_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

מסביב לנקודה

י"ח ברנר

לתוכן הענינים

 

פרק ה'

פרק ד'

פרק ג'

פרק ב'

פרק א'

פרק י'

פרק ט'

פרק ח'

פרק ז'

פרק ו'

פרק ט"ו

פרק י"ד

פרק י"ג

פרק י"ב

פרק י"א

פרק כ'

פרק י"ט

פרק י"ח

פרק י"ז

פרק ט"ז

פרק כ"ה

פרק כ"ד

פרק כ"ג

פרק כ"ב

פרק כ"א

 

י

בית-דירתו הקטן של מנשה קצמאן, שבאחד משלושת חדריו גרה חַוה בלוּמין, עומד ברחוב שומם, מרוחק מטבור-העיר. דירה זו, בעלת דיוטה אחת, משונה היא בבניינה: צרה לצד פנים ורחבה כלפי חוץ; כתליה מלאים בקיעים ופרצים וטיחם נמק; שני החלונות המסואבים, הפונים לרחוב, נמוכים וסמוכים לקרקע; ובערבי ימי הקיץ החמימים, כשזֶלדה בת בעל-הבית היתה יושבת כדרכה על הסוללה ומפצחת זרעונים, ו"מנשה האב", לץ זקן ומשתטה זה, היה מתכוון לבוא לעיניה הביתה "שלא כדרכו", דרך החלון דווקא, אף על פי שהפתח פתוח סמוך לו, דיה היתה לו הגבהת הרגל כל שהיא "בכדי שיפול – לפי דבריו וסגנון-לשונו של בעל-בית זה – תיכף ומיד, בראשו ורובו, אל עצם הרפת הנפלאה".

"הרפת הנפלאה" היתה פתוחה לכל יוצא ובא כל הימים. יתר על כן: שמחה מיוחדת שמחו בני הבית לקראת כל פנים חדשות, ובלבד שיהיו "פנים" אלו ממין ה"דלפונים" הקבועים או שייכים להם מאיזה צד, ואין צריך לאמור, אם היו הפנים פני איזה צעיר, שנפל לתוך ה"מחנה", וקל וחומר בן-בנו של קל וחומר, אם גם "אינו יהודי" הוא – פנים כאלו קיבלו כאן ב"יחוד מיוחד". דבר ידוע הוא בין חברת האֶכּסטרנים, שבביתו של מנשה קצמאן, בצל כנפי שכינתה של גיטלה זוגתו, שׂרועת-החוטם וערומת-העין, יכול למצוא לו מקום כל מי שאינו נקלט בפונדקה של חיה "האלמנה הטובה", האוהבת להאכיל ולזון את בניה באופן יקר-המציאות, ו"יקר – כפשוטו וכמשמעו", על פי עדותו של בּוּרלאק, "האֶכּסטרן הנצחי".

מנשה בעל-הבית היה מקבל כל "חוטם חדש", הנכנס לבית בפעם הראשונה, כשהוא שוכב לו, כדרכו וכמשפטו כל הימים, סרוח על הדרגש. וכך היה בא עם "החוטם החדש" בדברים:

  הנה ביתי לפניך, לוֹמוֹנוֹסוֹב לוֹמוֹנוֹסוֹביץ'. כלי הבית היקרים, ארבעת הכתלים – הכל, הכל לך, לטובתך ולהנאתך. כאן ברפת זו, לומונוסוף הנכבד, אין גֵרים ואין תושבים, הכל – שוורים... טפוּ, רצוני לאמור: הכל גרים והכל תושבים, כה אחיה ולא אמות. אנוכי, מנשה המורה הישָן והישֵן; היא, גיטלה אהובתי, עקרת ועוקרת הבית; בתולתי הגדולה והצעירה מרת זלדה... טפוּ, עפרא לפומי[1] על העזה כזו. חס ושלום, לא זלדה – זינאידה, זינאידה מאַקסימוֹבנה (שמי, כידוע, הוא מאקסים), "במלה אחת", כמו שאומרים בדרשות של פּרוֹפּאגאנדה, כולנו, כולנו, לרבות את נחומ'ל שלי ההולך-בטל הקטן, שעתיד להיעשות, אם ירצה השם, הולך-בטל גדול, כולנו מוצאים מנוחה כאן, באולם הרעבון, באולם הרעבון, לוֹמוֹנוֹסוֹב לוֹמוֹנוֹסוֹביץ' – השומעות אוזניך? – באולם הרעבון, כה אחיה ולא אמות. היוצא מכל הדברים הללו, שכל החדרים האחרים לפניך הם, לומונוסוב הנכבד. "כל החדרים" אמרתי בחופזי וחובה גדולה עלי להוסיף ולהעיר: כל, חוץ מחדרה של יֶווה אִיסאַקוֹבנה, כה אחיה ולא אמות, כי בחדר ההוא, ידידי הצעיר, בחדר ההוא, רואה אתה בן אדם, בחדר ההוא, עליך לדעת, מַתחלת כבר ממלכה אחרת. שם אין זכר לאנרכיה. שם ניקיון, סדר, פוֹטוֹגרפיות, תמונות בנות פרוטה, טשכוֹב, טוֹלסטוֹי, "רחמנות", "אהבה"... כי הלא מרחמנות ומאהבה מתגוררת אצלנו הנערה הנפלאה הזאת, שהיתה יכולה למצוא לה קן בהיכלי מלכים, כה אחיה ולא אמות. כי מלבד ה"מזומנים", שהיא ממשלמת בעד התיבה הקרה, זה חדרה, מלבד ארבעת הרובלים, שהיא מטילה עלינו לקניית עצי היער, כמו שאומרת גיטלה שלי, לא, כמו שאומר אנוכי, הנה גם... אין זה מן העניין, מה שהוא מן העניין זהו: לשכב, שכן נכבד, תוכל בכל אשר תבחר: על הקרקע, על התנור, על הסיפּון, על משקוף-החלונות, על זיזי הכותל, ורק כרים אל תדרוש וגם לחם אַל תבקש. אדרבא, להפך, אם מלבד אידיאלים וספרי לימוד וקב כסילות (זה אני מבליע בנעימה ובהברה חטופה ובכוונה לכל מאורע שלא יארע, כה אחיה ולא אמות), ובכן הנני חוזר לפרטי התנאים שלנו: אם מלבד אידיאלים וספרי לימוד ותשעה קבין חוכמה יהיו לך גם דגים מלוחים – עזוב נעזוב לך אנחנו לאכול. כי "בעלנים" גדולים אנו לאכילה וגם קיבות לכולנו, כה אחיה ולא אמות. ושמא, לומונוסוב לומונוסוביץ', הנך מאלה הפתאים, רצוני לאמור: החכמים, שאינם מאמינים לכל דבר ואין לך אמונה גם בהתיזה שלי על דבר רעבוננו, שאל את פי גיטלה אהובתי שתחיה, העומדת כאן במעמד כולנו ולועסת את אצבעה. ואגב-אורחא, ידידי הצעיר, אגלה את אוזנך מה שצריך אתה עוד לדעת, והוא: שגיטלה זוגתי היא, ברוך השם, חכמה גדולה, מלכת שבא! היא, כדומה למשל, מחכימה לדרוש ממני, שאנוכי אלך בשווקים וברחובות לבקש לי הוראות-שעה חדשות; אנוכי, המורה הישן מאַקסים... גימפּליוֹביץ', כמדומה? איך, זינאידה בתי? אינך יודעת שמו של כבוד אבי מורי, עליו השלום? הלא גימפּליוֹביץ'? נוּ, אין זה נוגע. העיקר...

מנשׁה מתכוון ומהדר לסיים תמיד את הטיראדה הארוכה באיזו אימרה חריפה, שהאוזן נכווית בה, ואין גבול להנאת רוחו, כששומעיו מסביב מריעים בצחוק ופוצחים פיהם:

אַי, מנשה, אַי, מנשה הזקן, אַי נוּ, מנבל-פה, "ציניקן" גמור.

ציניקן במלוא מובן-המלה! – מתלהב בּוּרלאק ביחוד ומשתפך ב"חוֹ-חוֹ" שלו – לץ אבסוֹלוּטי, ציניקן במובן קטיגורי, חוֹ-חוֹ-חוֹ!

ציניקן? לץ? – מוסיף הדרשן להתמוגג מרוב תענוג לשמע כינוייו אלה – מי מביישני בשמות הגנאי הללו לפני האֶכּסטרן הצעיר, החדש? אה, בּוּרלאק, האֶכּסטרן הישן, רצוני לאמור, האֶכּסטרן הנצחי? נוּ, לפיקח דנא, בנים, הכל מחוּל, הכל סחוּל, וכדאמרי אינשי,[2] כה אחיה ולא אמות. אלא במה אני מפקפק? – "ציניקן" – היאך?! ציניקן בסוף המאה העשרים? סוף המאה העשרים, אמנם, לא בא עדיין, אבל הסכימו, שכבר חכמנו יותר מכפי הצורך לאֶפוֹכה[3] זו. ובכן, שמא אתם טוֹעים בני הנעורים? אולי לא ציניקן? אולי פשוט: בדחן, פטפטן, הא? מה את חושבת בדבר הזה זלדה, בתי? הלא ממין העלמות בעלות-המחשבה הנך, זינַאידה מאַקסים-גימפּליוֹבנה? או אולי אינך יודע עוד גם את זאת, לומונוסוב האורח? זה נחוץ לדעת, חובה לדעת, בן אדם צעיר! מילא, בתי הבכירה רוֹזאליה מאקסימוֹבנה, הנשׂואה לחברשטיין, לחברשטיין הדנטיסט הידוע – פיששש! שַל סמרטוטיך מעל רגליך, בן אדם תולעה! ראשית, להיות המלכה פוֹן-חברשטיין, להיות אשה לאיש המסור כל-כך, המסור כל-כך... כה אחיה ולא אמות... אמת, חוק הוא מחוקי הטבע, שהלהב מתמר ועולה רק בראשיתו, ואחר-כך תקטן האש, יפוג החום ומסביב עשן, עשן... טפוּ, טפוּ, לא, לא, רז זה איני חפץ שייגלה. בנקיטת-חפץ אני נשבע, שחברשטיין חתני, כבימות עולם וכבשנים קדמוניות, הנהו הגדול, הנורא, המסור – אוי, המסור – הראוי שהכל יאחזו בכנף-בגדו; ורוֹזאליה, אשתו שלו ובתי שלי, עולה על כל בנות-החיל, אם לא בבישול ארוחת-צהריים... תחת זאת: את מארכּס, ואת בֶּבֶּל ואת אנגֶלס ואת דארווין, קיצור הדברים, את כולם, את כולם יודעת היא – שאלו את פיה. ברם זו זלדה...

נוּ, נוּ, רב רב לך! – מפסיקתהו לבסוף זינאידה מאַקסימוֹבנה במשובה ובהתרגזות-צחוק, כשהיא מוסיפה להביט ברוֹמאַנה ולפצח את הזרעונים מן הגל הקטן שלפניה על השולחן – טוב, טוב, יהי כדבריך: לא ציניקן – פטפטן… שׂק של פטפוט… אבל הלא גם לפטפוט יש שיעור. הלא כבר פיטפטת דייך!

זלדה קצמאן, עלמה צהבהבה בעלת תנועות חיות ושובבות ושיניים לבנות וצוחקות, התייחסה אל אביה כאל רֵע ביתי זקן ומשונה וכבוד אבות רגיל לא נהגה בו. והזר הבא אל הבית, מכיוון שהוא הסתכל בה ובאביה ובאיכות כל האוויר המרחף מסביב, הרי אי-אפשר לו לבלי למצוא, שכך, ורק כך, צריך להיות כאן, ואילו לא היה ביניהם יחס כזה, אילו לא היה כך – מוזר היה הדבר!

כקריאת "ציניקן" לראשונה, כן הערת הבת לאחרונה הנה רק השמן למדורת התאווה שבקרב מנשה קצמאן לכל מיני הדיבור שבעולם. זה הגבר שהצטיין בעצלות בלתי רגילה, לא קצה נפשו מעולם במלאכת-הדיבור. הוא התעצל להלך, לקרוא, לרחוץ את פניו בבוקר, לרכוס את פי-כותונתו, ואולם לדבר, לשוחח, לקנטר, לרגל – לא התעצל. שעות-שעות שלמות היה שוכב על הדרגש פרקדן וכפוף או דרך שכיבה של חולה השב לאיתנו, רגליו הסמוכות על דופן-הדרגש יחפות, מהתעצלותו לנעול את מנעליו הקרועים והמעוקמים – ופיו לא פסק מלשים לעפר ואפר את האדם, נזר-הבריאה, את מיודעיו, צאצאיו, את האֶכּסטרנים, המשוררים, הפילוסופים, המהפכים... הוא היה דורש ונואם, וזקנו הכהה והמעוך, עיניו הקטנות, המהירות, המתנוצצות, יחד עם מצחו הרחב מלמטה וצר מלמעלה כעין "ראש תור", הבליטו את רזון לחייו המתנועעות. איבריו הנדכאים, הרצוצים, ידיו, רגליו הרזות והיבשות – הכל היה בו שחוּף ולבן-ירקרק כמקל מפוצל. ה"סוּרדוּט"[4] השחור, כביכול, והקרוע שעליו לא היה מרוכס מעודו, ולדברי בעליו, מעולם לא ראה בו אדם יותר מכּפתור אחד בתחתיתו. "מעולם! – היה שונה בגאוּת – מששת מי בראשית ואילך!"

מדרכו של אדם זה היה להשכים קום בבוקר ולהתחיל מיד להעיר בקולות משונים את כל בני הבית וביחוד את ה"בת מלכה" שלו, זלדצ'קה שלו, הדומה לשמש במרום ולכיכר-לחם בארון". מסוף הבית ועד סופו היה קולו הולך. – "קומו, קומו, יצירי רפת, לעבודת האכילה!" הוי, כי נתפסו כל הכסאות והספסלים, וכל הקרקע רצוף בגופים וגופיפים ואין מקום פנוי לשבת או לשכב עליו – והוא מוכרח להטריח את רגליו. היֹה לא תהיה כדבר הזה! ואולם עד השעה האחת-עשרה אין שומע לו. אז יתגבר מנשה קצמאן על עצלותו, יסובב מפינה לפינה ויערב ויבלבל ויסכסך בתענוג גדול את "תחתוניו של נחומ'ל, במחילה" עם שמלותיה ואפודותיה של זלדה תחיה, למגינת לבם של בעלי-הבגדים, המונחים באותה שעה על משכב-הקרקע הקר ומתייפחים מתוך צחוק. לאחרונה היתה זינאידה מאַקסימובנה מתכנסת כחתול תחת המכסה, על אף "המחבל הזקן", הומה בקול פינוק ותרעומת ומהרהרת על שערותיה היפות, הנראות מעל לראשה. והאורחים והשכנים, המתלוננים[5] בצל קורת מנשה, מטיילים להם ב"כל החדרים" בתלבושת קלה ולא יתבוששו. ובוּרלאק, הלבוש כבר גם חושנוֹ, אוחז את ה"גיאומטריה" או "לימודי המיניראלוֹגיה", בידו, מסתובב, ו"צומח – לדברי גיטל בעלת הבית – בכל מקום שלא זרעו אותו שם", מטפס על הארונות ודפּי הכתלים: עסוק הוא בחיפוש "ציזאַר" שלו, שאבד, וכאילו צלל במים, כמו להכעיס, דווקא עתה, בבוקר, כשדעתו צלולה "לעשות תרגומים"! ולבסוף הוא נזכר, ששכח אתמול את "ציזאר" בחדר-בּלומין; ומפני שחדר-בּלומין סגור עתה מבפנים, לכן מתחיל בוּרלאק לקלל מרוב כעס את הבית הלז, שאי-אפשר לעשות בו כלום: קוֹר, בלבול וערבוביה – ו"בתנאים כאלה לך ועמוד על המבחן!.. בטענותיו אלה הוא עושה חסד גדול עם מנשה, השמח להתחיל על פיהן את שיחתו: אך קיקלון ישבע מסביב: לא מסיבת-יהודים מכובדה, לא חברת-צעירים נרעשה, לא בית המדרש, לא עליה, לא גזבר באיזו אגודה, לא נאמן באיזה קוֹמיטט[6] - וגם על פני בוּרלאק לא ייכָּבד?! גם הוא רואה נגעים בהיכלו? גם בעיניו אין ירושת אבותיו מוצאת חן? אפשר לא יישר בעיניו גם פרצוף פניו של בעל-הבית? והוא הלא עומד עתה לפני הראי ומתפעל ממש הפלא ופלא ושואל קושיה חמוּרה ושאלה עצומה: מדוע עד היום אין ממנים אותו לשַח פרסי? הלא דמות זקנו היא ממש כעין אותו הקרש הקטן של הגרַגר[7] לפורים! "גיטלה אהובתי, אַייך! חמין את מכינה, בבית-המבשלות כלים חייך, אוי לי, בואי וראי ותאהביני עוד יותר"...

