ארוכה קטנה בראשית ימי צדקיהו.  אלעשה וגמריהו מלאכי צדקיהו בבבל.  מסע צדקיה ושריה בן נריה לבבל.  הסריסים ורואי פני המלך.  תגבורת השרים הרשעים בירושלם מיום גלות יהויכין.  תחבולותיהם להפר האחוה בין הנשארים ובין גלות יהויכין.  נכלי פלטיהו ויאזניהו.  מזמתם מצלחת וצדקיהו מורד בנבוכדראצר, וכורת ברית עם מצרים.  מחאת הנביאים.  חיל הכשדים עולה על יהודה.  שַמות בצפון הארץ.  מצור על ירושלים.  רמִיַת מצרים ורפיונה.  ירמיהו פוגע בצדקיהו להכנע מפני נבוכדראצר.  שלוח העבדים העברים כדת משה.  חיל מצרים יוצא לעזרה.  וחיל הכשדים עוזב המצור ונוסע לקראתו.  כבוש העבדים מחדש.  תוכחת ירמיהו  ירמיהו עוזב את ירושלים נתפש ומוּשב, מֻכה בידי השרים ונִתן בכלא.  אמונת המלך בדברי ירמיהו ורפיון ידי להצילו.  חיל מצרים שב לארצו ותקות צדקיהו לאכזב.  הרעב בעיר.  נבואות ירמיהו בכלא.  מושלך בידי השרים אל הבור מֻצל בידי עבד=מלך.  לב המלך נע בין הנביא ובין השרים.  הרעב והצמאון הולכים וגדלים.  חרבן ערי השדה.  הריסות מבצרי הערים.  דֶבֶר בירושלים.  מנוסה אל הארצות הקרובות.  תום הלחם.  העיר נבקעת.  מנוסת צדקיה ושריו.  נתפש ביד הכשדים.  מובא רבלתה אל נבוכדראצר.  בניו ושרים נהרגים ועיניו נקָרות והוא מרתק בזקים.  נבוזראדן בירושלם.  הרג רב בעם.  שרפת המקדש בזת כלי הקדש הרס העיר וחומתה.  גלות יהודה.  הכהן הגדול וכהן המשנה ושרי צדקיהו מומתים ברבלה.  דלת העם נשארים בארץ.  משַמות.  החרב הדבר והרעב.  מעט מהרבה.  שארית יהודה.  איבת העמים הקטנים.  גדליה בן אחיקם פקיד בארץ.  ישרת לבו וערך פקודתו.  ירמי' בא לשבת עמו.  יוחנן בן קרח ויתר פלטי השרים נקבצים אליו המצפתה.  הנמלטים אל הגוים נאספים אליו.  הר הבית מקום מועד לעבודת ה'.  נכלי בעלים מלך עמון וישמעאל בן נתני'.  אזהרת יוחנן לגדליהו מפני ישמעאל.  תֻמת גדליהו.  הרגת גדליהו ואנשיו.  אכזריות ישמעאל ורוב חללי ידו.  מנוסתו אל בעלים.  יראת הנשארים מפני הכשדים.  צאתם לשבת בגרות כמהם.  החפץ לרדת מצרימה נעור בלב השארית.  ירמיהו מונע אותם מזה.  השרים מפוקפקים עוד בדעתם.  מחלים פני ירמ' לדרוש את ה'.  אוהבי מצרים הכריעו את השרים.  כל השארית הולכת מצרימה וגוררת עמה את ירמיהו ואת ברוך.  אבדן שארית יהודה בארצה.  התולדות הרעות של הרגת גדליהו וצאת השארית מצרימה.  תחית עבודת מלכת השמים בקרב באי מצרים.  קנאת ירמיהו וריבם בו.  אחרית גלות מצרים זאת.  גלות נדחי עמון ומואב ביד נבוכדראצר בבלה.  פלטים בצרפת הצידונית ובספרד הקפודקית:

