רקע
דוד ילין
הר' יחיאל מיכל פינס ז"ל בספרו "ילדי רוחי"
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: ירושלים: משפחת המחבר, דפוס "הספר"; תרצ"ד

1

חותני המנוח הרי"מ פינס היה, לפי מה שהכרתיו מיום בואו ירושלימה בימי ילדותי ועד יום מותו, אדם סוביקטיבי, מלא טמפרמנט, עשוי לבלי חת, ומוכן תמיד למלחמה כנגד כל מה שחשב למזיק ולמשחית בחיי היהדות, לא נשא פני איש גם אם הסב בזה לעצמו כעס ומכאובים, וריב ומצה היו לו מכל עברים, כי דרכו דרך ישרה מבלי נטות לצדדים. ובתור איש שהתלכדו בו שתי הקצוות נרדף זמן רב גם מצד המשכילים וגם מצד החרדים.

במלחמת הקנאים הקיצוניים על יסדו בית תפלה כשר לכל הדעות באחת משכונות ירושלים – החלה תקופת שבתו בארץ, ובמלחמתו הממֻשכה כנגד שיטת הלאומיות והחנוך משֻׁללי הדת לגמרי – נגמרה.

וגם ספרו “ילדי רוחי”, עִקר נושאיו הם דברי ריב ומדון כנגד כל תנועה המשחיתה כל חלקה טובה בישראל.

אותה תקופה היא תקופת התחלת הרפורמה ברוסיא ובפולניה, אחרי אשר קמו כבר משכילי גרמניה לפני דור אחד וייסדו להם קהלות נפרדות; ימי הנטיה וההטפה להתבוללות ולטמיעה בעם הרוסי לשם השגת זכויות אזרחיות; ועוד דברים כאלה וכאלה. וכל תנועה שהתחוללה בקרב הצבור היהודי זעזעה תכף את מיתרי עטו וחוה דעתו עליה, אמנם, הגבה זו היתה בדרך סוביקטיבית, דרך הרגשתו הפנימית, אך באותו ההגיון הישר ובאותה ההתעמקות החודרת המצַינים את כל כתביו ומאמריו.

בשם “ריב עמי” קרא את החלק הראשון מספרו, וה“מוטו” שבחר לו הוא:

וְסוֹפְרַי רוֹמְמוּ יְמִין רוֹמֵמָה

כִּי לַיָי הַמִּלְחָמָה!

(יוצר לשבת של פסח)

ואכן החלק היותר גדול של הספר הוא דברי-ריבות עם בעלי דעות והשקפות שונות.

בפתח ספרו, בפרק “ההתערבות”2, ריב לו עם המתבוללים ותורתם הדורשת מכל לאֹם קטן הנמצא במדינה בתוך העם הגדול השליט להתבדל ולעזב כל תכונותיו הלאומיות המיֻחדות לו, ולהתלכד לגוש אחד עם הרֹב הגדול כי רק עי“ז יקל להשיג את הזכויות האזרחיות כיתר תושבי הארץ. והגאון הלאמי שבו וההרגשה הלאמית אשר כל רוחו חדורה בה מתקוממים כנגד דעה כזו ומוציאים מפיו דברים כמתלהמים כנגד כל מנדינו השמחים למצוא תואנה להדיחנו מלהנות לאור הזכויות האנושיות, וגם רבים מאוהבינו [כלומר: היהודים] שהתפתו לחלקת דבריהם מבלי שית לב כי אך עילה מצאו [הגוים מנדינו] לטהר זדון לבם”3, אוהבים אלה “בחרו להכחיש מציאות הסגולות המיוחדות שבנו… ולא ידעתי למה, מדוע מתיראים הם להציג לפני באי עולם הדברים כהויתם? מה עול מצא בהתחברותנו המיוחדת כי בושו בה?”4

ביחוד הוא כנגד “נטית החקוי המושחתה, הבאה משפלות הנפש וזלזול ערך עצמי. המחקה – תכונה עבדית שוכנת בקרבו ואיננו תלוי בדעת עצמו”5

