_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

מסביב לנקודה

י"ח ברנר

לתוכן הענינים

 

פרק ה'

פרק ד'

פרק ג'

פרק ב'

פרק א'

פרק י'

פרק ט'

פרק ח'

פרק ז'

פרק ו'

פרק ט"ו

פרק י"ד

פרק י"ג

פרק י"ב

פרק י"א

פרק כ'

פרק י"ט

פרק י"ח

פרק י"ז

פרק ט"ז

פרק כ"ה

פרק כ"ד

פרק כ"ג

פרק כ"ב

פרק כ"א

 

ג

בשעה השביעית בערב עמדה הרכבת לפני בית-הנתיבות החדש של עיר-הפּלך א.

אברמזון נחפז אל העגלה, הוציא מתחת הספסל את אמתחתו, שבתוכה נמצאו שלוש כותנות וכמה ספרים – ויצא.

– לאן?.. – שאל פתאום את עצמו, כשהפסיק את הילוכו באמצע הדרך ועמד – לבית מנשה קצמאן?.. לראות אותה?.. מה טוב האח פּתאום חַוה אבל אם אסור אל הבית הזה, הרי יקשה עלי אחר-כך לעזבו, ואני זקוק למעון מיוחד לעבוד, "למעט ב'עולם' ולהרבות בשמחה", חה-חה אמנם, ללכת גם אל אוריאל דוידובסקי לא טוב הכנסת אורחים קשה עליו אוריאל האומנם, לינת לילה אחד מחר אמצא לי "משכּן" ושכנתי בתוכו. אין דבר. אל דוידובסקי!

הוא נשׂא את רגליו וישם את האמתחת על שכמו. הדפּים העבים והקשים של תכריך-הספרים: "הכוזרי" עם חמשת ספרי ברדיצ'בסקי, הוצאת "צעירים" בכרך אחד, שהיו מונחים שם בתוך האמתחת בקצה, העיקו על צלע-כתפו והסבו לו מעין רגש הנאה על חושו את גופו. צעדיו הנמהרים התכוננו אל הרחוב הקוקזי, מקור מגורי אבותיו של אוריאל; כי שמוע שמע אברמזון בצוער, שאוריאל דוידובסקי שב בתחילת החורף לגור בבית אבותיו.

הדרך היתה לא קצרה – מהלך שעה שלמה. מיטלטליו של ההלך, אמנם, לא הכבידו עליו וגם בגדיו קלים היו, ואולם כאב-ראשו, אם כי היה תדיר אצלו, הגביר את עיפותו. כשהגיע לעבור על-פני סמטת המקולין, קרוב לדירת קצמאן, זו שחַוה בלוּמין דרה שם, התפרצה קלוּת-אורה לכל פנימיותו וכמעט שלא עמד בנסיון ורצה לסור שמה. התרוצצות-הרגשים נמשכה רגע. לבסוף עקר אברמזון את רגליו והלך הלאה.

בשעת כניסתו של אברמזון לבית דוידובסקי היתה בעלת-הבית, אמו של אוריאל, יושבת ובוררת קטניות לאור מנורה קטנה של זכוכית ואפה שופע מיץ ופניה עצבים, כדרכה. שמואל, הבן הצעיר, ישב גם הוא אל השולחן ופניו – ארוחת גרש ומגילה-עפה בשפה המדוברת. פניו הדלים, אכולי העופרת, העידו בו, שמסדר אותיות הוא. אבי-המשפחה, משה אהרן דוידובסקי, לא נמצא בבית. עיניו השחורות והעקשניות של שמואל היו נתונות פעם בקערה ופעם במגילה, וכששמע ברכת ערב יוצאת מפי איש זר שנכנס, הסתיר מתוך-זהירות-שלא-מדעת את המגילה תחת כיכר-הלחם המונחת על ידו והניצוץ שבעיניו נתמלא כרגע הבעה של חשד והכנה להגן על עצמו; ואולם מיד הכיר בשרטוטים הנמרצים והתמימים של פני הבא, פנים הידועים לו מתמול שלשום – וירגע. ובעוד רגע – והעלם כבר שמח שמחה נאמנה ותמה לקראת עיניו הגדולות והמחממות של אברמזון, אשר בברק-בבותיהן האמוץ התנוססה רגשנות אמיצה, חומלת ועדינה עד למאוד.

– אברמזון, כמדומה, לא היה כאן כל החדשים האחרונים? – שאל שמואל בענין ידוע ו, כדי להיכנס בדברים.

אברמזון השיב על השאלה ודרש לאוריאל.

- אוריאל?.. – התאנחה בעלת הבית קשה – אוריאל כבר חזר ויצא מביתנו ויעזבנו שנית. הוא לא דר עמנו אלא כחודש, וזה כשלושה שבועות וחצי ששב לגור ביחידות, כלשעבר. הלך מאתנו. אוי, אוי, מפריעים אנחנו אותו, כנראה. בנאמנות, איננו נותנים לו, כנראה, לעשות את אשר הוא צריך לעשות. חדרו ריק עתה, ידידי, אולי יודע כבודו איזה רווק הצריך למען, הא? בנאמנות, אין טוב מחדר כזה, בנאמנות, אין טוב. מאנשים שכמותנו, ברום השם, הכל ישבעו רצון, ובמקח השוה, אַה?

– אַה? – התעורר אברמזון - כן מה?.. מעון?.. אני בעצמי מבקש מעון אם רק

– אוריאל דרוש לכבודו תיכף? הפסיקוֹ שמואל בכונה ובקול חשוב, שהיה בו גם קצת הסתר-דבר ורוגז על "אותה אשה" – אמו – שבשעה שאדם דורש לאוריאל, הרי היא באה ומבלבלת את המוח במעונותיה!

פני "אותה אשה" הועבו עוד יותר. בוא וראה, הבנים של עכשיו מה הם! הרי יודעים הם, כמדומה, מה קשים החיים בימינו ובעתים הללו; כמדומה, שגלוי לפניהם, מה רב הדם השותת בכל חתיכת לחם ומה גדול שויה של כל פרוטה ופרוטה, ואף על פי כן לא איכפת להם כלום. בנאמנות, על כגון זה יש להתריע "שמע ישראל!" כאן עומד החדר לשכירה, ובעזרת השם נמצא שכן, וכפי הנראה וכפי הנשמע, בר-נש לא רע  – לכאורה, מה צריך היה בן כשר לעשות? ושמואל, אוי-אוי, לא די שאינו משתדל לדבר על לבו ולפתותו – הוא משיאו עוד לדברים אחרים!

אברמזון רצה לעשות נחת-רוח לאשה העצובה והלך אחריה לראות את המעון. החדר היה לא-קטן בארכו, אך צר ומשונה, ורק חלון אחד לא-רחב היה לו. הכותל מימין לכניסה היה מסויד כחול-כהה ומעוטר קורי עכביש בראשו, ומשמאל – קיר עשוי קרשים, מחיצה בין חדר זה לחדר-האוכל, מעוקם קצת ומחופה נייר ירוק ומנוקד. בעלת-הבית, שליוותה את המיועד להיות דיוֹרה, הרימה אל מול פני הכתלים את מנורת הזכוכית שבידה – וינועו הצללים של התמונות המטושטשות התלויות שם בלי סדרים, וייראו ראשי הרבנים והגאונים הגדולים עם פיאותיהם ואֶפּולטי הגנרלים ואנשי המלחמה, עם פתילי זהבם. על גב הכירה שמאחורי הפתח ישבו ילדי הבית, התחממו ושוררו בקול ממושך ומלא "מרה שחורה" אוכלת לב ונפש; נוגה ביותר היה קולה של ילדה קטנה בעלת ראש מסולסל ופנים חשוכי דם שלא ידעה לבטא לא גימ"ל, לא למ"ד ולא רי"ש, ויהיו דברי השירה בפיה עצבים ורפויים ביוֹתר:

– אָבּעֶ' אֱ-יֵ-חֵי-נוּ שֶבִּ-שֶמַיֶה

– אָבֶּער אֱלֹהֵינוּ שֶבִּשְמַיִן? – החזיק על ידה ילד גדול ממנה בקול שואל ומצפה

– כּׁ שֶ חָ--- פֵץ עָ--- שֶׂה – המתה הקטנה וקוננה בקולה הבכיני והכל עברו בחפזה אל המלות הז'ארגוניות שבשירה זו:

"אָבער אונזער גאט, וואס אין הימעל רוּט ער,

וועס ער ווי-י-ל טוּ---ט ער" – – –

ובהגיעם עד כאן, היו ממהרים לשוב ולנגן זה גופא בקול יותר עלז ונחפז; ושוב היתה הקטנה חוזרת, כאילו אינה יכולה לשׂבוע, הוגה נכאים ומתמוגגת:

"אָבּעֶי אונזעֶי דאָט,

      ס' אין הימעֶי יוּט' עֶ

וואָ סע ווי-י-י

      טוּט' עֶ!"