3166–3179

ותעבורנה עוד שנים, אשר סר צדקיהו למשמעת מלך בבל והעם ישב לבטח, עת אשר שתתה עילם, גוי גדול ועתיק מראשי גויי בני שֵׁם[1] מיד נבוכדנאצר, את כוס התרעלה.  וישלח צדקיהו בשנה הראשונה למלכו, מלאכים לנבוכדראצר בבלה, לבקש ממנו חסד, או להעלות לו את מנחתו.  ושני המלאכים האלה, הלא הם השר אלעשה בן לשפן הסופר, אשר עמד לפני יאשיהו אביו, וגמריהו בן חלקיהו[2].  ובשנה הרביעית עלה צדקיהו (3166–594) בעצם כבוד מלכותו אל מלך בבל[3] לבקר בהיכלו ולעמוד לפניו, ועמו השר שריה בן נריה בן מחסיה רֵע המלך, אשר קראו לו בעת ההיא "שר מנוחה" לאמר השר המשעשע את המלך בנוחו מעבודתו, ואשר בידו יקריב לו מנחה האיש הבא להשתחוות לו, או אשר יעלה אליו למשפט[4], כי בימי הרעה ההם, אשר גלה כל כבוד מבית מלכי יהודה, החלו ללכת גם הם בדרך מלכי הקדם, אשר דבר אין להם עם עמם.  וינזר המלך אל היכלו ויעמד לפניו שרים, אשר רק הם היו "רואי פני המלך[5], דבר אשר עד העת ההיא אין זכר לו בדברי הימים למלכי יהודה וישראל, ותקטן עוד זאת ותרם קרן הסריסים המשרתים את פני המלך, ותהי להם יד ושֵם בדברי הממלכה, ככל אשר היתה בימים ההם לשרים ולכהנים[6].  אך שריה שר המנוחה, אשר קרוב הדבר כי היה ראש רואי פני אדוניו, איש תמים היה, ותלמיד נאמן ומקשיב ירמיהו[7] ככל אשר היה ברוך אחיו, אשר לא מש מן הנביא כל ימיו[8]. ומי יודע אם לא שׂם השר החסיד הזה את לבו לדבר על לב צדקיהו לשמור את אמונתו אל הכשדים, כאשר נשבע, לבלתי הבא שואה על שארית פלטת ישראל.  אולם למיום גלו אלופי יהודה עם יהויכין מלכם, גלתה עמם הנדיבות ותפארת בית אב, ויתנשאו תחתם לפקידים בהיכל המלך, אנשים קשים, אשר שמו בשרירות לבם את אדוניהם הרך בידם, כחומר ביד היוצר.  ויד השרים הנכבדים כבית שפן הסופר, וכשריה שר מנוחה הלכה ומטה.  ולמען התגדל על השרים הטובים מהם, בני מרום העם ועל כל מבחר בני יהודה, אשר הגלו עם יכניה, התגאו הם ודלת עם הארץ, ויקראו מלא אחרי אחיהם הגולים "רחקו מעל ה'! לנו נתנה הארץ למורשה"[9] ויעמוד להם הדבר הזה, להקשיח את לב יושבי יהודה וירושלים מאחיהם הגולים, לבלתי שים לב, פן יפקוד נבוכדראצר עון צדקיהו עליהם, בהתפרצו מפניו.  ויפתו השרים, אשר קמו זה מקרוב המה ונביאי השקר, אשר שתו ידם עמם, למרוד במלך בבל.  ושנים משרי העם, הלא המה פלטיהו בן בניהו ויאזניה בן עזור אחי חנניהו הנביא השקר מגבעון[10] הערימו לשום פחד חרב בבל על פני העם[11] ולעשות בנפשם שקר כי רק בכרתם ברית עם פרעה ישבו לבטח בארצם, וימשלו משל על ארץ ישראל ויאמרו "היא הסיר ואנחנו הבשר" לאמר ככל אשר לא יצא הבשר מן השיר עד התבשלו, כן לא אנחנו מן הארץ הזאת[12], כי מצרים תהיה לנו לעזרה.  ואף כי מת פלטיהו בן בניהו מהר מאד[13], מזמתו ומעשיו לא מתו.  ותצלח בידם מזמתם הרעה והנוראה הזאת, אשר שמה קץ לממלכת בית יהודה, ויפשע צדקיהו מתחת יד בבל[14] (3169–591) וישלח צדקיהו את מלאכיו מצרימה, לדבר על לב פרעה מלכה, לתת לו סוסים ורכב[15] ועם רב.

וירע מאד בעיני הנביאים, כי חלל מלך יהודה את בריתו[16], כי בדבר הזה חתם בעצם ידו, את המשפט החרוץ על עמו על ממלכתו ועל ארצו.  ויער את "האריה מִסֻבכו" את מלך בבל משחית גוים, אשר האמין בו עד העת ההיא, ולא אמר לנגוע בו לרעה, לגום כיום מרבצו לעלות עליו ולעשות בו כלה.  ויעל נבוכדראצר בשנה התשיעית למלוך צדקיהו הוא "וכל חילו וכל ממלכות ארץ ממשלת ידו".  ויפשטו גדודיו בכל ערי יהודה ויתן את הארץ לשממה ממדבר רבלה[17], אשר שם תקע את מחנהו.  ובעשור לחדש טבת סמך אל העיר (3172–588) ויבן עליה דיק וישפוך עליה סוללה וישם את העיר במצור.  ויעד ירמיהו הנביא במלאכות ה' במלך צדקיהו השכם והעד, כי רק בדבר הזה יציל את נפשו ואת ביתו ואת עמו, אם יצא אל שרי מלך בבל והתרצה אליהם, להכנע מפני אדוניהם, ולא שמע אליו מלך יהודה ההולך בעצת שריו, אשר נטה לבם אחרי מצרים.  וירבו הימים ומחיל מצרים, אשר אמר פרעה לשלוח לצדקיהו לעזרה, אין קול ואין קשב.  וירך מאד לב המלך וישלח שנים משריו, את פשחור בן מלכיה ואת צפניה בן מעשיה הכהן, אשר היה פקיד נגיד בבית ה'[18] אל ירמיהו להתפלל לה', כי יתן בלב הכשדים להעלות מעל ישראל.  ויען הנביא את המלך ביד מלאכיו, כי המעט מן המלחמה, כי לא תרפה ממנו, כי אם חזוק תחזק עליו מאד, ופלטה לא תהיה לעם מפני הכשדים, בלתי אם בצאתם להם לשום את נפשם אל משמעתם.  כי בכל היות נבוכדנאצר מלך עז רודה באף גוים, לא בקש מיד העמים הנכנעים לו, בלתי אם משמעת, ועל כן פִּתַּח את יויקים מן הנחשתים, אשר שם עליו, וירף את ידו ממנו ולא הוליכו בבלה.  וגם אחרי התפרץ יויקים מפניו, לא פקד את עונו על הארץ כֻלה, כי אם על בנו, אשר הגלהו ויאסרהו ויושב על הכסא אחד מאחי המלך, את צדקיהו.  ולוא שמע הפעם המלך צדקיהו והעם אל העצה, אשר יעץ הנביא בשם ה', כי עתה היתה להם פלטה.  אך לדבר הזה, לא נטה צדקיהו און.  ובכל זאת עוללו לנפשו דברי המוסר, אשר בהם חתם הנביא את דבריו, אשר השיב בידי מלאכי צדקיהו לאמר: "בית דוד כה אמר ה' דינו לבקר משפט והצילו גזול מיג עושק"[19] ויכבות ברית את כל העם, אשר בירושלם להקים את הדבר אשר צוה משה מפי ה' לשלח איש את עבדו העברי ואת עמתו העבריה חפשים מקץ שש שנים לעבדם.  או בבוא שנת היובל.  וישחטו עגל בן בקר, ויבתרוהו בתָּוך, ויעבור המלך בין הבתרים, את שרי יהודה ושרי ירושלים, את הסריסים ואת הכהנים ואת ראשי עם הארץ, ויעמוד כל העם בברית, וישלחו את עבדיהם ואת אמהותיהם לחפשי, וייטב הדבר מאד בעיני הנביאים ובעיני כל ישרי לב ויצפו לתשועת ה'.

ויהי עד כה ועד כה, וחיל פרעה יצא ממצרים לעזור את צדקיהו וישמעו הכשדים ויעלו מעל ירושלים ויסעו לקראתם לקדם את פניהם.  ויראו בני ישראל כי נעלמו הכשדים מעל עיר ממלכתם וישמחו, כי השא השיאו את נפשם, כי לא ישובו עוד להלחם בם[20].  ובני הבליעל אשר בקרב העם ראו כי היתה הרוחה[21] ויכבידו את לבם, וישובו ויכבשו את העבדים והאמהות העברים והעבריות, אשר שלחו זה מעט ויחזיקו בם.  ויך אותם ירמיהו בשבט פיו, על הנבלה הגדולה הזאת, וינבא להם את אחריתם המרה.  ויגדל מאד בעיני חכמי ישראל לדורותיהם עון השרים והעם אשר שבו להתעמר באחיהם ואחיותיהם עצמם ובשרם.  ויחשב בעיניהם למקור הרעה הבאה עליהם[22], כי חרות העם סם חיים לישראל הוא מעודו ושלטון איש באחיו כרעל וכרקב יעלה בו.  ויקץ ירמיהו לשבת עוד בתוך העם החורשים עליו רעה, ויתחמק מן העיר לבא ארצה בנימין, לשבת שם בין דלת העם.  ויהי הוא יוצא בשער בנימין, ויתפשהו בעל פקדות שמו יראיה, וישם לו עלילות דברים לאמר "אל הכשדים אתה נופל".  ולא שעה האיש הקשה לדברי הנביא, ויסגירהו בידי השרים העוינים אותו.  ויכו הזדים העריצים האלה את איש האלהים, וישימו אותו בבית יהונתן הסופר, אשר אותו שמו בימי המצור לבית הכלא ואת פי המלך לא שאלו.  והמלך אשר רפו ידיו מאד, לא עמד לבו למרות את פי עבדיו, אף כי האמן האמין המלך בדבר אלהים, אשר בפי הנביא גם בעת ההיא.  ויהי בהציק אותו רוחו לדרוש את ה' ויירא מפני עבדיו להביא אותו אליו לעין כל ויקרא אותו אל היכלו בסתר חדר בחדר, וישאלהו: "היש דבר מאת ה'?" ולא הכחיד הנביא המדֻכה והמעֻנה את דברו ויענהו: "יש, ביד מלך בבל תנתן".  ויתאונן ירמיהו במרי שיחו באזני צדקיהו על העול הנעשה לו על לא דבר, רק על דברו אמת בשם ה'.  ויקרא: "מה חטאתי לך ולעבדיך ולעם הזה, כי נתתם אותי אל בית הכלא, ואיה נביאיכם, אשר נבאו לכם לאמר, לא יבא מלך בבל עליכם ועל הארץ הזאת?" ותדאב מאד נפש המלך, אשר לב טהור היה לו, אך ידו הרפה לא מצאה למשול ברוחו לעשות דבר למרות עיני שריו הקשים, אשר היה בידם כחומר חותם.  ולא קרא לירמיה דרור, כי אם שנה את כלאו ויוציאהו מבית יונתן הסופר, אשר שם עיפה נפשו למות, ויפקד אותו בחצר המטרה, אשר אסירי המלך אסורים שם[23], ויצו לתת לו ככר לחם ליום.  והרעב בעיר הלך הלוך וחזק, אחרי שוב חיל מצרים, המבטח הבוגד לארצו, וחיל הכשדים שבו לצור על העיר בחזקה.  את מפח נפש העם בעזוב אותו פרעה בעל בריתו לנפשו ביד אויביו, הביע המקונן בנהמת לב ובנפש מרה:

   עו­דֵינוּ תִכְלֶינָה עֵינֵינוּ אֶל עֶזְרָתֵנוּ הָבֶל.

   בְּצִפִּיָּתֵנוּ צִפִּינוּ אֶל-גּוֹי לֹא יוֹשִׁיעַ[24].

וככל אשר העמיד ירמיהו את פניו לעיני המלך והשרים להראות להם את הרעה, אשר נגד פניהם, כן התנשאה רוח קדשו ממעל למדת ימיו הרעים, וישא עין למרחוק אל הטוב הצפון לעמו לימים הבאים.  וחצר המטרה לא היה הפעם לירמיהו לבית כלא, כי אם למנוח ולמקלט, כי במקום הזה, אשר נסתר מעיניו עמל המלוכה ודבריה היגעים, הרבה להוכיח באזני האסורים היושבים עמו, כי לא לעולם יקצוף ה', ואם אמנם גָלה יגלה העם, לא יארכו הימים ושב העם להאחז על אדמתו.  ולמען חזק את דברו קנה מאת חנמאל הענתותי בן שלום דודו, חלקת שדה לאות, כי "עוד יקנו בתים ושדות וכרמים בארץ הזאת".  ותקטן עוד זאת ויחדש בעיניהם את כבוד בית דוד ובית אהרן, אשר החלו בני ישראל להתיאש מהם, בראותם את ידם המטה ויחליטו, כי מאס ה' שתי המשפחות אשר בחר בהן[25] וכתולדה נאמנה לדעה הזאת, היתה דעה אחרת רעה עוד ממנה, כי עוד מעט ושבת ישראל מהיות גוי[26].  על הדבר הזה נשא הנביא את קולו בכח ובהדר, בכבוד ועוז.  ובעת אשר נואש כל איש רואה לעינים מחיי העם, אשר נחתה חרב קשה חדה ושנונה על רוך צוארו, חזה ירמיהו, כי כימי עולם ימי הגוי הזה.

   כֹּה אָמַר יְהֹוָה, נֹתֵן שֶׁמֶשׁ לְאוֹר יוֹמָם, חֻקֹּת יָרֵחַ וְכוֹכָבִים

   לְאוֹר לָיְלָה, רֹגַע הַיָּם וַיֶּהֱמוּ גַלָּיו, יְהֹוָה צְבָאוֹת שְׁמוֹ;

   אִם יָמֻשׁוּ הַחֻקִּים הָאֵלֶּה מִלְּפָנַי, נְאֻם יְהֹוָה, גַּם זֶרַע

      יִשְׂרָאֵל יִשְׁבְּתוּ מִהְיוֹת גּוֹי לְפָנַי כָּל הַיָּמִים[27].

אך בכל החזיון הנאדר הזה, לא העלים את הצרה הקרובה לבא.  ולא חדל גם בבית כלאו[28] לשלוח את דבריו אל העם השכם ושלוח, כי היושב בעיר ימות ורק האיש היוצא אל הכשדים והיתה לו נפשו לשלל.  ויאיצו השרים במלך להמית את ירמיהו.  וצדקיהו רפֵה הידים לא מצא את לבבו ואת ידיו לחשוך אותם מרעה.

ויקחו השרים הרשעים את ירמיהו וישליכו אותו אל בור מלא טיט ויטבע ירמיהו ויהי כפשע בינו ובין המות.  וישמע עבד-מלך הסריס את דבר הרע הזה, וימהר אל אדוניו המלך וישם נגד פניו את נבלות שריו, ויפצר בו למלט את נפש ירמיהו ממות ומרעב.  וימלא המלך את ידו וירץ הסריס אל הבור הוא ושלשים איש עמו וימשכו ויעלוהו מן הבור, וישבהו לחצר המטרה.  וצדקיהו אשר קשי יומו הציקהו מאד ולא ידע שָלֵו, שלח עוד הפעם בצרת נפשו לקרא לירמיהו ולשמוע את דבר ה' אשר בפיו, ולא הפיל ירמיהו גם הפעם ההיא דבר מדברו הראשון, ויפגע בו לחוס על נפשו ועל עמו, לצאת אל שרי מלך בבל.  ויחנן קולו וידבר תחנונים לאמר "שמע נא בקול ה', לאשר אני דובר אליך וייטב לך ותחי נפשך"[29]. וישו לנגדו את כל הרעה הגדולה הנשקפת לו אם יחדל לצאת, ולא מצא צדקיהו די עֹז בלבו לשמוע לקול הנביא, ויהי נהלך כצל אחרי שריו הסוררים.

וחיל מלך בבל החונים על ירושלם, ישבו במחניהם וידיהם בחיקם, ויחכו בארך רוח ובנפש שוקטה, כי לא ירחק היום, ועיפה נפש העם הנצורים בתוך העיר, כי ידעו כי נשבר מפני המצור, מטה הלחם בירושלם.  והמים הולכים הלוך וחסֹר וגם מעט הלחם והמים אשר במשקל ובמשורה יבאו, יאכלו וישתו יושבי העיר בדאגה ובשממון[30], ולא כלו הכשדים את כחם להרוס אל החומה בחיל ועזוז.  ויעברו להם מרבית ימי המצור במלחמות, אשר נלחמו גדודיהם בערי הבצורות, אשר שמה נאספו גם יושבי ערי השדה[31]; ויהרסו את מבצריהם[32] ויגיעום לארץ ויתרימו את הערים, ותהיינה לכיש ועזקה אשר בשפלה[33], אשר בִצר רחבעם[34] ערי המבצר האחרונות, אשר עמדו בפני הכשדים[35], ועד כה ועד כה ואנשי המלחמה הולכים ודלים וחומת ירושלם, אשר כמעט כל מלכי בית דוד לדורותיהם, שמו את לבם לְבַצֵר אותה למהר לסתום בה כל פרץ ולחזק בה את כל בדק, היתה עזה מאד מאד, וברוב עֻזה לא האמינו מלכי ארץ וכל יושבי תבל, כי יבא צר ואויב בשערי ירושלם"[36].  אך אויב אדיר ונורא מאד מקרב העיר, קם לישראל, הלא הוא הרעב הכבד מאד בכל צבא בלהותיו, אשר דמותן ערוכה בכל קדרות צבעיה ובכל עזוז נוראותיה על ספר הקינות[37], ואת יתר הרעב, אכל בנו הנולד לו, הלא הוא הדֶבֶר המשכל, אשר הרבה לשכל את העם כעמיר מאחרי הקוצר[38].  ויפשוט הדֶבֶר בכל ארץ יהודה[39] ורבים מן הנצורים, אשר תמו לגוע ברעב, נמלטו מן העיר ויברחו אל הארצות אשר מסביב[40] וישבו בתוך הגוים השאטים אותם מסביב, הלא המה עמון ומואב ואדום.

ויהי בשנה השלישית לימי המצור, בתשעה לחדש תמוז, בהִוָדע לכשים, כי תם כל הלחם מן העיר[41], ויקומו ויכוננו את כלי מפצם אל החומה, ויתחזקו ויבקיעו אליהם את העיר בטח, וכח לא היה עוד באנשי החיל הרעבים לעמוד בפניהם ולהבריחם מעל החומה ויפרצו הכשדים העירה כפרץ מים, וישטפו ויפשטו בכל חוצותיה.  ושרי מלך בבל שמו את כסאם בשער התָּוֶך[42].  ויהי כראות צדקיהו ושריו, כי כלתה הרעה אליו ואל עמו, ויאבד לבם ותרפינה ידי אנשי המלחמה ויברחו המה ואדוניהם דרך גן המלך אל ערבות הירדן.  וירדפו אחריהם חיל הכשדים וישיגו אותם בערבות ירחו, ויפוצו אנשי חיל ישראל מעל המלך, וימלט איש על נפשו ויתפשו חיל הרודפים את המלך האֻמלל הזה, ויעלו אותו אל עיר רבלה אשר בארץ חמת, בין ערי הלבנון כי שם שָׂם נבוכדראצר את מחנהו.  וידבר מלך בבל את צדקיהו משפטים על חללו את הברית, אשר כרת לו וישפטהו משפט אכזרי מאד, וישחט לעיניו בעברתו הקשה כשאול, את כל חורי יהודה, אשר יעצוהו לפרוק את עֻלו, וישחת את רחמיו ככפיר מיער וישחט לעיני המלך האֻמלל את בניו מחמדי נפשו.  והדבר הזה היה מראה העינים האחרון למלך העלוב, כי אחרי ראות האב הרך הזה בעותי אלוה, אשר גבור אמיץ לֵב לא יכילם, חשכה הארץ בעדו, כי נקר נבוכדראצר העריץ את שתי עיניו ויעַוְרהו וגם אחרי כן לא שלח אותו לנפשו ויאסרהו בנחשתים ויעצרהו עמו ברבלה.

ובשבעה לחדש החמישי עלה נבוזראדן רב הטבחים על ירושלם ויבא אל המקדש ויעש שם הרג רב בכהנים ובנביאים[43] ובבחורי[44] מרום העם, אשר שרדו שמה.  ויצת אש בחמדת ישראל בבית ה' (3174–586) אשר היה גאון עֻזם, מחמד עיניהם ומשוש תפארתם זה ארבע מאות שנה, ויהי גם הבית הגדול והקדוש הזה למאכֹלת אש.  ותגָדע ביום הוא קרן ישראל ויצא ממנו כל הדרו.  ואת יתר כלי הזהב, אשר נותר בבית ה' מגלות יהויקים, בזזו הכשדים, ואת הים ואת העמודים ואת המכונות, אשר עשו להם שֵׁם ביפי מלאכתם, שברו חרשי המשחית וישאו את נחשתם בבלה.  ואת חומות העיר מסביב נתצו ויעשו את ירושלם, אשר היתה כחותם על לב ישראל, לתל שממה.  ויבֵא נבוזראדן את כל יושבי ירושלם הרמתה ויגל אותם משם אסורים בזקים[45] בבלה, בתוך כל אנשי יהודה ויולך עמם גם את הנופלים, אשר נפלו על חיל הכשדים ולא השאיר בארץ, כי אם את דלת העם, אשר אין להם כל.  ואת שריה הכהן הגדול, ואת צפניהו כהן המשנה, ואת שומרי הסף, ואת השרים רואי פני המלך, ואת שר הצבא המצביא את עם הארץ וששים איש מאנשיו, לקח נבוזראדן ויולך אותם דבלתה, ויך אותם נבוכדראצר וימיתם.  ואת צדקיהו המלך האחרון לישראל בימי הבית הראשון, הוליך עמו נבוכדראצר בבלה ואת יהוצדק בן הכהן הגדול שרָיָהו המומת, אסר בזקים ויגל גם אותו בבלה[46].  ותעבור על יהודה כוס חמת ה' ככל אשר חזה ירמיה הנביא זה ארבעים שנה.  וַיִמַקוּ וַיָמֹכוּ בני עם יהודה, כי הרבה לאכול בם הרעב הדבר והחרב[47] וישארו רק "מעט מהרבה"[48].  וככל אשר קראו אחרי גלות עשרת השבטים ליהודה ובנימן "שארית ישראל"[49] כן קראו ליתר הפלטה הנשארת מכף מלך בבל "שארית יהודה"[50].  ויכתב בספר הזכרונות, אשר לבבל, שֵׁם העיר ירושלם לעיר מתפרצת מפני אדוניה כל ימיה[51].

ויהי המעט לישראל, אשר מצאה אותו מיד הכשדים, ויצו ה' לו גם את כל סביביו צריו[52] וישחקו על משבתיה[53] ויתכבדו העמים הקטנים, אשר מסביב בקלון ישראל, העם הגדול אשר בתוכם, וישמחו לאידו גם לפני נפלו, בראותם, כי הולך הוא ודל, עד כי יקטן גם הוא כמוהם[54].  אולם בנפול ירושלם לפני צר, נגלתה כל רשעת שכני יהודה הרעים, וכל עברתם השמורה בלבם.  ויהי הלעג והמשטמה לאחדים בפיהם ובלבבם, וישאפו כל העמים, אשר מסביב לרשת את הארץ, אשר נעזבה מיושביה.  ויתגדל העם הקטן מואב על ישראל וישם לשחוק ולחרפה אותו ואת עבודת אלהיו[55].  ועל החרפה, אשר חרף מואב את הגוי הנדכה, הוסיף עמון אחיו עצה ומזמה, ותקטן בעיניו נחלת גָד אשר בעבר הירדן, אשר נאחז בה וישב בשעריה[56] וישמח בכל שאט נפשו "על אדמת ישראל, כי נשַמה" ועל עמה כי הלך בגולה[57], כי נשא העם השפל הזה את עינו הרמה לרשת גם אותה; אך משני אלה הרשיעה אדום, אשר לא ידעה כל מעצור לרוח נקמתה ולעברת זדונה[58].  ויהי הנקל בעיני העם הזה הקטן בגוים, כי הרחיב את נפשו להסב אליו את כל אדמת יהודה ואפרים הגדולה והרחבה[59], וישחתו את רחמיהם מן העם האֻמלל והנדח, אשר כלתה אליו הרעה, ויארבו על הדרכים ויגירו על ידי חרב, את כל פליט, אשר נס לו על נפשו[60], ואת אשר לא אכלה חרבם הסגירו ביד אויב[61].  וגם פלשתים הקטנה, אשר קרבו ימיה למות, התנערה גם היא עוד הפעם, וַתִּלָוֶה על אדום ותנח גם היא את חמתה ביהודה שכנתה, אשר גלתה מביתה ומנחלתה[62].  ותמר נפש ישראל למן העת ההיא על אדום מאד ויוציאו סופרי הקדש את כל רוחם על העם הבליעל והקשה הזה, אשר לא ידע את נפש עם גולה[63].  ויקם איש נביא ושמו עובדיה[64], אשר חזה על אדום, את הרעות אשר תמצאינה אותו וכי עוד יבא יום והיתה אדום ופלשת לישראל למורשה[65].  ותשמח גם צור מאד על לכת ישראל בגולה, אך הרוכלת הנוכלת הזאת, אשר עיניה אל הבצע, לא ששה על הארץ כי אם על סחרה, אשר נסב אליה[66].  כי בשבת ישראל על אדמתו, גדל מסחרו, על כן צרה בו עין צור מאד ותתנכל להרע ולהצר ולהקים עליו אורבים ככל אשר מצאה ידה, עתה בא היום אשר קותה להמלא מחרבן ארץ ישראל.

ובכל הרעות הנוראות, אשר באו כתֻמן על ארץ ישראל, לא נשקפה בלתי אם נחמה אחת קטנה, כי הפקיד נבוזראדן את השר גדליהו בן אחיקם, איש בר לבב וטהר ידים מבית השרים הנכבדים, בית שפן הסופר, על שארית הפלטה אשר נשארו מדלת העם ביהודה, ועל הנשים והטף אשר נפלו אנשיהם ואבותיהם במלחמה.  גם את בנות המלך לא הוליך נבוזראדן שֶבי, ויפקד גם אותן גם את סריסיהן[67] ביד השר הנאמן גדליהו בן אחיקם.  ויהי כאשר קרא נבוזראדן במצות אדוניו דרור לירמיהו, אשר הובל אסור באזקים הרמתה בתוך כל גולי יהודה וירושלם, וישלחהו לחפשי בדברים טובים, וישיבהו אל גדליהו וברוך בן נריה עמו[68], ותהי תקוה לשארית יהודה, כי שני האנשים האלה, ירמיהו ברוח אלהים אשר בקרבו, וגדליהו בכבודו בעיני מלך בבל, יהיו למרכז חדש, אשר מעט מעט יגדל ושב והיה לקהל גדול.  וישם גדליהו את משכנו במצפה במקום, אשר יעד נבוכדראצר לשלוח שמה פעם בפעם את שריו, לדעת מה יעשה בארץ[69].  וכל שרי החיל, אשר ברחו עם צדיקו ויפוצו מעליו בערבות ירחו ויחבאו בשדה, שמעו כי היתה רוחה "כי נתן מלךְ בבל שארית ליהודה" בהפקידו לנציב את בן אחיקם הטוב גם עם ה' וגם עם אנשים.  ויצאו ממחבואיהם יוחנן בן קרח שר החיל ויונתן אחיו ויתר שרי החילים ואנשיהם ויבאו אל גדליהו, לשום את נפשם אל משמעתו.  אך בכל זאת יראו, פן יתפשום הכשדים והמיתום.  וישבע להם גדליהו, כי לא יגעו בהם לרעה, אם יעבדו את מלך בבל, וייטב הדבר בעיניהם ויתפשו את הערים הנעזבות וישבו בהן.  ויצו אותם גדליהו ויאספו וישימו בכליהם את שארית המזון, אשר נשאר בארץ, אשר היתה למבוסה ולמרמס בימי המצור והמלחמה.  וילך מעט העם, אשר עם גדליהו הלוך ורב מיום ליום, כי כל הפלטים, אשר נמלטו בימי המלחמה מפני החרב והרעב ארצה עמון ומואב ואדום ואל יתר הארצות הקרובות נלאו לשאת את כלמת הגוים, אשר חרפו אותם לאמר "אספי רעב"[70] אתם, ויקבצו כלם אל גדליהו המצפתה ויאספו מזון רב מאד.  וירחב כמעט לב שארית יהודה, ושרידי העם, אשר שרדו זער שם זער שם בערים, החלו לעלות אל הר הקֹדש, לחונן את עפרו ולהעלות מנחה ולבונה על מזבח ה' ההרוס.  אך לא בשמחה ובשירים ובחלילים עלו שם כבימי מחמדיהם, כי אם מתגודדים, קרועי בגדים, ושבורי לב[71].  אך גם הארוכה הקטנה, אשר החלה לעלות לבת יהודה, גזלה את שנת שכני יהודה הרעים מעיניהם ויערם בעליס מלך בני עמון, להקים צודה לנפש גדליהו, ויקן את לב ישמעאל בן נתניה בן אלישמע, אשר מזרע המלוכה, איש דמים ומרמה, כי ידע בעליס כי בָזֹה יבזה ישמעאל בעיניו לסור למשמעת איש, אשר לא בן מלכים הוא; ויסת אותו להרג את גדליהו.  ויגֻנב הדבר הרע הזה אל אזני שרי החילים וימהרו אל גדליהו להזהירו מרעתו, ויוחנן בן קרח דבר על לבו בסתר למלא את ידו, להמית את ישמעאל החורש רעה על גדליהו, ואינו שׁוֶה באבדן שארית יהודה.  ויחשוך גליהו את יוחנן מעשות דבר לישמעאל באמרו בתֻמתו, כי רק דבה רעה היא.  ויהי בשלש לחדש תשרי[72] ויבא ישמעאל כאיש שלום ועשרה אנשים עמו אל המשתה, אשר עשה גדליהו בן אחיקם לרבי מלך בבל אשר באו המצפתה, לראות את שלום הארץ.  וגם יוחנן בן קרח וגם איש מיתר שרי החילים, לא היה ביום ההוא במצפה.  וקרוב הדבר מאד, כי בכל הבטחון, אשר בטחו שרי החיל בגדליה התמים ובדבריו, אשר נשבע להם, כי אין כל רעה נשקפה להם מיד הכשדים, הגה לבם אימה להֵראות אל רבי המלך.  ויהי כטוב לב הקרואים ביין, ויקם ישמעאל ואנשיו בטח, ויכו את גדליהו הצדיק בחרק וימיתוהו, ויהרגו גם את שרי הכשדים וגם את מעט אנשי המלחמה, גם את כל בני ישראל, אשר היו עם גדליהו.  ותהי מהומה במצפה ופחד פתאום.  ולא מצאו יתר אנשי העיר את ידיהם ואת רגליהם וילכו שבי לפני ישמעאל הנבל ולפני מעט אנשי הבליעל, אשר עמו וגם את בנות המלך הרכות והענגות, אשר גם נבוזראדן רב הטבחים, לא ערב את לבו לנגוע בהן לרעה, שׁבה ישמעאל העריץ הזה, להוליך אותן אל ארץ בני עמון.  ויהי המעט ממנו כל הרעות והנבלות האלה ויַשגה בדרך שמונים איש משכם ומשילו ומשמרון תמימים עוברי בטח, אשר אמרו לעלות להקטיר מנחה ולבונה ולנסוך נסך דמעה על שממות מזבח ה'.  ויגנוב הנבל החנף את לב אבלי ציון אלה, בהשמיעו באזניהם גם הוא, קול בוכים, וידבר על לבם ללכת עמו אל בן אחיקם, ובבואם אל המצפה, אשר שם הניח את עדת מרעיו, ויפל עליהם הוא ואנשיו וישחטם ולא הותיר מהם, כי אם עשרה אנשים, אשר אמרו לתת לו כופר נפשם מטמֻני מזון, אשר יש להם בשדה.  ויהי ביום השלישי אחרי הכותו את גדליהו, ואחרי הרבותו חללים לרוב מאד, ויקח את כל שרידי חרבו, ויולך אותם שבי ארצה בני עמון, למען האבד שריד למצפה, אשר היתה לצנינים בעיני בעלים אדוניו.  אך עצתו זאת להסגיר את שׁביוֹ ביד בני עמון לא קמה בידו, כי עד כה ועד כה נגלה הדבר ליוחנן בן קרח ולשרי החילים.  ויחלץ הוא וכל אנשיו ויצאו להלחם עליו ולנקום מידו את נקמת דמי גדליהו וימצאו אותו על יד גבעון.  ויהי כראות השבויים את יוחנן ואת מחנהו, ותחזקנה ידיהם ויקומו ויעברו כלם אל יוחנן.  וישמעאל ראה כי לא תהיה לו תקומה, וימלט בשמונה אנשים ארצה בני עמון ולא שם יוחנן וכל העם אשר עמו את פניהם עוד המצפתה, כי יראו לשבת שם מפני הכשדים, אשר התבאש בהם ישמעאל, בהכותו את גדליהו פקיד מלך בבל ואת שרי הכשדים עמו.  וישבו בגרות כִּמְהָם אשר אצל בית לחם.  ויהי כאשר נואש העם במצפה וַתֵּעוֹר עוד הפעם אהבת מצרים בלבם, וירמיהו אשר על שכמו נתן משא כל העם למיום מות גדליהו, שבע עוד הפעם עמל ורוגז מיד שארית יהודה.

ויהי בתחלת שבתם בגרות כמהם, ויהי עוד לב שרי החילים ומרבית העם נאמן עם ירמיהו.  ויגש אליו יוֹחנן בן קרח ויזניהו בן הושעיהו המעכתי 1[73]) ויתר שרי החילים וכל העם מקטן ועד גדול ויחלו את פניו בלב שלם 2[74]), להתפלל בעדם ולשאול באלהים איזו דרך יאחזו הפעם, ויעתר להם ירמיהו.  ויהי עד כה ועד כה וימצאו אנשי האון את ידיהם לעשות שקר בנפש העם, כי יערים ברוך בן נריה להטות את לב ירמיהו כטוב בעיניו, כי בירמיהו יראו אנשי הבליעל לתת דופי.  ויהי מקץ עשרת ימים, ויאסוף ירמיהו את הקהל ויצו אותם בשם ה', לשבת שקטים ושאננים בארץ אבותיהם וַיַבְטַח אותם כי לא תאֻנה להם כל רעה מיד מלך בבל.  וישם לנגד עיניהם את הרעה אשר תמצא אותם, אם ישימו את פניהם מצרימה.  ויהי המעט מיוחנן ושרי החילים והעם, כי נהפך לבם מן הקצה אל הקצה בקרב הימים המעטים, ויענו את ירמיהו עזות, ויקחו את כל הנפש, אשר הפקיד נבוזראדן ביד גדליהו ואת בנות המלך וגם את ירמיהו ואת ברוך לקחו ביד חזקה, ויסיעו אותם עמם מצרימה.  אז קמה עצת בעלים מלך בני עמון, כי נשמה ארץ אבותינו מיושביה ושכני יהודה הרעים פשטו עליה מסביב ויאחזו בה ויהיו לאבן נגף לישראל ימים רבים מאד.  ותגדל הרעה אשר הרע הנבל הפושע ישמעאל בן נתניה לעמו, מרעת נבוזראדן רב הטבחים, אשר למלך בבל, כי נבוזראדן נתן עוד במצות אדוניו שארית ליהודה, והוא ברשעתו הגלה את השארית הזאת מעל אדמתה, וַיַסְגֵר את הארץ כלה בידי רשעי גוים אויבי ישראל.  הוא השלים את החרבן בהמיתו את השר החסיד גדליהו בן אחיקם בן שפן בן אצליהו בן משלם[75] על כן היה יום מות גדליהו ליום צום ואבל לישראל[76] עד היום הזה ויגדל המספד ביום ההוא מדי שנה בשנה, כיום אשר בו נשרף בית ה'[77].

ויוחנן בן קרח וקהל שארית יהודה באו מצרימה, וישבו במגדל ובנוף ובתחפנחס ובארץ פתרוס ותהי תחפנחס לראש מושב הנדחים האלה, אשר לא ביד אויב נדחו שמה, כי אם במשובתם ובאולתם.  ותתמכרנה שם הנשים במצרים ארץ האלילים לאלהים אחרים, ותשובנה ותקטרנה למלכת השמים, ויד בעליהן עמן בדבר הזה.  וישא ירמיהו הנביא בכח את קולו, להגיד להם פשעם, וישו לנגדם את אחריתם הרעה במצרים ואין שומע.  ויהי מקץ שנים, ויקשרו המצרים על פרעה חפרע מלכם, על אשר בִּכֵּר את חיל היונים בני הנכר על חיל ילידי הארץ, ויהרגוהו.  ויהי בחרות אף עם הארץ על כל בני עם אחר, ויניחו את חמתם גם בבני ישראל היושבים שם[78] ויקומו גם על הגרים הגרורים ההם בחרב.  ולא נמלטו מכל הקהל, כי אם פלטים מתי מספר[79] ואת פלטי החרב האלה ואת ירמיהו ואת ברוך בן נריה בתוכם הוליך נבוכדראצר עמו ממצרים בבלה, אחרי הכותו את מצרים[80].

גם ביתר הארצות הקרובות לארץ ישראל לא נותרה כל שארית וזכרון לאבותינו בימים ההם.  ואף כי בהאסף אל גדליהו נדחי ישראל ממואב ומבני עמון ואדום, עוד נותרו מהם בעמון ובמואב רבים מאחיהם, לא עמדו הנותרים ימים רבים בארצות האלה.  ויהי בעלות נבוכדראצר בשנה החמשית לגלות הארץ, על צֹר, וישב את ידו גם על שלשת העמים הקטנים האלה ותעבור גם עליהם כוס יהודה[81] ואת נדחי ישראל היושבים בעמון ובמואב נפש שבע מאות ארבעים וחמש[82] הוריד עמו בבלה (3179–581).  ומכל דברי מושב בני ישראל בארצות ההן לא נודע בלתי אם הדבר הזה, כי הנדחים במואב היו בעיניהם באחרית ימי צדקיהו כיושבי בטח מפחד אויב[83], ותֵּעזב גם ארץ אבותינו, גם הארצות אשר סביבותיה מצרים אדום עמון ומואב, מישראל.  ויתגוררו מהם גלֻיות גם בצרפת ובספרד[84], אך מהן לא נשאר כל זכר.  והארץ האחת אשר שם שב מקור ישראל לנבוע, אחרי אשר כמעט היה לקפאון, היא בבל.