_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

מסביב לנקודה

י"ח ברנר

לתוכן הענינים

 

פרק א'

פרק ב'

פרק ג'

פרק ד'

פרק ה'

פרק ו'

פרק ז'

פרק ח'

פרק ט'

פרק י'

פרק י"א

פרק י"ב

פרק י"ג

פרק י"ד

פרק ט"ו

פרק ט"ז

פרק י"ז

פרק י"ח

פרק י"ט

פרק כ'

פרק כ"א

פרק כ"ב

פרק כ"ג

פרק כ"ד

פרק כ"ה

 

יט

אֶה, הנה מה שאבקש ממך – דיבר שלמה פרנקל אל חוה בלומין פעם ביום השבת בשבתו בחדרה – מה רצוני לבקש? כן: תני לי ספר למקרא. שם בביתי, רצוני לאמור: אצל אברמזון, יש דרמותיו של איבסן. ואני חפץ לקרוא סיפור. דרמות, מותר לאמור, יש לכל אדם למדי בחיי עצמו...

בלומין הביטה בפרנקל בצחוק-עיניה, עיני עלמה גדולות, בהירות, פקוחות.

ומה הֵנה, לדוגמה, ה"דרמות בחיי עצמו", אם יש האפשרות לשאול ולשמוע?

פרנקל חשב: "היא לועגת לי... היא נוטה אחריו... אין כל ספק, היא נוטה אחריו..." וסיפורו על דבר חייו את אברמזון היה מאוּכל בשנאה מסותרת.

  אברמזון אומר בעצמו, כי עצביו נתערערו עד היסוד, ואי-אפשר לדוּר עתה עמו בכפיפה אחת...

מבלי משים, כמו רק להתגרות בלבו שאינו רע מטבעו, חלף כברק במוחו של פרנקל צל אותן ההרגשות, השונות לגמרי, אשר הרגיש לפנים ל"אלופו ומיודעו", והמשטמה גברה בקרבו. אברמזון רימהו; כך, רימהו. הוא טמן לו פחים וילכדהו ברשתו, כדי להתגדר בו בעצמו ובגודל-נפשו. הוא קראהו הלום, הוא השבית את מנוחתו, עקר אותו ממקומו, הטיל תגרה בינו לבין אביו שבצוער. וסוף דבר? הוא, פרנקל, שמע לו, ומה לו בכל הנבואות? מַדע אינו קונה לו; איש אין, אשר יתפלא לו כראוי, אשר יבין את כל כובד המלחמה, אשר יצא ממנה בזר-ניצחון, ואפילו על זו לא ייכָּבד ביותר. ואברמזון בעצמו – כן, גם הוא לא טוב מאחרים. למה לו להשתדל, שיקנה הוא, שלמה, דעת ויתנשא עליו? כן, אברמזון אינו טוב מאחרים. לשווא הוא מתפאר בגודל-לבבו, כי "קומוניסט" הוא. אין צדיק בארץ...

  נו, מה פרנקל?

מה "מה"? – היתמם פרנקל ולבו בער בקרבו: אין כל ספק, כי הוא הביא את דיבתו, דיבת פרנקל, רעה אל זו. כי למה היא מדברת עמו באופן כזה? אי-אפשר שלא תהא כאן השפעתו. הלא גם בנוגע לו ולחבריו הפועלים קילקל אברמזון את כל ענייניו. הוא, פרנקל, הלא מפורש שמע מפיו של אברמזון "דברי מוסר", שלא מצב הפועלים האמיתי נוגע אל לבו, לב פרנקל, וכי לא לפקוח עיניים עוורות מגמתו, אלא שבהתגלות-לבו הוא רוצה להיות בעיניהם כאחד מן החברה ולהיכּבד על פניהם הוא מתכוון. אלו הם דברי קומוניסט! אם בגלל עוֹניו, עוני שהוא בעצמו גרם לו, מוכרח הוא פרנקל, לגור אצל אברמזון – היתן לו גם להשׂתרר עליו? אה, כל מצפוניו של אברמזון נגלו לו עתה. עתה פיצח את האגוז הזה, שאין תוכו כברו!

נו, מה, מה אברמזון? – לא חדלה בלומין להכאיב את לב איש-שיחתה בנקרנותה.

לא כלום!.. – ענה פרנקל בעניווּת מעושה – אני אומר רק, יֶווה, וכמובן רק לך אני אומר זה, לך ולא לאחר, כי הטעות בבני אדם, לפי עניות-דעתי, מצויה מאוד. כל בני-האדם, לפי עניות-דעתי, הם אֶגואיסטים ותו לא. חקרתיה, כן היא. מדמה אתה לפעמים, לכאורה, ש... ש...

בקיצור, לשון-הרע – לא התאפקה יֶווה איסאקובנה ותצחק בקול על המלה היהודית  שנזרקה מפיה בכל מדברה הרוסי – אבל מה הוא הדבר בעצם?

איזה דבר?.. אני אומר רק, כי נער הייתי עד בואי הלום. רכבתי על כנפי דמיוני, אה, כן, כן – פרנקל נאנח – אחרת, אחרת, לחלוטין אחרת, חשבתי בנסיעתי לכאן. באמת, יש לי הרשות לאמור: כל תקוֹותי היו לאפס. ועל כן, לפי עניות-דעתי... ועל כן אני סובב את לבי... ל... סובב...

לייאש מן החיים?.. כן, מובן. יפה כך. אבל אברמזון... מה עניינו לכאן?

אברמזון? הלא אמרתי: לא כלום. לפני ימים אחדים לא לן בביתו. בא עם הנץ החמה. נראה היה, לעניות-דעתי, שלא ישן כל הלילה. כל היום ההוא שכב חולה. נו, כמובן, טרחתי לדאוג לו, והוא אינו מספר לי דבר – קוֹנספיראַציות. בקיצור, ברוגז הוא עלי – כך נראה לי. ובשביל מה? בשביל ששיח ושיג לי את הפועלים העובדים עמי, נוּ, בדבר מצבם. וכמובן מאליו, נוּ, יֶווה, כלום היית מאמינה, אילו סיפרו לך, כי אברמזון מתנגד למפעלי זה? איני מבין בשום אופן, במה הוא מתקנא כאן. לכאורה, לפי עניות-דעתי, אני הלא עובד אִתם ביחד, זיעתנו עולה באוויר אחד, רואים אנו יבלות-הידיים איש של אחיו, וכמובן, קרוב אני להם יותר ממנו. אמנם, בעל-הבית זהו נבל אשר מעטים כמוהו – נוֹשה בו, ב... באברמזון, שכר הדירה וגם... וגם... שכר-הלימוד...

שלמה לקח מעל המדף עוגה והתחיל לועס, כשהוא ממשיך: 

נוֹשה בו, אמת, אבל איש אחר, ואפילו כגון אני, למשל, איש אחר היה "רוקק על זה שבע רקיקות", כי מה הוא יכול לעשות לנו? לא יוסיף ללמדני את המלאכה, אנוכי הלא אינני איזה שוליא דנגרא. הרי לא לשם פרנסה אנוכי מתלמד. עזבתי נעימות גדולה וטובה מזו של עמידת יום תמים שרוי בזיעה. הלימוד הזה, חוה, כאשר ידעת, הרי לא אחזתי בו, אלא לשם דבר אחר, מתוך כוונה אחרת, לפי עניות-דעתי. אין הוא בעיני אלא אמצעי, אמצעי, בלי כל פראזות, אמצעי בשביל להשיג את המטרה-האידיאל, ובכל אופן, לפי עניות-דעתי, לא מן ההיגיון הוא לקדש את האמצעים ולשכוח את המטרה-האידיאל. לפי עניות-דעתי – זכר שלמה פתאום סגנונו של אחד המאמרים, אשר קרא בימים האחרונים בנידון זה – מידה זו היא השגיאה היותר מכאיבה בהתפתחות-ההיסטוריה. ויודעת את, חוה, מה הוא אומר? לא יאומן כי יסופר: כופר הוא בעיקר-הדבר! מאז שב מצוער לכאן – כמה נשתנה, כמה נשתנה! ממש נהפך לאיש אחר, אחר לגמרי, ואיני מכירו עוד. לא נעים, כמובן, ואולי גם לא טוב, לדבר בזה – אבל עצוֹר במִלין מי יוכל? אני מוכיח לו דבר, שאין חולק עליו, הבּורג'ואזיה הפעוטית מחויבת לפנות מקומה בבמת ההיסטוריה ולהיכּחד, והוא... הוא לא אמר, כי עלה בידו להוכיח את ההיפך, אבל השמעת מעולם אַרגומנטאציה כזו? משה אהרן חולה, גונח דם, ילדים קטנים... ובכן – רחמנות? ובכן – רחמנות על השממית ולא על הזבוב שדמו נמצץ? לזכּות את האֶכּספלוֹאטאטוֹר.[1] הלא צחוק הוא! – התלהב פרנקל לאחרונה – אני אומר לו, שהפרוצס...

  וגם עתה עודנו שוכב? – הפסיקתו בלומין.

לא. אינו מוטל על ערש דווי. חס ושלום. זהו רק ממליצותיו של אברמזון. חולה... כל היום יושב אתנו בחדר המלאכה ופוקד וצועק. אמנם בריאות יתירה אין בו, אבל לא חולה מסוכן כל-כך, כמו שהוא, אברמזון, רוצה להוכיח...

מי אינו חולה?

משה אהרן... בעל הבית...

ואני על אברמזון שואלת...

שלמה נכלם.

גם אברמזון אינו חולה עוד. אז בבואו, היה מעורר דאגה, עד שהייתי משיאו גם לקרוא לפיינרמאן, והוא לא רצה. חוץ מחברשטיין לרפואת שיניו אינו משתמש ברופאים. בכלל, משונה. לא כזה היה בצוער...

כן, נשתנה... – אמרה יֶווה איסאקובנה כמו לעצמה – ואני אמרתי, כי איש כמוהו לא במהרה ישתנה... ומה הוא עושה כל הימים?..

למחר שב לאיתנו. עושה? אינו עושה כלום. שוכב בטל. על פי רוב אינו בבית כלל. רק לפרקים אראנו בחדרנו... דוידובסקי הבכור הלא נוסע לב. לבקש לו הוראות-שעות שם. פה כבר "מגולים הקלפים"... ודרוש לו מקום חדש... ובכן, הוא נוסע בימים האלה. קשה עליהם הפרידה. ימים ולילות, ימים ולילות הוא יושב אצלו.

ופרנקל הסב את השיחה לעניין אחר.

____________________

אגלי מטר שנונים וקרירים טפחו בפני עוברים ושבים. אדי האוויר הבלה והנמק זרעו שכוֹל ועזובה בלבותיהם של הנרטבים. נשף של מזמוז, מאלה המבכים את גוויעת החורף, ירד על העיר א. והקדיר עליה את עולמה.

שמואל דוידובסקי ויעקב אברמזון שבו מבית-הנתיבות; הם ליוו לשם את אוריאל, שנסע במסע-הערב לעיר ב. שבפלך הקרוב "לנסות מזלו במקום חדש".

נו, שמואל, היה שלום ומאושר! – היתה ברכת פרידתו של אוריאל – מאושר על פי אופייך וביחס המצטרף, כמובן. לך בכוחך, חיֵה, דאג לאמנו ולבני ביתנו הקטנים...

אברמזון כמו התכנס לתוך עצמו. מצב-נפשו, לתמהונו המרובה, לא היה מדוכא ביותר.

אני חושב, אני אומר – דיבר שמואל – שעתה בוודאי יפה עשה פרנקל שהלך מאתנו. הטעם פשוט: מתחילה, כשהיה אוריאל פה, ירא אבי לחולל "עסקים" ודברי ריבות. אני יודע את אבי. הוא ירא מאוד, תמיד, מפני אוריאל. הוא שתק, התאפק בכל כוחו, התאפק, ועתה – נס הוא שיצא בן-הנגיד ממנו. אני חושב, אני אומר: בן-נגידים, לא פרוליטארי, אך בכל זאת, בבית קצמאן יכירנו מקומו יותר. שם יהיה לאיש!..

הוא צעד את צעדיו הרחבים. וכשהוא מתבונן לצדדים ולאחוריו לא פסק מלדבר בלחישה על עבודת חברשטיין וגריגוֹרי ניקולאַיביץ'. זה השני היה אהוב-נפשו בעת האחרונה, התפאר תמיד בחברתו והגדיל בלב תמים את חין ערכו של "הסטודנט הנוכרי":

אז בירכתי גם אני על הכוס... "אחים! – אמרתי – אני חושב, אני אומר: ביום הזה נמלאה השנה החמישית מעת שהתחילה התנועה. גם בעירנו. עיר א., –  אני חושב, אני אומר – עיר גדולה היא לאינדוּסטריה. אבל לרגל תנאי חיים שונים ולרגל סיבות, אני אומר..." בקיצור, אברמזון, דיברתי יותר מחצי-שעה... והוא – הכוונה, מובן מאליו, היתה: פֶּטרוב – נתפעל ממבטאי הרוסי והביע את דעתו, כי הוא הולך וטוב. ואמנם לא כיזב: אני בעצמי מרגיש, כי מיום ליום אני מיטיב להגות את מחשבותי ברוסית צחה. האַקצנט, אמנם...

אברמזון הסב אליו פנים. מדברי שמואל שמע רק את העשירית (בכלל, בעת האחרונה, נתחזקה מידתו הרעה להאזין לשיחת הדובר בו ולהניע ראש: "הן, הן", מבלי קלוט במוחו כלום מן המדובר), ואולם הוא ראה את פניו הישרים, המלאים אומץ והתלהבות ורגש וחום, ויחשוב: אדם זה ששאלת האומה אין לו וקוּלטוּרת המדינה, שהוא חושבה לשלו, מספקת אותו סיפוק גמור – כלום נופל הוא בערכו משאר בני-אדם? תהי "רוסית צחה"! מה בכך? על צד האמת, היהודים הלא לא יצאו מפה. כאן התחנה האחרונה, רבים יימלטו על נפשם, אך הרוב יישאר וכאן עליהם לחיות...

אז נגררה ובאה בלבו פתאום מחשבה חדשה: והוא אברמזון, הוא בעצמו למה יאַבּד את דרכו בחיים? עד מתי –

עד מתי יפסח על שתי הסעיפים? עד מתי לא יתנער לגמרי מעפר בית-העולם? עד מתי יהא מתחייב בנפשו ולא ישמע בקולה, קול-החיים, הקורא למרחב?

אחת ממחשבותיו הצלולות, שנשארו לו עוד לפליטה, התנערה, אמנם, ותאמר לו: יעקב בן יצחק, איזה מרחב? אובד ונידח, כלום יש לך עוד מרחב? אתה תבוא שמה, אחרי כל מה שידוע לך, כתוּת ומרוסק, בלא איבר שלם, ומה תעשה שם?

ואולם כשהגיע לגשר, זכר אותו הנשף, והדבר הוחלט, אז לא יכול להוציא את הדבר אל הפועל, והלילה יוציא. לא, לא "להעמיד נגד הכוחות האיתנים העיוורים את המוות החופשי", כמו שרמז לו אז זה שנסע הנשף "לנסות את מזלו החדש". לא, חיה יחיה! הוא רק יסיר את ההפכים, אדם שלם אינו עובד לשני אלוהים... רב לו לבכות לפני "הכּותל המערבי" על הקרעים שאינם מתאחים!

אברמזון הרגיש, כי עץ שתוּל עומד להיעקר בקרבו. הן זה כל תוכן-חייו במשך שנות-עמל רבות. איככה זה יעמוד בו לבו? גווילים ואותיות נשרפים, גווילים ואותיות נשרפים...

ואולי יחכה עוד ימים אחדים? אולי מעשה זה כשהוא לעצמו אין בו צורך כלל?

שפתי אברמזון הצרובות היו פתוחות למחצה. כולו – תמיהה; פניו – להבים. לא, לא, לא. הוא צריך לעשות את הדבר תיכף ומיד. הוא צריך להתגבר על חולשתו ולגלם את כוח-רצונו. לכאן או לכאן. הוא צריך להשמיד כליל את עברו, להשמידו ולנתצו, לפוצצו ולשורפו... ולהתחיל הכל מחדש!

וכבואם הביתה ראה שמואל דוידובסקי את יעקב אברמזון והנה הוא לוקח את חבילת כתביו ומשליכה על האח. אז ידע, כי בוודאי נגלו מיני תעלומות ויש לקדם פני הסכנה.

"תחיית היצירה העברית בתקופתנו" – מלות גדולות, ברורות, מפוזרות... האש עלה ולחכן.

ובאוזני דויד בן ישי הוּגד בימים האלה לאמור: סכנה להניח את בית-העקד ביד אברמזון... ודויד בן ישי ענה ואמר:

ואני – לבי הגיד לי כדבר הזה עוד לפני שבועות; כשעברתי על פני בית-המקרא ואמרתי: אסורה נא ואראה. נוּ... "מהרסיך ומחריביך ממך יצאו".

אבל כל מלה מדברי בסלע! בא גם חַספניק לידי התפעלות וכמעט שלא היה קולו מתון ומיושב – אנוכי כבר הגדתי וחזרתי והגדתי: הפכפך לעולם הפכפך הוא...

חבל! – ליקק גם יצחק רבקה'ש את המלות הנחמדות, כאילו היו לדבש על לשונו – חבל... סופר, והפכפך כזה!

ושניהם חגגו את חג-נצחונם. הניצחון לא היה, אמנם, שלם, "חדרם המתוקן" היה הולך ומתנוון. "בעלי הבתים", נוכחו, סוף-סוף, "שאין כל העניין הזה, אלא מעשה-שעשועים" ודבר של "מהיכא תיתי". הספסלים החדשים נשתחקו ואבד זוהרם. "השיטה הטבעית" נתנה פירות שאינם טבעיים כלל. ואולם קצת נחמה יש בדבר: "החדר המתוקן" השני שבעיר, אשר התחרה עמם כל החורף שעבר, נסגר לגמרי מחוסר-תלמידים, ושפתי חַספניק "הגידו ברור ולא כיחדו", עד כמה עובדה זו מוכיחה בעליל את יתרון שיטתו שלו על שיטת איש-תחרותו.

ובית העקד-הציוני חזר בינתיים לגדולתו הראשונה ונתחדשו ימיו כקדם, בּהִילוֹ עליו נר ששת היושבים – "ששת קני המנורה, אגודת בוני ציון", כמו שהשכיל להמליץ פעם אחת מר בֶּקֶר המזכיר.

בין המבקרים נפקד רק מקום זלמן: הוא, זלמן, שכב בבית-החולים וימיו היו ספורים.

 

לפרק הבא

לתוכן הפרקים

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה



[1]  המנצל.