רקע
מיכה יוסף ברדיצ'בסקי
מִפִּנְקְסָאוֹת יְשָׁנִים
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: עם עובד; תשי"ב

 

א: הַשְּׁאֵלָה וְהַתְּשׁוּבָה

הנה שוב ספר תשוּבות הגאונים, אשר העתיק מקובץ כתב‑יד והגיה אותן והוסיף בהן הערות מוהר“ר יעקב מסופיה זצ”ל מ“ץ בק”ק איספאלטרי בדאלמאציה יע"א, יוצאות לאור וכו' על ידי חברת “מקיצי נרדמים” הקדומה ונדפסו וכו'.

שאלו על מה שאמרו, כי שלוש משמרות הוי הלילה. והשיבו, כי משמרות אלה נקבעו לכמה דברים, מהן משמשות מלאכים, שמקלסין לפני שכינה ומהן לדברים אחרים (סימן ק'). איתמר משום רב חנן בר רבא, שארבע רוחות מנשבות בכל יום, ורוח צפונית מנשבת עם כל אחד ואחד, שאילמלא כן אין העולם מקיים, ורוח דרומית קשה מכולם, שאילמלא בן‑נץ מעמידה, מחרבת העולם. ומה תתמהו? הן בכל עת באה רוח גדולה וחזקה מאלה ארבע שמנשבות בכל יום, פעם זו ופעם זו, ובנחת מנשבת, ורוח צפונית מנשבת ועמה חיי‑אדם ונעימות. ופעמים שרוח‑מנשבת וגוברת, היא המחרבת ומטרפת את הנשמות, ושם הקב"ה נץ גדול, שפורשׂ כנפיו בפניה ממקום מוצאה ושובר את חזקתה; ואילמלי באה אל מקום הישוב בחזקה, היתה מחריבתו (סימן ל"ב).

אנו עוזבים את העולמות העליונים, ואנו פונים למנהגי ישראל, ואנו קוראים דברים לרב האי גאון.

וששאלתם – הוא אומר – שאנו רגילים ליקח ראשים של כבשים בראש‑השנה לאכול… ולשחוט כל אחד תרנגול בערב יום‑הכיפּורים. – – והוא משיב כך וכך.

“ובמוצאי‑שבת בבורא מאורי האש מסתכלין באור האבוקה בפנינו ובצפּרנינו… ואנו מטילין לתוך הכוס מעט מים ושותים וחוזרין ושופכין”… ושאלתם לפרש לכם: זה ניחוש הוא לטובה לרעמים; ורוב אנשי בבל כך רגילין לעשות… (ס' ח'). ולהלן להנ"ל: ששאלתם על ברכת האור וכו‘. ונהגו ראשונים להביט בשׂרטוטי ידים, עד שיכירו ביניה וכו’. ושמענו מהזקנים שאומרים, שיש בשׂרטוט פיסת היד סימן להתדבק בו… ועוד מנהגנו להביט בצפּרנים ואומרים, מפּני שהן פּרות ורבות וכו' (ס' מ"ט).

ראינו לאדוננו רב צמח גאון ז"ל, בדן אשה שאמרה השביעוני על כתובתי מנדין בפניה… והיא נושאה ספר‑תורה בציבור, אחוריה לארון ופניה כלפּי העם; – וחזן הכנסת מנַדה… ושופרות תוקעין. – כל החרדה הזאת רק לענין כתובה. ואם לאשה כן, לאיש לא כל שכן… יורנו אדוננו הגאון, יחי לעד, שורת הדין בזה, ואיך המנהג בישיבה הקדושה, ודברי השבועכ, שמחרים החזן בפניו, אם ארוכים אם קצרים, כדי שנסמוך עליהם… ואם אומר אמן על כל אחת ואחת? או אמן אחת על כולן? כי יש בדבר הזה תרעומות… יורנו אדוננו ויסתלק הספק… עוד יש איזה ספקות בודאיות אלה, וצריך לדעת, איך המנהג הזה בישיבה…

והנה קיצור התשובה: מנהגינו לכתחילה להשביע את מי שהוא חייב שבועה לפני ציבור, אחר שהציבור מסיימין את התפילה… ונוח להם, שיהיה שני וחמישי… ואין אדם להימנע ולישבע בציבור, אם לא יזדמן להשביעהו בשעת סיום התפילה… והתובע יכול לקבץ אנשים רבים, שיהיו נועדים בשעה שנשבע ואין לנשבע להימנע ולישבע בפניהם…

