_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

מסביב לנקודה

י"ח ברנר

לתוכן הענינים

 

פרק ה'

פרק ד'

פרק ג'

פרק ב'

פרק א'

פרק י'

פרק ט'

פרק ח'

פרק ז'

פרק ו'

פרק ט"ו

פרק י"ד

פרק י"ג

פרק י"ב

פרק י"א

פרק כ'

פרק י"ט

פרק י"ח

פרק י"ז

פרק ט"ז

פרק כ"ה

פרק כ"ד

פרק כ"ג

פרק כ"ב

פרק כ"א

 

כג

יום שבת היה בנבוכה, עיר מולדתו הקטנה של אברמזון. אור שמש זרוע על פני כל הכיכר שלפני בית-התפילה לנוצרים. יהודים ממלאים את בתי-המדרש, מתפללים, אוכלים דייסה ולפת, ישנים שנת הצהריים ויוצאים אחר-כך להתהלך קצת ברחוב לפני בתיהם ובתוך חצריהם, כשהם בלא קפּוֹטוֹת וכשטליותיהם הקטנות המצויצות נשקפות נתחת שולי חזיותיהם. "הקיץ הלא כבר בא". ר' יצחק, אביו של יעקב אברמזון, בכל החריצים שבפניו ובזקנו הארוך המגודל, ששיבה זרקה בו, כעין אותו זקן של ליב טוֹלסטוֹי, הולך מאיש לחברו, מפייסו בדברים, מבקש סליחה אלף אלפי פעמים – ובודק את הציציות...

וציציותיך שלך, יעקב בני, פסוּלוֹת? אה, פסולות? – מניע אביו הזקן בראשו השעיר ועיניו זולגות דמעות, דמעות, דמעות...

אברמזון אינו יכול לנשוא את צערו של אביו ולראות ביגונו הגדול והקשה, והוא שואלו בחנינה רבה ואיומה ולבו מכּהוּ ונמס – – –

אבל מה עלי לעשות, אבא, מה עלי לעשות?

מה עליך לעשות בני? – עונה ר' יצחק וקולו כקול מדבר לתוך קדירת חרשׂ – עתה מעמדי הוּטב, בעזרת השם, מפני שהרב דמחננו נעשה לשד"ר[1] של ישיבת ה"רב", יחיה, ואני הריני עתה ממלא מקומו של הרב בק"ק נבוכה יע"א[2] ומקבל "אדום"[3] אחד נוסף על שכר שחיטתי ואין אני מצפה עוד לעזרתך (כל זה נאמר בנשימה אחת), אבל אני חפץ לקבל נחת ממך, בני. ראה, כמה מאושר הוא שלמה פרנקל, ששב אל אבותיו (אברמזון מתפלא מאוד בלבו: מה אבא סח? הלא שלמה לא שב עוד!), אך הרבי לא יקבלך עד שתשוב בתשובה שלמה: הרבי גדול הוא ונורא על כל סביביו, ומשרתיו עושי רצונו חוקרים ודורשים אחרי כל בן-ישיבה הנוטה מן הדרך. הגבאים מתחקים בגלוי ובסתר על צעדי כל איש. השמשים בודקים בחוֹרים ובסדקים, קורעים את הלב מתוך החזה, מעלים אותו על השולחן ובודקים אותו. ואחרית החוטא מרה. הסירה, איפוא, בני, את אלוהי הנכר מתוך חיקך, הסירה את ה"ביכל"[4] "התחיה" מתחת למַדיך. אם תעשה זאת, אסע עמך תיכף אל ה"רבי", תיכף ומיד...

ביום השבת?

פיקוח נפש!

 וגם הסעודה השלישית עוד נספיק לאכול שם?

בוודאי! ראה והביטה. שם הכל מוכן כיד הרבי: בשר ודגים וכל מיני מטעמים. ולא תוסיף עוד לרעוב כאשר רעבת.

טוב, אוי טוב! תן לי פרוסת חלה ואכוֹססנה בשיני. גה-גה-גה...

מה אתה, בני? זולל וסובא? רעבתן?.. ראה, הנה ז'וּפּיצת-המשי הארוכה... הנה הרבי הולך אחריך...

ר' יצחק נעלם, והבן התחיל רועד רעדת-קדחת ונס על נפשו, מבלי דעת למה הוא נס. "במנוסה תצאו" דובבו שפתיו, והוא רץ, רץ, רץ. הרבי הולך אחריו, שומר את צעדיו, רוצה לגלות את מצפוניו, והוא הלא חטאתו נגדו. ה"ביכל" מונח בחיקו בשבת!

