חֲמוֹר נֹשֵׂא סְפוֹג וַחֲמוֹר נֹשֵׂא מֶלַח / יהודה ליב גורדון
אִישׁ אֶחָד נָהַג
חֲמוֹרִים שְׁנָיִם:
אֶחָד נָשָׂא סְפוֹג
וַיְהִי קַל רַגְלָיִם,
הַשֵּׁנִי נָשָׂא
בִּכְבֵדֻת רַגְלֵיהוּ
כִּי הֶעֱמִיס
הַמְּחַמֵּר מֶלַח עָלֵיהוּ.
כֵּן עָלוּ הָרִים
וּבְקָעוֹת יָרָדוּ
עַד לִשְׂפַת נַחַל
הִגִּיעוּ עָמָדוּ,
כִּי מַעְבָּרָה
אַיִן אוֹתוֹ לִצְלוֹחַ.
אָז עַל נֹשֵׂא
הַסְּפוֹג הָאָדָם יַעַל,
כִּי יָדַע שָׁם
דֶּרֶך לַעֲבוֹר בַּשֹׁעַל
וּלְפָנָיו נֹשֵׂא
הַמֶּלַח שָׁלַח שָׁלוֹחַ;
אַךְ זֶה הַחֲמוֹר
יָגֵעַ וּרְפֵה בֶרֶךְ
כִּמְעַט בָּא
בַּמַּיִם קָרָא כִּבְנוֹ מָנוֹחַ;
"תָּמֹת
נַפְשִׁי עִמָּם!" וַיֵּט בַּכֹּחַ
וַיִּפֹּל בַּבּוֹר,
כִּי סָר מִן הַדֶּרֶךְ.
כֹּה מַרוּ חַיָּיו,
כֹּה הִתְקַצַּף קָצֶף!
וַיְהִי כַּאֲשֶׁר
עַד גַּבּוֹ מַיִם בָּאוּ
וַיִּמַּס הַמֶּלַח
נָמוֹג וַיֵלַךְ
וַיַּקֵל נִטְלוֹ
וַיַּעַל וַיָּצֶף.
בַּאֲשֻׁרוֹ גַּם
רַגְלֵי רֵעוֹ יָצָאוּ
וַיָצָל גַּם הוּא
עַד צַוָּאר בַּמָּיִם,
וַיִּטְבֹּל גַּם
רוֹכְבוֹ עַד הַבִּרְכָּיִם:
אֱוִיל הַחֲמוֹר וּבְנִי-אָתוֹן
לֹא יָבֶן!
וּפִתְאֹם כָּבַד
נִטְלוֹ כֹּבֶד אֶבֶן,
כִּי מָלֵא
הַסְּפוֹג מַיִם רַבִּים חֹמֶר
עַד כִּי כָּשַׁל
כֹּחַ הַחֲמוֹר; וַיֹּאמֶר
לִטְבֹּעַ, לוּלֵא
מִהֵר אִישׁ וַיַּצִּילֵהוּ.
מִי הִצִּילוֹ – לֹא
לָנוּ לָדַעַת!
רַק הַחֲמוֹר הַזֶּה
יוֹרֶה לָנוּ דַּעַת,
כִּי לֹא טוֹב
לָאִישׁ לַעֲצוֹם עֵינֵיהוּ,
לָלֶכֶת כָּעִוֵּר
בַּאֲשֶׁר יֵלֵךְ רֵעֵהוּ.