל נִבְזֶה וְקוֹנִים נִבְזִים! –

שְׁלֹף חַרְבְּךָ וְהָפֵץ שׁוּק זֶה מְגֹאָל!


לוציפר במבוכה

סְלַח לִי: כֹּמֶר זֶה מִמְּיֻדָּעַי הוּא מִכְּבָר,

וְהֵן גַּם לֹא אֲתַעֵב עוֹלָם אֲשֶׁר כָּזֶה!

כְּבוֹד אֱלֹהִים אִם גַּם נִפְרָץ רַב מִדָּי,

הֲלֹא עִמּוֹ יַחַד יִגְדַּל גַּם כְּבוֹדִי.

רַק אַתָּה הוּא הַנּוֹתָר מְעַט אֲחוֹרַנִּית.

קוֹל זעקת אשׁה. חוה בתור אִיזוֹרָה ואחריה הֵילֵינִי המשׁרתת שׁלה מתפרצות אליהם בזעקת-שׁבר מחמת נושׂאי-צלב אחדים, הרודפים אותן ונעלמים חישׁ מן העין.


חוה מתעלפת

הַצִּילנִי-נָא, הוֹי אַבִּיר!


האדם סועד אותה בזרועותיו

הֵרָגְעִי, אֵשֶׁת-חָיִל,

אָנֹכִי מָעוֹז לָךְ – הָרִימִי אֶת עֵינַיִךְ –

הֶאָח, מַה-נִּשְׂגָּבָה! – מַה-זֶּה קָרָה לָהּ?


הֵילֵני

בֵּין צֶאֱלֵי סְבַךְ-גַּנֵּנוּ הִתְהַלַּכְנוּ שְׁתֵּינוּ

לֵהָנוֹת מֵעֶדְנֵי הַטֶּבַע וְהַדְרוֹתָיו;

עַל הַדֶּשֶׁא יָשַׁבְנוּ וְהִקְשַׁבְנוּ שַׁאֲנַנּוֹת

לְשִׁירַת הַזָּמִיר וַנַּעַן לוֹ חֶרֶשׁ;

וּפִתְאֹם רִאִינוּ שְׁתֵּי עֵינַיִּם נוֹצְצוֹת

בְּתַאֲוָה בוֹעֶרֶת מִבֵּינֹות הַשִּׁיחִים.

חִישׁ קַמְנוּ לִבְרוֹחַ בְּנֶפֶשׁ חֲרֵדָה

וְאַחֲרֵינוּ אַרְבָּעָה פָּרָשִׁים דָּלָקוּ,

כִּמְעַט שֶׁהִשִּׂיגוּנוּ – וְנִמָּלֵט אֵלֶיךָ.


האדם מסתכל בחוה

לֹא אֵדַע, אִם אֶחְפֹּץ בַּהֲקִיצֵךְ הַפַּעַם,

אוּלַי תֵּעָלְמִי מֶנִּי כַּחֲלוֹם חֶזְיוֹן-לָיְלָה? –

מַה-נִּפְלָא! גֵּו אֱנוֹשׁ, שֶׁרוּחַ זַךְ כֻּלּוֹ,

כֻּלּוֹ רֹב טָהֳרָה וּקְדֻשָּׁה רוֹמֵמָה –


לוציפר

גֵּו – רוּחַ זַךְ! – אָמְנָם, חֵי נַפְשִׁי,

אֵין בִּידֵי הַגּוֹרָל לַעֲנשׁ בְּיָד-קָשָׁה

אֶת הָאוֹהֵב עַל שִׁגְיוֹנוֹ, מֵאֲשֶׁר לְהָקִים

אֶת רֻבֵּי תְהִלּוֹתָיו לַאֲהוּבָתוֹ! –


האדם

יְדַעְתִּיךְ, כֵּן אֲדַמֶּה, מִשֶּׁכְּבָר הַיָּמִים:

מֵאָז עָמַדְנוּ יַחְדָּו לַהֲדוֹם רַגְלֵי אֱלֹהַּ – –


לוציפר

אַחַת אוֹתְךָ אֲבַקֵּשׁ: אַל-נָא תִשְׁכָּחָה,

כִּי כַאֲשֶׁר נָעֲמָה הָאַהֲבָה בִשְׁנָיִם,

כֵּן יִבָּאֵשׁ טַעֲמָהּ בְּעֵינֵי הַשְּׁלִישִׁי –


האדם

הִיא מַבִּיטָה נִכְחָהּ… בַּת-צְחוֹק… אוֹדֶה לְךָ, אֵלִי! –


חוה

הִצַּלְתֵּנִי, אַבִּיר. אֵיכָכָה לְךָ אוֹדֶה?


האדם

וְהַיֵשׁ שָׂכָר נַעֲלֶה מֵאֲרֶשֶׁת שְׂפָתָיִךְ?


לוציפר אל היליני

שָׂכָר נִקְלֶה הוּא – וְאֲנִי גַם בְּכָזֶה לֹא אֶזְכֶּה?


היליני

וְעַל-מָה עָלַי לִהְיוֹת לְךָ אַסִּירַת-תּוֹדָה?


לוציפר

הֶחָשׁוֹב תַּחְשְׁבִי, כִּי הַפָּרָשׁ הַנַּעֲלֶה

הָיָה מַצִּיל גַּם אוֹתָךְ? – אָכֵן זֹאת גַּאֲוַת-שָׁוְא!

אִם עַל הַגְּבֶרֶת יַד הַפָּרָשׁ תָּגֵן,

נוֹשֵׂא-כֵלָיו יֶחֱסֶה עֲלֵי אֲמָתָהּ.


היליני

וּמַה-בֶּצַע לִי בַחֲסוֹתְךָ? – הֵן אִם אוֹדֶה לָךְ

וְהָיָה גוֹרָלִי כַּאֲשֶׁר לוּ הִדְבִּיקַתְנִי הָרָעָה;

וְאִם לֹא אוֹדֶה לְךָ – בְּרָעָה אֲנִי גַם-כֹּה.

וְהֵן אַרְבַּעַת הָרוֹדְפִים לֹא הָיוּ מָשְׁחֲתֵי-תֹאַר –


האדם

צַוִּי-נָא עָלַי, גְּבִרְתִּי: אָנָה אוֹלִיכֵךְ?


חוה

פֶּתַח בֵּית-הַנְּזִירוֹת הִנֵּה לְפָנֵינוּ.


האדם

פֶּתַח בֵּית-הַנְּזִירוֹת – הוֹי, אִמְרִי-נָא לִי:

וְלֹא יְשִׂימֵנִי פֶּתַח זֶה לִנְזִיר כָּל-תִּקְווֹתָי?

הָהּ, תְּנִי לִי אוֹת-זִכָּרוֹן, אֶקְשְׁרֵהוּ עַל צְלָבִי:

כָּל-עֵת יְעִירֵנִי זֶה לַעֲמֹד עַל מִשְׁמַרְתִּי

אֶת הַיָּפֶה בַחֲלוֹמוֹתַי יִקְסָם-נָא לְעֵינַי,

לְבַל אֲחַכֶּה בְשִׁמָּמוֹן וּבְכִלְיוֹן-עֵינַיִם

לְעֵת קֵץ-הַיָּמִים, בּוֹ אָבֹא עַל שְׂכָרִי.


חוה

הֵא לְךָ פְּתִילִי זֶה –


האדם

פְּתִיל שָׁחוֹר כַּלַּיִל? –

תִּקְוָה, הוֹי גְּבִרְתִּי, תְּנִי תִקְוָה, לֹא אֵבֶל!


חוה

לִי הוּא זֶה הָאוֹת – אַחֶרֶת לִי אָיִן.

בֵּין קִירוֹת בֵּית-הַנְּזִירוֹת בַּל-תָּצִיץ הַתִּקְוָה.


האדם

וְגַם לֹא הָאַהֲבָה. וּבַאֲשֶׁר אַתְּ שׁוֹכֶנֶת

אֵיכָכָה לֹא תִשְׁכֹּן שָׁם הָאַהֲבָה, הוֹי עַלְמָה!

מַלְבּוּשֵׁךְ בָּךְ יָעִיד, כִּי אֵינָךְ עוֹד בַּנְּזִירוֹת.


חוה

אַל בִּשְׁאֵלוֹתֶיךָ תּוֹסִיף לְעַנּוֹתֵנִי,

וְהֵן יְגוֹן-לְבָבְךָ מַכְאוֹבִים לִי יָסֵב.


לוציפר אל היליני

וְאַרְבַּעַת קִירוֹת אֵלֶה הֲגַם בַּעֲדֵךְ יִסְגֹּרוּ?


היליני

כֵּן – אַךְ הַמַּפְתֵּחַ הוּא לֹא בִתְהוֹמוֹת –


לוציפר

מַה-צַּר לִי! – עַל מוּת-לַתִּקְוָה שִׁיר-אֵבֶל נִפְלָא

אֲזַי לָךְ חָרַזְתִּי – –


היליני

סוּרָה, הַמְתַעְתֵּעַ!


לוציפר

וּמַדּוּעַ? – וְלֹא רַעְיוֹן נַעֲלֶה הוּא לָרֶדֶת

בַּעֲבוּר מַפְתְּחֵךְ אֱלֵי תְהוֹמוֹת מַחְשַׁכִּים?


היליני

בָּזֹאת גַּם לֹא אֶחְפֹּץ.


לוציפר

אֵרְדָה-נָא חִישׁ –

כְּבָר אֶחֱזֶה, הַתַּנִּין מַלְתְּעוֹתָיו עָלַי יִפְעָר!


היליני

חַכֵּה-נָא! שׁוֹבָה! – פַּחַד יֹאחֲזֵנִי!

טוֹב תִּתִּי הַמַּפְתֵּחַ בְּחַלּוֹנִי הַפָּתוּחַ –


האדם אל איזורה

הוֹדִיעִינִי-נָא הַפַּעַם לַמִּצְעָר אֶת שְׁמֵךְ.

אֵדְעָה בַמֶּה לְפָאֵר תְּפִלָּתִי הַזַּכָּה

וְלַעְתֹּר עָלַיִךְ בְּרָכָה, אִם תִּמְנְעִי מִמֶּנִּי

לָקַחַת אִתֵּךְ חֶבֶל בְּאֵבֶל גּוֹרָלֵךְ.


חוה

שְׁמִי אִיזוֹרָה. וְשִׁמְךָ, גִּבּוֹר-חָיִל?

כִּפְלַיִם יָאֲתָה הַתְּפִלָּה לִבְתוּלַת בֵּית-הַנְּזִירוֹת.


האדם

טַנְקְרֶד שְׁמִי.


חוה

הֱיֵה שָׁלוֹם, טַנְקְרֶד!


האדם

אַל תַּעַזְבִינִי, אִיזוֹרָה, לַאֲנָחוֹת כֹּה מַהֵר,

וָלֹא – מְאֵרָה תִרְבַּץ עַל שֵׁם יָקָר זֶה,

אֲשֶׁר בָּרֶגַע הָאַחֲרוֹן שְׁמַעְתִּיו רִאשׁוֹנָה.

מַה-קָּצְרוּ רְגָעִים אֵלֶּה גַם לְחֶזְיוֹן-לָיְלָה:

וְאֵיך אֶטְוֵהוּ הָלְאָה, אִם תַּעְלְמִי מֶנִּי

וּבְחוּטֵי זְהַב-גּוֹרָלֵךְ לְרָקְמוֹ בַּל-אוּכָל…?


חוה

אִם כָּכָה – דִּבְרֵי-יָמַי הַאֲזִינָה-נָא, טַנְקְרֶד:

גַּם אָבִי בְאַבִּירֵי הַקֶּבֶר הַקָּדוֹשׁ הָיָה:

וּפַעַם הִסְתָּעֵר עָלָיו הָאוֹיֵב לְפֶתַע

וַיִּרְדְּפֵהוּ בְכָל-אוֹן וְאֶת גְּדוּדוֹ אַחֲרָיו;

וּבַאֲבוֹד לוֹ כָל-תִּקְוָה לְהִמָּלֵט עַל נַפְשׁוֹ

וַיִּדֹּר נֶדֶר לָאֵם הַקְּדוֹשָׁה:

אוֹתִי, אֲשֶׁר רַכָּה הָיִיתִי עוֹד אָז,

לְהַקְִדִּישֵׁנִי לִכְבוֹדָה, אִם יָשׁוּב לְבֵיתוֹ.

הוּא נִמְלַט בְּשָׁלוֹם וַיָּקֶם אֶת דְבָרוֹ

וְלִנְזִירָה נְתָנָנִי –


האדם

הוֹי, הָאֵם הַקְּדוֹשָׁה!

אַתְּ אַהֲבָה רוֹמֵמָה וּטְהוֹרָה לָעַד,

וְלֹא הַפְנֵה הִפְנֵית אֶת פָּנַיִךְ בְּזַעַם

מִנֶּדֶר-אָוֶן זֶה, הַמַּתְוֶה תָו אִי-חֶסֶד

עֲלֵי מִדּוֹתַיִךְ הַמְּלֵאוֹת רֹךְ וַחֲנִינָה,

בְּהָפְכוֹ לִקְלָלָה אֶת בִּרְכַּת-אֱלֹהִים –?


היליני אל לוציפר

וְאַתָּה הֲלֹא תִתְאַו לָדַעַת גּוֹרָלִי?


לוציפר

יְדַעְתִּיו מִשֶּׁכְּבָר: אָהַבְתְּ – וַיְרַמּוּךְ,

וְאַחַר אָהַבְתְּ עוֹד – וְאָז רִמִּית אַתְּ,

וַתֶּאֱהָבִי עוֹד פַּעַם – וַתְּתַעֲבִי בִמְאַהֲבֵךְ,

וְהֵיכַל לְבָבֵךְ עַתָּה – לְגֵר חָדָשׁ יְחַכֶּה –


היליני

מַה-מּוּזָר! הֵן אַתָּה אֶת הֵאֹבוֹת תִּתְרוֹעֵעַ –

וּבְכָל-זֹאת לֹא הֶאֱמַנְתִּי, בְּתֻמְּךָ לִהְיוֹת חוֹשֵׁב

אֶת הֵיכַל לְבָבִי עַתָּה לְרֵיק מִבְּלִי יוֹשֵׁב –


לוציפר אל האדם

חוּשָׁה, אֲדוֹנִי! אַתָּה – בַּל תֲּדַע לְהִפָּרֵד,

וְאָנֹכִי – מִזֶּרֶם נִצְחוֹנוֹתַי פֹּה חָרֵד!


האדם

קוֹץ מַכְאִיב לִלְבָבִי כָּל הֶגֶה פִיךְ, אִיזוֹרָה,

הַמְתִּיקִי-נָא בִנְשִׁיקָה אֶת כְּאֵבִי הַנּוֹרָא.


חוה

חָלִילָה לִי, אַבִּירִי, לִפְרֹץ אֶת הַגֶּדֶר –


האדם

וְהַאִם גַּם עַל נַפְשִׁי יָחוּל זֶה הַנֶּדֶר?


חוה

אַתָּה בַמְאֻשָּׁרִים. וְאֵיךְ אֶשְׁכָּחֲךָ אָנֹכִי? –

עָלַי לָלֶכֶת, טַנְקְרֶד, וָלֹא – יַעַזְבֵנִי כֹחִי.

הֱיֵה שָׁלוֹם! עוֹד נִתְרָאֶה בְכַנְפֵי הַשְּׁכִינָה –


האדם

זִכְרוֹנֵךְ לִי קָדוֹשׁ. הֲיִי שָׁלוֹם, עֲדִינָה!

חוה נכנסת אל בית-הנזירוֹת


היליני הצדה

הוֹי מוּג-הַלֵּב! – הֶעָלַי שׂוּמָה הַכֹּל? –

אל לוציפר

הַמַּפְתֵּחַ בְּחַלּוֹנִי הוּא וְלֹא בְעִמְקֵי תְהוֹם –

הולכת אחרי חוה.


האדם כמתעורר מהרהוריו והולך אחריהם

הָבָה נֵלֵכָה!


לוציפר

אֵחַרְתָּ! – קֵץ לַכֹּל! –

עַם רוֹדְפֵי-קָדִים הֵם בְּנֵי-מִינְךָ, הָאָדָם,

פַּעַם לְתַאֲוָתוֹ, תַּאֲוַת חַיְתוֹ-יָעַר,

יַקְרִיב אֶת הָאִשָּׁה וּבְיָדַיִם מְחַבְּלוֹת

אֶת קָדְשֵׁי שִׁירָתָה לִזְנוּנִים יְחַלֵּל:

וּבְאִוַּלְתֹּו זֹאת – אֶת נַפְשׁוֹ הוּא קוֹבֵעַ

מִפִּרְחֵי תִפְאֶרֶת אַהֲבָתָה הָרִכִּים.

וּפַעַם יְרִימֶנָּה לִמְרוֹם אֱלֹהֵים קְדוֹשִׁים

וְאֶת דָּמָיו יִשְׁפֹּך בַּעֲדָהּ לְקָרְבָּן

וּנְשִׁיקוֹת שְׂפָתָיו לְלֹא-תְבוּנָה תִיבַשְׁנָה.

מַדּוּעַ לֹא יַעֲרְכֶנָּה בִּתְעוּדָתָהּ לְאִשָּׁה

וְלֹא יִרְאֶה מְקוֹמָהּ, בּוֹ נוֹצְרָה, עֲלֵי-אֲדָמוֹת –?

בינתים היתה חשֵׁכה והסהר עלה. איזורה והיליני מופיעות בחלון.


חוה אל היליני

אֵיךְ הִבִּיט בִּי בְעֵינַיִם מְפִיקוֹת אֵשׁ-חֵשֶׁק;

אַבִּיר-אַבִּירִים זֶה אֵיךְ חָרַד לְנֶגְדִּי!

אַךְ מִצְוַת הָאִשָּׁה וְהַדָּת עָלַי חָזָקָה,

וּבִגְלַל זֶה עָלַי לִנְבֹּל, כְּקָרְבָּן, בַּחַיִּים –


היליני

עַם מוּזָר וְנִפְלָא הִיא הָאִשָּׁה לְמִינָהּ!

עֹל מִשְׁפְּטֵי-קֶדֶם אִם תָּסִיר מֵעַל שִׁכְמָהּ,

כִּפְרִיצֵי-הַחַיּוֹת אָז תִּלְהַט לַעֲדָנִים

וְכָל כָּבוֹד וִיקָר אַחֲרֵי גֵוָהּ תַּשְׁלִיךְ –

וְאִם לֹא – מִפְּנֵי עַצְמָהּ תֶּחֱרַד כַּצֵּל

וַחֲמֻדוֹת כָּל יָפְיָה לְלֹא-אַהֲבָה תִבֹּלְנָה

בְּחָמְסָהּ מִנַּפְשָׁהּ וְזוּלָתָהּ כָּל עֵדֶן –

וּמַדּוּעַ לֹֹא תַיְשִׁיר לָלֶכֶת נִכְחָהּ?

מַה-מֶּנָּה יַהֲלֹךְ, אִם בְּגֶדֶר הַנִּמּוּסִים

בַּאֲהָבִים תִּתְעַלֵּס וְגַם תִרְוֶה דוֹדִים?

הֵן גַּם הָאִשָּׁה לֹא רוּחַ מוֹצָאָהּ – –


חוה

הַבִּיטִי-נָא הֵילֵינִי, הַעוֹדוֹ שָׁם מִנֶּגֶד? –

אוֹ אֵיכָכָה-זֶה יוּכַל יְמַהֵר כֹּה לָלֶכֶת?

הָהּ, רַק הַפַּעַם אֶת קוֹלוֹ אַקְשִׁיבָה!

האדם אל לוציפר

הַבֶּט-נָא, לוּצִיפֶר, הַבְחַלּוֹנָהּ הִיא נִשְׁקֶפֶת,

וְאִם שָׁלֹחַ לֹא תִשְׁלַח אַחֲרֵי מַבְּטָהּ?

מִי יִתֵּן וְרָאִיתִי אֶת תָּאֳרָהּ רַק הַפָּעַם! –

אל מול החלון

הָהּ, סִלְחִי לִי, אִיזוֹרָה, לְעָזְבֵךְ בַּל אוּכָל.

חוה

גַּם-לִי גַּם-לָךְ יִיטַב, אִם תַּעַזְבֵנִי;

הַלֵּב יִמְצָא תְרוּפָה לְפִצְעוֹ הָאָנוּשׁ,

אַךְ כִּפְלַיִם יִכְאַב, אִם יִפָּצַע שֵׁנִית.


האדם

וְלֹא תִירְאִי לְהַבִּיט בְּדִמְמַת-הַלַּיִל,

אֲשֶֹר כְּלֵב עֲנָק הוֹלֵם שְׁכוֹר-אַהֲבָה,

וְרַק אֲנַחְנוּ עוֹמְדִים פֹּה שְׁנֵינוּ מָחֳרָמִים –

וְלֹא תִירְאִי, כִּי יְפַעֲמֵךְ רוּחַ-קְסָמִים זֶה?


חוה

גַם-בִּי חַי זֶה הַקֶּסֶם כְּזֶרֶם חֲלוֹם-אוֹרָה,

אֲשֶׁר אוּלַי מִמָּרוֹם עִם נַפְשִׁי נְחַלְתִּיו:

גַּלֵּי הָאַוִּיר לִי שִׁירֵי-הוֹד יַנְעִימוּ

וְאַלְפֵי כְרוּבֵי-טֹהַר לְעֵינַי יִצְחָקוּ

מִבַּעַד לְכָל שׂיחַ בִּנְשִׁיקַת תֹּם-עוֹלָלִים –

אַךְ לָנוּ, טַנְקְרֶד, לֹא-עוֹד יָרֹנּוּ אֵלֶּה.


האדם

וּמַדּוּעַ, הָהּ מַדּוּעַ? הַקִּיר הַזֶּה בְעוֹכְרָי?

אֲנִי, אֲשֶׁר אַלְפֵי חוֹמוֹת הָרַסְתִּי בֵין הַפְּגָנִים,

הֲיִבָּצֵר מִמֶּנִּי לְהַבְקִיעַ אֶת קִיר-עֲדָנִים?!


לוציפר

כֵּן – יַעַן צַר עָצוּם מִמְּךָ יָגֵן עָלָיו:

הוּא רוּחַ הַזְּמָן –


האדם

מִי-זֶה יַעֲצֹר בַּעֲדִי?!

הוא הורס אל הקיר, אך לשֵמע קול-התפלה הבא פתאֹם ממרחקים, מתחת אֹפק מאדים באשׁ-המוקד, יעמוד כנציב-אבן.


קול הכופרים ממרחק, בקהל

הַצִּילָה מֵחֶרֶב נַפְשִׁי, מִיַּד כֶּלֶב יְחִידָתִי: הוֹשִׁיעֵנִי מִפִּי אַרְיֵה וּמִקַּרְנֵי רַמִים עֲנִיתָנִי. אֲסַפְּרָה שִׁמְךָ לְאֶחָי, בְּתוֹךְ קֶהָל אֲהַלְלֶךָ – – ^(תהלים כב).^


חוה

סְלַח-נָא, אֱלֹהַי, לְנַפְשָׁם הַחַטָּאָה.


האדם חרד ומשׁתומם

מַה-נּוֹרָא הַשִּׁיר!


לוציפר

שִׁיר-כְּלוּלוֹתֵיכֶם הוּא –


האדם

וִיהִי מָה! – לֹא אֶפְחַד וְיַעֲבֹר עָלַי מָה!

עַל כָּל צַר וּמִכְשׁוֹל לְמַעֲנֵךְ אֶעֱבֹרָה!

עוד פעם פונה אל הקיר; אך קול התפלה עוצר אותו שוב.


קול הכמרים ממרחק, בקהל

– – – יִלְבְּשׁוּ-בשֶׁת וּכְלִמָּה הַמַּגְדִּילִים עָלַי: יָרֹנוּ וְיִשְׂמְחוּ

חֲפֵצֵי צִדְקִי וְיֹאמְרוּ תָמִיד יִגְדַּל ה' הֶחָפֵץ שְׁלוֹם עַבְדּוֹ –


(תהילים לה).

מן המגדל נשׁמע קול ינשׁוף צורח, מקהלת מכשׁפות ממלאות את האויר ולפני פתח בית-הנזירות מגיח מן האדמה שׁלד-אדם ובתנועת-יד של אזהרה חוסם את דרכו שׁל האדם.


חוה סוגרת חיש את החלון

הוֹשַׁעְנָא, אֱלִי!


השלד אל האדם

סוּרָה מִמִּפְתָּן זֶה קָדוֹשׁ!


האדם

מִי אַתָּה, שֵׁד מִשָּׁחַת?


השלד

אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה:

בְּכָל נְשִׁיקַת-פִּיךָ וּבַחֲבִיקָתְךָ שָׁם אֲנִי.


המכשפות בצחוק פרוּע

זְרַע בְּשִׂמְחָה וּקְצֹר בַּרְקָנִים,

מִבֵּיצַת-יוֹנִים תְּמַלֵּט פְּתָנִים –

אִיזוֹרָה, הוֹפִיעִי!


האדם

בְּרִיּוֹת מוּזָרוֹת! –

הַאַתֶּן הִשְׁתַּנֵּיתֶן הַפַּעַם, אוֹ אָנֹכִי?

יְדַעְתִּיכֶן, אֲדַמֶּה, עוֹד בִּיפִי חֵן-הוֹדְכֶן –

מַה פֹּה הָאֱמֶת וּמַה דִּמְיוֹן-תַּעְתּוּעִים?

לְמִקְסַם כִּשְׁפֵיכֶן זְרֹעִי נִכְשָׁלָה –


לוציפר

מַה-נֶּחֱמָדָה הַחֶבְרָה, לָהּ אָרַחְתִּי פִתְאֹם!

לְסוֹד-מְרֵעִים זֶה אֶעֱרֹג זֶה-כַּמָּה:

לַהֲקַת-מְכַשְּׁפוֹת זֹאת הַיָּפָה וַאֲדִיבָה,

הַמַּחְפִּירָה בְכָל-זֹאת בְּחֹסֶר כְּלִמָּתָהּ

כָּל נִימְפָה עֲרֻמָּה וְעֶרְיַת הַבּשֶׁת;

וּבֶן-נִשְׁקִי זֶה מִכְּבָר, הַמָּוֶת הָאָיֹם,

הַמְעַוֵּת פְּנֵי הַצֶּדֶק לְמִפְלֶצֶת אַכְזָרִיָּה

לְהָפְכוֹ לְתוֹעֵבָה בִּלְבַב בְּנֵי-אֲדָמָה: –

הֱיוּ לִי בְרוּכִים! – מַה-צַּר, כִּי נִבְצַר מֶנִּי

לְבַלּוֹת הַלַּיְלָה בְּחֶבְרַתְכֶם הַנְּעִימָה.

החזיון נעלם.

עוּרָה-נָא, טַנְקְרֶד! הֵן חֲשׁוּקַת-לִבְּךָ

אֶת חַלּוֹנָה סָגָרָה; וּמַה-לְּךָ פֹּה בַלָּיְלָה?

הָרוּחַ הַקָּרָה בְּתַחֲלוּאִים תִּגְמְלֶךָ,

וְעָלַי לָלֶכֶת מַהֵר בְּטֶרֶם תָּבֹא הֵילֵינִי! –

הַאֲנִי, מַלְאָךְ מַשְׁחִית, אֶתְעַלֵּס בַּאֲהָבִים?

הֵן לְלַעַג אֶהְיֶה לְעוֹלְמֵי –עוֹלָמִים

וְכָל מֶמְשֶׁלֶת כֹּחִי תֹאבַד מִמֶּנִּי! –

מַה-נִּפְלָא הַדָּבָר: בְּלֵב מְלֵא-לֶהָבָה

יַעֲרֹג בֶּן-הָאָדָם וְיִתְחַנֵּן לְאַהֲבָה

וְחֶלְקוֹ – מַפַּח-נֶפֶשׁ; וְהַשֵׁד בִּלְבַב-קַרְחוֹ

יִשְׂמַח, אִם מִזְּרוֹעָהּ יִמָּלֵט בְּעוֹד מוֹעֵד!


האדם

רַב לִי, הוֹי לוּצִיפֶר! שָׂאֵנִי מִפֹּה! –

לִקְרָב נָשָׂאתִי נַפְשִׁי בְעַד קָדְשֵׁי הָרַעְיוֹן

וּבְפָנָיו הַמְעֻוָּתִים מְאֵרַת-עַד מָצָאתִי;

לִכְבוֹד אֱלֹהִים חַיִּים – דַּם אָדָם יַקְרִיבוּ

וְאָנוּשׁ הוּא הַגֶּבֶר מֵהָבִין תּוּשִׁיָּה.

לְמֶרְחַבְיָה אָמַרְתִּי אֲשַׂגֵּב אֶת רוּחוֹ –

וַיִּקְרָא טָמֵא-טָמֵא לְחַסְדֵי אֱלֹהִים;

יְפִי מִצְוַת פָּרָשִׁים הֲקִימוֹתִי לוֹ בְגָאוֹן

וְיָבֹא בִי כַּחֶרֶב – – הָלְאָה מִזֶּה, הָלְאָה!

רַב לִי, כִּי נוֹכַחְתִּי מַה כֹּחִי וְעֶרְכִּי;

אֲשֶׁר בִּקְרַב וָסֵבֶל נִפְלָאוֹת הֶרְאֵיתִי

בְּלִי-בשֶׁת אוּכַל אֶעֱזֹב מְקוֹמִי הַפָּעַם,

כָּל עִנְיָן מֵעַתָּה בַל יַרְהִיב אֶת רוּחִי,

תִּסּוֹב הָאֲדָמָה עַל צִירָהּ כְּחֶפְצָה,

אֲנִי לֹא-עוֹד אֶהְיֶה בִמְכוֹנְנֵי דַרְכָּהּ

וּבְרוּחַ קָרָה אַבִּיט בַּעֲקַלְקַלּוֹתֶיהָ.

רִב לִי, עָיַפְתִּי. אִנָּפֶשׁ-נָא מְעָט.


לוציפר

וּבְכֵן – לְהִנָּפֵשׁ; אַךְ הַאֲמֵן בַּל-אוּכְלָה,

אֲשֶׁר רוּחֲךָ הַלּוֹהֵט וּבַל-יֵדַע מָנוֹחַ

יִתֵּן לְךָ מְנוּחָה – אַךְ נֵלְכָה-נָא הָלְאָה!


 

מחזה שמיני

עיר פרג. גנת ארמון-המלךְ; לימינה – סֻכּה רחבה, ולשמאלה – מצפה-כוכבים עם מעקה רחב ועליו שֻלחן-עבודתו של קֶפְּלֶר33 עם כלי-מכשׁירים אסטרונומיים. לוציפר, בתור עוזרו של קֶפְּלר, על המעקה. בתוך הגן אצילי החצר מתהלכים זוגות-זוגות עם נשים ובתוכן חוה, בתור בּוׂרְבֶּלָה אשת קפּלר. המלך רודולף והאדם, בתור קפּלר, עומדים שקועים בשיחתם. מרחוב נראה מוקד של כופרים להוט. ערב, אחר-כךְ לילה. שני אצילים עוברים.


אציל ראשון

מִי הוּא זֶה שָם הַנִּצְרָף שוּב בַּמּוׂקֵד?

הֲכוׁפֵר הִנֵּהוּ, אִם מֵכַשֵּׁף?


אציל שני

לֹא אֵדָע.

כְּבָר עָבְרָה הָעֵת, בָּה שָׂמוּ לֵב לָאֵלֶּה.

רַק שִפְלֵי-הָאֲסַפְסוּף יִנְהֲרוּ סְבִיב הַמּוֹקֵד,

וְגַם הֵם לׂא יָרִיעוּ עוׂד בְּשִׂמְחָתָם

וְרַק חֶרֶש יִסְתַּכּלוּ וְיִתְלַחֲשוּ בַלָּט.


אציל ראשון

כָּאֵלֶּה בִּימֵי-חָרְפִּי לְחַגִּים נֶחֱשָׁבוּ

וּבְמַעֲמַד הֶחָצֵר וְכֹל אֲצִילֵי הָאָרֶץ.

הָהּ, כָּכָה הָשְׁחַת כָּל יָפֶה וְכָל נַעֲלֶה!

הולכים להם.


לוציפר לעצמו

בְּעֶרֶב קַר כַּזֶה נְעִימָה אֵשׁ-הַמּוֹקֵד;

אָמְנָם זֶה עֵת רַבָּה אֶתְחַמֵּם לְאוֹרָהּ,

אַךְ יָרֵאתִי, פֶּן תִכְבֶּה מַהֵר לָנֶצַח,

וְלֹּא בִידֵי הָרָצוֹן הַגֵּא וְהַכַּבִּיר,

לְמַעַן תֵּת מָקוֹם לְמַשָּׂא-נֶפֶש חָדָשׁ,

אַךְ יַעַן אֵין אִישׁ בְּדוֹר-עֲצֵלִים זֶה

שֶׁיַּעֲמֹד וְיוֹסִיף גֶּחָלִים לַמְּדוּרָה,

וְאָז אֶרְעַד מִקֹּר – אֲהָהּ, כָּכָה יִפּלׁ

מִמְּרוֹם תְּעוּדָתוֹ כָּל יָפֶה וְכָל נַעֲלֶה!

נכנס אל המצפה.


האדם והמלך קרבים.

רודולף

הַעֲמֵד-נָא, קֶפְּלֶר, אֶת הוֹרוֹסְקוֹפִּי34^)^;

חֲלוֹם רָע חָלַמְתִּי וּלְבָבִי בִי יִפְעָם:

אֵיזֶהוּ הַמַּזָל, בּוֹ נִמְצָא כוֹכָבִי?

כְּבָר לִפְנֵי יָמִים הוֹפִיעַ אוֹת-רָעָה

שָׁם בֵּחֲצַר אוֹרוֹ, עַל-יַד רֹאשׁ הַסַּרְטָן.



האדם

הִנְנִי לְמִצְוָתְךָ, אֲדוֹנִי הָרָם.


רודולף

וִימֵי-תְמוּרָה35 אֵלֶה אִם חָלֹף חָלָפוּ,

נָחֵל מֵחָדָש אֶת מִפְעָלֵנוּ,

אֲשֶׁר לִפְנֵי יָמִים בְּאֶמְצָע הִשְׁאַרְנוּהוּ,

עוֹד פַּעַם עָבַרְתִּי עַל סִפְרֵי טְרִימַגִיסְטוֹס

סִינֵיסִיּוּשׂ, אֲלְבֶּרְטוּס מַגְנוּס וּפַרַצֶּלְזוּשׂ36,

הָגִיתִי בְמִפְתַּח-שְׁלֹמֹה וּבְרַבִּים כְּמוֹהֶם,

עַד שֶעָמַדְתִּי עַל מְקוֹר שִגְִיוֹנֵנוּ:

בְּעוֹד צָרֵף צִרַפְנוּ אֶת הַמֶּלֶךְ הַשָּׂב –

וַיּוֹפַע הָעוֹרֵב עִם לְבִיאוֹ הָאָמֹץ

וְאַחֲרֵיהֶם הַמַּאְדִים הַכָּפוּל הֵגִיח

בַּהֲדַר מַזָּלָיו הַשְּׁנַיִם, שְׁכֶם-אֶחָד,

אֲשֶׁר הִכְנִיסוּנוּ בְּפַרְדֵּס הַמַּתָּכוׂת –

וְאוּלָם שָׁגִינוּ בְסוֹד הַלַּהַב הַלַּח

וְהַמַּיִם הַיְבֵשִׁים, וְלָכֵן לֹא הִצְלִיחוּ

כְּלוּלוֹת-קָדְשֵׁנוּ: הַתֶּכְלִית הַכְּבֻדָּה,

הַמְּפִיחָה דַם-נֹעַר בְּעוֹרְקֵי הַזִּקְנָה

וְרֹךְ טַלְלֵי-עֹנֶג בַּבַּרְזֶל הַגַּס37.



האדם

הֲבִינוֹתִי, אֲדוֹנִי הָרָם.


רודולף

וְעוֹד מִּלָה!

דִּבָּתְךָ הָרָעָה אֵלַי בָּאָה בַחֲצֵרִי:

אֲשֶר לְתוֹרוֹת-שָׁוְא יַשִּׁיאֲךָ לִבֶּךָ,

הַמְהָרְסוֹת אֶת אָשְׁיוֹת הַכְּנֵסִיָּה הַקְּדוׂשָׁה.

וְנוׂסַף עַל אֵלֶה: עַתָּה, עֵת אִמְּךָ

כִּמְכַשֵּׁפָה מְתֹעָבָה אֲסוּרָה בִנְחֻשְׁתַּיִם,

גַּם עָלֶיךָ יָחוּל הָאָשָׁם – וּבְצֶדֶק,

בִּרְאוׂתִי, אֵיכָכָה תִתְאַמֵּץ בְּלִי-הֶרֶף

וּבְעׂצֶם כָּל כֹּחֲךָ לִקְרֹא לָהּ דְּרוֹר.


האדם

וַהֲלֹא אִמִּי הִנֶּהָ, אֲדוֹנִי הָרָם.


רודולף

הַכְּנֵסִיָּה הַקְּדוֹשָׁה אִמֵּנוּ הִיא, בְּנִי.

הַנַּח לָהּ לְתֵבֵל; טוֹבָה הִיא וּנְכוֹנָה

וְאַל תּאֹמַר לְתַקְּנָהּ בְּיָד מְחַבֶּלֶת.

הַמְעַט מְשַׁכְתִּיךָ חֶסֶד בַּחֲצֵרִי?

אָבִיךָ, הֵן יָדַעְתָּ, בֶּן דַּלַת-עָם הָיָה

וַאֲנִי הֲרִימוֹתִיךָ בְּתוֹר אָדָם הַמַּעֲלָה,

אַף כִּי בְעַיִן רָעָה מִסָּבִיב לְךָ נִבָּטוּ.

אֶל כִּסְאִי הֶעֱלִיתִיךָ וְכָכָה לְךָ הָיְתָה

בּוׂרְבֶּלָה מִלֶּר הָעֲדִינָה לְאִשָּה.

וְלָכֵן אֶשְׁנֶּה: הִשָּׁמֶר-לְךָ, בְּנִי.

הולך.

האדם, שקוע במחשבותיו, בא עד לשלַבי המעקה, ושם עומד מלכת. שני אצילים באים.


אציל שלישי

הַבֶּט-נָא, שׁוּב הוֹזֶה הַחוֹזֶה בַכּוֹכָבִים.


אציל רביעי

קִנְאָתוֹ לְאִשְׁתּוֹ תְדַכְּאֵהוּ בְלִי-חָשָׂךְ.

שָׁוְּא לוֹ חֶברָתֵנוּ, לֹא יִמְצָא בָהּ מְקוֹמוֹ;

רַב מִדַי בּוֹ שֹׁרֵש הַהֶדְיוֹט הַגַּס.


אציל שלישי

הָבִין לֹא יוּכַל, כִּי הָפָּרָשׁ הָאֲמִתִּי,

אֲשֶׁר יְכַבֵּד אֶת הָאִשָּׁה כֵאלֹהִים,

אִם בֹּא תָבֹא אֵלָיו דִּבָּתָהּ הָרָעָה,

אֶת דָּמוֹ-הוּא יַקְרִיב עַל מִזְבַּח כּבוֹדָהּ.

וָהוּא – בּעֵין חֶשֶׁד יַבִּיט עַל כָּאֵלֶּה.


חוה

באה בחברת הפרשׁים הראשׁונים, הנספחים אל אלה השׁנים; היא מנופפת בִּמְנֵפָתָה וחובטת בצחוק על שׁכם האציל השׁני

אָח, הֶרֶף-נָא, פָּרָשׁ, מִמַּהֲתַלּוֹתֶיךָ,

וָלֹא – עַד לַמָּוֶת אֶצְחֲקָה הַפָּעַם!

הַבִּיטָה, שְׁנֵי אֵלֶּה אֵיךְ שָׁקְעוּ בְשַׂרְעַפֵּיהֶם!

אוֹ אוּלַי גַּם עֲלֵיכֶם נָחָה רוּחַ רָעָה,

הָרוּחַ הַמְאֹרָרָה, הַשּׁוֹאֶפֶת לַחֲדָשוֹת?

אִם כֵּן – סוּרוּ מִפָּנָי! לֹא אוּכַל נְשֹא

עַם זוֹעֵף זֶה, אֲשֶׁר בְּעַיִן צָרָה

וּבְלֵב מַר יְקַנֵּא בְעוֹלָמֵנוּ זֶה הַיָּפֶה,

לַעֲשׂוֹתוֹ לְתוֹעֵבָה וּלְהָקִים אַחֵר תּחְתָּיו!


אציל שׁלישׁי

תְּלוּנָתֵךְ, גְּבֶרֶת-חֵן, עָדֵינוּ לֹא תַגִּיעַ.

מִי זֶה בְחֶבְרָתֵךְ לַחֲדָשׁוֹת יִתְגַּעְגֵּעַ?


אציל ראשׁון

וְאוּלָם, אִם לֹא אֶשְׁגֶה, הִנֵּה שָׁם עוֹמֵד

גֶּבֶר אֲשֶׁר כָּזֶה בְּפָנָיו הַקּוֹדְרִים –


חוה

מִי? אִישִׁי זֶה הָאֻמְלָל? – אַל-נָא, אֲדוֹנַי,

אַל-נָא תַאֲשִׁימוּהוּ בְּפָנַי בִּכְמוֹ-אֵלֶה

וַחֲבָלִים קְדוֹשִים יִקְשְׁרוּהוּ אֵלָי.

הֵן חוֹלֶה הוּא הַאֻמְלָל, חוֹלֶה מְאֹד.


אציל שׁני

אוֹלַי מִקִּנְאָתוֹ לעֵינַיִךְ חָלָה?

הַאַף אָמְנָם עָרֹב יעֲרֹב אֶת לִבּוֹ

לִפְגֹעַ בִּכְבוֹדֵךְ וּלְחָשְׁדֵךְ בְּתוֹכֵנוּ?

מִי יִתֵּן וַאֲנִי כְּפָרָשֵׁךְ בּוֹ אֶלָּחֵם

מִלְחֶמֶת-הַשְּנַיִם לִכְבוֹדֵך הָרָם!

בינתים קרבו אל האדם.

מַה-טּוֹב, מוֹרֵנוּ, כִּי נִפְגַּשְנוּ הַפָּעָם!

