רקע
חיים הררי
תמוּטה ותקוּמה
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: מסדה; תש"א

 

א

השנים האחרונות, מיום שפסקה מלחמת-העמים, והעולם המתמוטט התחיל תוהה על חורבנו, והיחיד והציבור עומדים בפני חרדה סתומה לגורל העתיד, מה הן השנים הללו לגבי הספרות, וכמו כן לגבי יתר תופעות החיים והרוח, שנות רפיון וכשלון, ירידה והתנוונות, או שנות מאמץ ותגבורת, יצירה ועליה, ואולי הן נושאות בקרבן, לכל הפחות את ניצני העתיד, אותותיו של עולם חדש? וכיצד יגש המבקר לבחינה זו, כיצד ידון, יוציא משפט? היש כבר רשות לסכם את היצירה הספרותית במשך שנים אלו? ומדוע דוקא אלו, במה מהוות השנים הללו פרק מסוים, אימתי התחילו ואימתי הן נגמרות?

המסה הספרותית החדשה של בנינין כרֶמיֶה1, מאנשי העליה בספרות הצרפתית שבימינו, מעוררת בעיה זו וחותרת למצוא גם תשובה עליה. בנימין כרמיה תופס מקום חשוב בבקורת הספרותית. מאמריו על התיאטרון ומסותיו על הספרות הצרפתית במאה העשרים ועל הספרות האיטלקית החדשה הם רבי-ענין ועשירי-לקח. אזרח-העולם הוא בספרות הצרפתית, מתאמץ להרחיב תחומיה, להכניס בה מרוחה ומיצירתה של ספרות-העמים, על-ידי מאמרי-הערכה על סופרים אחרים, על-ידי תרגום יצירותיהם, וביתר יחוד כתביו של פִירַנדֶללוֹ האיטלקי. כרמיה נזהר בספרו החדש מלסכם, מהיות פוסק. הבקורת היא אמנם משפט, אך היא גם הבנה, הגדרה, הסברה, הזדהות. על-כל-פנים, לפני פסק-דין, יש לרכז מתחילה את החומר, את התעודות, ולבדוק כל פרט ופרט, להשוות, להקיש, לדון. המסה האחרונה היא רשימת פרטים, מעין עריכת אינבנטר של הספרות הצרפתית בשנים האחרונות, שישמש חומר לימים הבאים, ולעת עתה רק הערות קלות, אגב רישום, על גורמים, סיבה ומסַבב, בקשר עם כלל הבעיות של ימי אחרי-המלחמה.

בנימין כרמיה כרוך אחר התקופה החדשה, מתיחס אליה בתשומת לב מיוחדת. יקר לו כל פרט, כל קטע-חיים, כל פרפור-יצירה: התקופה, שבה אנו חיים, הרי גם היא חלק מישותנו, מעצמותנו, ממש כמו הארץ, שבה אנו חיים ואותה אנו אוהבים. זאת היא מולדתנו בזמן. ואיך לא יפרכס לבנו לקראתה?

 

ב

על צד האמת אין ספרות. יש רק סופרים. כשם שאין מחלות, ויש רק חולים. אף-על-פי-כן לומדת המדיצינה וחוקרת את המחלות על גבי החולים, כך אין מניעה מחקור את העובדות הספרותיות, את הצדדים השוים שבהן ואת החילוקים, שיש בהם משום סימון תקופה, את הצורות המיוחדות שלובשות היצירות, את האידיאות וההרגשות שמוצאות בהן בטוי, יחסיהן אל הסביבה ההיסטורות והחברתית, חזון החיים המשתקף בהן. נקודת-ההשקפה האסתיטית גרידא היא ענין לבקורת האישית, הפרטית של כל יצירה ויצירה, כחטיבה אוטונומית.

האדם, ביסודו, אינו בר-שנויים. עם הארצות ועם הדורות משתנים לא בעיות הגורל, לא שאלות החיים הציבוריים והאישיים, אף לא הפתרונות הנתבעים לשאלות הללו, כי-אם הערכין משתנים, וביחוד ההִירַרְכִיה שבהן, סולם-הדרגות, המקום והחשיבות, שכל אחת מן הבעיות והשאלות תופסת בזמנה. עם כל תמורה בהיררכיה זו נולדת תקופה ספרותית חדשה. כל שינוי-ערכין בא, כמעט תמיד, אחרי תפיסה חדשה, מקורית או נראית כמקורית, בהכרת העולם, על-ידי יוצר של מיתוֹס, מיתוס המסתפק לפעמים רק בהצגת שאלה, ולאו דוקא בהצעת פתרון. אולם בני-האדם המסוגלים להביא דמות-חיים לבני-דורם, משאת נפש או מצוקת-נפש, אינם באים במקרה. הם ממלאים תפקיד של מרכזים, מצמצמים, מסכמים, מהווים כבשונו של עולם. הם המחדירים לתודעה את קניניו החדשים של המדע, או את החליפות במבנה הכלכלי והחברתי, או את המגמות הקולקטיביות, או מורדים במוסכם ובמקובל, ובכל כוח הכרעתם משברים את הדפוסים הקיימים, את האבטומטיות העקרה, על-מנת לכונן תנועה מותאמת, מכוונת, הכרחית בשביל חיוניותו ופוריותו של רוח האדם. ויש אשר אונס המאורעות עצמו דיו לפוצץ את המשטר החברתי הרגיל ולהביא באופן ישר להולדת עולם אידיאולוגי וספרותי חדש. זה אשר קרה לא בשני באוגוסט 1914, אלא ב-11 לנובמבר 1918.

המלחמה, כשהיא לעצמה, בכל ימי המשכה, היתה מעין “מאמר מוסגר” רגיל בחיי היחידים והעמים. בעצם הציגה רק שתי בעיות יסודיות: בעית המות בשביל היחידים, בעית הנצחון בשביל העמים. בעיות, שעם בוא השלום, היו צריכות, כנראה, למצוא פתרונן ולעבור מן העולם.

כל הזעזועים הגדולים, המטילים אימת סכנה על חיי-האדם, שהמות אורב בהם תמיד, גוררים אחריהם משחק חפשי של כל כוחות המסתורין, מביאים לידי הזיות, לידי אמונות תפלות, מבטלים בבת-אחת מה שההגיון חזה לו מראש, ומתוך כך נוטלים גם חלק הגון מכוח השכל השופט. אך אם הזעזועים הללו מאריכים ימים, נעשים ממושכים יותר ויותר, הם מעלים את הכוחות היסודיים שבאים, היסודות הפשוטים, הראשוניים, היחידים הנחוצים באמת לאדם, ומאַמנים אז במידה המרובה ביותר את כושר-האדם, את יכלתו הבלתי-מוגבלת כמעט, להסתגלות.

לאיש-המלחמה נראים החיים הקודמים, שלפני המלחמה, כנעימים ועשירים. כל משאת-נפשו, אם רק ינצל ממות, אם ישוב בריא מן הקרב, לבלי לדרוש מן המציאות אלא את ההכרחי מאוד, ליהנות מן השמחות הצנועות ביותר: עבודה בטוחה, מיטה מוּצעת, שינה בלי סכנת מות, בית חם, לחם יום-יום. חיי-האדם נראים לו לאיש-המלחמה כמתן צנוע, אך נהדר, שקיומם הוא מעשה נס, פלא. בכל האימים העוברים עליו הוא רואה עד כמה יכלו החיים הללו להתפתח, לפרוח ולשגשג בימי שלום.

אך עם השלום של שנת 1918 לא נתחדשו החיים כמו שהיו לפנים. עם שלום זה ראו רק בהתמוטט העולם הישן. לפיכך יש לדבר, הרבה יותר מאשר על השפעת המלחמה, על ההשפעה של אחר-המלחמה.

 

ג

כל מה שחזו מראש בדבר השלום, ובחשאי הרי היה זה חזון שלוה ואושר, נכזב לחלוטין. את לקח המלחמה אפשר לצמצם במושג אחד: הפרט וזכותו לחרות אינם ולא כלום. חמישים ושנים חדשי המשמעת, הצנזורה, השיווּי הכללי, עשו כמעט כלה באלילי המאה התשע-עשרה. אך הלקח של אחר-המלחמה היה פי-כמה רדיקלי. אפשר לנסחו באותה אִמרה, שאין בה אמנם חידוש, אבל אמתוּתה נעשתה פתאום מסנוורת, מכרעת: “שום דבר אין לו קיום ממושך, ואפשר שאין שום דבר קיים בכלל”.

לעומת העולם הקיים ועומד שמלפני המלחמה, נתגלתה איזו תנודה בלתי-פוסקת, דמות של תנוּעתיוּת עולמית. ממלכות נפלו, מהפכות רעשו, אומות חדשות צצו, אומות עתיקות חידשו נעוריהן. מכאן החרדה והדאגה, הנדנוד והפקפוק. ניטלה שלות-הנפש, ניטלו הזכות והיכולת לחזות את הדברים מראש. מכאן הצורה התכופה של ריאקציה, של ביטול ושלילה. מכאן הרדיפה אחרי כל צורות המחשבה והאמנות, שנראות מתאימות לאי-הקביעות שבעולם, שהיו מעין מפתח לחידה זו, שהמציאו מעין מובן כלשהו לתנועיוּת זו, שאמרו להגדירה במושגים הולמים ולהכניסה אל תוך כללי חיים.

עם שנת 1914 שאלו בני הנעורים: כיצד לפעול? כיצד חיים בחברה? מי עדיף, הפרט או הכלל, היחיד או הציבור? החרות האישית מה תהא עליה? לעלות לקרבן אם להמנע מקרבן? – כל התיאטרון שמלפני המלחמה הוא תיאטרון היחיד, דרמת הפרט והכלל, טרגדיה של חרות האדם וחובתו לחברה, טרגדית ההתאמה, ההסתגלות, הפעולה בחיים. תחת טרגדיה של הפעולה, הביאה מהומת המלחמה את הטרגדיה של ההכרה, של התודעה. מהו האדם? מה הם החיים? והעולם מהו? למה ובשביל מה ניתנו החיים? נראה, שלא האדם ולא החיים יכולים עוד להיות נתונים בתוך המסגרות הרציונליות והקבועות. הכל חרג ממסגרותיו. כל מה שהיה הגיון, מעוז השכל, מבצר המחשבה, מקדש האישיות, התפורר, התמוטט. שנת 1918 פותחת, אם לא תקופה חדשה, הרי תור אחר, פרק-ימים חדש בספרות.

השאלה היא, אם פרק זה מסתיים דוקא בשנת 1930. ודאי, שחלוקה זו גמישה היא עד מאוד. אך איש לא יכפור בעובדה, ששנת 1930 היתה, בכל המקצועות, שנה מכרעת. שנה, שהריביזיוניזם יצא בה לקרב הראשון שלו; שנה של משבר כלכלי עולמי; שנה של דוּמפינג רוסי; שנה, ששאלת הקואופרציה האירופית הוצגה בה בכל בהירותה; שנה, שהראינוע המדבר הציף בה את כל אירופה.

ימי 1918 – 1930 הם ימי אינפלציה ספרותית, ממש כמו האינפלציה המטבעית. המבוכות הרוחניות לא רק עולות בד בבד עם המבוכות הכלכליות, אלא מצייתות לריתמוס של אותה תנודה ממושכת, הולכות בעקבות אותם הקוים האלכסוניים של עליה וירידה. ירידת הפרנק חלה ביחד עם ירידת הערכין המוסריים, ביחוד ירידת מהותה של האישיות. במקום אישיות-זהב שמלפני המלחמה, באה אישיות-נייר, שערכה הלך ופחת מיום ליום. אל העליה בערכי-השיווי של המטבעות הקבילה עליה מזויפת של הגניוס הספרותי. גם כיום אין פרנק-הזהב החדש אלא שבריר פעוט מערכו הקודם שמלפני המלחמה. מושג האישיות, בדרך התחדשותו, השאיר אף הוא חלק רב מעצמיותו במהומה. ומאידך גיסא, נתגלתה דיפלציה גסה של הגניוס, שהפילה הרבה קרבנות.

סופרים ופילוסופים, שבשנת 1918 היו המורים, המאורות, נשכחו, נעזבו, זוהי הריאקציה המתגלית ביחס דוחה כלפי זה שמקודם היה מכובד ויקר, המתגלה בעזיבה פתאומית, בחוסר ענין, ולפעמים קרובות יותר, בהסברה אחרת, בהבנה חדשה ביצירה. פרוּסט של עבשיו כבר איננו משמיד האישיות, אלא המשורר הנותן לאדם את הצורה האמנותית כזכות חייו. לא מחריב המוסר מתבלט עכשיו באַנדרי ז’יד בשורה הראשונה, אלא ההומניסטן, גיתה החדש. שינויים אלה בהסברה, בהבנת היצירה, הם סימנים לשינויים באוריינטציה, בכיוון שבדאגה, שבאי-השלוה הרוחנית. מכאן מוצא לשינוי-ערכין-שבחיוב, לשאיפה להומניות חדשה. אחרי הטרגדיה של ההכרה, של התודעה, של התמוטה, תבוא האָפוֹפיאה של ההתחדשות, המפעל, התקומה.

 

ד

סימן מובהק ל-1930 הוא היעלם האוריגינליוּת. לשוא יחפשו עתה, בין הסופרים המתחילים, אחד שיהא דומה למתחילים שבשנים הראשונות להפסקת המלחמה. אין עכשיו התחלות סוערות כאלו של פאול מוֹרַנד, מוֹנטֶרלַן, לַא-רוֹשֶל, דֶלטיל, ג’ירוֹדוּ, מק-אוֹרלן, מוֹריַק וכדומה. ה“צעירים” עכשיו ממשיכים את הקו, זה שהוּתוה על-ידי הזקנים מהם. אחרי התפרצות האוריגינליות לאחר המלחמה, באה השקפה פחות מופרזת של האמנות. המושג של אוריגינליות מוחלטת, שהוא חוק בימים שאין בהם שיווי-משקל, הולך ומיטשטש לאט-לאט, בהדרגה. רק שלושה יכולים לעמוד לו לאמן בימי מבוכה: אמת לבבו, משחקו האמנותי, עשרו הרוחני או דמיונו. מכאן ספרות אחת שהיא כולה וידויים, השתפכות-הנפש; אחרת – כולה אסתיטיוּת, ברקים ושעשועים; שלישת – אנַליזה יתרה, חיטוט בלי סוף, שפע דמויות ואידיאולוגיה. וכל זה נראה מיד אחרי 1918 פרקי-זמנים אלו, שבהם נעשית המכונה האנושית ליצרנית בכל מאמציה, אבל בלי בקורת, שכל הכשרונות ההיפרטרופיים ממלאים אז כל אחד תפקיד לחוד, לבדו, כפראים, נחוצים הם ופוריים. הם אשר ישאירו את החומר שממנו תצוּר התקופה הבאה צורות “קלסיות” יותר. את מקומה של בקשת האמת הלבבית תתפוס הודאות. המשחק האמנותי יתן מקום לשלם, למשוכלל. במקום העשירות היתרה, השפע הגדול יבוא המבחר, שיווי-המשקל, תבוא הסינתיזה, היצירה. במלים אחרות: במקום הערכין האינדיבידואליים, הסובייקטיביים, יבואו ערכין קולקטיביים, אובייקטיביים. התוצרת שגמלה, שבשלה כל-צרכה תבוא במקומה של התוצרת הבהולה, יצירת-בוסר של ימי בחרות.

התמהון, הפחד בפני ההתמוטטות שבשנת 1918, ההתפעלות, ההתלהבות ויחד עם זה החששות והפקפוקים לקראת התקומות הלאומיות או המהפכניות, נסוגו לאט-לאט אחר מפני השקפות פחות סוערות, פחות נלהבות. אם זאת החלוקה החדשה של אירופה, ואם זאת ברית-הסובייטים או תנועת הפשיזם, הרי עשר שנים ויותר של קיום עשו את כל אלה ליש, למציאות שצריך להביאה בחשבון. המיתוס של זכות העמים, המיתוס של המהפכה הפרולטרית, המיתוס הלאומי-מדיני נתלבשו בגוף ומתוך כך נפסד מערכם המיתי. אפשר להסכים עמהם או להלחם בהם, אפשר לראותם כארעיים, אבל אינם משמשים יותר מניעים אידאולוגיים רוחניים. הם בעיות מדיניות וחברתיות הנתבעות לחקירה או לחיקוי, ולא להתפעלות ולהתלהבות. במלים אחרות: הם פסקו מהיות נושאים פיוטיים.

