_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

מסביב לנקודה

י"ח ברנר

לתוכן הענינים

 

פרק ה'

פרק ד'

פרק ג'

פרק ב'

פרק א'

פרק י'

פרק ט'

פרק ח'

פרק ז'

פרק ו'

פרק ט"ו

פרק י"ד

פרק י"ג

פרק י"ב

פרק י"א

פרק כ'

פרק י"ט

פרק י"ח

פרק י"ז

פרק ט"ז

פרק כ"ה

פרק כ"ד

פרק כ"ג

פרק כ"ב

פרק כ"א

 

יח

היתה השעה השלישית אחרי חצות הלילה ובחלון חדרו של אוריאל דוידובסקי עוד היה אור. אברמזון לא תמה ויגש וידפוק בדלת. איש לא ענה.

הצמרמורת שאחזה כל יצורי גוו של הדופק התחזקה כלהב אש בהפיח בו הרוח. הדממה ששלטה משני עברי הפתח היתה הרת אימה. הוא שנה את דפיקתו...

טַק-טוֹ … טַה …

אין עונה.

טַק-טוֹ … טַה …

טִין … נשמע צלצול של תער-גלבים נופל ארצה. וכעבור רגע פתח בעל-המעון את הדלת , כשהוא לבוש כל בגדיו ורק צווארו ערום …

דומיה בודדה ומחרדת של הוויה נפסדה טסה באוויר-החדר והודיעה לנכנס את כל אשר היה נעשה פה בעוד רגע, אילמלא שבא הוא לכאן. חרדת אלוהים מפני איזה "נעלם" המרחף כאן שפכה את ממשלתה על אברמזון. הוא חרד להשמיע קול צעדיו: על ראשי אצבעותיו ניגש עד אחד הכסאות וישב.

אוריאל סילק ברגלו מעל דרכו את התער הנוצץ שהיה מתגולל על הארץ ומעכב את פסיעותיו בחדר, פסיעות הבאות מתוך דעה מופלגת ומחשבה כבדה. פניו היו חיוורים, שלווים כדרכם, ורק צווארו הערום והארוך נדמה כאילו נתארך עוד יותר ויצא ממידתו. אברמזון שהה במקומו, כשהוא יושב ושותק וראשו מוּרד; לבסוף הרים את עיניו ונתנן בפני אוריאל. הוא דימה למצוא בעיניו לוּ גם משהו ממה שהרגיש פעם בנערותו, כשמשוהו מן הנהר וכל עוד רוח בו. – לא… האיש הזה גם שאול לא ישאלהו: "מה לו כאן במעונו בשעה זו, אחרי חצות לילה?"

הרעיון האחד "מה עלתה לו לזה, אילו שהה הוא, אברמזון, עוד רגע בחוץ" סינן את כל הרהוריו האחרים של אברמזון בכל הנשף הזה ועשאם ברורים וצלולים. ברור שיווה בנפשו ברגע זה את תואר פני אוריאל המת... וכשניגש אוריאל עד השולחן ויעל את הלהבה הכהה של המנורה, עלתה עוד בלבו מחשבה צלולה: ובכן, רק המעיט את האור בשעת הכנותיו, רק המעיט, וכבה לא כיבה לגמרי... היוכל גם הוא, אברמזון, למות מבלי לכבות המנורה תחילה? הוי, מדוע ישוועו בו ככה כל קרביו, כי, בכלל, אין לעשות את המעשה ההוא?..

גשמים מטפטפים, אוריאל... הקיץ בא...

דוידובסקי נזדעזע. כחדש נראה לו קול הדובר, אחרי אשר לא פילל עוד לשמוע קול. עוד רגע ועיניו נכונו לשלוח מבט-צו לאורח המאחר: "לך מזה!" – אך פתאום ענה ואמר:

אה? מה עשתה האם היום?

אברמזון נחפז לענות, וגם קולו, כקול איש שיחו, היה נמוך ומרוסק, כאילו יותר משהוא משמיע הוא משאיר מבפנים:

אמא, אוריאל, אמא? מה אמך עושה?.. יום-תכבוסת לה לאמא היום, אוריאל, יום-תכבוסת: כתונות הילדים הקטנים כיבסה היום אמא. הילדים לא ניגנו, רק יִללו, אוריאל – פנאי לא היה לאמא להאכילם. אוריאל, אילמלא שמעת את קולותיה השונים של אמא, קולותיה השונים, שבהם השתיקה את יללת הילדה, את יללת הילדה הקטנה: "בֶּבֶּלה, בֶּבֶּלה, הוֹפּצי; אָח, מזלי; אָח נחמה; אָח, חִיוּת, בֶּבֶּלה לי, בֶּבֶּלה לך". אוריאל, איני יכול למות!.. עתה נוכחתי!.. אויה לי... אין צורך למות... גדולה היא חידת החיים... גדולה מחידת המוות. בֶּבֶּלה, חִיוּת...

אוריאל נתן בו עוד פעם את עיניו הכהות; מראיתן כמראית עיני האיש, אשר כבר נפלו כל המחיצות הסובבות את לבו. הוא הפסיק את הילוכיו וישב ליד אברמזון. – הקיץ בא? טוב; אבל אין די בכך כלום: כבר אינו יכול להושיע; הן, בדיעבד טוב שאירע כך, שנתעכב הדבר... רגע אחד היה, רגע אחד קטן, והוא לא יכול לעמוד בניסיון: יגיע בעצמו! עוד דמעות אחדות לאוקיינוס של דמעות, ובעבוֹר זה – שלוות אין סוף. כמה קורא הוא, כמה שובה הוא. אבל טוב גם שאירע כך. הוא יסע מזה. מוטב שיבוא הדבר מרחוק. לא לפניה. מרחוק אין הדבר נורא כל-כך. כי על פי איזו זרות, נורא הוא המוות, סוף-סוף, לבני חלוף: קשה להם לשער מה זו הוויה לא-נצחית. לא-הוויה נצחית. הן. הקיץ בא?.. טוב... יבוא לו... בעולם יש טוב, יש גם טוב... בדבר, שמקרה הוא, אין רע... ואותו לא צרת העולם מטרידה, לא צרת העולם; הן... גם התער טוב הוא... פדות בו... מנירוואנה יגאל...

מגאולה יגאל? – תמה אברמזון בקול לחשים.

היא אינה גאולה; הוא גואל, הוא יפה; ריקות אין סוף. היא אינה גאולה. היא תרופה; תרופה. השתמשתי בה ימים רבים. השתמשתי בגאולה מדומה. לא גאלתני גם מיראת דמעות. הלאה מזה. שם. דרך אחת. חיי-מוות לא גאלו; עתה קורא לי מוֹת-חיים. יעקב שמע: מבטך לא טוב הוא. אמרתי, כי ישן אתה עתה... והנה מבטך – לא טוב. בשלווה אני מגלה את אוזנך. מבטך לא יקו לקץ...

אוריאל, אתה מרמז לי?

יעקב, איני מרמז. ברור.

אוריאל, האור המועט שהיה מתחילה במנורה – לא אתה המעטתוֹ?

הן רואה אתה. הוא מתמעט מאליו.

אברמזון קפץ ממקומו. אוריאל, שישב סמוך לו, נעשה לו מופלג, כאילו הוא מעבר לשבע חומות. קולו היה כאיש אשר יינו סר מעליו מפחד-פתאום ואחרי אשר שבה נפשו למנוחתה ירד הברזל על ראשו והממהו. דוידובסקי קם גם הוא...

ובכן מת אתה אוריאל, מתוך אור? – עיניו דלו לפניו – מתוך אור? מתוך בהירות יתירה ולא בחריקת שיניים? אוריאל, אני איני ירא משיגעון, שומע אתה, איני ירא. אם אין חיים – חיים, אזי אין דבר! דבר אין! והחוט לא אפסיק. לא זהו שחרור... ובכן גָווע האר מאפס נפט? ואינך ירא את המוות? כן, המוות אינו נורא... הגסיסה נוראה... הסנה נורא... יסורים נוראים... יסורים, אשר לא נשמעו מיום ברוא אלוהים שמיים. תיוהא, תיוהא לדורות, קלקול, קלקול לדורות, ריקבון וניווּל. הרף! אל תאמר לצקת נפט... הלא שמן אָין: נטמאו כל השמנים... ובידיו לא אפקיד רוחי! אל תאמר ואל תרמז... תּום אֶתוֹם עמה, בגסיסה הגדולה, הארוכה... עמוד והביטה: אל תלך מזה. ואל בית מנַדיך לא תבוא. גשמים מטפטפים... אל תאמר: הבוקר אור... עוד תכבה המנורה ואנחנו נשב בחושך... קריאת הגבר?.. התרנגולים קוראים מחדר הכיריים... שא עיניך וראה: דועכת הפּתילה, דועכת, דועכת... והנה הקץ...

אוריאל דוידובסקי לא חדל מלהתהלך בחדר בצעדיו האיטיים, הנחים. חזותו היתה של איש אשר לבו נפתח לרווחה לשמוע הכל ולהבין הכל, ועיניו – של נפש, אשר כל רגע הוא לה לחיי עולם... הכתלים החשכים, הסיפוּן החשוך והמנורה החשכה המו לבושי קדרות את המיית לילם.

 

 

לפרק הבא

לתוכן הפרקים

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה