_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

מסביב לנקודה

י"ח ברנר

לתוכן הענינים

 

פרק ה'

פרק ד'

פרק ג'

פרק ב'

פרק א'

פרק י'

פרק ט'

פרק ח'

פרק ז'

פרק ו'

פרק ט"ו

פרק י"ד

פרק י"ג

פרק י"ב

פרק י"א

פרק כ'

פרק י"ט

פרק י"ח

פרק י"ז

פרק ט"ז

פרק כ"ה

פרק כ"ד

פרק כ"ג

פרק כ"ב

פרק כ"א

 

ז

אבי אוריאל דוידובסקי, משה אהרן הנגר, היה יהודי בן-כרכים, נמוך וחלוש ועשוי לדבר ב"טֶה-טֶה-טֶה". דיבוריו המעטים סבבו על ציר אחד: על בעלי-הבתים ההולכים וממעיטים להשתמש בבעלי-מלאכות ועל עזות הפועלים של עכשיו. הפועלים של עכשיו – טה-טה-טה! עיגולי התכלת מתחת לעיניו, הגניחה התמידית בחלל-חזהו, יחד עם דלוּת שמלתה של אשתו העצובה וקרעי המלבושים של הילדים הקטנים המנגנים "אָבער אלוהינוּ" – כל אלו סימני הדלות והחולשה היהודית, הטבעית – הפיגו קצת את רושם התיעוב והבוז הנאלח, שהיה עושה בקינותיו-תלונותיו. מראהו בשעת דיבורו היה דומה מאוד לזה של זבוב לח, המתדפק בקרקעיתה של צנצנת מלאה נוזלים עכורים, וכשהיה אברמזון מתבונן אל זבוב מוליד זה ואל כל האוויר, שבו הוא מזמזם את זמזומו, ונזכר בנשר היחיד והיפה – אוריאל – מולדת אלה, היה המון הגיונות וספיקות מתעורר בו על החוכמה המקובלת, שהיה רגיל תמיד לשים לה לב, ואשר בין אמיתיותיה ייחשבו גם הפתגמים מעין "כעץ כן פריו", "ברא כרעא דאבוה", כאמה כבתה" וכיוצא בהם.

מיום שבא אברמזון לגור במעון-דלות זה, התחיל מתייחס לכל בני האדם בהתקרבות קלה ורכה, ובעצמו לא ידע עד היכן יש בהתקרבות זו חמלה והשתתפות בצעד המשא הרב, שבני-אדם הללו נושאים איש-איש על כתפו, ועד כמה – לגלוג והבטה מגבוה על כל ענייניהם, השקפותיהם ומעלותיהם. אוריאל דוידובסקי היה האחד והמיוחד, שעורר בו כבוד עמוק והתקשרות עמוקה. נפשו של אברמזון, ששאפה תמיד לפעול ולעשות, אמנם דאבה על אילן יפה וענף זה שהוא סרק, ואולם זה לא מנעהו מראות רום-קומתו ויפי-ענפיו, ומאז בא לשכון על אותו השטח הקטן שגידל וטיפח את שורש-האילן – עלה בו סימן-שאלה גדול בנוגע לערך הסביבה, הירושה והחינוך ביצירת האדם החשוב.

יום-יום אירע לו לאברמזון לראות את אותם חזיונות-החיים, שהיו צריכים להטביע את חותמם בנפשו של אוריאל דוידובסקי – חזיונות אפר, חזיונות חבוטים ונרקבים ובלי כל צבע...

אברמזון ידע גם את החינוך העירוני הבּאנאלי, שנתחנך בו אדם זה; מלמדי-דרדקי, אשר יש ויעלה בידם להביא ב"זמן" שלם את הילד המצוין ביותר עד שערי "פיטום-הקטורת", ו"בית-ספר עברי" מיסודם של שרידי חניכי ה"אינסטיטוט", אשר יש וזוכה לצאת ממנו בידיעת תרגום הקפּיטל הראשון של ישעיה וכתיבת אדריסה. בתוך ידיעותיו של אברמזון על עברו של אוריאל היתה גם העובדה המצערה, כי אחרי ההכנה של מלמד דרדקי ובית-הספר ה"עברי" ניסה אוריאל שנים אחדות להיות אֶכּסְטֶרְן, כנהוג בצעירי היהודים בני בעלי-הבתים דלי הפרנסה.

