_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

מסביב לנקודה

י"ח ברנר

לתוכן הענינים

 

פרק א'

פרק ב'

פרק ג'

פרק ד'

פרק ה'

פרק ו'

פרק ז'

פרק ח'

פרק ט'

פרק י'

פרק י"א

פרק י"ב

פרק י"ג

פרק י"ד

פרק ט"ו

פרק ט"ז

פרק י"ז

פרק י"ח

פרק י"ט

פרק כ'

פרק כ"א

פרק כ"ב

פרק כ"ג

פרק כ"ד

פרק כ"ה

 

ח

דוידובסקי כבר היה בעת ההיא לבדו. מלבד "שעות ההוראה", שהיה מבקש לו למחייתו, לא היה לו כל מגע עם הבריות. בודד היה בתוך הבחורים האינטליגנטים של העיר הגדולה, שכולם ראו חובה לעצמם להיפלג לקבוצות-קבוצות ושיטות חברתיות משיטות חברתיות שונות – עדר-עדר לבדו. שלווה ושקט שׂררו בחיי דוידובסקי החיצוניים. גם בספרים כמעט שלא קרא כלל. הוא כבר צלל במימיהם האדירים ונוכח, כי כולם חכמים הם רק לשאול, ולשאול הלא הוא עצמו יודע יותר מהם. תירוצים אין; יש ישובים, פלפולים – חספא בעלמא[1]...

רק לפרקים יש שהיו נקהלים אל חדרו מתי מספר: איידלמאן, קליינגלט, הילברג, שנייסר – כולם נקובים בשמות ואנשי ספר, שהיו רואים את עצמם מיוחדים, לא-דומים לאחרים, מקוריים, אנשים שלא מן ההמון ושלא מן השוק. כל אחד ואחד מהם היה יחיד בעיניו, יחיד האומר "דרשוני". יש שהיו מתכנפים ושותים תה ומשמיעים קול ניצוח וקנטור ורכילות ודברי משפט וביקורת, ויש שהיו אוספים פרוטות-פרוטות ומתכוונים לשמוח בשמחת מצווה: לעשות איזו הילולא וחינגא בבית, או לשוט בסירת דוגה על-פני הנהר. מצוּין מכולם בנידון זה היה איידלמאן; בכל אלה הטיולים והשמחות לא היה זה ממלא את תפקידו בפשיטות, כאילו חס ושלום – אַל יעלה על הדעת! – לא באו דברים כאלו אלא להתבדר קצת או לקבל נחת. חס ושלום! צורה של חובה היתה בעיניו של איידלמאן ל"כל זה" ומתנהג היה כאילו חוב גדול מוטל עליו, "חוב של שמחת החיים, החסרה לבני הנעורים אשר ממעי יהודה מוצאם". רושם טרגי היה עושה בן-אדם זה על כל רואה את ענוותו הצעקנית, שהיתה מתבלטת באופן מיוחד על ידי התנשאות הגוף מבלי משים וניתורי רגליו הקצרות. קומת איידלמאן היתה ננסית, קומת ילד, וקטן היה מכל בני החבורה, שגם הם, כיהודים, מלבד אוריאל, לא היו אנשי מידות.

לעולם איני יכול לברר לעצמי – היה שנייסר מדבר בקולו, קול גאות לבו – ניתוריו של איידלמאן למה הם דומים: לאלה של ציפור קטנה, או ל... לשל... תיש?