סימן אחר לשנות 1918 – 1930: חוסר האוניברסליות. שום תנועה רוחנית, במשך השנים הללו, לא הגיעה כד כדי היקף אוניברסלי. אף אחת לא הוכרה, לא הוכרזה כטובה לכל העולם, לכל בני-האדם. כל תנועה עגה לה עוגה. ביסודה מונחת תחילה השייכות לכת מיוחדת של אישים, שאין בה מקום לזרים. ביתר דיוק: כל קיבוץ מתחם לו תחומים ואינו נותן לשום אדם לעבור אותם בלי פספורט חוקי של גזע, של מעמד, או של מפלגה.

בכל, בגלוי ובחשאי, מתבלטת ההתיחדות, שולטת הפרטיקולריות: מיעוטים מגלים לעצמם זכויות; לאומיוּת, אוטונומיוּת. וכך גם בארגון הסוציאלי: סינדיקטים, טרוסטים, קרטלים. כל אחד ועניניו שלו. תריס בפני האנרכיה, פיזור הכוחות או ההתחרות, אך באותה שעה גם ניגוד לאינטרס הכללי. אין שום אידיאולוגיה נראית עולמית דיה, עד כדי להתאימה לכל האדם, לזקנים ולצעירים גם יחד. הקומוניזם דוחה מתוכו את הבורגנים, הבורגנים את הקומוניסטים. הפשיזם נשען רק על מיתוס הבחרות. ואפילו האידיאולוגיה הספורטיבית מוציאה מן הכלל את אלה שעברו את גיל הספורט ואת הליקויים במבנה גופם. האמריקאיות, שנראית כביכול כאוניברסלית, העומדת על שיווי הטיפוס, שונה בפעולתה ובמרצה מאירופה הזקנה אף היא מבוססת על הבחרות, מתיחדת לעצמה, דוחה מקרבה את השחורים, מתבצרת בשיטת מוֹנרוֹ. האוניברסליות הנוצרית אף היא מפוררת לסיעות ולכתות. הקתוליות הצרפתית מפולגת בינה לבין עצמה: קתולים-לאומיים ודימוקרטים-נוצרים, מנוגדים זה לזה. אגב, הדת נוטה יותר ויותר להתרכז בפרט, ביחיד, באישי.

 

ה

מתוך העדר חיוב האוניברסליות נולדה השלילה האוניברסלית.

עוד בשנת 1917 התחיל מתגדר בספרות הצרפתית הזרם הדאיסטי. דדא – זאת היא מלה סתם, שאין בה תוכן, כלומר, אפס, לא כלום. אין שום דבר. בכל שלילה אחת גדולה. השכל והחברה פשטו את הרגל. אין צורך בעמל, במאמץ. לא כדאי כל הטורח. היצירה האמתית היא זו שבאה מאליה. הביטוי הפתאומי, זה הבא כלאחר-יד, הוא האמתי, הוא הפיוט, השיר הנאמן. אין ממש, אין עולם חיצוני, אין זמן ואין מרחב. הכל בנו, בעצמנו. הטורח היחידי הראוי לו לאדם הוא אולי הצורך לברוח, להשתמט, ככל האפשר, מן הטיפוס האנושי שאליו אנו דומים כולנו, להיות אחר, להמציא משהו חדש, הרגשות חדשות, לשנות הכל. “אחד ואחד הם ארבעה, אם כך אצוה אני” – יאמר אחד הדדאיסטים. אחר כל אלה לא נשארו לו לאדם אלא שתי דרכים: לחכות לנס או לאבד עצמו לדעת.