ואשר אמרתם, דברי השבועה, שמחרימים בפני הנשבע, כמה, אם ארוכים או קצרים? והנשבע על כמה עונה אמן? עיקר המנהג, שיאמר המשביע: בשמתא דישראל יהוּ בחרם בית‑דין העליון ובחרם בית‑דין התחתון… ויקרא שני המקראות לא יאבה ה' סלוח לו וגו' והבדילו ה' לרעה וגו‘… ומסיים מי שפרע מדור המבול וכו’… (סי' ט'). כל זה בדיני‑ממונות בין אדם לחברו, מחרימין ומשביעין ומנדין בציבור ואחרי התפילה ובהוצאת ספר‑התורה ובעניית אמן. מה קשים המה לכאורה החיים באלה!

נתבע אדם בבית‑דין ולא שמע, מנדין אותו וכותבים עליו פּתיחא… אך פּתיחה. עברו שלושים ימים ואינו חוזר בו, ממה שהיה בידו, כותבין עליו חרם… עתה כבר חרם, ומוציאין אותו מכלל ישראל. – וכך וכך כותבין: לחכמים וראשי ישיבות וזקנים שלומכם ירבה! מודיעים אנו אתכם, שפּלוני בן פּלוני יש עליו ממון של פּלוני ופתחנו עליו ולא קיבל… או עבר עבירה אחת (או מן התורה או מדברי הסופרים) ולא קיבל… ונידינו אותו שלושים יום, אך שלישים יום, ולא קיבל… ונידינו אותו שלושים יום, שוב שלושים יום, ולא קיבל… ולא חזר ולא תבע נידויו… וציוינו והחרמנו אותו… אף אתם החרימו אותו בכל יום תמיד… לא די בפעם אחת, אלא בכל יום תמיד – והכריזו עליו, שפּתו פּת כותי… ויינו יין נסך… וּפירותיו טבלים… וּספריו ספרי קוסמים… וחתכו ציציותיו… גם זה יעָשה לו, – ועקרו מזוּזותיו… ולא תאכלו עמו! ולא תשתו עמו! ולא תמולו לו בן! – זה הקטן שנולד למה לא יכָּנס בברית בשביל פּשע אביו? – ולא תלמדו את בניו תורה… גם שערי‑התורה יסָגרו בפני אלה הצאן שלא חטאו, – ולא תקברו לו מת! – גם המות לא יכפּר, – ואַל תכניסוהו לחברת מצוה! ולא לחברת הרשות! ושטפו כוס אחריו… ונהגו בו מנהג נכרים… (תשובה עשירית).

כל כך ינהגו בו בנאשם. והאל יתברך אמר: מה אני רחם, אף אתם רחמו. אין שוּם רגש נאמן שבלב על פּלוני, שלא קיבל עליו דין של בית‑דין. אין חסד ואין חנינה! החימה והקנאה אוכלת, אוכלת על ימין ועל שמאל, אוכלת מבית ומבחוץ, אוכלת בחיים ובמות. הציציות נחתכות, המזוזות נעקרות, אין מלמדים ואין מולים ברשוּתו של זה; והחרם – אוכל ברחובות ובחוּצות, בישיבות וּבבתי‑מדרשות, והולך ונכרז בכל יום. אין רחמים ואין סליחה, בא השמש ולא יעלה.

כל זה בחרם, בנידוי, באיש שעבר ולא קיבל עליו את הדין. אבל מי שמקבל עליו דברי‑חכמים, אך טוען, לא אשמתי ולא חייבתי, והוא נשבע שהצדק אתו, אך נשבע, כבר מגלגלים עליו אימת החרם ומשביעין אותו בכל חומר ובכל תוקף, כאילו קץ כל העולם בא.

כשמתחייב אדם שבועה – קוראים אנו בתשובה האיומה הנ"ל לרב פלטוי – וּביקשתם להשביעו, יוציאו ספרי‑תורה ויכינו אותו, את הנשבע, על הקללות הכתובות בתורה… ויביאו מיטה, שנושאים בה מתים… ויפרשׂו עליה כלים, שהם פורשׂים על המתים… ויוציאו שופרות… ותינוקות של בית‑הכנסת באין – חינוך טוב לתינוקות – ויביאו נאדות נפוחים וישליכו אותם לפני המיטה ויאמרו בית‑דין לאותו אדם, שמשביעין אותו: הוה יודע, שלמחר אותו האיש מושלך כנאדות הללו… ומביאין תרנגולין… ומדליקין נרות… – ומביאין אפר ומעמידין את המכשפין, למען ידעו על מלה הם הורגים… וכו'.