– החדר טוב בעיני, - אמר אברמזון – אלא שיותר משלושה רובּלים אין ידי משגת לשלם.

– שלושה רובּלים? – ניענה ברכה בעלת המעון בראשה ולא ידעה לעצור בנגינת השמחה הפתאומית, שביצבצה בקולה - לא, ידידי, בנאמנות, אי-אפשר; מעט; יקרות העצים בחורף הזה – השם ירחם! שלושה בנאמנות, מעט

– והמולת בעלי-המלאכה העובדים פה לא תשבית את אדוני מעבודתו?  – הפסיק שמואל בעקשנות את גמגומה של אמו, בראותו כי אברמזון כבר נכון להוסיף כבקשתה (בכלל ניכר היה, שלא רק "מרמת אמו" בדבר שכר-המעון, אלא "כל השידוך בכללו" אינו מוצא חן בעיניו לחלוטין, מטעם כמוס עמו) – הן עבודתך, מר אברמזון, עבודתך, כסבור אני, אומר אני, עבודתך דורשת מנוחה ובדידות, הלא כן אדבר? אבי הוא נגר, הלא תדע. ובביתנו עובדים שלושה פועלים

_ ריבונו של עולם! – גנחה האשה – מה הוא מדבר? מה אתה מדבר, שמואל? בנאמנות, אין נכונה ברוחך, חס ושלום, בנאמנות. שלושה פועלים – ענין גדול כאילו איש זר הוא. שלושה פועלים, בלי עין-הרע, אבל מלאכת הנגרים כלום מלאכת נפחים היא? יגיע כבודו בעצמו – פנתה אל אברמזון – כבודו הלא איש נבון הוא. אם בחדר-הכניסה הם עובדים להם שם בדממה – למי ירעו? בנאמנות, כלום מכים הם בפטיש על הסדן?!

– כך, כך, – הרגיעה אברמזון בעדינות – אני משאיר פה את אמתחתי, את כל רכושי, לאות, כי החדר הוא לי מהיום. בבקשתי להוציא משם את כל הכלים היתרים והתמונות וכיוצא בזה. שולחן ודרגש – ולא יותר. מה זה? – קרא פתאום, כשפגעו עיניו באורלוגין שעל הקיר – עשר שעות וחצי.

- לא, – ענה שמואל בקול קשה – האורלוגין הלא אינו מהלך. הוא עומד תמיד בשעה זו. כסבור אני, אומר אני, שהשעה – שעה עשירית, ולא יותר. הלא זה רק כחצי שעה לבואי מבית-הדפוס. הן שבתנו, אברמזון, בחורף הזה, שבתנו, ושביתה רבתא; ועתה הננו עובדים מן השמינית עד השמינית, אני אומר, כן אח, אברמזון, הלא צריך אתה להתראות את אוריאל. תיכף אני מוליכך אליו. הוא מתגורר עתה לא הרחק מבית מנשה קצמאן. הלא יודע אתה את בית מנשה קצמאן? ואת חתנו, את חברשטייןפיוּ, מה אני שואל! שאלה היא, היודע אברמזון את חברשטיין! בימים האלה נהייתי גם אני ליוצא ובא בביתו. זהו אדם! הוא ציווני, לקרוא את "תולדות המשפחה, הקנין הפרטי וה והממלכה", כן, "המשפחה, הקנין הפרטי והממלכה" של אֶנגלס. איני טועה. ספר טוב, אברמזון, הלא? תיכף אני הולך אתך.

בעלת-הבית מלמלה ביגונה:

– באישון-לילה אוי, אוי, לילה-לילה הוא מוצא לו איזה עסק. אין כל רחמנות בלבו, לא על עצמו ולא על אחרים. הלא עליו להשכים מחר אל המלאכה: לוּ ישן, לכל הפחות, לילה אחד כראוי. לא, הרוח נושא אותו, מעודו לא ינוח; מה בכך: למצוא הוראת שעה בשביל אוריאל, לעשות מעשה כל שהוא לטובת הבית – אינו נחפז כל-כך. ורק כך, בעלמא, עסקי רוח. כי מה לו ולמכאובי אמו? כלום חולה הוא אף פעם אחת על פחדה? מה איכפת לו, אם על כל יציאה ויציאה שלו מן הבית יתפלץ לבה מדאגה, אף על פי שבאמת כבר הגיעה השעה להתרגל, שלא לפחד ולא לדאוג הגיעו ימים אוי, אוי, באו מים עד נפש

שמואל מיהר לגמור את אכילת התבשיל ולהחביא את  המגילה – ויקם. כל תנועותיו היו דומות כאילו הוא מתעתד לקיים תיכף איזו משלחת גדולה וכאילו מלחמה לו את האויר.

