רקע
חיים הררי
תולדותיו (חיים הררי)
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: מסדה; תש"א

ד"ר חיים הררי, נולד י“ח אב התרמ”ג 1883 – בעיר דינבורג, היא דווינסק. אביו, ר' יונה דוד בלומברג ז“ל – מראשוני חובבי-ציון ומ”בני משה“, מחבר ספר **”מצות ישוב-א"י“** ועוד כמה ספרים, שהם עוד בכתובים, וביניהם ספר גדול וחשוב, בן כמה כרכים על **”ישראל וארץ-ישראל"**. היחס בין עם ישראל לארצו, על-פי כל המקורות הספרותיים העתיקים, התלמודיים והמדרשיים.

גדל באטמוספירה של חיבת-ציון וספרות עברית. היה תלמידו של ר' אברהם זליג קלמנסון ז“ל, מורשה חו”צ כל ימיו, שהשתתף בועידת דרוסגניק, ועמד בכתובים עם כל גדולי התנועה, והיה סופר בעצמו בעתון “המליץ”. השפעת רבו עליו היתה גדולה על-ידי לימוד התנ“ך והאגדה וקריאה ב”חדר" מן הספרות החדשה, כמו “זכרונות לבית-דוד” לא. ש. פרידברג ו“שיחות מני קדם” ליעבץ וכו‘. כבר בנערותו היה בולע כמעט כל ספר בספרות העברית, קרא את הכרכים של “השחר”, “המביט”, “המליץ”, “המגיד”, “הצפירה”, “האסיף”, “כנסת ישראל” וכו’, וכל הספרים שיצאו עד אז לאור בספרות החדשה. כבר אז התחיל מכין עצמו לא"י, למד מדעים כלליים ואת הלשון הצרפתית אצל מורים פרטיים. אחד ממוריו הראשונים היה עוזר בלובשטיין.

עודנו נער התחיל כותב ב“המליץ”. על הכתבות מעיר-מולדתו היה חותם “בן-בג-בג”, שלח גם מאמר גדול על חיבת-ציון, חתם עליו: “חיים שניאור זלמן, בן ר' יונה דוד בלומברג, תלמיד ר' אברהם זליג קלמנסון, בן עשר שנים”, וזכה ל“אגרת פתוחה” ב“המליץ”: “לנער צעיר לימים לא נאה להיות מטיף לעם”.

לאחר “בר-מצוה” עלה לא“י על-מנת להכנס למקוה-ישראל. התישב בביה”ס אצל אופה המוסד, יהודי מערבי, והתכונן לבחינות הכניסה. מקוה-ישראל היה אז בבחינת בי“ס חקלאי תיכוני. הלימוד נמשך בו חמש שנים, שלוש להלכה ולמעשה, ושתים להתמחות בכל ענפי העבודה ובלימודים המקצועיים החקלאיים. שפת-הלימוד היתה צרפתית, הוא וחבריו נלחמו שם לעברית, היו מדברים ביניהם עברית, גם קבע עם אחדים מהם עתים לספרות ולגמרא. בהיותו תלמיד במקוה-ישראל היה ממלא את גליונות **”האכר היהודי“, שהיה יוצא לאור בירושלים על-יד ה”השקפה"** של בן-יהודה. היה מתרגם אז את מאמריהם החקלאיים של מורי מקוה וגם את ההרצאות החשובות של טובי התלמידים. כי היה נהוג שם להרצות בכל שבת על נושא חקלאי בצרפתית, וכל הרצאה חשובה היתה נמסרת לידו לתרגום בשביל “האכר היהודי”.

מאמרו הראשון נדפס בשנת תר“ס ב**”הצבי"** על תנועת צעירים בארץ-ישראל. כבר אז הרגיש נטיה עצומה לספרות ולאמנות, ביחוד לאמנות התיאטרונית, שעוד בילדותו, בבית אביו, חיבב אותה מאוד והיה מציג לפעמים לפני בני-הבית מחזות קטנים ופנטומימות מהמצאותיו.

במקוה-ישראל היה משתתף בהצגות התלמידים בצרפתית וגם העלה על הבמה בפעם הראשונה במקוה חזיון בעברית: “הרופא בעל-כרחו” של מוליר, בתרגומם של דוד ילין והאגרונום י.א. אינהורן ז"ל, שהיה אז מורה במקוה-ישראל. ההצגה עשתה אז רושם רב.

נסיבות הזמן מנעוהו מלהמשיך במקצוע החקלאות, ומנטיתו לפדגוגיה קיבל עליו תפקיד מחנך עברי במשפחה כבודה בווהליניה. אז השתתף במאמרים, בציורים ובפיליטונים ב“עולם קטן”, ב“הצופה”, ב“הזמן”, ב“דער פריינד”.

ב-1903 נכנס לאוניברסיטה בג’יניבה. השתלם שם ונבחן במדעי הפדגוגיה והפסיכולוגיה ובספרות הצרפתית והכללית. השתתף שם בעבודה הציונית, בשיעורים לעברית, בהרצאות בצרפתית ובויכוחים עם ה“בונד”, הס.ד., הטריטוריאליסטים. היה ממיסדי הקורפורציה האקדמית “השחר”, הקיימת עוד כיום.

ב-1906 חזר לארץ. נכנס מיד לגמנסיה העברית הראשונה “הרצליה” בראשית היוסדה והתחיל בעבודה י חד עם מטמן ובוגרשוב. הורה אז צרפתית ועברית, ואחר-כך עבר אל המקצועות העבריים, ביחוד לתולדות הספרות העברית במחלקות העליונות. מאז ועד יום מותו היה מורה ומחנך במוסד.

בשנת תרס“ז נא לאשה את יהודית איזנברג, בת ר' אהרן איזנברג ז”ל מרחובות. עם שובו לארץ התמכר לבמה העברית. עמד בראש “חובבי הבמה העברית”, השתתף בה כרג’יסור וכמשחק כאחד. העלה על הבמה את “היהודים” של צ’יריקוב. “האחות הבכירה” של אַש, “היהודי הנצחי” של פינסקי, “אברהמל הסנדלר” של שפיר, “מלחמה ואהבה” של ארנו-ליבושיצקי, “אויב העם” (ד"ר שטוקמן) לאיבסן, ועוד ועוד. בחזיונות הגדולים מילא גם את התפקידים הראשיים.

השתתף ב“האור”, ב“הצבי”. היה עורך “המולדת” אחרי ש. בן-ציון. פרסם שם “געגועים”, “משה”, תרגום “מחיי הדבורים” למטרלינק. ב“מולדת”, בעריכת פיכמן, פרסם מאמרים על ז’אַן ז’אַק רוסוֹ, “משורר הרחמים והמות” (פייר לוֹטי), “האחרון לבני שירג' לשטוֹבריאַן”.

היה מן העוזרים הראשונים ב“החינוך”, ואחרי המלחמה הגדולה, גם עורכו הראשי. פרסם שם מאמריו הגדולים: “הקריאה בבית-הספר ובבית”, “עיפות רוחנית”, “ילדים אי-נורמליים”, “הדעות החדשות על הילדים”. “מכון לחקר-הנוער” מלבד רשימות פדגוגיות ושיעורים לדוגמא באגדה ובספרות. היה מן הראשונים שהביאו למורי א"י את עיקרי הדעות והשיטות החדשות בפדגוגיה ובפסיכולוגיה.

בסוף 1913 יצא לחו"ל לשם השתלמות. למד בסורבונה בפריס ספרות כללית וצרפתית, לשונות שם, תולדות הדתות ומדעי היהדות. היה תלמידו של הפרופ' יוסף הלוי. עם פרוץ המלחמה הגדולה עבר לג’יניבה, ושם באוניברסיטה קיבל את התואר Dr. es Lettres. פרסם בשנת 1919 ספר גדול בצרפתית, בן 424 עמוד, (27 גליונות דפוס – 8), שחלק ממנו הוגש כתיזה לדוקטורט. שם הספר Litterature et Tradition (ספרות ומסורת) ובו שני חלקים: א. שאלות כלליות: יצירה עממית ויצירה ספרותית; ב. המסורת הספרותית העברית. עבריות, אגדה, יצירה אמנותית – מחקר מקיף את כל שאלות הפולקלור והיחס שבין היצירה העממית לספרותית, וכיצד התפתחה היצירה הספרותית העברית במובן העממי והאמנותי. הספר זכה לשבח בעתונות הלועזית, המדעית והספרותית. מאמרי בקורת והערכה, גדולים ומקיפים, של אנשי מדע, נתפרסמו במאספים החשובים: Revue de Theologie et de Philosophie` Revue des Etudes Juives, Palastine ועוד.

ב-1919 חזר לארץ, ומאז השתתף כמעט בכל ההוצאות הספרותיות: “מעברות”, “מולדת”, “החינוך”, “קופת הספר”, “הנוער והארץ”, “דואר היום”, “הארץ”, “כתובים”, “מאזנים”, “במה”. פרסם מסות ורשימות-בקורת על סופרים וספרים, עבריים ולועזיים, בקורת דרמתית על הצגות התא“י ו”הבימה“, מבואות לשירי בית המדרש ושירי-הטבע של ביאליק בהוצאת “דרור”. בשנת תר”ץ הוציא את “איזבל”, מדרש חזיון בשש “עלילות”, על-פי אדמונד פלג. בשנת תרצ“ג – “פני אחי”, תרגום הספר על הודו מאת מוקרדז’י, בהוצאת “אמנות”. עסקנות ציבורית, מרצה, נואם, שיעורי-מדע. היה מזכירה של אגודת הסופרים; ציר לאספת-הנבחרים השניה; ציר לועידה העולמית של “האגודות למען חבר-הלאומים” ביולי 1930 בג’יניבה. הגן שם על עניני א”י בקשר עם המנדט ועם המאורעות של 1929. כמה מרשימותיו וממאמריו תורגמו ללשונות אחרות, ועל-פי רוב שלא בידיעתו, לצרפתית, לגרמנית, לרוסית, לפולנית, לרומנית, לאידית.

פרסם מאמרים בצרפתית, ב- La Suisse, Journal de Geneve; Illustration Juive, Echo Sioniste.

חתם מאמריו בשמות שונים: ח. בלומברג, חש-בז, בן בג-בג, בן-יונדב, בן-מרים, בן-אמי, חיים זלמן, ד. יהודותון, י. אביזהר, שלמה מונטיפיורי, חיים יהיר, חי. ח. ה.

בשנת תרצ“ז התחיל עורך “סדר ספרים לחגי-העם” בשם “מועדים”, בהוצאת הלשכה הראשית של הקרן הקימת לישראל וחברת “אמנות” בע”מ. בסדר הספרים לחגי העם היו צריכים לצאת חמישה כרכים. כרך ראשון – ספר “החנוכה” – יצא בשנת תרצ“ח, כרך שני הספיק לערוך בשנת ת”ש עוד בחייו ונדפס אחר מותו.

בי“ב תשרי תש”א נקרא לישיבה של מעלה – והוא בן חמישים ושבע במותו.

המלצות קוראים
תגיות