_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

מסביב לנקודה

י"ח ברנר

לתוכן הענינים

 

פרק א'

פרק ב'

פרק ג'

פרק ד'

פרק ה'

פרק ו'

פרק ז'

פרק ח'

פרק ט'

פרק י'

פרק י"א

פרק י"ב

פרק י"ג

פרק י"ד

פרק ט"ו

פרק ט"ז

פרק י"ז

פרק י"ח

פרק י"ט

פרק כ'

פרק כ"א

פרק כ"ב

פרק כ"ג

פרק כ"ד

פרק כ"ה

 

ה

חזירתו של אברמזון לעיר א. מ"קוֹנדיציה טובה ובאמצע הזמן" היתה לשיחה בפי מבקרי בית-העקד הציוני שבבית יצחק רבקה'ש המלמד. בעל-המעון, יצחק רבקה'ש בעצמו – אברך למעלה משלושים, שפניו פני זקן ועיניו עיני תולעה, הליכתו בכפיפת קומה ולצוארונו המגוֹהץ והמגוֹאל כאחד לא היו מעולם לא רביד ולא רכס – רבקה'ש זה היה במידה ידועה, וביחוד בימים הראשונים, גם קצת "נוגע בדבר" בדבר שיבתו של אברמזון. הוא היה אדם מטופל בבני בית וחובת משפחה היתה עליו, לפי דבריו, לבלי להסתפק ב"חדרו המתוקן". זו ה"קדירה דבי שותפי", כי אם להשתדל ולהשתמש ב"לפי הטף" גם ב"הוראות פרטיות" כדי להביא לחם "לפי הטף", ורצונו לומר: לעולליו שלו. והיות, שתוחלתו לראות ב"עולם קטן" שמו נדפס על "התרגום החפשי" נכזבה, סוף-סוף, וזה, השב מקונדיציתו, שבתור סופר בוודאי יעסוק גם בהוראת שעות, הנהו בעל מאמר נדפס, לפיכך – מי יודע!.. אמנם, בעיר זו, בא. הפלך, הוא, יצחק רבקה'ש, מפורסם, ברוך השם, יותר מאותו "בעל-מחבר" - בלי שום דמיון וערך כלל – ואף על פי כן יש לחוש, וכבר אמר ר' יוחנן: "אשרי אדם מפחד תמיד". בכמה מקומות אולי יוכל פלוני להזיק באיזו מידה ולהביא חסר בהכנסותיו של בן-אדם מטופל כמותו. ורק אז, כשדיבר על לבו הקול המתון, המיושב והממושך של חַספניק, חברו ושותפו ב"חדר המתוקן", כי אברמזון, מלבד שאינו מתחרה מסוכן, הנה אין גם בדעתו להתחרות, מיהר יצחק רבקה'ש לקבל תנחומין קמעא; וכשנתיישבה דעתו לגמרי, חדל להכין את דעת-הקהל על דבר אברמזון בהוצאת לעז ובאנחות-עקיצה, ש"סופר עברי יהיה, במובן ידוע, לא-ציוני, היינו, לגמרי לא – הנשמע כזה?"; ויהיו כל דבריו מאז נאמרים בקרירות, בתור מסיח לפי תומו, כלאחר-יד ובדרך-אגב.

– איש לא יכחיש, – נשמע בראש קולו של חספניק יוצא במתינות כדרכו – איש לא יכחיש, שאנכי הנני מן הקוראים המובהקים. ואולם אתם שואלים למאמרו של זה, ואת מאמרו של זה עדיין לא קראתי. "התחיה", שבה, כידוע, נדפס מאמרו של זה, הרי אינה מתקבלת כאן בבית-העקד שלנו, ובכלל איני נחפז לקרוא. ישוב-הדעת עומד אצלי בשורה הראשונה. לא, לא אמרתי אמת. פעם אחת, בהיותי אצל שיינדלנסקי, אירע לי לעבור על הפרק הראשון. אל תחפזו. מה דעתי? באמת, כמעט שאיני יודע מה לומר לכם. בכל אופן מוזר קצת. אי-אפשר לומר שהכונה בלתי מובנה – לא מעבר לים היא, חלילה  – ורק מוזר קצת. לדעתי, אין זה מה שקורין מאמר אמיתי: היסוד המדעי חסר לו לגמרי. רגש, רגש, ורק רגש. מאמר שאינו אלא שירה, וכזאת לא יתכן. התפעלות אינה מביאה לידי כלום, לדעתי. כמובן, את המאמר כולו עדיין לא קראתי, ומשפטי אינו שלם. אי-אפשר להכחיש, שבמידה ידועה יודע הוא לכתוב, אם תמצאי לאמור, – אמליץ עליו – חכם הוא לכשירצה, אלא שחסרה לו האמונה היסודית. רצוני לאמור: לדעתי, וכפי הנראה, גם ממנהגיו ומהליכותיו

– וממנוסתו זו גופא מקוֹנדיציה טובה כזו, – אינו מתאפק יצחק.

– ובמנוסתו זו גופא, – סופג חספניק ברצון את הערתו של איש-בריתו ואינו כועס על הפסיקו את דבריו – "במלה אחת": בשים לב אל כל היסודות הללו, יש להוציא משפט, כי הפכפך הוא.

 יותר לא היה דרוש ליצחק רבקה'ש. כשהיה שומע את המלה "הפכפך" יוצאת מפי חספניק, היו פניו נעשים צהובים ומאושרים. ובשברון-מתניו היה מסכים אל העובדה המעציבה ונאנח:

– חבל, חבל. בעל-כשרון. את האמת אי-אפשר להכחיד תחת הלשון. לשון-קודש יודע הוא. ברם, חבל. איש, אשר כשרון לו – והפכפך!

– יצחק רבקה'ש היה מן הצפורים החדשות והראשונות בא., העיר הגדולה לציוניות ולהשכלה עברית. ראשון היה לאסוף ברצון אל החדר-הלול שבביתו את הארון הקטן של הספרים העברים, אשר כארונו של דוד, נטרד וניטלטל מיריעה ליריעה ומפינה לפינה ימים רבים ואיש לא רצה לאספו הביתה: הוא היה ראשון גם לייסד, עוד לפני שנים מספר, "חדר" חדש ו"מתוקן" עם ספסלים ועמודים ולימודי-דקדוק וכל המכשירים. ואולם, בהיותו מטבעו בעל-מחשבות וישר-דרך, לא יכול להטעות את עצמו לגמרי ולבטל את "האמת המרה" הלוחשת לו, שהעמודים עם ה"קלמרים" שבראשיהם, בצירוף הספסלים המתוקנים שאצלם, אינם מתקנים עדיין במשהו את החומש הישן השביל תינוקות בני שבע ושמונה רפויים, האנוסים על פי החפץ העיוור והדרישה המוחלטת של הוריהם לכסוס בשניהם הדקות את הפסוקים הקשים והמוזרים, כי הרוָחה המתוקנה ב"חדרו", שאינה נהוגה בכל "חדרי" העיר מן הטופס נישן, אינה מכפרת בכל זאת על צער ההכרח, שלא ישונה, לכתוש מים כל היום, לעשות תמיד רק כרצון "בעל-הבית" ולפטם בלימודי-מורשה את "המכעיסים והמשחיתים" הקטנים, ממש כבימי היותו עדיין מלמד לפשוט ולא-"מתוקן". אמנם, מפני שהיה "בעל-מחשבה" מטבעו, הגידה לו מחשבתו, שאין בכך כלום, שהכל נעשה "כך" והכל עושים "כך", שבעלי-הבתים המוסרים את ילדיהם ל"חדר" – אינם עושים זאת דוקא בשביל שילמדו הילדים עברית, אלא גם כן "כך", ובכן אין להצטער ביותר, אבל דעתו של המתקן לא נתקררה בכל זאת, ולבו היה יודע, שכאן אפשר לשאול אותה השאלה שבחומש: "אם כן, למה זה אנכי?" – – –

