מראשית מלכות בית דוד עד מות חזקיהו: דרכי בני-ישראל עד מות דוד

זאב יעבץ

לתוכן הענינים

דרכי עבודת השדה הכרם והגן. מרבית העץ והבושם. סדר העבודה ושמות כלי מעשיה. עבודת הרועים ודרכי חייהם. מרבית הבהמה מעשה החלב וגזת הצמר. שמחת הקציר הבציר והגזה. מעשה הדבש. הדיגות. חרושת העץ המתכת המטוה והארג ומעשה הבגדים. הליכות מרום העם. נדיבות ודרכי נעם. אהבת החרות והכבוד. לב אחד לשרים ולעם. האהל והבית. תכונת הבית וכל כליו. המאכל והמשקה. מנחת רֵע והכנסת אורחים. ,תלבושת הכהנים והנביאים. הנקיון. הרחיצה. הסיכה. התכבוסת והתספורת. כלכול השער ועדי זהב. תמרוקי הנשים ועדניהן. הארושים והמוהר. החתן והכלה בתפארתם. החופה והחתונה. ערך היופי והאהבה. מעמד האשה, ערכה חובתה ותעודתה בעיני בני ישראל. אהבת הבנים. מלאכת האיש והאשה. הבנים והבנות בבית ובשדה. חלוק זמנים. חפץ קיום המשפחה. היבום. הקנין והעושר המטבע המדה והמשקל. ימי שמחה זבחי הימים חדש ושבת. סדרי אֵבל. תכונות הערים. ארחות המשפט. הזקנים העדות והשבועה. תכונת חומת העיר ומשמרתה. הדרכים ומכשירי הנסיעה. הצבא כלי הנשק ודרכי המלחמה. המחנה המארב והמצור. כבוד הגבורה. אהבת האומה ואחות השבטים. גאון מולדת וזכר קדמוניות. כבוד תורת משה וכבוד הנביאים. דעות העם על הנביאים. כבוד הכהנים. עבודת ה' ומשפט האורים. בית אהרון ובית הלוי. קדושת הארון. נסך מים ואפוד בד. משמרת המצוה. אמונות ודעות. הגורל. כשפים והבלי שוא. מעשי הנביאים. תועלת הכתב. חתום ספר יהושע. חבור ספר שופטים. ספרי שמואל נתן וגד וספר רות ומזמורי דוד.

בימי שאול החלו ימי הגדולה והעושר לישראל, על כן החלו גם כל דרכי העם להשתנות מעט מעט מן המשפט הראשון, אשר היה להם בימי השופטים בהיות עוד למרבית העם רק משלח יד אחד, הלא הוא עבודת האדמה, ובחרושת נמצאו בקרבם רק מעט מזער.

ויזרעו בני ישראל את שדותיהם חטה[1] ושעורה[2] וכֻסמת[3] פול[4] ועדשים[5] קצה וכמון[6] ויטחנו את חטיהם ואת שעוריהם[7] לקמח, או לסולת דקה או לגרש[8] או יכתשו אותם בעלי[9] לריפות[10], ויש אשר יקטפו מן החטה מלילות[11] ואכלו אותה כרמל[12], או קלֹה יקלו אותה באש בעודה אביב[13] והיה שמה קלי. ותהי החטה כלה רק למאכל אדם, ומרבית השעורה היתה מספוא לבהמה[14] ותרב ותמלח החטה מאד בארץ ישראל ותהי בימי המלכים למקור עושר גדול, כי המותר אשר הותירו יושבי הארץ מלחם ביתם הוציאו בשפע רב וימכרוהו בכסף מלא לארצות הנכר[15] . ולהטי מנית, אשר בעבר הירדן יצא שם בגוים[16].

וירבו בני ישראל לנטוע כרמים, ותגדל בתוכם עבודת הכרם כעבודת השדה ויְטֵיבּוּ מאד את אדמת הכרם מקמשונים ומחרולים[17], ויסקלוה מאבן[18], ויבנו לה ודר אבנים מסביב[19]. ויפקדו ויזרו את גפניהם בתבונות כפיהם ותלך הגפן הלוך וטוב, ותהי לשורקה[20] ויחצבו יקבים* בתוך הסלע וחקקו להם גת ממעל ליקב, ומלאו את הגת ענבי הגפן, ודרכו אותם ונסחט דם הענבים. וירד ובא התירוש מל היקב, ועמד וקפא שם עד אשר שקעו השמרים ארצה, והיה ליין, וליין טוב, האד קראו חֶמֶר[21]. ויש אשר החמיץ איש את יינו, ויהי לחומץ יין, או אשר לא הביא את פרי גפנו אל גתו, כי אם נתן אותו במים או בכל משקה למינה נאיה למשרת ענבים[22] או שטח את הענבים אל השמש ועשה אותם צמוקים[23], ויקראו לעובדי הכרם כורמים ולדורכי הענבים יוגבים[24].