שלילה זו של כל יש, של העולם הממשי, החיצוני, גלומה בה בהכרח מעין הכרה רופפת בעולם אחר מעבר לעולם זה, בעולם רוחני. הריאליות-העילאית שוללת גם היא, כדדאיסטים, את העולם הזה, את המציאות של מטה, אבל שואפת היא אל מציאות של מעלה, רוחנית, שתגלה את המוחלט, שתפיסת העולם הזה מעלימה אותו ממנו ומעכבת מהגיע אליו. ובשביל להגיע אל המוחלט, או לכל הפחות, לגלות סימניו כאן למטה, יש קודם-כל לדחות את כל דרכי התפיסה המצויה עכשיו, את כל דרכי השכל וההגיון המקובלים בעולם, כי הם עצמם המפריעים את השגת המציאות העליונה, הטהורה. הצד השוה שבין שתי השיטות: אנטיריאליות, שאיפה אל מוחלט, נטיה אל האי-ידוע, דחית השכליות ההגיונית על-מנת להשיג מהותו העצמית, האוֹטינטית, של היש. החיים הממשיים אין להם שום מובן, האדם המקבלם כמו שהם גם הוא אין לו מובן. ולפיכך יש רק לברוח, להמלט מן המציאות בכל האמצעים, בכל הדרכים, להשיג את המוחלט, או את בבוּאתו למצער.

מכאן ספרות הבורחים, הנמלטים מסביבתם ומנפשם, רומני הנסיעות, ההרפתקאות, המאורעות, החלומות. הרחק-הרחק מעולם זה של מלחמה, של חומר ומכונה, מן העולם האמריקני והמיכני יש למצוא רשמים חדשים, רגשות לא היו עוד, מקורות-תחושה ראשונים, טבעיים. מכאן האידיאולוגיה הספורטיבית, פולחן-המערומים, הערצת הכושים, הימנוני התשוקה, זכרונות הילדות. כל זה מתוך שלילה, שלילת המצוי, העולם הקיים. מתוך כך מובן הטיפוס הספרותי של “לא-יצלח”, של הבלתי-מוכשר לחיים, לחברה, בחינת סַלַווין של ז’ורז' דיהמל, המפולג לשנים, המיטלטל בין שתי רשויות, בין אני לאני, הוא הטיפוס היסודי, האכספרסיבי בפסיכולוגיה שלאחר המלחמה.

מה נשאר?

המצוי היחידי, הקיים, המורגש מיד, הוא: האני. מכאן ההסתכלות הפנימית, החיטוט העצמי, הניתוח הנפשי. צורך האמתיות, גלוי הלב, גילוי כל השפלות, כל חולשה, מבוכה ונבלות באדם. הרומנים האבטוביוגרפיים, המונולוגים הפנימיים חשפו לעין כל את החבוי במעמקי ההכרה ואשר מתחת לה. אך כל זה לא שפך יתר אור על האדם, כדי שיכיר את עצמו הכרה ברורה יותר. במקום הבנה מלאה יותר באישיות האדם, בא ההיפך מזה: הפקפוק, הסבך הנפשי. ה“אני” נתפורר לעשרות אני, עם כל רגע שוּנה האחד מן השני, בלתי-נזקק זה לזה, בלתי-נתפס לו לעצמו. אישיות האדם נתפזרה עוד יותר. השאלה: מה אני? – מתעוררת ביתר עוז. אין יותר מאמץ. אין גבור הכובש את עצמו, כיבוש מתוך הכרה, כיבוש שבתודעה. רק החושים והאימפולסים הם השליטים באדם. הכל מתגלגלים במדרון. רעיון ההתנגדות, ההתאמצות לשוב ולעלות, אינו עולה כלל על הדעת. המאמץ היחידי הוא, אדרבה, להוסיף ולהחליק למטה, להרחיק כל עיכוב בסיפוק הנטיות והתשוקות. מכאן השאיפה אל הכרה שלמה יותר, מקיפה את עצמות האדם. במקום פיזור הרגשות, יש צורך באיחודם, בכינוסם. הרי מקום לשאיפה הדתית, לתורת הניאו-תומיזם של מָרִיטֵן וחבריו, לאהבת אלהים, להרגשה הנוצרית של נסיונות, של הקרבה עצמית, של חיי-שמים, אבל גם חיי-ארץ כרוכים אתם יחד. לא עבד החושים, כי אם ידידם… היא המובילה גם אל שאיפה אחרת, אל ההתעלות העצמית, התשוקה להכנס לתוך שורה, וממנה לעלות לשורה גבוהה ממנה, עד לפולחן גבורים.

“לא-יצלח” במובן אחר הוא הטיפוס ההַמלֵטי. צעירים יודעי-חיים, שאינם חסרים כלום בעולמם, שהם גם מעשיים בחברה, בעלי-כסף ובעלי-אוטומובילים, ואף-על-פי-כן גם הם אינם מסתגלים, חולמים בהקיץ, רופפים, חסרי רצון ודעה, אינם מתקשרים בשום דבר. לא רק שאינם מסוגלים לקבוע להם מטרה ולהתאמץ להשיגה, אלא אפילו בכל הדרכים הפרושות לפניהם, בכל האפשרויות המתיצבות לקראתם, הם חסרי-אונים לבחור. לַא-רוֹשֶל קורא להללו: מזודוֹת ריקות". הם רואים את עצמם חפשים, מפני שאין להם העוז לשים על עצמם כבלים… אחד מגבורי לא-רושל, שקרע כבר את כל צעיפי-המסתורין מעל היחסים שבין הגבר לאשה, שהרחיק מיחסים אלה כל תסבוכת רגשנית, שהאהבה נצטמצמה אצלו רק בתשמיש בלבד, מגלה לפתע פתאום, שסיפוק זה אין לו טעם, והוא נכסף לאהבה בפני עצמה, בלי תערובת של תשוקה. פירוד זה שבין האהבה והתענוג, יש בו מן החזרה אל האהבה המיסטית, מן הכמיהה אל המוחלט שבאהבה.

אין מתפקידה של הספרות ליתן מבע לפרטים, לאישים, אלא ל“דוגמאות של אנושיות”, שבהן מגיעות לידי פעולה אותן ההרגשות והתשוקות המקובלות כיסודיות לאנושיות (בספרות הקלסית), או הרגשות ותשוקות של תקופה ומקום מורכבות על גבי הרגשות ותשוקות יסודיות של האנושות (בספרות המודרניסטית).

החתירה אל היסודי שבאדם, אל הגורמים הראשונים שבו, מניחה, כמובן, מן הצד את הפרט, ומחפשת את האדם בעצם, אדם “קלסי” חדש, שאינו מתגדר בהתבדלותו, ביחודו, אלא דוקא בדמיונו לאחרים, בשיתופו עם כלל בני-האדם. מכאן בעיות חדשות בספרות: היחס בין הגוף והרוח, טיב הדממה, הקשב, מובנה של השינה – מצב זה של “העדר” עצמי, חקירת החושים. הדיאלוג בין הרץ לגופו, במרוץ ההתחרות של 5000 מטר, ברומן של דוֹמיניק ברַגַא; היחס שבין האדם לבהמה, לחית הבית, השואה, התאמה, יחס של גומלין, השואה פסיכולוגית, המדע והדמיון, החקירה והסיפור, הכל מתמזג יחד. בקשת ערכין תמידיים, אדוקים בהכרחים האלמנטריים שבחיים, יש לראות גם בביאוגרפיות, החל משנת 1925. הללו באות לספק צורך, שאיפה סתומה אל העבר, חזרה אל ההשקפה המופתית, הפלוּטרכית. את מקומו של הגוון הלוֹקלי, היקר לרומניסטן, תפסה בביאוגרפיות הבלטת ההמשך המתמיד. יש בזה משום חיפוש האחדות האנושית, הזהוּת בין העבר והווה, בין בני-האדם של כל הדורות.

מכאן רק צעד אחד אל ספרות אירופית, אירופית לא במובן הצר של המלה, הגיאוגרפי, אלא במובן התרבותי, האנושי, העולמי. וָלֶרי לַרבו הוגה את הרעיון על בחירים בכל ארץ, מעין אריסטוקרטיה רוחנית, המסוגלים להבין זה את זה, לחדור איש ליצירת רעהו, וזו תהא “אירופה”. אל מטרה זו חותר גם הקובץ הספרותי Europe של רוֹמן רוֹלן, ז’ורז' דיהמל וז’יל רוֹמן. “ז’ן כריסטוף” של רומן רולן הוא הדוגמא לספרות אירופית. אך צפויה סכנה לספרות מעין זו, שבמובן אסתיטי תהיה חסרת קרקע מולדת נעדרת אופי לאומי, וערכה האמנותי יופחת מתוך כך. וסכנה אחרת יש בה, שמא תיהפך למטיפה, שתהא כלי-שרת לפוליטיקה או לסוציאליות. כאן לא רק התוכן עיקר אלא גם הצורה. לא הכל משיגים התמזגות זו. אנטוֹל פרנס השיגה.

 

ו

טבעיות ומוסריות, חרות ומשמעת, אישיוּת וקיבוציוּת, אלו הן שלוש הסינתיזות התובעות הגשמה. זהו חלומם של כל בני-הנעורים בכל הארצות. המיתוסים המוגשים כיום לעולם החדש טבועים כולם בחותם ההפלגה. נדרשת תמיד הכרעה רק מצד אחד, חתירה אל הקצה האחד. תקופתנו, להלכה לכל-הפחות, היא תקופת הקיצוניות, ההליכה עד הסוף, תקופת עד-גמירא. מיתוס המהפכה, מיתוס היצרנות ללא שעור, מיתוס ההתמלטות, מיתוס הקדוּשה, מיתוס הנעלם בתודעה. גבורי זמננו: לנין ההורס משטר חברתי, רִימבּוֹ הבורח מעצמו, ז’ק וַשֵה המאבד עצמו לדעת, לינדברג המתנשא לשחקים עד גבול היכולת של האדם.

כדי להמנע ממאמצי-שוא בתוך חלל ריק נחוץ שיווי-משקל, זאת אומרת משחק חפשי של כל כוחות האדם, של כל יסודות החיים, המחשבה, חידוש, יצירה, אמביציה, תקוה. כל השוכן באדם, למן האלמנטים המינרליים והריאקציות החימיות שבגופו ועד ההתפרצויות המיסטיות ביותר, כל זה הוא האדם. ואת כל זה צריכה להביע האמנות. אך האמנות היא רוחניות, מחוץ לחומר, ורוחניות משמעה התפשטות והתעמקות, התרבותה של כמות הרוח המרחפת בקוסמוס אם רוח זו משוטטת ומצפה להלקח שבי ולהשתפך אל תוך דפוסי התודעה האנושית, ואם נאצלת היא מן האלהות שהאדם חלק ממנה.

כל מה שנראה לנו מתפורר ונופל, בו בעצמו כבר טמון כוח ההתחדשות. בתחילת ההרס נעוצה ראשית הבנין. התמוטה היא סימן לתקומה.

בנימין כרמיה מנתח בדרך חקירתו כמה יצירות ספרותיות, שהוא רואה בהן סמוכין לדעותיו. יש לחלוק על כמה מהשקפותיו. הרי סוף-סוף לא בספרות העולם הוא דן, כי אם רק בספרות צרפת, והנחותיו כאילו הן פסוקות לכל העולם. כמה מן התופעות הספרותיות האמורות כבר נתגלו בספרויות אחרות עוד לפני המלחמה. תורת פרויד, למשל, היתה מעין גילוי לצרפת הספרותית רק אחרי המלחמה, בעוד שבגרמניה ובשוייץ כבר הספיקה עד אז להשפיע על יצירות אמנותיות חשובת ועל הבקורת הספרותית. הרי אין זה ענין רק לפרק השנים שבין 1918 ל-1930. והמלחמה עצמה כלום אינה תוצאה של חרדה, פקפוק ויאוש קודמים לה, של עולם יגע מעצמו, שהגיע עד משבר וסופו היה להתמוטט?

המסה של בנימין כרמיה מלאה רעיונות מפרים, המעוררים את המחשבה, המציגים בעיות חדשות להסתכלות ולהתעמקות. הרבה יש לנו ללמוד ממנה גם על המתהווה בספרותנו, אם כי זו היא רק בבואה חיורת מספרות העולם. בין המיתוסים הגדולים המתרקמים עכשיו בעולם תופס מקום גם מיתוס הגאולה שלנו, מיתוס של חרות אישית ולאומית כאחת, מיתוס של אידיאל אנושי, של העבר וההווה, של חידוש חיים ויצירה ובנין. גם בספרותנו מצלצלים הדי התמוטה, ומתוכם בוקעים פעמי התקומה.


  1. Benjamin Cremieux, Inventaires Inquietude et Reconstruction 1931. Editions Correa, Paris.  ↩

המלצות קוראים
תגיות