        ועל כן, בעת ההיא ובימים ההם, היו שלושה קולות

יוצאים  מביתו של יצחק רבקה'ש בבת אחת: דברי התווכּחוּת

רמים ונישאים, מחוכמים ומקנטרים מפי צעירים נלהבים

ולא-נלהבים, שהיו מתאספים לקרוא עתונים בתוך החדר-הלוּל         

הקול האחד; טענות ותביעות ותרעומות מפי בעלת-הבית הגיבנת

על המהומות של חינם שבביתה בצירוף התמרמרות וקובלנות

ושאלות בעד איזה עוון ניתכה כל החימה על ראשה לסבול צרת

הספרים והקוראים – הקול השני; והקול השלישי – נהי מר ובכי-תמרורים של לומדי התורה הקטנים על פרי כעסו של הרבי, הרמת ידו הקשה ונפנוף אגרופיו הכחושים, סמוך לעמודים השחורים והצרים, שעמדו בביאה המרוּוחה ופיארו את "החדר המתוקן".

ואולם לא לחינם הורה חספניק, שהוא מחזיק ב"שיטת אלה האומרים, שלחיים יש פּרוגרס ושהם משתלמים מתקופה לתקופה". כי מתקופה לתקופה, ככל אשר הלכה ה"אידיאה", זו שמסר עליה יצחק רבקה'ש את נפשו, הלוך ועשות חיל, ככל אשר הרבתה ה"תנועה" לצעוד קדימה ולרכוש את הלבבות – כן הלכו הקולות המרובים שבביתו הלוך וחסור

בתקופה הראשונה נגרע קולה של בעלת-הבית: האגודה הקוּלטוּרית "בוני ציון", שהיתה כשנה תמימה בחורבנה, ושיינדלסקי, דוד בן ישי הסופר, חזר ויסדה בתור "אופוזיציה להראש הרשמי", החליטה באסיפתה החמישית לשלם שכר-מעון ארבעה-ארבעה רובלים חודש בחדשו. אז נפקחו עיני הגיבנת הזועמת לראות, כי גם "אלה משלמים" – וַתשקט. אחריה לא איחרו להתמעט גם קולות המתווכחים הנלהבים

רבים עיפו, פרטים רבים כבר נתחוורו ונתפרשו כשמלה וענין חדש עדיין לא ניתן מווינה לענות בו ובכי הילדים נדם, מאז עמד יצחק רבקה'ש ועשה שותפות עם המורה חספניק ו"חדרם המתוקן" נהיה לבית-ספר של "עברית בעברית".

חספניק זה העומד מאז, לפי דבריו, בקשרי המלחמה החזקה עם כל הכוחות האפלים, המינחי צורי נגף ואבני מכשול על דרך התפתחותה של שיטתו הטבעית ואשר, על-פי הבטחתו, נכון הוא להילחם עם כל השיטות הישנות: עם בערוּת בעלי-הבתים, עם המלשינות של מלמדי הז'ארגון ועם שאר כל המפריעים, עד רדתם, הנהו בעצם איש שלום ושלוה, ובשלום ושלוה הוא חי גם את רעיתו אשר נתן לו אלוהים. רק לעתים רחוקות יבוא השטן-הדמיון לנסותו ולשים בלשונו מלה, כי בשפל-המדרגה הוא יושב רק באשמת נישואיו וכי לולא זאת, לולא שהיה כפות, ולולא שהיו "ריחים על צוארו", אילו היה חפשי לנפשו, כי אז כי אז היה מתגלה ביפיו האמיתי: לרוב הוא מודה בעצמו, כי מצא המרגעה, על המיתה של ה"עזר שכנגדו" אינו קורא תגר ואת דברי משפטיה ו"דעותיה", שהיא שואבת מן ה"ויפּוּסקין" של "איש יהודי" בפטרבורג והמיוחדות לה לבדה, הוא מקבל בחיבה, כמעט בכבוד, כדברי חכמה ממש, ובסתר-לבו הוא ישמח להכיר, ש"פלונית זו" אינה מהקוֹברות את בעליהן בחשאי. "פלונית זו" היתה באמת אשה רודפת מאוד אחר הכבוד והפרסום, ועם כל תלונותיה על עסקיו הציבוריים של  מר חספניק בעלה ועל המעיטו לשבת בית, הנה בעצם היתה שמחה לראותו עומד בראש, קונה שֵם ולוחם. "במלה אחת" – אם לדבר בסגנונו החביב של חספניק עצמו – "במלה אחת": במלחמתו של אותו בן-אדם היה רוב שלום ונחת.