כאברמזון כדוידובסקי – שניהם גודלו וחונכו בלי כל הדרגה, שניהם היו עזובים לנפשם השואפת וכל דיסציפּלינה לא ידעה מחשבתם, שניהם התפתחו בזמן מוקדם מאוד, באביב-נעוריהם. ורק באותן השנים, שנפשו של חניך-הקלויז נלחמה במסורת בית-המדרש הישן, באותו הזמן שהתענה אברמזון והתייגע לפרוק מעליו סבל היהדות הישנה ולנתק את אזיקיה, היתה נשמתו של דוידובסקי, שדבר לא היה לה להשתחרר ממנו, חופשיה בהחלט, עד כדי לצלול מבלי כל מפריע בנבכי הפילוסופיה של הגרמנים: קאַנט והֶגל. אברמזון, בהתחילו ראשית לימודי התשבּוֹרת, כבר ידע את "סוד-הצמצום", ודוידובסקי, עוד טרם ניתנה לו תעודת בגרותו, ידע כבר ענייני אי-הידיעה הברורה על דבר אי-הידיעה המוחלטת. דוידובסקי, אף על פי ש"נכנס לפרדס" מתוך השאלות שהיו כבר בלבו מראש, ולא על מנת שייקרא "דוקטור לפילוסופיה", או לשם "קרדום", בכל זאת הספיק, אגב קריאה ועיון בגרמנית ובצרפתית, לספוג גם את הצד החיצוני והמקובל שבמקצוע זה, ועל כן לימים, כשנתוודעו אוריאל ואברמזון זה לזה, התייחס האחרון בתמימותו לרעהו כמו לגדול ממנו. "הידיעות המיטאפיסיות" הגבירו את רגש-הכבוד, שהי בלבו לדוידובסקי ה"יודע" לדוידובסקי שקנה חוכמה!

זאת ועוד אחרת. התוודעוּתו הראשונה של אברמזון לדוידובסקי חלה בתקופה זו, שנפלט מתוך התנועה הציונית – התנועה, אשר לה הוקדשו כל הגיגיו במשך כל השנים, גם לפני עוזבו את הגמרא וגם אחרי כן.

אמנם, גם אחרי ה"פליטה", משהתחיל לבוא בחבורת דוידובסקי, נחשב שם ל"עלם טוב, השואף לאלוהים ובינתיים לא חדל עדיין מהיות ציוני"; אבל בכל זאת – יצא מן הציוניות, יצא בלי כל אֶפּיזוֹדים מיוחדים, לא חיצוניים ולא פנימיים. הדבר נעשה מאליו. העלם הנרגש לא יכול עוד להישאר עמם, "עם בעלי-החשבון הקטנים", ולעבוד את עבודתם הקטנה: אסיפת שקלים. טל-הילדוּת שעל ראשו שחר משחור, מדי נשמעה הטפתו הפומבית של הפרקליט ז'וּק, ראש האגודות הציוניות בא., ש"התנועה עומדת על שלושה דברים: על הכסף, על הכסף ועל הכסף". הקשר הרזי שבינו ובין "ארץ-מולדתנו" היה אז חזק מאוד, יקרה מכל  היתה לו "ארץ-ישראל", תקיף מכל היה רצונו שירכשוה, וגם ההבדל שבין הערצת ממון כשהיא לעצמה ובין אסיפת ממון למטרה ידועה, וביחוד למטרה גדולה וקדושה כזו, כבר נמצא בעולם-הכרתו, ואף על פי כן, בלי משים, בלי הכרה, מתוך רגש בלתי אמצעי, היתה נפש-הנער סולדת בו, מדי שומעו את הדרשות השונות בדבר תחיית האומה וארצה על ידי "בּאנק".

הפרקליט ז'וּק, מוּרשה גליל א., היה אברך כבן שלושים וחמש ולא נשוי עוד, בן-אדם ישר ונלבב מטבעו, תם וערום כאחד, בעל השכלה בינונית, נאמן אל הציוניות ומסור אליה בכל נפשו,  יודע להתהלך את הבריות בלשון רכה ומדברת צחוֹת – אדם "על כל המעלות"! ואולם להכניס תחת הדגל שבידו אלה "בני הישיבה בעלי ההתפעלות ושאינם מן הישוב", ואפילו רק לקשר ולהחזיק באלה שכבר נכנסו, לא יכול וגם לא חשב לנכון ולנחוץ. בתור איש חברתי הוקיר, אמנם, את כמות החברים ואת ה"אֶלמנט של בני-הנעורים", ובאסיפות הפרטיות של "צעירי-ציון", שהיו בביתו בלילי השבתות וכיוצא בזה, חשב לו לחובה לדבר בעניינים נאצלים ומופשטים, כגון בשבח היהדות המסורה והדת הישראלית היקרה, ומפורש נאמר ש"הציוניות היא מתחילה שיבה אל היהדות" (אהה, מה הרעימו את נפש אברמזון, ש"אך זה השתחררה מן הכבלים", כל מליצותיו היפות של המנהיג מר ז'וק, "זה האדם הישר אך המוגבל, לגודל-הצער, המוגבל מאוד, במחילת כבודו"!). כן, הוא השתדל ועשה כל מה שיכול, ואולם דעתו הפנימית של מנהיג רשמי זה היתה, ככל אשר דיבר בבתי-כנסיות, באסיפות ציוניות ובריש גלי, ש"הכל אקנה – אמר הזהב". וסוף-סוף, לא שם לב כלל לכל מיני התרעומות של "ישראל הצעיר". וגם נלחום נלחם בהם. ו"ישראל הצעיר", אמנם, הִרבה להתרעם ולתבוע ולדרוש: על דברים גלויים ובלתי-גלויים, ידועים ובלתי-ידועים, על רוּח החיקוי וגירוש-הקולטורה, על אשר אין דואג לארון-הספרים "המתגלגל תחת שואה" ולילדי העניים והעשירים גם יחדיו, הגדלים ללא תורה וללא דעת את דברי ימי עמנו הנפלאים, את קורותינו הנוראות, את מלכינו, חוזינו ונביאינו וגומר, וגומר.

הנער אברמזון הרבה לצעוק ולהתריע יותר מכולם. תקופה חשובה ובלתי-נשכחה לעולם היתה העת ההיא בחייו. ברטט-עלומים קדוש נשא בעת ההיא את עיניו אל החדשות, שהחלו להיגלות אז במשכנות-יעקב. בחדרי לבו ובמסתרי נפשו כבר ידע את רוח הדבר הגדול והעז, אשר החל לפעמו. לא לחינם ידע מקריאת ילדותו אותו הקפּיטל על דבר ההתגלות הראשונה של שמואל הנביא. יהוה קורא לנער...

הוא ידע את תקוות נפשו העדינה והנעימה לאין-סוף וגם מתי מספר ממכּריו "הגידו לו ולא כיחדו", כי הוא "יהיה לסופר בישראל". לסופר עברי, לסופר בישראל – היש אושר אחר בעולם? היש נעלה ונשגב מכגון זה?!

הנה הקרח של הגלות השחורה-הארוכה כבר נזדעזע. השמש בגאונה יצאה להאיר לארץ ולדרים עליה. עת הזמיר הגיע וקול הגאולה נשמע בארץ. התאספו, הבונים! העם מתעורר, העם עוד חי, עוד ישוב להתייצב קוממיות, בן-חורין על ארצו ועל אדמתו. ולא יוסיף עוד כל עַוול לענותו, ולא יוסיף עוד החושך לכסות את שמיו. האח! הריסותיו תעלינה ארוכה ומבּניו ישובו ויצאו נביאים על גדות-הירדן ובנווה-הלבנון, והוא, הוא, האיש אשר קסת הסופר במותניו להוכיח ולנחם, לייסר ולעודד, לעורר ישנים ולהרעיד הלבבות – עובר לפניהם בראש! רוח ישעיהו השני דובר בו ומלתו על לשונו...

וכמעט על כל חברי האגודה "צעירי ציון" הביט כעל מיועדים להיות קוראי מאמריו העתידים, החריפים, הגדולים, החוצבים להבות-אש!

ראשו הכביד עליו. הוא חש את עצמו בכל רגע ורגע כאילו הוא נושא את האלוהים. ומה תמים היה!

ברגשי כבוד מיוחדים הביט אז גם על מר שיינדלנסקי, דויד בן ישי, זה הסופר העברי המפורסם, אשר דבריו נדפסים כבר, זה עשרות בשנים, ונקראים בתפוצות-ישראל, זה הסופר המדבר פעם בפעם בנחיצות הקולטורה ובשם "אחד-העם" יקרא; ואולם מלבד אשר לא הבין, איככה זה יתאחדוּ בהאי גברא שני הפכים – סופר עברי ואדם פשוט – התקשה בתמימותו גם בדבר יחוסו של "אישו הסופר" לעיקרים אחדים. מר שיינדלנסקי התכוון אז לשלוח כל חיציו אל מחנה המתפּרצים השונים, אותם הדימוקראטים, מולדת-חוץ, "שבימים האחרונים, בעת אשר עת צרה היא ליעקב ומי יודע מתי ייוושע ממנה, שרצו ורבו בקרבנו וַתימלא הארץ אותם, להוותנו, לבושתנו ולחרפתנו". רוב הדברים היו עדיין לאברמזון כספר החתום, ואולם המלה "דימוקראטים" גופה היתה כבר ידועה לו מדברי גרץ על הריבות והמחלקות, שהיו בזמן הבית השני בין הצדוקים והפרושים, וישמור הדבר בלבו.

מחשבת אברמזון הצעירה והתמימה תעתה בעת ההיא בדרכי הרעיונים. הוא פנה אל כל עברים; הוא ביקש, הוא שאף, הוא ציפה ציפיה גדולה ואיומה...

בעת ההיא היתה גם התוודעותו אל אוריאל דוידובסקי.

 

 

לפרק הבא

לתוכן הפרקים

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה