_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

מסביב לנקודה

י"ח ברנר

לתוכן הענינים

 

פרק א'

פרק ב'

פרק ג'

פרק ד'

פרק ה'

פרק ו'

פרק ז'

פרק ח'

פרק ט'

פרק י'

פרק י"א

פרק י"ב

פרק י"ג

פרק י"ד

פרק ט"ו

פרק ט"ז

פרק י"ז

פרק י"ח

פרק י"ט

פרק כ'

פרק כ"א

פרק כ"ב

פרק כ"ג

פרק כ"ד

פרק כ"ה

 

ד

כשנכנס אברמזון אל אוריאל דוידובסקי, מצאוֹ יושב כשהוא דומם על מיטתו. על השולחן בערה מנורת מתכת לא-גדולה ושלהבתה לא היתה מלאה. בזויות החדר הבודד והמרובע נשתטחו צללי אופל והחדר בכללו עשה רושם של אוהל נזיר נבדל מהבלי העולם.

באחת הפינות, משמאל לפתח, עמד מטה-ערמון עבה ומלא חרולים, שבעל-המעון הבודד, כפי שידע אברמזון, היה אוהב לקשקש בו על הרצפה מדי צאתו: ובעל-הבית, מַלוה-בריבית זקן ןחשׂוּך-בנים, המתגורר עם זקנתו-זוגתו בחדרים הנותרים, חרד חרדה היסטירית מפני אותו קשקוש

גם בשבת דוידובסקי על מקומו ניכר היה, כי איש-קומה הוא, כי גובה-אילן לו. בפניו השחרחרים והמרודים לא היה כלום מאותה התוגה החיצונית היפה שבפני בני-אדם "אינטליגנטים" מן המין המצוי: חיוורה עמוקה כּיסָתם – חיוורת עינויים בלתי מצויים, מזוגה באיזו הבעה מיוחדת, חדשה, שאין מָשלה ברחוב. בשרטוטי הפנים הללו, שרטוטים לא-ישרים ולא נעימים-למראה, היתה איזו הסתכלות שלוה וקשה, החודרת בטבע הדברים ומתהלכת בתעלומותיהם בבת אחת. בחריצי השפתים הדקות והסגורות היה גם לעג של פיקח, גם חנינה של פייטן, ובתוך העינים הכהות והמרוכזות, שהיו כתהום-לתאה תחת הר מצחו הרם והמקומט, התרוצצו שכל  ישר ונשמה שיש בה גם מעין הסתר-דבר. אפּו הארוך והדק וסנטרו החלק והמחודד שיוו לכל דמותו של אוריאל דוידובסקי תואר פני הודי קדמון.

– אברמזון? – וברגע שזע אויר החדר מזה הקול הניחר והמלבב ומזה המבט המיוחס, המקרב והדוחה, אורו פני הנכנס באותו אור האהבה הרבה, אהבת העולם, שהיתה תמיד בלבו לגאוּת הגבר הלז, הנותנת חתיתה על כל רואה והמלאה קרירות מלבר. הליבּוּב שהיה בתוכו של אברמזון לאותו הקול העצור, היוצא ממעמקים והמשמיע תמיד רק דברים מדודים וקצרים, השתפך וַיִזל כטל, וכהרף-עין נמשך אליו ויאמר להשתמש בזכותו של בא מןח הדרך ולחבקו. לואולם קודם שעשה אברמזון את התנועה המחליטה, לקח אוריאל את תיבת החלזונות מעל קצה השולחן והקריבה אליו והתחיל ממלא את השפופרות הריקות טבּק. אז ישב אברמזון כנגדו והתחיל מהפך פעם בדפי כרך הטרגדילות של שקספּיר ופעם בדפי "כה אמר צרתוסטרה" של ניטשה – שני הספרים היחידים, שהיו מונחים שם מכוסי-אבק על השולחן. כעבור רגע חלף גם הצל הקל והפתאומי מעל פניו ויאירו שנית.

אברמזון התוודע אל דוידובסקי לפני שנות מספר ונפשו דבקה בו מן הימים הראשונים, ואולם אף כי קרובים היו משורש נשמתם בצדדים שונים, היה לידידותם איזה גבול, איזו נקודת מעצור, ובלשון נוכח וקרבת "אהובים-ידידים" לא השתמשו איש את אחיו.

דוידובסקי היה הראשון,  שהפסיק את הדומיה הממושכה. במין תנועה של ציפיה וכובד-ראש מיוחד נתן עיניו באיש-שיחו.

– נוּ, מה? בעצם הדבר, רבי יעקב, להכא, להתם, וסוף-סוף – קרתא א כפי הנראה, גם כאן, כבפאריש עצמה, יכולים בני-אדם לשבת ולעשות למו פפירוסים; שונים; מכל המינים אי?

אברמזון התחיל מיד להרגיש, למגינת לבו, כי מצב-הרוח של האיש הזה בא ומטפח על כל הגילה והחדוה שבנפשו כל אותו הערב ולא רצה להיכנע.

– אנכי, דוידובסקי, איני מתחרט

– חרטה? – עשה דוידובסקי תנועה פסקנית בעפעפי עיניו – מי מדבר על דבר חרטה, אברמזון? חרטה הלא ממידת הכּסילים היא, ואנו, איך שיהיה, הלא איננו איננו כסילים קטנים. ואם תמצא לאמור – הן. ובעצם הדבר, חיים אלו אינם חשובים כל-כך, שירעישו עליהם עולמות-החרטה; עולמות-החרטה. נוּ, נניח לזה.

ועוד פעם דממה; ובפעם הזאת ניסה אברמזון, לאחרונה, לשוב להמשך-השיחה. כשהוא רוצה, הוא יכול לומר, והוא, אמנם, רוצה ואומר, כי נסיעתו לשם, בכלל, היתה פוריה: הוא נוכח לדעת,    שבעלי-בתים אינם שבעים רצון ממנו, וזה טוב, זה נעים; "נעים" הוא אומר, ואינו צריך לאמור. בראשית בואו לשם היה עוד "גם כך וגם כך": עסוק היה עדיין בכתיבת ה"דיסרטאציה" שלו (אברמזון הוסיף איזה "חה" קטן ופניו כוסו מבלי משים באודם קל, מעין אותו האודם העולה על פני איש צעיר, בדברו על אהבתו הראשונה); כמדומה, שכבר סיפר פעם לאוריאל על התוכן של מאמרו הראשון. הוא השתדל שם להראות את השפעת החסידות של המאה הי"ח על הספרות העברית המתחדשת של המאה הי"ט. מאמר לא רע בכלל, אף כי בלתי שלם. הוא התחיל לכתבו בסוף הקיץ, בהיותו עוד בא., ולא יכול לגמרו, משום שלא היה לו מקום, רצונו לומר, דירה, ובאמת, כמעט בשביל זה נסע לה"קוֹנדיציה". כי מה לא יעשה האדם בשביל הכבוד? וכל עוד שהיה עסוק בכתיבה, אמנם, כמעט לא הרגישו בו כל רע. הוא רק מילא את חובותיו וחייו חלקו מחמאות: שׂוֹבע, מנוחה, כבוד-מלמדים. הסער התחולל רק אז, כשהתחיל ממעט בכתיבה ושעתו נהייתה פנויה ביותר. ואף על פי כן, דברים מפורשים עדיין לא היו, והקומדיה אולי לא היתה תמה מהרה כל-כך, לולא שלמה פרנקל, אחד מתלמידיו, ודוקא בנו של  העשיר בכל בעלי-הבתים. ההשפעה המזיקה גרמה לו להתגעגע לבוא לכאן בימות הקיץ הבא, לשאוף רוח-כרכים ולהשתלם – אַי-אַי; ופעם נתיישב בדעתו והביע את רצונו ברור לחדול מאכילת בשר, הצעד הראשון – אַי-אַיאַי! לא, דוידובסקי, עלם לא רע, אכן, הוא יודע. הוא יודע, שאחד מחסרונותיו שלו, אברמזון, הוא להגדיל בהכרתו את מעלותיו של מאן-דהוא, מפני שהוא מביט על כל הבא לפניו בעיני "שליח"; ואולם בנוגע לשלמה – בטוח הוא, שאינו טועה. בוודאי! אין שופ ספק, שעתה, כמו שהוא, יש בפרנקל צדדים לא-חיוביים – אין לשכוח את הלסביבה והחינוך – אבל גם זה לא מוטל בספק, שיש בו טוב ויש אפשרות להגבירוֹ בו. ומה נקל יהיה למות מתוך הכרה, שנשאר אחריו "קדיש" טוב. אוֹ, דוידובסקי מצטחק: אפיקורס שאין לו תקנה

– לחלומות איני לועג לעולם, – הפסיקוֹ אוריאל בהתעוררות קלה ולא גרע ממנו את מבטו החודר – בכל אופן, איני לועג – הוסיף אחרי הפסקה קצרה.

– אבל בהשארת-הנפש, כמו שאומרים בינינו, הלא כופר אתה

– לא תמיד; אדרבא, יש שאני כופר במיתה. הן. במיתה.

– בכליית-הנפש?

– הן; ובכל אופן אין זה מן הענין.

– אבל, איך שיהיה, ולדעתך, אוריאל, הלא תמיד טובה הישיבה מן העמידה, העמידה מן ההליכה, השינה מן היקיצה – והמוות מכל אלה ביחד חַה, מה "עם-הארצות" עושה! סירסתי בוודאי את דברי בּוּדה האלוהים. האף אין זאת?

– סירסת קצת, אבל אין כל רע בזה, חלילה. הן; אין רע. אגב: מה באמת מצב עסקיך הספרותיים?