הלא שרפתי את הכתבים, הלא שרפתי את המאמר... – התחנן אברמזון על נפשו – וללא- הועיל. ההכרח לנוס לא נתמעט. להיפך, הוא גדל מרגע לרגע, התנשא, גדל, החריד. הרבי התחיל כבר לרודפו, והוא רץ דרך הרים ובקעות, דרך מקוואות של זיעה וסדנות של ברזל. במקווה אחת של זיעה טבל כהלכה ואחר עלה ולא נסתפג וטיפס על גבעה גבוהה. מה זאת? כאן מתגוררת היא? הלא אצלה יוכל להיסתר ולקרוא את "התחיה" שלו.

אל תעבור הלאה! – קורא לו הרבי בעוז ומכה באצבע צרֵדה – אני שומר את צעדיך. עמוד על מקומך! כפר גדול יש מעבר לנהר שטבלת בו. כפר גדול אשר לא יבין את לשונך. אחיך בני עמך ישבו ויעבדו אלוהים אחרים.ועתה הרואה אתה את הגוי הגדול הזה?

חמס, חמס ושוד! – התפרצה היא פתאום מאחד הבתים ותיפול מלוא-קומתה ארצה.

אימה גדולה נפלה על אברמזון. רצה למהר לעזרתה – ורגליו נתונות בסַד, הוא אינו יכול להזיז את אחד מאיבריו. ריבונו של עולם! כמה מצוקת-נפש! אין מנוס מצר! מלפניו – כפר; מאחריו – הרבי (ורבים הם עושי דברו, ורבים הם עושי דברו, ורבים הם עושי דברו); הרים ובקעות מימינו ומשמאלו. נפץ זכוכיות החלונות. המולה ארוכה, ממושכה... דליקה?

פרעות... צעקה היא וגם קולה יצא הפעם כאילו הוא בוקע לתוך קדירת חרשׂ – פרעות... דם ואש ותימרות עשן...

 – – –

שלג מסביב בכל הארץ. ים-הקרח.

אברמזון עומד בלא נעליים בתוך השלג הקר. רק כתונת אחת לעורו ועליה זוחלים פשפשים-פשפשים, אינטליגנטים, יחפים, עובדים. הוא רועד-רועד, ומסביבו עומדים אותם הפשפשים, האינטליגנטים, היחפים, העובדים...

מה העבודה הזאת? – שואלו אותו האיש ההולך מעמו.

תמה אני – מנענע אברמזון כתפיו – הלא זוהי הקוֹלוֹניה, אשר יסדת אתה בשעה שהלך לבך לאחד את הפשטות הגדולה של טולסטוי עם אי-האפשרות הנשגבה של ניטשה."ניטשה פרי נפש אֶסתיטית-פיוטית ולא פילוסוף" – השכחת את לשונך ממש? הלא זו היא הקולוניה על יסודות חדשים אשר יסדנו, בעוזבנו את אירופה החולה ואת אנשיה. הלא מן הקולטורה עלינו... לכונן מושבה בארץ-ישראל ולהילחם את הפקידים. ועתה אני עומד פה וסופר את הכוכבים. אוריאל! אתה הולך ממני. לֵך-לךָ! לכה! מסתמא צריך אתה ללכת, ולא אהיה לשׂטן על דרכך. ואולם לבי מתמזמז, מתמזמז... נשמתך מרחפת סביבי כציפור. לא מַתָּ. הכל שלך. וזה הדבר אשר אוֹמַר לך: זקנך מגולח, אבל אילו היה לך זקן כמוני – אין כל ספק שהיה שחור ורחב והיה מעיד בך, כי אבות-אבותיך היו מיקירי-ירושלים!,ופתאום נעלם הכל. והוא נשאר עוד פעם לבדו תועה ביליל-ישימון, במדבר הגדול והנורא. לבסוף הוא מוצא מצרי עטוף ברעב, והוא נותן לו מלחמו שהוא לועס לתיאבון (מאין לקחהו – אינו יודע. מָן!) והמצרי, הדומה לגברילוֹב השיכור, מניף עליו את גרזנו. "אתה גרזן, ואני רחמנות" – אומר לו אברמזון, ומאז מתחלת אצלו הרחמנות הנוראה. רחמנות נוראה אוכלת לב ונפש, אל אילני-הסרק, אל הכּפים והסלעים, אל המצרים והערבים...

