רקע
מיכה יוסף ברדיצ'בסקי
שְׁנֵי סְפָרִים נִפְתָּחִים
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: עם עובד; תשי"ב

 

א: דִּבְרֵי הָאִגֶּרֶת

שני ספרים נפתחים, האחד דברי האיגרת, יסַפּר בו צרות רבות ורעות, דעדו על אנשי גלוגא, והשני ספר יון מצולה, יספּר בו גזירות משנת ת“ח. קראקוי, בדפוּסו ובהוצאתו של יוסף פישר, שנת רנו”ת לפ"ק. – רִנות לצרות רבות ורעות.

דברי האיגרת הנזכר, והנקרא בכי ושירות, והוא ספר דברים, מחנהו אמרים, מאורעות והרפּתקאות, צרות רבו ורעות, דעדו על אנשי גלוגא, בהיותם במצור ובמצוק תוך העיר הנבחרת, סגורה ומסוגרת, מזקן ועד נער, כלוּ חייהם ביגון וצער. גם בסופו נאמרים, איזה מנהגים טובים וישרים, – מנהגים על יד צוררי צרים! – כמלקט בין העמרים, ושנים או שלושה גרגרים, מורה לאדם דרכו להתהלך במישרים. חיברוֹ וגם יסדוֹ חד מתושבי העיר הזאת מר ינקא יניק וחכים, ה“ה הר”ר יואל בה“ר זעלקי סג”ל, חתן היקר הר“ר דויד ברל”ז, נכד הרב המאור הגדול המפורסם מוהר“ר בצלאל זצ”ל.

ואומר המחבר – בההקדמה לדברי האיגרת – הנה הואלתי לדבּר, בלב נדכה ונשבר, מרוב הרפּתקאות, אשר עלי עבר; וחסדי ה' אזכיר אשר עלי גבר. ואני הייתי בתוך השבויים תוך העיר הנבחרת, גוּלת הכותרת. – והנה בדברי עד‑ראיה, שראה ימי הדמים, הרי עסקינן, ועם כל זה לא יתאפּק מלשׂחק בספרי הזכרון בגימטריאות כמנין שמו: אני יואל בהר“ר יהודה זעלקי סג”ל וכו‘. ומביא לנו עם זה גם תירוץ על מה שכתב רש"י ריש סוכה דף ב’, עמוד ב‘… מתפּלפּל בגמרא ערוכה במגילה דף ד’, ע"א, ובמה שכתבו התוספות שם… סברות וגזירות‑שוות. מדרש פּלוני אתי שפיר. ודוק!

אחרת אחרת, רוח אחר לגמרי נושב בדברי האיגרת גופא. אין כאן שום מתרץ מדברי רש"י ובעלי התוספות, כי אם מליץ, שרוח אתו לתאֵר בחָזון את אשר ראה ואת אשר חזה, אם גם ברוב הפרזה.

“ויהי אחרי מות הקיסר קארלוס הששי, בשנת חמשת אלפים וחמש מאות ואחת בחודש התשיעי, רגזה הארץ ונמס לבב כל איש ואשה, ותגעש ותרעש האדמה מפּני קול המלחמה, אשר הוחל אז בין עמו ובין מלך פרייסן יר”ה, אשר אסף וקיבץ כל אנשי מלחמתו חיל גדול כבד מאד, וירבה חיילותיו ומחנותיו, ולא קמה בנו רוח עוד". בשרטוט קולמוס אחד הוא מעמידנו בתנאי הימים ההם וברעש המלחמה.

והוא מוסיף לספּר: “ויצא דבר המלכות מלפניו ליצא ולבוא במדינות שלֶזיה. אבל לא ידענו מה היה לנו: הלנו או לצרינו? מהם אמרו לא חֵפץ במלחמה, ואינו מבקש להשתקע ולגור שמה, רק לעבור דרכו דרך המלך, למדינת ביהם להלוך, ולעשות שם נקמה בזרועו הנטויה וּבידו הרמה. – ורבים אומרים לנפשנו, עבור החוב, שיש לו על מדינתנו, הוליך את עמו לארמנותינו”.

“ויהי ביום החמישי, תשעה‑עשר יום לחודש כסליו, שמענו קול המונו במחנותינו, ואספו כל בני עירנו את כל אנשי‑הצבא השוכנים סביבותינו, ויבואו העירה ביום ההוא, המו תשע מאות חלוּצי‑צבא גיבורי‑החיל, כולם אחוזי חרב מלומדי מלחמה, איש חרבו על ירכו. – וחיל אחז כל העיר ויושביה, שוכני ארמנותיה ודריה. ותֵהוֹם כל העיר ורוחה נשברה, ואימת‑מות נפלה עליהם מרוב פּחד וצרה, בשמעם פּקודת השׂררה, לשלוח כל איש אנשי ביתו להימלט ההרה”.

“ויצו האדון יֶנראל ביום ההוא על כל עמו לחגור כל איש חרבו וללטוש קשתו ולכוננה, וחציו לדולקים יפעל ללחום מלחמת יה. וגם על היהודים ציוה להיות עתידים ליום מחר, חמישים איש לבחור, ודבר יום ביומו יעבדו עבודתם סביב העיר וחומה. תזרח השמש יאספון ויצא אדם לפעלו ולעבודתו, איש‑איש על דגלו ואותותיו”. – “בלילה ההוא נדדה שינה מעינינו, מרוב הפּחד אשר בקרבנו, ולקחנו כל חמדתנו, זהבנו וכספּנו, להטמינו תחת האדמה, מפּני קול רעש המלחמה. ויהי בבוקר יום הראשון למלאכה, ודמינו למצוא רוָחה, ונסו יגון ואנחה, והנה צוָחה!”

אסורים על ידי המתאר לרגלי פרוזה מקושרה זו, ובכל זאת הוא מסַפּר נכונה ומתאר בשרד את המקרים ורישומם גם יחד. מליצות תהלים, אותן של האיכות והקינות אינן מעכבות כאן מאומה, אדרבה, מחזקות את ליהוב הסיפור ונקוּדות הסיפוּרים.

חמישים אנשים מזרע היהודים יושבי הקריה הנלחמה מרוּמים מאת פּקידי הצבא לבנות בחומה וּלבצר את העיר, ואלה, לא מלומדי מלחמה כל כך, ישבו על הכלים. אבל בדמיונו של המסַפּר, בדמיון חבריו אנשי בריתו, הדבר הוא איום. אין זו עוד מלחמת עם בעם, קריה בקריה, אנשים באנשים, כי אם מן השמים נלחמים, הארץ תתגעש. בימי יהושע אנו.

“ויהי הבוקר אור והאנשים, שנבחרו למלאכה, שוּלחוּ איש לעבודתו, בפקודת השר, אשר ציוה אותו, בחורים טחון נשאו ונערים בעץ כשלו – מהם בכתף ישאו העצים הגדולים והחזקים, להניעם ממקום למקום; מהם שבעו ברעות נפשם בעבודת אדמה ויחפרו בהם חפירות לתחוב העצים שמה. כמה הוליכו עגלות מלאות חמר וילכו בלא כוח למקום, אשר פקד עליהם השומר. העלו עפר על ראשיהם לבנות דָיֵק ולשפּוך סוללה. כמה הכבידו עול עליהם, וטענו עצים על כתפיהם, מספינות אשר פרקו בידיהם. כמה מן המים העורות משוּ, אשר לברות השריפה הוכנו והוקדשו. – כמה גזרו עליהם לסתור המצבות מבית‑הקברות. ויאנחו בני ישראל מפּני העבודה ומרוב הצרות. – ולא במצרים המה עושים מבצרות, כי אם בגלוגא העיר, שמה בזכרון חרות. – וגם פּני זקנים לא נהדרו, עורם כתנור נכמרו”.

“חצים עושים במלאכה וחצים מחזיקים ברמחים, צועקים מאד הומים ונאנחים”. – “אחזנו חיל כיולדה, ונבהלה כל העדה, ביום אשר כתימרות עשן הקיטור עלה, ושרפו כל הריחיים ובית‑מלון כלה. סגרו כל השערים והורידו כל הגשרים, בבוא חל המלך והשרים, כאריה יכסוף לטרוף טרף וככפיר יושב במסתרים, ויסובבו עיר ויעמדו על ההרים – כלי מלחמותיהם לנגדו העריכם, להפּיל חומות ובריחים”. – “תפוחי רעב הלכו בחוּצות וברחובות, ולא מצאו מרגוע לאכול ולשבוע. כלו חייהם ביגון ואנחה, רעבים וּצמאים נפשם לעפר שחה”.

“קינות קינות על העיר במצור. העינים יורדות דמעה. אשא קולי בבכיה, תאניה ואניה. – נבהלו עצמי מפּני קול המלחמה. – אז בעניי אבדתי – לשה אובד דמיתי. – נהמת נאנחים. הולכי נמושות ונמוכים, מחוץ לעיר כל הספינות נשלחים, וכל הלילה על פני השדה נאנחים. – ושוב תפילות ליושב בשמים: יושב בשמים הושיענו! בהררי צדקתך סמכנו! סמכנו, גדלנו, מגיננו ומחסנו! עת צרה ליעקב. – שׂק ואפר יוצע לרבים – באו המים עד נפש”.

והנה גם לא ראו יד אכזר: לא גזלו ולא חמסו ברחוב היהודים, ואף לא הכבידו עליהם אכפּם. “מי יכול לסַפֵר חסדו הרמה, אשר הראה ה' אז לעמו, כי זכות‑אבות לא תמו, כאשר פסחוּ על בתי בני‑ישראל, לבלתי ישכון בבתינו מאנשי‑צבא אשר בעירנו. – מי יכול לסַפֵּר שבחו, כי לא ישבית ה' לנו יום מנוחה, וביום השבת מצאנו פּדות ורוחה… ולא ציוה לעו (ביום זה) את המלאכה… ואף כי ביום אידם, לא נחו ממלאכתם ועבודתם, ולא חָסוּ על אלהיהם וכבודם… אבל אנחנו מלאכתנו לא נעשה, רק ביום המעשה… וביום שבת קדשנו, חסו על כבוד אלהינו, ולא ציווּ את עבודתנו”… רוח חנינה יותר גדול מזה אין, לעבוד אף ביום‑שבתון, להצר צעדי האויב, ולהניח עם זה את בני עם‑ברית לשמור את יום שבת קדשו. וכמעט לא נבין עם זה את הצעקה: “היש מכאוב כמכאובנו!”

בא האויב העירה אחרי הנצחון, “ואף כי זה דרכם למו וכך נימוסם, בבואם העירה, אשר לכדו בחרבותיהם, לבוז העיר ולשלול שלליהם”. – “אבל חסדי המלך יר”ה, לבלתי יעשו ככה ציוה לפניהם; אבל המה חיל המלך התרגזו ואש קדחה באפּיהם, עבור אנשי העיר, אשר שינו דרכיהם, ויורו חצים בחומה דרך חלונותיהם, והמיתו בזה קצת מאנשי החיל לפני בתיהם".

ובגלל הדבר הזה החלו לשדוד את העיר ויקחו עוד מעט הזהב והכסף, אשר היה עוד בידם. “הריקו חרבם לעומתם, דרכו קשתם להבעיתם” – “אך מהרה היה ה' בעזרתם, וישלח צרי למכּתם. ויתן בלב השרים לתת שמירה ברחובות ולשמור משמרת, לבל יבוזו את הבתים. וה”דת ניתנה באזהרה גדולה“. ותשקוט העיר, וגם ליהודים היתה הרוָחה. ו”יבוא חודש האביב בשמחה ויעתר אלהים לאדמה, תחת אשר היתה שממה".

תמו דברי האיגרת.

 

ב: יְוֵן מְצוּלָה

מין ספר‑זכרונות אחר לגמרי מונח לפנינו באיגרת השניה: ספר יון מצוּלה, המרבה לסַפֵר הגזירות והמלחמות, שהיו במדינת רוסיה וליטא ובפולין המהוללה; ומאיזו סיבה התחילה, שמרדו היוָנים במלכות והתחברם ליושבי קדר בני עוולה. גם תבואר בו כל הנהגת מדינת פּולין על ששה עמודים העלום לשם ולתפארת ולתהילה. חיברו החכם מאד נעלה האלוף המרומם מוהר“ר נתן נטע בן הקדוש מוהר”ר משה הנובר זצ“ל, הי”ד האשכנזי השוכן בצלו בק“ק זסלב במדינת רוסיה נדפס בויניציאה תי”ג לפ"ק; ועתה נתוסף בו תוספת מרובה על העיקר, וסדר סליחות, שקבע הגאון בעל תוספות יום‑טוב, הנחמדים מפּז וכלי‑יקר, לאמרם בתענית עשרים בסיון, להודות ולהלל לה'. עם העברים למוד לנשק את שבט‑אלוה. הלא הוא החוטא והנאשם תמיד. והוא אך את עוונו ישׂא בכּל.

והמחבר דנן, אשר יספּר את ימי הדמים הנוראים, אשר באו על בית‑יעקב, ימים שאין על עפר משלם לרמיסה ולרציצה, רציצת גן והשפּלתו עד עפר, הוא אינו מתפּלפּל בחידושי רש"י ווספות ומתחיל מיד בדברי המקונן מענתות: אני הגבר ראיתי עני בשבט עברתו, אשר הכה ה' לעמו בכרתו, השליך משמים ארץ תפארתו, ארץ פּולין חמדתו, יפה נוף משוש כל הארץ והדרתו, בלע ה' ולא חמל את נאות יעקב חבל נחלתו, ולא זכר הדום רגליו ביום אַפּו וחמתו! רוח תוגה, תוגה נמרצה, עוד יותר דכיון, דכיון גוף ונפש, מנשב בכל המאורעות אשר יספּר. והוא יודע לסַפּר! הוא אינו משחק בפרוזה קשורה, מלים להכבירה, כי באמת נפשו לו מרה, ובה' בכל זה לא ידבר סרה.

המלצות קוראים
תגיות