_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

מסביב לנקודה

י"ח ברנר

לתוכן הענינים

 

פרק ה'

פרק ד'

פרק ג'

פרק ב'

פרק א'

פרק י'

פרק ט'

פרק ח'

פרק ז'

פרק ו'

פרק ט"ו

פרק י"ד

פרק י"ג

פרק י"ב

פרק י"א

פרק כ'

פרק י"ט

פרק י"ח

פרק י"ז

פרק ט"ז

פרק כ"ה

פרק כ"ד

פרק כ"ג

פרק כ"ב

פרק כ"א

 

טז

ימי החורף הלכו הלוך וחסור, הלוך והגיע אל קיצם, אך פּעמי האביב עוד לא נראו. אדר של אותה השנה הצטיין בגשמים מרובים. חיי אברמזון נמשכו כסדרם: הוא ישב יום-יום בבית העקד-העברי, ביקר יום-יום גם את בית-העקד הרוסי ה"פּוּשקיני", בילה כמה שעות בחברת זלמן רבקה'ש וחבריו, נאם פעם בפעם באגודות ציוניות, עיבד את הפרקים האחרונים של מאמרו, ומלבד כאב השיניים, שנוסף לו בעת האחרונה על מכאובי ראשו, לא נהייתה כל חדשה בחייו. עולמו נהג כמנהגו. ולמרות זאת, לא לעתים רחוקות (הוא לא ידע בעצמו, מאימתי נהיה הדבר) נדמה נדמה לו, שאירע בחייו מקרה פתאומי ויוצא למאוד מגדר-הרגיל.

ושלמה פרנקל למד את מלאכת הנגרות בביתו של ר' משה אהרן דוידובסקי. אוריאל, אמנם, השיב ריקם את בקשת אברמזון לדבר על פרנקל באוזני אביו ("אנוכי הולך מזה" – היתה בפיו תשובה קרה), וכשהציע אברמזון בעצמו את הדבר לפני ר' משה אהרן, התייחס זה האחרון ימים אחדים ל"זו ההצעה" ב"טה-טה" לא קצר, אבל, סוף-סוף, עבר בעל-הבית על מידותיו וניאות לקבל את התנאים, אשר הבטיח אברמזון למלאות ברוב השתדלותו: פרנקל מצידו התחייב לחיות על הוצאותיו ולעבוד שנה תמימה בלי שכר. ואברמזון ערב לרֵעו והתחייב עוד לשלם מכיסו כחמישה-עשר רובּלים, שיחד עם השנה התמימה של עבודת חינם נחשבו לשכר-לימוד, ויד בעלת-הבית היתה אתו, כי יאמינו לו. "חמישה-עשר רובלים בימינו אלה לאו מלתא זוטרתא הם" – סיימה ברכה בגניחה קשה...

____________________

עברו עוד ימים מספר, והכל על מקומו בא בשלום, הכל, לרבות חרטה. ראשון התחרט פרנקל עצמו ויאנח מן העבודה הקשה, שלא הסכין בה. אחריו התחרט ר' משה אהרן, שנדמתה לו כאן כעין השפעה לא טובה על "עזות-הפנים" שבין פועליו; ואף ברכה בעלת-הבית לא איחרה להתחרט.

אומרים אתם, כי הוא בן-נגידים – טענה להפועל הושע, אשר מאהבתו לאברמזון השתדל לדבר טובות גם על פרנקל ולהצדיקו תמיד בפניה ולא לבו – אם בן-נגידים הוא, אזי טוב לו ולא לנו. ולמה הוא בא הלום לחוות דעותיו? אם בן-נגידים הוא, אַל יבוא אלינו, בעלי-המלאכה השפלים. אני יודעת רק, כי עד בואו לא שמעתי מאברמזון כל מלה של תרעומת, ועתה – "פריץ" חדש נוסף על ביתי. הפשפשים אינם נותנים לו לישון... ומה לי לעשות? בנאמנות, התדע את אשר אגיד לך עוד? – היא הורידה את קולה, כאילו נתכוונה לגלות סוד גדול – עד בואו של זה, היה השכן משלם שכר-דירה בעיתו, ועתה צריכה אני לכסף והוא אומר אָין, וגם חמישה-עשר הרובלים – מה... לא דובים ולא יער. אני הייתי מאמינה לו, איש כאברמזון לא ישקר, זהו איש יקר, אבל בנאמנות... זרה אני לו, ולבי מתמוגג למראהו... הן חצי-בשרו נאכל וכמעט שהיה לאיש אחר... גם לפנים, אמנם, היה משונה קצת: על ברכיו, למשל, היה יושב וכותב – שפתיה לא הצטחקו וגם בעיניה נראתה יִראָה ולא לעג – אופן משונה, אבל עסוק היה ושמח... הילדים אהבוהו אהבת נפש... ועתה, אוי לי, אגיד לכם את האמת: יראה אני... לבי ינבא לי איזה דבר רע, ואני יראה. בנאמנות, אני יראה... התאמין לי, הושע, לילות איני ישנה, לילות בנאמנות... אוריאל שכחנו לגמרי... שמואל – אוי לצרותי... והנה פגעים רעים חדשים... יראה אני, בנאמנות...

