הַשּׁוּעָל, הַזְּבוּבִים וְהַקִּפֹּד / יהודה ליב גורדון
מֵרִשְׁפֵי קֵשֶׁת
הַצַּיָּד פָּצוּעַ,
רָץ שׁוּעָל אֶחָד
מִדָּמוֹ צָבוּעַ
וּזְבוּבִים רַבִּים
עַל פִּצְעוֹ נִקְבָּצוּ
וּדְוֵי לַחְמוֹ
אָכְלוּ, דָּמוֹ מָצָצוּ.
"הָהּ אֵלִי! –
קָרָא הַכֹּאֵב – מַדּוּעַ
הִסְגַּרְתַּנִי
אוֹתִי חֲכַם הַיָעַר
בִּידֵי עָם לֹא-הָיָה
נִבְזֶה וּבָעַר
לָשֵׂאת קָלוֹן
וּכְאֵב, בָּשְׁנָה עַל צָעַר?!"
כַּתַּר נָא! –
קָרָא קִפֹּד מִמְּאוּרָתוֹ –
אֲנִי אַעַל עָלֶיךָ
וַאֲגָרְשֵׁמוֹ
וּבְמַדְקְרוֹתַי
לַעֲשָׂרֹת אֲבַתְּקֵמוֹ.
"אַל נָא –
עָנָה הַשּׁוּעָל בְּלָשׁוֹן רַכָּה –
הַנִּיחָה לָמוֹ
וִיכַלּוּ מַרְעִיתָם,
כִּי הֵם כְּבָר
אָכְלוּ וַיִּשְׂבָּעוּ מַחֲצִיתָם
וּגְדוּד רָעֵב
יָבֹא, וּבְכָל אַוָּתוֹ
יֹאכַל יֶתֶר
כֹּחִי, וִישִׁיבֵנִי עַד דַּכָּא".