ילדות מנשה, אָפיוֹ.  השרים ובני המלך.  חדוש הבמות.  הריסות המזבח.  עבודת המולך.  חדוש מעשה בית אחאב.  עבודת הבעל החמנים וצבא השמים.  פסל האשרה בבית ה'.  גלולים בכל הארץ.  המשתחוים על הגגות, מרכבות השמש.  הכמרים.  המתקדשים והמטהרים בגגות.  אשרה על יד מזבח ירבעם בן נבט.  במות לעשתורת, לכמוש ולמלכום.  מלכת השמים והכונים.  המעוננים, האובות והידעונים.  הקדֵשות.  פרעות בעם.  מעל הכהנים והלוים.  אמונת הכהנים בני צדוק.  אכזריות מנשה.  שפיכות דמים.  שרים סוררים ושופטי און.  קנאת הנביאים והרֵגתם בידי מנשה.  שרי צבא אשור בירושלים.  שַמות בארץ.  כותים חדשים נוספים על הראשונים.  מנשה מובא באזיקים בבלה.  תשובתו ותפלתו.  נחום האלקושי.  מנשה שב אל ארצו ומטיב דרכו.  תקון המזבח.  בנין חומה ועופל.  נציבים בערי המבצר.  ספר דברי חוזי.  פרי חטאת מנשה.  מותו וקבורתו.  מלוכת אמון בנו וחטאתיו.  הקשר אשר עליו, מותו וקבורתו.  מלכות יאשיהו.

3067–3123

והימים אשר חי חזקיהו אחרי הֵעָלוֹת סנחריב מעליו, חמש עשרה שנה.  ויהי במותו ויספדו לו כל בית ישראל ויעשו לו כבוד גדול ויקברוהו במעלה קברי בני דָוִד.  ולא לריק התאבלו כל יהודה ויושבי ירושלים על מלכם זה, כי ימי מלכותו היו כמעט אחרית ימי הטובה בתור ימי הבית הראשון, כי על כסאו עלה מנשה (3067–693) בנו, נער בן שתים עשרה שנה.  והמלך הצעיר הזה, היה שונה מחזקיהו אביו מן הקצה אל הקצה, ודומה בכל דרכיו אל אחז אבי אביו, אשר לפניו לא קם עוד כמהו בכל מלכי יהודה.  ויהי המעט, כי חִדש בעצת שריו וקרוביו בני המלך[1] הנוטים אחרי דרכי הנכר את הבמות, אשר הסיר חזקיהו אביו, ויהרוס את מזבח העולה[2] וישבת עבודת בית ה', ויעבר גם את בנו באש למולך ויחדש במֶרְיוֹ ובאִוַלְתו את כל הבלי הנכר, אשר נראו בימי החשך ביהודה ובאפרים, ואשר בערו אחריהם אבותיו חסידי מלכי בית דוד וישביתום, וישם את אחאב מלך אפרים למופת לו, ויקם מזבחות לבעל ולאשרה[3], וישם חמנים מעל למזבחות הבעלים[4].  ויָרע עוד לעשות מכל אשר היה לפניו, כי שם את בית ה' הנעלה והמרומם למרכז לתועבות הנכר בשֻמו שם מקום לפסל האשרה[5].  ותקטן עוד בעיניו עבודת הבעל והאשרה וישם גם את כל צבא השמים, אשר עבדו להם הכנעני והאמורי לאלהים, ויבן גם לַשקוצים ההם מזבחות בחצרות בית ה'[6].  ויהפוך המלך הכסיל הזה את כל הארץ אשר שֵם ה' נקרא עליה, לארץ פסילים.  ותחת אשר העמיד ירבעם, את שני עגליו בשני גבֻלות ארצו "בדן ובבית אל" מִלא מנשה את כל ארץ יהודה מקציה ועד קציה "מגבע ועד באר שבע[7] במות ומצבות בעלים ואשרים.  ויבן במות על השערים בירושלים[8], ויכונן מזבחות לצבא השמים על עלית גג בית אחז[9], ועלו משַמרי הבלי השוא גם על כל גגות הבתים הגבוהים, והסיכו נסכים וקטרו והשתחוו לצבא השמים[10] לשמש ולירח ולמזלות, אשר עבודתם היתה לאחדים ביד הדור ההוא, עם עבודת הבעל והאשרה[11].  ומלבד עלית גג אחז וגגות הבתים, אשר בנו שם מזבחות לבעל ולשמש ולכל צבא השמים, נתן מנשה סוסים ויעש מרכבות, אשר בהן יֵצאו לקדם את פני השמש בעלותה, וישם את בית ה' גם למוצא סוסי מרכבות השמש[12].  ויתן מנשה על עבודת צבא השמים חבר כהנים, אשר קראו להם כמרים[13] וגם עבודת האשרה פרצה מאד בארץ, ויהי משפט הזונים אחריה לעבוד אותה בגגות[14] ולהקים את מצבתה בטבור הגן בתָוֶך[15], ואֵלִים[16] רעננים נטועים סביבותיה.  ויהי המעט מעובדי המפלצת הזאת, כי עבודתם בצל האלים היתה מלאה תועבת זמה ושפך דמי ילדים נקיים[17] אשר יסמר את שערת השומע, ויתקדשו ויטהרו עוד המרעים האלה החנפים בדם ובנִאופים, בגשתם אל עבודתם המגאֶלת והאכזיה, וַיִשָמרו מכל מגע איש נקי, אשר לא בא בסודם פן יטמא אותם[18].  ולבלתי השכח מלב העם כל הבל וכל חטאת, חִדש מנשה גם את המזבח והבמה, אשר עשה ירבעם בבית אל ויעש שם אשרה[19].  וישב ויבן על הר המשחה, הוא הר הזיתים את הבמות הנהרסות, אשר בנו נשי שלמה הנכריות לעשתֹּרת שקוץ צידונים ולכמוש שקוץ מואב ולמלכֹּם תועבת בני עמון, על כן קראו שלומי אמוני ישראל בימים ההם להר המשחה "הר המשחית"[20].

      ומלבד כל הגלולים, אשר זנו אחריהם לעין כל, עבדו בבתיהם את מלֶכת השמים אשר זנו אחריה המצרים והצידונים[21] וירב העם לזנות אחרי התועבה הזאת בהאמינם, כי בידה להשביע לכל דורשיה לחם וכל טובה, ולכלות בחמת אפה בחרב וברעב, את כל אשר ימנעו ממנה את עבודתם את קטָרתם ואת נסכיהם[22].  וידרו נדרים לקטר ולהסך לה[23].  ותהי מלֶכת השמים נעבדת ביד כל אנשי הבית למקטן ועד גדול, האנשים והנשים והטף, אך כהונת הנשים גדלה על כהונת האנשים והטף ויהיו אלה רק מכשירי כהונה ועבודת הנסך והקטרת היתה רק בידי הנשים לבדן, על כן דבקו הנשים בעבודה הזאת מאד[24] וגם במעשה "הַכַּוָנִים" אשר עשו לה, לאמר בדמות אשר ערכו לה במעשה אופים, היו הנשים עקר והגברים והטף רק טפלים להן ויהיו "הבנים מלקטים עצים והאבות מבערים את האש והנשים לשות בצק לעשות כוָנים למלכת השמים"[25].

     והתרבות הרעה והחטאה הזאת, תרבות גלולי כנען, אשר השבית מנשה מפניה את תורת ה' אשר ביד משה, נתנה את פריה הרע והמר, כי שחֵר המלך הכסיל גם את הבלי הנַחַש, הכשפים, האובות והידעונים[26] וילכו כל העם אחרי ההבל ויהבלו.  ואחרי אשר מִלא מושל רשע את רוח החכמה והמוסר שכרון, ויפל עליה תרדמת מות, עורר את חושי הבשר, וַירתח אותם לתאוה ותשוקה, וירב את הַקָדֵש בארץ מאד מאד, וישם גם לזֻלות הזאת מקום במקדש העלוב והמחֻלל[27].  ותמלא הארץ זוללים וסובאים העורכים לגד שלחן והממלאים למני ממסך[28].  ויתע מנשה את העם וישחיתו את דרכם גם משבעת עמי כנען, אשר היו למשל בתועבותיהם.  וגם הכהנים והלוים סרו מאחרי ה' וירחקו מעליו, וילכו אחרי ההבל למען מצוא חן בעיני מלכם.  ויהיו רק הכהנים בני צדוק לבדם נאמנים עם תורת אלהי אבותיהם וישמרו את משמרת קדשם וישימו נפשם בכפם, ויכהנו את כהונתם במקדש בסתר, בתעות הלוים וכל העם אחרי הגלולים ותחשב להם אמונתם לצדקה רבה מאד[29].

