ילדות יאשיהו.  שאר הבעל.  השרים ובני המלך. חנף ואהבת הנכר.  תחלת דרוש המלך את ה'.  תחלת טהרת הבית.  צפניה ירמיהו הנביאים.  חֻלדה הנביאה.  שפן בן אצליהו ובית אביו. רעיו השרים הנאמנים.  חלקיהו הכהן הגדול.  בדק הבית.  ספר התורה הכתוב בידי משה מובא ביד שפן ונקרא בפיו באזני המלך.  חרדת המלך.  דברי חֻלדה אליו.  ברית עם העם ללכת בתורת משה.  עקירת עבודה זרה מכל הארץ.  ערך מעשה שפן.  תקון הכהונה והלויה.  פסח יאשיהו.  מדת טובו ואהבתו את המשפט.  מפלת אשור לפני בבל.  נבו פלאסר.  רום קרן מצרים.  בטול כת אוהבי אשור.  תגבורת כת אוהבי מצרים.  שלום בארץ כל ימי יאשיהו.  יאשיהו מתגרה בפרעה נכו במלחמת כרכמיש הראשונה. יאשיהו מת במלחמה במגדו.  אבל כבד.  מלכות יואחז.

3123–3152

עם הילד הזה, אשר עלה על כסא דוד (3122–638) היתה רוח אחרת.  ויהי נבדל בכל ארחותיו, ממנשה ואמון אבותיו.  וידמה בכל דרכיו לחזקיהו אבי אבי אביו.  ואף כי ארכו עוד הימים, עד אשר הבשיל השורק הרךְ הזה את פריו, בכל זאת ראו אנשי הלב, אשר בקרב השרים, כי ברכה בו, וישמרו אותו מכל משמר, לבלתי נטות לבו אחרי ההבל ואחרי הֶעָוֶל[1].  וימצא חן בעיניו חלקיהו הכהן הגדול והשר שפן בן אצליה בן משולם הסופר אבי משפחת שרים טהורי לב.  ויטו את לב המלך הרך אחרי הטוב והישר, ויהיו תמידי דעות עמם השר עכבור בן מִיכָיָה גם עשָיָה[2] עבד המלך, אשר העבדות הזאת הֵחֵלָה להיות לשררה בימים ההם[3]. ותחזק מעט מעט יד השרים הצדיקים על השרים, אשר דבקו נפשם בחטאות אמון, ויחל המלך לדרוש באלהי דוד אביו (3129–631) בשנת השמונה למלכו.  בשנת השתים עשרה החל מעט מעט לטהר את הארץ (3133–627) משקוציה[4].  כי עוד היתה בראשית ימי יאשיה, שארית לבעל ולצבא השמים בירושלם, ויד הכמרים המשתחוים על הגגות לא מטה עוד, וכהני הבמות, אשר הקריבו לה' לא הטיבו דרכם מדרכי הכמרים[5].  וגם בבית המלך עוד רמה יד השרים העוזבים דרכי עמים הרוצצים ועושקים את אחיהם ומתנשאים עליהם ומתהדרים במלבוש הנכרי, אשר הם לובשים, ובחטאות הנכר אשר הם הולכים בהן.  ובעודם שָׂמִים את העני מרמס לכף רגליהם ועושים כל תועבה, החליקו בעיני המלך וישבעו בשמו ובשם ה' אשר ידעו, כי אחרי עבודתו נוטה לב אדוניהם.  ויקראו לאנשי תהפוכות האלה "דולגים על המפתן" לאמר האנשים, אשר יהפכו מן הקצה אל הקצה, את דרכם, בעמדם מבית למפתן היכל המלך, מן הדרך, אשר הם הולכים בה, בהיותם מחוצה לו[6].  ויגל צפניה הנביא את שולי השרים השופטים והכהנים על פניהם.  ובשנת שלשה עשרה ליאשיהו המלך, קם ירמיהו בן חלקיהו הכהן מענתות לנביא.  הוא ירמיהו, אשר שמו ומעשיו התלכדו בדברי ימי עמו ויהיו עמם לדברים אחדים.  ואשה נביאה היתה בימים ההם ושמה חֻלדה אשת שַלום ותהי מטפת את לקחי באזני הנשים[7].  דברי שלשת הנביאים האלה לא שבו ריקם, אך יותר מהם עשה פרי מעשה, שפן בן אצליהו הסופר וחלקיהו הכהן הגדול הראש לבית צדוק, אשר דבקו בעבודת ה'.  כי בחכמתם השביתו את עבודת אלהים אחרים מישראל, ואף כי שבו אחרי כן מתי מספר לעבדה במסתרים, לא הוסיפה עוד להֵעָבד ביד רמה לעין כל.  וזה דבר שפן וחלקיהו הכהן: יאשיהו המלך התבונן בשנת שמונה עשרה למלכו, והנה רב הבדק בבית ה', כי נעזב הבית הקדוש בימי מנשה ואמון, ככל אשר נעזב בימי עתליהו המרשעת[8], וגם השחת השחיתו שני מלכי יהודה אלה את הלשכות בבית ה' בשנותם אותם מעין תפקידם הראשון, למען כַוֵן אותם על פי עבודת האלילים, אשר העמידו שם.  ויפרצו פרצות בְסִפון הבתים ההם[9].   וישלח המלך את שפן הסופר ואת מעשיהו שר העיר[10], ואת יואח בן יואחז המזכיר, אל חלקיהו הכהן, להתיך את כל הכסף המובא אל בית ה' ביד העם, לתתו על ידי עושי המלאכה המופקדים, לקנות עצים ואבני מחצב לחזק בית ה'.  וילכו אל הכהן הגדול ויעש, כאשר צוה יאשיהו.  וככלותו לדבר עם שרי המלך, נתן ביד שפן את ספר התורה הכתוב בעצם יד משה איש האלהים[11], כי הטמן הטמינו הכהנים את הספר היקר הזה, תחת הנדבָך מפני אמון אשר בער אחרי כל קדש בישראל.  ויקח שפן את ספר התורה, ויביאהו לפני המלך ויצוהו יאשיהו לקרא לפניו.  ויהיו דברי האלות הכתובות במשנה התורה, הדברים הראשונים, אשר נגלו לעיני שפן ואשר נקראו באזני יאשיהו[12].  וישמע המלך ויחרד חרדה גדולה ויקרע את בגדיו ויקרא "גדולה חמת ה', אשר היא נצתה בנו, על אשר לא שמעו אבותינו על דברי הספר לעשות ככל הכתוב עלינו". – ויקרא לחלקיהו הכהן הגדול וישלח אותו ואת שפן ואת אחיקם בנו ואת עכבור ואת עשָיָה אל חֻלדה הנביאה אשת שלום, לדרוש את ה'.  ותשב הנביאה את המלך ביד מלאכיו דבר, כי כלה ונחרצה מאת ה' הרעה להביאה על יהודה, אך עיני יאשיהו לא תראינה את הרעה, יען כי נכנע מפני ה'.  אז (3239–621) שם יאשיהו את לבו לשוב אל ה' "בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאדו, ככל תורת משה"[13].  ויקם המלך ויאסוף את כל העם למקטן ועד גדול אל בית ה', ויקרא באזניהם את כל דברי ספר התורה ויכרות שם ברית, להקים את כל הדברים הכתובים על הספר הזה, ויתן את לבו לכלות את הדבר אשר החל זה שש שנים בשנת השתים עשרה למלכו.  ויחזק את דברו על הכהנים, להוציא מחצרות בית ה', את שארית הכלים העשוים לבעל ולאשרה, אשר לא בערו עד כה, ולשרוף אותם בנחל קדרון.  וַיַּשְׁבֵּת כל זכר לעבודת אלהי הנכר מבית ה' ומירושלים ומכל ארץ יהודה.  ויצא מארץ יהודה ויעבור בארץ שמעון מנגב ובערי מנשה ואפרים, אשר פרש ידו עליהן, ובערי שמרון ויבא עד נפתלי, אשר שבו שם נדחי ישראל, להאחז למיום החלה ממלכת אשור להתמוטט, ויתוץ גם שם את המזבחות ואת האשרים ואת החמנים ויוצא את עצמות הכמרים מקרבותיהם, וישרפו אותן על הבמות, אשר הקטירו עליהם, למען תתם לבוז בעיני העם, ואת הכמרים אשר מרו את פיו, המית.  ויתוץ את הבמה הראשונה, אשר עשה ירבעם בבית אל ויבא על הבמה הזאת, אשר היתה ראשית חטאת לבני ישראל, הדבר, אשר נבא איש האלהים, אשר בא מיהודה ביום עלות ירבעם ראשונה עליה להקטיר.  ותשבות היום ההוא עבודת אלהי הנכר מהיות שלטת בישראל.  והאנשים, אשר זנו עוד אחריה כחמשים שנה, העלימו למן היום ההוא את מעשיהם מעין רואי[14].  ויהיו כל הימים, אשר היתה העבודה הזרה הנכריה למוקש בישראל, אחרי ימי שמואל הנביא ושאול ודוד ושלמה המלכים, אשר בערו אחריה, כשלש מאות וששים שנה, למיום עלות ירבעם על מזבח בית אל להקטיר לפני העגל, תועבת מצרים, עד אשר נתץ יאשיהו את הבמה ההיא[15].

וישקוד יאשיהו כל ימיו, לשום את תורת משה לכל משפטיה ולכל חקותיה למשמרת לכל איש ואיש בבני ישראל, לבלתי היותה רק תורת הכלל כֻלו בארצו, כי אם תורת כל פרט ופרט בביתו ובסתר אהלו[16].  וישם את לבו, לבער אחרי האובות והידעונים והתרפים[17] ולהשמיד כל זכר למשמרת הבלי שוא בארץ. 

ויהיו גדולים מאד מעשי יאשיהו, אשר עשה להשמיד את הבלי הנכר מישראל.  כי ככל אשר נואל מנשה אבי אביו לפרוץ ברשעתו בבית יהודה פרצות, אשר מֵאנו להרפא עוד, כן השכיל יאשיהו בצדקתו, להכות שאיה את עבודת הנכר, אשר היתה כרקב לבית יהודה, ולפח ולמוקש לכל ישראל.  מנשה הסיר מעמו ומארצו את המשען ויאשיהו הרים את המכשול מעמו ומארצו.  ואם אמנם זנה זנו עוד רבים אחרי אלהים אחרים, איש בסתר אהלו, אך לא היתה עוד תקומה לעבודת הנכר בשער בת רבים. ויֵחשב השר הצדיק, שפן הסופר, ראש מסבי התשובה הגדולה והַקַיֶמת הזאת, לאחד מראשי מחזיקי התורה אנשי השם, אשר קמו לישראל מדור דור[18], ויכבד מאד, יום הקרא התורה בפיו באזני יאשיהו, עד כי היו נביאים, אשר מנו את מספר השנים ליום הגדול ההוא[19].

וככלות יאשיהו לבער אחרי הגלולים בכל ארצו, הכין את עבודת בית ה', וישב את הכהנים ואת הלוים למשמרותיהם, וירם לעם הוא ושריו, צאן ובקר לרוב.  ויעש המלך והעם בשנת השמונה עשרה ליאשיהו את הפסח, ויעל הקרבן הזה בתפארתו, גם על פסח חזקיהו.  ויתחזק ויתחכם יאשיהו, להשיב את לב העם אל אלהי אבותיהם, בכל אשר מצאה ידו.

ויאהב יאשיהו ללכת בכל דרכי דוד אביו, ויעש משפט וצדקה בתוך עמו וידן עני ואביון ויהי מלך החסד הזה גם איש גומל נפשו, כי התענג על ה', בדעתו כי עושה הוא את הטוב בעיניו[20].

