_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

מסביב לנקודה

י"ח ברנר

לתוכן הענינים

 

פרק ה'

פרק ד'

פרק ג'

פרק ב'

פרק א'

פרק י'

פרק ט'

פרק ח'

פרק ז'

פרק ו'

פרק ט"ו

פרק י"ד

פרק י"ג

פרק י"ב

פרק י"א

פרק כ'

פרק י"ט

פרק י"ח

פרק י"ז

פרק ט"ז

פרק כ"ה

פרק כ"ד

פרק כ"ג

פרק כ"ב

פרק כ"א

 

יג

דויד בן יחיאל שיינדלנסקי, סופר-סוחר למטה מחמישים, איש-תואר ואיש אמיד, עבדקן, בעל בשר ובעל קורחה בראשו, מיאן לקבל את הצעת אברמזון להושיב בבית העקד את פרנקל, איזה בחור בלתי ידוע, "שעדיין איננו כאן, אלא עתיד לבוא". תחת זאת הציע מצידו לפני אברמזון, אולי יאבה הוא לקבל על עצמו את המשׂרה הזאת: שכר הגון, אמנם אין בכוח האגודה לשלם, כי מאז הזדקן קצת דויד בן ישי וחדל להשגיא בה פועלו כבימים מקדם, נתדלדלו כוחות-האגודה והעזובה רבה בה, ואולם, להיפך, היא הנותנת: יבואו עתה הצעירים וימלאו את המקום הפנוי באידיאליזמוס שלהם. אברמזון הפסיקו והסכים לדבריו. ובאותו יום, על סמך עשרת הרובלים שכר משרתו החדשה, הריץ מכתב לפרנקל, כי יבוא אליו עירה א.

בימים האלה, מאז בא אברמזון מצוער, ביחוד בשעות שלא התעסק בעבודתו הספרותית, יש שהיה מעמד-נפש אחד בא ומחרידו. מעמד-הנפש הזה דומה היה במקצת לזה שחש לפני שנה, אחרי אשר ניתנה לו על פי זכות-משפחתו חופשה גמורה מעבודת הצבא. מין דבר מוֹגה היה בו: לפני זה היה עסוק רק באושר-חופשתו: נדמה לו, כי אם יעלה בידו להשתחרר, שוב אין לו צורך בשום דבר, אף רגע אחד מהווייתו לא ילך אז לאיבוד, חייו יהיו אז מלאים ושלמים עד המדרגה היותר עליונה. ואחר-כך, כשהשתחרר, אחרי עבור שעת החדווה הראשונה לחוש את עצמו חופשי לעשות הכל, בא אותו הדבר המעציב. הוא נהיה, אמנם, חופשי לעשות הכל והוא, אמנם עשה הכל, אך איזו נקודה הועמדה לפניו: סוף-סוף, לא זה הדבר. החיים הנם כמו שהם, החיים הנם כמו שהם...

עתה היתה הנקודה: מה יהיה? העת עוברת, הימים נמשכים, הוא חי, עולם נוהג, הספינה נטרפה בים – מה יהיה?

מה יהיה?

נקודה היתה... ומאותו היום, אשר היתה אצלו חוה בלומין ויצאה והלכה לה, הועמדה הנקודה באופן יותר חודר, טושטשה לרגעים, חזרה ונעורה והסבה מכאוב אין קץ...

עתה יחלו החיים החדשים! – חשב אברמזון בצהלת רוחו, ששבה אליו בשובו מאת מר שיינדלנסקי – "אַל יִפּול רוחכם! עליזים, מתרוננים"... הוא יעשה הכל. יבוא שלמה, יחיו יחדיו. אסוף יאסוף מסביבו קבוצה של אנשים טובים וישמיעם דבר ה'... חיים מלאים – הוא רק יעשה כל מה שבכוחו. אכן מה ישר ועדין הוא זלמן, שהתחיל להיות יוצא ובא אליו. נראה מיד, שאבותיו של בחור זה עמדו על הר סיני. אין דבר: עוד נעשה חיל! הִכּוֹנה!..

נפשו של זלמן רבקה'ש הצובע, אמנם דבקה באברמזון בימים האחרונים ויאהבהו כאח. הוא ראה בו מורה ומדריך בחיים, אשר לפניו ישפוך שיחו ועצה ישאל מפיו. בכל שעותיו הפנויות היה בא אליו, מתוודה לפניו על חסרונותיו, מביע את צערו על אי-שלמותם של אחרים ומספר לפניו קטעי עוּבדות ורשמים, שהוא רואה ומקבל מן ה"חיים" אשר מסביב. לפעמים היה זלמן מביא למקרא לאברמזון גם את "רעיונותיו", כתובים ז'ארגונית, על כל הנעשה בבית-ישראל פנימה, שרובם דברי מוסר ותוכחה והשתפכות-נפש פוסחת על שתי השעיפים. בדממה ובעצבון-אהבה היה זלמן מקבל את משפטיו הקשים של אברמזון, קוראו היחידי, על דבר סגנונם וערכם הספרותי של הכתבים הללו. אברמזון היה מבאר לו בחיבה ובארוכה, כי אותו, את אברמזון, כתבים אלה מעסיקים מאוד; שמתוכם הוא רואה את לבו ההוגה והרַגש של בעל-הכתבים, אך בשביל "היהודי" הז'ארגוני, שזלמן רצה לראותם שם בדפוס, לא יצלחו.

זלמן – זה בחור כבן עשרים וחמש, ממוצע-הקומה, חולני, בעל פנים גסים ורזים, שבמצחם ובסנטרם, הבולטים משני הקצוות, ובמשקע-לחייהם היו דומים כמעט לחצי גורן עגולה. הפנים הללו הפיקו תמיד מסירות נפש, הכנה להיטיב ומדווה מיוחד, חצי גופו העליון, שהיה כפוף, עשה תמיד רושם, כאלו זלמן זה מתפרץ לפניו קדימה ומושך בקרון קשה. משכורתו לא נחשב ה בעיניו מעולם לשלו. בשבת ובחול היה לבוש בגדים מטולאים ומלוכלכים בכתמי צבעים, עקבות-מלאכתו. וכשהיה אברמזון מביט עליו בחיבה גלויה ואומר לו שבחו בפניו, היו הפנים הקשים, והעפרוריים מתאדמים ונכלמים כפני עלמה בת שבע-עשרה.

בשים לב האזין אברמזון תמיד לכל דברי זלמן, אף לאלו שאינם חשובים, לכאורה: קולו הצלול והרפה של בן-אדם זה, קול יוצא מעומק לב טהור, היה עושה בעיני אברמזון גם את הקטנוֹת לחשובות. בסגנון מסוכסך של איש המוני היה האיש הזה, שישב בתוך עמו וראה הכל, מוסר לאברמזון את רשמיו על הדלות היהודית, ההתנוונות היהודית, והבהלה היהודית. ויחד עם זה היה קובל לפניו על קשי-מחלתו, המכרחת אותו לגור אצל יצחק אחיו, ועל קוצר-רוחו לשאת את צביעותו של אחיו זה. לדעתו, דעת זלמן, רשאי הציוני האמיתי להיות חבר רק לאגודת "פועלי ציון", שגם הוא בתוכה, ואולם, אם גם נניח, שגם האגודות האחרות ציוניות הֵנָה, הנה יצחק אחיו הוא חבר לאגודת "דורשי ציון", אגודת "המזרחי", ונבלה גדולה מזו הלא כבר אין בעולם. יצחק הלא אינו חרד. תפילין אינו מניח וגם עשן יעשן ביום השבת...

בפרהסיה? – מחזיק אברמזון בכוונה ובעונג את המשך השיחה ועיניו נעוצות בבריה הטהורה והתמימה היושבת לפניו.

הוא הדבר – מצטער זלמן ועונה בכובד ראש מרובה – הוא הדבר, אברמזון. אילו עישן בפרהסיה, החרשתי, אבל בצנעה הוא מעשן, כגנב במחתרת, בחדרי חדרים...

בחייו הרוחניים של זלמן אירע ההיפך מכל אשר יקרה את בני-גילו, העובדים היהודים, הצעירים האידיאליים. אלה אחוזים לראשונה בסביבתם ואינם רחוקים מן הציוניות ואחר-כך ילכו להם באשר ילכו, וזלמן, שבהיותו בן שלוש-עשרה כבר היתה בלבו נטיה לאידיאות ובהיותו בן חמש-עשרה כרת ה"ברית", עבר בשנות חייו האחרונות מהתם להכא [1].

זלמן עבר מהתם להכא. ואשתקד, בימי הקיץ הלוהטים והארוכים, אחרי עבודה מפרכת של שש-עשרה שעות תחת קרני השמש, היה בא לאברמזון ללמוד עברית. "זו שהיא בוודאי שלנו". אבל, אהה, ברכה לא ראה בלימודו. אברמזון השלה לראשונה את נפשו בתקווה של גירסא דינקותא של זלמן: הן הוא למד לפנים בחדר; אך החשבון לא צדק: לימודי החדר עוד קילקלו, הנייר היה מחוק והשאיפה נשארה מעל. שום תלונות וקובלנות על "הקיבה הרעבה והעבודה הקשה" לא שמע אברמזון מפי זלמן: נפשו של זה קצה בהן, כמו שהיתה לו לזרא גם התרעומת המתנפחת של אותה הספרות הקונטרסית הז'ארגונית הידועה; נושא היה בדממה את יסורי שאיפתו הנכזבה, כמו שסבל בשתיקה וגם את הצער על כתביו ו"רעיונותיו", שנדונו לגניזת עולם. ברם, מחלתו התחילה להתגבר וההתלמדות נפסקה מאליה.

זלמן ניסה כמה פעמים לבאר לאברמזון את "עיקר סיבת התגיירותו", אך גם הדבר הזה לא עלה בידו. הוא ידע רק להביע דברים נפרדים, שתוכנם היה אחד: טוב, טוב, איננו עוד כפופי קומה, אבל מה היא תקוותנו? כוחותינו על מה הם כלים? הלא שומע אין לנו שם: "יהוּדוֹנים"... ואנחנו נמַקים... פה הוא, לכל הפחות, בין אחיו... הוא היה רוצה לדעת: מדוע אין אברמזון חבר לשום אגודה?

אז היה אברמזון מתוודה לפניו בחפץ-לב. לפרקים נדמה לו, זלמנ'קה, כי אין כמוהו, כאברמזון, רוצה בפינה לעם ישראל, שאין כמוהו מרגיש בצורך המקלט-המפלט, אבל מה יעשה, והוא אינו יכול נשוֹא את כל אלה הכנופיות השתקניות והצעקניות ביחד; מה יעשה, ואימת חיי היהודים, שהוא רואה בכל תוקפה, גוזלת את אמונתו. נוולוּת-הריקבון, שהוא רואה מסביב, מרפה את ידיו. אשרי המאמינים! אילו היו גם הם כמותו, אומללים בלי אמונה – מי יודע, אם היו יכולים לעשות דבר... איה הלבֵנים והחומר? אימה... האומנם יושיעו כל אותן הפרוגרמות השונות וסעיפיהן וסעיפי-סעיפיהן?..

ובכן אין לעשות כלום, אברמזון? –

חס ושלום, זלמנ'קה, חס ושלום! אדרבא, לעשות הכל, לעשות כל מה שאנו מרגישים, כי טוב הוא. אם תשאלני מה לעשות, חוששני שלא אדע לענות לך תשובה קצרה וברורה. אני יודע רק, כי נָגע ה"חַלף" בצוואר, כי חרב חדה מונחת. זה אני יודע. ולעשות – הכל: לעזור, לנחם, להיטיב. כאנשים וכיהודים, כאנשים-יהודים...

____________________

אברמזון התעורר וראה, שהוא עומד באמצע הרחוב ויזכור, כי הולך הוא מאת מר שיינדלנסקי. השעה שעת בין השמשות של ימות-החורף: האוויר היה מלא חורבן; רוחות וסוֹעוֹת-שלג השתערו מכל העברים. אברמזון נשא את רגליו החזקות ועל לבו עלתה הקריאה:

אַל יִפֹּל רוּחֲכֶם! עַלִּיזִים, מִתְרוֹנְנִים.

בֹּאוּ שְׁכֶם אֶחָד לְעֶזְרַת הָעָם!

 

 

לפרק הבא

לתוכן הפרקים

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה



[1]  מכאן לשם.