וכנגד אלה הבאים בטענה כי מצד הדת אין כל מניעה להתבוללות בגוים כל זמן שלא תבוא פגיעה בדברים הדתיים – הוא קורא: “ברשות הדת הם דורשים מידינו עזיבת תכונתנו הלאומית מבלי נטות ממעוז דת ישראל: ומה מאד שמענו לעצתם, לולא כי המשפט הזה סותר ראשו לסופו: מטרת דת ישראל היא חבורו הלאומי6, והוא יודע ברור כי בקרב העם “קיום האומה הישראלית כבר שב להיות חק טבעי, קבוע וקים, אשר אין ביד השנוי והתמורה לשנותו – – וכל יהודי יודע ומרגיש בידיעה פנימית כי לא ימות בעפר גזעו כשם שיודע כל בן אדם שנשמתו נצחית”7, “ולא יכון ולא יועיל להשפיל כבודנו הלאומי ולצמצם את מציאותנו לחברה דתית. הננו כמאז ועד עתה: לאום מיוחד עומד בפני עצמו”8

הימים ימי יעקב ברפמן המומר אשר בהרצאתו שהגיש לאלכסנדר השני הוא חוזר בעיקר על דבות פסטל הרוסי על היהודים שהם מכוננים “ממשלה בתוך ממשלה” ביסדם להם “חברות” משלהם ושלטון “קהל” משלהם, והוא הוסיף על החברות האלה המקומיות גם את חברת “כל ישראל חברים” הפריזית שנוסדה לאחוד היהודים שבכל העולם9. מלשינות זו גרמה להוצאת החקים לבטל את החברות היהודיות ואת מוסד “הקהל” שהיה לזועה לצוררינו. ופינס צועק ככרוכיא: “אי שמים! מדוע יגרע גורל חברותינו מגורל כל החברות שעל פני האדמה? העל כן תשאנה כלימה כי פתחו ידיהן לאחיהן הנגועים ברעב? מה עול מצאו בחברת בקור חולים, גמילות חסדים, מלביש ערומים וכיוצא בהן?… הלא יבושו ויכלמו לנצח עדת הולכי רכיל הבוגדים! כי השיאתם שנאתם הזדונה לעקש הישרה למען הנקם בשארם ובשרם הנרדפים על צואריהם מבלעדם”10

ביחוד הוא מתקומם כנגד הנרגנים על בתי הדין המיֻחדים של היהודים ואשר אליהם פונים מזמן לזמן גם “גוים” להשפט לפניהם, ואחרי הוכיחו כי הגוים עושים זאת מדעתם, כי הדַּיָּנים היהודים רודפים רק צדק במשפטם, הוא מביא שורה שלמה של ראיות מפקֻדות מלכים שונים בארצות שונות ובתקופות שונות הנותנות זכות לקהלות ישראל11, וגומר דבריו: “ואם בימינו אלה נפלו כל המחיצות המבדילות בין הכתות בדבר משפט – – ובכ”ז יש שיור לדין ישראל וגם נוצרים רבים לא יחדלו מהגיש עצומותיהם לפני הרבנים – הן עלינו למצוא הסבה בערכה הפנימי של דת ישראל"12. ודבר זה מביאהו לסקר בעמקות גדולה את היתרונות ההגיוניים אשר למשפטי ישראל ועקרוניהם על משפטי אירופה בכל התקדמותה13. ובחלק השני מספרו, בבואו לדבר על התקונים בדת והמתקנים, הוא שב להגן על עמדת חכמי התלמוד בעניני האישות כנגד ספרו של אחד מראשי המתקנים שמואל הולדהיים “האישות בישראל”, והוא הורס אחת אחת את כל הנחותיו14.

את החלק הראשון מהחלק השני מספרו הוא מקדיש לענין התקונים בדת, לברר עד כמה אין דרך המתקנים שלקחו להם את הסמכות לשנות את פני היהדות דרך התקונים הראויים והאפשריים. אך לפני דברו על הענין הזה הוא מקדים פרק של מחקר בענין הדת הטבעית בכלל ודעת ישראל בפרט, ובא לכלל מסקנא כי “דת ישראל” לא תקום לעולם בסתירה עם תוצאות המדע שנתגלו והעתידים להתגלות… כי יודעת היא לבוא בהסכם עם למודי כל דור ודור. גלי שטות חכמי מצרים, יון, פרס ורומי עברו על פניה ויצחצחוה וימרטוה לברק. גם חכמי אשכנז והשפינוזים לא נגעו בה לרעה… ובגלל הרוח האזרחי והכרת זכויות העם הקלוט בה, היתה לדת היותר מתאימה לזמן הזה, יען אין כמוה מסכמת עם חקי החברה ותקון העולם15. לא רק טהרת המחשבה בלבדה מושלת בדת משה, כי גם כל חקיה ומצוותיה הפרטיים של הדת הזאת חיים וקימים ברוח אידאות נשגבות"16. הוא מכיר אמנם כי “רבו הצמחים שעלו בעור התיאולוגיא העברית – בסבת הבצר ממנה לרחץ מאבק ילדי הימים אשר התגבב עליה במשך ימי התלאות והמצוקות ועצר בעד נדיפת הזיעה והיסודות המותריים”; אולם הוא בטוח כי “בההפך הרעל שבאדם ללשד בריא, יאספו הנגעים מאליהם… כל המנהגים הטפלים שעברו סבותיהם אם כי מצאו קן להם באחד מספרי הוראה, ישארו בספר מבלי האציל פעולתם על מהלך החיים והמחשבות”17. הוא מתנגד בעִקר לעקירת דברים בידים, ומבאר עד כמה “דבר כזה גורם לשלהבת המריבה במחנה ישראל, ומקשה את לבות האורטודוקסים כברזל… לעמוד כצר לעמת על החדשות, אף לאלו שאינן נוגעות כלל אל הדת כי אם אל החיים… כללו של דבר: האדם השולח ידו לשום משטר בהנהגת ההשגחה למרות מגמת פניה, הוא כשולח ידיו לשום מעצור למרוצת הטבע, שלא לבד שלא ישיג חפצו – ירבה גם פרעות וצלמות”18.

וממסקנתו זאת הוא בא לדון על מעשי המתקנים (הריפורמים) שהרעישו עולמות באספותיהם שהקהילו ולאחרונה לקחו להם באהבת החקוי רק את הקתוליות לדוגמה, או כדבריו "הריפורם הוליד את הקתוליות19.

את הפרק השני ממאמרו “תקונים ביהדות” שבסוף החלק השני מספרו (שם 110–96) הוא מקדיש לשאלת הרבנות ברוסיא, שהיתה אז בעלת צורה כפולה: “רבנות מטעם הממשלה” ו“רבנות רוחנית”. את הראשונים, הרשמיים, שהרכיבה הממשלה בזרוע על הקהלות הוא מבטל לגמרי: “אם משכילים המה, איה השכלתם? אם אנשי מוסר המה, איה מוסרם?…אלה אינם רבנים אבל שוטרים ונוגשים… ומבני עדתם יבדלו בלבושיהם ובמנהגיהם במדה שיפרצו גם גדר הדת… (שם 102). ואשר לרבנים הרוחניים, שאותם הוא מכבד ומוקיר ובמחיצתם הוא עומד בשתי רגליו, הנה אין הוא מעלים עין גם מחזיונות אשר לא יכשרו בעיניו. ראשית כל רע עליו הענין אשר הם סגורים על מסגר באותם הימים בד' אמות של הלכה ואינם חלים ואינם מרגישים מה שמתהוה בבית ישראל, בדבר הזה הלך בעקבותיו של הרב מנשה מאילא בקונטרסו “פשר דבר”, זה האיש שהיה לו לעינים גם בנוגע לשיטתו ההגיונית בלמוד התלמוד ואשר עליו דבר תמיד בהערצה רבה. הוא התקומם20 כנגד יל”ג בשירו “בין שני אריות” על “תתו את חכמי הדת בימי הבית השני לתינוקות חלושי הדעת העוסקים בדברים של מה בכך בשעת הסכנה הלאומית”, ובראיות נמרצות וברורות הוא מוכיח לו כמה עמדו כחמינו אז על גֹבה הפעילות המדינית וההשתתפות בכל הנוגע להצלת הארץ והעם מצפרני הנשר הטורף הרומאי – הוא רואה לנגד עיניו בזמנו את אותו הטפוס שחפץ יל"ג למצוא בחכמינו הקדמונים, ועל זאת היה דוה לבו מאד.

ובדברים יותר קשים הוא שופך חמתו על המנהג הרע שפשט בין הרבנים להשיג משרותיהם גם בדרכים לא לגמרי כשרות. ופתאם לובשת אותו רוח החרוזים והאירוניא והוא מתאר את דרכי הרדיפה הזאת אחרי המשרות מתפנות בדברים האלה: “רב ומורה הוראה זקן ושבע ימים כי יקוץ בחיי הבלו ויעלה לחצרות יה השמימה או להר ה' לחונן עפרות קודש – הנה בפנותו שכמו ללכת תבוא סופה לרגליו…: רבנים ישנים גם חדשים, עשירים בדעת גם דלים ורשים, יראי ה' ובנים כחשים, צנועים או פרושים, מתונים במשפט או קלי דעת כנשים – כלם בערבוביה כנשרים חשים, אל העיר והמונה, וירבו שאונה… ויסכסכו משפחות במשפחות, ורקחות בטבחות… עד בוא הכסף ויענה את הכל, הרבנות תעמוד על אבן הלקח, כל המרבה במחירה זוכה במקח, ועזי הפנים המנהיגים והראשים, אשר קמיעת כסף הועילה למו הרבה מכשוף ונחשים, יושיבוהו על כסא ויקראו לפניו: אברך וחכם חרשים”21.

והוא קורא "אתם הרי ישראל, עיני העדה, מאשרי העם, מוריו ומדריכיו! אם לא תקומו כאיש אחד לגדר בעד הרעה הזאת לעשות לה סיגים ומשמרות למשמרות – עתידים אתם ליתן את הדין! אל תפנו אל האויב מבחוץ בעוד שהאורב יושב אצלכם בחדר. עשו סדרים בבית, ואחר תצאו למלחמה22.

אלה הם עיקרי נושאי דברי הריבות התופשים את המקום היותר גדול בספרו לשני חלקיו. כי אכן רַגָּשׁ היה האיש ולא יכול לראות און ולא להתבונן ולהגיב ככל אשר שמה רוח מבינתו בפיו. אם הביאו דבריו התוצאות שהיה חפץ שיביאו או לא – אחת היא לו: הוא היה מחויב להזהיר, “והיה אם ישמעו ואם יחדלו… וידעו כי נביא היה בתוכם”.

* *

*

מלבד דברי הריבות והוכוחים הנזכרים, ומלבד המחקרים בענין הדת הטבעית ודת ישראל, ובענין יתרון עקרוני משפטי ישראל על משפטי רומי ואירופא, ישנו בסוף הספר הפרק בשם “תקונים שונים”23 אשר בו הוא מעורר את הרבנים לתקנת שתי תקלות בחיי העם ובהשקפותיו. הדבר הראשון הוא ענין תקון מקואות עפ“י נוסח אירופא החדיש עם כל נוחיותיו, במקום בתי הטבילה אשר “מימיהם עכורים ודלוחים וסרחונם נודף למרחוק; חדרי הרחיצה והאמבטיות מלאו צחנה וזוהמה, והבית עצמו בנו במקום בִּצה”. והדבר השני הוא ענין עקירת ההשקפה מלב ההמונים בנוגע לענין הונאת הנכרי כתוצאה מהמימרא “טעות גוי מותר”, למרות מה שעפ”י תורת ישראל חמורה אונאת הנכרי מאונאת ישראל בהיות בה נוסף על החטא כשהוא לעצמו גם ענין חלול ה', דבר זה אשר צוחו עליו גדולי ישראל מדורות רבים. לגֹל חרפה זו מעלינו ולקדש עי"ז שם אלקי ישראל ברבים.

ובפרק “מעשה הצדקה” שבמאמר על “התקונים ביהדות”24 הוא מדבר על ענין שלישי איך לסדר את מעשה הצדקה בישראל. הוא מנתח בראשונה את סוגי העניים והנצרכים, מברר את הסבות השונות לדלותם, ועל פיהן הוא מברר את אשר יש לעשות לכל אחד מסוגי העניים הנצרכים באמת, ובאיזו שטה יכולים לבטל את מנהג גדודי הקבצנים שבחרו להם לפרנסה לסובב מעיר לעיר ולהיות בכל מקום למעמסה על בני העדה.

על יד שלשת הענינים הצדדיים האלה ישנם עוד שלשה פרקים בספר על שתי שאלות חשובות: שאלת עבודת האדמה בישראל בתור גורם להקלת נוראות מצב ההמונים בליטא ובפולניה אחרי שלש שנות רעב שעשו שַמות בהם; ושאלת החנוך בבתי הספר.

בנוגע לשאלה הראשונה25 הוא מנתח טענות אלה המוצאים סבות מדֻמות לעֹני ולדלות שבאכלסי היהודים: אלה החושבים כי חומרות הדת וחוקיה הן המפריעות בעד התקדמות העם בצד הכלכלי; אלה המדמים כי העדר ההשכלה בקרב היהודים גרם לדלותם; ואלה החושבים כי הסבה האמתית למצבם הירוד היא מעוט המלאכה והאמנות. והוא משתדל לסתור כל הנמוקים האלה בהראותו כי: א) דוקא הימים שבהם היתה המסורה בכל תקפה והדת שררה בחיים היו ימי האֹשר לעם בין בימי הבית השני ובין בימי הבינים; ב) רבוי ההשכלה לא יוכל להיות להצלה להמונים, ובכלל אין עמנו מחֻסר השכלה אתית; ג) ישנם בעלי מלאכה יותר מדי בקרב היהודים, מספר החיטים, הרצענים, חרשי עץ וברזל, וכדומה עולה למעלה ראש.

והוא מוצא כי הסבה האמתית לדלות העם היא שאיננו מבוסס על הקרקע ואינו עוסק בעבודת האדמה. “האדמה – היא הבסיס והיסוד שעליו תשתכלל כנסת מדינית וחברת לאום; ועבודתה – מעין נפתח ממקור הטבע שאיננו פוסק מהספיק מזון ומחיה לרבבות בני אדם מבלי שיצטרכו להתפרנס זה מזה… ולכן אין טוב לישראל בימים האלה כי אם לשוב אל האדמה אשר עזבוה מקודם באונס או ברצון וישובו לעבדה ולשמרה… והיא תענה למו את הדגן, והתירוש והיצהר ומעשי ידיהם יתברכו. אך בדרך כזה נצליח להעלות ארוכה למחלת בני עמנו הנושנת”26.

כנגד הטוענים כי “היהודי לא יצלח לעבודה זו מטבעו… וגם דור שלישי ארש יִוָּלדו להם ללא יבואו בקהל אכרים חרוצים”, – הוא מזכיר דברי יוסף פלביוס כנגד אפיון האומר כי היהודים אינם אוהבים את המסחר: “ארץ חמדה נִתּנה לנו למורשה ואותה אנחנו עובדים בשום לב”. אף הוא מביא לראיה כי כל חקי התורה מבוססים על עבודה זו27 ולאלה המביאים ראיה מנסיון הממשלה בשנת 1837 לקרוא את היהודים לעבודת האדמה שנתנה להם במתנה והם לא נענו לקריאתה, הוא מביא את הסבות שגרמו לכך, ובעיקר מפני שהרעיון לא יצא מצד העם או מצד ההכרח כי אם מרצון מלך אדיר שחפץ בכך, ומפני שלא נתנו להם את האדמה במקום שבתם כ"א במקום רחוק וזר להם ובין אנשים נכרים28.

בין המקומות שהוא מוצא שהם מכשרים לזה הוא מזכיר גם את ארץ-ישראל. “גם ארץ אבותינו השוממה והעזובה בידי פראים עצלים, באהבה תקבל לחיקה מכסת נפשות מבניה אשר נדדו ממנה. כי עוד לא חדל דשנה ושמנה גם היום, ועוד תתנוסס ביפיה וענתה כימי נעוריה ולא יזרעוה אל קוצים”29. פה הוא מדבר על ארץ-ישראל לא מהצד הלאֻמי, אשר בו עסק הרבה במאמרים נלהבים אחרים, כ"א מהצד הכלכלי, בתור מקלט לאכלסי ישראל שצריך לבסס את קיומם ופרנסתם.

ובאחרונה הוא מיעץ לכונן חברה יהודית גדולה ומקפת שתשקד על תקנת האֻמה במקצוע הזה, ותשתדל לכונן מלבד מושבות יהודיות ברוסיה גם בתי למוד לעבודת האדמה על אחוזות מנכסי עדית כאשר עשתה חכי“ח בא”י (מקוה ישראל), והוא מבאר את התועלת הכבירה שתוכל לצאת ממוסדות כאלה.

הענין השני שהוא דן עליו הוא ענין החנוך, הוא מוצא שבחדרים מעמיסים על הילד בקטנותו מעמסה של פלפולים ושקלות-וטריות בשעה שמוחו עדיין רופס ובוסר, ומעלימים עין מכל העלול לפתח את ההרגשה והדמיון. וכנגד זה אין דעתו נוחה כמובן מהסרת החנוך הדתי ומלוי מקומו ע"י החנוך האזרחי בלבד אף כי הוא נחוץ לאדם באשר הוא מדיני, כי: דתנו מה תהא עליה? ומלבד זה “החנוך האזרחי לבדו יגרש רכות ההרגשה ורוח המוסר והאהבה ויעשה את האדם כעצם יבש… ישקיע את האדם במַטֶּריָליות יותר מדי”.

וע"כ הוא הולך ומחפש אחרי הדרך התיכונה אשר בה יֻתאמו החפצים הרוחניים עם

החמריים. והוא מברר כי “מושג התורה ביהדות מתרחב ומתפשט מאד… למוד כל החכמות והידיעות שיש בהן תועלת לאור ואמת ולצורך ישובו של עולם יש בו משום תלמוד תורה. כי מלבד שכל החכמות והידיעות דרושות לשמוש הדת עצמה… הנה גם בעמדן בפני עצמן קדושה חופפת עליהן…” והוא מתאמץ להוכיח כי “לא בספר התורה בלבד גלה לו ה' את חכמתו ורצונו כי אם בכל הטבע, וכשנתחקה על שרשי הטבע לדעת הליכותיה, אנו עוסקים בקדשי שמים”. “חפצנו הוא כי החנוך הדתי יכלול בקרבו כל מיני החנוך ויוסר החיץ המבדיל בין הקודש והחול… כל החכמות ומלאכות הן העמודים שהעולם נשען עליהם… ולכן העוסק בהן כמו העוסק בנגעים ואהלות דורשים ברצון ה'… הדת תחובבנו לאהבה את העולם והחברה, את הידיעות והמלאכות… בהתפשט הדעה הזאת בין העם אז נלך לבטח דרכנו כי מלאנו משאלות הדת והזמן יחד”30.

ואולם “אחרי כל אלה, ידעים אנו מאד כי אם גם כל דבר וחכמה והשכלה נכנס בגבול “התורה” עכ”פ אין כל אלה אלא פרפראות לחכמה, אך גופי תורה הם כתבי הקודש והתלמוד, ומבלעדם אין תקומה ליהדות. לזאת לא נוכל ולא נאבה להסיר את העלם מלמודם, ונהפוך הוא: “אויר בית הספר ידושן מריח עמודי הקודש, כל נער עברי תהיה לו הכרה אם מעט ואם הרבה בדת ישראל ובספרי ההלכה והתלמוד ובקיאות שלמה בכתבי הקודש וקורות הימים לישראל”. אך עם אלה צריכים לבוא גם למודי הידיעות השמושיות. “הידיעות האלה תכתבנה על פי הכלל כי “החול יקדש בכלי”, בלשון הקדש ובצורת ספרי הדת, ד”מ: קורות הימים הכלליים תכתבנה בסגנון ספרי דברי הימים אשר בתנ“ך בשפה צחה ובפסוקים, חכמת הטבע החשבון והתכונה, תכתבנה בסגנון הלכות הרמב”ם, וכל מקצוע מהן יחובר אל פרקי הרמב“ם במקום הראוי להם: חכמת הטבע – בהלכות יסודי התורה; החשבון והתכונה – אל הלכות קודש החודש, וכדומה. והמלמדים והמורים ירגילו את הילדים להאציל כבוד ויראה לספרים הללו, לשמרם לבל יפלו על הארץ, לבל יונחו עליה דברים של חול וכיו”ב"31.

אם אמנם לא יצאה הצעה כזאת לפעל, ובתי ספר כאלה לא נוסדו, בכ“ז הננו רואים בתקופה הרבה יותר מאֻחרה את יעבץ גיסו מחבר ספר דברי הימים הכלליים במתכֹּונת ספרי דברי הימים, שבתנ”ך ובסגנונם וברוחם, והוא בעצמו מחבר “ששה סדרי משנה” בסגנון המשנה. וספר בלמודי הפיסיקה (ספר “הכח”) לא בסגנון הלכות הרמב“ם אבל בסגנון תנ”כי וברוחו.

* *

*

זוהי תמצית הענינים הכלולים בספרו הראשון של המנוח פינס, שהוא עוד היום בעל משקל, ומעטים כמוהו גם בזמננו.

ואחרי כל הדברים האלה עלי להעיר כי הספר “ילדי רוחי” חובר בגולה וכל עניניו מוסבים רק על חיי הגולה, אך הרבה יותר מאשר הגה לב המנוח בעניני תקון חיי הגולה בצעירותו, הגה אחרי כן גם בחו"ל וגם בארץ בעניני התחיה הלאֻמית ועניני ישוב הארץ והמצב בארץ, וכל מאמריו ומכתביו שיבואו בספרים הבאים היו תמיד כגִלוּיים לכל קוראיהם בעמק מחשבתו וישר משפטו ובהירות הבעתו.

דוד יֶלין


  1. נתפרסם ב“ההד” בניסן תרצ"ג  ↩

  2. מלשון: ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם (תהלים ק"ו, 35).  ↩

  3. ילדי רוחי, ח"א, צד 1.  ↩

  4. שם, צד 21.  ↩

  5. שם, צד 8.  ↩

  6. שם צד 1, 2.  ↩

  7. שם צד 6, 7.  ↩

  8. שם צד 6.  ↩

  9. ר‘ דובנוב: בדורות האחרונים כרך ב’ צד 169, 272.  ↩

  10. ילדי רוחי ח"א צד 41.  ↩

  11. שם, צד 45–46.  ↩

  12. שם, צד 46.  ↩

  13. לענין זה הקדיש כמעט שליש החלק הראשון מספרו, מצד 47 ועד 73.  ↩

  14. ח"ב צד 34–25.  ↩

  15. שם, צד 6–8.  ↩

  16. שם, צד 12.  ↩

  17. שם, צד 10, 11.  ↩

  18. ח"ב, צד 12, 13.  ↩

  19. שם, צד 15.  ↩

  20. בספרו ח"א בהערתו הארוכה מצד 87 ועד 96.  ↩

  21. ח"ב צד 110, 111.  ↩

  22. שם צד 110.  ↩

  23. ח“ב, צד 120–116, – ובנוגע לענין השני הוא מפרסם מכתב ידידו ורב עדת עירו הגאון ר' מרדכי גימפל יפה אשר בו הוא מדבר ג”כ על גודל העון ומעיר כי הוא נאם פעמים רבות על הענין הזה ודבריו הועילו בפועל, וכי הוא בטוח כי גם רבנים אחרים עושים כמעשהו.  ↩

  24. שם, צד 115–111.  ↩

  25. שם, צד 77–60.  ↩

  26. שם, צד 63, 64.  ↩

  27. שם, צד 64, 65.  ↩

  28. שם, צד 68–65.  ↩

  29. שם, צד 70,71.  ↩

  30. שם, צד 89–87.  ↩

  31. שם צד 90.  ↩

המלצות קוראים
תגיות