וגם מעשה הזית היה רב בישראל, כי הרבה העם לנטוע זיתים. ויָמֹצו את שמנם. ויצא ברבות הימים שם גדול בגויים לשמן הארץ ההיא. ויצא בשפע רב ארצה צור[25] ומצרימה[26] וגם לארצות הרחוקות[27]. והשמן הכתית יקר מאד, ויהי המעט מחלב היצהר, כי היה למאכל ולמאור, ויעשו ממנו גם משחה ומעשה רוקח להריח בו, ותמרוקי עדנים לנשים. אך בכל זאת רבתה עבודת היין מעבודת השמן בכל ימי הבית הראשון, כי לא הרבו העם לאכול את שמנם ככל אשר הרבו לשתות את יינם ולשרות את פתם בו[28], וגם התאנה היתה רבה בארץ. ואכל העם את התאנים כאשר הן, או ידרכו אותן בכלי והיו לדבלים[29], או לשמש ישטחו אותן ועשו אותן קיץ[30].

ויכבד העם בגפן ובזית ובתאנה ויאמרו, כי הגפן בתירושה והזית בדשנו ישמחו אף יכבדו אלהים ואנשים[31]. ולאיש אשר ברכו ה' יאמרו בני ישראל בימים ההם, "איש יושב לבטח תחת גפנו ותחת תאנתו"[32]. וירבו שלשת העצים האלה מעצי

הרמון התמר והתפוח[33], אך בכל זאת נמצאו בימי המלכים הראשונים לבית דוד פרדסים שכלם רמונים[34], ויוציאו מן הרמון עסיס מתוק וטוב[35] ומן התמרים הוציאו דבש. והתפוח היה למשל בריחו המשיב נפש[36], ואת עבודת הַבֶּטְנֶה[37] השָקד[38], והאגוז[39], אשר גם אותם הצמיחה ארץ ישראל, לא הרבה העם לעבוד. וקרוב הוא, כי גם עבודת הירק היתה מעט מזער כל ימי הבית הראשון[40].

והיערים והֵחֶרשים הצמיחו עץ רב למינהו: השקמה[41], האלון הלבנה והאֵלה[42], ארז שטה והדס ועץ שמן ברוש תדהר ותאשור[43] תרזה ואורן[44], ויהיו העצים האלה עצי חפץ ויצלחו למלאכה לבנין ולכלים.

ולמן העת, אשר היתה הרוחה לישראל ויקומו להם מלכים יושבים לכסא, והעושר החל לרוב בארץ, שמו רבים את פניהם גם אל נטעי הנעמנים אל השושנים ואל הסמים לפקדם ולכלכלם ביד חרוצים. ותהי השושנה הנאוה, והחבצלת הרכה והדודאים הענוגים משוש ומחמד עין לרעים אהובים. ותוצא הארץ יבול חמדת עדנים ושפעת ראשי בשמים נרד כרכום, מור אהלות, קנה קנמון, לבונה[45], נטף, שחלת[46] וקדה[47] ומר דרור[48]. ויצלח מאד הכפר בעין גדי[49], והצרי הטוב אשר בגלעד היה ברבות הימים למקור עושר רב מאד לישראל[50], ויהיו הרים וגבעות בארץ אבותינו, אשר קראו להם: הר המור גבעת הלבונה[51], ויאצלו נטעי שעשועים אלה רוח הן על נוטיהם וילמדו את אצבעותיהם לטעת את ערוגות הבושם את מגדלות המרקחים[52], בטוב טעם, ולבלתי היות מקום רֵק בחלקת השדה, אשר לא יעשה פרי תבואה, שמו לב אל הסדר גם בזרעם את הדגן. ותוף הארץ הזרועה ותהי כיריעת תשבץ כלה[53].

וחרש כל אזרח בישראל את חלקת שדהו בבקרים ונהג אותם בדרבן[54], אשר יאמר לו מלמד הבקר[55] ודש את דישו בשורים[56] או באופן עגלה[57] או במורג חרוץ[58] וחבט את חביטו[59] במטה או בשבט[60] וזרה את גרגו בָרַחת ובמזרה[61]. ועשה את כל המעשים האלה כל איש בעצם ידו, אף כי נערים[62], ונערות[63] היו לנכבדי העם לעשות להם כל עבודה בבית ובשדה. אולם בבוא עת הקציר ורבו הקוצרים העושים במלאכה, ונצב בעל השדה על הקוצרים לאמץ את ידיהם למהר לעשות את מלאכתם ולכלותה. והפקיד עליהם גם את אחד מנעריו[64] לנצח עליהם, וקצרו הקוצרים את הקמה ואלמו אותם לאלומות גדולות אשר יאמר להן עמרים[65] או לקטנות, אשר יאמר להן צבתים[66] ושמו את האלומות לערֵמה, וקראו את שם הערמה גדיש. וככלות קציר יתנו את האלומות במעגל רחב ידים בשדה, ופתחו אותן והיה שֵם המעגל גורן, והעבירו על הגורן סביב סביב את השוָרים או את המורגים ונָדושו השבלים. ואחרי הִזָרות הַדָיִש על פני רוח, ונדף המוץ והיה הדגן הנופל ארצה בָּר, לאמר : אֹכל נקי, אשר אין עוד כל עֵרב בו. ושמרו בכל השדות את גרנותיהם בלילות[67] ועשו להם סכות ומלונות ללון בם[68]. ונאסף הבר באחרית ימי הקיץ, המה ימי האסיף, אל האֹסם[69] או אל המגורה[70] והיה ללתם הבית, ולמאכל, לבהמת הבית לכל השנה, ולזרע האדמה לשנה הבאה.

ויהיו כלי המעשה לעבודת האדמה, המחרישה והאֵת, הקרדום ושלש הקלשון[71], המעדר[72] והחרמש[73], המגל[74] והמזמרה[75], הרחת והמזרה[76]. העול, המוסרות והמוטות, אשר על הבקר ביום החריש נקראו בשם אחד "כלי הבקר"[77].

וחלקת השדה נָמֵדה על פי אשר יחרוש האכר בצמדו יום תמים. ותקרא המדה הזאת מענה או צמד שדה[78] או צמד כרם[79].

ןתכָכד עבודת האדמה מאד מאד בעיני אבותינו הראשונים. ויהיו האנשים אשר באו אחר הבקר מן מעשיהם מן השדה בערב, קמו כן למלכים ולנביאים בעמם[80].

וגם אנשי המקנה היו רבים בישראל, רועי צאן ובקר גבורים ואמיצי לב, אשר ילחמו גם באריות גם בדֻבים, אשר פרצו אל עדריהם והוציאו בלעם מפיהם בידם החזקה[81]. והרחיקו הרועים נדוד בימי המרעה מעריהם[82], ונטו להם אהלים קלים, אשר יקראו להם אהל רועי[83], נוה[84] או משכן הרועים[85]. ובבוא רועים רבים אל המרעה אחד, וחלקו את האדמה בינהם, ותקעו אהליהם סביב, ורעו איש את חלקו מבלי בוא בגבול רעהו[86], ויהיו כלי הרועה הילקוט[87], אשר ישים בו את הצדה לדרכו. וראש כלי מלחמתו הוא מקלו וכף הקלע [88], אשר בה יקלע באבן אל השערה מבלי החטֵא.

וכלי האהל המה חֵמת המים[89] ונאד החלב[90] כלים קלים, אשר בהריקו אותם וגָלַם אותם הרועה כבגד ושם אותם על שכמו או על חמורו ולא יכבדו עליו בדרך. והשקו הרועים את עדריהם בשקתות אבן[91] ברהטים[92] עשוים בעץ או באדמה, והרביצו אותם בצהרים[93] וקראו למקום אשר ירביצו שם את צאנם או את בקרם מרבץ צאן[94] רבץ בקר[95] ובערי הרועים ובכפרים בנו גדרות[96] לצאנם, אשר יקראו להם מכלאות צאן[97] ורפתים[98] לבקר. ויקרֵא הבקר אשר רעה באחו בקר רְעי[99].

ויהיו אנשים מן הרועים, אשר אבסו את עגליהם ואת בקרם, ויהיו לעגלי מרבק[100] ולשורם אבוסים[101] ולמריאים[102], וילעיטו את צאנם ויהיו לכרים[103]. ולפרי הבשן ולמריאיהם וכריהם יצא שם לתהלה בכל ימי הבית הראשון[104]. ויאָמר למגדלי הבקר הבוקרים[105] ולמגדלי הצאן נוקדים[106]. ויהי שֵם הצאן והבקר, אשר כלכלו אותם אלפים[107], לאמר מגֻדלים ומלֻמדים[108] ויאכילו אותם בליל חמץ[109], וילמדו אותם לדוש את הגרנות, למען יאכלו בדִשָם ויפושו[110].

ויחלבו הרועים את מקניהם ויוציאו ממיץ החלב חמאה[111], או יתיכו את החלב והקפיאוהו והיה לגבינה[112] ולחריצי חלב[113]. ואם מחלב פרה יצאה הגבינה וקראו לה שפות בקר[114]. ויהי מעשה החלב רק ללחם הבית[115]. אךְ הגזה, אשר יגוזו אנשי המקנה את צאנם, היה למקור עושר לבעליה. והיה בגזוז איש את צאנו, ועשה משתה לגוזזיו ולכל אוהביו.[116]. ויהי היום ההוא יום טוב[117] וגם הכורמים יעשו הלולים[118] ושמחה ואכלו ושתו ורגנו ביום כלותם את בציר כרמיהם. ובכל ימי הבציר ירֻנן וירוע בכרמים וביקבים וקראו הדורכים איש אל רעהו מטוב לב "הידד !"[119]. ועובדי האדמה יגילו ביום כלות הקציר[120], כי הקציר הבציר והגזה, היו מוצא מחית העם משען לחמו וגם מקור עשרו.

ויהיו הרועים למשל ברחמיהם הרבים, אשר רחמו על עדריהם[121] ותאצל מדמות חיי הרועים רוח חן ונֹעם תֹם ושקט על העם ועל הֲלָך נפשו. ותתכנס הרוח הזאת ותשמר בשירים, אשר יהיו למופת כל ימי הארץ ברוב נעימותיהם ובחמדת שעשועיהם[122]

והדבש היה גם הוא רב[123] ובארית ימי הבית הראשון יצא דבש מארץ ישראל בידי סוחרי צור לכל אפסי ארץ[124] . אך את דרך כלכלת עבודת הדבש בימי הבית הראשון אין לדעת עוד.

ודַיָגים שטו על פני הימים והנהרות בצנות ובסירות דוגה[125] והעלו בחכה או במכמרת את דגיהם[126].

וגם ממלאכת העבודה וממלכת המחשבה לא הרפו אבותינו את ידיהם בימי השופטים. ובני שְריה הקנזי למטה יהודה[127] לא היו החרשים האחדים בישראל. ויהיו בתוכם צורפי זהב וכסף[128] וחרשי נחשת וברזל בדיל ועופרת[129], אשר עשו כל כלי נחשת אשר יבשלו בהם: דוד פרור כיור קלחת ומזלג[130] ומֵשרת[131] מחבת[132] ומרחשת[133] ומחתה[134] אגן[135] ומדוכה[136], וכל כלי ברזל למלאכת הבית : המאכלת[137] והתער[138], המורה[139] והמלקחים[140]. ומלבד הימים אשר הכבידו הפלשתים את ידם עליהם, היו בגבול ישראל חרשי ברזל אשר עשו להם כל כלי מלחמה[141], כל כלי עבודת האדמה וכל כלי מלאכת חרשי העצים : מְגֵרות, חריצי ברזל ומַגְזרות ברזל[142]. ובאחריות ימי השופטים, כאשר החל שמואל ללמד את ידי בני הנביאים לנגן, קמו חכמי חרשים אשר כוננו בתכונת כפיהם כל כלי שיר נבל, תוף חליל וכנור[143] שלישים[144] מנענעים צלצלים[145] מצלתים וחצוצרות[146].

