לוגו
אלברט פיני כהאמלט – המושבניק מדנמרק
מיקום ביצירה:
0%

בסוף שנות החמישים ובתחילת שנות השישים החל הקולנוע הבריטי להציג הווי-חיים שונה לחלוטין מזה שהונצח בסרטים האנגלים קודם לכן. סרטים חדשים אלה, שרובם הוקרנו גם בארץ הוקרנו בפי המבקרים “סרטי כיור-המטבח”, והושוו לא-פעם לסרטים הניאוריאליסטים שיצרו דה-סיקה ורוסליני באיטליה אחרי מלחמת העולם השניה.

הסרטים, שעסקו בהווי חייהם של בני מעמד-הפועלים האנגלי (בעיקר בערי-השדה התעשייתיות), הביאו למסך קבוצה של שחקנים ושחקניות צעירים, שרובם נולדו וצמחו באותן ערים ובאותה סביבה חברתית: אלן בייטס (“הבט אחורה בזעם”), אלברט פיני (“מוצאי שבת ובוקר יום א'”), ריטה טאשינגהאם (“קורטוב של דבש”) ומאוחר יותר גם טום קורטני (“למען המולדת”), דייוויד וורנר (“מורגאן”) והאחיות וואנסה ולין רדגרייב (שצמחו אמנם בבית עשיר יותר, אך לפחות אחת מהן זוהתה בעיקר כ“ג’ורג’י גרל”). היה זה “גל חדש” של מחזאים, תסריטאים, במאים ושחקנים צעירים ומוכשרים, שניסו לתת ביטוי לבעיות היום-יום של שיכבה גדולה ורחבה של בני ארצם ובני גילם.

מאז חלפו כמעט עשרים שנה. למרבה הפלא, לא קמה מאז באנגליה קבוצה דומה של במאים ושחקנים צעירים, ולאחרונה קשה למצוא באנגליה סרט בריטי חדש וטוב, או לגלות במאי צעיר ומבטיח באמת. פרט לכוכב “התפוז המיכני”, ספק אם נתגלה בשנים האחרונות שחקן קולנוע בריטי צעיר, שזכה למידת ההצלחה או הפופולאריות לה זכו בשעתם אלן בייטס, אלברט פיני או ריטה טאשינגהאם.

ומה עלה בגורלם של “הצעירים הזועמים והמבטיחים” של סוף שנות החמישים רובם הגיעו בינתיים לגיל ארבעים. חלקם התעשרו ו“התמסדו”. חלקם נשכחו מלב. ריטה טאשינגהאם מופיעה רק לעתים רחוקות על מסך הקולנוע. דייויד וורנר (שצילם לא-מכבר בארץ) סובל מבריאות לקויה, וגם הוא אינו מרבה להופיע. וואנסה רדגרייב ממשיכה לחולל מהומות ולהילחם במימסד, ובאותה שעה עצמה היא מופיעה בסרטי ראווה מטופשים, שבשורתם החברתית מפוקפקת ביותר. לין, אחותה, מופיעה עדיין פה ושם על הבמה ועל המסך, אבל גם היא מודה ש,,הימים הטובים" עברו, וספק אם ישובו עוד.

רק שלושה מן הבחורים שנתגלו לראשונה בסרטי “כיור-המטבח” של אז הצליחו לקיים את התקוות שתלו בהם ולשמור על מעמדם ועל רמתם עד היום: אלן בייטס, אלברט פיני וטום קורטני. שלשתם המשיכו להיראות בקביעות במשך כל השנים גם על בימת התיאטרון ה“רציני”, גם על בימת התיאטרון המסחרי הקל וגם על מסכי הקולנוע. סוד הצלחתם נעוץ לא רק בכשרונותיהם, אלא גם בהחלטתם הנבונה להמשיך ולשלב כל העת אתגרים אמנותיים רציניים וקשים, שיש בהם לא פעם מן הסיכון, עם עבודה קלה ומכניסה יותר. שלשתם ידעו להתגבר על הפיתויים הכספיים שהיו כרוכים ב“מכירת נפשם לשטן”, והעדיפו להתמודד גם עם תפקידים שקספיריים קשים וגם עם מחזות מקוריים חדשים. שילוב מפוכח זה של משחק בתיאטרון הטוב, בצד טובי השחקנים של אנגליה, עם “הגל הקל” איפשר להם להגשים את חלומותיהם האמנותיים, מבלי לוותר על כמה מתענוגות “סיר הבשר”. בסופו של דבר, גם אוליבייה, גילגוד, ריצ’ארדסון, גינס או רדגרייב אינם מתביישים להופיע בתפקידים קטנים בסרטי-קולנוע מפוקפקים, ואיש אינו רואה בכך משום פחיתות-כבוד, כל עוד הם שומרים על רמתם ב“תיאטרון הטוב”.

כך ניתן לכל מי שמגיע בימים אלה ללונדון לראות את שלושת כוכבי-הקולנוע הצעירים של ימי נעורינו על הבמה: אלן בייטס מופיע, כזכור, במחזהו של סיימון גריי “עסוק ביותר”, שבויים בידי פינטר, ומגלם בו את דמותו של מו“ל ציניקן ומצליח כבן־ארבעים. טום קורטני מופיע על בימת ה”רויאל קורט" במחזהו החדש של אדוארד בונד, “השוטה”, בדמותו של ג’והן קלייר, משורר אנגלי בן מעמד-הפועלים, שחי בתחילת המאה התשע-עשרה. ואלברט פיני מופיע כהאמלט ב“נאשיונל תיאטר”, בבימויו של פיטר הול.

המבקרים שיבחו, ובצדק, את הופעתו של אלן בייטס, ורובם אף בחרו במחזהו של גריי כ“מחזה החדש הטוב ביותר השנה”. בה בשעה הסתייגו – ושוב, בצדק – ממחזהו החדש של בונד, ובמקצת אף מהופעתו של קורטני. לעיקר הפרסום והשבחים זכה אלברט פיני. אמנם, היו כמה מבקרים שהעזו לפקפק במהימנות הסופרלאטיבים שהעניקו עמיתיהם להצגה החדשה; אבל בעתונים ניתן היה לקרוא מחמאות כ“ההאמלט הטוב ביותר שראינו כאן מאז גילגוד”. ואם נזכור שגילגוד קנה את עולמו כהאמלט לפני לא פחות מארבעים ושתיים שנה, ושאין כמעט שחקן בריטי רציני שלא גילם דמות זו על הקרשים – נבין מה רבה ההתלהבות מן ההצגה. אנשי הפרסומת מנסים להפוך את ההצגה ל“מאורע” התיאטרוני החשוב ביותר בלונדון השנה, ועם שמות כמו פיטר הול ואלברט פיני אין מלאכתם קשה. עובדה היא שההצגה הפכה לשיחת-היום עוד בטרם בכורה, וקשה להשיג כרטיסים לה גם בעונה זו, שאינה עוגת תיירות “בוערת”.

ראינו את ההצגה, וצר לנו לציין שהתאכזבנו. אמת: הבמה יפהפיה (עבודתו של התפאורן ג’והן ברי), וכמותה התלבושות ופעלולי-הקול. רוב השחקנים משמיעים את הטקסט המלא במשך ארבע שעות בהיגוי רהוט וברור, כמיטב המסורת האנגלית. כמה מהם (סוזאן פליטווד הצעירה כאופליה, ג'. דבלין הוותיק כקברן) אף מתבלטים לטובה במשחקם. לבמאי, פיטר הול, כמה המצאות יפות ומעניינות, בעיקר בכל הקשור להופעת רוח-האב על הבמה (בתפקיד אביו של האמלט מופיע אותו שחקן המעצב גם את אחיו של האב, קלאודיוס). אבל רק רגעים מעטים מתוך אותן ארבע שעות ארוכות ריגשו אותנו. לאורך כל ההצגה הרגשנו שאנו צופים בהצגה קלאסית של מחזה קלאסי בביצוע תיאטרון לאומי קלאסי, שבה לא הצליחו הבמאי או השחקנים לגלות לנו משהו חדש, מעניין ומפתיע באמת.

אלברט פיני מגלם דמות השונה לחלוטין מהאמלט השברירי, המעודן, החולמני והאריסטוקרטי, המצטיירת לא-פעם בדמיון. פיני נמוך-הקומה וחסון-הכתפיים, בעל הזקן הג’ינג’י והבלורית הפרועה, הוא גבר ארצי, נמרץ וקולני, כבן ארבעים. לא נעים לומר, אבל בהחלט ניכר כי מוצאו של השחקן ממעמד-הפועלים, ולא-פעם הוא נראה כמושבניק מכפר-יהושע ולא כנסיך מאלסינור. לרוב הוא יורה את דבריו בצרורות, ורק לעתים רחוקות מרצד בעיניו אותו זיק שובב ופקחי, הזכור לנו מסרטיו. אמת: זכותם של הבמאי והשחקן להראות לנו האמלט פעלתני וגברי, זועם ותקיף; אך גם בכך אין כבר מן החידוש. לפני כתריסר שנים ראינו על הבמה בתפקיד זה שחקן אנגלי נמוך-קומה ורחב-כתפיים אחר, ריצ’ארד ברטון שמו, שגילם תפקיד זה ביתר הצלחה על בימת ברודוויי, בבימוי של ג’והן גילגוד.

אחד הגורמים שפגמו לא-פעם בהנאתנו מן ההצגה היה גילם הגבוה של רוב השחקנים שעל הבמה. לא פעם היה נראה שפיטר הול ניצל הפעם את ההזדמנות להעסיק רבים מן הפנסיונרים הוותיקים של תיאטרונו. כמה משומרי-הארמון שלו לא היו מתקבלים אצלנו אפילו להג"א. גם גילה המתקדם של המלכה-האם, גרטרוד (אנג’לה לאנדסברי, המוכרת מן הקולנוע) ביטל מראש לא רק כל נסיון לפירוש פרוידיסטי של המחזה, לפיו חומד האמלט את משכבי-אביו, אלא גם העמיד בספק את נכונותו של המלך קלאודיוס להיכנס למיטת אחיו וגיסתו. נכון, מן הרמז על יוריק הליצן ניתן להבין שהאמלט הוא לפחות בן שלושים וחמש. אבל בימים שבהם מופיעים ילדים בני שתים-עשרה כרומיאו ויוליה, האם לא היה משום משב-רוח מרענן בהצגה שבה יהיו האמלט ואופליה בני שבע־עשרה, וקלאודיוס וגרטרוד המתקרבים לגיל ארבעים – במקום להראות שוב האמלט בן ארבעים וגרוטרוד, המתקרבת לגיל שבעים?