לַאֲחֻזַת נַחֲלָתִי חָפַצְתִּי לִנְסֹעַ,

אוּלַי אֶת מֶזֶג הָאַוִּיר לִי תִּנַּבֵּא?


אציל ראשׁון

וַאֲנִי לְגוֹרַל בְּנִי חָפַצְתִּי לִשְׁאָלְךָ,

אֲשֶׁר אֶמֶשׁ בַּלַּיְלָה יָלְדָה לִי אִשְׁתִּי.


האדם

ְלמָחֳרָת בַּבֹּקֶר כְּמִצְוַתְכֶם כֵּן יִהְיֶה.


אציל רביעי

חֶבְרָתֵנוּ נְפוֹצָה; נֵלְכָה-נָא גַם-אָנוּ.


אציל שׁלישׁי אל חוה

הִזָהֲרִי עַל הַמַּעֲלוֹת – לִינִי בַטּוֹב, עֲדִינָה!

לוחש לה באזנה

כַּעֲבוֹר שָׁעָה – אֵיפֹה?


חוה לוחשׁת

בַּסֻּכָּה, לְיָמִין.

בקול

הֱיוּ שָׁלוֹם, אֲדוֹנַי! בֹּא-נָא, בַּעַל-נְעוּרָי.

כֻלם הולכים. האדם וחוה עולים על המעקה. האדם יושׁב על הכסא

והיא עומדת לצדו. לאט לאט היתה חשֵׁכה.


חוה

שְׁמַע-נָא, יוֹהַן, מְעַט כֶּסֶף לִי תֵנָה.


האדם

אֵין לִי אַף פְּרוּטָה, כְּבָר אָזַל הַכֹּל.


חוה

הֲלָנֶצַח כֹּה אֶחְיֶה בַמָּצוֹק הַזֶּה?

כָּל נְשֵׁי הֶחָצֵר בְּהָדָר מִתְנוֹסְסוֹת,

וְאָנֹכִי – לָבוֹא בְּחֶבְרָתָן אֵבוֹשָׁה.

וְאִם אֶחָד מֵאֲצִילֵי הֶחָצֵר הָרָמִים

אֶת סוֹדוֹ לִי יַמְתִּיק כְּפַעַם בְּפַעַם,

כִּי אָנֹכִי הִנְנִי הַמַּלְכָּה בֵינוֹתָן,

הִנֵּה פָנַי בִּגְלָלְךָ מִבּשֶׁת יַאְדִּימוּ,

אֲשֶׁר זֹאת הַמַּלְכָּה כֹּה נְקַלָּה בְעֵינֶיךָ.


האדם

הַאִם לֹא לְמַעֲנֵךְ אֲנִי עָמֵל בְּלִי-הֶרֶף?

הֵן אֶת כָּל קָדָשַׁי עַל מִזְבְּחֵךְ אַקְרִיבָה,

בְּהָמִיר אֶת חָכְמָתִי בְּחָכְמַת הָאַשָּׁפִים

וּלְהוֹבֵר-שָׁמַיִם הָיִיתִי בִגְלָלֵךְ;

אֶת כָּל מַשָּׂא-נַפְשִי בִלְבָבִי אֶקְבֹּר

וְדִבְרֵי שָׁוְא וְתָפֵל אֶשָּׂא בִקְהַל-עָם.

כְּלִמָּה תֹאחֲזֵנִי בְּהַשְׁחִיתִי אֶת דַּרְכִּי

בְּלַהַג הַסִּבִּלוֹת38 – וְהֵן הֲלֹא הֶאֱמִינוּ

בְּדִבְרֵי-תַעְתּוּעֵיהֶן –לֹא כֵן אָנֹכִי,

הָעוֹשֶׂה כָל-אֵלֶּה לְמַעַן בֶּצַע-כֶּסֶף,

וּלְמִי הוּא הַמְּחִיר, בּעֲבוּרוֹ נִמְכָּרְתִּי?

וּמַה הוּא הַגִּיל, אֲשֶׁר אֶרְאֶה בַחַיִּים

זוּלָתִי הַלַּיְלָה עִם צִבְאוֹת כּוֹכְבֵי-נִשְׁפּוֹ

וְשִׁירַת הַמַּזָּרוֹת בְּרַחֲבֵי-הַיְקוּם –

וְהַשְּׁאָר לָךְ הוּא. וְאוּלָם דְּעִי לָךְ,

גַּם מֵאוֹצַר-הַמֶּלֶך כְּבָר אָזַל הַכֶּסֶף

וּבְיָד צָרָה יְשַׁלֵּם לְנוֹשָׁיו גַם-הוּא

וְהִנֵּה גַם לְמָחֳרָת כָּל-שְׂכָרִי לָךְ יֶהִי;

וְאַתְּ מִתְאוֹנֶנֶת – אָכֵן צַר לִי מְאֹד.


חוה בבכי

כָּל קָרְבְּנוֹתֶיךָ עַל-פָּנַי תּוֹכִיחַ;

וְהַמְעַט לְךָ קָרְבָּנִי, עַל מִזְבַּחֲךָ הֵבֵאתִי

בִּהְיוֹתִי לְךָ לְאִשָּׁה, אֲנִי בַת-הָאֲצִילִים,

וָאֵעָגֵן כָּל-חֲַיַּי לְבֶן חִדְלֵי-יַחַשׂ-?

וְהַאִם לֹא בִזְכוּתִי אָרַחְתָּ עַתָּה

לְחֶבְרָה כֹה רוֹמֵמָה – הוֹי, כְּפוּי-טוֹבָה!


האדם

וְרוּחַ-הַחָכְמָה הַבְחִדְלֵי-יַחַשׂ הוּא?

רוּחַ-אֱלֹהַּ מִמַּעַל הַמַּכְתִּיר אֶת רֹאשִׁי

בְּאוֹר-נֹגַהּ-עוֹלָמִים– הֲמִשֵּׁפֶל מוֹצָאוֹ?

וְאַיֵּה הַיַּחַשׂ, אִם לֹא בְאוֹר הַדָּעַת?

יַחְשְׂכֶם אַתֶּם, לָכֶם הֲקִימוֹתֶם,

אַךְ כְּבוֹד-צַעֲצוּעִים הוּא, אֱלִיל חֲסַר נֶפֶשׁ,

וַאנִי אֲצִיל-הָרוּחַ, הַחַי לְעוֹלְמֵי-עַד.

הוֹי, אִשָׁה, לוּ הָבֵן תָּבִינִי לְרֵעִי,

לוּ נַפְשֵׁךְ אֶל נַפְשִׁי קְרוֹבָה הָיָתָה,

כַאֲשֶׁר דִּימִּיתִי בִנְשִׁיקָתִי הָרִאשׁוֹנָה –

כִּי-אָז הִתְקַּדַּשְׁתְּ בִּי וְלֹא בִקַּשְּׁתְּ אֶת אָשְׁרֵךְ

מִחוּץ לְאָהֳלִי בְּתַעֲנוּגוֹת שָוְא וָהֶבֶל;

וְלֹא הוֹצֵאת הַחוּצָה, לְפַזֵּר לַנַּכְרִים,

אֶת-כָּל-בָּךְ קָדוֹשׁ, וַעֲלֵי שַׁלְוַת בֵּיתֵךְ

שְׁפֹךְ לֹא שָׁפַכְתְּ אֶת רוּחֵךְ הַמָּרָה.

מָה עָצְמָה, הוֹי אִשָּׁה, אַהֲבָתִי אֵלָיִךְ!

אַהֲבָתִי הַנּוּגָה, אֲשֶׁר צוּף-עֲדָנֶיהָ

הַשּׁוֹטֵף לְבָבִי – מְלֵא-רַעַל הִנֵּהוּ.

נַפְשִׁי עָלַי תֶּאֱבַל, בַּעֲלוֹת עַל לְבָבִי,

מַה-נִּשְׂגָּבָה הָיִית בִּתְעוּדָתֵךְ הַנַּעֲלָה.

גּוֹרָלֵךְ, זֶה גוֹרַל הַתְּקוּפָה, בְּעוֹכְרָיִךְ,

הַמַּעֲלֵךְ לֶאֱלִיל בְּמִקְדַשׁ הַפָּרָשִׁים,

הַהוֹלֵךְ וְשָׁמֵם וְשׁוּעָלִים הִלְכוּ בוֹ;

מְקוֹמְמֵי מִקְדָּשׁ זֶה הֲלֹא חָיוּ בֶאֱמוּנָתָם,

לֹא כֵן אֵלֶּה – אֱמוּנָתָם חָלְפָה כַלֵּיל,

וְאֱלִילָם זֶה הַמֵּת –כְּסוּת כָּל-פֶּשַׁע הוּא,

לוּ גֵרַשְׁתִּי אוֹתָךְ וָאֶקְרַע אֶת לְבָבִי,

כִּי-אָז נָשָׂאתִי דוּמָם אֶת כְּאֵבִי הַנּוֹרָא

וְאַתְּ גַּם-אַתְּ חָי‏‏ִית אָז חַיִּים מְאֻשָּׁרִים,

אַךְ הִנֵּה הַחֹק הָעוֹמֵד לִי לְמִכְשׁוֹל:

מִצְוַת הַכְּנֵסִיָּה הַקְּדוֹשָׁה בְעוֹכְרֵינוּ

וְכָכָה רַק הַקֶּבֶר יִקְרָא לָךְ דְּרוֹר.

הוא מוריד את ראשו אל בין כפיו. חוה מלטפת אותו.



חוה

אַל-נָא, אַלוּף-נְעוּרָי, אַל כָּכָה תִתְעַצֵּב,

אִם אִכָּשֵׁל בִּלְשׁוֹנִי כְּפַעַם בְּפָעַם;

הֵן לֹא חָפַצְתִּי לְהָסֵב לְךָ עֹצֶב.

אַךְ הֲלֹא יָדַעְתָּ, מַה חַיֵּי הֶחָצֵר

וְהַנָּשִׁים בָּהּ מַה-גָּאוּ וּמְלֵאוֹת בּוּז וָלַעַג,

וּמָה אֶעֱשֶׂה וְלֹא אֶהְיֶה לִכְלִמָּה בֵינוֹתָן?

וּבְכֵן – הִשְׁלַמְנוּ, דּוֹדִי, וַחֲמָתְךָ שָׁכָכָה –

הֱיֵה שָׁלוֹם! – וּלְמָחֳרָת דְּבַר הַכֶּסֶף אַל תִּשְׁכָּח!

היא יורדת במעלות אל הגן.


האדם

תַּעֲרֹבֶת נִפְלָאָה הִיא הָאִשָּׁה לְמִינָהּ,

עֶכֶס-פְּתָנִים עִם דְּבַשׁ ונֹפֶת-צוּפִים.

וּמַדּוּעַ תִּמְשְׁכֵנוּ? – יַעַן הַטּוֹב הוּא נַפְשָׁהּ,

לֹא כֵן הָרָע, הַבָּא לָהּ מֵאֵת זוּלָתָהּ. –

הָעוֹזֵר! אַיֶךּ?

לוציפר בא ומניח עשׁשׁית דולקת על השׁלחן.


לוציפר

הִנְנִי לְמִצְוָתֶךָ!


האדם

הָכֵן-נָא כְרָגַע אֶת קֶרֶן-הֶחָזוּת

לַחֲזוֹן-הַמּוֹעֲדִים וְלִנְבוּאַת-הַגּוֹרָלוֹת.


לוציפר

גּוֹרְלוֹת רָב-אֹשֶׁר וּנְבוּאוֹת כָּל-טוֹב!

כִּי מִי-זֶה יְשַׁלֵּם בְּעַד חֲזוֹן אֱמֶת מָרָה?


האדם

וְאוּלָם אַל תְּשַׁקֵר עַד לִבְלִי-אֵמוּן!


לוציפר

זֶה נִבְצַר מִמֶּנִי; הֵן תֵּדַע, מַה גָּדְלָה

אֱמונַת הַהוֹרִים בְּיוֹצְאֵי יְרֵכָם.

הַאִם לֹא מָשִׁיחַ הוּא כָּל-בֵּן אֲשֶׁר נוֹלָד?

אִם לֹא כּוֹכָב מַזְהִיר בּשַׁחַק מִשְׁפַּחְתּוֹ?

וְרַק כַּעֲבֹר זְמַן יְהִי – לְנָבָל בֵּין הַנְּבָלִים! –

כותב.

בינתיים באה חווה אל הַסֻּכּה; האציל השׁלישׁי מקבל את פניה.


האציל

הוֹי, אַכְזָרִיָּה, מָה אֵחַרְתְּ כֹּה לָבֹא!


חוה

אוּלַי לְקָרְבָּן כֹּה גָדוֹל לְךָ יֵחָשֵׁב

לַעֲמֹד פֹּה רְגָעִים בָּרוּחַ הַצוֹנֵן?

וַאֲנִי הֵן בְּבַעֲלִי הַטּוֹב אֶמְעַל מָעַל,

וּנְכוֹנָה בְכָל-עֵת לָשֵׂאת בַּעֲבוּרְךָ

דִבַּת הַבְּרִיּוֹת וּמְאֵרַת אֱלֹהִים!


האציל

לֹא מְאֵרַת אֳלֹהִים וְלֹא עֵין הַבְּרִיוֹת

תַּחְדֹרְנָה39 בְחֶשְׁכַת הַסֻּכָּה הַזּאֹת.


האדם שקוע בהרהוריו­­

לִתְקוּפָה שְׁלֵוָה וּשְׁקֵטָה הִתְגַּעְגָּעְתִּי,

לְדוֹר לֹא יֵדַע קְרָב, הַשּׁוֹקֵט עַל שְׁמָרָיו

וְאֵין מִי יִתְקוֹמֵם עַל מִשְׁפָּטָיו הַקְּדוּמִים,

בּוֹ אוּכַל לָשֶׁבֶת שַׁלְאֲנָן וְשָׁלֵו

וּבְבַת-צְחוֹק-מְנוּחָה, אַעֲלֶה אֲרוּכָה

לְפִצְעֵי מִלְחֲמוֹתַי הָרבּוֹת מִדָּי;

וּתְשׁוּקָתִי בָאָה. וְאוּלָם מַה-בֶּצַע,

וּבִלְבָבִי תִשְׁכֹּן מוֹרֶשֶׁת-אֵל מִמָּעַל:

זוֹ נִשְׁמַת בֶּן-הָאָדָם הַקְּדוֹשָׁה, הָאֲנוּשָׁה,

הַשּׁוֹאֶפֶת לַעֲלִילוֹת וְלֹא תֵדַע מָנוֹחַ,

וּבְעֶדְנֵי שַׁלְוָתָהּ תַּעֲרֹךְ קְרָב-עוֹלָם –

הָעוֹזֵר! – הַב יָיִן; סְמַרְמֹרֶת תַּעַבְרִנִי;

מַה-קַּר פֹּה מִסָּבִיב; הָבָה אֶתְחַמֵּם:

כָּכָה שׂוּמָה עָלֵינוּ בְּדוֹר שָׁפָל זֶה

לְהָרִים נַפְשֵׁנוּ מֵעַל רִפְשׁוֹ הָטָּמֵא –

לוציפר מביא יין, האדם שׁותה לגימה אחר לגימה במשׁך כל המחזה עד סופו.

פִּתְחוּ-נָא לְפָנַי, שְׁמֵי-טֹהַר אֵין-חֵקֶר,

אֶת סִפְרְכֶם הַכָּמוּס וְהַמָּלֵא כָל-קדֹש.

אִם שֶׁמֶץ אֵלַי יְגֻנַּב מִסּוֹדְכֶם הָרָם

וְנֶעֶלְמָה מֵעֵינַי כָּל חֶלְאַת תְּקוּפָתִי.

נַפְשָׁהּ – חָצִיר נוֹבֵל, וּבְיָדְכֶם – אַפְסֵי-עַד,

הִיא לֶעָפָר תְּדַכֵּא – וְאַתֶּם תַּעֲלוּ רוֹם.


האציל אל חוה

הוֹי, בּוֹרְבָּלָה, מִי יִתֵּן וְאֶשְׁגֶּה לַעַד בְּחֵיקֵךְ!

לוּ קָרָא אֱלֹהִים אֶת בַּעֲלֵךְ לִמְרוֹמִים,

לַהֲבִינוֹ שָׁם דַּעַת אֶת שְׁמֵי-הַשָּׁמָיִם,

אֲשֶׁר כָּל יְמֵי-חֶלְדּוֹ אֲלֵיהֶם נָשָׁא נַפְשׁוֹ –


חוה

הֶרֶף-נָא, פָּרָשׁ! לוּ הָיָה כִדְבָרֶיךָ,

אָז אַהֲבָתִי אֵלֶיךָ בְּדִמְעוֹתַי נָמַסָּה –


האציל

הָהָתֵל בִּי תְהָתֵלִי?


חוה

לֹא, כִּי אֱמֶת בְּפִי.


האציל

מִי-זֶה יוּכַל יָבִין לְחֵקֶר נֶפֶש אִשָּׁה?—

אִם כָּכָה, בֹּוֹרְבָּלָה, הֵן גַּם לֹא תֶאֱהֶבִינִי.

אוֹ אִמְרִי לִי, לוּ דַל וְאִישׁ נִדְכֶּה הָיִיתִי,

מַה-יָּכֹלְתִּי אָז עֲשׂוֹת לְמַעַן אֲהוּבֵךְ?


חוה

נִבְצַר מִמֶּנִי לָדַעַת זֹאת עָתָּה – –


האדם הלוּם-יין

הֲבֹא יָבֹא הַזְּמָן, אֲשֶׁר צָרֵף יְצָרֵף

דּוֹר חֲסַר-נֶפֶשׁ זֶה וּבְכֹחוֹ הָאַבִּיר

קוֹם יִתְקוֹמֵם נֶגֶד בְּלוֹיֵי-סְחָבוֹת אֵלֶּה

וּכְשׁוֹפֵט צֶדֶק יְיַסְּרֵם וִירִימֵם אֶל-עָל?

הוא קם וברגלים כושׁלות משׁכּרון נגשׁ אל שּׁולי המעקה.

לֹא יֵחַת בְּדַרְכּוֹ מִמִּפְעָלִים כַּבִּירִים

וְתַחַת שֵׁבֶט לְשׁוֹנוֹ לֹא יַכְחִיד הַמִּלָּה

הַבָּאָה וְסוֹחֶפֶת כְּסֶלַע הַר-פְּרָצִים

וְעַל דַרְכָּהּ הָאֲיֻמָּה תָעוּף בְּאֵין-מַעֲצוֹר

וְאוּלַי גַּם מְחוֹלְלָה תְּפוֹרֵר בֶּעֱזוּז –!

ממרחק נשׁמעה מנגינת הַמַּרְסֶלְיֵזָה

הַס! – כְּבָר תִּצְהַל לִי שִׁירַת הָעָתִיד –

מָצָאתִי אֶת הַמִּלָּה הָעַזָּה וְהָרָמָה,

הָעֲתִידָה לְחַדֵּשׁ אֶת פְּנֵי הָאֲדָמָה! –

הוא נשׁען ושׁוקע בתרדמה. המסךְ יורד לאט-לאט ובינתיים הולכת התּמונה ומתגלגלת במחזה הבּא.


 

מחזה תשׁיעי

חלוֹם האדם. הכל השתנה פתאֹם למגרש-גרֵיב40 שׁבפריז. המעקה היה לדוכן, שׁעליו עומדת הגִּילוֹטִינה; שׁלחן-העבודה היה לגרדום, אצלו עומד לוציפר בתור תַּלין. האדם בתור דנטון41 עומד על הדוכן ומדבר אל ההמון הגועשׁ, גדוד של טירוֹנים לבוּשׁי-סחבות בא בתֻפּים ומתגודד בשׁוּרה סביב הדוכן. יום בהיר.


האדם

שִוְיוֹן – אַחֲוָה – וּדְרוֹר!


ההמון

הֵידָד! הֵידָד!

וּמוֹת יָמוּת הָאִישׁ הַמְכַחֵשׁ בָּאֵלֶּה!


האדם

כֵּן הוּא הַדָּבָר! – שְׁתֵּי מִלִּים תַּצֵּלְנָה

רַעְיוֹנֵנוּ הָרָם, הַנִּרְדָּף מִכָּל עֵבֶר;

הָאַחַת לַיְשָׁרִים: בְּעַד מוֹלַדְתֵּנוּ!

הִיא תְעוֹרֵר אוֹתָם לְמִפְעָלִים כַּבִּירִים;

וְהַשֵנִית הִיא: רְגֹזוּ! – אוֹתָהּ נַרְעִימָה

עַל אַנְשֵׁי-הָעָוֶל וְתוּפַר עֲצָתָם.

כִּי הִנֵּה הִתְקוֹמְמוּ הַמְּלָכִים עָלֵינוּ

וְרֹאשׁ עֲרִיצֵנוּ הִשְׁלַכְנוּ לְרַגְלֵיהֶם,

אַחֲרֵיהֶם הַכְּמָרִים – וַנַּעֲקֹר מִידֵיהֶם

אֶת חִצֵּי-הַזַּעַם וְתַחְתָּם הֲקִימוֹנוּ

אֶת מֶמְשֶׁלֶת הַשֵּׁכֶל הַמְדֻכָּא מֵאָז42.

וּדְבַר הַמּוֹלֶדֶת לִבְחִירֵי נֶאֱמָנֶיהָ

כְּמוֹ-כֵן לֹא הָיָה כְקוֹרֵא בֶהָרִים:

אַחַד-עָשָׁר מַחֲנֶה עוֹמְדִים עַל הַגְּבוּל

וּמִבְחַר צְעִירֵינוּ עוֹד הוֹלְכִים וְצוֹבְאִים

למַלֵּא מְקֹם חַלְלֵי הַגִּבּוֹרִים בַּקְּרָב.

מִי זֶה יֹאמַר, כִּי שׁוֹפְכֵי-דָמִים אָנוּ,

הַמְמוֹתְתִים בְּזַעֲוָה וְנוֹגְפִים בָּעָם?

בִּרְתוֹחַ הַמַּתֶּכֶת – יֵהָגוּ כָל סִיגֶיהָ

וּמִבְחַר חֲלָקֶיהָ הַטְּהוֹרִים יִשָּׁאֵרוּ.

וְלוּ גַם לִמְרַצְּחִים הָייִנוּ הַפַּעַם

וְלִפְרִיצֵי-חַיּוֹת בְעֵינֵי כֹל נֶחְשַׁבְנוּ –

וְרַק מוֹלַדְתֵּנוּ תְהִי עַזָּה וְכַבִּירָה!


טירונים

כְּלֵי-זַיִּן תְּנוּ לָנוּ, כְּלֵי-זַיִן וּמְפַקֵּד!



האדם

אֲשְׁרֵיכֶם, אֶחָי! כְּלֵי-זַיִן תְּבַקְּשוּ,

בְּעוֹד אֲשֶׁר מַחֲסוֹרְכֶם גָּדוֹל הוּא וָרָב:

שִׁמְלַתְכֶם בָּלְתָה וִיחֵפוֹת רַגְלֵיכֶם –

וְאוּלָם בְּחַרְבְּכֶם תַּשִּׂיגוּ הַכֹּל,

כִּי לָכֶם הַנִּצָחוֹן! – לֹא יְנֻצַּח הָעָם!

אַךְ זֶה רִגְעֵי-מִסְפָּר נָפַל רֹאשׁ שַׁר-צָבָא,

אֲשֶׁר בְּרֹאשׁ גְּדוּדְכֶם לֹא עָמַד לִפְנֵי צָר

וַיִּפֶן לוֹ עֹרֶף –


ההמון

אוֹי לוֹ לַבּוֹגֵד!


האדם

כֵּן דִּבַּרְתֶּם, אוֹי לוֹ! כָּל אוֹצַר הָעָם

הוּא דָמוֹ הָאָדֹם, וְאוֹתוֹ הוּא מַקְרִיב

עַל מִזְבַּח הַמּוֹלֶדֶת בְּרוּחַ נְדִיבָה;

וּמִי אֲשֶׁר בְּיָדוֹ אוֹצָר זֶה יָקָר

וְנִבְצַר מִמֶנּוּ לְהַכְנִיעַ תֵּבֵל כֻּלָּהּ:

בַּבּוֹגְדִים הִנֵּהוּ! –

מבין הטירונים יוצא פקיד אחד.


הפקיד

שִׂימֵנִי תַחְתָּיו

וְגַלֹּתִי אֲנִי אֶת חֶרְפָּתוֹ מֵעַל הָעָם!


האדם

יָפֶה הוּא וְנַעֲלֶה אֹמֶץ-לִבְּךָ, רֵעִי;

אַךְ טֶרֶם כֹּל – שָׁם, בִּשְׂדֵה הַמִּלְחָמָה,

תִּתֵּן עֲרֻבָּתְךָ, אִם יֵש בְּךָ אֵמוּן.


הפקיד

הָעֵרָבוֹן פֹּה הוּא בְנַפְשִי פְנִימָה;

וְאִם מִצְעָר הוּא – הֵן גַּם לִי רֹאשׁ עֲלֵי-עָרְפִּי,

אֲשֶׁר אוּלַי יָקַר מֵרֹאשׁ זֶה הֶעָרוּף.


האדם

וּמִי זֶה יַעֲרָב-לִי, כִּי נָתֹן תִּתְּנֵהוּ?


הפקיד

וּמִי לְךָ עָרֵב נֶאֱמָן מִמֶּנִּי,

הַמַּשְׁלִיךְ אֶת נַפְשׁוֹ וְאֶת חַיָּיו מִנֶּגֶד?


האדם

וּצְעִירֵי עַמֵּנוּ לֹא כֵן יַחֲשֹׁבוּ –


הפקיד

עוֹד פַּעַם, אֶזְרָח, אֲבַקֶּשְׁךָ, שְׁמָעֵנִי.


האדם

חַכֵּה, אַל תַּחְפֹּז, עוֹד יָבֹא הַתּוֹר.


הפקיד

הַאֲמֵן לֹא תַאֲמִין בִּי – אִם כִָּכָה, אֶזְרָח,

יִגְדַּל-נָא מֵהַיּוֹם כְּבוֹדִי בְעֵינֶיךָ! –

יורה בעצמו ונופל מת.


האדם

צַר לִי מְאֹד עָלָיו, רָאוּי הָיָה זֶה

לְחֵץ אוֹיֵב אַמִּיץ – הֲסִירוּהוּ מִפֹּה.

לְהִתְרָאוֹת עֲמִיתַי, אַחֲרֵי הַנִּצָחוֹן!-

הטירונים הולכים.

מִי יִתֵּן לִי חֶבֶל בְּגוֹרַלְכֶם הָעָז!

אַךְ לֹא לִי הַכָּבוֹד, כִּי אִם הַמִּלְחָמָה,

לֹא בְאוֹיֵב אֲשֶׁר חַרְבּוֹ כָבוֹד תַּעַטְרֵנִי,

כִּי כְאוֹרֵב מִבַּית, הַבָּא כְשוֹדֵד-לַיִל

בַּמַּחְתֶּרֶת עָלַי וְעַל מוֹלַדְתֵּנוּ הַקְּדוֹשָה.


ההמון

הַרְאֵהוּ בְאֶצְבָּעֲךָ – וְיָמוּת מִיָּד!


האדם

אֲשֶׁר אוּכַל אַרְאֵהוּ – בַּמֵּתִים הוּא כְבָר.


ההמון

וְהַחֲשׁוּדִים? – הֵן הֶחָשׁוּד בַּבּוֹגְדִים יֵחָשֵב;

הַחוֹרֵץ מִשְׁפָּטוֹ – הוּא רֶגֶשׁ הָעָם,

וּנְבִיא-צֶדֶק זֶה לֹא יֵדַע שְׁגָגָה! –

מָוֶת וַאֲבַדּוֹן לְרֹאשׁ הָאֲצִילִים! –

בֹּאוּ, אֶזְרָחִים, אֶל בֵּית-הָאַסִּירִים,

יוֹצִיא-נָא הָעָם אֶת מִשְׁפָּטָם לָאוֹר! –

ההמון חפץ ללכת אל בית האסירים.


האדם

לֹא שָׁם הַסַּכָּנָה – שָׁם חָזְקוּ הַבְּרִיחִים!

הָאַוִּיר הַמַּחֲנִיק, הַמְדַכֵּא לֵב וָנֶפֶשׁ,

אִיש-בְּרִיתֵנוּ הוּא—הַנִיחוּ לָהֶם בָּכֶּלֶא!

הַבּוֹגֵד הַמְעַוֵּל בִּמְרוֹמֵי-קֶרֶת יִשְׂחַק

וּמִכִּסְאוֹת הַקּוֹנְוֶנְט43 יִלְטֹשׁ לָנוּ חֵץ!


ההמון

אֶל הַקּוֹנְוֶנְט, אַחִים! – נִרְאֶה מִי שָׁם! –

אַךְ לֹא; טֶרֶם כֹּל—אֶל בֵּית-הָאַסִּירִים,

שָׁם נְנַסֶּה יָדֵינוּ לַעֲשׁוֹת מִשְּפַּט-צֶדֶק!—

וְעַד-אָז, דַּנְטוֹן, פְּקָד-נָא אַחַד אֶחָד

אֶת שְׁמוֹת כָּל הַבּוֹגְדִים –

ההמון הולך אל הקונונט. בינתיים באים סַנְקִילוֹטִים44 אחדים וסוחפים מרקיז צעיר עם חוה, בתור אחות המרקיז, אל הדוכן.


סנקילוט

הִִִ‏ִנֵּה, שׁוּב הֵבֵאנוּּ

שְנֵי אֶפְרָתִים צְעִירִים וַעַנֻגִּים לְמִשְׁפָּט.

פְּנֵיהֶם הַיְהִירִים וּמַלְבּוּשָׁם הַנָּקִי

יוֹכִיחוּ לְמַדַּי אֶת חַטָּאתָם עַל-פְּנֵיהֶם!


האדם

מַה-נַּעֲלִים הֵם גַּם שְׁנֵיהֶם! עֲלוּ אֵלַי, צְעִירִים.


סַנקילוט

וְעַתָּה, חֲבֵרִים, נָחוּשָׁה גַם אֲנַחְנוּ

לעֲשׁוֹת מִשְׁפַּט-צֶדֶק בְּשׁוֹנְאֵי הַדְּרוֹר!—

הסנקילוטים נספחים אֶל ההמון ושׁני הצעירים עולים על הדוכן. רק שׁומרים אחדים נשׁארים סביב לדוכן.


האדם

לֹא אֵדַע, אֶת לְבָבִי בַּמֶּה לְקַחְתֶּם כָּכָה;

אַךְ בְּעַצְמִי וּבְשָׁרִי אֶפְדְּכֶם מִמָּוֶת.


המרקיז

לֹא כֵן, דַּנְטוֹן, אִם חֵטְא וְאַשְׁמָה בָנוּ,

בַּמוֹלֶדֶת בָּגַדְתָּ, אִם תִּשָּׂא לָנוּ פָנִים;

וְאִם נְקִיִּים אֲנַחְנוּ—חַסְדֶּךָ לְמוֹתָר.


האדם

מִי וָמִי אַתָּה, כִּי אֶת דַּנְטוֹן כֹּה תְּדַבֵּר?


המרקיז

מַרְקִיז אָנֹכִי –


האדם

חַכֵּה! – וְלֹא יָדַעְתָּ,

כִּי אֵין עוֹד בְּתוֹכֵנוּ כִּי-אִם שֵׁם אֶחָד: “אֶזְרָח” –?


המרקיז

שָׁמֹעַ לֹא שָׁמַעְתִּי, אֲשֶׁר פְּקֻדָּה זֹאת

מֵאֵת מַלְכֵּנוּ יָצָאָה –


האדם

הֶרֶף-נָא, אֻמְלָל! –

הִסָּפַח אֶל צִבְאוֹתֵינוּ וְיִגְדַּל שְׁמֶךָ!


המרקיז

אֵין לִי רִשְׁיוֹן מֵאֵת מַלְכִּי וַאֲדוֹנִי,

לְהִסָּפֵחַ אֶל צְבָאוֹת לֹא-לוֹ.


האדם

אִם כָּכָה, מוֹת תָּמוּת.


המרקיז

וִיהִי בְמִשְׁפַּחְתֵּנוּ

גֶּבֶר עוֹד אֶחָד הַמֵת בְּעַד הַמֶּלֶךְ.


האדם

וּמַדּוּעַ כֹּה תַעֲרֶה אֶת נַפְשְׁךָ לָמוּת?—


המרקיז

וְהַתְדַמֶּה, כִּי רַק לָכֶם, בְּנֵי הֲמו­ֹן-הָעָם,

יָאֲתָה הַגְּדֻלָּה לָמוּת מוֹת-גִבּוֹרִים?


האדם

הִקְשֵׁיתָ עָרְפֶּךָ—נִרְאֶה, מִי יִגְבַּר;

אֲנִי, לַמְרוֹת רְצוֹנְךָ, אַצִּילְךָ הַפָּעַם,

וְהַדּוֹר הַבָּא אַחֲרֵינוּ, אֲשֶׁר לֹא יֵדַע קִנְאָה,

יוֹדֶה לִי עַל אֵלֶּה.—הוֹבִילוּהוּ, חַיָּלִים,

אֶל בֵּיתִי כְרָגַע; וּמִיֶּדְכֶם אֶדְרְשֶׁנּוּ.

חילים אחדים מוליכים את המרקיז משם.


חוה

חֲזַק וְהִתְחַזֵּק, אָחִי!


המרקיז

הֲיִי שָׁלוֹם, אֲחוֹתִי!

הולךְ.


חוה אל דנטון

גַּם לִי רֹאשׁ עַל עָרְפִּי, לֹא פָחוֹת מֵאֲשֶׁר לְרוֹלַן45.


האדם

אַל קָשוֹת תְּדַבֵּרְנָה שְׂפָתַיִם רַכּוֹת אֵלֶּה.


חוה

וּמַה לְמַעֲנֶה רַךְ עַל בָּמַת-הַמַּטְבֵּחַ?


האדם

הַבָּמָה הַזֹּאת הִיא עוֹלָמִי הַנּוֹרָא,

וְרַגְלַיִךְ הָעֲדִינוֹת לְמִקְדָּש הֱרִימוּהוּ

וּלְעֵדֶן אֱלֹהִים, הַמְחַיֶּה בִקְדֻשָּׁתוֹ –


חוה

גַּם כֹּהֲנֵי הַבָּמוֹת לָעֹג לֹא לָעֲגוּ

לְקָרְבָּנָם הַמּוּבָל בְּדַרְכּוֹ לַטָּבַח.


האדם

הַאֲמִינִי לִי; הַקָּרְבָּן אָנֹכִי הִנֵּנִי;

וְאִם בְּעֵין-קִנְאָה יַבִּיטוּ עָלַי מִסָּבִיב,

בַּחַיִּים וָמָוֶת אֲבִּיט אֲנִ‏י בִשְׁאָט;

וְעַל כִּסֵּא-מֶמְשַׁלְתִּי בְּלִי-חָדְוָה אֶחֱזֶה,

בְּחִירֵי-הָעָם אֵיךְ יִפְּלוּ אֶחָד אֶחָד,

וַאֲחַכֶּה לָרֶגַע, בּוֹ תוֹרִי יַגִּיעַ – –

וּבְמֶמְשֶלֶת דָּם זֹאת כֹּה גַלְמוּד אָנֹכִי,

בַּעֲלוֹת עַל לְבָבִי, הָאַהֲבָה מַה-נִּשְׂגָּבָה,

לִמְדִינִי, הוֹי אִשָּׁה, רַק לְיוֹם אֶחָד,

הוֹרִינִי זֹאת הַתּוֹרָה בַת-הַשָּׁמָיִם!

וּבְלֵב מְלֵא-אֹשֶׁר אַחֲרֵי-כֵן אָמוּתָה.


חוה

וּבְעוֹלַם-זְוָעָה זֶה חֲלוֹמוֹת-אַהֲבָה תֶהֱזֶה?

וּמוּסַר-כִּלְיוֹתֶיךָ לֹא יַדְרִיכְךָ מְנוּחָה?


האדם

מוּסַר-כְּלָיוֹת – זֶה עִנְיָן לְבֶן-הָמוֹן;

וַאֲשֶׁר נִשָּׂא עַל כַּנְפֵי הַגְּזֵרָה הַכַּבִּירָה

נִבְצַר מִמֶּנּוּ לְפַשְׁפֵּשׁ בְּמַעֲשָׂיו.

הַאִם רָאִית סַעַר, אֲשֶׁר יָנִיחַ מִזַּעְפּוֹ

לְשׁוֹשַׁנָּה הַנָּעָה עַל דַּרְכּוֹ בִרְתֵת?

וּמִי זֶה יָעֵז לַחֲרוֹץ מִשְׁפַּט אִישׁ-בֵּינַיִם,

הַקָּם לְתוּשִׁיָּה עַל גּוֹי וְעַל אָדָם יָחַד?

מִי יִרְאֶה חוּט-הַמֶּתֶג עַל בִּימַת-הַחַיִּים,

הַמּוֹבִיל אֲנָשִׁים כִּבְרוּטוּס וְקַטִּילִינָה46 –?

אוֹ אוּלַי יְדַמּוּ, אֲשֶׁר לוֹ שֵׁם בַּגִבּוֹרִים

כְּבָר חָדַל מִהְיוֹת יְלִיד בָּשָׂר וָדָם

וִיְהִי לְבֶן-רוּחַ הַמַּמְרִיא שְׁחָקִים,

אֲשֶׁר נִכְאֵי הַחַיִּים עָדָיו לֹא יַגִּיעוּ

וְדַאֲגוֹת בֶּן-תְּמוּתָה כֻּלָּנָה לֹא-לוֹ –?

הָהּ, אַל תַּאֲמִינִי, גַּם עַל כִּסֵּא מוֹשֵׁל

לֹא יְשַׁנֶּה הַלֵּב טַעֲמוֹ, וְצֵיזַר אִם אָהַב –

אֲהוּבַת-נַפְשׁוֹ אוּלַי רַק יְדָעַתְהוּ

כְּעֶלֶם נֶחְמָד וְהַאֲמֵן לֹא הֶאֱמִינָה,

אֲשֶׁר צִירֵי הָאֲדָמָה לִדְבָרוֹ יִתְמוֹטָטוּ.

וְאִם כֵּן הוּא, מַדוּע לֹא תֶאֱהָבִינִי גַם-אָתְּ?

הֲלֹא אִשָּׁה אַתְּ וַאֲנִי הִנְנִי גֶבֶר –

אוֹמְרִים, כִּי אֲהַבַת הַלֵּב וְשִׂנְאָתוֹ

הֵד קִרְבַת-נֶפֶשׁ מִלֵּדָה הִנֶּהָ:

וְאָנֹכִי אַרְגִּישָׁה, כִּי קְרוֹבֵי-נֶפֶש נָחְנוּ –

וְקוֹל זֶה מִקִּרְבִּי הֲלֹא תִשְׁמָעִי –


חוה

וְאִם אֶשְׁמַע, מַה-בֶּצַע? – אֱלֹהִים אֲחֵרִים הֵמָּה

הַיּוֹשְׁבִים בִּלְבָבְךָ, וַאֲחֵרִים בִּלְבָבִי;

וְכָכָה אִישׁ אֶת-אָחִיו לֹא נָבִין לְעוֹלָם.


האדם

אִם כָּכָה, הַזְנִיחִי-נָא אֶת אֱלֹהַיִךְ,

לָמָּה-זה תְקַטְּרי לֵאלֹהִים שׁוֹמֵמִים אֵלֶּה?

הֲלֹא אִשָּׁה אַתְּ, וְלָהּ רַק בָּמָה אַחַת

אֲשֶׁר לֹא תִשְׁלַט זִקְנָה בָהּ – הוּא הַלֵּב.


חוה

גַּם מִזְבֵּחַ שָׁמֵם – קְדוֹשֵׁי-נֶצַח לוֹ.

הַאֲמִינָה-נָא, דַּנְטוֹן: יָפֶה הוּא וְנַעֲלֶה

לִשְׁמֹר בִּקְדֻשָּׁה חָרְבוֹת מִקְדַּשׁ-עוֹלָם

מֵהָרִיעַ בִּתְשׁוּאוֹת לְמֶמְשֶׁלֶת הֶחָדָשׁ;

וּלְאֵלֶָּה, דַּנְטוֹן, נוֹצְרָה בַת-הָאָדָם.


האדם

לֹא רָאַתְנִי עוֹד עַיִן בְּהִמּוֹג לְבָבִי;

וְלוּ רָאֹה רָאָה אוֹיֵב אוֹ עָמִית,

אֲשֶׁר אִישׁ כָּזֶה, שֵׁבֶט אַף-הַגּוֹרָל,

הַנּוֹצָר כַּסַּעַר לְטַהֵר פְּנֵי תֵבֵל,

עַל בָּמַת-הַמַּטְבֵּחַ כֹּה יִשְׁגֶּה בְאַהֲבָה

וּבְדִמְעַת-עַיִן אַחֲרֵי עַלְמָה יֵלֵךְ שׁוֹלָל: –

אֶת מַפֶּלֶת דַּנְטוֹן אָז נִבָּא אֶל-נָכוֹן

וּבִצְחוֹק עַל שְׂפָתָיו לָעַג לוֹ לְעֵין-כֹּל. –

וּבְכָל-זֹאת, אַחֲלַי, תְּנִי-נָא לִי אוֹת-תִּקְוָה – –


חוה

שָׁם – מֵעֵבֶר לַקֶּבֶר – רוּחֲךָ כִּי יָנוּחַ

וִינַעֵר מֵעָלָיו אֶת עֲפָרוֹ רְוֵה-הַדָּם:

שָׁם אוּלַי – –


האדם

הַרְפִּי-נָא! אַל תְּדַבֵּרִי!

הֵן הַאֲמֵן לֹא אַאֲמִין בֶּאֱמוּנוֹת כָּאֵלֶּה

וְעִם גְזֵרַת הַנֵּצַח בְּאֵין-תִּקְוָה אֵאָבֵק – –

ההמון שב בכלי-זין מלֻכלכים בדם ובגֻלגלות שפוּדות על חניתותיהם.

אחדים מהם עולים על הדוכן.


ההמון

חָרַצְנוּ אֶת מִשְׁפָּטָם! – עַם יָהִיר וָגֵא –


אחד הסנקילוטים

מושיט טבעת זהב לדנטון

הֵא זֹאת הַטַּבַּעַת עַל מִזְבַּח הַמּוֹלֶדֶת,

לְשַׁחֲדֵנִי בָה אָמַר אַחַד הַנְּבָלִים,

עֵת חַרְבִּי הֵנַפְתִּי עַל עָרְפּוֹ הַשָּׁמֵן:

לְשׁוֹדְדֵי-צָהְרַיִם יַחְשְׁבוּ אוֹתָנוּ.

אל חוה

וְאַתְּ עוֹדֵךְ בַּחַיִּים? – לְכִי גַם-אַתְּ אַחֲרֵיהֶם –

דוקר בה אֶת חרבּו, היא נופלת מתה.


האדם מכסה את פניו

קֵץ לַכֹּל! – אוֹיָה! – מִי יוּכַל לָךְ, הַגּוֹרָל!


ההמון

וְעַתָּה – אֶל הקּוֹנְוֶנְט – הוֹבִילֵנוּ-נָא אֶזְרָח!

הֲפָקֹד פָּקַדְתָּ אֶת שְׁמוֹת כָּל הַבּוֹגְדִים?

העם עוזב את הדוכן. מבין ההמון הגועש יוצאת חוה בתור בת דַּלת-העם מלאת-זוָעה; בידה האחת חרב ובשנית גֻלגלת נוטפת דם. היא קרבה לדנטון.


חוה

הֵא לְךָ, דַּנְטוֹן, רֹאשׁ אַחַד הַבּוֹגְדִים!

לְהָרְגְךָ אָמַר – וָאַשְׁכִּים לְהָרְגוֹ! –


האדם

אִם לֹא נוֹכַחַתְּ, כִּי רֹאשִי יָקָר לַמּוֹלֶדֶת

מִגֻּלְגָלְתּוֹ הוּא – לֹא יָפֶה עָשִׂית.


חוה

יָפֶה עָשִׂיתִי, דַּנְטוֹן, וְאָבֹא עַל שְׂכָרִי:

בֹּא אֵלַי הַלַּיְלָה, אִיש מוּרָם מֵעָם!


האדם

מָה רֶגֶש-חֵן יוּכַל יְקַנֵּן בְּלֵב כָּזֶה

וּמָה רוּח נַעֲלֶה בְּנֶפֶש זֹאת הַנְּמֵרָה?


חוה

אָמְנָם כִּי גַם-אַתָּה, אֶזְרָח, בָּאֲצִילִים

וְדַם רוֹזְנִים עֲדִינִים נוֹזֵל בְּעוֹרְקֶיךָ.

אוֹ אוּלַי בְקַדַּחַת תְּדַבֵּר תַּעְתּוּעִים?

הֵן גֶּבֶר הִנְּךָ, וַאֲנִי – הֲלֹא אִשָּׁה!

וְשִׁמְעֲךָ הָרָם יִמְשְכֵנִי אַחֲרֶיךָ –



האדם מביט בה בעין בוחנת; לעצמו

סְמַרְמֹרֶת תֹּאחֲזֵנִי; לֹא אוּכל הַבֵּט בָּה.

קֶסֶם נוֹרָא זֶה אֶת עֵינַי יְנַקֵּר –

מַה-מּוּזָר הַדִּמְיוֹן? – – אֲשֶׁר רָאָה בְעֵינָיו

אֶת בְּנֵי הָאֱלֹהִים וְאַחַר אֶת מַפַּלְתָּם

אֶל אֶרֶץ-גְּזֵרָה – רַק הוּא כָזֹאת רָאָה!

הֵם הֵם הַקַּוִּים, מִבְנֵה-גֵוָהּ, מִדְבָּרָהּ,

כֻּלָּהּ, כֻּלָּהּ הִיא, וְרַק שֶׁמֶץ דַּק כַּשַּׂעֲרָה,

אֲשֶׁר נִבְצַר מִלְבַטְּאוֹ, חָסֵר מֵעַצְמוּתָהּ

וְעִם חֶסְרוֹן שֶׁמֶץ זֶה מָה אַחֶרֶת הִיא!

אוֹתָהּ – יִפְעַת-קָדְשָׁהּ חָסְמָה אֵלֶיה דַרְכִּי,

וְזֹאת – רֵיחַ-תֹּפֶת יְגָרְשֵׁנִי מֵאַחֲרֶיהָ.


חוה

מַה-זֶה תְּלַחֵשׁ?


האדם

מָצָאתִי בְחֶשְׁבּוֹנִי,

כִּי מְעַט הוּא מִסְפַּר כָּל לֵילוֹתַי בַּחַיִּים

מִמִּסְפַּר הַבּוֹגְדִים בַּמּוֹלֶדֶת הַזֹּאת –


ההמון

אֶל הקוֹנְוֶנְט! – נְקֹב אֶת שְׁמוֹת הַבּוֹגְדִים!

בינתיים בא רוֹבֶּסְפְּיֶר47 סֶן-זִ’סְט47 ועוד אחדים מחברי הקוֹנוֶנט, ובלוית המון רב עולים על הדוכן השׁני, שׁהעמידו להם אנשׁיהם בִּן-רגע.


סן זי’סט

אֵיכָכָה זה יִנְקֹּב בִּשְׁמָם – וְהוּא בְרֹאשָׁם?!

ההמון רועשׁ.


האדם

לְהַאֲשִׁימֵנִי נוֹעַזְתָּ? – וְעוֹד לֹא יָדַעְתָּ

אֶת כֹּחִי מֶה עָז?


סֶן ז’יסט

נָשְׁתָה גְבוּרָתְךָ

הַמְיֻסֶּדֶת עַל הָעָם, יַעַן נִפְקְחוּ עֵינָיו

וְאֶת מִשְׁפַּט הקוֹנְוֶנְט יְקַדֵּשׁ בִּתְבוּנָתוֹ!


האדם

אֵין לִי שׁוֹפֵט אַחֵר, זוּלָתִי הָעָם,

וְהָעָם, יָדַעְתִּי, כִּי נֶאֱמָן הוּא לִי.

ההמון שׁוב רועשׁ.


סֶן ז’יסט

כָּל הַנֶּאֱמָן לָךְ – בְּעוֹכְרֵי הַמּוֹלֶדֶת הוּא;

וְהָעָם הַנִּשְׂגָּב, הַקָּם עָלֶיךָ לְשׁוֹפֵט,

יִשְׁמַע-נָא אַשְׁמָתִי הַמְשֻׁלֶּשֶׁת הַזֹּאת.

מַעַל מָעַלְתָּ בְִּנִכְסֵי הַמֶּמְשָׁלָה,

לַאֲצִילֵי הָאָרֶץ בַּסֵּתֶר תִּשָׂא פָנִים

וּבְמֶמְשֶׁלֶת-עָרִיצִים תִּתְנַשֵּׂא עַל הָעָם!

האדם

הִשָּׁמֵר-לְךָ, סֶן זִ’יסְט, פֶּן יַשִּׂיגְךָ זַעֲמִי!

אַשְׁמָתְךָ אַשְׁמַת-שָׁוְא! –


רֹבֶּסְפְּיֶר

מַה-תִּתְּנוּ לוֹ לְדַבֵּר?

וַהֲלֹא תֵדְעוּ, אֶזְרָחִים, לְשׁוֹנוֹ מֶה חָלָקָה!

אִסְרוּהוּ בִנְחֻשְׁתַּיִם, בְּשֵׁם חֵרוּתֵנוּ!


ההמון

אַל נִשְׁמַע לוֹ! – תִּפְשׂוּהוּ! – מוֹת יָמוּת מִיָּד!

אוסרים את דנטון בכבלים.


האדם

אִם כֹּה, אַל תִּשְׁמָעוּנִי; וְגַם אֲנִי לֹא אֶשְׁמַע

אַשְׁמָתָם הַמְנֻוֶּלֶת – וְאַתָּה, רֹבֶּסְפְּיֶר,

אַל תֹּאמַר: גְּבַרְתִּיךָ בַּאֲרֶשֶׁת-שְׂפָתָיִם,

וְגַם בְּחֹזֶק-יָדְךָ רַק קַדֵּם קִדַּמְתַּנִי

וְזֹאת כָּל-גְּבוּרָתֶךָ; אַךְ אַל תִּתְיַמֵּר בָּה:

בִּרְצוֹנִי-אֲנִי אֶשְׁבֹּר אֶת חַרְבִּי. דַּיֵּנִי!

וְאוּלָם בִּקְהַל-עָם פֹּה, לְעֵין-כֹּל אֲצַוֶּךָּ:

כַּעֲבֹר יָמִים מִסְפָּר אַל תְּאַחֵר מִבֹּא אַחֲרָי –

הַתַּלְיָן! חֲזַק וֶהֱיֵה חָרוּץ בְּמִפְעָלֶךָ,

הַנּוֹפֵל לְרַגְלֶיךָ – גִבֹּוֹר הוּא, עֲנָק! –

הוא מטה את ראשׁו תחת הגיליוטינה.



 

מחזה עשׂירי

ברגע שׁהאדם כופף את ראשׁו תחת הגילוטינה, כל המחזה מתחלף פתאֹם לתמונת המחזה השׁמיני. שׁעת עלות השׁחר. האדם, שׁוב בתור קֶפְּלֶר, יושׁב נשׁען על שׁלחן-עבודתו. לוציפר, בתור עוזרו, עומד על-ידו וטופח לו על שכמו.

לוציפר

הַפַּעַם לֹא הָיִיתָ לְעֶגְלָה עֲרוּפָה.

האדם מתנער מתרדמה

הָהּ, אֵיפֹה אָנֹכִי? וַחֲלוֹמִי אַיֵּהוּ?

לוציפר

יַחַד עִם שִׁכְרוֹנְךָ חָלַף הָלַךְ לוֹ.

האדם

וּבְדוֹר-רָקָב זֶה הֲרַק הַשִּׁכָּרוֹן הוּא

הָעוֹשֶּׂה נִפְלָאוֹת בְּלֵב בָּלֶה וָמָט? –

מַה-נִּפְלָא הַחִזָּיוֹן, בְּעֵין-רוּחִי חָזִיתִי!

רַק עִוֵּר-הָעֵינַיִם לֹא יֶחֱזֶה פְנֵי-אֵל בּוֹ

וְלוֹ גַם נַחֲלֵי-דָם בְּמַשָּׂאוֹן יְכַסּוּהוּ

גַם חֶלְאַת דּוֹר חֶזְיוֹנִי וְגַם יָפְיוֹ נִפְלָאִים;

נִפְלָאִים וְכַבִּירִים הֵם שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד,

יַעַן חוֹתָם הַכֹּחַ עֲלֵיהֶם יִתְנוֹסֵס! –

הָהּ, לָמָה הֲקִיצוֹתִי? הַלְמַעַן הַבְּיט מִסָּבִיב

וְהָבִין בְּיֶתֶר-שְׂאֵת מִשְׁפַּחַת הַנַּנָּסִים,

פְּשָׁעֶיהָ הַנֶּאֱלָחִים הַלּוּטִים בַּת-צְחוֹק חֵן

וּמוּסַר-כְּזָבֶיהָ הָרָן בִּמְרוֹמֵי-קָרֶת?

לוציפר

רוּחַ-תּוּגָה זאֹת יְדוּעָה הִיא לְמַדַּי,

לִפְנוֹת-בֹּקֶר בָּאָה, אַחֲרֶי הַשִּׁכָּרוֹן.

חוה יוצאת מן הסֻכָּה, אל האציל

הָלְאָה מִזֶּה! – הָלְאָה! – עַתָּה יְדַעְתִּיךָ,

לְהַסִּיתֵנִי תאֹמַר לִרְצֹחַ אֶת בַּעֲלִי!

וַאֲשֶׁר לְמַשָּׂא-נֶפֶשׁ לִלְבָבְךָ הֶעֱלִיתַנִי,

לְמֻכְשֶׁרֶת תִּתְּנֵנִי לִנְבָלָה שֶׁכָּזאֹת! –

האציל

אַל-נָא, אֲהוּבָתִי, בְּשֵׁם אֵל, הָחֲרִישִׁי,

פֶּן יִרְאוּ אוֹתָנוּ וְקָמָה שַׁעֲרוּרִיָּה!

האדם לעצמו

וְהַנָּשִׁים הַשְּׁתַּיִם – הֲגַם הֵן רַק חֲלוֹם?

אַךְ – הֲלֹא אַחַת הִנֶּהָ וְרַק פָּנֶיהָ שְׁנַיִם,

הַמִּתְחַלְפִים עִם גּוֹרָלִי כְּקֶצֶף עַל-פְּנֵי יָם,

פַּעַם זִיו-אוֹר נוֹצֵץ וּפַעַם חֶשְׁכַת-תְּהוֹם – –

חוה

אִם-כֵּן אֵפוֹא לֹא תִירָא כּי-אִם הַשַּׁעֲרוּרִיָּה?

כִּי מַה-זֶּה יַמְרִיצְךָ לְיִרְאָה אֶת הַחֶלְאָה

אַתָּה אָצִיל רָם, הַטָּהוֹר מִכָּל דֹּפִי!

בְּכַחַשׁ וּבְלַעַג תְּסוֹבְבוּ הָאִשָּׁה,

עַד אֲשֶׁר תִּפְרֹק אֶת עֲדִי קְדֻשָּׁתָהּ

כְּכְלִי אֵין-חֵפֶץ בּוֹ – וְאַחַר תְּבַזּוּהָ

וּבִשְּאָט לֵב וָנֶפֶשׁ תַּבִּיטוּ עָלֶיהָ

בִּהְיוֹתָהּ לְקָרְבָּן לְתַאֲוַתְכֶם הַמְגֹאָלָה.

הָלְאָה מִזֶּה, הָלְאָה! סוּרָה מִפָּנָי!

האציל

גַּם זֹה הִיא הַפְרָזָה. בְּעַיִן כֹּה רָמָה

אִם הַבֵּט נַבִּיטָה בְדִבְרֵי-הֶבֶל אֵלֶּה;

הֵן לְלֶעֶג נִהְיֶה – – גַּם אַחֲרֵי כָל-זֶה

נוּכַל נִתְרָאֶה בְּרֵעוּת וַאֲהָבִים

וּמִבְּלִי אֲשֶׁר יִוָּדַע לַאֲחֵרִים מְאוּמָה –

הֲיִי שָׁלוֹם, גְּבִרְתִּי! –

הולךְ.

חוה

נָבָל וּבְלִיַּעַל: –

הִנֵּה כֵן נִשְׁאַרְתִּי בְּפִשְׁעִי וְדִמְעָתִי.

הולכת.

האדם

אִם-כֵּן רַק חֲלוֹם הוּא וְקֵץ לַכֹּל,

אַךְ לֹא. לֹא לַכֹּל. אַדִּיר הוּא הָרוּחַ

מִן הַחֹמֶר הַנִּבְזֶה: זֶה יוּכַל יִכָּבֵשׁ

וְיִכָּנַע לַתֹּקֶף – וְזֶה חַי לְעוֹלָם.

וַאֲנִי חָזֹה אֶחֱזֶה, אֵיךְ יִשְׂגֶּה רַעְיוֹנִי

וּלְאַט לְאַט יִצָּרֵף וְיִטָּהֵר בְּאֵין-מַעֲצוֹר,

עַד אֲשֶׁר יְמַלֵּא אֶת-כָּל-הַיְקוּם.

לוציפר

הַזְּמַן חוֹלֵף, אֲדוֹנִי, שְׁעַת-הַלִּמּוּד בָּאָה,

וּכְבָר תַּלְמִידֶיךָ מְחַכִּים בְּצִמָּאוֹן

לִשְׁאֹב מִמַּעְיַן חָכְמָתְךָ הַטְהוֹרָה.

הוא מצלצל בפעמון שׁעל מגדל-הצופים.

האדם

הוֹי, אַל-נָא תִלְעַג לִי וּלְחָכְמָתִי הַפָּעַם!

פָּנַי יַאְדִּימוּ לִתְהִלּוֹת שֶׁכָּאֵלֶּה.

לוציפר

וְהַאִם לֹא תוֹרֶה דֵעָה לִצְעִירִים לְמֵאוֹת?

האדם

לֹא דֵעָה אוֹרֵם, כִי-אִם דֶּרֶךְ נְכוֹחָה,

וַאֲפַלֵּס לָהֶם נָתִיב בִּסְבַךְ מֻשָּׂגִים זָרִים

וּבְאֵין עֵצָה וְתוּשִׁיָּה לִפְעֻלּוֹת בַּחַיִּים.

הַתָּמִים יַטֶּה אָזְנוֹ וִידַמֶּה בְתֻמּוֹ:

פִּלְאִי-עַד וּנְצוּרוֹת יִגָּלוּ לְפָנָיו,

וְאָמְנָם כָּל-זֶה רַק תַּעְתּוּעֵי הַשֵּׂכֶל,

לְכַסּוֹת בָּהֵמָּה מַעֲרֻמֵּי הַלֵּב –

תלמיד אחד בא בחפּזון ועולה על המעקה.

התלמיד

קְרָאתַנִי, אֲדוֹנִי, בְּחַסְדְּךָ הַגָּדוֹל.

וַתַּבְטִיחֵנִי לְהוֹרוֹת נַפְשִׁי תְבוּנָה

וּלְמָשְׁכֵנִי חֶסֶד עַל כָּל-תַּלְמִידֶיךָ

בְּפָתְחֲךָ לְפָנַי אוֹצָרְךָ הַכָּמוּס –

האדם

אֱמֶת; בִּשְׁגוֹתְךָ בְּאַהֲבַת הַחָכְמָה,

לְךָ יֶתֶר שְֹאֵת עַל כָּל-רֵעֶיךָ.

התלמיד

הִנְנִי לְמִצְוָתֶךָ. נַפְשִׁי בִי תְלַהֵט

לַחְדֹּר בְּמִסְתְּרֵי הַטֶּבַע הָרָם,

לְהַשִּׂיג כָּל-מֻשָּׂג וּלְהִתְעַדֵּן בַּכֹּל;

לִמְשֹׁל בְּרוּחִי הַמִּתְרוֹמֵם אֶל-עָל

בְּעוֹלַם הַחֹמֶר וְהָרוּחַ גַּם-יָחַד –

האדם

הִקְשֵּיתָ לִשְׁאֹל. אֲשֶׁר עָפָר וָאֵפֶר

יֶחֱזֶה בְעֵין-בָּשָׂר אֶת מִסְתְּרֵי הַיְקוּם?

גַּם דַּעַת,גַּם עֹנֶג, גַּם שִׁלְטוֹן תְּבַקֵּשׁ.

לוּ יֵשׁ בְּכֹחֲךָ לָשֵׂאת כָּל-אֵלֶּה

מִבְּלִי הִתְבַּלֵּעַ – וְהָיִיתָ כֵּאלֹהִים.

בַּקֶּשׁ-נָא מְעַט, אָז אוּלַי תַּשִׂיגָה.

התלמיד

הַמְּעַט מִכָּל הַסּוֹדוֹת גַּל-נָא לִי, אֲדוֹנִי,

רַק אֶפֶס קָצֵהוּ וְיִרְוַח לִי מְעָט,

יַעַן אַרְגִּישָׁה, כִּי סָתוּם לִי הַכֹּל.

האדם

וִיהִי כֵן. הֲלֹא אֶרְאֶה, חֶפְצְךָ כִּי-עָז:

הֵיכַל הַיְצִירָה לְפָנֶיךָ אֶפְתָּחָה,

רְאֵה-נָא בַעֲלִיל כָּמוֹנִי הַפָּעַם – –

אַךְ הַבֵּט-נָא מִסָּבִיב, בַּל יַקְשִׁיב לָנוּ זָר,

יַעַן נוֹרָאָה הִיא הָאֱמֶת הַזֹּאת,

לוּ יָצְאָה כְהַיּוֹם בְּקֶרֶב הָעָם.

עוֹד יָבֹא הַזְּמָן – מִי יִתֵּן וַאֲשׁוּרֵנּוּ! –

וּבְשַׁעַר בַּת-רַבִּים תָּרֹן לְעֵין כֹּל;

אַךְ הָעָם לֹא יִהְיֶה אָז צָעִיר לְיָמִים –

וְעַתָּה הִשָּׁבְעָה לִי, פֶּן גַּלֵּה תְגַלֶּה

אֵת אֲשֶׁר אַשְׁמִיעֶךָ – וְעַתָּה שְׁמָע –

התלמיד

לְבָבִי בִי יֶחֱרַד מִתְּשׁוּקָה וּמִפָּחַד –

האדם

מַה-זֹאת אָמַרְתָּ לִי, בְּנִי, לִפְנֵי רֶגַע?

התלמיד

אָמַרְתִּי: אַרְגִּישָׁה, כִּי סָתוּם לִי הַכֹּל –

האדם בזהירות

לֹא רַק לְךָ – גַּם-לִי – וּלְכָל בֶּן-תְּמוּתָה.

הַחֲקִירָה, בְּנִי, הִיא רַק זִמְרָה נְעִימָה

לְכָל אֲשֶׁר אֵין לָנוּ מֻשָּׂג בִּשְׁבִילוֹ.

וּבֵין כָּל הַחָכְמוֹת – הַתַּמָּה הִנֶּהָ,

יַעַן הִיא כְיֶלֶד תִּשְׁתַּעֲשֵׁעַ בְּעוֹלָמָהּ,

שֶׁבְּתְמָּהּ רְקָמַתּוּ מִגְּנוּזֵי חֶזְיוֹנֶיהָ.

לֹא כֵן אַחֲיוֹתֶיהָ, הַחָכְמוֹת הָאֲחֵרוֹת,

הַמַּתְווֹת תָּוֵי-חוֹל בְּכֹבֶד-ראֹשׁ-יְשִׁישִׁים

וְתֹאמַרְנָה: "קַו זֶה תְּהוֹם רַבָּה הִנֵּהוּ

וּמַעְגָּל זֶה – מִקְדָשׁ". וְעוֹד רֶגַע וְתַחְפֹּץ

לְמַלֵּא פִיךָ צְחוֹק עֲלֵי תַעֲתּוּעֶיהֶן

וּפִתְאֹם – וְאֵימָה תְבַעֶתְךָ לָדַעַת,

מַה-נוֹרָא הוּא הַמִּשְׂחָק הַמְּתַעְתֵּעַ הַזֶּה.

יַעַן בְּעוֹד כֻּלָּנוּ סוֹבְבִים בִּרְעָדָה

לִבְלִי גַעַת בְּמַעְגַּל קַוֵּי-תֹהוּ אֵלֶּה,

הִנֵּה פֹה וָשָׁם טְמוּנָה הִיא הָרֶשֶׁת,

הַלּוֹכֶדֶת אֶת הָעוֹבֵר עָלֶיהָ בֶעֱזוּז –

כָּכָה, הָהּ, תַּעֲמֹד עַל כָּל דְּרָכֵינוּ

מִפְלֶצֶת-הָאֱלִיל כְמִשְׁמֶרֶת הַקֹּדֶשׁ

לְהָגֵן עַל מֶמְשֶלֶת הַקֶּסֶם בְּכָל עֵת.

התלמיד

הָהּ, כֵּן. הֲבִינוֹתִי. וַהֲכֹה יִהְיֶה לָנֶצַח?

האדם

לֹא. יָבֹא יוֹם – וְיִשְׂחֲקוּ לָאֵלֶּה.

וּגְדוֹל דּוֹרֵנוּ זֶה, הַמְּכֻבָּד בְּעֵינֵינוּ

וְהַקַּנָּא לְתוֹרָתוֹ, הַנִּשָּׂא בְּפִי כֹל –

בְּנִי הַדּוֹר הַבָּא לִמְתַעְתֵּעַ יִתְּנוּהוּ.

אֵת מְקוֹמוֹ תִירַשׁ הַגְּדֻלָּה הַנְּכוֹנָה

וְהָאֱמֶת הַיְשָׁרָה, שֶׁלֹא תֵדַע עֱקַלְקַלּוֹת,

וְהִיא לֹא תְדַלֵּג עַל כָּל פַּחַת מְדֻמָּה

וּבְמֶרְחֲבֵי הַמִּישׁוֹר תְּפַלֵּס לָה שְׁבִיל.

וְתוֹרָה זוֹ הַסְּבוּכָה, אֲשֶׁר בְּנַפְתּוּלֶיהָ

דַּעְתֵּנוּ תִּטָּרֵף, אִם גַּם בָּהּ לֹא יֶהְגּוּ

יוֹמָם וָלָיְלָה – בְּרוּרָה תְהִי לַכֹּל.

התלמיד

וּבְכֵן זאֹת הִיא הַשָּׂפָה הַבְּרוּרָה, הַיְשָׁרָה.

בָּהּ דִּבְּרוּ הַחוֹזִים וִידַבְּרוּ לָעַד? –

וְאוּלָם, אִם הַכֹּל הוּא הֶבֶל וּרְעוּת-רוּחַ,

אֱמוּנָתִי בָאֳמָנוּת אַל-נָא תְבַלֵּעַ,

וְהִיא הֲלֹא עַל חֻקִּים אֵיתָנִים הָטְבָּעָה.

האדם

גַּם הָאֳמָנוּת לֹא תַגִּיעַ לִמְרוֹם-קִצָּהּ,

כִּי-אִם בְּהֵחָבְאָהּ בְּמִסְתָּרִים מֵעֵין כֹּל.

התלמיד

אִם כֵּן, הַאִם לֹא נַעֲבֹר אֶת גְּבוּלוֹת הַיֵּשׁ?

וַהֲלֹא הָאֲצִילוּת הִיא נֶפֶשׁ חַיָּה בַכֹּל.

האדם

אֱמֶת, הָאֲצִילוּת הִיא הָרוּחַ הַחַיָּה,

אֲשֶׁר מִשְּפָּט לָהּ אֶחָד כָּמוֹהָ כַּטֶּבַע,

וְהִיא הִיא הַמְּפִיחָה רוּחַ חַיִּים בַּחֹמֶר,

אֲשֶׁר בִּלְעָדֶיהָ כְּלִי לֹא-יִצְלַח הוּא.

וְאוּלָם אַל תְּדַמֶּה, אֲשֶׁר בְּהַאֲצִילְךָ

תְרַמֶּה אֶת הַטֶּבַע הַחַי וְהַנִּשְׂגָּב.

וְהַחֻקִּים הָאֵיתָנִים – הַנַּח לָהֶם, בְּנִי;

אֲשֶׁר אֱלֹהִים חַיִּים בְּקִרְבּוֹ פְנִימָה,

יִנַּבֵּא וִישׁוֹרֵר, אוֹ יְצַיֵּר וְיִפְסֹל;

בְּהִתְעַטֵּף עָלָיו רוּחוֹ, יִשְׁתַּפֵּךְ בִּבְכִי-חֵן,

אוֹ יַנְעִים זְמִירוֹת-גִּיל בְּשִׁכְרוֹן-עֲדָנָיו.

וְלוּ גָם חֲדָשׁוֹת יֶהְגֶּה – מַטְּרָתוֹ לֹא תְכַזֵב;

חֻקִּים חֲדָשִׁים יָקִים בַּהֲלָךְ-רוּחוֹ הַזַּךְ,

אַךְ לְדוֹר חֲסַר-לֵב לֹא כַנְפֵי נֶשֶׁר יִתֵּן

בְּמֻשָּׂגָיו הַמָּפְשָׁטִים – רַק אוּלַי אֲזִקִּים.

התלמיד

אַלְלַי לִי, אֲדוֹנִי; – הֲבִינֵנִי-נָא דֵעָה:

אֲשֶׁר יָמַי וְלֵילוֹתַי הִקְרַבְתִּי לַתְּבוּנָה

הֲגוֹרַל פֶּתִי יְהִי גוֹרָלִי עָתָּה?

הַאִם אָבְדָה תִקְוָתִי וְכָל עֲמָלִי לַתֹּהוּ?

האדם

לֹא, לֹא אָבְדָה, בְּנִי; הִיא אֲשֶׁר תּוֹרֶךָ

לְהַבִּיט בִּשְׁאָט-נֶפֶשׁ עַל אוֹרָהּ הַמַּתְעֶה.

אֲשֶׁר לֹא רָאָה שׁוֹאָה פָנִים אֶל פָּנִים

וְיִסּוֹג לְאָחוֹר – חֲסַר-אוֹנִים הוּא, מוּג-לֵב.

וְהָאַמִּיץ, אִם גַּם יָסוּר מֵאַחֲרֵי הַמִּתְנַקֵּשׁ,

בְּאֹמֶץ-לֵב יָסוּר וְעֶמְדָּתוֹ חֲזָקָה.

וְלָכֵן, קַח-נָא, בְּנִי, אֶת-הֲמוֹן כָּל-הַסְּפָרִים

הַגְּוִילִים הַמְּכֻרְכָּמִים,אֲשֶׁר עֹבֶשׁ כְּסוּתָם,

וְהַעֲלֵם עַל הַמּוֹקֵד! – הֵם הֵם אֲשֶׁר גָּזְלוּ

הַיְכֹלֶת מֵאִתָּנוּ לַהֲלֹךְ עַל רַגְלֵינוּ

וַיִּמְנְעוּ מֹחֵנוּ מֵהַרְגִּישׁ וּמֵחֲשׁוֹב.

הֵם הֵם הַנּוֹטְעִים עֲוֹן כָּל-הַתְּקוּפוֹת

לְנֶטַע מִשְׁפָּט קָדוּם בִּלְבַב הַדּוֹר הַבָּא.

עַל הַמּוֹקֵד כֻּלָם – וּקְרָא לְנַפְשְׁךָ דְּרוֹר!

כִּי לָמָה זֶה תִּלְמַד אֶת חֻקֵּי הַשִּׁירָה

וִיפִי חֹרֶשׁ מֵצֵל, וּבֵין כֹּה וָכֹה

בֵּין קִירוֹת מְעֻפָּשִׁים יָגוּזוּ כָל חַיֶּיךָ.

הֲכָכָה לְךָ אָרְכוּ יָמֶיךָ הַפַּעַם,

כִּי תְבַלֶּה אוֹתָם בְּעִיּוּנֵי שָׁוְא וָהֶבֶל? –

יַחַד אִתְּךָ נַעֲזֹב אֶת כָּתְלֵי בֵית-הַסֵּפֶר,

אַתָּה – נְעוּרֶיךָ הָרַעֲנָנִּים יוֹלִיכוּךָ

לְאוֹר יִקְרוֹת הַשֶּמֶשׁ וּלְשִׁירַת גִּיל-נְצָחִים;

וַאֲנִי – הוֹבִילֵנִי-נָא אַתָּה, רוּחַ-שֶׂפֶק,

אֶל הָאָרֶץ הַחֲדָשָׁה, הַהוֹלֶכֶת קָדִימָה

בַּהֲבִינָהּ רַעְיוֹנוֹת מְחוֹקְקָהּ הָרָם

וּבְקָרְאָהּ לִדְרוֹר-עוֹלָם כָּל מַחֲשָׁבָה כְמוּסָה

לְשַׂגְשֵׂג עַל הֶחֳרָבוֹת הָאֲרוּרוֹת לָעַד – –


 

מחזה אחד-עשׂר

לונדון. שׁוק מלא המון-עם וערב-רב הומה בין הטוֹאֶר48 א) והטמזה. האדם, בתור גבר בא-בימים, עוֹמד עם לוציפר על אחד ממגדלי הטואֶר. לפנות-ערב.

מקהלה זמרתה חודרת מבין שאון ההמון, בלויַת מנגינה דקה.

גַּלֵּי הַחַיִּים בִּשְׁאוֹן-עַד יֶחֱמָרוּ;

כָּל גַּל וָגַל תֵּבֵל כַּבִּירָה וְרָמָה;

מַה-יִּפֹּל רוּחֲךָ בְּהִשָּׁטֵף הָאֶחָד

וּבִשְׁטוֹף הַשֵּׁנִי אֶת פְּנֵי הָאֲדָמָה?

מַה-תִּפְחַד, מַה-תִּרְאֶה בֶהָמוֹן הָרוֹעֵשׁ

פֶּן יֹאבַד הַיָּחִיד, יִכָּחֵד מֵעָיִן,

וּמַה-לָּךְ, אִם כֹּחוֹ הָאַבִּיר יִתְפָּרֵץ

וְרִבֹּא רְבָבוֹת אָז יָשִׂים לְאָין?

פַּעַם תִּתְיָרֵא, פֶּן תָּמוּת הַשִּׁירָה,

פַּעַם לַחָכְמָה תְּקַנֵּא בְזָעַם:

בִּתְעָלַת מִשְׁטָרְךָ הַקְּצוּבָה, הַצָּרָה

אֵיךְ תֹּאמַר לִכְלֹא אֶת-הַגַּלִּים הַפָּעַם!

וְשָׁוְא כָּל-עֲמָלְךָ לִדְלוֹת לְךָ פְּנִינִים,

רַק מַיִם לְךָ יַעֲלוּ בְאַלְפֵי דְלָיֶיךָ,

הַיָּם זֶה הַגָֹדוֹל וּרְחַב-הַיָדַיִם

יִשְׂחַק לָךְ בִּשְׁאוֹנוֹ, יִתְהוֹלֵל עָלֶיךָ.

הַנַּח לוֹ וְיִרְעַשׁ – זאֹת תּוֹרַת הַחַיִּים,

כָּל-קֶצֶב יִתְהַוֶּה מֵאֵלָיו לְיָמִים

וּבְזאֹת הַמִּלְחָמָה בַּל יִשְׁלַט הַמָּוֶת –

וְאַתָּה רַק הַקְשֵׁב בְּאֹזֶן קַשָּׁבֶת

אֶת-שִׁירַת הַקּוֹסֶם הַמַּנְעִים עוֹלָמִים!

האדם

אַךְ זֶה הוּא, זֶה הוּא! זֶה מַשָּׂא-נַפְשִׁי!

נֵאוֹרוּ לִי כָל-שְׁבִילַי וּדְרָכַי הַתּוֹעִים:

לִי הֵם הַחַיִּים עִם קְרָבָם הֶחָפְשִׁי,

מַה-יָפָה שִׁירָתָם הָעוֹשָׂה נִפְלָאוֹת!

לוציפר

יָפָה הִיא – בִּמְרוֹמִים. כָּל-שִׁירַת בֵּית-תְּפִלָּה,

וְלוּ גַם נְהִי-תַמְרוּרִים, יָפָה מִמֶרְחָק.

כֹּה יִשְׁמַע גַּם אֵל אֶנְקַת כָּל-יְצוּרָיו

וִידַמֶּה, כִּי הַכֹּל עַל מְכוֹנוֹ בְשָׁלוֹם.

אַךְ לֹא כֵן הִיא שָׁם, תַּחְתֵּנוּ בַשָּׁפֶל,

בִּמְקוֹם גַּם הַלֵּב שָׁם אֶת-קוֹלוֹ יַשְׁמִיעַ.

האדם

הוֹי לַעַג מְרִי-שֶׂפֶק! – וְלֹא יָפֶה כָל-זֶה

מִכָּל חֶזְיוֹנוֹת-שָׁוְא, הֶלְאֵיתַנֵי בָם עַד-הֵנָּה?

נֶהֶרְסוּ הַחוֹמוֹת הַמַּצִּיבוֹת לָנוּ גְבוּל

וַיֵּעָלְמוּ הָרוּחוֹת הַמְאַיְּמִים עָלֵינוּ,

אֲשֶׁר מִידֵי הֶעָבַר הֹעֲלוּ לִקְדֻשָּׁה,

לְמִפְלֶצֶת אֲרוּרָה לַדּוֹרוֹת הַבָּאִים.

לְלִבּוֹת אַמִּיצִים מֶרְחַב-קְרָב פָּתוּחַ

וַעֲבָדִים לֹא עוֹד יִבְנוּ עָרֵי-מִסְכְּנוֹת לָעַד.

לוציפר

גַּם בְּמִצְרַיִם שָמֹעַ לֹא נִשְׁמְעָה

אֶנְקַת הָעֲבָדִים לִמְרוֹמִים כֹּה גְבֹהִים

וּבְלִי אֶנְקַת-מָוֶת – מַה-יָּפוּ מִפְעֲלֵיהֶם! –

אוֹ בְאַתּוּנָה – הַבֵֶט-נָא מִמֶּרְחַקִּים –

הַאִם לֹא בְיֹשֶׁר הֶעֱלָה הָעָם הַנִּשְֹגָּב

אֶת-מִבְחֲרֵי דוֹרוֹ וְגִבּוֹרָיו לְקָרְבָּן

עַל מִזְבַּח מוֹלַדְתּוֹ הַנְּתוּנָה בַצָּרָה?

כֵּן, אִם מִמָּרוֹם נַבִּיט – וְלֹא תְנַקֵּרְנָה עֵינֵינוּ

דִּמְעוֹת אַלְמָנוֹת – וְהַדּוֹמֶה לָאֵלֶּה.

האדם

הֶרֶף-נָא, הֶרֶף מִמֶּחְקָרְךָ הַמְּתַעְתֶּעַ!

לוציפר

וְלוּ יְהִי כִדְבָרְךָ: אֵין פֶּרֶץ וּצְוָחָה –

אַךְ הֲלֹא בִמְקוֹמָם מְנוּחַת-קֶבֶר שׂוֹרֶרֶת,

אֵי גְבֹהִים מוֹשְׁכֵי-לֵב, אֵי עֹמֶק הַר-פְּרָצִים?

וְאַיֵּה הַחַיִּים עִם שֶׁפַע צִבְעֵיהֶם?

לֹא תְהוֹמוֹת לְפָנֵינוּ עִם שְׁאוֹן מִלְחֲמוֹתָם,

כִּי-אִם בִּצַּת טִיט-יָוֵן עִם זוֹחֲלִים וּשְׁרָצִים.

האדם

רֶגֶשׁ מְנוּחָה שַׁאֲנַנָּה יִגְמְלֵנוּ עָתָּה.

לוציפר

גַּם-אַתָּה תַחֲרֹץ מִשְׁפָּט עַל זֶרֶם הַחַיִּים

הַסּוֹעֲרִים לְרַגְלֶיךָ, כַּאֲשֶׁר הַבֵּט יַבִּיט

סוֹפֵר-הַדּוֹרוֹת עַל שָׁנִים קַדְמוֹנִיּוֹת:

לֹא יִשְׁמַע קוֹל נְהִי תַמְרוּרֵי הֶעָבַר,

וַאֲשֶׁר יַחֲרֹת בְּעֵטוֹ – אַךְ שִׁירָתוֹ הִיא.

האדם

הֶאָח, כְּבָר נִכְמְרוּ גַם רַחֲמֵי הַשָּׂטָן!

אוֹ לִמְחוֹקֵק הָיָה – הֲלֹא דָבָר הוּא.

לוציפר מראה על הטוֹאֶר

לֹא יִפָּלֵא רֵעִי, בַּהֲמוֹן חַיִּים חֲדָשִׁים,

הַהוֹמִים בֵּין חֲלוֹמוֹת וְרוּחוֹת קַדְמוֹנִיּוֹת.

האדם

גַּם טַעֲנוֹת-שָׁוְא אֵלֶּה לְמוֹתָר הֵן לִי,

בְּלֵב בָּטוּחַ אֵרֵד בַּחַיִּים הַחֲדָשִׁים

וְלֹא אִירָא, פֶּן לַשָּוְא אְבַקֵּשׁ לִי תוּשִׁיָּה

וְשִׁירָה חֲדָשָׁה וְלֹא אֶמְצָא בְתוֹכָם.

אוּלַי לֹא בְרַעַשׁ וּבִקְרָבוֹת כַּבִּירִים

יוֹפִיעוּ לִי אֵלֶּה הַשְׁנַיִם הַפָּעַם,

כִּי בִדְמָמָה דַקָּה וּבִמְנוּחָה נְעִימָה;

וְכֹה בְּיֶתֶר-שְׂאֵת לִי בְרָכָה יַעְתִּירוּ.

לוציפר

וְגַם שָׁוְא לְךָ, אָמְנָם, לִירֹא אֶת-אֵלֶּה.

כָּל-עוֹד הַחֹמֶר הוּא חַי וְשַׁלִּיט

גַּם מֶמְשַׁלְתִּי אָנֹכִי נְכוֹנָה הִנֶּהָ,

לְהַכְחִיד בָּעֹז אֶת כָּל הַנִּלְחָם בִּי.

כָּל-עוֹד יִנְקֹף הַלֵּב וּמֹחַ אָדָם יַחֲשֹׁב

וְהַחֹק גְּבוּלוֹת יַצִּיב לַתַּאֲוָה הַבּוֹעֶרֶת –

גַּם שִׁירָה גַּם רַעְיוֹן עַל מִשְׁמַרְתָּם יִשְׁקֹדוּ

לַעֲרֹךְ קְרָב-עוֹלָם עַל שְׂדֵה-הַמַּחֲשָׁבָה.

אַךְ אֱמֹר, אֵי-זֹה צוּרָה נִלְבַּשׁ כְּרֶגַע

בְּרִדְתֵּנוּ הַפַּעַם לְתוֹךְ הֶהָמוֹן הָרוֹעֶשׁ?

בְּצוּרָתֵנוּ זֹאת הֵן לֹא נוּכַל נוֹפִיעַ,

בִּלְתִּי אִם פֹּה בֵּין חֲלוֹמוֹת שְׁנוֹת-קֶדֶם.

האדם

אַחַת הִיא. הֵן אָפְסוּ גְּבוּלוֹת בְּנֵי-הָאָדָם.

וְאִם חָפַצְנוּ לָדַעַת מַה-יִּרְחַשׁ לֵב-הָעָם,

שׂוּמָה הִיא עָלֵינוּ לָרֶדֶת לְתוֹךְ תְּהוֹמוֹ.

שניהם יורדים אל-תוךְ מגדל הטואֶר פנימה וכרגע יוצאים מתוךְ השער ובתור פועלים מתערבים בין ההמון.באמצע השׁוק חנות-צעצועים נמוכה ועליה קוף קשׁוּר בשׁרשׁרת ולבוּש מעיל-ארגמן. לפני החנות עומד החנוָני ומכריז.


החנוָני

אֵלַי בֹּאוּ, הֵנָּה, אֲדוֹנַי הַנִּכְבָּדִים!

עוֹד רֶגַע וְהוּחַל הַמִשְׂחָק מְלֵא-הַפֶּלֶא!

