_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

מסביב לנקודה

י"ח ברנר

לתוכן הענינים

 

פרק א'

פרק ב'

פרק ג'

פרק ד'

פרק ה'

פרק ו'

פרק ז'

פרק ח'

פרק ט'

פרק י'

פרק י"א

פרק י"ב

פרק י"ג

פרק י"ד

פרק ט"ו

פרק ט"ז

פרק י"ז

פרק י"ח

פרק י"ט

פרק כ'

פרק כ"א

פרק כ"ב

פרק כ"ג

פרק כ"ד

פרק כ"ה

 

ב

שעת בין-השמשות של חורף מישמשה  וּבאה. אברמזון נשאר עומד בפינת העגלה על יד החלון הראשון. הוא עמד, הביט והגה, כדרכו תמיד, ומסביב לו – קשקוש-שפתים, טלטול-חפצים, קילוּח של המיית ציפּיה ופיהוּק ממושך של עוברי אורח: האַ-אַ-אַה "מה שם התחנה הקרובה?"

העיר א., מחוז-חפצו של אברמזוֹן, שאליה כוננה הרכּבת את מרוּצתה ההומיה והנחפּזה, היא אחת הערים, שרובן יהודים, ורוב הנוסעים ברכבת שבמסילה זו הם מבני ישראל. גם הפעם, בתוך הנוסעים המרובים, נמצאה רק משפּחה נוצרית אחת, שישבה בירכתים מול פני אברמזון, ומדי נשמעו הקריאות:  "Пожалуйста!", " Боже сохрани!", או "В таком случае" מפּי הנוסעות היהודיות, היה  אברמזון זוכה לחזות את התעוררותה של אם המשפחה הנכבדה, היאך זו מעוררת בכל פעם, על ידי דחיפת מרפּק, את בתה הצהובה לשמוע גם היא אל מבטא הצפצפניות-היהודוֹניות, אלא שלגודל-האושר היו עיניה כעבור רגע קטן, נתלות פתאום בהקוֹקאַרדה של כובע אישה הפּקיד, שישב נים ולא נים, תיר ולא תיר, והשינה היתה חוטפת גם אותה. ואז דיברו בנות-ישראל רוסית באין מפריע.

באין מפריע שב גם התגרן, הסמוך חציו על דופן-הספסל, לספר לחברו הסועד לבו בנקניקים, על דבר מפעלותיו וגבורותיו של אותו הפּריץ בן-החיל, האוֹפיצר השׁטאַבּי והסוחר הערום גם יחדיו.

– טֶק'ס.. טֶק'ס – שנה בקול של חוזר-לענינו ובעונג של הרחבת הדעת; נראה היה, שנפש המספר מתדבּקת בגיבּוֹרוֹ, ועל ידי מעשי הפּריץ הנפלאים המסופּרים בפיו ובלשונו גם הוא בעצמו מתעלה לעמוד במקום גדולים: – טק'ס סוירידילוב טוען קול אחד: "היא שלי ותכשיטיה שלי, כוּלה שלי -- וסוף-דבר". אבל גם יאַמפּוֹלסקי, אדוני הנכבדים, גם יאַמפּוֹלסקי אינו ילד בן יומו. הוא כופר בכל: "עוּרבא פּרח!" – "עוּרבא פּרח"? קורא סוירידילוב בחרי-אף, כשהוא קופץ וחוטף את האקדח מעל הכותל!.. וכו' וכו'

אברמזון עמד בפינתו, וכל אשר מסביב זר היה לו. כאב-ראשו התמידי, שהתגבר בו באותה שעה, בתקוֹף בו ים-רגשותיו, היה לו לסתרה והגן על הקודש שבלבבו מפני הטוּמאה. את כף-ידו אימץ אל מצחו הבוער ואת עיניו מיצמץ-מיצמץ, כאילו איווה לרכּז את כל העולם במחשבותיו. כנגד עיניו הבהיקה יריעת שלג שטוחה על פני כל היקום: לוֹבן, לוֹבן צח ונהדר, בכל מלוא-החלל שמעבר לקירות-העגלה. על ידו ישב אותו היהודי לבוש-הקרעים והסתכל בגניבה אל לחיי בעל הנקניקים המתנועעות, ואולם זקנוֹ המגודל הזכיר לאברמזון את ר' יצחק שו"ב אביו ואת זמר-הדבקות שלו בתפילת השחרית של שבת:

– הַ-זִיו והַזוֹ-וֹהַר אַי-אַי-אַי-אַי, לחי-עולמים!..

_ הטֶ-כֶס וה-טוֹהַר בִּים-בַּם-בַּם, לחי-עולמים!..

וקוי ההוד הפושרים והביישנים של שמש-החורף הגוֹועת, שחדרו, לפני היעלמם כולם, בעד השמשות ואעדו באלכסון על פני קירות-העגלה, נגעו גם בקצה מצחו הימני של העלם העומד קוממיות – ויאירו

– מה, רבי אברך, – נפנה אליו שכנו היהודי הזקן, שנתעורר לבסוף מהסתכלותו בלחיי הלועס והתחיל סוקר בעיניו את כל המסובים, לראות אם הימָצא ימצאו בהם "בעלנים" לקבל הצעתו - מה, אפשר סברא היא, שנצרף מנין ונתפּלל מנחה, הא?

זקָנו של אברמזון, העוני שבמלבושיו, הכבוד והחסד שעשה זה לו, לעני, הקול המלבּב, שבו ענה על כל שאלותיו הקצרות – כל זה הטעה את לבב- הזקן לחשוב, כי מן ה"אברך" הזה יבָּנה גם בצירוף-מנין. הצעתו הושבה הפּעם, לצערו, ריקם: המנין לא נצטרף. וה"אברך" נשאר עומד בהזיתו אצל החלון. כל מיתרי לבבו, כל קרביו ריננו והתפללו בו מאליהם, ביחידות

הנה אותו יער-הלִבנים עם אותם האילנות הרמים והנישׂאים, שחלפו לפני עיניו גם אז, לפני ירחים מספּר, בלכתו שמה, צוערה, להיות מורה לילדי בעלי-בתים. סתיו היה אז בארץ. חשופים עמדו העצים, ערומים ונוגים, ושכבת השלג המזהירה והטהורה לא היתה בהם עוד. ועתה חורף, והוא שב על עקביו. הוא שב לא. – לעבוד ולעשות. הוא לא יכול להתמהמה שם עוד. הוא עשה חליפין: המיר את חיי השׂוֹבע והמנוחה בשערוריה קטנה

– חַה-חַה-חַה! – התנשׂא סער של צחוק רענן בלב אברמזון, כשמצחו נסמך על הזכוכית הקרה – שם שׂכרוּהוּ בכסף מלא, שׂכרו בחור עני ונעזב, היטב היטיבו עמו ויתנו לו מאכל ומשתה מדי יום ביומו וממון-דמים מדי חודש בחדשו. וכל כך למה? – בשביל שילמדו פּרי- בטנם למצוא חן ושׂכל טוב בעיני אלוהי-השמים ובריות הארץ. ומה עשה הוא? מה עשה הוא, כּפוי-הטובה? הוא גילה לשומעי לקחוֹ, לאלה הקטנים שניתנו על ידו להורותם דרך התורה והמצוה וההשכלה, דברים אחרים לגמרי מזה, דברים צדדיים, מיותרים ושלא ניתנו להיגלות

חַה-חַה-חַה. בתחילה היה הכל נוהג כשורה, על צד היותר טוב. הם לא ידעו את דרכיו, לא ידעו דבר מכל מה שהוא עושה לרוח מקשיביו הקטנים: טרודים היו, הנכבדים, ביותר, בעסק, בסעודה. ואולם, סוף-סוף, גוּנב אליהם הדבר ואזנם לקחה שמץ מנהוּ. נפקחו עיניהם לראות, כי יותר משהוא מלעיט את תלמידיו כללי דקדוק נחוצים, סיפורי מלחמה מחכימים, חשבונות, גיאוגרפיה ושאר חכמות, הוא דורש לפניהם בפסוקי הנביא: גזילת העני בבתיכם!

והנחש היה עירום, והשערוריה איומה! מורה משונה זה לא היה רואה את תלמידיו כאילו הם כלים ריקנים העומדים להתמלא מימי הלימודים, כדרך-העולם, אלא רואה היה אותם כחברים צעירים, כחומר ליצירה

חהח-חה-חה. הם, תקיפי צוער העיר, נכבדי קרת – שלולא היהדות והפּרעות שהיו להם בעולם, אזי היו נהנים מגופם הכשר, ממצבם, מחדשות-המלחמות, מן הכל, הנאה שלמה לחלוטין – הם לא יכלו לשׂבּוֹע רצון מזה הבחור המוזר, הקבצן המלמד, שנשׂכּר להם בלחם!

– – – והוא שב עתה לרעבון ולמחסור אחרי ההפסקה הקצרה, ושפתיו לוחשות בעוז על חירותו של עכשיו, על שובו להיות חופשי לנפשו בעיר הגדולה, על חייו העתידים לבוא באותה העיר, על מצב-נפשו עתה ועל חדות-ההויה בכלל.

ושעת בין השמשות עברה. נרות-הסטיארין שבעששיות-העגלה הודלקו. הרכבת עברה בעמקים. בחלון המאופל נערמו הררי נשף, התאבּכו גאות-עשן ושביבי אש בתוך העשן. הוּ-הוּ-הוּ-הוּ הרכבת גומאת את גשר-הברזל שעל פני הנהר הגדול בואכה א. העיר. הנה מתרוצצים בחושך גינות, סוכּות-שומרים, בארות, נסים ירוקים-כהים – חיים, חיים!

– כרטיסיכם, אדוני, כרטיסיכם! – ניגן קולו של הקוֹנדוּקטוֹר הנכנס את נגינתו הרגילה – מי הנוסע עד א.? – בבקשה!..

מיהר אברמזון למסור הכרטיס, נסער לצאת אל מרפסת-העגלה ויעמוד שם. בכל מלוא חזהו שאף את נשימת הקור העז וכולו נשען אל רתוֹק-הברזל של המִרפסת. מתוך הרהוריו הקודמים נ זכר בדבריו, שדיבר אליה על עצמו, בהיותו אִתה בא. ואלה הם: אם לעת-עתה איננו, וגם אי-אפשר לו להיות, איש של הרמוניה שלמה וגמורה, הנה גדולה- גדולה בו השאיפה אליה וגם חומר לא יחסר בו ליצירתה ולשכלולה.

ומחשבה גוררת מחשבה. הגיונותיו ברגע זה לא היו ברורים וקצובים כל צרכם. אלה היו הרהורים-געגועים, עדינים וביישניים, מעין געגועי עלם על בחירת-נפשו הקרובה אליו וימים יפרידו ביניהם

עדינים וביישניים היו אותם ההרהורים על אודותיה, על זו הקרובה-הרחוקה, על זו היכולה להשלים את חייו, לשפּרם ולהעלותם, לולא נקודה אחת שביניהם; על זו, שבתחילה לא היה אלא משתומם על יפי-האדם שבה, אבל אחר-כך, לאט-לאט, באותה התקופה הקצרה, שנתקרבו ביותר על-ידי אותה העבודה המשותפת והמזעזעת, ותלתליה היו נוגעים לפעמים שלא מדעת בלחייו, התחיל מרתת פּן יגָלה לה על-ידי אחת מתנועותיו אותו הצד החדש שהתמזג ברגשותיו וביחוסו אליה

אברמזון בּוֹש מפני הצד הזה; יש שהיה מתפלל בלבו על בתגלותו אליה ובאותה שעה חרד, חרד הוא התאמץ תמיד לרכּך את הצד הלז ולהפיגו, אבל כלום חייב הוא, אם אינו יכול לעקרו מן הלב. וכשהיה בא לידי מסקנה, שהיא יודעת, היתה רק שאלה אחת מתעוררת בקרבו: היש תקוה שתוּסר הנקודה ומקום שישלמו בו הניגודים – והיה המקדש אחד?

הרכבת השמיעה קול תקיעה גדולה. אברמזון הזדקף. שלמוּת היתה בקרבו. משאו התמידי הקשה לא הכביד עליו, כאילו עזבוֹ גילת-נפש קלה וכאב-ראש כבד משלו בו. ולא קרבו זה אל זה כל אותה השעה.

 

לפרק הבא

לתוכן הפרקים

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה