מראשית ימי מנשה עד אלכסנדר מוקדון: תוצאות

זאב יעבץ

החטיטות והחקיקות

במהדורה הראשונה לספרי תולדות ישראל שהודפסה ברוסיא, בעודני יושב בירושלים, אמרתי בלבי: הנה עברית לעברים אני מדבר לקהל עמי יושבי ארצות הצפון, אשר תורתנו הקדושה מתוַדָעַת אליהם בעצם עצמתה כאֵם תמימה ונאמנה לילדיה הכשרים, ולמה לי לאדיב את לב קוראי לספר באזניהם דִבת בקורת המקרא העוקרת "ראדיקאלע ביבלקריטיק"–ועל רוחי לא עלתה, כי יבא יום והצרכתי לחזר אחרי עדי חזקת לידתה בתוך זקני בני הנכר שכניה מלפנים, להעיד על טהר מולדתה, אחרי כי כתבה המתיחש אשר בידה מימי קדמי קדומים, לא יספיק עוד בעיני רבים מבניה, אשר זה מעט היו זרע אמת כלם, וכמעט פתאם נהפכו–אוי לי אם אומר–לבנים כחשים, אשר תחת האמֵן להורתם, אשר כל הגה היוצא מפיה יעיד על קדמות מכורתה, יאמינו לעדי שקר צרי עין מקרב בני הנכר, אשר מקנאתם בתפארתה העתיקה יוציאו לעז על טהרתה.

הנה מדה זו מהלכת על כל פני הדורות, כי עין חכמי הגוים צרה היא מעולם בגוי האחד המפוזר והמפורד בין כל העמים, אשר באמת דתותיו שונות מכל עם. אך למימי היונים האחרונים הערימו צוררינו להסב את פני המלחמה אל מקור חיי רוח ישראל, אל התורה, אשר היא היא כל יתרונו "עין שעשתה מדת הדין בעולם הם מבקשים לסַמותה!" ויקם באחרית ימי בית שני אפיון היונ', איש מכַתֵב עמל לץ ופוחז, ויתנכל להסיר מעל התורה את עטרת יושנה, בהכחישו את קדמות התורה[1]. הנכלים והנבלים אשר נכל הוא בפחזותו ובנבלותו, החלו זה כמאתים שנה להתהפך לשטה עלובה של מדע, בפי חבל חוקרי עמי ארופה. בראותם כי קצרה ידם להציל את הספרים אשר יקרו להם, מחרב הבקרת החודרת להם מנידרלנד, ויחשבו מזמה להביא את השואה ההיא גם על תורת ישראל, למען אשר לא תגדל תפארתה עליהם. מעט מעט השתתפו בבקורת זו, שקראו לה בקרת המקרא "ביבעלקריטיק" גם הסופרים הכופרים מקרב העמים, הבוזים את ישראל על לא דבר. ובדורות האחרונים נלוו אליהם גם אנשים מקרב ישראל, אשר תורת אבותיהם כנתינתה מסיני, למפגע היא בעיניהם. ולמן היום אשר רבו החטיטות[2], והמון חקיקות[3], ומגלות גֹמָא נגלו מני חשך וחוקרים רבים החלו לצרף אותיותיהם לנסות כחם לקרא בהם ולפתור אותם, מלאו את ידם להקיש ולדון מקריאותיהם המגומגמות והמסופקות הרופפות עוד בידם, על התורה המפורשת, אף כי דבר אין לה אל מרבית החקיקות, ואף כי דעתם לא גדלה בקריאת הסתומות ההן, מדעת דרדקי בית ספר בלמודיהם. ועל יד חוקרי קדמוניות אלה, אשר מרבית מופתי חקירתם המכחשת היו טענות "לא ראינו", התנשא המון סופרים בקרב הגוים, אשר באמת קשה עליהם הקריאה העברית בבואה בלי נקוד ח"ו, אשר לא שעו גם אל החקיקות ההן וירבו פלפולי תהו להוכיח, כי התורה מעשה ידי סופרים שונים מימי גלות בבל היא. מכל אלה הרבו פלפולי וֶלְהוֹזֶן הרעועים התלוים על בלמה, למצוא חן ולעקור את כבוד קדמותנו וקדמות תורתנו מעקרה. אך נפלאים מעשי ה', כי בעלות תעתועי בקרת המקרא של ולהוזן וחבריו עד מרום קצה, הקיצו פתאם ישני אדמת עפר מתרדמת שלשת אלפי שנה, להעיד כי קדמות תורת משה קדמות אמת היא, כי בעתה נתנה, וכי כל הנביאים בעתם נבאו וכי כל המעשים המספרים בכתבי הקדש בעתם נהיו ונעשו, כי נחטטו מצבות, וקירות מערות והיכלות חרבים מני אלפי שנה נֶחשָפו, אשר חקיקותיהם המפורשות מעידות לפי תֻמן על קדמות ישראל ותורתו, עדות מכרעת מאין כמֹהָ.

למראה התחיה הגדולה הזאת אשר כמעט פתאם קמה ונהיתה, קרא חוקר גרמני גדול ומומחה ונאמן, אשר בראשונה נלכד גם הוא בשחיתות דעות ולהוזן וחבריו, הלא הוא Hommel פרופיסור לחקרי לשונות בני שם בעיר מינכען–כדברים האלה: "האמת סופה להתקיים– – חקקי הזכרונות בשפה ברורה מאד ידברו, וכבר אזני שומעת את צלצל כנף התור הבא לפנות מן הדרך את כל המוקשים, אשר יקשה השיטה הנקראה "בקרת החמש" Pentateuchkritik, באשר כלה מלאה שבושים סרי טעם, שהגיע זמנם להפטר מן העולם, ואין לנו עוד אלא לשוב אל הסדר היום המסודר ובא. וכבר תקח אזני את כל המון רוחות האביב הראשונים הסוערים על השדֵמות הנקפאות מקרח בקורת-המקרא זה כמה" (האממעל בהקדמתו לספרו Altisrael. Ueberliferung in inschriftlicher Beleuchtung VIII) ולפי דרכו הוא יועץ את צעירי החוקרים, לעזוב את "הפלפולים הרקים" של בקרת המקרא ולכונן את לבם אל חקר החקיקות הנחשפות כיום בחטיטות בבל ונגב ערב, והמודיעות על דבר דור אברהם (X). ומה נפלא הדבר כי בעצם הימים, אשר חכמים מופלגים כפרופיסור Hommel הגרמני, Sayce האנגלי ויוסף הלוי הצרפתי השליכו אחרי גֵוָם את בקרת המקרא, אשר לפנים נוקשו גם הם אחריה, וילכו אחרי תוצאות החטיטות, החישה לה הבקורת התפֵלה הנמהרת מפלט בשערי ערי ליטא ופולין החשכות והשוממות, בידי סופרים ומורים מזכים את הרבים. שוחרי הבקורת הזאת פקחים הם ונוהגים מנהג תגרים זריזים, אשר בראותם כי סחורתם איננה עוד לפי טעם בני כרכים ההולך ומתחדש, ימלטו אותה חיש מהר לערים הקטנות בקצה גבול הארץ, או לארצות אשר עוד חוש יושביהן קהה, שם יקבלו באהבה את הסחורה סרת הטעם אשר כבר היתה לשחוק בעיני יודעי חן. גם סתם מגפה פורצת בשטף אף בערים הקטנות הרחוקות הבודדות והעזובות, אחרי אשר במרכז הארץ כבר שככה חמתה.

תעודות הבקורת הפוחזת היא לאמץ את כחה, לערות את יסוד קדמות עמנו. ויען כי תרבותנו וספרותנו עתיקות הן, ובימי חרפן לא נגלו עוד זכרונות יתר עמי הקדם, בלתי אם מעט מימי מלכי אשור ובבל, מימי מנחם בן גדי והלאה, ומעט יותר מימי מלכי פרס, על כן יש אשר ירפו המבקרים מעט את ידם הקשה מן הדורות ההם, וישלחו את ידם לדורות מלכי בית דוד ולימי השופטים הראשונים. אך את כל מעשי עיקרתם יפליאו לעשות בדור המדבר ובדורות מצרים ובימי האבות. בכלכלת כל העתים ההן נהגו באדם העושה בתוך שלו, פרצו, הרסו, נתשו, נתצו כאות נפשם. בדורות ההם היתה כמעט יד כל המבקרים שוה במלאכת החרבן הנקיה והקלה. אך כרחוק כל דור מן ימי הקדם, הלכה יד הבקרת הלוך וקלה. כשרים שבהם ראו רק את ימי האבות עד ימי השופאים כאלו אינם, אך מימי דוד והלאה נחלקו הדעות. בינונים שבהם בחרו בעמוס הנביא בדורו, לתתו ראש לכל האנשים ולכל הדורות שיש בהם ממש הסתורי. קשים שבהם כולהוזן וחבריו כפרו בכל ויטילו פסול גם באמתת זכרונות ימי עזרא ונחמי' ומרדכי ואסתר שבכה"ק, ויוציאו משפט, כי רבנים זַיְפָנִים כתבו גם את הדברים האלה, גם את התורה כלה בבבל. כנגד כל הדבות הרעועות והנפתלות שמרביתן הן זדון גמור, הננו להביא בזה את ההכחשות שהכחישו אותן חוקים מובהקים בדורנו, שמרביתם חכמי הגוים הם. ובהיות לנגד עיניו כלל "הקל הקל תחלה", נָחֵל בסוף ימי כתבי הקדש ונגמור בימי אברהם אבינו.

על מגלת אסתר שהיא הצעירה בכל כה"ק (ע' מ"ד "דבר הפורים" בסוף ח"ג מספרנו זה) יצאו עוררים מכל בתי מבקרי המקרא ויטפלו מיני חלומות, אשר ישתומם עליהם כל בעל דעה מיושבת. זה שָׂם את הפורים לחג שכרון של הפרסים הקדמונים, וזה שם אותו לחג שכרון הנועד מעקרו לאליל יון, ולזה הספיקו זִוֻּגֵי שמות שונים שאין בהם שום צד שוה לשמות הנפשות שבמגלה, בלתי אם דמיון צרופי אותיות שבזה ובזה, להפוך את ענין המגלה–המספרת סכנת האומה הישראלית הידועה והמפורסמת, המסופרת בסגנון מפורש בדברים ברורים ובדעה צלולה מאין כמוה–לזכרון שמועת שוא של אלילי אשור ובבל הקדמונים, הרחוקות מישראל ומכל קורותיו ומערכי לבו, כרחוק מזרח ממערב. והכל בשביל מה? בשביל שקצרה דעתם להכיל, כי ספור מושך את הלב כמגלת אסתר, יהיה ספור של אמת, ובשביל שלא מצאו בשום לשון שבעולם הידועה להם, מלת "פור" אשר יהיה משמעה גורל, ובשביל שלא ידעו בלעדי שמות כרש ודריוש רק שמות קשֶׁרְקְשֵׁש ואַרְתַקְשֵׁרְקְשׁש, ושם אחשורש לא מצאו באוצר זכרונותיהם, ובשביל שדברי המגלה סותרים לקדמוניות פרס הידועות להם, ובשביל עוד קושיות כאלה אשר מספרן הגיע עד עשרים ושש. את כל טענותיהם פֵרַק אחת אחת מבקר מתון מקרב עמנו, דוקטור זיגמונד יַמְפֶל מהיידעלבערג, בחריצות רבה מאד ויראה לעין כל, כי לא תכון אף מלה אחת מדבריהם לאור האמת. מלבד אשר העביר על פנינו מאורעות קימים גם מן הדורות האחרונים, אשר ספוריהם מושכים את הלב יותר הרבה מספור מגלת אסתר, הוכיח כי בשפת אשור ובשפת אֶרֶך העתיקה, יאמר לגורל "פור", וכי שם אחשורוש אינו שם בדוי מלב איזה רב יהודה, כי שם מלך זה רשום הוא בשפת פרס העתיק ובשפת ארם בחקיקות, אשר נחשפו בשנים האחרונות בשם "הֲשִׁיאַרש". ויען כי לשון העברית הקדמוניה לא תבטא שני שואים בראש המלה, על כן הקדימו היהודים בכתבם ובלשונם את אלף לשם זה ויקראו לו אחשורש, ויוכח עוד, כי שם קשרקשש הוא המשבש, כי אינו אלא שבוש גמור, שהשתבשו היונים לקרוא לחשיארש כן. ובכלל הדבר הראה עד כמה מקוטעת בקיאות המבקרים האלה במדעי קדמוניות פרס, ועד כמה חריפותם משובשת. ואדרבא לפי דברי הבקיאים, המומחים באמת בתרבות פרס העתיקה שנגלתה בשנים האחרונות בידי החוטטים, יש להשתומם עד כמה יתאימו דברי המגלה בכל פרטי פרטיהם לקדמניות פרס בפרטיהן, עד כי המעט מן המגלה כי אינה סותרת לקדמניות, כי אם לרגלי חדושי החוקרים המובהקים במקצוע זה, עתידה מגלה זו להתמחות ולַעֲשות למקור גדול לחוקרי קדמונוות פרס. והמעט מכל הברורים החשובים האלה, הנה בא החוקר הצרפתי Marcel Dieulefoy השלוח בשם ממשלת צרפת, אשר זכה לחטוט ולחשוף את היכל מלכי פרס ומדי במלוא רוחב גבולו מסביב, במקום חרבות עיר שושן, ויוכח כי היה סופר מגלת אסתר בקי עד להפליא בכל מובאי חצרות ההיכל ומוצאיהם ומעבריהם. ויברר בראיות מוכרעות מתוכן, כי ההיכל הזה וכל סביבותיו מכוסים בעפר זה אלפים וארבע מאות שנה, ואם כן הלא היה הסופר ההוא חי על כרחנו עוד לפני הזמן ההוא[4].

גם על תולדותינו הכתובות בספר עזרא ונח', חָברו המבקרים העוקרים מקרב הגוים ומקרב המחזיקים בשטתם בישראל, ויערערו על אמתת "הקול", אשר "העביר כרש בכל מלכותו וגם במכתב" (ע' עזרא א' א"), באמרם: א) כי מליצת "בשנה אחת" מוכחשת היא מתוכה, באשר כבש כרש את בבל, ארץ מושב גולי ישראל, בשנת האחת ועשרים למלכו, ב) וגם כנוי "מלך פרס" מעיד, כי מכתב זה נִבְדֶה אחרי אבדן ממשלת פרס, כי לולא זאת למך הוצרך המלך להודיע את המפורסם? ג) גם מליצת "כל ממלכת הארץ נתן לה ה"א השמים" מליצה סרת טעם היא בפי מלך פקח, היודע כי גם בלעדי ממלכתו ישנן עוד ממלכות גוים. ד) ומה למלכי פרס, בעלי דת אבותיהם, עם ישראל ודתו ומקדשו, כי יאמר כי אלהי העם הזה פקד עליו לבנות לו בית? ה) ועל כלם הכחישו מקצתם את עקר הדבר, כי קרא המלך האדיר הזה דרור לעם בני ישראל לשוב לארץ אבותיו. והנה: א) על מספר שנת מלכות כרש כי חזר והחל הוא וכל עמו למנות למיום כבשו את בבל, תעדנה כיום החקיקות שנגלו בשנים האחרונות, ושטרי הדיוטות לאין מספר שנמצאו בחטיטות החדשות, כי כלם מונים מנין חדש זה (Jampels Wiederherstellung Israels 24). ב) ועל דבר כנוי "מלך פרס" הנה נמצא גם בחקקי זכרונות כרש עמוד 15 מליצה זאת: "בחדש ניסן קבץ כרש מלך ארץ פרס את צבאותיו" (שם). ג) דברי כרש כל "ממלכות הארץ נתן לי וגו'" מתאשרים ומתקימים בדברי חקיקה, האומרת, כי "מרודך אלהי כרש שם אותו למלך על כלל הכל" ועוד יתר מדברי חקיקה אחרת האומרת בשמו "אני כרש מלך הכל, מלך גדול, מלך אדיר, מלך [ארץ] תִתְכִנְכִי, מלך שנער ואַכַד, מלך ארבע קצוי תבל" (שם וצד 27.26 וע"ש עוד שמונה חקיקות כאלה). וגם ארתחשסתא השני קורא לנפשו "מלך כל ארצות תבל" (106). ד) כרש המלכים אשר קמו תחתיו שמו להם לחוק לכבד את דתות העמים הסרים למשמעתם. חקיקה אחת מספרת, כי כרש וכמביז בנו מלכי פרס העלו זבחים לאלהי בבל (28) וביחוד שמחו להשיב בכבוד וביד נדיבה ורחבה את שלל היכלי אלהי העמים, אשר בזזו עריצי מלכי הכשדים בקשי ידם החזקה. ככה התפאר כרש בדברי חקיקה אחת, כי בפקודת מרודך אלהיו, השיב את צלמי אלהי שנער ואכד, אשר הוליך אותם נבניד מלך בבל בשביה, להיכליהם (שם), וכי מימי חדש כסלו עד חדש אדר השיב את צלמי אלהי הגוים אשר הוליך נבוניד, לעריהם (שם), ואת החסד הזה אשר עשה לדתות העמים האחרים חשב לו לכבוד ולצדקה (ע' חקיקות המובאות שם 35.33.30.29). ה) וכאשר עשה לדתות כן עשה לבעליהן, לעמים אשר הגלו מלכו אשור ובבל, כי קראו להם דרור, כדבריו החקוקים בחקיקה אחת לאמר: "הקהלתי את כל יושביהם – יושבי הערים הנקובים שם למעלה – ואת גויהם שובבתי" (30). וכן חקוק עליו במקום אחר לאמר: "(כרש) התנדב להשיב למקומם את [גולי] כל הארצות" (31). כי זאת היתה שטת מלכי פרס לקנות את לב עמי הארצות הסרות למשמעתן בנחת ובשלום, למען ידעו לכבד את מלכי פרס המשיבים את העמים אל נוה אבותיהם, על פני מלכי אשור ובבל העריצים הנותשים כל גוי מאדמתו. ובכן באו החקיקות המדברות דברים לתמן, ותזרינה לרוח את דברי המבקרים הנבאים מלבם.

גם על אמתת הפרשיות הארמיות שבעזרא קמה כדרכה הבקרת הנמהרת להכחישה, ואחת מן הקושיות הגדולות היתה קללת המלך דריוש הכותב: "ואלה די שכן שמי' תמה ומגר כל מלך ועם די ישלח ידה להשניא ולחבלה בית אלהא דך די בירושלם" (עזרא ו', י"ב), כי קללה כזאת לא נאוה למלך. תשובה על תמהון זה, היא קללת דריוש זה, החרותה על לוח אשר חקק עליו את דבריו לאמר: "כה אמר דריוש המלך: כי תראה את הלוח הזה ואת המראות האלה, והרסתם ולא תשמרם כל הימים אשר משפחתך עודנה חיה, ואַרר אותך הורמיז והשמיד את משפחתך ואת כל מעשי ידך יחבל". וקללות כאלה נגלו כיום בחקיקות, אשר חקקו סרגון סנחריב ואשורבָנִיפָל (99.98). גם ענש כשל דריוש על "כל אנש די יהשנא פתגמא דנה יתנסח אע מן ביתיה וזקיף יתמחא עלוהי" (עזרא ו', י"א) נמצא חרות בעצם סגנון זה בחקיקה אחת בחרבות נינוה (100). מלבד כל שגיאות המבקרים האלה, הנה גם בדבר יחש מלכי פרס הראשונים הכתובים במקרא בשמותיהם הפרסים, והידועים לחכמי אירופא רק בשמותיהם המסורסים בפי סופרי יון, מתבאר מתוך החקיקות, כי המבקרים השתבשו מאד בכִוֻן אלה כנגד אלה, וכי סדרו הנכון במלא תקונו יוצא כהגן רק בכתבי קדשנו, כי ארתחשסתא השני הנקרא מנַמון–ע' ספרנו ח"ג 171–מתיחש יחש זה: "בן דריוש–השני–בן ארתחשסתו בן חשירשו בן דריוש בן אשתזפו זרע אחמנש" (106Jampel Herstell.). והנה דריוש השני הוא דריוש Nothus הנקרא בכתבי קדשנו "דריוש מָדָאָה" (דניאל ו', א') "דריוש המדי" (י"א, א', ועל טעם כנוי זה ע' ספרנו חלק זה מוצא דבר "מנין שנות בית שני וכו'" 32). "ארתשסתו" הנמנה אחריו, הוא ארתחשסתא שבעזרא הנקרא בפי היונים ארתקשרקשש ושבימו עלו עזרא ונחמ'. "חשירשו" הוא אחשורוש שבמגלת אסתר, ודריוש בן אשתזפו זרע אחמנש, הוא דריוש Hystaspes ממשפחת Achmäniden שבימיו וברשיונו נבנה בי"המק. וכן סדרנו אף אנו סדר יחש זה בספרנו. – מליצת "אלה שמיא" הכתוב בפרשגן הנשתון של ארתחשסתא–עזרא ו', י"ב–הדומה למליצת "אלהי השמים" שבמכתב כרש – א', ב' – שעליה ערערה בקרת המקרא, המעט ממנה שמליצה זאת מצויה בחקקותיהם לאין מספר, גם שם "מלך מלכיא" – ו', י"ב – שארתחשסתא קורא לנפשו, מליצה שגורה היא הרבה בשפת אשור "שר שַרַנִי" בפי המלכים ההם (ע' חקיקה המובאה 106 Jampel Herst.). וכן נמצאה מליצה זו לאחשורוש בחקיקה ארמית במצרים "חשיארש מלכה זי מלכיה" (114) ולדריוש בחקיקה יונית βασιλέωγ ,βασιλεης (שם). גם רצון המלך, "די להון מהקרבין ניחוחין לאלה שמיא ומצלין לחיי מלכא ובנוהי"–עזרא ו', י'–מסתַּיע גם למתעקש, מן השיר של חמשים בתים, אשר חקק דריוש השני בהיכל אמון במצרים, אשר גם בו יתפלל על שלומו ועל שלום ביתו (ע' לקוטי שיר זה (119–117 Jampels Herstell..).

והנה אנחנו מצמצים את עבודתנו במאמרנו זה רק בגבול תוצאות החטיטות והחקיקות לבדן, שהן עדים שעדותם אינה זוזה ממקומה. אולם מן התוכחות שהוכיחו החוקרים המתונים את שגיאות הבקורת העוקרת על פניה, משכנו את ידנו, באשר משוגות אלה ותוכחות אלה לא תספרנה מרוב. בכל זאת הננו יואצים לעל אשר יקר בעיניו כבוד כתבי קדשנו, לקרוא את דברי החוקר המובהק ד"ר ימפל אשר הוכיח בספרו "Die Wiederherstellung Israels" ע"ד ס' עזרא ונחמי' וספרו Das Buch Esther אשר לא הניח אף דבר קל אחר מדברי המערערים, שלא הוכיח את שבושו מתוכו.

עוד ד"ר ימפל וחכמים מתונים מקרב הגוים מתאמצים להוכיח את אמתת הספרים ההם, והנה עשרה גליונות נחטטים בשנת 5664 מחרבות בית עתיק מאד בעיר סְוֵנָה–ע' שם עיר זאת יחזק' כ"ט, י',–על גבול נגב מצרים, Assuan בל"ע, שהם כתבי עסקי ממון ועסקי משפחה למשפחת איש ישראל ושמו מחסיה בין ידָניה, אשר קרוב הוא כי הוא וכל בני עמו היושבים שם, אשר רבים נזכרו בגליונות ההם בתורת בעלי דברים או בתורת עדים, היו אנשי צבא בחיל פרס. משך ימי הגליונות האלה אשר יקראו להם כיום "פפיראות: Papyri" לאמר: הימים אשר עברו מעת הִכָתב הגליון הראשון עד הכתב הגליון האחרון, הם שמנים שנה, מן י"ח אלול ט"ו שנה ל"חשיארש–אחשורוש–מלכא" שהיא שנת 3279, עד כ"ד שבא שנת י"ג לדריחוש השני, שהיא שנת 3359. ובכן עברו כיום אלפים ושלש מאות ועשר שנים מסוף זמן הגליונות ההם. ולא ארכו הימים והנה בשני חדרי בית אחד בעיר ההיא, נחטטים עוד שלשה גליונות המספרים בשפה ברורה וצלולה, את דבר במה אחת שהיתה בנויה לשם שמים, בעיר ההיא בידי בני ישראל היושבים שם, אשר נהרסה בידי כהני אליל הנוב המצרי, בהעלות משם ארשם השליט הפרסי, – ואשר הגישו על אודותיה בני ישראל את משפטם במכתב אל בגוהי הפרסי השליט בארץ יהודה, והוא מלא אחרי כן את ידם, לשוב ולכונן את הבמה באין מחריד–והנה על דבר ענין זה בכללו נדבר במקום אחר.

אחד משלשת המכתבים ההם נכתב ביום ב' מרחשון בשנת י"ז "לדריהוש מלכא"–לדריוש השני–שהיא שנת 3365. ובכן עברו כיום מן הזמן ההוא אלפים ושלש מאת וחמש שנים, והנה דמיון הלשון הארמית הצרופה מאין כמוה בשני סדרי המכתבים, הדומים בכל דקדוקיהם ובכל חקקי מליצותיהם הדקים מן הדקים, ללשון הפרשיות הארמיות שבעזרא, יעיד עדות מפוצצת וקוראה בקולי קולות, כי אין להפיל מיושן הפרשיות ההן דבר, כי בזמנם הרשום בכתבי הקדש נכתבו גם הם. העדות הזאת הכשילה הרבה את כח הבקרת העוקרת.

אך האמת נתנה להאמר כי המבקרים האלה, אשר כל אחד מהם בא וכלי משחֵתו, לאמר פלפולו בידו, אשר בו הוא אומר לעשות גדולות, אף כי את נגעי עצמם אינם רואים יש אשר יכירו את מומי רעיהם. והמבקר הגרמני Ed. Mayer. הצורר הגדול לישראל והאויב לתורתו בשאט נפש, גוער הוא בחבריו, על הטילם ספק ביושן הפרשיות הארמיות והמכתבים שבעזרא ונחמי' וספרי היחש שבהם, שאמתתם נכרת מתוכם. למראה דבר זה ישתומם החוקר Hommel ויקרא: "הלא הכללים אשר על פיהם אִשֵר וקִיֵם מבקר זה את הפרשיות שבעזרא ונחמי', נוהגים הם בכל פרטיהם ובכל דקדוקיהם גם בחומשי תורה, כי מקורות רחוקים הלא יעידו גם על אמתתם, ועדות כזאת לפי דברי Ed. Mayer הלא תבטל כל טענה jeden Wiederspruch niederschlagen ואם כן אם נשמש בכללים אלה גם בבירור אמתת קדמות התורה, הלא יפול כל בנין ולהוזן, שמבקר זה מחזיר בו בכל עוז, למשואות באין מציל stürzt rettungslos zusammen.

את דבריו אלה יחתום האממעל לאמר: "ובכן, מבלי דעת ומבלי רצות, דומים מבקרי זמננו בגורלם, לבלעם, אשר נקרא לקלל את ישראל, ועל כרחו נהפכה קללתו בפיו לברכה" (27 Altisr. Ueberlieferung).

גם מן הדורות האחרונים לימי בית ראשון לא הניחו המבקרים את ידם, ובהיות עינם רעה מעודם בספר דברי הימים, השומר הנאמן לקדמות ישראל, הכחישו את דבר שבית מנשה מלך יהודה בידי "שרי הצבא אשר למלך אשור" דהי"ב ל"ג, י"א – הכתוב רק בספר הזה לבדו. אולם בחקיקה אחת אשר חקק אֵסַר חדון מלך אשור [אשר לפי דברינו היה הוא המלך אשר שריו הוליכו את מנשה בבלה–ע' בגוף ספרנו ח"ג 8–] בחרבות Kujundschik יספר מלך אשור ההוא לאמר: "ואאסוף את מלכי ארם ואת מלכי עבר הים, את בעל מלך צֹר, את מנשה מלך יהודה, את קדמוך מל' אדום ואת מתצורי מלך מואב" (Urguart, die neuen Entdeckungen etc. IV 318). גם בתוך שנים ועשרים מלכים אשר הכניעו אסר חדון ובנו אשורבניפל, נמנה באחת החקיקות, בעל מלך צור ראשון ומנשה מלך יהודה שני (320), ובכן נתקים דבר שבית מנשה. אך ממליצת החקיקה ההיא יש ללמוד עד דבר, כי אסר חדון קרא לו גם דרור, וכי בימי אשורבניפל כבר ישב על כסאו בירושלם, כמלך מושל בארצו סר למשמעת אשור, כי כן כתוב בחקיקה ההיא, כי כ"ב מלכים אלה יצאו לקראתו. אולם דבר זה הוא הוא הקשה בעיני המבקרים: הלא מלכי אשור אכזרים הם ואיככה השיב אסר חדון המלך האשורי את מנשה למלכותו – דהי"ב שם י"ב –? על כן הכחישו כדרכם את הדבר מעקרו. על ערעור זה תענה החקירה המתונה, כי לא רק אסר חדון אשר היה הנוח מכל מלכי אשור, היה ראוי לחנינה כזאת, כי אם גם בנו אשרובניפל האכזרי מכל מלכי אשר יש אשר היה מושך חסר המלכים שבויי חרבו, ככתוב על אבוב – Cylinder – אחד חרות בשמו, על דבר מלך אחר אשר קרא לו דרור, לאמר: "השיבותיו על כנו ואט אליו את חסדי, את המגדלים – – אשר כוננתי הרסתי, גם בים גם ביבשה פתחתי את כל חוצותיו אשר לקחתי מידו" (33 V Neue Entdeck.). עוד השתמרה חקיקה אחת לאשורבניפל אשר יספר בה, את החטאת אשר חטאו לו מלכים רבים ובתוכם פרעה נכה, את ענשם, ואת מחילתו אשר מחל לפרעה נכה, ואת חסדו אשר הטה אליו לאמר: "אחרי כן חטאו לי כל המלכים האלה ולא שמרו את "שבועתם אשר נשבעו לאלהים הגדולים, קשר בליעל עלי קשרו. (א) כשמוע שרי צבאותי "את דבר הקשר תפסו את ציריהם ואת מלאכיהם וריאו את מֶרְיָם, (ב) את המלכים ההם "לכדו ויאסרום בזיקים ובכבלי ברזל – – (ג) המלכים הובאו אלי אל נינוה חיים. (ד) אל נכה.. אשר בתוכם, הטֵתי את חסדי (ה) הלבשתי אותו בגדי חמדות העדֵתִיו "עדי זהב, (ו) את צלם מלכתו עשיתי לו, את שרי צבאותי שלחתי עמו לעזור לו, את "המקום אשר הושיב אותו אביו למלך בעיר Sais השיבותי לו, טובות וחסדים גמלתי "לו ועוד יותר מאשר הטיב לו אבי הטבתי לו אני" (שם Urqu.). מחקיקה זאת עולה הדבר בכללו, כי גם רשעי מלכי אשור משכו חסד לפעמים למלכים השבוים בידם. ובכן עולה בתהו טענת הבקרת הבאה לעקור מסברה, את דבר גלות מנשה ותשובתו למלכותו וכל התלוי בה. אך מלבד זה יש להתבונן כי כל אחד מכל פרטי חקיקה זאת, הוא מקביל לפרט אחד שבזכרונותינו בדורות ההם שבאשור ובבבל. יכַוֵן נא הקורא אחד אחד את הפרטים הרשומים למעלה באותיות, כנגד הפרטים שנרשום פה באותיות ההן: (א) "ויבא ה' עליהם את שרי הצבא אשר למלך אשור" (דהי"ב ל"ג, י"ב). (ב) "וילכדו את מנשה בחוחים ויאסרוהו בנחושתים" (שם). (ג) "ויוליכוהו בבלה"[5] (שם). (ד) "נשא אויל מרודך את ראש יהויכין מלך יהודה וידבר אתו טובות" (מ"ב כ"ה, כ"ז. כ"ח). (ה) "ושִׁנָא את בגדי כלאו" (כ"ט). (ו) "ויתן את כסאו מעל כסא המלכים אשר אתו" (שם). ובכן תהי' חקיקה זאת לפי דרכה תשובה מפורטת גם על טענת נשיאת ראש יהויכין בידי אויל מרודך.