אוי, המן!.. – מקבל ה"משוגע" תשובה של חמת חיבה מגיטלה שלו.

והוא מתענג על התשובה ונמשך להוסיף עוד הבל-פיו בבית, כשכולו משתרע בעליצות על המקום החם, שהשאירה הבת על הקרקע בקומה ממשכבה. פניו מוסבים פעם אל בּוּרלאק ופעם אל פיח הכתלים הלחים והמושחרים ואל ה"מזרח" המרוקם והמנוקד בטיפין של זבובים, שארית ה"יהדות" בבית הזה:

ובנוגע להקור, לומונוסוב אֶכּסטרנוֹביץ', בנידון הקוֹר שבבית ושהואלת להגיש קובלנה עליו באוזני, הנה לא עלי ולא על הקור תלונתך, כי אם... כי אם... על בּלוּמין! כל האשמה תחול על ראשה, כה אחיה ולא אמות, הגע בעצמך, לומונוסוב נצחי: אילו לא היתה גם היא כמוך משלמת כלום שכר-דירה – אזי הרי לא היינו יודעים כלל מה זה חום ולא היינו מצטערים בקור. לא כך? עכשיו, שהיא, הבּוּרג'וּאית, הראויה להיות יושבת ראש בקונגרסי הנשים היותר גדולים, נותנת ממשכורתה ככל אשר היא יכולה לעצי הסקה, ואתה, מלבד שאינך נותן כלום, עודך מזכיר בתמונתך מדי רגע עץ-סרק גבוה, שאינו ראוי אלא לבקעו ולהסיק בו, הרי... א-אה! הביטו וראו והשתוממו: הנה גברילוֹב שלנו כבר נראה בעד החלון. לאן אתם רצים? פה, פה הוא כבר שב מן החוץ מלא, כה אחיה ולא אמות! רואים אתם, חדלי אשים, לכו אל גברילוֹב, עצלים, ראו דרכיו וחכמו: גם הוא כמוכם לן פה על הקרקע בקרן-זווית – פּתחתי לו בשעה השלישית אחרי חצות – והנה ראו, כארבע שעות משקם, וכבר הספיק להוציא היין מקרבו ולהכניסו שנית!

בּוּרלאק ממהר לחזור על משנתו: אום-אום-אום. ואולם הוא יודע כי גברילוֹב הבא יבטלוֹ כרגע, והוא כועס ונחפז לגמור העניין ופסוקי המיניראלוֹגיה יוצאים מטורפים ותכופים מפיו. בו ברגע השיכור מתפרץ לתוך הבית ואד קרח נכנס עמו. זקנו הצהוב והמסוכסך מחופה רוק מוגלד, ובעוד הדלת פתוחה, והרי הוא טוען בנענועי ידיים ומתוך קצף ויאוש:

נבל אנוכי, נבל, נבל גברילוב; ישר ולב רחב, אבל נבל ונבזה, יהלמני הרעם, נבל ונבזה! שמעה אלי, בן-אדם, שמעה: אני דורש כוס תה! שמעה: שנותי הולכות וכלות, אבל גם אתה שמעה אלי, איני רוצה!.. במה אתה עוסק? אה? הגידה: במה אתה עוסק? ליִ-מוּ-דֵי הַ-טֶ-בַע, פּוֹאֶזיה – מה תועלת מזה להעם? אה, מה תועלת מזה להעם? אני הייתי שמונה שנים מורה בכפר – שומע אתה? תשע שנים הייתי מורה בכפר, ויותר איני רוצה!.. היין הוותנו הוא, הוות העם הרוסי, אבל אני איני רוצה, גירשוני ואיני רוצה! איני ירא! משום דבר איני ירא! נבל אני, יהלמני הרעם! ואתה? לאן אתה הולך? בעל-הבית! מדוע הוא נסוג אחור? אני איני חושבך לבעל-הבית, מדוע הוא נסוג אחור? מה שמו? בּוּרלאק? שמעה אלי, בּוּרלאק! אל תאמר: "יהודי אני". אני אוהב יהודים, אני אהיה עליהם לסתרה תמיד, אני אוהב... זינאידה מאַקסימובנה! אני אוהב יהודים! הבה ואשקך...

מכּוֹת!..

– זינאידה מאַקסימובנה! – עוזב גברילוֹב את בּוּרלאק ועושה צעד שיכוֹר מתמוטט לצד העלמה. היא מתחמקת בצחוק.

ערל טמא מהו? – מריע מנשה האב – רוצה הוא בנשיקה יותר מבמיתה! ואולם אַת, עלמה גדולה, איככה את משיבה ריקם פני גוי? כלום מדרך העולם הוא זה? וכי בשביל שהוא שיכור הפסיד?! כפי הנראה, גם ביניהם עושים הבדל, כה אחיה ולא אמות! גברילוב – לא, אבל גריגורי ניקולאַיביץ', זלדה מאַקסימובנה, גריגורי ניקולאַיביץ'?

ובראות בורלאק, שגברילוב שב אליו, הוא משליך בחמתו את ספר-הלימוד על הספסל ומקלל שנית קללה נמרצת את "הבית הזה"; אחר-כך הוא לובש בחיפזון את הסמרטוט הארוך, דמתקרי "בגד עליון", מתגנב לפינה ושם באין רואה, הוא מסכסך את יער שערותיו הפרועות, ואינו שוכח מלהניח שני תלתלים מבלוֹריתו על גבי מצחו – לסימן חירות והפקרות: ראו, בני אדם, איני מן המקפידים על החיצוניות! לבסוף הוא יוצא בחיפזון ורץ בחוצות העיר א. מבית מַכּר אחד לחברו. וגברילוֹב, באין טרפו לפניו, שוכב לו בקרן זווית, ושפתיו הרועדות והנעות דובבות בלחישה על החברה הרוסית שפלטה אותה מתוכה. אך שומע אין לו. כל בני הבית מתקשים בשאלה: מהיכן לוקחים סוּכּר לתה של בוקר?

כך היו נוהגים בבוקר; ואולם בערב... בערב, כשמתאספים אל "אולם הרעבון" גריגוֹרי ניקולאַיביץ', רוֹזאליה מאַקסימובנה, חברשטיין אישה, שמואל דוידובסקי וחבריו, קליינגלט, איידלמאן, יֶווה איסאַקוֹבנה –

 

 

לפרק הבא

לתוכן הפרקים

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה



[1]  עפר לפי.

[2]  וכפי שאומרים הבריות.

[3]  לתקופה.

[4]  מעיל עליון.

[5]  השוכנים.

[6]  ועדה.

[7] לפורים.