– הספרותיים? – התאדם אברמזון שנית, מבלי שהרגיש בפיזור- נפשו עד כמה כובד-ראשו של איש-שיחו מגיע ועד כמה אין בשאלתו אף סקרנות פשוטה – כלום הספרות העברית עסק היא? פשוט, אני כותב ושולח להרידאקציה, והרידאקטור קורא ומצווה להדפיס – ודי. אין כאן מקום להאריך. את המאמר "השפעת החסידות על זרמי ספרותנו החדשה" הדפסתי ב"התחיה", ירחון חדש מראשית השנה הזאת, מירח תשרי. עתה אני חושב לכתוב על

דוידובסקי השתעל. בחגוי שפתו התרוצץ קורטוב של הצטחקות, טשטוש כל שהוא, שעין אברמזון לא שלטה בו.

יֶוָה איסאַקוֹבנה שואלתני תמיד מוזר: היא רואתני לעתים רחוקות מאד, אבל מדי תפגשני הן, מדי תפגשני, תשאלני עליך ועל דבר עבודתך הספרותית.

– י-וה איסאקוב – נבלעה ההברה "נה" בגרונו של אברמזון.

ואוריאל הוסיף לעשן את פפירוסו;  שפתיו הדקות לא נפתחו ולא חדלו מהתעקם בטשטוש הצטחקותו: – טענות גדולות לבלומין אליו. הן. טענות גדולות ובצורות מדי תפגשהו: מדוע אברמזון כותב עברית?

אברמזון התנשא ויתייצב על יד הכירה.

– נערה טובה היא. לא כך, אוריאל? כל הטובה שבמין היפה: הרוךף הנשיי, הידידות המעודנת, ההרגשה הענוגה

דוידובסקי קם גם הוא, התייצב ברום-קומתו, מדד אחת ושתים את החדר בצעדיו האִטיים – וישב; וכשכילה אברמזון להתלהב ולהתרגש, הציע דוידובסקי לפניו ללכת לבית-האוכל שברחוב הזה ולהביא חמין. הן רואה הוא, כי לאברמזון יש תקוות לעתיד, כי, סוף-סוף, אחז בקרני "האימפּראטיב המוחלט" וכי קרוב הוא אל החיים יותר ממנו, מדוידובסקי. ובעצם הדבר, זה הצורך להליכה – טרגדיה גדולה הוא בחייו, ובחיי דוידובסקי, טרגדיה גדולה ונוראה: קשה לו ההליכה. זה עידן ועידנים, שצריך היה לבוא לבית-רפואות לקנות מיני סמים – ועדיין לא מילא את הצורך. הן. בעצם הדבר, מן הנקלה אל הנשגב – צעדים כבדים. הן. ובעצם הדבר, אין טוב בלי טוב: הנה בא אברמזון ובואו גורם לו, לדוידובסקי, לאכול ארוחת-ערב, מה שבלעדיו, בלעדי אברמזון, לא היה הדבר יוצא לפעולות; לעולם; בשום אופן; הן.

אברמזון שהה אצל דוידובסקי עד אחר חצות. הוא ידע, כי קשה לזה האחרון לינת איש זר בחדרו, ועל כן מיאן להישאר על מקומו ויבחר ללכת למעונו השׂכוּר. בעיניו הכהות של אוריאל התחולל ודעך פתאום ובאופן-פלא איזה אש מוזר, כששמע כי אברמזון שׂכר את חדרו בבית אבותיו.

ככלות שתיית החמין קם אברמזון והתחיל מדיח את הכוסות; ובעל-המעון, שבמעמד-נפשו נהיה בינתיים, לרגלי מסיבת רעו האחד, איזה שינוי-וסת, נתרכך והתחיל להביע משפטיו הקצרים על מהותו של רגש הרחמנות לאחרים, עד כמה הוא מקשר את האדם האובד אל החיים, אף כי בעצם הדבר, רפה הוא החוט הזה, לא אמיץ כלל, וסוף דבר, שיוצאים וחוזרים, חוזרים ויוצאים

לבסוף נשתתק. באויר החדר הבודד והמרובע צילצל עוד ההד של התחלת האִמרה: "בעצם הדבר". כאב-ראשו של אברמזון, ששלט בו כל הערב, נתחזק, ויסתר את פניו בכפות-ידיו וישתקע במכאובו. שתיקה ממושכה. וככה ישבו שניהם שעה ארוכה-ארוכה

השעון השמיע שתים. הם נתעוררו. חצי קולו העצור של אוריאל התרומם פתאום וַישתפך בשועת מנגינה עדינה ומרוסקת. קסם מצודד-נפש היה בהטחת תמרוריה של זו הנשמה, שאין לה עוד בעולמה כלום; פה ניתן ליגון האילם, האין-סופי, של אפיסת כל הסערות, כל האילוּזיוֹת

בראשית השירה עדיין נשמעה מקצת תחנון ופרפור, עדינים מאד:

Слов – но как лебедь, по вла – ге проз – ра – а – чной,

Ти – хо... ка – ча – ясь... плы – ве – е – т мой челнок –

ואולם בסופה כבר היה יגון-עולמים, יגון של כלות-הנפש, גֵאה ושלֵו, שלֵו:

Ох, как на сердце легко – о и спокой – но...

Нет боле и те – ни ми – нув – ших тре – вог!..

אברמזון הקשיב רב-קשב.

 

לפרק הבא

לתוכן הפרקים

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה