_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

מסביב לנקודה

י"ח ברנר

לתוכן הענינים

 

פרק ה'

פרק ד'

פרק ג'

פרק ב'

פרק א'

פרק י'

פרק ט'

פרק ח'

פרק ז'

פרק ו'

פרק ט"ו

פרק י"ד

פרק י"ג

פרק י"ב

פרק י"א

פרק כ'

פרק י"ט

פרק י"ח

פרק י"ז

פרק ט"ז

פרק כ"ה

פרק כ"ד

פרק כ"ג

פרק כ"ב

פרק כ"א

 

יד

אברמזון יצא לקבל פני שלמה פרנקל בבית-הנתיבות.

נו, שלמה'לה, בואך לשלום, בואך לשלום, בני... – דובב אברמזון בלי חשׂך.

שלמה פרנקל היה לבוש "טוּז'וּרקה[1] סטודנטית" חדשה ועליה בגד-ארג קצר והדוּר, כעין זה שלובשים הפועלים הצעירים בערי הנגב וביחוד החייטים-הפראנטים[2] שבהם. ואולם בצבע עור פניו השחומים והזכים, בקומתו הישרה, בשפתיו, בעיניו ובתנועותיו המיוחדות, שהיתה בהן איזו העוויה של פינוק, ניכר היה לכל רואהו בתור "בן-נגידים".

שמחת אברמזון בלכתם בדרך אל מעונו הגיעה עד כדי גיחוך, שפתיו לא נסגרו. "תחי האחווה, יחי הקיבוץ!", כמו שחסידי פולין אומרים, אכן אין רפואה בדוקה ומנוסה למרה השחורה כהקיבוץ. אה, כוח גדול ונעלה להקיבוץ לשבר את הקליפות והחוחים הסובבים את השושנה העליונה. ועם ברכה בעלת-ביתו כבר דיבר, כי ידידו הבא יגור אתו יחדיו היא לוקחת ממנו בעד שכן "נוסף" זה רק הוספה של רובּל אחד. גם היא שמחה על בוא שלמה'לה "כמוצא שלל רב".

ארבעה רובּלים בעד חדר קטן כזה? – העיר שלמה בכניסתו לחדרו של אברמזון ועיניו תעו וכמו ביקשו את הרווחה, שתספיק למדור שני אנשים ביחד. אז התחיל לספר את כל ההרפתקאות שעברו עליו ואת כל מלחמתו עם אביו עד שעלה בידו להשתחרר מאפיטרופסותו. אביו קץ לאחרונה בכל העניין וישלחהו בדרך: "סע לך, אבל פרוטה אחת לא תקבל ממני". ואולם הוא, שלמה, לועג לזה. הוא הרי אינו ילד ואינו דואג מפני העוני. צדק אברמזון במכתבו. מה שלומה של יֶווה איסאקובנה?

הא, חוה? חוה? אה? – נחפז אברמזון – שלום לה... כתמול שלשום... עלמה טובה, האין זאת? אשה במובן היותר... היותר מהוגן... של...

היא נכנסת אצלך?.. – הפסיקהו האורח פתאום בקול מעושה קצת – כוונתי היא לשאול... רצוני לאמור... כלומר... אֶ-אֶה... היא מתגוררת הרחק מפה? אביה דרש בשלומה על ידי...

והוא התחיל לדבר שונות על אביה ועליה. אֵם אין לחוה בלומין ועם אביה אין לה כל "מגע ומשא", מלבד מכתב ודרישת שלום לפרקים; גם בינו, שלמה, ובין אביו שלו לא יהיו מעתה יחסים אחרים. אבי חוה הוא איש לא רע, יהודי פשוט. לפנים התגורר בא., אך כאשר קרא שמיטה – ושמיטה אמיתית, לא שמיטה מדומה, לקיים מנהג פיקחים – הלך לגור בצוער. שם נשא לו אשה שניה. יֶווה איסאקובנה למדה אז בגימנזיון ובימי החופש היתה באה לצוער לראות את אביה, ואולם ברבות הימים, ביחוד מעת שהכניס לבית אם חורגת לאחיה ואחיותיה הקטנים, התרחקה עוד יותר ממנו. ולא עוד, אלא שבימים אשר הגה אביה על פי עצת קרובי אשתו, לנדוד לאמריקה או לקנאדה, הודיעה לו חוה מפוֹרש, כי היא לא תלך עמו: היא קשורה יותר אל אותה הארץ שנולדה ונתגדלה בה. גם הוא, שלמה, תמים דעים עמה בעניין זה. אביה אוהב אותה מאוד, ולו, לשלמה, ידידה-מנוער היא, אף כי ראה אותה רק פעמים מספר, בימי היותה בצוער אחרי כלות חוק לימודיה בגימנזיון. אין כמותו יודע את מזגה הטוב. היא מתגוררת הרחק מפה?

אברמזון היה נכון:

אתה רוצה לראותה? טוב, טוב. כן, שלמה, אני מקווה, כי לא תינחם על "צעדך" זה, על אף אביך הנכבד. ואנוכי – הנה גם ההכנות לבואך כבר קירבוני אל החיים: הלא נחוץ היה לחפש עבודה בשבילך. כי אף אילו לא היה אביך קשה-עורף כזה, הרי גם כן טוב לך  כמובן, לחיות על חשבון עצמך. לבעלי פּוֹליטיקו-מַטריוֹ-אֶקוֹנוֹמיה[3] יש, אמנם, עשרה מאמרות בזה, ואולם לי הדבר פשוט: קודם כל – אנוכי ...

אנוכי?? – העמיד שלמה שני סימני שאלה   אֶגואיזמוס?

נו, בני – צהל אברמזון – עכשיו אין נפשי כלל לחקירה. עכשיו, שלמה מלכא, שיר-השירים, ובעולם-השירה אין צורך בחקירה. הזכרתי לך "אנוכי" רק במובן שאיפת היחיד להשתלמותו בכל הפרטים... הא! מה חפצתי לומר? כן, חפצתי לשים משׂרת "יושב הביבליותיקה וחדר-המקרא של הציונים דק"ק א." על שכמך, אה? משרה נכבדה?

של הציונים? אֶה, דבר גדול! עבודה של קטנות...

של קטנות? כלום שכחת, שלמה, מקרא מלא: "מי בז ליום קטנות"?.. מוטב לך, בבקשה ממך, שתשכח את אי-ציוניותה של יֶווה איסאקובנה ואל תשכח מקראות כאלה! בקיצור!, אני צוחק. לחינם נבהלת, בני, מקטנות. הנה רק כוונתי היתה להושיבך שם, אבל במציאות היה משה – אדון הנביאים, והגמרא הישנה – גמרא, ובה נאמר, אם לא שכחת עדיין גם זה: "המתפלל על חברו הוא נענה תחילה". ומעשה שהיה כך היה: כשהלכתי להשתדל בדבר הזה אצל דויד בן ישי...

דויד בן ישי? – 

אינך יודע? אינך יודע, כי דויד בן ישי שוכן כבוד אתנו? ועוד תתאמר ליודע הספרות העברית! בּוֹש והיכּלם! הלא זה דויד בן יחיאל איש שיינדלנסקי ואיש א. ה... ה... המחולל רהב! תואר זה "בלי תפונה" היה מוצא חן בעיניו, כי הלא יש להתקשות בפירושו. לא, מכזב אני. מפורש אמר לי, כי "אין ריב בשפתיו" על "הרחבת הלשון" ו"בלי תפונה" יש להשתמש בהרבה מחדשות-המְכַתְּבים, ורק שאלה קטנה הוא שואל, שאלה קטנה ולא יותר: מדוע הספיקה השפה לסמולנסקין? לא. יודע אתה, שיינדלנסקי בכלל, כך נוכחתי וכך היא, אינו איש רע, הרבה טוב מאחרים (הוא גופא, אמנם, חושב את עצמו לרך-הלבב בייחוד). יודע אתה, מתעב אני את אלה החברשטיינים (מכנופייתה של בלומין, מחויב אני לגלות לך), כשהם בזים לאנשים כשיינדלנסקי. להם הלא אין כל רשות לזה: בעצמם הנם בעלי-בתים פשוטים ברצונותיהם ובחייהם. בשורה הראשונה – "להתבסס", ומה, איפוא, חטאת דויד בן ישי שלי, אם יש לו מכבר בשותפות עם אחיו בית-חרושת לגפרורים בקרבת העיר? ואולם יתר על כן: הואיל ואנו עומדים בהלכה זו "עד כמה יש להם רשות", הנה לדוידובסקי (על האיש הזה דיברתי לך לא פעם בצוער), כמובן, אמנם, יש רשות, ובכל זאת צחוק יעשה לי לפעמים ביחוסו אלי בימים האחרונים על ביקורי בבית שיינדלנסקי. כנראה, יש חולשות גם לאנשים עליונים. אל תטעה בדברי. אני אבארם לך תיכף ...

ככל אשר אוכל לשפוט – לא רצה שלמה בביאור הדברים – צדקה, סוף-סוף יֶווה איסאקובנה ...

איזו יווה איסאקובנה? מה עניינה לכאן? 

הלא אמרת...

לא שלמה'לה, אינך שומע כלל דברי הרב. אני אמרתי, שחברשטיין הוא מן הכנופיה של בלומין – על צד ההלצה. לא יווה איסאקובנה; חברשטיין, הוא האדם הקשה והמתנגד לכל "אוֹפּוֹרטוּניזם". חה-חה – עבר אברמזון פתאום לעניין אחר – אזכרה ואצחקה: שיינדלנסקי, בהמשך שיחתו עמי, אומר לי, שמן היושב יידָרש שיהא ציוני, ואנוכי הלא הנני בוודאי ציוני. אני מעיר: "עברי".  והערתי זו הזכירתהו, כנהוג, איזה מענה אשר ענה גם הוא לאיזו פנים חשובים בראשית התנועה של חיבת-ציון, ואגב, זכר לפנַי הרבה מעברו הגדול. וקיצור הדברים, דומה הוא בזה לחברשטיין ממש: בכל מקום, לדבריו, הוא הנקודה המרכזית. ולעניין מה אני מדבר כל זה? כן, בנוגע לבית-החרושת. הלא קראת את מאמריו: נביאים, משא-נפש, אידיאלים ... ואולם בשיחה פרטית מדבר הוא על כל הרוחניים והקולטוריים בהכרת חשיבותו עליהם: הוא בעל בית-חרושת, איש-מעשה, והם – סופרים, סופרים, בטלנים...

בעיניו מצא חן מאמרך? – השתדל שלמה לקצר את השיחה. אריכותו של אברמזון היתה נפלאה ממנו וגרמה לו צער של קוצר-רוח.

אח, כן, כן, אני הולך עמך תיכף. גם בדרך נוכל לדבר דברינו. נו, הבה ונלעס עוד חתיכת לחם, ובחמין אינך רוצה עוד? עוד כוס? הלא אורח אתה ומחויב הנך לאכול לעת-עתה כדי שביעה. "מאמרי" אתה שואל? הוא לא אמר מפורש שלא קרא, אך זה היה מובן מאליו, וגם זה מובן מאליו, שלא נמנע בכל זאת מייעץ לי עוד ללמוד ולעבוד הרבה (הגבינה בזול היא: אל תירא לאכול יותר מעט). אותי, לדבריו, הוא אינו יודע, אבל סופרינו הצעירים בכלל "זה דרכם כסל למו" לבלי לשמוע לקולו וללמוד אינם רוצים כלל. והכבוד, אנשים צעירים, לא באפס-יד יוקח, אוצר דויד בן ישי!

בערות הסופרים העברים, אמנם, לא מעבר לים היא – התחיל שלמה...

אֵי! – צחק אברמזון ויפלו פניו – מהיכן זה לך, שלמה? בנגינת קולך יש מעין "טוֹן" חדש, שלא הורגלתי עדיין בו. כמדומתני, שאווירא דא. ממהר להשפיע עליך. איני חולק, או כמו שאומר דויד בן ישי: אין ריב בשפתי; העובדה המעציבה, אמנם, אמיתית היא במידה מרובה. ואולם התנפלות בעלמא אינה כלום. כי מה פירוש המלות "אינם רוצים ללמוד"? האדם-הסופר הראוי לשם זה לומד תמיד. אלא מאי? מוזרות לי שפות אירופיות ואיני בבחינת "חמוֹר נושא ספרים", כמו שאומר בעל "חובת הלבבות"? לא, לא אצדק. אמת היא, כי הרבה גם ממה שדרוש היה לדעת איני יודע עוד, אולם זכור ואל תשכח את תנאי חיי. אמנם, בוז אבוז להסומכים על כתפם של תנאי-החיים, רצוני לאמור, כי אין לשכוח, שגם המעט שהספקתי ללמוד, רכשתי לי בהיותי כבר בראשית גמר בישולי, בשעה שמוחי ולבי  כבר היו מלאים ערכי גויים ואלוהיהם... בקיצור הדבר, שלמה, בואך משפיע עלי כל-כך לטובה עד שלשוני המקשקשת גם בשעת שלום די והותר, אינה יודעת עתה כל מתג ורסן. לא! מכאיב הדבר! "הסופרים הצעירים אינם לומדים, הסופרים הצעירים אינם יודעים את השפה" – בוודאי! לצערנו הגדול, נשחת הוא סגנוננו, אבל אין גם לשכוח את הסיבה העמוקה: הסופר הצעיר בא בהכרח במגע-ומשא קרוב ופנימי עם הקוּלטוּרות הזרות הבולעות אותו עד חציו, ואם יארע שזה הנבלע למחצה ישוב אל אחיו לתוך התחום ויתחיל לדבר אליהם בשפה לא-חיה על כל אשר ידובר שם... פוּי, שד משחת! מה זה היה לך, שלמה'לה, מה מעטה סבלנותך, לאן אתה מביט? "בפועל ממש" אינך רוצה כלל לשמוע "מלה יהודית"...

לא אברמזון, לא; מה אתה...

נו, נו, ההתנצלות למוֹתר! מודה אני לך, אחי, שכל הפּטפּוטים – ואם תמצא לאמור: לא-הפטפוטים – הללו אינם יכולים להעסיק אותך כמותי, אף שמן הצד השני צריך אתה מעכשיו להיות קרוב אליהם יותר, כי איך שתרצה, ואני אבלבל את ראשך בכל אלה מדי יום ביומו. הלא תדע את סוג הקדמותיהם של הסופרים, וגם כל דרשתי הארוכה, שהשמעתיך כרגע, הלא אינה אלא הקדמה קצרה של סופר למה שהוא רוצה לספר לך על מצב-העניינים. בקיצור, רוצח, על ידך נתקרבתי אל החיים לגמרי: ביקורים בבית אנשים עשירים, בקשות-משרות... הגביר ישן שנת הצהריים בביתו על משכבו, השפחה מסתכלת בשׂלמותי ופוגשתני שלא ברצון ובחשד – הכל כנהוג. אני יושב ומחכה. פתח-ה"אולם" פתוח קצת: פסילים, פּושקין, פסנתר, ובחדר- האוכל – תמונת ר' זלמן מלאדי. בקיצור, זוכרים ב"ספר הבינונים" ומחכים חצי שעה, שעה. הילדים מצפצפים רוסית, השפחה הרוסית יוצאת ובאה ...

נוּ...

נו... – נמשך אברמזון אחר אופן-סיפורו בהנאה – הפעמון מצלצל... הגבירה באה ומעירה לאחרונה את הגביר, שכבר, כפי שאפשר היה לשפוט מקול נחרתו ושיעולו, התכונן לקום גם בלעדיה: איזה בחור מחכה... הוא יוצא. שרשרת זהב על הכרס: חית צרוּיה שוואית עם הריש: במה יוכל לשָרְ'חֵ'ת? – הכל כדבעי למהווי[4] בחיים. בקיצור, אני נכנס עמו בדברים, דולג לתמהונו על מאמריו שלו ב"חצוצרה", מדבר בכלל על הספרות. הוא "שולח לשונו" כלאחר-יד בסופרי הדור, "שאין גם איש בהם, אין אחד" ובצעירי הדור, שאינם יודעים כלל מה זה כתיבה בלא תשלומין, בעוד שהם, בני הדור החולף, כתבו "כך", שלא על מנת לקבל פרס, לשם מצווה. נו, כאן אני מנענע בראשי: בוודאי טוב היה אילו היתה הספרות לא מסחר ולא דבר הבא בשכר, אבל... והנפש הרכה של דויד בן ישי אינה כובשת רחמיה ומנחמת אותי, שאף על פי כן, אף על פי ש"המהלך החדש" "משרך את דרכיו" – הנה הספרות מתרחבת בכלל; למצער, בכמות. אז אני, הערום, מגיח מן המארב ומריע: אבל הקוראים, דויד בן ישי, הקוראים מתמעטים והולכים, והא ראיה: הביבליותיקה דפֹה ... חה-חה-חה...

וסוף דבר? 

אה, וסוף דבר? וסוף דבר? אה, קצרה נפשך? חכה כמעט רגע. סוף-דבר, עשרה רובּלים לחודש. ובימים האלה עוד אשלח את מאמרי החדש ל"התחיה", ואני הלא מבני הדור המבקשים שכר בעד עבודתם. בקיצור, בני, חיֹה נחיה! עתה הינפש קצת, איש שלא נבחר על-ידי דויד בן ישי לשרְ'חֵת בקודש, הינפש מעמל-הדרך, ואז ניגש לפתרון-השאלה: מה לעשות? ובתור איש סופר – והסופרים הלא שונאים קצת לחשוב – לא ארבה במחשבות ואמהר להביע לך את הצעתי החדשה...

הצעת אברמזון החדשה היתה פשוטה וגם לא חדשה ביותר. הוא הציע לפני שלמה ללמוד איזו מלאכה גופנית. וברוב התרגשותו וצהלת רוחו הִרבה לבאר את ערך ההצעה: לא שהוא, אברמזון, חושב את העבודה הגופנית לאיזה אידיאל. לא. פשוט: מוֹצא למחיה. שלמה, אמנם, יכול לשאול: "ונימא רבי עקיבא לנפשיה?"[5] ברם הקושיא אינה קושיא כלל: אברמזון בכלל אינו דואג לעתידותיו, כי אף שלכאורה הכל טוב, טוב – מי יודע מה ילד יום? ראשו הלא כואב הוא. ובכלל, ברעב לא ימות: לחם וחמין יתנו לו מאמרים, ביבליותיקות, ובשעת הדחק – הוראות שפת-עבר. אבל הוא, שלמה...

הוא, שלמה, שתק. אברמזון לא הכיר ברוב רגשותיו בקרבו, שאורחו כאילו מסתיר איזו מבוכה השוכנת בתוכו. שלמה היה כמו לא-מרוצה מאיזה דבר ועם זה חשש, פּן ייגַלה אי-רצונו. ורק לאחרונה דיבר איזו דברים מקוטעים על שאיפתו ללמוד, לבוא לאיזה בית-ספר ועל דבר חוה בלומין...

לב-הילד של אברמזון חגג את חגו. החַיל והחוֹסן לחי עולמים! חוה בלומין – אחת משישים של זיו-השכינה בעולם הבא. נו, הוא מסכים: משורר אינו ואַל לו להשתפך במנגינות. ועל כן ישוב לעולם הזה – לענייני החומר העכור. שם, בבית מנשה קצמאן, ימצאו עתה בוודאי גם את שמואל'קה, שאין לו עבודה ויושב שם כימים כלילות, ואתו יוכלו לדבר ברווחה גם ע"ד ההצעה. מה? מי הוא שמואל'קה? מי הוא זה ואיזהו שמואל'קה? נורא הוא העלם הזה, ושלמה לא ידע! שמואל'קה הוא בן בעל-הבית הזה ואמו מורתו הצנועה והטובה היא בעלת-הבית הזאת; בחור בעל חמימות, רגשן, ישר וטוב. אבל מה לו לאברמזון לאַלף בינה מראש? יחיה שלמה ויראה. אֶה, עוד יש אנשים טובים ומהוגנים בא... אם הם כאן – הכל כאן...

 

 

לפרק הבא

לתוכן הפרקים

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה



[1]  בגד בית קצר.

[2]  הגנדרנים.

[3]   כלכלה פוליטית-מאטריאליסטית.

[4]  כפי שצריך להיות.

[5]  ויאמר רבי עקיבא לעצמו.