רקע
יוסף זליגר
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: לאה זליגר; ירושלים תר"ץ

כל ממלכות ארופה מתחמשות ומזדינות בים וביבשה מצֻינים במקלעות מצֻינים בספינות נפלאות וברבוי צבא ואסתריה-הגר בתוכם. קום רוזן הראש של הגר עובד בזעת אפו לרצות את השרים קשוט ויושט וחבריהם ומרבה בהבטחות כל כך גדולות, עד שמדמים, כי היום או מחר יאירו מתנגדי הממשלה בהגר פנים אליה והכל יבא על מקומו בשלום. ויש לו לקון על מה לסמֹך ועל מי לסמֹך שטירק חברו רוזן הראש שלנו הרבה כל כך במתנת והנחות למפלגות המועצה בבנין תעלות ומסלולים וכו', עד שלולא היו בתי שטרות בעולם, כבר עמדה כל המכונה בממלכתנו. והכל בשביל מה?

למען השיג הסכמה מהמועצה לרבוי צבא ונשק. ומה תכלית הצבא? בני תמותה כמונו אומרים: למלחמה–ורוזנים חכמים ונבונים אומרים: לשלום. זה שנים אחדות סובבת מליצה בחלונות הגבוהים: “אם נרצה להחזיק את השלום, עלינו להתבצר ולהזדין”; “רק הנשק הנהו ערֻבה נאמנה לשלום מתמיד”. גם ארנטל רוזן המלחמה שלנו חזר על התורה הזאת במועצות של אסתריה והגר בחֹרף הזה. ורק למען השלום כופפים הרוזנים את ראשם לפני הצעקנים במועצות ויש סברה, כי גם הנקֻדה החשובה והיחידה, אשר הכתר נלחם בעדה זה עשרות שנים, היא אחדות הצבא בשפה אשכנזית, תעלה עתה לעולה על מזבח מרס אלהי המלחמה – למען השלום. אם רכש לו שטירק את הסכמת היועצים במאות אלפלפים לתעלות, יבצע קון את זממו בדבר יקר מכסף וזהב, בקציצה בנטיעות, בהטותו את לב השלטון להנהיג שפת-צו הגרית בצבא ההגרי! והכל למען הכון למלחמה ולחיות בשלום.

חכמי ישראל אומרים: אין שקר מתקים, אם אין בה קֹרט של אמת. ואמנם יש פעמים מצב כזה, שכלי זין איננו ממית כי אם מחיה. כיצד? אדם יושב יחיד ביער ושודד נגש אליו בחרב שלופה. אם יש בידו גם הוא חרב פיפיות ובלבו עֹז ותעצומות ועמד כנגד השודד, יציל את נפשו ואולי גם את נפש השודד, כי יצילהו מבוא בדמים, אם בתוך כך תבא רוח אחרת על האיש התועה ושב ורפא לו. ואם ימסר האיש העומד בסכנה אל הבא עליו כשה לטבח, מאין נשק בידו או באשר הנהו בעל מֹרך לב, ישָפך דמו בלא חמלה ואף אם ישָמע קול דמיו הצועק מהאדמה, רק נקמה תהיה ושתי נפשות אדם תעבֹרנה בשלח וההרוג לא יקום בעבור זה לחיות עלי אדמות, אם רואים בכלי זין רק כלי מגן ולא כלי תגרה, צדקו בזה הרוזנים, האומרים כי רק בנשק בטחון השלום.

כביחיד כן נוהג גם בצבור, קטן אוֹ גדול, הדין “הבא להרגך, השכם להרגו”. ואם צבור אחד בא על רעהו בקשתו, החובה על כל יחיד להגן על עצמו ועל אחיו. ואם יוכל הצבור לחגֹר עֹז, למען הטיל אימה על האויב המתגרה בו לחדֹל ממחשבתו הרעה, דבר טוב עשה בעמו וגם האויב צריך להחזיק לו טובה, כי מנעהו ממלחמה ומכל הצרות והחרבנות, הכרוכים בה. זהו פרוש העקר החדש השגור בפי הרוזנים: הנשק הוא ערובת השלום. אבל כל זה להלכה – ולמעשה צריך עיון גדול.

לו יכלה ממלכה אחת, היראה מפני שכנתה החזקה ממנה להזדין במדת חברתה ועם זה לאסר על חברתה לרבות את צבאיה ולהטיב את נשקה, נעשה על ידי זה שווי משקל, שכל אחת יראה מפני חברתה החזקה כמוה ומוטב לה לשמֹח בחלקה, תחת לבקש שלל, פן יבֻלע, מה שיש לה. אבל באמת אם הממלכה הרפה מתחמשת להדמות ולחברתה, שוב חברתה מתחרה בה ומרבה גם היא על כחותיה בשדה קרב לעבֹר את שכנתה מחדש וכן הדבר חוזר חלילה. והשורה התחתונה היא, שכל ממלכה מוצצת את אזרחיה לעשותם דלים וריקים וכל אחת מניות בחזוק ובצור למלחמה עד המדרגה העליונה, שאפשר לה להגיע אליה לפי מספר אזרחיה ועשרם. ושוב הממלכות נבדלות במדת כחן וגבורתן. והחזוק לא די שלא הביא שווי משקל, כי אם אדרבה עוד הרחיב את התהום המבדלת ביניהן: כי בכחות מעטים גם החלוק בין חלש וחזק קטן: ואך אם אוצרים סכומים עצומים של כחות מלחמה, הלא כגֹדל הסכומים כן יגדלו גם החלוקים ביניהם. וגם בשוים נוטים יותר למלחמה שני חזקים, אשר כל אחד חש און בשרירות משני חלשים: כי החֻלשה מרככת את הלב ומכניעה את הגאוה ומפתה למנוחה.

ואמנם הדבר, אשר הזכרנו, לאסֹר על החזקה להתחזק עוד ולהיות תמיד ידה על העליונה, איננו נמנע. היום יש חבור בין כל הממלכות, במדה גדולה או קטנה. וגם ב"ד של פשרה כבר הושיבו בהג. ומה נקל הוא לעשות ביניהן תקנה, שלא תתחרה הממלכה הקטנה בגדולה כי אם להפך להגביל את הגדולה לפי מדת הקטנה לאמר, שלא להעמיד צבא ברוסיה אלא במספר, שאפשר גם למונטנגרה להעמיד כל כך ושלא תעשה אשכנז קשתות אלא באיכות שאפשר גם בליכטנשטין לעשות כמתכֻנתן. זאת היא ערבות נאמנה לשלום, וכל העמים ישאפו רוח כי הוסר מעל צוארם עֹל קשה וזאת יורו הרוזנים למלחמה שבכל הממלכות, ואם לא יראו את עצמם ברדיפת השלום שלהם ולא אותנו. לא לשלום הנכם מזדינים כי אם למלחמה, ולא באויב – כי אם בנתיניכם.1


  1. נדפס ביומון “בת–קול” גליון כ“ג–כ”ד לבוב תרע"ב.  ↩

המלצות קוראים
תגיות