אלהים שבשמים! כל אלה בשביל אחד מעבדיך, כי נשבע שדובר אמת.

 

ב: תַּקָּנוֹת

כשהיתה עוד יד ישראל תקיפה בגויים וחיו בכל עיר ועיר, כמדינה בתוך מדינה, חיו לעצמם אך על פי דברי עצמם ועל פי החוקים והדינים מורשת אבות, היו מוצאים לנכון לגזור בכל פּעם תקנות ומנהגים עירוניים‑ציבוריים, לפי צרכי השעה והמקום. תקנות, שתיקנו אז הרבים בהסכם ובשבועה, חָלות גם על היחידים, כשנתנו ידם עם הרבים ונשבעו עמהם. לכאורה אין כאן רק הסכם ו“קיבוּל אֲמָנה”; ועם כל זה הכל כמעט בכפיה ובאונס. תמיד אנסו התקיפים את אלה שאינם תקיפים, הרבנים כפוּ את עמי‑הארץ, ושניהם יחד נכנעו על ידי הפרנסים והאמרכלים. מאלה ומאלה מלאים ספרי‑התשובות וספרי‑הדינים וספרי‑התקנות וספרי‑ההזכרות. ואתם כי תבקשו לדעת ולעמוד על תקוּפה פּלונית ופלונית בתולדות ישראל, אַל נא תפתחו את ספרי‑המוסר, ספרי הרמת המוּסר, ומה גם ספרי המחקר והעיון. פּתחו את ספרי‑התקנות, את כבתי התקנות, שנתנו בני‑ישראל לעצמן ורק לעצמן. ואז, אך אז, לנו מושג מחיי אבותינו בימים ההם.

הנה לפנינו תקנות שו"ם הידועות, ואנו קוראים בהן לפי גירסא מדויקת, הדפיסה הרב פיי“ש רוזנטהל בהירחון למדעי תולדות היהדוּת, מהדורה חדשה, כרך מ”ו, ואנו קוראים:

נחנו גזרנו בתפיסת‑חפץ, נחנו החתומים מטה באנו על החתום, אשר כל בן‑ברית לא ילך במלבוש נכרי… ולא ילך ברהטי חלולי בתי זרועות… ולא יהיה לו בלורית מסַפּר קומי… ולא יגלח זקנו בתער ולא בכעין תער, ולא יאכל איש ואשתו בימי ליבונה עד שתטבול בזמנה… הציבור משגיח על היחיד, לא לבד שלא ילך במלבוש נכרי ולא יתראה בחוּץ כנכרי, כי אם גם בביתו לא יאכל עם אשתו בימי ליבונה.

עד כאן בדיני לבושי האדם וטומאת אשתו, ואם יהיה שוב אדם, שיטען על המס שיקח הקהל ממנו אל כל דבר שיהיה לו ליחיד על הקהל, יתן היחיד את אשר ישאל ממנו הקהל. – יתן האדם כל מה שיש לו על פי הקהל ולא יעוות ולא ימרוד – אך הקהל יבוא עמו, עם היחיד, לדון במקומם לפני אותם, שאין נוגעים בעדותו של דבר. – הקהל בוחר את הבית‑דין ולא היחיד. – ואם לא ירצה ויעבור תקנות אלה – אם יעמוד האדם על שלו ועל של ביתו ולא ירצה לציית להקהל החזק ממנו – יהיה אותו היחידי בחרם ובנידוי כל הקהילות… ואם ישהה במרדו חודש ימים יהיה ממונו – כל ממונו ואף אותו חלק שאינו חייב – מותר למסור למלך… וגם קיבלנו עלינו לשמור את החרמות… אם יעבור שוב אדם את החרם יש לקנסו ולהלקותו – להלקותו ממש ברצועה ובעלבון – ויש לנו לקלל את המלשינים בכל שבת.

מכים ומקנסים, מקנסים ומחרימים. מי יקום ומי יחיה בתנאים כמו אלה? מי יתבע עלבון היחיד מחוזק יד הציבור?

ושוב: וגם גזרנו להביא המעשר, כפי מה שיאמרו הקהל. – הקהל אומר והיחידים מביאים! – כך קיבלו כל הקהילות בחרם, על פי ר' דוד מאיינצבורג שנת נ"י: ודברים שקיבלנו על פי חרם אין לשנותם. תמצאו גם חרמות שלא לבטל חרמות והסכמות, שלא להשבית הסכמות. מסירות מודעות לבל תימסרנה עוד מודעות וקישורים לקישורים. אין מקום ומוצא לנתק את חבלי ההסכמה! האדם הישראלי אז כמעט לא יכול לשאוף רוח נגד רצון הציבור, ואין כל מעשה ותנועה, ולוּ תהיה היותר פּעוטה וקטנה, שאינה על דעת הקהל ועל פּי הקהל.

אנו פותחים את המחברת “קדמוניות מפּנקסאות ישנים”, לקורות ישראל בפולין בכלל ובקרקוי בפרט, העתיקן וסידרן עם הערות פ. ה. וועטשטיין בקרקוי, בדפוסו של יוסף פישר, שנת תרנ“ב לפ”ק, ואנו קוראים בסעיף ב' תקנה, שעשו ד' הארצות ביחד בק“ק לובלין יום ג' ט”ו כסליו שלו“ה לפ”ק.

וזה נוסח התקנה: זאת לדעת לכל עמי הארץ, אנשי קודש בני‑ברית, שהסכימו האלופים והמנהיגים דארבע ארצות יצ"ו, בראותם המעמד ומצב הארצות לעת כזאת, הצריכים חיזוק. – בפרט אודות האנשים, הלהוטים אחרי הבצע והממון להתעשר מחמת אורנדיש גדולים ועצוּמים, שיש לחוש פּן יביאו לידי סכנה גדולה ועצומה יוצאה לרבים חס ושלום. – על כן הסכימו כולם כאיש אחד ובפה אחד, שכל מי אשר בשם ישראל יכוּנה, לא יהא לו שום עסק לשכור טשאפווי (מכס משקים) בפולין גדול ופולין קטן. – והנה אנו עומדים פה באמת במעוּות לרבים ובמעוּות ליחיד, מעוּות שאוכל כל המיטב עד היום, אוכלו בכל פּה. אבל כי אנו קוראים את דברי האיום על מי שימלאנו לבו לעבור על תקנת‑רבים זו, אז תסמרנה שׂערות ראשנו. ואנו אומרים: ידינו את זה, אשר ישים שם ישראל לשמצה בגויים, בחפצו להתעשר מעסק ביש, לארבע מיתות בית‑דין גם יחד, ואַל ישימו על ראשו את החרם הנורא הזה.

מוחרם ומנודה האיש הזה בשני עולמות… מובדל ומופרש הוא מקדושת ישראל… פּתוֹ פּת כותי… יינו יין נסך… שחיטתו שחיטת נכרי… בעילתו בעילת זנות… קבורתו – קבורת חמור… ארור ומקולל הוא בכל האָלות והקללות, הכתוּבות בספר התורה… ארור ומקולל הוא בכל אותן הקללות שקילל אלישע לגחזי… כל קללה וכל אָלה חלה על ראשו של זה, עד אשר יסור מדרכו הרעה וישמע ויציית לדברי המורים. – עד כאן הקללה והאָלה של ד' הארצות משנת שלו“ה לפ”ק. ובקרית קרקוי הוסיפו עוד אומץ בדבר וקיללו עם זי“ן ספרי‑תורה, קרי: שבעה ספרי‑תורה, לחיזוק התקנה של ד' הארצות הנ”ל. – ושמעו והשתוממו: על יד הקללות האיוּמות והמון האָלות השחורות האלה הוסיפו על העונשין עוד קנס מזומן של מאתים זקוקים… מאה זקוקים לשר… חמישים זקוקים לשופט… חמישים זקוקים לקהל… מה עלובים המה אלה, שמקבלים מאה זקוקים מהמקולל הזה!

התורה אמרה: כי יפָּלא ממך דבר למשפּט… ובאת אל הכוהנים הלויים ואל השופט, אשר יהיה בימים ההם, ודרשת והגידו לך דבר המשפּט. באו חכמי המשנה ומנו ואמרו: דיני ממונות בשלושה, גזילות וחבילות בשלושה, מכות בשלושה, עיבּוּר השנה בשלושה, סמיכת זקנים ועריפת עגלה בשלושה, אבל דיני‑נפשות בעשרים ושלושה.