וככל אשר היתה הרוחה לרוח ישראל בימי יאשיהו, בהשב המלך את העם אל תורת אבותם, כן עמד להם רֶוַח מן החוץ, בהסר ה' את השטן אשר קם לצחק ולהתעלל בישראל זה כמאה ושלשים שנה, הלא הוא ממלכת אשור.  כי גם אחרי שוב מנשה למלכותו, לא חדלה עוד שבט אשור לנוח על גורל ישראל, ויהיו מלאכי הגוי המר הזה, אשר היו עוברים בארץ אבותינו, לפח יקוש על כל דרכיהם[21], ולא יכלו לעבוד גם את ה' ולעלות להר קדשו ולשלם את נדריהם[22], כאשר עם לבבם.  אך אחרי מות אסר חדון, התפרצו מדי וארם נהרים וארץ בבל, מפני מלכי אשור, ותהיינה לאשור בהן מלחמות, אשר אכלו את שארית כחו.  בכל זאת התחזקו עוד מלכי אשור, עד אשר כרת כְּיַכְסַר[23] מלך מדי ברית עם נבו=פלאסר הכשדי.  ויעלו שניהם בחיל כבד מאד על נינוה וילחמו עליה ויהדפו בני אשור את חיל האויב פעמים ושלש, בכל זאת התחזק האויב ולא הניח את מקומו, וילכוד מעט מעט את כל מבצרי אשור[24].  ויהי באחרונה וישטוף נהר חדקל ויעברו מימיו את פיו, ולא יכלו שערי הנהרות[25] לעמוד לפני השטף העובר[26], אשר פתח בחמת כחו את העיר לפני אויב[27].  וירא המלך, כי כלתה אליו הרעה, ויצת אש בהיכלו וישרוף עליו ועל נשיו ועל אוצרותיו ועל שריו, אשר רפו ידיהם ממורךְ[28] ושכרון[29] את ביתו באש[30].  ופני נינוה היתה כברכת מים[31].  וַיִּסָחֵף גם היכל המלך בשטף[32] וכל אשר נסו מפני האש והמים, נפלו בחרב הכשדים[33] אשר עשו עֹשר רב בבזת נינוה הגדולה מאד[34].  ויֹאבַד מלך אשור[35] ונינוה היתה לתל שממה עד היום הזה, עד כי לא יכירו עוד כמעט מקומה כיום[36].  ויכתוב הנביא נחום האלקושי, את פרשת דברי רשעת אשור ואת אחרית הממלכה הרשעה הזאת על ספר, אשר קרא לה "משא נינוה"[37].  ותהי בבל לממלכה הראשה ואשור סר למשמעתה, וימלוך על בבל, נבו-פלאסר אשר יקראו לו נבוכדראצר הראשון.

ולא ארכו הימים, אחרי אשר חֻבל עול אשור הממלכה הגדולה מעל צוארי ישראל, ותהי יד ה' גם בפלשתים הקטנה, השכנה הרעה ליהודה, ויעל עליה פרעה ויך את עזה ואת פלשת כֻלה[38] להכרית לצור ולצידון כל שריד עוזר.  כי המלך הזה נטה מדרכי מלכי מצרים הגאים, ויכרות ברית עם היונים ועם יתר עמי הנכר, ויאמר להסב אליו את סחר הארצות, על כן צרה עינו בצור ובצידון ובכל בני בריתן, גם בעמון ובמואב נגעה יד ה' לרעה[39].          

ובני יהודה נשאו את נפשם אל היום, אשר יירשו את ארצות פלשת עמון ומואב ואדום, אשר היו לצנינים בצדיהם[40], וכת השמים באשור מבטחם, אשר לא עזבה עוד את דרכה בראשית ימי יאשיהו[41] חדלה בהכרת ממלכת אשור מעל פני הארץ.  לעֻמת זה נשאו ראש המחזיקים במעוז מצרים לרע מאד בעיני הנביאים וגם בעיני המלך[42].  ויתַכֵּן ירמיהו את רוח אוהבי עמי הנכר ודרכיהם לאמר:

   לוֹא! כִּי-אָהַבְתִּי זָרִים וְאַחֲרֵיהֶם אֵלֵך[43].

וידאב לב הנביא על שים רבים משרי המלך את תקוהם במשענת הקנה הרצוץ, במצרים, ויעד בבת עמו לאמר:

   מַה-תֵּזְלִי מְאֹד לְשַׁנּוֹת אֶת-דַּרְכֶּךְ

   גַּם מִמִּצְרַיִם תֵּבֹשִי כּאֲשֶׁר בֹּשְתְּ מֵאַשּׁוּר:

   גַּם מֵאֵת זֶה תֵּצְאִי וְיָדַיִךְ עַל-רֹאשֵׁךְ[44]

ובכל אשר היה הסלף הזה בדברי הממלכה למורת רוח לדבקים בעמם ובמולדתם, כן היתה בעיניהם גם התשובה אשר שבו בימי יאשיהו כל העם מקצה אל תורת משה כמחזה שוא, כי לא רבים היו בתוכם, אשר שבו אל ה' בכל לבבם ובכל נפשם[45]  ועל העשירים נטילי הכסף, אשר בקרב האנשים, אשר סרו מאחרי הבעל, היתה נסוכה רוח עצלה מהולה בדעת קדים ובמשלי אפר.  ויעלימו עין מן הרעות הנשקפות לעמם ולארצם, ויבטחו בעשרם ויהיו "קופאים על שמריהם" ויאמרו בלבבם "לא ייטיב ה' ולא יָרֵעַ"[46]  וַיִלָוֶה הקפאון הזה ליתר פלטת הבלי השוא, אשר השתמרה עוד במסתרים, ויהי לרוח משחית לשארית מוסר העם ולכח לבו וירופפהו.  ולא יכול עוד ישראל לקום ולהתעודד מן המכות, אשר חִלה מנשה גם בארצו גם בעמו, כי גברו ויעצמו הסיגים אשר העלה המלך הנמהר הזה, ואשר העמיק לאכול ולשחת בעם מנפש עד בשר, עד כי קצרה יד המלך החסיד יאשיהו להגות ולהָתֵם אותם.

   לַשָּׁוְא צָרַף צָרוֹף וְרָעִים לֹא נִתָּקוּ[47]

על כן יעץ ה' להשיב את עמו אל כור הברזל, למען יצא כזהב לטהר.  אך לממלכה מבית היה שלום בימי יאשיהו למיום אבוד ממלכת אשור.  ומי יודע אם לא ארכו לו ימי השלום עוד ימים רבים, לולא התגרה יאשיהו ברעה להביא את צוארו במלחמה, אשר דבר לא היה לו עמה.  וזה דבר המלחמה: פרעה נכו בן פשמתיך מלך מצרים, עלה להלחם על נבו פלאסר בכרכמיש על נהר פרת, למען שים מעצור למלכי בבל[48] לבלתי פרצם מצרימה, ככל אשר הגיחו שמה מלכי אשור.  ויסע פרעה נכו דרך השרון חוף הים, ויצא יאשיהו להתיצב לשטן, לבלתי תת לו עבור בגבולו.  וישלח פרעה נכו מלאכים לדבר אליו דברי שלום, כי איננו אומר לנגוע בנחלתו לרעה, בלתי אם לעבור בארצו.  וידבר ביד מלאכיו על לבו, לשבת מריב.  ולא שמע יאשיהו אליו, ויבא להלחם בחיל מצרים הרב והעצום ממנו בבקעת מגדו, ויורו הקלעים אשר למלך מצרים ליאשיהו וימצאהו חץ וימת (3152–608).  וינגף ישראל וארץ יהודה היתה למס.  וירכיבו עבדי יאשיהו את אדוניהם מת במרכבתו ויביאוהו ירושלמה ויקברוהו בקרבות אבותיו.  ויגדל מאד האבל ביהודה ובירושלם על המלך הצדיק הזה, האחרון לכל בחירי מלכי יהודה בימי הבית הראשון.  ויקוננו השרים והשרות בשירי נהי, וירמיהו הנביא עשה לו מספד מר.  ותהיינה הקינות האלה ימים רבים לחק בישראל[49] לשאת אותן מדי שנה בשנה.  אך לא השתמרו מכל דברי הנהי עד היום הזה, בלתי אם מזמור אחד, אשר במליצה רוממה מאד, הקביל מחזה מול מחזה, את תפארת ממלכת ישראל בימי דוד, וברית ה' הכרותה עם ביתו, אל התלאות אשר מצאו את הבית העתיק והאדיר הזה, בימי יאשיהו:

   וְאַתָּה זָנַחְתָּ וַתִּמְאָס הִתְעַבַּרְתָּ עִם-מְשִׁיחֶךָ:

   הִשְׁבַּתָּ מִטֳּהָרוֹ וְכִסְאוֹ לָאָרֶץ מִגַּרְתָּה:

   הִקְצַרְתָּ יְמֵי עֲלוּמָיו הֶעֱטִיתָ עָלָיו בּוּשָׁה

                           סֶלָה:[50]

והעם לקח את יואחז[51] בן יאשיהו וימליכוהו תחת אביו ויעש יואחז את הרע ויעשוק וירוץ את העם בחדשי המספר אשר מלך[52].