_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

מסביב לנקודה

י"ח ברנר

לתוכן הענינים

 

פרק ה'

פרק ד'

פרק ג'

פרק ב'

פרק א'

פרק י'

פרק ט'

פרק ח'

פרק ז'

פרק ו'

פרק ט"ו

פרק י"ד

פרק י"ג

פרק י"ב

פרק י"א

פרק כ'

פרק י"ט

פרק י"ח

פרק י"ז

פרק ט"ז

פרק כ"ה

פרק כ"ד

פרק כ"ג

פרק כ"ב

פרק כ"א

 

ו

אותו ארון-הספרים הקטן, שמצא לבסוף מנוחה בבית יצחק רבקה'ש, אף על פי שהיו ספריו מעטים וקלי ערך: מיני גליונות של עיתונים ישנים מכורכים, כרכים עתיקים וקרועים, "חטאות נעורים", "הריסות ביתר", החלק הרביעי של "עיט צבוע", והחלק השני של "התועה", אבל גלגוליו ומאורעותיו, גם עד שנכנס לרשותה של הקומיסיה[1] לאגודה הקולטורית "בוני ציון" וגם אחרי כן, היו מרובים ומשונים מאוד.

אברמזון ידע וזכר גם את דברי ימיו של ארון-הספרים, הנוגעים גם ב"עברו" שלו. ימי קיץ חמים היו אז בארץ, ורוח חדשה עברה פתאום בבית-החומה, זו הישיבה של ר' מנחם עמקן, שהוא, הנבוכתי, כלומר אברמזון, הצעיר והרך באותם הימים, היה בה מקטני התלמידים שב"שולחן הגדול". הברה נפלה: מי הנער החפץ ללמוד דקדוק, מי הנער החפץ לקרוא "מליצה", מי הנער החפץ ללמוד רוסית – יבוא למקום ידוע שבעיר וימצא חפצו: משכילי א. נוסדו יחד בעת ההיא ללמד ולהשכיל. ההתעוררות בעיר להסית ולהדיח היתה רבה. כוונות רעות שוטטו באוויר, והחזיקו שבעה משכילים בבן ישיבה אחד.

צעיר היה אז ורך. וכל אלה השמועות הנפלאות עשו אז רושם משונה על נפש הנער המתפעלת, רושם של דבר מסוכן ומושך ונחמד ונעים, רושם של דבר אגדי... ופעם אחת בערב-שבת לעת-הצהריים לא יכול עוד להתאפק והלך לראות במחזה. יראה – ויהי מה! לראות, לכל הפחות, מבחוץ, מרחוק... ומכל הרשמים החדשים, שקיבל ביום ההוא, נשתמרו עדיין בזכרונו: חלון אחד צר ופתוח... מבפנים ראש מגולה, מצח רחב ובלורית שחורה... כתונת-פסים כחולה בעלת צווארון זקוף, רכוס מן הצד בכפתורים שחורים... בחור כחוש וגלוח... והנה הוא זה העולם האחר, עולם ההשכלה...

שם היה עומד גם הארון הקטן.

אלו מחבריו, שניגשו אז עד המקום ההוא, דיברו כמה דברים מקוטעים עם אותו הבחור, לקחו גם מיני ספרים מידו; והוא, הנבוכתי, הירהר באותה שעה על אביו שבנבוכה, על השמירה המעולה שחָב הוא, אברמזון, לשמור את נפשו, וינוע ויעמוד מרחוק, ורק מפי הניגשים נודע לו שבאותו הארון יש הרבה ספרי מליצה בשפת עֵבר...

מפי הניגשים נודע לו גם כן, שעיקר שאלותיו של היושב שם הוא, אם יודעים הם את הלשון הרוסית ואם רוצים הם ללמוד לשון זו, שידיעתה נחוצה כל-כך. עתה ידע, שאותו בן "העולם האחר" אינו "מסוכן" כל-כך. אפיקורסות ולשון-קודש לאו דווקא; אלו אינן אלא דרך-אגב ודייָן במשהו, רק כדי להתחיל ב"מידי דמשכא".[2] עיקר כוונתו הוא לעניינים אחרים לגמרי.

