רקע
ישראל כהן
שמואל יבנאלי
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: עקד; תשמ"ב 1982

1

מאבות התנועה היה, ממניחי יסודותיה ומציבי דלתיה. דמות מוצקה של מנהיג ומורה-דרך, הקובע הלכות לדורו. עמוד מעמודי-התווך של הבנין הרעיוני.

הוא היה ממשפחת החוצבים. שום דבר לא ניתן לו בקלות או במסירת-הקולמוס. מתוך נפשו חצב את אמונתו ודעותיו ומלבו ניקר את ביטויין. על כן כל מה שאמר וכתב היה טבוע בחותם האמת.

כל ימיו וכל שעותיו היו קודש לעבודת העם, לקיבוץ גלויותיו, להגשמת הציונות, ליצירת חברת-עובדים. מחשבתו הלאומית והחברתית היתה נוקבת ויורדת עד השיתין, ועם זה היתה מחוברת למסורת האומה, למאוויי גאולתה ולחלום התחדשותה. והמעשה שלו, כאורח חייו, היה תמיד חלוצי, בלב ונפש, מתוך התפקקות כל החוליות שבשדרה. היה כותב מתוך התקדשות, מתוך יראת-כבוד לכל אות, כדרך שהיה פועל בשדה החינוך, או בשדות אחרים מתוך התמכרות גמורה ומוחלטת. הווייתו הפרטית היתה מובלעת בתוך חיי הכלל, עם שחי חיי נפש אינטנסיביים עמוקים, וראייתו היתה רחבה והקיפה ספירות רבות ורחוקות. כל דבר אנושי ולאומי לא זו בלבד שלא היה זר לו, אלא העסיק אותו ואף היה מביע דעות מקוריות ביותר עליו.

בראשית חייו בארץ נטל על עצמו שליחות לאומית וציונית רבת-הוד ורבת סכנות. הוא הלך לתימן, כדי לבשר את גאולת העם ולעורר תנועת עליה בקרב עדת יהודי תימן. כל פרשת עלילותיו אלו הלא כתובה בספר, שיבנאלי עצמו כתב. בהתפעמות גדולה אנו קוראים עד היום את תיאוריו. והוא מצטייר בדמיוננו כאחד קדמון, ששליחות משיחית הוטלה עליו, אלא ששליחותו היתה טהורה, בשם העם ממש, ללא תעתועים משיחיים הידועים בקורותינו, ורצופה כולה אהבת ישראל וצמודה כולה למטרה הקדושה: להעלות את השבט הנידח והמפואר הזה לארץ ישראל. ואמנם יהודי תימן הוקירוהו כל הימים ואף היו שאמרו עליו תוך הדגשת הבּ': יבּנאלי הוא המשיח שלנו!

עשרות שנים עברו מאז מילא שליחות נעלה זו ומתוך ענווה לא דיבר ולא כתב עליה, אלא לפני שנים מעטות. הרגשת יעודו לא עזבתוּ, אך היא הדריכה אותו במעגלי פעילות אחרים: בגדוד העברי, בהקמת אחדות העבודה, ביצירת ההסתדרות ומפלגת פועלי א"י, בגיבוש יסודותיה של התנועה הציונית ותנועת העבודה ובהעמקת משנת החינוך החדש. ויבנאלי עשה זאת באמצעות הכתב והדיבור. שכן היה סופר לפי שורש נשמתו, כלומר, הוגה-דעות המלביש את מחשבתו לבושי-לשון שלמים. מאמריו ומסותיו הם איפוא ממיטב ההגות והחזות, שניתנו לנו תמיד בביטוי עברי מקורי.

יבנאלי בער תמיד באש החזון של עצמאות ישראל והדליק לבבות שומעיו וקוראיו. מעל הפוה"צ ומעל במות אחרות ובספרים משלו, הגיד את דברו כמנהיג, כפובליציסט, כהוגה-דעות, כהיסטוריון של הציונות, כמחנך וכבונה חברה.

עד נשימתו האחרונה ממש הגה בבעיות העם והתנועה, הגיב, הציע והשתתף בכל המתרחש. מכאובי מחלתו לא הניאוהו משום דבר. על ערש דוי הגיה את ספריו העומדים לצאת לאור, תיקן ושינה. גופו הלך והצטמק, אך דעתו נצטללה בו ורוחו לא נס ליחה, אלא הפליאה את הכל ברעננותה ובעירנותה.

נסתלק מאתנו אחד מאישי התנועה המקוריים, רבי הענין והעומק. ואפשר לומר בפשטות: על במתנו – חלל! וגדול הצער ועמוק האבל.


  1. נתפרסם ב“הפועל הצעיר” ב' אייר תשכ"א (18.4.1961).  ↩

המלצות קוראים
תגיות