הדרך היתה קשה וארוכה, ארוכה וקשה. הארץ לא רחוקה מן השמיים – "ונקל, איפוא, לנפול גם לבעלי-חלומות". בלבו של ההלך ציפייה פתאומית גדולה, גדולה, גדולה. הוא מצפה, הוא מחכה. עוד רגע ונבקעו השמיים ונולד איזה דבר גדול, גדול, גדול. הוא פוסע פסיעות גדולות, לוקח מקלו, קושר בו מטפחת אפו – דגל מחנה יהודה – ופוסע פסיעות גדולות, גדולות. פתאום מעכבים אותו. מי הוא זה המעכב אותו? "שא עיניך וראה – אומרת היא לו – הנה במרומי השמיים נקודה". הפחד תוקף אותו שנית. הוא אוזר שארית כוחותיו לעבור מעבר לגבולה, מעבר לגבול הנקודה, אך לשווא: אין מעבר. הנקודה גוזרת את לבו. אחת היא. נקודה אחת, קטנה, שחורה, איומה... הוא אומר להקיף עליה, להקיף את הדרך והוא מסתובב מסביב לה. מעגל-קסמים. שפתיו דובבות: עוד מעט, עוד מעט... ונדמה לו, כי הוא קופץ ודולג עליה, אך כרגע הוא נוכח שטעות בידו: הן הנקודה בשמיים היא ולא על הארץ, ואיך יעברנה? "הלא עווֹן אין בידי – מתמלא הוא מרי – מטפחת-אפי לבנה היא!" אך הוא צועק ואין קולו נשמע. הנקודה עומדת בעינה. שַׂכָּה כל הדרך. נקודה אחת ואין שניה לה. עד הנקודה – ואין מעבר.

ודורות עוברים...

– – –

ושנית הוא בעיר מולדתו הקטנה.

 "עוד זו לא הכל" – הוא מתנחם ושמח להרגיש בקרבו נטיית לב למטורפים. כן, מטורפים רבים-רבים תועים בחוצות ה"תחום" ובתי מדרשיו, אך הוא נמשך, נמשך יותר אל דודו המשוגע. הוא יודע ברור, כל קרביו צועקים בו, כי לא היה לו מעולם דוד משוגע, אך הוא נמשך אליו. "היאך? – הוא מוחה בכל כוחו – היאך זה אפשר, שאין לי דוד משוגע? הלא על פי האַטאוויזם[5] של מרת חברשטיין מחויבים להיות במשפחתי משוגעים, מחויבים! ואמנם, ישנם, ישנם, ישנם! אני בעצמי, אני בעצמי, חי-חי..."

אברמזון צחק מתוך שנתו את צחוקו הקטן, אשר גזר את לבו ופלח את כליותיו. "איני רוצה, איני רוצה – בכה בדמעות שליש – הכל, הכל, אבל לא זה, יסורים דכולא עלמא ובלי סוף, אך לא רגע של טירוף כזה..." לא! הוא מנענע ביד ומסיר את הדוֹק שעלה על מוחו! הלא הוא חש בו, ויש לאל ידו להסירו. הסר יסיר את הכאב הזה שאין על עפר מושלו. אך ידו לא תנוע, ידו לא תנוע – אימה; אין איש בא לעזרתו. אין איש בא לעזרתו – אימה; בדד הוא עומד בעבר הזה, בדד הוא עומד בעבר הזה – אימה. מה זאת? על פני החלון מעבר השני עובר הלז... זה שלבו נמשך אחריו, אותו הרואה ואינו נראה, עובר, חולף... אויה, מדוע לא יוכל להתעורר. לבו מתכווץ בקרבו על לבלתי נשוא והוא מתחזק לשאוף רוח. הכל אבד! אותו הנסתר מעבר לחלון הלך. אופל מתלבן... החלון נסגר.

 

 

לפרק הבא

לתוכן הפרקים

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה



[1] לשליח הרבנים.

[2]  בקהילה הקדושה (נבוכה יכוננה עליון, אמן.

[3]  מטבע זהב.

[4]  ספר קטן (כינוי לספרי השכלה).

[5]  התגלות תכונות של אבות רחוקים אצל בנים ובני בנים.