בכנופיה זו, שחשבה את עצמה לחופשייה, לאמיצה, למיוחדה, לחידה, היה שנייסר הטיפוסי ביותר והבולט ביותר. חיבת הערצה יתירה ומיוחדה נודעת ממנו ללשונו. הוא חשב אותה לחדה ביותר. שנייסר היה רווק בא בשנים, אוכל לחם אמו האלמנה. עיניו ירוקות ומלאות תאווה לא-נמלאה, סנטרו מגולח, וכמו להכעיס, תמיד לא למשעי, ובת צחוק נמאסה של אין-נחת ושל תועבת בוז לא סרה מעל שפתיו. לפני דוידובסקי היה כמו מתחטא במבטו ובכל תנועותיו הבלתי טבעיות, ואולם יש שהיה מתכוון להבליט מעין יחס אחר, לאמור: "שמע-נא, דוידובסקי, הן אנשים אחים אנחנו, שנינו אינטליגנטים דקים, שנינו ספקנים חודרים ושנינו קראנו את היינה ואת ניטשה במקורם וגם את בּיירון ואת לרמוֹנטוֹב יודעים אנו. להחניף איש לרעהו הלא אין לנו כל צורך. אכן אחרים חושבים אותך לגדול ועמוק ממני, ולפיכך יש שגם אני מעמיד פנים כאלה,ואני בא אליך ומכבדך למראית-עין, כי הדבר הזה דרוש בשביל ההמון הנבער, אבל את האמת הלא כמוני כמוך יודעים היטב. אל-נא תיוודע רק לזולתנו. ומעתה – יהי לבך סמוך ובטוח בשנייסר!"

ואולם הדבר לא עלה ביד שנייסר ושווא היו כוונותיו. סוף-סוף, לא יכול לבלי התבטל מפני בעל-דינו, ועל כן במקום שעיני אוריאל הכהות השחורות לא היו אתו, היה שנייסר טורח ומבטל לחלוטין את "האליל האולימפּי, המדמה, כי הוא ואפסו עוד". ורז היה שנייסר מגלה, "רז ידוע לכל אוזן שאינה חוששת בכוויה", כי באמת דוידובסקי הנהו פשוט שבפשוטים, קל שבקלים, כי באמת דוידובסקי אינו מצטיין במאומה. יש בו רק אהבת עצמו ואהבת כבוד במידה נפרזה, וכדי להוליך שולל את הבריות ולהיראות כיוצא מן הכלל במנהגיו – הוא מתבודד, שוכן בתוך הדממה, מקיף את עצמו בחבורה של מקורבים כ"רבי בקהל חסידיו". ואולם ירמה לו את האחרים, את התמימים ביותר. את שנייסר לא ירמה. שנייסר יודע את האמת, שנייסר מבין את יראתו של האליל להיות נעזב, להיות כירח בלי כוכבים. הו, פסיכולוגיה יודע שנייסר, אדוני הנכבדים!

שנייסר חישב את ביקוריו במעון אוריאל דוידובסקי לדבר חשוב למאוד: כל ביקור וביקור, שאירע בערך פעמיים בשבוע ולפעמים גם שלוש רגלים, נחשב בעיניו למאורע גדול בחיי האינטליגנציה של העיר א., וכנגדו איידלמאן, שהיה עוין את ה"פּאטריצי, כביכול" (כלומר: דוידובסקי) לא פחות משנייסר, דיקדק  לבוא אל ה"פּאטריצי" יום-יום, ולא עוד, אלא שהיה מתכוון למצוא אותו כשהוא בודד  ולשפוך לפניו את כל שיחו, את "כל האש אשר תוקד בלבו"; כל פעם שהיה זה מתחיל את הקדמתו הרגילה: "מיום עומדי על דעתי, דוידובסקי, מיום שהלכה בי המחשבה הלוך והתפתח"... – היה צל דק של בת-שחוק מבצבץ מבין שפתי דוידובסקי הסגורות. ומשנאתו הגדולה של איידלמאן לה"פּאטריצי" יש לשער, שהרגיש בזה.

בצחוק סארקאסטי קצר ובהערת לעג שנונה כיבד וקיבל אוריאל דוידובסקי את פני אורחיו. ואולם התייחסותו האמיתית אליהם היתה קרירות, קרירות שנבעה מעומק-נפשו, אשר גחלתה שלה לחשה בה תמיד והאירה רק לה לעצמה. דובר היה את האחרים, לועג היה לאחרים – ועסוק היה רק באותו הדבר ובעצמו. ישבו הנערים וישחקו לפניו. כשיהא צורך בכך, ישלחם מעל פניו. ואגב, אם אינם עניין להסתכלות, אם כל חדש אין אִתם – הרי, לפחות, מתנועעים הם, משמיעים קול... ואגב, הנה הם באים וגם אברמזון בא עמם... אכן, אברמזון יתחיל בוודאי בקרוב לבוא לבדו...