ומעשה הבגדים, הלא הוא מלאכת המטוה ומעשה אורג ורוקם עלה בידי ישראל ממצרים[147]. וככל אשר היו אז המלאכות האלה, אשר נחשבו לחכמה, בידי הנשים[148] וכן קמו בידיהן כל ימי הבית הראשון[149]. וערכו את פשתי העץ על הגג[150] ליֵבשן ועשו בפשתים ובצמר[151] וטוו חוטים וארגו בגדים לכל נפשות הבית, יריעות[152] לאהל, מסך[153] לפתח ומטפחות[154] למעטה ולכל דבר חפץ. ותהיינה נשי חיל, אשר העדיפו לעשות מדי צורך בתיהן ותמכורנה את מותר פרי כפיהן החוצה[155]. וגם מן השש, הארגמן[156] ותולעת השני[157] לא חשכו את ידן ותארוגנה גם את המטוה היקר הזה לבגדים להן ולנפשות ביתן. ומלבוש השָני נחשב למגן מפני הקרח בימי השלג[158]. ויהיה הכלים אשר עשו הנשים בהם את מלאכתם הפלך והכישור[159] יתד הארג[160] ומנור האורגים[161].

וירחב גבול מלאכת המחשבת למן היום אשר החלו לקום מעט מעט אנשים, אשר אמרו להכבד על פני אחיהם בתקפם ובעשרם. ויקראו לנפשם שרים ואדירי עם[162] , ולקחו להם השרים בימי השופטים נשים רבות, ויוָלדו להם בנים רבים, ונחשב להם רוב הבנים לכבוד ולתפארת[163] , ולבשו רקמת שלל צבעים, והעלו על צואריהם צבע רקמתים[164] וישבו על יריעות יקרות אשר יקראו להן מִדִין[165] , ושתו את יינם בכלי חמדה, אשר יאמר לו ספל אדירים[166] , ורכבו על אתונות צחורות[167] ואת בניהם הנערים ירכיבו על עירים בני אתונות[168] , ולרגלי שרתי אשת השר תלכנה חמש נערות לשרתה[169] .

ומשפט נשי הגדולים מימי שאול והלאה ללבוש שני ולהעלות עדי זהב על לבושן[170]. ויהיו אנשי השם אשר בעם נדיבי לב[171] אנשי חיל אשר כל דבר נבלה חנף, בצע ואוָן זמות ואמרי שקר[172] היו להם למורת רוח ולחרפה[173] ויקראו לכל איש פורע מוסר "בליעל", לאמר : איש אשר רק ירוד ירֵד ועלה לא יעלה. וגם אם יעשה להם איש רעה ונשאו לו אם רק בתם לבבו הרע להם[174] . אך שִלֻמת רעה תחת טובה נחשבה לנבלה ולחטאת מאין כמוה[175] . אולם אם בגוד בגד איש ברעהו אז נֻקה העשוק בהשיבו לו כגמול ידיו והעיד על כל נעלם את ה' לעד[176] ולדֵין[177] . ואיש כי ידור נדר לא יהיה דבר, אשר ייקר לו מלשלם נדרו. ויש אשר עברו חוק ומשפט בהעדיפם החמיר בדבר זה[178] .

ותהי שפת הנדיב שפת יתר[179] , וידברו איש אל רעהו רכות ונעימות, חן ונדיבות. והיה בבוא איש אל אחיו וקרא לו לשלום[180] וענה אותו : "שלום בואך!"[181] . ויש אשר ימצא איש את רעהו, וברך אותו לאמר : "ה' עמך גבור החיל!"[182] והשיב לו האיש "יברכך ה'!"[183] ובצאתו מאת פניו, ונפטר בכבוד, ואמר אליו "שלחני"[184] וענה אותו רעהו : "לך לשלום!"[185] . וכי ישאל איש רעהו חסד וענה ואמר : "אם נא מצאתי חן בעיניך אדוני[186] ועשית לי את החסד הזה".

וכי יעשה לו הדבר אשר שאל, והשתחוה האיש השואל ואמר: "אמצא נא חן בעיניך אדוני"[187] . ואשה כי תכלכל את דבריה בחן ובכבוד ואמר לה האיש השומע "ברוכה את וברוך טעמך"[188] ). וכי ידבר איש או אשה לאיש שר וגדול לא יאמרו : אדברה נא או אעשה נא, כי אם כה יאמרו לו "ידבר נא עבדך"[189] , תעש נא אמתך[190] או שפחתך