_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

מסביב לנקודה

י"ח ברנר

לתוכן הענינים

 

פרק ה'

פרק ד'

פרק ג'

פרק ב'

פרק א'

פרק י'

פרק ט'

פרק ח'

פרק ז'

פרק ו'

פרק ט"ו

פרק י"ד

פרק י"ג

פרק י"ב

פרק י"א

פרק כ'

פרק י"ט

פרק י"ח

פרק י"ז

פרק ט"ז

פרק כ"ה

פרק כ"ד

פרק כ"ג

פרק כ"ב

פרק כ"א

 

יא

יעקב אברמזון, שלא טעם טעם ילדוּת מימיו, שמקטנותו – אולי משנת החמש לחייו – הסכין לחקור במופלא ממנו ולנתח הכל ב"סכינא חריפא" ומעולם לא היה לו בקטנותו לא מיני צעצועים, לא ילדוֹת חברוֹת ולא משחקים ושאר מעשי ילדוּת – אברמזון זה היה בבגרותו מסוג "ילדים גדולים" אלו, שבטבעם הם פיקחים ומגודלים, מגודלים עוד יותר מן המידה, אלא משהגיעו לנקודת גובה ידועה שב לבם ויהי ללב-ילדים.

בכל ימי ישיבתו הראשונה – לפני נסיעתו לצוער – בבית קצמאן, לא ראה לבו, לב-הילדים, אלא את הצד המושך, האוריגינאלי שבאותה חברה, רק את הטוב שבמין החיים הללו: זלזול נימוסים מקובלים, מלה חריפה, דלות שמחה וחלוקה בפרוסת-לחם קטנה לכל הפיות בשווה, אבל את הרע: את הגסות, ההתרשלות, הניווּל, ובמובן ידוע, גם את "המסחר בתיקון-העולם", שלא היה זר גם למנשה בעצמו, למרות כל "חוכמותיו" ועקיצותיו כלפי חברשטיין חתנו – את הרע לא קיבל אברמזון, ולא עוד אלא שבחום עלומיו – בעת ההיא התקרב ביותר גם אל בלומין, גרת החדר הקטן שבבית ההוא – לא הכיר ולא הודה בו, וממילא גם לא ספג אותו אל תוכו.

עוד אחת: הוא היה עסוק וטרוד מאוד ואפילו מבית אוריאל דוידובסקי הוקיר רגליו. חבורתו הקטנה של אוריאל נתפרדה כבר, עוד בחורף הקודם: שנייסר נטרד על ידי "הדרמה הקשה" שנהייתה בחייו, דרמה ששמה כשם פרק ידוע לבחורי ישיבה במסכת כתובות. איידלמאן כרת את "הברית" וימנע מראות את פני "הפאטריצי, כביכול", העומד מחוץ ל"מחנה". הרוקח-העובד הילברג, בחור ענוותן וביישן, שמראה שערותיו הארוכות ומראה עיניו כעין השוֹקוֹלד, נלכד בחבלי הקסם של גמנאזיסטית אחת, והוא יושב כל "ימיו וחצי ימיו הפנויים" בבית אביה, בעל-בית יורד, יושב ושותה תה, כשהוא מסתכל בשמלת "מחמל לבו" הירוקה, מסתכל וגונח ומתמוגג. קליינגלט, בר-נש דק וחיוור זה, שבמקום לחיים יש לו שתי גומות מלאות בהרות וכל גרונו, הבולט ומזדקף מתוך צווארון-כותונתו המשובץ, אינו אלא כעובי גרגרת – אף הוא עייף, סוף-סוף, לבוא אל איש ההתולים דוידובסקי ולשמוע את סארקאזמיו הקצרים, קליינגלט זה בחר לשוב למשרתו, משרת חצי בוכהאלטר[1] באחת הקונטוֹרוֹת[2], ולכינורו, – הוא ידע לנגן בכינור – אבל מפני שבינתיים פיטרוהו ממשמרתו והכינור ירד אל בית הלוֹמבּארד[3], לפיכך נמלך ונעשה סוחר-פשתן והתחיל מבקר יום-יום את "הבורסה היהודית" – היינו האכסניה של גרינשטיין, שמשמשת בית-ועד לסוחרים – והשתדל בכל כוחו להיראות כסוחר גמור לכל דבריו, אולם בנוגע לזה יש להודות, שרגלו האחת נשארה במקצת בעולם-האידיאלים ודעתו היתה דעת-יחיד בין כרסני הבורסה. לפרקים, לאחר שהיה "מנער את חוצנו מן האטמוספירה הבורסאית", היה סר גם למעונו של דוידובסקי, בכוונה טובה ורצויה, לשמוע מפיו משפטים על דבר ענינים רוחניים ונאצלים, אבל כשנוכח לבסוף, שדוידובסקי אינו אלא או שותק או שׂוֹחק, עזבוֹ לגמרי והתחיל להיות יוצא ובא בבית קצמאן, ושם קיבל, לכאורה את כל "התורה החדשה" על רגל אחת. ל"שמא ירננו אחריו" לא חשש: העסקים הם, בין כך ובין כך, רעים, בעוונותינו הרבים, שעות של בטלה – די והותר, ושידוך הגון – אין לפי שעה "בחוג המבט הראשון"... ואם כן הרי נוח לו – קצת מחמת שעמום ובטלה וקצת מחמת קנאה בשנייסר – להופיע בעדת קצמאן ולפרקים אפילו בתור מפיסטוֹפל הלועג דוקא ל"כל הענין".

איידלמאן נשאר כשהיה "איש-ריב ואיש-מדון לכל הארץ", כלומר לכל מבקרי בית קצמאן. כשהיה חברשטיין, ראש-החברה, אברך בן שלושים, בעל עיניים טרוטות וקרח, מביע בקול מלא ביטחון את דעתו הברורה על דבר "היד החזקה של הפּרוֹצס ההיסטורי" בתור "מארכסיסט אוֹרתוֹדֹוכּסאלי", והוא כולו כאילו אומר באותה שעה: "רואים אתם, עד כמה רב העונג להיות מארכסיסט אורתודוכסאלי"; או כשגריגוֹרי ניקוֹלאַיביץ', רוסי בן עשרים ושלוש, בעל פנים אינטליגנטיים ועיניים אמוצות ועליזות, היה מדבר על "היסוד המהפך בכל מקום" ועל "הכוח הפראי של ההמונים" בתור "לא אורתודוכּסאלי", וקולו אף הוא היה מלא בטחה ומין שמחה של "מה יפים ומה נעימים החופש והדרור"; או כשעמד בּוּרלאק, האֶכּסטרן הנצחי, והזכיר כלאחר-יד את שאלת היהודים ביחוסה ל"תנועה" ומוכיח מקארל קאוטסקי ואחרים, –  וגם כן במין שמחה לאיזה איד – שליהודים חסרים כל האַטריבּוּטים שמנו חכמים בעם והפתרון היחידי הוא להתאחד עם עם-הארץ "במובן קטיגוֹרי", אז היה איידלמאן מתלקח בהבהוב האש, שקיסמים דקים ניתזים לתוכו, עומד כנגד כולם, פורש את כפיו, מנתר ברגליו הקצרות, מוציא את כל "רזוֹלוּציוֹתיו"[4] ובני אשפתו, פונה לחברשטיין ואומר "איפכא מסתברא"; פונה לגריגורי ניקולאַיביץ', ואומר "אדרבא"; פונה לבורלאק או למי שיהיה ומשמיע בקול "ורמינהו"[5], כי "מיום עומדו על דעתו, מיום שהתחילה מחשבתו להתפתח..."

ואברמזון, שלא תמיד יכול להתאפק מקחת חלק בכל אלה השקלות והטריות הריקות, היה בעצם רחוק מהן למאוד: הוא לא היה צריך לא להן ולא לכל דבר. רגש קשה אחד תפסוֹ כולו. הכל כאילו ירד לצדדים, כאילו נסתר ונחבא מפני רגש זה. הוא היה מלא אז רק רוח מרי וזעף על "אימת חייהם של החלכאים-הסוסים ועל פראות חייהם של אלה, אשר ברעיהם יעבדו חינם".

בעת ההיא התעוררו בקרבו ברוב אומץ גם רגשות נוגעים לנפשו ולבשרו: חוה בלומין נהגה בשבי גם את נשמתו, שכלתה מעודה ליופי ולטוהר-עדן, גם את גופו הקודח, גוף רווק למעלה מעשרים, שלא ידע אשה מימיו.

אברמזון לא ידע אשה מימיו. פרישותו המוחלטת הזאת, אמנם, יש שהיתה חותרת בקרבו ומביאה את מוחו לזנות לרגעים באופן מר ומביש, אבל רק לרגעים. לבו נשאר תם ושלם ומופנה לאהבה טהורה. האהבה היתה בעיניו חלק חשוב מאד מן החיים, חלק שבלעדיו גם לא יתוארו החיים. הדבר מורכב ופשוט גם יחד...

וזכור יזכּור אברמזון מן העת היא מחזה נשף אחד, שלעולם לא ישכחנו. ימי הבציר הגיעו. רוחות נשבו בחוץ. חוה איסאַקוֹבנה שבה מעבודת יומה ותשכב לנוח במלבושיה על דרגש שבחדרה; היא חשה קצת בגופה. אברמזון ישב על ידה. ב"אולם הרעבון" כבר נאספו כל בני החברה וקולותיהם בקעו גם אל החדר הזה, המלא דומיה רכה ונעימה. מצב נפשו של אברמזון היה מיוחד באותה שעה: מיחוש קל זה של בלומין הוכיח לו עד כמה יקרה הנפש הזאת, והוכחה זו היתה נעימה לו לאין קץ. הוא הביט עליה לרגעים מבט של ידידות וחופשי וימצא, כי אותו הקו המיוחד שחיבב עליו ביותר את זו מסגרת-השפתיים הנמרצה, נדנוד הלחיים השזופות-הצחות, חיוורת המצח היפה וזוהר העיניים הכחולות – אותו הקו מסתמן ביותר ברגע זה ועושה אותה יותר קרובה אליו. כל עמלו ורוגזו כאילו הוסרו ממנו לפתע-פתאום. כל חשבון לא ידעה נפשו ומחשבתו סובבה על ציר משונה אחד: "מצחה חיוור, אך לא לבן, מצחה חיוור, אך לא לבן... ושערותיה... ושערותיה..."

וכי כך אני מדבר? נשמע קולו של קליינגלט – אם כן, במחילה מכבודך, אינך שומע לדברי ומדבר דברים בעלמא. שומעים אתם, וכי אני הנני נגד העבודה הציבורית?

ומה, איפוא? מה, איפוא? – צעק איידלמאן – אדרבא, דבר הפעם ונשמעה...

כי מה אני אומר? – טען קליינגלט – אני אומר כך: יש תקופה בחיי כל אדם, ימים כאלה מגיעים, שהאדם, שהאדם... אֶ-אֶה... רוצה... נו, רוצה לישא אשה, להוליד בנים... אֶה... רצוני לאמור: חיי עצמו ...

איידלמאן אינו מבין בשום אופן: מה פירוש חיי עצמו? מיום עומדו על דעתו מנויה וגמורה אצלו, שעל האיש הרוצה לעבוד בכל לבו לטובת הכלל... ושמואל החזיק על ידו: צדק חברשטיין, לפרוליטארי אסור גם לחשוב על דבר נישואין, על הפרוליטארי לבלי לשכוח לעולם את תנאי התעשיה, שהוא נתון בהם לעת עתה ... אז דיברו גם על דבר "האהבה החופשית"...

ואברמזון ישב אז על יד מיטת חוה בלומין וישחק בלבו לכל ה"פּוסקים" הללו מטומטמי הרגש וגסי החיים. צחוק עשו לו אלה, שבחייהם הפרטיים נחתכת שאלת המינים באופן פשוט למאוד: ברצונם ובמדברם להכות חרם את קדושת הקשר שבין שני אנשים, הבאים בברית כדי להסיר כל קרעי הנפש, למצוא תוכן חדש לחייהם ולעבוד יחדיו. אם החיים המקולקלים של בני אירופה בכלל חיללו גם את קדושת הנישואין, והצביעות והזימה רבו בארץ, הנה מה היא האהבה המאוחדת וההרמונית, העומדת למעלה מכל, כי ילוֹנוּ עליה?

והרהוריו הפשוטים, שנבעו מעומק-לבו, הביע אז לזו שנמצאת על ידו, בקול כזה ובמשפטים כאלה, אשר רק בשעה מיוחדת כאותה השעה היה הוא מוכשר להם. בלי כל כוונה למפרע, היה קולו כמגלה דבר בלחש, כאילו התכוון להכניסה לגנזי עולמו. בת-צחוק בהירה האדימה כמעט קט את חיוורת פניה, וככלותו לדבר, התנשאה היא קצת מעל משכבה ותאמר בצחוקה הטוב והשובב, כי כל זה, יאַקוֹב אִסאַקוֹביץ', טוב וישר, דעות של פרוגרסיסט אמיתי, אבל מדוע לא ילמד לקשור באופן יותר משוכלל את רביד-צאוורונו?

ואז ציוותה עליו להרכין את ראשו ובידיה החמות והחלקות, הנוגעות ואינן נוגעות, נגעה בחזהו המכוסה, כשהיא מתכוונת לתקן את רביד-צאוורונו.

 

 

לפרק הבא

לתוכן הפרקים

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה



[1]  מנהל ספר חשבונות. 

[2]  בתי העסק.

[3]  בית עבוט.

[4]  החלטותיו.

[5]  הטל אותם, סמוך למקור זה את המקור שלהלן ותמצא אותם סותרים זה את זה.