_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

מסביב לנקודה

י"ח ברנר

לתוכן הענינים

 

פרק ה'

פרק ד'

פרק ג'

פרק ב'

פרק א'

פרק י'

פרק ט'

פרק ח'

פרק ז'

פרק ו'

פרק ט"ו

פרק י"ד

פרק י"ג

פרק י"ב

פרק י"א

פרק כ'

פרק י"ט

פרק י"ח

פרק י"ז

פרק ט"ז

פרק כ"ה

פרק כ"ד

פרק כ"ג

פרק כ"ב

פרק כ"א

 

ט

ובחדר הסמוך לחדר-הפועלים ישב ועבד אברמזון. הוא התמכר כולו לכתיבת מאמרו הגדול: "היצירה העברית בראשית המאה העשרים". מאמר זה כבר היה ערוך בלבו לכל חלקיו, כמונח בקופסה, ולא היה לו אלא להעלותו על הכתב.

הוא נסגר בחדרו ונבלע כולו בעבודתו, בין הפרקים, אמנם, יש שהיו מתעוררות בו מאליהן מחשבות-טרדה על התשוקה העזה המלפפת את לבו להיבּטל ממלאכתו ולבוא לבית מנשה קצמאן; ולוּ רק לשעה אחת. משפטים היה מדבר עם עצמו גם כל אשר לא כתב עוד כלום לשלמה פרנקל בצוער: זה הרי נסמך עליו והוא מחכה בלי ספק למכתבו בכליון-עיניים. ואולם כדי ללכת למעון קצמאן או גם כדי לכתוב אותו המכתב יש צורך להיכנס תחילה למקומות אחדים, לחקור ולדרוש על דבר איזה מקום-עבודה בשביל פרנקל – ולביטול גדול כזה לא היה אברמזון מסוגל, על פי מצב-רוחו בימים האלה: כל ביטול נדחה מאליו, כמעט בלא יודעים. שמועה שמע, שבבית-העקד הציוני יבוקש מפקח בשכר, ובעניין זה אפשר לדבר עם מר שיינדלנסקי בביתו, ואולם גם את הביקור הזה דחה אברמזון מיום ליום. הוא כמו נאסר למקומו. בוודאי, בוודאי, לא יצדק; הרי הבטיח; ביאתו של פרנקל לכאן נחוצה, נחוצה, ואולם אחר-כך, אחר-כך, כשיגמור...

הוא עיבד את הפרקים הראשונים ועבודתו הביאה פרי. זה המבטא הקצר: "הספרות העברית" צילצל בלבו ובמוחו כמין ניגון פלאי. הוא ראה את עצמו כאחד מחלוצי העברים הצעירים, הישראלים של מחר, אחד מאלו שבשלהבת-לבם יתלקחו חזיונותיה הנשגבים של הטרגדיה הגדולה ואשר הם-הם ימצאו את הדרך ואת המעברה אל הסינתיזה הרצויה והעמוקה...

הוא כתב, וזמזום משונה, אצילי, שוקק בקרבו. ככל אשר הוסיף לשקוע בשרטוטי כתביו, כן התנדף מתוכו מדווה-הניגוד שנשא בלבו, ניגוד זה בין מה שהוא כותב ובין אותה, גרת בית מנשה קצמאן, והרוח השורר בבית ההוא. הרוח הזה לא היה רוחו מעולם. זר היה לו גם בהיותו קרוב אליו, ובעובדו את אדמת העבריה "ביזע על המצח" התבלטה הזרוּת הזאת ביותר וספגה לתוכה גם אותה הנפש היחידה, הקרובה, השוכנת שם, אותה הנפש, שהוא צריך לה כל-כך ונמשך אליה כל-כך...

לא של עצמו היה אברמזון בימים האלה, אך גם לא של העולם החיצוני. ורק בין השמשות או באשמורת-הבוקר, כשהיה נח וחושב לא בה, כי אם עליה, היו שבים זרמי הרגשים הסותרים זה את זה להטריד אותו ולהחריב את עולמו.

בין השמשות או באשמורת-הבוקר, בשעה שבלי רצונו היו מתפרצים לתוכו הרהורי חולין היוצאים מן הקודש: "מאמרו, הֶאָח, בעוד ימים מספר יסיים, ידפיס, יקריא, יַראה, מה טוב חלקו" – אזי היה, מן הצד השני, אש-רגשותיו מתלקח בו? יקריא? יראה? ולה? לה אין זה שייך כלל. "בשׂפה זרה לה תשתפך ותקונן שירתו"...

____________________

על שולחנו של אברמזון, המכוסה מפה ישנה כתומה בדיו וזרועה פתותי לחם, היו מפוזרים קונטרסים, פנקסים, פיסות-נייר וספרים פתוחים. הכרכים העבים של חכמי אומות העולם והכתבים הצנומים של סופרי ישראל התרועעו יחדיו. מן הצד היה מונח חצי כיכר-לחם לבן ואצלו שיורי חמין מצוננים בכוס. בעל-החדר התהלך מכותל לכותל, "רצוא ושוב", בצעדים נמהרים של בעל עצבים נרגשים ויד-ימינו היתה שומה פעם בזקנו ופעם על מצחו המקומט. עיניו הגדולות כמו נתקטנו מרוב התרכזות פנימית. איזה רטט לפף כל יצורי גווֹ. פתאום היה יושב וכתב בתכיפות חצי עמוד ופתאום היה קם שנית, מולק שלא מדעת כזית לחם מן הכיכר, לועסו לתיאבון, גומע מלוא לוגמיו מן התה המצונן ושב להתהלך...

חה-חה-חה! – הריע פתאום בצחוק-ניצחון, כשנתקלה עינו בגליון-מאמרו ובאותיות הנמהרות בעלות העוקצים – חה-חה-חה! – הוסיף לצחוק בקול וימחא כף – אתיוּ הנה, עודרי כרם שׂפתנו, בואו, העובדים הנכבדים "על שדמת הז'וּרנאַליסטיק העברית". אהה, דויד בן ישי איש שיינדלנסקי, קרא למקוננות ותבואנה: שבר על שבר נקרה, הווה על הווה. בא הקץ לאבלך הבל! הלא אתה וחבריך, בראשית השנה או באחרית השנה, מדי תבואו לעשות את "חשבון התבואה", והיה שבט-הסופר המושך בכם לקינים והגה והי: "נפלה נפלה שפת עבר! אין דבר אשר נוכל להראות עליו באצבע"... הוי, אצבעכם, אצבעכם, מה עבה היא! שפה לא-מדוברת היא שפתנו העניה, עם-הספר אינו מרבה לקנות ספרים, ספרותנו מתקיימת בנס, עניים הם סופרינו ועניה ספרותנו – והן תדמו, כי תגדילו לעשות באלה החדשות והנצורות אשר גיליתם! והבאים אחריכם, הגדיים-התיישים, הצעירים הזקנים... לא... "לקווֹת אחפּצה, ואשרי המחכים"... ולא למחפה-מומים אני קורא ממעמקי לבי, לא לחָנף ומרע אשר אין אמת בפיהו; למבקר מגלה אני מחכה, מבקר חושׂף שׂפונות דרוש לנו, אשר לא באצבע, כי אם בקול האלוהים המתהלך בתוכו יראה לנו את "הציצים הרכים", שכבר ישנם לנו ואת גודל שאיפתם למזג את מיטב-האירופּיוּת עם הרוח העברי המקורי, עם המשך המחשבה העברית מהדורות שעברו, כי במיטב ביצירה העברית ההיסטורית תפסו תמיד ענייני האדם במובנם היותר נעלה את מקומם הראוי, ורק במאות האחרונות שבפולין, הימים היותר נוראים בכל דברי ימי הגלות, נתקלקלה המחשבה העברית באותו האופן האיום, נתקלקלה, ויש אשר נרדמה לגמרי ותהי לעקרה, וגם אז בקעו אורות-החסידות!..

ואנחנו ... בני התחיה... – דובבות שפתי אברמזון ושוב הוא מתנפל על קטעי כתביו, כנשר חש אל טרפו, מתעמק בהם שעה ממושכה, מוחק, מוסיף, מתקן, ובקרבו פוזזת שוב זו הרגשת הנעימות שהרגיש אחרי ראותו בפעם הראשונה את מאמרו שחור על גבי לבן. ובכן באה משאת-נפשו הגדולה של כל ימי שחרותו: הוא כבר מכהן פאר במקדש-הספרות! קולו מתהלך בין סופרי התחיה! תחיה! כל קרביו ירונו בו. תחיה! אשרי העברי הנולד בדורות הללו, דור התחיה! רק עתה יש ערך גדול לחיי בן-ישראל צעיר, עתה, בתקופת התחיה, בתקופה שהרוח העברי המקורי והפורה מתעורר ומתחדש, בשעה שהמלחמה הכבדה נטושה והיהדות הולכת ומשתחררת ומתמלאה תוכן חדש. תוכן חדש. ונהרו אליו כל הגויים. הוא מאמין בזה, הוא מאמין!

הוא אינו יכול לשבת על מקומו. חדוות לבו עולה על כל גדותיה. שרטוטי פניו החולניים מתמלאים אורה גדולה. מה מאושר הוא! הקריאה הקדושה לחי עולמים! האח, ראשו אינו כואב, ראשו אינו כואב, עיניו טהורות ונוצצות: "מאירות בתורה הקדושה" – דברי אמו, דברי אמו... חופשי הוא עתה מחיצוניות רקובה ומכל השתעבדות... רק האלוהים הנסתרים, האלוהים אשר יראנו האדם וחי, רק הוא נשאר בלבו, ואליו יעבוד...

אברמזון קופץ ממקום עמדתו ומתחיל להסתובב בחדר דרך רקידה. כנפי דמיונו נושאות אותו והוא דואה. כולו נושם ונוהר וצחוק רענן ורם משתפך מפיו. "אני נהר המטהר כל מיני כתמים" – עולה על לבו פתגמו של אותו צדיק, ופתאום, באמצע המחול שיחוללו כל נימי נשמתו, נפסקת השמחה. עגלות טעונות משא ובני-אדם כפופים נושאי-סבל חולפים לנגד עיניו ברחוב. והיא, והיא, והיא...

ראשו נלחץ בצבת וממעמקים הגיחה עליו אותה התמונה אשר מן הבית הזה יצאה ואשר בחברתה היה בחצות-הליל לפני ימים מספר. – "הוֹי מַה קַלִּילָה וּשְׁלֵוָה לִבָּתִי: לֹא נִשְׁאַר אַף קוּרטוֹב מֵחֶרְדַּת יוֹם אֶתְמוֹל"... – נקטה נפשוֹ...

– אתה יודע, אתה? – זיעזע את אוויר החדר קולו של משה אהרן – פרא-אדם! כלונס ארוך כזה? מדעתך יצאת?!

אברמזון התעורר ויחזק בפאת זקנו וינער בלורית שער-ראשו המגודלה פרע, כאילו נתכוון להסיר מעליו אבק המחשבה המעיקה, שהתגנבה לתוכו ועשתה חתירה בנשמתו. – לא! אם נבזים הם האוֹפּטימיסטים הרשמיים ובעלי התיאוֹדיציה שאומנותם בכך, הנה לא טובים מהם גם הפסימיסטים!

הוא קם ויתיצב כנגד החלון בדמות נכון לקרב וישׂם את ידיו זו בשרוול זו. – מה? מה, תולעי היאוש?.. שקר הדבר! לא עיוורות עיני לראות הכל, אך אומר אני, שהאנחות והתלונות גופן הלא אינן אלא מאותו הצד של קלקלת החיים, נפילת האדם ורעת התבל... צדוק צדק צרתוסתרה: נרפים אנו, נרפים, עצלים לחיות, עצלים להרחיב את החיים, להעלותם, להיות מיוצריהם...

למה הם? למה הם בכלל, אתם שואלים? – התרגז אברמזון. ומעבר לפתח עמדה בעלת-הבית העצובה ותקשב ברטט-לב אל "טירוף" השכן הטוב, המדבר לעצמו – ואולם הלא אחרי כל אלה הקושיות, ההבנות וההכרות, הרי חיים אתם, וגם פלוני, סוף-סוף, עדיין חי הוא, איך שהוא חי, אבל חי! שמע מינה?[1] שמע מינה, שדבק האדם באותה החידה הנסתרה וגם בכל אותה הרעה נשמתו מוצאת איזה מתק-סתרים. ועל כן? ועל כן אין לנו לעמוד מסביב לחיים כמסתכלים גרידא. עלינו להילחם, לתקן, לגדל ולרומם. הטחה כלפי קדושת החיים היא ההסתכלות-גרידא! ארורים יהיו המסתכלים-גרידא!

קדחת-אש אכלה את כל גופו בשבתו שנית לעבוד, ואולם דעתו היתה צלולה וידו אמונה. הוא עבד כל היום. ומחדר-האוכל בקעו קולות הילדים המנגנים; ומצער עד לאין שיעור וגבול, עד כדי זעזוע כל העצבים וערעור כל היסוד, היה סלסולם הממושך בשירת המילה "חָפֵץ". "אָבע' אונזע' דאט, ס' אין הימע' יוּט' ע, וואָס ע' ווי-י-י-י טוּט ע... כל אשר חפץ... וואָס ע' ווי-י-ל"... אברמזון עבד.

 

 

לפרק הבא

לתוכן הפרקים

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה



[1]  שמע ממנה, הַסק מדבר זה.