ויוסף מנשה על חטאת אחז, כי הרבה לשפוך דם נקי, עד אשר מלא את ירושלים דמים, וימלא את הארץ, באשמתו ובאשמת שריו הסוררים, אשר לא ידעו בשת, חמס, עשק, רשע וגזל משפט[30] "ואת בית המלך חמס ומרמה"[31].  ותשכל חרבו את נביאי האמת, אשר הוכיחו דרכו על פניו[32].

אָכְלָה חַרְבְּכֶם נְבִיאֵיכֶם כְּאַרְיֵה מַשְׁחִית[33].

     ובכל זאת לא חתו הנביאים מפניו, אף כי עריץ שופך דם היה.  אולם בדברים, אף כי דברי אלהים הם, לא יוָסֵר איש כמנשה, על כן הקים לו ה' מוכיח קשה מאד, אשר מפניו נחת מלך יהודה זה, כי שמור שמרו מלכי אשור את עברתם למלכי ישראל, בזכרם את מפלת עמם לפני ירושלים, ואת המרד, אשר מרד חזקיהו בסנחריב ואת בריתו, אשר כרת עם מראדך בלאדן אויבו, להצמית את ממלכתו.  ויהי בפרוע מנשה פרעות, ויכשל את כח עמו, ותהי לאסר חדון מלך אשור, המולך בעת ההיא, עת מצא לבצור את רוח מלך ישראל, וישלח את שרי צבאו ירושלימה ויעשו בה שמות[34].

               בְּקָקוּם בֹּקְקִים                                  וּזְמֹרֵיהֶם שִׁחֵתוּ[35].

ויעלו עִמּם עוד המון עמים ויושיבום בארץ, וַיָּקֶם אסר חדון בדבר הזה לישראל אורבים מתוך ביתו[36].  ויאסרו את מנשה בנחושתים ויוליכֻהו בבלה.  אז הֻכה כעשב וייבש לבו[37].  ותלאותיו וֶעֱנותו אשר שבע בדרך[38], עד אשר כמעט קרבה לשחת נפשו[39] וחרפת שוביו ההוללים, אשר לא חשכוּ מפניו כל בוז[40] פקחה את עיניו לראות, כי לא ברית עולם לאנוש רמה, עם הטובה והגדולה, ויחדל לתת לבו כלֵב אלהים ויִּכָּנע מאד מלפני אלהי אבותיו[41].  וישפוך שיחו לפני ה' בהתעטף עליו נפשו בצר לו:

               אַל-תַּסְתֵּר פָּנֶיךָ מִמֶּנִּי              בְּיוֹם צַר לִי[42].

               מִפְּנֵי-זַעַמְךָ וְקִצְפֶּךָ                              כּי נְשָׂאתַנִי וַתַּשְׁלִיכֵנִי.

               יָמַי כְּצֵל נָטוּי                          וַאֲנִי כָּעֵשֶׁב אִיבָשׁ.

               וְאַתָּה ה'                                              לְעוֹלָם תֵּשֵׁב

                                       וְזִכְרְךָ לְדֹר וָדֹר[43].

ותערוג נפשו על ציון נָוֵהוּ מאד[44].

ובארץ ישראל קם אז נביא, ושמו נחום האלקושי[45].  ויחזק את לב העם בהזכירו להם את חסדי ה' ואת גבורותיו, ואת המגפה אשר נגף סנחריב מלך אשור ברעש ואש[46] וינחמם, כי לא תקום להם עוד צרה מיד מלכי אשור[47].

וישמע ה' לקול תחנוני מנשה[48] ויט לו שלום, ולא כבדה עליו יד מלך אשור וישב מנשה לביתו ולמולדתו.  ויהי בבואו ויסר את פסל התועבה מבית ה', ויבער מן העיר את כל השקוצים, אשר שם בה.  וישב ויבן את מזבח העולה, אשר הרס במשובתו, ויתן אל לבו לשום את עבודת ה' על פי תורת משה לחק כבראשונה.  וישליכו רבים מן העם את אליליהם, אך את הבמות אשר שם חזקיהו את כל לבו, להשבית, לא עלה על לב מנשה להסיר, גם אחרי שובו אל דרכי אבותיו[49].  ולמיום החלו לשוב מחטאתו, שם את עיניו, לשקוד לטובה על עמו ועל ארצו, ויבן חומה חיצונה לעיר דוד, ואת העופל הגביה מאד, וישם שרי חיל בערי המבצר[50] ויתחדשו עוד הפעם פני ירושלם, ויגדל כבודה כבימי מלכי הצדק.

               כִּי-בָנָה ה' צִיּוֹן נִרְאָה בִּכְבוֹדוֹ[51]

ויעלו סופרי הקדש על ספר דברי הימים למלכי ישראל, גם את חטאות מנשה לכל דבריהן, גם את דברי הנביאים, אשר הוכיחוהו, וגם את תשובתו מדרכו הרעה.  ואחד מסופרי הקדש חוֹזַי שמו, כתב ספר על דבר מנשה, אשר קורא לו "דברי חוֹזָי"[52].  אך גם ספר דברי הימים למלכי ישראל, גם ספרי דברי חוזי אָבָדוּ ומלבד הדברים הכתובים בספר המלכים ודברי הימים, אשר בספרי הנביאים והכתובים, השתמר עוד מזמור אשר ראשיתו תפלת מנשה וקינה על שביו ועל צרותיו וסופו רנה ותודה על שובו לממלכתו.  המזמור הזה נתן על ידי משוררי בית ה', לזמרו שם לזכר עולם.

               תִּכָּתֶב זֹאת לְדוֹר אַחֲרוֹן                     וְעַם נִבְרָא יְהַלֶּל-יָהּ[53]

אך בכל הרפואות, אשר שם מנשה את לבו, לחבוש את שבר עמו, לא העלה לו עוד ארוכה, כי המכות והתחלואים, אשר חִלָה בישראל בימי רשעו, הֵמַקוּ את ממלכת יהודה ויחליאוה לאין מרפא עוד[54] ויאכלו את כח יהודה בכל פה ויזרקו בה שֵבה ותזקן ותחלש בלא עִתה.  ומה נמרצו דברי הנביא, אשר ערך דמות לפרי חטאת מנשה כחמשים שנה אחרי מות המלך הזה:

               בְּדָמֵךְ אֲשֶׁר-שָׁפַכְתְּ אָשַׁמְתְּ

               וּבְגִלּוּלַיִךְ, אֲשֶׁר-עָשִׂית טָמֵאת

               וַתַּקְרִיבִי יָמַיִךְ וַתָּבוֹא עַד שְׁנוֹתָיִךְ[55]

וימת מנשה בשנת החמשים וחמש למלכו, ויקברו אותו בגן ביתו, אשר קראו לו גן עֻזא וימלוך (3121–639) אמין בנו תחתיו, איש בן שתים ועשרים שנה, ושם אשתו ידידה בת עדיה מבצקת.  ויהי במלכו ויעש את כל הרע אשר עשה מנשה אביו, ויחדש את כל התועבות, אשר התעיב אביו, ואת הגלולים, אשר החל אביהו לבער מן המקדש ומן העיר, השיב למקומם[56].  וירע עוד לעשות וישם את כל לבו לבער אחרי תורת משה[57] אך ימי המלך הזה לא ארכו לו, כי בשנה השנית למלכו, קשרו עליו עבדיו וימיתוהו (3122–638) בביתו ויקברו גם אותו אל אביו בגן עזא הקרוב מאד לבית ה'.  וירע הדבר מאד בעיני הנביאים, על אשר טמא העם את מקדשם בדבר הזה[58].  וַיִקוֹם עם הארץ את נקמת מלכו מיד הורגיו וימליכו את יאשיהו בנו, ילד בן שמונה שנים תחתיו.