אַךְ זֶה חֶזְיוֹן-שַׁעֲשׁוּעִים נִפְלָא וָזָר:

לִרְאוֹת, אֵיךְ יְפַתֶּה הַנָּחָשׁ הַקַּדְמוֹנִי

אֶת חַוָּה אִמֵּנוּ הַסַּקְרָנִית הַהִיא,

אֲשֶׁר הֵמִיטָה שׁוֹאָה עַל אִישָׁהּ הַבָּעַר:

פֹּה תִרְאוּ, אֲדוֹנַי, קוֹף חָרוּץ וּמָהִיר,

אֵיכָכָה יְחַקֶּה אֶת בְּחִיר-הַיְּצוּרִים;

פֹּה תִרְאוּ דֹב שַׁכּוּל אֵיךְ יוֹצֵא בִמְחוֹלוֹת! –

אֵלַי בֹּאוּ, הֵנָּה, אֲדוֹנַי הָעַלִּיזִים –

ההמון מזדקר כלפּי החנות.

לוציפר

הֶאָח, הֶאָח, הָאָדָם, עָלֵינוּ פֹּה יְדֻבָּר!

מַה-נִּשְׂגָּב הַדָּבָר וְנֶחְמָד לָדַעַת,

כִּי אַחֲרֵי שְׁנוֹת אֲלָפִים וּמוֹעֲדִים אֵין-חֵקֶר

בְּפִי עוֹלְלִים מִתְהוֹלְלִים הִנְנוּ לִשְׂחוֹק!

האדם

נָסוּרָה נָא מִזֶּה – שְׂחוֹק חֲסַר-טַעַם! –

לוציפר

חֲסַר-טַעַם? הַבֵּט, אֵיךְ יַעַלְצוּ וְיִתְהוֹלֵלוּ,

נַעֲרֵי-חֶמֶד אֵלֶּה, אֲשֶׁר זֶה לִפְנֵי רֶגַע

בֵּין קִירוֹת בֵּית-הַסֵּפֶר נָמוּ בְשִׁמָּמוֹן.

וּמִי-זֶה יוּכַל יִשְׁפֹּט, אֶת-מִי הַצֶּדֶק:

הָרוֹאֶה חַיֵּי-עֵדֶן בַּעֲלוּמָיו הָרַעֲנַנִּים,

אוֹ הַטּוֹעֵם מִטַּעֲמָם בְּחֵךְ צָמוּק מִזֹּקֶן?

אוֹ אוּלַי תּוֹרַת שֶׁקְסְפִּיר לְךָ תִּנְעַם יֶתֶר

מֵאֲשֶׁר לְנַפְשָׁם-הֵם מִשְׁחָק זֶה נַעֲוֶה?


האדם

הֵן הַנַּעֲוֶה הוּא אֲשֶׁר שְֹאֵת בַּל-אוּכָלָה.

לוציפר

רוּחַ אֶרֶץ-יָוָן בְּךָ יֵבְךְּ עֲדֶנָּה.

וַאֲנִי, בֶּן הַמֲּלָךְ הֶחָדָשׁ הָרוֹמַנְטִיקָה

(אוֹ אָבִיהָ, אִם תִּרְצֶה, כִּי הֲלֹא בֵינֵינוּ,

בְּעוֹלָם הָרוּחוֹת, אַחַת הִיא כִמְעָט).

הַנַּעֲוֶה הוּא הַמְמַלֵּא לִבִּי עֲדָנִים:

פְּנֵי-הָאִישׁ הוּא מַסְוֵה-קוֹף,

אֲחַרֵי גָאוֹן – שֶׁבֶר, סוֹף,

זְהַב-אַשְׁפַּתּוֹת וְאַשְׁפּוֹת-מַעַל –

מוּסַר-הַשְׂכֵּל מִפִּי זוֹנָה

וְלִזְקוּנִים – אֲבִיּוֹנָה

וְשִׁירֵי-שֶׁבַח לִבְלִיַּעַל: –

כָּכָה יִוָּלֵד מֵחָדָשׁ הַגֶּבֶר

וְיִשְׁכַּח אֶת-מוֹתוֹ וְרִמַּת הַקֶּבֶר!

החנוני

מַה-זֶּה תַחֲסוֹם בַּעֲדִי? הָלְאָה, פּוֹחֵחַ!

רַק אֶחָד הוּא הַנֶּהֱנֶה פֹה חִנָּם אֵין-כָּסֶף:

קְשֵׁה-הַיּוֹם הַתָּלוּי בְצַמֶּרֶת רַעֲנַנָּה! –

האדם ולוציפר סרים הצדה, ילדה מוכרת-פרחים קרבה אליהם.

הילדה

סִגְלִיּוֹת קְטַנּוֹת! – הַמְבַשְּׂרוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת

לָאָבִיב הַנָּעִים! – קְחוּ-נָא, אֲדוֹנִים! –

סִגְלִיָּה קְטַנָּה – הִיא לֶחֶם לִיתוֹמִים

וְגַם עַל לֶב-רְעֵבִים הִיא עֲדִי-עֲדָיִים!

אם אחת קונה סגליות

הָבִי לִי אַחַת לְשִׂימָהּ בְּיַד יַלְדָּתִי הַמֵּתָה.


עלמה אחת גם-כן קונה

עֲדִי-תִפְאֶרֶת הִיא לְתַלְתַּלַּי הַשְּחוֹרִים.

הילדה

סִגְלִיּוֹת עֲדִינוֹת! – קְנוּ-נָא, אֲדוֹנִים! –

הולכת

מוכר-התכשׁיטים צועק מתוךְ חנוּתו אל הילדה

הָאֲרוּרוֹת הָאֵלֶּה אֵיךְ מִתְחָרוֹת בָּנוּ

וְנִבְצַר מֵאִתָּנוּ לְשַׁלְּחֵן לַעֲזָאזֵל! –

הֲיֵשׁ עֲדִי יָפֶה מֵאַבְנֵי-חֵן יְקָרוֹת

אֲשֶׁר הֶעֱלָן הַצּוֹלֵל מִמְּצוּלוֹת הַתְּהוֹם

וַיַּשְׁלֵךְ אֶת-נַפְשׁוֹ לְמַעֲנָן מִנֶּגֶד

וּבְמַלְתְּעוֹת תַּנִּינִים עָרַךְ מִלְחָמָה! –

שׁתי נערות מבנות הארץ באות.

נערה ראשׁונה

מַה-יָּפָה הַמַּרְכֹּלֶת! וּפְנִינִים כֹּה יְקָרוֹת! –

נערה שׁניה

מִי יִתֵּן לִי אִישׁ נָדִיב לִקְנוֹת לִי תְּשׁוּרָה! –

נערה ראשׁונה

בְּיָמֵינוּ אֵלֶּה לֹא יַעֲשׂוּ זֹאת הַגְּבָרִים

בִּלְתִּי אִם לְמַעַן מַחֲשַׁבְתָּם הַזָּרָה –

נערה שׁניה

וְגַם כָּכָה לֹא יַעְשׂוּ; אָבַד טַעֲמָם בָּם

בִּנְשִׁיקוֹת הַמְנָאֲפוֹת וּבְיֵין-הִלּוּלֵיהֶן.

נערה ראשׁונה

לָכֵן יִתְגָּאוּ וְלׁא יַבִּיטוּ עוֹד בָּנוּ.

נערה שׁניה

אוֹ – לָכֵן יֵבוֹשׁוּ וְלֹא יָעֵזּוּ עוֹד.

הן הולכות. תחת סֻכּת-צאלים מוזגים משׁקאות; סביב השׁלחן פועלים שׁותים ומתהוללים, חַיָּלים, אזרחים וערב-רב, מהם שׁותים ומהם הולכי-בטל.

המוזג

שִׂישׂוּ, אֲדוֹנַי! הָאֶתְמוֹל כְּבָר אָין

וּמָחָר – פֶּן יִסְגְּרוּ בַעֲדֵנוּ הַדֶּלֶת.

אֱלֹהִים הוּא הַזָּן לַכֹּל תַּחַת הַשָּׁמָיִם

וַהֲבֵל-הֲבָלִים אָמַר הַקֹּהֶלֶת! –

לוציפר

חֶקֶר-אֱלֹהַּ זֶה מָצָא חֵן בְּעֵינָי.

נֵשֶׁב-נָא בַצֵּל פֹּה שְׁנֵינוּ וְנִרְאֶה,

אֵיךְ מֵיטִיב הָעָם לְהִתְהוֹלֵל בְּזוֹל

בְּיֵינוֹת חֲמוּצִים וּבְזִמְרַת קוֹל-סִירִים.

פועל אחד על-יד השׁלחן

הַמְּכוֹנָה, אֲשַׁלֵּשׁ, הִיא מַעֲשֵׂה-יְדֵי-שָֹטָן,

לַחֲמֵנוּ הַקְּלוֹקֵל הִיא חוֹמֶסֶת מֵאִתָּנוּ.

פועל שני

וִיהִי כֵן! – רַק הַיַיִּן לֹא יָמוּשׁ מִפִּינוּ!

פועל אחד

וְהַשָּׂטָן הוּא הֶעָשִׁיר, הַמּוֹצֵץ דָּמֵנוּ.

יָבֹא-נָא הֵנָּה – וַאֲשַׁלְּחוֹ לַעֲזָאזֵל!

עוֹד לֹא נָגַפְנוּ בָם בַּנְּבָלִים לְמַדָּי!

פועל שלישׁי

וּמַה-בֶּצַע בְּמוֹתָם? עוֹד פֶּגֶר אֶחָד!

וְחָכְמַת הַמִּסְכֵּן בְּזוּיָה הִיא כְקֶדֶם –

פועל שׁני

הֶבֶל וּרְעוּת-רוּחַ! יָבֹא-נָא הֶעָשִׁיר

וְהוֹשַׁבְתִּיו לִימִינִי. נִרְאֶה, מִי מִשְּׁנֵינוּ

יוֹדֵעַ בְּיָד רָמָה לְהָרִיק אֶת הַכּוֹס! –

המוזג אל האדם

הִנְנִי, אֲדוֹנִי! – מַה-בַּקָּשָׁתֶךָ?

האדם

אֵין דָּבָר.

המוזג

אִם כֵּן, עֲשֵׂה כָנָף! סוּר חִישׁ מִזֶּה!

אוֹ אוּלַי תְּדַמֶּה, כִּי בִשְׁבִילְךָ אֲנִי עָמֵל?

אוֹ אִשְׁתִּי וּבָנַי עַל הָפְּתָחִים יַחֲזוֹרוּ?

האדם קם ממקומו

אֵיךְ נוֹעַזְתָּ לְדַבֵּר!

לוציפר

הַנַּח לוֹ לַנָּבָל!

האדם

נֵלֶךְ-נָא מִזֶּה; כִּי לָמָּה נַבִּיטָה,

אֵיךְ יִשְׁפַּל הָאָדָם וְהָיָה לְתוֹלָעַת?

לוציפר

לָלֶכֶת? מַדּוּעַ? וְזֶה חִשְׁקִי מִכְּבָר.

פֹּה נוּכַל נִתְהוֹלֵל וְנִשְׁתּוֹבֵב כְּחֶפְצֵנוּ.

שָׁאוֹן זֶה חוֹגֵג וּצְחוֹק בְּלִי-מְצָרִים,

אֵשׁ תַּאֲוַת אֵין-גְּבוּל, הַמְגָרָה דָמֵנוּ

וַעֲלֵי פָנִים חִוְרִים שׁוֹשַנִּים תַּפְרִיחַ –

הֲלֹא נִשְׂגָּב הוּא?

האדם

מְרֵרָתִי תִשָּׁפֵךְ –

בינתים באו אל בין המחוללים. שני קבצנים נִצים.

קבצן ראשׁון

מְקוֹמִי הוּא זֶה; רִשְׁיוֹן לִי עָלָיו!

קבצן שׁני

רַחֵם-נָא עָלָי! וָלֹא – בָּרָעָב אֶגְוָע.

זֶה שָׁבוּעוֹת שְׁנַיִם לֹא אוּכַל עֲבֹד.

קבצן ראשׁון

אִם כָּכָה – לֹא קַבְּצָן, כִּי רַמַּאי הִנֶּךָ!

סוּרָה, הַמְתַעְתֵּעַ, וָלֹא – לְשׁוֹטֵר אֶקְרָא!

הקבצן השׁני הולךְ במפח-נפשׁ, והראשׁון תופשׂ לו מקום ומתחנן אל העוברים ושׁבים:

בְּשֵׁם יִסּוּרֵי הַגּוֹאֵל, חוּסוּ-נָא עָלָי!

תְּנוּ נְדָבָה לָאוֹבֵד, אֲדוֹנַי הָרַחֲמָנִים!

חַיָּל אחד אל עלם אֻמַּן-יד

סוּר מִזֶה, הֶדְיוֹט! – אוֹ אוּלַי תְּדַמֶּה,

גַּם-אַתָּה הִנְּךָ גֶּבֶר?!

העלם

בְּאֶגְרוֹפִי הַקָּשֶׁה

אוֹכִיחַ זֹאֹת לְעֵינֶיךָ!

עלם שני

נָסוּרָה מֵאִתּוֹ;

לָהֶם הָעֹז וְהַמֶּמְשָׁלָה גַם-יָחַד.

עלם ראשון

וְלָמָּה-זֶה יוֹסִיף עַל חֲמָסוֹ גַם בּוּז,

אִם כֹּה וְאִם כֹּה יָמֹץ כַּעֲלוּקָה דָמֵנוּ.

זונה צעירה מזמרת

בִּשְׁנוֹת יָמִים מִקֶּדֶם נִלְחֲמוּ פָרָשִׁים

בְּשֶׁל תַּפּוּחַ-זָהָב בְּעַקְרַבִּים וּנְחָשִׁים –

עַקְרַבֵּי-הַקֶּסֶם נִכְחֲדוּ זֶה-כְּבָר

וְתַפּוּחַ עוֹד יִפְרַח בַּגַּיְא וּבָהָר,

וְאוֹי לוֹ לָעֶלֶם הַמַּבִּיט כִּבְהֵמָה

וְקָטֹף לְא יִקְטֹף אַף-אֶחָד מֵהֵמָּה!

היא נגשׁת אל צעיר אחד ומלטפת אותו.

לוציפר מביט בהם שׁקוע בהרהורים

יָפָה הִיא, יָפָה הַהוֹלְלוּת הַזֹּאת;

יַרְאֶה-נָא הֶעָשִׁיר אֶת כָּל אוֹצְרוֹת-מַשְׂכִּיתוֹ.

הַזָּהָב הַטָּמוּן בְּמִכְמַנֵּי הַכִּילַי

כְּעָפָר וָאֵפֶר, כְּטִיט-חוּצוֹת יֵחָשֵׁב.

הַבֵּט, קִנְאַת צָעִיר זֶה מַה-נִּשְׁגָּבָה:

אֵיךְ יִשְׁמֹר מֶבָּטָהּ בְּשֶׁבַע עֵינָיִם.

יוֹדֵעַ הוּא לְהוֹקִיר אֶת-עֵרֶךְ חַיֵּיהוּ

וְלוּ גַם יֵדַע, אֲשֶׁר כַּעֲבֹר רֶגַע

בְּחֵיק זָרִים תִּתְעַלֵּס – לֹא יָשִׂים לְבָבוֹ.

האדם אל מנגן אחד

מַדּוּעַ כֹּה תְנַבֵּל אֻמְנוּתְךָ, בֶּן-אָדָם?

וּנְגֵינָתְךָ, אֱמֹר, הֲמָצְאָה חֵן בְּעֵינֶיךָ?

המנגן

לֹא דֻבִּים וְלֹא יָעַר! – וְנַהֲפוֹךְ הוּא:

יִסּוּרֵי-שְׁאוֹל הֵם לְנַגֵּן כָּל-הַיּוֹם

וְלִרְאוֹת הַנְּבָלִים לְכִנּוֹרִי מִתְהוֹלְלִים;

גַּם בַּחֲלוֹמִי תִּסֹּךְ מָרָה זֹה צַעֲקָתָם!

אַךְ מֶה עָלַי לַעֲשׂוֹת וְזאֹת פַּרְנָסָתִי.

לוציפר עודו תפושׂ בשׂרעפיו

הֶאָח, מִי-זֶה יאֹמַר לִמְצֹא בְלֵב הַנְּעוּרִים

חֵקֶר-חַיִּים עָמֹק וָרָם אֲשֶׁר כָּזֶה!

הֵן יוֹדַעַת הַנַּעֲרָה, כִּי הִיא לֹא אַחֲרוֹנָה

בְּחֵיק זֶה הָעֶלֶם, וּבְכָל-זאֹת מְאֻשָּׁרֶת;

וּבְטֶרֶם עוֹד שָׁפְכָה לוֹ לִבָּה הֶחָם

וְהִנֵּה לַאֲחֵרִים תִּשָּׂא אֶת-עֵינֶיהָ –

מָה אֲהַבְתִּיכֶם, יַלְדֵי-חֵן יְקָרִים,

אֲשֶׁר בְּבַת-צְחוֹק כֹּה תִלָּחֲמוּ מִלְחַמְתִּי!

הַחֵטְא וְהָעֹנִי יִהְיוּ לְראֹשְׁכֶם עֲטָרֶת! –

העלם השני מזמר

אַחֲרֵי שִׁבְעַת יְמֵי הַכַּעַס

בַּכּוֹס אִם תַּחַז רוֹמְמוּת-יָהּ

וְאִם בִּנְשִׁיקָה תִשְֹפֹּךְ לִבֶּךָ:

תִּשְׂחַק לְאֵיד וּפֶגַע רָע! –

ממרחק נשׁמע הָאַקּוֹרד האחרון משׁירת בית-התפלה. חוה, בתור אחת מבנות הארץ, באה עם אִמָּה מן התפלה ובידה ספר-התפלות וצרור-פרחים.

רוכל אחד

הֵנָּה בֹאִי, הֵנָּה, עַלְמָה יְפֵהפִיָּה!

אֵין בָּרוֹכְלִים מוֹזִיל סְחוֹרָתוֹ כָּמוֹנִי!

רוכל שׁני

אַל תַּאֲמִינִי לוֹ, עַלְמָה יְפַת-תֹּאַר,

אֵיפַת-רְמִיָּה לוֹ וּסְחוֹרָתוֹ בָלָה!

האדם רואה את חוה

הֶאָח, לוּצִיפֶר! לָמָּה-זֶה תַּתְעֵנִי

בִּסְחִי וּמָאוֹס זֶה – וּפֹה הָאֹשֶׁר,

הָקָּרוּם עוֹר וּבָשָׂר, עוֹבֵר חוֹלֵף מֵעֵינָי!

לוציפר

דְּבָרִים כָּאֵלֶּה נוֹשָׁנִים הֵם לְמַדָּי.

האדם

מִבֵּית-הַתְּפִלָּה בָאָה; אֵלִי, מַה-נִשְׂגָּבָה!

לוציפר

לְהֵרָאוֹת הָלְכָה שָׁמָּה וְאוּלַי גַּם לִרְאוֹת.

האדם

אַל-נָא תִגַּע בָּה בְּלַעַגְךָ הַקַּר –

עוֹד טֹהַר-יָהּ מְרַחֵף עֲלֵי-שִׂפְתוֹתֶיהָ.

לוציפר

הִנֵּה בַּעַל-הַתְּשׁוּבָה, אוֹ אוּלַי – הַמִּתְחַסֵּד.

האדם

שָׁוְא לְךָ הִתְלוֹצֵץ; אִם אֲנִי אַקְשִׁיחַ לִבִּי,

אֲסוֹנִי הוּא אָנֹכִי; אַךְ בִּלְבַב הָעַלְמָה

כָּל-אֱמוּנָה תְפֵלָה קְדוֹשָׁה הִיא בְעֵינָי.

זאֹת הִיא שִׁירָתָהּ; יִפְעַת שׁוֹשַנָּה הִיא,

אֲשֶׁר יַד הַמַּשְׁחִית לֹא שֻׁלְּחָה בָהּ עֲדֶנָּה.

לוציפר

אַךְ אַיֵּה גַן-עֶדְנֶךָ? אֱמֹר וְאֶפְתְּחֵהוּ,

הֵן גַּם מֵאֵת הַשָּׂטָן דְּרשׁ לֹא תוּכָלָה,

לַחְדּוֹר אֶל-תּוֹךְ לִבְּךָ וְאֶת-טַעַמְךָ לִבְחוֹן,

דַּיֵּהוּ, אִם יְמַלֵּא אֶת-מִשְׁאֲלוֹתֶיךָ.

האדם

וּמָה, אִם לֹא הָעַלְמָה הַטְּהוֹרָה הַזּאֹת–

לוציפר

כָּכָה הָגֹה תֶהְגֶּה גַם צִפּוֹר-הַהֲדָד

עֵת תִּטְרֹף תּוֹלַעַת וְתִפֶן כֹּה וָכֹה

בְּחָשְׁבָהּ, אֵין כָּמוֹהָ אֲרוּחָה שְׁמֵנָה,

בְּעוֹד אֲשֶׁר הַיּוֹנָה תָקוּץ בָּהּ בְּגֹעַל.

וְכָכָה בֶן-הָאָדָם: רַק הוּא יָעִיד עַל אָשְׁרוֹ;

וְיֵשׁ אֲשֶׁר יִמְצָא גַן עֶדְנֵי-עֲדָנָיו

בִּמְקוֹם יִרְאֶה זוּלָתוֹ – תֹּפֶת וּבֶהָלָה.

האדם

יֹפִי אֲשֶׁר כָּזֶה – וְטָהֳרָה אֲשֶׁר כָּזאֹת!

לֹא אֶמְצָא אוֹן בְּנַפְשִׁי לָגֶשֶׁת אֵלֶיהָ.

לוציפר

חֲזַק וֶאֱמָץ! – הֲלֹא רַבַּת נִסִּיתָ בָּאֵלֶּה!

וְאֶל-נָכוֹן עוֹבֶרֶת לַסּוֹחֵר גַּם-הִיא –

האדם

שִׂים יָדְךָ לְפִיךָ! –

לוציפר

אַךְ יְקָרָה מֵרֵעוֹתֶיהָ.

עלם אחד נגשׁ בינתים אל חוה בהכנעה ומושיט לה תופיני-דבש.

העלם

אֶמְצָא-נָא חֵן בְּעֵינַיִךְ, הַנִּכְבָּדָה,

וְקַבְּלִי-נָא בְרָצוֹן תְּשׁוּרָתִי הַקְטַנָּה.

חוה

מַה-נָּעִים לִי, אַרְטוּר, כִּי לֹא שְׁכַחְתָּנִי.

מַדּוֹעַ לֹא תְבַקְּרֵנִי? זֶה-כַּמָּה לֹא רְאִינוּךָ.

מתלחשׁים, האדם מביט בהם בקנאה, עד אשׁר יעזבנה העלם.

האדם

הַלְעוּל-יָמִים זֶה תְּהִי לְנַחֲלָה, הִיא

אֲשֶׁר לִבִּי, לֶב-גֶּבֶר, לָהּ יַעֲרֹג לַשָּוְא?

מָה רַכּוּ לוֹ דְבָרֶיהָ וּבַת-צְחוֹקָהּ מַה-זַּכָּה –

וְעוֹד תִּרְמֹז לוֹ מֵרָחוֹק – לִבִּי בִי מִתְמַרְמֵר,

לֹא אוּכַל שְׂאֵת עוֹד.

הוא נגש אל חוה.

האם

אֲבוֹת אַרְטוּר, אֱמֶת,

אֲמִידִים הֵם לְמַדָּי; וְאוּלָם, מִי יוֹדֵעַ,

אוּלַי אַהֲבַתְכֶם הִיא לְמוֹרַת רוּחָם.

לָכֵן, בִּתִּי, אַל תָּבוּזִי גַם לוֹ גַם לְרֵעֵהוּ,

אֲשֶׁר גַּם הַיּוֹם הִגִּישׁ לָךְ פִּרְחֵי-חֶמְדָּה.

האדם

אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֵיכֶן וַאֲלַוְּכֶן הַפַּעַם,

לִבְלִי יִקְרְכֶן אָסוֹן בַּהֲמֻלָּה הַזּאֹת.

חוה

הִנֵּה חֲסַר-בֹּשֶׁת!

האם

סוּרָה, הַפּוֹחֵז!

אוֹ אוּלַי תְּדַמֶּה, אֲשֶׁר כָּל-הֶחָפֵץ

יוּכַל דַּבֵּר אֶל בִּתִּי מַחֲמָאוֹת וַהֲבָלִים?

האדם

וְהַיוּכַל דַּבֵּר אַחֶרֶת? – הָהּ, כָּכָה חֲלַמְתִּיהָ,

חֲלוֹם כָּל-מַשָּׂא-נַפְשִׁי, הַיָּפָה בִנְשֵׁי-חֵן.

האם

חֲלֹם לְךָ כְּחֶפְצֶךָ! – וְאוּלָם הַגֶּבֶר,

אֲשֶׁר חֲמֻדוֹת בִּתִּי לְמַעֲנוֹ תִגְמַלְנָה,

לֹא יִהְיֶה אִישׁ מִתְגּוֹרֵר בְּחוּצוֹת הָעִיר! –

האדם עומד במבוכה; צוענית אחת נגשׁת אל חוה.

הצוענית

הָהּ, יַעֲלַת-תִּפְאֶרֶת. הַיָּפָה בַעֲלָמוֹת,

הַרְאִינִי אֶת-יָדֵךְ הַלְּבָנָה, הַבָּרָה,

וְאִנָּבֵא עָלָיִךְ; פֹּה עֲלֵי-אֲדָמוֹת

אֵיךְ תִּהְיֶה הַהַצְלָחָה לְראֹשֵׁךְ עֲטָרָה.

מסתכלת בידי חוה

חֲתַן-אֹשֶׁר, אִישׁ-חֲמוּדוֹת – לוֹ מִצְעָר כָּל-שֶׁבַח –

בָּנִים וּבְנֵי-בָנִים – וּפַרְנָסָה בְּרֶוַח –

חוה נותנת לה שׂכר-נבואה.

לוציפר אל הצוענית

עַל גּוֹרַל רֵעִי זֶה הִנָּבְאִי-נָא, נְבִיאָה, –

הצוענית מבטת בעין בוחנת על האדם

לֹא אֵדַע עַל-נָכוֹן: בָּרָעָב אוֹ בִתְלִיָּה. –

האדם אל חוה

אַל-נָא תִדְחִינִי, גְּבִרְתִּי הַיְּקָרָה,

וְלִבָּתֵךְ, אַרְגִּישָׁה, בִּשְׁבִילִי נוֹצָרָה.

חוה

הָגֵנִּי עָלַי, אִמִּי! –

האם

סוּרָה מִזֶּה חִישׁ –

פֶּן אֶקְרָא לְשׁוֹטֵר! אָז תֵּלֵךְ עַל-כָּרְחֶךָ!

חוה

אַל-נָא תֶהֶדְפִיהוּ – אוּלַי יִתְחָרֵט,

וְהֵן גַּם לֹא עָשָׂה לִי כָל-רָעָה עֲדֶנָּה.

הולכות.

האדם

הוֹי, שִׁירַת כָּל-יֹפִי! הַאֻמְנָם נֶעֱלַמְתְּ

מִסְבִיבָה זאֹת טְמֵאָה וְלֹא תֵרָאִי עוֹד?

לוציפר

חָלִילָה לָהּ! – וּמַה-דְּבַר תּוּפִינֵי-הַדְּבָשׁ?

וּמַה-דְּבַר הַפְּרָחִים – וְסֻכַּת-הַצֶּאֱלִים?

אַחַת אֲבַקֶּשְׁךָ, אַל תְּהִי בְנַקְרָנִים

וְעוֹד יִמָּצֵא לְךָ עִנְיָן לַחֲלוֹמוֹת-עֲדָנִים –

האדם

מַה-בֶּצַע בַּחֲלוֹמִי, אִם בְּכָל פִּנָּה

בֶּצַע-כֶּסֶף יֶאֱרֹב וְרוֹדְפֵי שַׁלְמוֹנִים

וְאֵין נֶפֶשׁ בָּרָה, הַמִּתְרוֹמֶמֶת אֶל-עָל?

לוציפר

יֵשׁ וָיֵשׁ – שָׁם, בֵּין כָּתְלֵי בֵית-הַסֵּפֶר,

בִּמְקוֹם שָׁם הַחַיִּים לֹא שָׁלְחוּ עוֹד יָד. –

אַךְ שׁוּר – בַּחוּרֵי-חֶמֶד אֲחָדִים שָׁם בָּאִים.

תלמידי בית-הספר קרֵבים ובאים.

תלמיד ראשון

הִידָד, חֲבֵרִים! – הָרָקָב מֵאַחֲרֵינוּ!

נָגִילָה-נָא הַיּוֹם כְּכָל אַוַּת-נַפְשֵׁנוּ!

תלמיד שׁני

הַחוּצָה לְמֶרֲחַב-יָהּ! – בָּחַלְתִּי בָעִיר

וּבַהֲמֻלַּת כְּנַעֲנֶיהָ הַמַּחֲרֶשֶׁת כָּל-שׁיר!

תלמיד שׁלישׁי

הָבָה נִתְנַקֵּשׁ-נָא בְעוֹבְרִים וְשָׁבִים,

אֵין נֶחְמָד מִזֶּה – וְיָאֶה הוּא לַגֶּבֶר.

תלמיד ראשׁון

נַחֲטָף-נָא הַבְּתוּלוֹת מִיַּד אַנְשֵׁי-הַצָבָא

וְכַעֲבֹר הֶרֶף עַיִן – וְהַמִּלְחָמָה עֲרוּכָה,

וְאַחַר – נְמַהֵר חִישׁ עִמָּהֶן מִפֹּה.

כּוֹסוֹת אֲחָדוֹת – וְגַם לְזִמְרָה דֵי-כָסֶף;

בִּשְׁלַל נִצְחוֹנֵנוּ נִתְעַלֵּס כֹּה עַד-עֶרֶב

וּבְפָנִים חֲמוּצֵי-יָיִן – מִי אֲדוֹן לָנוּ!

תלמיד רביעי

הִתְנַקֵּשׁ בְּעַם-הָאָרֶץ – הֶאָח, מַה-יָּפֶה!

תלמיד ראשׁון

כַּבְלֵי בְּרִיתֵנוּ הָבָה נְחַזֵּקָה –

נִתְהוֹלֵל-נָא כָעֵת כְּפִי כֹחֵנוּ הָרַךְ

וּבִרְבוֹת הַיָּמִים – נַעֲמֹד בַּשָּׁעַר

וּלְמוֹלַדְתֵּנוּ נִלָּחֵם כֹּה בֶעֱזוּז!

הולכים יחדו.

האדם

מַחֲזֶה נֶהְדָּר הוּא בְעוֹלָם זֶה מְשׁוֹמֵם;

לִבִּי לָהֶם יָחוּשׁ עֲתִידוֹת דּוֹר עָז.

לוציפר

עוֹד תִּרְאֶה, מַה-יִפְרַח צִיץ זֶה הַנֶּחְמָד,

עֵת יִפְרֹק מֵעָלָיו אֲבַק בֵּית-הַסֵּפֶר –

שׁוּר – שְׁנַיִם אֵלֶּה הַהוֹלְכִים שָׁם וּקְרֵבִים

בַּחוּרֵי-שָׂשׂוֹן הָיוּ בִנְעוּרֵיהֶם גַּם-הֵמָּה.

שׁני בעלי בתי-חרשׁת באים.

בעל-חרשׁת ראשׁון

לְחִנָּם וְלַשָּׁוְא! – כֵּן עָצְמוּ הַמִּתְחָרִים;

וְאַחֲרֵי כָּל-זוֹלֵל הֲמוֹן-הָעָם יִרְדֹּף.

כִּנְעָתִי הַמְּשֻבַּחַת עָלַי לְפַזֵּר בָּרוּחַ.

בעל-חרֹשת שׁני

עָלֵינוּ לְהוֹרִיד אֶת-שְׁכַר הָעֲבוֹדָה.

בעל-חרֹשת ראשׁון

לֹא, זֹאת לֹא נוּכָל. הַמְעַט כִּי יִתְלוֹנְנוּ

הַכְּלָבִים, אֲשֶׁר שְׂכָרָם לְלֶחֶם לֹא יִמָּצֵּא.

וּבְרַב אוֹ בִמְעָט – אוּלַי לָהֶם הַצְּדָקָה.

אַךְ מִי-זֶה יֶאֶנְסֵם לָשֵׂאת לָהֶם אִשָּה

וּלְהַרְבּוֹת אֶת-זַרְעָם כְּכוֹכְבֵי-הַשָּמָיִם?

בעל-חרֹשת שׁני

אִם כָּכָה – עָלֵינוּ לְהַכְבִּיד עֲבוֹדָתָם;

עַד חֲצוֹת-הַלַּיְלָה יַעַבְדוּ בְלִי-הֶרֶף.

רַב לָהֶם בִּמְנוּחָה מֵחֲצוֹת-לַיְלָה וָהָלְאָה,

כִּי מַה-לּוֹ לָעוֹבֵד וְלַחֲלוֹמוֹת-עֲדָנִים?

הולכים.

האדם

לַעֲזָאזֵל כֻּלָּמוֹ! – מָה הֶרְאֵיתָ לִי!–

וְאוּלָם אֱמָר-נָא, אַיֶּהָ הָעַלְמָה? –

עַתָּה, לוּצִיפֶר, הַרְאֵנִי-נָא כֹּחֶךָ

וֶהֱיֵה-נָא בְּעוֹזְרַי לִזְכּוֹת בָּה חִישׁ.

לוציפר

גַּם הַשָׂטָן לֹא יוּכַל לְבַלוֹת עִתּוֹתָיו

כַּהֲבָלִים כְּמוֹ-אֵלֶּה.

האדם

אֲשֶׁר הֶבֶל בְּעֵינֶיךָ

אָשְׁרִי הוּא וְכָל-חֶלְקִי בַחַיִּים.

לוציפר

וִיהִי-כֵן, לְךָ תִהְיֶה. אַךְ חֲזַק וֶאֱמָץ,

בְּרוּחֲךָ מְשֹׁל וּמִדְּבַר-שֶׁקֶר אַל תִּירָא,

עֲנֵה כִּשְׁאֵלוֹתַי – וּבְחֵיקֵךָ תֶּהִי.

בקול רם, שׁהצוענית, המקשבת מאחוריהם, תשׁמע

וְעַתָּה, מֵילוֹרְדְּ, הֲתִרְאֶה, אֵיךְ לֹא נָעִים

הִתְהַלֵּךְ בֵּין הָעָם בְּמַסְוֶה עַל פָּנֵינוּ?!

עַל כָּל-שַׁעַל וָשַׁעַל בִּכְבוֹדֵנוּ יִפְגָּעוּ.

לוּ יֵדַע עַם זֶה, אֲשֶָר אֳנִיּוֹתֵינוּ

מֵאֶרֶץ הֹדּוּ בָאוֹת טְעוּנוֹת כָּעֵת –

אָז לֹא-כֵן יְדַבֵּר.

האדם

אָכֵן זֶה אֱמֶת.

הצוענית הצדה

גִּלּוּי סוֹד אֲשֶֹר כָּזֶה שׁוֶה כֶסֶף הוּא.

אל האדם

רַק לְרֶגַע, אֲדוֹנִי, – – אַתָּה הִתְחַפַּשְׂתָּ

וְאָנֹכִי בִנְבוּאָתִי עֲנַשְׁתִּיךָ הַפָּעַם –

יַעַן אֵין כָּל-נִסְתָּר מִנֶּגֶד עֵינַי

וַאֲנִי עִם הַשָּטָן אָנֹכִי מִתְרוֹעָעַת.

לוציפר הצדה

עִמִּי תְּתְרוֹעֲעִי? – מִפְלֶצֶת אֲרוּרָה!

הצוענית

אֱנִיּוֹתֶיךָ הָעֲמוּסוֹת כְּבָר שָׁבוּ בְשָׁלוֹם.

וְאוּלָם לִי בְשׂוֹרָה עוֹד טוֹבָה מִזאֹת:

הַיָּפָה בַעֲלָמוֹת לְךָ תַעֲרֹג מִקָּרוֹב –

האדם

וְאֵיךְ-זֶה אֲשִּׂיגֶנָּה?

הצוענית

וְהִיא כְּבָר שֶׁלָּךְ!

האדם

הִיא דָחָתְנִי.

הצוענית

הֵן זֶה הָאוֹת, אֲשֶׁר לְךָ תֶהִי.

עוֹד רֶגַע וְתִרְאֶנָּה שְׁלֵמָה וּבְרִיאָה.

וְאוּלָם אַל-נָא תִשְׁכַּח אֶת-דְּבַר הַנְּבִיאָה!

הולכת.

שחצן אחד, נִשׂא על-גבי קרון, בא וחצוצרה בפיו. סביבו עם רב באמצע השׁוּק עומד הוא ומדַבּר.

השׁחצן

פַּנוּ לִי הַדֶּרֶךְ – תְּנוּ שֶׁבַח וּתְהִלָּה

לְרֹאשִׁי, הַמִּתְלוֹנֵן בִּזְרוֹעוֹת הַתְּבוּנָה,

וְאָנֹכִי הֵן מִכְמַנֵּי הַטֶּבַע וּסְגֻלּוֹתָיו

גִּלִּיתִי בְיָד חָרוּצָה לְכָל בָּאֵי-עוֹלָם!

האדם

לוּצִיפֶר, מַה-טִּיבוֹ שֶׁל הַפֶּתִי הַלָּזֶּה?

לוציפר

זֶה הוּא הַמַּדָּע,הַנִּזּוֹן מֵחֻצְפָּתוֹ;

כְּאָז, בְּשִׁבְתְּךָ אַתָּה בְּשֶׁבֶת תַּחְכְּמוֹנִי;

וְרַק הָרַעַשׁ הוּא, בּוֹ יִגְדַּל מִמֶּךָ,

האדם

מֵעוֹלָם לֹא שִׁעַרְתִּיו בְּמִדָּה אֲשֶׁר כָּזֹאת.

בּוּז וְלַעַג לוֹ!

לוציפר

לֹא בוֹ הָאָשָׁם

פַּחַד כִּי יִפְחַד, פֶּן יְבֹאֵהוּ הַגּוֹרָל

וְעַל מַצֶבֶת קִבְרוֹ בַּל יֵחָרֵת לְדוֹרוֹת:

" בְּחֶסֶד וּבְרַחֲמִים גְּדוֹלִים

הוּא נִפְטַר בְּבֵית-הַחוֹלִים"

וּבְהַקְרִיבוֹ לְזוּלָתוֹ יָמָיו וְלֵילוֹתָיו

בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט עַל שְׂכָרוֹ הוּא בָא.

השׁחצן קורא

לְאֹשֶׁר בְּנֵי-הָאָדָם חָקַרְתִּי סוֹד-קְדוּמִים

וְהִנֵּה הַתַּכְלִית הַמְּקֻוָּה מִכְּבָר:

מָצָאתִי סַם-הַחַיִּים, סַם יֹפִי וַעְלוּמִים,

אֲרוּכָה לְכָל זִקְנָה וּלְכָל רוּחַ סָר.

בִּסְגֻלָּתוֹ הִשְׁתַּמְּשׁוּ כָל מַלְכֵי מִצְרַיִם

וּבוֹ לָכַד טַנְקְרֶד אֶת כָּל נְשֵׁי-הַחֵן;

הוּא סוֹד יְפִי הֵילֵינִי, שֶׁסִּמֵּא כָל-עָיִן,

וְהוּא – חָכְמַת קֶפְּלֶר וְכָל יוֹדְעֵי-חֵן! –

האדם

שְׁמַע, מַה-יֵּלֵךְ זֶה רָכִיל! – אֲנַחְנוּ בַעֲתִידוֹת

נְבַקֵּשׁ אָשְׁרֵנוּ, וָהוּא – בִּימֵי קְדוּמִים.

לוציפר

הֲיִכָּבֵד אִישׁ-הַמַּעֲלָה בַהֲדַר-מִשְׁכָּבוֹ?

כָּכָה הַהֹוֶה לֹא יְכֻבַּד בְּעֵינֶיךָ,

אֵשֶׁת-חֵיקְךָ הִיא בִשְׁנַת הָעֶשֶׂר לִנְשׂוּאֶיךָ:

כָּל יַבֶּלֶת עֲלֵי-גֵוָה יְדוּעָה לְךָ כְּבָר.

השׁחצן

קְנוּ לָכֶם, קְנוּ! – לּא יִתְחָרֵט מִכֶּם אִישׁ,

שְּעַת-הַכֹּשֶׁר הִיא, סַם-חַיִּים קְנוּ חִישׁ!

מתוך ההמון

תְּנָה הֵנָּה! – תְּנָה הֵנָּה! – אֵלִי, מָה רַב אֹשֶׁר

מַה-טּוֹב כִּי לֹא אֵחַרְתִּי אֶת שְׁעַת-הַכּשֶׁר!

לוציפר

הִנֵּה זֶה הָעָם, אֲשֶׁר אֲמוּנָתוֹ אָבָדָה,

וּלְכָל אֱמוּנַת-הֶבֶל יִכְמַהּ בִּרְעָדָה.

חוה באה עם אִמָּהּ, בידה צרור-פרחים, ואחריהן הצוענית הלוחשׁת באזניהן.

חוה אל הצוענית

מַה-זֶה תֶהְגִּי הֶבֶל – יְדַעְנוּך; זֶה-כְּבָר.

הצוענית

לֹא אֶרְאֶה בְנֶחָמָה, אִם שֶׁקֶר בְּפִי!

חוֹלֵה אַהְבָתֵךְ הוּא הָאָדוֹן הַלָּז

וְנָכוֹן בְּכָל-רֶגַע לְהוֹשִׁיבֵךְ לִימִינוֹ

מְעוֹן רוֹזְנִים וּנְסִיכִים מְעוֹנוֹ הָרָם

וְעַל סוּסֵי-תִּפְאֶרֶת יִרְכַּב בְּכָל-עֵת!

האם

אִם נָשִׂים עַל לִבֵּנוּ – טוֹב לֶכְתֵּךְ אֵלָיו

מִלִּנְבֹּל בַּמִסְתָּר תַּחַת צְנִיף-נְשׂוּאַיִךְ

בְּחֵיק ( )49 שִׁכּוֹר בְּעֹבֶשׁ בֵּית-אֻמָן.

הצוענית

שׁוּרִי-נָא – שָׁם – אֵיךְ יְחַפֵּשׂ אַחֲרַיךְ.

חוה

הֵן נֶגֶד עֵינָיו אָנִי, מַדּוּעַ לֹא יִרְאֵנִי?

מָה עֲדִינוֹת יָדָיו – וְתָאֲרוֹ מָה רָם.

האם

וְלִי – גַּם רֵעֵהוּ לֹא לְמֹרַת רוּחִי הוּא;

וְאִם גַּבְנֻּוּנִי חָטְמוֹ וְרַגְלָיו עֲקֻמּוֹת,

חֵן אִישׁ בָּא-בָיָּמִים שָׁפוּךְ עַל כֻּלּוֹ–

אֲנִי אֵלֶךְ-לִי, בִּתִּי; הַטּוֹבָה בְעֶזְרוֹתַי,

אִם אֶעֲזֹב אֶתְכֶם לְנַפְשְׁכֶם לְרָגַע.

הצוענית אל האדם

הִנֵּה הַיְּפֵהפִיָּה. – אֵיךְ תַּעֲרֹג אֵלֶיךָ!

האדם

כַּנְפֵי-אֵשׁ לָבַשְׁתִּי – מַה-מְּאֻשָּׁר אָנִי!

הצוענית

וְאֶת אֵשֶׁת-הַבֵּינַיִם אַל תִּשְׁכַּח, אֲדוֹנִי.

לוציפר נותן לה מטבּע ולוחץ את ידה.

הַכֶּסֶף מֵאֵת רֵעִי וּמֵאִתִּי – לְחִיצַת-יָד.

הצוענית משמיעה קול צעקה

מַה-קָּשְׁתָה יָדֶךָ! – (הולכת).

לוציפר

לוּ הָיִית בֶּאֱמֶת

לַאֲשֶׁר תִּרָאִי, נְבָלָה אֲרוּרָה,

כִּ-אָז הָיְתָה יָדִי לְיָדֵךְ עֲדָנִים –

חוה אל האדם

לוּ הוֹאַלְתָּ וְקָנִיתָ לִי תְּשׁוּרָה קְטַנָּה!

הִנֵּה סַם-הַיֹּפִי, הַנִּמְכָּר בָּזֶה –

האדם

קֶסֶם חֵן-יָפְיֵךְ – נַשְׁיוּתֵךְ הָרַכָּה,

סַם יְפִי כָל-יֹפִי, אֵין מָשְׁלוֹ בְתֵבֵל.

השׁחצן הולךְ לו בינתים.

חוה

אִישׁ-חֲמוּדוֹת אָתָּה –

האדם

אַל-נָא תְבַיְּשִׁינִי.

כָּל-אֶבֶן יְקָרָה אֶעֱנֹד עַל צַוָּארֵךְ;

לֹא לְמַעַן הוֹסִיף עַל יָפְיֵךְ – רַק יַעַן

אֵין לִיקַר יִפְעָתָן מָקוֹם נֶחְמָד מִזֶּה.

חוה

שָׁם לֹא רָחוֹק – שָׁם רוֹכְלֵי אַבְנֵי-חֵן –

אַךְ מַה-לָּהּ לְבַת-דַּלִּים וְלְאַבְנֵי-תִפְאֶרֶת?

האדם

נָסוּרָה-נָא וְנִרְאֶה.

לוציפר

אַךְ לְמוֹתָר הוּא.

יֶשׁ-לִי פֹה בְּכִיסִי תַּכְשִׁיטִים לְמַדָּי.–

מוציא מכיסו תכשׁיטים ומושׁיטם לחוה. היא בוחנת אותם בגילה ומנַסה לעָנדם.

חוה

אֵלִי, מַה-יָּפֶה! – אֵיךְ יְקַנְּאוּ בִי! –

האדם

וְאוּלָם לֵב זֶה, הַתָּלוּי עַל חָזֵךְ,

הֲסִירִיהוּ מִשָּם – בַּל אֶרְאֶנּוּ עוֹד–

חוה

כְּחֶפְצְךָ, אֲדוֹנִי; אִם תַּחְפֹּץ, אַשְׁלִיכֶנּוּ.

היא משׁליכה אותו ארצה.

לוציפר

הֵיטַבְתְּ עֲשׂוֹת, בִּתִּי – וַאֲנִי אֶרְמְסֶנּוּ.

הוא רומסו ברגלו.

חוה מקשׁבת ארצה ונבהלת

מַה-זּאֹת? – אֲנָקָה? – אוֹ אוּלַי דִּמְיוֹן-שָׁוְא? –

בּינתים נוֹשׂאים על קרון, דרךְ הבימה, אישׁ נִדוֹן למיתה. ואחריו המון רב.

מן ההמון

נָחוּשָׁה! הֵן אָמַרְתִּי, כִּי מוּג-לֵב הִנֵּהוּ.

וְעוֹדוֹ- מַחֲזִיק בַּעֲוֹנוֹ – נָחוּשָׁה-נָא אַחֲרָיו!

האדם

מָה רַב הַשָּאוֹן? – מָה הַהֲמֻלָּה הַזּאֹת?

חוה

אִישׁ נִדּוֹן לִתְלִיָּה. מַה-טּוֹב, כִּ פֹה הִנֵּנוּ.

נֵלְכָה-נָא וְנֶחֱזֶה, נֶחְמָד הוּא לָעֵינָיִם.

וְעֵת מְצֹא הִיא לִי לְהִתְהַדֵּר בַּעֲדָיִים.

האדם

מַה-פֶּשַׁע נָבָל זֶה?

חוה

נֶעֱלְמָה גַם-מִמֶּנִּי.

לוציפר

הֲלֹא אַחַת הִיא מַה-פִּשְׁעוֹ, וּבְכָל-זאֹת אַגֵּדְךָ:

בְּבֵית-חֲרֹשֶׁת לוֹבֶל עָבַד זְמַן רָב;

אֲבַק-הָעוֹפֶרֶת שָׁם הִשְׁחִית רֵאָתוֹ

וּלְבֵית-הַחוֹלִים הוּבָא. שָׁם שָׁכַב שְׁבוּעָיִם.

דָּפַק הָעֹנִי עַל דַּלְתוֹת אֵשֶׁת-חֵיקוֹ–

וּבֶן לוֹבֶל הַצָּעִיר הוּא וְרַחֲמָיו נִכְמְרוּ –

כֹּה נִפְגְּשׁוּ הַנְּפָשׁוֹת – וַתֵּלַכְנָה שׁוֹלָל –

פועל ראשׁון אל הַנִּדוֹן

חֲזַק וֶאֱמָץ, אָחִי! – מוֹת-קְדוֹשִׁים תָּמוּת!

זִכְרוֹנְךָ קָדוֹשׁ לְכֻלָּנוּ וְיָקָר לָעַד.

לוציפר ממשׁיך לסַפּר

שָׁב הַבַּעַל לְאֵיתָנוֹ וְאֶת-אִשְׁתּוֹ לֹא מָצָא.

מְקוֹם-עֲבוֹדָתוֹ נִתְפַּשׁ וְאַחֵר לַשָּוְא בִּקֵּשׁ.

הִתְמַרְמֵר בּוֹ- לְבָבוֹ וּשְׂפָתוֹ דִבְּרָה קָשׁוֹת;

חָרָה אַף בֶּן-לוֹבֶל וּבְמַכַּת-לֶחִי עָנָה.

חָטַף זֶה הָאֻמְלָל שַׂכִּינוֹ – וַיְמִיתֵהוּ.

הִנֵּה הוּא מוּבָל פֹּה – וְלוֹבֶל הִשְׁתַּגֵּעַ.

בתוךְ-כךְ בא לובל הזקן ועיניו מפיקות תוגת-שׁגעון.

לובל

שֶׁקֶר בְּפִיךָ, שֶׁקֶר! – אֵינֶנִּי בַמְשֻׁגָּעִים!

הַאִם לֹא אָבִינָה לְאֶנְקַת פִּצְעֵי בְנִי?

חֲמֹס, הוֹי חֲמֹס מֶנִּי אֶת-אוֹצָרִי הַיָּקָר.

וַעֲשֵׂה לִבְלִי אָבִין – הָבָה אֶשְׁתַּגֵּעַ!

פועל שׁני אל הנִּדון

אַל תִּירָא וְאַל תֵּחָת. עוֹד נִקֹּם נִקְמָתֶךָ!

פועל שׁני

הָרִימָה רֹאשֶׁךָ! – הֶן-הֵמָּה הַנְּבָלִים!

הַנִּדוֹן מוּבָל הלאה.

האדם

מַה-זֶּה תְּנַסִּינִי, חָזוּת קָשָׁה וּמְאֹרָרֶת?!

הָהּ, מִי-זֶה יְבִינֵנִי, מִי מֵהֶם הַמְעַוֵּל?

אוֹ אוּלַי הַחֶבְרָה אֲשֵׁמָה בְּכָל-זֶה,

אֲשֶׁר מִסְּחִי-רִקְבוֹנָהּ יָצִיצוּ פְשָׁעִים אֵלֶּה.

לובל

כֵּן, כֵּן, הַחֶבְרָה – חֲמָס-נָא אֶת אוֹצָרִי –

וְדִבְרֵי-פֶצַע אֵלֶּה בְּלִבִּי בַל אָבִינָה.

הולךְ.

חוה

נְמַהֵר-נָא חִישׁ, פֶּן יִתָּפֵשׁ מְקוֹמֶנוּ!

האדם

אוֹדֶה לְךָ, הַגּוֹרָל, שֶׁלְּשׁוֹפֵט לֹא שַׂמְתָּנִי!

נָקֵל הֱיוֹת לִמְחוֹקֵק עַל כִּסֵּא חוּר וְכַרְפַּס

וְנָקֵל לִבְלִיַּעַל לַחֲרוֹץ מִשְׁפָּט כְּחֶפְצוֹ,

אַךְ קָשֶׁה הַדָּבָר לְאִישׁ בּוֹחֵן לְבָבוֹת,

הָרוֹאֶה כָל זַעֲזוּעֵי הַנֶּפֶשׁ וּמַכְאוֹבֶיהָ

לוציפר

לוּ כָכָה נִתְחַקֶּה – אֵין יְסוֹד לְכָל-מִשְׁפָּט.

כִּי מִי-זֶה יַעֲשֶׂה רָעָה אַךְ לְמַעַן הָרֶשַׁע?

גַּם הַשָּׂטָן יְבַקֵּשׁ כְּסוּת-עֵינַיִם לְמִפְעָלוֹ

וְכָל-אִישׁ אֶת צִדְקָתוֹ יַחֲשָׁב-לוֹ לִצְדָקָה.

אַךְ מְחוֹקֵק הָאֱמֶת יִכְרֹת בְּחָכְמָתוֹ

אֶת-הַקֶּשֶׁר הַפְּתַלְתֹּל, אֲשֶׁר אַלְפֵי רַחֲמָנִים

לְא יְפָרְקוּ אֶת-פְתִילָיו בִלְבָבָם הָרַךְ.

בינתים הגיעו אל הַטּוֹאֶר, שֶׁמִּזוִיתו האחת נראה איקונין שׁל קדושׁ.

חוה

חַכֵּה-נָא, יְדִידִי, אֶעֶנְדָה-נָא עַתָּה

צְרוֹר-פְּרָחִים זֶה עֲלֵי תְמוּנַת-הַקֹּדֶשׁ.

לוציפר אל האדם, בלחש

אַל תִּתֵן לָהּ, אַל-נָא; וָלֹא – קֵץ לַכֹּל! –

האדם

הַיַּלְדָּה הַתְּמִימָה – אֵיךְ אֶמְנַע זֹאת מִמֶּנָה?

חוה

הַסְכֵּן הִסְכַּנְתִּי עוֹד מִימֵי יַלְדוּתִי

לְקַשֵּׁט זאֹת הַתְמוּנָה בְּעָבְרִי עַל-פָּנֶיהָ,

וְעַתָּה גַם-עַתָּה מַה-יִּנְעַם לִי לְפָאֲרָהּ. –

אַךְ רֶגַע – אַךְ הֶרֶף-עַיִן – וְאַחַר נְמַהֵר מְעַט,

לְהָחִישׁ אֶת-דַּרְכֵּנוּ –

היא שׂמה את צרור הפרחים על התמונה הקדושׁה – אךְ הפרחים נובלים ברגע והקשׁוטים שׁעל צוארי חוה ועל ידיה נהפכים לנחשׁים ונופלים על הקרקע. חוה מתחלחלת.

חוה

אוֹיָה, מָה אֵלֶּה?! –

לוציפר אל האדם

חִנָּם הִזְהַרְתִּיךָ! –

חוה צועקת

הוֹשַׁעְנָא, אֵלִי!

האדם

הֵרָגְעִי-נָא, יָפָתִי, הֶהָמוֹן מַבִּיט בָּנוּ –

אֲנִי אֶתֵּן לָךְ קִשּׁוּטִים יָפִים שִׁבְעָתָיִם.

חוה

הָלְאָה מִזֶּה, סוּרוּ! – הוֹשִׁיעוּ! – הַצִּילוּ! –

מְתַעְתְּעִים, נְבָלִים! – מְכַשֵׁפָה אֲרוּרָה! –

הָהּ, כָּכָה יְחַלְלוּ קָדְשֵׁי עַלְמָה רַכָּה! –

בוכה.

ההמון מתאסף סביבם והצוענית באה בלוית שׁוֹטרי העיר.

הצוענית

מָעוֹת מְזֻיָּפוֹת לִי נָתְנוּ – אַיֵּה אֵיפֹה הֵם?! –

לְכֶסֶף חַי נָמַסּוּ הַמַּטְבֵּעוֹת בְּיָדִי!

לוציפר

לֹא כַסְפִּי, כִּי יָדֵךְ-אַתְּ אֲשֵׁמָה בַדָּבָר –

נֵלְכָה-נָא, הָאָדָם, נִתְחַמֵּק חִישׁ מִפֹּה! –

הם נעלמים לתוך הַטוֹאֶר; ובעוד השׁאון וההמֻלָּה הולכים וגדלים – הם מופיעים שׁוב על מגדל הטואֶר.

האדם

טָעִיתִי גַּם הַפָּעַם. אָמַרְתִּי, דַּי לִי,

אִם מִפְלֶצֶת הֶעָבַר אֲפוֹצֵץ לָרוּחַ

וּלְכֹחוֹת נֶאֱבָקִים מֶרְחַב-יָהּ אֶפְתָּחָה:

אָסִירָה יָתֵד אַחַת מִמֶּרְכֶּבֶת-הַפְּלָאִים,

אֶת הַיָּתֵד הָרֹאשָׁה, אֶת קְדֻּשַּׁת-הַמָּסֹרֶת –

וְאוּלָם הֵן שָׁכַחְתִּי לְמַלֵּא אֶת-מְקוֹמָהּ

בְּיָּתֵד אַחֶרֶת, הַחֲזָקָה מִמֶּנָּה.

כִּי מַה-זֶּה הַקְּרָב, בְּהִלָּחֵם הַתַּקִּיף

וְהַמְזֻיָּן – בֶּעָרֹם וּבַחַלָּשׁ מִמֶּנּוּ?

וּמַה-זֶה הַדְּרוֹר, בִּמְקוֹם אֲשֶׁר אֲלָפִים

בְּרָעָב יִגְוָעוּ, אִם לִפְנֵי הַיָּחִיד

אֶת עָרְפָּם לֹא יָכֹפּוּ כְּבֶן-בָּקָר בָּעֹל?

קְרָב-כְּלָבִים הוּא עֲלֵי עֶצֶם צְנוּמָה.

אֲנִי – לִבִּי לְחֶבְרָה רוֹמֵמָה וּמְרוֹמֶמֶת,

שֶׁתָּגֵן מִבְּלִי עֲנוֹשׁ, שֶׁתְּעוֹדֵד וְלֹא תְאַיֵּם,

שֶׁתַּעֲבֹד שֶׁכֶם-אֶחָד וּבְכֹחַ כֹּל-יָכֹל–

כָּזֹאת, אֲשֶׁר הִתְוָה לוֹ שֵׂכֶל בֶּן-הָאָדָם

וַאֲשֶׁר בְּמִשְׁטָרָה תְּשַׂגְשֵׂג הַדָּעַת.

יָדַעְתִּי גַם-יָדַעְתִּי, כִּי קְרוֹבָה הִיא לָבֹא –

מַשָּׂא-נַפְשִׁי זֶה הַרְאֵנִי-נָא, לוּצִיפֶר!

לוציפר

אֱנוֹשׁ אָנוּשׁ אַתָּה וְעֵינֶיךָ חֲשׁוּכוֹת אוֹר,

אֲסַפְסוּף מְפֹרָד שָׁם מַטָּה תֶחֱזֶינָה,

וְלָכֵן – הַתְדַמֶּה, כִּי אֵין בָּם כָּל-מִשְׁטָר

וְאֵין נֶפֶשׁ כּוֹלֶלֶת בְּבֵית-אֻמָּן הַחַיִּים?

הַבֶּט-נָא הַפַּעַם בְּעֵין-רוּחֲךָ רֶגַע

וּרְאֵה אֶת מִפְעֲלֵיהֶם, יָקִימוּ לְדוֹר-נֶצַח

וְלֹא לְמַעַן עַצְמָם – כִּי לְמַעֲנֵנוּ –

פתאם חשֵׁכה. כל השׁוק מתמלא כנופית אנשׁים, העוסקת בחפירת קבר באמצע הבימה. בשׁעת מעשׂה יוצאים סביב הקבר במחולות ואחרי-כן קופצים לתוכו אחד-אחד, מהם מחרישׁים, מבּלי דַבּר דבר, ומהם אחרי דַבּרם, זה אחר זה.

מקהלה

עוּשׁוּ נָא, חוּשׁוּ, עִדְרוּ בַמַּעְדֵּר,

זְרִיזִים, חָרוּצִים, בִּמְחוֹלוֹת וְשִׁירָה! –

וְלוּ גַם רִבֹּא רִבֹּאוֹת בַּשָׁנִים

תֶּאֱרַךְ הַמְּלָאכָה זֹאת הַכַּבִּירָה.

עֶרֶשׂ וָקֶבֶר – אַחַת הִיא, אַחַת,

כַּלּוּ אַתֶּמָה, וַאֲחֵרִים יָחֵלּוּ;

רָעָב וָשׂבַע, שֶׁבֶר וָנַחַת –

הַיּוֹם תֵּרְדוּ דוּמָה וּמָחָר תָּהֵלּוּ! –

קול פעמון-הערב נשׁמע.

מְצִלַּת-הָעֶרֶב אֶת קוֹלָהּ הִשְׁמִיעָה,

שׁוּבוּ-נָא לִמְנוּחָה, כִּלִּיתֶם מַעֲשֵׂיכֶם,

וּמָחָר – הַקָּמִים מֵחָדָשׁ לִתְחִיָּה

בְּיָדַיִּם חָרוּצוֹת יְמַלְּאוּ אַחֲרֵיכֶם!–

המוּקיון

מִלֵאתִי תַפְקִידִי – וְאַחֵר בָּא תַחְתִּי,

בִּדַּחְתִּי אֲחֵרִים וְלֹא הִתְבַּדַּחְתִּי!

קופץ לתוךְ הקבר.

המוזג

הֲרִיקוֹתֶם אֶת כּוֹסְכֶם, הִנֵּה הַסּוֹף,

הֱיוּ שָׁלוֹם, אוֹרְחַי, וְלִינוּ בַטּוֹב!

קופץ לתוךְ הקבר.

העלמה הצעירה

אָפְסוּ סִגְלִיּוֹתַי, לְבָבִי שְׂמַח-נָא,

מָחָר עַל קִבְרִי מֵחָדָשׁ תִּפְרַחְנָה!

קופצת לתוךְ הקבר.

לוֹבל

אוֹצָרִי הָרַב לֹא נָתַן לִי מְאוּמָה

וְחִנָּם אֵין-כֶּסֶף הִנֵּה אֵרֵד דּוּמָה!

קופץ לתוךְ הקבר.

הפועל

עָבְרוּ יְמֵי-הַחֹל, הַשַּבָּת הִגִּיעָה,

סוֹף-סוֹף אֶת רוּחִי הֶעָיֵף אַרְגִּיעָה!

קופץ לתוךְ הקבר.

התלמיד

מִי-זֶה הֶעִירַנִי מֵחֲלוֹמִי הַנָּעִים?

בֹּאָה נָא, חֲלוֹמִי, לְאֶרֶץ-הָרְפָאִים!

קופץ לתוךְ הקבר.

הַחַיָּל

אָמַרְתִּי, אַךְ אַמִּיץ אָנֹכִי וְנָבוֹן,

וְהִנֵּה עָלַי לִנְפֹּל לְבוֹר-הָרִקָּבוֹן!

קופץ לתוךְ הקבר

הזונה

הַשִּכָּרוֹן חָלַף לוֹ, הָיְתָה דְמָמָה,

פֹּה שׂוֹרֵר הַקֹּר – וְאֵיכָה הוּא שָׁמָּה?

קופצת לתוךְ הקבר.

הנדון למות

הִשָׁאֲרוּ, אֲזִקִּים, פֹּה עֲלֵי-אָרֶץ,

אָחוּשָׁה, שָׁם מִשְׁפָּט אַחֵר לִי יֵחָרֵץ!

קופץ לתוךְ הקבר.

השׁחצן

אִישׁ אָחִיו רִמִּינוּ בְאוֹר הַמַּדָּעִים,

וּפֹה בִּפְנֵי הָאֱמֶת עָמַדְנוּ מִשְּתָּאִים!

קופץ לתוךְ הקבר.

חוה

מַה-תִּפְעֲרִי לִי לוֹעֵך, אֶרֶץ-שְׁמָמָה?

אַל-נָא תְדַמִּי, כִּי אִירָא חֲשֵׁכָה:

רַק רִגְבִּי יִתְפָּרֵד בַּעֲפַר הָאֲדָמָה,

וַאנִי בְהַדְרַת-קֹדֶשׁ לְחַיֵּי-עַד אֵלֵכָה.

פֹּה צְחוֹקִי הֶעָלֵז זֶרַע חֵן-פְּרָחִים

בְּנָגְעוֹ לְרֶגַע בִּלְבַב אֱנוֹשׁ שַׁח,

שָׁם שַֹר הָעֲלוּמִים וְאַהֲבַת נְצָחִים

יַנְחֵנִי בְמַעְגְּלֵי הָאֹשֶׁר הַזַּךְ – –

קופצת לתוךְ הקבר, שׁם היא מסירה את צעיפה מעליה ושׁוב עולה מן הקבר בהדרת כבוד-יה וסביבהּ נהרה.

לוציפר

הֲתַכִּירֶנָּה, הָאָדָם?

האדם

הֶאָח, חַוָּה, חַוָּה! –


 

מחזה שנים-עשר

חצר פַלַנְסְטֵר50 נפלא, הבנוי כמין כ כפופה. הדיוטה התחתונה של שני אגפי הבנין בנויה אַתִּיק-של-עמודים פתוח. באגף הימני פועלים עוסקים בעבודה בין מכונות-קיטור רועשׁות; בשׂמאלי – מוּזֵיאוֹן מלא כלי-מכשׁירים מֵיכַניים, פיסיקליים, אסטרונומיים וכימיים ועוד חפָצים יקרים שונים. ביניהם עומד מלֻמד זקן והוא טרוד בעבודה.

כל האנשׁים, הַשַּׁיכים לַפַלַנסטר, דומים זה לזה במלבושׁיהם. האדם ולוציפר מופיעים פתאם באמצע החצר. יום בהיר.


האדם

מֶה הָאָרֶץ הַזֹּאת וּבְנֵי-עַמָּהּ מִי הֵמָּה?


לוציפר

הָאִידֵיאַלִּים הַנּוֹשָׁנִים חָלְפוּ וְאֵינֵימוֹ.

הִנֵּה: מַה-צַּר הָיָה מֻשָּׂג זֶה “מוֹלֶדֶת”.

יוֹלַדְתּוֹ – מִשְׁפָּט קָדוּם, וַאֲשֶׁר הֵגֵן עָלָיו –

הִתְחָרוּת חַסְרַת-לֵב וְצָרוּת-עַיִן הִיא.

וְעַתָּה הַמּוֹלֶדֶת – תֵּבֵל זוֹ רְחָבָה;

כָּל בְּנֵי-הָאָדָם מַטָּרָה אַחַת לָמוֹ,

וְעַל הַמִּשְׁטָר הַשָּׁקֵט, הַפּוֹעֵל לְאַט,

עוֹמֵד עַל מִשְׁמַרְתּוֹ הַמַּדָע לְתִפְאָרֶת.


האדם

וּבְכֵן– תִּקְוָתִי בָאָה, הֵן זֶה מַשָּׂא-נַפְשִׁי;

הֲלֹא לָזֶה צִפִּיתִי בַחֲלוֹמִי גַם-אָנִי.

אַךְ עַל אַחַת צַר לִי: לִבִּי לַמּוֹלֶדֶת –

אַף-גַּם בְּקֶרֶב מִשְׁטָר זֶה חָדָשׁ

אוּלַי תּוּכַל לָקוּם. לְבַב בֶּן-הָאָדָם

יְבַקֵּשׁ לוֹ גְבוּלוֹת; אֶת-אֵין-הַקֵּץ יִירָא

וּבְהִתְרַחֲבוֹ – יֹאבַד לוֹ כָּבְדוֹ פְּנִימָה.

קָשׁוּר הוּא בַעֲבָרוֹ וּבַעֲתִידוֹ גַם-יָחַד.

יָרֵאתִי, כִּי לֹא יִלְהַט לְתֵבֵל הַכַּבִּירָה

כַּאֲשֶׁר לָהֹט לָהַט לְקֶבֶר אֲבוֹתָיו.

הַשּׁוֹפֵךְ אֶת-דָּמוֹ לִשְׁאֵרֵי-בְשָׂרוֹ –

לְרֵעוֹ אוּלַי אַךְ דִּמְעָתוֹ נִגָּרֶת.


לוציפר

מַשְׂאַת-נַפְשְׁךָ, כּמוֹ-אֶחֱזֶה, הָרֵס תְּהָרֵס

וּתְבַטְּלֵם בְּטֶרֶם עוֹד בָּאוּ לָעוֹלָם.


האדם

חָלִילָה לִי. אַךְ נִכְסֹף נִכְסַפְתִּי לָדַעַת:

מָה הוּא הָרַעְיוֹן, הַמַּתִּיךְ לְגוּף אֶחָד

עוֹלָם זֶה גָדוֹל? – וְהִתְלַהֲבוּת בֶּן-הָאָדָם,

לַבַּת לֵב-אֱנוֹש הַקְּדוֹשָׁה הַזֹּאת,

שֶׁעַד-עַתָּה לְכָל רוּחַ מְצוּיָה הָלְכָה שׁוֹלָל

וְלִקְרָבוֹת נוֹאָשִׁים לְקָרְבָּן הֹעֲלָתָה –

מָה הוּא הַמּוֹבִילָהּ סוֹף-סוֹף לַמַּטָּרָה? –

אַךְ, אֱמָר-נָא לִי, אַיֵּה אֵפוֹא אָנוּ?

הוֹלִיכֵנִי לְאֶרֶץ הַשַּׁלְוָה וְהָאֹשֶׁר,

הַשְׂבַּע אֶת נַפְשִׁי בִמְנוּחַת-גִּיל הָאָדָם.

הַבָּאָה כִגְמוּל לוֹ עַל כָּל תְּלָאוֹתָיו.


לוציפר

זֶה הוּא הַפַלַּנְסְטֵר. אַחַד הַהֵיכָלוֹת,

הָעֲשׂוּיִם מִשְׁכָּן לָאִידֵיאַלִּים הַחֲדָשִׁים.


האדם

אִם כֵּן, נֶחֱזֶה אֵפוֹא.


לוציפר

חַכֵּה, אַל תַּחְפֹּז.

בְּטֶרֶם נִכָּנֵס, הִנֵּה שׂוּמָה עָלֵינוּ

לִפְשׁוֹט כַּנָּחָש אֶת עוֹרֵנוּ הַיָּשָן.

אִם בְּתוֹר אָדָם וְלוּצִיפֶר נוֹפִיעַ,

הַיַּדְעָנִים הָאֵלֶּה לֹא יַאֲמִינוּ בָנוּ.

וִישִׂימוּנוּ לְאַל, אוֹ – בִּצְלוֹחִית יִכְלָאוּנוּ.


האדם

מַה זֶּה תֶהְגֶּה רִיק? – דְּבָרֶיךָ לִי חִידוֹת.


לוציפר

עוֹד חִידוֹת לְךָ כָּהֵנָּה בְעוֹלַם-הָרוּחוֹת.


האדם

עֲשֵׂה כְּחֶפְצֶךָ, אַךְ חוּּשָׁה, מַהֵרָה.

לוציפר משַׁנה את שניהם לפועלי הַפַלַּנסטר.


לוציפר

קַח נָא בֶגֶד זֶה, וְתַלְתַּלֶּיךָ הָסִירָה.

כֵּן, נְכונִים אֲנָחְנוּ.


האדם קרֵב אל המלֻמָּד

אֶל מְלֻמָּד זֶה נִגָּשָׁה.


לוציפר

שָׁלוֹם לְךָ, הַמְלֻמָּד!


המלֻמד

אַל-נָא תַפְרִיעֵנִי;

בְּמִפְעָלִי הֶחָשׁוּב לֹא עֵת לִי לַהֲבָלִים.


לוציפר

צַר לִי מְאֹד. חֲנִיכֵי הַמַּדָּע אָנוּ;

מִן הַפַלַּנְסְטֵר הָאֶלֶף בָּאנוּ הֵנָּה, אֵלֶיךָ.

שִׁמְעֲךָ הַגָּדוֹל הֱבִיאָנוּ הֲלוֹם.


המלֻמד

שְׁאִיפַתְכֶם רְצוּיָה הִיא, בְלִי כָל תְּפוּנָה.

וּמִפְעָלִי זֶה הֵן אוּכַל אַפְסִיק לְרֶגַע –

וְרַק הַחֹם כִּי לֹא יִפְחַת בָּאֶדֶק הַזֶּה,

אַכְנִיעַ בִּרְצוֹנִי הַחֹמֶר הָעָז!–


לוציפר לעצמו

גַּם בְּךָ לֹא טָעִיתִי, הָאָדָם הָעֶלְיוֹן,

אֲשֶׁר כָּל סִיגִים הָגִיתָ מִטֶּבַע בֶּן-הַתְּמוּתָה –

גַּם בְּךָ עוֹד נִשְׁאֲרָה הַפְּסֹלֶת הָאַחֲרוֹנָה:

לֶב-הַשַּׁחַץ ––


המלֻמד

וְעַתָּה נוּכַל נְשׂוֹחֵחַ מְעַט.

אֵיזֶה הַמִּקְצוֹעַ, בּוֹ עֲבַדְתֶּם שְׁנֵיכֶם?


האדם

צִמְאוֹנֵנוּ לְחָכְמָה לֹא יֵדַע כָּל מִקְצוֹעַ;

הַשְׁקָפָה מַקֶּפֶת וְכוֹלֶלֶת לָנוּ תֵנָה.


המלֻמד

לֹא כֵן, אַחַי, בַּמִּצְעָר סָפוּן הַנִּשְׂגָּב.

רַב הוּא הָעִנְיָן לַעֲנוֹת, וְחַיֵּינוּ – טְפָחוֹת.


האדם

אֱמֶת, יָדַעְתִּי, דְּרוּשִׁים גַּם הָעֲבָדִים,

לְקוֹשֵׁשׁ קַשׁ לַתֶּבֶן וּלְסַתֵּת הָאֲבָנִים;

בִּלְעֲדֵיהֶם לֹא יִבָּנֶה כָל אַרְמוֹן לְתַלְפִּיוֹת.

אַךְ אֵלֶּה בַחֹשֶךְ יְבַלּוּ כָל יְמֵיהֶם

וּמִבְּלִי הַדַּעַת, עַל-מָה הֵם עֲמֵלִים,

זוּלָתִי הַבַּנָּאי יֵדַע אֶת אֲשֶׁר-לְפָנָיו;

וְלוּ גַם לֹא יָבִין אֶת מְלֶאכֶת הַסַּתָּתִים –

הוּא הוּא הַיּוֹצֵר אֶת מִפְעָלוֹ כֵּאלֹהִים.

וּבַנָּאי אֲשֶׁר כָּזֶה הֵן שַׂגִּיא הוּא בְדָעַת.


לוציפר

וּבִגְלַל-זֶה בָּאנוּ אֵלֶיךָ, אִישׁ גְּדָל-דֵּעָה.


המלֻמד

אָמְנָם כֵּן עֲשִׂיתֶם. כַּוָּנַתְכֶם נְכוֹנָה.

מִקְצוֹעוֹת הַמַּדָּע הַשּׁוֹנִים לְמִינֵיהֶם

– חֶלְקֵי הָאוֹרְגַּנִּיסְמוּס הָאֶחָד הַכּוֹלֵל –

רַק יַחְדָּו יִשְׁלָמוּ.


לוציפר

כִּיפִי אֵשֶׁת-חֵן –


המלֻמד

וּבְכָל-זֹאת, הַכִּימִיָּה אֵינֶנָּה בִלְתִּי –


לוציפר

אִם בֵּית-הַיּוֹצֵר לְנַפְשׁוֹ הַחַיָּה.


המלֻמד

כִּדְבָרֶיךָ כֶּן-הוּא.


לוציפר

כָּאֵלֶּה תְּמוֹל שָׁמַעְתִּי

מִפִּי מַתֵּמַטִּיקָן עַל חָכְמַת-הַחֶשְׁבּוֹן.


המלֻמד

כָּל אֶחָד וְאֶחָד, לְפִי גַאֲוָתוֹ,

אֶת נַפְשׁוֹ יַחֲשׁוֹב לְמֶרְכַּז כָּל-אָפְקוֹ.


לוציפר

וְאַתָּה הֵן הֵיטַבְתָּ עֲשֹׂה, כִּי בָּחַרְתָּ

בְּחָכְמַת הַכִּימִיָה –


המלֻמד

בְּלִי כָּל תְפוּנָה

אַךְ הָבָה נָסוּרָה אֶל בֵּית-הָעַתִּיקוֹת.

אֵין כְּאוֹצָר זֶה בְּכָל רַחֲבֵי תִבל.

כָּל חַיּוֹת-קְדוּמִים, אֲשֶׁר חָיוּ וְאֵינָן,

כֻּלָּנָה פֹה עוֹמְדוֹת בִּמְלֹאָן לְרַאֲוָה,

מְמֻלָּאוֹת הֵיטֵב. – לְאַלְפֵי רְבָבָה

חָיוּ עִם אֲבוֹתֵינוּ בְּעוֹדָם חֲצִי-פְרָאִים

וְיַחַד עִמָּם מָשְׁלוּ עַל כָּל הָאֲדָמָה.

הַרְבֵּה אַגָּדוֹת-פֶּלֶא תְּסֻפַּרְנָה עֲלֵיהֶן.

זאֹת, לְמָשָל, הָיְתָה לִמְכוֹנַת-קִיטוֹר לָמוֹ.


האדם

כֵּן, זֶה הוּא הַסּוּס, וְלֹא מִן הַמְשֻׁבָּחִים,

וְנוֹפֵל הוּא בִמְעַט מֵאַל-בּורַק51 הַמְפֻרְסָם.


המלֻמד

וְזֹאת, לְפִי הָאַגָּדָה, חֲבֶרְתוֹ שֶׁל הָאָדָם,

אֲשֶׁר בְּלִי-עָמָל גִדְּלָהּ וַיֶּאֱהָבֶנָּה.

וְהִיא, בְּרַחֲשֵׁי-תוֹדָה, כָּל הֶגֶה-פִיו שָׁמָרָה

וַתָּבֶן בְּלֵב נֶאֱמָן לְכָל עֶשְׁתּוֹנוֹתָיו.

וְאַף-גַּם אֶת חֶטְאוֹ הַגָּדוֹל לָמָדָה:

אֶת מְאֵרַת הַקִּנְיָן הַפְּרָטִי – כֹּה יְסֻפָּר –,

וּבְכָל נַפְשָׁה וּמְאֹדָהּ עָלָיו שָׁמָרָה.

כָּל-אֵלֶּה, כְּמוּבָן, דִּבְרֵי-אַגָּדָה הֵמָּה,

וַאֲנִי לֹא כְמַאֲמִין בִּכְמוֹ-אֵלֶּה אֲסַפֵּרָה.

הַרְבֵּה חֶזְיוֹנוֹת-שָׁוְא הוֹלִיד הֶעָבַר

וְאֶחָד מֵהֵמָּה הִיא זֹאת הָאַגָּדָה.


האדם

זֶה הוּא הַכֶּלֶב. וֶאֱמֶת הוּא כָּל-זֶה.


לוציפר

הִזָּהֵר-נָא, הָאָדָם, פֶּן יַכִּירוּךָ.


המלֻמד

וְזֹאת פֹּה הָיְתָה שִׁפְחַת הָאִכָּר הֶעָנִי.


האדם

כַּאֲשֶׁר הֶעָנִי – בֶּהֱמַת עֲשִׁירִים הוּא.


המלֻמד

וְזֶה מֶלֶך הַמִּדְבָּר.


האדם

כֵּן, הָאֲרִי.

וּפֹה הִנֵּה הַנָּמֵר, וְזֹאת– הָאַיָּלָה

וְאֵי אֵפוֹא נִשְׁאֲרָה חַיָּה עַל אָרֶץ?


המלֻמד

הִסְכַּלְתָּ לִשְׁאֹל! – וְלֹא כֵן הוּא אֶצְלְכֶם?

נִשׁאַר כָּל-מוֹעִיל, וַאֲשֶׁר נִבְצַר עֲדֶנָּה

מִידֵי הַמַּדָּע הָרָם לְוַתֵּר עֲלֵיהֶם:

הַחֲזִיר וּבְהֵמָה דַקָּה; אוּלָם לֹא בְגָלְמָם

הָרִאשׁוֹן, הַקַּדְמוֹן, כַּאֲשֶׁר נִתְּנוּ לָנוּ

מִיַּד הַטֶּבַע הַגַּס וְשֶׁאֵינוֹ מְשֻׁכְלָל.

צֶמֶר חַי הוּא זֶה – זֶה שׁוּמָן הוֹלֵך עַל אַרְבַּע,

אֲשֶׁר כְּאַבִּיק-זְכוּכִית יְשַׁמֵּש לָנוּ עֵזֶר.

וְאוּלָם, כְּמוֹ-אֶחֱזֶה, יְדוּעִים לְךָ כָּל-אֵלֶּה.

נָסוּרָה נָא הֵנָּה. פֹּה מַתְּכוֹתֵינוּ.

הַבִּיטָה: חֲתִיכַת-פֶּחָם זֹאת הַכַּבִּירָה;

הַרְרֵי-עז כָּאֵלֶּה הָיוּ לְפָנִים

וּבָא הָאָדָם וְלָקַח מִן הַמּוּכָן,

אֲשֶׁר עָלֵינוּ כָעֵת בְּעָמָל רַב וּבְעָרְמָה

לְסַנֵּן מִן הָאַוִּיר. – זֹאת הַמַּתֶּכֶת

בְּשֵׁם בַּרְזֶל לָהּ קָרְאוּ. וּבְעוֹד לֹא אָפְסָה כֻלָּה

לֹא עָמַלְנוּ לְחַטֵּט אַחֲרֵי אֲלוּמִינִיּוּם,

וְזֹאת – חֲתִיכַת-זָהָב, הַמַּתֶּכֶת הַמְפֻרְסֶמֶת

וְחַסְרַת-הַתּוֹעֶלֶת מִכָּל הַמַּתָּכוֹת.

כִּי בְעוֹד אֲשֶׁר הָאָדָם בְּאִוַּלְתּוֹ הָאֲנוּשָׁה

הֶאֱמִין בִּיצוּרֵי-מַעַל, הָעוֹלִים גַּם עָלָיו

וְאַף-גַּם עֲלֵי מִקְרֵה הַגּוֹרָל בְּעַצְמוֹ –

גַּם זֹאת הַמַּתֶּכֶת לוֹ הָיְתָה לֵאלֹהִים.

עַל מִזְבְּחָהּ הֶעֱלָה כָל-אָשְׁרוֹ וּמְאֹדוֹ

וְכָל הַקָּדוֹשׁ לֹו, אַךְ לְמַעַן הַשִּׂיג

חֲתִיכַת-קֶסֶם אַחַת מֵחֹמֶר זֶה צָהֹב.

יַעַן כִּי בִמְחִירוֹ אֶת-כָּל-חֶפְצוֹ הִשִּׂיג,

וְאָכֵן לֹא יֵאָמֵן – גַּם אֶת הַלָּחֶם!–


האדם

אַחֶרֶת נָא הַרְאֵנִי; כָּל-זֶה לִי יָדוּעַ.


המלֻמד

אָכֵן הִרְבֵּיתָ דַּעַת, אַתָּה הַנָּכְרִי;

אִם-כֵּן אֵפוֹא נִרְאֶה אֶת נִטְעֵי-קַדְמוֹנִיּוֹת.

הִנֵּה פֹּה לִפְנֵיכֶם הַשּׁוֹשַׁנָּה הָאַחֲרוֹנָה

שֶׁעַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה. פֶּרַח אֵין-תּוֹעֶלֶת,

כְּכָל שְׁאָר בְּנֵי-מִינוֹ, אֲשֶׁר שִׂגְשְׂגוּ לִרְבָבוֹת,

חָמַס מֵאֵת הַלֶּחֶם כָּל לְשַׁד אֲדָמָה פוֹרָה

וַיְהִי לְשַׁעֲשׁוּעֵי-הֶבֶל לִילָדִים גְּדוֹלִים.

נִפְלָא הוּא הַדָּבָר, אֵיכָכָה הָלְכוּ שׁוֹלָל

לְצַעֲצוּעֵי-רִיק אֵלֶּה בְשָׁנִים קַדְמוֹנִיוֹת!

וְאַף גַּם רוּחַ-אֱנוֹשׁ יָצַר לוֹ אָז פְּרָחִים,

הֲלֹא הֵמָּה חֶזְיוֹנוֹת הָאֱמוּנָה וְהַשִּׁירָה.

בְּחֵיק חֲלוֹמוֹת מַתְעִים שָׁגָה בְאַהֲבָתָם

וּמֵיטַב כָּל-כֹּחוֹתָיו כֹּה פִזֵּר לָרוּחַ,

בְּעוֹד אֲשֶׁר מַטְּרַת-חַיָּיו מַעַל נִשְׁאָרָה.

הִנֵּה פֹּה שְׁמוּרִים אִתָּנוּ לְרַאֲוָה

שְׁנַיִם מִכְּמוֹ-אֵלֶּה: הָאֶחָד הוּא שִׁיר;

בִּתְקוּפַת-עָוֹן זֹאת עוֹד הִתְנַשֵּׂא הַיָּחִיד

עַל הֲמוֹן-עָם בְּכִשְׁרוֹנוֹ. שֵׁם בַּעַל הַשִּׁיר

הָיָה הוֹמֵירוֹס. עוֹלַם-תַּעְתּוּעִים

יְצַיֵּר לוֹ וּבְשֵׁם הַדֶּס יְכַנֵּהוּ.

אֵין בּוֹ שׁוּרָה אַחַת, כְּבָר לֹא פְרַכְנוּהָ.

וְהַשֵּׁנִי – אַגְרִיקוֹלָה אֲשֶׁר לְטַצִּיטוּס52.

מֵעוֹלָם הַבַּרְבָּרִים יְתָאֵר לָנוּ תְמוּנָה

הַמְעוֹרֶרֶת צְחוֹק– אַךְ יְחִידָה הִיא בְמִינָהּ.


האדם

וּבְכֵן עוֹד נִשְׁאֲרוּ דַפִּים בּוֹדֵדִים

כִּמְגִּלַת צַוָּאָה מֵעִתּוֹת-פְּלָאִים אֵלֶּה?

וּבְכָל-זֹאת נִבְצַר מֵהֶם לְהַצִּית שַׁלְהֶבֶת

בְּדוֹר- רִקָּבוֹן זֶה, לְהַעִירוֹ לְמִפְעָלִים

הַמְהָרְסִים עוֹלַמְכֶם זֶה, הַבָּנוּי עַל בְּלִימָה!


המלֻמד

כֵּן דִּבַּרְתָּ. בָּזֶה הִרְגַּשְׁנוּ גַם אֲנָחְנוּ;

רָאִינוּ הַסַּכָּנָה הַצְּפוּנָה בְכָל-אֵלֶּה,

וְלָכֵן שַׂמְנוּ חֹק לִבְלִי תִתֵּם בִּידֵי כֹל,

זוּלָתִי לַזְּקֵנִים מִבְּנֵי שִׁשִּׁים וָמַעְלָה,

אֲשֶׁר כָּל-חַיֵּיהֶם לְמַדָּעִים הִקְדִּישוּ.


האדם

וְשִׁירַת פִּי מֵינֶקֶת, הַמְּלֵאָה קֶסֶם-עַד,

אִם עוֹר לֹא תְעוֹרֵר בְּלֵב הָעוֹלֵל הָרַךְ

הַשְׁעַרוֹת חֵן וָיֹפִי?


המלֻמד

כֵּן דִּבַּרְתָּ, אָחִי,

וְלָכֵן כָּל-אוֹמֶנֶת רַק חֻקֵי הַחֶשְׁבּוֹן

וְצֵרוּפֵי הַמִּסְפָּרִים תְּשַׁנֵּן לְעוֹלָלָהּ –


האדם הצדה

רוֹצְחִים אֲרוּרִים! – אֵיכָכָה לֹא תִרְאוּ

מֵחֲמוֹס אֶת נְעוּרֵי הָאָדָם וְקִסְמֵיהֶם!


המלֻמד

נֵלְכָה-נָא הָלְאָה. הִנֵּה כְלֵי-מַכְשִׁירִים

שׁוֹנִים לְמִינֵיהֶם. נִפְלָאִים הֵם כֻּלָּם.

זֶה הוּא “הַתּוֹתָח”. עָלָיו כְּתָב סָתוּם:

”אוּלְטִימַא רַצִּיּוֹ רֶגְנוּם"53. לָמָּה וְאֵיכָה

שִׁמֵּשׁ חֵפֶץ זֶה? אֵין מֵאִתָּנוּ יוֹדֵעַ.

וְהִנֵּה “הַחֶרֶב”, הָעֲשׂוּיָה אַךְ לִרְצֹחַ

וְהַמְרַצֵּחַ בָּהּ נֶפֶשׁ לֹא נָשָׂא כָל-עָוֹן! –

וְהַתְּמוּנָה הַזֹּאת פֹּה בִידֵי אָדָם עֲשׂוּיָה;

כַּחֲצִי יְמֵי חֶלְדּוֹ בִלָּה בָהּ הַמְצַיֵּר,

וְתָכְנָהּ – הַבֶּט-נָא – אַגָּדַת שָׁוְא וָהֶבֶל.

כָּעֵת זֹאת הַמְּלָאכָה בִּידֵי הַשֶּׁמֶש תֵּעָשֶׂה,

הַמְשַׁמֶּשֶׁת לָנוּ עֵזֶר לְכָל מַטְּרוֹת הַמַּדָּעִים;

בְּעוֹד אֲשֶר זֹאת פֹּה לֹא תִצְלַח לַכֹּל.


האדם לעצמו

וּמְלֶאכֶת-הַמַּחֲשֶׁבֶת? – וְהָרוּחַ הַנַּעֲלֶה? –


המלֻמד

כָּל אֵלֶּה הַחֲפָצִים – קִשּׁוּטֵי-הֶבֶל כֻּלָּם –

מַה-נִּבְעָרִים הֵמָּה. עַל הַכּוֹס – מִין פֶּרַח,

עַל מִשְׁעֶנֶת כִּסֵּא – עֲרַבֶּסְקָה שֶׁל שְׁטוּת,

אֶת נֶפֶשׁ בַּעֲלֵיהֶם קָבְעוּ כֻלָּם יָחַד.

הֲיִמְתְּקוּ הַמַּיִם מִכּוֹס-צַעֲצוּעִים זֹאת?

וְעַל כִּסֵּא אֲשֶׁר כָּזֶה הֲיִנְעַם לָנוּ שֶׁבֶת?

עַתָּה מְכוֹנוֹתֵינוּ מַתְקִינוֹת כָּל אֵלֶּה

וּבְצוּרָה כֹה פְשׁוּטָה וּמַתְאֶמֶת לְמַטְּרָתָה.

וְהַדָּבָר הַמְּבִיאֵנוּ לְתַכְלִית שְׁלֵמוּתֵנוּ

הִיא חֲלֻקַּת הָעֲבוֹדָה. הַלּוֹטֵש בַּרְגֵי-בַרְזֶל

לֹא יַעֲשֶׂה אַחֶרֶת עַד רִדְתּוֹ קָבֶר.


האדם

הֵן לָכֵן אֵין חַיִּים בָּכֶם וְאֵין כִּשְׁרוֹן הַיָּחִיד,

הָעוֹלֶה בְמִפְעָלָיו עַל מְלַמְּדוֹ לְהוֹעִיל.

וְאֵיכָכָה יִתְגַּלֶּה כָּל כֹּחַ וּמַחֲשָׁבָה,

אֲשֶׁר יָעִיד עַל רוּחוֹ, אֲשָׁר מִמַּעַל הוּא?

וְאִם לִקְרָבוֹת יַעֲרוֹג וְיַבִּיט אֶל-סְבִיבוֹ

בְּתֵּבֵל זֹה קְצוּבָה וּבְמִשְׁטָרָהּ הַצָּר –

גַּם עֹנֶג הַסַּכָּנָה שָׁוְא יְבַקֵּשׁ לֹו פֹה;

גַּם חַיָּה רָעָה אַחַת לֹא יִמְצָא בַדָּרֶךְ. –

וּבְכֵן –לַשָּׁוְא בִּקַּשְׁתִּי אֶת אָשְׁרִי בְמַדָּעִים:

בֵּית-סֵפֶר לִילָדִים מָצָאתִי בִמְקוֹמָם;

לֹא רוּחַ עַז וּמְרוֹמָם, כִּי-אִם בֵּית-אֲסוּרִים.


המלֻמד

וְרוּחַ הָאַחֲוָה לֹא תֶחֱזֶינָה עֵינֶיךָ?

הֲיִמָּצֵא פֹה אִישׁ, אֲשֶׁר יִסְבֹּל כָּל מַחֲסוֹר?

רַעְיוֹנוֹתֶיךָ אָמְנָם, בְּתָם-לְבָבִי אֹמַר,

רְאוּיִם לִנְזִיפָה.


האדם

אֱמֹר, מָה הָרַעְיוֹן

הַמְאַגֵּד בְּכֹחוֹ אֶת חֶלְקֵי זֹאת הַמְּכוֹנָה

וּכְמַטָּרָה מְשֻׁתֶּפֶת יַבְעִיר בָּהּ שַׁלְהָבֶת?


המלֻמד

רַעְיוֹן הָרַעְיוֹנוֹת – הִיא הַפַּרְנָסָה.

אָז, כְּהוֹפִיעַ אָדָם פֹּה עֲלֵי-אֲדָמוֹת,

מְזָוֶה מְלֵא-כָל-טוֹב מָצָא לְפָנָיו

וְאַךְ נָטָה אֶת יָדוֹ – וַיַּשֵּׂג אֶת כֹּל

וּבְלִי עֲמַל-כַּפַּיִם כָּל חֶפְצוֹ יֶהִי.

כֵּן פִּזֵּר אֶת טוּבוֹ, כְּתוֹלַעַת הַגְּבִינָה,

בְּאֵין דַּאֲגַת-מָחָר. וּבְחַיֵּי-עַצְלוּת אֵלֶּה

הִשְׁלָה אֶת נַפְשׁוֹ בִמְזִמּוֹת לֹא-תוֹעַלְנָה

וּבְהַבְלֵי שִׁיר וָיֹפִי, הַמְגָרִים אֶת הַמֹּחַ.

לֹא כֵן אֲנַחְנוּ, הַמְלַקְקִים בַּצַּלַּחַת,

עָלֵינוּ לְהִתְכַּלְכֵּל בִּמְשׂוּרָה וּבְחֶשְׁבּוֹן,

לִבְלִי תִכְלֶה הַגְּבִינָה – וּמַתְנוּ בָרָעָב.

עוֹד תְּקוּפוֹת שְׁמֹנֶה וְאָפֵס חֹם הַשֶּׁמֶשׁ

וְאַדְמָתֵנוּ לֹא תִתֵּן עוֹד יְבוּלָהּ הַטּוֹב.

בִּשְׁמֹנֶה תְקוּפוֹת אֵלֶּה עָלֵינוּ לַחֲקֹר לָדַעַת

אֵיכָכָה לְמַלֵּא חֶסְרוֹן קַרְנֵי שִׁמְשֵׁנוּ.

לִידִיעָתֵנוּ, אֲדַמֶּה, יַסְפִּיק זְמַן זֶה.

חֹמֶר לְהַסָּקָה יִתְּנוּ לָנוּ הַמַּיִם:

נַרְכִּיבֵם בְּחַמְצָן – וּלְחֻמָּם אֵין עֲרוֹךְ!

גַּם סוֹד-הַיְצִירָה, הַסָּתוּם מֵעֵין כֹּל,

כְּבָר הוֹלֵךְ וְקָרֵב אֶל פִּתְרוֹנוֹ לְאָט. –

אַךְ טוֹב כִּי שִׂיחָתֵנוּ עַד-הֵנָּה הִתְגַּלְגָּלָה,

כִּמְעַט שֶׁשָּׁכַחְתִּי אֶת אַבִּיקִי הָרוֹתֵחַ,

הֵן בַּסּוּג זֶה הֶחָשׁוּב אֲנִי חוֹקֵר כָּעֵת.


לוציפר

לְחַטֵּט וּלְחַפֵּשׂ אַחֲרֵי סוֹד-הַיְצִירָה

בְּתוֹךְ אַבִּיק רוֹתֵחַ – אוֹת לְזִקְנָה הוּא.

אַךְ לוּ גַם תַצְלִיחַ וְתִבְרָא לְךָ בְּרִיאָה –

וְהָיְתָה לְמִפְלֶצֶת, לְרַעְיוֹן לֹא-יְגֻשָּׁם:

לְרֶגֶש אַהֲבָה עַזָּה, שֶׁאֵין לָהּ כָּל גּוּף.

בְּרִיאָה, אֲשֶׁר הַטֶּבַע יִתְנַכֵּר לָהּ לָעַד,

לֹא שְׁאֵר-בָּשָׂר לָהּ וְלֹא יִלָּחֵם בָּהּ אוֹיֵב,

מֵאֵין לָהּ כֹחַ-יָחִיד, אֲשֶׁר יַצִּיב לָהּ גְּבוּל.

וְאֵי מִזֶּה תִסְפֹּג לָהּ כֹחַ כָּזֶה?

הֵן בִּצְלוֹחִית צָרָה תָקוּם לִתְחִיָּה,

עֲצוּרָה לְכָל קְרָב וּלְכָל צַעַר מִבַּחוּץ!


המלֻמד

הַבֶּט-נָא, הַבֵּט, אֵיךְ יִרְתַּח וְיִתְנוֹצֵץ!

יְצוּרִים קְטַנְטַנִּים יִוָּלְדוּ פֹה וָשָׁם – –

בִּצְלוֹחִית חַמָּה זוֹ, הַסְּגוּרָה מִכָּל צַד,

כָּל שְׁאֵר-תַּעֲרוּבוֹת וְכָל כֹּחַ מִתְנַגֵּד

יַחְדָּו יִוָּלֵדוּ. – וְנִבְצַר מֵאֵת הַחֹמֶר

לְהִשְׁתַּחֲרֵר עַתָּה מִידֵי רְצוֹנִי הָעָז.


לוציפר

נִפְלֵאתָ לִי, רַבִּי! – אַךְ אַחַת לֹא אֵדַע:

הַתְצַוֶּה בִרְצוֹנְךָ עַל כֹּחַ הַמּוֹשֵׁךְ

מִלִּמְשׁוֹךְ מִשְׁנֵהוּ, וְעַל הַדּוֹחֵף רֵעֵהוּ

לִבְלִי יַעֲשֶׂה זֹאת?


המלֻמד

דִּבְרֵי הֶבֶל הֵמָּה:

זֹאת תּוֹרַת הַחֹמֶר, חָק-הוּא וְלֹא יַעֲבוֹר!


לוציפר

כֵּן, כֵּן, הֲבִינוֹתִי; אֱמָר-נָא: וְעַל-מָה

יְסוֹדוֹתָיו הָטְבָּעוּ?


המלֻמד

עַל-מָה הָטְבָּעוּ?

חָק-הוּא, יַעַן כָּכָה הֶרְאָנוּ הַנִּסָּיוֹן.


לוציפר

אִם כֵּן – בְּכוּר הַטֶּבַע רַק מַסִּיק הִנֶּךָּ,

וְהַשְּׁאָר – בְּעַצְמוֹ יַעֲשֶׂה בִלְעָדֶיךָ.


המלֻמד

וְאוּלָם אָנֹכִי הוּא הַמַּצִיב לוֹ גְבוּלוֹת

וְעַל-כָּרְחוֹ אוֹצִיאֶנּוּ מִמַּחֲבֹאֵי הָאֹפֶל.


לוציפר

חֲבָל, כָּל אוֹת-חַיִּים לֹא נִרְאֶה עַד-הֵנָּה –


המלֻמד

עוֹד יָבֹא. בְּלִי-סָפֵק. אָנֹכִי הַגֶּבֶר

כָּל רָזֵי הָאוֹרְגַּנִּיסְמוּס לֹא נֶעֶלְמוּ מִמֶּנִּי

וּבִתְהוֹם חַיֵּי-כֹל אֶצְלַל כָּל רֶגַע –

לוציפר

וְתָמִיד נִבְלַת-פֶּגֶר תַּעֲלֶה חַכָּתֶךָ.

בְּרַגְלַיִם כּוֹשׁלוֹת הֵן יְלַוֶּה הַמַּדָע

אֶת הַנִּסָּיוֹן הַצָּעִיר עַל דַּרְכּוֹ הָאֲרֻכָּה,

כִּמְשׁוֹרֵר-הֶחָצֵר, הַמְבָאֵר לַמֶּלֶךְ

בַּחֲרוּזִים עִלְגֵי-שָׂפָה כָל מִפְעָלָיו הַכַּבִּירִים,

אַךְ נִבְצַר מִמֶּנּוּ לְהִנָּבֵא לוֹ מֵרֹאשׁ.


המלֻמד

מַה-לְּךָ הִתְלוֹצֵץ? הַבִּיטוּ וּרְאוּ:

רַק עוֹד נִיצוֹץ אֶחָד – וְקָם לִתְחִיָּה.


האדם

כֵּן, אַךְ נִיצוֹץ זֶה – אֵיפֹה תִמְצָאֶנּוּ?


המלֻמד

אַךְ עוֹד צַעַד אֶחָד – וְנָכוֹן הַכֹּל.


האדם

כֵּן, וַאֲשֶׁר לֹא עָשָׂה הַצַּעַד הַזֶּה,

לֹא עָשָׂה מְאוּמָה וּמְאוּמָה לֹא יֵדָע.

כָּל אֲשֶׁר מָצָאתָ – בַּחֲצַר הַדְּבִיר מָצָאתָ

וּלְקָדְשֵׁי-הַקֳּדָשִׁים צַעַד זֶה יְנַהֲגֶךָ –

וְהַיִזְכֶּה יְלוּד-אִשָּׁה לַצַּעַד הַזֶּה? – –

בינתים הולך העשׁן שׁממעל לאַבִּיק הלֹך והִתַּמר, הלֹך והַרעם בקול אדיר.


קול רוח-האדמה מתוך הרעם

לֹא יִזְכֶּה לְעוֹלָם! – כְּלִי-זְכוּכִית זֶה

לִי יֵצַר גַּם יִרְוַח לִי רַב מִדָּי.

הֲלֹא אַתָּה, הָאָדָם, יְדַעְתַּנִי מֵאָז,

וְאֵלֶּה גַם הַרְגֵּשׁ לֹא הִרְגִּישׁוּ עוֹד בִּי –


האדם

הֲשָׁמַעְתָּ, הוֹ רַבִּי, אֶת דְּבַר הַרוּחַ?

הַבֶּט-נָא, הַבֵּט, אֱנוֹש אָנוּשׁ וָגֵא:

אֵיכָה תוּכַל לָזֶה, הַמְרַחֵף שָׁם בְּעֻזּוֹ? –


המלֻמד

תַּעְתּוּעִים תְּדַבֵּר. יָרֵאתִי, פֶּן תִּשְׁתַּגָּע.

האַבּיק מתפוצץ, הרוח נעלם.

נִשְׁבַּר הָאַבִּיק – וְעַתָּה עָלַי לְהָחֵל

אֶת מִפְעָלִי מֵחָדָשׁ. בִּהְיוֹת אַךְ כְּפֶשַׂע

בֵּינֵינוּ וּבֵין הַתַּכְלִית – רֶגֶב קַל יַכְשִׁילֵנוּ:

הַמִּקְרֶה הָעִוֵּר –


האדם

“גְּזֵרָה עֶלְיוֹנָה”

קָרְאוּ לוֹ לְפָנִים. וְלֹא הָיָה אָז לְבשֶׁת

לְהִכָּנַע מִפְּנֵי כֹּחוֹ כַּאֲשֶׁר הִכָּשֵׁל עַתָּה

“בַּמִּקְרֶה הָעִוֵּר” –

צלצול

וּמָה הַקּוֹל הַזֶּה?


המלֻמד

הָעֲבוֹדָה כָלָתָה. שְׁעַת-הַטִּיוּל הִגִּיעָה.

הִנֵּה שָׁם בָּאִים הַפּוֹעֲלִים בֶּהָמוֹן

מִבָּתֵּי הַחֲרֹשֶׁת וּמֵעֲבוֹדָה בַשָּׂדֶה;

עַתָּה עָנֹש יֵעָנֵשׁ כָּל עָצֵל וְכָל זֵד,

וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף יֵחָלְקוּ לְמִינֵיהֶם.

נֵלְכָה נָא שָׁמָּה. עֲבוֹדָה לִי גַם שָׁם.

בשׁורה אחת ארֻכּה באים הגברים, ובשׁניה – נשׁים; אחדות מהן ילדיהן כרוכים אחריהן. ביניהן גם חוה. בחצר הפַלַּנסטר יעמדו בחצי-מעגל ולפניהם עומד אישׁ-שֵׂיבה. האדם, לוציפר והמלֻמד עומדים אצל בית העתיקות.


הַשָּׂב

מִסְפַּר הַשְּׁלשִׁים וְאֶחָד

לוּטֶר יוצא מן השורה

הִנֵּנִי.

השׂב

שׁוּב הִסַּקְתָּ בַּכּוּר בְּלִי מִדָּה וְתַכְלִית.

כְּמוֹ-אֶחֱזֶה, זֶה יֵצֶּר לְבָבְךָ הָרָע,

לְהָמִיט שׁוֹאַת-מָוֶת עַל כָּל הַפַלַּנְסְטֵר.


לוּטֶר

וּמִי זֶה יוּכַל לִכְבּשׁ אֶת יִצְרוֹ הָעָז,

בִּקְדֹחַ אֵשׁ יְסוֹדוֹת הַהוֹמִים בְּרַעַשׁ

וְהַלַּהַב בְּאַלְפֵי לְשׁוֹנוֹתָיו יִתְפָּרֵץ

לָשׂוּם אֶת כֻּלָּנוּ בַחֲמַת-רוּחוֹ לְאַל –

מֵעֲמֹד שָׁם בְּאֹמֶץ וְהוֹסִיף עַל הַמְּדוּרָה,

בְּדַעְתֵּנוּ, אֲשֶׁר כֻּלָּהּ בִּרְשׁוּתֵנוּ הִנֶּהָ!

אֵיךְ זֶה תּוּכַל דַּעַת אַתָּה אֶת הָאֵשׁ,

אֲשֶׁר מֵעוֹדְךָ רַק תַּחַת הַסִּיר רְאִיתָהּ?


השׂב

רוֹעֶה-רוּחַ אַתָּה – לָכֵן תָּצוּם הַיּוֹם.


לוּטֶר נסוג לאחור

וּמָחָר – שׁוּב אוֹסִיפָה – בַּיֵּצֶר – בָּאֵשׁ. –


האדם

מָה עֵינַי תֶחֱזֶינָה?! –גֶּבֶר זֶה – יְדַעְתִּיו –

לוּטֶר הוּא זֶה – –


השׂב

מִסְפַּר הַשִּׁבְעִים!


קַסְיוּס54 יוצא מן השורה

הִנֵּנִי.


השׂב

זֹה הַפַּעַם הַשְּׁלִישִׁית אֲנִי מַתְרֶה בָךְ:

תּוֹאֲנוֹת תְּבַקֵּשׁ לְחַרְחֵר מְדָנִים.


קַסיוּס

תּוֹאֲנוֹת – הֲמֵאֲשֶׁר לֹא אֶתְאוֹנֵן בְּאָזְנֶיךָ?

הַמְשַׁוֵּעַ לְעֶזְרָה בְעוֹד זְרוֹעוֹת לוֹ שְׁתַּיִם –

מוּג-לֵבָב הוּא. אוֹ אוּלַי חַלָּש הוּא קָמִי

מֵהַכְנִיעַ אוֹתִי? מַדּוּעַ לֹא עָמַד עַל נַפְשׁוֹ?


השׂב

שִׂים יָדְךָ לְפִיךָ! – גַּם תֹּאַר קָדְקָדְךָ

לֹא יַצְדִּיק אֶת רֹעַ מַעֲשֶׂיךָ הַהוֹלֵלִים:

יָפֶה הוּא וְנַעֲלֶה וְאֵין בּוֹ כָל מוּם.

אַךְ דָמְךָ הָרַע תּוֹסֵס בְּךָ וּמִשְׁתּוֹלֵל.

אֲנַחְנוּ נִרְפָּאֲךָ – עַד אֲשֶׁר תִּכָּנֵעַ!


האדם

אֲהָהּ, קַסְיוּס! – לוּ הִכַּרְתָּ אוֹתִי,

אֲשֶׁר בִּקְרָב פִילִפִּי אִתְּךָ יַחַד הָיִּיתִי!

אָנָה תָעָה מִשְׁטָר זֶה בְּתַעְתּוּעֵי עִיּוּנָיו?

רוּחַ נַעֲלֶה כָזֶה – קוֹץ מַמְאִיר הוּא לוֹ

וְהַכֵּר לֹא יַכִּיר אֶת אֲשֶׁר לְפָנֵיהוּ.


השׂב

מִסְפַּר אַרְבַּע מֵאוֹת וַחֲמִשִׁים!


אפלטון55 יוצא מן השורה

הִנֵּנִי.


השׂב

וְאַתָּה שׁוּב שָׁקַעְתָּ בַּהֲזָיוֹתֶיךָ

וּבֶהֱמַת-מַרְעִיתְךָ בִּשְׂדֵה אַחֵר בִּעֵרָה.

לְמַעַן לֹא תֵרָדֵם – עַל חָצָץ תִּכְרַע בֶּרֶךְ –


אפלטון נסוג לאחור

וְגַם עֲלֵי-חָצָץ נִשְׂגָּבוֹת אֶחֱלֹמָה.


האדם

מַה-מַּר הַגּוֹרָל, אֲשֶׁר מֻנָּה לְךָ

בַּחֶבְרָה, אֵלֶיהָ אֶת נַפְשְׁךָ נָשָׂאתָ! 55


השׂב

מִסְפַּר הַשִּׁבְעִים וּשְׁנָיִם!


מיכאל אנגֶּ’לוֹ יוצא מן השורה

הִנֵּנִי.


השׂב

אַתָּה אֶת בֵּית-אֻמָּנְךָ בְּאִי-סְדָרִים עָזָבְתָּ.


מיכאל אנג’לו

כֵּן. רַגְלֵי-כִסֵּא מְלַאכְתִּי כָל הַיּוֹם,

וְגַם זֶה אַךְ בְּצוּרָה חַסְרַת כָּל-טָעַם.

בִּקַּשְׁתִּיכֶם, תְּנוּ לִי לְתָאֲרָה כְּחֶפְצִי,

לַחֲרוֹת עָלֶיהָ אֵי-זֶה מַעֲשֵׂה-תִפְאֶרֶת –

שָׁוְא בִּקַּשְׁתִּיכֶם וּלְמֵשִׁיב נַפְשִׁי, אָמַרְתִּי,

אֶחְטְבָה מִשְׁעֶנֶת – וְלֹא נְתַתֶּם לִי.

כִּמְעַט שֶׁהֻכֵּיתִי הַיּוֹם בְּשִׁיגָּעוֹן

וָאֶעֱזוֹב אֶת מְלַאכְתִּי זֹאת הַמְחַנֶּקֶת.


השׂב

כִּי הִפְרַעְתָּ הַסֵּדֶר – תֵּעָנֵשׁ שֶׁבֶת בָּיִת

וְרָאֹה לֹא תִרְאֶה בְאוֹר-שֶׁמֶש יוֹמָיִם.


האדם

מִיכָאֵל אַנְגֶּ’לוֹ! – מַה-נּוֹרָא בֵית-הַסֹּהַר

לֵאלֹהֶיךָ הַיּוֹצֵר, אֲשֶׁר יָדָיו אֲסוּרוֹת! –

הוֹי, מָה רַבּוּ פֹה מְיֻדָּעִים מִשֶּׁכְּבָר,

כַּמָה רוּחוֹת נַעֲלִים וְכֹחוֹת עֹז-נְצָחִים!

זֶה – רֵעִי בַקְּרָב, זֶה – מֵת מוֹת-קְדוֹשִׁים,

וֶזה – תֵּבֵל כֻּלָּהּ צָרָה מֵהֲכִילוֹ –

וְאֵיכָה הִגְמִידָתַם הַחֶבְרָה וְחֻקֶּיהָ

לַעֲשׂוֹתָם כֻּלָּם דּוֹמִים אִישׁ לְרֵעֵהוּ.

אֲבוֹי לִי, לוּצִיפֵר, נֵלְכָה-נָא מִזֶּה,

אֵין לְאֵל-רוּחִי לָשֵׂאת אֶת כָּל אֵלֶּה!


השׂב

שְׁנֵי יְלָדִים יִגָּמְלוּ הַיּוֹם מֵאִמוֹתָם

אֲשֶׁר עַד-הֵנָּה לְחֵיק אֵם הִצְטָרָכוּ;

בֵּית-חִנּוּךְ כְּלָלִי מְקוֹמָם מֵעָתָּה.

אַיֵּה אֵיפֹה הֵם?

חוה ועוד אשׁה אחת יוצאות מן השׁורה עם ילדיהן.


האדם

מַה-נֶּהְדָּרָה בְיָפְיָהּ!

אִם כָּכָה אֵפוֹא גַּם עוֹלָם זֶה שָׁמֵם

פְּאֵר וְהָדָר לוֹ?


לוציפר

הֲלֹא לֶכֶת אָמַרְתָּ?


האדם

לֹא. הֵן זֹאת הִיא נֶחָמָתִי הַיְחִידָה.


השׂב

הַמְלֻמָּד! בְּדָק-נָא שְׁנֵי יְלָדִים אֵלֶּה.

אֶת תֹּאַר קָדְקֳדָם –

המלֻמד בודק את שׁני הילדים.


חוה

אֵלִי, מַה-מַּר גּוֹרָלִי!


האדם

קוֹל שַׂרְפֵי-מַעַל קוֹלָהּ.


לוציפר

מַה-תִּתֵּן לָךְ זֹאת?

אַתָּה, אֲשֶׁר נְשִׁיקַת שְׂמִירָמִית56 טָעָמְתָּ.


האדם

אָז – הֲלֹא אֶת זֹאת לֹא יָדַעְתִּי עֲדֶנָּה.


לוציפר

כֵּן, כֵּן. הֵן זֶה הוּא פִזְמוֹנוֹ הַנּוֹשָׁן

שֶׁל כָּל הוֹלֵךְ שׁוֹלָל בְּחֵיק הָאַהֲבָה:

כָּל אֶחָד מֵהֶם חוֹשֵׁב, אֲשֶׁר הוּא הִנֵּהוּ

אֲבִי הָאַהֲבָה וּמְקוֹר כָּל גַּעְגּוּעֵי-יֹפִי,

וּלְפָנָיו לֹא הָיָה אִישׁ יוֹדֵעַ אֱהוֹב.

אַךְ זֶה מִשְׁפַּטְכֶם מֵאָז וּמֵעוֹלָם.


המלֻמד

הַיֶּלֶד הַזֶּה נוֹעַד לִהְיוֹת רוֹפֵא,

וְזֶה יִהְיֶה לְרוֹעֶה.


השׂב

כָּל אֶחָד לִמְקוֹמוֹ!

חפצים לקחת את הילדים; חוה ממאנת לתת את ילדה.


חוה

סוּרָה, אַל תִּגַּע בּוֹ! – לִי הוּא הַיֶּלֶד!

מִי זֶה יָהִין לְקָטְפוֹ מִשְּׁדֵי57 אִמּוֹ?!


השׂב

קָחוּהוּ בְחָזְקָה. – מַה תִּתְמַהְמָהוּ?


חוה

הוֹי, פְּרִי-בִטְנִי! – הֲלֹא אֲנִי טִפַּחְתִּיךָ

בְּדַם-לִבִּי הֶחָם. אַיֵּהוּ הַכֹּחַ,

אֲשֶׁר יוּכַל לְנַתֵּק קֶשֶׁר-קֹדֶשׁ זֶה?–

הַלְעוֹלְמֵי-עוֹלָמִים תִּטְּשֵׁנִי, בְּנִי,

לְהֵעָלֵם בַּהֲמוֹן-אָדָם, וְאָנֹכִי, אֲבוֹי לִי,

שָׁוְא אֲבַקֶּשְׁךָ בְּעֵינֵי-אֵם תּוֹעוֹת

בֵּין רִבְבוֹת זָרִים דּוֹמִים זֶה לָזֶה? –


האדם

שְׁמָעוּנִי, בְּנֵי-אָדָם! אִם עוֹד יֵשׁ בָּכֶם

נִיצוֹץ טָהוֹר אֶחָד – הָשִׁיבוּ לָהּ פְּרִי-בִטְנָהּ!


חוה

הוֹשִׁיעֵנִי-נָא, הַנָּכְרִי, אַתָּה בְּרוּךְ אֲדֹנָי!


השׂב

עַל עֶבְרֵי פִי-פַחַת תְּחוֹלֵל, הַנָּכְרִי.

לוּ קָדְשֵׁי הַמִּשְׁפָּחָה וַהֲבָלֶיהָ הַמְתַעְתְּעִים

יִשָּׁאֲרוּ כְקֶדֶם – כָּל אָשְׁיוֹת הַמַּדָע

עַל כָּל מִשְׂגַּבָּיו כְּהֶרֶף-עַיִן תֵּהָרֵסְנָה –


האדם

מַה-לִּי הַמַּדָּע! – יָבֹא וְיִטָּמֵן בֶּעָפָר

הַטֶּבַע פִּיו וּבְהִשָּׁמַע מִצְוָתוֹ!


השׂב

מַה-תִּתְמַהְמָהוּ?


האדם

אַל תָּעֵזּוּ לָגֶשֶׁת!

וָלֹא – שָׁם הַחֶרֶב – אָנֹכִי אֲלַמֶּדְכֶם

לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּה! –


לוציפר

בַּעַל-חֲלוֹמוֹת, אַל תָּזוּז!

נותן את ידו על שׁכם האדם, המתאבן כרגע.

הַרְגִּישָׁה אֶת יָדִי – אֶת גְּזֵרַת-נֶצַח זֹאת.


חוה

אֲבוֹי לִי – בֶּן-שַׁעֲשׁוּעָי!


השֹב

שְׁתֵּי אֵלֶּה הַנָּשִים

פְּנוּיוֹת הֵן. מִי יַחְפֹּץ בָּהֵנָּה יָסוּר הֲלוֹם.


האדם

בָּזֹאת בָּחַרְתִּי אָנִי.


השׂב

מַה דַּעְתְּךָ, הַמְלֻמָּד?


המלֻמד

גֶּבֶר בַּעַל דָּם לוֹהֵט וְאִשָּׁה חוֹלַת-עֲצָבִים

דוֹר חַלָּש יוֹלִידוּ: זוּג לֹא-יִצְלַח הוּא.


האדם

וַאֲנִי לֹא אֲוַתֵּר עָלֶיהָ – אִם תַּחְפֹּץ בִּי הִיא!


חוה

שֶׁלְּךָ, שֶׁלְּךָ אֲנִי לָנֶצַח, גֶּבֶר נַעֲלֶה.


האדם

אֲהַבְתִּיךְ, הָאִשָּׁה, בְּכָל מוֹרָשֵׁי לְבָבִי.


חוה

גַּם אֲנִי אֹהַבְךָ בְּכָל נַפְשִׁי לָנֶצַח.


השׂב

שִׁגָּעוֹן הוּא בֶאֱמֶת וּמוּזָר לָעַיִן

לִרְאוֹת, אֵיךְ צִלְלֵי-הֶעָבָר הַמֵּתִים

יָקוּמוּ בִזְמַנֵּנוּ לִתְחִיָּה – מָה אֵלֶּה?


האדם

קֶרֶן-אוֹר בּוֹדְדָה מִגַּן-עֵדֶן שֶׁאָבָד.


השׂב

צַר לִי עֲלֵיכֶם –


האדם

אַל עָלֵינוּ תַחְמֹלוּ.

שִׁגָּעוֹן זֶה לָנוּ הוּא וּבְפִכְּחוֹנְכֶם אַתֶּם

אֲנַחְנוּ לֹא נְקַנֵּא. הֵן כָּל יָפֶה וְנַעֲלֶה

אֲשֶׁר הָיָה לְעוֹלָמִים – שִׁגָּעוֹן הִנֵּהוּ

וְכָל מַחֲשָׁבָה קָרָה לֹא תַצִּיב לוֹ גְבוּל.

קוֹל רוּחַ-קֹדֶש הוּא, אֲשֶׁר מִמְּרוֹמֵי-נֶצַח

כְּזִמְרַת כְּרוּבֵי-חֵן בְּאָזְנֵינוּ יָרִיעַ,

עֵדָה הִיא נַפְשֵׁנוּ, הַקּוֹלֶטֶת אוֹתוֹ פְנִימָה –

מֵרִגְבֵי הָאֲדָמָה אֶל-עָל אָז תַּגְבִּיהַּ

וְעַל כַּנְפֵי אֵל-שַׁדַּי תַּמְרִיא שָׁם קָדִימָה – –

מאמץ את חוה אל לבו.


השׂב

מָה עוֹד נְחַכֶּה?! – אֶל בֵּית-הַחוֹלִים שְׁנֵיהֶם! –


לוציפר

עָלַי לְהַצִּילְךָ מַהֵר! – בֹּאָה, הָאָדָם! –

נעלמים כרגע.


 

מחזה שׁלשׁה-עשׂר

במרומי היקום. כדור אדמתנו, הנראה ממרחקים, הולךְ ומתקטן, עד שׁדומה לכוכב בין הכוכבים. המחזה מתחיל באור כהה, ההולךְ ומחשׁיךְ לגמרי.

האדם, בתור זקן, מרחף עם לוציפר.


האדם

אֱמֹר, לְאָן נַגִּיעַ בִּמְעוּף-שִׁגָּעוֹן זֶה?


לוציפר

הֲנִכְסֹף לֹא נִכְסַפְתָּ הִתְרוֹמֵם לִגְבֹהִים

וְצָרוּף וּמְטֹהָר מִסְחִי טֻמְאַת הָרֶגֶב

לִחְיוּת בִּשְׁמֵי-עָל, מִמְּקוֹם שָׁם שָׁמַעְתָּ

  • אִם בַּנְתִּי לְרֵעֲךָ – קוֹל רוּחַ טָהוֹר

הַקָּרוֹב לְךָ כָּכָה –?


האדם

כֵּן, כֵּן, אַךְ לֹא יָדַעְתִּי,

אֲשֶׁר דַּרְכִּי שָׁמָּה שׁוֹמֵמָה הִיא כָכָה.

זָר הוּא וְחָרֵב הַמֶּרְחָב הַלָּזֶה,

כְּאִלּוּ רוּחַ זוֹעֵם בּוֹ תוֹעֶה בְלִי-הֶרֶף.

וּמִלְחֶמֶת שְׁנֵי רְגָשׁוֹת מִתְחוֹלְלָה בְקִרְבִּי:

הַרְגֵּשׁ אַרְגִּישָׁה, מַה-נִּקְלָה הָאֲדָמָה

הָאוֹסֶרֶת אֶת נַפְשִׁי – וּלְעָזְבָהּ אֶחְפֹּצָה.

וּבְהִנָּתְקִי מֵעָלֶיהָ – כָּל קְרָבַי בִּי יִבְכָּיוּ.

הָהּ, לוּצִיפֵר! – הַבֶּט-נָא אֶל אַדְמָתֵנוּ:

בִּתְחִלָה – הֲדַר הַפְּרָחִים נֶעְלַם מֵעֵינֵינוּ,

וְאַחַר – הַיְּעָרוֹת עִם יְרַק-צַמְרוֹתֵיהֶם.

הַנָּפוֹת הָעַלִיזוֹת, הַטְּבוּעות בְּנַפְשֵׁנוּ

עִם אַלְפֵי מְקוֹמוֹתָן וְשֶׁפַע צִבְעֵיהֶן,

לְמִישׁוֹר קֵרֵחַ הָיוּ בְאֵין חַיִּים וּתְנוּעָה

וְכָל הַנֶּחְמָד בָּהֵנָּה – נִטַּשְׁטֵשׁ וַיֹּאבַד.

הִנֵּה, גַּם הַכֵּף שָׁם לְרֶגֶב קָטָן הָיָה

וְהֶעָנָן טְעוּן-הַחֲזִיזִים, אֲשֶׁר דְּבַר אֲדֹנָי

יַקְשִׁיב הָאִכָּר בְּקוֹלוֹ וּרְעָדָה תֹּאחֲזֶנּוּ –

אֵיכָה הָיָה פֹה לְאֵד קָלִיל, לְלֵח.

וְאַיֵהוּ הַיָּם, הַמַּרְעִישׁ בְּאֵיתָנוֹ

וּבְהוֹדוֹ הַנּוֹרָא? – כֶּתֶם אָפוֹר הוּא

עַל הַכַּדוּר הָעָף וְהַבָּטֵל בְּאַלְפֵי-אָלֶף.

הֲזֶה הוּא עוֹלָמֵנוּ הַיָּפֶה וְהָרָם?

הוֹי, לוּצִיפֵר – וָהִיא? – הַאִם גַּם הִיא –

הֲגַם יְפִי-כָל-יֹפִי יֹאבַד לִי בָזֶה?


לוציפר

מִנְּקֻדַּת-הַשְׁקָפָה גְבֹהָה, אָמְנָם כֵּן הוּא;

טֶרֶם כֹּל עָלֵינוּ לְוַתֵּר עַל כָּל חֵן,

וְאַחֲרָיו יֲעָלְמוּ הַגְּדֻלָּה, הַשִּׁיר וְהַכֹּחַ

וְלֹא יִשָּׁאֵר בִּלְתִּי אִם הַחֶשְׁבּוֹן הַקָּר.


האדם

וְגַם צִבְאוֹת הַכּוֹכָבִים מֵעֵינֵינוּ אָבָדוּ;

וְאֵין כָּל מַטָּרָה, וּגְבוּל – לֹא אֵדָעֶנּוּ.

בְּאֵין אַהֲבָה וּקְרָב מַה-יִּשְׁווּ חַיֵּינוּ? –

סְמַרְמֹרֶת עוֹבֶרֶת בִּי לַמַּחֲשָׁבָה.


לוציפר

אִם אֹמֶץ-לְבָבְךָ רַק עַד-הֵנָּה הִגִּיעַ,

נָשׁוּב נָא הַבָּיְתָה וּבְעָפָר נִשְׁתַּעֲשֵׁעַ.


האדם

לֹא, לֹא, חָלִילָה לִי! הוֹבִילֵנִי קָדִימָה!

לֹא יֶהֱמֶה בִי לְבָבִי, עַד אִם כָּל כֶּבֶל,

הָאוֹסְרֵנִי לָאֲדָמָה, כָּלָה יְפֻתָּח.