                                     ––––

על שאלת אברמזון, בשעת הליכה, אם יצא אוריאל מבית-אבותיו בסיבת ריב מיוחד – ענה שמואל בשלילה. לא כך, בלי כל ריב. ובכלל, כסבור הוא, אומר הוא, עד שאברמזון שואל למה יצא – ישאל, מוטב, למה חזר. למה בא לגור לכתחילה? הן הוא התגורר כל העת, מיום שעמד על דעתו, לבדד, ופתאום – ברוך הבא! אם אינו יכול לדבר את לאביו לשלום – מוטב היה שלא לבוא ושלא לצאת. כך, הוא, שמואל, אומר וכך היא דעתו. ובכלל מוזר הוא, אוריאל, בעת האחרונה. תמיד היה בריה משונה, אבל לא באותה המידה של העת האחרונה. לא, כל ריב לא היה. "אדרבא, הוא מתהלך את האם עתה ביתר חיבה וביתר רחמנות ורק שמתרחק הוא עכשיו מן הבית יותר, ולעתים רחוקות מאד הוא מראה פניו". יאמר אברמזון מה שיאמר: הוא, שמואל, אינו מבינו, אינו מבין את אוריאל, אינו מבין את כל אשר אתו, אינו מבין את "סידורה של הקוֹפּיה" ה\את, כמו שאומרים בבית-הדפוס. חברשטיין אומר "אוֹבּלוֹמוֹבשטשינה" וגם הוא, שמואל חושב כזה: טיפּוסו של אוֹבּלוֹמוֹב – ותו לא. כסבור הוא, אומר הוא: בזמננו, שהחובה מוטלת על כל איש לעשות הרבה כל-כך, יושב לו אחד בקרן-זוית ואינו נוקף באצבע קטנה, שוכב לו כל הימים ו"רוקק כלפי התקרה" כמו שאומר מנשה קצמאן. מובן מאליו, הוא, שמואל, לא יגיד לו דבר: יודע אוריאל  יותר טוב ממנו וגם צחוק יצחק לכל "עשרה מאמרות". ואולם, בבקשה מאברמזון, יבאר לו את המחזה. מפי אחרים אירע לו, לשמואל, לשמוע לא-טובות על אוריאל. הכל מתייחסים אליו באיזו שנאה ובלי כל סיבה, לכאורה, חברשטיין, איידלמאן, פֶּטרוב – הכל. ודעת אברמזון? יגד-נא!

– הרוח אינו מניח לדבר, חבר! – צחק אברמזון.

אז הכיר שמואל פתאום, כי הוא מאריך בדיבורו, ואברמזון הלא "ערום הוא לחלוטין: במעיל קיץ" – ויתרגש, ויחל למהר את צעדיו, ולשונו בכל זאת לא שבתה ממלאכתה" אוריאל גלמוד. על אברמזון ישמח מאד. כל ימי הקיץ שעבר הלא הוא האחד שהיה בא אליו. אבל אם קר לו, למה הוא מתנהל לאטו כל-כך? מהלכו דומה כמעט למהלכו של אוריאל. הראָה אברמזון, איך אוריאל הולך? בקומה זקופה, זקופה, לאט, בדממה ש-שא. "כאילו שנים-עשר מקלות בתוך בית-בליעתו", לדברי קצמאן.

- לא יפלא: – הוסיף אברמזון לצחוק – זקנים אנחנו ועיפים

ואולם הערתו הקצרה העירה מחאה סוערת וארוכה מצד בן-לויתו. לא, לא, אחיו – יוכל היות, אבל אברמזון! אברמזון אינו זקן. צעיר הוא. אחד משלהם. הוא, שמואל, יודע. עוד לא שכח את דרשת אברמזון באותו בית. עיף – אפשר עתה, תיכף לבואו מן הדרך, ואולם אז – זוכר הוא? – אז, באותו הערב, כשבא הוא, שמואל, לקרוא לו ולהראות לו את המעון – מה מיהר הוא, אברמזון, להלך, כבן-חיל, כחץ מקשת. נו, הנה הגיע לבסוף אל דירת אוריאל. ילך לו אברמזון, והוא, שמואל, לא ילך. הוא – נוח לו להיכנס אל בית מנשה קצמאן הקרוב, ולאחיו לא יכנס: אינו אוהב להיכנס אל אחיו בימים האחרונים.

 

 

לפרק הבא

לתוכן הפרקים

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה