רקע
מיכה יוסף ברדיצ'בסקי
צַוָּאוֹת וְקֻנְטְרֵסִים
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: עם עובד; תשי"ב

 

א: צַוָּאַת רַבִּי שֶׁפְטִיל

והא לך צוָאת הגדול החסיד מוהר“ר שפטיל זצ”ל בן הגאון הגדול מוהר“ר ישעיה זצ”ל, בעל שני לוחות הברית. – ונדפסו דברים הצוָאה על יד הספר יש נוחלין באמשטרדם בבית הבחור עמנואל בן הישיש יוסף עטיאש זצ“ל בשנת תס”א לפ"ק.

אחת שאלתי מאת אלהים ואותה אבקש לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו. פּתחו לי שערי צדק אבוא בם אודה יה. – לא ימושו דברי מפּיכם ומפּי זרעכם ומפּי זרע זרעכם מעתה ועד עולם, מאת אשר ישנו פה ואת אשר איננו פּה. – לא יהיה נאבד קונטרסי זה; ואם יחפּוץ איש להעתיקו תנו לו, כי מוסר בו ודרך חיים.

יהי רצון לפניך ה' אלהינו ואלהי אבותיהו, שלא יהיה פּתחון‑פּה להמקטרג, מאחר שכוָנתי לשם שמים. – ובכן שמעו אלי ותחי נפשכם, אתם בנַי ובנותי וחתנַי ואתם נכדי, אשר אתם הם עמי וצאצאיכם וצאצאי‑צאצאיכם, על כולם אני קורא את המקרא: ואם הדברים בה' אלהיכם חיים כולכם היום! – מה אוסיף לדבּר רק עתה, על קיום התורה באתי לעורר אתכם באיזה ענינים, לי היה כאילו אני דבק עמכם ומוכיח אתכם, למען תחיו והארכתם ימים אמן.

כה נפרד האב הירא והחרד לדבר ה' ואחד מרבּי התורה וּבוניה מאת בניו ובני‑בניו וּמזהירם על הדברים הטובים אשר יעשו. מה רב אשר יחפּוץ אלהים מעבדיו ומבניו, והלא זה כתוב בספרים ובאמרים. ועל היחיד, המקבל חלק מן התורה ומוסרה שוב לבאים אחריו, להזהיר ולהזהיר. הגלוּת מזה והיצר מזה. למעלה אלפי מקטרגים ומשׂטינים. אין מנוח, ורבה היא האחריות על כל אחד ואחד.

כתב אדוני אבי ז“ל בספרו – יאמר בעל הצוָאה – כשמגיע זמן האדם למות, עומד השטן על צדו ומפתה אותו ואוצר לו: כפור באלהי ישראל! והאדם הלא אין לו דעת באותם הימים, רחמנא יצילנו מהם, על כן הנני עומד מעכשיו ומעיד בפני הש”י שמו הגדול ושכינתיה ובפני בית‑דין של מעלה ובפני בית‑דין של מטה, והנני מוסר מודעה, שאם חלילה וחס, שאדבר סמוך לאותו ענין (המיתה) איזה דיבור שלא כהוגן, יהיו אותן הדברים בטלין ומבוטלין, לא שרירין ולא קיימים על עצמי (אז). (תחת זה) הדברים של עכשיו הם קיימים, באשר אני מקבל על עצמי ומעיד אני שהקב"ה הוא מסבב כל הסיבות ומהווה כל ההויות, והוא ה' אחד וברוך שם כבוד מלכוּתו לעולם ועד! והם הם הדברים שאני מקבל עלי מעכשיו ולעולמים.

שמא יבוא השטן בשכבנו על המיטה לא נרד ממנה ויפתה אותנו לכפּור לעיני המות באלהים חיים הסובב הכל ומסבב הכל, עלינו להקדים במסירת מודעה ובקבלה בפני בית‑דין וּבפני עדים, שה' הוא אלהים ושהוּא אחד וּשמו אחד. קבלה ועדות על דברים שבלב ועל רחשי אמוּנת‑הלב. אלהים יושב בנו ומניע כל רוחנו ומהותנו, ועל מציאותו עלינו להעיד, להעיד בשטר ובאמנה. שמא יבוא המות, שהוא אך הלא פּתח להכרה, ויכחיש את החיים, על החיים בעודם בחיים להכחיש את המות. יש קנוניה גם נגד השטן, ולאידך, יצר השטן את מלכות שדי. כשזה קם זה נופל, והנופל יבקש תמיד להפּיל את הקם ולחתור חתירה…

– תעמידו עשרה אנשים – מזהיר בעל הצוָאה – כל שלושים יום (אחרי מיתתי) להתפּלל על הנשמה, ותעשו לי כיבוד‑אב; ואז ימלא ה' כל משאלותיכם לטובה. – שוב אני מצוה אתכם: בכל דרוש ודרוש, שאתם תדרשו, תאמרו פּשט טוב עבורי, הן מסֵפר הנדפס והן משאר כתבים שלי…

בימי שלושים תתנו צדקה בעבורי. ואם יברך ה' אתכם, תתנו כל ערב ר"ח צדקה מה בעבורה, כדי מסת ידכם. וּמן הראוי שתרחמו עלי. – צדקה ישרה לא די, לא די כי ירחם החי על החי ויעזור לו בשעת דחקו; הוא נותן צדקה לשם אביו המת ושוכב בקבר. – –

והנה כללים: ענין התפילה הוא גדול מאד כאילו אתם מקריבים קרבן. – ענין גמילות‑חסדים נוהג בי בעניים בין בעשירים. – ענין סנדק גדול ונורא מאד. (יש) להדליק נרות בשעת התפילה, והלואות על כשרי‑משכנות, שזהו עדיף מכל הצדקות. סמיכת הפּרשיות מהלואות להדלקת נרות אין אנו מבינים.

– כעס הוא אבי אבות הטומאה, ורגזן לא עלתה בידו אלא רגזנותו. – שבועת‑שוא תביא עניות. – והנה שבועה לשוא בערכה את הנפש ותטמא אותה גרועה היא עוד מהבאת עניות.

איסור שעטנז. אל תאמינו לשום חייט. – שוב אני מצווה אתכם הרחקת עריות. – והנה ענין מאכלות אסורות, ענין פּקדונות, אזהרה על עצלות ועצבות, על קנאה ושנאה ורכילות. תפילות ונוסחי יהי‑רצון. – סדר הלימוד ולימוד הישיבה, ענין גידול בנים וסעודת‑מצוה. בקש שלום ורדפהו. ואנו קמים מקריאת דברי הצוָאה ואין אנו נרעשים. – אין באלה חי נותן את לבו ומבקש את תפקידו, כי אם אדם חוזר ושונה על מה שאלף פּעמים נאמר ונשנה. ואנו את נפשנו נבקש, אך את נפשנו.

 

ב: “הַנְהָגוֹת יְשָׁרוֹת”

לספר קטן, קטן מאד, נקוב בשם “הנהגות ישרות”, נדפס בוַרשה בשנת תרמ“ה בדפוסו של ר' פּסח לֶבֶּנזאהן, נספּחו שני עניני צוָאות, צוָאת מוהר”ר יונה זצ“ל וצואת מוהר”ר משה ז“ל. נלַקט באלה האמרים. הראשון שבראשון, בצוָאת מוהר”ר יונה ז"ל, הוא הכלל הגדול בתורה ובעבודה ובכוָנת יצירת האדם לעבודת ה', שעיקר העבודה הוא בפנימיות הנקוּדה ושמירה שבלב, והיא התפילה בלי מחשבה וּפניה אחרת, ושזה לא ישיג אחד מאלף מאותם הטרודים בטרדה אנושית. אף כי ישיגו מחשבת פּירוש המלות, לא ישיגו אהבה עמה, ולכן על כל איזה דבר אשר יקרה אתכם תכתבו לכם איזו תפילה חדשה. – הנוסח, נוסח קבוע בתפילה ובהתרצות האדם לפני קונו, גם אם יכָּתב מפּי חכמים וסופרים, יתאַבּן ולא יספּיק עוד, יחבר לו האדם בצרכי תפילה מעצמו ואך מרחשי עצמו.

– יותר טוב לאדם להיות רגיל במזמורי תהלים שנים או שלושה בכוָנה מלהיות מאותם שאומרים מזמורי תהלים כולם, בלי כוָנה ובמהירות.

– בענין לימוד החידוד והדרש נתקלקלו הדורות מאד. והדבר מסוּר אל הלב. – אל תדקדקו להיות רבנם או דיינים מורים הוראה, ומכל שכן לעשות תחבולות‑רשע, כאשר נהגו מקצת רבנים שבדורנו… אלא תראו לברוח מלפניהם כברוח מן הנחש…

– מאד הזהרו, בנַי, בבניכם ללמדם ספר ושידעו היטב לשון‑הקודש. – למדוּ לבנותיכם לקרות בספרים הנדפסים בלשון אשכנז. – הללו בלשון‑הקודש והללו בלשון‑אשכנז.

בהשׂאת אשה יראה אדם שישׂא אשה מבני טובים. – ולעולם יראה אדם שידבק בבנות ת"ח. – מזהיר רבינו יונה את האדם על משא‑ומתן באמונה, מזהירו שלא ישים מגמתו להתפּרנס מן התורה, מזהירו על “הרחקת הגזל” ועל כל שיש בו “משום הנאת‑ממון”. מזהירו על כל הדברים שידענו אותם מימי התלמוד והמדרש וספרי‑יראים בתום חדש.

“אשרי האיש, אשר בוחר לעצמו זמן בשנה להתבודד בו, ולפשפש במעשיו ועל הנחסר לו מהשלמת נפשו”. יבוא האדם בחשבון עם עצמו בכל מועד ותקופה בחיים. יש כאן חובות לרבים ומילוּי צרכים לרבים, אבל עוד יותר חייב האדם לעצמו ולשורש נשמתו.

בוא אדם בחשבון ביום התבודדותך, “לא תלמד באותו הזמן” ולא תעסוק במצווֹת, זַכֵּך אך את מחשבותיך וטהר את רוחך. הכל “בעומק הלב” וב“מחשבה”. ותפילה אחת קצרה אז: יאיר ה' עינינו! ואם אלהים מאיר, הכל אור והכל ישוב אל נצחו.

סליק צוָאת הרב מוהר“ר יונה ואנו מעלעלים בצוָאתו של הרב מוהר”ר משה.

– הירא וחרד לדבר ה' לא ישים עיקר אכילתו בלילה רק באמצע היום. – תיזהר בזה שלא תשקע בשנתך תיכף אחרי אכילתך… היזהר מאד לקום בחצי‑הלילה בתמידות; ואם תוכל ללמוד אחר תיקון‑חצות עד אור הבוקר, מה טוב. – בעניני התפילות אומר אני להתפּלל רק מה שמסודרים בסידורים. לרבינו משה לא נהיר תפילה חדשה של כל אדם בצר לו, כפי שילמדנו רבינו יונה. לרבינו משה גם “הבריה טובה בכל עת ובכל רגע”.

בענין הכעס הוא מזהיר בקונטרס שני, שלא יכעס אדם כלל אפילו לדבר מצוה. – לעומת זה: הגאוה קשה להתרחק ממנה. – ראוי לאדם ליזהר מאד להוכיח באנשי ביתו ביום אחד בשבוע. – ראוי לזרז ולחקור אחרי השוחטים והבודקים. – ראוי ללמוד את המצוות להוציאן מפּיו וחיים הן למוצאיהן בפה היטב. – ראוי להזכיר מוסר לאדם, שילמד בתפילות הקבועות ומסודרות. – ילמד האדם את אמירת המצווֹת, את אמירת התפילות, ומכל שכן אמירת דברי‑תורה. ולנו על יד הסעיפים הללו וההזכרות צוָאה אחת ישנה: רחמנא, ליבא בעי.

המלצות קוראים
תגיות