____________________

שלושת הפועלים שבבית משה אהרן דוידובסקי התמידו במלאכתם, כל היום נשמעה נסירת המסור, המיית המעצד והשירה הנמהרה על "החייט הגר מתחת ועל התופרת שבעלייה". את השירה הפרוצה הזאת היה משמיע רק קולו העבה והרצוץ של אחד מהם, רווק בעל פיקה בגרונו ואבעבועות בחוטמו הנפוח. חברו הצעיר ממנו היה מזמר בקולו הדק והמצפצף ו"מתוך חוטמו קצת" מין שירה אחרת, שתוכנה היה איזה דם אדום וגביעי יין-חמר. גם שמואל בן בעל-הבית, מדי אירע לו לשמוע בשעת ארוחת-הצהריים אל קטעיה של השירה זאת, היה גם הוא מתלהב ועונה בקטעים אחרים על "משיח-היהודים שמת" ועל המשיח האחר שבא על מקומו. השלישי שבין הפועלים הושע שמו, אברך בעל זקן שחור ובעל לאשה, היה שותק כל העת.

ימי העבודה נמשכו – ימים קשים, משעממים ומלאים יראה ופחד מפני חדלון הקושי והשעמום. כי אם קשים, קשים מנשוא, היו הימים שיש בהם עבודה, אם כבד הוא השעמום לעסוק חצאי מעת-לעת רצופים בעבודה מוכרחת אחת, הנה רבה-רבה הקנאה מסביב וגם בקושי ובשעמום הזה!

הזרם הקל של חליפות-המצב בין העובדים, שהיה נכנס לשעבר רק על ידי מלחמות ילדי הבית על דבר יתיר-ארוחה ודיני שלי ושלך, נתחזק עכשיו, מאז בא אברמזון לגור בבית הזה, על ידי "יציאותיו וכניסותיו" התכופות של זה דרך חדר העבודה. "דריסת-רגל" זו היתה דבר של הכרח לאברמזון, ובעל החוטם הנפוח חשב לו לחובה להטיל כל פּעם מבט של תמימות-גיחוך על עורף "המבלה עולם" העובר דרך שם, לשלוח אחריו גם איזו הערה ומשיכת כתפיים נלעגה; מנהג זה היה מעורר תנועת מחאה מצד בעל הקול הדק והמצפצף, ויש אשר גם הנשוי השתקן לא היה מתאפק מלגעור בלץ הגס, המחלל את כבוד מלאכתם בבורותו. והשתקן, מכיוון שהיה פותח את פיו, שוב לא נשתתק עד שהוציא כל רוחו, וכך היה אומר: – נוח לך מוֹטיל, שתיתן בעפר פיך, חי-נפשי, מוטב לך שתסתום את פיך ב... – איי רוצה לטמא את הפה – ולא תדבר איוולת, חי-נפשי, כי אז היה הדבר נחשב לך לחוכמה, הדבר. יודע אתה, מנקה-ארובות, יודע אתה, על מה היית צריך להתפלל, חי נפשי! על מה? על זה, טיפּש: הלוואי והיו נכדיך – על בניך אין לך לבקש עוד – ידענים גדולים כמוהו... שומע אתה, מוטיל, מה שאני סח?!

­ טֶה-טֶה-טֶה! – מחווה ר' משה אהרן את דעתו – אני נהנה  מאוד, כשהושע מתחיל להביע דעותיו, מה ששמע בוודאי מפי אשתו! "ידענים כמוהו" – טה-טה-טה: דבר גדול ונורא! כי בשביל שהוא יוצא ובא בבית אוריאל שלי, לפיכך, סבור אתה, אף הוא "מחויב" להיות ידען גדול"? אבל אין לך לשכוח כמה ממון ביזבזתי על אוריאל שלי; בחירי המורים שבעיר היו מוריו, כשהיה עוד אֶכּסטרן. כלומר, אוריאל. אוריאל היה אֶכּסטרן. טה-טה-טה! לא כימים האלה הימים ההם! הפועלים של עכשיו, זנבות-האודים האלו, סבורים באמת, ש...

אך ברכה העצובה, אינה נותנת לו לכלות. מה לדבּר דברים בּטלים? אוריאל בוודאי אוריאל הוא, אך גם אברמזון אדם טוב הוא עד מאוד. בנאמנות. עם הילדים הוא מתנהג כאח גדול, משחק עמהם, מפייסם – לב זהב, בנאמנות. אנשים שכמותו ראויים שיתנו להם מקום-דירה בחינם. הם משכחים קצת את הצרות, ניחומים הם בבית – בנאמנות. על האמת צריכים להודות: זר – ומשתתף בצער הבית ונותן לבו אל ענייניו יותר משמואל, עצמם ובשרם. אדם יקר. היום הוא אומר לה:   היא נכנסה לכבד[2] את החדר – לא, לא, הוא מניע בידיו, ובעצמו יכבד, בעצמו יעשה, אינו מקבל שירות, עושה הכל בעצמו.

לא פריץ גדול הוא, בעלת-הבית... מעיר בעל החוטם הנפוח מתוך מקצת בושה ואי-רצון. וגם משה אהרן בעצמו נמלך לזרוק מרה בזוגתו המזדקנת מיום ליום:

אה, צפרא טבא! ברוכה הבאה! את תבשילך כבר הקדחת היום, כנראה, כי נפנית ללמד זכות ולהיות מליצה ישרה וכשרה. אבל בבקשה ממך: לכי אל התנור ואל תעמדי במקום שאין דורש לך ואין קורא לך. "אדם טוב"... טה-טה-טה... אכן אינו חוטף חררה מתוך הסלים שבשוק. אבל אני בהשכלה מדבר, בהשכלה, וכנגד אוריאל...

מה? מסַכן הושע את נפשו ומפסיק את ר' משה אהרן, בהביטו בעיניים מפיקות תודה וציפיית תשועה על ברכה בעלת ביתו ומזמין אותה בכך, שלא תיכּנע ותוסיף לעמוד על ימינו ולהושיעו – שמא תאמרו, ספרים מעטים לו...

אי, הושע, אותי אתה מלמד בינה! – מתאדם ר' משה אהרן ושוכח מתוך כעס להוסיף גם את ה"טה-טה-טה" שלו – אני איני רואה מה שאתה רואה! ספרים רבים לו, אבל ספרים אלה מה הם? על פי רוב ספרי לשון-קודש: "צפירות", "מליצים"... גם לכם עין, אתם אומרים – הוא פונה לכל, כאילו חרפה היא לו להתווכח עם הושע לבדו – אבל הראיתם, ואם ראיתם, כלום התבוננתם, היכולתם להתבונן כמוני, איך כתב את האדרֶס לאמריקה בשביל שכנתנו ביילה? ואני חזיתי, לדידי חזי לי: הוא דיקדק להסתכל בכל אות ואות מן ה"קוֹפּיה", מיראה שמא יטעה.

ההוכחה על מיעוט השכלתו של אברמזון היתה עצומה, לכאורה, ובכל זאת לא נפלו פניו של הושע, והוא הוסיף לעמוד על דעתו באומץ ובעקשנות יתירה שאינו רגיל בה...

לא, בעל-הבית, לא, ידען גדול הוא השכן... אברמזון זה... זה... לא, בעל הבית, אנשים כמוהו מעטים הם, מעטים, בעל-הבית...

 

לפרק הבא

לתוכן הפרקים

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה



[1]  חרס סתם.

[2]  לטאטא.