על דבר מלחמתו בחזקיהו יתפאר סנחריב בחקיקותיו, כי עלה על כל ערי יהודה הבצורות ויתפוש מהן ארבעים ושש, וערים פרזות לאין מספר. ומאתים אלף ומאה וחמשים איש מיושביהן הוליך בשבי, ומלקוח רב מאד סוסים ופרדים, חמורים וגמלים בקר וצאן אשר לא יספרו מרוב, וכי שם מצור על ירושלם ויכלא את מלכה ככלוא את הצפור בכלוב, וכי נתן לו חזקיה כפר שלשים ככר זהב ושמנה מאות ככרי כסף ואבני חן וסגולת מלכים. אך על דבר אחרית המלחמה אשר נס ממנה בבשת פנים, לא כתב מאומה (7–276 IV Urqu.). אולם גם הורדוט היוני אשר כתב את ספרו זה כאלפים וארבע מאות שני, ובֵרוֹסַי הכשדי יספרו גם הם, כי אחרית מלחמות סנחריב במצרים ובארץ כנען היתה מגפה ומנוסה (96–265).

ונפלא הדבר מאד כי החכם האנגלי Basil Evetts מצא, כי מכסת שמנה מאות ככרי הכסף הרשומה בחקיקת סנחריב, היא היא מכסת שלש מאות ככרי הכסף האמורים במקרה–מ"ב י"ח, י"ד–כי תוכן ככר הכסף בארץ ישראל היה שמונה שלישי ככר הכסף הבבלי, אולם תוכן ככר הזהב שוה היה בשתי הארצות (281).

הרגת סנחריב בבית אלהיו ביד בניו (מ"ב י"ט, ל"ז. ישע' ל"ז, ל"ח. דהי"ב ל"ב, כ"א) שהכחישו המבקרים, מסופרת היא בחקיקה אחת החקוקה על מזבח אחד של אלילי אשור שנֶחטטו האומרת כי על יד מזבח זה נהרג סנחריב (307 IV Urqu.).

ובחקקי כרוניקא אשורית שנחשפו בדורותינו, כתוב ומפורש לאמר: "כעשרים, לחדש טבת הֻכה סנחריב וימת בקשר ביד בנו, ויהיו כל ימי מלוך סנחריב באשור , שלש ועשרים שנה. ויהיו ימי הקשר מיום העשרים לחדש טבת עד היום השני לחדש , אדר, ובשמונה עשר לחדש סיון עלה אסר חדון בנו על כסא אשור" (302). ובכן זכינו למצוא גם בחקקי אשור, כי נהרג סנחריב על יד המזבח שהוא "בית אלהיו" וכי בידי "יציאי מעיו" הוכה וימותץ.

את פול מלך אשור הנזכר במקרא – מ"ב ט"ו, י"ט. דהי"א ה', כ"ו – לא ידעו מבקרי המקרא מי הוא, ויטילו ספק באמתת הכתובים, עד שמצא החוקר Pinches, לוח חרס אחד בבריטיש מוזעאום, שנחרת עליו בשנת כ"ב לדריוש אִשְׁתַזְפו, כי תגלת פלאסר הוא "פול" או "פולו" וכי ביחוד נקרא ככה מלך אשור זה בבבל (208 IV Urqu. Entdeck.).

מתגלת פלאסר מצאנו חקיקות המספרות את מתכֻּנתו אל בני ישראל. לוח זכרון אחד מצא החוקר שראדער הגרמני, אשר בשורותיו הראשונות נפרכו רבות מאותיותיהן, ואין להציל מהן דבר ברור על אודות בית עמרי [שהיא שמרון] ועל ארצות אחרות שהוא מדבר שם כאחת. ובגלל זה לא נביא בלתי אם את השורות האלה: "ארץ בית עמרי הרחוקה – – את כל יושביה ואת קנינם הלכתי אשורה את פֶקח מלכם הֶמַתִ... "[או המית?] את הושע [בן אֵלָה] הפקדתי. עשרת ככרי זהב ואלף ככר כסף ואת... "לקחתי...." ועוד שמור לזכרון זה משנה זכרון לתגלת פלאסר ,את פקח מלכם "הדיחו ואת הושע הושיבו עליהם עשרת ככרי זהב... ככרי כסף.. את מִסָם לקחתי וכו'" (20–219 Urqu.). הזכרון השני מעיד, כי קושרי בני ישראל המיתו את פקח ביד הושע (וע' מ"ב, ט"ו, ל').

לשלמנאסר מלך אשור אשר הגלה את עשרת השבטים, לא מצאו מבקרי המקרא זכר בספרות הנכר, ובכן כחשו ויאמרו כי לא היה ולא נברא, עד שחטטו ומצאו משקל נחשת מֻצְהָב בתבנית אריה שעליו חרותים דברים אלה: "בעשרים וחמשה לחדש טבת עלה שלמנאסריד על כסא אשור". ועוד זכרון נמצא לו "בשנה החמשית מת שלמָנוּ-אסרידו בחדש טבת. שלמנו-אסרידו מלך בארץ אשור ובארץ אכד חמש שנים. בחדש טבת בשנים עשר בו עלה סרגון על כסא אשור, ובחדש ניסן עלה מרדוך-אבלא-אדינא [מראדך-בלאדן] על כסא בבל" (6–235 Neue Entdeck.).

גם שם סרגון – ישע' כ', א' – הוליך שולל את מבקרי המקרא, באשר לא מצאו את זכרו בשום מקום אחר. והנה זכה Botta הצרפתי כונסול עיר מוסול, לחפור בעיי כוּרְזָבָר Chorsabad הרחוקה כחמשה מלים מצפון נינוה, ולחשוף היכל רחב ידים מאד ולמצוא שם המון חקיקות לאין מספר, ובתוכן גם את חקיקה זו, שהיא מלואים למאורע הנזכר בדברי נביאנו "בשנת בא תרתן אשדודה בשלוח אותו סרגון מלך אשור וילחם באשדוד וילכדה – ישע' כ', א' –". ואלה דברי החקיקה האשורית: "עזוּרי מלך ,אשדוד "חשב בלבו לבלתי השב עוד מנחה, וישלח דברי רע לכל המלכים אשר מסביב על אדות "ארץ אשור. על כן שניתי את ממשלת בני ארצו, ואמלך עליהם את אחימיתי אחיו. "אנשי חַתִּי[6] דוברי שקר שנאו את ממשלתי וימליכו עליהם את יַתְנָה הפושע, אשר "כמהם כמוהו לא יראו את הממשלה–ממשלתי (?)–בחמתי אשר בלבי נסעתי ברכב, "בחיל הרגלי אשר לי ובפרשי, אשר למען שמור אותי לא משו ממנו, עירה אשדוד–"Asduda–עירה גת – Gintu – ועירה אשדוד-רימון – Asdudrimnu – ואצור "עליהן ואלכוד אותן. ואת האלהים אשר בתוכן ואותו – את המלך עזורי – ואת עם "ארצו, כסף וזהב ואת סגולות היכלו שמתי לי לבז, ואשובה וָאִבֶן את עריהם "ואשכן בתוכם את עמי הארצות אשר הורישו ידי, ואשימה את ראש שרי "צבאותי[7] לנציב עליהם, ויהיו לי כעם ארצי וישאו את עולי" (241 IV Neuw Entd.)

לפי העולה מדברי החקיקות, מָלך סרגון זה תחת שלמנאסר, והנה באחת מחקיקותיו נמצא זכרון זה: "על שמרון צרתי ואלכדה, שבעה ועשרים אלף ומאתים ותשעים איש "היושבים בתוכה הגלתי, חמשים רכב מידם לקחתי, ואת יתר קנינם הרשתי להם לקיים "בידם. את שר צבאי הפקדתי עליהם ואתן עליהם את מס המלך אשר מלך לפני" (246).

והנה במקרא לא נזכר בלתי שלמנאסר בלבד ולא סרגון. אולם אם נתבונן היטב נמצא, כי לא נקרא על שם שלמנאסר בלתי "העליה" לבד: "עלה שלמנאסר" (מ"ב י"ז, ג'; י"ח, ט'). וכל הדברים הבאים נזכרו על סתם מלך אשור "וימצא מלך אשור" (י"ז, ד') "ויעצרהו מלך אשור" (שם) "ויעל מלך אשור" (ה'), או בסתם גמור שלא נזכר שם פועלו "וילכדוה" (י"ח, י'). ומליצות אלה נותנות מקום לתלות מעשים אלה גם באחרים בלעדי שלמנאסר, וביותר בסרגון שידענו שמלך תחתיו, ולהחזיק כי סלוק שלמנאסר היה לרגלי מיתתו, או לרגלי קשר שקשר עליו סרגון ויעל על כסאו, או בגלל טרדותיו נתן את המלחמה ביד סרגון היושב לבטח עמו, והוא היה הנוצח. ואחרי כן כאשר עלה על כסא אשור, צרף אותם סרגון לשאר גדולותיו ויקרא גם אותם על שמו (וע' Urqu. 5–244). לבד מזכרון סרגון על דבר כבוש שומרון, מצאנו לו עוד חקיקה מקולקלת מאד, ואלה דבריה: "משים רכב לקחתי לי בתורת בזת המלך... (ותחת הגולים) שמתי (את "הארץ) למושב ליושבי הארצות הנכבשות (בידי), מס כמסי בני אשור שמתי עליהם" (246). דברי סרגון הסתומים המקוטעים האלה, מקבילים לדברים הברורים והמפורשים הכתובים "ויבא מלך אשור מבבל ומכותה ומֵעַוָא מחמת ומספרְוַיִם וישב בערי שמרון תחת "בני ישראל וירשו את שמרון וישבו בעריה" (מ"ב י"ז, כ"ד). ושלש ארצות מארצות העמים הלא ידענו, כי מלכי אשור כבשום, הלא כן: חמת ספרוים ועִוה – שהיא עַוָא – (ע' י"ט, י"ג וישע' ל"ז, י"ג).

החקיקות אשר הביאנו עד כה, הן חקיקות מלכי פרס בבל ואשור, אשר גם בטרם נעשו החטיטות האחרונות, ידעו משכילי ארופא מפי רבותיהם היונים והרומים את הדבר בכללו, כי מלך פרס פלוני או מלך בבל או אשור פלוני, אנשים שהיו בעולמם הם. ואם לא ידעו מאומה מספרותם, ידעו בכל זאת את הדבר בכללו, כי מכל מקום ספרות כבר היתה להם. ובהיות למשכילים בוזי ישראל ההם, נאמנים ספקות של הגוים העריצים הקדמונים מוַדאות שלנו, עמדו לנו הידיעות הקלושות ההן על דבר הספרות הנעלמה ההיא, לתת לנו חנינה עלובה ומקופחת לפני המשכילים הנוחים שבהם, להסביר פנים ולאמר, כי אולי אפשר הדבר, כי גם בישראל החלה לצמוח מעין ספרות בימי הגוים הגדולים בעלי ספרות ההם. אולם כל האומר, כי הפרופסורים האריים ותרנים הם, אינו אלא טועה, כי מדקדקים אדונים אלה עם היהודים כחוט השערה. וגם בשעה שנותנים, שמאת נותנת וימין מעכבת, כי את כל הקודמות זרו הלאה וישימו לראש סופרי ישראל, את עמוס הנביא, באשר ימיו חלו להיות בימי הראשונים במלכי אשור, אשר שמותיהם נודעו להם. אך לפני עמוס, שהם ימי עזיהו מלך יהודה אשר החלו לפני חשבוננו בשנת 2956, לא אבו להקדם את ימי ספרות ישראל אף רגע אחד, כי כלל זה הוא כמו שמור בידם, כי היהדות פסולה לעדות, ועדים כשרים ונאמנים הם רק הגוים לבדם, ואם הם שותקים ואינם אומרים כלום איך יאמינו ליהודים?!

אך פתאם בשנת 5629 הקיצה אבן דומם לתחיה, הלא היא מצבת מישע מלך מואב אשר סכלה את חכמתם. הן אמנם כי לעצם הענין אין לסמוך הרבה על דברי המצבה הזאת, המלאים איבה ונאצה לישראל, כי מלבד שהיא נוגעת הרבה מאד בעדותה ככל חברותיה, הנה היא מקוצצת ודבריה מקוטעים. וגירסות קוראיה שונות. אך דבר אחד עולה ממנה בכלל, כי בימי מישע אשר חרת את דבריו על מצבתו – אשר חלו להיות בשנים הראשונות ליורם בן אחאב שמלך בשנת 2865, שהם תשעים שנה לפני ימי ראשית מלכות עזיהו, ויותר הרבה ממאה שנה לפני ימי נבואת עמוס–כבר היתה גם למואב שפת ספרות וסגנון הסתורי הנאוה לכל אומה מתוקנת. והסגנון הזה דומה מאד לסגנון ההסתורי שבכתבי קדשנו. ועתה אם היתה ספרות מסודרת למואב, העם הקטן הנשכח מלב ואשר לא שם לו בנוים, על אחת כמה וכמה כי היתה ספרות מסודרת בימים ההם לישראל, העם אשר הכשרון היה תמיד על אף אויביו, הסמן המובהק שבו וטיבו המיוחד לו. יתבונן נא הקורא בסגנון מישע בשפת המואבית הדומה לעברית בחרוזים אחדים, שאני מעתיק בזה אות באות:

"וָאַעַש הַבָּמַת זֹאת לִכְמֹש בַּקָרְחָה בָּמַת מֵשַע[8] כִּי הֹשִעַני מִכָּל הַמְלָכִם וְכִי הִרְאַנִי בְכָל שֹנְאָי:

"עָמְרִי מֶלֶכ יִשְׂרָאֵל וַיְעַנו את מֹאָב יָמִן רַבִן[9] כִי תְאַנַף[10] כְמֹש בְאַרְצֹה

"וַיַחְלְפֹה[11] בְנוֹ וַיֹאמר גַם הֻא אַעֲנוֹ[12]. אֶת מוֹאָב: בְיָמַי אָמָר וָאֵרֶא בֹה ובְבֵיתֹה:"

וישראל אבד עלם וירש עמרי את ארץ מְהַדְבא..."[13].

ועתה אם היה סגנון זה שגור בפי איש מואב וכתב זה מיושר בידו, אין זראת כי קדמה תחלת הסגנון ותחלת הכתב כמה מאות שנה קודם לכן. ואם במואב כך, על אחת כמה וכמה מוכרע הדבר, כי ספרות ישראל קדמה כמה מאות שנה לפני כן.

בשנת תקפ"ט מצא החוקר הגדול Champolion הצרפתי בחרבות קַרְנַק במצרים, חקיקה מצרית לשישק מלך מצרים הפורטת בפירוט גדול את "כבוש ערי המצורות אשר ליהודה – דהי"ב י"ב, ד' – אשר לכד המלך ההוא בשנת 2787" (ע' ח"ב 76 בהערתנו 1). וכבוש זה נזכר רק בס' דה"י הנעלב גם בפי כל קטן שבקטנים שבמבקרי המקרא.

על דבר אבני בית המקדש שבנה שלמה, כי לא הונף עליהם ברזל – מ"א ו', ז'–מעיד החוטט הגרמני Kapitän Warren, שבדק את אבני יסוד המקדש, כי פשפש היטב ולא מצא עליהן שום רושם, כי כלי ברזל עלה עליהן אחרי הקבעם בבנין. לעומת זה מצא רשמים של סקרה אדומה על האבנים ההן, אין זאת כי אם יען סִתֵת אותן המסתת במקום המחצב, ולהנתן היו צריכות בתוך הבנין הרחוק, ע"כ היה למסתת לרשום היטב את מקום קביעתן בנדבך. והחוקר עמנואל דייטש מעיד, כי את מרבית הרשמים ההם הכיר, כי אותיות וספירות צדוניות הם, ואם כן הם מעשה "בוני חירום והגבלים" – מ"א ה', ל"ב – (75 ,73 IV Neue Entdeck.).

ובכן מתוך כל זה יוצא כנגה, כי קים שלמה בראשית בנותו את בית ה' בשנת 2745 את הכתוב בתורה "לא תניף עליהם ברזל" (דבר' כ"ז, ה') "לא תבנה אתהן גזית" (שמות כ', כ"ה).

והחוקר המפורסם Conder האנגלי בספרו Die Bibel u.der Orient "המקרא והקדם", מודה ומוכיח ומכריע – אע"פ שגם הוא נלכד בשחיתות מבקרי המקרא – כי פרשת גבולים שבס' יהושע, בימי יהושע נכתבה. בתוך הראיות הרבות כון החוקר המופלג הזה שמות 119 ערים שביהושע, לערים שכבש Thotmes השלישי לפני יציאת מצרים (72 ,111 Neue entdeck.).

עד הנה דברנו על הדורות אשר היו אחרי משה רבנו. הקול הצלול העולה מדברי כתבי הקדש על אדותם, וזכרונותיהם הברורים הנקראים ומתפרשים ומתישבים מאליהם, לא הספיקו לפרופסורי האריים ולמקצת המשכילים החדשים הנדחים והנגררים אחריהם, להכשיר את עדותם, עד כי אנוסים היינו לחזר אחרי עדים ומפרס ומבבל, מאשור וגם ממואב. אוי לדור שעלתה בימיו כך! במקום שישעי' וירמ', עזרא ונחמיה אנשי האמת כלילי הטהרה והצדק פסולים, או לכל הפחות עדותם מפוקפקת, שֵם שלמנאסר סנחריב ומישע מלך מואב העריצים הפוחזים, אנשי הדמים, השקר והשכרון כשרים ונאמנים, ולא עוד אלא שגם אנו שמחים בכל לב אם עדותם מתקבלת, כי סוף סוף אנו יודעים כי אין אנו רשאים לזלזל כל עדות שבעולם, כל זמן שהיא באה לפי תומה, וכל זמן שאינה מוכחשת מפי עדות חשובה וכשרה ממנה. אולם לדבר אחד יש לנו לשום לב, איככה יש לנו לכלכל את דרכנו במקום שדבריהם סותרים לדברי כתבי הקדש, או במקום שסדר זמנים של שניהם איננו משתוה, כדברי מי משניהם יש לנו להכריע? – גם פה אנו נזהרים שלא לפסוק ח"ו על פי זקני בית דין של ישראל, אף כי דבריהם לנו הם כדברי האורים. אך הודאת בעל דין חביבה וצריכה לנו מאד, ע"כ מטים אנחנו את אזננו להוראת דַיָנִים מומחים לדבר זה מקרב החכמים, הידועים יותר לחכמי הגוים, מאשר הם ידועים לנו, ואשר בקיאותם גדולה מאד בקדמוניות אשור בבל. נשמעה נא דבריהם! שראדער אף כי בכלל הדבר הוא מעמיד את הזכרונות החקוקים למלכי פרס על חזקתם, בכל זאת מטיל הוא ספק באמתת דיוק קביעות הזמנים של מאורעות אשור בזכרונות מלכיה (463 2 Aufl. Schreder die Keilinschriften u. d. alte Test. מובא 188 IV Neue Entdeck בהערה).

והאסיריולוג המובהק והנכבד מאד פרופ' Oppert מתאונן וכותב: "כמעט לחוק היה כיום להוציא את דברי ספר מלכים ודה"י מחזקתם. ואני, למן היום אשר נחשפו לנו זכרונות אשר זה שלשים שנה, נשאתי את קולי על הדרך הזאת, אשר לא דרך בקרת הוא, ועודני מחזיק בדעתי, ואומר כי על פי מעמד מדע קדמוניות אשור, יש לאל ידנו להוכיח, כי ספר מלכים הוא הוא היסוד המוסד לדעת ההסתוריא. והכרונולוגיא של חקקי אשור יש לה להרכין ראשה לפני הדיוק ההנדסי–דיא מאטעמאטישע גענויאיגקייט–של כתבי הקדש" (מובא 143 Neue Entdeck.). ואם יש לכל משכיל על דבר, לבלתי רוֹעֵעַ חזקת כל מאורע, כל זמן שהוא מתקבל על הדעת עד שיודע לו במה הורעה, הלא יש לו להתבונן, עד כמה שונים זכרונות כתבי קדשנו מזכרונות מלכי הקדם. סופרי כתבי הקדש אינם מרבים להתהלל במעשיהם, ובמרבית דבריהם הם מוכיחים את דרכי עמם על פניהם, ומבקרים מעשיהם בבקרת חמורה מאד ומרבים להזכירם את שגיאותיהם ואת כשלוניהם, למען פקוח עיניהם על דרכם. ומלכי גויי הקדם מתהללים בחקיקותיהם כל היום, בגבורתם וגם באכזריותם, ורק את דברי נצחונותם יחוקו לזכרון ואת דברי מפלתם יכחידו תחת לשונם. ועתה ישפוט נא הקורא הישראלי, בעיני מי משתי כתי סופרים חביבה האמת על כל, ובעיני מי משתיהם חביבה גאוָתה על כל? ועל פי זה, עדות מי נאמנת מחברתה?

ולהוזן ומקצת רבותיו ורבים מחבריו וכל המון תלמידיו יכחשו בתוך כל כחשיהם, שהם הם כל עצם מלאכתם, במציאות האבות, וידברו עליהם ועל כל הכתוב על אודותם בתורה, כעל דמיון בדוי, מלב איזה כהן בדורות האחרונים לבית ראשון, או מלב איזה רב בבבל בדורות הראשונים לימי בית שני, באמרם כי דור האבות שבתורה היה עוד דור פרוע ונבער בלי שום ישוב ותרבות, וכל הזכרונות הבאים אינם בני הזמן ההוא, כי אם יצירי דמיון דורות המאוחרים, המתוקנים על פי טעם מאוחר מאד. וגם שמות האבות אינם בשום פנים לא שמות עברים ולא בני זמנם האמור בתורה, אף אינם שמות של נפשות קיָמות כלל.

והנה מאת ה' היתה זאת לגלות צפונות מני קדם, אשר לא ישאירו דבר אחד מדברי המערערים, על מכונו. ולא רק זכרונות נגלו לנו, המאשרים את זכרונות התורה, כ"א גם מערכי שמות, המוכיחים כי שמות אבותינו שמות עברים גמורים הם. בגנזי אַמֻרָבִי בן דור אברהם בארץ בבל, ארץ מולדת אברהם, נמצא שם איש, אשר גם הוא נקרא "אבֻרָמָה", והחוקר Pinches מצא בקדמוניות הדור ההוא את שם יַעַקְבְאֵל ואת שם ישמעאל (268 I Neue Entdeck.).

אחת מן הקושיות שהקשתה הבקרת העוקרת היא, כי תולדות אברהם סותרת את עצמן, כי אברהם הלא בא מארץ בבל לפי דברי התורה, וכל דרכיו הלא דרכי בני שם ובני עבר הן.

על זה תענינה החקירות, אשר נחקרו לרגלי החטיטות החדשות. החוקר Sayce האנגלי מכריע, כי בדור שהתורה קובעת את ימי אברהם, משל גם בבבל מטה עברי מדבר עברית, גם שם המלך אמרבי גם שמות יתר מלכי בית אביו לא מבבל מוצאם, כי אם מנגב ערב. ואמנם לא יצירי לשון ערב הם השמות ההם, כ"א יצירי לשון עבר הם. ובכן לא צאצאי עם בבל היו המושלים באור כשדים, בימי הולד שם אברהם, כ"א בני שבט עברי או ערבי-דרומי. שטרי חוב ושטרי אמנה של סוחרים בדורות ההם, שנחטטו לרוב בבבל, יעידו כי המון רב מיושבי הארץ נחשבו על המטות ההם. ודבר זה הוא עדות מוכרעת מאין כמוה, עד כמה נאמנו דברי התורה האומרת, כי שני בנים היו לעבר, שם האחד פלג אבי העברים [הצפונים] ושם השני יקטן, הוא אבי שבטי הערבים הדרומים [לאמר העברים הדרומים]. הדמיון הגמור לדברי התורה ולזכרונות בבל העתיקה שנגלו זה עתה, עוקר מעקרה את דעת "המבקרים" החדשים, השָׂמים את זכרונות התורה לפרי מחשבות סופרים כותבי חזון לבם בארץ ישראל, אחרי אשר נתברר הדבר בכל מיני בירור, כי בימי שבת ישראל בארצו, כבר אבד ונשכח כל זכר לזכרונות בבל העתיקה (269 I Neue Entdeck.), וכי כל אשר נכתב בתורה נכתב לפני כניסתם לא"י.

אור כשדים עיר מולדת אברהם ואחיו – ברא' י"א, כ"ח. ל"א – היתה בנויה על חוף נהר פרת המערבי, הוא החבל הצר אשר בין פרת ובין מדבר ערב, המושך והולך מן בורסוף אשר בצפון עד לשון ים פרס. לכל החבל ההוא ולכל המקום אשר ישתפכו נהרות פרת וחידקל הימה, קראו אנשים בבל ארץ כַשְדוֹ, והבאים אחריהם קראו לה קרדו, והאחרונים קראו לה כַלְדוֹ. גם שם זה אור כשדים[14], ולא אור כרדים ולא אור כלדים, אות נאמן ומכריע הוא, כי זכרונות אברהם הם בני שמנם, האמור בתורה (278 Hommel Altisr. Ueberlieferung).

למען דעת את מראה פני דברי הימים בבבל – אשר עליה נחשבה כשדים ארץ מולדת אברהם אבינו – ובכנען, יש לנו לשמוע תוצאות זכרונות החקיקות העתיקות שנגלו לנו זה עתה.

נשמע נא את דברי החוקר Hommel, אלה הם דבריו: "אם נשים את עינינו אל "זכרוני החקיקות של בבל העתיקה, לימים הראשונים [לא לראשוני הראשונים] – נמצא, "כי באלף השני ובאלף השלישי לפני התאריך הנוהג, מלכו בדרום בבל מלכי שנער – "sumerische Könige – ומלכי בני שם, זה על יד זה, מבלי סור איש למשמעת רעהו, "חליפות, בעיר שירגלה, אור וגישין, ועוד פעם, בעיר אור ובעיר אֶלָסָר. ולעומתם מלכו "בצפון מלכי אַכָּד – עד שם זה ברא' י', י', – אשר סרו לפרקים למלכי הדרום".

והנה מצא הכונסול הצרפתי de Sarzec חקיקה, אשר חקק מלך וכהן בעיר שורגולה בשפת שנער, ושמו גִדֵעַ, כאלפַים שנה לפני התאריך הנוהג, העורכת את פרשת דברי בנין היכלו אשר בנה. והנה שם כתוב, כי הביאו את הארזים לבניָנו מהר אמנה אשר בארץ האמורי, ואבנים מארץ דדן הקרובה לארץ מואב, ונחשת ועצים וברזל מנגב ערב.

מדברי החקיקה הזאת אנו למדים, כי יד המלך הזה היתה פרושה במערב עד ים המלח והר הלבנון, ובנגב עד עיר מדינה אשר בערב. ומזה יתבאר לנו איככה יכלו הערבים בנגב ערב לשיר כבר בעת ההיא, אלפים שנה לפני התאריך הנוהג, את שירי גבורת נמרוד אשר מקומו היה באשור ובבבל (35–33 Hommel, Altisr. Ueberl.).

תחת מלכי כהני שירגולה המושלים בבבל, קמו מלכי אור [כשדים], אשר קראו לנפשם מלכי שנער אשר בנגב. ושנער היא דרום ארץ בבל, אשר נקראה אחרי כן כשדים, אשר עליה תחשב אור. ואכד היא בצפון הארץ. אחריהם משלו מלכי בני שם בעיר גישין, וגישין היא בטבור ארץ בבל. גם הם קראו לנפשם מלכי שנער ואכד. אחריהם מלכו עוד הפעם מלכי אור מגזע שֵׁם, אך קרוב הוא כי ממלכתם לא גדלה כממלכת המושלים אשר היו לפניהם, כי שנער לא היתה עוד להם, אף אכד לוקחה מידם, כי מלכים אחרים מלכו על שתיהן. אולם תחת שתי הממלכות אשר נקרעו מהם, פרשו מלכי אור את ידם על עילם, על ערב ועל ארץ המערב, ויקראו לנפשם: מלכי ארבע רוחות השמים[15] (36). תחלת מלכות זו היתה עוד לפני ימי אברהם אבינו, ובחרבות היכל אשורבניפל מלך אשור נגלו לנו פרקים גדולים וקטנים מסֵפר אסתרולוגי, ושמו "ניר-בְעֵל" אשר כבר היה כתוב בימי מלכי אור ההם. ספר זה פורט על דבר מלכות אור פרטים רבים וחשובים, המסתַיעים גם מרשימות של קרבנות שנמצאו בבבל, התואמות עם ספר זה בעדותן, ומספר כי גם מושלי אַרְוָד וערב סרו למשמעת מלכי אור (37).

מכל זה מתברר ועולה, כי נודעה בימי אברהם יד מלכי בני שם, המושלים בבבל על כל ארצות ארם, צידון וכנען ועל רבות מארצות ערב (38). מלבד כל אלה הוכיח התייר Eduard Glaser, כי בארץ נוב Nubien הקרובה למצרים, כבר משלו בני עילם כמאתים שנה לפני ימי אברהם, ובכן נודעה יד בני שֵׁם גם שָׁם (39).

ומה נפלא הדבר כי ככה גברה רוח בבל גם במצרים וכנען, עד כי גם אחרי סור יד בבל מעל כנען, קרוב לימי משה רבנו, ורבים מעמי כנען סרו אז אל משמעת מצרים, היו כתובות, האגרות ההולכות ובאות בין עמינופיש השלישי והרביעי מלכי מצרים, ובין נציביהם בארץ כנען, לא בלשון אחת משני העמים האלה, כי אם בשפת בבל, אשר באמת לא היה עוד דבר להן עמה בעת ההיא. – וחליפות המכתבים האלה על גבי חרסי לבנה נחטטו בחרבות "תל-אל-אמרנא" בשנת 5648.

ותרבות בני בבל אלה תרבות בני שם היתה. ולא עוד, כי אם התרבות הזאת היא לבדה היתה הכוללת והמשותפת לכל עמי ערב. ויצירות תרבות בני שם אשר נוצרו בארצות ערב, היו נבדלות אשה מרעותה, וכל אחת מהן היתה מיוחדת רק לשבט, אשר על ברכיו יולדה. וזה לנו האות, כי שמות החיות, הנטעים והמתכות המצוים בבבל, משותפים הם בשמותיהם לכל בני שם. לא כן שמות המינים אשר מוצאם הם בארץ ערב, כי כל עם מבני שם קוראים להם בשמות אחרים, ומתוך זה מוכרע הוא, כי רק בבל היתה ארץ ומכורת כל בני שם, ולא ארץ ערב (76–270 I Neue Entdeck.).

מאור כשדים יצא אברהם עם אביו וביתו "ויבאו עד חרן וישבו שם" – בראשית י"א, ל"א – וחרן נבנתה על גבול צפון בבל בין פרת ובין חבור, על אם הדרכים וידה נטויה על הדרכים ועל מעברות נהר פרת. ופתרון שם הרן הוא: דרך (ע' דברי Einer ודברי Harper שם 17 II). והתַּיָר Schrader הכיר בחקיקות בני אשור העתיקות, הנמצאות במקום הארמי ההוא, כי הן נוטות לשפת עבר הרחוקה, ולא לשפת ארם שפת המקום. ודבר זה יכריע גם את מבקר המקרא ההוא להחזיק על כרחו גם הוא, מאין לו דרך אחרת, כי אברהם העברי התגורר שם ובית אביו השתקע שם (20).

החקירות האלה אשר לא באמדן פורח וברוח שפתים נהיו ונבראו, כי אם פרי זכרונות הם, אשר נחצבו בצור בעט ברזל לדורות עולם, שמו פנים חדשות לדברי ימי הארץ, כי הגיהו הגיחו את אורן אל מחשכי אלפי השנים הקדמוניות, עד כי נעלה מהן הערפל. ותחת אשר כל ימי היות חכמי אירופא מחזרים על פתחי יון ורומי, התחילה להם ההסתוריא רק אלף שנים לפני המנין שהם מונים לו, מתחלת היא להם כיום שלשת אלפי שנה לפניו, ככל אשר החלה לנו בני ישראל מימות עולם. לרגלי החדושים הגדולים והנוראים ההם, היו למרמס ולבוז כל הפלפולים הקלוטים מן האויר, שפלפלו ולהוזן וכל סיעתו בבית מדרשם, והחלומות שחלמו להם בבית משכבם.

יותר מאשר כחשו מבקרי המקרא בקדמות כל זכרונות התורה בכללם, כחשו בפרשת מלחמת כדרלעמר והמלכים אשר אתו, במלכי סדום ועמורה. אין קץ לדברים הבוטים כמדקרות חרב, אשר ערבו האנשים ההם את לבם להטיח על פרשה זו ועל כותבה, כי היה יהודי רמאי בבבל בתחלת ימי בית שני. ומה רב הלצון אשר התלוצץ כל אחד על פרי הדמיון היהודי הזה – על הדמיון אשר דמו האדונים ההם בפרשה זו נדבר בסוף המאמר – אך השחוק הזה היה להם פתאם למחתה (ע' מבוכתם Altisr. Ubrifr. 160-7). לוא היתה ליצנות מותרת גם לנו, כי עתה היה כיום מקום לנו להתלוצץ על חכמת אנוש, אשר ערבה בגאותה את לבה להכזיב את דברי התורה, אשר היא לבדה הביאה אורה ותרבות אמת לעולם, בראותנו כי עדים ישני אדמת עפר הקיצו להכלים את החכמה הזאת ולהכזיבה על פניה, אך לא ללצון עינינו, כי אם להוכיח נגד אחינו את אמתת תורתנו שהיא נשמתנו ומקור חיינו.

George Smith מצא בימינו לוח חרס באור כשדים, אשר בו חקוק זכרון מלך אחד ושמו "כְּדֻרמָבּוֹךְ אבי ארץ האמורי", ובחקיקות אשר נגלו שם אחרי כן נאמר על המלך הזה, כי ממשלתי הקיפה את ארץ ארם ואת ארץ עילם (307 I Neue Entdeck.). ולכדרמבוך היה בן אשר מלך תחתיו ושמו אִרְיַכּוּ. המלך הזה אשר עיר ממלכתו וממלכת אבותיו תקרא בפי החקיקות "לַרְסָא", קרע אליו מיד מלכי אור כשדים, את אכד ואת שנער. אולם בכל היותו מלך תקיף, סר אל משמעת מלך עילם, אשר שמו חקוק על חקקי הזכרונות "כֻּדֻרְלֻעַמַר". מלבד המלכים האלה נוסד כמאה שנים לפני זה, בית מלכות ממשפחה אחת ממשפחות בני ערב, אשר ממנו יצא בדור ההוא מלך גדול, ושמו אַמֻרָבִי, אשר הכה מלכי לרסא ועילם וישימם אל משמעתו. מני אז היתה ממלכתו ראש כל ממלכות בבל. לאמרבי קראו אנשי בבל, אַמֻרַפַּלְתּוּ (Altisr. Ubrifr. 40–41). והחוקר Pinches מצא בלונדון שבר לוח חרס שעל צדו האחד חרות שם אמרבי, ועל צדו השני חרותים שמות אנשי ריבו, הלא הם: אריכו וכדרלעמר ועוד שלישי נמנה עמהם, הלא הוא תֻדעֻל.

ועתה יתבונן נא הקורא אל גופי אותיות השמות המתקיימים בפי כל המבטאים אותם בשוה, ויעלים עינו רגע מן הנקוד המשתנה בפי בני העמים השונים, וישתומם לראות, כי א) אמרבי הנקרא אמרפלתו מלך בבל, הוא אמרפל מלך שנער האמור בתורה–ברא' י"ד, א'–. ב) אריכו מלך לרסא הוא אריוך מלך אלסר–שם–. ג) כֻדֻרְלֻעַמַר מלך עילם הוא כְדָרְלָעמֶר מלך עילם–שם–. ד) וְתֻדְעֻל הוא תִדְעָל מלך גוים–שם–. והנה המעט מיד המסכות אשר היתה טובה עלינו, לגלות מני חשך את שם ארבעת מלכי בבל אלה, והנה נגלה לנו גם שם אשת אריוך מלך אלסר, אשר נקראה חֲמַת עַשְתּוֹר בת Arad-Uri-Ki (190) שם אבי המלכה הזה יש לקרא לדעתנו עֲרָד-אֶרֶך (?) אַרְוַד=אֶרֶך (?) או אַרְוָד הָאַרְכִּי.

לעומת השפע השופע לנו בזה בבירור שמות ארבעת מלכי הברית בבבל, לא נגלה על דבר שמות אנשי ריבם, מלכי ברית סדום, בלתי אם דמיון שֵׁם לשם אחד ממלכיהם. בחקקי הזכרונות לתגלת פלאסר השלישי מצא Sayce את שם "שַׂנְאִבּוּ מלך עמון". ולפי דרכנו למדנו כי שם זה של שנאב מלך אדמה–ברא' י"ד, ב'–שם מצוי היה בממלכות עבר הירדן מזרחה (313 I Neue Entdeck.).

בחקקי מלך עילם ידובר הרבה על ארץ מַרְטוּ או מרתו. ושם זה אינו אלא קצור לשם אַמַרְטו או אַמַרְתּו. והארץ הזאת היא ארץ האמורי, לאמר ארץ ישראל ובקעת הלבנון שעל ידה. ויש אשר קראו לה "מַתְ[16]-אַמֻרִי" לאמר ארץ האמורי. ויען כי ארץ ישראל במערב בבל היא יושבת, על כן החלו לקרא כן בבבל לארצות המערב בכללן (172 I Altisr. Ubrifr).

ארץ האמרי הזאת נזכרת בזכרונות דברי הימים למלכי בבל, כארץ סרה למשמעת מלכי בבל וביחוד למלכי עילם, אשר ראינו זה מעט, כי כְדָרְמָבוֹך מלך עילם קרא לנפשו "אבי ארץ האמורי", ועל כן במרוד מלכי סדום ובנותיה, אשר גם ארצותיהם תחשבנה על ארצות האמורי, עלו אמרפל ואריוך כדרלעמר ותדעל, עליהם למלחמה.

מפי החקיקות נודע לנו, כי בראשונה רמה יד כדרלעמר בממלכות בבל, ואחרי כן הכהו אמרפל ויהי לו למס. ובכן יש מקום להחזיק, כי בעלות יד אמרפל על כדרלעמר, הכביד את ידו על מלך עילם זה, ללכת הוא ושני מלכי בריתו, אשר בראשונה היו כלם אנשי ריב לו[17], לעזור אותו ולהשביח את שאון סדום ובנותיה, אשר התפרצו מפני עילם ממלכתו, ולהשיבה לו, על כן ירָאה פעם אחת אמרפל כראש לכל המלכים – ברא' י"ב, א' – באשר הוא התקיף שבכלם, ופעם יראה כדרלעמר כראש לכלם–ה'. ט'. י"ז–באשר הוא מלך עילם, אשר אל משמעתו סרו הממלכות המתפרצות מני אז. אך באמת אין עלינו אחריות הפרטים הנעלמים ממנו שקדמו למלחמתם, אחרי אשר עקרי הדבר מתקַימים ומתבררים.

מלבד עדות החקיקות על כלל הפרשיות המדברות על אודות אברהם אבינו, יעיד על יושנן גם פרט זה:

משפט אשה עקרה לתת את שפחתה בחק בעלה, למען תלד לו בנים, וחובת שפחתה לבלתי התגדל על גברתה, ומשפט הגברת להשיב את השפחה לעבדותה הראשונה, אם תרים את ראשה עליה, ככל אשר אנחנו רואים בשרה אשת אברהם והגר שפחתה – ברא' ט"ז, א'–ו' – כבר היה נוהג בכל פרטיו בבבל בימי אברהם אבינו (139 D. H. Müller, Gesetze Hummurabis).

על דעת איש לא יכלה לעלות, כי יבא יום ויכחישו מבקרי המקרא, גם את דבר היות אבותינו עבדים במצרים, אך כי הדעת מכרעת, כי לא נחשדו ישראל לבדות על אבותיהם את דבר העבדות, אשר לא יתן אותם כלל וכלל לתהלה בעיני הגוים. אך בכל זאת למען עקור כל מה שכתוב בתורה, נמצא בקרב אנשי המדע האריים, אשר ישוה להם לגול מעל ישראל שנוא נפשם, את חרפת העבדות, רק למען הכחש קדמותו. המבקרים האלה מחליטים, כי אף שם ישראל לא נודע במצרים, וכי כל התורה כלה נכתבה סמוך לגלות בבל מלפניה או מאחריה.

על טענות כאלה אין לענות בדברים נכוחים של טעם, כי אם יש לטפל ולגלגל עמהם בלקוטי אותיות, אשר רק באלה נפשם חפצה. והנה מלבד כי קרוב הוא כי אבותינו העברים, הם הם העם אשר נזכר כמה פעמים בזכרונות מצרים העתיקה, בשם עם "אַפְרִי" או "אֶפְרִי" מגזע שם, אשר עבד את מצרים בפרך, ואשר לפי הדעה המתקבלת אין מלה זאת אלא שבוש שם "עברי, ומלבד כי יש זכרון לעם «Isril» גם בחקיקה שנמצאה בשנים האחרונות (Altisr. Ubrifr. 258–9), הנה העלו חוקרי לשונות הקדמוניות בידם, כי מלות רבות שבתורה, מלות מצריות עתיקות הנה כגון: שתי, זרת, אחלמה, לשם, פשתה, איפה, הין (292) וגם מלת "אברך" – בראשית מ"א, מ"ג – שאמרו רבותינו שאינה אלא ל' "ברכים" (ספרי דברים א' א') מצאנו, כי מלה גיפטית – קאפטיש – היא שמוצאה מל' מצרית העתיקה ועודנה שגורה עד היום במצרים בפי הפלחים הקוראים כן בהבריכם את גמליהם: «abrock» (Neue Entdeck. II 104). וכן הכריע Cooke האנגלי, כי שם "צפנת פענח" אשר קרא פרעה ליוסף, פתרונו בשפת מצרים העתיקה: מזון החיים, או: דגן החיים (שם). ושם זה הלא נאוה מאין כמהו ליוסף "המשביר בר לכל עם הארץ" לחיותם ברעב. ולדעתנו יש למצוא גם בשמות בני אדם שבמקרא מן הדור ההוא את העצם המצרי[18].

החוקר Vigoureux חקר ומצא, כי למן השמש והכוכבים עד השרץ, הרמש והדגה, לא היה דבר בחלל העולם בשמים ובארץ ובימים, אשר לא היה לו זכר בפסל, תמונה או משכית, במקדשי מצרים ובקברותיהם. לא כן בני בבל, כי אליליהם לא היו רבים, ועל כן יען כי התורה היתה נתונה ליוצאי מצרים, הזהירה לבלתי עשות ולבלתי עבוד "תבנית זכר או נקבה – – כל בהמה אשר בארץ – – כל צפור כנף אשר תעוף בשמים – – כל רמש באדמה – – כל דגה אשר במים – – השמש – – הירח – – הכוכבים כל צבא השמים – דבר' ט"ז ט"ו י"ז – כל פסל וכל תמונה אשר בשמים ממעל ואשר בארץ מתחת ואשר במים מתחת לארץ (שמות כ', ד') (Neue Entdeck III 97–8). וע' דברי רבותינו שבכר השתוממו על דבר הפרוט הגדול הזה ואמרו "כל כך רדף הקב"ה אחרי יצה"ר שלא לתן פתחון פה למצוא מקום התר" (מכילתא שמות שם).

עוד העלה החוקר הצרפתי, כי המצרים היו מקריבים נסך ומנחה למתים, ואנשי כנען ואנשי בבל לא היו מקריבים כן, ועל כן יען כי נתנה תורה ליוצאי מצרים, צותה לפרוט בודוי מעשר "לא אכלתי באוני ממנו – – ולא נתתי ממנו למת – דבר' כ"ו, י"ד – " (N. Entdeck. 98).

והודאי הגמור הניכר ומוכרע מתוכו לכל אשר עיניו בראשו, כי ליוצאי מצרים נתנה תורה, יבטל עוד ערעור סר טעם, אשר יערערו "המבקרים" על קדמות התורה בשאלתם, מאין ידעו כבר ישראל לכתוב על הגליונות בעת הקדמוניה ההיא? תשובה נצחת על שאלה קלושה זאת, היא כי הרבה מן מגלות הגומא שנמצאו ונפתרו ונקראו במצרים בדורותינו, קדמו הרבה ללידת משה רבנו, ובכן היה הכתב על הגליון דבר נוהג ובא זה כמה דורות בזמן כתיבת התורה (26 III).

שמות הנפשות שבס' במדבר שעליהם ערער ולהוזן ביותר, של ימי משה הם על כרחם, כאשר הכריעו החוקרים מתוך חקיקות שאר בני שם, שהם בני הזמן ההוא, שנחטטו בדורנו. "למרות הדמיון הגמור של אלה לאלה" קרא החוקר הגרמני Hommel "יפלו כל צרופי האומדנות – של הבקרת – למשואות לאין מרפא (Altisr. Ubrifr. 302) גם השמות האצורים בדברי הימים מדור משה הם, כגון: ישעי' – דהי"א ב', ל"א – יפלט – ז', ל"ג – גם ימלך – ד', ל"ד – עתיקי ימים הם מאד (הערה שם).

ולהוציא מלב ולהוזן וסיעתו, כי מרבית שמות שבתורה מימי גלות בבל מוצאם, הוכיח החוקר ההוא עד כמה רחוקה, שונה ונבדלת תבניתם מתבנית השמות הנקובים בס' עזרא ונחמי' שמוצאם ודאי מגלות בבל הוא (301).

גם המלין שאפשר להן להיות נראות בעין דומות למלות הלשון הבבלית, שונות הן מאד ביושנן מן המלות הבבליות שבספרי יחזקאל ונביאי דורותיו (17).

ואף כי התורה נכתבה בדור המדבר, אחרי אשר כבר לא היה עוד דבר לישראל ולבבל, יוצא הדבר מידי כל ספק, כי דברים שעלו בידי אברהם אבינו מאור כשדים, היו נצורים בידי ישראל במצרים בעל פה ובכתב (295 וע' דברינו תולדות ישראל ח"א 138).

הדמיון החיצון שיש בפרטים הרבה בין חוקי אמרבי – אמרפל – שנמצאו זה כשבע שנים ובין תורתנו, יעיד כמאה עדים על יושן פרשת משפטים, כי מימי משה רבנו היא וכי לא נופלים ממנה ביושנם גם כל החקים והמשפטים הכתובים בספר ויקרא, במדבר, דברים, כי חוקי אמרבי דומים בפניהם החיצונים לכל חומשי תורה (Müller, die Gesetze Hummurabis 211).

החוקר האממעל ימצא את המאורעות הנזכרות במגלות גומא, שנמצאו במצרים, שאירעו בדור משה, מרומזים בפרשת בלעם ובפרשת התוכחה שבמשנה תורה (Altisr. Ubrifr. 246–8).

החוקר Sayce מצא, כי בחוף המערבי של נהר פרת מנגב לכרכמיש היתה בנויה עיר ששמה פִּתְרוֹ, ובחקקי אשור חקוקים דברי שלמנאסר השני, כי החתים קראו לעיר פתרו "פתור" ולפנים היתה העיר ההיא לארם, ואחרי כן לכדוה החתים (N. Entdeck. III 185) ובכן היא "פתור אשר על הנהר" –במד' כ"ד, ה' – שהיא "פתור ארם נהרים" – דבר' כ"ג, ה' – עיר מושב בלעם.

גם דמיון לשם צפור הנזכר בפרשה ההיא בתורה שם לאבי בלק מלך מואב – במד' שם ב' – נמצא בבריטיש מוזעאום, מעבר למגלת גומא האצורה שם, שנכתבה אחרי יציאת מצרים. שם כתוב, כי מכתב מנפתח מלך מצרים המָעתק שם, נשלח למלך צור בידי בעלי בן צפור (184), ובכן היה שם צפור נוהג בימים ההם בארץ כנען וסביבותיה.

ואנחנו בדקנו ומצאנו זה כמה, כי תקופות תקופות היו לשמות בני ישראל מן הדור הראשון לבאי מצרים עד ימי חתום כתבי הקדש. מרבית השמות היו בתוספת שם הקדש מלפניהם או מאחריהם, ועל כן היה שם "אל" שלא פסק מאבותינו מעולם, נוסף על כמה שמות מימי יעקב אבינו, שגם הוא עצמו נקרא בשם ישראל ובני בניו הבאים עמו מצרימה, היו נקראים: ימואל – ברא' מ"ו, י' – יהלאל – י"ד – מלכיאל – י"ז–י"ח – יחצאל – כ"ד – כלם בתוספת שם הקדש "אל" בסופם. ומיוצאי מצרים והלאה מצאנו שמות בתוספת שם קדש זה מלפניהם: אליעזר בן משה, אלעזר בן אהרן, אליאב ואלישמע ואליסף הנשיאים. אולם מלבד מין זה שלא פסק מעולם, מוצאים אנחנו שני מיני שמות נוהגים בישראל זה אחר זה, אשר סוף ימי מנהג הראשון ותחלת ימי מנהג השני אינם מתבארים כ"א מן הכתוב האמור: "וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי ושמי ה' לא נודעתי להם" (שמות ו', ג'), לאמר שלא נתגלה הקב"ה בשם הויה בישראל עד משה רבנו (ע' שם ג, י"ג–ט"ו). ומה נפלא הדבר עד מאד, כי בנולדים עד ימי משה, אנחנו מוצאים שמות אלה: צורישדי – במד' א', ו' – עמישדי – י"ב – בתוספת שם הקדש הזה מאחריהם, ושם שדיאור – ה' – שפירושו שדי אורי בתוספת שם הקדש מלפניו. מלבד תוספת שם הקדש הזה נקראו אנשים מבני ישראל במצרים עד ימי משה רבנו גם בתוספת כנוי "צור" מלפני שמותם: צוריאל – במד' ג', ל"ה – ומאחריהם: אליצור – א' ה' – פדהצור – י' –[19]. ועוד יגדל הפלא יותר, כי אחרי ימות משה אין זכר עוד בכל המקרא מראשו ועד סופו, לתוספת שם זה ולתוספת כנוי זה בשמות בני עמנו, ומדוע? יען כי למן היום שנגלה שם הויה למשה, נשכח מעט מעט שם שדי ולא נזכר עוד, כי אם בפי הנביאים ומשוררי הקדש בחזון ובשיר.

לעומת זה החלה בצד תוספת שם אל הנוהגת בכל הדורות, רק מימי משה רבנו והלאה, לא קודם לכן, גם תוספת יוד הא של שם הויה בראש השמות ובסופן. ומשה רבנו בכבודו ובעצמו היה המוסיף הראשון לשם זה, בקראו למשרתו הנאמן הושע בן נון "יהושע" – במד' י"ג, ט"ז –. השם הזה בתוספת שם הויה מלפניו, היה דוגמה לשם יהונתן – ש"א י"ד, ו' – שמימי שאול, לשם יהוידע – כ', כ"ג – עושם יהושפט – כ"ד – שבימי דוד, ולכל שמות שממין זה, אשר מימי שלמה הלאה החלו לרבות מאד. מלבד שמות אלה ששם הקדש טפל להם מלפניהם, כבר נמצא בדור הראשון לשופטים שם איש בתוספת שם הויה לאחריו, הלא ולא שם מיכיהו[20] – שופ' י"ז א' – שהיה ראשון למין שמות כאלה, אשר החלו מעט מעט. בימי שמואל: אביה – ש"א ח', ב' – אחיה – י"ד, ג' – ובימי דוד: אדניה, שפטיה – ש"ב ג', ד'. – ומימי שלמה והלאה החלו שמות אלה לרבות והוד יותר מן השמות החותמים בשם אל.

בחליפות השמות לפי סדרי הדורות התבונן גם חוקר אנגלי מתון ונאמן, ושמו Nestle בספרו המתורגם לאשכנזית בשם «Die isr. Eigennamen nach ihrer religionsgeschichten Bedeutung». תחת אשר לדעתנו היו רק שתי תקופות לתבנית השמות, האחת עד משה רבנו והשנית ממנו והלאה, מוצא הוא שלש תקופות: האחת עד משה ויהושע והשנית מימי יהושע עד שלמה, והשלישית מימי שלמה והלאה, וקרובים דבריו להיות נכונים כאשר נבאר בזה. אך לפי המעט שהגיע לנו מספרו, אשר לא ראינו ממנו בלתי אם תוצאות, נראה לנו כי טעה בשתים, כי אומר הוא, כי תוספת אלף למד שנהגה עד משה ויהושע ברבויה, התמעטה ארי משה ובטלה כמעט כלה מימות שלמה. לפי ראות עיני כל אין הדבר כן. תוספת זו לא בטלה בכל ימי כתבי הקדש, והשנית, כי לפי דמיוננו לא הרגיש בתוספת שם שדי בדור מצרים. לעומת זאת הטיב חוקר זה להתבונן, כי תקופה שנית שמימי יהושע ועד ימי שלמה, הימים אשר החלה לנהוג תוספת יוד הא, התגנבה גם תוספת שם הטומאה, "בעל" במקצת השמות, כגון: אשבעל – דהי"א ח' ל"ג – מריב בעל – ל"ד –[21]. בימי שאול–שהסב את שמם: איש בשת, מפיבשת; בעלידע–י"ד, ו' – בימי דוד[22] – שהסב את שמו: אלידע – ש"ב ה' ט"ז – ובעליה – דהי"א י"ב, ה'. – ועפ"ז הוא חולק את דברי ימי השמות לשלש תקופות: תקופת תוספת אלף למד לבדה עד ימי יהושע, תקופת תוספת שם הקדש של יוד הא ותוספת שם ע"ש בפרק אחד עד ימי שלמה, ותקופת תוספת יוד הא בטהרתה מימי שלמה.

מלבד הטעיות הקטנות שטעה לפי דמיוננו חוקר זה, הנה דבריו נכונים ומאוששים, כי שלש תקופת גדולות וארוכות בנות כמה מאות שנה חלוקות בטבען זו מזו סדורות והולכות זו אחרי זו, קדמו לימי גלות בבל. ועתה איכה יעלה עוד על לב איש להסכים למבקרים הפוחסים את הצורות הבולטות והנכרות האלה, לגולם אחד, ובועטים וכובשים אותו כלו לתוך דורות המעטים של תחלת בית שני בלי כל טעם והרגשה.

ומה יפלא הדבר בעינינו, כי אחרי אשר לרגלי תחיית זכרונות בבל העתיקה, נלאו קצת המבקרים להכחיש את קדמותנו במועצותיהם הישנות, התחכמו להציל עדות אחרת מיד הזכרונות ההם, אשר חזו להם מחדש, כי כל תרבות התורה וכל דעותיה הטהורות וכל מצותיה כלן בנות דת בבל הן. ומכלם הגדיל פרופ' Delitzch להעלות בפלפולו בספרו «Bibel und Babel» כי גם השבת גם שמות הקדש מבבל עלו. אך עוד בוזי עמנו ותורתנו הומים וצוהלים כמו מיין למשמע אזניהם, וכל הגדודים הקלים אשר ברגליהם, הלא הם המשכילים שותי קפה ושואפי חכמה מן עתונים שחרית וערבית עומדים מכסאותם בבתי המשתאות, מוחאים כפיהם בקול רעש מרגיז ארץ, קמו כמעט כל החוקרים באירופא ובאמריקא ויוכיחו גלוי לכל העמים, כי כל הררי הררים שיצר דליטש ברוח פיו, אף בשערה דקה וקלושה אינם תלוים. אין קץ למאמרים, לחוברות ולספרים שנכתבו על דבר החלום הזה, אשר נדד כחזיון לילה. אך מכל המון הדברים נשמע נא דברי חכם ומומחה לדבר זה פרופ' Ernest Sellin, הדן על דבר זה במתינות גדולה וחורץ את משפטו לאמר: "אמנם יש קצת דמיונות בין ביבל לבבל בגופם ובצורתם, אבל ברוחם שונים זה מזה מן הקצה אל הקצה" (Der Ertrag der Ausgrabungen im Orient etc. 17).

"אין ערוך ליתרון הרוממות והטהר לאמונת ה' אשר לישראל, אשר אין דומה לה, על של בבל" (13). "למערכת זכרונות דברי הימים לישראל אשר בפה מלא יאָמר, כי רוח ה' תחיה אותה, אין דמיון בספרות בבל" (שם). "גם סמני היחוד הנראים בבבל לא יעידו בלתי אם על חזרת הכחות לכח אחד. ויחוד של ישראל הוא גלוי שכינתו של בורא העולם ומנהיגו כרצונו" (20).

"ולוא גם נמצא בבבל דמיון לשם הויה–שבאמת גם מציאות דמיון שֵׁם זה שָם, מסופקת ומפוקפקת מאד ומוכחשת בפי מרבית החוקרים – מה בכך, אם רק האותיות דומות והנשמה חסרה" (18).

"ואף מעט הטוב שנמצא בבבל לא היה בלתי אם קנין יחידים, נכסי כהנים. והטוב העליון שבישראל היה מעולם קנין הגוי כלו" (19).

סוף דבר: "החטיטות של קדמוניות בבל, הן הן הוכיחו והכריעו, כי היהדות יחידה היא ומיוחדת במינה, לא פרי רוח כל עם ולשון בעולם, כי אם מתת אלהים, חטיבה אחת בעולם. והכרתנו זו הברורה שאנו מכירים זה עתה, לאחר שנחטטו קדמוניות בבל, היא מיטב פרי החטיטות האלה" (20).

עד הנה משפט Sellin.

יותר מכל מקצעות תרבות בבל העתיקה שנגלתה בדור האחרון, תיקר בעיני חובבי הקדמוניות, תורת המשפטים שנתן אמרבי, הוא אמרפל לעמו, אשר יש בה הרבה דמיונות לתורת משה. למראה המציאה החשובה הזאת אשר סכרה את פיות המקטרגים, מהטיל עוד דופי בקדמות תורתנו ולאחר אותה עד ימי בבל החדשה, התהפכו מבקרי המקרא בתחבלותיהם ויהפכו את פני המלחמה אל עבר אחר ויבחרו להחליט, כי בני ישראל אין להם משל עצמם כלום, גם חקיהם ומשפטיהם אשר אולי אמנם עתיקים הם, אינם אלא שאולים או גנובים מבבל העתיקה.

על ערעורים אלה תשיב החקירה היורדת אל עמק הענין אשר לפניה, כי אם אמנם כי אין עד נאמן לקדמות תורת משה כחוקי אמרבי הדומים אליה במראה פניהם[23] רחוקים הם מאד מאד ממנה בעצם טיבם, במולדתם ובנשמת רוחם, כרחוק הפך מן ההפך.

המשפטים שבספר התורה ניכרים ומתיחדים בברורם ותמימותם–קלארהייט אונד איינפאכהייט–ובכן ראוים הם להחשב למקור הראשון, לחקי אמרבי, ולא להפך (Müller, Ges. Hummurabis 191).

מערכת המדרגות הרבות בחברת האדם, הנראות בחוקי אמרבי, שאחת גבוהה מחברתה ושזכות אחת מרובה משל חברתה, המתחלת בהיכל אלהי בבל ובהיכל המלך ועוברת על פני כל בתי בני אדם למחלקותם, ומסַיֶמת בעבד וחלוקי מדרגות אלה מאלה, אי אפשר להיות בחוקת משפט שהתחוקקה בראשית ימי התרבות שסדרי הישוב עודם תמימים ופשוטים, ובכן הדעת מכרעת על כרחנו, כי תורת משה התמימה והפרוסה כשמלה, קודמת במוצאה לחוקי אמרבי המלאה קמטים וקפלים (vergl, Müllers Vorträge über d. Ges. Hammurabis 12).

אולם לא רק בקרבתה אל מוצאה שונה תורת משה מחוקי אמרבי, כי אם רחוקה היא בכל דרכיה מהם כרחוק מזרח ממערב, וגבוהה עליה כגבוה השמים על הארץ. "חקי אמרבי ידברו על משפט העבד לאחרונה, ותורת משה תשים את משפט העבד בראש פרשת המשפטים" – שמות כ"א, ב' – החכם David Heinrich Müller אומר, כי שנוי זה הוא «Weltordnung umstürzende Aendnrung» הופך מסדרו את העולם [המלא עָול] (Gestze Hamm. 213), ואנחנו עוד מוסיפים: כי חוקי אמרבי שמו ראשונה את משפט כהן ומלך, ותורת משה שמה את המלך, לאמר את הנשיא, אחרון – שמות כ"ב, כ"ז –ואת משפט הכהן אחרון לאחרון – כ"ח –. סוף דבר "חוקי אמרבי יצוו לכרות את אוזן העבד אשר חרות האדם יקרה לו, האומר אל אדניו: לא אדני אתה. וראש מצות פרשת המשפטים שבתורה היא לרצוע את אזן העבד המואס בחרות האדם, האומר: לא אצא חפשי" (שם).

הפתגם החוזר בחוקי אמרבי הוא על דבר השולח יד אל קנין רעהו: "גנב הוא מות יומת" (Gesetze Hammurabis 7.9.10) ולא עוד, כי אם במקום אשר תמצא יד הגנב לפדות את נפשו, בתשלומי עשרה או שלשים, ממשפט מות, נאמר "ואם אין ביד הגנב לשלם ומת" (8 §). ובכן אף במקום שאין החטא ממית, העוני ממית, ולפי זה אלו הוסיף איש על החוק הזה "עני הוא מות ימות" לא השתבש. לא כן תורת משה, היא תוקיר את נפש אדם מכל קנין ומכל הון, ע"כ בחטוא האדם לשלוח את ידו אל קנין רעהו, רק את קנינו תענוש לשלם לפעמים תשלומי כפל או ארבעה וחמשה, אך משפט מות אין לו.

בעיני המחוקק הבלני בקלו מאד חיי האדם, כאשר יעיד משפט זה, הנראה כמשחק אכזרי, כתעלולים בנפש האדם, באמרו "וכי יבוא איש אל בית בוער לכבותו ושלח ידו לגנוב את אשר בתוכו באש ההיא, ישרף" (25 §). מלבד עצם הענש הזר הנמהר והנבהל הזה של שרפת הגנב, הלא אי אפשר לו להתקַיִם, אלא בשעת הבהלה בלי טענה ובלי שום פסק בית דין. והתורה אומרת: "ודרשת וחקרת, ושאלת, היטב והנה אמת? נכון הדבר?" (דבר' י"ג, ט"ו), "ושמעת ודרשת היטב" (י"ז, ד') "ודרשו השופטים היטב" (י"ט, י"ח) והתורה גם בהרשיעה את הרשע לא היה שטף בדינה, כי אם צמצמה ענשו רק "כדי רשעתו במספר" ותחרוץ את משפטה לאמר: לא יוסיף פן יוסיף... ונקלה אחיך לעיניך –" (דבר' כ"ה, ב' ד').

חוקי אמרבי אומרים: "וכי ימות בן העובט בבית המעביט מות יומת בן המעביט". – "וכי יגוף איש אשה הרה ומתה, מת תמות בת הנוגף". – "וכי יעשה בונה בית את מלאכתו רמיה ונפל על בן בעליו ומת, מות יומת בן הבונה" ( Müller Ueber d. Ges. Hamm, 20) והתורה אומרת: "לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות" (דבר' כ"ד, ט"ז).

ובכן המעט מתורתנו שאינה ח"ו פרי תורת אמרבי, כ"א שונה ממנה וחולקת עליה. הן אמת כי למראית עין דומים חוקי אמרבי בפניהם החיצונים דמיון קל למראה פני תורתנו, באשר גם הם על ברכי שם ועבר יֻלָדוּ, אולם יען כי עלו סיגים בתרבות עמי שם ועבר, ותורת משה טהורה היא, יכון על חוקי אמרבי במתכֻּנְתם אל תורת משה דבר ר' יהודה הלוי "שהם כמו הדבר המזויף, והענין האלהי כזהב המזוקק".

הנה כלינו לעבור את דרך עוצב זאת המלאה מוקשים, אשר יקשה לנו בקרת המקרא. דברי עצמנו היו פה מעטים, כי כל אשר היה לשער ולדון, להחליט ולהכריע בענין זה בדרך בקרת מדויקת ומדוקדקת, כבר כתוב ומונח הוא בפרקי מוצא דבר שבסוף כל אחד משלשת החלקים הראשונים של ספרנו[24]. על דבר קדמות כתבי קדשנו המעט מן הדברים שדברו על אדותיהן חכמי אירופא ואמיריקא, שאינם נוטים לכאן או לאן, ושאין שורת דינם מתקלקלת לא משנאה ולא מאהבה. עדות חכמי אומות העולם הנכבדים ההם, מלאה היא דעת ישרה ואהבת אמת. אך לדאבון נפשנו ראינו במחנה "מבקרי המקרא", שבהם הנכבדים ההם נלחמים, מלבד בנין מגדלים פורחים באויר, גם איבה רבה, שנאה כבושה ומשטמה עזה לישראל, וגאוה ובוז, זלזול וקלון לספרי קדשנו ולסופריהם אשר יקפיאו את דם כל איש עברי לשמען. אך בהליכות אלה אשר יתהלכו עמנו עמי אירופא, כבר רגילים אנחנו. אלה במזרח ישוסו את בתינו וירטשו את עוללינו, ואלה במערב יחבלו את רוחנו ויחללו את כבודנו, בשפכם בשאט נפש בוז על קדשינו. על הרוח אשר תציקם לשום את קדשינו למרמס, נחשוך את דברינו לעת אחרת. אך לטעם חכמי בני יפת אלה ולדעתם הצלולה הבורחת מכל מיני "יידישע פהאנטאזיע" המואסת בכל מיני רמז ומחזקת רק בפשט המתקבל ובוחרת רק בדברים כהויתם, נביא בזה דוגמאות אחדות.

הנה המבקר Hitzig אחרי אשר מצא את פרשת כדרלעמר סותרת את המציאות, כי מידיעת בית בו העלה, כי עילם היתה ממלכה אשר לא שם לה בימי הקדם (?), שם את פניו לפרש את הכתובים כיד הפשט הטובה עליו, כי כדרלעמר מלך עילם אינו, אלא סנחריב מלך אשור, ואברהם העברי אינו אלא חזקיה מלך יהודה. ואמתת הדברים כך היא: כשראה יהודי אחד את הכתוב "ובארבע עשרה שנה למלך חזקיה עלה סחנחריב וגו'" – מ"ב י"ח, י"ג, ישעי' ל"ו, א' – שסוף מאורע זה היה נצחון חזקי', עמד אותו היהודי וְיִתֵּר פרשה אחת בתורה כדוגמתה, וכתב בה "ובארבע עשרה שנה בא כדרלעמר וכו' – ברא' י"ד, ה' –" שסוף מאורע זה היה נצחון אברם. ועדיין אני אומר: תינח כדרלעמר המלך האחד המכון כנגד סנחריב המלך האחד! ארבעה מלכים מה תהא עליהם? – לברר לנו שאלה זאת לפי עמק פשטי הכתובים עמד רֶוח ממקום אחר, שבא Grotensend ולמד: ארבעה מלכים של בבל הם ארבע תקופות השנה, חמשה מלכי סדום ובנותיה, הם חמשה ימים הנוספים בבבל בכל שנה על י"ב חדשים של שלשים שלשים יום, והכל שריר וקים.

כל הכתוב במגלת אסת כאשר נקראהו אנחנו, פרי דמיון בדי מלב מליץ הוא לדעת המבקרים, על כן בא Jensen ללמד את פשט הכתובים כמשמעם, כי: מרדכי הוא מרדוך אלהי בבל, ואסתר היא עשתור אשת האליל הזה, שבימי כלולותיה היתה נקראת חדשתו – הדסה –. המן הוא הומן אלהי בני עילם, זרש היא קיריריסא אשת האליל הזה, גם ושתי אחת מנשי אלילי בני עילם היא. מרדכי הוא לא רק מרדוך, כי אם גם גילגמיש[25] היורד בראשית השנה לשאול, ועולה בניסן. גילגמיש שהוא מרדכי, מנצח את המבבוהומן – המן –, מלך בני עילם[26], חדשתו עוזרת לגילגמיש בנצחונו, ואסתר עוזרת למרדכי. המבבוהומן נהרג בידי גלגמיש תחת הארז אשר על פתח האליל עשתור, והמן נתלה על העץ.

ובכן כל גופי המאורעות הכתובים במגלת אסתר לא היו ולא נבראו, אלא משל היו לחזון שעתיד היה לחזות לסוף אלפים וכמה מאות שנה, חוזה גרמני.

אף דבר זה לא יפלא בעינינו מאומה, כי גם נפוליון, שבני אדם פשוטים מאמינים במציאותו ובמלחמותיו, גם הוא גם מעשיו לא היו ולא נבראו אלא משל היו, לחזון אשר חזה De Peré הצרפתי, כי נפוליון אינו אלא אפולון אלהי השמש לבני יון; נפוליון הנולד על אחד האיים בים התיכון, הוא אפולון הנולד אל אחד האיים אשר בים ההוא; אֵם נפוליון Laetitia-Leto אינה אלא אם אפולון האליל Latona; שלשת אחיות נפוליון היפות אינן אלא שלשת בנות החן – גראציען – שבמערכות אלילי יון; ארבעת אחיו רמז הם לארבע תקופות השנה; ומה שנאמר כי שלשה מאחי נפוליון היו למושלים ואחד לא זכה למשול, מליצה היא על תקופת השנה אשר תמשולנה מהן רק שלש, הלא הן: תקופות האביב, הקיץ והבציר, והאחת הלא היא תקופת החרף לא תצלח לממשלה. שנים עשר שרי צבאות נפוליון שנים עשר מזלות הם; שתים עשרה שנה שמלך נפוליון, הן הן שתים עשרה שעה שהשמש מושלת בכל יום ויום; נפוליון שעלה לגדולה בארץ הקדם אינו אלא השמש היוצאת יום יום בגבורתה מפאת קדים; נפוליון שמת בקצה המערב, אינו אלא השמש המחשכת ושוקעת בקצה המערב.

אם תעקור חריפות צרפתי זה, את מציאות נפוליון ומעשיו מן העולם, אז תעקור חריפות המבקר הגרמני את מציאות מרדכי ואסתר ומעשיהם מן העולם. אך עד העת ההיא נאה חריפות כזאת לסעודת פורים.

חלילה לנו היהודים הכבושים בגולה להרים ראש כנגד מבקרים ארופיים היושבים בכבודו של עולם, ולהרהר אחרי חכמתם הגדולה ולאמר ח"ו כי יש אשר ידברו תהפכות המוכיחות על בעליהן, כי צריכים רפואה הם בידי רופאי נפשות. הס מהזכיר! על כרחנו יש לנו לאמר כי דברי חכמי העמים התקיפים נכונים, ודעת העם הנרדף היא המשבשת. פרופסור אשר ברוב עוזו לא יאמין ליהודים סופרי כתבי הקדש, כלומר לדברי התורה והנביאים אף בדבר אחד, עד כי הוא מחליט בתורת ודאי גמור, כי דבר גלות מצרים וגאולתה הן דברים שלא היו מעולם, וקל וחמר לספרי עזרא ונחמי', כי אין בהם לדעתו אפילו צל של שמש, הנה פרופיסור ההוא, הקשה להאמין בדברים כתובים משומרים ומקובלים, בא ומספר לנו את דברי הימים לישראל בימי מלכות פרס הראשונים בדברים האלה: "ברשיון כרש עלה המון רב מן היהודים מבבל לארץ ישראל, וששבצר בן דוד בראשם. אך עד מהרה מאסו עולי בבל בששבצר, על אמרם כי לא אורתודוכסי (?) גמור הוא כאשר עם לבבם וכי נוטה הוא לעבודת אלהי העמים, ויקראו לאנשיו: נביאי שקר. ששבצר זה שם את לבו למשול בחזקה, והעם התקומם בפניו, ושומרי הדת שבהם שמו את פניהם לשוב בבלה. וששבצר התחזק ויבן בית המקדש ויכלהו בשנת השש למלך כרש (?) אך שומרי הדת מאסו במקדשו ויקראו לו, בית אלילים. וששבצר כרת בסתר ברית עם מלכי מצרים על פרס, והיהודים שומרי הדת שמרו את אמונתם לפרס. ותתחולל מלחמה עזה ביניהם ובין עדת ששבצר, וישפך דם רב בחוצות ירושלים. עד כה וכה מת כרש. ובנו כמביז האכזרי אשר דבת מעללי ששבצר עלתה באזניו, נסע בראש צבאו ירושלמה, ויהדף את ששבצר ממשמרתו ואת המקדש שרף באש וישבת את העבודה מירשלם, ולא נתן עוד להשלים את בנין חומת העיר ויאמר להפיץ את קהל היהודים. וכל התלאה הזאת באה רק מיד יחזקאל הנביא אשר חרש רעה על ששבצר (??), בימי דריוש התעוררו זרובבל ויהושע בן יהוצדק לשוב ולכונן את המקדש, ויחזקאל ערך להם את תכניתו. ועין דריוש היה על הבנין לטובה – לא מטעם הדכרונה ככתוב בעזרא כיאם מטעמים אחרים – (?) אך בקרב השנים, משנת שבע לדריוש עד שנת העשרים למלכותו, מרדו היהודים עוד (?) הפעם במלכות פרס וזרובבל בראשם. במלחמה הנוראה הזאת נפל זרובבל חלל, וירושלם ומקדשה נהרסו עד היסוד"[27].

את דבריו אלה לא הוציא המבקר החריף משום מקור חיצון, כי אם מפשוטי הכתובים שבספר יחזקאל. אנחנו היהודים בכל "יידישע פהאנטאזיע" שלנו, בכל "יודאיזירענדע פארשטעללונג" מודים אנחנו בפה מלא, כי אין נשמתנו מסוגלת ליצירת נפלאות כאלה, לקחת שם ששבצר, שלא נזכר בלתי אם שתי פעמים ולגזור ולאמר, כי זרובבל ובני ישראל מרדו וילחמו בדריוש, ודריוש החריב את המקדש ואת ירושלם. לחתום חזון דמיון כזה להסתוריא גמורה, לא תצלח רוח בני שם הצרה והשפלה, ורק רוח בני יפת הרחבה והגבוהה תכשר לגדולות כאלה.

אך עוד נשוב נראה גדולות מאלה. הן פה מצאה הבקרת שם ששבצר ותקחהו לאבן מוסדות, אך יש אשר תפליא הבקרת להפוך לא רק פעלים לשמות, כי אם גם את חית השדה לנפש אדם, למען מצוא את "המסקנה המקוימת באמת": דיא ווירקליך געזיכערטע רעזולטאטע – – טוביה העמוני, תחרוץ הבקרת הזאת משפט, לא היה מבני עמון מעולם, וסנבלט לא היה כותי ככתוב בספר נחמי', כי אם מבני דוד היו שר נותרו בירושלם ובהגלות נבוכדנאצר את יושביה, על כן בבא נחמיה והכהן הגדול (?) לעשות שררה בישראל, התנשאו הם לקַיֵם בידם את הגדולה ובני מי הם היחסנים החדשים טביה וסנבלט? – בני שועל ופרץ הם! ושועל ופרץ הם מבני דוד. ומנין אתה אומר כך? ממקרא מפורש, מימי טוביה העמוני – שאיננו עמוני עוד – האומר לסנבלט הכותי – שאיננו עוד כותי – אם, יעלה שועל ופרץ חומת אבניהם – נחמ' ג', ל"ה – ". ואנחנו נודה ולא נבוש, כי מקרא זה אין אנו יודעין לדורשו ב"יודענגעשמאקק" שלנו. אך למבקרים שכל דבריהם הם "ביבעלוויסענשאפטליך" הכל עולה יפה.

עד הנה דברנו על אופיה של בקרת זו ועל תעודתה היעודה לה מידי בעליה, ועל פרי תבואתה לישראל נקוה לדבר במקום אחר ברצות ה'.

_________

עוללות

(לצד 12 שורה י"ב)

אותות לקדמות ספר יהושע היו בעיני החוקרים הנאמנים, שמות המלכים: הוהם, פראס, יפיע, דביר – ע' יהושע י' ג' – שהם שמות ערבים גמורים, שאין מקום להם בארץ כנען כלל וכלל בדורות המאוחרים, בלתי אם בדורות הקדמונים, שהיתה עוד שארית לרוח אשר השרו שם לפנים מלכי בבל, שיצאו מגזע ערב, כאמרפל וחבריו.

על אותות תרבות בבל העתיקה אשר יֵרָאו בספר יהושע, מוסיפים אנחנו עוד אות מזכרון אחד השמור בספר ההוא ועוד יותר מזכרון אחר עתיק שבעתיקים, אשר עלה לרגליו ממקום, אשר לא עלה על לב איש, כי ימצא שם כמהו. כי סחורת בבל הרחוקה היתה מהלכת בימי יהושע בארץ כנען, אנו שומעים מפי עכן בן כרמי, האומר: "וארא בשלל אדרת שנער אחת טובה" (יהוש' ז', כ"א). ומה נפלא הדבר כי במדרש הכתוב הזה אנו טועמים מעין טעם, העולה לנו מתוצאות זכרונות הקדם שנגלו לנו בדורותינו. שם נאמר: "רב הונא אמר: פורפירא בבלָיָא! מה בבל עבדא הכא? – אלא תנא רשב"י וכו' ומלך בבל אנטיקסר שלו יושב ביריחו, והיה זה משלח לו כותבות וזה משלח לו "דוריות" (ב"ר פ"ה). אם ראשית מאמר זה איננה יכולה להחשב בשום פנים לכל בעל דעת כקלוטה מן האויר, הנה גם סופו חשוב מאד לדעתנו, וקדמות ענינו מוכרעת מתוכו. למלה האחרונה "דוריות" אין שום טעם. וברור הדבר בעינינו, כי במקום דלת זו היתה כתובה מעיקרה חית, ובכן היתה נקראת "חריות" ופירושו כך הוא: כי מבבל ארץ התמרים העתיקה היה המלך שולח חריות של דקל, שהן ענפי התמרים – ע' סוכה מ"ה – לשתול אותן ביריחו, שאקלימה מוכשר ביותר לנטיעה זו, עד שבאמת נקראה עיר התמרים. ואנטיקסר שלו כלומר, נציבו, היה שולח לו "כותבות", לאמר: תמרים טובות – ע' יומא ע"ג. – למען הראות לו עד כמה הצליחו מעשי ידיו.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

[2] חטיטה, היא חפירה וחפוש בקרקע על מנת למצוא שם דבר ולהוציאו משם (ערש"י ד"ה "שמתחוטטות" מגל' י"ב. וד"ה "ואת מקואות" מ"ק ו'. וד"ה "מחטטי" יבמ' ס"ג:) ובל"א אויסגראבונגען. חטיטות כאלה הולכות ונעשות ומתוספות משנה לשנה זה כמאה שנה, בידי חוקרי הקדמוניות בעזרת ממשלות ארופּא, בארצות אזיא ואפריקא שהיתה להן תרבות מתוקנת, כגון מצרים, אשור ובבל וצידון וכיוצא בהן. את שמות החשובים בחוקרים החוטטים האלה והגדולות אשר נגלו להן, ימצא הקורא במשך מאמרנו זה.

[3] הדברים החקוקים על קירות ההיכלות החרבים ועל המצבות: אינשריפטען בל"א.

[4] ע' כל זה בספר הנפלא Das Buch Esther nach selner Geschichtlichkeit kritisch untersucht von Dr. Sigmund Jampel.

[5] אפשר הדבר כי "בבלה" לאו דוקא וכי כנוי היא גם לנינוה, כי כן אנחנו מוצאים כי סופר דה"י עזרא ונחמ' קורא למלך פרס "מלך אשור" (עזר' ו', כ"ב). ובכן אנו רואים כי שמות האומות שמשלו בכפה זו אחרי זו, נתחלפו זה בזה.

[6] החתים יושבי צפון א"י (ח"א 130) יקראו כן בפי בני אשור הקדמונים, ואשר אשר קרא כן גם לארם ולישראל.

[7] החקיקה הזאת מפרשת את הסתום ומרחבת את הקצב שבדבר. נביאינו. אך דבר אחד נראה סותר אל דברי המקרא האומר, כי תרתן שליח סרגון לכד את אשדוד, והחקיקה אומרת כי סרגון נסע גם הוא אשדודה, שמזה יש לשמוע כי היה הוא גם הלוכד. אך באמת לא יקשה מאומה, כי משפט המלכים הקדמונים לקרוא את שמם גם על מעשי שלוחיהם. כי כן אנחנו מוצאים גם בדוד מלך ישראל, כי מלחמת אדום שנלחם אבישי בגי מלח (דהי"א י"ח, י"ב) נקרא על שם דוד (ש"ב ח', י"ג) – ודבריו "ואשימה את ראש שרי צבאותי לנציב עליהם" שבחקיקה, חוזרים על כרחם על "תרתן" (ישעי' שם).

[8] במקום זה נראה, כי פתרון "משע" הוא ישע.

[9] "ויענו" הוא כמו "ויענה" וע' דמיון מליצה זו למליצת הכתוב (מ"א י"א ל"ט).

[13] מספר שורות המצבה הזאת, האצורה כיום באוצר העתיקות Louvre בעיר פריז, הן שלשים ושלש, ואנחנו הביאונו רק ארבע מהן לדוגמא לשפת מואב ולסגנונה (וע' תולדות ישראל ח"ב 94 הערה 7).

[14] ויען כי השגירה תורה בזכרונותיה אלה שם זה בפי ישראל, לא זז עוד מהם כל הימים, על כן הוא שגור גם בנביאים וכתובים, בימים אשר כבר נשכח מפי יתר העמים.

[15] ונפלא הוא כי בדברי נביאינו מצאנו מליצת "ארבע רוחות מארבע קצות השמים" סמוכה לזכר ארץ עילם (ירמ' מ"ט ל"ו).

[16] ומלת "מת" היא ארץ בשפת בבל הקדמוניה, ושם זה נשתנה במשך אלפי השנים להוראת עיר, כאשר נמצא את רבותינו אמוראי בבל קוראים "מתא" לעיר.

[18] מלבד שם "פרעה" (דהי"א ד', י"ח) אשר לפי פשוטו של מקרא זה, לא מלך מצרי הוא, כ"א איש ישראל משבט יהודה היה, יקר הוא בעינינו לתת בזה את מערכת השמות הנמצאים במקרא לישראל ולבני הנכר הנראים בעינינו, כי שמות מצרים גמורים הם: פוט (ברא' י', ו'), פוטי פרע (מ"א, מ"ה), פוטיאל (שמות ו', כ"ה), פענח (ברא' מ"א, מ"ה), פינחס (שם), תחפנחס (ירמ' ב', ט"ז), תחפנס (מ"א י"א, י"ט), חפרע (ירמ' מ"ד ל'), ירחע (דהי"א ב', ל"ד) ואולי גם תרחנה (מ"ח), אחרח (ח', א'), אחרחל (ד', ח'), רפח (ז', כ"ה) – וכל בני ישראל שבבעלי השמות האלה הם בני הדורות הקדמונים.

[19] ע' קצת מזה תולדות ישראל ח"א 27.

[20] על זמן מיכיהו זה ע' שם 176.

[21] ע' דברי החכם ר' יצחק בר שמואל מגרבונא בפירוש המיוחס לרש"י לדהי"א ט', ל"ט.

[22] ויען כי הנשים היו הקוראות שם לבניהן בהולדם – ע' תולדות ישראל ח"ב 45 הערה 15 – אפשר היה לשמות כאלה להתגנב גם בבתי יראי ה' כשאול ודוד מלכי ישראל.

[23] ובאמת אחרי הודע לנו תרבות בבל העתיקה ונגב ערב בהמון שמות אנשיהן ונשיהן, אשר ברבים מהם ניכרים עוד סמני אמונת היחוד, שהלכה ונשתבשה מדור לדור, מתבררת לנו יותר ויותר קבלת קדמונינו על דבר "בית מדרש שם ועבר", אשר לפי אמתת פשוטה היא משמרת הדעת הטהורה והמטוהרה, שהשתמרה בלב הבחירים מקרב בני שם בכללם ומקרב בני עבר בפרטם, על דבר דעת אלהים אל אמת ועל דבר הצדק והמשפט, על כן נקרא ה' אלהי ישראל: אלהי שם – ברא' ט', כ"ו –. ולא רחוקה היא כי אברהם אבינו ששמש בבית המדרש ההוא, כלומר שקבל מחסידי משפחת שם ועבר' נצר את התורה המטהרה ורבים מפרטי חקותיה, וביחוד "צדקה ומשפט" בדברים שבין אדם לחברו, שהם נהגו גם לפני מתן תורה ונקראו "דרך ה'"–ברא' י"ח, י"ט–שעליהם יכון דבר רבותינו "קיים אברהם אבינו את כל התורה כלה". ודינים אלה נכנסו אח"כ בעינם ובתומם בתורתנו הקדושה. וגם שאר חכמי הדורות הקדמונים קבלו את עקרי הדינים ההם, אך אברהם אבינו קבל אותם בעצם טהרתם הראשונה, ואמרבי וחבריו קבלו אותם בשבושים ובסיגים שעלו בם ברבות הימים, לאחר שכבר נתקלקלו הדורות. ועל כן אעפ"י שחוקי אמרבי נכתבו בימי אברהם, ותורת משה נכתבה כחמש מאות שנה אחרי כן, יאמר בפה מלא, כי תורת משה בטהרת קדושתה במשומרת, קודמת וקרובה אל פטר מוצאה, מתורת אמרבי.

[24] מלבד מוצא דבר "קדמות התורה ואחדותה" (ח"א 169) שהוא המרכז לענין זה, ע' עוד מ"ד: "ראשית עבודת הסופרים" (138) "קדמות המלאכה בישראל" (144) "הבכורה הכהונה והלויה" (157) "העבודה במדבר ובארץ עד בנין הבית" (159) "התור הראשון לספרי הנביאים" (ח"ב 171) "נבואת אחיהו השלוני והבאים אחריו" (177) "נביאים שנתנבאו בפרק אחד" (197) "דבר הפורים" (מוצא דבר לח"ג 9) "צדקת ספר דברי הימים וערכו" (20) ו"מגלות היחס" בסוף ח"א, שהן עדים נאמנים על קדמותנו מאין כמוהן. ותוספות לכל מאמרים אלה בסוף החלקים האלה שיצאו במהדורה שניה.

[26] מיהו קצת קשה איככה נהפך מרדוך פתאם לגילגמיש והומן האליל להומבבוהומן המלך? אתמהה!