גם לו, לחספניק בעצמו, היה, בדומה לאשתו, מספר מסוים של דעות ומנהגים ועיקרי אמונה, שהוסיפו לו כבוד בעיניו ונאמן היה להם בכל לבבו ובכל נפשו. בכבוד מיוחד התייחס אל מידתו להתפלסף ולחקור במופלא ממנו. חולשה קטנה היתה בו להיראות כחשבן, מעמקן וכדייקן בקריאתו. הספרים העברים, – שפה אחרת לא ידע – שהיה לוקח לביתו מבית-העקד לקריאה, היה מחזיק אצלו מרובים ומחזירם בהגהות ובציונים על כל המקומות הפנויים בהוספת חתימתו "ממ"ח" – ראשי תיבות: מנחם מנדיל חספניק. קריאתו היתה, אמנם, דוקא בספרי היסטוריה ובקורת המקרא והתלמוד, הסובלים הגהות וציונים; לסיפורים ושירים, שלעדותו "לא טעם בהם חיכו כלום" ושלא נתנו לו מקום גם להתגדר במקצוע ההגהות והציונים, מלבד טעויות הדפוס והסופר – התייחס בביטול גמור, ב"אֶט" של בן דור הישן.

בכל ירחי "סזוף-הזמן" שלפני תקופת השותפות עם רבקה'ש היה מונח על שולחנו של חספניק ספר "החינוך" לספֶּנסר בתרגומו של בן-דוד, וממנו, לפי דבריו, למד על ידי היקשים ותוצאות הגיוניות, אף כי גם בפירוש איתמר, שהכאת הילדים אינה מביאה אל התכלית הרצויה. וכאן החובה מוטלת להגיד שבחו של חספניק בפניו: מכיון שרכש לו איזו דעה, הרי כבר היה נאמן לה בכל לבו. ואת ילדיו, ידע איך להתנהג וגם חביב היה עליהם, אם כי חשקו לו בפניו על תנועותיו המגוחכות. בידיהם הקטנות היו ממשמשים בפניו ומתענגים לנגוע בזקנו הרך, הצהוב והגזוז.

חספניק היה ממין אותם בני-אדם, אשר בצחוקים תראה מין תמימות, לכאורה, ובאמת הנם מחשבים היטב את דרכם ושמים ארחותם על כל פסיעה ופסיעה, יודעים גם להסתגל וגם לסגל את המצב אל תכליתם ורואים למרחוק בכל הנוגע להם. כחזון בלתי-נפרץ עמד בתוך בני גילו, מורי עברית, שמכל הטירוף והבלבול אשר ניתכו על יהודי הגלות לקחיו הם "מנה אחת אפים". חספניק היה בריא, פשוט וידע תמיד מה הוא רוצה, באמיתות השיטה הטבעית החזיק גם כן "אחר העיון", וכיון שהחזיק בה שוב לא הוסיף לחשוב על אפשרותה ותועלתה, ויהי נכון להילחם לה בכל כוחו.

ואמנם מאז בא איש-מלחמה זה לבית-ספרו של יצחק רבקה'ש באו עמו שלום ושלוה" אַל בכי, אַל נהי. זה האחרון, אמנם, התקשה בגזירתו הקשה של חספניק לבלי להוציא כל מלה לועזית מפיו, ויש אשר גם התפרץ מתחת "חוזק יד הברזל", כי הלא, סוף-סוף, הוא בעל-הבית, הוא ולא חספניק, ואולם, בכל זאת, השתדל לשמור את עצמו שלא לעבור על האיסוּר. חספניק רצוי לבעלי-הבתים, ומה לא יעשה האדם לשם דרישת-הזמן?

אגב-גררא: יחד את יצחק רבקה'ש התקשו גם הילדים: אלו לא הגיעו למדרגתו הפילוסופית של חספניק ולא הבינו את נחיצות-השיטוה, ובשום אופן לא אבו להתחנך בתור דור עברי

ואולם איך שיהיה, וז'ארגון לא נשמע; והקולות לא רבו

נדמו יחדיו כל שלושת הקולות

 

לפרק הבא

לתוכן הפרקים

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה