_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

מסביב לנקודה

י"ח ברנר

לתוכן הענינים

 

פרק א'

פרק ב'

פרק ג'

פרק ד'

פרק ה'

פרק ו'

פרק ז'

פרק ח'

פרק ט'

פרק י'

פרק י"א

פרק י"ב

פרק י"ג

פרק י"ד

פרק ט"ו

פרק ט"ז

פרק י"ז

פרק י"ח

פרק י"ט

פרק כ'

פרק כ"א

פרק כ"ב

פרק כ"ג

פרק כ"ד

פרק כ"ה

 

יז

כשבוע ימים נסגר אברמזון בחדרו. רק בלילות היה מטייל ארוכות וקצרות בחצר אשר לבית-מעונו. לפנות בוקר היה שב וסוגר את הדלת על פי ההרגל ומסיר את בגדיו ושוכב. אז יתעורר בו ספק, אם סגר את הדלת או לא. הוא מתלבש, יוצא, פותחה על מנת לסוגרה – ומניחה פתוחה.

____________________

פעם אחת, בלכתו לפתוח את בית-המקרא הנתון על ידו, נמלך להיכנס אל אוריאל דוידובסקי. זה ימים שלא היה אצלו. בכניסתו מצא שם את הפרוֹביזוֹר[1] הילברג.

ובכן, הילברג, גם להיות שני למלך אינך רוצה וגם לזה אינך מסכים? – המשיך אוריאל את השיחה שנפסקה על ידי כניסתו של אברמזון – ומאי אכפת לך, לכאורה? אה? היל-ברג!..

מה דוידובסקי סח!.. – תמה היושב ופניו שהיו מתביישים תמיד לפני אוריאל נהיו גם מגוחכים עתה, "אחרי ככלות הכל": אחרי תום כל רוֹמאַנוֹ עם תלמידת הגימנזיון...

אה? היל-ברג!.. חבל שגם אברמזון עסוק כמוך; כל הימים האלה; אילו לא הייתם עסוקים כל-כך – אפשר שהייתם מתייעצים זה בזה...

"ובכן הוא חוזר חלילה אל הצחוק" – חשב אברמזון על דוידובסקי בצאתו.

זה יותר משנה שנתפרדה חבילתו של דוידובסקי. כל אלה, שהיו נכנסים ובאים בתנועה, כאילו נושאים הם את עצמם לעין-רואים ואומרים "דרשונו", הלכו איש-איש לדרכיו ולמעשיו. אוריאל, שהיה לבדו, נשאר לבדו. ושאלה היתה אז: היתכן, כי זה האיש, אשר רק כעין צל של מיסטיות פּרוּשׂ על נשמתו הכבירה וכל אידיאה-פיקס אין לו ורוחו לרוב נכון בקרבו – היתכן, כי יחיה עוד שנה תמימה? זה האיש, אשר כל דבר לא נכחד ממנו, אשר ברור יראֶה עמל ואוון, ורק נדמה נדמה לו, כי יש לאל ידו לבלי לשים להם לב, אשר רק במו פיו יבוז לרחמנות, שהוא למעלה ממנה, ולבו מלא חמלה כים, אשר עינו ראתה אותו העולם שאמר ליצור לעצמו ויקרב אל ריקות אין סוף, זה האיש, זה האיש – היתכן, כי יאריך הווייתו עוד שנה תמימה? היתכן?

ועדיין הוא חי – 

... זה האיש – הוסיף אברמזון להשתקע בדרך הליכה במחשבותיו הבודדות ויהי כולו כאילו שכח את כל אשר מסביב – זה הנזיר אשר כל סגולותיו של בן-מלך היו רק מחזקות את בדידותו, אשר יחוּד אופיו ואופי-חייו אינם משתנים, מבלי היותם תלויים במעמד הנפש שאינו מוצק, אשר תמיד הוא מיוחד, בעליה, מיועד, מוכן – זה האיש שב אל הצחוק... עד מתי?

והוא בעצמו, הוא, אברמזון, התלוש, אשר כל קאטאסטרופה לא היתה בחייו ולא תהיה, אשר גם בדידותו היא בדידות-תלוש, אשר היה בהול ולהוט להשלים עם זה שאינו אלא כקוֹמפרוֹמיס ארוך דמיא[2] ("לשונו של אותו האיש ממש") ולא עלה בידו, הוא, עצמו, עד מתי, עד אנה, עד מתי?..

עד מתי יארכו הימים של הליכה לבית-העקד וישיבה שם? עד מתי יהיה גופו לשדה-מלחמה בין כאב-ראשו וכאב-שיניו?

אברמזון עמד. עירונים מעוקמים, דלים, נשחתים, נחפזים, מתנועעים, רוחשים – מוזר. כל מחשבה אין – מוזר. מוזר – מה זאת?

ובתוך כדי רגע הוברר לו הדבר: בהירות נוראה, לבנה, קפואה, נקבה את מצחו. בפיו נהיה גועל-מרירות. ובכן, הנה, סוף-סוף, בא אותו הדבר, לא של אוריאל, לא של אוריאל, אותו הדבר שניצנץ בו, בו, באברמזון, כבר, כבר, כבר...

____________________

הוא ישב בבית-העקד ונדרש לאשר שאלוהו. ובכל פניה שפנו אליו ובכל דיבור שנגעו בו, התאמץ בקרבו איזה איש אחר, לא-הוא, להתעודד...

פֶה... פֶה... הכל מרגיזני... אַי, נחלשו עצבי... נחלשו עד לידי ביזיון...

עיניו הישירו להביט אל נקודה אחת בקצה חתיכת העב השקוף אשר במרומי השמיים, ובכל קרביו התרקמו הנקודות המוארכות של המסרקות הצבועים אשר במקלעת-השיער של אותה, שאמרה לו "צר, צר לה" – התרקמו ונבללו בכפתורים הקטנים והעגולים שבחושנה ויחוללו בתוכו מחול-משחקים.

כל ההרמוֹניה מתקלקלת... – לחשו שפתיו – חושן אדום ... כל ההרמוניה...

וכהרף-עין שכח את כל זאת. והנה הוא יושב על הכיסא בבית-העקד הציוני. לא! לשווא יפחד פחד. הדבר לא בא עוד. מחשבתו בהירה...

מחשבתו בהירה, האלוהים והשטן! הנה הוא קורע בכוונה את שער הספר "מסעות בנימין השלישי" והוא יודע ברור, כי הוא קורע את שער הספר "מסעות בנימין השלישי"...

בהירה-בהירה היא מחשבתו, כוללת, מקפת...

משחק משונה, אכזרי, מקרי, בלי ראשית, בלי סוף; בתוכו – עולמות אין מספר, בלי בינה, בלי תכלית, ראשיתם ערפל, אחריתם אבדון; בתוכם – ארצות כבירות, גויים גדולים, עמים רבים; ביניהם – שה פזורה, עדר נבהל, צאן לטבח; לשה הפזורה – טלאים-ציוֹנים; לאלה – בית-עקד; לוֹ – כיסא... ועל הכיסא יושב הוא... יעקב בן יצחק אברמזון...

עובר אני על פני חדר-המקרא וָאוֹמַר: אסוּרה-נא ואראה...

דויד בן יחיאל! – התעורר האחר, המתחזק בתוך-תוכו של אברמזון, כשהוא-הוא, הוא בעצמו, ראה רק את הקורחה, ואת המבטאים המתפנקים "עובח... חֲדַח המקחָא... וָאמַח... אסוּחָה ואחְאה" לא שמע כלל.

נו, סופר'ח צעיר'ח, מה חדש נשמע פה?

חדש?.. והישנות מעטות?.. חדשות ישנות... הקורחה מתנוונת ונופלת...

שיינדלנסקי נתן עיניו בדובר בו. נדמה לו, כי שמע מלה מוזרה, הפוגעת גם בכבודו במובן ידוע, אך אולי טעות-שמיעה היא?

במי האשם? – שאל – במי האשם, שהביבליותיקה מתנוונת ונופלת?

במי האשם? – טען  האחר, המתחזק בתוכו של אברמזון – יאמר-נא הלהד"ם?

הלהד"ם? כוונתך: לא היו דברים מעולם?

לא היו דברים מעולם! – גנח אברמזון כמעט בשמחה על אשר תפס את פּירוש מלותיו – לא היו ספרים, לא היו קוראים... מר שיינדלנסקי מחה בגודל-לבו נגד משפט קשה זה. חוסר-ספרים וחוסר-קוראים? האומנם, אפשר להוציא משפט מוחלט כזה? ה"צעיחים" הנם תמיד בעלי התפעלות יותר מדי ומפליגים. עיקר הרע הוא רק בזה שאין מעשים, אדם אין, שיקח את כל הטורח על שכמו. הוא, שיינדלנסקי, אין לו פנאי. והן הוא אמר... הוא נכנס עתה רק לתת לאברמזון את שכרו. הן כבר עבר חודש...

"כדאי לחיות בשביל לקבל שקלים מידי זה" – הסתננה כמעט מחשבתו של אברמזון, כשהשליך את שכר-חודשו לתוך כיס בגדו העליון הקל, אשר מחמת הקור שבחדר לא היה מסירו והיה יושב בו תמיד.

וכמו בשביל להחזיק בהגיונותיו הצלולים, הבריאים, מיהר ויבקש מדויד בן ישי את החוברת האחרונה של "התחיה", אשר הוא "לא קיבלה עדיין ואשר אצל מר שיינדלנסקי אפשר שכבר ישנה".

שיינדלנסקי ענה מתּחילה ב"המ..." "התחיה"? המ... חוק אצלו ולא יעברנו לבלי תת מספריו למקרא. סיבת הדבר: הוא אוהב את הספרים גם בתמונתם החיצונית, שלא תהא הכריכה קרועה וכיוצא בזה. מה לעשות? חולשה אֶסתּטית היא, אשר לא יוכל להתגבר עליה. והצעירים הלא מדרכם לעשות את הספר הקרוּא תל-עולם... ואחרי ההקדמה וההוספה להקדמה, שלדעתו "גם לאיש קטן הרשות להכיל בתוכו איזה חולשות  בנוגע לקניינו הפרטי" – שני רמזים בחדא מחתא – זכר הדובר את עיקר תשובתו: מה? "התחיה"? את "התחיה" ביקשת? אח, חטאתי, חטאתי, ברוך דיין-האמת, סופר'ח צעיר'ח, לדאבון-הלב. ואני, אמנם, ניבאתי מראש. אני חיוויתי את דעתי לא פעם: מכתב עיתי לבני ישראל בימים האלה, אם רק רוצה הוא להתקיים, חובה עליו להיות ציוני. במלים אחרות: רק האורגנים הציוניים יש להם זכות-הקיום ואפשרות-הקיום. ו"התחיה", אף שאחר מיטתם של המתים, בעוד שלא נסתם עדיין הגולל...

הגולל ... ודויד בן ישי, מלך-הסופרים, חי וקיים!

אברמזון דמם. ואולם לו נדמה, כי כרגע צעק בקול את ה"חי וקיים!"

____________________

כשנשמע מן החדר השני קול השעון המשמיע שבע, אמר אברמזון אל נפשו, כי כבר באה העת לעשות מעשה. גזירה היא שמא יאחר...

הלא עד השעה השמינית צריכה הביבליותיקה להיות פתוחה! – התרעמו היושבים, כשהתחיל אברמזון קודם זמנו לסגור את ארון הספרים הקטן.

הוא לא שמע לקולם. ואולם כשכבר יצאו הכל, נשאר הוא על מקומו מבלי נוע עוד כשעה שלמה.

אז כיבה את המנורה ויצא. בחוץ היה ליל אפל ולח. אברמזון צעד צעדים מהירים אחדים לביתו וישב על עקביו.

"אוריאל מימינו, מפיסטופל משמאלו, לוציפר מלפניו, שכינת אל מלאחריו... ועל ראשו? ועל ראשו... "

הוא התייצב על הגשר ויבט המַימה. חשיכה. על ראשו עומק אין קץ, ובלבו – תולעת-יעקב. תולעת-יעקב ועומק אין קץ? אין קץ? הלא בא הקץ...

שחורים היו השמיים ממעל ושחורים היו המים מתחת. כל גופו התגעש ויינשא מעבר למעקה-הגשר – – –  וגעגועים כמוסים ורכים השתזרו פתאום בקרבו. הוא נקפא וגלי הנהר רעדו. וכאלה הגלים התחילו רועדים גם הרהורי העומד: עִמה ייסֶפה. היא גוֹועת – מדוע יחיה הוא? היא מתה... והוא, כירמיהו הענתותי, כיהודה הלוי, הלא הנהו רק אחד מבניה...

דממה ושחור אפל היו מסביב. קול צעדים רכים וקטנים. כצעדי אשה תועה, נשמעו מרחוק, מרחוק. רצי המים פיזזו, נחפזו, העלו קצף, הלבינו – פני העומד חָוורו. לבו לא דפק בקרבו; ברכיו נחלשו... ידיו מיששו בראשו, בכתפיו, בחזהו – וחמלה אשר לא ידע עוד כמוה מעולם התעוררה לראשו החושב, לחזהו הסוער ולידיו החזקות אשר יתַּמוּ עמו. רחמיו נתעוררו לכל נדנודי האוויר, לכל הדוממים, לזה הגשר, לכל אלה הבתים משני עבריו, לאלה הצעדים הנשמעים מרחוק, אשר כל זה יאבד ולא יהיה, כאשר לא יהיה הוא עוד!

הוא התפרץ ממקומו, כאילו ניתק מתוך כבלי ברזל – וירוץ. רגליו נתקלו בגוּמָץ, באבנים, והוא לא חש דבר, לא, לא, לא. הוא לא עוד וכל זה יישאר; כל זה יישאר – והוא גוש-עפר בלתי מרגיש לנצח-נצחים; לסתום חזון לעולמים, לדורות, דורות חולפים... הוא איננו – והחידה עומדת... לא, לא, לא...

הצעדים הרחוקים קרבו. אשה באה-בשנים, המוכרת את גופה הבלה בפתותי-לחם וטיפות- יי"ש, עברה, היא היתה שיכּוֹרה, התנודדה, ומלים לא היו בפיה, כאילו בוֹשה ויראה לקרוא את העומד.

אברמזון הדביקה, הוציא מכיס בגדו העליון את המטבע הצהובה-הנוצצת, שקיבל לפני שעות אחדות מבעל-הקורחה, ויושט לה, - אחותי...

אז הסב את פניו שנית אל מימי הנהר ויצחק בקול. היֹה היה איש – ואיננו. והעולם אינו חסר כלום. אין בעל המאמר "השפעת החסידות" והעולם אינו חסר כלום. הילברג מגחך ומפהק; שנייסר נותן משקפיו על אפו, ואיש לא יעלנו על לב. ואביו?.. ר' יצחק יוסיף לו לשבת בטלית ותפילין ולעסוק ב"חוק לישראל"... שניים מקרא ואחד תרגום, שניים מקרא ואחד תרגום:

וַיֹאמֶר יְהֹוָה לָהּ שְׁנֵי גוֹיִים בְּבִטְנֵךְ וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵעַיִךְ יִפָּרֵדוּ וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר:

וַיֹאמֶר יְהֹוָה לָהּ שְׁנֵי גֹיִים בְּבִטְנֵךְ וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵעַיִךְ יִפָּרֵדוּ וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר:

וַאֲמַר יְיָ לַהּ תּרֵין עַמְמִין בִּמְעַיְכִי וְתַרְתֵּין מַלְכְּוָן מִמְעַיְכִי יִתְפַּרְשָׁן וּמַלְכוּ מִמַלְכוּ יִתְקַף וְרַבָּא יִשְׁתַעֲבִיד לִזְעֵירָא –

קווים ירוקים-אדמדמים וניצוצות של אש לבנה רקדו לנגד עיניו. "ורב יעבד צעיר", "ורבא ישתעביד לזעירא": עֵשׂו יסיק את תנורנו בימי השבתות; ויבקע גם העצים – מוסיף המן בשטנתו. היהודים עצלים לעשות זאת בעצמם – טוענים האנטישמיים.

המלים האשוריות המנוקדות עם טעמיהן הסתכסכו בין הקווים הירוקים-האדמדמים. אברמזון עצם עיניו. האותיות נחרתו בקצה כיפת השמיים באש שחורה...

 

לפרק הבא

לתוכן הפרקים

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה



[1]  רוקח.

[2] דומה.