_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

מסביב לנקודה

י"ח ברנר

לתוכן הענינים

 

פרק ה'

פרק ד'

פרק ג'

פרק ב'

פרק א'

פרק י'

פרק ט'

פרק ח'

פרק ז'

פרק ו'

פרק ט"ו

פרק י"ד

פרק י"ג

פרק י"ב

פרק י"א

פרק כ'

פרק י"ט

פרק י"ח

פרק י"ז

פרק ט"ז

פרק כ"ה

פרק כ"ד

פרק כ"ג

פרק כ"ב

פרק כ"א

 

יב

חוה בלומין קיבלה מאת שלמה פרנקל שני מכתבים בתכריך אחד: האחד לה והשני, תכריך בתוך תכריך, "בשביל אברמזון". במכתבו אליה הוא מחַלה את פני "ידידתו היחידה בתבל", לעשות אתו את הטוב והחסד ולמצוא את "אלופו ומיודעו, הדגול מרבבה, יעקב אברמזון, אשר בהיותו אתו הרבה כל כך לדבר טובות עליה" ולמסור לו את האיגרת הקטנה, המונחת כאן בעדו. הוא פרנקל, היה כותב ישר לו, לאברמזון עצמו, ולא היה גוזל את עיתותיה היקרות של יֶווה איסאקוֹבנה, אלא שאינו יודע את כתובתו של אלופו ומיודעו, אשר הבטיח לכתוב לו ולא שמר את הבטחתו, והוא, פרנקל, "הה! כיצד כבר כלתה נפשו לדאות לא. כעל כנפי רוח ולעזוב את ביצת צוער המצערה!"

בלומין לא החמיצה את המכתב בידה, ובו ביום הלכה בשליחות פרנקל לאברמזון.

אה, בן-אדם קר וגא! – קראה לאברמזון, שפתח לה, בקולה הצלול והבהיר – נסתר במסתרים הגבר הלז ואיש לא יראנו. בא לו העירה משוט בארץ וַייחבא; אך אין בושה בלבו של האיש הזה... אבל ראה, מצאתיך, אויבי! אנו הנשים, עם עז! נו, מה עושה אלוהים עמך? מה? עזה תשוקתי לדעת הכל. ידבר נא, אדוני... תיכף ומיד!.. אבל מה זאת? חה-חה-חה! – והיא נתנה פתאום את קולה בצחוק גדול – לא לחינם, איפוא, אומרים שם, שאין ברוחו נכונה. יאוּמת רק הדבר הזה – וייפתר הכל ... אופן-ישיבה זה מה פירושו?!

על הארץ לפני השולחן היה פרוש איזה בגד ישן, ומתוך הכתבים הערוכים על השולחן ניכר היה, שאברמזון הופסק זה רגע מעבודתו, וישיבתו קודם לכן היתה דרך כריעה על ברכיו, סמוך אל השולחן.

מבטו הנאור והמבויש של "האיש אשר אין בושה בלבו" הבהיק רגע והורם בלהט כבד אל פני הנכנסה. – "שולחן העבודה" נמוך הוא,  יֶווה איסאקוֹבנה, והכיסא גבוה; העבודה רבה, וקשה לשבת כך כל העת, יֶווה איסאקוֹבנה; ולפיכך יש שהוא עומד לפעמים על ברכיו וכותב, יווה איסאקוֹבנה...

יווה איסאקוֹבנה ישבה על הכיסא האחד בחדר, ש"גובהו" היה אולי רק "בערך", לפי השולחן הנמוך ביותר, ואברמזון ישב על דרגש-משכבו וישמח לגשת תיכף אל קריאת מכתבו של פרנקל, ש"תוכנו לא היה משמח ביותר, אך גם לא רע".

שלמה פרנקל כתב ל"מי שהיה מורו", כי אף על פי שה"מצב" עדיין לא הוטב, ואביו עדיין אינו מסכים בשום אופן לשולחו מעמו, בכל זאת הנה כלה ונחרצה מאתו, מאת שלמה, לבוא לא., גם בידים ריקות, "בהרגישו בעצמו, כי לא פחות מאחרים מוכשר הוא להתענות תחת יד המחסור, ובלבד שיזכה לצאת מאפילה לאורה, מבור שחת אל החיים ההומים והרועשים, ולבו סמוך ובטוח, כי גם הוא ימצא בהם את מקומו"...

אברמזון התחיל עוקר ומניח ממקום למקום את הספרים שעל שולחנו ולדבר על דבר אשמתו. – כך הוא העניין, כך הוא העניין. בכל הימים האלה לא יצא מפתח ביתו וַיאשם גם לנפשו גם לאחרים. כך הוא העניין, חוה – המלים נסתכסכו בפיו של הדובר, וכדרכו תמיד בעת התרגשותו היתירה, לא קרא לה "יֶווה איסאקוֹבנה", אלא פשוט: חַוָה. יתר על כן: לו לעצמו דרוש היה סמוֹלנסקין, רצונו לאמור: דרוש היה לו ספרו של אחד מסופרינו לרגל עבודתו, ולא הלך גם אל הביבליותיקה הציונית דפֹּה. ואולם היום ילך, ילך לשם, יבוא גם אל שיינדלנסקי, ויכתוב לו. היום יכתוב לו...

לדעתי, אין לך להיחפז כל-כך, יאקוֹב איסאקוביץ'! – העירה לאחרונה חוה, שהסתכלה בו כל העת במין סקרנות ובצל של בת-צחוק על שפתיה המכונסות – הרי יודעת אני את הנער. מה יעשה פה? גם את אביו אני יודעת וחוששת אני, שגיבורנו מגזם קצת באומרו, כי אבא לא יניחהו לנסוע. אין ספק שהוא יניחהו, ורק תמוך לא יתמוך בידו – זה אמת: "רוצה אתה לשבת בית ולאכול מן המוכן – שב ואכול, אבל לתמוך עוד..."

לא, לא, חוה – לא נתָנה אברמזון להמשיך דבריה – הוא צריך לבוא הלום. עתיד הוא להיעשות אדם הגון. מצבי, אמנם, דחוק קצת כיום, אבל אין דבר: לא נמות פה ברעב...

ומי אומר שתמותו? – צחקה בלומין פתאום את צחוקה הטוב והפיקחני – דייכם שתדעו רעב. אני אומרת רק, שאין לבהל. בכל אופן, הן לא רק עליך, אברמזון, מוטלת כל החובה. הלא גם לי הרשות לעזור לך (בלומין בחנה את איש-שיחה באחת מעיניה הכחולות). הבה ואשתדל גם אני מקודם למצוא למענו איזו הוראת שעה. הלא יודע הוא לקרוא ולכתוב? בכל אופן, כאשר אמרתי, עוד יספיק... לרעוב... חה, ראה, המלה הזאת אינה יורדת מעל לשוני!.. כן... – פניה הועבו פתאום וגבות עיניה הארוכות התכווצו קצת – לא יחידי הוא פה... כן, מה נתכוונתי לאמור?.. לי הוראות-שעה בחורף הזה – כחול הים ... כמעט, חוששת אני, שאתעשר... אולי, אברמזון...

יֶווה איסאקוֹבנה!.. – הפסיקה אברמזון באמצע ועיניו הועמו.

אדם קשה!.. – לא נכנעה בלומין – הלא אני משׂתכרת יתר מכדי צורכִּי... ולחיות הלא צריך...

"האדם הקשה" קם ממושבו על מנת להתהלך בחדר הנה והנה, אך כרגע נמלך וישב שנית. – "לחיות" – כן, יפה אמרה, ברגעים כאלה, רצונו לאמור: יש רגעים בחייו, שהוא משיג בהם את ערך-החיים האמיתי. ברגעים ש... שרואה אתה ... שידיד נאמן לפניך. רצונו לאמור: בעיקר הדבר הוא רואה, שקשור הוא מאוד אל חיי אדמות, מאוד קשור; כך הוא העניין, חוה... האין זאת? – קרא פתאום בכוונה להחליף את תוכן-שיחתו; וכשפגעה עינו בכתביו המפוזרים על השולחן הוסיף כמתלוצץ: יֵשב לו פרנקל שלנו בבית-העקד הציוני; יכין ויחנך למענו, בשביל אברמזון, דור של קוראים חדשים למאמריו העתידים לבוא. בלומין לא העירה כלום על כל זה. על שמשות-החלון מבחוץ התעופפו פיתי שלג. היא תיקנה מבלי משים את מקלעת-שערותיה והתירה את כפתורי בגד-החורף הקצר שעליה, וַתוסף לשבת בשתיקה. אברמזון רצה לשאול אותה, מפני מה אינה פושטת לגמרי את בגדה העליון מעליה, הלא היא תשב עוד אצלו ותשתה חמין, וכמו כן נתכוון לשאול לשלום אביה המתגורר בצוער, אך לא שאל כלום, והדממה לא הופרעה עד שהתעוררה בלומין והביעה את דעתה בתנועת רֵעוּת עושה-שלום, כי אילו לא נברא פרנקל אלא בשביל להכין קוראים עברים לאברמזון, מותר היה לו שלא ייברא כלל: מאמרי אברמזון העתידיים, היא מקווה, יהיו נכתבים רוסית!

לעולם לא.

לא? ומדוע? האין טוב יותר לכתוב בספרות כללית?

כלומר: רוסית...

נו, איך שיהיה, אבל הלא אין להכחיש, שהשפעת הספר שם יותר גדולה, שהאודיטוריה[1] של הספרות הרוסית יותר רחבה...

יותר רחבה? ומה בכך?

מה כוונתך לאמור בזה?

פשוט: מה לי אם יותר רחבה, אם איני יכול לדבר אליה...

לא אמת: אינך רוצה...

אחת היא – קרא אברמזון בעצב ובכובד ראש – איני רוצה לרצות. ובכלל, יווה איסאקוֹבנה, הבה ונדבר בעניין אחר: בזה הלא כבר דיברנו לא פעם. הן, יהא כך. נניח, יווה איסאקוֹבנה שמַה שאני כותב (אם הדבר אינו כך), אבל נניח, שיכול הייתי לכתוב דבר חשוב גם לרוסים, וגם דריסת הרגל תהא נתונה לי בירחוניהם הכלליים (ז'ורנאליסטים יהודים בכל הספרות הלא מספרם לגיון, ברוך השם!), או נאמר, שמאמרי "על היצירה העברית" הייתי כותב רוסית ומדפיס בספרות העברית-הרוסית – טוב. עתה, למשל, אין לי קוראים כלל. פי הכשילני יֶווה איסאקוֹבנה – כן, לא אכחד את האמת: – עתה אין לי קוראים כלל, ואז, אם כי גם כן לא יהיו (דבר ידוע הוא, שגם לזו העברית-הרוסית אין קוראים), אבל, למצער, יש אפשרות להווייתם: שפה מדוברת ומובנת. טוב: יווה איסאקוֹבנה, בטוח אני, עתה אינה קוראת את "השחר" ו"העתידות" ומאספיהם. אבל את מאמרי בוודאי היתה מוצאת וקוראת. כך הוא העניין, כך הוא העניין – ולמה אכחד? – זה, אמנם, היה לי חשוב מאוד. טוב, הכל טוב. ואולם השאלה בכלל מוזרה לי – התרגז אברמזון פתאום – עברי אני ואני כותב עברית לעברים!

בלומין הניעה בראשה, אוי, כמה עקמומיות: עב-רית לעברים. ומה שהבטיח לה – השכח? ומה שדיבר לה לפני ירחים אחדים על דבר כתביו העתידים בשביל הפרוליטריאַט?

אחר לא הייתי אז, יֶווה איסאקוֹבנה! – התקשה אברמזון לענות – אני נאמן תמיד לעצמי, ואז ... אז אחרים היו מצבי נפשי... אז הייתי נתון כולי לענייני העובדים שלנו, העמדתי את כל העולם כולו על שאלת הפועלים, כאילו היינו עם של פועלים ולא-פועלים ולא עם של חנוונים גוֹועים ברעב... איך שיהיה: העיקר היה אורגניזאציה ושביתות... ובכן, ובכן, איך אפשר, איך מותר לכתוב בשפה שאינה מובנת להפועלים, שהם מלח הארץ...

ועתה?.. הפסיקתּו בלומין בקוצר-רוח – תאבה אני לדעת... ועתה מה?

עתה? – ענה אברמזון במין צחוק שאין קולו נשמע, פנימי וסוער – אבל מה נפחדה יווה איסאקובנה, אֵי, מה נפחדה: כמה יראה ופחד בעיניים! הרגעי חוה, עתה... עתה הנני כאשר הייתי, אותו האיש עצמו ורק משוחרר אני קצת מ"יראתם" של הפועלים ואיני מתבטל עוד מפניהם. מאי פועלים? גם אני איני אציל הולך-בטל, הקלקול איוֹם? מצבם נורא? קול דמיהם צועק מן האדמה? – כן, צועקים, אבל לא אלי. אני כבר נתרחקתי מכל מפלגה, אני איני מבקש נשיאות והנפת דגלים. דברים אחרים, חוה, דברים אחרים לגמרי מעסיקים אותי עתה וחושב אני, כי "כל זה" שיש לו, אמנם, ערך כשהוא לעצמו – הבל הוא לעומת אותו הדבר שאני מבקש. אין מה להכות בתוף: המפלגה הרביעית, המפלגה הרביעית. השפלות לעולם היא שפלות. אגב-אורחא: מר חברשטיין עודנו חי ומה שלומו? עתה נזכרתי בדבריו: "המשכיל, המביט מגבוה על ההמון – סופו להיות בין הנחשלים". פוּי, שד משחת. מאיים הוא עלי בסכנה גדולה! אני הן לא אבקש קַרְיֶרָה ואיני שואף להיות שר-אלפים. דבר לי עתה רק את אומתי, אשר בשחרורה אני רוצה ואשר בלשונה עלי לדבר, אם כי ההמון אינו מדבר בה. את שיח-נפשי, את מיטב-רוחי, את...

מוזר... – הוציאה בלומין מלה אחת מבין שפתיה.

אז הייתי עממי – טען אברמזון מצידו,  כאילו לא שמע כל הערה – ועתה הנני לאומי... לאומי, כמובן, לאמור: האומה...

זר!..

פני אברמזון חָוורו. לבו נסער בו פתאום ויתכווץ ויתחמץ – וידום. ברקותיו שמע הולם-פטיש. היתה עוד פעם דממה, וארוכה מן הראשונה.

... ולאחר רגעים אחדים התחיל אברמזון לדבר בדוידובסקי. בלומין אמרה, כי יודעת היא אותו רק מעט, ראתה אותו "בסך-הכל" פעמים מספר במסיבת אנשים, ובכל פעם שתק כל העת, כאילו פיו מלא מים. – חברשטיין אומר: אנשים כאלה הינם פרי התעשיה ברוסיה: ה"טמפּ" של התעשיה הקפיטאליסטית ברוסיה אינו עוד בכל סערתו ובכל הדרו, כבמערב-אירופה, ועל כן מרובה כאן ה"פּרוֹצנט" של "אוֹבּלוֹמוֹבים", של אנשים עצלים ומתרשלים...

ואברמזון דיבר ברגש על דוידובסקי "האדם היפה", ששווה הוא, כי תתוודע אליו יווה איסאקובנה ביותר, על "מבטו של אוריאל, שמכיוון שהוא ניתן באיזה דבר, הרי מיד אותו הדבר הולך ונמס ומתבטל וערכו אובד", על אופן הבנתו ועומק-ראייתו את כל הטרגיוּת שבכל דבר ועל אי-הבנתו את היהדות ואת אי-ראותו את הטרגדיה שלה. בטרגדיה הגדולה והנוראה הזאת, אשר אין ערוך לה, דוידובסקי אינו רואה כל יופי! היהדות מעירה בו שנאה ובוז. הוא רואה בה רק השקפה בינונית, שלא התרוממה מעל הארץ ושאין בה לא העומק של ההוֹדיוּת ולא היופי הטרגי של ההֶלֶניוּת.

כן – טען אברמזון – היהדות ההיסטורית עומדת על הארץ, אבל לא מפני שלא התרוממה...

על שפתי יווה איסאקובנה היתה בכל העת הזאת תמיהה. אמנם, היא היתה כבר מושפעת במידה ידועה מחברת אברמזון ומדבריו אליה תמיד על לבלי לחשוב, כיתר רעותיה, את מצב היהודים לטוב ממצב האיכרים והעובדים הרוסים. ואולם – טרגדיה?  וכי בשביל שמצב-היהודים ברע הוא, ולוּ גם רע ממצב כל יושבי הארץ – עלינו לבגוד באידיאל הכללי? וכי לעולם נהיה גֵרים כאן? הן החברה הרוסית מתקדמת, הן רק בבית הפקיד ניקולאי פֶּטרוֹב השיבו ריקם את פניה בדבר ה"הוראה", באמתלא, כי "לנו, מדמוּאַזל, מלבד השפה הצרפתית דרוש גם לימוד דת-אל". הוא הדבר: דת-אל – משפחה קונסרוואטיבית. ואדם חיובי צריך להתגבר על כל מיני היפעלויות בלתי נעימות כאלה. הן שם פקיד, אבל טובי הרוסיים... וגריגורי ניקולאיביץ' פּטרוב – בן אותו הבית גופא – יוכיח למדי!

וכשנזכרה יווה איסאקובנה בגריגורי ניקולאיביץ', זה הצעיר הרענן והזקוף, שנידוהו מן האוניברסיטה לשנים אחדות, נתעורר בה מאליו איזה צורך לעשות נחת-רוח לאברמזון, ותבקשהו לקרוא לה את מאמרו. איידלמאן הרי זה מדבר כל הימים האלה, כי אברמזון הדפיס איזה מאמר, על דבר חסידיזמוּס, כמדומה, באיזה ז'ורנאל, היוצא לאור בשפת-עבר הישנה. האומנם יש ז'ורנאלים כאלה? הלא אין זה ז'ארגון? לה, אמנם, אחת היא. היא אינה שומעת גם ז'ארגון. יעשה-נא לה זאת אברמזון ויקרא לה את מאמרו בתרגום רוסי.

על פני מחבר המאמר נגלה אודם של אושר, אך כהרף עין חלף הלך לו, ויבחר אברמזון להניח את הקריאה הזאת "לעת אחרת, יותר מוכשרת לזה". שפתיו דובבו דברים מעורבבים: המאמר לא יוכל להעסיק את יווה איסאקובנה; מאמר זה הוא כמעט ספציאלי, המשתדל לגלות את מאור-השירה שבספרי החסידים – זרם כזה היה בחייהם ובספרותם של בני ישראל במאה השמונה-עשרה – והשפעתו על הסופרים הצעירים. ואולם תשַווה-נא יווה איסאקובנה בנפשה, שהיא אינה רוסית, או יותר נכון: תשווה בנפשה, שהספרות הרוסית זרה לה לגמרי – היכול יכלו להעסיקה, לדוגמה, מאמרי דוֹבּרוֹליוּבּוֹב על הספרות של תקופת יֶקאטֵרינה? ובכלל, קשה יהיה לו עתה לקרוא ולתרגם: לאופי סגנונו המיוחד לא יישאר אף זכר. ובכלל, אין את נפשו לקרוא דברי עצמו. אם יש את נפשה, נכון הוא לקרוא לפניה מאותה החוברת, שבה נדפס מאמרו, סיפור קטן אחד על דבר עלמה אחת.

על דבר עלמה אחת? – בחנו עיני בלומין את הדובר בה – ומה הוא התוכן?

תוכן הסיפור ... אין לו כל תוכן: ספרותנו החדשה בכלל עדיין מחפשת תוכן. רצוני לאמור: תוכן-הסיפור – עלמה עבריה; לא, עלמה שנולדה עבריה ועבדה בין הרוסים של שנות השבעים, ואחר כך, אחרי הפרעות של ... של שנות השמונים...

נהייתה לציונית? – קראה בלומין בלעג ובקול של תוחלת נכזבה – ואני אמרתי... לא, אני ידעתי...

אברמזון התעצב אל לבו. – לא. זה בעל-הסיפור הצעיר, מלבד כשרונו המצוין, הוא גם אדם מבין וחטאת כזו לא יעשה: הציוניות שלו, של אברמזון, של המספר הלז ושל כיוצא בהם אינה נובעת רק מצרת היהודים. אילו היו גם יודעים ומאמינים, כי בני ישראל ינוחו, סוף-סוף בארצות-גלויותיהם, כי אז... גם אז ... או לא, יותר נכון: אז רק אז היו מרגישים את נחיצות הציוניות. בעלי ה"תקוות", אמנם, טועים, כמדומה, באופי הקרקע המוצק אשר מתחת לרגליהם. הם, אברמזון וחבריו רואים אחרת מבעלי ה"תקוות", אך באמת גם התקוות אינן כל צורי לשבר-רוחם. להם, לאברמזון ודכוותיה[2], אין איוֹם מהרעיון, כי בני ישראל לא יִיגאָלו, ימיהם לא יתחדשו, וזכויות לא ישיגו, וזכויות הן ישיגו, ובגויים ייטָמעו ושארית לא תהיה להם ... כן! אותה העלמה לא נהייתה לציונית: לא היה לה חומר לזה. בזה הסיפור הקטן אין כל טנדנציות.[3] פשוט: רגשות של כזו. על צד האמת, לא נתנה המציאות חומר גם לתיאור רגשות כאלה: לבושתם או לבושתנו או לאסוננו, לא היו גם רגשות כאלה לאותם העלמות והעלמים... אבל כאן יתואר לא כמו שהיה באמת, אלא כפי שהיה צריך להיות...

יווה איסאקובנה לא אבתה לשמוע את הסיפור. כבר הגיעה לה השעה ללכת. ובנוגע לפרעות – מה ... מקורן ידוע ... פּטרוב, למשל, מצטער עליהן ככל איש ישר מזרע-היהודים...

בלומין השמיעה הערתה זו, כשעמדה כבר על מפתן החדר, והערה קלה זו הרתיחה את כל לבו של אברמזון. עוד פעם! הן הוא אינו מבליט ביותר צרת היהודים הבאה מתוך שנאת העמים: לציוניותו יש מקור אחר. ואולם בנוגע לאותו המחזה, שלזכרו צריך האדם לצאת מיד מדעתו, בנוגע לפרעות-העולם נגד עם-עולם – איכה ייאָמר, כי לב נוכרי כואב כלבו של אברמזון כל שבר בת עמו?!

ואברמזון זכר את היחס הנודע של אנשים ידועים לרעמי-הרעמים בשנות השמונים. רובם ככולם התייחסו למחזה זה כמו להתעוררות ההמון להסיר מעליו עוּלו. הוא זכר גם, כי בין האנשים הידועים האלה היו רבים אשר "עול-אבותיהם הוסר" ... שרטוטי פניו הרועמים נתעוותו פתאום ובלא קולו אמר לבלומין:

יווה איסאקובנה, פּטרוב אינו מאמין בעלילת דם?..

יווה איסאקובנה שבה מן הפתח וסתמה בכף-ידה הקטנה את פי אברמזון. – צר, צר לה מאוד. עתה, בשעה שכל ארץ רוסיה מתעוררת לחיים חדשים, בשעה שכל ארץ רוסיה מתעוררת לחיים חדשים...

אברמזון לא הרגיש גם בנגיעת היד הקטנה. – כן, גם הוא, גם בלומין, שניהם אנשים טובים, אך דרכיהם שונות...

בלומין יצאה, משכה בכתפה, ותלך לה לדרכה.

 

 

לפרק הבא

לתוכן הפרקים

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה



[1]  קהל הקוראים.

[2]  ושכמותו.

[3]  מגמות.