כבוד מעלתו יסלח לי על מה שאני מרהיב בנפשי עוז לבלבל את ראשו – השכיל הושע פעם לדבר דברים אחדים בנידון זה גם באוזני "אברמזון בעצמו" – רוצה הייתי להעיר, רוצה הייתי... אֶה... היות שרואה אני, איך כבודו... הלא עיניים לי לראות, איך כבודו מתנהג עם הבא... עם זה שעובד אצלנו... הלא כאח, כאח ממש... אכילה, שתיה... אֶה... מכל אשר נתן ד'... אני רוצה לאמור, כמו שבני אדם אומרים... ופרנקל, לדעתי, אינו מתנהג כראוי... יסלח לי כבוד-מעלתו. לא כראוי... דברים כאלה וכאלה... ופה אצלנו ברוכ'קה זה – נשיאים ורוח... נו, גם אני, ברוך השם, איני כל-כך נבער מדעת... כל זה בוודאי אמת... גם בלעדיו אנו יודעים את מצבנו... אבל הלא כך בנוהג שבעולם... מזל ... מה יודעים אנו, אשר בחשיכה נתהלך... אֶה... וגם מזלו של זה, של בעל-ביתנו   לכל שונאי ישראל... חולה, אביון ... אבל לוּ יהי כי צדק... יסלח לי כבודו... לוּ יהי – הלא לוֹ עדיין לא הגיעה השעה לדבר... אני איני מבין, איני יודע למה לו ללמוד מלאכה – אומרים שאבות עשירים לו – אבל מכיוון שהוא לומד, מכיוון... איך שיהיה, זה כבר לא עניין שלי, כי אם שלכם... ולא בשכלי הפשוט... אבל הנה אני הייתי אומר לו: לְמד מתחילה את המלאכה – ואחר תדבר, ולא תיכף... יסלח-נא לי כבודו... אני מתערב... אבל... איך אומר זה... אֶה...

חן-חן, הושע, חן-חן ... מילמל אברמזון בפיזור נפש.

עוד בסוף שבט כמעט שכילה אברמזון את מלאכתו: המאמר "היצירה העברית בראשית המאה העשרים" הועתק אל הנקי והוכשר לדפוס. ואולם ימים אחדים כבר עברו, ודבר משלוח המאמר אל בית-המערכת עוד לא נמלא. כמין איזה עיכוב-סתרים, עיכוב סתום, לא נתן להוציא הדבר הקטן אל הפועל. בשביל להחמיץ ולא לשלוח דיה היתה גם אמתלא מעין זו, שאין עוד החוברת השישית של שבט. כשתתקבל חוברת זו, הבטיח אברמזון לעצמו, ימהר להריץ את המאמר אל "התחיה".

אל החוברות של ירחון "התחיה" ציפה אברמזון תמיד בדפיקת לב עצומה. הן היו בחייו אותם האִשים הבוערים מרחוק לנודד התועה ומאירים לו את דרך-היער האפילה. החוברות הצנומות, אמנם, לא סיפקו צדדים רבים מנפשו, נפש האדם שבו: הן עסקו רק בשאלה אחת; ואולם הוא הבין, כי אחרת אי-אפשר להיות: הגוסס אינו יכול לחשוב על שום דבר, חוץ מאפשרות-הצלתו...

הגוסס... כי הנה נפסקו החיים בתחום-המושב – זאת ידע אברמזון ברור. לא נשתנו, אלא נפסקו. ולא מציפיה לאיזו ישועה, לא מציפיה לגאולה נפסקו חיי-הגלות, כי אם מפני ההרהור על פירור-הלחם של יום המחרת, אשר לא יימָצא. מעוצם-הרעה ומכובד-הנחושתיים, מקהות-הריקניות ומקוצר-הרוח נפסקו חיי התחום...

"ושוב אודיעך בני – כותב לו "אביו-מורו" מעיר מולדתו – ואבשרך נחמה שש"ב[1] הבחור המופלא והמופ'[2] כמוהר"ר[3] חיים נחום נ"י[4] קיבל בשבוע דנא בסיעתא דש'[5] הודאה כשרה ונאמנה להיות שו"ב[6] בכל תפוצות-ישראל יאכלו ענוִים וישבעו ואי"ה[7] שידוכים הגונים משכימים לפתחו אלא שבעוה"ר[8] לא נתקיים בנו השתא כי ירחיב ד' את גבולך וכו' ואדרבא שנתדלדלו כל המעיינות השם ירחם ועושים שבתות חול לא זכינו ונתקיים בנו מקרא אחר מקרא מלא דבר הכתוב והיו חייך תלואים לך מנגד ר"ל[9] ועוד נאמר גדר בעדנו וכו' וד' הטוב בעיניו יעשה  – – – "

ובשעה שהיה רואה הוא את כל הדחקות, המנוסה, הדאגה והטומאה אשר מסביב, בשעה שהיה שומע מפי זלמן הקרוב אליו על דבר כל התלאות המוצאות את קרוביו ומיודעיו, גם את אלה היושבים פה, גם אלה שנדדו להרי חושך, בשעה שהיה קורא בעיתונים את מגילות הצרות, אשר ידע, כי כאין וכאפס הנה מול המציאות האמיתית – בכל השעות האלה היה נקוֹט בפניו על דמיונותיו ה"רומאנטיים", על ציוניותו השירית ועל כתביו העוסקים באמנות ויופי. מה רוח ומה תפארת, אם אלה כלים במצוק? מה הוד ומה נצח, אם אלה נמקים בקלקול נצחי, אשר אין מפלט ממנו? מה חסד ומה שירה חדשה, אם אין בכוחם להמעיט את הצער הלז, האוכל בשר ונפש?!

היסורים חזקים ממנו. והוא חדל לצאת לכל חזיונות-החיים מתוך עצמותו, ממהות-נפשו, כאשר הסכין עד עתה. הוא חדל ללמוד מעצמו על אחרים. כובד העינויים של האחרים, השאיפה האחת שלהם לאכול לשובעה פעם, יצאו ללמד על עצמו. ויהי הוא וכל מעשיו כחגבים בעיניו. וכן היו גם כל יסוריו בנוגע לאותה שאמרה לו: "צר, צר לה"...

הוא עושה. מה הוא עושה? במה עומד הוא בפרץ?

התכווצות, צמצום, זעיר-אנפין. הוא מסדר ספר, מתקן, רושם... חה-חה-חה... הוא עובד, הוא אינו מתעצל...

כל היום? – עונה ר' משה אהרן בלעג גלוי להושע פועלו, כשזה האחרון נמלך לשאול שאלה בעלמא, איה מקום הביבליותיקה הציונית ואם פתוחה היא כל היום – כנראה, אין עסקים אחרים משבת שם ומעיין בגאַזטין. בערב יש אשר ייכּנס איש שמה לפעמים... למי שיש שטר-גורל הולך להיווכח ב"הצפירה"... טה-טה-טה, כל היום תהיינה ביבליותיקות פתוחות – מעשה יפה!

מוות, שעמום, ריח בית-הקברות. איזה אבק של שורות מרובעות, איזה גל של חצאי-ציוֹנים עם "מגיני-דויד" ברבידיהם, איזה מספר של "קוראים" הדיוטים, מבולבלים, מטורפים, מעוקמי-המוח ומטומטמי-הרגש, הקוראים מלה אחת בקריאה משובשת, מרפרפים עליה ומבליעים השאר, וגם אלה הולכים ונשמטים אחד, אחד...

מן המשכילים יודעי עברית נשאר נאמן עם בית-העקד העברי... שנייסר... יום-יום, תיכף לפתיחת ארון הספרים, בא זה לשם וכולו אומר הכרת תודה לעצמו על בואו הלום... רואים אתם בחוש עד כמה הוא עומד למעלה מכל הזרמים והרוחות המנשבות... כל פניו עם חוטמו העבה והמעוקם עומדים ומתלוננים: ריקה התבל... שׂם הוא את משקפיו על אפו וגם זכוכיותיהם צועקות: ריקה התבל...

התבל, אמנם, לא היתה ריקה כל-כך באותו הקיץ שהיה הוא, שנייסר, באחוזת הכפרי אבי-הבת, ואולם אחר-כך, כשנתעוררה השערוריה וצריך היה להעמיס על צווארו את ריחי הנערה שנתפתתה, וביחוד בזמן מאוחר, כשצריך היה להכותה ולגרשה – נתרוקנה, נתרוקנה התבל...

נתרוקנה התבל – ומאפס מעשה, או כדי להימלט ממבטי העיניים הסמויות של האם-האלמנה, הוא בא יום-יום לחטט בתוך המספר המסוים של ספרי הארון הקטן, למצוא לפעמים איזה ספר-שירים, לשים בו עין אחת ולהיווכח בפעם האלף, כי "יש אנשים המתים ברוֹמאַנטיותם, והוא, שנייסר, במעמקיו, סוף-סוף, אחד מהם..."

וחדשה זו שנייסר מגלה בקול של "נגזרה גזירה". העולם הלא חושב אותו לפסימיסט שאין לו תקנה, ופסימיסט אשר אין לו תקנה הוא באמת, אלא מה יעשה – והעולם טועה על פי דרכו, מה יעשה וגזירה נגזרה עליו לבלתי היות פסימיסט מוחלט במעמקיו, מה יעשה והוא, שנייסר האומלל, הנהו, סוף-סוף, רוֹמאנטיקן... אסון הוא!

ואולם אחרי רגע הוא כבר שב לשאול בקול של "הכל הבל":

מה, ספרים חדשים לא נתקבלו בוודאי?..

לדאבון הלב... – עונה הוכמאן הצעיר בצחוק שפתיו הרכות והאדומות.

שפתיו הרכות והאדומות של הוכמאן הצעיר צוחקות. ואילו היו שואלים אותו, ספק הוא, אם היה יודע להשיב, על מה הוא צוחק: אם על שאין ספרים חדשים מתקבלים ואם על אשר הוא מוכשר להביע מבטא כמו "לדאבון הלב".

____________________

"אדון נכבד וסופר מאד נעלה!

שמחתי מאוד על הבטחתך להוסיף ולהעניק ל"התחיה" מפרי עטך. ובזה הנני מתכבד להודיעך, שמאמרך "השפעת החסידות על זרמי ספרותנו החדשה" עשה רושם והכל מנבאים עתידות לכשרונך במקצוע הביקורת, שדה לא עוּבד עדיין בספרותנו. לדאבוני, אין לאל ידי למלאות בקשתך בדבר הסכום הקטן מראש. אושיות "התחיה" עוד לא התכוננו ועמודיה רופפים... כשאקבל את כתב-היד שלך ע"ד הספרות העברית בראשית המאה העשרים", אשתדל לשלוח לך איזה סך עוד קודם ההדפסה.

קבל וכו".

יהודה הישראלי, עורך "התחיה" ומול"י – בידחה דעתו של אברמזון – איש ישר הוא... אוהבו באמונה...

וַיקום מעל דרגשו וילך להשיג הלוואה קטנה להוצאות המשלוח.

ההלוואה הושגה לעת ערב, ואולם אִתה יחדיו נכנסה אל אברמזון מחשבה טורדת אחת, אשר עקיצת עקרב היתה לה: אילו היה סופר בלשון אחרת...

אה, אילו היה הוא, באופיו ותכונתו, סופר בלשון חיה – מה שונה היה המצב, מה שלמים היו אז חייו! הן הוא מרגיש בתוכו גם צורך, גם רצון, גם כשרון, גם יכולת כל-כך עצומים, כל-כך אמיצים לעבוד ולעבוד ולעבוד. הוא היה בא לעיר-הבירה או למרכז ספרותי באחד הכרכים, והיה מייסד "הוצאת ספרים" חדשה ורעננה, או עובד בכל נפשו, בכל התמכרותו, באחת ההוצאות ההולכות קדימה שכבר ישנן. כל חייו היו נבלעים בעבודה זו; הוא היה נלחם לרצונו. והיא? הן טעמה הספרותי מפותח כל-כך, הן בהבל-פיה – תמצית-החיים... היא היתה אתו, על ידו, כן, היא היתה הולכת אתו. היא היתה מעודדתוֹ, מכשירתוֹ, מרוממתוֹ, גורמת לו להרגיש בעצמו ביתר שאת וביתר עוז את רוח-האדם שבו, ממלאה את חסרונותיו באישיותה שלה, באותם היסודות הנשגבים והמצודדים שיש בה, בה – חוה, אשה נאה ונפש טהורה!

ועכשיו? נורא הדבר... מלחמה אוכלת לב ונפש לו בהשפעתה שהיא יכולה להשפיע עליו. כן, הן בלעדיה אין מילואים לחייו...

– ועמה?.. – עולה שאלה קטנה ומעפילה לצנן את הלהט אשר בנפשו – עמה חיים מלאים? חיים מלאים מיום שחרב בית המקדש?

הוא מתייצב בקרן-זווית ומליט פניו בכפות-ידיו.

כן, כן, כן... רוב הציבור אינו יכול לעמוד בגזירה... אבל יחיד-הציבור יעמוד; יחיד-הציבור יעמוד בה...

כן, כן, כן. עקור יעקור משורש את תקוותו, את התקווה העולה בתוכו, למרות הכל, כזבוב טורד על הדם הקרוש בבית-המקדש... עקור יעקור משורש אותו הקול הלוחש לו, כי דיו הרגש הפשוט שבו להיותו שואף אל מטרתו. מיום שחרבה האפשרות, כי יעבדו במקדש אחד – נגזרה עליו לברוח, להתרחק...

שקר הדבר! בן-הגלות אינו פחדן! בן-הגלות אינו ירא מפני ריחיים; בן-הגלות אינו ירא את מלחמת-החיים; בן-הגלות חזק הוא! בן-הגלות יודע רק, כי לא דיוֹ הוא הרגש, אשר בני-החופש "אהבה" לו יקראו. זה נאה ויאה לסטודנט פּטרוב – הוא בן-חורין, הולך קוממיות. הוא, אברמזון, לא ישווה לו לעולם. רם הוא ממנו, אבל כפוף... עליזות כזו שבפני גריגורי ניקולאַיביץ' לא קיננה מעודה בשרטוטי יעקב בן יצחק, יוצא הישיבה... רק הוא, פטרוב, הנהו בן עשרים לכוח ובן שלושים לרדוף... אברמזון היה רק בן חמש למקרא ולמשנה ולגמרא ולמצוות ובן חמש-עשרה – לעצה, לבינה, לשוח ולקלל קללה נמרצת!

חה-חה-חה! הוא, אברמזון, אשר ראשו כואב תמיד, אשר רביד-צווארונו מהופך תמיד; הוא, אברמזון, הראשון לבני הגלות, אלה בני הגלות שנאָרוּ במאֵרה: "ארור אתה מן האשה!" – הוא, אברמזון זה חושב על דבר נשיקות, על דבר אהבה, על דבר אהבה ליֶווה איסאַקובנה... מה נמאס היה בעיניה, לוּ ידעה את הדבר!..

כן, יצטמק עמלו, יצטמק; ייתָּלה על בלימה, ייתּלה... דור יבוא וידע...

יבוא?.. ומי יודע?!.. מי יודע?, אם לא תעֹה תעתה נשמתו לעולם לא לה? הן מנוד-ראש מסביב... הן רק שבולים בודדות מסביב... עשבי הרחוב האחרונים ... מלאך אין להם לאמור: "גדל!"...

הן בית המקדש חרב לעולמים – מה הכוהנים הללו עושים?

"מאמרך עשה רושם"... חה-חה-חה... רושם על מי? על אותן השיבולים הבודדות... על אותן השיבולים הבודדות העומדות על הקבר הגדול... על אותן השיבולים הבודדות, שגם הנה מוציאות מאמרים העושים רושם?.. חה-חה-חה...

קוליה, בנו של חברשטיין... וזרעו של האזרח שיינדלנסקי, הישמעו את אשר כתב בדורו דויד בן ישי אביהם?..

כן, כן, כן. הוא כבר אחר את הפּוסטה. מאמרו החדש לא יישָלח היום. מאמרו החדש – מעשה ידיו להתפאר – נכתב בשעות יותר טובות מן הראשון. בשעות של אמונה וקורת רוח... דומה, שעוד אתמול היו השעות האלה וגם מחר אולי תהיינה, ובתוך כך מה רחוקות הן עתה, ברגע זה... אמונה... מחשבות מפליאות... נוצר בעוז... נוצר... למה? למה נוצר? למה נוצר?..

 

 

לפרק הבא

לתוכן הפרקים

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה



[1]  שאר בשרך.

[2]  והמופלג.

[3]  כבוד מורנו הרב.

[4]  נרו יאיר.

[5]  דשמיא, בעזרת שמיים.

[6]  שוחט ובודק.

[7]  ואם ירצה השם.

[8]  שבעוונותינו הרבים.

[9] רחמנא ליצלן, השם יצילנו.