אַךְ אוֹיָה – מַה-זֹּאת? – רוּחַ-אַפִּי יִכְלֶה –

רֹאשִׁי עָלַי סְחַרְחַר – כֹּחִי יַעַזְבֵנִי! – –

וְלֹא אַגָּדַת-שָׁוְא הִיא אַגָּדַת אַנְטֵיוּס58,

אֲשֶׁר רַק מִדֵּי נָגְעוֹ בַעֲפַר-הָאֲדָמָה

שָׁב כֹּחוֹ וַיֶּחִי?! –


קול רוח-האדמה

הֵן אַתָּה יְדַעְתַּנִי, אֶת רוּחַ-הָאֲדָמָה.

אָנֹכִי, רַק אָנֹכִי הִנְנִי נִשְׁמַת-אַפֶּיךָ.

וְהִנֵה הַתְּחוּם: פֹּה גְבוּל מֶמְשַׁלְתִּי.

שׁוּבָה וְנִשְׁאַרְתָּ בַּחַיִּים, וָלֹא – תִּהְיֶה לְאַל,

כְּתוֹלַעַת הַבֹּץ מִשְׁתּוֹבֶבֶת בִּרִסִיס-מָיִם: –

וְטִפַּת-מַיִם זֹאת הָאֲדָמָה הִיא לָךְ!


האדם

שָׁוְא לְךָ הַפְחִידֵנִי, אָנֹכִי אַמְרֶה בָךְ!

גֵּוִי אוּלַי לְךָ הוּא, אַךְ לִי הוּא הָרוּחַ.

אֵין חֵקֶר לָרַעְיוֹן וְלָאֱמֶת אֵין גְּבוּל,

וּבְטֶרֶם חוֹלַל הַחֹמֶר כְּבָר מָשְׁלָה בְלִי-מְצָרִים


קול רוח-האדמה

אֱנוֹשׁ אָנוּשׁ וָגֵא! – נַסֵּה וּמַפַּלְתְּךָ בָּאָה.

הֲיֵנָּתֵן רֵיחַ שׁוֹשַׁנָּה בִּלְתִּי אִם נוֹלָדָה?

הֲיִקְדַּם הַתֹּאַר לַגּוּף, וְהָאוֹר – לַשָּמֶש?

הוֹי, לוּ רָאִיתָ נִשְׁמָתְךָ הַמְיֻתֶּמֶת,

אֵיכָה סוֹבֶבֶת בְּמֶרְחַקֵּי אֵין-חֵקֶר

וּמְשׁוֹלֶלֶת כָּל רַעְיוֹן וְכָל רֶגֶשׁ חָי

תְּבַקֵּשׁ לָהּ דְּמוּת בְּעוֹלָם זֶה זָר –

וְאֲחָזַתְךָ פַּלָּצוּת. יַעַן כָּל רֶגֶשׁ

וְכָל מַחֲשָׁבָה חַיָּה, תּוֹסֶסֶת, בְּךָ אָיִן,

בִּלְתִּי אִם אוֹר נֶאֱצַל מִקֹּמֶץ חֹמֶר זֶה,

אֲשֶֹר קֹרָא לוֹ אֲדָמָה וַאֲשֶׁר לוּ יִשְׁתַּנֶּה

וְהָיָה לְאַל וָאֶפֶס עִם עַצְמוּתְךָ יָחַד.

גַּם הַטּוֹב, גַּם הָרַע, גַּם הַיָּפֶה וְהַמְכֹעָר,

הַכֹּל מֵרוּחִי אָנִי לְךָ נִתְּנוּ לְחֶבֶל,

מֵרוּחִי, הַמְמַלְּאָה מוֹלַדְתְּךָ זֹאת הַדַּלָּה. –

אֲשֶׁר פֹּה בְעוֹלָמְךָ לֶאֱמֶת-נֵצַח יֵחָשֵׁב,

בְּעוֹלָמוֹת אֲחֵרִים אוּלַי הוּא בַנִּמְנָעוֹת;

וְחֹק מְחַיֵב שָׁם – הַנִּמְנָע לְךָ פֹּה.

אֵין מִשְׁקָל שָׁם וָכֹבֶד וּתְנוּעָה אֵין לֶחָי;

אֲשֶׁר פֹּה אַוִּיר בִּשְׁבִילְךָ – שָׁם אוּלַי מַחֲשָׁבָה,

וְהַבָּא כְּקוֹל בְּאֹזְנֶיךָ – קֶרֶן-אוֹר הוּא שָׁם,

וְאוּלַי גָּבִישׁ הִנֵהוּ – הַמְשַׂגְשֵׂג פֹּה לְתִפְאָרֶת.


האדם

שָׁוְא לְךָ הַדִּיחֵנִי, נַפְשִׁי אֶל-עָל תַּגְבִּיהַּ! –


קול רוח-האדמה

אוֹי לְךָ, הָאָדָם, רִגְעֲךָ הָאַחֲרוֹן בָּא.

שׁוּבָה, שׁוּבָה לְאָחוֹר – פֹּה עֲלֵי-אֲדָמוֹת

תּוּכַל תּתְעַלֶּה. וְאוּלָם אִם תָּהִין

לַעֲקֹר אֶת יֵשׁוּתְךָ, חֻלְיָה זֹאת הַקְּטַנָּה,

מִשַּׁלְשֶׁלֶת הַיְקוּם – לֹא יִתֶּנְךָ אֱלֹהַּ

לָגֶשֶׁת עָדֵיהוּ וִיבַלְּעֲךָ לָעַד.


האדם

הֲלֹא אִם כֹּה וְאִם כֹּה יְבַלְּעֵנִי הַמָּוֶת.


קול רוח-האדמה

שֶׁקֶר-קְדוּמִים זֶה, הַמּוֹשֵֹל בְּךָ מֵאָז,

אַל-נָא תֶהְגֶּה פֹה בְּעוֹלַם-הָרוּחוֹת.

מִקּוֹלוֹ הַצּוֹרֵם יִתְפַּלֵּץ כָּל הַיְקוּם.

חוֹתָם חָתוּם הוּא בִּידֵי אֱלֹהי-עוֹלָם

וְאֵין מֵבִין זוּלָתוֹ. וְגַם עֵץ-הַדַּעַת

סִתְרוֹ לֹא יְגַלֶּה.


האדם

וְאָנֹכִי אֲגַלֵּהוּ! – –

הם עפים הלאה. האדם משמיע פתאם אנקת-מות ומתאבּן.

אֲבוֹי לִי, קִצִּי בָא! –


לוציפר

כָּכָה יְנַצַּח שֶֹקֶר-הַקְּדוּמִים.

הוא הודף את האדם כפגר מובס

וֶאֱלִיל-צַעֲצוּעִים זֶה יוּכַל לָסֹב מֵעַתָּה

בַּמֶּרְחָב הָרֵיק, כְּכוֹכַב-לֶכֶת חָדָשׁ

אֲשֶׁר אוּלַי לְמַעֲנִי עוֹד חַיִּים יְפַתֵּחַ – –



דבר רוח-האדמה

שָׁוְא תָּגִיל, לוּצִיפֵר – הוּא חַי, חַי עוֹדֶנּוּ.

הֵן רַק נָגֹעַ נָגַע בְּעוֹלָם זֶה זָר,

וּגְבוּלוֹת הָאֲדָמָה לֹא יֵעָבְרוּ עַל-נְקַלָּה. –

ברעם חרישי

נְאוּם מוֹלַדְתְּךָ לְךָ קוֹרֵא – עוּרָה, הָאָדָם!

האדם בשׁוב אליו הרוח

שׁוּב חַי אָנֹכִי – יַעַן כְּאֵב אַרְגִִּישָׁה.

וְאוּלָם מַכְאֹב זֶה מַה-נָּעִים הוּא לִי.

אָיֹם הוּא לַחְדֹּל – גָּוֹעַ וֶהֱיוֹת לְאַל – –

הֲשִׁיבֵנִי-נָא, לוּצִיפֵר, אֶל אַרְצִי עָתָּה;

רַבַּת נִלְחַמְתִּי שָׁם, וְאַף אָמְנָם לַשָּׁוְא,

אוֹסִיפָה לְהִלָּחֵם – וִיהִי חֶלְקִי מְאֻשָּׁר.


לוציפר

וְאֶל-נָכוֹן תַּאֲמִינָה אַחֲרֵי כָל-אֵלֶּה,

אֲשֶׁר כָּל מִלְחַמְתְּךָ לֹא תִהְיֶה לָרִיק

וּמַטְּרָתְךָ כִּי תָבֹא? – חַי אָנִי, רַק אֱנוֹשׁ

יוּכַל הַשְׁלוֹת נַפְשׁוֹ בִזְדוֹן-יְלָדִים כָּזֶה.


האדם

לֹא, אַף לְרֶגַע תִּקְוָתִי לֹא תַשְׁלֵנִי.

יָדַעְתִּי, עוֹד רַבּוֹת תְּכַזֵב לִי הַמַּטָּרָה.

וּמַה-בְּכַךְ? – הֵן אָמְנָם הַמַּטָּרָה מָה הִיא,

אִם לֹא הַשַּׁבָּתוֹן בַּמִּלְחָמָה הַכַּבִּירָה?!

כָּל מַטָּרָה הִיא מָוֶת, וְהַקְּרָב – חַיֵי-עַד;

וְתַכְלִית בֶּן-הָאָדָם הַמִּלְחָמָה הִנֶּהָ.


לוציפר

נֶחָמָה נְעִימָה הִיא. לוּ לְכָל-הַפָּחוֹת

דְּבַר עֶצֶם הַמִּלְחָמָה יִכָּבֵד בְּעֵינֶיךָ,

אַךְ לְמָחָר הֵן תָּבוּז לַאֲשֶׁר יָקָר לְךָ הַיּוֹם

וַאֲשֶׁר לִקְרָב הֶעִירְךָ – לִפְתַיּוּת תַּחְשְׁבֵהוּ.

הַמְעַט שָֹפַכְתָּ דָּמְךָ עַל-יַד חֵירֹונֵיָה59,

לְמַעַן הָקִים עָל אֶת הַחֵרוּת הַנּוֹפֶלֶת?

וְאַחַר – הֲלֹא הֶחֱזַקְתָּ אַחֲרֵי קוֹנְסְטַנְטִינוּס60

לְחַזֵּק אֶת מֶמְשַַׁלְתּוֹ הֶעָרִיצָה עֲלֵי-תֵבֵל!

וְאִם מוֹת לֹא מַתָּ עַל מִזְבַּח אֱמוּנָתְךָ,

הֲלֹא רַק לְמַעַן הָרִים עָלֶיהָ אַחֲרֵי-כֵן

חֶרֶב הַמַּדָּעִים בְּלֵב קַר וְאַכְזָרִי?


האדם

אֱמֶת וְנָכוֹן; אַךְ לוּ גַם רְעוּת-רוּחַ הִיא,

אֲשֶׁר עוֹרְרַתְנִי אָז – הֵן כֹּחַ-תְּעוּרָה כֹּחָהּ

הַמְרוֹמְמֵנִי מְרוֹם-עַד, וְלָכֵן קָדוֹש הוּא.

אַחַת הִיא, מַה-דְּמוּת לוֹ, מַדָּע אוֹ אֱמוּנָה,

אִם תְּשׁוּקָה לִגְדֻלָּה אוֹ חֹפֶשׁ-הָעָם,

עַל-כַּנְפֵי-רוּחוֹ נִשָּׁא בֶן-הָאָדָם קָדִימָה –

הֲשִׁיבֵנִי, הוֹ לוּצִיפֵר, וְלִקְרָב חָדָשׁ אֶתְאַזָּר! –


לוציפר

וְהַשָׁכֹחַ שָׁכַחְתָּ דִּבְרֵי זְקַן-הַחָכְמָה,

אֲשֶׁר חָשַב וּמָצָא, כִּי לִתְקוּפוֹת עוֹד אַרְבַּע

עוֹלָמְךָ זֶה יִקְפָּא – וְנָדַם בּוֹ כָל-קְרָב? –


האדם

וְלוּ גַם הַמַּדָּע לֹא נִלְחַם בּוֹ עֲדֶנָּה,

אַךְ עָתִיד לַעֲרֹךְ קְרָב בְּקִפָּאוֹן זֶה וּלְנַצְּחוֹ.


לוציפר

לוּ כֵן יֶהִי – וְאֵי גְדֻלָּה אוֹ סַעַר

בְּעוֹלָם זֶה מְצֻמְצָם, הַבָּנוּי כֻּלּוֹ

בִּידֵי שֵׂכֶל יָבֵשׁ וְעִיּוּנָיו הַקָּרִים

וַאֲשֶׁר בְּעֵינֶיךָ רָאִיתָ זֶה-לֹא-כְבָר–?


האדם

אַחַת הִיא, רַק יַעַל בְּיָדֵינוּ הַפַּעַם

לְהַצִּיל אֶת הָאָרֶץ מִידֵי כִלָּיוֹן חָרוּץ,

גַּם צִמְצוּם צַר זֶה יֶחְדַּל מֵאֵלָיו

כְּכֹל דָּבָר אֲשֶׁר עָשָׂה שְׁלִיחוּתוֹ בַיְקוּם.

וְאַחֲרָיו יָשׁוּב יָקוּם הָרַעְיוֹן הַמִּתְחַדֵּשׁ

לְהָשִׁיב רוּחַ חַיִּים חֲדָשִׁים בְּאַפָּהּ. –

הֲשִׁיבֵנִי-נָא עָתָּה! – מַה-תֵּקַד בִּי תַאֲוָתִי

לָדַעַת, אֵיזֶה רַעְיוֹן יַרְהִיבֵנִי עַל הָאָרֶץ

הַמְחַדֶּשֶׁת נְעוּרֶיהָ – –


לוציפר

אִם כָּכָה – נָשׁוּבָה.


 

מחזה ארבעה-עשׂר

גוף מכֻסה קרח ושִׁלג, הרים רמים וקֵרחים. השׁמשׁ ככדוּר אָדֹם אין-קרנים נראה מבּין דלדולי ערפל. אור כהה ותועה. מפָּנים, בין נטעים חולניים ואילני-סרק פחותים אחדים, אֹהל אֶסקימוֹסי. האדם, בתור ישׁישׁ עובר ובטל, נשׁען על מקלו, יורד עם לוציפר מעל רֻכסי ההרים.


האדם

מַה-זֶּה נִתְהַלֵּךְ פֹּה בִישִׁימוֹן-שֶׁלֶג זֶה,

בִּמְקוֹם עֵינֵי הַמָּוֶת מֵחוֹרֵיהֶן לִי תָצֵצְנָה?

רַק כַּלְבֵי-יָם יַפְרִיעו זֹאת הַדּוּמִיָָּה

בְּטָבְעָם בְּבֶהָלָה לְקוֹל צַעֲדֵי רַגְלֵינוּ.

מְקוֹם גַּם הַנֶּטַע אָפֵס כֹּחוֹ בַעֲמָלוֹ;

אָטָד יָבֵשׁ יִנּוֹעַ בֵּין חֲרִיּוֹת קְמֵלוֹת

וְהַסַּהַר בִּפְנֵי-אָדְמוֹ מִבֵּין עֲרָפֶל נִשְׁקָף,

כְּנֵר-תָּמִיד הַמֵּאִיר אֱלֵי חֶשְׁכַת הַקָּבֶר. –

לְאֶרֶץ מִזְרַח-שֶׁמֶשׁ הוֹבִילֵנִי-נָא עַתָּה

בִּמְקוֹם תָּמָר פּוֹרֵחַ יִתֵּן רֵיחַ-עֲדָנִים

בִּמְקוֹם נֶפֶשׁ-הָאָדָם צְרוּפָה וּבוֹחֶנֶת

לָדַעַת יְדִיעָה בְרוּרָה אֶת כֹּחָהּ כִּי-עָז.


לוציפר

זֶה הוּא הַמָּקוֹם. כַּדּוּר זֶה – שִׁמְשְׁךָ הוּא,

וְקַו-מַשְׁוֵה הָאֲדָמָה – תַּחַת רַגְלֵינוּ פֹּה.

לֹא עָצַר כֹּחַ הַמַּדָּע לְנַצֵּח גּוֹרָלָהּ.


האדם

מָה אֲיֻמָּה תֵבֵל זֹאת. – רַק לָמוּת טוֹב פֹּה.

לֹא יֵצַר לִי עַתָּה לְעָזְבָה לָעַד.

הָהּ, לוּצִיפֵר, אָנֹכִי, אֲשֶֶׁר עָמֹד עָמַדְתִּי

עַל עֶרֶשׂ בֶּן-הָאָדָם וְאֲשֶׁר רָאֹה רָאִיתִי

עֲתִידֹות כַּבִּירוֹת סְפוּנוֹת בְּקִרְבּוֹ,

וְכַמָּה מִלְחֲמוֹתָיו נִלְחַמְתִּי בְמֶרֶץ –

בְּעָמְדִי תְפוּשׂ-שַׂרְעַפִּים עֲלֵי קֶבֶר זֶה,

אֲשֶׁר אֵל-הַטֶּבַע מַעֲטֵה-אֵבֶל עָטָהוּ,

אָנֹכִי הָרִאשׁוֹן וְהָאַחֲרוֹן עֲלֵי-תֵבֵל,

מָה אֶתְאַו לָדַעַת, אֵיכָכָה יִפֹּל גִּזְעִי?

הֲבִקְרָבוֹת כַּבִּירִים, נֶעְדָּרִי בַכֹּחַ,

אוֹ חֲדַל אוֹן וָרוּחַ יֹאבַד אֵבֶר אֵבֶר

וְאֵין מוֹתוֹ שֹׁוֶה בְּנֵזֶק דִּמְעַת-עָיִן –?


לוציפר

אִם “רוּחֲךָ הַכַּבִּיר” כֹּה יָקָר בְּעֵינֶיך

– כַּאֲשֶׁר אָהַבְתָּ כַּנּוֹת תְּכוּנָתְךָ זֹאת,

הַמַּרְתִּיחָה אֶת דָּמְךָ בְּכֹל עֵת-מְצֹא

וּלְבָבוֹת צְעִירִים לִפְעֻלּוֹת מְאַמֶּצֶת –

לָמָּה-זֶה תִתְאַו לַעֲמֹד הַפַּעַם

עֲלֵי-קִבְרְךָ לְעֵד? – הֵן הַשָּׁעָה הַזֹּאת

שְׁעַת בְּחִינָה הִיא, שְׁעַת בְּדִיקָה פְלִיאָה

לחֶשְׁבּוֹן הַנַּעֲשֶׂה בְּלִי דַעַת בְּעָלָיו.

קַדַּחַת הַמָּוֶת כָּלָה תְגָרֵש

אֶת חֶזְיוֹנוֹת קַדַּחַת הַחַיִִּים הַיָּפִים;

וּמִי-זֶה יוֹדֵעַ, אֵי מֵהֶם הַנָּכוֹן?

אֶנְקַת אַחֲרִית-קְרָב הַחַלָּשָׁה וְאֻמְלָלָה

צְחוֹק פָּרוּעַ הִיא עַל מִלְחֲמוֹת חַיֵּינוּ.


האדם

אִם כָּכָה, מִי-יִתֵּן וְאָבַדְתִּי שָָׁם בָּרוֹם,

עֵת כֹּחִי וְנַפְשִׁי מְלֵאֵי-אוֹנִים הָיוּ,

וְלֹא הִקְשַׁבְתִּי פֹה אֶת הֶסְפֵּדִי הַנּוֹרָא,

הַיּוֹצֵא בְלִי-חֶמְלָה מִפִּי רוּחַ אַכְזָר,

אֲשֶׁר שַׁתֵּף לֹא הִשְׁתַּתֵּף, בְקִרְבוֹתַי וּבְמוֹתִי.


לוציפר

גַּם אֵלֶּה הֵם דִּבְרֵי בֶן-הָאָדָם הָאֻמְלָל,

אֲשֶׁר שְׂפָתָיו נָעוֹת בַּהֲקִיצוֹ מֵחֲלוֹמוֹתָיו

וּמֵחֶזְיוֹנֵי תַעְתּוּעָיו לְהַכָּרָה בְרוּרָה. –

אַךְ מַה-זֶּה נוֹאַשְׁתָּ, הֵן גִּזְעֲךָ חַי עוֹדֶנּוּ.

הַבֶּט-נָא: שָׁמָּה אֹהֶל בֶּן-אָדָם נָטוּעַ –

וְהִנֵּה – שָׁם בְּעָלָיו יוֹצֵא לַעֲבוֹדָתוֹ.


אֶסקימוסי יוצא מאהלו נכון לצֵיד כלבי-ים.


האדם

הֲזֶה יִהְיֶה יוֹרְשִׁי וּמְמַלֵּא מְקוֹם-כְּבוֹדִי?

חֹטֶר יָבֵשׁ זֶה, מִפְלֶצֶת זֹאת נַעֲוָה? –

לָמָּה-זֶה תַרְאֶה לִי כָאֵלֶּה, לוּצִיפֵר! –

יֶתֶר עַל יְגוֹנִי נֶחָמָתִי לִי הֵרֵעָה.


האסקימוסי

הַאֻמְנָם עוֹד מוֹשְׁלִים בָּנוּ אֱלֹהִים מִמָּעַל?

וְהִנֵּה נִרְאוּ אֵלָי – אַךְ מִי-זֶה יוֹדֵעַ,

הֲטוֹבִים הֵם אִם רָעִים? אִם כֹּה וְאִם כֹּה

טוֹב לִי לְהִסָּתֵר מִזַּעֲמָם בְּעוֹד מוֹעֵד.


חפץ להחבא באהלוֹ.


לוציפר

עֲמָד-נָא לְרֶגַע! –

האסקימוסי משתחוה אפים

אֲדוֹנִי הָרַחֲמָן!

אֶת צֵידִי הָרִאשׁוֹן לְךָ אָבִיא לְקָרְבָּן,

אַךְ שְׁמַע-נָא לִתְפִלָּתִי וְאַל תַּשְׁחִיתֵנִי.


לוציפר

וּמֵאַיִן לְךָ הַצְּדָקָה, אֱמָר-נָא, לְהָבִיא

אֶת צֵידְךָ קָרְבָּן תְּמוֹרַת חַיֶּיךָ אָתָּה?


האסקימוסי

יַעַן לִי הוּא. הֵן אֶחֱזֶה מִסְּבִיבִי יוֹם-יוֹם,

אֵיך יִבְלַע דָּג חָרוּץ אֶת הַתּוֹלָעַת,

אֶת הַדָּג – כֶּלֶב-יָם וְהוּא לִי לְאָכְלָה.


לוציפר

כֵּן; וְשַׂגִּיא-הָרוּחַ מִבְּשָׂרְךָ-אַתָּה נִזּוֹן.


האסקימוסי

יְדַעְתִּי גַם יָדַעְתִּי, וְאוּלָם יְמֵי-חֶלְדִּי

בָּם אֲבַלֶּה חַיַּי בְּחַסְדּוֹ הַטּוֹב,

בְּקָרְבַּן-דָּמִים זֶה אֶפְדֶּה הַפָּעַם.


האדם

דָּגוּת מוּג-לֵב הִיא. –


לוציפר

כָּמוֹךָ כָּמוֹהוּ;

אַךְ מַה-זֶּה נוֹאַשְׁתָּ, הֵן גִּזְעֲךָ חַי עוֹדֶנּוּ.

הַבֶּט-נָא: שָׁמָּה אֹהֶל בֶּן-אָדָם נָטוּעַ –

וְהִנֵּה – שָׁם בְּעָלָיו יוֹצֵא לַעֲבוֹדָתוֹ.

אֶסקימוסי יוצא מאהלו נכון לצֵיד כלבי-ים.


אדם

הֲזֶה יִהְיֶה יוֹרְשִׁי וּמְמַלֵּא מְקוֹם-כְּבוֹדִי?

חֹטֶר יָבֵשׁ זֶה, מִפְלֶצֶת זֹאת נַעֲוָה? –

לָמָּה-זֶה תַרְאֶה לִי כָאֵלֶה, לוּצִיפֵר! –

יֶתֶר עַל יְגוֹנִי נֶחָמָתִי לִי הֵרֵעָה.


האסקימוסי

הַאֻמְנָם עוֹד מוֹשְׁלִים בָּנוּ אֱלֹהִים מִמָּעַל?

וְהִנֵּה נִרְאוּ אֵלָי – אַךְ מִי-זֶה יוֹדֵעַ,

הֲטוֹבִים הֵם אִם רָעִים? אִם כֹּה וְאִם כֹּה

טוֹב לִי לְהִסָּתֵר מִזַּעֲמָם בְּעוֹד מוֹעֵד.

חפץ להחבא באהלוֹ.


לוציפר

עֲמָד-נָא לְרֶגַע! –

האסקימוסי משתחוה אפים

אֲדוֹנִי הָרַחֲמָן!

אֶת צֵידִי הָרִאשׁוֹן לְךָ אָבִיא לְקָרְבָּן,

אַךְ שְׁמַע-נָא לִתְפִלָּתִי וְאַל תַּשְׁחִיתֵנִי.


לוציפר

וּמֵאַיִן לְךָ הַצְּדָקָה, אֱמֹר-נָא, לְהָבִיא

אֶת צֵידְךָ קָרְבָּן תְּמוּרַת חַיֶּיךָ אָתָּה?


האסקימוסי

יַעַן לִי הוּא. הֵן אֶחֱזֶה מִסְּבִיבִי יוֹם-יוֹם,

אֵיךְ יִבְלַע דָּג חָרוּץ אֶת הַתּוֹלָעַת,

אֶת הַדָּג – כֶּלֶב-יָם וְהוּא לִי לְאָכְלָה.


לוציפר

כֵּן; וְשַׂגִּיא-הָרוּחַ מִבְּשָׂרְךָ-אַתָּה נִזּוֹן.


האסקימוסי

יְדַעְתִּי גַם יָדַעְתִּי, וְאוּלָם יְמֵי-חֶלְדִּי

בָּם אֲבַלֶּה חַיַּי בְּחַסְדּוֹ הַטּוֹב,

בְּקָרְבַּן-דָּמִים זֶה אֶפְדֶּה הַפָּעַם.


האדם

דָּגוּת מוּג-לֵב הִיא. –


לוציפר

כָּמוֹךָ כָּמוֹהוּ;

וְאֵין בֵּינוֹ וּבֵינְךָ בִּלְתִּי אִם זֹאת,

כִּי קָרְבָּנוֹ כֶּלֶב-יָם וְאַתָּה אֶת בֶּן-מִינְךָ

הֵבֵאתָ לְקָרְבָּן עַל מִזְבַּח אֱלֹהֶיךָ,

אֲשֶׁר בִּדְמוּתְךָ וּבְצַלְמְךָ לְךָ עָשִׂיתָ.


האסקימוסי

רָאִיתִי, חָרָה אַפְּךָ, וְיָדַעְתִּי מַדּוּעַ:

עַל אֲשֶׁר נוֹעַזְתִּי לִפְנוֹת בְּעָנְיִי

אֶל אֱלֹהֵי-הַשֶּׁמֶש הַטּוֹב וְהָרַחֲמָן,

הַנוֹתֵן בְּחַסְדּוֹ מִבְּלִי בַקֵּשׁ דָּבָר

וַאֲשֶׁר מָשַׁל גַּם פֹּה לְפִי אַגָּדַת-קֶדֶם –

סְלַח-נָא לַעֲוֹנִי זֶה וְאֱקָּבֵהוּ לָעַד.


האדם

הִנֵּה, אֵל עֶלְיוֹן! – הַבֵּט-נָא וְהִכָּלֵם,

מָה אָנוּשׁ הוּא וְדַל זֶה נֵזֶר יְצוּרֶיךָ,

אֲשֶׁר לִכְלִיל-תִּפְאֶרֶת לְךָ בְּרָאתָהוּ!


האסקימוסי

חֲרוֹן רֵעֲךָ יֶעֱשַׁן – הֲגַם רָעֵב הִנֵּהוּ?


לוציפר

וְנַהֲפוֹךְ – שָׂבֵעַ הוּא וְלָכֵן חָרָה אַפּוֹ


האדם

חֲדַל לְךָ מֵהִתְעַלֵּל בִּי בְמַהֲתַלּוֹתֶיךָ.


לוציפר

לֹא מַהֲתַלּוֹת הֵנָּה, כִּי אֱמֶת נוֹשָׁנֶת.

מֶחְקָרְךָ – הִתְחַכִּמוּת אִישׁ שָׂבֵעַ הִיא,

וְדִבְרֵי בֶן-גִּילְךָ – יְלִידֵי כֶרֶס רֵיקָה.

לֹא בְעַצּוּמוֹת תְּנַצְּחוּ אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ;

אַךְ כְּרֶגַע תָּבִינוּ אִישׁ אֶת אָחִיו

אִם רָעַבְתָּ אַתָּה וְהוּא בִטְנוֹ יְמַלֵּא.

אָמְנָם כֵּן, שָׁוְא לְךָ תַּעְתּוּעֵי דִמְיוֹנוֹתֶיךָ:

הַחַיָּה אֲשֶׁר בְּקִרְבְּךָ הִיא רֵאשִׁיתְךָ בַּחַיִּים

וְאַךְ כַּאֲשֶׁר עָלְתָה לְךָ לְהָפִיק רְצוֹנָהּ,

נֵעוֹר בְּךָ הָאָדָם בִּשְׁאָט-נֶפֶש וְגַאֲוָה

לְבַעֲבוּר שְׁפֹךְ בּוּז עַל מָהוּתְךָ הַיְסוֹדִית.


האדם

דְּבָרֶיךָ נָאִים לְךָ וְאַתָּה – לָהֶם,

אַתָּה, אֲשֶׁר כָּל קָדוֹשׁ וְכָל יָפֶה בְתֵבֵל

לְמִרְמַס רַגְלֶיךָ הוּא. – הַאֻמְנָם כָּל רַעְיוֹן

וְכָל פְּעֻלָּה נִשְׂגָּבָה הוּא אֵד בֶּית-הַמְבַשְּׁלוֹת,

אוֹ יֶלֶד חֲסַר-לֵב שֶׁל אֵי-זֹה מְסִבָּה,

אֲשֶׁר כֻּלוֹ נָתוּן בִּידֵי הַחֹמֶר הַגַּס

וּלְפִי חֻקָּיו הַצָּרִים יִשְׁקֹט אוֹ יָנוּעַ?


לוציפר

וְהַאֻמְנָם לֹא כֵן הוּא? אוֹ אוּלַי תְּדַמֶּה,

אֲשֶׁר לֵיאוֹנִידַס61 הָיָה מֵת שָׁם בַּמִּפְרָץ,

לוּ הָיָה מְמַלֵּא אֶת בִּטְנוֹ הָרֵיקָה,

לֹא בַמְּרָק הַשָּׁחוֹר62 וּבְאֶרֶץ מוֹלַדְתּוֹ

אֲשֶׁר גַּם כֶּסֶף לֹא הָיָה לָהּ – כִּי בְאַרְמוֹן לוּקוּלוּס63

בְּמַעֲדַנֵּי מְלָכִים וּבְכָל חֲמֻדוֹת הַקֶּדֶם –?

אוֹ בְּרוּטוּס, תְּדַמֶּה, הָיָה שָׂם קֵץ לְחַיָּיו,

לוּ הָיָה מְמַהֵר הַבַּיְתָה אֶל פּוֹרְצִיָּה64,

הַיָּפָה בִנְשֵׁי רוֹמֵי, לָנוּחַ בְּחֵיקָהּ

בְּבֶטֶן שְׂבֵעָה אַחֲרֵי זַעֲווֹת הַקְּרָב –?

וְאֵי מְקוֹר הַפֶּשַׁע? וְתוּשִׁיָּה מֵאַיִן תִּמָּצֵא?

הַאִם לֹא זֶה בְּעֹבֶש וּבְאֹפֶל יְשַׂגְשֵׂג,

וָזֹאת – בְּאוֹר הַשֶּׁמֶש וּבְרֶגֶשׁ הַחֹפֶשׁ,

הַמָּסוּר מֵאָב לִבְנוֹ בְּדַם דּוֹרוֹת אַחֲרוֹנִים

גַּם בְּתֹאַר-חֵן וְגַם בְּרוּחַ עָז –?

כַּמָּה בְנֵי-חֲלוֹף מֵחַיֵּיהֶם נוֹאָשׁוּ

וְכַעֲבוֹר רֶגַע – וְגֵוָם תָּלוּי עֲלֵי-עֵץ;

וְאוּלָם אִם עִכְּבוּ בַעֲדָם בְּרִגְעָם הָאַחֲרוֹן

וְאַךְ נָגְעָה בָּהֶם רוּחַ-הַחַיִּים מֵחָדָשׁ,

כְרֶגַע שָׁכְחוּ קְשִׁי-יוֹמָם וְיֵאוּשָׁם כְּלֹא-הָיָה.

וּמִי יוֹדֵעַ, מֶה הָיָה גוֹרַל הוּנְיָד65

הַגְּבּוֹר בְּגִבּוֹרֵי הַצְּלָב הַלָזֶה,

לוּ עַל בִּרְכֵּי לֹא-עָם רָאָה אוֹר-חַיֵּיהוּ,

לוּ צִלְלֵי אָהֳלֵי-קֵדָר כִּסוּ עֲרִיסָתוֹ?

אוֹ לוּטֶר, לוּ בְמִקְרֶה לַאֲפִיפִיּוֹר הָיָה

וְלֵיאוֹ66 לִפְרוֹפֶסּוֹר בְּשֶׁבֶת תַּחְכְּמוֹנִי –:

מִי יוֹדֵעַ, אוּלַי זֶה הָיָה לְרֵיפוֹרְמַטּוֹר

וְהַלָּז כּוֹנֵן עָלָיו חֵץ קִלְלָתוֹ הַנִּמְרָצֶת –?

וְגַם נַפּוֹלֵיוֹן, לוּלֵא הַיְשֵׁר הִיְשִׁירוּ

אֶת דֶּרֶךְ נִצְחוֹנוֹתָיו נַחֲלֵי דַם עַם רָב –

בֵּין קִירוֹת מְעֻפָּשִׁים הָיָה מַזְקִין בִּדְמָמָה.


האדם מחריש אותו

הֶרֶף, הֶרֶף, הֶרֶף! – דְּבָרֶיךָ כֹּה פְּשׁוּטִים

וְכֹה נְכוֹחִים לָאֹזֶן – וְלָכֵן גַּם סַכָּנָה

צְפוּיָה בָהֵמָּה. – רַק עֵינֵי חֲסַר-לֵב

תְּעַוֵּר אֱמוּנַת-שָׁוְא, אֲשֶׁר בִּלְעָדֶיהָ

לֹא יַרְגִֹישׁ אֶת הָרוּחַ הַמּוֹשֵׁל בְּקִרְבֵּנוּ,

אַךְ בַּר-הַלֵּב, לוּלֵא תוֹרָתְךָ הַמְסַלֶּפֶת,

כְּרֶגַע הַכֵּר יַכִּיר אֶת אָחִיהוּ בָרוּחַ.


לוציפר

אִם כֵּן, דַּבֶּר-נָא אֶת אָחִיךָ זֶה בָּרוּחַ.

וְהֵא לְךָ עוֹד לֶקַח – אֶת-עַצְמְךָ לָדָעַת.


האדם אל האסקימוסי

הַעוֹדְכֶם רַבִּים פֹּה בְּאֶרֶץ-תַּלְאוּבוֹת זֹאת?


האסקימוסי

אָמְנָם כֵּן, רַבִּים. רַבִּים עוֹד מֵאֲשֶׁר

אֶסְפֹּר בְּאֶצְבְּעוֹתָי. אֶת כָּל שְׁכֵנַי, אָמְנָם,

בַּשֶּׁלַח הֶעֱבָרְתִּי. – וְאוּלָם לַשָּׁוְא,

בִּמְקוֹמָם הֵן אֲחֵרִים בָּאִים בְּלִי-הֶרֶף.

וְכַלְבֵי-הַיָּם, אֲדוֹנִי, מִיּוֹם לְיוֹם יִמְעָטוּ.

אִם אֵל-אֱמֶת הִנֶּךָ, אַחֲלַי, עֲשֵׂה לְמַעֲנִי,

יִמְעֲטוּ-נָא בְנֵי-הָאָדָם וּבִמְקוֹמָם כַלְבֵי-יָם

יִפְרְצוּ לָרֹב –


האדם

דַיֵּינוּ, הוֹ לוּצִיפֵר, נֵלֵכָה!


לוציפר

נִרְאֶה-נָא עַתָּה גַם אֶת אֵשֶׁת-חֵיקוֹ.


האדם

לֹא, לֹא אֹבֶה רְאוֹתָהּ. אִם יָשְׁפַּל הַגֶּבֶר,

גֹּעַל-נֶפֶש הוּא וּבְקֶרֶב לִבֵּנוּ פְּנִימָה

לֹא יָעִיר בִּלְתִּי אִם רֶגֶשׁ בּוּז וְחֶרְפָּה;

וְאוּלָם הָאִשָּׁה, שִׁירַת כָּל חַיֵּינוּ

וְסֵמֶל כָּל מְשׂוֹשׂ-חֵן, אִם נָפֹל תִּפֹּל –

וְהָיְתָה לָנוּ לְזַעֲוָה – נֵלֵךְ, בַּל-אֶרְאֶנָּה.


בינתיים משׁךְ לוציפר את האדם אל האֹהל. הוא בועט ברגלו ופותח בה את הדלת. מתוךְ האֹהל נראית חוה בתור אשׁת האסקימוסי. האדם עומד כנציב-אבן על הסף ומביט בעינים תועות.


לוציפר

הַהַכֵּר לֹא תַכִּירֶָנָּה, אֶת מוֹדַעְתְּךָ מִכְּבָר?

חַבֶּק-נָא אוֹתָהּ, הֵן צַדִּיק תָּמִים זֶה

לְעָוֹן פְּלִילִי לְךָ יַחֲשׁוֹב וְכִפְגִיעָה בִכְבוֹדוֹ,

אִם כְּבוֹר-מִצְעָר זֶה מֵאֵשֶׁת-חֵיקוֹ תִּמְנָע.


האדם

הַאֲנִי אֲחַבֵּק אֶת זֹאת? אֲנִי, אֲשֶֶׁר אַסְפַּסִּיָה67

בֵּין זְרוֹעוֹתַי שָׁכָבָה –? מִבֵּין קַוֶּיהָ, אָמְנָם,

שׁוּב יַזְהִיר לְעֵינַי יְפִי חֵן בַּת-מִילֵיטוֹס,

וְאוּלָם כְּאִלּוּ זֶה נְשִׁיקוֹתֶיהָ הַנִּשְׂגָּבוֹת

לְחַיָּה הֲפָכוּהָ –

האסקימוסי נכנס אל האֹהל

אִשְׁתִּי, אורְחִים בְּצֵל קוֹרָתֵנוּ,

קַבְּלִי אוֹתָם בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת.

חוה נופלת על צוארי האדם ומושׁכת אותו האֹהלה פנימה.


חוה

הֱיֵה בָרוּךְ, הַנָּכְרִי, וְנוּחָה-נָא בְחֵיקִי!


האדם משׁתמט מזרועותיה

הוֹשַׁעְנָא, לוּצִיפֵר! – שָׂאֵנִי מִזֶּה,

מֵאֶרֶץ הָעֲתִידוֹת אֶל הַהֹוֶה הֲשִׁיבֵנִי,

בַּל אוֹסִיף רְאוֹת עוֹד גּורָלִי הָאַכְזָר:

אֶת מִלְחַמְתִּי הַנִּכְזָבָה. אֶתְעַשֵּׁת עוֹד הַפַּעַם,

אִם ְלָלֶכֶת בְּקֶרִי עִם גְּזֵרַת אֱלֹהִים – –


לוציפר

אִם כֵּן אֵפוֹא – הָקִיצָה, הָאָדָם, מֵחֲלוֹמֶךָ! –



 

מחזה חמשׁה-עשׂר

המחזה משׁתנה לתמונת המחזה השׁלישׁי, לנוף עצי-תמרים. האדם, שוב בתור בחור, יוצא מתוך אהלו רוֵה-שֵנה ובעינים סוקרות מביט מסביבו. חַוה ישֵנה בתוךְ האהל. לוציפר עומד בַּתָּוֶךְ. יום בהיר.


האדם

אָנָה נֶעֱלַמְתֶּם, הָהּ, מַחֲזוֹת נוֹרָאִים?

הַכֹּל סְבִיבִי חַי וּמְלֵא-נֹעַם כְּמִקֶּדֶם

וְרַק לְבָבִי הָרוֹעֵד נִשְׁבַּר בְּקִרְבִּי.


לוציפר

הוֹי אֱנוֹשׁ אָנוּשׁ! – וְהַתְדַמֶּה בִלְבָבְךָ,

אֲשֶׁר כּוֹכָב שָׁבִיט יָאִיר לְךָ בֶּאֱשׂוּנְךָ,

אֲשֶׁר חֻקֵּי שָׁמַיִם וָאָרֶץ לְךָ יִתְמוֹטֵטוּ

וְהָאֲדָמָה תִרְעַד תַּחְתָּהּ בַּאֲבֹד הַתּוֹלָעַת?

האדם תפוש הרהורים

הַאֻמְנָם חֲלוֹם חָלָמְתִּי? אוֹ אֶחֱלֹם עֲדֶנָּה? –

וּבִכְלָל – הַהֲוָיָה, הֲיִתְרוֹן לָהּ עַל חֲלוֹם,

הַשּׁוֹרֶה לְרֶגַע קָט עַל יְצוְּרֵי חֹמֶר מֵת,

לְמַעַן הִכָּחֵד אַחֲרֵי-כֵן עִמּוֹ יָחַד?

הוֹי, לָמָּה תַבְרִיק בָּנוּ הַהַכָּרָה לְרֶגַע?

הַלְבַעֲבוּר תַּחְרִידֵנוּ בְזַעֲוַת הַחִדָּלוֹן?


לוציפר

הֲפָג לְבָבְךָ בָּךְ? – רַק מוּג הַלֵּבָב

יְנַעֲנַע רֹאשׁוֹ הַמָּט וְיקַבֵּל בְּמֹרֶךְ

כָּל אָסוֹן, אֲשֶׁר בְּכֹחוֹ לְהַטּוֹתוֹ הַצִּדָה,

לֹא כֵן הָאַמִּיץ, הַקּוֹרֵא בְלֵב שָׁקֵט

אֶת הָרָשׁוּם בִּידֵי הַגְּזֵרָה הַקְּדוּמָה

וּבְלִי כָל נְהִי וּתְלוּנָה יִבְטַח בָּטֹחַ

לַעֲמֹד עַל עָמְדּוֹ עַד כֹּחוֹ יַגִּיעַ.