ועוד באותו הקיץ, בשעה שבני גילו, הניגשים הראשונים, כבר למדו את "עולם הילדים" לאוּשינסקי והשליכו אחר גוום את "אהבת ציון", התחיל הוא לפרנס את נפשו השוקקה מן אותו הארון. במסתרים, מתוך אוות-רוח ומתוך בושה, עשה את הדבר הזה: זונח הוא את ה"שיעור" של מסכת "יבמות" הקשה ואת תלמודו "בפני עצמו" במסכת "עירובין" העמוקה – ועוסק ב"ספרי-אגורה"! אבל מה יעשה ויצרו מתגבר עליו? מה יעשה ואותיות הפטיט הקטנות, היפות, המלבבות, קרובות כל-כך אל לבו ומושכות אותו? מה יעשה והדפים הזעירים והחיים כל-כך נחמדים לו, כל-כך שובים, כל-כך מצודדים את נפשו לקחתה? מה יעשה נער רך וצעיר לאותו הרוח הקל והצח, המתפרץ בחרבוני קיץ, בתוך להט השרב המכלה, מבעד החלונות המזוהמים והכהים, לעלעל קצת את הדפים העבים, הכבדים, המעופשים והמזיעים?..

והנה כלה הקיץ ההוא. אברמזון יצא מן העיר ולאחר שנים חזר אליה, וארון-הספרים עדיין קיים, אבל כבר נעשו בו שינויים. הבחור שישב על ידו, כבר מצא לו "אורחות-חיים" אחרים, והארון האומלל עם מספר ספריו, שנתדלדלו ונתמעט על-ידי נטילות וגניבות, היה נשכח לגמרי כמת מלב, אלא שחסרון-מקום לעמידתו או לקבורתו הצילהו מן השכחה. אז נדד מדירה לדירה, הושלך מבית לבית, ואוי לעיניים שראוהו בכך: גם לכלות ביד את הארון הישן עם סדקיו המרובים וספריו המעטים והמעוכים, גם לאוספו הביתה ולטרוח בשכלולו – לא מצא איש את לבבו. תגבורת הציוניות בעיר א. שׂמה, סוף-סוף, קץ לנדודיו, ויצחק רבקה'ש אסף, בהשתדלות אחדים מבני-הנעורים, שיצאו בעת ההיא להרעיש עולם, את הארון הגולה והנטרד לתוך ביתו, זה החדר-הלוּל, שהיה משמש גם מקום-לינה לאחי בעל-הבית, זלמן הצובע החולה. שני דיירים אומללים אלו, הדומם והחי, היו אחים לצרה, כי עינה של בעלת-הבית הזעומה היתה רעה בשניהם כאחד. שניהם לא שילמו לה שכר דירה. לאחר ימים, כשפקד ה' את הארון והגיעו לו ימים טובים, ימי תשלומין, נתעלה קצת הארון בעיניה, אבל גיסה זלמן זה, שחוליו היה מתגבר עליו מיום ליום, היה מוטל כקוֹץ בעיניה ולא ידעה כיצד להיפּטר ממנו.

אמנם, ימים חדשים וטובים הגיעו לארון. האגודה "בוני ציון" עם מר שיינדלנסקי בראשה עשתה את גדולותיה ונצורותיה, ושישה "יושבים-מתנדבים" הופקדו לשרת איש יומו לפני המבקרים בבית-המקרא בכל ששת ימי החול.

שמות ה"יושבים" נרשמו בפנקס-האגודה לזכרון-עולם על-ידי ה"מזכיר" – והכל שריר וקיים. באמת אמרו, גם "יושבת" אחת היתה שם, מרת נחמין. בין החמישה הנשארים היו, מלבד חספניק, גם שני האחים הוֹכמאן, מר גוֹלדשטיין ו"כותב הטורים האלה", כלומר המזכיר מר בֶּקֶר בכבודו ובעצמו. ביום השבת היה בית-העקד סגור מטעם יושב הראש מר שיינדלנסקי. "הלאומיות של היהודים – הסביר דויד בן ישי את טעם-הסגירה – אחוזה וקשורה בדת כגחלת בלהבת. ארץ אין לנו, וכתולדה מוכרחת מזה הרי חסוֹר יחסרו ללאומיותנו הבסיס והכּן. לולא עיקרי הדת – אין ללאומיות על מה להישען. ושבת  היא אחד מעיקרי היהדות. שמירתה היא אחת האושָיות, אחד העמודים החזקים של הלאומיות בתקופתנו, זו הלאומיות הכובשת בימינו את "כל לב עברי אשר לב לו".

וזו הלאומיות, אמנם, הלכה וכבשה "כל לב עברי אשר לב לו". חברים חדשים של האגודה נוספו משבוע לשבוע, ואף יצחק רבקה'ש בעצמו נספח בעת ובעונה אחת גם לאגודה "מזרחית" וגם לאגודה הקוּלטוּרית "בוני ציון". מצב-הכספים, אמנם לא נתעלה ביותר על ידי כך ועל הספרים שבארון לא נוספו חדשים, אלא מעט מזעיר; הקוראים המובהקים לא חדלו מהפוך בכל יום ויום בקטלוג המשובש והמבולבל מסופו עד סופו מבלי כל "פועל יוצא"; הטרחנים שבהם לא חדלו מהתרעם כל שעה ושעה, ש"אין לחלוטין ספר הגון לקריאה". ותלמידי יצחק רבקה'ש, שבהשתדלות מורם נכתבו כולם ברשימת הקוראים, אף הם, אחר קבלם פעם "מסתרי-פאריז" ופעם "כור-עוני", לא נשאר למחלק-הספרים, אלא לתת להם למקרא את "פרצופיו" של סמואלי וכיוצא בו, אבל איך שיהיה, ובית-העקד, הרי הכל יודעים, צועד, ברוך השם, "קדימה" והביבליותיקה "עולה כפורחת" והמבקרים הולכים הלוך ורב. ביומה של מרת נחמין הדוחק הוא "אין לשער". בת בעל-בית זו, עלמה עבה קצת, אבל לא מכוערת ולא רבת-בשנים, היתה משתדלת למשוך לב רואיה לנעימות מזגה ולחינה וחסדה במנהגיה עם הבריות, ולפיכך היתה טורחת להביא עמה תמיד רֵעוֹת וחברוֹת – ותיצַלנה אוזניים מקולה ומחוות-דעתה.

בשעת האסיפות של האגודה היה קולה המחודד של "חבֵרה" זו הולך ונוקב ביותר, וחוות-דעתה נשמעה על הכל. בשעות רותחות כאלו של מחיאות-כפיים וחוות-דעות היו עיניה בוערות באש-חשד אל מול פני כל הנאספים והחלל הקטן הריק, שהשחיר בשדרת שיניה העליונות, היה מתיז קצף רותח.

____________________

בקיצור, ה"הנהגה" שבעה רצון. להרמוניית ההנהגה לא חסרו האסיפות גם ביקורת... "מעורר שוט-הביקורת" המושבע היה חספניק, רוב "ביקורותיו" היו מכוּונות כלפי אלו ה"יושבים", שעושים את ישיבתם רמיה: מאחרים לבוא או אינם באים כל עיקר, חטא שנכשלו בו מר גולדשטיין ומרת נחמין, הפקידים של היום הראשון והשני.

מי זה יענה בי – אומר מר חספניק בתוך שאר דברי קטרוגו – בי, אני עבדכם, שלא מילאתי את חובתי באמונה אפילו יום אחד! ולמה כך? מפני שאני יודע, שענייני הכלל וענייני הפרט – שתי ממלכות הן, ואחת אינה נוגעת בחברתה אפילו כמלוא נימה. תחת אשר הם, מר גולדשטיין ומרת נחמין... ראשונים... על הראשונים אנו מצטערים... שׂהדי במרומים, שקשה לי להטיל דופי במי שיהיה, אבל מה אעשה? יקר לי אריסטו, יקר לי אפלטון, והאמת יותר משניהם. ועל צד האמת, כלום כך עוסקין בעניין ציבורי? גולדשטיין ונחמין משחקים בשחוק החילוף: אני ביומך ואתה ביומי, ולשם מה? טובת הכלל אינה דבר של שחוק. מנוּיה וגמורה היא: יחיד ורבים – רבים קודמים. והם מערבבים את התחומין.

תחומין יונקין אצלם... – היה מעיר גם מר בֶּקֶר המזכיר בצחוק-רעל, כי עוונם של ה"ראשונים" נגע גם בו: גולדשטיין היה בעל קול רך ומפונק קצת, בעל מידות תרומיות ותנועות שיריות, ובכללו בחור מגוהץ וזה בלבד די לעורר קנאה וחימה; אולם היו עוד צדדים אחרים בעניין זה...

מר גולדשטיין היה מביא את קורבנו, ג' שעות של ישיבה ביום הראשון לשבוע, יום זה שהוא פנוי בו מעבודתו בתור עוזר ראשי בחנות סיטונית אחת. ובהיותו מטבעו איש ישר הולך ודייקן, השתדל לקיים את נדרו כהלכתו, אלא שקפץ עליו רוגזה של ריבה זו, השניה לו בקורבן, שכנתו מרת נחמין. "עדינה" זו היתה מטה אותו מן הדרך הישר ומוליכתהו אורחות עקלקלות. מפני כמה וכמה ועמים ואמתלאות, שהיו מצויים לה תמיד בפיה, היתה משיאה אותו על החליפין: שב אתה ביומי ואני ביומך. חבילות-חבילות של אמתלאות יש לה! בנפשה היא! ואותו, את גולדשטיין, רק אותו היא מבקשת. הן מעם בּקר אי-אפשר לה לבקש כזאת; הן הפּרא הלז - - -

ובקר ידע...

ובהגיע שעת פתיחת הארון ביון הראשון, היה בית-העקד מתמלא צווחה: הקוראים נאספו והארון סגור. בעל-הבית, מבלי דעת, היבוא הוא, אם היא, מסרב לתת לנאספים את העיתונים, שנתקבלו מבעוד יום, והוכמאן, האח הבכור, שמח על העניין, מרעיש עולם. "הגם לו לא יאמינו? הן הוא בעצמו הנהו 'יושב'  ביום הרביעי!" "המלמד המתוקן", יצחק רבקה'ש, נותן את שמאלו על חזהו ובימינו הוא מרכס את צווארון-כותונתו המורד עליו מחוסר רכס: "פאני הוכמאן, במטותא, פּאני הוכמאן..." בּקר מפסיקו ומתרגז: "'רציחה' זו מה היא באמת? מדוע לא יבוא גולדשטיין? עד מתי נחכה? "והוכמאן מחזיק בשלו" "'הצפירה'! רק 'הצפירה'! שום דבר אינו רוצה לדעת! 'הצפירה' – ותו לא!" אז יוסיף יצחק רבקה'ש להתחנן על נפשו: "אולי תבוא היא, הלא תרים קול צווחה: מדוע ניתנו העיתונים בלי רשותה? הלא כבר היה מעשה. ובלא כך, כבר סיפרה הנרגנית הזו לא פעם בגנותו של יצחק לפני שיינדלנסקי: אי-ניקיון"... כלום הוא צריך עוד לומר מה היא זו? וכלום סלקא אדעתיה דפאני הוכמאן,[3] שלוֹ לא היה יצחק רבקה'ש נותן את העיתונים בכל לבו, ואילו היה הדבר בידו... אתמהה, פּאני הוכמאן...

אבל מה זה, הוכמאן, מה אתה רוצה? – מצדד זלמן החולה, שמִלת "פאני" חותכת כליותיו הנמסות, בזכות אחיו בעל-הבית – האומנם אינך יכול לחכות עוד רגעים אחדים? קוֹנסטאנטינוֹפּוֹל בוערת? –

הצעקה מתגברת. הוכמאן חוגג. מקום חדש נמצא לו להתגדר בו. מה? הגם זלמן במבקרים? זה שחציו לנו וחציו לצרינו, ימלא מים את פיו וישתוק. לשכמותו בוודאי אינן נוגעות כלל החדשות הגדולות, העומדות להיוולד בעולם-הציוניות בעגלא ובזמן קריב.[4] השמע את אשר דיבר אתמול הפרקליט ז'וּק בבית-הכנסת? שפתיים ישק גם שיינדלנסקי: "מהרסיך ומחריביך ממך יצאו"

פני זלמן הנרגזים והשחופים מתמתחים ובקולו, היוצא מחזה ריק ומריאה שנמקה, הוא מוחה נגד דברי הוכמאן ומוכיח, שלא מפי שיינדלנסקי אנו חיים; ואם דעתו, דעת זלמן, אינה כדעת האומרים, שהפּרוליטארי אינו יכול לעבוד עבודת הציוניות עם בּוּרג'וּאה, אם, על צד האמת, כמוה גם כשיינדלנסקי שניהם יהודים, גולים, זרים, ובמסילה אחת יוכלו ללכת, הנה זאת אינה אומרת עוד, שאין כל הבדל בין שיינדלנסקי העשיר ובינו, זלמן, הנמק בכל העת מעבודה קשה ועוד יותר מחוסר-עבודה. יש, אמנם, לקוות, שבמדינה היהודית ישונה המצב, שבארץ-ישראל נהיה אנחנו הראשונים לתקן מעוּות, אך אי-אפשר להרשיע לגמרי גם את אלה האחרים, שעוררו אתמול את המהומה בבית-המדרש בשעת דרשתו של שיינדלנסקי. כי מי המה המהרסים והמחריבים, אם לא הוא ומפלגתו?

הוא הדבר, אשר אני אומר תמיד – מפסיק חספניק בקולו המתון והמיושב ובצחוקו התם, לכאורה, את דברי "בעל-המלאכה הפשוט", כמו שקרא לזלמן בלבו – "גיורא עד עשרה דרי אל תבזי ארמאה באפיה",[5] הה... ובזה היה מתכוון לעקוץ את איש-ריבו "הפועל הציוני", שנספח על המחנה זה לא מכבר...

בימים האחרונים נעשה זלמן בעל-דבביה של חספניק גם בנוגע לאברמזון. באחת האסיפות של "בוני-ציון", אחרי ביקורת חריפה מצד חספניק כלפי "היושבים-המתנדבים", הוצע למנות ממונה קבוע, ובשכר, על ארון-הספרים, ולב יצחק רבקה'ש רחש דבר טוב: להפקיד את אברמזון על משמרת נכבדה זו. אגב, היתה לו בזה גם מחשבת-"הואיל": הואיל ויעסוק אברמזון בזה, הלא בוודאי ימעיט לבקש לו שיעורים פרטיים ולא יקפח את שיעוריו הוא. ואולם חספניק, שבטבעו לא היה בעל-פניות וגם לא היה מתיירא כשותפו מתחרותו של אברמזון, מאחר שהוא, חספניק, נודע, ברוך השם, לכּל בתור מומחה ב"מקצוע הפדגוגיה", התייחס אל העניין בישרת לב והטיל בו נרגא[6] לפי תומו, ויאמר: "הן את איש שאיננו ציוני אי-אפשר להושיב במקום כזה, ומי יבוא ויוכיח, שאברמזון הוא ציוני? בחברי האגודה נפקד מקומו". אז קרא בּקר, מזכיר-האגודה: "ניתי ספר ונחזה! הבה ונעבור על מאמרו של אברמזון ב'התחיה', וממנו נראה! "אז הודיע הוכמאן דבר ידוע, שלדאבון-הלב אין "התחיה" בבית-העקד, ואפשר להשיגו רק אצל שיינדלנסקי, החותם האחד על האורגן הזה בכל העיר. אז נשמעו דברי תרעומות על שיינדלנסקי (האסיפה היתה שלא בפניו), שאינו נותן לבו לצורכי האגודה... איך שיהיה – והפירכא של חספניק עמדה בעינה. ומכיוון שראה זה, שהשעה משחקת לו, עמד והשמיע קצת מדעותיו הפילוסופיות "על דבר שיטות העיתונים וירחונים השונים וזכויות הסופרים והעורכים", שמתוכן יצא ברור כשמש, כי "התחיה" היא אורגאן אנטי-ציוני ואברמזון אינו האיש... ואיש, חוץ מזלמן, לא עמד בפניו. זלמן היה האחד, שמלאוֹ לבו לטעון כנגדו. מחלתו רפתה קצת ממנו בעת האחרונה וקולו לא היה חלש ביותר. הוא, אמנם צריך היה להודות, שעברית, לרוב צערו, אינו יודע לקרוא, אבל איכה תתהפך הלשון לאמור על אברמזון, שהוא אינו ציוני? כלום פעם אחת היה הוא, זלמן, במעונו של אברמזון? ואם את דבריו לא שמע? הוא, כמובן, לא ימסור דברי אברמזון ממש, אבל קוטבם לא ישכח לעולם. אברמזון אינו ציוני? אם אברמזון אינו ציוני – מי הוא זה ציוני?

 

 

לפרק הבא

לתוכן הפרקים

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה



[1] ועדה.

[2]  בדבר שמושך.

[3]  עולה בדעתו של אדון הוכמאן.

[4]  במהרה ובזמן קרוב.

[5]  גר עד עשרה דורות אל תבזה גוי בפניו.

[6]  גרזן.