_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

מסביב לנקודה

י"ח ברנר

לתוכן הענינים

 

פרק ה'

פרק ד'

פרק ג'

פרק ב'

פרק א'

פרק י'

פרק ט'

פרק ח'

פרק ז'

פרק ו'

פרק ט"ו

פרק י"ד

פרק י"ג

פרק י"ב

פרק י"א

פרק כ'

פרק י"ט

פרק י"ח

פרק י"ז

פרק ט"ז

פרק כ"ה

פרק כ"ד

פרק כ"ג

פרק כ"ב

פרק כ"א

 

כא

החלונות המִשנים של בית מנשה קצמאן כבר הוסרו: אביב היה בארץ, חול המועד של פסח. זינאידה מאקסימובנה כבר היתה עומדת מעבר לחלון, כדרכה בימות החמה, עורפה אל החוץ ופניה ביתה; אפה הקטן, הדק והמחוטב כבר הרבה להתכווץ ויהי תאווה לעיניים, רמז לימי החופש הבאים, ורק כעין זכר לקור שחלף היתה עדיין מתכסה במעטפת-אמה הירוקה והקרועה. מעטפת חמה זו הסתירה את ראשה וחצי מצחה, ומתחתיה היו נטויות הגבות הארוכות בעגבנות גלויה, מתגרה בכל, עגבנות של קיץ, אשר איש לא יעמוד בה. וזריזה היתה זינאידה מאקסימובנה וקלה לקדם פני כל הבא לבית ולבקש ממנו את אשר יבוקש או לגזול ממנו כל מה שאפשר: מטפחת-האף, מסרק, סכין קטן; והעיקר להחריש את אוזניו בצחוקה הלוהט, שתחילתו היתה הברה מחודדה ופתאומית וסופו הסתרת השפה התחתונה ופתיחת הפה המוארך. אהה, צחוק לוהט זה – כמה בחורים בני בעלי-בתים הלכו אחריו ונטו אורחות עקלקלות!

אבא! אבא! – עמדה זינאידה מאקסימובנה וצווחה – אבא, בראווֹ, מַצה! מַצה נושא לנו שמואל דוידובסקי! הנה קאַוואַלִיר טוב! ביקשתי רק פעם אחת, והוא איננו שוכח. זהו ממלא רצון עלמה! אבא? מַצה!

אדרבא, אדרבא, כה אחיה ולא אמות – מסכים "אבא" ברצון – אדרבא, רבי שמואל, הוציאה את העוגות אלינו ונסתכל בפניהן. תנן הלום, אל תבוֹש! אלא מאי? שמא על ידי זה ייכשל, חלילה האיש הלז – לאברמזון אני מתכוון, היושב פה – וקא סלקא דעתיה,[1] שלא אפינו מצות כלל? תשמורך האמת הקדושה, ידידי העמוק והנוקב עד התהום, ממשגה כזה. חס ושלום! רואה אתה, האמת קדושה לי, מה שאמת אמת. בתי רוזאליה מאקסימובנה, היודעת את ספֶנסר ואת בֶּבֶּל, היא אמנם, זהירה בבל יירָאה ובבל יימָצא: חמץ בכל הלילות ומצה בלילות אלו של פסח – כה אחיה ולא אמות. כי על כן רוזאליה מאקסימובנה, היא אשת חברשטיין הדנטיסט, "פריצה"! ואולם גיטלה שלי, אהובת איש כמוני, גיטלה הפשוטה, לדאבון כל לב פרוגרסיבי, גיטלה הצריכה – צער-בעלי-חיים! – לבוא ב"מגע ומשא" עם כל היֶנטות הפנאַטיות שאינן רוצות להשאיל לה קדירה, בקצרה – גיטלה עדיין לא הגיעה ולא יכלה להגיע למדרגת רוזאליה. היא – חכמתי, ברוך השם, יאריך הבורא את שנותיה עד מאה עשרים ואחת – ופזמונה מאז, מיד אחר הפוּרים, היה אחד, אחד ואין שני לו: "מנשה, מַצה; מנשה, מַצה"... אני אומר: אולי נחיה גם בלי מצה, גיטלה? הן חיים אנו בלי חמץ, גיטלה"... והיא: "לא-כי, דווקא מצה, מצה, מנשה"... ובעקיפין: מנשה ולא מנשה'לה. בקיצור, פּוּרה דרכתי לבדי, אפינו, היא אחזה ברסן-הממשלה, אפינו, כה אחיה ולא אמות, אבל מגלה אני בלחישה ומשביע בקדושת החמץ לבל תגידו סודי בגת: מעט, מעט אפינו, אולי רק בשביל לצאת ידי חובתנו, לא לפני ריבון-העולמים – גיטלה חכמה ואתּיאיסטית היא, ברוך השם – כי אם... כי אם... נו, יהי: בפני בן-הגביר שלנו, כה אחיה ולא אמות. האין זאת, בן-הגביר? עיקר טענתה של גיטלה היה: "מנשה, מנשה, אל יפתח פה לשטן, אם לא נאפה מצות, אפשר שיחרה אף פרנקל בנו ויסע – אל-נא תבוא הפורענות! – ויסע לביתו". כי הוא, אמנם – עוד פעם עלי חובה לגלות סודות – נפתל, רבותי, ונפתל נפתולי אלוהים עם יצרו הטוב, שהשיאהו לנסוע ולשאול קושיות מאבא, כן – נפתל ויוכל לו. הצד שכנגד הוכיח לו, כי אין לו מה לנסוע, כי לעולם לא ישאל, מפני שהנהו צעיר ארבעת הבנים... טפוּ, דברי תורה במקום גויים. ובכן אפינו מעט... וחמץ הלא אסור עתה באכילה: פסח. ועל כן תיתי ליה להאי גברא,[2] אש-הלהבה וביצת-המים, שהביא מביתו מעט מצה על פי בקשת זינאידה שלי. ברם אַת, מאקסימובנה, גשי הלאה. לך הלא אין צורך במצה. מילא אני, בדחן זקן, הלא כבר מות אמות ביהדותי, ואת הלא הנך אומרת להמיר דתך, אם ר ק יצווה הוא, הוא, אשר בקולו עלינו לשמוע ואשר את שפמו עלינו לקלס ואשר משרוך נעליו עלינו להתפעל, חובה להתפעל, להתפעל כעגלים, כה אחיה ולא אמות. אפשר, אמנם, שאין צורך בזה, אפשר שגם פרנקל לא מקטלי קניא באגמא הוא,[3] ואף על פי שבאמת בלי אביו "נִדר-נָ-א-אֶ לָא נִד-רֵי-רֵי" ומעלותיו לא מעלות ושבועותיו לא שבועות, אבל פסחו, זינאידה מאקסימובנה, שימי את פסחו אל לבך. ראי, כמה חרֶמזליך[4] שהיה אוכל שם הוא מקריב כאן על מזבח אלוהי הפרוגרס  לכבוד המכהנת-פאר במקדשו. אה? מה דעתך? הי עדיף?

ואני, חי נפשי – מעיר מי שהביא מצה בכובד-ראש – לא ראיתי עוד בת פּרוֹליטאַרי שתמיר את דתה. אני חושב, אני אומר. התנאים מובנים. לבת פרוליטארי אין נפקא מינה[5] גדולה. לא, באמת, צאו וראו: מן העשירים כמה המירו את דתם בימי: בנו של יאקוֹביץ', בתו של מיטלמאן, בתו של גרינשפאן, חתנו של לוּרסקי או נוּרסקי, השד ידעהו, בתו של... בקיצור, רבים, רבים, והכל מבני הקפּיטאליסטים!

וכלום בעד זה הם שנואים עליך? – שומר איידלמאן על העובד הפשוט לבל יפול ברשת המשפטים הקדומים, חלילה, והוא קורא בשם "נשים מצוינות", הצריכות להיות על שמואל וחבריו חביבות מאוד בשביל מעשיהן, וגם הן המירו את דתן ונישאו לרוסים בני סיעתן, כלום יאמר איש לדון אותן לכף חוב? כלום...

אברמזון! – נפסקת פתאום תוכחת איידלמאן על ידי צעקת זינאידה השובבה – ומה כבוד-מעלתו אומר לזה, שאני ממירה את דתי? הא? אברמזון... אה? אה?