וּבאים חכמי קרקוי בשנת שנ"ה וּמונים שלוש כיתות דיינים, היינו, תחתיים, שניים ושלישיים… הדיינים התחתונים יכולים לשפוט משוה פּרוטה עד עשרה זהובים… השגת גבול יותר מן עשרה זהובים פוליש ישפוט פּרנס‑החודש… ואם הוא דבר גדול, יצרף הפּרנס עמוֹ גם שאר הראשים וטובים… הדיינים השניים, עליהם מוטל לשפוט בין איש לרעהו מעשרה זהובים פוּליש עד מאה זהובים פּוליש.. ושניהם, התחתונים כהשניים, מחויבים לישב בדין בכל יום מלבד ערב‑שבת וערב יום‑טוב. – והדיינים השלישיים הגבוהים ישבו בדין ג' פעמים בכל שבוע, היינו, ביום א' וביום ב' וביום ה'. – והם ידונו מן מאה זהובים פוליש ולמעלה כל תביעות ממון שבעולם. – ושוב אנו מתפּלאים כי אין דייני אלפים, דייני רבבה ועוד.

ושוב קוראים אנו על תקנה אחת, שנעשתה אחר גראמניץ בשנת שנ“ד לפ”ק על‑דבר שמאים והערכות.

וכה דבָרה: ח"ט וקהל מחויבים ליתן ראשון את המס, המגיע מהם. וכאשר יאמרו לאחד שיתן, ואינו נותן תוך שלושה ימים, יכריזו עליו סרבנות… ואם אינו נותן תוך שלושה ימים אחר ההכרזה, מחויב המשמש של אותו בית‑הכנסת להכריז בחרם באיבוד השכירות שלו… והאיש ההוא מחויב לילך מיד מן בית‑הכנסת כמו מוחרם… והשמש לא יניח לציבור להתפלל עד שיצא מבית‑הכנסת… ואם מסרב מלצאת, אזי יקחו אותו לתפיסה… גם תפיסה כבר היתה שם!

שוב לענין ספרים: לא ידפיס שום מדפיס בלי רשות רבנים ואלופים כפי תקנת ארצות, שנתקנו בשנת דש“ן לפ”ק. ועל פיהם יקום דבר… ואם יעבור המדפיס אזי יבטלו הם מלאכת הדפוס… ויחרימו את המדפיס וכל המתעסקים במלאכה…

ודבר זה יורה לנו, כי לא היו החרמות וההסכמות על הספרים הישנים שלנו של גאונים וראשי הדור, לבל ישיב מדפיס אחר להדפיס אותו ספר כמתכּוּנתוֹ ויסיג גבול הראשון, כי אם היו שמירה מעולה נגד המדפיסים עצמם, לבל ידפיסו דברים שאינם רצויים להרבנים… והרי זו מעין ביקורת קודמת לדפוס…

והנה הפרנס, “פּרנס‑חודש”. ביום שני של ר"ח כשיהיה ראש חודש שני ימים – יקבל עליו הפּרנס בהן צדקו לשמור בנפשו ובגוּפו ליסר הפּושעים והמורדים… פּרנס פּרנס לחודש, מיסר מיסר לחודש… הפּושעים והמורדים והעוברים מתיסרים על ידי הפּרנס; והוא מקבל עליו בהן צדקו לעשות משרתו באמונה, גם באמונה…

הרי תקנות שנעשו על‑דבר טענו אין לי ביום א' טו“ב מנחם, שנת שנ”ה לפ“ק; ואחר‑כך בשנת שס”ד הוסיפו על הדבר…

הטוען טענת אין לי יחרימו אותו בכל בתי‑כנסיות… וישאר שלושה ימים בחרם. ואם לא ישלם – חובשין אותו בתפיסה של היהוּדים שמונה ימים לפחות. ואחר‑כך עד שלושים יום ישאו ויתנו הדיינים עם ראשים טובים… ואחר‑כך יתנו חרם… וגם ישביעו אותו ואת אשתו… והיינו, האיש בפתיחת ארון‑הקודש… ואת אשתו קבָּלה בפני השמשים… אל תשביעו חס ושלום איש ואשה יחדיו. האיש נשבע בפני ארון‑הקודש והאשה אך בפני השמשים.

הנה האיש טוען: אין לי. אפשר, כי לא אמת בפיו, כי הוא גם מכחש ומשקר, – מס ציבורי גם בני‑אדם מהוגנים אינם משלמים בחפץ לב, – והנה מחרימים אותו, חובשים אותו בתפיסה, שוב מחרימים, ואחר כל אלה מתחלת ההשבעה. אין מוציאים עוד כסף מבן‑אדם, כי אם מוציאים את בני‑מעיו וסוחבים אותם על פּני קרקע. חסר כל מושג, כי הנענש הזה הוא נברא בצלם, ושיש לו איזו הרגשה, אם נכאיב לו ואם נעליב בו.

נפישי רמאי בדור הזה בעוה"ר – מצטדקים בני תקנה זו, – על כן ראוי להחמיר מאד בדבר “בכל מיני חומרות שבעולם, כדי להציל עשוק מיד עושקו”. – אבל כשאנו קוראי אותם הסעיפים וסעיפי‑הסעיפים שוב אין אנו מרגישים בקשת צדק ומשפּט. איך אפשר להוציא עוד סעיף זה: כל הפשרות, אשר עשה עם המַלוים יהיו בטלים… ומחויב למלאות את החסרון… גם אם יוַתר המַלוה, על הנאשם לשלם. כך רוצה הבית‑דין.

 

ג: אַל יֶאְשַׁם יְהוּדָה!

תמוּנה קשה כזו נותנים לנו דברי הפּנקסאות לבני ישראל, ותמוּנה אחרת, אחרת לגמרי, נותן לנו כתב “ההנהגה של מדינת פולין”, אשר נדפס על יד הספר יון‑מצולה מימי הגזירות – הנהגה שהיתה כולה על דרך הצדק וישר ונכון וקיים.

אמרינן במסכת אבות – מתחיל המרַשם – שמעון הצדיק היה אומר: על שלושה דברים העולם עומד, על התורה ועל העבודה ועל גמילות‑חסדים. ורבי שמעון בן גמליאל היה אומר, על אלה שלושה דברים קיים העולם: על הדין ועל האמת ועל השלום. והן כל אלה ששה עמודים, שהעולם עומד עליהם, נתקיימו במדינת פּולין.

לעמוד התורה. המפורסמות אינן צריכין ראיה, כי לא היה כל כך הרבה הפצת‑תורה בכל תפוּצות‑ישראל כמו במדינת פּולין. – בכל קהילה וקהילה היו תופסין ישיבות והיו מרבין שכר לראשי‑ישיבה שלהם, כדי שיכול ללמוד וּללמד בלא דאגה ולהיות תורתו אומנותו, ולא יצא ראש‑הישיבה כל השנה מפּתח ביתו, אם לא מבית‑המדרש לבית‑הכנסת, וישב תמיד, יומם ולילה, ועסק בתורה. – וכל קהילה וקהילה היתה מחזיקה בחורים, ומספּיקין להם ממון דבר קצב בכל שבוע (למחיתם), שילמדו אצל ראש‑הישיבה. – והיו מחזיקין לכל בחור לפחות שני נערים, שילמדו אצלו. – והיו נותנים לנערים אכילה וקופה של צדקה או מן התמחוי. ואם היתה קהילה של חמישים בעלי‑בתים, היו מחזיקים לא פחות משלושים בחורים ונערים; והיה בחור אחד עם שני נעריו אצל בעל‑בית אחד. – ולפחות, שהיה אוכל הבחור תמיד על שולחנו, כאחד מבניו. – אמנם גם פּה בכל יום חמישי בשבוע היו מחויבים כל הנערים לילך בקיבוץ יחד אל הגבאי, הממוּנה על התלמוּד‑תורה, ושאל אותם הגבאי מה שלמדו בכל השבוע, ומי שאינו יודע שום דבר מה שלמד, או שטעה בדבר אחד (ואפילו בדבר אחד), השמש הכה אותו בשבטים גדולים… בציווי הגבאי… ועשה לו (מלבד הכאות השבטים) גם שאר חרפות גדולות בפני הנערים… בכל זה אין לכחד, כי המשא, אשר העמיסו אנשי‑הקהילה עליהם להחזיק ידי לומדי תורה, הוא רב גם רב. – בכל בית ובית יושב בחור אחד עם שני נערים, אצל אלה יאכל רק הבחור על השולחן ואצל אחרים יאכלו כולם, שלוש נפשות במספר כל ימות השנה. “כמעט שלא היה בית בכל מדינת פּולין, שלא היו לומדים בו תורה, או בעל‑הבית בעצמו, או בנו, או חתנו, או בחור אחד מאוכלי שולחנו”.