גְּזֵרָה כָזֹאת מוֹשֶׁלֶת עַל עִדָּן וְעִדָּנִים

וְכַחֹמֶר בְיַד הַיוֹצֵר הִנְךָ אַתָּה בְיָדֶיהָ.


האדם

לֹא, שֶׁקֶר בְּפִיךָ! – חֶפְצִי בְיָדִי הִנֵהוּ! –

רַבַּת שָׂבְעָה לָהּ נַפְשִׁי, עַד אֲשֶׁר רְכַשְתִּיו,

הֲלֹא לְגַן-הָעֵדֶן הִפְנֵיתִי בַעֲבוּרוֹ עֹרֶף;

וּמֵחֶזְיוֹנוֹת תָּרְדֵּמָתִי רַב לֶקַח לִי קָנִיתִי.

וְרַבַּת שָׁגִיתִי. וְעַתָּה הֲלֹא בְיָדַי

כָּל דְּרָכַי נִפְקָדוּ, לְהַטּוֹתָן כְּחֶפְצִי.


לוציפר

כֵּן, לוּ שַׂר הַשִּׁכְחָה וְהַתִּקְוָה הַנִּצַּחַת

כָּרֹת לֹא כָרְתוּ בְרִית-עוֹלָם בֲּינֵיהֶם,

אֲשֶׁר בְּעוֹד הָאֶחָד יְחַבֵּשׁ כּׂל פֶּצַע,

עֲלֵי תְהוֹמוֹת תְּפַתְּךָ הַשֵּׁנִית לֵאמֹר:

אַמִּיצִים לְמֵאוֹת הֵן נִסּוּ וַיֹּאבֵדוּ,

וְאַתָּה, בְּחִיר-יָהּ, תַּעֲבֹר וְתִמָּלֵט. –

וְאוּלָם בְּהַעֲמִיקְךָ חֵקֶר, הֵן רָאֹה רָאִיתָ

בֵּין מוּזָרוּת הַטֶּבַע גַּם תּוֹלַעַת-מֵעַיִם,

אֲשֶׁר רַק בְּגֵו הַחָתוּל אֶת נַפְשָׁה תְּחַיֶּה,

וּכְכָל-זֹאת יָדַעְנוּ, אֲשֶׁר בְּתוֹךְ הָעַכְבָּר

אֶת תְּקוּפַת חַיֶּיהָ הָרִאשׁוֹנָה תְּפַתֵחַ.

לֹא נִגְזְרָה מֵרֹאשׁ עַל עַכְבָּר זֶה אוֹ אַחֵר

לִנְפֹּל בְּאֵין-מִפְלָט בְּצֵפָּרְנֵי הֶחָתוּל,

וְהַשּׁוֹמֵר אֶת נַפְשׁוֹ גַם יִרְחַק מֵהֵנָּה

וּבְשֵׂיבָה טוֹבָה יֵאָסֵף בְּקֶרֶב מִשְׁפַּחְתּוֹ.

וְאוּלָם חָק-נֶצַח יַשְׁגִּיחַ פֹּה בְלִי הֶרֶף,

הַמַּסְגִּיר אֲחָדִים מֵהֶם בִּידֵי קָמֵיהֶם

בַּמִּסְפָּר הַׁדָּרוּשׁ לְבַעֲבוּר יִתְקַיְּמוּ

גַּם תּוֹלָעִים כָּאֵלֶּה כַּעֲבֹר שְׁנוֹת-אָלֶף. –

הָאָדָם הַיָּחִיד חָפְשִׁי הוּא בְמַעֲלָָלָיו,

אַךְ מִינֵהוּ כֻלּוֹ אָסוּר בַּאֲזִיקֵּי נֵצַח;

מַשְׂאוֹת-נַפְשְׁךָ אַתָּה כְּמִשְׁבְּרֵי-יָם יְטַלְטְלוּךָ,

הַיּוֹם לָזֶה תִשְׁתּוֹלֵל, וּמָחָר – לְאַחֵר;

לְכָל מוֹקְדָה וּמוֹקְדָה מוּכָנִים קָרְבְּנוֹתֶיהָ

וּמוּכָנִים גַּם אֵלֶּה הַצּוֹחֲקִים עָלֵימוֹ.

אַךְ פַּלֵּא יִתְפַּלֵּא גַם סוֹפֵר הַדּוֹרוֹת,

  • הֶעָתִיד לְצָרֵף כָּל אֵלֶּה הַמִּסְפָּרִים –

עַל מִשְׁטַר הַגּוֹרָל הַמּוּזָר וְחֻקָּיו,

אֵיךְ חַלֵּק יְחַלֵּק בַּד בְּבַד וּמַתְכֹּנֶת

כָּל חֵטְא וְכָל יֹשֶׁר, הַמָּוֶת וְהַכְּלוּלוֹת,

שִׁגָּעוֹן וֶאֱמוּנָה וְאִבּוּד עַצְמוֹ לָדָעַת –


האדם

חַכֵּה! – מָה רַעְיוֹן הִבְרִיק בִּי לְפֶתַע – –

גַּם בְּךָ, אֵל עֶלְיוֹן, אַמְרֶה הַפָּעַם!

לוּ אֶלֶף פְּעָמִים לִי יְצַוֶּה הַגּוֹרל:

עַל-כָּרְחֲךָ אַתָּה חָי – חַיַּי הֵם בְּיָדָי! –

הַאִם לֹא הָרִאשׁוֹן עַל-אֲדָמוֹת הִנֵּנִי?

הֵן תְּנוּעָה רַק אַחַת – וּלְאַחֲרוֹן הָיִיתִי!

מִלְּפָנַי – צוֹק הַסֶּלַע וְתַחְתָּיו – הַתְּהוֹם

וּקְפִיצָה רַק אַחַת – כְּמַעֲרָכָה אַחֲרוֹנָה –

וְאָמַרְתִּי: בָּא הַקֵּץ לְמִשְׂחַק-הַתַּעְתּוּעִים – –

הוא ממהר כלפי צוק-הסלע – ופתאם מופיעה חוה בפתח האֹהל.

לוציפר מעכב בעדו

“אָמַרְתִּי: בָּא הַקֵּץ” – הֶבֶל וּרְעוּת-רוּחַ! –

הֵן כָּל רֶגַע וְרֶגַע גַּם רֹאשׁ גַּם קֵץ הִנֵּהוּ.

הֲבַעֲבוּר זֶה חָזִיתָ בַּעֲתִידוֹת שְׁנוֹת-עוֹלָם?


חוה

לָמָּה-זֶה נַחְבֵּאתָ וַתַּעַזְבֵנִי, הָאָדָם?

נְשִׁיקָתְךָ הָאַחֲרוֹנָה כֹּה קָרָה הָיָתָה.

וְגַם עַתָּה – פָּנֶיךָ כֹּה זוֹעֲפִים וְסָרִים;

יָרֵאתִי מִפָּנֶיךָ –


האדם בחפזו הלאה

מַה-תָּשׁוּרִי לִי בְדַרְכִּי

וְתֶאֶרְבִי לְעִקְּבוֹתַי בְּכֹל אֲשֶׁר אֶפְנֶה?

רַב לוֹ לַגֶּבֶר, לְמוֹשֵׁל הַיְצוּרִים,

גַּם בִּלְעֲדֵי הָאִשָּׁה וּמִשְׂחַק עֲגָבֶיהָ,

אֲשֶׁר לֹא תְבִינֵהוּ וּלְמַעֲמָסָה לוֹ הִנֶּהָ –

פונה לאחור בחמלה

הָהּ, מַדּוּעַ לֹא נִרְדַּמְתְּ, הָאִשָּׁה, עוֹד רֶגַע,

עַתָּה – בִּגְלָלֵךְ – מַה-יֵּצַר לִי קָרְבָּנִי

אֲשֶׁר עָלַי לְהָבִיא עַל מִזְבַּח הֶעָתִיד. –


חוה

לוּ תִשְׁמָעֵנִי – וְקַל לְךָ, הָאָדָם,

יַעַן – אֲשֶׁר עַד-הֵנָּה מֻטָּל הָיָה בְסָפֵק,

עֲתִידֵנוּ עַתָּה בָרוּר כְּשֶׁמֶשׁ-צָהֲרָיִם –


האדם

אֵיכָכָה זֶה?


חוה

יָדַעְתִּי, פָּנֶיךָ יֵאוֹרוּ

אִם סוֹדִי לְךָ אֲגַלֶּה. קְרַב הֵנַּה עָתָּה:

אֵם אָנֹכִי, הָאָדָם – הָרִיתִי לָלֶדֶת – –


האדם עומד משׁתומם, כורע על ברכיו במֹעל-ידים

נִצַּחְתַּנִי, אֵל עֶלְיוֹן! – וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר,

בִּלְעָדֶיךָ, נֶגְדֶּךָ – כָּל מִלְחַמְתִּי לַשָּׁוְא.

הֲרִימֵנִי אוֹ דַכְּאֵנִי – בְּיָדְךָ אַפְקִיד רוּחִי.

נופל על פניו.


לוציפר

אֵי לְךָ, תּוֹלָעַת! – הֲשָׁכַחְתָּ גֵּאוּתְךָ,

אֲשֶׁר מִיָדַי הָרְחָבוֹת לְךָ נִתְּנָה לְחֶבֶל?! –


האדם

הֲבֵל-הֲבָלִים הוּא. וְזֶה – לִי שַֹלְוַת-נֶצַח.


לוציפר

וְאַתְּ, אֵשֶֶׁת-פְּתַיוּת, מַה-זֶּה תִתְיַמָּרִי?

פְּרִי-בִטְנֵךְ זֶה בְּחַטַּאת-נֶצַח חוֹלָל

וְחֵטְא וְעֹנִי יָמִיט עַל אַדְמַתְכֶם לָעַד!


חוה

וְאִם יַחְפֹּץ הָאֵל – וּבְחֵטְא יִוָּלֵד אַחֵר

אֲשֶׁר יִמְחֶה אֶת הָעֹנִי מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם

בְּזָרְעוֹ זֶרַע אַחֲוָה וְאַהֲבַת-נְצָחִים.


לוציפר אל האדם

הֲלִמְרוֹד בִּי נוֹעַזְתָּ, עֶבֶד שְׁפַל-רוּחַ!

הֵרוֹמִי מֵעָפָר, תּוֹלָעַת! –

בועט בו ברגלו. השׁמים נפתחים: מבּין עדת שׂרפים כבוד אל-שׁדי נראה


אל עליון

הָרוּחַ, הִכָּנֵעַ!

אֵין עוֹד גְּדֻלָּה מִלְּבַדִּי!


לוציפר חפוי-ראשׁ

מְאֵרַת-עוֹלָמִים! –


אל עליון


קוּמָה מֵעֲפָרְךָ, הָאָדָם, וְאֶת יְגוֹנְךָ הָסִירָה,

כִּי עַל-כֵּן יְמִינִי מְשָכַתְךָ חֶסֶד-עַד.


לוציפר לעצמו

כְּנִרְאֶה, שְׁלוֹם-בַּיִת הוֹלֵךְ פֹּה וּפוֹרֵשׂ

אֶת כְּנָפָיו – זֶה עִנְיָן לָרֶגֶשׁ לַעֲנוֹת בּוֹ,

וְאוּלָם לַאֲשֶׁר

כָּמוֹנִי מְשֻׁעְמָם הוּא מִדָּי.

אֵעָלְמָה מִזֶּה חִיש.

הולךְ.


אל עליון

חַכֵּה-נָא, לוּצִיפֶר:

גָּם אֵלֶיךָ לִי דָבָר, הִשָָּׁאֵר עוֹד מְעָט.

וְאַתָּה, בֶּן-הָאָדָם, אֶת לִבְּךָ לִי גַלֵּה.

האדם

חֶזְיוֹנוֹת נוֹרָאִים יְדָכְּאוּנִי, הָהּ, אֵלִי,

וְלֹא אֵדַע מָה אֱמֶת בָּהֵמָּה, מָה לֹא.

הֲבִינֵנִי-נָא לָדַעַת, מַה-גּוֹרָלִי בֶעָתִיד:

הֲיָמַי יְמֵי-טְפָחוֹת כָּל עוֹלְמוֹתַי הֵמָּה,

אֲשֶׁר בְּכוּר-עֲמָלָם נִשְׁמָתִי זֹאת הַנַּעֲנָה

זַכֵּךְ תִּזְדַּכֵּךְ כְּיַיִן בַּיֶּקֶב,

לְבַעֲבוּר תִּשְׁפְּכֶנּוּ אַחֲרֵי הִטָּהֲרוֹ

עַל הָאָרֶץ כַּמַּיִם לְהַרְווֹת בּוֹ הָרָגֶב?

אוֹ אוּלַי כֹּהַל נַעֲלֶה לְטוֹב מֵאֵלֶּה נוֹעָד? –

הֲקַדּם יִתְקַּדֵּם רוּחַ גִּזְעִי בֶעָתִיד,

אֲשֶׁר עַד כְּבוֹד כִּסְאֲךָ יוּכַל יַגִּיעַ?

אוֹ כְבֶן-בָּקָר יַעֲמֹל עַד יִכְלוּ כֹּחוֹתָיו

וּמֵחוּגוֹ, בּוֹ יִתְלַבֵּט, לֹא יֵצֵא לָעַד?

הֲיֵשׁ גְּמוּל לְבַר-לֵב, יַשְׁלִיךְ נַפְשׁוֹ מִנֶּגֶד

עַל מִזְבַּח הַטּוֹב, וַאֲשֶׁר הֶהָמוֹן הַגַּס

עַל מַעֲלָלָיו הַנַּעֲלִים יְמַלֵּא שְׂחוֹק פִּיהוּ? –

הֲבִינֵנִי לָדַעַת אֵלֶּה – וְכָל אָסוֹן וָפֶגַע

בְּאַהֲבָה אֲקַבֵּל. הֵן יִתְרוֹן בָּזֶה

מֵאֲשֶׁר בְּתֹפֶת-עַד, בְּשֶׂפֶק, הִתְיַפֵּחַ –

עליון

רַב לְךָ, הָאָדָם, אַל תַּעֲמֵק שְׁאָלָה;

אַל תַּחְפֹּשׂ בְּנִסְתָּרוֹת, אֲשֶׁר אֲדוֹנֶיךָ

הֶעֱלִימָן בְּחַסְדּוֹ מֵעֵינֵי בָשָׂר וָדָם.

לוּ הָרְאֵיתָ לָדַעַת, כִּי אוֹרֵחַ אַתָּה פֹה

וְשָׁמָּה חַיֵּי-נֶצַח לְנַפְשְׁךָ נוֹעָדוּ,

כִּי-אָז לֹא יֵחָשֵׁב לְךָ כָּל עֲמָלְךָ לִצְדָקָה.

וְלוּ הֻגַּדְתָּ הַיּוֹם, כִּי גַם נַפְשְׁךָ תֵּרֵד שְׁאוֹל –

מַה-יַמְרִיצְךָ אֲזַי לְהַקְרִיב אֶת כָּל טוּבְךָ

עַל מִזְבַּח מַשְּׂאֵי-נֶפֶשׁ הָרְחוֹקִים מִמֶּךָָּ?

עֲתִידְךָ הַכָּמוּס מִבֵּין עֲרָפֶל-עַד יַרְהִיבְךָ,

וְעֵת מַשָָּׂא-חַיֶּיךָ לְךָ יִכְבַּד מִנְּשֹׂא,

בְּרֶגֶשׁ חַיֵּי-נֶצַח אָז כֹּחַ תַּחֲלִיפָה, –

וְאִם נַפְשְׁךָ עַל אֵלֶּה גַאֲוָה לָבָשָׁה:

סְיָג-יָמֶיךָ הַצַּר לְךָ יַצִּיב גְּבוּל. –

כֹּה יִפְרְחוּ בְךָ תּוּשִׁיָּה וְְעֹז גַּם-יָחַד.

לוציפר בצחוק

אָמְנָם נִשְׂגָּבָה הִיא דַרְכְּךָ, הָאָדָם!

תּוּשִׁיָה וָעֹז – הֵם הֵם מַלְאָכֶיךָ הַשְּׁנָיִם,

שְׁנֵי רֵעֶיךָ אֵלֶּה, אֲשֶׁר לֹא יֶאֶרְחוּ אִתְּךָ

בִּלְעֲדֵי מִשְׁפָּט קָדוּם וֶאֱמוּנַת-הַהֶבֶל,

וּבִלְעֲדֵי הַבַּעֲרוּת שֹוֹמֶרֶת-הַסָּף! –

לָמָה-זֶה הַחִלּוֹתִי נִשְׂגָּבוֹת בְּבֶן-רֶגֶב

הַנִּלּוֹשׁ מִטִּיט-יָוֵן וְאוּד שֶׁמֶשׁ עֲשֵׁנָה,

קְצַר-הַשֵּׂכֶל לַתְּבוּנָה וְנוֹחַ לְעִוָּרוֹן –

האדם

בְּשׁוֹט לְשׁוֹנְךָ, לוּצִיפֶר, אַךְ חִנָּם תַּכֵּנִי;

בָּאתִי עַד חֵקֶר סוֹד תְּבוּנָתְךָ הַבָּרָה –

קָרָה הִיא מִדָּי, קָרָה לִלְבַב הַגָּבֶר. –

אַךְ עֲנֵנִי, אֱלֹהַי, מִי יִהְיֶה בְעוֹזְרַי

לְהָכִין אֲשׁוּרַי עַל הַדֶּרֶךְ הַנְּכוֹנָה?

מִפְּרִי עֵץ-הַדַּעַת עַל כִּי טָעַמְתִִּי

הֵן סַרְתָּ מִמֶּנִי וְיָדְךָ עֲזָבָתְנִי –

עליון

זְרוֹעֲךָ חֲזָקָה, לְבָבְךָ בַּר וְנַעֲלֶה,

וּמֶרְחָב אֵין-חֵקֶר לַעֲבוֹדָה לְךָ פָּתוּחַ.

וְאִם הַקְשֵׁב תַּקְשִׁיב וְשָׁמַעְתָּ הִמְנוֹן-עַד

הַמֵּרִיעַ בְּלִי-הֶרֶף לַהֲרִימְךָ אֶל-עַל.

שְׁמָעֵהוּ – וּתְאֻשָּׁר. וּבְחַיֶּיךָ הַגּוֹעֲשִׁים,

הַמְּלֵאִים מִפְעֲלוֹת-עֹז, דֹּם כִּי יִדֹּם לָךְ

נְאוּם-מְרוֹמִים זֶה – וְהָיְתָה הָאִשָּׁׁה

בְּנַפְשָׁהּ הָעֲדִינָה לְעֵזֶר כְּנֶגְדֶּךָ,

לְהַטּוֹת אָזְנְךָ לְשִׂיחַ כָּל-יֹפִי

וּלְהַעֲלוֹתוֹ בִלְבָבְךָ לְשִׁירַת חַיֵּי-עַד.

וּבְחָזוּת שְׁנַיִם אֵלֶּה יִוָּעֵד לְךָ תָּמִיד,

בַּאֲסוֹנְךָ וּשְׂשׂוֹנְךָ יַחַד, מַלְאַךְ חַיֶּיךָ,

אֲשֶׁר יָאִיר לְךָ פָּנָיו לַנְחוֹתְךָ הַדָּרֶךְ. –

וְאַתָּה גַם-אַתָּה, לוּצִיפֶר, אֲשֶׁר נְתַתִּיךָ

אוֹפָן בְּמִרְכֶּבֶת יְקוּמִי אֵין-הַחֵקֶר,

לֶךְ-נָא בְדַרְכְּךָ זֹאת הָלְאָה גַם-אָתָּה;

תְּבוּנָתְךָ הַקָּרָה וְכַחְשְׁךָ הַנִּבְעָר

יְהִי לוֹ לְבֶן-הָאָדָם לְשְׂאוֹר תּוֹסֵס בְּקִרְבּוֹ;

וְלוּ גַם יַדִּיחֶנּוּ מִדֵּי פַעַם בְּפַעַם,

כְּרֶגַע שׁוֹב יָשׁוּב מִדַּרְכּוֹ וְחָיָה.

אַךְ גְּמוּל כָּל רָעָתְךָ עַל רֹאשְׁךָ יָשׁוּב

בִּרְאוֹתְךָ בְּלִי-הֶרֶף, כִּי עֲמָלְךָ לַשָּׁוְא

וּבִמְקוֹם שָׁם תִּזְרַע זֶרַע לַעֲנָה וָרוֹשׁ –

פְּרִי כָל יֹפִי וְנִשְׂגָּב יִפְרַח לְתִפְאָרֶת.

עדת שׂרפים

מָה רָם הוּא וְנַעֲלֶה גוֹרַל בֶּן-הָאָדָם

לִבְחֹר כְּחֶפְצוֹ בָּרַע וּבַטּוֹב,

וּבְכָל-זֹאת לָדַעַת, אֲשֶׁר עֵין אֵל-יֶשַׁע

תָּשְׁגִּיחַ עָלָיו בְּחֶסֶד אֵין-סוֹף.

חֲזַק וְהִתְחַזֵּק אֵפוֹא, בֶּן-תְּמוּתָה,

וּמִמְּרוֹם מַעֲלָלֶיךָ אַל תֵּפֶן לַבּוּז:

לֹא לְשֵׁם הַיְקָר עֲשֵׂה מִפְעָלֶיךָ,

אַךְ לְמַעַן הָאֹשֶׁר, מִלֵא טֹהַר וֶעֱזוּז,

בְּקֶרֶב כָּל-פֶּשַׁע טָמוּן הָעֹנֶש,

וְכָל-עָוֶל – אֶת נֶפֶשׁ בְּעָלָיו הוּא רָב;

כָּל נֶפֶשׁ סוֹרֶרֶת בַּחֲטָאֶיהָ נֶאֱסֶפֶת,

וְרוּחַ בַּר-לֵבָב מִטַּהֶרֶת בַּקְּרָב.

וְאוּלָם הִזָּהֵר לְךָ וְאַל יִרְהַב רוּחֶךָ

הִתְגָּאוֹת בְּכֹחֲךָ וּלְבָבְךָ הַבָּר,

לֵאמֹר: הֵן נֵזֶר אֵל-עֶלְיוֹן אָנֹכִי

וַאֲנִי אֶעֶנְדֵהוּ כָל-כָּבוֹד וִיקָר.

לֹא לְעֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ יְצָרְךָ הַיּוֹצֵר

וְלֹא מַעֲשֵׂי-יָדֶיךָ יַעַרְכוּ לוֹ דְמוּת –

רְצוֹנוֹ הַכַּבִּיר, כִּי תְמַלֵּא בְחֶדְוָה,

מֵעֲפַר-הָאֲדָמָה יְנַהֶגְךָ עַל-מוּת! –

חוה

בַּנְתִּי לְשִׁירַת-עַד זוֹ, אוֹדֶה לְאֵל עֶלְיוֹן! –

האדם

גַּם-אֲנִי חַשְׁתִּיהָ פְנִימָה – וּמִצְוָתָהּ אֲמַלֵּא.

אַךְ הַקֵּץ, הוֹי הַקֵּץ, מִי-יִתֵּן וּשְׁכַחְתִּיהוּ! –

עליון

אָמַרְתִּי לְךָ, הָאָדָם: עֲמֹל וּבְטַח בָּטֹחַ! –

סוף.



  1. גבריאל, מיכאל, רפאל ואוריאל ידועים כארבעת שרי–הפנים, והמחבר הציג את לוציפר במקומו של אוריאל. (“אור” ברומית: “לוקס”)  ↩

  2. לוציפר, שמו של כוכב–השחר. ולפי מסורת הנוצרים הוא שר החשׁק, הוא “הילל בן–שחר” הנזכר בישעיה (י“ד, י”ב), בברית החדשה (לוקס, י, י"ח) וגם באפוקליפסיס. גם בחזיון “קין” לבַירון וב“לוציפר” ליוֹסט וַן–ווֹנְדֵל הוּא משַׁמש בתור מלאך הרע, אויבו של של אלהים.  ↩

  3. נימפות – אלילות מן המדרגה השניה במִתּולוגיה היוָנית והרומית – הן רוחות היער, השדה, ההרים, המעיָנות וכו'.  ↩

  4. במפעלי, כלומר בנין הפּירַמידים והספינקסים.  ↩

  5. מִילטיַאדֵּס, שר–צבא יוָני באתּונה, שנצח את הפרסיים במישור המרתּוֹנִי בשנת 490 לפני ספירת–הנוצרים. ומשום שלא עלתה בידו לכבֹּשׁ את האִי פַרוּס, דנו אותו בני ארץ–מולדתו לשלם קנס גדול מאד; וכשלא היה ביכלתו לסלק את הכסף, הוּשׂם במאסר ושָׁם מת בפצעו, שנפצע במלחמה.  ↩

  6. קִימוֹן, בנו של מִיְלטיַדֵּס. הוא סלק אחר–כך את הקנס, שהוטל על אביו, ויהי גם–הוא לשר–צבא מפֻרסם.  ↩

  7. דֵּימַגּוֹג, כך כִּנּוּ ביוָן העתיקה את האנשים, שׁידעו להשפיע על לב העם בחיצוניותם ובכשרון–הדבּור שלהם. הללו השתמשו לרֹב בכֹחם זה לטובת עצמם. את מִילטיַדֵּס הֶאשים דֵּימַגּוֹג שכזה, הידוע בשם כְּסַנְטִפּוֹס.  ↩

  8. אפְרוֹדִיטֵי, אלילת–האהבה במִתּוֹלוֹגיה היוָנית.  ↩

  9. אֵירוֹס, בנהּ של אפרודיטֵי, המלַוה אותה תמיד.  ↩

  10. חֲרִיטוֹת, אלילות–החן; שלשׁ במספר: אַגְלַיָּה, אֶפְרוֹסִינֵי, תַּלִּיָּה.  ↩

  11. פַּלַּס אַתֵּינֵי, אלילת העיר והגבורים, המגִנָּה על מלחמות הצדק ועל האמנוּת.  ↩

  12. דריוש, מלך פרס, שמלך בשנת 485 – 522 לפני ספירת–הנוצרים. את צבאותיו נִצח מִילטיַדֵּס.  ↩

  13. אַפִּריון, ברומית: “לֶקְטִיקָה”, היא מין מִטה, שהעבדים נושאים בה את בעליהם.  ↩

  14. סֶרְגיוֹלוס מילוֹ, קַטולוס, יוליה והִפִּיָּה – כל האנשים הללו הם יצירי המחבר ואינם לקוחים מדברי–הימים.  ↩

  15. טַנטַלוס, מלך פְרִיגִיה, שלפי הַמִּתּוֹלוֹגיה הרומית הזמין את האלים למשתה והאכיל אותם בשַׂר בנוֹ. בתור עֹנש הוטל עליו בשאוֹל לעמוֹד במים חיים וממעל לראשו פורשים עצי–פרי את ענפיהם הטעוּנים פֵּרות והוא אינו יכול לֵהנות לא מן הפֵּרות ולא מן המים שמתחתיו.  ↩

  16. פרוֹטיוס, אחד ממלכי–הים, שהיה משַׁנה את דמותוֹ תמיד כפי–רצונו.  ↩

  17. מאכלם הנחמד של הרומיים היה מן דג, צְלוֹפָח, שאצילי הארץ היו מגַדלים אותו במקוה–המים שבחצרותיהם. את הדגים הללו היו מאכילים לפעמים גם בשר עבדיהם.  ↩

  18. אגודל, זה היה האות של “אין רחמים בדין!”  ↩

  19. לוקרֶציה, לפי אגדת הרומיים: בתו של ספוּרִיּוּס לוּקְרֶצִיּוּס טְרִיסְצִפִּיטִינוּס ואשתו של טַרְקְוִינַיּוּס קוֹלַטִּינוּס, שאִבּדה את–עצמה לדעת על שאנס אותה טַרְקְוִינַיּוּס סֶקְסְטוּס.  ↩

  20. בּרוּטוּס, שני גבורי–חֹפש רומיים ידועים בשם זה. האחד הוא לוּציוּס יוּנִיּוּס ברוטוס, ששחרר את רומא מיד מלכיה; והשני הוא אחד הקושרים על יוּליוּס קיסר, מַרְקוּס יוּנִיּוּס בְּרוּטוּס, שהמית את–עצמו אחרי המלחמה הפִילִפִּית (בשנת 42 לפני ספירת–הנוצרים) – והמחבר מדַבּר, כנראה, על זה השני.  ↩

  21. מטבּע זוּ היה ה“אוֹבוֹלוֹס” (עשר פרוטות בערך), שמנהג היה אצל הרומיים לשים אותו בפי המת בתור מַס–הגבול בשביל האליל “חָרוֹן”, שומר הגבול שבשאוֹל.  ↩

  22. פּטרוס השליח, מתלמידי הנוצרי; לפי הברית החדשה חי בשנת 42 – 67 למספר הנוצרים. כֹּמר רומא ובימיו של נירון קיסר מת מות–קדושים.  ↩

  23. תֵּבֵּי, שמהּ של עיר במצרים העליונה. בעיר זו נוסדו בתי–הנזירים הראשונים, שיושביהם היו נקראים אצל היוָנים בשם "אנַחרוֹנֵיטים.  ↩

  24. טַנְקְרֶד, גבור ושר–צבא במסעי–הצלב. בשנת 1096 לספירת–הנוצרים לקח חלק במסעי–הצלב הראשונים והצטַיֵּן בגבורתו בכבּוּש ירושלים. אחד מגבורי טַסּוֹ בשירו “ירוּשלים המשֻׁחררת”. שאר האנשים, הבאים במחזה זה, אינם הִיסטוריים.  ↩

  25. “הוֹמוֹאוּסִיּוֹן” (יוָנית), פֵּרושה של המלה: עצמיוּת אחת, כלומר, המשיח הוּא עצמיות אחת עם אלהים, חלק ממנו, מעצמותוֹ; “הוֹמוֹיוּסִיּוֹן”: עצמיות דּוֹמָה, כלומר, המשיח הוא עצמיות דומה לאלהים. הכופרים האַרִיַּנִים היו מאמינים בזה השני.  ↩

  26. קִינִיקִים, אסכולה פילוסופית יוָנית, שנוסדה אחרי מותו של סוקרַטֵּס על–ידי אַנְטִיְסְתֵּנֶס, ואחד מתלמידיה היה גם דִּיוֹגֶנֶט. שיטתה הפילוסופית היתה הדָּרת–הנאה מכּל תענוגי העולם הזה והרמת המוּסר הנפשי. השם “קיניק” היא מלה יוָנית, פֵּרושה “כֶּלב”, אפשר שעל שֵׁם “חיי–הכלבים” שלהם, שלא נהנו משום דבר והסתגפו כל ימיהם. ובשנה הראשונה לספירת–הנוצרים שבה אסכולה זו לתחיה ושיטתהּ עברה, לתורת–הנוצרים על–ידי הנוצרי בעצמו.  ↩

  27. טִימוֹתֵּיוֹס, תלמידוֹ של פּוֹלוס השליח, שהיה מתּחלה קטן–אמונה ביחס לנפלאותיו של הנוצרי ולפיכך נעשה אחר–כך לסמל אי–האמונה: “טימותּיאוֹס הבּלתּי–מאמין”.  ↩

  28. כנסִיַת רִימִינִי, היא הסינוֹד שבּעיר רימיני, בשנת 360 לספירת–הנוצרים.  ↩

  29. כנסית נִיקֵיָה, הסינוד שבעיר ניקיה, בשנת 325.  ↩

  30. אַריוס, פְּרֶסְבִּיטֵר מאלכסנדריה, מיַסדהּ של “הכפרנות האריַנית”; מת בשנת 336.  ↩

  31. אבזֵיביוס השנַים, שני אבזיביוס; האחד כֹּמר בקיסריה וכותב דברי ימי הנצרוּת, מת בשנת 340 בערך; והשני כֹמר בניקומידיה ומשנת 333 אפטרך בביזַנטיה. מת בשנת 342.  ↩

  32. אֲנַתַּסִּיּוּס, כֹּמר באלכסנדריה; קַנָּאָהּ של התיאולוגיה האורתּודוכסית, הִרְבָּה לרדוף את תלמידי אַריוס.  ↩

  33. יוֹהַן קֶפּלֶר, אסטרונום מפֻרסם (1571 – 1630), מיַסדהּ של האוסטרונומיה בתקופה החדשה, שהקים את “שלשת החֻקים” המפֻרסמים בסדר הכוכבים. המלך רוּדוֹלף השתמש בו בתור איצטגנין (אסטרולוג).  ↩

  34. הוֹרוֹסקוֹפּ, אותה הנקֻדה של הָאֶקְלִפְּטִיקָה (מַעגל–החַמה), שבּה החַמה עוברת בשעה ידועה (למשל, בשעת הולֶדֶת איש) את כפּת השמים. אחד הדברים הכי–חשובים באיצטגנינות.  ↩

  35. ימי–תמורה, הימים הידועים באסטרונומיה בשם “קְלִימַקְטֵרִיִּים”,  ↩

  36. הֶרְמֶס טְרִימֵגִיסְטוֹס, שמו היוָני של האליל המצרי “טוֹט”, שהמציא את החכמה והאמנוּת. בתקופות האחרונות היו מיחסים לו גם ספר החכמות הנסתרות. סינֵיסיוּשּׂ, דרשן ופַיטן של הפילוסופיה האפלטונית החדשה. חי בשנות 379 – 412 אחר ספירת–הנוצרים. אַלְבֶּרְטוּס מַגְנוּס, גרַף בּוֹלְשְׁטֶדְט, פילוסוף אסכולתי, כֹּמר בּרֶגֶנְשׂבּוּרג. חי 1193 – 1280. בגלל ידיעותיו בכימיה ומַתּימטיקה הָחזק למכשף. פַּרַצֶּלְזוּשׂ, רופא, כימיקן ותֵיאוסוף מפֻרסם. חי 1493 – 1541.  ↩

  37. כל חלק מוזר זה לקוּח מתורת האלכימיה וממבטאיה הסימבּוליים.  ↩

  38. סִבִּלּוֹת, נביאוֹת יְוָנִיּוֹת שבתקופה הקלַסית.  ↩

  39. במקור נדפס בטעות: “ תַּחְדֹרְכָה” – הערת פב"י.  ↩

  40. גְּרֵיב–פְּלַס, מגרש–עיר בפריז, ששם המיתו את הנדונים למיתה, את “אוֹיבי המולדת”.  ↩

  41. דַּנְטוֹן, ג‘יאורג’, רֵיבֹולּוציונֶר צרפתי (1759 – 1794), עורך–דין ובשעת המהפכה היה למיניסטר–המשפטים. הוא הקים את בית–הדין הריבולוּציוני. סֶן–זִ'יסט הֶאשים אותו בנטיה למוֹנַרְכִיָּה ולפיכך הומת. לפי סופרי דברי–הימים לא היה דַנְטוֹן שופך–דמים בטִבעו.  ↩

  42. בשנת 1793 החליטו הריבולוציונרים למחות את הדת הנוצרית ולהקים תחתה את “פֻּלחן הַשֵּׂכל”.  ↩

  43. קוֹנְוֶנְט, אספת–הלאֹם הריבולוציונית השלישית (1792 – 1795), אשר בכֹחהּ היה לא רק להוציא משפט, אלא גם לקַימו בפֹעל.  ↩

  44. סַנְקִילוֹט (תרגומהּ הלשוני: חֲסַר–הַמִּכְנְסַיִם), כִּנּוּי לרֶפובליקנים הקיצוניים שבמהפכה הצרפתית הראשונה, על שהיו מלֻבּשים מכנסים ארֻכּים, ולא קצרים (קילוֹט), כדרך האריסטוקרטיה.  ↩

  45. רוֹלַן, זַ‘ק מַרִי דֵי לַא פְלַטִּיֶר, מיניסטר לעניני–פנים בשעת המהפכה, חבר לחברת גִּ’ירוֹנְד; ואחרי נפילתה של חברה זו (1792) המית את–עצמו. אשתו: מַנּוֹן זַ'ן רוֹלַן, סופרת, בשנת 1793 עלתה על המטבח.  ↩

  46. קַטִּילִינָה, לוּציוּס סֶרְגְיוּס, אָצִיל רומאי, אשר קָשַׁר קשר על המלוכה הרומאית בשנת 64 לפני ספה"נ, אלא שבשנת 62 נפל במלחמתו עם חילות המלוכה הקוֹנְסולית.  ↩

  47. רוֹבֶּסְפְּיֶר, מַקְסִימִילְיֶן (1758 – 1794), אחד מראשי היַּקֹּבִּינִים ובשעת המרידה אחד משופכי–הדמים היותר נוראים. ולבסוף עלה גם הוא בעצמו על המטבח יחד עם אחיו–בדעה סֶן–זִ'יסט (1767 – 1794).  ↩

  48. טוֹאֶר, מצוּדה בלונדון במזרחו של הַסִּיטִי, על חוף הַטֶּמזה. כעת – מוּזֵיון, מחסן כלי–זַין וּקְסָרַקטִין.  ↩

  49. מילה מחוקה  ↩

  50. פַלַּנְסְטֵר, היכל–העבודה. שַּׁרְל פוּרְיֶה, סוציַליסט צרפתי (1772 – 1837), עִבֵּד תכנית סוציַלית, שעִקרה היסודי היא הפַלַּנְסְטֵר, כלומר: החברה האנושית העולמית מתאגדת לכנופיות קטנות וגדולות, ובבנין כללי כזה עובדים יחד וחיים חיים משֻׁתּפים.  ↩

  51. אַל–בּוֹרַק, סוס אַגָּדָתִי בעל–כנפים, שגבריאל המלאך נתן במתּנה למוּחמד.  ↩

  52. טַצִּיטוּס, קוֹרְנֵיִליּוּס, סופר–דורות רומאי (מת בשנת 117 בערך לסה"נ), שבספרו המפורסמם “אַגְרִיקוֹלָה” הוא מציב ציוּן לנפש חותנו אַגְרִיקוֹלָה.  ↩

  53. “אוּלְטִימַא רַצִּיּוֹ רֶגְנוּם” – טַעֲנָתָם הָאַחֲרוֹנה של המלכים (מדברי הסופר הספרדי קַלְדֵּרוֹן).  ↩

  54. קַסְיוּס, קַיּוּס לוֹנְגִינוּס, יחד עם ברוטוס היה בקושרים על יוּלִיּוּס קֵיסָר; אחרי המלחמה הַפִילִפִּית (42 לפסה"נ) המית את–עצמו.  ↩

  55.  ↩

  56. שְׂמִירָמִית, לפי האגדה: מלכת אשוּר, שֶׁמָּלכה כאלפַּים שנה לפסה"נ, מפֻרסמת בקסם–יפיה ובפריצותה.  ↩

  57. במקור מנוקד בטעות ב–שׂ שמאלית – הערת פב"י.  ↩

  58. אַנְטֵיוּס, לפי האַגדה: מלך לוּב בעל כֹּח–איתנים, אשר כּחו עמד בו רק בעודו נוגע באדמה. וכשהרגיש בזה הֵרַקִלֵס, הרים אותו באויר וחנק אותו.  ↩

  59. חֵירוֹנֵיָה, עיר יוָנית עתיקה בארץ בֵּיאוֹטִּיָה בה נִצח פיליפּ השני, מלך מקדוניה (בשנת 338 לפסה"נ), את האַתּונאים ואת הַתֵּבֵּיִים.  ↩

  60. קוֹנְסְטַנְטִינוּס הגדול, קיסר רומא (306 – 337 לפסה"נ). הוּא שׁאִחֵד את מלכות רומא הנפרדה, שָׂם את בִּיצַנְץ (קונסטנטינופול עכשו) לבירת–המלוכה והעלה את הדת הנוצרית לדת–המלוכה.  ↩

  61. ֵ לֵיאוֹנִידַס, מלך אַשְׂפַּרְתָּה, אשר הֵגֵן על מפרץ תֶּרְמוֹפִילֵי (בשנת 480 לפסה"נ) בחיל קטן בערך (6300 איש) מפני חילו העצום של קְסֶרְקְסֶס (אחשוֵרוש), עד שנפל יחד עם חילותיו.  ↩

  62. הַמָּרָק הָשָּׁחוֹר, מאכלם החביב של בני אַשְׂפַּרְתָּה, שהיו מצֻיָנים בתנאי חייהם הפשוטים.  ↩

  63. לוּקוּלוּס אַסְפַּסִּיָּה, אהובתו ואחר–כך אשתו של פֵּרִיקְלֵס, המפֻרסמת ביפיה ובידיעותיה היוצאות מן הכלל (נולדה בעיר מִילֵיטוֹס בשנת 470 בערך לוּצִיּוּס לִיצִינִיּוּס, שר–צבא רומאי (מת בשנת 57 בערך לפסה"נ), אשר עשרוֹ ותפארתו היה למשל בדברי–הימים.  ↩

  64. פּוֹרְצִיָּה, בת קַטּוֹ מֵאוּטִיקָה, אשתו של בּרוּטוּס הצעיר. אחרי מלחמת פִילִפִּי המיתה את–עצמה (בשנת 42 לפסה"נ).  ↩

  65. הוּנְיָד, גבור–חיל מַדְיַארִי מפֻרסם (חי במאה החמש–עשרה), שֶׁנִּצַּח את השולטן הטורקי מוּחמד, אשר צר על בֶּלְגּרַד העיר.  ↩

  66. לֵיאוֹ העשירי, ממשפחת הַמֵּדִיצִ'ים, אפיפיור (1513 – 1521), הוא אשר העביר לסוחר “כתבי–סליחה” במחיר, בכדי להכניס את ההוצאות העצומות, שהוציא על תפארת בנין בית–התפלה על שֵּׁם “פֶּטֶר השליח”. על זה הראה לוּטֶר והעלה על האפיפיור את חמת הקהל. לֵיאוֹ ענה על זה ב“חֵרם”.  ↩

  67. אַסְפַּסִּיָּה, אהובתו ואחר–כך אשתו של פֵּרִיקְלֵס, המפֻרסמת ביפיה ובידיעותיה היוצאות מן הכלל (נולדה בעיר מִילֵיטוֹס בשנת 470 בערך לפסה"נ)  ↩