בוּקי בן יגלי ממש, כה אחיה ולא אמות! – צועק גם מנשה – עלמה כבתי, תחיה, פונה אליו בשאלה: מה הוא אומר? והוא אינו אומר כלום. באופן הזה הלא גם המרה היותר קשה יכולה להתפקע, המצח היותר קשה יכול... יכול... לא אדע מה. הן נפשה נכספה לדעת... נוּ, מה נכספה נפשה לדעת?

באמת – קצרה רוחו של בּוּרלאק – מה?

דבר קטן: התחדל אז אהבתו אליה?

באמת, אברמזון, באמת – צוהלת זלדה – התחדל אז, התחדל?

מִתחילה הלא נחוץ לשאול, היֶשנה עתה? – מעירה בעלת-הבית מן הצד.

חה-חה! הערה נפלאה...

אבל "קומדיה " היא זו! – עולה קול מנשה על קולם של יתר הדוברים – גיטלה שלי ובורלאק – חדא מחתא. כאילו אֵם אחת ילדתם. תמיד-תמיד הנם בעלי דעה אחת. ממש בלק ובלעם...

הוא מוסיף ב"שני חצאי עיגול", שלדעתו, כבר באה העת, שילמד בלעם את בלק – "בלק", ושב לאברמזון השותק עדיין כעננה: או-או-או. אל תגעו במשיחי. אמנם הוא צודק: הוא יודע, שמרת זלדה לא תמיר את דתה לעולם.

מדוע? מדוע? – מוחה הבת בחוזקה.

– משום שיראה אַת, זלדה בתי... די לנו להונות את עצמנו. אַת – הנך זלדה בתי... היראה מפני שבטי הברזל הצורבים בעלמא דקשוט,[6] ממש כמו מפני מלאך-המוות בעלמא הדין. אה, שונאים, סַבּוֹתם עלי כולכם ואינם מריעים בצחוק על חוכמתי. אכן כבוד-ההמון בן-רגע הוא. תהילה ולעג – קיקיון דיונה. שַה, הס כל בשר, גריגוֹרי ניקוֹלאיביץ' הולך. שלום עליכם, גריגוֹרי ניקוֹלאיביץ', שלום עליכם!

ומעתה עובר בעל הבית מיהודית לרוסית משובשת ושנינותיו ומהתלותיו מתמעטות, ואולם שמח הוא שמחה אמיתית לבוא האורח: בכיסו של מר פטרוב יש בוודאי מעות קטנות ובוודאי ישלח להביא לחמניות.

אם רק נַאוּם אינו עצל כאביהו ויהא ברצונו לטרוח וללכת אל חנות-המאפה, מה שאביו לא היה עושה מעולם, בסיבת עצלותו – עונה גריגורי ניקולאיביץ' בקולו הנעים, קול של טוב-המזג.

נַאוּם, כלומר: נחומ'ל, נער כבן שתים-עשרה, כחוש ורפה, שמראהו דומה דמיון גמור לאותם נערי החוץ, העוברים עם תיבות המנגינה, חוטף את מחצית-הזהוב שניתנה לו ורץ להביא טרף.

מהרה יבוא גם מר חברשטיין ורוֹזאליה בת בעלת-הבית, אשה גבוהה ורפויה, אשר אהבה לשנן בקולה הרם והממושך על שנות-אהבתה הראשונות לחברשטיין-התלמיד, על נעורי מוֹאִיסֵי (שם חברשטיין – משה), זה, על יתרונו אז מהיום. על קריאותיו אז לפניה, על דארווין ועל מאַרכּס...

גם אברמזון כאן? – קוראת רוֹזאליה מאקסימובנה בתימהון מעושה, אשר אין סיבה לו, דוחקת את המלות ונותנת על פי דרכה ריווח גדול ביניהן – ואיה יֶווה איסאַקובנה? עוד לא באה מ"הוראותיה"? ע-לו-בה!.. יודעים אתם, זו העלמה היא אהובת נפשי; אילו ידעתם כמה הרבתה להלל לפנַי את אברמזון. אי, אברמזון, אילו ידעת כמה היללה אותך יֶווה איסאַקובנה, לא היית יושב אָבל ושומם כל-כך...

באוזני אברמזון מסתננות הברותיה של הדוברת ונדמה לו, כי המלים של הטיפשה הזאת שאינן נוגעות לו כלל בעצם, עושות בקרבו נקבים-נקבים. רגש כזה היה בקרבו גם ביום אתמול, בשעה שישב ב"קבּינטו" של חברשטיין לרפּאות שיניו הכואבות, וזו האשה הממתהו בדבריה אלה ממש. יֶווה איסאַקובנה היללה אותו. היא, מרת קצמאן-חברשטיין, אוהבת את יֶווה איסאַקובנה. זינאידה אחותה אינה אוהבת אותו, את אברמזון, והיא, רוזאליה, אוהבת. – קוֹליה שלה (זה הנער, אשר מנשה קורא לו להכעיס: יקוּתיאל) יהיה בוודאי לפרופסור, על פי כשרונותיו הנפלאים, ואת מוֹאִיסֵי שלה היא מחולקת בדבר החינוך. הוא אומר, היא אומרת...

והוא יושב והוגה בחרדה, כי כל הדברים וכל המבטאים שהוא שומע מוצאים עתה הד משונה בתוכו, וכי הוא מפחד פחד גדול מבדידות חדרו, הולך ממנה ונמשך אליה, וכי כל קרביו נתונים בצבת וכי אותם הרגעים הנוראים הולכים וקרובים.

... חָצִיר יִנַּתֵן תּוֹך גַּן-יָרָק...

וּנְצוּרַת לֵב יַחְשֹׁב תֵּבֵל –

וּבְפָנֶיהָ יָרֹק יָרָק!

 

מה פירושה של זו השירה היהודית? – שואל גריגוֹרי ניקולאיביץ'.

אין זו יהודית, עברית-תורכית היא! – עונה חברשטיין ופניו מביעים מעין זו: אילו היינו מוכשרים להתאדם, היינו מתאדמים בעד האיש אברמזון.

אלו הם חרוזי משורר עברי מימי הביניים – מתרגז אברמזון.

פּטרוב תאב להבין את סיבת ה- "недоразумение".[7] שבין שני אלה, וכשאברמזון מבאר לו, הוא מוציא "אַה" לא-ברור מגרונו.

אברמזון, בכלל, היה בעיני גריגוֹרי ניקוֹלאיביץ' לחידה. גריגורי ניקולאיביץ' ידע מצד אחד, כי אלוהי היהודים, כפי שהעיד כבר גם מאַרכּס בעצמו, הוא הממון, הממון, הממון, וזולתו אין אלוהים, ומהצד השני ראה מספר צעירים הנבדלים מעמם עם-הממון, ומתקרבים אל העם אשר בתוכו הם יושבים ולומדים מעשיו ומדברים בלשונו וקוראים בספריו ורוצים להידבק בו – בזה הטיפוס הנוצרי הסלאַווי, המעולה והגבוה מהם באמת. אלו היוצאים רובם ככולם הנם אנשים מהוגנים והצדק אִתם בהתאוננם, כי לרגל החוקים המגבילים והמעיקים יישארו כל היהודים במצבם הפחוּת והשפל. ומכאן חובה יוצאת לכל אינטליגנט רוסי להילחם בחוקים המעיקים. כי באמת היהודים מגונים רק באשמת תנאים ידועים, אבל אינם רעים כל-כך, עד שלא יכשרו להתבולל גם מתוך חירות. ואולם זה האיש אברמזון – מה הוא? לכאורה יימָנה על אלה ה"יוצאים", אשר עזבו את אלוהי אבותיו, אלוהי הממון הקנא, אך יש אשר הוא נסוג אחור, כאילו לא ניצל עדיין לגמרי ממחלת ה"אדוקים", נושאי דגל הריאקציה בין היהודים.

 

 

לפרק הבא

לתוכן הפרקים

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה



[1]  עולה בדעתו.

[2]  יבואו על אותו אדם.

[3]  אינו מקוטלי (קוצצי) קנים באגם, כלומר: אינו אדם פשוט.

[4]  מאפה בשר מבצק.

[5]  יוצא מזה, כלומר: אין זה משנה הרבה.

[6]  בעולם האמת, העולם הבא.

[7]  טעות לא נעימה.