בכל בית ובית לומדים תורה, בכל קהילה וקהילה ישיבה ללומדי תורה ושתי פעמים בשנה קמו כל ראשי‑הישיבה ותלמידיהם ותלמידי‑תלמידיהם ונסעו לימי השוק הגדולים. בקיץ היו ונוסעים ליום השוק אשר בקרית זסלב או מֶריסלב, ובחורף נסעו ליום השוק, שהיה בקרית לבוב או בלובלין. – והיו בכל יריד ויריד, שבעיקר היה מקום‑מרכז לסחר הארצות אז ולמשא‑ומתן בני‑אדם בעולם הזה, כמה מאות ראשי‑ישיבות וכמה אלפים בחורים, וכמה רבבות נערים, וסוחרים יהודים ושל בני העמים באים לשם כחול הים, מסוף העולם ועד סופו היו באים אנשים לירידים, ומי שהיה לו בן או בת להתחתן נסע גם כן ליריד, ושם עשה חיתון, כל אחד מצא שם דמיונו וזיווגו. – ונעשו כמה מאות חיתונים בכל יריד ויריד ולפעמים חיתונים לאלפים. ובני‑ישראל, אנשים ונשים, היו הולכין בירידים מלובשים בגדי מלכות.

כבוד גדולה היה לראש‑הישיבה בכל קהילה ודבריו נשמעין, הן לעני הן לעשיר; ולא המרה איש את פּיו ובלעדיו לא הרים איש את ידו ואת רגלו ויגזור אומר ויקם. – אמנם היה גם ביד ראש‑הישיבה “מקל ורצוּעה, להכות וללקות ולקנוס ולעשות חרפות לעוברי עבירה… ולתקן תקנות… ולגדור גדר להפריש מאיסורים… ואף על פי כן היו אוהבים לראש‑ישיבה… ומי שהיתה לו מנה יפה, כגון תרנגולים פּטומים וברבוּרים אבוסים ודגים טובים, היה מכבּד בו את ראש‑הישיבה במחצה או בכולם – ושאר מתנות, ממון או כסף וזהב, אין שיעור”.

מרבים העם להביא בחיבה לראשי‑הישיבה את מתנותיהם, את תרגוליהם ודגיהם וגם כספּיהם, אם גם יזרקו בם מרה לעתים. הלא הם שומרי התורה והמצוות ונושאים על שכמם נחלת ה' המרובה. – לא יצא אדם בשבת ויו"ט מבית‑הכנסת, עד שהלך מתחילה ראש‑הישיבה ואחריו בני‑ישיבה שלו. ואחר‑כך, רק אחר‑כך, כל שאר הקהל; והיו מלווין אותו עד ביתו, – ובימים טובים הלך כל הקהל אחריו לביתו להקביל פּניו ברגל. ימי כתרי ריש‑גלותא בבבל וכל כבודם שוב לנו בפולין!

ובזה, בזה הכבוד הגדול לראשי‑הישיבה ומחזיקי‑התורה, נתקנאו כל יתר החכמים, והיו לומדים בתמידות, שיבואו גם כן לידי מעלה זו, להיות ראש‑ישיבה באיזו קהילה. – מה בכך? אם לומדים הם בהתמדה לשם כך – “מתוך שלא לשמה באים לשמה, ומלאה הארץ דעה”.

והנה על יד תורה תמידית זו עוד עמוד העבודה, כלומר, ענין התפילה. נשלמה פּרים שׂפתינו! והיתה התפילה מיוסדה על אדני פז. – בראש היתה חברה, שמשכימין לפני עלות השחר לשומרים לבוקר להתפּלל ולקונן על חורבן‑הבית. – עוד לא עלה השחר, והנה אנשים ישראלים משכימים לעבודת הבורא ולעבודת המשכן ולזכרון ימי המשכן, בהיות עוד כוהנים בעבודתם ולויים בדוכנם. אחריהם היו באים בני החברה של תהלים ואמרו מזמורי דויד לפני התפילה; וחלילה שיעבור אדם בוקר אחד זמן התפילה בשינה, ולא ילך לבית‑הכנסת להתפּלל, אם לא יתעכב באונס גדול. יתגבר אדם כארי לקום ולהתעורר לעבודת התפילה. ומי שכבר הנהו בבית‑בכנסת וכבר התפלל ועשה את חובו לאלהים, לא יצא תיכף משם למשא‑ומתן ולעבודה, אם לא שמע אחרי התפילה איזה דברי‑תורה מפּי חכם, – או פירש"י על התורה או על נביאים או על כתובים או גם עניני משניות ודינים, מה שלב האדם חפץ ללמוד היה לומד בכלות התפילה מפּי חכם. אין אונס. אין ממהר לחנותו ולסחרו ולעבודת‑הממון. היה היו בכל בתי‑כנסיות כמה כיתות של חכמים, שהיו מלמדות את אחרים דברי‑תורה אחרי התפילה; ועשו כן ערב וּבוקר ומקיימים ילכו מחיל אל חיל.

והרי עמוד גמילות‑חסדים. לגמילות‑חסדים בערי פולין לא היה שיעור. ונתנו העם, שכבר נתן לעניני תורה ותפילה, כהחזקת בתי‑כנסיות ובתי‑מדרשות, וחזרו ונתנו, נתנו לכל חכם ולכל דרשן ולכל אורח עובר בשערם. לכל הפּחות היו מחזיקים את האורח שלושה ימים, ונתנו לו אכילה וּשתיה ערב וּבוקר וצהרים. בעזוב האורחים את העיר, היו נותנים להם עוד צידה לדרך, ושולחים אותם על סוס ועגלה מעיר לעיר. – באו מארץ מרחקים בחורים או נערים או בתוּלות, היו מלבישים אותם מיד. ומי מן הבאים, שרוצה לעשות מלאכה, היו נותנים אותו לבעלי‑מלאכות, ללמדו אומנות, ומי שרצה לשרת באיזה בית. היו מראים לו מקום לשרת. ומי שרצה ללמוד היו שוכרים מלמד שילמד אצלו, ואף כשלא היה הנער חשוב מאותו זמן, רק כשהיה לו לב טוב – בא לפעמים לעשיר אחד, שהיתה לו בת קטנה, ונתן לו אכילה ושתיה ומלבוּשים וסיפק לו כל צרכו, כמו לבנו ממש, ושכר לו מלמד ללמוד עדי נעשה כולו מוכן. ואחר כשגדל נתן לו את בתו. אין לך גמילות‑חסד גדולה מזו!

והנה עמוד הדין, שכל כך נכוה בו נפשנו מדיני הפנקסאות הקשים, אף קשים… ובכאן כך מתואר. היה במדינת פּולין, כמו שהיה לפני חורבן הבית בירושלים, שהיו מושיבים בתי‑דינים בכל עיר ועיר. ואם לא רצו לדין לפני בית‑דין שבעירם, הלכו אל הבית‑דין הסמוך; הלכו לדון לפני הבית‑דין הגדול. – בכל מדינה ומדינה ממדינת פּולין היה בית‑דין גדול, וכן בהרבה קהילות גדולות. ואם ראשי‑קהילות מתדיינים זה עם זה, הולכים לדון לפני פרנסים דארבע ארצות יצ"ו, שהיו יושבים שתי פּעמים בשנה בקיבוץ יחד מכל ראשי‑הקהילה. – והפּרנסים דארבע ארצות היו כמו סנהדרין בלשכת הגזית; והיה להם הכוח לשפוט כל ישראל שבמלכוּת פּולין, ולגדור גדר… ולתקן תקנות… ולענוש אדם, לפי ראות עיניהם. וכל הדבר הקשה יביאו אליהם ושפטו הם את העם.

לעמוד האמת יעיר, שהיו בכל קהילה וקהילה ממונים על המשקלות ועל המידות ועל שאר משא‑ומתן, שיהיה הכל באמת ובאמונה. – ולעמוד השלום, רק מקרא: ה' עוז לעמו יתן, ה' יברך את עמו בשלום!

ושילם להם הקדוש‑ברוך‑הוא, מסיים אף מסיים המתאר, גמולם הטוב. ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאס אותם ולא הפיר את בריתו אִתם.

המלצות קוראים
תגיות